א 🔗
אחי, הלא חייכת בחיוך: שוב מכתבים? הכל כותבים עתה מכתבים, לחבר, לידיד… אך האמינה, יש אשר מכל צורות הניב – המכתב הוא ההולם ביותר.
יש אשר אדם זקוק לכתובת כדי לומר את דבריו. ובאמרו אותם לאחד, הרי יש לפעמים שאמרם גם לרבים. כי תמיד יכוון את לבו המספר לשומע האחד, למקשיב האחד. השמת לבך לפעמים למַרצה? הוא בוחר לו נקודה אחת, זוג עינים אחד, פני איש אחד ואליו ישלח את דבריו. ותמוֹה תתמה: מה לו למַרצה ולזה שבחר בו? לכאורה, אין קשר מיוחד בין דמותו של זה ובין המספר והמסופר – ובכל זאת בו בחר ואליו שוטפים אמריו. והלה – ראה, אזנו קשבת, לבו פתוח, עיניו שופעות הבנה. כן. כל הנאמר – למענו נאמר. ולוּ אך אותו יחיד בלבד שומע לוֹ – די לו בכך, למסַפר.
יש ואדם זקוק לכתובת אשר תדובבנו. מחביון הלב יֵעָקרו דברים, מתחתיות הנשמה יֵחָצבו. האם לנכר יִשָלחוּ, לעולם רחוק וזר? והאם יגיעו? והנה בא מכתב, בכסוּתוֹ החמה להגן על פעימת לב אנוש. בחביון דפיו יאמר הכל, ואף החבוי ביותר.
אכן יש מכתבים וכתובתם בטוחה, בלתי מפוקפקת, אשר רטט התשובה מפרפר כבר בשמה, בשילוב אותיותיה ובצירופן. ויש מכתבים שכתובתם נמחקה זה מזמן, והם נודדים ועוברים ממקום למקום ואין יד אשר תאספם, ואף על פי כן תמצית שליחוּתו של מכתב כזה אף היא נעשתה: הוא נשלח. ואם גם ישוב ויחזור ברבות הימים אל ידי השולח – והיה לו כדבר האדם אל עצמו, אשר ברוב ימים ושנים עטוּהוּ ברק־אתמול וסגולת־מרחקים.
יש מכתבים אשר לפני זמן נשלחו, ורבות־רבות יצפּו עד אשר למחוז תעודתם יגיעו. ויש שאיחרו את המועד. ויש הנשלחים כבעינים עצומות, אל מרחבי חלל, ואך זכרו של שֵׁם, הזכר בלבד – הוא הכתובת.
בשבילי דרך נרתעים ובודדים מהלך מכתב בודד, יחיד. גרגר קטן הוא מעולם חיים עלי אדמות. טיפה אחת מים החלד. יש וישתקפו בה מראות עולם. יש ואך דמעה היא.
אחי,
מה מוזר וזר לשוב עתה ולקשור חוטים שניתקו. היה היו עבותות אהבה. ונתמשכו והלכו, ונתרופפו והלכו. האומנם רופפו? או אך לבשו צורה אחרת של רצועות אותיות על פני לובן הניר? היו מחרוזות האותיות והמילים נחרזות על פני לובן הדף ואצות ורצות מעל למרחקים אל תעודתן. באה סערת האימים ותקרע את הניר. התפּזרו האותיות בחלל וצנחו. יד מי תאספן בתהום לשוב ולצרף מהן את מלות החיבה הטובות? האם לא טאטאן הרוח וצירפן לזעקת “הצילו!” האם לא הדביקו השלג לשֵׁם ולציוּן על פני מצבה אילמת? האם…
ובכל זאת… התזכור כיצד ידענו לקשור חוטים לאחר שעות של פרידה בבתי הספר השונים שלנו, הרחוקים, ולהמשיך בשיחנו הטוב?
לאולפנות חיים שונות שלחנו הימים. לבתי ספר רחוקים… והבחינות בהם – יום־יום ושעה־שעה. והפסקות – אין. צפוּנה אי בערפלי העתיד אך שעת הסיום האחרונה. ואין יודע, אם רחוקה היא או קרובה.
באולפנות חיים שונות למדנו תלמודנו. הבה ונגנוב הרף־עין קטן ונשובה אלינו. צרורות ספרינו – תורות חיינו ונסיונם – על גבינו, וידינו מושטות זו לזו.
הבה לי ידך, אחי, ונשוחח.
הפעם על גינה קטנה חפצתי לספּר לך, אחי. על ערוגת פרחים קטנה מעבר לחלון חדרי. חרוּשה ומטופּחת, תחוּחה ומוּשקית, ושתילים ירוקים נושאים בה אל על את עליהם הרעננים.
ממרחקים תשא אלי זוג עינים תמהות ושואל תשאל: "על ערוגה קטנה? והלא שבתך בלבב שדות רחבים ופתוחים, עליהם גאותך ועל תפארתם כה הרבית לספּר לי. והן נופך ברוך בגנים שופעי פרי ובעתרת כרמים במדרוני הגבעות, בעגלות עמוסות ירק נוטף טל ובערמות־קש זהובות וגבוהות. מה לך ערוגת גינה קטנה מאחורי חלון חדרך, כי עליה תספרי?
ממרחקיך תשאלני בזוג עינים תמוהות, ואני… אני שוב אשקיף על נוף עמקי המודע וקרוב, הרחב ושלו; על השדות השטוחים על סביבי רחבים וגוליים ופשוטים. על צל השׂדרה הנח במורד ותלתלי הכרמים הסבוכים לצדו. הנה סקרתים כך במבטי, את מראות השלוה, ליטפתים בעיני וקראתי להם חרש: שדותי שלי. הירוקים, הרחבים. שלי לעולמי עד, לנצחי נצחים.
התזכור? מאז ומתמיד נמשך הלב אל ערוגות הקרקע, אל פלא העלה הענוג הבוקע מן השחוֹר התחוח ועולה, וגדל, וצומח. עוד אזכור את הערוגות הקטנות, הדלות, לצדי משכנותינו שפוזרו על כל דרכי נדודינו בימי המלחמה ההיא1 ולאחריה. כאור שחרית זוהר ממרחקים יתלווּ, כשולי אורה בהירים יתמשכו לאורך ימי הילדות. מאז ימי הגן עתיר האילנות והשיחים בעיירת פולין הקטנה ועד לתלמי גן הירקות מחוץ לעיר אשר עיבדנו, כל המשפּחה, בשדות אוקראינה בימי החופש. התזכור הבקרים, עת הפלגנו כולנו, כלי עבודתנו על שכמנו וסל הצידה בידנו, ואתנו הקנקן הקטן בו שאבנו מכל הבארות שבדרך? את רצועות התלמים הזרועים תפוחי אדמה, אשר לארכם פסענו שטופי זיעה וצרובי חמה, וגיל עמל ומשובת התחרות מתנגנת בכל אברינו?… את שיחי הלילך הקטנים מעבר לחלונות דירתנו האחרונה על אדמת פולין, השיחים הדלים, הרכים, אשר היו מתכסים שפעה כזאת של עלים ירוקים ואשכלות־פריחה ענוגים, רוטטים?
דרך כל נדודי ערוגות הנכר הלה נישא הלב אל שדותי שלי שרדמו בערפלי החוף המכחיל, שנשמו במרחקי המחר המצוֹעף נגוהות.
התדע, יש חלומות, אשר בהם אתה מדמה לרדוף אחר חזון נהרה, אחר דיוקן אורה ושלום. אתה רץ ורוֹדף – והמראה מתרחק והולך, מתנדף והולך ונמוג לעיניך. כצליל רחוק ונשכח אשר לא תוכל לזכרו על בוריו והוא מתנגן בקרבך והומה, והוא מתחמק מזכרונך ובורח, שב מתלַוה אל צעדך ונעלם וחוזר.
כך נשאר אף חלום השדות שלי מני אז ותמיד – מזהיר ונוהר מרחוק. מנגד. וככל שאבוא לשלוח זרועות לחבוק לשדותי, לגעת בהם, וככל שאצעד צעדי לקרב אליהם בקרבה השלמה, הגדולה – הנם נסוגים והולכים, נסוגים ואינם נמוגים. פשוטים וגלוּיים ינוחו מנגד. אז חזרות וצונחות הזרועות הפּשוּטות ושואלות באִלמן: שדוֹתי שלי? האומנם שלי?
שׂרד החלום קצוּץ כנפים, מבוּיש ונזוּף יפרפּר בפינת הלב. אבל וכבוּל נח חלום בן ימים רחוקים והחריש. עד… עד באו ידי ילדוּת נמרצות וקלות, עליזות־עמל ושובבות־תחרוּת, אחזו בכנפי החלום הקצוּצות ויניפוהו – והריהו שב לעופף ולדאות.
גינה קטנה מאחורי חלון חדרי התקין בני בידיו השזוּפות, הרכות. ערוגה קטנה גדר וזבל נשא בפחים במסירוּת־ילדים גדולה.
בבת־צחוק מבטלת השקפתי בראשונה ממרומי החלון על ראשו הבהיר הכפוף על גבי הערוגה. בבת־צחוק מבטלת, ממאנת להכיר, ראיתי עמלו.
אך הנה גוּדרה החלקה. הוּשקתה. ושתיליי פרחים ירוקים וקטנים ננעצו בגומות הקטנות. בלא משים נמשכה אף ידי וגחן אף ראשי אל העלים הרכים – עשב שוטה לעקור, או גבעול רופף לשחרר. ופתע חזרו נקשרו שולי משעול הרחוק, המבוּיש. שבוּ צפוּ שולי ילדוּתי ועלו מבאר השכחה ערוּגות קטנות בשדות רחוקים, בערים נכריות.
שוּב אראה ראש בהיר ואהוּב כפוּף מעל לשתיל הקטן. שוב צהל זוּג עינים צלוּלות מעל לגביע פּרח ראשון שנפתח. שוב כאן מוּבאים בקנקן הקטן מים חיים להשקות את הגינה.
שב להזהיר שביל ילדוּת רחוק וחביב. ובאו קרבו השדות הגדולים מסביבי והרכינו עצמם על ערוגתי הקטנה, לראות לשתיליה.
ערוגה אחת לי, אחי. עליה אגחן יחד עם בני לעבדה, להשקותה, לטפחה. ודרכה לי ישיחו שדותי הגלוּיים ורחבים באלפי נימי שרשים, רגבים וציצים: שדותיך שלך הננו. לעדי עד. לנצחי נצחים.
גינה קטנה לי, אחי. כימי הילדוּת. ועליה אמרתי לספּר לך, הרחוק, על גינה קטנה מאחורי חלוני, תחוּחה ומטופחת, עדורה ומוּשקית, ושתילים ירוקים מחייכים בה עליזים וזקוּפים.
גבת, סיון תש"ד.
ב 🔗
היום מלאו חמש עשרה שנה מיום עלותי ארצה. הזוכר אתה את שעת פּרידתנו האחרונה לפני חמש עשרה שנים? לילה היה ואופל. בין גבול לגבול ארחת אתנו ברכבת הלילית. רק מגבול עד גבול נלוית אלינו. משם יצאת ולחוף לא הגעת. איזו גבולות עברת מאז? אל בין איזו גבולות נקלעת? ומאין יבקע אלי, סוף־סוף, קול קרוב, מבשר? אפלה ודמומה היתה הרכבת. וכה הרבה היה לנו לומר זה לזו. הרכבת אצה, ואִתה אף הליל. והבהיר השחר. וקו גבולות זר גזר ופקד: עד כאן. ואתה נשארת ואנו רחקנו. האומנם לעולמים נשארת?
הזוכר אתה את ימי ההוּלדת שלנו בימי הילדוּת? את המתנות המוּצנעות במעמקי מעמקים ועין בל תשורן עד בוא מועד. את גלוּיות הצבעונין המבריקות עתירות הפרחים והציצים שהענקנו זה לזו. את העוּגה מעשה ידי אמא ז"ל, והשם כתוּב על גבה באותיות בצק מסוּלסלות?
ואפילו כאן, ברחקנו מן הבית, לא איחר מעולם לבוא מכתב אבא עם הברכה המסורתית, עם תצלוּם גלוּיה ועם ההודעה העולזת, שאכן שתו יין לכבודנו ביום הזה.
עתה – לא מתנות נסתרות במעמקי מעמקים, לא עוגה מעשה ידי אמא, לא מכתבים וגלויה, לא כוס מורמת מעבר לים לחיינו.
תמו ימי ההוּלדת שלנו. קיימים אך ימי ההוּלדת של בנינו. להם – הכל שלם ינתן. יהי עולמם שלם, חלף כל היגון וכל העלבון שידענו אנו, שידעת אתה וידעה ילדתך.
אך יש עוד יום הוּלדת לנו כאן. אנו, אנשי הארץ, רגילים בהיתוּל למנות את ימי ההוּלדת שלנו מיום העליה לארץ.
וכבכל בדיחה הרי יש גם כאן שמץ אמת.
יום הוּלדת הוא לכל איש מאתנו יום מולדת.
התדע? הרי בכל ימי חלדי לא שהיתי במקום אחד כמספר שנותי כאן, בכפר קיבוּצי זה בעמק זה.
ועל כן – יום הוּלדת הוא יום מולדת. ועתה מלאו לי חמש עשרה שנים. ואם תשאל, מה מתנה קיבלתי ביום זה? אכן, קבל קיבלתי. היום, יום חמש עשרה השנים לבואי ארצה, נשלח בני יחידי לראשונה לעבודה ברפת.
ידיו הרכות למדו לראשונה לחלוב את החלב הלבן, החם, אל הדלי.
בעדי חלבו ידיו. בעד ימי געגועי למרחב ולשדה. בעד סבו שנר חייו כוּבה ביד אכזרית. ויראתי לומר: שמא גם בעדך, אחי הרחוק?
למתנה גדולה זכיתי. יום גדול היה לכתו לגן־הילדים. יום חג ומועד היה לי יום כניסתו אל בית־הספר. אך היום הזה, בו סוּדר לעבודה ברפת, וחבר ותיק הנמצא זה עשרים וחמש שנים בארץ גחן אתו על הדלי וידיו האמיצות אילפו ידי בני את מלאכת החליבה – היום הזה יום גדול הוא לי.
ברית האיכר עם אדמתו, ברית האיכר עם בהמתו, בא בני.
(מתוך העזבון, 1945)
-
מלחמת העולם הראשונה. ↩︎
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות