האיש לא קרא לי. לא אמר גברתי בואי אחרי או גשי הנה. הוא לא סימן בידו, רק הכניס אותי בתנועת ראש לחדר אפור קטן ובלי חלונות.
“לא קר כאן?” שאלתי, ואולי לא שאלתי, זה הרי לא זמן לשאלות. האיש לא הסתכל בי, הוא דיבר לנקודה נעלמת שבקיר מאחוריי, “אני ארים את הכיסוי ואת מסתכלת.”
“בסדר,” הבטתי בו ועניתי, אולי לא עניתי, אולי רק הנהנתי בראש ואולי אפילו את זה לא עשיתי, קשה לי לזכור.
אחת שתיים שלוש להסתכל –
סטופ.
מישהו קרא לו לבוא רגע. עניין דחוף. הוא יצא, שמעתי מלמולים בפתח החדר. נשארתי לעמוד. הפניתי את מבטי לדלת, ראיתי אותו מדבר שם עם מישהו שאת גופו לא יכולתי לראות. הסתכלתי והקשבתי.
“הם מבקשים,”
“מסתמא הם מבקשים,”
“מה לומר?”
“את מה שאומרים…”
“נעשה שאלת רב,”
“השתגעת?”
משהו בפנים שלו היה לי מוכר. משהו בתנועת הגוף, בצליל הקול, הזכיר לי מקום וזמן אחר. התעלמתי מהאלונקה שהייתה שם, במרכז החדר הקטן. ומה יכולתי לעשות? להציץ לבד מתחת לבד? לצאת מהחדר? האיש המשיך בשיחה בפתח.
אז הסתכלתי בו.
הוא מוכר לי, חשבתי. אופן הדיבור הזה שלו מוכר. המראה שלו. תנועת היד הנמרצת. ניסיתי לדלות מהזיכרון את תמונת האיש. מה יש בו שמעורר את התחושה שכבר פגשתי בו פעם, באיש הזה. הוא מעט יותר גבוה ממני, גב רחב, כיפה גדולה שחורה מכסה על שיער דליל. הוא הסתובב, הסתכל בי, כאילו שכח שקודם אמר לי להיכנס.
“מה את עושה כאן?” יכולתי לזהות בהלה בקולו.
“מחכה לך. אל תדאג לא הסתכלתי לבד.”
זקן אפור ממלא את הפנים וגולש מטה, העיניים ממהרות להתבונן ברצפה, חולצה לבנה, כפות ידיים רכות לבנות. הזקן הזה פעם היה שחור. מאיפה אני מכירה אותו?
במה את עסוקה עכשיו? נזפתי בעצמי, מה זה חשוב אם את מכירה אותו או לא מכירה אותו?
הוא אמר עוד כמה מילים לאיש בחוץ וחזר אלי.
לא שאלתי אותו מאיפה אנחנו מכירים.
“את מוכנה?” שאל.
“כן.” עניתי.
חת שתים שלוש – הוא הרים את הבד בשתי ידיים חיוורות.
“קוקו” אחרון.
מראה אחרון.
מה את רואה? את צריכה להגיד משהו? הוא מחכה לך.
“הנחיריים סתומים.” אמרתי, “למה סגרת לו את הנחיריים?”
“זו ההלכה.” ענה או לא ענה לי.
“זה הוא?” שאל.
“זה היה הוא,” תיקנתי. “עכשיו הוא – היא. אתה רואה? סוף הגוף הוא תמיד גופה.”
הוא חזר ושאל “זה הוא?”
“אתה מבין,” אמרתי לו, “הסוף הוא תמיד בנקבה.”
הוא משך בכתפיו. חזר וכיסה את פניו של האיש האהוב. עמד לצדו חיכה לשמוע את המילה שהוא צריך לשמוע.
“כן זה הוא.” אמרתי.
“עכשיו תצאי,” ביקש.
“מאיפה אתה מוכר לי?” עצרתי בפתח ושאלתי. אולי לא שאלתי.
הוא משך בכתפיו. הפעם העיניים שלו כן הסתכלו בי. מה יש לאישה הזו?
בחדר הסמוך אישה בשביס לוקחת סכין, מושיטה לי דף ועליו מילים לא מוכרות. אני מחפשת את עיניה. היא מסתכלת בחולצה שלי, לא מרימה את מבטה. היא חותכת לי את החולצה ומבקשת שאמשיך את הקרע. בסמלים אני דווקא מבינה. קריעת הבגד היא ביטוי לצער, אני לא זקוקה להסבר אני ממשיכה את הקריעה.
היא מתקרבת אלי שוב, ממוקדת בחולצה, מאחה את הקרע באצבעותיה ותוקעת סיכת בטחון.
“מה זה?” אני שואלת. “בשביל מה הסיכה?”
“צניעות”, היא עונה לי.
“אבל זה בית קברות, לא?”
“זו ההלכה,” היא מבהירה בטון שלא מאפשר לי לפקפק “שלא יסתכלו.” גם כאן חשוב לכסות. שחלילה לא תיראה פיסה מהגוף החי שלי. אולי כאן חוששים מקנאת המתים ולא מתשוקת הגברים.
הם שרים. זה לא ממש שיר, אלה מילים מנוגנות. אני לא ממש מבינה מה אומרים.
תצאי תבואי תראי תקחי תעמדי כאן תקשיבי.
עכשיו מדברים. עכשיו הולכים. עכשיו עומדים. עכשיו שוב מדברים. עכשיו עושים.
הגוף החילוני הוטמן בחלקת מהדרין. תסתכלי היטב בסוף הזה. הוא הוכנס פנימה עמוק כדי שיהיה מקום לעוד גוף. הם מערימים את האדמה הכבדה מעליו. שמיכה חומה. מעולם לא סבלתי צבע חום. אני מחפשת את האיש המוכר.
קולות הגריפה.
זה הוא, בטח שזה הוא, איך לא שמתי לב, הזיכרון מכה. לא, זה לא יכול להיות. למה לא? בטח שכן. אני ממש רואה את החיוך שלו, את הקול שלו שמדבר אלי ואל הקהל, את כוס היין. אני בטוחה, אני מסתכלת שוב ושוב – זה אותו האיש שחיתן אותנו לפני שלושים שנה. יש לי תמונות, זה הוא. אני מסמנת סימנים לבעלי והוא חושב שאני מבקשת ממנו לעזור בגריפת העפר. הוא מתרחק ממני והולך אל הבור.
זה האיש, אני זוכרת, אני משוכנעת.
“מה אתה עושה כאן?” אני הולכת אליו ושואלת אותו. “אתה לא זוכר אותי? אותנו?” ואולי אני שותקת. כל הטקס הזה אני שותקת.
הוא ממשיך לקרוא משהו. הגברים אומרים קדיש, הם מתקשים בהיגוי המילים. כולם עונים “אמן” אפילו שהם לא מבינים. האיש המוכר מסביר עוד כמה דברים, הוא מבקש סליחה מהנפטר. “הכרת אותו?” אני כמעט שואלת. הוא פוסע לאחור ומתרחק ממני אני רוצה להגיד לו חכה שנייה.
הוא אומר עוד משהו בקול חזק, אנשים באים ומניחים זרים. פרחים אני אוהבת. הם מיד מושכים את תשומת לבי. בתוך כל החום והאפור והלבן מביטים פרחים יפים הרבה צבעים. מסודרים בגלגלים. גלגלי אבל. בטח גם בזה יש סמל.
כשאני מנתקת את מבטי מערמת הפרחים הוא נעלם. בין החיבוקים של האנשים אני נזכרת ורוצה לרוץ אחריו. רוצה לשאול אותו “זה אתה שחיתנת אותנו, נכון?”
לא, הזיכרון מתעתע בי.
אני שואלת את בעלי, “אתה ראית אותו?”
“את מי?”
“את האיש ההוא. זה שדיבר.”
“מה אתו?”
“לא זיהית?”
“מה לזהות?”
“הוא חיתן אותנו, לא?”
“לא נראה לי.”
“אז אולי אני מתבלבלת וזה הבחור, כלומר המוהל, שעשה את הברית ל–”
“מה פתאום, השתגעת? מוהל לא יכול להיות קברן!”
“שלא תדעי עוד צער,” מחבקים אותי אנשים ששכחתי את שמם, מלטפים אותי נוגעים בי כמו בתקופה שהייתי בהיריון וכולם הרשו לעצמם להושיט יד ולגעת.
ביציאה מבית הקברות אני עוזבת את כולם, פונה ימינה והולכת לחפש אותו. הוא כבר עומד עם משפחה אחרת. אני נדחפת. “תגיד לי אתה לא–”
“אתה לא חיתנת אותי?” אני אומרת, “לפני שלושים שנה בתל־אביב, בבית ציוני אמריקה, אתה זוכר?”
“גברת,” הוא עונה בלחש, “הצער העביר אותך על דעתך?”
“אז אולי אתה עשית ברית לבן שלי. לא? זה לא אתה? אתה פשוט מה זה מוכר לי.”
“גברת, מן השמים תנוחמו.”
למחרת, על אף האיסור ההלכתי הלכתי לבית הקברות, להסתכל בתלולית, ראיתי שכל הזרים שנערמו מעל הקבר הטרי נעלמו.
“מה את עושה כאן?” הוא הלך אלי, שאל, נזף בי. “אסור לך להיות פה.”
“איפה הפרחים?” שאלתי, אולי שאלתי בכעס.
“אספנו אותם.”
“למה?”
“זה מנהג של גויים.” ענה לי ואני נזכרתי מי הוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות