אתמול מת ידיד שלי בירושלים.
לאור הנר הייתי ודאי זוכה לראות שנית את צלמו, ואולי אף להשיח עמו. שהלא כך אמרנו: הצֵל הוא תואר נשמתו של האדם.
אבל עכשיו, בְּדוֹר ללא נרות, איני יודע כמה וַאט חשמל דרושים לעילוי נשמתו של ידיד.
אני סבור שאור־הנר שימש דורות רבים מְלַוֶוה סמוי וּמלַבֶּה בלתי־רשמי לאמונה, משום שאי־יציבותו ועולם־צלליו המתנועע, הִמְחִישׁ יותר מִכֹּל את מציאות הנעלם. נשמות־העצמים היו קרבות אז, עצם אל עצמו, משיחות זו עם זו, מאדירות את תחושת הסוד והעל־טבעי. היתה תנועה רבה יותר וחיים רוחשים יותר במציאוּתם של חדר מוּאר באור הנר, או רחוב רוטט באִשָּׁהּ המהַבהֵב של אבוקה. הסכּנה הנשקפת מן הצללים הרועדים היתה עלומה יותר, מיסטית יותר, ומשום כך גם אדירה יותר ופנימית יותר.
היום המוות בָּרִי וּמוּחָש. אנו יודעים בוודאוּת כיצד יבוא ומנין יבוא ומי יביא אותו. התותח, המטוס, הטיל הגרעיני. אנחנו מוכנים לקראתו, כביכול, כאילו פיתחנו בתוכנו מין נגיף־של־השלמה המסייע לנו להבין שהוא קיים, וכי יש להקביל פניו בדרך המעשית ביותר.
הפחד של ימינו הוא פחד מפּני העֶצֶם, ואילו בימי הנֵר פחדנו מפּני דבר המסתתר מעֵבר לעצם. מסתבר שהקִדמה מוליכה אותנו בניגד משווע לטבע־עצמנו. והלא עד עצם היום הזה נלפּתים אנו לשמע יִללת תַּן בלילה וחתול בלילה וכלב נובח מול הסהר.
מה יש בחריקת דלת השקועה בחשׁכה, או במטח שָׁקֵט ורצוּף של צעדים על המרצפת בסמטא האפלה? מהי הערגה הנעלמה המתעוררת בנו לשֵמַע דִּנדוּן פעמונים, או בּמְבּוּמוֹ של אורלוגין־חצות, או צפירת־מרחקים של רכבת־הערבה?
אני יודע כח לפרופסור אִיקְס יש ודאי תשובה החלטית המפריכה את דעתי ומעמידה את הדברים על עובדתיותם. בהיגוי מדעי מודגש ידחה את שיקולי ויאמר לי non possumus, לפי הקוֹנְצֶפְּצִיָה המטראליסטית של הפיזיקה הכל מוסבר והכל פשוט. יכול להיות שהצדק עמו לפי “הקונצפציה”, אבל אינני מאמין לו. אפילו לִפְרוֹיד,המנסה להסביר לי זאת לפי תפישה אחרת, ההופכת להיות גם היא מדע “מדויק” יותר ויותר, אינני מאמין.
הצרה היא שאינני רוצה להאמין. ככל ששניהם שופכים אור על מדורים אפלים אלה של רוח האדם, מִתְרַדְדִים תהומותיו מיום ליום ונעשים שטוחים וחסרי מורא, ומתוך כך גם חדלי עניין. דומה הדבר, אפוא, לאותו משל שחילותי בו.אתה מדליק חשמל בחדר שהיה מואר תחילה בלהבתו החרישית של נר. אבדו הצללים. הכל ברור, פשוט וקבוע.
מה יישאר מן האדם שבּאדם אחר כל החידושים הללו? מה ייוותר מן האימה הבלתי מוּדעת, שהיא אֵם האמונה, יולדת האמנוּת, הוֹרַת המוסר, האהבה, הרחמים?
מה יישאר מן האנושי בעולם הזה, שהוא חסר־צללים ומתוך כך גם חסר־נשמה?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות