אנחנו, אנשי קוטובו, משאירים את יקירינו המתים במערה מעל הנהר. המים רגועים. דבר אינו מרמז על עצמות יקירינו המסתתרות בתוך מערת המוות הלבנה. והדרך אליה שקטה. שקט של קאנו על פני מים בשעת בוקר מוקדמת.
ציפורים עפות סביב המערה שותות מן הנהר הגדול, אוספות ענפים מעצים סמוכים ובונות את קניהן בכּוּכֶיהָ. והמיוחדת ביניהן, היפה, הצבעונית – ציפור גן עדן.
בצהריים נחה ציפור גן עדן על גולגולת או על עצם ירך של אחד מיקירינו, משקיפה מתוך המערה אל בתי הקש, אל עצי הסָגוֹ הגבוהים, אל נצנוץ טיפות זיעתנו, אל המדורות המעלות עשן ומבריחות אלפי יתושים שחורים. היא אינה מרבה לעוף. והיא נסתרת מעיני מי שאינו יודע על קיומה. מי שביקר כבר במערה יודע איך להתחקות על עקבות הציפור, להאזין לקולה המתוק, לקלוט את פרודות הריח הנתפסות באוויר בשעה שהיא עפה.
והשקט הזה, הפשוט, העמוק, מלווה את השייט גם בבוקר קריר זה. הרוח הסמיכה עוברת לאט וביסודיות על קימורי הקאנו, משאירה עקבות על המים, נצמדת אלינו כל הדרך, אלי ואל אמי, שאינה מרגישה אותה נוגעת בעפעפיה הסגורים, בריסיה הקצרים שהספיקו קצת להתקשות, בשערה השחור, המלוכלך. היא שוכבת רחוק ממני. בקצה השני של הקאנו, לבושה שמלה ארוכה, דהויה, כפות ידיה מונחות על בטנה, ראשה נתמך בדופן הקאנו, ואני עם הפנים אליה, משיט אותנו לרוחב הנהר, הלוך וחזור, בהתקדמות אטית, מאבד את הריכוז ככל שאנחנו מתקרבים.
בלילות.
בלילות הכול היה נרגע. אמי הייתה נשכבת על רצפת הבקתה, קמטי פניה הנוקשים היו מתרככים כשהייתה מביטה בכוכבים דרך קרעיו הקטנים של גג הקש, לרגעים הייתה נשארת בעיניים פקוחות, החזה היה רגוע, נושם ברוך, נשימות שקטות, רוויות בתענוג כמעט.
לפני שנשכבה לישון הייתה מפנה את חלל החדר, תולה את אריגי הצמר על קיר הקש, מיישרת את רצפת העשב היבש, מסדרת בפינה את שארית הירקות, משקיטה את גחלי המדורה, ומניחה את גופה ישר על הרצפה, בלי להתפשט או לרחוץ אותו. ריח השדה והזיעה היה מגיע אלי, מחלחל את דרכו אל שנתי ומקשה עלי להירדם. גופה היה מותש, מבקש לנוח, למלא את עצמו מחדש.
כך הייתה נשארת בכל לילה, כל הלילה, כל השעות, בעיניים עצומות ובגוף נינוח, ורק מדי פעם היו כפות רגליה נמתחות ומרווחות את הסדקים, מבליטות את עובי השכבות של כפות רגליה החשופות.
ידעתי על מה אמי חושבת, איפה היא נמצאת, מה היא מרגישה, ועל מה מסוגל לחלום גוף חלש כל כך.
הקולות היו מגיעים מחוץ לחלון. דיבורים, התלחשויות, ביקוע הגזעים, רחשים שלא הפריעו לאמי להירדם, ולי לא נותרה ברֵרה אלא להביט בה ער, ער לגמרי, ער כולי, מוכן לתפוס אותה אם תתפרץ, להרחיק אם מישהו ייכנס. הייתי דרוך – רק בלילה יכולתי לראות אותה באמת, לשמור עליה, נחה על גבה, עצומת עיניים, רגועה, ונאנחת.
בבקרים.
בבקרים. מהשורש. שורש אחר שורש, מלב האדמה, באחיזה עדינה, בדיוק, נשיפות שקטות, תזוזות קלות, בשתי ידיים, על הברכיים, מערוגה לערוגה, קלטה את כולם, גם את אלה שנפלו מחוץ לשורות, בידיים רזות ומיומנות במהלך הבוקר החם; בנחישות, בידיעה שאין מי שישלוף את הירקות מן הארץ וישתול את החדשים, הקטנים, לעונה הבאה, אספה אמי את גידולי הגן, את שורש הטָארוֹ והקָאוּ־קָאוּ, את עלי הקוּמוּ, וערמה אותם על עלה בננה עבה; קשרה אותו בקליפת עץ ירוקה ומדממת, העמיסה את היבול על גבה, והייתה הולכת בפסיעות אטיות כל הדרך אל בית האש, אל המדורה, שם הורתחו המים, שם הוחבאו הירקות מתחת לאש; וליד האש, צמוד אליה, התיישבה, ותוך כדי בישול ארוחת הצהריים וההמתנה הייתה פורצת. בכי חד. חסר רחמים. ננעץ. מריר ומתמשך.
הייתי מלווה אותה כל הדרך אל חדר האש. לא רציתי שתדע. התחבאתי בין השיחים הכתומים שתחמו את השביל, מביט דרך הענפים הדקים בגופה הדק נאבק בעומס. וכשהתיישבה בחדר האש הקשבתי, הצמדתי את לחיי אל קיר הקש, שמעתי חרקים מזמזמים, זזים בין החריצים, שמעתי את תנועת הרוח, את בעבוע המים על האש, וחזק מהכול, גובר על קול הכפר השקט, העסוק בעבודה, שמעתי את בכייה של אמי.
בכל פעם שאמי התחילה לבכות הייתי עוזב את בית האש ורץ בחזרה אל השדות, אל מאחורי השיחים, מתבונן בגברים חובטים בגזעים, מורידים את כל משקלם על העץ, רודפים אחרי חזירים שברחו בלילה, בונים את בתינו החדשים על גדת הנהר.
מאחורי השיחים שמעתי אותה, מכל מקום שמעתי אותה, וידעתי שגם הם שומעים.
הייתי בודק את מצב רוחם של שאר האנשים. מוודא שהיא לא מפריעה יותר מדי. לא לגילברט, לא לסימון ולא לאנשים האחרים העובדים בשדה, בנהר וביער. והם? הם נראו שלווים ומרוכזים. שום רמז. שום עיוות פנים. ראיתי אותם עובדים ושותקים. ואמי? אמי נשמעה חזק. חזק ולבדה.
אמי בכתה בכל חמשת חגי המולד האחרונים. שישים ירחים מלאים. כמה שעות ביום. מרגע הבישול ועד למנוחתה בלילה על רצפת העשב היבש. היא לא הסתכלה סביבה. גם כשהנוף היה פתוח בזמן הליכותיה הקצרות. לא הבחינה שהכפר שינה צורה. שילדים נולדו. גדלו. היא לא ראתה את בתי הקש החדשים, ולא הרגישה את חום המדורה כשהתיישבה קרוב מדי אליה, ולא שיבחה כמו כולם את עצי הסָגוֹ שתפסו גובה ורוחב בחמש השנים האחרונות וכבר היה אפשר לאכול את ליבת הגזע שלהם, את התוכן שלהם, כמו שהייתה עושה בפראות לפני חמש שנים. בשעות האלה, רגעים אחרי שהייתה עוזבת את ערוגת הגן, ועד יום המחרת היה גופה הפראי משתתק. משותק ובוכה. יושב ובוכה. מחכה ובוכה. ולא נותן לה ולי לשכוח חיים אחרים שנגמרו.
היו גם אספות סודיות.
רגעים ארוכים. בלילות שלא הצלחתי לשאת את נשימותיה של אמי השרועה לצידי הייתי יוצא להליכה בין שבילי הכפר, טיפסתי אל המפל הגדול שזרם מן ההר. שוטטתי בשביל להרגיע את הגוף. היו לילות ריקים, שלא שמעתי איש. הכפר היה שחור. מאבד מהצורה הוודאית שלו. כל ירקות הגן נראו כמו בעלי חיים קטנים שהתגנבו אל הערוגות. מי הנהר זרמו בלי הפרעה, לא היה אדם ששחה, ששטף את כלי הבישול, לא הייתה אימא שרחצה את ילדיה. והשינה הייתה חוזרת אלי בקלות.
היו גם לילות אחרים שבהם הבחנתי בזמן שיטוטי בגברי הכפר יושבים צפופים ומדברים. רק גברים. רק הם הורשו לדבר בשעות האלה של הלילה. להסתובב חופשי ולדבר.
בוקר אחד, אחרי שראיתי את הגברים מדברים, לא שמענו יותר את הכלב שנבח בלי הפסקה, או שנשחטו עשרים חזירים לשבט ששכן מעבר להר בגלל הבחור הצעיר שהכניס להיריון אישה מבוגרת ממנו מהשבט שלנו. השבט אכל את החזירים במשך שלושה ימים. ואז גם אותו בחור נעלם.
התפללתי.
הירקות נשארו מאחוריה כשהם תלשו אותה מהערוגה, גררו בכוח, הם היו חמישה גברים על אישה אחת. “זה בשבילך!” הם צעקו. “בשביל כולנו, את תראי שזה ייפסק.”
בלילה הקודם ראיתי אותם מתאספים בבית הרוחות. התחבאתי מפניהם. הם דיברו על אמי, על הדמעות שלה שנשמעו בכל הכפר, על הקולות, על גופה, על בדידותה.
טקס הוצאת הרוח. ככה הם מכנים אותו. ככה אבות אבותינו כינו אותו. שחרור הסבל, הצפת השקט. מנקבים את הגוף, ודרך החתכים יוצאת הרוח הרעה, רוח הסָנֵגוֹמה, רוח ההרים, הרוח ששולטת בכל המעשים הרעים, שמשתלטת על גופי האנשים החלשים, מתחוללת בגופם, נדבקת לכל איבר, לכל תנועה, וכל רגע עלולה לצאת דרכם החוצה ולהשתלט על גופו של מישהו אחר.
להפסיק את הדמעות שלה, זה מה שהם רצו. להשתיק את הקולות ולשמור על השקט. שקט הילדים, שקט הארוחות, כדי שהרוחות הרעות לא יתפתו ויבקרו אותנו עוד.
“די לנו.” אמר גילברט. “הבכי הזה, הדמעות של מליסה, אין ברֵרה.” ופסק, למרות שלכולם כבר היה ברור, אבל שתקו.
שמענו על אנשים שנולדו מחדש אחרי הטקס, כאלה שלא אכלו שבועות וחזרו לאכול, וגברים שלא הצליחו לצוד ושבו עם טרף רב מן הציד, ונשים שנכנסו להיריון אחרי עשרות ניסיונות כושלים, ובין כל אלה היו גם שלא שרדו אותו, שלא עמדו בו. אבל אלה היו סיפורים, ורק סיפורים, שהתגלגלו מהעבר אלינו והתפשטו בין האנשים, ועכשיו?
עכשיו אמי.
קערת השמן, חתיכת עץ מגולפת וחפורה מעט, עטופה בסבך קוּנָאי יבש, העלתה מתוכה עשן, וסביבה עמדו האנשים, אחד־אחד, לא מחובקים, שלווים, כולם לעצמם, במעגל מושלם, הילדים מקדימה, המבוגרים וזקני השבט מאחורה. על קערת השמן הונחה סכין קטנה, עשויה עץ חום, כולם רקעו במקום, תופפו באגרופים על ברכיהם, הפסקה, ושוב, לאט, בקצב אחיד, החלו להשמיע את קולות הרקיעה והאגרופים, הפסיקו.
סימון עמד קרוב אלי והחל לאגרף את חזהו לבדו ולשיר בקול עמוק, עמום, כדי לנסות להציל את אמי. “סנגומה שובי אלינו, רוח ההרים…” כולם רקעו.
“סנגומה, מליסה, אהההההה, סססס, הוּוּוּ הוּוּ רוח ההרים, שובי אלינו והחזירי את מליסה מהריך השחורים, אהההההה, סססס, הוּוּוּ הוּוּ”.
גילברט נכנס אל המעגל, הוביל בידו האחת את אמי, ובידו השנייה אסף את סכין העץ.
“סנגומה… רוח ההרים…” המתין מעט, קירב את אמי אל קערת השמן שישבה על בול עץ רחב, טבל את סכין העץ בשמן הצהוב, השרה אותה בנוזל כמה שניות, סובב אותה, מרח את השמן על הסכין שקהתה, עצם את עיניו וחשף את זרועה של אמי, שנראתה רזה וריקה.
ראיתי, כמו כולם, מתוך המעגל, את גילברט, שגופו היה חשוף, ועליו, כמו אצל כל גברי הכפר, בלטו צלקות קטנות, מסודרות, עבות, על החזה ועל השרירים. הוא ליטף את שערה של אמי, ולאט ירד לכיוון הצוואר שלה, הרים אותה לגובה עיניו, חיכה כמה שניות, ובמכה אחת החדיר את סכין העץ מתחת לעורה. היא נצמדה אליו. נשמה עליו. נשימה ארוכה שנבעה מכאב פתאומי, והשמן נזל על זרועותיה שנראו שבריריות כל כך, אבודות. הוא חתך את זרועהּ לאט, עצם את עיניו וחתך. ריח השמן השרוף שהדיפה סכין העץ השתלט על המעגל. כולם שתקו. ומתוך המעגל נשמע רק קולה של אמי המנסה להתגבר על כאבה. יכולתי לראות שהיא לא מבינה. עיניה עלו וירדו על האדמה ואל האנשים. וקיוויתי. קיוויתי שהיא מחפשת אותי.
גילברט הניף את ידו, ועם הנפת היד חזרו הקולות, הזיזו את אמי, כיווצו אותה. היא הטתה את ראשה לאחור והביטה בעיניו של גילברט שקירב את הסכין אל זרועה השנייה. הרחוקה ממני.
ואז השתנה הכול. הקול, והגוף, שהתחיל לפרפר בידיו של גילברט, נראה כאילו משהו מתקפל בתוכו, גמיש, נחוש, עיניה נפקחו והתגלגלו כמעט עד הסוף לאחור. גילברט הרפה. הטקס לא נגמר, והוא קירב את סכין העץ החמה, אמי ניסתה להימנע מגילברט, להתרחק, אבל הסכין נצמדה לפניה, לריסיה, והיא נפלה על האדמה, בוכה, בוכה, “סנגומה רוח ההרים…”
גילברט זרק את הסכין באוויר, התפרע בידיו, ידיהם של כולם הצטרפו אליו, חיזקו אותו, נשבו ברוח המראֶה של אמי המתגלגלת על הארץ, טובלת את ראשה בחתיכות אדמה, צועקת, בוכה.
סימון תפס אותי, “לא עכשיו.” ניסיתי לחמוק, “די, תפסיקו, אתם לא מבינים!” הוא הרחיק אותי. “מליסה, מליסה, רוח ההרים… הווו הווו.” הם שאגו, תופפו, עיניים זהרו במעגל, קולות חזקים, אמי בכתה על האדמה, יללות טירוף, ואני, שלא הצלחתי למנוע ממנה להישכב על סכין העץ שעברה דרך בטנה, שהאטה אותה, הרגיעה אותה. את כולם.
היא נעצרה קרוב אלי. כמה שניות עברו עד שהאדמומיות בעיניה החלה להיעלם. התמתחויות פתאומיות של גופה מנעו מכולם להתקרב אליה או להסיר ממנה מבט. השמן נשרף בתוך הקערה. הריח. האוויר.
גילברט אסף את הציוד. כולם התפזרו. סימון התכופף, סגר את עיניה ואמר, “היא שלך. קח אותה.”
היום מתחמם, השמש מתפצלת על המים, נוגעת בקרקעית הנהר, וכולו הופך למשטח ארוך ומוזהב. אמי ואני שטים עליו. למרות הדממה אני מרגיש אותה כמעט כמוני, מסרבת להגיע אל המערה, לטפס אליה, לנוח אצלה. אנחנו שטים ושטים ושטים על פני מים צהובים, ומה עכשיו? ומה עוד? ולמה?
המערה מתקרבת אלינו, אני לא מצליח להוריד את עיני מגופה החבול של אמי, משקיעתו במעמקי העץ, ברפיון גופה אני רואה את כולה.
הקאנו מנווט את דרכו לבדו, ואנחנו עוברים מתחת למערה. אני רואה קצוות של עצמות מבריקות מתוכה, כמה חורים זוויתיים, איברים. זאת משפחתי. אני נעמד על קצות אצבעותיי ומצליח לזהות את עצמותיהם של אבי ושל אחי, סבי וסבתי. ארבעתם צמודים זה לזה, איבריהם מעורבבים, הלבן שצובע את גופם הופך אותם לחתיכה אחת, עצם אחת, ערֵמה לבנה ונקייה.
אני נועץ את המשוט באדמה ועוצר את הקאנו. יורד. מושך בכל כוחי את חתיכת העץ הקעורה אל היבשה. האדמה מקשה עלי. האבנים הקטנות שורטות את גחונו הקשה של הקאנו. המערה מעלי ואמי מתחתי. שתי ידי אוחזות בכתפיה, גולשות אל ידיה, מרגישות בשאריות הדם היבש, בנקודות עור משופשפות. אני מביט בה. עובר בעיני על גופה. גופה העייף, המאופק, מפזר חתיכות אדמה על העץ.
אני מלטף את פניה. מנסה להרגיע אותה ואותי, לצרוב את מגע עורה בעורי לרגע אחרון, ומחליט. היא לא תהיה שם. היא לא יכולה.
אני מחזיר בקושי את הקאנו אל המים, ובאחת משחרר אותו, עוזב אותה. הנהר משיט אותה בעצמו לאט, לאט ובכיוון האגם, ואני רוצה שהיא תשמע עכשיו כמוני את ציפור גן עדן ניתקת ממקומה, מרפרפת בכנפיה, בכל צבעיה מעידה על משהו חדש, ועפה, עפה גבוה ואחרי רגע קצר צוללת לכיוונה של אמי הרפויה על המים, מתיישבת על ידיה שנחות על בטנה, מלווה אותה, שרה אליה, “אל תפסיקי לבכות, אמא.” אני צועק, “אל תפסיקי לבכות.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות