הוא תקע את מגן־השיניים בפיו והידק עליו את הלסתות. היה לזה טעם מבחיל, כמו גוש של פלסטיק צמיגי שנדחף לגרון. לאחר מכן ניסה לרכוס את הקסדה. האוויר מסביב היה מלא בדיבורים, בריחות חריפים של זיעה ושל גומי, בקול הכפפות הנחבטות בשקי האגרוף. בזמן שהידק את הסקוצ’ים על עורפו שאל את עצמו כמה אנשים כבר הזיעו בתוך הקסדה הזאת. כמה אנשים דיממו בתוכה. הריח בכל מקרה היה נורא. הוא ייאלץ להתגבר. הוא הרים את הכפפות מהרצפה, מגלה באיחור שלקח שתיים שמאליות. בינתיים יניב החל לאבד את סבלנותו.
“מה קורה?” הוא נע בין החניכים שהיו עסוקים כולם בחבישת קסדות, בהידוק מגני גוף, בלבישת כפפות או בסידור של מגיני האשכים. “נשבע לכם שעוד שנייה אני אבעט כאן למישהו בראש. יאללה! שתי דקות כולם פה עומדים עם כל הציוד עליהם.”
יניב היה נמוך קומה, שחום ושרירי מאוד. כמו כל המדריכים שלהם. על ראשו המגולח התנוססה צלקת ארוכה שהגלידה מזמן ואת פניו כיסה זקן שחור וסמיך. על החולצה שלו היה מצויר לוגו ששילב צללית של אדם בועט עם אגרוף קמוץ וסכין קומנדו משוננת. מתחת היה כתוב KRAV-MAGA – Israeli Martial Art.
“טוב, תסתדרו בחי”ת, תקשיבו טוב. עזוב כבר את הכפפות! תסדר את זה אחר כך. אז ככה, איך שאני מוחא כף, אתם מתחלקים לזוגות, מתחילים קרב. אני מוחא שוב כף, מחליפים זוגות. לא מסובך, נכון? אני בטוח שאפילו לוזון כאן מסוגל להבין את זה." יניב העביר כף יד על הזיפים שעיטרו את גולגולתו. “עכשיו, אני רוצה אתכם כמה שיותר אגרסיביים, כמה שיותר להכניס מכות. ידיים, רגליים, עבודה חופשית. לא לחשוב על טכניקה. רק לעבוד מהר, חזק ואגרסיבי. לא לגעת בשקים!” קולו התרומם לצעקה. “הבא שייגע בשק יורד אוטומטית למאתיים שכיבות סמיכה. אז כמו שאמרתי אני רוצה שתנסו להיכנס כמה שיותר, לא לרחם. יש לכם כפפות, יש לכם מגינים, אל תפחדו לפוצץ אחד את השני. ברור? יאללה, קרבות!”
זה היה היום הרביעי של הקורס. מתוך שמונה. מי שלא יסיים את הקורס, חזרו והזכירו להם המדריכים, לא יוכל לעבוד. הוא לא רצה לעבוד. אבל לא באמת הייתה לו ברירה. לכן השתדל לעשות כל מה שצריך כדי לסיים. והיה הרבה מה לעשות. כל יום נפתח בשעתיים של קרב מגע. אחר כך ארבע שעות אימוני ירי. קודם על יבש, אחר כך על רטוב. לשלוף, להיכנס למצב, לדרוך, לירות. להחליף מחסנית. מצב כריעה, מצב עמידה. אצבע מבט – ולהחזיר אקדח למקום. ושוב, לשלוף, להיכנס למצב, לדרוך, לירות. עד ששרירי הזרוע מתאבנים, עד שהאצבעות מתחילות לדמם. ושוב לשלוף, לדרוך, לירות. עוד פעם ועוד פעם. שוב ושוב. המדריכים כולם היו בוגרי יחידות מובחרות. מסתערבים, מטכ"ליסטים, מדריכי לוט"ר. טובי בחורינו, ארץ־ישראל היפה. המדריכים כולם גם היו שריריים מאוד, מקועקעים מאוד, כועסים מאוד. חתיכת מפגרים, אל תעצרו באמצע התנועה! אתם צריכים לעבוד מהר, בכוח, באגרסיביות. בלי לחשוב. להתפוצץ על המטרה. להיכנס באמ־אימא שלה. מי שלא יהיה אגרסיבי מספיק, מי שייראה לנו טיפה חלבי מדי, יעוף מהקורס. אין חוכמות. אחד כזה לא צריך להיות פה. ואחר כך, אחרי הירי, היו השיעורים בכיתה. אבטחה היקפית, איומים פוטנציאליים, הוראות פתיחה באש, סמכויות מאבטח. אסור לכם אף פעם לשלוף נשק אם אין סכנת חיים ממשית, חזרו והדגישו באוזניהם. אסור לכם אף פעם להפעיל כוח בלתי סביר. מי מחליט מה זה כוח סביר? לא אתם, זה בטוח. על זה רק השופט יחליט, אם וכאשר יגישו נגדכם תביעה. לכן הכי טוב לא להפעיל בכלל כוח. לא להגיב אם מישהו מקלל אתכם, מתגרה בכם, מאיים עליכם. והכי חשוב, לזכור תמיד שאם משהו משתבש, אם מישהו נפגע, אם עשיתם משהו לא נכון או אם עשיתם משהו בכלל, אף אחד לא יגבה אתכם. לאף אחד לא יהיה אכפת. אתם לבד, שם בשטח. לגמרי לבד. כי זה מה שאתם, רבותי. עובדי קבלן, בשר תותחים, מאבטחים בשלושים־ומשהו שקל לשעה. האנשים עם האקדח שנמצאים בקצה שרשרת המזון.
“יש לך עם מי לעבוד?” מבעד לסורג של הקסדה הוא ראה את דמותו הארוכה והצנומה של בוב מארלי חוסמת את שדה הראייה שלו. בוב היה בסדר. שמו האמיתי היה אדסו והוא הגיע מאילת, אבל כולם קראו לו בוב מארלי. בגלל הראסטות, וגם בגלל הגראס, והחיוך הנצחי. חיוך של סטלן טוב־לב. לבוב לא היה מגן שיניים והראסטות הארוכות שלו בצבצו מבעד לחרכים שבקסדה. הוא סימן בראשו לבוב ואחר החל לנוע מולו במין מחול מגושם, משגר מדי פעם מהלומה סמלית, רק כדי לצאת ידי חובה. בוב לעומת זאת רקד סביבו בחינניות, אגרופיו נעים במהירות, פוגעים בגופו פעם אחר פעם אבל מבלי לגרום שום נזק ממשי. זה לא היה כל כך נורא. לאחר מכן נשמעה מחיאת כף וגוש האדם התפצל לרסיסים והסתדר שוב בזוגות. כעת הוא מצא את עצמו מול ארקדי. תשעים וחמישה קילו של שרירים ושל מבטא קווקזי. מבעד לסורג ראה את החיוך שהבליח על פניו של ארקדי. חיוך של מישהו שאוהב להילחם.
בפינת החדר אחד הקרבות הפך סוער. מישהו דימם מהאף. מישהו אחר הועף על הקרקע, גורף אתו עוד שניים תוך כדי. הוא החל לנוע סביב גופו הגדול של ארקדי, מנסה למשוך את הזמן ככל האפשר. עד שתגיע מחיאת הכף. למה זה לוקח כל כך הרבה זמן? לרגע ניסה לחשוב על כל זה כעל סצנה מתוך סרט. איך הוא היה מביים את זה? בעריכה מהירה, בלי ספק. המון חיתוכים, המון זוויות צילום. קלוז־אפ על כפפה נעה אל עבר המצלמה ואחר כך מעבר מהיר לפרצוף מדמם. ובלי שום הילוכים אטיים. זה בטוח. פאק! אגרופו הגדול של ארקדי היכה בעוצמה במגן הגוף שלו, סוחט את האוויר מתוך ריאותיו. על מי הוא עובד, חשב. הוא הרי לעולם לא יצלם את הסצנה הזאת. הוא לעולם כבר לא ישוב לעשות סרטים. אין לו את זה. כלומר יכול להיות שיש לו את זה, אבל לא את הזה הנכון. היה לו את הכישרון, נניח. אבל כישרון זה אף פעם לא מספיק. חסרו לו הנחישות, האמונה, הלהט. רוח הלחימה. הנכונות להתאבד על כל תסריט. הנכונות להיכשל שוב ושוב, לחטוף מהלומות, ליפול, להתרסק, ובכל פעם מחדש לקום ולהמשיך. כן! הוא חש סיפוק פראי כאשר הצליח להנחית מהלומה מוצלחת לתוך הקסדה של ארקדי, מהלומה שהשמיעה קול נפץ וסחטה מהקווקזי קללה עסיסית. מיד מיהר לסגת אחורה, מנסה לחמוק מנקמתו של הענק הזועם. נו, מתי תגיע כבר מחיאת הכף המזורגגת הזאת? לא, חשב לעצמו. הוא אף פעם לא היה מהמתאבדים. הוא תמיד העדיף להתחמק, לוותר, לחכות שהדברים יסתדרו. לשבת בצד ולתת לזמן לעבור. זה גם מה שהסביר לטליה. אין טעם להתעקש, כך אמר לה לאחר שקיבל את מכתב הדחייה האחרון מקרן הקולנוע. אם זה לא הולך בקלות אז כנראה שזה פשוט לא זה. זה לא נועד להיות. אל תדאגי, חמודה. הוא ליטף את לחיה. בסוף משהו עוד יצוץ, אני מבטיח לך. אם רק נחכה מספיק זמן, בסוף משהו יופיע.
איי! הצעקה נפלטה מפיו בניגוד לרצונו. זה היה קודם ההלם, ההפתעה. הפתעה מן העוצמה המטורפת, הבלתי סבירה, של המכה שפגעה בו. רק אחר כך הגיע הכאב. כאב שלפת את גולגולתו, המם את חושיו. לשבריר אחד של שנייה הכול סביב הסתחרר. שבריר נוסף של שנייה חלף לפני שהבין שמה שספג זה עתה היה אגרוף שפגע בעוצמה ישר לתוך אוזנו. הולי פאק. הוא היה חייב אוויר. הוא הרים את הכפפות בניסיון להגן על הפנים, נאבק לשמור על שיווי משקלו. ארקדי חייך. במהירות הבזק הוא נע הצידה ושיגר בעיטה אכזרית הישר לעצם השוק שלו. הפעם הכאב היה חד, נקודתי, ברור. חכה רגע, הוא הרים את ידיו. שנייה אחת, פסק זמן. הנשימה שלו הייתה כבדה, מחרחרת. הוא חשב שהוא עומד ליפול, עומד להתעלף. באוויר עמדה צחנה כבדה של זיעה. אני זקן מדי בשביל החרא הזה, חזר ואמר לעצמו. מה שהיה נכון. ארקדי היה צעיר ממנו לפחות בחמש־עשרה שנה, והיה בכושר טוב ממנו בהרבה. למעשה כולם בחדר הזה היו בכושר טוב ממנו בהרבה. כולם גם היו הרבה יותר צעירים ממנו. הוא לא היה שייך לשם. הוא נע אחורה בצליעה, מרגיש גלים של כאב עז, מטלטל, לכל אורך הרגל. על פניו הזיעה זרמה במפלים, מסמאת את העיניים, מטפטפת בטיפות גדולות על גבי מגן הגוף שלו. אבל איזו ברירה הייתה לו? העבודה הזאת, זה היה המוצא האחרון. גם טליה הסכימה. זה היה הסיכוי האחרון לפני שיגיעו העיקולים. לפני שתופיע ההוצאה לפועל. לפני שהכול יתמוטט. ולכן הוא חייב לעשות את זה. אפילו שהוא כבר כמעט בן ארבעים, נשוי פלוס ילד. אפילו שהוא היה פעם קולנוען מבטיח, בוגר מצטיין של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. מה? ארקדי מלמל משהו מבעד למגן השיניים שלו. “אני רק שאלתי אם אתה בסדר,” חזר שנית. “אני שאלתי אם אתה מוכן להמשיך.” חכה רגע, הוא סימן לו בידיו עטויות הכפפות. רק עוד שנייה.
“כולם לעצור אימון!” הצרחה הנזעמת של יניב השתיקה בבת־אחת את כל יתר הקולות. פניו היו חיוורות מזעם. “תגידו לי, מה זה צריך להיות האימון הביזיוני הזה? אני לא ראיתי כאן אף אחד נלחם. כולם פה רק עושים כאילו, רק רוקדים אחד מסביב לשני. לוזון, תסתום את הפה! ואם אני אראה אותך שוב מוריד ציוד לפני שאמרתי אני נשבע לך שאתה לא תהיה פה, אתה מבין?” הוא נאנח, ממלמל כמו לעצמו. “יא־אללה, עם איזה עגלות אני צריך לעבוד כאן.”
כולם מיהרו לזוז לצדדים, משפילים את עיניהם שלא לפגוש במבטו של האיש הקטן והשרירי. יניב נעמד במרכז החדר, סוקר אותם בעיניו הכהות. “אז עכשיו בואו אני אגיד לכם מה הולך לקרות. עכשיו אתם מורידים ציוד, ויוצאים החוצה, ושותים מים, ועוד חמש דקות אנחנו נפגשים כאן שוב ושמים ציוד והפעם אנחנו לא מתחלקים לזוגות אלא לחמישיות, יש? כן לוזון, חמישיות זה קבוצות של חמש. כל פעם אני מוחא כף ואחד עומד באמצע וכל הארבע האחרים מפוצצים אותו, ברור? ואז הזה שבאמצע, הוא חייב להילחם. בגלל שאחרת הוא גמור, אחרת הלך עליו. ואז אני מוחא כף ומישהו אחר נכנס לאמצע. שאלות? טוב,” חיוך מבשר רעות הופיע על פניו. “אז יאללה, כולם להוריד ציוד ולשתות הרבה, כי עוד כמה דקות אני הולך לזמבר לכם את הצורה.”
הוא נשען על הגדר ולגם ארוכות מבקבוק המים. עוד חצי שעה כל העסק הזה נגמר. מעבר לגדר השתרע מגרש גרוטאות עצום, אינסופי, ריק מכל נפש חיה. רק טרקטור בודד נסע שם אנה ואנה בינות להררי המתכת, מרים שלדים חלודים של מכוניות, מועך אותם בעזרת הכף שלו ולבסוף עורם אותם לערימה. למשך רגע ארוך הוא עקב במבטו אחר עבודתו של אותו פועל מתכתי נמרץ. לאחר מכן הוציא את הטלפון הסלולרי שלו ובדק אותו. שתי הודעות מהגן של יותם. הודעה אחת מהבנק. שום דבר קריטי. בינתיים התקבצו מסביב כל יתר החניכים. מדברים, משווים חוויות, מוציאים טלפונים. בוב ניצל את ההפסקה כדי לגלגל לעצמו סיגריה. “רוצה אחת, אחי?” מצב רוחו היה מרומם, כמו תמיד. אחי, הוא אמר ללוזון. אל תתרגש מהצעקות שלו, תחשוב על כל זה כמו על משחק. הוא חזר אל הסלולרי שלו, מתבונן לרגע בתמונתם של טליה ויותם על המסך. הם נראו שמחים, מחובקים, יפים כל כך. הוא הסתכל בעיניו הצוחקות של בנו. יום אחד הוא יצטרך לספר לו. אין ברירה. הי ילד, הוא יגיד לו. אבא שלך לא באמת יכול ללמד אותך משהו על החיים. אבא שלך מעולם לא הבין איך מתנהלים בחיים האלה. איך עושים סרטים, איך מתפוצצים על המטרה, איך מוצאים את המקום שלך בעולם. מה לעשות, אבא שלך הוא בסך הכול מאבטח. איש עם אקדח שעומד בקצה של שרשרת המזון. והוא אפילו לא רוסי.
הוא כיבה את המכשיר והחזיר אותו לתיק. קולות הצחוק מסביב התגברו. עוד מישהו הדליק סיגריה. איך הוא היה מצלם את הסצנה הזאת? גם כן, עם המון שוטים קצרים. הרבה חיתוכים והרבה זוויות צילום. אבל עריכה אטית יותר. קלוז־אפ על הפנים הצוחקות של בוב, קלוז־אפ על הזיעה של מישהו, מעבר לאצבעות מגלגלות סיגריה. ובלי להשמיע את הקולות, כמובן. רק להראות את האנשים מדברים וצוחקים ובפסקול לשים מוזיקה. בתחילה משהו קצבי ואחר כך, כאשר המעברים יהפכו אטיים יותר, המוזיקה תתחלף למשהו שקט ועצוב. אולי איזו יצירה קלאסית, באך או משהו כזה. ואז שוט ארוך שבו המצלמה לאט־לאט מתמקדת בגדר שמאחור, ואז חולפת דרכה. מראה את מגרש הגרוטאות, את הטרקטור שנע בין שלדי המתכת, את אזור התעשייה שנמצא אי־שם ברקע. לאחר מכן המצלמה ממשיכה לטפס מעלה, עד שלא רואים דבר מלבד שמיים. כעת התמונה מתעכבת על פני הצורות המוזרות שיוצרים העננים. ההרים, הטירות, המפלצות. וכל הזמן הזה אותה מנגינה שקטה ועצובה ממשיכה להתנגן ברקע. צעקתו של יניב קטעה את הרהוריו.
“תגידו יא־דבילים, נראה לכם הגיוני שאני יושב פה ומחכה לכם? יאללה, כולם פנימה, לעלות על ציוד. דקה אחת ואנחנו מתחילים.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות
אין עדיין קישוריות מאושרות