שאננים ובטוחים יצאנו לדרכנו. שאננים ובטוחים, עליזים וצוהלים עלינו על המכונית, חסרי סבלנות לאחר הצפּיה הארוכה ישבנו לאורך החלונות המוצפים אורה.
לפנינו שדות הסתיו הזרועים וצמאי המטר. לפנינו מרחב העמק הפתוח, שקוּי זוהר ושלו, ורצועת כביש בהירה ושקטה ונכנעת.
חולפות החורשות הירוקות. בצלן ממלא את חלל המכונית אור ירקרק. ושוב שוטפת השמש את החלונות, משחקת על צרור הפרחים שבידי, על בלורית בני הסתוּרה ברוח, על תלתלי אורה הזהבהבים וגומות החן בלחיה של אסתר’קה.
שמי סתיו שקופים ועמוקי תכלת נשקפים מצד שמאל, מעל להרי נצרת, מעל לתלתלי חורשות יער באלפור העבותות. כל הנוף מסביב כה איתן, כה קרוב וידוע. כה פשוט ומחויב המציאות, ש…בהתכופף פתע כיפת השמים ובחוגה עיגולים משונים ובעלות פתע צמרות העצים למעלה, למעלה – לא אבתה העין להאמין ולא רצה הלב לאַשר.
האומנם בבואה היא בראי הנתון בידי ילד שובב אשר הטהו ביד קלה והכל חג פתאום ונשמט אל אֵי־אן? כי לפתע כהה האור, נגוזו אורות וצבעים. תכלת מרום וזוהר חמה, לובן פרחים ובלורית ילדי הסמוכה לכתפי – הכל צלל באפרורית משונה וכהה ורק ראשי, ראשי בלבד, הוא אשר התחבט אל דפנות המכונית החגה כסחרחרת, ומחשבת התמהון הגדולה: “מה זה? מה זה?!” עולה ושוקעת בו חליפות באור מסנור.
הגוף שוחרר מכל הרגשה, לא כאב, לא צער, לא פחד. ורק תמהון, תמהון אין גבול: “האומנם תאונה? תאונה? אכן, תאונה.”
והמלה הזאת “תאונה” נצטרפה למשהו שלם עם האפרורית הכהה שפשטה, עם הראש המיטלטל מדפנות המכונית אל תקרתה, עם נפץ השמשות ועם הרעם המחריש של גלגול ונפילה והרס, אשר עוד מעט, עוד מעט, יפסקו ויתמו.
והנה שקט. הראש נחבט חבטה אחרונה – והטלטול פסק.
אל האפלה הסתומה, אל הדממה המשונה שפשטה בכּל לאחר שאון הנפילה המחריש, פרץ לפתע קול מוּכר במלות חיזוק רמות, צלולות, בוטחות:
– לא נורא! לא נורא! הכל בסדר!
האפלה מתחילה להבהיר. במוח צצה פתאום המחשבה המזעקת: ילדי! ידי הימנית מתחילה לגשש על סביבה עוד בטרם סרה האפלה, ופתע אור הוצק בה. אור ראש בני הבהיר שקם על רגליו, אור ידיו ורגליו השזופות ושלמות, נוגה פניו החיורים, המבוהלים.
ידים זהירות תומכות. ידים זריזות מקימות. מבעד לפתח הדלת הפעורה עכשיו מלמעלה נשקפים השמים כחולים כשהיו. לא! כחולים משהו, כחולים שבעתיים. מסביב ניבטים פנים מוּכרים, חיורים, אפורים מאבק, עם נצנוץ חגיגי בעינים. שכורי תמהון וחוגגי אושר נתקלים מבטים בדומיה רבת הבנה ומשמעות של חֶבֶר חוזרים מן התהום, מן הגבול האחרון.
מבט חטוף על שברי הזכוכית הפזורים מסביב, על הספסלים ההפוכים, על החלונות שנמצאו פתע בגג, על זר פרחי הלבנים הרמוסים באבק – והנני כבר על אדמת הכביש, בתוך השדות השקטים, בתוך עולם הזיו והנהרה, אשר לא נופץ בתוך בבואת הראי השובבת, וחוזר לשלמותו, ליציבותו, לקיומו הנוסך את כל אושר תחושת החיים החריפה, הגדולה, המשכרת.
ובתוך המציאות הנוהרת הזאת מקפּצים הילדים שלמים ובריאים ורק אסתר’קה פורצת פתע בקול יבבה ויאוש: “אויה! שמלת השבת שלי התלכלכה, אויה!”
המכונית הקטנה שנזדמנה מובילה לעבר גניגר. כל הנוף – ביתנו. כל עובר ושב – משפּחתנו. האוטו של משמר־הים – הרי זה “שלנו”. נוסעים לגניגר – הרי זה “הביתה”! כולנו משפּחה אחת. משפּחה קטנה, מכוּווצת בתוך המכונית.
אנחות הפצועים הנשמעות חרש, בביישנות, הדם המסתנן מבעד לשערות ומדגדג את הרקה – אין בידי כל אלה להפיג את שכרון האושר למראה כולנו, למראה האוטו שנשאר הפוך ושבור רק הוא.
הננו מפליגים והולכים הלאה, הלאה, אל עבר שער גניגר והאוטו ההפוך והריק רחוק מאתנו מרחק דורות, יובלות, אלפי שנים.
ועל השדות הזרועים, על החורשות הירוקות, מהדהד ומריע קולה של אורה:
– אני ניצלתי, ניצלתי!
האוטו שלנו הגיע. פני החברים מציצים מחייכים ומרגשים בפתחי המרפּאה.
הרופא והחובשת מטפלים בזריזות ובשקט, בשלוה רועפת שלום ומרגוע. כאב הטיפול נמוג בלובן הזך של חדר־המרפּאה הקטן, בבת־צחוק החובשת, בפטפוט־הילדים מעבר לחלון.
הרגשת בטחון שלוה וטובה. מאפלת התהום הפעורה, הבלתי מוּדעת – אל אור הבית הזוהר אלינו מצריפי הקבוצה, מפני חבריה, מעיני ילדיה המלוים אותנו אל האוטו שלנו שלנו ממש.
פני חברינו מחייכים. ידים שלוחות בלחיצת ברכה. מתי ראינוכם, חברים? זה מכּבר, מכבר. זה עידן ועידנים לא ראיתיך, בית שלי. נצח־חיים שלם עבר מאז עזבתיך.
רוח קרירה נושבת. אסתר’קה ואורה נלחצות אלי כמבקשות מחסה מן הצינה. בני הגדול ניצב במלוא קומתו, נשען על מעקה האוטו ומשקיף לפניו באומץ גברי ובשקט.
הכביש מתפּתל. הבית קרב. הנה הגן. הנה מפנה הכביש, השער.
– הנה גבת! – צוהלות שתי הקטנות.
(1943)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות