אני לאה בת לבן ואני עייפה. גופי אינו יכולה לשאת עוד את מה שכבַד גם על נשמתי. ארבע לידות, ארבעה בנים, ארבע כריעות אפיים וקריאות אל השמיים, זעקות אל תוך הלילה. ואיש אינו שומע, אישי אינו רואה, האיש לבו ערל. לבד ילדתי את בנו בכורו, בפינת האוהל המחניק. השפחה מחזיקה בידי, מנגבת ברוך את מצחי, לוחשת באוזניי מילות קסם של עבודה זרה, מרגיעה מרגיעה. מורחת על בטני משחות שרקחה, מפזרת דודאים ושורפת זרדים במדורה: “עוד רגע גברת, עוד רגע, יֵצא הבן ונצעק בפני כל אויבייךְ ‘ראוּ בֵּן’.”
אחות קטנה יש לי. המחנה שלה חונה לא רחוק מכאן. כשראתה שהלידה קרֵבָה היא הרחיקה אותו עוד קצת כדי שלא תשמע את הצעקות שלי, כדי שאישי, השוכב במיטתהּ, לא ישמע אותן. אבל אלוהים נמצא בצד שלי, הוא שמע היטב כי שנואה אני ומילא את בטני בבני השני, שמעון. בצד שלה נמצא בעלי, גבר מאוהב. עיניו מלטפות את עיניה היפות, כפות ידיו אוחזות במותניה הנאים, הנעריים, המכסים על בטנה הבתולית. אני מתנשפת ומזיעה בהריוני השני, כבדת תנועה. קשה לי מאוד להתהלך בימי החום, כרסי בין שיני ובני התינוק בזרועותיי. השפחה מרגיעה, מנגבת את אגלי הזיעה, מנקה את התינוק. אח אלוהים, רק נולד זה וכבר שתלת ברחמי את זרעי התינוק הזכר הבא. “אלוהים הוא גדול,” אומרת לי השפחה, “והוא יודע שאחרי שלושה בנים אישך יתלווה אליך. שמרי על תינוק זה בבטנך, זה תינוק הלוי.”
קוראים לי ללי. בתעודת הזהות כתוב ששמי לאה, אמי בחרה לקרוא לי על שם סבתה האהובה. לאה הוא שם עם הרבה אחריות, שלא לומר כבדות. איך אפשר לצפות מילדה למלא את החוסר שהשאירה אישה באה בשנים. לאחותי הקטנה קוראים עדי. כשהיא נולדה כנראה כבר לא היו בנמצא סבתות אבודות ואמא בחרה לתת לה שם אופנתי. היא הייתה עדי הרביעית בגן. אני הייתי לאה היחידה בשכונה. אני זוכרת שקראתי לראשונה בספר בראשית בבית הספר, אני לא זוכרת באיזו כיתה זה היה, קראתי בקול רם לאוזני כל הכיתה את פסוקי ההריונות של לאה וסומק חריף צבע את פניי. גוש מועקה זחל בגרוני וחלחל מטה. התביישתי. המורה לתנ"ך אמר שלאה היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל ואלוהים בירך אותה בפרי בטן. אני זוכרת שהרכנתי את ראשי והתבוננתי בבטן שלי. לבשתי טי שירט צהוב עם ציור גדול של תות, ודמיינתי את התות נובט בתוך הבטן שלי וגדל וגדל והופך לפרי בטן. המורה הסביר שיעקב לא אהב את לאה וחיכה ליום שיוכל להינשא לאחותה, לכן אלוהים בירך את לאה בהרבה בנים זכרים והפך את רחל לעקרה. איזה מין אלוהים זה, חשבתי אז, שמסכסך ככה בין אחיות. קראתי בקול את מילותיה של לאה “שנואה אני” וכל הכיתה צחקה. הם צחקו גם בפסח כשקראנו בהגדה “בן־זומא”.
מלידה ללידה גופי כשל, כל האיברים נעצרו פרט לבטן. זאת ממשיכה לה כאילו אין לה מעטפת, כאילו אלוהים ברא אותי בשבילה. כפות רגלי צבו כל כך עד שאני לא קמה עוד ממשכבי. גבי הרצוץ שכוב על פרוות הגמלים וראשי נשען על נוצות התרנגולת. גופי נהיה לאחד עם היצוע ואינו קיים יותר אלא עבור הבטן. והיא מבשלת בתוכה עוד ועוד. אל רחום שבשמיים, אנא סלח לי. בטן עמוסה בבנים זכרים לא מאחה פצעי אהבה, לא מרפאת שנאת אחיות ולא מייפה נשים כעורות. אני עייפה, אלוהים, זאת הפעם הרביעית – ואישי איִן. “אחותך הרחיקה את המחנה שלה עוד,” אמרה לי השפחה ויצקה מעט מים לפי. אין סיבה, חשבתי, כבר מזמן הפסקתי לצעוק.
הלידה עברה עלי בשקט. לבד באוהל. עם השפחה. אני כבר לא מצפה, רק מודה בפה רפה ליהוה. מודה ומודה יהודה. ועוד השפחה מעסה בשמן את בטני, מספרת היא שהמרגלים דיווחו שהפעם זעקות השבר עלו מהמחנה שלה, של האחות הקטנה, כי מראה ארבעת בנַי מרחוק מענה אותה ומדיר שינה מעיניה.
סיפרו לי גם שאת שפחתה שלה נתנה לו, לאיש שלנו, וביקשה ממנו שימלא את הבטן הזרה במקום את שלה החרבה. שניים נולדו על ברכי אחותי, זה אחר זה. שניים, דן ונפתלי, ודנו אותי לנצח לנפתולי נפתולים. קומי שפחה שלי ולכי אליו. רחצי פניך, ידיך ורגליך כי אלי בין כך ובין כך שוב אינו בא. גופי העייף אינו יכול לשאת יותר את הבטן שכבדה יותר מנשמתי. לכי את אליו היום ובא גד. הנה, אני כבר יושבת ועכשיו אנסה לקום, אסיים את מלאכות היום, ואעמוד מלדת.
וַיַּרְא יְהוָה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה, קראתי בחדרי כשחזרתי הביתה מבית הספר. ניגשתי למדף של ספרי הקסוטו שירשתי מאמא, ודפדפתי ישר לפרק כ"ט. גוש המועקה המשיך לטייל במורד גופי ונעצר בשיפולי הבטן. ממש מתחת לציור של התות. הרגשתי כאילו התות המודפס כבד כמו לבנה ולוחץ את הבטן שלי מטה, לופת אותה כמו אגרוף ומסובב. רציתי שהאגרוף יעקור מתוכי את המועקה הבטנית הזאת שלא הכרתי קודם וישחרר את גופי מהלחץ. כמו בסרט אינדיאנה ג’ונס כשהמכשף הרע דוחף את ידו לתוך חזהו של קורבן האדם, מסובב אותה ועוקר את הלב המפרפר בשלמותו. פיללתי שיבוא מכשף כזה ויעשה לי אותו הדבר, רק בבטן. שיעקור את הגודש החוצה.
הלידות של לאה ושל השפחות סחררו את ראשי והמשכתי לפרק הבא. וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא… וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. עדי אחותי שיחקה בבובותיה על הרצפה לצד המיטה. התבוננתי בה ובגופה הקטן ושאלתי את עצמי אם גם שתינו נדונּו להפוך לבטן. או אולי הכאב ועוצמת הגודש שלוחץ בבטני ייחסכו מאחותי הקטנה. סגרתי את הספר בכוח. חששתי מכוחן הנבואי של המילים וקמתי על רגלי. שביל נוזלי סמיך הזדחל במורד ירכי. הוא שטף את רגלי ועד שהגיע לברך כבר הצטנן. הוא היה אדום כמו תות ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שככה בטח מריח הגוף מבפנים. אחותי הקטנה הרימה אלי את ראשה, נעצה מבט ברגלי, עיניה נפערו והיא התחילה לבכות. “ששש, עדי,” התכופפתי אל הקטנה, “זה שום דבר. לא באמת יורד לי דם, מתוקה, פשוט ככה הגוף שלנו בוכה.”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות