רבה התכונה ליד מחסן־הבגדים, ליד דלת־המכבסה, ליד הכביש.
“נוסעים לטיול, נוסעים לטיול”. המגהץ מגהץ, הידים תופרות כפתורים, הגזבר מונה כרטיסים וכסף, המזוָדות נסגרות ונפתחות ושוב נסגרות.
– יהיה קר? צריך לקחת סודרים? מה דעתך? ואולי לא יהיה קר, למה סתם לסחוב? ושמא בכל זאת לקחת?
טיול. טיול רב ציפיה ותכונה, רב דאגה מצד המסדרים ורב מתיחות וצהלה מצד הנוסעים.
ומי הם המטיילים? ילדי בית־הספר? “הנוער העובד”? ואולי “חברת הנוער”?
לא ולא.
ובכן מי? שמא התעוררו, סוף סוף, וסידרו טיול של חברים? מצאו בכל זאת יום, אשר בו נתפּנו מהמלאכה ויוצאים לתור את הארץ? ומי נוסע? הותיקים שזה כבר לא יצאו ולא ראו את ההתישבות החדשה, או העולים החדשים שעוד לא הספּיקו להכיר את הארץ?
לא אלה ולא אלה.
הגזבר כבר מנה את הכרטיסים וכל הסודרים והמעילים כבר הוכנו והתיקים והמזוָדות כבר נסגרו, ויוצאים לדרך. מי, אם כן, היוצאים?
הסבתות. כן. שמונה סבתות וסבא אחד יוצאים לטיול. לירושלים עיר־הקודש. כמה שנים הם כבר בארץ? 7–8–9–10, ויש שגם למעלה מזה ועוד לא זכו לראות את ירושלים. לאלה אין שם ילדים – ואיך אפשר לנסוע?
ואולם הם נוסעים באמת. הויכוחים על מי כבר היה ומי עוד לא היה – נסתיימו. הבהלה והריצה למחסן הבגדים ולסנדלריה נסתיימו. הכל בסדר. לבושות “סרפנים” כהים וחולצות לבנות, חצאיות־צמר וחולצות בהירות, יצאו הסבתות אל עֵבר השער. פניהן צעירות בעשרים שנה, משולהבות וקורנות, צעדן מזורז ועיניהן נהרות. והידים מנפנפות לכל מרחוק: “שלום, שלום!”.
רגע מַרפּה כל איש מעבודתו, מנפנף לעומתן בידו לאות שלום ומלַוה אותן במבט רווּי־אושר. ולאחר רגע – קמט דאגה מטריד: איך תסתדרנה בדרך שמונה סבתות וסבא אחד בעיר שאין להן בה קרוב וגואל? איך יגיעו, כשבכל מקום יש לעמוד בתור, לחכות? הן עיף ייעפו עד מות ואף לא יהנוּ, לא יראו דבר.
“אל דאגה!” – מופיע מישהו לצדך ומרגיע. הכל בסדר. שולחים חבר אתם. מחליפים את החצרן והוא נוסע ללווֹתם ולהדריכם.
אם אברהם נוסע – הרי הכל בסדר גמור. היתכן טיוּל בלי מדריך? ואכן אין כל מקום לדאגה. יש מדריך, אף הומזנו מקומות ב"אגד" ומקומות לינה בירושלים.
הכל בסדר.
חזרו שזופות שמש, צוהלות וצעירות גם משנראו בצאתן. איפה השאירו משא שנים ותוגה, יגון מחשבות מטרידות ואֵבל כבד? האם על יד “הכותל המערבי” או בסמטאות העיר העתיקה? האם בבתי־הכנסת או לרגלי ההרים הנישאים אשר על מורדותיהם הובילן האוטו? אין לדעת, אך האושר שפע מפניהן. כחוזרות ממסע מופלא אל ביתן הטוב והחם פרצו בצהלה לקראת כל איש: “שלום, שלום!”.
הפעם לא רק למראה פני בניהן ונכדיהן בלבד שמחו, כי אם לפני כל חבר וחברה; למראה הבתים, השׂדרה והנוף כולו, התפּעם בהן לבן משמחה.
עמדה אחת מלכתה וסביבה עיגול חברות וחברים מקשיבים בחיוך שמחה.
– היה טוב? מענין?
– מה יש לומר, מה יש לומר? כל חיינו לא ראינו מה שראינו בטיוּל הזה…
– הכותל המערבי… ובתי־הכנסת… ו"הדסה"… והאוניברסיטה… ובית החינוך לעיורים… הכל, הכל ראינו.
– ואכלתן ושתיתן? ואיפה לנתן?
– הכל היה טוב, הכל היה יפה. בכל מקום קיבלו אותנו בסבר פנים יפות והראו הכל. עולם ומלואו ראינו, עולם ומלואו.
– בבית־הספר לעיורים הם עושים עבודות, ממש כמו פיקחים…
– וב"הדסה" יש מסחטה שהלבנים יוצאים מיד יבשים. מכניסים רטובים ומוציאים יבשים – נפלא!
שפע רשמים. שמחת נעורים עוררים ממש. עמדנו מולן שטופים באור שמחתן ומאושרים שבעתים מהן. הן זהו ביתנו אשר שלחן ואשר חזרו אליו בחדוה, בחמימות גדולה בלב. ורגש גאוה על ביתנו כי כזה הוא, על חיינו כי כאלה הם, מילא פתאום את כל חדרי הלב. במבט אחד הקפת פתע את כל המראה: את הנוף, את השדות הרחבים, את פני הסבתות המאושרות – וצררת את הכל בתמונת אורה אחת. גדולה ומעודדת היתה הרגשת גאון זאת.
(1944)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות