הַשָּׂפָה שֶׁלּוֹ הָיְתָה רָזָה. שֶׁלָּהּ עָבָה וּבַשְׂרָנִית. הִיא כָּתְבָה כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה אַהֲבָה, עִם כָּל הַגּוּף. הוּא הִבִּיט בִּדְבָרִים מִלְּמַעְלָה וְכָתַב בִּמְשׂוּרָה. כְּכָל שֶׁנָּקַף הַזְּמַן כָּתַב פָּחוֹת וּפָחוֹת עַד שֶׁחָדַל כָּלִיל. וְאָז נִפְרְדוּ.
יֵשׁ סִבּוֹת רַבּוֹת לְכָךְ שֶׁמְּשׁוֹרְרִים נֶחְשָׁבִים לַאֲנָשִׁים קָשִׁים. אַחַת מֵהֶן תְּלוּיָה בָּעֻבְדָּה שֶׁהֵם נֶאֱלָצִים לְפַשְׁפֵּשׁ בְּפִצְעֵיהֶם פַּעַם אַחַר פַּעַם, פּוֹתְחִים וְסוֹגְרִים וְשׁוּב מְחַטְטִים, וְאֵין שׁוּם מִלָּה שֶׁיְּכוֹלָה לְתָאֵר אֶת הַמִּלָּה מֻגְלָה מִלְּבַד הַמִּלָּה מֻגְלָה.
יותר מכל אהבה את פניו, אם כי לא היו מרשימות או יפות במיוחד; כל מה שבא בצמדים, העיניים, הגבות, השפתיים וכיוצא באלה, נראה תואם ותו לא. האף היה ישר ושגרתי. למה כבר אפשר לצפות מאף? גם קווי הלחי ומבנה הלסת והמצח היו בגדר הרגיל. אבל, והיה זה אבל גדול, הייתה גומת החן. מעלה ניכרת ורבת משמעות. הוא אמנם השתמש בה בחסכנות, לפעמים רק כשביקשה ממנו (או אילצה אותו), אבל כשכבר השתמש בה, כלומר, כשחייך והגומה התנקבה בלחיו, היה בה כדי לעורר אצלה חשק של ממש ותאווה אליו. גם ברגעי הסתם, בזמן שאכלו או צפו בטלויזיה או כששכבו במיטה, דיברו או קראו, בחרה להיות מצידו הימני, כדי להרוויח את הגומה. בגלל זה גם לא היה לה איכפת לתת לו לנהוג. לפעמים, תוך כדי נסיעה, הייתה מבריגה את אצבעהּ אל לחיו ופוקדת, “תחייך!” והוא היה אומר, “תגידי, את רוצה שנעשה תאונה?” והיא הייתה אומר, “רוצה? לא. אבל אם תאונה, לפחות נחלוף מהעולם יחד.”
ואולי יותר מכל אהבה את כפות ידיו. הן היו רחבות ופחוסות וכבדות, ובכל זאת מסוגלות למגע עדין. אם כי כשרצה, והוא רצה לא פעם, יצא מהן מגע גס ואפילו כוחני. שהיה נעים לה לא פחות, יש לומר. אולי כי באהבה תמיד עדיף העמוק על השטוח והרדוד.
פעם, כשרק התחילו לחשוב בזוג, אספה אותו מהאוניברסיטה, ובדרך לא הצליחו להתאפק ועצרו לצד איזה מטע תפוחים שהיא זוכרת עד היום. ניצנים לבנים כיסו את העצים כפתותי שלג ועל חלונות המכונית צבאו דבורים ומיני חרקים מכונפים. זמן מה התחרמנו במושב האחורי עירומים, ירכיה נלפתות לחלציו כצבת, כשלפתע, זאת הייתה הפעם הראשונה שעשה את זה – גרף את ציפורניו לאורך צדע גבה בתנועת שריטה. ברגע הראשון נבהלה. מעולם לא נגע בה כך. אף גבר לא נגע בה כך. היא ידעה כי לא ביקש להכאיב לה, אך תלם כאב עמום נחרש באיזור הגב. היא התרחקה רגע, כמו כדי לראות מנין זה בא, ובתוך כך חיקתה את מעשהו וחרצה גם היא את ציפורניה בזרועו. מאותו יום נעשו פראיים יותר, מותחים את המין למקומות שלא הכירו, מקומות שהיו מותרים ואסורים, שהייתה בהם מידה שווה של מתיקות ומרירות, עונג וסבל, אהבה ואהבה.
ואולי יותר מכל אהבה את חלקת חזהו, מחגורת המותניים, דרך מקלעת השמש – שם על פי האמונה מתקבצים הפחדים והחרדות – ועד לעצמות הבריח, שפעם היו בולטות ולעת בגרות כיסה עליהן העור והבשר. היה משהו באיזור הזה, בגוון העור, בפטמות, בכסות השיער הרדודה שדי מוקדם זרקה בה שיבה, ובטח גם בלב שמתחת לכל אלה, שגרם לה להיקשר אליו באופן מוחלט. כששכבו בתנוחה המסורתית, היא מתחת והוא מעל, הרגישה שהפחדים והחרדות שלו פוגשים את שלה וגם הלב שלו דופק את הלב שלה כמו שתי אבני צור עד שפורצת אהבה.
ואולי אהבה את הגב שלו יותר מכל. כלומר, את הסולם שעל הגב שלו. אחרי ששכבו בפעם הראשונה, בדירה שלה, המומים באיזה אופן, מבינים שחצו את הגבול, אמרה לו, “תגיד, אני לא זוכרת נכון? לא היית ממש נמוך פעם?” והוא אמר, “באמת הייתי נמוך,” וסיפר לה על המהפך שחל אצלו בגיל 16, איך גבה פתאום, בבת אחת, “ממש בבום,” אמר, “העור לא עמד בזה, וכמעט נקרע… תראי את סימני המתיחה –” הפנה אליה את גבו. “מה זה?” שאלה ונגעה בששת הפסים האופקיים על גבו, שישה פסים דקים וכהים מאד, “זה נראה כמו סולם.” בהיסוס נגעה, כאילו עורו עדיין מועד להיקרע. “כן. באמת סולם.” אישר והיא אמרה, “אני מקווה שזה לא אומר שאפשר לטפס עליך בקלות.” “או לרדת עליי,” חייך. “או לרדת לך,” חייכה היא, “את זה אני דווקא חושב שאפשר. את מוזמנת. את יכולה לעשות ככל העולה על רוחך ועל גופך.” אמר והיא אמרה, “נראה.” בהמשך הפך “הסולם” לחלק משגרת מעשי האהבה שלהם. לא פעם נהגה להפוך אותו על בטנו – לפתע ובלי הקדמות – ולהתיישב עליו, והוא, כמו בהכנעה, ציית והטיל את ידיו לצדדים או מעל לראשו, עיניו נעצמות בציפייה להמשך, שהגיע כמה רגעים אחר כך, כשינקה וליקקה את גבו העירום כילדה שזכתה בסוכריית ענק.
ואולי יותר מכל אהבה את הזין שלו. די היה בזיקפתו הבוהקת, הזקורה, כדי לשגע אותה לגמרי. כה יפה היה ומעורר, קשה היה לה לעמוד בפניו. על אחת כמה וכמה למגע עצמו. גם כשהיו שרויים בתוך איזה ריב או ויכוח והיא חשבה שלא תוכל לשאת את נוכחותו של יואל ולו לעוד רגע נוסף, בשנייה שהייתה מרגישה את איברו מתחכך בה, הייתה מתרצה ומסתובבת אליו והם היו מזדיינים ומתפייסים. דליה בוודאי לא הראשונה ולא היחידה שנכנעה לקסמו של האיבר הזכרי. מקדמת דנא התפעלה ממנו האנושות ובנתה מגדלי פאלוס גבוהים ומרשימים שהיו סמל להצלחה והפגנת כוח ועוצמה. אלא שלא הייתה בה תאווה לאיברים זכריים באשר הם. ממש לא. כששכבה עם בני זוגה הקודמים, חיכתה שיגמרו. היא רצתה אך ורק את יואל ואך ורק את הזין שלו. היא האמינה, באמת ובתמים, שהזין שלו נברא עבורה, שהוא בגודל הנכון ובמידה הנכונה ומתאים לנרתיק שלה באופן מושלם, אחרת איך אפשר להסביר את זה? אי אפשר. המין איתו היה חוויה של עונג עילאי חד פעמי ורב פעמי וכל כמה שהייתה אמונה על המילים, אף פעם לא הצליחה למצוא את המילים המדוייקות שיתארו את הרטט המתמשך הזה שמאחה גוף בגוף ונפש בנפש לכדי פעימה אחת ומעיף אותה החוצה בתוך אנחה או גניחה או צעקה או אלם. זאת בדיוק הסיבה שביקשה ממנו להישאר אצלה, לשהות בה, עוד קצת, עוד הרבה, ולא לצאת. כמה ממכר היה המין, חשבה, הדבר הזה, שאין לו קרקעית ואין לו קצה ואין לו סוף כמו ים תחת ים תחת ים תחת ים ואין אופק באופק.
אחרי שנפרדו לא היה דבר שהתגעגעה אליו יותר מלזין הזה. ולגבר שהיה מחובר אליו.
פַּעַם יָשְׁבוּ זֶה לְצַד זֶה עַל הַסַּפָּה בַּסָּלוֹן וְדַלְיָה קִלְּפָה תַּפּוּז וְהוּא אָמַר לָהּ, “אַף פַּעַם לֹא כָּתַבְתִּי לָךְ שִׁיר.” וְהִיא אָמְרָה, “בֶּאֱמֶת חֲבָל. אַף אֶחָד אַף פַּעַם לֹא כָּתַב לִי שִׁיר.” וְאָז נִזְכְּרָה, “אֲבָל אַתָּה בִּכְלָל לֹא כּוֹתֵב שִׁירִים.” וְהוּא אָמַר, “נָכוֹן. אֲבָל אֲנִי רוֹצֶה.” אַחַר כָּךְ אָמַר, “לֹא רַק מְשׁוֹרְרִים רוֹצִים לִכְתֹּב שִׁירִים.” וְהִיא אָמְרָה, בְּטוֹן צִוּוּי, “אָז תִּכְתֹּב!” וְהִנִּיחָה בְּתוֹךְ צְלוֹחִית קְפָלִים שֶׁנִּרְאֲתָה קְצָת כְּמוֹ חֲצָאִית פְלִיסֶה אֶת פִּלְחֵי הַתַּפּוּז, מְפֹרָקִים אֶחָד אֶחָד, כְּפִי שֶׁנָּהֲגָה אִמָּהּ לְהַגִּישׁ לָהּ, וְהוֹסִיפָה, “תֹּאכַל.” וְיוֹאֵל אָמַר “טוֹב,” והֶעֱבִיר אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו הַפְּחוּסוֹת לְאֹרֶךְ יְרֵכָהּ וּבְתַת יְרֵכָהּ, וְאִלְמָלֵא לָבְשָׁה מִכְנָסַיִם, וַדַּאי הָיָה מַגִּיעַ עָמֹק יוֹתֵר, וְהִיא נִזְכְּרָה אֵיךְ כְּשֶׁהָיוּ יְלָדִים הָיוּ יוֹרְדִים לַנְבִיעָה הַסּוֹדִית אוֹ לְשֶׁפֶךְ הַנַּחַל, לַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִתְהַפְּכָה פַּעַם סִירָה וּשְׁנֵי נוֹסְעֶיהָ טָבְעוּ, מִתְיַשְּׁבִים עַל הַגָּדָה הַבֻּצִּית, מְשִׁיטִים מִפְרָשִׂיּוֹת נְיָר וְקוֹלְעִים אַבְנֵי חָצָץ וְזִרְדֵי סוּף לַמַּיִם הַיְּרַקְרַקִּים, וְלִפְעָמִים הָיְתָה טוֹבֶלֶת אֶת רַגְלֶיהָ עַד לְגּוֹבַהּ הַבֶּרֶךְ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות