שנות השבעים היו גבוהות ולבנות כמו סניף קופת חולים שעמד בראש הגבעה. הבוקר היה קר וגשום ובכניסה הלבנה, בעלת דלתות הענק הצבועות בצבע שמן לבן ומתקלף, עמד הריח המוכר והדוחה של חומרי חיטוי, מעורבים בריח של תרופות ובצחנה של זקנה. על הקיר, מתחת לנורת פלואורסצנט, שהפיצה אור בהיר וחד, הייתה תלויה תמונה של אחות יפת מראה, עטוית שביס לבן מעומלן ואצבע מהסה על פיה. השעה שמונה ואחיותיה החורגות והמכוערות כבר מסתובבות בין החדרים, בהמולה שקטה של בוקר, מגלגלות עגלות אלומיניום ועליהן מחטים, מזרקים, צנצנות זכוכית וכלים סטריליים. אני שומעת את הלב שלי דופק מהר ואת זה של אחי הקטן לידי מצטרף אליו בדהירה.

אימנו ניגשת למזכירות, דרוכה, בידה פנקס אדום גדוש בולים, עיניה תרות אחר האחות הראשית. זו שולטת ביד רמה בכל הנעשה. מבט קצר מעיניה הבורקות והתור משתתק. גם הרופאים מצייתים. “תישארו יחד,” מתרה בנו אימא, זיכרון יום האתמול בגרונה, “יד ביד. אל תזוזו, שלא אצטרך לחפש אתכם.” אחי ואני, חובבי הרפתקאות, אמש הלכנו לאיבוד בשק"ם הגדול באבן גבירול. חרף העובדה שהופקדנו בכניסה בידיה של גננת נעימת פנים, שהדביקה לכל אחד מאתנו מדבקה עם שם על דש הבגד, לא נהה לבנו אחר שולחן “אבני הפלא”. מעמקי החנות רחבת הידיים, המוארת אור יקרות, הם שמשכו אותנו. מבוך שלם לבן ובוהק של מקררים, מכונות כביסה, שואבי אבק ומכשירי חשמל קטנים, עולם אלטרנטיבי לא מוכר ובעוד רגע כולו שלנו. הגננת שקועה כולה בגיליון “לאישה”. דלת קטנה נפתחה לכיוון ההפוך. “אני אתחבא ואתה תחפש אותי ואחר כך נתחלף,” הצעתי לאחי. אחרי שעה קלה, רחוקה וחלשה, נשמעה מאי שם השריקה המשפחתית ואנחנו, באיחור ניכר ומכוון, יצאנו בצער ממקום מחבואנו לנוכח ארשת פניה המבוהלת של הגננת הזמנית ופרצופיהם הכועסים של הורינו. לחישות צופות פני עתיד לתוך אוזנינו הבוערות חתמו באחת את מבוכת המבוגרים.

המסדרונות מתחילים להתמלא בתושבי העיר הקטנה. הגברים המבוגרים לבושים בסוודרים עבים, משתעלים, יורקים לתוך מטפחת משובצת שנתחבת בחזרה לכיס המכנסיים. חלקם חיכו מחוץ למבנה כבר מחמש וחצי בבוקר כדי להבטיח את תורם. עכשיו הם רבים זה עם זה, מתווכחים בקול רם בעברית וביידיש מי יכנס ראשון. את העברית הם יורים במשפטים קצרים ובסימני קריאה ואילו את היידיש הם מטעימים בנגינה ובסימני שאלה. הנשים המבוגרות שותקות, מכונסות בתוך עצמן. ההמתנה ארוכה ומעייפת. מישהו תיקן את השלט במו ידיו. במקום יו"ד חרט שי"ן. “רופאת ילדים” הפכה כהרף עין ל"רופאת שלדים". הטלפון הציבורי שבקצה המבנה מצלצל בקול צורם. אף אחד לא ניגש להרים את השפופרת. מצידה השני, לאחי ולי אין כל ספק, מבקשת רוח רפאים כלשהי להירשם בתור לרופא.

המקום ספוג זיכרונות לא נעימים ואלה מתעוררים בגוף בכל ביקור מחדש. פעם אחת תחב אחי גלעין של זית לתוך אחד מנחיריו. האחות הראשית ניצבה מעליו עם מלקחיים ענקיים וחילצה את הגלעין מתוך אפו בעוד אני עומדת בצד משותקת מאימה. בפעם אחרת הוצמדה לפניו של אחי המצונן מסכה ענקית וכל כולו כוסה אדים ואני, בפרץ של חמה, משכתי מידה של האחות את המסכה. “תעזבי את אח שלי”, צרחתי על הדמות הלבנה הנדהמת ונשכתי את ידה.

אבל בדרך כלל אנחנו חולים ביחד, האחד מדביק את השנייה ולהפך. ואז אנחנו ממתינים בתור הארוך שכולו אימהות חיישניות וילדים מנומנמים, מייחלים שבתורנו תיפתח דלתה של הרופאה השמנה והצחקנית ולא של זו הרזה והרטנונית. מידיה של הראשונה אנו נכונים לסבול כל בדיקה. השנייה מבעיתה את חלומותינו, קולה כקרקור עורב וידיה הגרומות מלאות מרשמים. על כל אחד ואחד מהם היא מטעימה בחבטה פקידותית חותמת סגולה של “הסתדרות העובדים בארץ ישראל” והמילים נשמעות גדולות ממידתנו ולבנו מנתר עם תנופת ידה.

בבית המרקחת צפויה הקלה. הרוקחת היא אימא של חברה מהכיתה. כבר בכניסה נקשר מבטה בעיניה של אמי והן מהנהנות זו כלפי זו באיזו הסכמה שבשתיקה. מבלי לשאול דבר מושיטה הרוקחת יד לעברנו וידה כאילו מתארכת ונמתחת מעבר לדלפק ומעבר לתור וחוטפת את המרשם. מקהלת הזקנים כועסת והמילה “פרוטקציה” מלווה במבטים נזעמים נלחשת לאוויר בכמה קולות. האחות הראשית נכנסת לרגע, מנצלת את ההזדמנות לנזוף בקהל הקבוע וזה משתתק מיד לפקודתה הרועמת. פרוטקציה, אינפקציה, אינהלציה, פרוצדורה. אוצר המילים הזרות של קופת חולים מעורר בנו תמיד חלחלה. אבל גם העברית יודעת להפחיד. אחי, שעוד לא יודע לקרוא אבל יודע כבר את כל האותיות, לא יכול להתיק את מבטו מהשלטים הקטנים עם הגולגולת שהמילה “רעל” מתנוססת עליהם בשחור. אני כבר יודעת לקרוא והדלת עם השלט “לקיחת דמים” מהלכת עלי אימים. פסגת הפחד של שנינו היא צירוף המילים “שקיעת דם”.

הבוקר שולחת אותנו הרופאה לבדיקת דם. התור לבדיקה ארוך ולבי נמס בקרבי כשמעת לעת נפתחת הדלת ומאחוריה מגיח קשיש המשליך פיסת צמר גפן ספוג דם, אישה אטומת מבע, שמחזיקה את זרועה החבושה או ילד בוכה בחיק אמו. כשמגיע תורנו אני מתנדבת להיות הראשונה. כשה לטבח אני יושבת על כיסא לבן, גבוה, מתקלף. רגלי מתנדנדות מעל לרצפה. לבי מחשב להתפוצץ. אחי מתבונן בבעתה כיצד עובדת המעבדה, אישה רזה וכעורה שכתר דמוי כובע אמבט לבן מכסה את שערה וחלוק מסתיר כגלימה את גופה, דוקרת את אצבעי בסיכה קטנה. הוד ערפדיותה מוצצת בקש זכוכית מנה אדומה וטרייה מדמי. ועוד אחת. ועוד אחת. זה לוקח דקות ארוכות, או שעות, או שנה. כשמגיע תורו של אחי אני מסוחררת מכדי להביט. אני שומעת אותו בוכה ואת אמי מנחמת אותו ועורכת אתו משא ומתן על גודל הפיצוי.

עוד דקה וזה נגמר. אנחנו יוצאים אל העיר הרטובה שהשמש כבר החלה לייבש את דמעות הבוקר שזלגו על חלונות הראווה שלה. אנחנו נעצרים בקונדיטוריה “מותק” כדי לקנות עוגת שמרים סהרונית, ממולאת פרג, רכה ומתוקה. הגברת בעלת המקום, חמוצה כתמיד, מחליפה משפטים קצרים ומנומסים בגרמנית עם לקוחותיה הקבועים. עוגיות חמאה ולימון בציפוי סוכר, עוגיות ריבה בצורת פרח, שבלולי קינמון, מסודרים כולם שורות־שורות באופן מופתי בתוך מכלי פח רבועים. אסור לגעת. אפשר רק לחכות עד שהגברת, בידיה עטויות הכפפות, תארוז את העוגיות אחת־אחת באטיות אינסופית לתוך שקיק נייר לבן דקיק. ואם התמזל מזלנו וחלינו דווקא בחג, חיכו לנו סופגניות עם מילוי של ריבת תות או אשכוליות בחנוכה, אזני המן מבצק פריך בפורים, עוגות גבינה עם “שטרויזל” בשבועות. הטעם גן עדן ומשכיח כל חולי.

משם אנחנו הולכים לחנות הקטנה לצורכי כתיבה ועיתונים שבפינת הרחוב. כל אחד מאתנו יוכל לבחור לו ספר, שימחק את זיכרון עוגמת הנפש והגוף. אנחנו בוחרים כרך אחד של “השביעיה הסודית” ועוד אחד של “החמישייה המפורסמת”, וממתינים לבאות. “מי אמר אני ולא קיבל?” מרעים בקולו בעל החנות, שעומד על סולם גבוה, מחובר לקיר החנות הקטנה ומושיט לנו את הספרים, תוך שהוא מאבק אותם מעל לראשינו. הוא ואשתו שמנמנים, פטפטנים, משופמים וקטני גוף; הם ניצולי שואה ובעלי זכות מוקנית, ביחד ולחוד, לצבוט בכוח בלחיינו צביטות מסוג “מיידלע” ו"אינגלע". אלה צביטות כואבות במיוחד. אבל אנחנו לא מתלוננים. לחיינו מלאות עוגת פרג חמימה ומתוקה והפלסטרים מתנוססים בגאווה על אצבעותינו הגיבורות.