לא. לא. היא לא תפתח חלון ולא תבהה במכוניות הספורות המתקבצות להן במגרש החניה השכונתי ולא תלטף במבטה את הברוש הצומח לאטו אל מול החלון ולא. הסירוב העיקש בהמתנה הפוחזת הזו להחלטה שתבוא, כמו מעצמה. לא.
והיא לא תדע פחד. גם אם מה שקורה עכשיו בגופה זר לה לגמרי. ובדרך לכאן – האוטובוס שהרעיד אותה בטלטלת־פתאום. לכל הדברים משמעות אחרת. גם אם תאמר עכשיו “אני”. המילה הזו אין משמעה כמו אתמול. הד קטן, חלוש, מתרבה לקצב הווייתו המתרקמת, ינסה לומר זאת אחריה. בזמן זה או אחר, כשתאכל או תצפה בסרט או תחכה לאוטובוס, ייקבע לפי חוקי זמן אחרים אם הוא יוכל לקפל, באופן שהיא אף פעם לא הייתה, את לשונו לשניים, כמו שאביה לפעמים היה עושה כדי להצחיק אותם. ורק המחשבה על אותו יצור, שפניו עוד לא נחתמו, נושא את זכרו המטושטש של אביה בקיפול ההוא בלשון העביר בה צמרמורת, שלא היה בה אך ורק פחד. איך זה יהיה, ללדת מתוכה את חוב השכחה שלו?
אבל מה פתאום ללדת. אסור לשחק בכאילו בדברים האלה, זה הרי יעשה את הכול כואב פי כמה. זה רק פרצוף מחוק, זה אפילו לא, זה אפילו לא גוף, רק חתיכה של דם (אבל איזו חתיכה? קרושה? נוזלית?) רק אותה יוציאו ממנה והכול ייגמר. האפשרות שעדיין לא התרקמה – תימוג. ובכל זאת, הפיתוי לחשוב על התפקידים החדשים שגופה עשוי לקבל, גופה שלה ממש, היה גדול מידי. למשל – הבטן המתעגלת. היא תעבור ברחוב כשהבטן נישאת לפניה ואנשים יחשבו: אימא.
או משהו כמו חבל הטבור. בתוכה? ולמי כואב בשעת הלידה כשהוא נחתך? לה? לתינוק? לא ייתכן שלאף אחד, כי גם אם זה רק צינור שמוליך בין גוף לגוף הוא הרי חלק מגוף של מישהו. איך יכול להיות שלאף אחד זה לא כואב?
ואחר כך. אדם קטן שמזונו אצור בתוכה, שרק נוכחותה, אשר אותה הוא מזהה, באין אמצעי אחר, לפי מידת החום המדויקת של גופה (או תבנית הגוף, או הריח, או חוש הידוע לתינוקות בלבד ונשכח?) יכולה להרגיע אותו, ובהישענו על כתפה הוא ייפרד אט־אט מן העֵרוּת בשפתיים תפוחות, ממצמצות. היא ניסתה לדמיין את ההרגשה, להיאחז באיזו תחושה דומה בחייה רק כדי לרחרח מרחוק את הדבר הזה, עליו היא כנראה, אולי, עומדת לוותר.
וככה פתאום, אחרי שנים שלא נזכרה בהן, צפו ועלו בצלילות שתי העיניים החומות, הענקיות, גדושות המבע, אלה שבגללן הייתה יוצאת בהיחבא בהפסקה, נחפזת בירידה התלולה הקטנה לוואדי שמתחת לבית הספר, ושם, בריח המחטים היבשות המתגוללות בעפר, קשורה לעץ או מותרת, הייתה האתון שלה. בלב הולם הייתה מגישה לה מחצית מן המנה היומית: חצי סנדוויץ' עם חביתה או עם ממרח שוקולד, חצי בננה, תפוח נגוס. האתון אכלה הכול בתיאבון שווה. אי אפשר היה לדעת מה היא מעדיפה. גם בשעת הלעיסה האטית לא היה משתנה המבט שהיה מגלה רק את עומקן של מצולותיו ולא את פשרן, והיא הייתה מרותקת אל העיניים האלו. לפעמים הייתה יושבת לרגליה או מלטפת אותה, אבל ההפסקה הייתה קצרה מאוד, בייחוד אם לוקחים בחשבון את העלייה הקטנה של הוואדי, ולכן נהגה בעיקר להביט בעיניה.
מלבד ההיזקקות הלא ברורה למבטה של האתון, שלעתים היה מופיע טרם הירדמה או נוסֵך בחלומותיה הבטחה שלווה, הייתה בזה גם איזו שליחות של מעשה טוב. אפשר היה לומר שהיא ידעה לראשונה נתינה ללא תמורה, רק שזה לא היה נכון. היא רצתה שהאתון תזכור אותה בתמורה. היא רצתה לראות את המבט בעיניה מתחלף, או את זנבה מתנופף לקראתה בבואה. לעתים, כשהייתה מתרחקת ממנה מעט בדרך חזרה לבית הספר, הייתה מביטה פתאום לאחור, בודקת אם האתון עוקבת אחריה במבטה, או שבהגיעה לשם הייתה מגיחה מכיוון לא צפוי של הוואדי, מקווה למבט אוהד, מופתע. אבל זו הייתה אתון שבעה, וגם את האוכל היא אכלה בשאננות ששמץ של רעבתנות לא היה בה, והיא ידעה בסתר לבה שלהאכיל אתון שבעה הוא לא מעשה טוב עד כדי כך.
ובכל זאת הייתה ממשיכה לבוא, להביט בעיניים הגדולות, ללטף את פרוותה הקצרה ולשתוק. לפעמים חשה שהדממה של שתיהן שווה, לפעמים שתקה כתובעת עלבון. היא, שהוריה נזפו בה שאינה מתמידה בשיעורי האורגן ובהתעמלות הקרקע ובבית הספר, היא שהייתה ממציאה מחלות אפילו כדי לוותר על מסיבת כיתה בגלל שיתוק־חשק פתאומי, כבר כמעט שנה שלמה מתמידה באיזו אתון. והיה ברור שהיענות או גילוי שמחה פתאומי לקראתה כבר לא יהיו כאן.
יום אחד היא לא הגיעה לוואדי. היו אלה ימי הקיץ, שבהם הייתה מביאה בקבוק קטן של מים ושופכת את מרביתם לקערת גבינה לבנה שהותירה בסמוך לעץ בסביבה. ביום ההוא שכחה את הבקבוק בבית, וגם נאלצה לנצל את ההפסקה כדי להעתיק שיעורים. היא הייתה שקועה בכתיבה נמרצת, במקומה הקבוע שורה אחת לפני הסוף, צמוד לחלון הפונה לוואדי. לפתע הצטמררה. הבל חם הציף את גבה. זו הייתה האתון שליחכה בעדינות את שערה. כמה ילדים שהיו ישובים על השולחנות בכיתה צחקו, ודאי חשבו שמדובר במאורע מקרי, באתון רעבה וטיפשה שחיפשה אוכל במקום הלא נכון. אבל היא ידעה שמדובר ביצור שבע שביקש אותה, ועיניה תרו ברעב אחוז תזזית, מבעד לערפל אהבתה אסירת התודה, אחר העיניים ההן, שעכשיו דימתה לראות בהן גם את עצמה. היא ביקשה לחבק את צוואר החיה החם, אבל זו כבר הסתובבה והלכה, נעלמת בתוך הוואדי, אדישה לצווחותיהם וטפיחותיהם המהירות, הנפחדות, של הילדים שאינם היא.
הליכתה המתנודדת. אדישותה הגאה והמוכה. חמלת הילדה שהציפה אותה אז למראה הזה, חסרת פשר כמו העיניים ההן.
היא הרגישה במבט הזה גם עכשיו, צמוד לגבה, לעורפה, מלטף את דפנות רחמה. היא ביקשה ללא ניע שיקלף מהן איזה דימום פתאומי, שיילד אותה בבהילות של חוטאים, שישיב לה את החירות ההיא שנלקחה ממנה אז, החירות של היעדר התמורה; זו התוחמת את האהבה מעבר לגבולותיה, מציבה לה גבולות חדשים, בלתי אפשריים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות