האספה דממה. ידי החברות עסקו בזריזוּת יתר בסריגתן. המסרגות נקשו והתנוצצו בהבהוּבים מהירים, מלאי רוגז. הבחורים הוסיפו להצית סיגריה אחר סיגריה. הבלתי מעשנים – העלו מכיסיהם פּתקים מקוּפלים, ישנים־נושנים, או בדקו בתשומת לב בלתי רגילה את המוֹזאיקה של לוחות השולחן, שכבר נתקלפה זעיר פה וזעיר שם. עכשיו ננעצו אצבעות עקשניות שקדניות לקלף עוד רסיס שחום או שחרחר מתוך הזווית שנזוקה, כאילו היה כל עתידו של עולם תלוי בכך.
היושב ראש ישב תחתיו. רשימת העוזבים היתה לפניו. מישהו נענה מן הפינה בקול צרוד, חסר בטחון:
– קרא שנית!
היושב ראש קם שוב, ושוב נדרדרה מפּיו בדרדור איטי רשימת שמות בלתי ידועים, חדשים. אחרי כל שם שבו ושקעו הראשים כלאחר מכה.
היושב ראש כילה לקרוא ושוב קמה אותה שתיקה כבדה, מעיקה. מישהו מן הצד העיר:
– תשעה־עשר איש.
– כולם? – שאל קול לחש בסמוך.
– עד אחד – לאטה התשובה.
היושב ראש שׂשׂ אל הלחש המטריד:
– שקט! לא להתלחש. כל הרוצה להביע דעתו מתבקש לעשות זאת בפני האספה כוּלה.
מאחת הפּינות נשמעו שיעול קל, תזוזת כיסא, וקול ברור וחד שקל בשלווה תמה:
– יש הצעה לעבור לסדר היום.
– מי המציע? אַת, חַוה?
– כן, אני מציעה לעבור לסעיף הבא.
קול מלמול לא־ברור ותזוּזת כיסאות נשמעו מפּינת האולם.
– אני מבקש שקט. מי שחושב שיש צורך בדיון יוכל להביע את דעתו. חוה, ובכן?
– אני חושבת שאין עלינו להתרשם כל כך ולקבל מצב־רוח כזה בגלל עזיבה זאת. אינני יודעת מה הקדרוּת שירדה פּתאום על כל האספה. מה קרה כאן בעצם? באה קבוצת עולים, לא הספּיקה אפילו להתחמם וכבר מודיעה על עזיבתה. ילכו להם באשר ילכו. אם אין כל הענין הזה של קיבוץ אלא איזו תחנת מעבר ארעית להם, הרי עלינו לראות זאת גם לנו כאפּיזודה חולפת בלבד. ילכו להם בשלום. יש לנו מספּיק דאגות בלי זאת. מי שאיננו רוצה ואיננו מוכן לחיות חיי קיבוץ – יחפּש לו דרכו. ואין צורך לשבת כאן כאילו התחולל איזה אסון כבד. אני מציעה לעבור לסדר היום, וגמרנו בזה.
הקצב המהיר של המסרגות הוּאט. קול מלמוּל אהדה עם קריאת “סתם דיבור!” עמומה, ופליטת “מה זאת אומרת?” חנוקה, עד שעלה קולו הרחב והחדש של מוּלי וכיסה על הרחש:
– לא, לא גמרנו. האם כל כך מהר היית גומרת, חוה, לוּ דנו על עזיבת חבר שבילה שנים אחדות בקרבנו וגילה יכולת ונתן חלקו בבנין המקום הזה?
– מה ההשואה?
– ומנין לך – המשיך קולו הרחב והבוטח של מולי – שאין בין התשעה־עשר כאלה שהיו יכולים לתת לנו הרבה ולחיות עמנו כמו כל חבר אחר?
– והא ראיה! – הטיחה כנגדו חוה.
– מולי וחוה! – טפחה ידו של ישראל על השולחן – אני מבקש להפסיק את הדו־שיח הזה. גמרת, מולי?
– מה זה? כלום גומרים פה כל כך מהר? – התרתח פּתע הקול השלו, ובלוריתו של מוּלי הזדקרה על רקע הקיר בבהירוּת יתרה – אני לא אתן לכם לגמור אפילו עד הבוקר, עד שלא יֵאמרו הדברים עד תוּמם. מה כל השתיקה הזאת מסביב? מי הם האנשים האלה שבאו אלינו והודיעו היום על עזיבתם? “יהודי מחנות” תגידו, עצורים, פליטים מרודים, או אולי תבואו להגדירם כפי שהגדירוּם כוֹלאיהם? אני יודע, הם לא עזבו בתים טובים כדי ללכת להפריח מדבר. הם לא עזבו סאמוֹבארים רותחים וספסלי אוּניברסיטה על מנת להיות חלוּצים עובדים. הם פשוט נשארו לחיות. ורוצים לחיות.
– ולחיות טוב! – הפסיק מישהו מן הצד ונדם במבוּכה.
– אני משאיר הערה זו ללא תגוּבה. אני בטוח, כי המעיר עצמו ניחם על דבריו. טועה?
– ובכן, הם פשוט נשארו לחיות. פּצוּעים. דווּיים. ואני גם חושב, כי בעצם זה נכון ומגיע להם לחיות טוב. מה זאת אומרת “טוב”? לדעתי – חיים של כבוד. כי לחם ובגד ובית אשר נתַנוּ להם – אין בזה עדיין די. החיים צריכים להיות של כבוד, של טעם. חברים, נחשוב יפה־יפה, כולנו, וגם אַת, חַוה; כן, גם אַת, חַוה. האם דאגנו לכל זה מספיק, בחברוּת, בהבנה?
– יעקב, אני מבקשת את רשות הדיבור. אני מוחה בכל תוקף. אני רוצה שמוּלי ידע איך קלטנו את האנשים במחסן, שלא יחשוב לוֹ…
– דרוֹרה, שקט! עכשיו מדבר מוּלי. הוא עוד לא גמר.
– אבל יעקב, אתה מוּכרח. אינני מוּכנה לשמוע כאן דברים כאלה. מי שאיננו יודע…
– דרוֹרה, אַת אינך מדברת; אני אומר לך, עכשיו מדבר מוּלי.
– לא, אני לא אתן להגיד סתם דברים, כשאנחנו במחסן הבגדים עשינו מאמצים כאלה, אין לו רשות לבוא ול…
– דרוֹרה! – הרעים יעקב – אמרתי לך שעכשיו מוּלי מדבר. מה הדבר הזה?
– ואני אמרתי לך…
– יעקב! – נשמע שוב קולו של מוּלי – בכל זאת היא מדברת ולא אני.
– טוב, טוב! – אחזה שוּב דרורה במסרגותיה – נשמע. בבקשה! אבל תשקול יפה ותדע שעוד לא הכל ידוּע לך כל כך.
יעקב הקיש על השולחן:
– די! מוּלי – המשך!
– רגע אחד, – הכריז פּתע קול קפּדן – יש לי שאלה לסדר. היתה הצעה לעבור לסדר היום. מה דעת האספה על כך?
– הרי לך! – פּרץ מלמול ער וקול צחוק חנוּק – שאילתא!
ושוּב הרעים קולו של יעקב והפּעם חלחל בו רוגז עצור:
– החברים נכנסו לדיוּן, הרי ממילא יורדת הצעת חוה.
דויד לא הרפה:
– רגע אחד, חוה הציעה הצעה מפורשת…
– אני חוזרת בי מהצעתי – הכריז קולה השלו של חוה.
– חברים, אנא אַל תבזבזו את זמננו לריק; מולי – המשך!
– כן, ובכן אמרנו, אמרתי, זאת אומרת, היתה עלינו חובה לנהוג בהבנה, באהבה, באורך רוח וברוחב לב. ויתרתי לה לדרורה, איני יכול ואף איני בא להטיח כל דבר נגד המחסן. במידה שידוע לי ובמקרה, דרורה, ידוע לי יותר משאַת חושבת, הרי מחסן הבגדים היה בסדר גמור במקרה זה ולא כאן טמוּן הקושי. אני גם יודע שועדת העליה מילאה את תפקידה באמונה. אך לא זו השאלה. עלינו לשוב ולחיות תקוּפות מתוך מתח נפשי חברתי משוּתף, כמו שהיה פּעם בעת הדיש, למשל. זוכרים אתם את ימי הדיש? או ימי מתיחוּת בשטח הבטחון? אם זכינו לעבור שנות מלחמה איומות אלה ולקלוט קבוצת פּליטי חרב, נחשוב רגע, כי אלה הם אחינו ואחיותינו ממש, אשר לא זכו להנצל, ועלינו לאמץ לנו במקומם את אלה. אילו חיינוּ תקופת מה במתח רוחני זה היינו רוכשים לנו את הקבוצה הזאת, למשל, ולחיים שלמים בקרבנו. אני יודע, חברים, שזה לא פשוט, שאנחנו עיפים, ואי־אפשר לחיות תמיד בעונת־דיש בלתי פוסקת, או של מתיחות־בטחון גדולה. אבל אנחנו זקוּקים לחברים האלה, אנחנו זקוּקים ליהודים הצעירים האלה, למעננו ולמענם. ועכשיו תארו לכם, לו1 בכל קבוצת עולים היינו צריכים לעשות אותו מתח מחדש. יתכן, כי לא היינו עומדים בו. אך על ידי קליטת אמת של קבוצה, שתים, כאלה בקרבנו – היינו בונים את ביתנו, את דרכנו ואת עצמנו כאחד. היינו נותנים להם משהו שלא היה להם במחנות – דרך, אידיאה, חיים של זקיפוּת קומה, של גאון יהודי ואנושי. והם היו מהוים את הגשר והקשר אל עוד ועוד קבוּצות עולים. הם היו קושרים את כל הבאים אל הכפר, אל השיתוף, החקלאות והמולדת. אנחנו זקוּקים לכוחות נוספים. מדוע כל כך ידענו להשקיע זיעה וכוחות ועמל בכל שתיל ועץ וירק והגענו למה שהגענו? אילו רצינו בכל לבנו, אילו ראינו את עצמנו באמת מצוּוים, איש איש בפינתו, מתוך אחריות, אהדה ודוגמא – היינו קולטים אותם ואת האחרים. וכך הננו עתידים רק לפלוט וגם לחתור תחת אמוננו באנשים ובאמונם הם בנו. עלינו לחשוב את דרכנו, חברים, לחשוב ברצינוּת, באחריוּת. אני גמרתי, יעקב!
– כן, חברים. יהודית? שקט, חברים! אנו ממשיכים בבירור. יהודית!
– בעצם, אין לי מה להגיד. אני רק רוצה לשאול, מדוע אין החברים העוזבים נמצאים כאן אתנו באספה.
ושוב קמה דממה ואחר כך רעש והמיה:
– נכון מאד.
– צודקת בהחלט!
– מה טעם לבירור בלעדיהם?
– אבל הם לא מבינים עברית!
– שנים כן מבינים.
– אז איזה ערך יש לזה?
– הם יכולים לתרגם אחר כך זה לזה.
– מדוע הם לא כאן?
– לא הזמינו אותם, כנראה.
– ממתי זה מזמינים אנשים לאספות?
– אַל תדבר שטויות! בעצמך תבין, הלא…
– אפשר לשלוח לקרוא להם. פּשוט.
– דיבורים! מה פּתאום?
– לא יהיה לזה כל ערך ממילא, אני אומר לכם!
– חברים, זה לא יתכן. או שאנו מתפּזרים ואיש איש ידבר כלבבו, או שאנו ממשיכים באספה. יהודית שאלה שאלה. עלי להודות שהיה זה משגה שלא חשבנו על כך קודם. עכשיו אני מבקש את החברים להרגע ואני שואל את האספה, כיצד עלינו להמשיך בדיון. אריה!
– גם אני חושב שהיה זה משגה שלא דאגנו לכך שכל קבוצת העוזבים תימצא עמנו כאן, הערב. אבל בשלב זה של הדיון, אשר פתחנו בו, הייתי מציע לא להכניס הפסקות. אני רואה נכוֹנוּת בקרב החברים לשוחח על ענין זה. אינני יודע באיזו מידה אנו נשנה מן העובדה של העזיבה הזאת, אך איך שלא יהיה נדמה לי, כי אנחנו זקוּקים לשיחה זאת בשבילנו כגוּף, כחברה, כציבור. אינני מוַתר על פּגישת האספה עם העוזבים. זו תוכל להתקיים גם מחר, אך מדיוּן זה לא הייתי נוטה לפרוש. אם כבר התחלנו בו, הרי עלינו להמשיך וּלברר את השאלות ליסודן.
– אם אין התנגדות – הרינו ממשיכים.
(מתוך העזבון)
-
“לא” במקור – הערת פב"י ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות