אני, איתמר לוי, כנראה הראשון ביקום שקיבל בגנים מאמו אצבע קטועה. אחד מקבל קרחת בירושה, השני, חלילה וחס, מקבל מחלה. אני ירשתי מאמי רומזת פגומה. הייתי חצי חייל מהחגורה ומטה. מכנסיים ונעליים וגרביים של צנחן. אריה או יוסי שלחו אותי לרודוס עד לארוחת הצהריים של יום שישי. רתמתי ברוורס את הטרקטור למקצרה, רתמתי ברוורס את המקצרה לעגלה. מעט מאוד אנשים מסוגלים לבצע את הפעלול הזה. לקחתי את “רפת” נגד רצונו מחדר המכונות, ויצאתי דרך החצר האחורית לעבר שדה הרודוס. באופק הביטו בי בתיה של עזה.
סבי מרד בהוריו ועלה לארץ ישראל, אמי מרדה בהוריה והפכה לחילונית, אני מרדתי בהורי והפכתי לקיבוצניק.
באותו יום שישי, בחופשה הקצרה מהצבא, התייצבתי במדים ותרמיל במשרד של הרפת עוד לפני שביקרתי בחדר. אריה או יוסי שלחו אותי לקצור ירק רודוס לפרות. “רפת” לא הסכים בשום אופן להיפרד מהמנוע הפועם של חדר החליבה, ואני לקחתי אותו בידיים ויצאתי בשיירת כלים לשדות. הכלב הזה מכור לרעש ולריח של הרפת. שקט מטריף אותו. בפעם הראשונה שהבאתי אותו כגור לחליבת לילה, סידרתי לו מקום לישון בתא הבגדים שלי, בחדר המנועים הרועש של מכון החליבה. מאז התמכר לבגדי עבודה מטונפים בצואה ולרעש מכונות.
גם אנחנו, בלילות, כשחזרנו מהמסעות הבלתי אפשריים של בוגי, היינו מתאספים באוהל של אייל ומריחים את הבוצואה שאסף מהחצר של קבוצה 1 בארגז תחמושת, צוחקים ובוכים.
טרטור הטרקטור ושקשוק המקצרה הרגיעו את “רפת”, והוא שכב על רגלי בזמן שנסעתי הלוך וחזור בשדה הארוך. לפתע החלה המקצרה מגמגמת ויורקת ונחנקת, עד ששבקה חיים. קיללתי את מזלי הרע, כיביתי את מנוע הטרקטור וירדתי לבדוק את התקלה. “רפת” נבח בזעם על השקט שהשתרר. פתחתי את הדלת הקטנה בארובת המקצרה, הצצתי אל קרביה וגיליתי גוש ירק גדול תקוע בין שיניה. התחלתי למשוך את הגבעולים הארוכים ביד אחת, בעוד ידי השנייה מחזיקה את המקצרה שלא תתהפך מהטלטול העז, עד שהדלת, מעשה שטן, צנחה ונסגרה על כף ידי. כאשר פתחתי אותה גיליתי כי החלק העליון של האצבע המורה בידי השמאלית נקטע, והוא תלוי ומתנדנד לנגד עיניי על פיסת בשר.
אמא’לה!
אמי, פסיה לוי לבית גרינבוים, נולדה בוורשה בשנות השלושים עם אצבע מורה פגומה ביד שמאל. למעשה היתה האצבע במקור חלקה ויפה, אלא שבגיל חמש הורו לה הגנים, אותם ירשה מאבותיה, לפסל את אצבעה מחדש במטחנת הבשר של אמה, סבתי חנה גרינבוים, ולעצב אותה לצורתה הפגומה והמושלמת. ואני? האם פגעתי במורשת המשפחתית? האם הלכתי צעד אחד מיותר, וקטעתי את המסורת?
האחיות במרפאת הקיבוץ ניסו להציץ אל תוך אגרופי המחזיק את האיבר הפגוע, שלא ייפול וישכח מאחור, אך אני סירבתי לפתוח את אצבעותיי. מישהו רץ לסדרן הרכב להביא מכונית, וצ’יק – שגם לו, בדרך פלא, חסרה אחת מאצבעותיו – התנדב להסיע אותי למיון בסורוקה. בבית החולים מיהרו לטפל בצנחן הפצוע המסרב לפתוח את אגרופו. הפקידה בקבלה שמילאה את הטפסים שאלה איך זה קרה, אבל אני הסברתי לה שאני לא רשאי לגלות, ומאותו רגע התייחסו אלי כמו אל גיבור ישראל. מאחורי גבי שמעתי שהם מנסים להבין באיזה מבצע סודי מדובר ומדוע הגעתי מהקרבות ללא חולצה. לבסוף הגיעה רופאה צעירה. היא הסבירה לי כי חלקה העליון של האצבע נקטע לחלוטין, ואין שום אפשרות להצילה. האם אני מוכן סוף סוף לפתוח את אגרופי, ולהניח לה לחתוך את פיסת הבשר כדי להשליך את האיבר המת לפח? אך הגנים שבי, אותם ירשתי מאמא, הורו לי לקפוץ את ידי חזק יותר ולא להניח לה להפריד ביני לבין קצה אצבעי.
לבסוף התרצתה הרופאה, והסכימה לתפור את האצבע בתפר אחד עד לתחילת השבוע, כאשר יגיע מנהל המחלקה לבדוק את הפצע, והוא יחליט מה יהיה גורלי. למזלי, השמים סייעו לי להרוויח זמן. הפרופסור התעכב כמה ימים וכאשר הגיע לבסוף והתחבושות הוסרו, התברר כי הבשר הקרוע התאחה והתמזג, התחבר ונקלט. האצבע – לא יאומן, נס משמים! טענו האחיות – חזרה לחיים, ועכשיו היא מפוסלת ופגומה ומושלמת, ומצביעה באופן תמידי לימין, ודומה כתאומה לאצבעה של אמא. הנה, ראו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות