תשעה חודשים אוננתי בסבלנות, כמו ילד בעונש, עד שבחילת התמיד של דריה תיגמר. ואז נולדה יובל, והבחילה באמת נגמרה. אלא שזו התחלפה בפות סגור לרגל שיפוצים ובזוג שדיים מפוארים שתיפקדו בתור בית־תמחוי שלא הכיר בי כנזקק.

אני יודע, כל מה שהייתי צריך לעשות זה לאהוב, לתמוך ולהמתין שהטבע יעשה את שלו. אבל הלידה הזו, בניגוד לשתיים הקודמות, תפסה אותי לא מוכן. הייתי מרוקן ממצבורי אהבה, וחוץ משנאה מלובה בקנאה לא היה לי שום דבר להציע. הייתי נכנס לחדר כמו מבקר במוזיאון שאסור לו לגעת ביצירת האמנות – פסל האם הקדושה ובתה, חצובות בין שמיכות השיש הלבן, מגלמות מופת של קדושה ומסירות בעולמנו המנוכר. על הזין שלי קדושה ומסירות, רציתי לבוא עם פטיש חמש קילו ולנתץ לקדושות האלו את הצורה.

ערב אחד התדפקתי לדריה על הכתף ואמרתי לה שאני לא יכול לחיות ככה יותר, עם מישהי שנגעלת ממני כל הזמן ולא מתייחסת אלי. “אני חרמן כמו אני לא יודע מה, אבל זה אפילו לא החרמנות, אני צריך מישהי שתתייחס אלי, שתאהב אותי, שתרצה לגעת בי פעם ב… את מבינה? אני משתגע פה לבד, אני יושב בחנות וכל אישה שנכנסת מקפיצה אותי כמו איזה כלב שמחכה לבעלים שלו כל היום ליד הדלת, שרק יוציא אותו לסיבוב או שסתם יעביר עליו פאקינג ליטוף.”

דריה רק ניתקה את השפתיים של יובל הרדומה מהפטמה המגלידה שלה, עצמה עיניים ואמרה, “אז לך, תמצא לך כלבה.”

המשפט הזה היה בשבילי אישור לצאת בערבים ולחפש כלבות שירצו אותי. אחרי העבודה הייתי מתיישב בבר מול החנות ושותה מספיק בשביל לגמור את הלילה לצד אישה ששתתה גם היא מספיק בשביל לגמור את הלילה לצדי. בחיים לא נשארתי כל הלילה, משהו בי תמיד אמר לי לקום ולחזור הביתה, אל הספה בסלון, לסיוטים על דריה.

הייתי מדמיין אותה בסיבובים עם העגלה, נכנסת לאיזה בניין, משאירה את העגלה ליד הדלת ונשכבת כמו כלבה על מיטה של איזה נאצי עם זין של סוס. ולא משנה שידעתי שלא הייתה בה טיפת מיניות בימים האלה, לא הצלחתי להפסיק לקשור את הדחייה שלה כלפיי עם התשוקה שלה למישהו אחר.

שלושה ילדים, חשבון משותף, שעות על גבי שעות אחד בתחת של השני, ועדיין, אחרי עשור ביחד, אני זקוק לאישורים יומיים שהיא רוצה בי, שהיא אוהבת אותי ושהיא לא הולכת לשום מקום. וכשאני לא מקבל אותם, אני מתחיל להיטרף, והיא יודעת את זה. תמיד היא אמרה כמה שהיא מפחדת שאשתגע לה יום אחד, שאתאבד לה. כל כמה חודשים היא מבקשת בחצי בדיחה: “אם אתה תולה את עצמך או יורה לעצמך בראש, בבקשה אל תעשה את זה בבית. אני לא רוצה להיות זו שמוצאת אותך, זה יבהיל אותי, וכל החיים שלי זה ירדוף אותי, אז בבקשה תעשה את זה במקום אחר, טוב”?

ככה, לראשונה, אחרי הלידה של יובל, הפסקתי להאשים את עצמי במה שקורה ולשחק אותה לדריה שאני עומד להתאבד. לא היה אקדח ואני לא ראיתי את עצמי כמישהו שיירה לעצמו בראש, כל מה שהייתי צריך זה מישהי שתיגע בי, ואם התחת והשדיים והכוס של דריה היו סגורים בפניי דאגתי למצוא מישהי אחרת שתיתן לי לבקר בתוכה, עד יעבור זעם.

כשהפסיכולוג שלי שמע שנרשמתי לטקס אייוואסקה הוא התחיל לספר ששמע סיפורים קשים על אנשים שלקחו את הסם הזה ושבמצבי הוא מאוד לא ממליץ שאלך לעשות סמים. שאלתי אותו אם במקום לנסות להפחיד אותי יש לו איזו הצעת עזרה קונקרטית, כי לתהום שאני עומד על פיה הגעתי תחת הליווי המקצועי שלו. הוא אמר שכל מה שהוא יכול להציע לי זה אוזן קשבת ולתת לי עוד שעה שבועית לפגישה, ושאולי אשקול מחדש את האפשרות של טיפול תרופתי. ביקשתי ממנו שיסביר לי שוב, איך כבר שלוש שנים אני מדבר ומדבר ומדבר על החרא שלי, והוא לא נעלם אלא רק נערם. הוא התחיל עם הקובלנות הקבועות שלו שאני לא מביא את עצמי מספיק לטיפול, ואני טענתי שוב שאין לי כוח לחכות פגישה אחרי פגישה שהתת־מודע שלי יואיל בטובו לרדת אל החדר ולעשות את ה"עבודה"בשבילי, והוא רמז שאולי אני הוא זה שצריך ללמוד לשחרר מהמעצורים שלי, ואני שאלתי אותו בשביל מה הוא פה אם לא בשביל לעזור לי לשחרר מהמעצורים, וכבר לא עניין אותי איזו תשובה מטומטמת הוא מכין לי עכשיו ופשוט שחררתי את המעצורים שלי וקמתי והודעתי לו שזה נגמר בינינו.

שבוע שלם הקפדתי על צום איוואסקי: בלי אוכל מבושל, אלכוהול, אוננות או סוכר. גוועתי ברעב והייתי בסטלה מתמדת. בבוקר של הטקס שכבתי מרוסק על הספה וחיכיתי שהשעות כבר יעברו ואוכל לעלות לרכבת ולהשתחרר מהגיהנום שנקרא בית. אבל אז נשמעה הצעקה של יובל, שנפלה מהמיטה ישר על המצח. דריה נכנסה חיוורת לסלון עם יובל הצורחת בידיים ואמרה שחייבים לנסוע למיון – עכשיו! ירדתי לאוטו עם הילדים וקיללתי מולם את דריה בקול. בחיים היא לא השאירה את יובל שנייה לבד, רק עכשיו, רגע לפני שאני נוסע, היא נתנה לה ליפול, כאילו בטעות, כדי שאתקע איתם בבית־חולים ולא אוכל לנסוע. זונה.

היה תור מטורף במיון וישר קלטתי שאין סיכוי שאספיק לרכבת. לא שמתי זין על הילדים הבוכים עם הדם והגבסים, נכנסתי לקבלה עם יובל על הידיים וביקשתי שיראו אותה עכשיו אם הם לא רוצים שהיא תמות להם פה במסדרון.

היה לי ברור שהיא לא הולכת למות, כי היא כבר הפסיקה לבכות ואפילו הגניבה לי חיוך קטן, אבל הבליטה על המצח הקטן שלה נראתה כמו דובדבן ענקי, וידעתי שאם אני עוזב אותה עכשיו עם דריה, אני רוצה שיראה אותה רופא כמה שיותר מהר.

ובאמת, עברו פחות משתי דקות, וקראו לנו בכריזה להיכנס, וחייכתי, והנחתי את יובל בידיים של דריה, והודעתי לה שאני הולך, ושהכול יהיה טוב, ושאני לא מתכוון לפספס את הטקס הזה.

“אתה לא משאיר אותי פה לבד,” דריה אמרה, אבל אני נפרדתי מהילדים בנשיקה ויצאתי החוצה בלי להסתכל לאחור.

מהרגע שעליתי לרכבת התחיל לי כאב בטן מהשטן. ידעתי שאין סיכוי שזה קלקול קיבה כי שבוע שלם אכלתי בשביל הטקס המזויין הזה רק ירקות טריים ואורז, אז לא ממש הבנתי מה נהיה עם הנוסע השמיני הזה עכשיו בבטן שלי.

דידיתי ברגל מהתחנה כמה דקות עד שהגעתי לבית־לבנים נטוש שמאחוריו ישבו כמה אנשים במרפסת־עץ מאולתרת. לא היה לי נעים לשאול ישר איפה השירותים, במיוחד שכל אחד מהם קם ונתן לי חיבוק ארוך כאילו לא התראינו כמה שנים.

בחור עם עין מזכוכית הוביל אותי לחדר גדול מלא במזרנים שעל חלקם ישנו אנשים, ואמר “תבחר לך מזרן וקח לך דלי.”

“למה דלי?” שאלתי.

“עוד תראה,” הוא חייך.

“השאמאנית פה?” שאלתי.

“לאורה עוד ישנה,” הוא אמר. “אני ממליץ לך לנוח קצת, הולך להיות לילה ארוך.”

מצאתי מזרן ליד המזבח הקטן בסוף החדר ונשכבתי עליו. המזבח או מה שזה לא היה נראה לי מגוחך עם הקריסטלים והפסלונים והשרשראות והכלי־נגינה והתמונות של מריה הקדושה עם התינוק. ערכה לניו־אייג’רית המתחילה. עצמתי עיניים וניסיתי להירגע, אבל כל הזמן דמיינתי איך אחרי שאני שותה מהסם אני מתחיל לחרבן את הנשמה שלי בטריינינג, כי מהסטלה אני לא מצליח להגיע לשירותים. חשבתי לתפוס רכבת חזרה הביתה, אבל אז לאורה הגיעה.

“תכף נדבר,” היא אמרה וליקקה נייר סיגריה מגולגלת, “רק קודם תוריד בבקשה את הסווטשירט האדום, כי זה צבע שה־spirits לא כל כך אוהבים.”

בזמן שהחבאתי מה־spirits את הסווטשירט בתיק שלי, לאורה הדליקה את הסיגריה וניגשה לחבק אותי, הראש שלה הגיע לחזה שלי. סיפרתי לה על הכאב בטן ועל הפחד שלי שיקרה אסון תברואתי באמצע הלילה. לאורה סובבה את הראש לכיוון החלון, כאילו מודדת על פי האור מה השעה, ואז אמרה: “אמנם קצת מאוחר, אבל אני רוצה בכל זאת להכיר לך את הצפרדע.”

היא הוציאה מנרתיק עור שפופרת עם חומר שקוף, שאותו כתשה בחלוק נחל שחור. בינתיים הבחור עם העין מזכוכית קרא לאנשים שישבו על המרפסת לבוא פנימה. כל אחד מהם תפס כלי נגינה והתיישב מחויך על אחד המזרנים שמולי. בזמן שהתחילו לנגן לאורה הסבירה לי בקצרה מה אני עלול להרגיש מהרגע שאפגוש בצפרדע.

“זה אולי טיפה יכאב,” אמרה והציתה זרד־עץ שעם הקצה השרוף שלו ניקדה לי על הכתף שורה של שלוש כוויות עגולות, אחת מתחת לשנייה. בעוד היא ארתה מהמשחה השקופה על כפית עץ מגולפת, היא חייכה אלי, הורתה לי לנשום עמוק, מרחה את המשחה על שלוש הכוויות ואמרה “Here we go”.

עשר שניות זה לקח. הצפרדע הכישה אותי. הגוף שלי הזיע כולו, הרגשתי שיש לי שישה לבבות וכולם במצב של התקף. השפתיים התנפחו לי, העיניים נלחצו לי החוצה, וכשהרגשתי שהגרון מתחיל להיסתם לי הספקתי עוד להתחרט ולחשוב לעצמי “הנה אני מת, למה עשיתי את זה!” אלא שאז התמוטטתי.

התעוררתי בידיים של לאורה, נחתי לה על החזה והיא ליטפה לי את ראשי ושרה לי שיר. הכול עוד פמפם בי ורציתי להישאר עליה עוד, למרות זאת התיישבתי בחזרה והתחלתי לנשום ולנשום ולנשום. לראשונה מזה הרבה זמן הרגשתי שמחה, שמחה על שאני לא מת ועם השמחה הזאת נרדמתי על המזרן עד הערב.

לפני תחילת הטקס לאורה הסבירה שאני הולך להרגיש המון דברים במהלך הלילה ושלפעמים בתוך כל החוויה אפשר להרגיש שהולכים לאיבוד. היא המליצה לי לחשוב על רצון אחד, שיהיה לי כמו שביל שתמיד אוכל לחזור אליו. לא הבנתי ממש על איזה רצון היא מדברת.

אחרי מסכת תפילות וברכות, כל אחד בתורו ניגש לכרית שממול המזבח וחיכה שלאורה תמזוג לו את הכוסית. הגיע תורי, התיישבתי על הכרית מול לאורה בלי שניסחתי לעצמי שאלה. לאורה הגישה לי את הכוסית ונשפה לתוכה עשן מהסיגריה שבפיה, מלמלה אל הכוסית משהו והגישה לי אותה.

“אין לי רצון,” אמרתי לה והסתכלתי על הנוזל החום שבכוסית.

“תעצום עיניים ותראה אותו,” אמרה לאורה.

עצמתי עיניים ושתיתי את הכוסית בשלוק. לנגד עיניי ראיתי את העיניים של דריה מחייכות אלי, כמו פעם, כשעוד רק אהבה אפפה בינינו. ובן רגע הבנתי מה הרצון שלי: אני רוצה לראות את העולם דרך העיניים האוהבות של דריה.

חזרתי למזרן ונשכבתי עליו. חצי שעה לא הרגשתי דבר חוץ מאשר את הכאב בטן שהגעתי איתו. אבל אז נהיה לי פתאום חם, והתפשטתי, ואז פתאום קר ונכנסתי מתחת לשמיכה, רועד מקור. בחושך שמתחת לשמיכה חשבתי על העיניים של דריה, ופתאום משום מקום הן הפכו ללוע ענקי של נחש, שנפתח עלי והתחיל לינוק אותי לתוכו. הנחש ניסה לרסק לי את הבטן בכוח, הרגשתי שאין לי אוויר ושמשהו בי הולך להתפוצץ. קראתי ללאורה והיא הגיעה עם שרשרת מפיצת עשן ונעמדה מעלי. היא לחשה “Open mind, humble heart” והתחילה למלמל לחשים בעוד הנחש יונק עוד ועוד מהגוף שלי אל תוכו.

“דלי! אני צריך דלי! תביאו לי דלי!” צעקתי בעוד המוזיקה בחדר התגברה, והכול התחיל לצאת, הגוף שלי פרכס כמו תולעת, ועוד ועוד ועוד נוזלים יצאו ממנו. מתוך החושך שבבטן הנחש ראיתי פתאום את העיניים של דריה, שחייכה ואמרה לי לקום. תלשתי לה את שתי העיניים והחלפתי אותם בעיניים שלי.

לאט לאט הרמתי את עצמי, גב, מרפקים, ברכיים ונעמדתי על שש. התחלתי להתנודד מצד לצד, פועה כמו כבשה נשחטת. נגעתי לעצמי בבטן המזיעה והיא הרגישה כמו חֵמָר רטוב. השחלתי שתי אצבעות לתוך הפופיק ופערתי שם חור קטן כמו שקדר פוער לוע בגוש חמר. היד שלי הייתה בתוך הגוף של דריה, והתחלתי לעבור איבר־איבר ולעסות אותו.

כל תחושה בגוף לוותה בחיזיון: בדרך שבין המעי הריק, לעקום, לעיוור, ראיתי כבישים אפורים, ארוכים, שהנתיבים שלהם מופרדים בקקטוסים, כל פעם שעברתי נתיב הגוף נדקר אבל המשיך לנסוע. כשהגעתי עם היד למעי הגס ואז לפי הטבעת, הנתיבים התנתקו זה מזה והתחילו להישזר לכדי צמה של אישה ענקית. טיפסתי על הצמה בזמן שהיד שלי מעסה את עמוד השדרה ואת העצבים, כמו שעשיתי לדריה בהיריון, רק מבפנים. עברתי לשרירי הפרצוף ושערות הצמה נפרמו והתעבו לכדי שורשים של עץ דובדבן ענקי שפרח לי בתוך המוח ונשר פתאום. הפרחים התנפצו לי כמו זכוכית ודקרו לי את הפנים. דרך הפה שלי יצאו נמלים, מעמיסות את שברי הפרחים בחזרה אל תוך הגוף, דרך חורי הקן שלהן בנחיריים. הן ירדו אל קנה הנשימה ומשם אל הריאות שנראו כמו הכריות שדריה תפרה למיטה של יובל. עברתי לעסות את הלב ששכב על הריאה בחלוק לבן ובחגורה שחורה של ג’ודו. אחר כך ירדנו עם הדם לכבד, ללבלב ולקיבה. ברחם ראיתי אישה עם חדק בין הרגליים, מפטמת את הכוס שיש לה מתחת לחדק בשברים של הדובדבנים שחתכו לי את הבטן. הייתי צריך שוב את הדלי, “תביאו לי דלי!” הקאתי ונפלתי למשכב עד הבוקר.

קמתי רענן כמו אחרי ספא של כמה שנים, נושם לראשונה שוב אוויר מתוק אל הריאות, רוצה שוב לחיות את החיים האלו. ביקרתי בלילה בגופה של דריה ועיסיתי לחיים את בשר האהבה שלנו. לפני שעזבתי עשיתי סיבוב בין האנשים וחיבקתי את כולם, מודה להם על הנגינה ועל הלילה ואז ניגשתי ללאורה. היא חיבקה אותי חיבוק ארוך ואוהב ואמרה לי “תודה שנתת לי להרגיש שוב כמו אמא.” לא ידעתי עליה שום דבר, אבל בכיתי לה על הכתף לכמה רגעים ואז התנתקתי ומיהרתי לרכבת.

דריה לא התקשרה ולא כתבה לי כלום בווטסאפ. לא ידעתי איך אחזור הביתה אחרי שהשארתי אותה אתמול לבד עם הילדים במיון, אבל נתתי לצלילות המחשבה ולענווה שהייתה לי בלב להוביל אותי. ידעתי שה"אולי" וה"אשתדל" נעלמו הלילה מחיי, לתמיד, ומעכשיו אקח אחריות על אהבתנו ואעשה שיהיה טוב. שלחתי לדריה בווטסאפ הודעה נקייה מכל ציניות, אמת צרופה שהייתה בי באותו הרגע. ראיתי שהיא קראה אותה אבל לא ענתה.

כשצלצלתי בפעמון היא לא פתחה לי. פתחתי עם המפתחות וציפיתי לשמוע את הילדים רצים אלי אבל אף אחד לא רץ. עברתי בין החדרים, כבר מבין שאף אחד לא בבית. התקשרתי שוב ושוב. חיפשתי פתק או משהו, אבל לא מצאתי כלום. לא האמנתי שהיא באמת עזבה את הבית אבל פתאום חשבתי על האפשרות שהם עדיין בבית החולים עם יובל, ורצתי מהר לרחוב לתפוס מונית. בדרך שלחתי הודעות לכמה חברות של דריה, אבל אף אחת לא ענתה לי.

בכניסה לבית החולים ראיתי את החברה שלה מאיה, ופתאום נפל לי הלב. איך השארתי את הבת הקטנה שלי לבד בבית חולים? מאיה אמרה לי את מספר החדר והתחלתי לרוץ במדרגות. הרגשתי שאני מתמוטט כשראיתי את דריה. היא ישבה בכיסא ובכתה. הילדים לא היו איתה. אמרתי לה “דארי” והיא קמה מהכיסא וחיבקה אותי חזק, לוחשת לי צעקה לתוך האוזן.