בבוקר שבו פינו את הדירה של נחמה זמנהוף היא, נחמה, כבר לא הייתה שם.
נחמה יצאה והגוף של נחמה יצא והנשמה של נחמה יצאה לה מתוך הגוף ואם היית נקלע לדירה וקורא לה: “נחמה, נחמה!” היית מבין שהיא לא שם.
יצאה.
אבל אם היית מקדים את בואך, נניח, היית מגיע שלושים ימים לפני שהגעת, היית יכול לפגוש אותה גם בלי שתצטרך לקרוא לה; כי נחמה הייתה יושבת תמיד ליד החלון שמשקיף על הכניסה לבניין, מחכה שיקראו לה, “נחמה, נחמה”, מזמינה געגוע, אוספת בעיניה כל מראה ושבה מפויסת למטבח, מכינה בידיה שכבר ראו הכול ספל תה עם נענע ולוגמת. חגיגה.
שלושים ימים עברו מאז שנחמה עזבה ושום דבר לא השתנה אצלה בדירה. גם ספל התה עם הנענע המתין לה שתחזור, שלא לדבר על הגרניום בכניסה שאמנם הרכין את עליו אבל פניו היו דרוכות לבואה. עדיין.
אתמול, שלושים ואחת יום אחרי שעזבה, הגיע לדירה איציק ברזאני ובניו. עלה במדרגות, תקע את המפתח בחור המנעול ובלי לחכות נכנס והתחיל לגלגל לה את השטיח הירוק, זה עם הפרנזים העדינים, שנחמה הייתה מקפידה להבריש יום יום, שיהיו ישרים כמו גפרורים, לא כמו תולעים חס ושלום. יום יום. למרות שהגב שלה כבר היה לא משהו.
נחמה זמנהוף אמנם עזבה, אבל ממקום מושבה לא האמינה למראה עיניה. אם זה היה תלוי בה אף אחד לא היה מעז לגלגל לה ככה את השטיח ולהרוס את כל היופי של הפרנזים.
איציק ברזאני ובניו, שידיו כבר ראו אוספים רבים שונים ומשונים, הסתכל במהירות סביבו. בשלוש יש להם עוד הובלה. עכשיו שבע. בהערכה גסה, חשב, אפשר לקפל כאן את כל העסק בארבע שעות ועוד יהיה לו זמן לקפוץ לדינה מהמספרה.
כוס התה שעמדה על שולחן המטבח נתקעה לו במבט. לרגע צמצם את עיניו בחשדנות.
יש כאן מישהו? לא ייתכן.
מלמעלה, נחמה נדרכת. זוקפת את גווה הדואב עד כמה שאפשר וכמו תמיד במצבים קשים, הראש שלה מתחיל לעבוד במהירות: מה יעשה ההוא שם למטה עם כוס התה שלה.
הוא מושיט את ידו לכוס: “מה שלא נקי, תשאיר, לא צריך לקחת.” הם אמרו לו. במהירות הוא מעביר את הכוס לכיור, מהר מדי, חזק מדי, פראי מדי –
נשמטה.
איציק ברזאני ובניו נדהם. התבונן בשברי הזכוכיות על הרצפה, בידית שנותר לאחוז וננעצה בכף ידו. קילוח הדם התערבב עם שאריות של נענע ותה ונחמה.
נחמה מרוצה. היא יודעת שעכשיו היא בדירה.
חזרה.
הגוף שלה בדירה והלב שלה בדירה עם המחשבות: איך, איך גידלה שני ילדים, בן ובת, והם, שניהם, יצאו לניכר. יצאו עם הבטחות שיבקרו אותה כמה פעמים בשנה, שישלחו את הילדים בקיץ, שהיא תגיע אליהם כמה פעמים בשנה… הבטחות. בובע מייסעס. ככה באו וככה הלכו. ובינתיים, היא בדירה, ליבה פועם והיא כהרגלה יושבת מול החלון, משענת הכיסא תומכת בגווה, פניה שקטות, טעם התה חוזר לשפתיה שיבשו, תמונת הכניסה לבניין מול עיניה ועוד רגע, היא יודעת, תוכל שוב להתמוגג ולבה יגאה כשתגיע לאוזניה הקריאה: “נחמה, נחמה!”
“אני חייב למצוא כאן משהו לחבוש את היד,” אמר לעצמו איציק ברזאני ובניו וחלף במהירות דרך הסלון לחדר האמבטיה. שם, חשב, שם ימצא עזרה ראשונה.
ניחוח בושם מתוק עלה באפו.
ונחמה מרחרחת. הבושם שהיא אוהבת חוזר לאפה. כמה טיפות על הצוואר, מאחורי האוזן והיא המושכת בנשים. זה הרי הבושם שהביא לה את דויד, בעלה עליו השלום, שנכנס באותו היום לחדר ושאל: “מי זו שמסתתרת מאחורי הבושם הנהדר הזה, אני חייב אבל חייב להכיר אותה.”
נחמה מחייכת.
למטה, כף יד מדממת ואיציק ברזאני ובניו מתרוצץ בדירה.
יש כאן מישהו? לא יכול להיות. הילדים של המנוחה נתנו לו מפתח, אמרו: תבוא, תארוז, תלך, אנחנו נשלם. ועכשיו, מה? אולי טעה בדירה?
הוא מוציא מכיסו את ההזמנה להובלה: נחמה זמנהוף, רחוב מסילת ישרים 5 דירה ארבע קומה ב'. ליתר ביטחון הוא ניגש לכניסה, מדלג מעל השטיח המגולגל, “נחמה זמנהוף”. כתוב שם.
“נחמה, שתהיי לי בריאה, סידרת לי בוקר שאני לא אשכח.”
נחמה מתרגשת. סוף־סוף ראה אותה, הריח, אפילו קרא לה בשמה ועוד איחל לה בריאות.
עכשיו, חשבה בלבה, מפויסת, אחרי שהכירו, אולי תניח לו לארוז. וממרום מושבה היא רואה איך רגע אחר רגע מתרוקן ביתה, נאסף לארגזים חומים גדולים, נקשר ברצועות קשות ומועמס על גבו של איציק ברזאני ובניו. בסדר מופתי שלא הכירה נערמים כלים, ספרים, שמלות ומעילים, וילונות, תחרות ופורצלנים, תחבושות ומברשות, כפיות, צלחות וסירים, שמיכות וסדינים, מדפים, תמונות ורהיטים ושטיח ירוק אחד.
בארבע שעות בדיוק נאסף ביתה של נחמה זמנהוף. ורק הכיסא שפניו אל החלון ושברי הזכוכית נותרו ממתינים בדירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות