בקיץ ההורים שיפצו את המטבח ואני ניסיתי לא לחיות. צוות של פועלים רוסים בגופיות יצא ונכנס מהבית כרוחות רפאים, קדח, הלם והבריג. אפילו לא הייתי בטוחה כמה מהם יש, מאחורי דלת חדרי המוגפת תמידית. הייתי מתעוררת לקראת אחר הצהריים, כתם כהה על הסדינים הלבנים, גופי מסרב לנטוש את מחנק השמיכות, את השכחה המנחמת של השינה. אבל קמתי ולכן נאלצתי לזכור מי אני. רחשתי חיבה לרעש, שהסיח את דעתי מכך. האינטנסיביות לא השתיקה את הקולות בראש אבל התחברה אליהם יפה. בום בום בום אין לך עתיד בום בום בום את כישלון ובזבוז של אוויר בום בום מיותרת בזזזזזזזזז חררררררר.
הייתי יורדת למטבח וממלמלת “שלום” חלש לכיוונם הכללי של הפועלים כשחיכיתי למים שיתחממו והכנתי לעצמי במהירות נס קפה. הם התנהגו כלפיי בביישנות מתוקה, ואני נמנעתי מקשר עין. אין מה לראות פה חבר’ה, זאת רק המשוגעת מעליית הגג, נא המשיכו בשגרת יומכם. למטבח היה ריח פלסטי ממסטל של צבע, ולפעמים של קפה שחור. העדפתי את זה על הסטריליות החומצית הקבועה בסיומת פרחים מזויפים שאמא אהבה ומעולם לא התרגלתי אליה. קפה שחור וסיד ולכלוך וזיעה, כל הריחות שגרמו לבית להרגיש כאילו מישהו חי פה. היא שנאה את זה. היא שנאה אותי מסיבות דומות.
כבר הרבה שנים שהגוף שלי לא היה שלי, אבל בלית ברירה הוא היה באחריותי, כמו ילד ממזר שנולד לאם צעירה והופקד למשמרת אצלי. אלוהים יודע שהוא לא מביא לי תועלת אבל חוקי המוסר והחברה מחייבים אותי לא להטביע אותו בנהר. לא נותר לי אלא להשלים בהכנעה ובחוסר אהבה עם הגורל שכפה אותו עליי. רחצתי והברשתי אותו באופן קבוע, כיסיתי אותו בסמרטוטים, ניסיתי להאכיל אותו פחות ופחות, וכמובן שהייתי מחויבת להצליף בו, שיהיה ממושמע.
אני זוכרת שפעם הוא היה שלי, באיזה זמן קדום שנדמה כאגדה שסבתות מספרות לנכדים לפני השינה. אני זוכרת אותו מתלכלך בבוץ רך וחמים, מתגלגל בארגז החול. חמימות של שפשופי אספלט, צריבה של יוד כחול. ברכיים מדממות אחרי משחק בחוץ, גלדים שצומחים עליהן ואני מקלפת באצבעות קטנות, לא מתאפקת מלחפור מתחת למרקם הגבישי שלהם כדי לחשוף עור חדש, לח ועוברי וכואב. כל הכאבים המתוקים האלו שנבעו מבעלות מוחלטת נגמרו יום אחד, או במה שנראה כמו יום אחד, שבו אפילו לא ניתנה לי הבחירה לשתות את המשקה ששתתה אליס. שעון עצר שהיה מוכמן בתוכי מרגע היווצרותי תיקתק את תיקתוקו הסופי והתיז לכל עבר איברים חדשים וגדולים מדי בהתפוצצות מדממת.
בשנים הראשונות הייתי פריק, יצור קרקסי שאמא שלו קונה לו טישירטים גדולים של בנים כדי לנסות להסתיר את המבוכה שהוא ממיט עליה, ואבא שלו נפרד סופית מהאשליה שהדבר הקטן הזה עם הציצים יהיה תחליף הבן שהוא רצה. הוא נסוג לעיסוקים אחרים והיא המטירה עליי ביקורת. קיוויתי שהדמעות יטביעו אותי ובינתיים הנוכחות שלי רק הלכה וגדלה. אווירת לחשושים אכזריים נרקמה סביבי, שכן איבדתי את הממדים הרגילים שאפשרו לי להשתלב, חרגתי מכל פרופורציה הגיונית של סוף בית הספר היסודי. כשכולם גדלו אני גדלתי יותר, כאילו הוטלה עליי קללה עתיקה. עם תחילת חטיבת הביניים כבר לא הייתה לי דרך לא להיחשב לזנותית, גם לא בתוך הטישירטים הענקיים של אמא. התחילו לרצות ממני את הגוף המכוער הזה ששנאתי, ידיים נשלחו אליי במסדרונות, גופים מתחככים בי באוטובוס. נעניתי לפעמים, זה היה סוג של תשומת לב שנדמה פחות שלילי מהאחרים. הבוז הגיע אחר כך בין כה וכה.
אבל מאז חלפו כמה שנים ובתצורתי המסתגרת הנוכחית לא נאלצתי להיות מוטרדת מהדברים האלה יותר, לא מאז שצמצמתי את מרחב המחייה שלי לחדרי הלבן. הימים התערבלו לכדי בליל של תבוסה תמידית. בלילות הסתובבתי ברחובות הפרבר הריקים, חותרת בים הכלום הגדול, הולכת על הכביש למקרה שבמזל ידרסו אותי. הייתי יוצאת לסיבוב לילי עם סיגריות וכדורי הרגעה של אמא, מהמחבוא במגירת התחתונים שלה. בחצי היום שבו לא ישנתי הייתי מבלה עם אנימציה יפנית ומנות־חמות. הטעם הסינתטי שלהן הזכיר פרודיה על אוכל, או את הפנטזיה העתידנית על גלולות שיחליפו ארוחות שלמות. לא רציתי להכניס לגוף משהו אמיתי. לפעמים אמא הייתה נכנסת לחדר וצורחת עליי. הפוגה קבועה מהשגרה. כמעט ולא שמעתי את המילים שהיא אומרת, וממילא לא היה בכך צורך. היא הייתה גרף של ווליום שעולה ועולה עד צרימה ופנים מתעוותות, הצגה שנגמרת בטריקת דלת חדה. ציפיתי שהיא תחזור להשתחוות. היא הייתה כל כך דקה וזוויתית, בקושי יכולתי להאמין שאי פעם הייתי בתוכה, לא היה לי מקום שם. לפחות אז היא יכלה להחביא אותי, לסוכך מעליי בעור הבטן המתוחה שלה, אפילו להתגאות. אבל ככל שגדלתי היא קטנה. כעסתי על עצמי שאני לוקחת ממקומה בעולם.
ואז הבית היה שקט במשך כמה ימים ושום רעש קידוח לא חדר את הערפל החלבי ששטתי בו. חשבתי שהשיפוצים נגמרו. נדמה שקירות הבית הולכים ונרגעים ממה שנעשה להם, משירים שכבה דקה של אבק בהיר. ירדתי למטבח בצעדים בטוחים, מתבוננת במטבח החדש והיקר שנראה לי כעור במידה דומה למטבח הישן.
הרעש מאחוריי הבהיל אותי, ושפכתי את תכולת המנה־חמה הרותחת על כל השיש החדש של אמא. הוא עמד מאחוריי, אחד הפועלים הצעירים יותר, ונתקענו זה במבטו המבוהל של זה. הוא התעשת ראשון והזיז אותי בעדינות.
“אני מצטער, תביאי, אני מנקה.”
“השיש…” יכולתי רק להצביע באימה על האבן שאמא שילמה עליה כל כך הרבה.
“השיש בסדר. אין לך כווייה?” הוא חייך, בעודו מנקה את הבלאגן שעשיתי. רק אז שמתי לב למים הרותחים שנשפכו על ידי השמאלית. חשתי אדישות מוחלטת לתחושה. שנינו הסתכלנו על הזרוע המאדימה שלי כמו על עצם זר. הוא ניגש לכיור וקרא לי לגשת. נשארתי עומדת במקום, לא מצליחה לחשב לאן הסיטואציה הזאת צריכה להוביל. תמיד הייתי כזאת טיפשה? הוא צעד לעברי ועטף את היד שלי במגבת קרה.
רציתי להגיד לו משהו, אבל הכול היה יותר מדי. הקרירות בעור זרועי הרותח תפסה את מלוא תשומת לבי פתאום, גל גדול של הקלה ששטף גל קודם של אימה שטרם שכך בעקבות תקרית השיש. הוא עמד קרוב מדי, מחזיק לי את היד העטופה בעדינות. השערות על הזרוע שלו נגעו במרפקי. הרגשתי מחושמלת, נבוכה, לא זכרתי מתי עמדתי קרוב מספיק למישהו כדי להרגיש את אדי החום העולים ממנו אחרי בוקר של עבודת כפיים. לרגע רציתי לאבד מאחיזתי לחלוטין וליפול לתוכו, להצטנף, להיעלם. שייקח אותי מארמון השיש הזה למקום אחר, שיכין לי קפה שחור.
“אנחנו בסדר, כן? שאמא לא תגיד שאני שברתי לה את הבת, אין לי ביטוח,” הוא צחק מהבדיחה הדלוחה של עצמו. ביטוח. חה חה. תלשתי את היד שלי ממנו בחדות וברחתי לחדר. אני לא אתן לו להרוס לי את הרגע. יש לי כל כך מעט.
אמא הייתה משאירה ערימות של מדורי דרושים מסומנים בעיגולים אדומים זועמים בחדר שלי ואני החזקתי אותם לצד המיטה ודמיינתי את העור שלו. ניסיתי לדמיין שהוא אוהב אותי כי לא הצלחתי לדמיין את עצמי במוקד שירות לקוחות. הלכתי לישון עם הפנים שלו מעליי, על התקרה, מדמיינת אותו אומר לי “לילה טוב, כן?” משועשע אבל נבוך. לפנות בוקר נרדמתי. לך תסביר משהו למישהו.
בלילות הייתי איתו בדירת שיכון ישנה. היא הייתה קטנה ואני הייתי קטנה יותר בתוכה. הגפיים הארוכות שתמיד הפריעו ופגעו ברכוש היו בדיוק באורך המתאים להוריד מצרכים מארונות, לערבב את המרק שבעבע על כירת הגז במטבח שלנו, שאף קיר בו לא היה לבן. שאפתי ריח של מרק אמיתי וגשם ותפוזים, טופפתי יחפה על רצפת לינוליאום דביקה קצת כשהוא עומד מאחוריי ומצמיד אותי לכיור. הידיים שלו לא חופנות או צובטות או מושכות בכוח כמו של האחרים, הוא רק מעביר אותן על הזרועות שלי לאט. אני לובשת שמלה כחולה עם פרחים לבנים קטנים ואני לא מפלצת.
“מיכאל,” שמעתי אותה אומרת. לא הצלחתי להישיר מבט, רק קלטתי הבזקי קצוות מוחלקים של שיער אדום ומשקפי מעצבים. מיכאל. במלרע. השם הזה נשמע כל כך מכוער כשהיא אומרת אותו. גם הוא נראה מכוער כשעמד לידה, שרירן מתרפס, עבד. “טוב שבאת, אתה חייב להסביר לאדי שהגימור פה הוא לא גימור, זה נראה פשוט מזעזע ואני בשום פנים ואופן לא מתכוונת לשלם על עבודה ברמה כזאת. בוא, תראה את זה…”
היא תפסה בזרועו בקלות ומובילה אותו אל הכניסה לבית, התמוגגה מהצבעה על פגמים. מבט אחרון בגב שלו ואני איבדתי משהו שדמיינתי שהיה שלי. לא הוגן, לא הוגן, לא הוגן.
אולי אם אכנע. אולי אצליח להיות מה שהיא רוצה. להיות מתקבלת על הדעת. אולי אקום כל בוקר ואצליח לצאת מהבית. אולי לא ארגיש את מבטי השכנים דוקרים אותי. אולי לא אשמע אנשים צוחקים. אנשום בהצלחה בכל מיני חללים סגורים כמו אוטובוסים ומעליות ומוקדי שירות ובכולם יהיו עשרות עיניים שלא ידקרו אותי בבטן. אהיה מועילה, טיפשה קטנה שעוזרת ללקוחות ומחייכת לאחראי המשמרת ולא נגעלת מטפיחת החיבה שלו. אולי.
“מוקד שלום, מדברת דניאל, איך אפשר לעזור?”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות