זהו, פחות או יותר, הגיל בו האדם מתחיל להסתגר עם רצונותיו. יד שמאל שזופה יותר בגלל חלון המכונית, כבר לא יוצא ראשון בצמתים, מייצר רוק בשביל לקחת את הכדור. שבועת ילדוּת – מפגש עתידי שלו ושל חבריו במקום ובתאריך מתוכננים – נשכחה ממנו כליל. אין צורך במוזיקה חדשה, אין צורך בסרטים חדשים, אין צורך בדיבורים. הומור חדש מאיים, ספרים כבר לא נקנים. הסקרנות חוזרת שוב ושוב אל הדברים שהוא כבר מכיר. משם הוא הופך בהם ונותן להם תוקף.

אתה יושב במכוניתך.

נהג האופניים שמימין מחכה להתחלפות הרמזור כך: שומר על שיווי המשקל בעמידה על הדוושות, מנווט את הכידון בהתאם למשקל גופו. רגליים כמעט ישרות, ברכיים עוצרות הליכתן באוויר. האופניים עומדים במקומם והוא עליהם. אתה מביט בזה. אתה מביט בכל זה. אתה מביט במראת המכונית. כל פניך במקומם, כל איבריך החיצוניים במקומם. ייתכן שיש לך סרטן, אבל כרגע אתה לא יודע מזה. ייתכן שיש לך בעיה בכליות, אבל כרגע אתה לא יודע מזה. ייתכן שחלים שינויים באיבריך הפנימיים, אבל כרגע, אתה לא יודע מזה. אתה לא יכול לראות את זה.

כל איבריך החיצוניים במקומם, זה כן. זה מה שאתה יכול לראות. יש מקומות שבהם הגוף רב עם עצמו; שערות זקורות יוצאות ממסגרת אוזניך, פעם קראת לזה אניצים. לא עוד. אלה הן מחטים, זקורות. מרחיקי יונים. אחרות, מסתודדות בתוך חורי אוזניך; כדורי אבק מכונסים, מעוגלים, כהים. נחיריך דרקוני אש, השיערות שאתה מורט משם בפינצטה מגרות אותך ומעלות בך רצף התעטשויות. לפחות זה. ובקדמת הבמה? על אפך – ובימים של מצב רוח טוב, יש ותוסיף גם חמתך – נִקודים, נִקודים. נדמה שאין לכך סוף; ממחטה מביאה אחריה ממחטה נוספת מאריזת הקרטון הקרויה גופך. עם גבותיך אין לך בעיה. בימים כתיקונם אלה הם גבינים.

אתה ממשיך להביט במראת המכונית.

לא מזמן התייאשת מגבך. הסתובבת, אוחז מראה קטנה אל מראה גדולה, חשוף; עצם הזנב נכנעת לקבוצת שיערות. רצונן לא מסופק, כובשות עוד מדינות בגופך. כתפיך נושאות דרגות. צווארך כמו רוצה לקשר בין שיער ראשך לשכמותיך. לעשות שלום בין חלקי גופך, לגשר. ניסית פעם לגלח את זה בעזרת מכונת תספורת עד שהיא התקלקלה. עוד אחת. חשבת על סכין גילוח, אבל פעולה זאת רק גורעת מהמצב לטווח הארוך. יש לומר שאתה לא אדם שעיר, אבל הגוף מתעורר בזמנו שלו. כמה משונה הוא שעונו הביולוגי של הגוף! רצונות משלו בגיל הזה? איזה מרד מאוחר הוא זה! עם כל זה אתה, איכשהו, מסתדר. הפחד הגדול שלך הוא שרוול ידיים שיפציע פתאום; שיערות שממשיכות שרוולים של חולצות קצרות. מישהו מצפצף מאחוריך. האם רוכב האופניים החזיק את האוויר בכל הזמן הזה? אתה יוצא אל הצומת.

אתה עובד במשרד פרסום. אתה שונא אנשי פרסום. הם שונאים אנשי פרסום. כולם שונאים את עצמם. פתרון נחמד, מעגלי. אתה קופירייטר, די מוצלח למען האמת. יש טובים ממך. אתה יודע את זה. לא למדת את המקצוע, וכמו שאומרים – או יותר נכון כמו שאמרו לך בראיון העבודה – זה הולך כך: המגרעות שלך הם היתרונות שלך. איך קוראים למילה הזאת? אוטודידקט. כן. אתה בן ארבעים ושתיים וחמישים ושלושה ימים בערך. סביבך במשרד פרחי פרסום. מהירים, חדים, שנונים. נושמים את זה. בגיל שלהם, אתה היית הרבה יותר. הרבה יותר הכול. תן להם. אתה נותן להם. אתה מנמיך בפרסומות.

עוד מעט כבר לא תהיה רלוונטי. כן, בהחלט שאתה יודע איך הדברים עובדים, את השפה שלהם, את התבניות ואיך – כמו שאומרים לידך, אבל אתה, ראוי לציין, כבר שנים מחזיק מעמד עם האילוץ שהצבת לעצמך ולא משתמש באותו פועל – לתקוף בְּריפים, אבל כלים לחוד וניסיון לחוד; אתה כבר לא שוחה בשפת הצעירים, והניסיון, יש שלב בחייו שהוא כבר מפריע. חבילת פיצויים שאולי תביא נסיעה לחוץ לארץ, אתה חושב עליה כמו סנדוויץ' טוב שמחכה להפסקת הצהריים. אתה מוריד את הראש ורואה כף רגל מרקידה במהירות את מה שיש לה.

כבר תקופה שהציפורניים פזורות אצלך בכיס האחורי. אלה כאבי שיניים איומים, וזה – תבליני ציפורן – עוזר לך איכשהו להתמודד עם המצב. לאלחש אותו, יהיה יותר נכון לומר. אתה לא זוכר מתי השתמשת בצד הזה של הפה. אתה רק יודע, וזאת לפי העבר, שברגע שמקום, איזשהו מקום, מתרפא, אז הגוף כמו שוכח את אותן פעמים שמנע מעצמו. הגוף, כשהוא חוזר לעצמו, לא מוקיר תודה. המוח משדר שהכל בסדר והגוף – זה אפילו לא אתה – חוזר לפעול באותו אזור. רק אחרי כמה זמן זה תופס אותך, כמה לא חברי מצדך. עם הזמן למדת לשתות בצורה כזו שמים קרים לא מגיעים לשם. לומדים לעבוד עם זה. מעין כיווץ שפתיים כמו בשריקה. לפעמים אתה יוצא מביתך כשבתיקך קשיות, אבל פתאום זה קיצוני יותר, כאבים איומים; מברגים שנתפסים על השן ומסובבים אותה, פטישים ויתדות. זה תוקף אותך רק בלילות, משום מה. הם מסתגרים עד אז. כאבים עטוּלָפים.

זו בטח עקירה. מעולם לא עברת עקירה. אתה לא יודע איזו שן זו, אבל היא נתנה את כל מה שיש לה לעולם. מתחבאת מאחור. אולי שן בינה. כן, מתישהו מגיע העניין הזה עם אחת מהן. יש לך רופא שיניים טוב. בכל טיפול אתה מבטיח לו שתחזור ותסיים את כל מה שהפה דורש, אבל אתה לא חוזר. אתה מסתפק רק בכיסוי הטיפול לשן הכואבת באותה פעם. בפעם האחרונה שהיית אצלו, שקעת בסרט הטבע בטלוויזיה שמול כיסא המטופלים, קצת מעליך. הטלוויזיה הייתה, כרגיל, ללא קול וזה השתלב, באותה פעם יותר מהרגיל, עם המוזיקה הקלאסית שהייתה ברקע. זה היה טוב ככה. הגוף יודע. בסרט הזה הראו חיה שפורשת מהעדר והולכת למות. שהיא יודעת את זה. שקעת בזה, צינור שאיבת רוק בפיך. רופא השיניים עבד על הפה שלך הרבה זמן ולמעט כמה קימות אל הכוס החד פעמית ושטיפת הפה, שקעת בזה. החיה הזאת – אתה כבר לא זוכר איזו – הלכה שפופה כמה מאות מטרים, ושכבה, חיכתה. ממש ככה. המצלמה הלכה איתה.

פעם בכמה זמן זה קורה, סרטוני פרידה. אתה בוחר לא לצפות בזה. אתה בוחר לא להיכנס לחדר הישיבות הגדול. בכל פעם שאתה צופה בסרטוני פרידה משרדיים אתה נעשה עצוב. בין אם אתה מכיר את האנשים ובין אם לא – קרס יורד בתוך גרונך ומרים ענני כלום. זה קורה לך גם כשאתה רואה אנשים אוכלים. אתה לא יודע להסביר. אתה מצייר בנפשך – ויש לך מספיק ניסיון לכך – את אותו רגע בו הסרטון מוקרן, איך כולם מתכנסים, עולים למגלשת המים עד להיחלצות מהאפור היומיומי. את האנשים, מה שנקרא, של הקריאייטיב, איך שהם לוקחים את זה במעין מבט מעושה, מודע לכל תחביר נפשי. את האנשים, מה שנקרא, הרגילים (פקידות, אנשי מנהלה), איך שהם, בזמן הצפייה, צוחקים משעתוק של הווי משרדי. את הצניעות המעושה באותו חיבוק רגעי לעובדי התחזוקה, איך שמפארים אותם יתר על המידה ומבליטים את השליטה בממלכתם; עם כל הכבוד על קמפיינים גדולים, המהדק הזה לא יוצא מהמשרד שלי. כזה. אתה חושב גם על עובדי עבר שלא נמצאים בסרטון, אלה שבאמת חרטו את יומו הראשון של העוזב, מיתולוגיים ללא ידיעתם. אתה מתחיל להיכנע באותם רגעים. אתה חושב על הווה מסתגל. אתה מתחיל לנפות. אתה מחכה עם החַכָּה שלך ליד מקלט הרדיו; באותה תקופה לא תחזור לשמוע שדרני רדיו במידה שהם – אפילו פעם אחת – יגידו שמות של להקות ברי"ש מתגלגלת, כזו הקורצת לנערותם. בטח ובטח אם הם יוסיפו את הדבר הזה של עִברות שמות של להקות לועזיות. אתה סוגר ללא הינד עפעף את מי ששפתיו קורצות אליך מהרדיו. אתה מתחיל לשתות סודה. רצון לסודה מעיד על שלב בחיים. הגזים משתעלים לך בבטן, מפגינים. איבדת משהו ואתה לא יודע מהו. אתה ממשיך לנפות. באותה תקופה לא תמשיך לקרוא בעיתונים שאלונים – מהסוג הנקרא “תעודת זהות” – במידה שהנשאל יציין את אותה תכונה כחיובית ושלילית. פרפקציוניסט.

מהבחינה הזאת זה היה בסדר. כבר כמה לילות שאתה אצל ההורים שלך, ומהבחינה הזאת זה היה בסדר. אבא שלך יחליק ויפסיק לעבוד. פנסיונר. אם מה שעשה עד לא מזמן – סידור עיתונים ושאר דברים במכולת השכונתית תמורת כסף שחור – החזיק אותו, הרי שעכשיו הוא ישקע בין דמדומי המיטה הזוגית לספת הסלון. לבקרים אין שעון מוגדר. האדם צריך משהו בשביל לקום אליו בבוקר, ואם אין לאדם בשביל מה לקום בבוקר. ובכן, אם אין לאדם בשביל מה לקום בבוקר. הגוף נחלש מעצמו ומחליט דברים על דעת עצמו. לא יעברו כמה ימים והוא יחטוף גם דלקת ריאות (אל תדאג, הכל בסדר). אשפוז. מיד לאחר שייצא מבית החולים, הגוף של אמא שלך גם ירשה לעצמו לחלות. במובן מסוים, ניצחון הזוגיות על החולי. מהבחינה הזאת זה היה בסדר. הורים מבוגרים, כל אחד בתורו. אותו סיפור, פעמיים; המתנה בחדר המיון עד לשעות הקטנות של הלילה, נשימות שלא נכנסות, ליחה, המון ליחה. צוות בית חולים טרוט עיניים ותשובות מובטלות עד בוא הסיכום הרפואי. וסביב, המוני אדם ממתינים ומתלוננים על רקע רעשי מוניטורים. אתה יודע היכן ממוקמות שמיכות הצמר. אתה מכסה את ההורה שלך, כל אחד ביומו. אתה שואל.

בצד הפה שלך פזורים תבליני ציפורן, אתה מנסה לשתול אותם – להשריש, יהיה נכון יותר לומר – בין רווחי השיניים, למצוא את המיקום המדויק. אתה לא יודע בדיוק איזו שן זאת, אבל ככה, בין הרווחים, זה לוקח שתיים במכה אחת. זה לא ממש עוזר; זה מגיע לך אל הרקות, לחצים איומים, דפיקות עמומות. זה נרגע לכמה דקות ואז שוב. חיטוט בדלתות המזנון של הוריך לא מביא את הבשורה. רק יין קידוש. אתה שותה מזה. גרגורי עַרַק יכולים אולי לעזור. ולו רק לכמה דקות. אתה אומר שתקנה בקבוק של זה. כמה כוסות יין מסדרות אותך טוב. אתה מרתיח מים ושם בתוך הכוס עוד תבליני ציפורן. מחכה קצת שהמים ייקחו מזה אליהם, ואז טובל חתיכת צמר גפן בכוס. אתה מכניס את זה לפה, מחכה קצת, אתה מתיישב על הספה ומתחיל בסדרת נשימות קצובות. למדת לנשום לאחרונה. זה לא עוזר. אתה מתחיל לספור זיונים; שם ומקום. אתה מוציא אצבע מידך עם כל שם. אם אתה לא זוכר את השם, אתה מעלה בראשך פנים. לא משנה לך הסדר (פעם היה) אבל בכל פעם שאתה מתבלבל עם המספור, אתה מתחיל מההתחלה. זה לא עוזר. אתה בחדר הילדות שלך. אתה מצליח לתפוס את הילדות שלך בידיים. אתה קורא לה והיא באה. אתה מסתכל על עצמך דרך מסך הטלוויזיה הכבוי. חדר קטן הוא רכוש טלוויזיוני; אתה חוזר אליו לאחר שנים כשאתה כבר מבוגר. מיטה, ארון, מאוורר תקרה מאיר, צבע קיר. אתה חושב: הוא לא באמת נראה פתאום קטן כמו שאומרים. כמו שאומרים החוזרים לחדרם. אל עברם, המסמן, המכתים, שתמיד טועים. חדר, אתה חוזר אליו לאחר שנים כשאתה כבר מבוגר, וזאת האמת: החדר נשאר. אתה צריך להודות בזה שהכול בו נשאר. זה אתה שמתקטן עם השנים, מתקמט מבפנים. מיטה, ארון, מאוורר תקרה מאיר, צבע קיר. טלוויזיה נמצאת במצב כבוי, עברך משתקף, כאילו כפוי. אתה שותק. אתה שותק במהלך היום, אתה שותק בתוך היום, אתה שותק מעל היום, אתה שותק מתחת ליום. אתה חוזר לדירתך. אתה נע על דרך האלימינציה. אתה מתחיל לאכול מעל הכיור.