לא ממש חשבתי שהוא יתחתן איתי ונחיה באושר ובעושר. היו לי אפס ציפיות ממנו כשנפגשנו באמפם שבפינת ז’בוטינסקי. הוא קנה סיגריות, טיים נדמה לי. אף פעם לא קניתי סיגריות וזה תמיד נראה לי גברי וגם סקסי, כמו הדובדבן הקטן שהיה מקועקע לו על הכתף. אני קניתי ירקות כי לא היה לי כוח ללכת לסופר הקרוב וכי התחלתי דיאטה. השתדלתי ממש, למרות האיחור הפראי עם הדד־ליין, לא לאכול ג’אנק פוד. הייתי חייבת להוריד את העשרה קילו שנדבקו אלי ושעלולים להדביק אליהם עוד. היו לי יתרונות והכרתי בהם – שדיים גדולים, מותניים צרים, קרסוליים של רקדנית, וידעתי היטב להסתיר את החסרונות, שגם בהם הכרתי. בכל אופן באותו ערב עמדנו שם, אני והיתרונות שלי, וצפינו בישבן שלו שעמד בתור, הדוק ומבשר טובות.
כל מי שהסתובב ברחוב באותו יום, רגע לפני ערב פסח, נראה לא רגוע, אבל זאת שעמדה לפנינו בתור עשתה רושם עצבני במיוחד. הגופייה שלה הייתה הפוכה והתפרים הלבנים היו גלויים באופן מגונה כמעט. מכנסיים סינתטיים חיבקו חזק את הגוף שלה שהלך והתעגל כלפי מטה. הפנים שלה היו חרוצות מאוד, לא כאילו הייתה בת שבעים, אלא כמו חרשה כל קמט במו ידיה. זרועותיה היו שריריות ושזופות ושיערה האפרפר נאסף מעלה כלאחר יד. תביא לי גם סכין גילוח, היא אמרה לבחור הרפוס שמאחורי הדלפק והוא שלח יד ארוכה למעלה והניח סכין ליד האורז הפרסי ובקבוק מסיר השומנים הצהוב. היא שלפה ארנק קטן ורדרד ושפכה את תכולתו על הדלפק, המון מטבעות קטנים שמצאה ודאי כשניקתה את הבית ביסודיות. נאנחתי קלות והבחור שלפני אמר “אין לחץ” בנינוחות שלא היה לי ברור אם היא ביקורת על האנחה שלי או סתם עדות למזגו הטוב.
כשהגיע תורו הוא הוסיף מצית ונייר גלגול ותהיתי האם הוא ממהר הביתה לעזור לאשתו לנקות. בעוד הרפוס מתקתק את המחיר בקופה הרושמת העיף הבחור מבט לאחור, ואני חייכתי אליו בידידותיות. אם הוא יחייך חזרה זה סימן, אמרתי לעצמי. הוא אכן חייך, חיוך רחב שחשף שיניים טובות, לבנות, והדליק אצלי את כל המערכת. קודם כל את הכוס, שהתחמם כמו בוילר שכוון לשעה הנכונה, ואז התפשט החום אל הבטן השמנמנה שלי וממנה אל השדיים הגדולים שלכדתי קודם יציאתי בחזייה מהוגנת. הבחור החזיר את עיניו למוכר, נתן לו את כרטיס האשראי שלו והוסיף ברגע האחרון עוד מסטיק, עלמה. הבטתי בו מאחור וחשבתי איך לקחת אותו איתי הביתה, שאמנם לא ניקיתי לכבוד פסח אבל הוא מספיק נקי בשביל זה, ואז לחשתי לו: “רוצה לעשן משהו? יש לי רפואי.”
“את נראית בריאה דווקא,” הוא חייך אלי.
“אל תאמין למראה עיניים,” אמרתי לו. “רוצה?”
“מי יגיד לא לרפואי?”
שילמתי על המלפפונים והעגבניות, וברגע שיצאנו ראיתי אותו רוכן על הווים הקבועים בצד החנות, כמו מצפים לעדר פרשים. הוא שיחרר משם כלב חום, קטן ועצבני למראה, הרים אותו בזרועותיו ונשק לו ישר על הפה. האם אני רוצה לעשות את זה עם גבר שדובדבן מקועקע לו על הכתף, המנשק בהתלהבות כלב חום לאור היום? “זאת שושי”, הוא אמר לי כשניתק את עצמו מזרבוביתו הלחה של הכלב. “שלום שושי”, אמרתי בהתלהבות מעושה, והוא הרים את הכפה שלה ונופף לי לשלום.
דביל, אמרתי לעצמי, האם אני באמת רוצה להעלות הביתה ולעשות את זה עם דביל וכלבה בשם שושי? אבל לעשות undo להזמנה נראה לי עוד יותר עלוב עכשיו. מקסימום יהיה רק קפה.
עלינו במיליון המדרגות המובילות לדירה שלי – גבר מקועקע וחמוד למראה נושא בזרועותיו כלבה מטופשת, ורווקה עם פוטנציאל המחזיקה שקית ובה שלוש עגבניות ושלושה מלפפונים. כשנכנסנו היבטתי לרגע סביב בביקורתיות: מסודר, אין כביסה בסלון. הצעתי קפה והוא ביקש נס, והתמקם בנוחות בכורסה היחידה שלי. הדלקתי נר ריחני והנחתי שתי כוסות נס תואמות על המגש הפרחוני, שי לחג מאמא שלי, ואז נזכרתי – מאוחר מדי, כך מסתבר – שהשארתי את ה"לאישה" פתוח בשאלון מטופש. “האם את פרטנרית טובה לסקס?” הוא קרא בקול רם מהסלון ואני הבטתי בו מבעד לחלון הגדול המחבר בין המטבח לסלון, ושאלתי: “מה?”
“כתוב פה, בעיתון שלך − האם את יוזמת סקס? האם יש לך קווים אדומים במיטה? האם את מבקשת מבן זוגך לעשות דברים שאת חושקת בהם? אז כן או לא? אני מנקד לך.”
“אה, עזוב, סתם אידיוטי,” אמרתי אני. כבר עניתי על השאלון ויצא לי מעולה: אני אחלה פרטנרית לסקס – פתוחה, מקורית, מכילה, יוזמת ועוד כל מיני תארים משמחים.
“איך אתה שותה את הקפה שלך?” שאלתי.
“אחד סוכר ובלי חלב,” הוא אמר, והמשיך ללטף את הכלבה ביד אחת ובשנייה להקריא לי מן השאלון.
“אבל יצאתי מעולה,” פלטתי ומיד התחרטתי. מטומטמת! אולי גם אדפיס לעצמי חולצה – מצוינת במיטה, לפרטים צלצלו… זו רק הנואשות של תכף־ערב־פסח, אמרתי לעצמי, תשחררי, תבלי ואחר כך הוא יעוף מכאן עם הכלבה שלו. ואולי רק קפה וזהו? החלטתי לדחות את ההחלטה עד שנשתה ונעשן משהו. הנחתי את המגש הפרחוני על שולחן הסלון והגשתי לו את הכוס שלו. באמצע הקפה כבר היינו מסובכים זה בזה, שפתיים, רגליים, ידיים, שדיים. בכל פעם שהוא ניסה להוריד ידיים למטה, משכתי אותן כלפי מעלה כמו איזו מתבגרת מבוהלת. רגע רגע, לחשתי לו באוזן והוא צחק והסתפק בינתיים במעיכת הפטמות שלי, שהזדקרו כלפיו כמו גוזלים מורעבים.
“איזה פטמות, יא אללה שלך,” הוא חייך, הכניס אותן לפה ומצץ ממושכות.
התחממתי, התלהטתי, בערתי ושלחתי לו יד למכנסיים, פתחתי את הרוכסן ועזרתי לו להיחלץ. היה לי נעים בטירוף בין הרגליים והצוואר שלי התלהט, כמו תמיד כשמוצצים לי את הפטמות. פתאום שושי התחילה לייבב. בהתחלה בעדינות ואז בעצבנות, פולטת יללה נוקבת כמו אמבולנס החוצה את הסלון בדחיפות. לא היה לי מושג שיצור קטן כל כך יכול להרעיש כל כך.
“ששש, שושי,” הוציא איש הדובדבן את פטמת שמאל שלי מפיו ולחש לה, “ששש… שושי, שש…” אבל שושי לא נרגעה.
דחפתי את ראשו בעדינות חזרה למקום המתאים וניסינו להמשיך. עכשיו שושי כבר עמדה ליד הדלת, שרטה אותה חזק והמשיכה ליבב.
“סליחה רגע,” הוא לחש לי, וקם וליטף את הכלבה עד שסתמה. ואז חזר אלי ושלח יד למטה, ליטף את גבעת הבטן שלי והמשיך הלאה משם, והפעם לא הפרעתי לו. זה בכלל לא נכון, אמרתי לעצמי, שאי אפשר למצוא דברים שווים באמפם השכונתי שלנו. אבל הזונה התחילה שוב לנבוח וכבר לא היה לי ספק שזה אישי נגדי. ותוך כדי כך הוא הלך והתקרר, הלך והתרכך ואז הרים אלי ראש ואמר – “סורי, אבל זה לא ילך, לא עומד לי כשהיא נובחת ככה. סליחה באמת.”
הסתכלתי עליו והרגשתי כמו אחת הזקנות המפורכסות בלאס וגאס מול מכונות המזל ברגע שהיא מגלה שהבית שוב זכה.
“סליחה,” אמר שוב תוך שהוא מושך את המכנסיים כלפי מעלה, סוגר את הרוכסן והולך אל הכלבה המייללת. כן, זה באמת קורה, חשבתי, הוא פשוט קם והולך, לעזאזל.
“תגיד לי משהו נחמד”, ביקשתי, “לפני שאתה הולך”.
הוא הניח את הכלבה על הרצפה ובא אלי, תפס לי את הראש בידיים יציבות וחזקות, קירב פה אל פה, שפתיים אל שפתיים, העמיק לשון והתנשקנו ארוכות. הפה שלי אמר שירה ונפער לעומתו וכולי דבש ניגר. ובעוד אנחנו מתנשקים כך שלחתי שתי ידיים והנחתי אותן על ישבנו המהודק, זה שבגללו הגענו לכאן בכלל. וכך, בפיות צמודים ובצעדי סרטן החוזר אל הים, התקדמנו יחד.
עברנו למצב מאוזן על הספה, היא הפסיקה ליילל ואפשר היה להתרכז במה שחשוב. גם הוא חשב ככה כנראה, כי סוף־סוף היה מרוכז לגמרי והעיניים שלו הפסיקו להתרוצץ אל שושי ובחזרה, וננעצו עמוק בתוך העיניים שלי, וחשבתי שאולי את הפסח הזה אני בכל זאת אזכור לטובה, ותוך כדי מחשבות חיוביות הסרתי את החולצה ונצמדתי אליו שוב. אבל אז דילגה שושי מעלינו, כאילו הייתה על ספידים, ונחתה על השולחן תוך שהיא מפילה ספל נס קפה אחד ולוקחת איתה מטה את הנר, שנפל על השטיח הסינתטי השעיר והצית אותו מיד.
“שושי!” הבחור קם מעלי במהירות, תפס את שושי המבוהלת, כאילו הוא מציל אותה משריפת יער ענקית, ורץ איתה לאמבטיה מבלי להעיף מבט לאחור. באותו הזמן אני, עירומה, שפכתי את הנס קפה שנותר בכוס שלי על השטיח הבוער. “שיט, אני לא מאמין שזה שוב קורה לי,” הוא מלמל כשיצא מהאמבטיה אחרי כמה דקות, ובידו שושי רטובה ומעוכה בתוך המגבת הכי ורודה שלי. הוא ייבש אותה בחוזקה והעמיד אותה על הרצפה.
“מה זאת אומרת שוב קורה לי?” שאלתי. אבל הוא כבר היה עם היד על ידית הדלת. עמדנו שם לרגע, אישה בלי חולצה על שטיח ספוג בנס קפה ושרוף במקצת, וגבר שחולצתו רטובה וכלבתו מרוטה, ושתקנו. ואז הוא הסתובב אלי, כאילו שכח משהו, ואמר “סליחה על הבלגן – תודה על הנס!” סגר אחריו את הדלת ומיהר אחרי הכלבה שירדה בדילוגים במדרגות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות