לערבים בישראל

בטוח אני, שהעולם ישפוט על המדינה היהודית לפי מה שתתנהג עם הערבים

   חיים וייצמן

 

הקדמה    🔗

מעמדה של האוכלוסיה הערבית בישראל, המתקרבת ל־300 אלף נפש, שנוי עדיין במחלוקת בין חוגים שונים במדינה. פולמוס מקיף מתנהל זה שנים אודות אוכלוסיה זו, וכל הקשור בה.

במגעי עם יהודים נוכחתי לדעת שמעטים הם היודעים את הדברים לאמיתותם באשר למתרחש בקרב האוכלוסיה הערבית וכל הקשור בה. נראה שהסיבה לכך נעוצה בחוסר מקורות אינפורמציה מהימנים ומוסמכים ובשורה של ידיעות, הודעות ופרשנות שסופקו על ידי מקורות שונים, וביחוד העתונות העברית, אשר לא שקפו את הדברים כהוויתם. לכן, אחת המטרות שעמדה לנגד עיני בכתיבת פרקים אלה היתה לספק חומר מבוסס המסתמך על עובדות ומספרים בכל הקשור לאוכלוסיה הערבית, בטרם הבעתי דעה מסוימת, או הסקתי כל מסקנה שהיא.

הקורא יווכח לדעת שהציטטות והאסמכתאות הכלולות בפרקים אלה הינן על פי רוב חומר רשמי ממקורות עבריים; וזאת לא מפני שחומר אחר אינו בנמצא, או אינו ראוי לשמוש, אלא מאחר ודרך זו, לדעתי, יש בה משום יעילות ללבון הבעיות. במקרים מסוימים הנחתי לאחרים “לעשות את המלאכה” ולדבר במקומי.

פרקים אלה, כפי ששמם מעיד, דנים אך ורק בערבים שנשארו בישראל – לאחר קום המדינה. שאלות הנוגעות לבעיה הערבית־ישראלית בכללותה אינן נדונות כאן, אלא במקרים מועטים ובמידה וזה נחוץ להבהרת עמדות מסוימות, הנוגעות לערביי הארץ. כמו כן אינני מתיימר לטעון שספרי זה מאיר די צרכו את כל שטחי החיים של הערבים בישראל ומכלול בעיותיהם, אם כי ניסיתי כמיטב יכולתי לנגוע בכולם.

הפרק הראשון בספר דן בממשל הצבאי מאחר והנני סבור שאין לעמוד על מהותו של המתרחש בקרב הצבור הערבי בארץ, על אפשרויות הפעולה וההתפתחויות השונות, מבלי לעמוד קודם כל על מהותו של ממשל זה. סיבה נוספת לכך – נפשית: בהיותי שייך לדור ערבי שגדל ו"חונך" על ברכיו של הממשל הצבאי, מן הראוי לפרוע לממשל את ה"חוב".

יצויין שבפרקים מסוימים, וביחוד בפרק השני, רב הוא החומר המשפטי. רבות התלבטתי אם להשתמש בחומר זה, מאחר ולא התכוונתי לחבר מסמך משפטי, אולם לבסוף נוכחתי לדעת שהשמטת חומר זה תגרע מערך הבנת אותן סוגיות שהן בעיקרן שאלות משפטיות מובהקות שחובה היא לעמוד על מהותן לפני הדיון בבעיה גופה, כגון בעית הקרקעות הערביות.

תקותי היא שהדברים המובאים בזה יתקבלו ברוח טובה, שיהא בה משום תרומה לשינוי פני הדברים בעתיד.

תודתי מובעת בזה לכל אלה שעידודם, עזרתם והערותיהם סייעו לי בהבאת פרקים אלה לדפוס.

חיפה, 10 באפריל 1965

 

מפתח קיצורים משפטיים    🔗

ע. ר. – עיתון רשמי

ס. ח. – ספר החוקים

ק. ת. – קובץ התקנות

ע. א. – (תיק) ערעור אזרחי

בג"ץ – (תיק) בית משפט גבוה לצדק

ד. נ. – (תיק) דיון נוסף

פ"מ – פסקים של בתי המשפט המחוזיים בישראל

פ"ע – פסקים של בית המשפט העליון לישראל

פס"ד – פסקי דין של בית המשפט העליון לישראל

 

פרק ראשון: “מטעמי בטחון המדינה”    🔗

הממשל הצבאי    🔗

הממשל הצבאי קיים בישראל מאז קום המדינה. מנגנון זה שולט על שטחים נרחבים במדינה (בגליל, במשולש ובנגב) תוך שימוש בסמכויות מנהליות רחבות ביותר, וברשת מיוחדת של בתי דין צבאיים.

בשנים הראשונות לקיומו של הממשל הצבאי מעטים במדינה (במיוחד בקרב האוכלוסיה היהודית), התענינו בפעולותיו, או אף ידעו על קיומו. באותה תקופה ניכרה הנטיה להמשך קיומו ואף לחיזוקו, בטענה שדבר זה נחוץ לשם שמירת האינטרסים החיוניים ביותר של המדינה, וביחוד הבטחוניים. כיום המצב שונה. חלק ניכר של האוכלוסיה דורש את ביטולו. אופיו המוזר של מנגנון זה, הנוגד עקרונית את מהותו של כל משטר המתיימר להיות דמוקראטי, ופעולותיו השרירותיות שבוצעו במשך תקופת קיומו, חשפו אותו בהדרגה לעיני דעת הקהל במדינה – הביאו להגברת ההתנגדות בקרב האוכלוסיה היהודית והמנהיגות הפוליטית שלה, בנוסף להתנגדותה הממושכת של האוכלוסיה הערבית, להמשך קיומו.

במרוצת הזמן נתערער מעמדו האיתן של הממשל הצבאי ונהפך לרופף ביותר. התביעה לביטולו הנה כעת עקרונית ומקיפה שכבות רחבות ביותר. עובדה זו מהווה “סכנה” רצינית להמשך קיומו. רוב המפלגות במדינה דורשות את ביטולו. חוגים ציבוריים שונים התארגנו ומתארגנים על מנת לבטלו. מערכות פוליטיות וציבוריות התנהלו בממדים רחבים ובכוונים שונים סביב שאלת המשך קיומו של מנגנון זה. המערכה הגיעה אף לכנסת. ובשנת 1962 נשאר הממשל הצבאי על כנו בזכות הכרעת רוב זעום ביותר, (55:59), ואילו שנה לאחר מכן נתאפשר המשך קיומו על חודו של קול אחד, (56:57).

ואמנם אין להתפלא על תוצאות אלו. אופיו המשונה של הממשל, והפיכתו ממנגנון שנועד כביכול לשמור על בטחון המדינה לכלי המשמש, למעשה, להבטחת אינטרסים פסולים של חוגים פוליטיים מסוימים במדינה, קומם נגדו את דעת הקהל ואת רוב המפלגות במדינה ואיחד אותן בתביעה לביטולו.

*

הממשל הצבאי, כפי שהוא קיים כיום בישראל, “נולד” למעשה באנגליה. חלק מסמכויותיו הנהוגות כעת בארץ הופעלו באנגליה במשך מלחמת העולם השניה, ומיד עם סיום המלחמה בוטלו רובן. התקנות הנוכחיות שונות שינוי יסודי מהתקנות המקוריות, שהופעלו באנגליה בהתחלת המלחמה.

תקנות אלה – תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945¹ עליהן מבוסס כיום, מבחינה חוקית, הממשל הצבאי בישראל, בנוסף לתקנות שעת חירום (אזורי בטחון), תש"ט–1949 הישראליות – לא פורסמו כולן בבת אחת. קדמו להן תקנות שעת חירום, 1936 ותקנות ההגנה, 1939, שכוונו למעשה נגד ערביי פלשתינה ונועדו לדכא את המרד הערבי שפרץ בשנת 1936. לאחר דיכוי המרד – וסיום מלחמת העולם השניה – נערכו התקנות מחדש ופורסמו בצורתן הנוכחית, והפעם הופעלו לא רק נגד האוכלוסיה הערבית, אלא גם נגד היהודים.

בתוקף תקנות אלה בוצעו רוב פעולות התגמול נגד תנועות המחתרת היהודיות. הן אשר נתנו לשלטונות הבריטיים את הסמכות להגלות לאריתריאה את חברי אצ"ל ולח"י, לערוך חיפושי נשק במשקים יהודיים שונים, לשלוח למעצר בלטרון את ראשי הסוכנות היהודית ולהטיל עוצר מלא על ערים יהודיות. תקנות אלה הינן אחד האמצעים המשוכללים ביותר, שהמציא הארי הבריטי לשם דיכויים של עמים משועבדים.

הישוב העברי בארץ התנגד בתוקף לאותן תקנות, והביע את התנגדותו בצורות ובהזדמנויות שונות. אחד מביטויי המחאה היה כנוס מסוים, שנערך על ידי הסתדרות עורכי הדין בארץ, בו השתתפו קרוב ל־400 עורכי דין יהודיים. בכנוס שנערך בתל־אביב ביום 7 לפברואר 1946, אמר ד"ר מ. דונקלבלום (לאחר מכן שופט בית המשפט העליון לישראל)²:

“אמנם תקנות אלה הן סכנה לכל הישוב, אולם לנו כעורכי דין, ענין מיוחד בהן: יש כאן הפרה של מושגים אלמנטריים של חוק, צדק ומשפט. התקנות נותנות סנקציה לשרירות מוחלטת של השלטונות האדמיניסטרטיביים והצבאיים. שרירות זו, גם אם היא מאושרת ע”י מוסד מחוקק, היא אנרכיה…

תקנות ההגנה מבטלות את זכויות הפרט ומוסרות לידי האדמיניסטרציה שלטון בלתי מוגבל.

מטרת כנוסנו לתת בטוי להערכתנו, כאנשי הישוב וכעורכי דין, את התקנות האלה שביסודן שלילת זכויות היסוד של הישוב ושל כל פרט מהישוב והפרת החוק והסדר, הצדק והמשפט".

יותר מעניינים היו דבריו של ד"ר ב. ג’וזף מהסוכנות היהודית (הוא ד"ר דב יוסף, לאחר מכן שר המשפטים במדינת ישראל):

"….ואשר לתקנות ההגנה עצמן, השאלה היא: אם כולנו נהיה נתונים לטרוריזם בגושפנקה רשמית… או שיהיה קיים כאן חופש הפרט; האם תוכל האדמיניסטרציה להתערב בחייו של כל פרט מבלי בטחון לחיינו?

אין כל בטחון שלא יאסר אורח לכל ימי חייו ללא כל דין, אין כאן הבטחון של חופש הפרט, אין ערעור על מעשי המפקד, אין פנייה לבית הדין הגבוה לצדק… החופש של האדמיניסטרציה להגלות אזרח בכל רגע הוא בלי מצרים. נוסף על כל זה אין צורך שבן־אדם באמת יעבור עבירה. מספיק שבאחד המשרדים תתקבל החלטה וגורלו של האדם נחרץ… עקרון האחריות ההדדית הגיע כעת לאבסורד. כל 600,000 בני הישוב העברי יכולים להיתלות בגלל עבירה שמישהו יעשה בארץ.

…אין לדרוש מהאזרח שיסמוך על רצונו הטוב של הפקיד ואין להפקיד את חיינו ואת רכושנו בידינו.

בין חופש ואנרכיה – אין אלטרנטיבה. בארץ שהאדמיניסטרציה עצמה גורמת לכעס, רוגז ובוז נגד החוקים – אין לצפות שהחוק יוכל להתקיים. אין לדרוש מהאזרח שיכבד חוק המעמיד אותו מחוץ לכל חוק".

יותר חריפים היו דבריו של מר יעקב שפירא (לאחר מכן היועץ המשפטי לממשלת ישראל):

"המשטר שהוקם עם פרסום תקנות ההגנה בארץ־ישראל אין דומה לו בכל ארץ נאורה. אף בגרמניה הנאצית לא היו חוקים כאלה ומעשי מיידנק ודומיהם היו אף הם נגד אות החוק הכתוב. רק צורת משטר אחת תדמה למסבות אלה – מעמדה של ארץ כבושה. אמנם מרגיעים אותנו בכך שהתקנות מכוונות אך ורק נגד העבריינים ולא נגד כלל האזרחים, אולם גם המושל הנאצי באוסלו הכבושה הצהיר כי לא יאונה כל רע לאזרח שילך אחרי עסקיו בלבד…

אנו חייבים להצהיר קבל כל העולם: תקנות ההגנה של ממשלת ארץ־ישראל הן הרס יסודות המשפט בארץ. בתי־הדין הצבאיים מתקשטים רק בתואר של “בתי־דין”, אך למעשה אין אלה אלא “ועדות משפטיות צבאיות המיעצות לגנרל”. העברת חלק גדול של שפוט אזרחי לשפוט אקסקלוסיבי או מקביל של בתי־דין צבאיים משמעה בטול המשפט עצמו.

אין סמכות לשום ממשלה לחוקק חוקים כאלה…"

ובגמר הכנוס נתקבלו, בין השאר, ההחלטות הבאות:

"צבור עורכי הדין העבריים בארץ ישראל שהתכנס ביום 7.2.1946 בתל־אביב קובע:

1. כי הסמכויות שנתנו לשלטונות בתקנות לשעת חרום שוללות מהתושב הארצישראלי את הזכויות היסודיות של האדם.

2. כי התקנות האלה חותרות תחת יסודות החוק והמשפט, מהוות סכנה חמורה לחופש הפרט ולחייו ומשליטות משטר של שרירות־לב ללא כל פקוח משפטי.

ודורש את ביטולן של תקנות אלה…"

עם קום המדינה, טבעי היה לקוות כי אחד מצעדיה הראשונים יהיה בטול אותו מכשיר דכוי קולוניאלי; אולם התקנות, לא רק שנשארו בתקפן, מלבד שני פרקים, שדנו בעליה אסורה ובקרקעות ובוטלו מיד עם קום המדינה³, אלא גם שהופעלו על ידי השלטון החדש, באותה מידה בה הופעלו על ידי השלטון הקודם; כאילו שום דבר לא נשתנה. בין יום לילה החליפו ראשי השלטון החדש את עורם, התנכרו לכל אותן מערכות שניהלו נגד תקנות ההגנה, והשתמשו באותן תקנות שמוש מחפיר ביותר. גם עורכי הדין שכחו כנראה את החלטותיהם שצוטטו לעיל. היו אלה, אותם “עורכי דין עבריים” שהביאו לפתוחן, פירושן והרחבתן של תקנות ההגנה משנת 1945, בין אם כשופטים של מדינת ישראל ובין אם כיועצים משפטיים של ממשלת ישראל, שעה שהשלטון החדש השתמש בהן, כמעט באופן בלעדי, אך ורק נגד הערבים. מול עמדות אלה, בלטה עמדתו החולקת והיחידה של השופט קסאן, שסירב (באחד המשפטים בו נדון צו מעצר, שהוצא לפי תקנות ההגנה, חודשים ספורים לאחר קום המדינה) להפעיל את התקנות ופסק שהן בלתי חוקיות. קבע השופט קסאן⁴:

“הכל יודעים, כי הישוב העברי בארץ, והעם היהודי בכל התפוצות, על זרמיהם ומעמדותיהם השונים, מיחו מחאה עזה נגד תקנות ההגנה הנ”ל, ולא הפסיקו מלהגיש את עצומותיהם נגדן בכל הזדמנות שניתנה להם ובצורות החריפות ביותר. וכל זה למה? תקנות אלה מבטלות למעשה את זכויות האזרח ובעיקר הן שוללות את פקוחם של בתי הדין המוסמכים על מעשי השלטון…

חוקי החרום הללו משתרעים על עשרות עמודים וכוללים 14 פרקים ובהם קרוב ל־150 סעיפים, רובם ארוכים ומורכבים מכמה וכמה סעיפים שונים. מטרה אחת ויחידה לסעיפים אלה: להקפיא את בנין הבית הלאומי… תקנות אלה ומטרתן ידועות יפה יפה לשר הבטחון של מדינת ישראל… הן ידועות היטב ליועץ המשפטי של מדינת ישראל (הוא עו"ד יעקב שפירא שצוטט לעיל)… הרי שניהם היו מראשי הלוחמים נגד התקנות הללו…

אין אני יכול לנהוג ולדון לפי תקנות הגנה הכלולות עדיין בספר החוקים שלנו. בה בעת שהנני משוכנע שהן פסולות מעיקרן, אין לבא אלי בדרישה לעשות זאת בניגוד למצפוני, אך ורק משום שהשלטון הנוכחי עדיין לא פסל אותן רשמית, למרות שהוא עצמו הכריז על אי חוקיותן בזמנו מיד לאחר שנתפרסמו…

…אם בתי המשפט תחת המנדט הבריטי לא מחקו אותן מספרי החוקים בארץ, הרי חובת הכבוד של בית דין זה בישראל למחקן ולעקרן מהשורש".

אולם דעת מעוט זו, כפי שנראה להלן, לא נתקבלה על דעתם של שאר השופטים במדינה, ולא על דעתה של המהיגות הפוליטית.

תקנות ההגנה, שהן כ־170 במספר, מחולקות ל־15 פרקים ודנות, בין השאר, בצנזורה, בהגבלת חופש התנועה, הדבור והעיתונות על כל צדדיו, בפיקוח על כלי רכב, בהסדרת השמוש בכלי יריה וכו' וכו'; ועם הפעלתן הוקמו גם בתי דין צבאיים לשפיטת העוברים על הוראותיהן. התקנות מסמיכות את שר הבטחון למנות לאזורים מסוימים מפקדים (מושלים) צבאיים, שלדעת השר מן הראוי שהתקנות יופעלו לגביהם. משנתמנו מושלים כאלה, הרי הם הופכים אוטומטית להיות רשות מוסמכת, הרשאית להפעיל, על דעת עצמה, את כל הסמכויות שבתקנות ההגנה.

התקנות כשלעצמן כוללות, כידוע, סמכויות רחבות ושרירותיות ביותר, שהפעלתן עלולה לפגוע פגיעות רציניות בחרותו ורכושו של כל אדם, כמעט ללא שום הגבלה. לשם הבנת היקפן של הסמכויות האלה, נעמוד להלן על התקנות העיקריות המופעלות למעשה על ידי הממשל הצבאי; כל תקנה ותקנה בפני עצמה.

אחת התקנות העיקריות והשמושיות ביותר הנה התקנה 125⁵ הנותנת למושלים הצבאיים את הסמכות להכריז על אזורים מסוימים כעל אזורים סגורים ולהגביל את היציאה מהם והכניסה אליהם. תקנה זו הנה הסמכות החוקית שלפיה מטיל הממשל הצבאי על התושבים את חובת ההצטיידות ברשיונות יציאה משטחים סגורים או כניסה אליהם. ועל ידי כך שולל ומגביל את חופש התנועה.

תקנות 109 ו־110⁶ מקנות לממשל הצבאי את הסמכות לצוות באופן אדמיניסטרטיבי על כל אדם להיות תחת השגחת המשטרה; לאסור על אדם להימצא במקום זה או אחר; להודיע על תנועותיו למשטרה; לשלול מאדם את חזקתו ברכושו ובחפציו או לאסור את השימוש בהם; למנוע ממנו לבוא בקשרים עם אדם אחר; להגביל אותו בדבר עבודתו המקצועית או בדבר פעולותיו בהפצת ידיעות ודעות (פעולה עתונאית); לצוות עליו לגור באזור מסוים או במקום מסוים ולא לצאת ממנו; לא להעתיק את מקום מגוריו; לא לצאת מכפרו או מעירו; להודיע בכל זמן למשטרה על מקום הימצאו; להתיצב בכל זמן שידרש ממנו בתחנת המשטרה הקרובה ביותר; להשאר אחרי דלתות ביתו למן שעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד הנץ החמה והמשטרה תהיה רשאית לבקרו במקום מושבו בכל עת.

תקנה 111⁷ מאפשרת הטלת מעצר אדמיניסטרטיבי כלפי כל אדם ששלטונות הממשל מחליטים משום מה לעצור אותו, לתקופה בלתי מוגבלת, בלי משפט, ומבלי להאשים אותו בדבר.

תקנה 112 מקנה לממשל הצבאי את הסמכות לגרש כל אדם, על פי צו, לחוץ לארץ, להגלותו ולאסור עליו חזרה למולדתו, וכן לאסור על אדם הנמצא בחוץ לארץ לחזור אליה.

תקנה 119 מעניקה לממשל הצבאי סמכות החרמה והריסה של רכוש, אם יש למפקד הצבאי היסוד לחשוש שנורתה מהם יריה או נזרקה פצצה.

תקנה 120 מקנה לממשל את הסמכות להחרמת רכושו של יחיד, אם נוכח שר הבטחון שיחיד זה עבר עבירה על התקנות או עבירה שנדונים עליה בבית־דין צבאי.

תקנה 121 נותנת לממשל הצבאי את הסמכות לצוות על תושבי מקום מסוים או כפר מסוים לספק חינם למשטרה, שתישלח לשם לפעולה, מזון ואכסון במשך כל תקופה שהיא בהתאם לראות עיניהם של שלטונות הצבא.

תקנה 124⁸ מקנה לממשל הצבאי את הסמכות להכריז על עוצר מלא או חלקי בכפר מסוים או באזור מסוים.

תקנה 126 (ו־122) מקנות לשלטונות הצבא את הסמכות לאסור, להתיר או להגביל את התנועה של בני אדם, כלי רכב ובעלי חיים בכבישים מסוימים או באזורים מסוימים.

תקנה 137 מעניקה לממשל הצבאי את הסמכות לפקח על מכירה, החזקה או שמוש בכל־נשק; לאסור, לצמצם ולהסדיר את קניתם או מכירתם של כלים אלה או של תחמושת או חמרי נפץ; לבטל או להתלות כל רשיון להחזקת כלי־יריה.

לשם הבטחת הפעלתן של הסמכויות שהוענקו בתקנות הנ"ל והענשת העוברים על הוראותיהן הוקמה, ע"י התקנות, רשת מיוחדת של בתי דין צבאיים שתפקידה העיקרי לדון בעבירות על אותן תקנות. אין לערבב בתי־דין צבאיים אלה עם בתי הדין של צה"ל, הואיל ואותם בתי־דין דנים למעשה רק באזרחים העוברים על הוראותיהן של תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ואין שום קשר בינם לבין צה"ל חוץ מהעובדה שהשופטים בבתי־הדין ההם הינם חיילים או קצינים בצה"ל.

בתי־דין צבאיים אלה מחולקים לשני סוגים:

(א) בית דין צבאי המורכב, בהתאם לתקנה 13, מנשיא, שיהיה קצין בן דרגת קצין שדה או בן דרגה גבוהה ממנה ומשני חברים שיהיו קצינים בעלי כתב מנוי בדרגה כל־שהיא. כל שלושת השופטים מתמנים ע"י הרמטכ"ל. בית־דין זה רשאי לדון בכל העבירות על תקנות ההגנה ולהטיל למעשה כל עונש שבית המשפט המחוזי רשאי להטילו, כולל מאסר עולם ועונש מות.

(ב) בית־דין צבאי תכוף המורכב מקצין יחיד, בעל כתב מנוי בחילות הממשלה, המתמנה ע"י הרמטכ"ל, בהתאם לתקנה 56 א. אולם לבית־דין זה אין סמכות להטיל עונש מות או עונש מאסר העולה על שנתיים או קנס העולה על 3000 ל"י.

התקנות (מס' 30, 46, 47, 48, 50) קבעו עוד בזמנו שאין שום אפשרות לערער על פסקי־הדין, של בתי־הדין הצבאיים, בפני איזה בית־משפט אחר; בין אם הוא צבאי ובין אם הוא אזרחי. אולם השלטונות הצבאיים (שר הבטחון והרמטכ"ל), רשאים להמתיק או אף לבטל פסק־דין, או להורות על עריכת המשפט מחדש. ב־1963 תוקן החוק וניתנה אפשרות ערעור (להלן).

החוק השני עליו מבוסס הממשל הצבאי, הנו התקנות לשעת חרום (אזורי בטחון), תש"ט–1949⁹. תקנות אלה הותקנו ע"י שר הבטחון מכוח הוראותיה של פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח–1948. הן מוארכות מדי שנה בשנה ע"י חוקים מיוחדים, ובאחרונה עד ל־31 בדצמבר 1965¹⁰, תוך הוספת השינויים המתאימים.

תקנות אלה מכריזות על רצועת אדמה, ברוחב של עשרה קילומטר צפונה מקו הרוחב 31^o ועשרים וחמשה קילומטר דרומה מאותו קו, כעל “שטח מוגן”, שבתוכו רשאי שר הבטחון להכריז על אזורים מסויימים כעל אזורי בטחון.

התקנות מטילות, לגבי אזור בטחון, אותן הגבלות שמטילות תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 לגבי אזורים סגורים, ואוסרות את הכניסה אליהם ללא רשיון בכתב מאת המפקד הצבאי. אולם בנוסף לכל ההגבלות האלה מעניקות התקנות את הסמכות החמורה ביותר של הוצאת תושבים, הגרים בתחומי אותו אזור כתושבים קבועים, אל מחוץ לאותו אזור, באמצעות צו שיינתן ע"י שר הבטחון¹¹.

סמכויות אלו שסקרנו לעיל הן, כאמור, רחבות ביותר. הן הופכות למעשה את הממשל הצבאי למדינה בתוך מדינה, כשהוא מחזיק בידיו סמכויות “חקיקה”, שיפוט ובצוע. הפעלתן של הסמכויות, שלא להזכיר את השמוש בהן לרעה, עלולה להביא לעוול משווע לגבי כל אזרח שהממשל הצבאי מחליט להפעילן כלפיו.

למעשה לא “ניצל” הממשל הצבאי את כל הסמכויות שהוענקו לו בתקנות ההגנה. רוב הסמכויות, חוץ מאלה המוענקות בתקנות 109, (הגליה), 110, (השגחת המשטרה), 111, (מעצר אדמיניסטרטיבי), 124, (עוצר), 125, (אזורים סגורים ורשיונות תנועה), ו־137, (רשיונות לכלי־נשק) כמעט ולא הופעלו עדיין; או, ליתר דיוק, לא ידוע לכותב שורות אלה על הפעלתן.

ההחלטה על הפעלת הסמכויות שנזכרו מסורה, לפי התקנות, לשיקול דעתו של הממשל הצבאי, הרשאי להפעילן בכל מקרה בו הוא סבור שהפעלתן דרושה “לשם הבטחת שלומו של הצבור, בטחונה של ישראל, קיומו של הסדר הציבורי, דיכויים של התקוממות, מרד או מרידה, או קיום האספקה והשרותים שהם הכרחיים לצבור”. הגדרה זו, שהנה מקיפה ביותר, מאפשרת לממשל הצבאי להתערב למעשה בכל שטחי החיים של האזרחים החיים בתחום שלטונו.

הממשל הצבאי הינו ארגון הכל־יכול בתוך אזוריו, הרשאי לעשות כל פעולה העולה על דעתו. אין שום דרך של בקורת מנהלית על פעולותיו של הממשל, ואילו הביקורת השיפוטית מצטמצמת לאפשרות של פניה לבית המשפט העליון – פעולה שהוכחה, במשך הזמן, כחסרת כל תועלת מעשית; וזאת בעקבות ההלכה שקבע בית המשפט העליון לעצמו, והגורסת כי אין באפשרותו של בית־דין זה להתערב בשיקול דעתו המוחלט של הממשל הצבאי, כשהוא פועל בהסתמך על “טעמי בטחון” ושאין לחקור את המושלים הצבאיים בבית המשפט ביחס למהותם של “טעמי הבטחון”, הואיל ועצם הפעולה הזאת עלולה לפגוע בבטחון המדינה.

הלכה זו נקבעה ונומקה בשורה ארוכה של פסקי־דין של בית המשפט הגבוה לצדק. בבג"ץ 197/53¹² נאמר ע"י בית־המשפט: “הצו (השגחת משטרה שהוטלה על המבקש) שנעשה ע”י המשיב (המושל הצבאי)… נועד להבטיח את שלום הצבור ולקיים את הסדר הצבורי. לא לנו לחוות דעה אם המטרה אמנם תושג על ידי כך. דבר זה מסור… לשיקול דעתו המוחלט של המשיב… אין אנו רואים צידוק… להתערב בענין". ובבג"ץ 46/50¹³: “סמכותו של בית משפט זה, בבואו לבקר את פעולות הרשות המוסמכת, הפועלת בתוקף תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, היא בעלת אופי מצומצם ביותר. כאשר התקנה הנדונה מקנה סמכות בידי הרשות המוסמכת לפעול כלפי הפרט בכל מקרה בו היא “סבורה” או “נראה לה” שקיימים תנאים ידועים המצריכים זאת, הרי בדרך כלל הרשות המוסמכת בעצמה היא הפוסק האחרון לגבי שאלת קיום התנאים האלה… בהיותו כפוף לסמכות מצומצמת זאת, אין בידי בית המשפט לבקר את הנמוקים שהמריצו את הרשות המוסמכת להוציא את הצו הנדון”. ובבג"ץ 126/59¹⁴: “יצויין שהסמכות הזאת (הוצאת צווי הגלייה, מעצר וכו') היא רחבה מאד. שיקול הדעת ניתן למפקד ולא לבית המשפט. הוא רשאי להוציא את הצו אף אם הדבר נראה לו כמועיל”.

דברים אלה כשלעצמם אין בהם כדי לשריין את פעולותיו של הממשל הצבאי, היות ואין לחקור את המושלים הצבאיים בבית המשפט ועל ידי כך לגלות את המניעים העיקריים והאמיתיים לפעולותיהם. נסיונות שנעשו בכוון זה נדחו בעקביות ע"י בית המשפט העליון. כך, למשל, נאמר בבג"ץ 46/50 הנ"ל: “…כאן מוטלת האחריות על המפקד הצבאי (ההדגשה במקור) לשמור על האינטרסים העליונים של המדינה, ועליו להכריע אם אלה בהחלט אוסרים על גילוי פרטים נוספים שיש בהם כדי להבהיר את היסודות להוצאת הצו. לשון אחרת, אפשר להבין כי אותם הנימוקים שגרמו להטלת הפיקוח (ושאינם נתונים לבקורת מטעם בית משפט זה אלא בגבולות הצרים שהותרו…) הם הם המצביעים על הצורך בשמירה קפדנית על סודות פרטי הדברים.” ובבג"ץ 111/53¹⁵: “…אין להכריח רשות ציבורית להמציא בפני בית המשפט הוכחות, בעל פה או בכתב, שגילויין עלול לסכן את עניניה החיוניים של המדינה, ובכלל זה עניני בטחון… במיוחד אסור לגלות את הדרכים בהן הגיעו ידיעות על הענינים הנזכרים לידי הרשות הצבורית… אותה מידת זהירות דרושה לא רק לגבי מקורות הידיעות, אלא גם לגבי תוכנן.”

בעקבות הלכות אלה – והלכות דומות באתה רוח – התפשט הנוהג בקרב שלטונות הממשל הצבאי להמציא לבית המשפט, בכל מקרה בו קובלים על פעולותיהם תעודה חתומה בידי שר הבטחון המאשרת כי הנימוקים, עליהם מסמכת הרשות המוסמכת, ופעלה כאשר פעלה, נימוקי בטחון הם. תעודות מעין אלה וטענות, “טעמי בטחון” הפכו לענין שבשגרה בכל דיון משפטי סביב פעולותיו של הממשל, עד שבית המשפט העליון מצא לו לנכון להעיר בבג"ץ 188/53¹⁶: “…כאן עלינו לקבוע כי אין כל קסם במלים “טעמי בטחון” ו”מצב בטחוני" וכל כיוצא בביטויים אלה, כדי להצדיק את פעלה של הרשות המוסמכת ולמנוע מבית משפט זה מלעמוד על צדקתם של דברים ומעשים. אם יתחוור לבית המשפט, כי מלים אלה משמשות רק מסך הסוואה לשרירות לב, ולמעשה זדון ולכוונות בלתי חוקיות, לא יהסס לעשות זאת ברורות וגלויות, לשם האמת, כדי שיעשה צדק לאדם הנפגע ללא חוק".

וכיצד יווכח בית המשפט ש"ביטויים אלה" אינם אלא “מסך הסוואה” ל"שרירות לב, ולמעשה זדון ולכוונות בלתי חוקיות"? התשובה על כך ניתנה באותו פסק דין עצמו בזו הלשון: “…אין בפנינו אלא אחת משתי דרכים: …להאמין… (למושל הצבאי)… כי אמת בפיו, וכי אמנם שיקולי בטחון היו לנגד עיניו כאשר הוציא את צווי ההגליה או לפסול את דבריו לחלוטין ולומר כי אין אנו מאמינים בהם”.

זוהי למעשה ההלכה בעלת התוקף כיום. לאחר שנאסר על גילוי “טעמי בטחון” של הממשל הצבאי או על כל חקירה בקשר להם, הצטמצמה בקורתו של בית המשפט העליון ונהפכה לענין של אמון בדברי האזרח או המושל הצבאי, כשכף המאזנים נוטה, ברוב המקרים, לצידו של האחרון.

עמדה זו של בית המשפט העליון הביאה להחמרת פעולותיו של הממשל הצבאי. החסינות. שהוענקה לאותן פעולות על ידי בית המשפט, שיחררה למעשה את הממשל מכל בקורת בעלת תוקף לגביו; ובפסקי דין יותר מאוחרים אף נדונו, לגופו של ענין, פעולות מסוימות של הממשל הצבאי שלדעתנו אין שום קשר בינם לבין שאר סמכויותיו של הממשל הצבאי, כגון בג"ץ 146/56¹⁷ בו נדון “תיווכו” (קרי: התערבותו) של הממשל הצבאי בעניניה של מועצה מקומית מסוימת, בג"ץ 92/57¹⁸ הדן בסירובו של הממשל לתת רשיונות כניסה לאזור סגור מסוים, אלא לאחר שיוכיחו זכויות בעלות או החכירה באותה קרקע ובג"ץ 126/59¹⁹ בו נתבקש בית המשפט לפסול צו הגליה משום שהוצא על ידי הממשל הצבאי נגד המבקש בגלל זאת שהפיץ כרוז מסוים בכפרו – שהנם למעשה ענינים אזרחיים או פליליים מובהקים, הנתונים לסמכותם של בתי המשפט האזרחיים במדינה²⁰.

מצויד בכל הסמכויות הרחבות שנסקרו לעיל, עטוף באיצטלה של “טעמי בטחון”²¹ ומשוריין כמעט מפני כל התערבות אפשרית בשיקול דעתו ובפעולותיו,

יצא הממשל הצבאי לפעולה    🔗

כיצד מופעל הממשל הצבאי?

שר הבטחון השתמש בסמכויותיו, הנתונות לו לפי התקנות, ומינה מפקדים (מושלים) צבאיים לשלושה אזורים עיקריים, המשתרעים על שטחים נרחבים במדינה: הגליל (ממשל צבאי צפון), המשולש (ממשל צבאי תיכון) והנגב (ממשל צבאי דרום) – שטחים בהם חיים כ־75% של האוכלוסיה הערבית בארץ. חלק מאותם אזורים חולק על ידי המושלים הצבאיים עצמם, ליחידות משנה קטנות של אזורים סגורים, בהתאם לתקנה 125.

גבולותיהם המדויקים של אזורי הממשל הצבאי, ושל האזורים הסגורים, אינם ידועים, מלבד לאנשי הממשל הצבאי עצמם, לאף אחד במדינה. הממשל, בהסתמך על הוראותיה של התקנה 4(2) לתקנות ההגנה (“לא יהיה צורך לפרסם כל תעודת שעת חירום ברשומות”), אינו מפרסם דבר על גבולות השטחים הנתונים למרותו, והיקפם. כמו כן אינו מפרסם דבר על פעולותיו. אזרח שברצונו לדעת להיכן הוא רשאי להכנס, או לצאת, ללא רשיון חייב לפנות בכל פעם למשרדי הממשל המעטים, או לתחנות המשטרה, שרובן אינו מצוייד בידיעות הדרושות, לברר היכן מותר והיכן אסור לנוע בלי רשיון. אזרח כזה, שיכנס לאזור סגור או יצא ממנו ללא רשיון, יואשם בעבירה על תקנות ההגנה, למרות העובדה שאינו יודע ושאין באפשרותו לדעת, את גבולותיהם של אותם אזורים, ועובדה זו לא תיחשב לו להגנה בבתי המשפט הצבאיים.

במשך הזמן נודע למעשה היקפם של אזורי הממשל הצבאי לרוב האזרחים, הן על ידי המגע היומיומי עם המושל או על ידי ידיעות שהופיעו בעתונות, והן על ידי תיאורים שהופיעו בפרסומים ממשלתיים שונים.

התיאור המוסמך ביותר בקשר למבנהו הארגוני של הממשל הצבאי הופיע באחד מדו"חותיו של מבקר המדינה על מערכת הבטחון²². אומר המבקר:

"…על פי תקנות ההגנה (תקנה 6) מונו מפקדים צבאיים למרחבים הבאים:

בצפון – שטח המשתרע על הגליל כולו, עכו וכן על עמק בית שאן ויזרעאל כולל עפולה, אך אינו חל על אזורי הכרמל ועמק זבולון²³;

בתיכון – שטח המשולש וואדי ערה;

בנגב – כל שטח הנגב והערבה.

מרחבים אלה מחולקים למספר מרחבי משנה, ובכל אחד מהם נציגות של הממשל הצבאי, המקיימת מגע עם אוכלוסיית מרחב המשנה בקשר לנושאים הנובעים מתפקידי הממשל הצבאי.

להלן פירוט הנציגויות:

(א) ביחידת ממשל צבאי צפון קיימות חמש נציגויות לשטחים הבאים:

(1) בנצרת: העיר נצרת והכפרים הסמוכים;

(2) בנצרת: הגליל המזרחי, דהיינו כפרי התבור עד סביבת צפת;

(3) בשפרעם: שפרעם, הכפרים בסביבת העיר, כפרי בקעת בית נטופה וסכנין;

(4) בתרשיחא־מעונה: כפרי הגליל המערבי;

(5) במג’דל כרום: עמק הכרמים כולל גוש־חלב;

(לאחרונה הוקמה נציגות נוספת בעכו).

(ב) ביחידת ממשל צבאי תיכון קיימות שלש נציגויות לשטחים הבאים:

(1) כפר ערה: סביבת כפר ערה ואום אל־פחם;

(2) בבקעה־אל־גרביה: בקה, ג’ת ובנותיהן;

(3) בטייבה: טייבה, טירה וג’לג’וליה;

(ג) ביחידת ממשל צבאי דרום קיימות שתי נציגויות:

(1) בשובל: השבטים (1) אל הוזייל, (2) אל אסד, (3) אבו עבדין,

שבטים אלה נודדים באזור שבין באר־שבע – חברון במזרח לבין פלוגות במערב, כאשר כביש להב – דביר מהווה את גבולם הצפוני;

(2) באום בטין: השבטים (1) אבו רקיק, (2) אבו סריחאן, (3) אל עוקבי, (4) אל עטאונה, (5) אבו בלאל, (6) אל אפונש, (7) אל קולייק, (8) טלאלקה.

אזור נדידתם הוא ממזרח לכביש באר־שבע עד לקוי שביתת הנשק עם ירדן. במזרח ראש זוהר, בדרום כביש באר־שבע – תל ירוחם ובמערב ואדי עטיר.

במרחב ממשל צבאי צפון חיים כ־130.000 אזרחים ערבים ב־65 כפרים ועיירות. מרחב התיכון כולל אוכלוסיה של כ־50.000 נפש הגרים ב־27 ישובים ואילו בדרום מתגוררים כ־20,000 בדואים נודדים. המשתייכים ל־18 שבטים ²⁴ .

אזורי הממשל הצבאי

בכל אחד משלושת האזורים עומד מושל צבאי שרק הוא מוסמך על פי החוק להשתמש בתקנות ההגנה".

ואילו ביחס לאזורים הסגורים, שהוכרזו על פי התקנה 125, קובע הדו"ח (בעמ' 55):

…בכח תקנה 125 הוכרז חלק גדול של שטחי הממשל הצבאי כשטחים סגורים כדלקמן:

(1) שטח הממשל הצבאי בצפון מתחלק ל־14 אזורים (בעבר 15) ביניהם אזור ערבי אחד המשתרע על מרבית שטחו של הגליל; אזור מס' 15 (כיום אזור מס' ט). להלן פירוט אזורי הממשל הצבאי בצפון:

(א) אזור מס' 1 – אזור יהודי; כולל רצועת ישובים יהודיים לאורך הגבולות עם לבנון, סוריה וירדן;

(ב) אזורים 2, 4, 5 (אזור מס' 3 בוטל) – מאוכלסים על ידי שבטים בדואיים, כ־2500 נפש, הגרים בקרבת הגבולות עם לבנון, סוריה וירדן;

(ג) אזורים 6 עד 14 – אזורים מעורבים, בהם גרים כ־20,000 ערבים, אולם רוב האוכלוסיה באזורים אלה הוא יהודי. האזורים הנ"ל גובלים עם אזור מס' 1 (בקרבת הגבולות) וכוללים את הערים צפת, עפולה ונהריה;

(ד) אזור מס' 15 – אזור ערבי המשתרע על יתר שטחי הגליל, כולל העיר נצרת. המאוכלס על־ידי כ־95,000 נפש ערבים, המהווים את מרבית האוכלוסיה הערבית במרחב הצפון²⁵.

(2) שטח הממשל הצבאי בתיכון מהווה כולו שטח סגור אחד.

(3) בשטח הממשל הצבאי בנגב הוכרז על שטח סגור אחד המשתרע לצפון ולמזרח באר שבע – אזור בו נמצאת אוכלוסיה ערבית (בדואים) ואינו כולל את העיר באר־שבע".

אין להניח שתיאור זה מדויק הוא. במרחב ממשל צבאי צפון (הגליל) בלבד ידועים עוד כיותר מעשרה אזורים סגורים קטנטנים, מעין גיטאות, בתוך האזורים הסגורים היותר רחבים, בחלקם הם כפרים הרוסים שהוכרזו כאזורים סגורים לאחר שתושביהם גורשו מהם; ובחלקם אזורים המשמשים לאימוני צה"ל או אזורים שהוכרזו כסגורים לשם הקלת הפקעת קרקעותיהם על ידי השלטונות, כגון קרקעות הכפרים סכנין ועראבה בעמק בית נטופה, וקרקעותיהם של דיר אל־אסד, נחף ומג’ד אל כרום שהופקעו לשם הקמת העיר כרמיאל²⁶. בדצמבר 1955 הוכרז על אזור סגור שטח גדול במרכז הגליל, המקיף כעשרה כפרים והמשתרע על 100,000 דונם, וביוני 1959 הוכרז על עוד אזור סגור בקרבת כפר בקה במשולש.

דעה אחת אף גורסת שעד 1954 נתקיימו בגליל כ־50 אזורים סגורים, ולפי מקורות מסוימים אף יותר מזאת. קשה לדעת מספרים מדויקים היות שאין הממשל, כאמור, מפרסם שום הודעה רשמית על גבולות שטחיו. ב־1963 בעקבות ארגונו מחדש של הממשל הצבאי באותה שנה, הוכנסו עוד שינויים קלים (להלן) ביחס לאזורים הסגורים שנזכרו לעיל.

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, חלות להלכה על כל שטחה של המדינה, אבל הן מופעלות למעשה רק לגבי אותם השטחים הנתונים לשליטתם של המפקדים (המושלים) הצבאיים. התקנות מופעלות למעשה, בכל מלוא חומרתן, רק לגבי ערבים, בין שהם תושבי השטחים של הממשל הצבאי ובין שלא. אולם בעוד שלגבי האחרונים חלות רק ההגבלות לגבי תנועה (איסור הכניסה לשטחים הסגורים בלי רשיון מיוחד לכך, בהתאם לתקנה 125) הרי לגבי ערבים תושבי שטחי הממשל, מופעלות, בנוסף להגבלות התנועה, כל התקנות החמורות: השגחת משטרה, הגליה, מעצר אדמיניסטרטיבי וכו' – הם “הנהנים” העיקריים מאותן תקנות. לגבי היהודים – בתוך השטחים הסגורים או מחוצה להם – לא מופעלות תקנות הממשל הצבאי. סמוכין לכך אפשר למצוא גם בדו"חו הנ"ל של מבקר המדינה²⁷ :

“הצו של המפקד הצבאי, המכריז על שטח מסוים כעל שטח סגור, חל לפי נוסחו הכללי והכולל על כל אזרח ואזרח בלא יוצא מן הכלל, הן מתושבי השטח והן מתושבי חוץ לשטח; לכן כל מי שנכנס לשטח סגור או יוצא ממנו בלא תעודת היתר בכתב מאת המפקד הצבאי, עובר להלכה עבירה פלילית. למעשה, אינם דורשים מהיהודים תעודת היתר כזאת ואינם מסיקים בדרך כלל מסקנות פליליות כלפי תושבים אלה כשהם מפרים הוראות תקנה זו (הכוונה לתקנה 125)… יש פגם בהסדר שנקבע בצורה כללית, כך שהוא כולל את כל תושבי הארץ, אך למעשה מופעל רק לגבי חלק מהם”.

*

הממשל הצבאי פועל כלפי התושבים הערביים, בהסתמכו על המבנה הארגוני שתואר לעיל, ובנצלו את הסמכויות הרחבות, המוענקות לו לפי תקנות ההגנה, כשהוא מתבסס על הפליה לאומית וגזעית ושלילת זכויות הפרט והכלל.

אחת התקנות העיקריות של הממשל הצבאי, עליה דובר לעיל, הנה התקנה 125 לתקנות ההגנה משנת 1945. תקנה זו, המדכאה, מרגיזה ומטרידה ביותר מופעלת, מעצם טבעה ומהותה, יומם ולילה, ולפיה אסור לו לכל ערבי בתוך מדינת ישראל להכנס לתחומי האזורים הסגורים או לצאת מהם, בלי רשיון בכתב מאת המושל הצבאי, רשיון הכולל הגבלות מרובות ביחס לתנועה²⁸.

תקנה זו מוטלת כחרב דמוקליס מעל לראשם של התושבים הערבים, ואיום של שמוש בה, שלא לדבר על הפעלתה ממש. יספיק ל"רכך" את התנגדותו של כל פלאח או פועל ערבי או אזרח מן השורה ה"מעז" להתנגד, מאיזה טעם שהוא לממשל, או לסרב לשתף פעולה אתו. במיוחד מרבים להפעילה כנגד אזרחים ערבים, הקשורים עם ארגונים פוליטיים, שאינם לפי רוחו של הממשל.

שימוש רב נעשה על ידי השלטונות הצבאיים בתקנה הזאת. לרבים מאזרחי הארץ זכורה בוודאי אותה תקופה בה נהגה המשטרה, הצבאית והאזרחית, לעלות לאוטובוסי הנוסעים, ולשאר כלי הרכב, לצוות על הערבים לרדת, ולבדקם בדיקה קפדנית ביחס לזהותם. כל אלה שנתפשו ללא רשיון יציאה מאזורם הסגור, מטעם המושל הצבאי, הובלו למעצר והועמדו למשפט בפני בתי דין צבאיים. על חומרת הפעלתה של התקנה הזאת תעיד העובדה שבתקופות מסוימות, וביחוד בשנים הראשונות לקיום המדינה – עד 1955 – הוטלו על ערבים, על ידי בתי הדין הצבאיים של הממשל, קנסות שהגיעו לסכום של 3000 או 4000 לירות ליום, על שנתפסו מחוץ לתחומי אזורי הממשל הסגורים או בתוכם, ללא רשיונות מתאימים מטעם המושלים הצבאיים.

תקנה זאת נתקלה בהתנגדותם החריפה והמתמדת של רוב האזרחים הערבים במדינה; ובהדרגה, בהתנגדותן של כל המפלגות, עד כדי כך שכיום כולן, חוץ כמובן ממפא"י, דורשות את ביטולה המיידי. התנגדות זו אילצה את השלטונות להנהיג שורה של הקלות ביחס לאותה תקנה עוד ב־1957. באוגוסט 1959, לפני הבחירות לכנסת הרביעית, פורסם על ידי שני המושלים הצבאיים של הגליל והמשולש צו שנתן חופש תנועה לתושבי שני האזורים ההם, בין מקומות מגוריהם לבין המרכזים הנפתיים או המחוזיים של אזוריהם, בשעות היום בלבד, ובתנאי שיהיו חייבים לחזור לבתיהם לשעות הלילה – התנייה החופשית הותרה רק בכבישים הראשיים²⁹. בדיון בכנסת על הממשל הצבאי, שנערך בפברואר 1962, הודיע ראש הממשלה דאז, ש"רשיונות תנועה יינתנו לא ליום ולא לחודש, אלא לשנה שלמה. הרשיונות יחודשו בסוף השנה באופן אוטומטי אם לא נתגלה כל פסול בנושא הרשיון"; אם כי פרקטיקה זו הוכנסה למעשה עוד קודם לכן.

בנוסף לזאת, הורשה לחלק מבני העדה הדרוזית לנוע, באופן חפשי, במרחבי הממשל הצבאי ומחוצה להם.

הותרה גם הכניסה יום אחד בשבוע, בלי היתר אישי, לעיר באר־שבע, לבדואים תושבי האזורים הסגורים בנגב, כמו כן שוחררו בני העדה הצ’רקסית, תושבי כפר כמא בגליל התחתון, מן הצורך בקבלת היתרי תנועה.

בנובמבר 1963, בעקבות התפטרותו של מר בן־גוריון מתפקידו כראש הממשלה ושר הבטחון, הונהגו עוד הסדרים חדשים ביחס להפעלתה של התקנה 125, וביחס להיקפם ולמספרם של האזורים הסגורים שבתחומי הממשל הצבאי. תקופה קצרה לאחר שנכנס מר אשכול לתפקידו כראש הממשלה ושר הבטחון, אורגן הממשל הצבאי מחדש, בוטלו אי אלו אזורים סגורים וצומצמו לאזורים יותר גדולים. חובת ההצטיידות ברשיונות יציאה מהאזורים הסגורים בוטלה לגבי כל האזרחים הגרים בתחומי אזורים אלה, מלבד אלה שיקבלו הודעה אישית על כך, אולם לא לגבי התנועה ממרחב אחד למשנהו (כגון הגליל והמשולש). עם הנהגת השינויים החדשים נשלחו מאות הודעות כאלו, לכל אותם התושבים שעוד קודם לכן נכללו ב"רשימות השחורות" של הממשל – הסדר המהווה למעשה החמרה לעומת המצב בעבר, עת היה מותר לכל אזרח לנוע באופן חופשי, לפחות בשעות היום; ובעוד שיציאה בלי רשיון מאזור סגור, לפני הנהגת ה"הקלות" החדשות, הביאה, ברוב המקרים, להטלת קנס כספי על ידי בתי הדין הצבאיים, הרי כיום יציאה מאזור סגור, בניגוד להודעת ריתוק, גוררת אחריה, בכל המקרים, עונש מאסר של חודש עד שלשה חדשים.

כל ההקלות שנמנו לעיל אינן משנות את אופיה השרירותי של התקנה 125. ההקלות שהונהגו בחסד מטעם הממשל, מופעלות למעשה רק לגבי אותם אזרחים שעד קודם לכן הממשל לא “נגע” בהם מפאת התנהגתם ה"טובה"; ואילו לגבי אלה הכלולים ב"רשימות השחורות", כל ההגבלות, על כל חומרתן, בעינן עומדות. מאזרחים הנהנים מן ההקלות הללו אפשר לשלול הקלות אלו בכל עת, על ידי הודעה מתאימה של הממשל הצבאי, מאחר וההקלות הונהגו בצורת "רשיון כללי, שניתן לכלל התושבים – אותו רשאי הממשל הצבאי לבטל בכל עת. הקלות אלו שהונהגו בזמנו בעקבות מדיניותו החדשה של ראש הממשלה החדש אינן אלא תכסיס הסוואה לפעולותיו של הממשל בקרב האוכלוסיה הערבית, כשהמערך החדש אינו אלא בחינת אותה הגברת בשינוי אדרת.

תקנה זו (125), כשלעצמה, אין בכוחה להשליט את משטר הדיכוי והפחד שהממשל הצבאי שואף ופועל להשלטתו באזורים הערביים, ואין בכחה להתגבר על התנגדותה של האוכלוסיה הערבית למזימותיו. על מנת לדכא אותם אזרחים ערבים המארגנים מאבק במקום ישובם נגד הממשל הצבאי ופעולותיו, אשר הגבלות רשיונות התנועה לא הרתיעום מפעולות פוליטיות, שאינן לרוחו של הממשל, קיימות התקנות 109, (הגליה), 110, (צוי צמצום והשגחת משטרה), ו־111, (מעצר אדמיניסטרטיבי).

הממשל הצבאי הנו זהיר ביותר, בדרך כלל, כשהוא בא להפעיל את סמכויותיו לפי התקנות האלה. הסמכויות מופעלות רק לאחר פיתויים, “עצות”, לחץ ואיומים המכוונים לגבי המועמד, ורק משנואש הממשל מהחזרתו למוטב מופעלות התקנות, וברוב המקרים באכזריות וקיצוניות בולטים. בדרך כלל מופעלות התקנות שלובות זו בזו: כלומר, בנוסף לצו ההגליה הכופה על האזרח מגורים במקום אחר רחוק מביתו ללא קורת גג, וללא דאגה לאמצעי מחיה כלשהם עבורו ועבור בני משפחתו. מוטלת עליו גם החובה להתייצב בתחנת משטרה רחוקה ממקום גלותו לפחות פעמים ביום. כך, למשל, הוגלו ביולי 1953 ארבעה מבני השבט ערב אל־שבלי לכפר מעליה המרוחק ונצטוו להתייצב במשטרת מעונה פעמים ביום; חמשה אזרחים נוספים מערב אל־חמדן שבגליל הוגלו בדצמבר 1955 לזכרון יעקב לתקופה של ששה חדשים, ונצטוו להתייצב בתחנת המשטרה במקום פעמים ביום; בינואר 1956 הוגלו כמה אזרחים מכפרי המשולש לבית ג’ן שבגליל העליון, והוכרחו להתייצב יום יום בתחנת המשטרה במעונה במרחק של 20 ק"מ, לתקופה של חדש ימים; בספטמבר 1957 הוצא על ידי המושל הצבאי צו נגד חמשה מאנשי בקה אל־גרביה, הכופה עליהם להתייצב פעמים ביום בתחנת המשטרה בפרדס חנה, במרחק של 15 ק"מ, ונגד שניים מתושבי טירה שהוכרחו להישאר בבתיהם במשך כל שעות הלילה (“למן שעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד להנץ החמה”) ולהתייצב פעמים ביום במשטרת טייבה, במרחק של 8 ק"מ. צו “משעשע” ואכזרי ביותר ניתן על ידי המושל באוגוסט 1958, כאשר נצטווה הבדואי אחמד חסן מהשבט ערב אל־ואדי, שליד כפר עראבה, להישאר בצלו של עץ חרוב גדול מערבה מהכפר דיר חנא תקופה של ששה חדשים, מעליית החמה ועד לשקיעתה! אלה הם כמה דוגמאות מתוך שורה של מקרים דומים. שבוצעו על ידי הממשל מאז קומו.

בנוסף להפעלתן של שתי התקנות שנזכרו, מופעלת גם מזמן לזמן התקנה 111, (מעצר אדמיניסטרטיבי), לפיה רשאי הממשל הצבאי לעצור כל אזרח לתקופה ממושכת, מבלי לפרט ולנמק את אשמתו מלבד, כמובן, האשמה הסתומה “סכנה לבטחון”. להלכה רשאי הממשל הצבאי לעצור כל אזרח עפ"י התקנה הזאת לכל תקופה העולה על דעתו, אבל למעשה מוגבלת התקופה, על פי הוראות הרמטכ"ל, לשנה אחת בלבד. אדם שנעצר על פי צו כזה רשאי לפנות לוועדה מייעצת הפועלת בראשותו של שופט בית המשפט העליון (“ועדת ויתקון” ו"ועדת זוסמן"), אך אין הוראות הועדה חורגות מגדר ייעוץ בלבד ואין הממשל הצבאי חייב לציית להן. כמו כן אין הועדה מרשה למתלונן לשמוע את נמוקי המושל הצבאי.

שימוש רב נעשה על ידי הממשל הצבאי גם בתקנה הזאת. במשך השנים 57–1956, למשל, הוצאו 315 צוי מעצר³⁰ – כמעט צו אחד לכל שני ימים. עשרות צוי מעצר והגליה הוצאו לאחר מאורעות ה־1 במאי 1958 בנצרת, ולאחר הקמתה של החזית הערבית העממית בחודשי הקיץ של אותה שנה.

= = = = = = = = = = = =

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945

צו – הגבלה

בתוקף סמכויותי על פי תקנות 6 (2) ו־109 (1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ושאר סמכויותי על פי התקנות האמורות, והואיל והנני סבור כי הדבר דרוש למען בטחון הצבור בישראל והגנתה של מדינת ישראל, הנני מצווה בזה כי: –

לא יימצא בשטח כלשהו של מדינת ישראל פרט לאזור הסגור התיכון בגבולותיו כפי שנקבעו בצו סגירה (אזור התיכון) 1 (76), תשכ"א –1961. אלה על פי הוראותיו של צו זה או על פי רשיון אישי שינתן על ידי או מטעמי.

תוקף צו זה מיום 15.11.63 עד 1.11.64

ניתן היום: 12.11.63

בנימין לובטקין, סגן אלוף

מפקד צבאי לאזור התיכון

צבא ההגנה לישראל

= = = = = = = = = = = =

= = = = = = = = = = = =

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945

צו – הגבלה

בתוקף סמכויותי על פי תקנות 6 (2) ו־109 (1) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, ושאר סמכויותי על פי התקנות האמורות, והואיל והנני סבור כי הדבר דרוש למען בטחון הצבור בישראל והגנתה של מדינת ישראל, הנני מצוה בזה כי: –

לא יימצא בשטח כלשהו של מדינת ישראל פרט לאזור הסגור ט (טית) בגבולותיו כפי שנקבעו בצו סגירת אזורים (אזור הצפון), תשכ"ד –1963. אלה על פי הוראותיו של צו זה או על פי רשיון אישי שינתן על ידי או מטעמי.

תוקף צו זה מיום 15 נובמבר 1963 עד יום 15 נובמבר 1964.

ניתן היום: 10 נובמבר 1963

צבי שפן, סגן אלוף

מפקד צבאי לאזור הצפון.

= = = = = = = = = = = =

= = = = = = = = = = = =

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945

צו על פי תקנה 109

הואיל ואני סבור כי דרוש הדבר למען בטחון הצבור בישראל והגנתה של מדינת ישראל, ובתוקף סמכויותי, לפי תקנה 6(2) ו־109 (1) (א), מתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945 ויתר סמכויותי עפ"י התקנות האמורות הנני מורה כי

א. לא יימצא במקומות הבאים של מדינת ישראל: –

1. חדרה

2. חיפה

3. לוד

4. נתניה

5. עכו

6. פתח תקוה

7. רמלה

8. תל־אביב – יפו

9. כפר סבא

אלא ברשיון שיינתן לו ע"י נציג המפקד הצבאי בכמר

ב. תוקף צו זה הוא: מיום 28 מרץ 63.

ניתן היום, 28 מרץ 1963.

חתימה: __________________

בנימין לובטקין, סגן אלוף

מפקד צבאי לאזור התיכון

= = = = = = = = = = = =

= = = = = = = = = = = =

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945

צו עפ"י תקנה 110

הואיל ואני סבור כי דרוש הדבר למען בטחון הצבור ב–ישראל והגנתה של מדינת ישראל, ובתוקף סמכותי לפי תקנות 6(2) ו־110 מתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, אני, סגן אלוף בנימין לובטקין מפקד צבאי לאזור הצפון מצווה בזה כי: –

יהיה נתון להשגחת משטרת ישראל למשך תקופה של 6 חודשים מיום יוני 1965: –

א. חייב יהיה לגור בתחומי העיר נצרת.

ב. לא רשאי יהיה להחליף מקום מגוריו לכל אזור אחר בתוך מחוז המשטרה בו הוא גר ללא הרשאתו של מפקח המשטרה המחוזי. ולא יהיה רשאי להחליף מקום מגוריו למחוז משטרה אחר ללא הרשאתו בכתב של המפקח הכללי של המשטרה.

ג. לא יעזוב את שטח העיר בה הוא גר ללא הרשאה בכתב של מפקח המשטרה המחוזי.

ד. חייב יהיה להתמיד במתן הודעה למפקח המשטרה על הבית בו הוא גר.

ה. חייב יהיה להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה ביותר בעת שידרש זאת הימנו קצין המשטרה הממונה על המשטרה באזור נצרת.

ו. הוא ישאר בתוך בית החרושת שלו לגליות כל יום למן שעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד חצות ומחצות ועד זריחת החמה בתוך תחומי ביתו, והמשטרה רשאית לבקרו במקום מגוריו ועבודתו בכל עת.

13 יוני 65.

לב/מס

לובטקין בנימין, סא"ל

מפקד צבאי לאזור הצפון

= = = = = = = = = = = =

= = = = = = = = = = = =

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945

צו עפ"י תקנה 110

הואיל ואני סבור כי דרוש הדבר למען בטחון הצבור ב־ישראל, והגנתה של מדינת ישראל, ובתוקף סמכויותי לפי תקנות 6(2) ו־110 מתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, אני, אלוף דוד אלעזר, אלוף פקוד הצפון, מפקד צבאי לאזור א' מצווה בזה כי: –

________________ חיפה

יהיה נתון להשגחת משטרת ישראל למשך תקופה של שלושה (3) חודשים מיום 3 ספטמבר 1965, וכי:

א. חייב יהיה לגור בתחומי צפת.

ב. לא רשאי יהיה להחליף מקום מגוריו לכל אזור אחר בתוך מחוז המשטרה בו הוא גר ללא הרשאתו של מפקח המשטרה המחוזי. ולא יהיה רשאי להחליף מקום מגוריו למחוז משטרה אחר ללא הרשאתו בכתב של המפקח הכללי של המשטרה.

ג. לא יעזוב את שטח העיר בה הוא גר ללא הרשאה בכתב של מפקח המשטרה המחוזי.

ד. חייב יהיה להתמיד במתן הודעה למפקח המשטרה על הבית בו הוא גר.

ה. חייב יהיה להתייצב בתחנת המשטרה הקרובה ביותר עת שידרש זאת הימנו קצין המשטרה הממונה על המשטרה באזור צפת.

ו. ישאר בתוך תחומי ביתו כל יום למן שעה אחת לאחר שקיעת החמה ועד לזריחת החמה, והמשטרה תוכל לבקרו במקום בכל עת.

ניתן היום 3 ספטמבר 1965

דוד אלעזר, אלוף

אלוף פקוד הצפון

מפקד צבאי לאזור א'

= = = = = = = = = = = =

= = = = = = = = = = = =

תקנות ההגנה (שעת חירום), 1945

הוראה לפי ת' 110 (2) (ה)

בתוקף סמכותי על פי ת' 110 (2) (ה) לתקנות ההגנה (שעת חרום) 1945, ובהתאם לצו הפקוח המשטרתי שניתן על ידי המפקד הצבאי לאזור הצפון ביום 3 לספטמבר 1965, הנני מורה בזה כי: –

______________ חיפה

יתייצב בתחנת המשטרה בצפת בכל יום בשעות 0800 – 1300 – 1800

תוקף הוראה זו מיום 3 לספטמבר 1965.

תאריך: 3.9.65 חתימה __________

מפקד המחוז הצפוני

= = = = = = = = = = = =

שימוש דומה נעשה גם בתקנה 124, במשך 14 שנים תמימות, לפיה הוטל עוצר, ברוב שעות הלילה, על כל כפרי המשולש. העוצר שהוטל בהתחלה במשך השעות 21.00–05.00 הוגבל בסוף 1953 לשעות 22.00–04.00, ובוטל רק בסוף פברואר 1962. בשאר השטחים, הנמצאים בפיקוח הממשל הצבאי, לא קיים עוצר קבוע, אלא הוא מוטל לפרקי זמן קצרים, לפי הנסיבות.

אין אלה הגבלותיו העיקריות של הממשל הצבאי. הימצאותם של בתי דין נפרדים, השייכים לממשל הצבאי, יש בה משום הגבלה וקפוח לגבי האזרחים הערבים. שופטיהם של בתי דין אלה הנם קציני צה"ל (שעל פי רוב אינם משפטנים), הממונים על ידי אותה רשות הממנה את המושלים הצבאים, הרמטכ"ל, וכפופים מבחינה חוקית למרותו. אין שום הוראה בתקנות ההגנה המבטיחה את אי־תלותם של השופטים הצבאיים; ואפילו הוראות כגון אלה הנמצאות בחוק השופטים או חוק הדיינים – כגון אין על שופט מרות בעניני שפיטה זולת מרותו של החוק – אפילו הוראות כאלה אינן בנמצא בתקנות משנת 1945. העדרן של שתי עובדות אלה – אי־התלות האישית והענינית של השופטים נוטלות, לכל הדעות, מבתי דין אלה את האופי השיפוטי שלהם; והופכות אותם למעשה למוסדות מנהליים של הממשל הצבאי, המקבלים על עצמם את ביצוע הוראותיהם של גורמי הממשל השונים. יש לציין עוד שהפרוצדורה הנהוגה בבתי משפט אלה, שונה מפרוצדורה בפני בתי המשפט האזרחים במדינה; וגם פסקי דינם לא ניתנו לערעור בפני איזה בית משפט שהוא עד 18.7.1963, עת שחוקק החוק והותר לערער על אותם פסקי דין בפני בתי הדין הצבאיים של צה"ל. יצויין ששינוי זה הוכנס לחוק על ידי תיקון חוק השיפוט הצבאי דווקא³¹, ולא על ידי תיקון תקנות ההגנה משנת 1945 – שכנראה אין לפגוע בהן מחמת אופין “המקודש”.

רוב העבירות, בהן מוסמכים לדון לדון בתי המשפט של הממשל הצבאי, המטילים בדרך כלל עונשים כבדים ביותר, נתונות גם לסמכותם ושיפוטם של בתי המשפט האזרחיים במדינה; הבאת העבריין בפני בית משפט צבאי או אזרחי מסורה לשיקול דעתה של התביעה הכללית – שברוב המקרים בוחרת באפשרות הראשונה.

*

שאלת המשך קיומו של הממשל הצבאי מעסיקה למעשה את רוב אזרחיה של המדינה ואת כל המפלגות והחוגים הפוליטיים. רבות נכתב ודובר על נושא זה, והשאלה עדיין אקטואלית כיום באותה מידה שהיתה לפני שלש, חמש או עשר שנים.

אחת הטענות העיקריות, ולמעשה היחידה, הנשמעת מפי האחראיים לקיום הממשל, העומדים בראשו או התומכים בו, הנה שארגון זה נחוץ לשם הבטחת האינטרסים החיוניים של המדינה; ובייחוד, ומעל לכל, להבטחת האינטרסים הבטחוניים. בלעדיו, לדבריהם, נשקפת סכנה רצינית שתביא לערער השלטון היהודי בארץ, ואף לחורבן המדינה. לדידם הוקם הממשל הצבאי מלכתחילה מתוך צרכים בטחוניים טהורים, והוא ממשיך ומטפל אך ורק בנושאים אלה.

ישנה למעשה מידה מסוימת של אמת בסברה הגורסת שהממשל הצבאי הוקם מלכתחילה מחמת צרכים בטחוניים גרידא. מתקבל על הדעת שמוסד זה, שהוקם בתקופה של מלחמה בין ישראל למדינות ערב, כאשר השלטון החדש עמד מול בעיות רציניות כלפי חוץ ומול אוכלוסיה ערבית, שנאמנותה למשטר החדש עמדה בסימן שאלה, נועד אך ורק לטפל בנושאים בטחוניים. אולם למעשה תוך תקופה קצרה ביותר נהפך הממשל הצבאי, מארגון שהוקם לשם דאגה וטיפול בנושאים בטחוניים למכשיר מפלגתי טהור, המשמש את מפלגת פועלי ארץ ישראל; או, ליתר דיוק, חוגים מצומצמים בעלי הכרעה בתוך אותה מפלגה, לשם השגת רווחים מפלגתיים פסולים על חשבון האינטרסים הממלכתיים של מדינת ישראל.

אין אנו מתעלמים מחומרתן של הבעיות הבטחוניות הנשקפות למדינה – דאז או כעת. אלה הן ללא ספק בעיות רציניות ביותר, בהתחשב עם מצבה ומעמדה המיוחד של המדינה. למעשה גישתם של רוב המקרים היא דווקא מנקודת מבט זו.

הסילופים והשקרים המופצים סביב דאגתו של הממשל הצבאי לעניני בטחון המדינה, ותכסיסי ההסוואה הננקטים על ידי אנשי הממשל בכל הקשור לפעולותיו, ידועים לכל בר דעת בישראל. עובדה היא שרוב המומחים והאחראים לעניני בטחון, בקרב כל המפלגות במדינה, דורשים בתוקף את ביטולו של הממשל הצבאי. זוהי אף עמדתן של רוב המפלגות בארץ, חוץ כמובן ממפא"י, “בעלת הבית”, והמפלגות הדתיות, שהיקף התנגדותן לממשל תלוי, באופן ישיר, במידת הויתורים והשלטון הניתנים להן בשטח הדת.

זוהי למשל, עמדתו של ח"כ יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח לשעבר, ואחד ממנהיגי אחדות־העבודה כעת. כותב מר אלון³² :

"…אשליה היא להניח כי יש בכחו של הממשל הצבאי, בתוקף סמכותו וצויו, למנוע מגע חשאי בין ערבים ישראליים לבין אחיהם שמעבר לגבול… רק על ידי שילוב על הסברה נאותה ופיקוח בטחוני של הצבא, בעזרת משמר הגבול וישובי הספר ניתן לצמצם את המגע הזה… אין שום קשר בין פיקוח יעיל על הגבולות לבין קיומו של הממשל הצבאי…

…טעות היא לחשוב, שקיומו של הממשל הצבאי כממשל עשוי למנוע תופעות של ריגול וחיפוי על מסתננים בקרב האוכלוסיה הערבית. תפקיד זה יכול להתבצע רק על ידי שרות בטחון יעיל ורשת־מודיעין ראויה לשמה. ואמנם הנסיון מלמד כי קיומו של הממשל הצבאי לא מנע תופעות של ריגול, ובמידה שהללו נתגלו נעשה הדבר על ידי שירותי הבטחון ולא על ידי הממשל הצבאי… אין… כל קשר בין קיומו של הממשל הצבאי לבין המלחמה בבגידה… תפקיד זה מוטל על מערכת ההגנה של המדינה… ואילו הממשל, על פי טיבו ואורח פעולתו, אינו יכול לשמש גורם ניכר בנדון".

"…במה כחו של ממשל צבאי, שהנו אדמיניסטרטיבי באופיו, למנוע התארגנות חשאית ופעילות טרוריסטיות ופרטיזנית לעת שיבוש מערכות?

…באין תפקידים בטחוניים ישירים מתרכז הממשל הצבאי בענינים בעלי אופי פנימי מדיני בעיקר, כגון…קיומו של משטר־מנע נגד התארגנויות מדיניות בלתי־רצויות".

ואילו חברו למפלגה של מר אלון, ח"כ ישראל בר־יהודה, שהיו לו כמה התנגשויות עם הממשל הצבאי שעה שכיהן כשר הפנים בממשלה. אומר³³ :

“המצב הנוכחי איננו כזה שבגלל העדר סכנות בטחוניות חיצוניות או פנימיות יש לבטל את הממשל, אלא צריך לבטלו למפני שלאמיתו של דבר הוא חדל מזמן למלא כל תפקיד בטחוני, ולעומת זאת הפך לגורם המוסיף הרבה לאי־בטחון המדינה. הממשל הצבאי נהפך למנגנון מיוחד, שמוכרח לפרנס את עצמו על ידי המצאת כל מיני תפקידים נוספים, שאין להם כל קשר עם עניני בטחון… ממשל צבאי חדל להיות דואג לבטחון. הוא גורם מזמן לתוספת סכנה בטחונית. יש לבטלו!”.

איש שלישי של אחדות־העבודה, ח"כ משה כרמל, מפקד חזית הצפון במלחמת 1948, בעל דעה דומה:

"אין מנגנון זה (הממשל הצבאי) הכרחי עוד לבטחונה של ישראל, ואילו המשך קיומו יש בו נזק להתרקמות יחסים בריאים בין אוזרחי ישראל הערבים והיהודים, למשטר הדמוקראטי התקין המבוסס על השויון בין האזרחים, לטיפוח תודעה דמוקראטית נאורה, לתחושת אזרחות של המיעוט הערבי, ולשמה הטוב של ישראל בעולם… הממשל הצבאי אינו עוד הכרחי עתה, 15 שנה אחר כינון המדינה, הוא אינו הכרחי לקיום הבטחון הפנימי ולהבטחת הגבולות, אינו ממלא עוד כל תפקיד חיובי ההגנה על הארץ מבפנים וקיומו יותר משהוא מועיל – הוא מזיק³⁴ ".

זוהי גם עמדתה של מפ"ם. אומר ח"כ יעקב חזן:

"אנו משוכנעים שאין הממשל הצבאי משרת את בטחונה של מדינת ישראל הוא נוגד את יסודות הצדק החוק – הננו שוללים אותו…

הממשל הצבאי עשה… (למען)… בידודם של האזרחים הערביים, על ידי הפלייתם בתחומי חיים רבים והפיכתם למעשה לאזרחים ממדרגה שניה – הוא העמיק וחיזק את הסכנה, שהגורמים השליליים הם אשר יכריעו בהתנהגותו של האזרח הערבי. במו ידיו הופך הממשל הצבאי את המיעוט הערבי למבצר של הרגשת עלבון לאומי, הפליה וזרות וכל אלה סופם שיולידו את השנאה³⁵".

ובסכמו את עמדתו לגבי הממשל הצבאי, כתב אהרון כהן³⁶ :

“משטר זה של ממשל־צבאי לאוכלוסיה הערבית אינו ממלא תפקיד מיוחד בשמירת בטחון המדינה מפני אויבים מבחוץ ואף לא בחסימת הדרך בפני מסתננים למטרות ריגול, חבלה, שוד או רצח; בעוד שמבחינת שילוב האזרחים הערבים במדינת ישראל וחינוכם לאזרחות טובה אין ממשל זה אלא גורם שלילי, מעורר רוגז, מזיק ומפריע, גורם המוכרח להרעיל את היחסים בין היהודים והערבים ולערער את בטחון המדינה תחת לחזקו. “בין אם הממשל הצבאי מתכוון לכך ובין אם אינו מתכוון – כתב מ. אסף, “בטרם”, מ־15.5.55 – דוחף הוא יום־יום, על ידי עצם קיומו ואורחו, כל ערבי להיות שונא המדינה, מחבל במדינה”. שהרי כל מבנהו של הממשל הצבאי, הגיונו הפנימי ופעולתו למעשה – עצם מהותם היא הענשת אנשים לא על עבירות שעברו או מזימות שזוממו כי אם על עבירות שהיו עלולים לעבור (על־פי השגת אנשי הממשל), כלומר על שום היותם ערבים”.

בנוסף לזאת, מנהלת מפ"ם זה שנים רבות מערכה מקיפה נגד קיום הממשל הצבאי, הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים, אם כי היא מסרבת לשתף את שאר החוגים המתנגדים לממשל בפעולותיה או להשתתף בפעולותיהם.

גם עמדתה של תנועת החרות דומה לעמדותיהן של המפלגות שנזכרו לעיל. הכריז ח"כ מנחם בגין, יו"ר התנועה, ומפקד אצ"ל לשעבר:

"….בין בעית הבטחון החיצוני לבין המוסד האדמיניסטרטיבי הקרוי ממשל צבאי – אין ולא כלום…

אין שום קשר (גם) בין הממשל הצבאי ובין בעית הבטחון הפנימית. אך יש ואומרים… שהמפלגה השלטת (הכוונה למפא"י) מנצלת את הממשל הצבאי, למען מטרותיה שלה. אני סבור שזה טרואיזם… ודאי הוא שמפא"י מנצלת את הממשל למטרותיה³⁷ " .

ואילו הועידה האחרונה של תנועת החרות (ינואר 1963) קבעה:

"הועידה מאשרת את עמדת התנועה ביחס לתקנות החרום הבריטיות משנת 1945 והממשל הצבאי, כפי שבאה לידי ביטוי בהצעה לכנסת החמישית: "…הננו תובעים את ביטולן של תקנות החרום הקולוניאליות, אשר ביחס אליהן החליטה הכנסת כי הן נוגדות את יסודותיה של מדינה דמוקרטית. במקום הממשל הצבאי אפשר וצריך לכונן סידורי בטחון מתאימים לאורך קווי שביתת הנשק.

הועידה קובעת כי המוסד המינהלי, הקרוי ממשל צבאי, רוקן מכל משמעות בטחונית ואין הוא ממלא עוד בשטח הבטחון שום תפקיד ממשי³⁸".

זו היא גם עמדתה של המפלגה הליברלית. לדעתו של ח"כ פנחס רוזן, יו"ר המפלגה:

“אין… הממשל הצבאי עשוי להרים את קרן המוסריות הציבורית באזוריו. הוא מביא בהכרח לידי גילויים של התרפסות וחניפה לגבי השלטונות אשר בידיהם נתונה ההכרעה על רשיונות תנועה וטובות־הנאה אחרות… מצב דברים זה חותר תחת המוסר הציבורי ומנמיך את כבוד המדינה בעיני המיעוט הערבי³⁹”.

עמדתה של מק"י, ביחס לממשל הצבאי, ברורה בהחלט. המפלגה הקומוניסטית, ובפרט חבריה הערביים, סבלה קשות מארגון זה. מפלגה זו תבעה את ביטולו של הממשל זמן קצר לאחר הקמתו, ולא הרפתה מעמדה זו עד עצם היום הזה. לזכותה של הפלגה, יאמר, שהנה היחידה שתבעה בתוקף את ביטולו של מנגנון הדיכוי הזה מאז הקמתו – עמדה, שביחד עם עמדות נוספות, הרימה את קרנה של המפלגה בקרב הציבור הערבי בארץ.

ציטוטים אלה שהובאו לעיל, אינם, כמובן, היחידים שאפשר להביאם לזכותן של המפלגות בארץ ושל חלק ניכר מהאוכלוסיה היהודית בהתנגדותם לממשל. העתונות במדינה מכילה חומר רב ומגוון בגנותו של הארגון הזה, חומר המביא לידי ביטוי דעותיהם של מאות אזרחים במדינה. הציטוטים שהובאו לעיל נועדו לציין את עיקר עמדותיהם של אותם גופים כלפי הממשל הצבאי, ואת תמצית הבקורת שנמתחה עליו על כל גווניה ונמוקיה.

יש לציין שגם בתוך מפא"י עצמה ישנם חוגים מסוימים של המפלגה התובעים אף הם את ביטולו של הממשל הצבאי, ביניהם אחד המזרחנים הראשיים של המפלגה, מ. אסף, עורכו במשך שנים רבות של “אל־יום” – אם כי דעה זו לא הובעה מעולם על ידיו בעתון הנ"ל, המיועד בעיקר לאוכלוסיה הערבית במדינה.

נוסף על המפלגות והאישים שנזכרו ישנם חוגים נוספים במדינה התובעים את ביטולו של הממשל הצבאי, כגון אגודת “איחוד” ו"הפעולה השמית", בנוסף לארגונים אחרים שהוקמו במיוחד כדי להלחם בממשל⁴⁰ . עשרות כנוסים וועדות נערכו בארץ על ידי חוגים שונים במחאה על קיום הממשל ובתביעה לביטולו. גילויי דעת שונים פורסמו בגנות הממשל ובדרישה לבטלו, ביניהם כאלה שהופצו על ידי אמנים, סופרים, משוררים, אנשי רוח⁴¹ וכו'. אחד מגילויי דעת חשובים אלה, פורסם בקיץ 1958 על ידי אנשי הרוח במדינה. על גילוי הדעת חתמו כעשרים קבוצים במדינה וקרוב למאתיים איש, הכוללים את מיטב אנשי הרוח (ביניהם כ־70 ממרצי האוניברסיטה העברית בירושלים).

בין השאר כתבו אנשי הרוח בגילוי־הדעת⁴²:

….קרוב למאתיים אלף אזרחי מדינת ישראל, בני דת ולאום שונים, אינם נהנים משויון זכויות וסובלים ממצב של אפליה וקיפוח. הרוב המכריע של האוכלוסיה הערבית בישראל חי תחת משטר של ממשל צבאי השולל ממנו את הזכויות היסודיות של כל אזרח. אין להם חופש תנועה ומגורים. הם אינם מתקבלים כחברים שווי זכויות וחובות בהסתדרות העובדים וכפקידים ברוב המוסדות. כל אורח חייהם תלוי בחסדי הממשל הצבאי ועוזריו…

כמעט כל המפלגות בכנסת דורשות את ביטולו של הממשל הצבאי או את צמצום שטח תחולתו וסמכויותיו לעניני בטחון בלבד, כי בידי המדינה ישנם אמצעים אחרים, בחקיקה האזרחית ובשימוש בכוחות הבטחון הרגילים, כדי להבטיח את בטחון המדינה, מבלי להודקק להפליה של האוכלוסיה הערבית.

עשר שנים של הפליה וקיפוח יצרו וטיפחו מצב של יאוש, דכאון ומרירות והאוכלוסיה הערבית נופלת טרף בידי הכוחות המנצלים את המצב למטרותיהם המפלגתיות. המשכת המצב הזה עלולה להוסיף סכנות חמורות לבטחונה של המדינה".

קריאה שפורסמה בעתונות ביוזמת מפ"ם שתבעה את ביטולו של הממשל הצבאי – ונשלחה כעצומה לכנסת – בפברואר 1963 נשאה, בין השאר, חתימותיהם של 25 מפקדים בכירים בצה"ל במילואים ושל 440 קציני צה"ל במילואים⁴³.

יצוין שגם שר הבטחון השני של מדינת ישראל, מר פנחס לבון, תובע את ביטולו של הממשל הצבאי⁴⁴. הוא הכריז אף שעוד בשנת 1953 דרש את זאת.

גם בכנסת עצמה לא האיר המזל פנים לתקנות הממשל הצבאי. הן נשארו בתקפן רק כתוצאה מלחץ, איומים ואף רמאות.

עוד ב־22 למאי 1951 החליטה הכנסת הראשונה כי:

"תקנות הגנה (שעת חרום), 1945, הקיימות עדיין במדינה מאז השלטון הבריטי עומדות בניגוד ליסודות של מדינה דמוקראטית.

ומטילה בזה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להביא לכנסת תוך שבועיים, הצעת חוק לביטול התקנות הנ"ל"⁴⁵.

מאז עברו 14 שנים ושום הצעה לא הוכנה.

ביולי 1959, לפני הבחירות לכנסת הרביעית, הוצע על ידי רוב הסיעות לבטל את הממשל הצבאי תוך תקופה קצרה יחסית. בהמנעות כמה סיעות הועברו ההצעות לועדה; אולם ללא שום תוצאות.

שתי הישיבות, שבחן הוכרע כמעט גורלו של הממשל הצבאי, נערכו ב־1962 וב־1963 (ב־20 לפברואר של כל שנה). בשתי ישיבות אלה, שהשתתפות חברי הבית בהן היתה גדולה במיוחד, נשאר הממשל על כנו ברוב זעום ביותר – בראשונה: רוב של 59 נגד 55; ובשניה: רוב של 57 נגד 56. עמדת הממשלה באותן ישיבות, או, ליתר דיוק, עמדת מפא"י, מאחר וחלק ממפלגות הקואליציה עמד ליד האופוזיציה והגיש אף הצעת חוק משלו בנוגע לשינויים במנגנון הממשל, מטילה חשד סביר בכנותן של הטענות ביחס לדאגתו של הממשל הצבאי לבטחון המדינה. חמש הצעות חוק הוגשו לדיון באותן ישיבות, על ידי מק"י, מפ"ם, אחדות העבודה, המפלגה הליברלית ו"חרות", ובעוד שההצעה שהוגשה על ידי מק"י נתכוונה לבטל את רוב סמכויותיו של הממשל הצבאי, קבעה הצעת “חרות” שיש לבטל את כל תקנות ההגנה “המנדטוריות” תוך שנה מיום קבלת החוק בכנסת, בתנאי שיונהגו סידורים מתאימים תוך אותה תקופה; ואילו שלוש הצעות של מפ"ם, אחדות העבודה והליברלים, שנוסחו כמעט בצורה דומה, ונקראו הצעות חוק לביטול הממשל הצבאי, לא נועדו למעשה אלא להכניס שינויים מרחיקי לכת במנגנון הממשל וסמכויותיו, ושחרור האזרח הערבי מהגבלות מכבידות ומיותרות. שלש המפלגות הציעו, בין השאר, לבטל את התקנה 125 (אזורים סגורים ורשיונות תנועה), לאפשר ערעורים על פסקי דינם של בתי הדין הצבאיים לבתי המשפט האזרחיים, ולהעביר סמכויות המעצר, ההגליה, הצמצום והשגחת המשטרה לבתי המשפט המחוזיים בארץ, עם אפשרות של ערעור לבית המשפט העליון. יחד עם זאת הושארה בידי הממשל הצבאי הסמכות לעצור כל אזרח שיחשוד בו לתקופה של 72 שעות, בתנאי שיפנה תוך אותו זמן לבית המשפט (המחוזי) לשם השגת אישור לכך, אולם כל ההצעות, ללא יוצא מן הכלל, למרות התנאים האוביקטיביים שאפשרו ביצוען (אם כי שינויים אלה עלולים, לפי דעה מסוימת, לעשות משופטי בתי המשפט האזרחיים מושלים צבאיים) נתקלו בהתנגדותו העזה של ראש הממשלה ושר הבטחון דאז, מר דוד בן־גוריון, שטען בעקביות ובעקשנות אופינית נגד קבלת שינויים אלה, כשהוא מטיח האשמות ועלבונות לכל הצדדים ("לא מבינים בעניני בטחון… “מפקירי בטחון המדינה” … “לא רואים את הנולד”…וכו'), ומתחמק מלהשיב תשובות ישירות ועניניות על כל האשמות הכבדות שהועלו נגד הממשל⁴⁶.

מול אותה בקורת קטלנית שנמתחה על הממשל הצבאי מכל הכיוונים והצדדים ומול כל הדרישות לביטולו, עמדו מחייביו בשלהם: אין לבטל את הממשל; ביטולו פוגע קשות בבטחון המדינה; הוא מונע הסתננות, ריגול ושומר על הסדר הציבורי וכו'. לאחרונה הושמעה עוד טענה: הממשל “מרתיע” יסודות עוינים מלבצע את פעולותיהם המכוונות נגד בטחון המדינה, ונגד אזרחיה השלווים של המדינה…

טענות אלה משוללות כל יסוד, ואינן עומדות בפני הבקורת. אופיו, מהותו, פעולותיו ועצם ארגונו של הממשל אינם משאירים שום צל של ספק שמנגנון זה לא רק שאינו פועל, אלא גם שאינו מסוגל – לו רצה לעשות זאת – לשמור על בטחון המדינה.

ראינו לעיל שהממשל הצבאי, השולט בשלושת אזורים נרחבים בארץ, המאכלסים יותר מ־200,000 אזרחים ערביים, מחזיק, בסך הכל, באותם כוחות קרוב לעשר נציגויות. מספר העובדים בכל נציגות של הממשל אינו עולה, ולא עלה אף פעם, על שבעה או שמונה אנשים. בקצור, כל עובדי הממשל בכל אזוריו אינם עולים על 100 איש. היאומן, שקומץ אנשים אלה, שרובו עוזב את מקום עבודתו בשעות אחרי הצהרים, וחוזר ללון במקום מגוריו הקבוע, הנמצא בדרך כלל מחוץ לאזורים הסגורים, מסוגל להלחם בתופעות של ריגול או הסתננות?

מקרי הסתננות לתוך הארץ או מחוצה לה, חוזרים ונשנים מדי חודש בחדשו; ולא ידוע מקום שהממשל הצליח למנוע תופעות אלה, או סייע אפילו פעם אחת לתפישתו של מסתנן אחד. מלאכה זו מבוצעת על ידי הכוחות המזויינים הסדירים: הצבא, משמר הגבול והמשטרה האזרחית בסיועם של שרותי הבטחון, כשמשרדי הממשל סגורים, ועובדיו נמצאים הרחק בבתיהם. למעשה הממשל הצבאי לא רק שאינו לוקח חלק בפעולות אלה, אלא שברוב המקרים הוא תורם תרומה נכבדה להיווצרותן, על ידי פעולותיו השרירותיות. מתברר שרובם המכריע של המסתננים, מבין ערביי הארץ, הנם בחורים צעירים שהיו קרבנות הממשל ונפגעו על ידו עוד לפני ש"למדו" את מלאכת חציית הגבולות.

גם ביחס לרשיונות התנועה המצב כיום מגוחך ביותר. שורת השינויים האחרונים, שהוכנסו ביחס לרשיונות התנועה. וביטול הצורך בהם כלפי חלק ניכר מתושבי שטחי הממשל, נטלו את העוקץ שבהם, ושללו מהממשל את היכולת “להשגיח” על האוכלוסיה הערבית – “הישג” נשגב שנוקף בתקופה מסוימת לזכותו של הממשל הצבאי.

לאחרונה הושמעה הטענה החדשה־ישנה שלמעשה כל תפקידו של הממשל הוא “להרתיע” יסודות עוינים בקרב ערביי ישראל מלהתפרץ ולבצע את זממם. מידת האמת בטענה זו אינה עולה על זו בשטענות הקודמות לה. לא כחו של הממשל הצבאי, לא צויו והגבלותיו ואף לא כחה של מלכות ישראל השלישית, כדברי בן־ גוריון⁴⁷ , הוא המרתיע את ערביי הארץ, שלחמו בשעתו במשך שנים באימפריה הבריטית, בעלת הכח המרתיע והאדיר פי כמה מזה של ישראל (מה עוד שהמוראל הוא כה גבוה בקרבם של הערבים בעקבות נצחונותיה של התנועה הלאומית הערבית במזרח התיכון ובצפון אפריקה). למעשה “מרתיע” – אם בכל יש הרתעה – משהו אחר לגמרי. מרתיעים תנאים ועובדות מיוחדות שמעצבי המדיניות הישראלית כלפי ערביי הארץ בפרט, וכלפי מדינות ערב בכלל, לא השכילו לעמוד על תוכנן והיקפן; אם כי ללא ספק דבר זה הובא לתשומת לבם בהזדמנויות שונות. עוד ב־11.12.1957 כתב “הארץ”:

“אין לקבל את הטענה שפקוחם של המושלים הצבאים הוא אשר בגללו לא אירעו מעשי חבלה פוליטיים או נסיונות רציניים, לארגון מחתרת מצד האוכלוסיה הערבית. לוא היו באוכלוסיה זו חוגים קיצוניים, המוכנים להסתכן בפעילות אנטי־ישראלית שום מושל צבאי לא יכול היה למנוע מהם לנסות זאת. ארגון הממשל הצבאי אינו ארגון צפוף וכח האדם העומד לרשות הממשל מצומצם באופן יחסי. נוכחותו הפיזית של ארגון הממשל בשטחים הערביים לא יכול היה למנוע מעשי איבה של ערבים מקומיים לוא יכלו לבצע פעולות כאלה. ואם לא נוכחותו הפיזית של ארגון הממשל הצבאי אלא הפחד מכוחה של מדינת ישראל להעניש, מנע פעולות מזיקות למדינה, הרי הפחד הזה לא ייעלם עם ביטול הממשל הצבאי או הכנסת שינויים מרחיקי לכת בסמכויותיו”.

ובנדון זה כתבו גם חברי הכנסת בנטוב, בר־יהודה ורוזן, כולם שרים לשעבר, במסקנותיהם בתור חברי הועדה הממשלתית שמונתה לשם בדיקת הממשל הצבאי בשנת 1959 – מסקנות שתבעו שינויים וביטולים מרחיקי לכת במנגנון הממשל הצבאי, ונדחו ע"י ראש הממשלה דאז, מר דוד בן־גוריון, כיון שלפני הממשלה "היו המסקנות של ועדה… אשר ערכה מחקר מעמיק(?) על הממשל הצבאי… והגיעה פה אחד למסקנות שאין לשנות דבר בסדרי הממשל הצבאי מפני הסכנות הצפויות מאלמנטים הרסניים עוינים…⁴⁸ ; הכוונה לוועדת רטנר הממשלתית שמונתה וסיימה את פעולותיה עוד בשנת 1955; כלומר ארבע שנים לפני הקמת ועדת רוזן) – את הדברים הבאים⁴⁹ :

“נכון שמצבה הביטוחני של מדינת ישראל הוא חסר תקדים, וכל זאת גם אם נניח כי חלקים של האוכלוסיה הערבית עדיין לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, אין הנחה זו מחייבת להסיק ממנה, כי ערביי ישראל יהיו מוכנים לפעול במבפנים פעולה המונית מאורגנת נגד בטחון המדינה. ורק סכנת פעולה המונית מאורגנת היתה אולי מצדיקה את קיומו של הממשל הצבאי, בעוד שלפקוח על בודדים מספיק השירות הרגיל של שירותי הבטחון. גם אם קיימים במדינה יסודות ערביים לאומניים, הרי יסודות אלה שונים הם מתנועות לאומניות אחרות. מה שמאפיין אותם הוא הראייה מעבר לגבול, הצפיה לכוחות “שחרור” שיבואו מן החוץ; והישענות נפשית זו על שכנים שמוטל עליהם לעשות את המלאכה, משווה ללאומנות הערבית בגבולות המדינה נימה של פסיביות. לאומנות זו, במידה שהיא קיימת, אינה מתפרצת, לא משום שהממשל הצבאי משמש גורם מרתיע. אלא מושם שאין לה מניעים מספיקים להתפרץ. הנסיון של עשר שנים בערך, לרבות תקופת מבצע סיני, מלמד שאין נטיה בקרב האוכלוסיה הערבית לפעילות לאומנית תוקפנית, ואילו במקרה של מלחמה עם המדינות השכנות אין גם במשטר הקיום של הממשל הצבאי ערבות מספקת להבטחת האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. לקראת אפשרות כזו יש לתכנן תוכניות מיוחדות. שיחולו אך ורק בתקופת פעולות צבאיות מלחמתיות… גם אם נניח שחלקים מבין ערביי הארץ עדיין לא השלימו עם קיומה של מדינת ישראל, הרי אי־השלמה זו אינה זהה תמיד עם הציפיה לשינוי המצב שנוצר. הולך ומתרבה המספר של אלה באוכלוסיה הערבית שאינם מוכנים להניח עוד כי ניתן למחוק את מדינת ישראל מהמפה”.

צדקו בהחלט חברי הכנסת במסקנותיהם. חלק ניכר של ערביי הארץ משלים בלבו עם עובדת קיומה של מדינת ישראל. ואילו החלק האחר אינו נוקט בשום פעולת איבה רק הודות לאותם מניעים שנזכרו במסקנותיהם של חברי הכנסת. כל המכיר את הלך הרוחות בקרב הצבור הערבי בארץ נוכח לדעת ששני סוגים אלה של אזרחים שמרו, ושומרים כמעט על שקט מוחלט בעמדתם ובהתנהגותם כלפי מדינת ישראל, רק הודות לאמונתם שבעיה זו תיפתר באחד הימים פתרון יסודי. נכון הוא שאין כמעט שום תושב, ערבי או יהודי, המוכן להתנבא איך וכיצד תיפתר הבעיה, אבל כולם מודים שהפתרון, באיזו צורה שהיא, בוא יבוא, ואין צורך בהקרבנות קורבנות שוא. מצב זה הוא המרתיע את ערביי הארץ ולא עובדת קיומו של המוסד המנהלי הקרוי ממשל צבאי.

כלפי הרוב המכריע של אזרחי ישראל הערבים אין הממשל הצבאי מפעיל את תקנותי האמורות ורוב האזרחים האלה נחשב כ"נאמן" לשלטון מפא"י במדינה או, מכל מקום, הוא אינו נוקט בפעולות מאורגנות נגד שלטון זה. עדות לכך אנו מוצאים בדברי מר בן־גוריון עצמו. בעוד שבשנת 1962 הכריז ראש הממשלה בהיסוס ש"יודע אני כי חלק גדול, אני מניח אולי הרוב, אולי הרוב הגדול, – איני יודע, – בקרב האזרחים הערביים בישראל, יש לו הרצון לחיות בשלום בתוך המדינה ויש לו שאיפה לשלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה⁵⁰", הרי שנה בדיוק לאחר מכן (ב־20.2.1963) אמר ראש הממשלה בצורה פסקנית: “אני בטוח בהחלט שרוב הערבים בישראל… רוצים לחיות בשלום ולא לפגוע בשלמותה ובבטחונה של ישראל… רק כאלפיים איש הידועים בתעלוליהם לממשל (קרי: מתנגדים למדיניות מפא"י) מקבלים רק רשיונות זמניים או חד־פעמיים⁵¹”. ונשאלת כעת השאלה, האם זה כדאי להחזיק בממשל צבאי המבאיש את שם המדינה בקרב ערביי הארץ, בקרב דעת הקהל העולמית, וביחוד בקרב תנועות השחרור הלאומיות באסיה ובאפריקה עבור אלפיים ערבים מתוך אוכלוסיה של יותר מרבע מיליון תושבים? אין להניח שזו עמדה מדינית נבונה, מבחינת נקודת הראות הטהורה של האינטרסים של המדינה הציונית.

*

אין לומר שמדינת ישראל הינה מדינת משטרה, מאותו סוג, הנמצא כיום בצורות שונות, בכל רחבי העולם; אולם ללא שום ספק, כלפי חלק ניכר מערביי הארץ, מדינה זו היא מדינת הממשל הצבאי, שהוא עצמו אינו אלא כלי שרת בידי הנהגת מפלגת פועלי ארץ ישראל. אין עם זאת להניח שכל המושלים הצבאיים ופקידיהם חברי מפא"י הם, אבל למעשה כל האנשים האלה אינם אלא עושי דבר מפא"י בקרב ערביי הארץ, ולו אפילו על חשבון ממשלת ישראל, מדינת ישראל ואף הפרסטיג’ה של העם היהודי בכללותו.

ממשלות קמות ומתפטרות בישראל; בחירות נערכות, נדחות או מתבטלות; מחירים עולים ויורדים, והכל משתנה מזמן לזמן במדינה הזאת, חוץ מהממשל הצבאי. המושלים הצבאיים מתחלפים, כמובן, מזמן לזמן, אולם כלפי האזרח הערבי אין הדבר משנה ולא כלום. המושלים מתחלפים. אולם המדיניות נשארת בעקביות אותה המדיניות – התערבות גסה ושרירותית בכל שטחי חייו של האזרח הערבי, החל בענינים מדיניים, כלכליים. מוניציפליים וכו' – וכלה בעניני חנוך, תרבות, יחסים חברתיים, חלוקת דאר, עניני סעד וכו' – והמושל הצבאי של המשולש “התאונן” פעם על כך שאין מאפשרים לו להתערב בעניני מסים⁵². “עצותיו” אין חדלות מלהגיע באיזה צורה שהיא לאזני המעונינים בדבר, כשאליהן מלוות תקנות הגבלת התנועה, ההגליה, המעצר ושאר אפשרויות הלחץ העומדים לרשותו.

התערבותו של הממשל הצבאי בתחומי הענינים שאינם בסמכותו הינה כה רבה וגסה, עד שמבקר המדינה מצא לו לנכון לומר ביחס אליה⁵³:

"במספר ניכר של נושאים, הנמצאים בתחום הטיפול של המנהל האזרחי במדינה, מטפלים גם המפקדים הצבאיים. הטיפול מתבטא בהכוונת המשרד הנוגע בדבר או במתן המלצה או בהתנגדות לבקשות להענקת רשיונות לציוד חקלאי, להחכרת קרקע, למתן תעסוקה…

הבקורת ציינה, שבמסגרת פעולות התיאום טיפל הממשל הצבאי לעתים קרובות בענינים הנמצאים בסמכותם הבלעדית של משרדים ממשלתיים, בלא שנסיבות בטחוניות בעלות משקל יצדיקו התערבותו של הממשל הצבאי. הוצע לממשל הצבאי לצמצם את פעולותיו הנדונות לאותם מקרים, שבהם נסיבות בטחוניות אין נותנות מקום לותר על התערבותו.

…הבקורת עומדת על הצורך, שהממשל הצבאי יגביל במידה ניכרת את עיסוקו בנושאים שהם בתחום אחריותם של המשרדים הממשלתיים. מלבד זאת יש לדרוש שההסדר החוקי והמנהלי בדבר השטחים הסגורים יתוקן כך שיהיה ברור על כל פרטיו ושהוראות החוק וביצועו יתיישבו זה עם זה".

בקורת מוסמכת זו קולעת ביותר למטרה; אולם קיצר המבקר ולא פירט. המושלים הצבאיים מרכזים בידיהם, למעשה, את הסמכויות של רוב המשרדים הממשלתיים בלי שימלאו את חובותיהם. הממשל הצבאי “מתערב בחיי האזרח הערבי מיום היוולדו עד יום מותו. בידיו נתונה החלטה הסופית בעניני הפועלים, הפלחים, בעלי המלאכה, הסוחרים, המשכילים, בעניני החנוך והשרותים הסוציאליים. הממשל הצבאי מתערב בעניני רשום התושבים, לידות, פטירות ואף נשואין, עניני קרקעות, מינויים ופטורים של מורים ופקידים. כן רבה התערבותו השרירותית בעניני המפלגות הפוליטיות, בפעילות הפוליטית החברתית ובעניני המועצות המקומיות והעיריות”.

האוכלוסייה הערבית במדינה, על כל שכבותיה, רואה בממשל מוסד הקיים לשם השגת שלוש מטרות עיקריות:

א) הקלת מלאכת השלטונות בבואם להפקיע את קרקעותיהם של הערבים,

ב) התערבות בבחירות לכנסת ולמועצות המקומיות לטובת מפא"י, וחבורת החנפנים הערבים, עושי דברה

ג) מניעת התהוותה והקמתה. בקרב האוכלוסיה הערבית, של איזה שהיא תנועה פוליטית עצמאית, או קשורה עם איזה חוג שהוא במדינה, חוץ ממפא"י. בעוד שהמטרה הראשונה מבוצעת בכיכול לטובתה של מדינת ישראל, אם נצא מתוך נקודת הנחה מסוימת הגורסת שהפקעת הקרקעות הערביות פרושה טובת המדינה, הרי שתי המטרות האחרונות נועדו לשם השגת אינטרסים מפלגתיים אנוכיים של מפא"י וגרוריה.

באשר להפקעת הקרקעות הערביות במדינה, ברור הוא שזו המטרה “הנשגבת” ביותר אליה חותר הממשל הצבאי. פעולותיו של הממשל בנדון זה מתנהלות ביסודיות מעמיקה ובקצב מהיר. לשם ביצוען משתמש הממשל הצבאי בסמכויותיו הן לפי התקנה 125 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 והן לפי התקנות לשעת חירום (אזורי בטחון), תש"ט־1949.

הפעלת התקנה 125 מתבטאת בהכרזה על שטחים מסוימים כשטחים סגורים, או כשטחי אימונים. הכרזה כזאת הינה למעשה הקדמה לפעולות ההפקעה, נעשות לאחר שנאסר על בעלי הקרקע, מסיבות “בטחוניות”, לגשת אליה. מעמדת כח זו של איסור הגישה, העיבוד והניצול של הקרקע מנוהלות כל פעולות “התיווך” הנוספות של הממשל הצבאי, למען משרדי הממשלה השונים, הקרן הקיימת או מינהל מקרקעי ישראל וכו'. פעולות תיווך אלה, המלוות באיום שלילת רשיונות התנועה, ואף בשלילתם למעשה, אסור הענקת רשיונות והלואות, פיטורי פקידים מבני המשפחה מצד אחד, והבטחת טובות הנאה מסוימות מצד שנ, מסתיימות ברוב המקרים ברכישת הקרקע. יש לציין שבין הממשל הצבאי לבין הקרן הקיימת לישאל ומינהל מקרקעי ישראל קיימים יחסים ידידותיים והדוקים ביותר. מושלים צבאיים או נציגיהם מתקבלים בקלות לעבודה בקרן הקיימת או במינהל; כך למשל הועבר ר/ס יעקב מחרז, לשעבר נציג הממשל הצבאי בגליל, לעבודה קבועה במינהל מקרקעי ישראל ואילו חברו לשרות. ס/א ששון בר־צבי, המושל הצבאי של הנגב, “הושאל” לשנתיים לאותו מוסד. אנשים אלה אינם מומחים בדיני קרקעות, אולם נסיונם, שנרכש במשך שנות כהונתם כמושלים צבאיים, יהיה לעזר רב למינהל.

תקנה 125 הינה, ללא ספק, אחד האמצעים המשוכללים והחביבים ביותר על הממשל הצבאי. כתב שמואל שגב, אחד המקורבים למערכת הבטחון⁵⁴ :

“ביטול התקנה 125 בדבר שטחים “סגורים” – שהיא התקנה החשובה ביותר בענין הממשל הצבאי פירושה המעשי הוא שלילת התוקף החוקי לסגור… (שטחים)… סגירת שטח לפי אותה תקנה פירושה… הכשרתו להתיישבות יהודית הנעשית עתה דחופה יותר ויותר ככל שגואים והולכים גלי העליה”.

ואילו שמעון פרס, סגן שר הבטחון, ואחד מאבותיו הרוחניים של הממשל הצבאי בשנים האחרונות, אומר ביחס לתקנה זו⁵⁵:

"השימוש בסעיף 125, עליו מושתת במידה גדולה הממשל הצבאי הוא המשך ישיר של המאבק להתיישבות יהודית ועליה יהודית…

אצבע הגליל העליון נגזרה בהסכם סיקס־פיקו לפי הצפורן של תל־חי יותר מאשר לפי כל שיקול אחר. גליל עליון בלתי־מיושב או מיושב באופן שייחדש תאבונות שלא שככו – עלול ליצור תנועת “אירדנטה איטליה” נוסח 1879.

בגליל… של ימינו ישנם מאות אלפי דונמים בלתי מיושבים. שטחים אלה נועדו להתיישבות מתוכננת. אך יש גם נסיון להתיישב עליהם שלא ברשיון. מאות בתים הוקמו על רכסי הגליל… שלא ברשות. אם אנו מסכימים שלהתיישבות משמעות מדינית מרחיקת־לכת עלינו למנוע יצירת עובדות, הסותרות את עצם משמעותה הציונית של מדינת ישראל והעומדות גם בנגוד לחוק".

ומורו־רבו של מר פרס, ד. בן־גוריון, מאשר⁵⁶:

“הממשל הצבאי בא להגן… על זכות ההתיישבות היהודית בכל חלקי המדינה”.

זה הוא אם כן אחד המניעים העיקריים להקמתו והחזקתו של הממשל הצבאי – פעילות למען ההתיישבות היהודית, ייהוד כל הארץ, דחיקת רגליהם לאט, לאט של הערבים תושבי המדינה, תוך מגמה להעמיד את העולם הערבי בפני עבודות מוגמרות – דרך המלך של התנועה הציונית מאז היווסדה. זו היא המשמעות האמיתית של הדברים שצוטטו לעיל. וכל הדבורים האחרים על בנינים שהוקמו בלא רשות אינם אלא מסך הסוואה. נכון שנבנו בהרבה כפרים ערביים בנינים ללא רשיונות, עקב סיבות שנעמוד עליהן לאחר מכן; אולם, חס ושלום, לא הוקם במדינה, מאז קומה, שום ישוב ערבי חדש, כפי שמר פרס רוצה שנאמין. לשם טיפול בבנינים שהוקמו ללא רשיונות אין צורך בממשל צבאי; אפשר להשיג, ברוב המקרים, צווי הריסה מבתי המשפט האזרחיים – דבר הנעשה בהתמדה; אולם יש ויש צורך בממשל צבאי לשם ייהוד הארץ והפקעת קרקעות הערבים, “שהוא המשך ישיר של המאבק להתיישבות יהודית ועליה יהודית”.

נוסף לתקנה 125 לתקנות ההגנה קיימות, כאמור, תקנות אזורי בטחון משנת 1949, באמצעותן אפשר לגרש תושביהם של כפרים או ישובים שלמים אל מחוץ לאזורי הבטחון, לתקופה בלתי־מוגבלת⁵⁷ .

מטרה שניה אותה משרת הממשל הצבאי היא חזוק שלטון מפא"י בקרב האוכלוסיה הערבית. ארגון זה, בבואו להטיל את משקלו לצדו של חוג מסוים במדינה, פוגע למעשה פגיעות קשות וחמורות בכל שאר החוגים הפוליטיים במדינה, מהמימין ועד השמאל, יהודים כערבים; חוץ, כאמור, ממפא"י, חבורת הקויזלינגים הערביים המשתפים עמה פעולה, והיסודות הריאקציוניים ביותר, המנהלים את פעולות ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בקרב הערבים. כל החוגים האחרים, תהיינה מטרותיהם ודעותיהם אשר תהיינה, אינם מקובלים בשום אופן על הממשל הצבאי; וכל שתוף פעולה אתם עלול להביא להתגשויות חמורות עמו.

במערכה זו אין הממשל הצבאי פועל לבדו. לצדו עומדים המחלקה לתפקידים מיוחדים במשטרת ישראל, שרות הבטחון הפנימי וסוכניו בקרב כל שכבות החברה הערבית. לגבי אלה האחרונים אפשר לומר, בבטחון מלא, שאין למעשה שום משפחה (במובן הרחב) ערבית בארץ שאין לה “נציגים” מיוחדים בקרב שירותים אלה. הממשל הצבאי יצר על ידי מאמצים עילאיים של לחץ, פיתוי, איומים וניצול כל נקודות התורפה בחברה הערבית, אחוז לא מבוטל של משתפי פעולה, ביחוד מבני הדורות הישנים, שהתרגלו עוד בימי השלטון התורכי של ימי־הביניים, והשלטון הקולוניאלי הבריטי, להיכנע לכל משטר שהוא; אנשים שבעבר נלחמו בתוקף בעם היהודי, וששינו ומשנים מדי פעם בפעם את עורם, בהתאם לנסיבות – ביניהם כאלה המחזיקים כיום, או שהחזיקו בעבר, במשרות מכובדות מטעם מפא"י והנהגתה.

בנוסף לכל אותם מקורות נהנה הממשל הצבאי ממקור אינפורמציה נוסף – הדו"חים השוטפים של המוכתרים הערביים המוגשים לו מדי שבוע בשבוע. יצויין שמוסד זה של מוכתרים שהונהג ע"י השלטון התורכי בארץ, ואומץ ע"י הבריטים. כולל את היסודות הריאקציוניים ביותר באוכלוסיה הערבית. “רובם של האנשים הקוראים לעצמם “מוכתרים” הכתירו את עצמם בתואר זה ללא יסוד חוקי”⁵⁸. מלבד 18 המוכתרים של הבדואים, מוכרים באופן רשמי רק עוד שלושה מוכתרים בשלושה כפרים ערביים זעירים; אולם למעשה הממשל הצבאי מכיר בקרוב ל־ 100 “מוכתרים” בכ־80 כפרים ערביים בגליל ובמשולש.

על סמך נתונים אלה ותוך ניצול רוב סמכויותיו הרחבות, בנוסף ל"הכרה" שהוענקה לו על ידי כל משרדי הממשלה, פועל הממשל הצבאי, כשלנגד עיניו ניצבים האינטרסים של מפא"י, של החוגים הערביים הקשורים אליה. ושל המחלקה הערבית בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים, הנתונה להשפעתה המוחלטת של מפא"י.

אלה הם, לאמיתו של דבר, שלושת הפלגים העיקריים העומדים מאחריה של כל פעולה או תכנית רצינית – חיובית או שלילית – המתייחסת לערביי הארץ. חוגים אלה מהווים למעשה מוסד מכריע בחייהם של ערביי ישראל; כל הבוחר בדרך הנוגדת את האינטרסים שלהם עלול להיתקל בכל מיני תקלות והפרעות, ואילו הבוחר בדרך הכניעה לסחיטותיהם, רשאי לצפות לרוב ההקלות והטובות שכל משטר מסוגל להעניק לתומכיו. שום מורה או פקיד אינו מתמנה למשרתו, שום הלואה לא ניתנת, ושום עזרה כלשהי ובאיזה שטח שהוא, אינה מוענקת אלא על פי דעתם של חוגים אלה ובאשורם המוקדם.

במיוחד גסה ומקיפה התערבותם של חוגים אלה בחיים הפוליטיים של ערביי ישראל, כשהממשל הצבאי יוזם ומבצע את חלק הארי של אותן פעולות. פעילות זו, ולא הדאגה לעניני בטחון המדינה, היא היא המשמשת נר לרגלי הממשל הצבאי בבואו לטפל באוכלוסיה הערבית; במיוחד בתקופות הבחירות לכנסת או לרשויות המקומיות. פעילות, שהודות לה, רוב הרשויות המקומיות בישובים הערביים בארץ (שתי עיריות וכשלושים מועצות מקומיות מבין כ־100 יישובים) אינם למעשה אלא כלי שרת בידי הממשל. חבריהן של מועצות אלה ממונים ברוב המקרים ע"י שר הפנים. בהסכמת הממשל הצבאי ובאישורו, מבין החוגים המקובלים ביותר על מפא"י והנהגתה, על פי מפתח משפחתי ועדתי, מבלי להתחשב ברצונם של התושבים. ואילו בשעת הבחירות לאותן רשויות. מוכנות בקפדנות רשימות המועמדים ע"י הממשל, כשהוא מחלק את תומכיו לכמה רשימות. כדי לזכות במקסימום של קולות, ומדכא בכח כל רשימה שאינה מקובלת עליו, בעזרת האמצעים המיוחדים העומדים לרשותו.

פעילות זו מצליחה, ברוב המקרים, הודות לכניעתו של משרד הפנים ללחצו וסחטנותו של הממשל הצבאי (וביחוד כשתיק זה מופקד בידי המפלגה הדתית לאומית). אולם אין להניח שדרכו של הממשל הצבאי היתה סוגה בשושנים בבואו לבצע פעולות אלה. התגשיות רבות אירעו בין הממשל לבין משרד הפנים ביחס לפעילות זו, וביחוד בתקופת כהונתם של שרי אחדות העבודה והציונים הכלליים בתפקיד זה, ביניהם זו שאירעה בשנת 1958 בין ס/א זלמן מרט. הממשל הצבאי של המושלש לבין מר י. בר־יהודה, שר הפנים דאז; מקרה שנדון לאחר מכן בישיבת הממשלה כשהמושל הצבאי “מאשים” את שר הפנים בהתערבות בעניני המועצות המקומיות, שהן כמובן בתחום סמכותו הבלעדית של משרד הפנים. יצוין שסגן אלוף זה ידוע היטב לרוב ערביי הארץ, ובמיוחד ערביי המשולש ש"זכו" לטפולים מיוחדים ממדיניות היד החזקה שלו עת ששלט במשולש כמושל צבאי. אופייני להתערבותו של אותו מושל צבאי בעניני המועצות המקומיות מקרה מסוים שנדון בסופו של דבר בבית המשפט העליון על פי בקשת הנפגעים. אמר בית המשפט העליון בבג"ץ 146/56⁵⁹ בדונו באותו מקרה:

“ההצהרות שהוגשו לנו וחקירת העדים בבית המשפט שכנעוני שכמה מפעולותיו של המשיב מס' 1 (הוא המושל הצבאי, ס/א זלמן מרט) ושל אלה הסרים למשמעותו נבעו מרצון ללחוץ על המבקש מס' 1 ועל חבריו מרשימה י”ד שישנו את עמדתם בנוגע לבחירת יושב ראש המועצה המקומית באל־טירה… צווי הגליה… הוצאו לדעתי בצורה המעוררת חשד רציני כי מטרת מתן הצווים הללו היתה להרחיק שני חברי מועצה אלה מן המקום, כדי להפחית את משקל סיעתם… בבחירת יושב ראש המועצה".

ומה שנאמר ע"י בית המשפט ביחס למושל זה, כוחו יפה למעשה כלפי הממשל הצבאי בכללותו.

בתקופת הבחירות לכנסת, התערבותו של הממשל הינה מקיפה ועזה יותר (אם כי היא מצומצמת לתקופות שלפני הבחירות בלבד). על ידי התערבותו זו זוכה מפא"י, בכל בחירות לכנסת, בארבעה או בחמשה חברים כנסת ערביים שתפקידם היחידי הוא להרים את הידים בכל הצבעה יחד עם מפא"י, ולקבל את משכורתם החודשית.

על מידת השפעתו של הממשל הצבאי לבחירות הכלליות, ניחן ללמוד, בין השאר, גם מכמות הקולות שהרשימות הערביות הערביות הקשורות למפא"י מקבלות מהשכבות השונות של האוכלוסיה הערבית בארץ. בבחירות לכנסת החמישית, למשל, (שנערכו ב־15.8.1961) קבלו אותן רשימות 36.9% מקולותיהם של הערבים תושבי הערים, בכפרים הערבים קבלו 46.1% ואילו בקרב שבטי הבדואים, מקום בו מופעל הממשל הצבאי במלוא היקפו, התוצאה עולה ל־54.2%; בעוד שלגבי מק"י (שנבחרה בתור מפלגת אופוזיציה מובהקת למפא"י בקרב הערבים) האחוזים הם 45.0, 20.6 ו־2.7⁶⁰. אין כמובן לייחס הפרשים אלה אך ורק למאמציו של הממשל הצבאי, מאחר וישנם הרבה גורמים נוספים המשפיעים על מערך זה, כגון השכלה, חינוך, התפתחות וכו', אולם, ללא ספק, יש לזקוף חלק ניכר מתוצאות אלה לזכות מאמציו של הממשל הצבאי. לפני הבחירות לכנסת החמישית, למשל, נאסרה ע"י הממשל הצבאי חלוקת כרוז מסוים שהוצא ע"י ועדת הבחירות המרכזית וקרא לתושבים הערביים להצביע לפי מצפונם בהטעימו שהחוק בישראל מבטיח לכל אזרח סודיות וחופש מוחלטים ביחס לבחירות. חלוקת הכרוז נתאפשרה רק לאחר התערבותו של משרד הפנים, ושל השופט ד"ר י. זוסמן, יו"ר ועדת הבחירות.

מקרה אופייני להתערבותו של הממשל הצבאי בבחירות לכנסת ועקיפת הוראות החוק על ידיו תשמש אסיפה מסוימת שנערכה באחד מכפרי הגליל שלושה ימים לפני הבחירות לכנסת החמישית.

האסיפה, בה נכח כותב שורות אלה, נערכה בהשתתפותו של נציג המושל הצבאי באזור, שניים מאנשי ה־ש. ב. ושניים מאנשי אחת הרשימות הערביות המסונפות למפא"י. לאסיפה הוזמנון כל ראשי המשפחות בכפר, ולאחר פתיחה קצרה על ידי המארגנים, נמסרה רשות הדיבור לנציג המושל הצבאי. שהסביר לנוכחים ש"הממשלה החליטה" (במילים אלה) שתושבי כפר זה חייבים להצביע בעד רשימה מסוימת, מתוך הרשימות הערביות של מפא"י, ונקב בשם הרשימה ובאות ההיכר שלה. נציג המושל הוסיף ואמר שלשם הבטחת ביצועה של החלטה זו, ולשם הכרת התושבים הנאמנים ל"מדינה", הוחלט שכל משפחה או שכונה תחולק ליחידות משנה של 15 או 20 בוחרים, ולכל יחידה מונה משגיח מטעם המושל. כמו כן הודיע שאין הבוחרים רשאים להשתמש לצורך ההצבעה בפתקים המודפסים של הרשימה הנמצאים בקלפי אלא יש להשתמש בפתקים לבנים עליהם יש לכתוב את אות ההיכר של הרשימה בצורות מיוחדות שנקבעו לכל יחידה ויחידה. למשל, לגבי היחידה הראשונה הוחלט לכתוב את האות בערבית בראש הפתק; לגבי השנייה – בעברית בראש הפתק; השלישית – בעברית ובערבית, כשהערבית למעלה בראש הפתק; החמישית – באמצע הפתק…; העשירית – בסוף הפתק וכו' וכו', עד ליחידה האחרונה. נציג המושל הדגיש שבדרך זו יוודעו שמותיהם של אלה המסרבים לשתף פעולה עם “הממשלה” והטעים שאין הוא רואה בעין יפה התנהגות הנוגדת הנחיות אלה.

התוצאות לא איחרו לבוא – מתוך כ־500 בעלי זכות בחירה באותה קלפי קבלה הרשימה הנ"ל כ־400 קולות. בגמר ספירת הקולות נערך אף דו"ח מיוחד על כך ונשלח למושל.

מפעילות זו יוצא כמובן אף הממשל הצבאי נשכר – היו אלה חברי הכנסת הערביים, שמנעו את חיסולו של המנגנון הזה על ידי הכנסת הן ב־1962 והן ב־1963. בצדק העיר ח"כ מ. בגין בויכוח על הממשל בכנסת בפברואר 1963⁶¹:

“הממשל הצבאי מבטיח פינה מסוימת בבית הזה (הכוונה לחברי הכנסת הערביים הקשורים למפא"י), והיום… הפינה הזאת תבטיח את הממשל הצבאי”.

ההשפעה השלילית של הממשל על מבנה החברה הערבית מתבטאת במאמציו הבלתי־פוסקים של השלטון במדינה לשמור על שרידי האופי הפטריארכאלי של החברה הערבית, בעודדו את היסודות המושחתים בקרב אותה חברה, ובמונעו את היווצרותה של מנהיגות ריאליסטית, מודרנית ומקובלת על האזרחים הערביים והחוגים המתקדמים במדינה. ביטוי נוסף להשפעה שלילית זו משתקף גם על ידי משטר הדיכוי המונהג על ידי הממשל הצבאי כלפי רוב האוכלוסיה הערבית – עובדה היוצרת דעות שליליות ביותר על השלטון בישראל, על מדינת ישראל ואף, למרבית הצער, על העם היהודי בכללותו. דעות אלה הולכות ומתפשטות בקרב אחוז נכבד של האוכלוסיה הערבית שאינו רוצה – או שאינו יודע – להבחין בין משטר לבין העם שזהו משטרו, ולגביהם כל יהודי, בין שהוא אזרח המדינה ובין שלא, זהה עם שלטון הממשל הצבאי. לחובתו של השלטון בישראל יאמר, כי לגבי חלק מסוים של האוכלוסיה הערבית, ההבדלים בין השלטון התורכי, הבריטי והישראלי בארץ הנם קטנים ביותר.

הממשל הצבאי מהווה בנוסף לזאת סכנה רצינית ומתמדת לקיומו של משטר דמוקראטי בארץ. השלטון הישראלי משתמש כעת במנגנון זה נגד יריביו הפוליטיים מבין ערביי ישראל, אולם אין שום מניעה שביום מן הימים ישתמשו באותן סמכויות כנגד כל תושבי המדינה, כולל התושבים היהודים. קובעת התקנה 6(4) לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945:

“בכל שטח או מקום, שבהם אין מפקד צבאי לפי התקנה הזאת, רשאי הממונה על המחוז להשתמש בסמכויות שהוקנו למפקד הצבאי בתקנות האלה, ולמלא את התפקידים שהוטלו בהם על מפקד צבאי”.

פירוש הדבר, שהממשל הצבאי קיים למעשה, מבחינה חוקית, בכל שטחי המדינה, וסמכויותיו חלות על כל אזרח ללא הבדל גזע, מין או דת. סמכויות אלה לא הופעלו עדיין כלפי האוכלוסיה היהודית במדינה, אולם אין שום מניעה חוקית להפעלתן בבוא העת – אפשרות שכדאי להם, לאי אלו חוגים מבין תומכי הממשל, לחשוב עליה בכובד ראש.

הקרקע כשרה זה שנים לביטולו של הממשל הצבאי. הסרתו של כתם זה ממדינת ישראל והמעם היהודי, שסבל אולי יותר מכל עם אחר מדיכוי ורדיפות, תוסיף הרבה לבטחונה של המדינה. לשם שבירת מעגל האיבה כלפי ישראל; לשם פתיחת פתח להדיברות בין ישראל לבין מדינות ערב, אין מחווה טוב יותר מביטולו המיידי של משטר טרדני, מדכא ומזיק זה.

 

פרק שני: “למען ההתיישבות היהודית”    🔗

הקרקעות    🔗

רכישת קרקעות הארץ היתה אחת ממטרותיה המרכזיות של התנועה הציונית, מאז הווסדה בסוף המאה הקודמת. לשם “גאולת הקרקע בא”י" ניהלה הציונות, במשך תקופה ארוכה, מאבק חריף ועקשני, תוך שימוש בכל האמצעים העומדים לרשותה, וניצול כל נקודות התורפה בקרב יריביה המפוצלים.

הצלחותיה וכשלונותיה של התנועה הציונית במאבקה לרכישת הקרקעות – הן כלפי השלטונות והן כלפי התושבים הערביים, שהוו את רוב האוכלוסיה – נמשכו לסרוגין עד 1948, שנת הקמת המדינה; מכאן ואילך הוטל תפקיד רכישתן של שאר הקרקעות שנשארו בבעלות הערבים על שכמה של המדינה היהודית הריבונית.

ואמנם מאז יסודה של מדינת ישראל השתנו דרכי רכישת הקרקע שינוי מהפכני; בעוד שלפני 1948 נאלצה הציונות לנקוט באמצעים שקטים ביותר לשם רכישת קרקעות הערבים, כגון פיתוי, לחץ או איומים מוסווים, הרי מיד לאחר קום המדינה השתנתה התמונה, כאמור, שינוי יסודי.

עובדת הקמתה של מדינת ישראל הסירה מכשולים רבים שעמדו בפני רכישת הקרקע הערבית ע"י היהודים, כגון התנגדותם של היסודות הלאומיים למכירת הקרקע ליהודים; התנגדותה, לפעמים, של המעצמה המנדטורית וכו'. פעולות הרכישה נעשו הרבה יותר קלות עם בסוס שלטונה של מדינת ישראל, שהספיקה עוד קודם לכן לרכוש שטחים ניכרים ע"י גירושם ההמוני של התושבים הערביים מכפריהם או עריהם.

על גודלה והיקפה של הקרקע שנרכשה בתקופה ההיא, תקופת המלחמה הערבית־יהודית ב־1948 תעיד העובדה שבישראל נמצאים חורבותיהם של כמאתיים וחמישים כפרים ערביים שנהרסו אז לאחר גרוש תושביהם; וזאת כמובן בנוסף לקרקעותיהם של הערבים שגורשו או ברחו מהערים הגדולות בארץ.

פעולות הרכישה נמשכו ביתר שאת לאחר סיום הקרבות בשלהי 1948 ולאחר חתימת חוזי שביתת הנשק בין ישראל לבין מדינות ערב השכנות. בשלב זה בוצעו רוב הפעולות באופן שרירותי בכח הזרוע, על ידי השלטונות באמצעות הצבא, ע"י גרושם של התושבים הערביים מאחורי קוי שביתת הנשק או פנויים מכפריהם למקומות אחרים בתוך המדינה, וכן בוצעו פעולות ע"י הקיבוצים והישובים החקלאיים השכנים, בעידוד הממשלה ובהסכמתה, שנהגו למתוח גדר מסביב לאותן הקרקעות ולקבלן לחזקתן הבלעדית והמתמדת.

אולם השלטונות הישראליים נוכחו מיד לדעת שאין זו הדרך הנוחה ביותר להפקעת קרקעותיהם של הערבים. בעית הפליטים היתה אז בעיצומה, ופעולות הגירוש והפקעת הקרקעות באותה תקופה, הוסיפו רק שמן למדורה. רגישותה של דעת הקהל העולמית ו"ניצול" הפרשה ע"י מדינות ערב דחפו את השלטון הישראלי לחפש דרכים אחרות להשלמת מלאכת ההפקעה. והתגובה לא אחרה לבוא – בד בבד עם הפעולות השרירותיות והבלתי חוקיות של גירוש התושבים הערביים והפקעת קרקעותיהם, פורסמה סדרה מחוכמת של חוקים, תקנות וצווים, שמטרתם העיקרית היתה הכשרתם של כל הפעולות שבוצעו, והענקת סמכויות יתר לשלטונות לשם גזילת הקרקעות הנותרות. חוקים אלה, שראשונם פורסם בסוף 1948 ואחרונם בשנת 1958, סללו את הדרך לגזילתם של כמליון דונם מקרקעותיהם של הערבים, שנשארו בארץ לאחר קום המדינה, ע"י השלטון הישראלי הציוני. מאותה עת ואילך התנהלו פעולות ההפקעה בשני משורים משולבים; ע"י שמוש בכח הזרוע מחד והסתמכות על חוקים מאידך.

*

אחת הפעולות הראשונות של גרושם, או פנויים, בכח הזרוע של התושבים הערביים מכפריהם היתה פינוי הכפר איקריט בגליל המערבי והעברת תושביו לכפר ראמה ב־5.11.1948⁶² – עשרה ימים לאחר מכן, ב־15.11.1948, פונה כפר ברעם מתושביו.

שלושה חדשים לאחר מכן, ב־4.2.1949, גורשו תושבי כפר ענאן מבתיהם. חציים נשלח למשולש ואולץ לחצות את קוי החזית. שלוש שנים לאחר מכן בעקבות תביעה שהוגשה לבית המשפט העליון לשם החזרת התושבים שנשארו בארץ לבתיהם, נהרס הכפר ע"י צה"ל.

ב־28.2.1949, גורשו 700 פליטים מכפר יסיף. הם באו לכפר זה לאחר שעזבו את כפריהם השכנים בעת המלחמה בגליל. רובם נלקח במכוניות משא לחזית העיראקית (ירדנית) והוכרחו לעבור את הגבול.

ב־5.6.1949 התקיפו הצבא והמשטרה שלושה כפרים ערביים בגליל – חסאס, קטיה וג’אעונה – ותושביהם גורשו באכזריות לסביבת צפת.

ב־24.1.1950, הגיעה אל כפר גאבסייה יחידה של אנשי צבא, שהודיעה לכפריים כי עליהם לעזוב את בתיהם עד ל־26.1.1950, שעה 3 אחה"צ, אחרת יושלכו מעבר לגבול. בלית ברירה נטשו התושבים את כפרם ועברו לגור בכפר הרוס אחר – דנון.

בהתחלת מרץ 1950 גורשו תושבי הכפר בטאט מבתיהם.

ב־7.7.1950, לאחר סריקה אכזרית שבוצעה בכפר אבו גוש, הועברו מאה מתושביו ל"כיוון בלתי ידוע".

ב־17.8.1950, קבלו תושבי מג’דל (כיום מגדל־אשקלון) צו גרוש, והוחל בהעברתם לכיוון קוי שביתת הנשק לרצועת עזה. כשלושה שבועות לאחר מכן הושלמו פעולות הגרוש.

בתחילת פברואר 1951, גורשו תושביהם של 13 כפרים ערביים בואדי־ערה אל מחוץ לתחומי ישראל.

ב־17.11.1951 הוקף הכפר אל בוישאת (בקרבת אום אל־פחם) ע"י חטיבת חיילים. התושבים פונו מכפרם שנהרס לאחר מכן.

בספטמבר 1953 גורשו תושבי אום אל־פרג' (בקרבת נהריה) מכפרם, שנהרס מיד לאחר מכן.

באוקטובר 1953 גורשו שבע משפחות מהכפר ריחאניה, למרות צו של בית המשפט העליון שקבע כי גירוש זה הינו בלתי חוקי.

ב־30.10.1956, אולץ השבט אל־בקארה שגר בצפון הארץ לעבור את הגבולות לסוריה.

ואף בשנת 1959 (אחת עשרה שנה לאחר קומה של מדינת ישראל) היו עוד גירושים של שבטים בדואיים מישראל לירדן ולמצרים, שבוטלו רק בעקבות לחץ האו"ם.

רשימה זו אינה מתיימרת, בשום פנים ואופן, להיות ממצה. ישנם עוד בישראל כפרים רבים העומדים שוממים, הרוסים לגמרי או בחלקם בעוד שחלק ניכר מתושביהם גר במקומות שונים בישראל כפליטים, כגון רבסיה, עמקא, צפורי, מג’דל, מנסורה, מיער, קויקאט, ברווה, דמון ורואס. הרשימה הנ"ל נותנת תמונה מדויקת פחות או יותר, לפעולות “גאולת” הקרקע ע"י השלטונות הישראליים, במשך השנים הראשונות לקיומה של מדינת ישראל.

*

יחד עם הפעולות שנזכרו לעיל ותוך שלוב אתן, פורסמה, כאמור, סדרה של חוקים ותקנות ישראליים – שהרי מדינת ישראל מדינת חוק היא – שתפקידם העיקרי היה הכשרת הפעולות הבלתי חוקיות שבוצעו במשך הזמן, והענקת סמכויות רחבות לשלטונות המנהליים במדינה, לשם המשך גזילת הקרקעות שנשארו בידי הערבים.

ראשון מבין החוקים המפורסמים ההם הינו חוק נכסי נפקדים, תש"י־1950⁶³, שהופיע לראשונה בצורת תקנות שעת חרום בדבר נכסי נפקדים, תש"ט־1949⁶⁴, שהותקנו ע"י שר האוצר ב־12.12.1948. תוקפן של התקנות הוארך מדי פעם ופעם עד שנכנס החוק הנ"ל עצמו לתוקף ב־20.3.1950.

תפקידו של החוק – והתקנות – היה לקבוע את מצבם המשפטי של נכסי הנפקדים, שעזבו את הארץ, והעברתם לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שנתמנה על פי החוק.

זהו לכאורה חוק “רגיל” הדן בענינים אזרחיים מסוימים, וקובע את ההסדרים החוקיים לפתרונה של אחת הבעיות שנוצרו בעקבות המלחמה ב־1948. אולם, יחד עם זאת, הוכנסה לתוך ההגדרה של “נפקד” בסעיף 1 לחוק ההוראה הבאה:

"… (ב) “נפקד” פירושו –

(1) אדם אשר – בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה… כי מצב החרום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית… חדל מהתקיים… (III) היה אזרח ארץ ישראל ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ ישראל,

(א) אל מקום שמחוץ לארץ ישראל, לפני יום כ"ז באב תש"ח (1 בספטמבר 1948; או

(ב) אל מקום בארץ ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שבקשו למנוע הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה".

מה פרושה של ההוראה הזאת? מדוע היא הוכנסה לחוק?

אם נתבונן לרגע בתאריך הקובע לגבי סווגו של אדם כ"נפקד" – 1 בספטמבר 1948 – ניווכח לדעת שעד לאותו תאריך נמצאו בגליל ובמשולש שטחים נרחבים שהוחזקו על ידי הכוחות הערביים, ונכבשו על ידי ישראל או סופחו אליה לאחר מכן. תושביהם של אותם השטחים נהגו, כמובן, לצאת מכפריהם ועריהם למקומות אחרים ללבנון, סוריה וירדן לשם סידור ענינים מענינים שונים. בנוסף לזאת, בשעת כיבוש אותם שטחים, נהגו התושבים לעזוב את כפריהם ולעבור לערים הסמוכות או לכפרים היותר גדולים עד יעבור זעם, שם נשארו לכמה ימים ובקוותם לחזור במהרה לבתיהם.

אולם שלטונות ישראל גרסו אחרת. חלק קטן מהתושבים שעזבו את כפריהם הורשה לחזור לבתיהם, ואילו החלק האחר – אם כי רובו נשאר בתוך השטח שהוחזק על ידי ישראל – לא הורשה לחזור, אלא הוכרח להשאר מחוץ לתחומי מגוריו העיקריים, לאחר שקרקעותיהם נתפשו על ידי השלטונות; תקנות נכסי נפקדים (והחוק שבא אחריהם) לא באו אלא לשם הכשרת אותה הפקעה. העילה להפקעת הקרקעות היתה, כאמור, עובדת יציאתו של האזרח הערבי לאחת מארצות ערב השכנות בכל עת שהיא לפני ה־1 בספטמבר 1948, אפילו אם הספיק לחזור לכפרו עוד לפני כיבושו, או החלפת מקום מגוריו במשך אותה תקופה, או גירושו מכפרו על ידי שלטונות הצבא, או נטישת ביתו בזמן הקרבות למשך ימים ספורים.

קשה להבין את הקשר שבין יציאתו של האזרח הערבי מביתו לביקור במדינה שכנה, פעולה שנחשבה אז לחוקית בהחלט, לבין הכרזתו כנפקד על ידי החוק והפקעת נכסיו, או בינה לבין אדם שעזב את כפרו למקום סמוך. קשה מאד להסביר הוראה שרירותית ובלתי הגיונית זו, חוץ אולי מזאת שיסודה נעוץ בתיאבון המופרז לבליעת קרקעותיהם של הערבים.

סיבות אלו לא היו אלא אמתלאות לשם הפקעת הקרקעות הערביות. כנראה שמחובתו של האזרח הערבי היתה לדעת שביום 12.12.1948 יפורסמו תקנות נכסי נפקדים, שלפיהם ביקורו באחת ממדינות ערב השכנות או החלפת מקום מגוריו, תהיה סיבה מספקת להכרזתו כ"נפקד" על ידי התקנות.

חוק זה הנו אחד החוקים האכזריים ביותר בסידרת החוקים שנועדה להפקיע את קרקעותיהם של הערבים, ולפיו הופקעו עשרות אלפי דונמים של קרקעות בנוסף לרכוש אחר⁶⁵ – כי הכרזת אדם ל"נפקד" מקנה את כל נכסיו לאפוטרופוס, ולאו דווקא קרקעותיו – הנאמד במיליוני לירות מתושבים ערבים הגרים עד עצם היום הזה בישראל, והנחשבים לאזרחיה של המדינה⁶⁶.

גם ביצועו של החוק הלכה למעשה נוהל בצורה אכזרית ביותר. סעיף 28 לחוק העניק לאפוטרופוס את הסמכות לאשר “בכתב שאדם או חבר בני־אדם הוא נפקד” ומשעשה זאת, “ייחשב האדם או חבר בני־האדם לנפקד”. הוצאתם של אישורים כאלה נהפכה לענין שבשגרה, ועדותו של מוכתר או סתם משתף־פעולה הספיקה להוציא את התעודה המתאימה. בנוסף לכך, ולשם שריון תקפן של התעודות האמורות מפני התקפות אפשריות בבתי המשפט בעתיד הוכנסה לחוק הוראה שקבעה כי “אין לחקור את האפוטרופוס למקור הידיעות שהביאו אותו למתן אישור לפי חוק זה”. ואילו הוראה אחרת קבעה ש"כל עסקה שנעשתה בתום לבב בין האפוטרופוס ובין אדם אחר בכל נכס שהאפוטרופוס חשבו בשעת העסקה לנכס מוקנה" – עסקה כזאת “לא תיפסל ותעמוד בתוקפה” אפילו “אם יוכח שהנכס לא היה אותה שעה נכס מוקנה”.

זאת ועוד. גם לגבי תושבי כפרי המשולש שסופחו לישראל בעקבות הסכם שביתת הנשק שנחתם בין ישראל לבין ירדן ברודוס ב־3.4.1949⁶⁷ הופעל החוק הנ"ל. חוק זה הוחל על אותם הכפרים למרות הסעיף 6(6) להסכם הנ"ל שקבע כי: “בכל מקום בו עשויים כפרים להיפגע על ידי קביעת קו שביתת הנשק… (החדש)…, יהיו רשאים תושביהם לקיים בידיהם את זכויותיהם המלאות, – וזכויות אלה יהיו מוגנות, – לגבי מקום מושבם, קנינם וחרותם…” – תביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב על ידי כמה מתושבי המשולש, בהסתמך על הסעיף הנ"ל, נגד האפוטרופוס לנכסי נפקדים לשם קבלת קרקעותיהם שהופקעו על ידו, נדחתה בערעור ע"י בית המשפט העליון, שקבע כי “חוזה כזה אינו ניתן בכלל לשיפוטם של בתי־המשפט במדינה” הואיל “והזכויות שהוא מעניק והחובות שהוא מטיל הן זכויות וחובות של המדינות אשר כרתו את ההסכם, ומימושן הוא אך ורק בידיהן…⁶⁸”. יצויין שהפגיעה החמורה ביותר ע"י החוק נגרמה דווקא לתושבי המשולב שמהם הופקע כמחצית שטח הקרקע שהוחרם מערביי ישראל.

בצדק הגיב ח"כ ת. טובי על חוק זה באמרו⁶⁹:

“חוק זה הוא סמל, הוא ביטוי להפליה לגבי התושבים הערביים בארץ… לפי סעיפי חוק זה ישנם בארץ אלפי תושבים ערבים אשר למרות שהם אזרחי המדינה, נחשבים ל”נפקדים" ונשללת מהם הזכות להשתמש בנכסיהם כחוק. האפוטרופוס, בעזרת החוק כמובן, גוזל מהם את זכויותיהם כאזרחים. החוק אינו מאפשר להם ליהנות מזכויותיהם וליהנות מקרקעותיהם ומבתיהם, והם נחשבים ל"נפקדים" ללא כל הצדקה…

… התפקיד האמיתי של האפוטרופוס הנכבד הזה הוא לגזול יותר ויותר…"

אולם תמוהה ביותר היתה עובדת הפעלת החוק לגבי נכסי הוקף (ההקדש) המוסלמי בארץ. לפי חוקי דת האסלאם מוקנית הבעלות על נכסי הוקף לאלהים בעוד שהרוחים מהנכסים מוקצים לאותה עדה, מפעל או מטרה שלמענה הוקדשו הנכסים. אין להניח שהעדה המוסלמית חדלה מלהתקיים בארץ לאחר קום המדינה, אבל בכל זאת הועברו כל נכסי הוקף לרשות האפוטרופוס לנכסי נפקדים; ואולי מתוך הנחה שגם אללה הוא נפקד לפי חוק נכסי נפקדים⁷⁰.

רכוש הוקף נאמד בסכומים עצומים שעל גודלם יעידו המספרים שנתפרסמו בדו"ח ועדת החקירה לפלשתינה ב־1936, כי 1/16 מהשטח הכללי של פלשתינה הינם נכסים השייכים לוקף המוסלמי. בערים כמו יפו ועכו, חנויות הוקף מהוות כ־70% מכלל החנויות בשתי הערים. כעת אין שום אפשרות לדעת את גובה הסכומים שמכניסים נכסי הוקף מדי שנה בשנה לממשלה, הואיל וענין זה “נתון לשקול דעתו של האפוטרופוס”.

העדה המוסלמית בארץ לא חדלה מלדרוש את שחרור נכסי הוקף מאז שהועברו לאפוטרופוס, ומסירתם לידיה, ועוד בשנת 1952 הוקמה ועדה בין־משרדית להמליץ בפני הממשלה על השמוש בנכסי הוקף בישראל. תשע שנים לאחר מכן, ב־1961, עת שהספיקו המלצות הועדה להגיע לידי הממשלה, פורסם ש"הממשלה מתכוננת למסור בקרוב את ההקדשות הדתיים המוסלמים, המיועדים לצרכי צדקה ופולחן, לניהולן העצמאי של הקהיליות המוסלמיות בערים.“⁷¹ ושנה נוספת לאחר מכן נאמר שמ”תכניות הממשלה בעתיד הקרוב: …שחרור נכסי הוקף או מסירתם לניהולם של ועדי נאמנים מוסלמיים מקומיים…"⁷²

אולם נראה שבינתיים שינתה הממשלה את דעתה. בהצעת חוק⁷³ שהוגשה לקריאה ראשונה בכנסת, ביום 7.7.1964, הציעה הממשלה להקים ועדה שתבדוק את עניני קרקעות הוקף, מבחינת הדין הדתי החל עליהם ותורה לרשמם על שם הזכאים לנהולם או להנאה מהם, בין אם הם אנשים ובין אם הם מוסדות; ובמקרה ולא יימצאו אנשים כאלה בישראל, יירשמו המקרקעין על שם “הנאמן הציבורי לצרכי צדקה”. אולם, כמובן, אין בהוראות אלה “כדי לפגוע בהוראות חוק נכסי נפקדים, תש”י־1950".

בהצעה שניה⁷⁴ שבאה “לפזר ספקות שהתעוררו” בקשר למעמדם של נכסי הוקף נקבע שבכל מקרה בו “היה הנכס מוקדש כהקדש לפי כל דין, תהא הבעלות בו מוקנית לאפוטרופוס, כשהיא חופשית מכל סייג, התנאה”, או הגבלה; וזאת למפרע, החל מיום 12.12.1948. “שחרור” הנכסים, שנמסר לשיקול דעתו הבלעדי של האפוטרופוס, הותר רק ל"ועדי נאמנים", שהקמתם נמסרה לשקול דעתה הבלעדי של הממשלה.

בעקבות קבלתה של הצעה זו בכנסת ביום 2.2.1965 יש להניח שרוב קרקעות הוקף המוחזקות כעת ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים, יועברו באופן סופי לממשלה.

יש להעיר שמתוך הכנסות הוקף הנאמדות בעשרות מיליוני לירות הוצאו, על ידי הממשלה, עד ל־19.2.1963 בסך הכל 2.5 מיליון ל"י⁷⁵ למטרות חינוך וסעד, כלי קודש, מסגדים וכו'. ואילו בשנת התקציב 1963/64 הוקצבו עוד כ־700,000 ל"י לאותן מטרות⁷⁶.

*

החוק השני בסדרת חוקי הפקעת הקרקעות הנו החוק הישן־חדש עליו מבוסס הממשל הצבאי, הידוע בשם תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945; או, ליתר דיוק, התקנה 125 לאותן התקנות.

תקנה זו, כאמור, העניקה למושלים הצבאיים את הסמכות להכריז על שטחים מסויימים כשטחים סגורים, שהכניסה אליהם או היציאה מהם מותרת רק לפי רשיון בכתב מאת המושל הצבאי או מטעמו.

תקנה זו – בנוסף להגבלות שהוטלו לפיה על תנועותיהם של האזרחים הערביים בתוך המדינה – נוצלה ע"י השלטונות לשם מניעתם של הרבה כפריים ערביים מלחזור לכפריהם, שגורשו מהם כתוצאה, או בעקבות, הקרבות ב־1948.

הפרוצידורה לפי התקנה הזאת קלה פשוטה ביותר. תושביו של כפר מסוים נטשו אותו או גורשו ממנו ונאסר עליהם לחזור לשם. מציעים להם לקבל “פיצויים” מתאימים ולוותר על רכושם. אולם לרוב הם עומדים בסרובם וממשיכים בנסיונותיהם לחזור לבתיהם. כדי למנוע מהם את האפשרות הזאת ולהכשיר את הקרקע לנקיטת פעולות משפטיות ובלתי־משפטיות נגדם, במקרה ומנסים לממש את תכניות החזרה שלהם מוכרז הכפר כאזור סגור⁷⁷. קבלת רשיון כניסה לכפר נעשית אוטומטית בלתי־אפשרית “מטעמי בטחון המדינה”, אלא באשור שר הבטחון או הרמטכ"ל, הואיל ואין הממשל הצבאי “רשאי” להוציא רשיון כזה. שטחי הממשל הצבאי כוללים הרבה כפרים הנחשבים לאזורים סגורים.

דוגמא לשימוש בתקנה הנ"ל הנה גירושם של תושבי הכפר רבסייה מכפרם בתחילת פברואר 1950, על ידי המושל הצבאי לגליל, והכרזת הכפר לאזור סגור לאחר מכן. תושבי הכפר פנו מיד בתביעה נגד המושל הצבאי לבית המשפט העליון⁷⁸, שקבע כי הכרזת אזור מסוים כסגור הנה אחת הפעולות “שיש בהן משום מעשה חקיקה” ושפעולות אלה “לא תקבלנה… תוקף אלא אם פורסמו בעתון הרשמי”, (הצו לא פורסם אז). על סמך זאת ציוה בית המשפט להחזיר את התושבים לכפרם.

אולם פסק־דין זה גרם פרצה מסוכנת ברשת חוקי ההפקעה וקשה היה לו לממשל הצבאי להשלים עמו. תגובת השלטונות היתה חריפה ומידית. מנעו מהתושבים בכח מלחזור לכפרם, וימים ספורים לאחר מתן פסק־הדין פורסם צו⁷⁹ ע"י ס/א נעמן סתוי, המושל הצבאי של הגליל דאז, שהכריז על הכפר כאזור סגור.

בזאת תמה לעת עתה פרשת הכפר רבסייה, אולם בישראל נמצאים עוד הרבה כפרים שמעמדם דומה למעמד רבסייה, ושרב תושביהם או חלק מהם נשארו בארץ; ולכן, כדי להקדים רפואה למכה, הוכרז באותו צו על עוד שנים עשר כפרים נוספים כאזורים סגורים, שהם: עמקא, פרדיה, כפר ענאן, צפורי, מג’דל, כפר ברעם, מנסורה, מיער, קויקאט, בירווה, דמון ורואס.

תושבי רבסייה חזרו ופנו משנית לבית המשפט העליון לאחר פרסום הצו הנ"ל⁸⁰, אולם המזל לא האיר להם פנים כעת. בית המשפט קבע שתושבי הכפר שטרם חזרו לכפרם לפני פרסום הצו – וכאמור בכח מנעו מהם מלחזור לכפר – לא יוכלו לעשות כן לאחר פרסום הצו.

גורל מר יותר ציפה לכפר ברעם, שהוכרז כאזור סגור על פי הצו הנ"ל. תושבי הכפר פנו גם הם, סוף סוף, בשנת 1953 לבית המשפט העליון וצו על תנאי ניתן בתחילת ספטמבר 1953. תגובת השלטונות היתה עצבנית ביותר. תוך הפגנת כח אדירה, התקיף חיל הרגלים וחיל האויר של צה"ל את הכפר ב־16.9.1953 והחלו בהפצצתו. הפעולות נמשכו עד שנהרס הכפר כליל והועלה באש – כשמטוסי חיל האויר חוזרים בשלום לבסיסיהם.

קרקעותיהם של כל הכפרים שנזכרו לעיל נמסרו לעבוד לישובים היהודיים הסמוכים.

*

השלישי בסדרת חוקי גזילת הקרקעות הנו החוק הישראלי עליו מבוסס הממשל הצבאי, בנוסף לתקנות ההגנה המנדטוריות – התקנות לשעת חרום (אזורי בטחון), תש"ט־1949⁸¹ שהותקנו ע"י שר הבטחון ומאז מוארך תוקפן מדי שנה בשנה על ידי חוקים מיוחדים, תוך הכנסת השינויים המתאימים; ובאחרונה עד 31 בדצמבר 1965⁸².

תקנות אלה העניקו לשר הבטחון את הסמכות להכריז, באשורה של ועדת החוץ והבטחון של הכנסת, על כל שטח של האזור המוגן (שהוא רצועת אדמה בתוך שטח ישראל ברוחב של 10 ק"מ צפונה מקו הרוחב של 31⁰ – ו־25 ק"מ דרומה מאותו קו, וזאת לכל אורך קו הגבול) או חלק ממנו כאזור בטחון. הכרזה כזאת משנתפרסמה, כוחה יפה לאסור על כל אדם שאינו תושב קבוע באזור הבטחון, להכנס לאותו איזור או להימצא בו, אלא על פי רשיון מיוחד מטעם הרשות המוסמכת, שנתמנתה על ידי שר הבטחון, לצורך ביצוע התקנות.

אזורי בטחון

אזורים אלה מהווים גם חלק משטחי הממשל הצבאי

אולם בזאת לא חידשו התקנות בהרבה ביחס להסדר שהיה קיים בנוגע לאזורים הסגורים לפי התקנה 125 לתקנות ההגנה מ־1945. ואמנם לא לשם כך פורסמו אותן תקנות שהעניקו לשר הבטחון, או לרשות המוסמכת, סמכויות דרסטיות נוספות.

בין שאר הסמכויות שהוענקו לשלטונות, קבעה התקנה 8(א) כי “רשות מוסמכת רשאית לצוות על תושב קבוע של אזור בטחון לצאת את אזור הבטחון”, ומשעשתה הרשות כן חייב אותו תושב “לצאת את אזור הבטחון תוך ארבע־עשר יום מהיום שבו נמסר לו צו היציאה” או לערער בפני ועדת ערעור מיוחדת (תקנה 10) תוך 4 ימים. במקרה והועדה מאשרת את הצו חייב המערער לצאת את האזור “תוך חמשה ימים מהיום שבו נמסרה לו החלטת ועדת הערעור”.

בלשון פשוטה יותר – תקנות אלה איפשרו לשר הבטחון, ולרשות המוסמכת שנתמנתה על ידו, לגרש את תושביו של כל כפר שנמצא בתוך אזורי הבטחון המשתרעים על חלק גדול של הגליל והמשולש⁸³. ועדות הערעור שמונו לפי התקנות על ידי שר הבטחון, נועדו רק לחפות על פעולותיהם השרירותיות של השלטונות, ואמנם שום צו יציאה לא נפסל עדיין ע"י אותן ועדות.

שמוש אכזרי בתקנות הנ"ל נעשה כלפי הכפר איקריט. כפר זה השוכן בגליל המערבי, ליד גבול לבנון, נכבש ע"י כוחות צה"ל ב־31.10.1948 ללא שום התנגדות או התנגשות. ששה ימים לאחר מכן, ב־5.11.1948 קיבלו תושבי הכפר הוראות לעזוב את המקום “לתקופה של שבועיים”, עד “שיסתיימו הפעולות הצבאיות באזור”. לתושבים נאמר שיקחו אתם רק את החפצים הדרושים להם למשך שבועיים, הואיל וההעברה אינה אלא זמנית בלבד. במשך שלושה ימים הועברו כל התושבים לכפר ראמה, בכביש עכו־צפת.

אולם עברו יותר משבועיים והתושבים לא הורשו לחזור. כל פניותיהם לשלטונות הושבו ריקם. המו"מ נמשך כשנה וחצי עד שנוכחו התושבים לדעת שהשלטונות גמרו אומר למנוע מהם את השיבה לכפרם, ולכן פנו בתביעה לבית המשפט העליון⁸⁴ נגד שר הבטחון, המושל הצבאי והאפוטרופוס לנכסי נפקדים ודרשו את החזרתם לכפרם. בית המשפט קבע, ב־31.7.1951, כי “אין כל מניעה חוקית להחזרת המבקשים לכפרם”.

עם היוודע החלטת בית המשפט בקשו התושבים מהמושל הצבאי לגליל לבצע את הצו ולהחזירם לכפרם, אולם המושל הפנה אותם לשר הבטחון, והלז הפנה אותם שוב למושל הצבאי.

ההפניות נמשכו יותר מחודש עד שב־10.9.1951 קבלו כל תושבי הכפר צווי יציאה מכפרם בהתאם לתקנות אזורי בטחון. מיד, תוך ארבעה ימים מתאריך קבלת ההודעות הוגש ערעור לועדה, שלאחר ישיבה שנמשכה עד אחרי חצות, אישרה, כמובן, את צווי היציאה.

התושבים חזרו ופנו בתביעה נוספת לבית המשפט העליון⁸⁵ ושמיעת המשפט נקבעה ל־6.2.1952. אולם חודש וחצי לפני כן, בליל ה־25 לדצמבר 1951 – ליל חג המולד – פוצצו כל בתי הכפר, שכל תושביו הם נוצרים קתוליים, על ידי כוחות צה"ל⁸⁶.

לפרשה זו היו הדים חזקים ביותר, הן בארץ והן בחוץ לארץ; במיוחד רב הרוגז בוטיקאן ובמדינות נוצריות רבות במערב אירופה. מאז אותו תאריך ועד היום הזה, עושה ממשלת ישראל מאמצים עילאיים לשם חיסולה של הפרשה, ושל פרשת כפר ברעם. הרבה הצעות של תשלום פיצויים לכפריים תמורת רכושם או הספקת שיכון אלטרנטיבי או החלפת קרקעותיהם בקרקעות דומות במקום אחר נדחו בתוקף ובעקשנות על ידי התושבים, המסרבים להסכים לכל הסדר שהוא, חוץ מחזרתם לכפרם ההרוס; אולם נראה שהמצב הכלכלי הקשה שבו שרויים רוב בני הכפר וגורם הזמן עשו את שלהם, כך ש"במסגרת הסדרת התביעות לפיצויים סיימו את תביעותיהם 15 משפחות מתושבי (הכפר). הפיצויים שקיבלו מסתכמים ב־122,000 ל"י וב־250 דונם קרקע"⁸⁷. תמורת איזה רכוש קיבלו התושבים את הפיצויים הנ"ל, אין השנתון מגלה.

זאת ועוד. בדיון שנערך בכנסת בעקבות הריסת הכפר, הודיע שר הבטחון, מר ד. בן־גוריון, כי “ביחס לעצם העובדה הפיזית של הריסת הבתים, אני רוצה להודיע שהדבר הזה לא נעשה בפקודתי, אם כי דבר זה נעשה ע”י הצבא"⁸⁸. אמנם גם ביחס ל"פרשה" אחרת הכחיש בן גוריון כל קשר שהוא, אלא שגם במקרה הזה אין מנוס מלהציג את השאלה: מי, אם כן, “נתן את ההוראה?”

קרקעות הכפר (24,000 דונם) מעובדות כעת ע"י הישובים היהודיים, אלון ושומרה, שבגליל המערבי.

מקרה אחר של שמוש בתקנות הנ"ל הנו המקרה של הכפר אל־חסאס בגליל העליון, לא הרחק מגבול ישראל־סוריה. גם תושבי הכפר הזה גורשו בשנת 1949 מכפרם ע"י השלטונות להר כנען ומשם לואדי אל־חמאם, ונשארו מחוץ לכפר עד לשנת 1952, עת פנו בתביעה לבית המשפט העליון⁸⁹ להחזרתם לכפרם. צו על תנאי ניתן ב־7.7.1952, אולם מיד הוצאו נגד כל התושבים לפי התקנות “צוי יציאה”, ובעקבות זאת קבע בית המשפט שאין באפשרותו להתערב בשיקול דעתה של הרשות שהוציאה את הצווים, הואיל וב"עניני בטחון" סמכויותיה הן “מוחלטות”.

*

החוליה הרביעית בשרשרת חוקי גזילת הקרקעות הנן התקנות לשעת חרום לעיבוד אדמות מוברות⁹⁰.

לפי הגירסה הרשמית באו תקנות אלה לשם עידוד עבודם של הקרקעות על ידי בעליהן, וזאת ע"י הענקת הסמכות לשר החקלאות “לקבל את האדמה המוברה לחזקתו, כדי להבטיח את עיבודה”, במקרה והשר “לא שוכנע שבעל האדמה התחיל, או עומד להתחיל, בעיבוד האדמה, או ימשיך בעיבודה”.

אולם למעשה באו גם תקנות אלה לשם הפקעת קרקע נוספת מידי הערבים וזאת (א) ע"י נתינת הכשר וחוקיות לפעולות ההשתלטות על הקרקע הערבית, שנעשו ע"י הרבה קיבוצים וישובים יהודיים, בהתאם לסמכות שהוענקה לשר החקלאות “לאשר פעולות כולן או מקצתן, הקשורות בעיבוד אדמה מוברה, שנעשו על ידי אדם ללא רשות לפני או אחרי היכנס התקנות… לתקפן…” ו־(ב) ע"י הפקעת קרקע נוספת באמצעות שמוש משולב בתקנה 125 לתקנות ההגנה משנת 1945, בתקנות אזורי בטחון משנת 1949 ובתקנות אלה.

כיצד נעשה הדבר? הפרוצדורה היתה פשוטה ביותר. שר הבטחון מכריז בכח תקנות ההגנה או תקנות אזורי בטחון על אזור מסוים כעל אזור סגור, או אזור בטחון, שהכניסה אליו ללא רשיון בכתב מטעם הממשל הצבאי נחשבת לעבירה בטחונית חמורה. ואילו הממשל הצבאי, כמובן, אינו יכול, “מטעמי בטחון המדינה” לתת את הרשיון המבוקש. האדמה נהפכת תוך תקופה קצרה למוברה כשאין באפשרות בעלה “להמשיך בעבודה”. שר החקלאות חיש מהר מפרסם צו הקובע שהאדמה “מוברה” היא, ואז רשאי הוא “לשם הבטחת עבודה” לעבד אותה “באמצעות פועלים שהוא יעסיקם” או “למסרה לאדם אחר, לשם עבודה”. אותו “אדם אחר” היה תמיד הישובים היהודיים הסמוכים.

התקנות, בנוסחן המקורי, קבעו כי שר החקלאות לא יחזיק באדמה מוברה משך תקופה “העולה על שנתיים ואחד־עשר חודש מיום קבלת האדמה לחזקתו”, אולם עוד לפני תום המועד ההוא, הוארכה התקופה, ע"י הפקודה להארכת תקפן של התקנות⁹¹ לחמש שנים; ובסוף הועברה הקרקע לבעלות המדינה.

*

נראה שכל החוקים הקודמים לא הספיקו להוציא את שטחי הקרקע המקווים מידי הערבים, ולמרות כל ההגבלות שהוטלו, וכל התקנות שתוקנו, נתגלו פרצות מסוכנות ברשת שהוקמה, שדרכן אפשר היה עדיין ל"התחמק" ולהמשיך בהחזקת הקרקע ועיבודה. לשם סתימת אותן פרצות והענקת סמכויות חדשות לשם הפקעת קרקעות נוספות פורסם, בסוף שנת 1949, החוק החמישי בסידרה: חוק להסדר תפיסת מקרקעין בשעת חרום, תש"י–1949⁹².

חוק זה הסמיך את הממשלה למנות “רשות מוסמכת”, הרשאית לתת “צו תפיסת מקרקעין” או “צו דיור” בכל מקרה בו היא משוכנעת שמתן הצו “דרוש לשם הגנת המדינה, בטחון הצבור, קיום אספקה חיונית או שרותים ציבוריים חיוניים, קליטת עולים או שקום חיילים משוחררים או נכי מלחמה”.

מקרקעין שנתפסו על פי החוק הזה אסור היה לה, לרשות המוסמכת, להחזיק בהם יותר משלוש שנים. אולם עוד לפני שהסתיימה התקופה ההיא, תוקן החוק⁹³ והתקופה הוארכה לשש שנים, וגם לפני סיום התקופה של שש שנים תוקן החוק בפעם השניה⁹⁴ ותקופת החזקה הוארכה עד ל־1 באוגוסט 1958, ואילו לגבי מקרקעין שיחזיקו בהם לאחר ה־1 באוגוסט 1958, יראו אותם כאילו הופקעו ע"י המדינה.

*

ראינו שכמה מהחוקים שנזכרו מדברים על “העברה”, “תפיסה”, “שמוש” בנכסים וכו', אבל לא על “בעלות”. למעשה נשארה בעלות הקרקע במובן משפטי, לפי חלק מאותם חוקים, בידי הבעלים העיקריים, אם כי החזקה נשללה מהם. בנוסף לזאת, רוב הוראותיהם של חמשת החוקים ההם היו “ארעיות” ומותנות בקיום מצב חרום במדינה, (מצב חרום הוכרז ע"י מועצת המדינה הזמנית ארבע ימים לאחר קום המדינה, ונשאר בתוקף עד עצם היום הזה). לכן הכרחי היה להקנות תוקף מתמיד לסידורים הארעיים שנעשו עפ"י החוקים הקודמים ולצעוד את הצעד הנוסף – העברת בעלותם של הקרקעות שנתפסו, באופן סופי ומוחלט, לידי המדינה. לשם זאת בא החוק השישי בסידרה – הוא חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופצויים), תשי"ג־1953⁹⁵.

חוק זה נחשב לחוליה המסכמת את חמשת החוקים שקדמו לו. תמצית הוראותיו הנה הענקת סמכות לשר האוצר להעביר את הקרקע, שנתפסה עפ"י החוקים הקודמים, לבעלות מדינת ישראל.

חוק זה קבע שבכל מקרה בו מעיד שר האוצר בתעודה לגבי נכס מסויים, שנתקיימו בו שלושה אלה: (1) ביום 1 באפריל 1952 לא היה בחזקת בעליו, (2) שימש או הוקצה בתקופה שבין 14 במאי 1948 ו־1 באפריל 1052 לצרכי פתוח חיוניים, התיישבות או בטחון – וכזכור כל החוקים הקודמים נתפרסמו לפני ה־1 באפריל 1952 ורובם התיימר להפקיע נכסים לצרכי פיתוח, התיישבות, בטחון וכו' וכו', ו־(3) עודנו דרוש לאחד הצרכים האלה – הרי נכס כזה “יועבר לבעלות רשות הפתוח, כשהוא נקי מכל שעבוד, והרשות תהיה רשאית להחזיק בו מיד”.

שבעה חדשים לאחר חקיקת החוק פורסמו ב"ילקוט הפרסומים"⁹⁶ תעודות החתומות בידי שר האוצר בהתאם להוראות חוק, המפקיעות את קרקעותיהם של יותר ממאתיים וחמישים כפרים ערביים בכל רחבי הארץ. כפרים אלה הם ברובם כפרי נפקדים, שנטשו את בתיהם ורכושם ועברו אל מעבר לגבולות, אולם הם כללו גם כן שטח נכבד שנתפס מידי אזרחים ערביים החיים במדינת ישראל עד עצם היום הזה.

קרקעותיהם של הנפקדים שהופקעו עפ"י החוק הזה, הועברו, כמובן, לרשות הפתוח ללא שום תמורה, הואיל ואין מי שיקבל את התמורה, והבעיה מחכה עדיין לפתרונה במסגרת פתרון כללי. אולם לא כן היה המצב לגבי הערבים שנשארו בישראל – שכן ביחס אליהם, המחוקק הישראלי היה “נדיב” ביותר, ונאות לקבוע את הדרכים והתנאים לתשלום הפיצויים “המתאימים”, תמורת רכישת קרקעותיהם; הפיצויים היו צריכים להיות מחווה של רצון טוב מצד הממשלה כלפי הנפגעים. אולם למעשה סכומי הפיצויים שנקבעו על ידי החוק לא עמדו בשום יחס לערך הרכוש שהופקע. הם היו אפסיים ושמשו רק מסווה להפקעת הקרקע, שנעשתה ללא תמורה.

חוק זה קבע ש"בעליו של נכס נרכש זכאי לפיצויים עליו… שיינתנו בכסף, אם לא הוסכם אחרת…". אולם מה גובה הפיצויים שיש לשלמם? על כך משיב מיד החוק, שבמקרה של קביעת שיעור הפיצויים “יראו את יום… 1 בינואר 1950 כמועד אשר בו נתפרסמה תעודת הרכישה”, בעוד שהחוק עצמו פורסם ב־20.3.1953, ותעודות הרכישה לפיו פורסמו כולן בסוף 1953 ובהתחלת 1954.

מדוע בחרו דווקא בתאריך 1.1.1950 כתאריך הקובע לשם תשלום הפיצויים – אם כי החוק פורסם 3 שנים לאחר מכן? זו היתה התחכמות מצד הממשלה לקבל, כאמור, את הקרקע בחצי חינם, שהרי בתאריך הקובע כמעט ולא נעשו שום עסקות בקרקע, ומחירה היה נמוך ביותר, ואילו ערך הלירה הישראלית היה אז שווה לערך הלירה שטרלינג, בעוד שבתקופת פרסום החוק ותעודות ההפקעה, ירד ערכה ל־20% מערך השטרלינג. בהסתמך על זאת, אפשר היה לקבל, באופן חוקי, את הקרקע הטובה ביותר במחיר הנמוך ביותר. ואמנם כך בוצע החוק הלכה למעשה: תמורת 104,000 דונם שולמו פיצויים בסך 12 מיליון לירות ז. א. כ־140 לירות עבור הדונם⁹⁷. פיצויים לפי מחיר זה שולמו עבור כ־20,000 דונם במשך שנת 1961/62, שעה שמחיר דונם של קרקע בשוק החופשי עלה למאות, ולפעמים לאלפי לירות.

באשר לגלגולי אותם נכסים, מבחינה מנהלית, והשמוש בהם הלכה למעשה מאז קום המדינה ועד קבלת חוק רכישת מקרקעין ב־1953, מכיל שנתון הממשלה⁹⁸ את הפרטים דלקמן:

"בימים הראשונים אחרי הקמת המדינה נוסדה מחלקה מיוחדת בשם “המחלקה לנכסים ערביים”…

…ביולי 1948 נתמנה אפוטרופוס על הרכוש הנטוש כפוף לשר האוצר שמשרדו הוא האחראי למדיניות לגבי רכוש זה.

הרכוש שנמסר להשגחתו ולטיפולו של האפוטרופוס היה מרובה ומגוון ביותר. הוא כלל נכסי דלא ניידי בכל רחבי הארץ ונכסים נדים שנמצאו בכל המקומות…

תפקידו הראשון של האפוטרופוס היה להשתלט על הרכוש, להשגיח עליו ולהשתמש בו לצרכים שנתעוררו באותה תקופה.

…עם התחלת העליה ההמונית בקיץ 1948 הוחל בהעמדת הדירות הפנויות לרשות העולים וכן לרשות גופים שונים שנזקקו לדיור בתקופה זו…

במארס 1950 קיבלה הכנסת את חוק נכסי נפקדים… עקרון חשוב שהונח ביסודו של חוק זה הוא כי אין האפוטרופוס רשאי למכור נכסי דלא ניידי שהוקנו לו אלא לרשות הפתוח (שהוקמה רשמית ביולי 1950)…

עם קבלת חוק רכישת מקרקעין ע"י הכנסת הוטל ביצועו על רשוּת הפתוח… והוחל בקנה מידה רחב בהעברת נכסי האפוטרופוס לנכסי נפקדים לרשות הפתוח וממנה למוסדות (בעיקר לקהק"ל) וליחידים שלהם הוקצו קרקעות…

בשנת 1953 מסר האפוטרופוס… את נכסי הדיור בערים… לחברת “עמידר” הפועלת כסוכן האפוטרופוס…

בסוף 1953 נחתם הסכם בין האפוטרופוס לנכסי נפקדים לבין רשות הפתוח, לפיו ועברו לידי רשות זו כל נכסי דלא ניידי של האפוטרופוס…"

*

החוק השביעי בסדרת חוקי הפקעת הקרקעות הנו חוק ההתישנות, תשי"ח–1958⁹⁹. זהו חוק הדן למעשה בענינים אזרחיים מובהקים, אולם גם לתוכו הוכנסו הוראות מסוימות שבאמצעותן נתכוונו לרכוש אלפי דונמים מקרקעות ערביי הגליל, ומתוך השטחים שלגביהם לא היה הסדר קרקעות.

כדי שנבין את הוראותיו של חוק ההתישנות מן הראוי לחזור בקצרה על הוראותיהם של חוק הקרקעות העותומני, 1858 ופקודת הקרקעות (סדור זכות הקנין), 1928. שני חוקים אלה קבעו ביניהם שכל המחזיק בקרקע ומעבד אותה במשך עשר שנים רצפות, יהיה זכאי בתום עשר השנים – שהיא תקופת ההתישנות – לדרוש את רשום הקרקע בשמו בפנקסי רשום הקרקעות. חוק ההתישנות נתכוון לשנות את ההוראות האלה.

בהצעת החוק הוארכה תקופת ההתישנות והועמדה על חמישים שנה, כלומר מחזיק שטוען לבעלות על קרקע מסויימת, שלא הוסדרה, חייב להוכיח עיבוד וחזקה באותה קרקע במשך חמישים שנים רצופות. בהלה חמורה אחזה את הציבור הערבי בארץ בעקבות פרסום ההצעה הזאת; נערכו אסיפות מחאה, ותזכירים הורצו לשר המשפטים, לראש הממשלה ולכנסת. בתזכיר שנשלח לועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אמרו עורכי הדין הערביים:

“ישנו מספר גדול של חקלאים ערביים שהספיקו לפתח במשך תקופה ארוכה תוך השקעת מאמצים מרובים שטחים נרחבים של קרקעות – שאינם רשומים כעת בשמם, הואיל ולא נערך בימי המנדט הסדר קרקעות באיזוריהם. אילו הוכרז כעת על הסדר קרקעות באותם האזורים, יהיו מחזיקי הקרקע רשאים לדרוש רשום הקרקע בשמם, מאחר ורובם החזיק בקרקע יותר מעשר שנים, וקל יהיה להוכיח את זאת… הארכת תקופת התישנות לחמישים שנה פוגעת בזכויותיהם המוקנות של החקלאים הערביים… אנו רואים בתיקון זה (של החוק) חוליה נוספת במאמצי השלטונות להמשיך בגזילת קרקעותיהם של הערבים¹⁰⁰”.

בעקבות גל המחאות של האוכלוסיה הערבית, וכנראה מפאת קשיי הוכחה ביחס לתקופה של חמישים שנה, קוצרה תקופת ההתישנות והועמדה על חמש עשרה שנה, אם כי לגבי שאר הענינים, שאינם מקרקעין, נקבעה התקופה לשבע שנים. בנוסף להארכת התקופה מעשר שנים לחמש עשרה שנה, הוכנסה לתוך החוק הוראה אחרת שקבעה כי “לגבי אדם שהחל בהחזקת מקרקעין לאחר יום… 1 במרץ 1943, לא יבואו במנין חשוב התקופה חמש שנים המתחילות מיום חקיקת חוק זה…”

מה טיבה של הוראה זו? למעשה הוארכה תקופת ההתישנות ע"י כך, לגבי אדם שהחל בהחזקת הקרקע ב־1.3.1943 או לאחר מכן, לעשרים שנה. קשה היה מלכתחילה לעמוד על מהותן של הסיבות שגרמו להכנסת ההוראה הזאת לתוך החוק. אולם שתי עובדות שנתגלו לאחר מכן חשפו את המניעים האמיתיים לכך. העובדה הראשונה היתה ההכרזה, עוד לפני 1.3.1963, על כל האזורים שלא נערך בהם הסדר קרקעות כעל אזורים הנתונים להסדר, במגמה להפסיק את מרוץ ההתישנות¹⁰¹, ואילו העובדה השניה התבררה במשפטו של אחד מערביי הגליל, עת שטען לבעלותו על קרקע מסויימת בפני הפקיד המסדר. במהלך המשפט הוצג ע"י ב"כ הממשלה תצלום אויר ועליו כתובות הספרות “45” ונטען שזהו תצלום אויר של הקרקע משנת 1945 המראה שאותה קרקע, או חלק ניכר ממנה לא היה בעיבוד באותה שנה, כך שיש לרשום את הקרקע בשם המדינה. מאחר וקשה היה במשפט להוכיח שהתצלום לא נעשה בשנת 1945, קיבל הפקיד המסדר את העדות ופסק בהתאם.

בערעור לבית המשפט העליון¹⁰² אושרה החלטת הפקיד המסדר ונקבע (מפי השופט כהן) כי “המסמך הנדון כאן נחזה על פניו כאילו נעשה בשנת 1945, וכל עוד לא הוכח אחרת להנחת דעתו של בית המשפט או הפקיד המסדר, הרי מעמידים אותו בחזקתו האמורה, שהוא נעשה למעשה באותו תאריך הנחזה על פניו כתאריך עשיתו… (לא הובאה)… ראיה שהתצלום לא נעשה בשנת 1945 אלא בשנים אחרות; ועל כן הוא עומד בחזקתו שאמנם הוא תצלום משנת 1945 דווקא”.

סביב ה"תצלום" ההוא מתנהלת כעת מערכה משפטית חריפה בקשר לאלפי דונמים בגליל, כשיד המחזיקים על התחתונה בעקבות פסק־דינו זה של בית המשפט העליון. יצויין שקבלת הקרקע לפי חוק זה ע"י המדינה אינה מזכה את המחזיק באיזה “פיצויים” שהם, למרות כל פעולות הפיתוח שנעשו על ידו.

*

מה גודלו של שטח הקרקע שהופקע לפי החוקים הקודמים? אין זו שאלה שאפשר להשיב עליה בפשטות, מאחר וצווי ההפקעה שפורסמו באופן רשמי התייחסו הן לקרקעותים של הנפקדים הנמצאים מחוץ לגבולות ישראל והן לקרקעותיהם של הערבים החיים בתוך המדינה, בין שסווגו כנפקדים ובין אם לא, בעוד ששום מקור אחר לסטטיסטיקה בנוגע לאותן הקרקעות אינו בנמצא – ומכאן הקושי בקביעת השטח המדויק של הקרקע שהופקעה מידי הערבים שנשארו בתוך ישראל. אולם השטח שהופקע הנו, ללא ספק, שטח גדול למדי, שעל גודלו תעיד העובדה שמ־11 כפרים ערביים – שכל תושביהם נשארו בארץ – הופקע שטח של כ־136,000 דונם (אום אל־פחם – 34,600 דונם, טייבה – 23,000, טירה – 23,000, מעליה – 12,800, בקה אל־גרביה – 10,995, ג’לג’וליה – 10,468, כפר קרע – 8,505, מג’דל – 3,960, כפר קאסם – 3,880, קולונסוה – 2,976 וסג’ור – 2,460 דונם)¹⁰³.

ביחס לגודלו של שטח הקרקע המופקע, שונים הנתונים. מנהל רשות הפתוח אמד את השטח שעמד להפקעה לפי חוק רכישת מקרקעין ב־1,200,000 דונם¹⁰⁴ ואילו לפי מקורות מוסמכים אחרים אין השטח עולה על 800,000 דונם. לפי דו"ח מינהל מקרקעי ישראל¹⁰⁵, עברו מהכפרים הערביים למדינה עד 1962, לפי חוק רכישת מקרקעין, 380,000 דונם ומאז סודרו כ־9,300 תביעות בצורה כזאת שהמדינה רכשה 146,474 דונם. לפי דו"ח אחר של המינהל¹⁰⁶, נמצאים בידי הכפרים הערביים בצפון 406,049 דונם, מהם תובעת המדינה, האפוטרופוס לנכסי נפקדים ורשות הפתוח 364,115 דונם (ומזה לקחו כבר ללא סכסוך 135,302 דונם).

לפי ממצאי הסקר שנערך על ידי המרכז המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי, אזור נצרת¹⁰⁷ ב־104 כפרים ערביים, נמצא שאותם כפרים מעבדים (בבעלות פרטית) 385,993 דונם. ואילו לדעתו של ח"כ ת. טובי¹⁰⁸ הופקע מאז 1948 שטח של 418,000 דונם של אדמות חקלאיות לפי חוק נכסי נפקדים, 70,000 דונם מקרקעות הוקף לפי חוק רכישת מקרקעין ו־205,000 דונם לפי חוק ההתישנות.

מכל מקום, יש לדעתנו לראות את ההערכה המקובלת הקובעת שמידי הערבים הנמצאים במדינה הופקע שטח של 1,000,000 דונם, כהערכה סבירה וקרובה למציאות.

*

נסיון נוסף – שלא הצליח – לגזילת קרקעות נוספות מידי הערבים נעשה על ידי הממשלה בשנת 1960, ע"י הצעת חוק ריכוז קרקעות חקלאיות, תש"ך־1960.

לפי ההצעה, הוענקה לשר החקלאות הסמכות להכריז על אזור מסויים כעל “אזור רכוז קרקעות”, שבתוכו רשאי השר להחליף קרקע בקרקע במאמץ לרכז את קרקעות הממשלה באזור אחד והקרקעות האחרות באזור אחר. אולם במקרה ואין קרקע מספקת בידי הממשלה, יהא בכחו של השר להציע “פיצויים” תמורת הקרקע, שייקבעו “על ידי ועדה שתמונה על ידי השר”.

חוק זה נועד ללא ספק להפקיע קרקעות נוספות מידי הערבים. האוכלוסיה הערבית שנתברכה בנסיון עשיר של גזילת קרקעות מידיה ע"י הממשלה, הבינה מיד את משמעותו של הרמז שבמונח “פיצויים” ונערכה לפעולה, תוך גילוי אחדות מפתיעה, שהביאה לסכול אותן מזימות.

בין הפעולות שננקטו ע"י האוכלוסיה הערבית נגד החוק היו הכרזות מחאה של 13 מועצות מקומיות ערביות שדרשו את ביטול ההצעה, עריכת שלוש אסיפות מחאה ע"י ארגון החקלאים הערביים והחזית הערבית־העממית, שבאחד מהם, שנערך בעכו, ב־5.2.1961, השתתפו נציגים מארבעים ושלושה ישובים ערביים, ואף עריכת שביתות והפגנות בכמה כפרים ערביים, כגון עילבון, טייבה, כפר יאסיף וראמה.

נוכח גל המחאות, וההתנגדות החריפה שהובעה ע"י האוכלוסיה הערבית נגד הצעת החוק, הוסרה ההצעה מסדר יומה של הכנסת.

היה זה נסיון ראשון במינו של סכול מזימות הממשלה כלפי האוכלוסיה הערבית באמצעות פעולה נמונית מאורגנת.

*

בסוף פרק זה מן הראוי לעמוד על עוד שני חוקים אחרים שלפיהם הופקעו קרקעות נוספות מידי הערבים, לאחר שרוב הסמכויות שהוענקו לפי החוקים שנזכרו לעיל כבר הופעלו ונוצלו במלואן.

החוק הראשון הנו פקודת היערות, שלכאורה אין לה שום קשר עם קרקעותיהם של הערבים. לפי הפקודה הזאת ישנם הרבה יערות במדינה הרשומים על שמם של כפרים מסויימים, כך שתושביהם של אותם כפרים רשאים להשתמש באותם יערות לצרכי מרעה, כריתת עצם וכו'.

לאחרונה הוחל בהכרזת שטחים נרחבים מתוך אותם יערות כשטחים (יערות) ממשלתיים שמורים לפי פקודת היערות – עובדה העושה את הגישה לאותם יערות מאותה עת ואילך לאסורה. כך, למשל, הוכרז על שטח של 20,000 דונם מקרקעות כפר סח’נין, 16,000 דונם מקרקעות טורען, 3,000 דונם מקרקעות כפר סמיע, 2,600 דונם בכפר רנא, 2,500 דונם בג’ת וכ־1000 דונם מקרקעות ערב אל־סואעד כעל יערות ממשלתיים שמורים.

הכרזות אלה הינן למעשה הקדמה להחלפת סוג הקרקע לאחר מכן ע"י שר המשפטים, ממתרוכה או ממושע, לקרקע אחרת שתועבר בבוא הזמן לבעלות הממשלה.

החוק השני – החשוב יותר – הינו פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. חוק זה חל, או ליתר דיוק מופעל, לגבי כל הקרקעות במדינה, הדרושות לממשלה, לרשויות המקומיות או לשאר הגופים הציבוריים האחרים במדינה שיש ברצונם לרכשם. פעולות הרכישה נעשות ע"י שר האוצר, ע"י הודעה שתפורסם ברשומות, במקרה ונוכח השר “כי דרוש או נחוץ הדבר מכל צורך ציבורי”.

חוק זה הופעל עד עתה לגבי הקרקעות הערביות רק במקרים נדירים, תוך השגת תוצאות “משביעות רצון”. אולם יש להניח שמעכשיו והלאה ישתמשו בו לעתים קרובות יותר, הואיל ולפי החוקים שנזכרו לעיל אין עתה למעשה שום אפשרות של הפקעת קרקעות נוספות, מאחר ורוב הסמכויות לפי אותם החוקים כבר הופעלו ע"י השלטונות, ורוב הקרקעות שאפשר היה להפקיען הועברו כבר לבעלות המדינה.

בין המקרים הבולטים בהם הופעלה פקודת רכישת הקרקעות היה הפקעת 1,200 דונם ממיטב הקרקעות בנצרת ע"י הממשלה, בטענה שהקרקע דרושה לבנית שכונים למשרדי הממשלה השונים בנצרת. תביעה שהוגשה נגד הממשלה לבית המשפט העיון נכשלה, מאחר ובית המשפט השתכנע שרכישת הקרקע דרושה לבניית משרדים ממשלתיים, שהם כמובן “צורך ציבורי”. אולם לאחר רכישת הקרקע נבנו עליה למעשה שכונים לעולים חדשים והוקמו עליה בתי חרושת לאריגים, שוקולד ובסקויטים. המציאות הוכיחה שכוונת השלטונות (משרד הבטחון) היתה הקמת ישוב חדש בלב נצרת (“נצרת עלית”) לשם חניקת העיר הערבית.

בפעם השניה הופעל החוק בשנת 1961 לגבי אדמות הכפרים סח’נין ועראבה שבעמק בית נטופה הדרושות למוביל המים הארצי – קרקעות שהוסכם בקשר אליהם עוד לפני כן בין הכפריים והשלטונות שהמוביל יעבור באדמת שפלה, רוויית מים, אשר בשנים גשומות אין הפלחים מעבדים אותה; ואף סומן השטח הנדון. אולם ב־1961 שינו השלטונות את עמדתם והכריזו על הפקעת שטח של 93 מטרים לכל אורך העמק (שטח של כ־2,000 דונם) בעוד שרוחב התעלה מגיעה ל־4 מטרים בלבד¹⁰⁹. בנוסף לזאת, בעוד שבאדמה לא־ערבית נמצא הצינור מתחת לפני האדמה, הרי בעמק בית נטופה הוא נמצא מעל לפני האדמה דווקא – דבר הגורם נזק רב לפלחים על ידי פיצול רוב החלקות. כשהוצגה השאלה מדוע דווקא באזור זה עובר הצנור מעל לפני האדמה, היתה התשובה שאין שום אפשרות טכנית אחרת. נראה שהמדע הישראלי, שהוא, כמובן, בין “המתקדמים והמפותחים” ביותר בעולם, המספק “עזרה” בכל התחומים לרוב מדינות אפריקה, והעוסק אף במחקרים חשובים וסודיים עבור ממשלת ארה"ב, אין באפשרותו להעביר את צינור המוביל באותו אזור מתחת לפני הקרקע.

לאחרונה הופעל החוק גם לגבי כ־5,500 דונם מקרקעותיהם של הכפרים בענה, דיר אל־אסד ונחף בגליל המערבי, שעל הפקעתן דובר בקשר להקמתה של עיירת הפתוח כרמיאל¹¹⁰. עיני השלטונות לטושות היו לאותן קרקעות עוד מלפני כעשר שנים, כאשר הוכרז עליהן כאזור סגור בהתאם לתקנה 125 לתקנות ההגנה משנת 1945¹¹¹. במשך תקופה מסוימת הכניסה לאותן קרקעות, הכוללות את המחצבות הטובות ביותר בארץ, היתה מותנית למעשה בחתימת מבקש הרשיון על מסמך, לפיו הוא מוותר על זכויותיו במקרה ותיגרם לו כתוצאה מפעולות צבאיות, חבלה גופנית או מות בתוך אותו אזור. תנאים אלה בוטלו רק לאחר בקשה שהוגשה לבית המשפט העליון¹¹².

הפקעת אותן קרקעות נתקלה בהתנגדותם החריפה של הכפריים, עובדה שהביאה לגל של הסתה פרועה בעתונות הישראלית נגדם, ואף “לסגירת” הכפרים פעמיים על ידי המושל הצבאי¹¹³ – עת שנתכוונו התושבים לערוך כנוסי מחאה נגד ההפקעה. הכפריים הציעו לממשלה קרקעות אחרות, קרקעות מקרקעותיהם באותו איזור המתאימות לבניית העיר בתנאי שתוותר על הפקעת הקרקעות החקלאיות הטובות ביותר; אולם הממשלה עמדה בשלה והטעימה שהיא תפצה את הבעלים בקרקע טובה אחרת הנמצאת באותו אזור. הכזב שבטענה הזאת נתגלה מיד כאשר פורסמו מסקנות ועדת הכספים של הכנסת בקשר לפרשה הזאת¹¹⁴. בהצעת המעוט של הועדה נאמר:

“הועדה לא השתכנעה שלא קיימת אפשרות לוותר על הפקעת האדמה החקלאית הטובה ביותר שברשות שלושת הכפרים. הפקעת קרקע חקלאית טובה זו לא רק שאיננה מוצדקת מפני שאין לממשלה כל אפשרות לפצות את בעליה על ידי קרקע אחרת, שוות־ערך מבחינת טיבה, (קרקע כזאת אין בנמצא באזור), אלא שהיא גם אינה הכרחית להקמת העיר; וזאת נוכח העובדה שהרשות המתכננת אינה מתכוונת לבנות שום מבנים על שטח זה”.

היתה זו חוליה נוספת בפעולות “גאולת” הקרקע שבוצעו על ידי השלטון.

*

בעית הפקעת הקרקעות הערביות על ידי השלטונות הנה אחת הבעיות הכאובות ביותר בתולדותיהם של ערביי ישראל. בעיה זו גרמה לזעזועים ושינויים חמורים ביותר בקרב החברה הערבית בארץ, והיא משמשת עד עצם היום הזה כאחת הטענות עיקריות של הערבים, הן בתוך המדינה והן מחוצה לה, כלפי מדינת ישראל.

אחת התוצאות הראשונות של הפקעת הקרקעות היתה עקירתם, תוך הסתמכות על חוק נכסי נפקדים, של כ־20,000 תושבים ערביים מכפריהם, והפיכתם לפליטים, במלוא מובן המילה, כשרובם חי עד היום הזה במדינת ישראל (ומכאן השם “חוק הנפקדים־נוכחים” שהודבק לחוק נכסי נפקדים לאחר מכן), במרחק של כמה אלפי מטרים מכפריהם העיקריים, שהוקצו בינתיים להתיישבות יהודית; ואין להם דריסת רגל בקרקעותיהם לשעבר, אלא בתור עובדים שכירים אצל “הבעלים” החדשים. פליטים אלה “גרים על פי רוב… בפחונים, בדונים וצריפים דלים בקצווי הכפרים, ורואים אותם כתושבים זמניים. מעטים הם העשירים שהצליחו לקנות לעצמם חלקת־קרקע בכפרי מגוריהם הנוכחיים, לבנות בית או לשכור בית בנוי. בחלק מן הכפרים (שלהם) התיישבו עולים – לא בכולם. רוב האדמות הראויות לעבוד נמסרו כהשלמה למשבצת הישובים הותיקים או להתישבות החדשה. ושוב: לא כל האדמות. רובם הגדול של הפליטים – כמעט כולם – תובעים להחזירם לכפריהם. הם מסרבים למכור את זכותם על קרקעותיהם, למרות מצוקתם החומרית. הם אינם מתערים בחברה הכפרית, עומדים על שלהם…”¹¹⁵ פליטים אלה נתמכו על ידי האו"ם עד לשנת 1952, עת שנתברר לארגון הבינלאומי שתושבים אלה הנם “בעלי רכוש” בישראל, והתמיכה הופסקה מיד. ואילו ממשלת ישאל מצדה, התעלמה בעקשנות במשך 10 שנים, מקיומם של הפליטים האלה, עד שהוכרז בשנת 1958 על תכנית מיוחדת לשיקומם, על ידי בניית כמה אלפי יחידות דיור והקמת קרן מיוחדת עבורם, לשם מתן הלוואות ומענקים. אולם תכנית זו נכשלה כמעט כשלון חרוץ, כשרוב הפליטים מסרב להכנס ליחידות הדיור שנבנו או לקבל את ההלואות המוצעות להם, מאחר והתברר שפעולות אלה מותנות בויתור הפליטים על כל זכויותיהם – כאילו הכל מוצע להם בחסד; דבר שלא הסכימו לו.

הפקעת הקרקעות, ואין אפילו כפר ערבי אחד שלא הופקעו ממנו קרקעות, גרמה לפגיעה חמורה בחקלאות הערבית¹¹⁶ ויצרה דור של מבוטלים בין ערביי ישראל, שעסקו קודם בחקלאות, היות ולא היתה באפשרותם ללמוד שום מקצוע אחר לאחר שנושלו מאדמותיהם.

הפקעת הקרקעות נתקלה בהתנגדותם החריפה והמתמדת של ערביי ישראל, והבעיה לא באה על פתרונה עד עצם היום הזה. רוב בעלי הקרקעות מסרבים לקבל את ה"פיצויים" המוצעים להם, הואיל וסכומי פיצויים אלה, כפי שראינו, הם נמוכים ביותר. בין התושבים ישנם המסרבים לקבל כפיצויים קרקעות הנמצאות בכפרי מגוריהם הנוכחיים, השייכות לנפקדים הנמצאים כיום בתוך הארץ או במדינות השכנות. לשם זירוז ענין הפיצויים מונו, על ידי שר האוצר, בשנת 1959, ועדות ציבוריות שנתבקשו להציע את המלצותיהן, למען פתרון הבעיה. ועדות אלה הציעו הגדלת סכום הפיצויים ב־15% על הקבוע בחוק, ונקבע התאריך 1.4.1963 כמועד סופי להגשת תביעות שבעליהן ייהנו מסכום מוגדל זה, אולם גם הצעה “נדיבה” זו לא היה בכחה להביא לפתרון.

לא רק שבעלי הקרקעות הערביים מתנגדים להפקעת קרקעותיהם תמורת פיצויים, אלא שחוזרת ונשנית הדרישה כלפי הממשלה מצד האוכלוסיה והמנהיגות הערבית בארץ להחזרת הקרקעות שכבר הופקעו לידי בעליהם האמיתיים. לאור דרישה זו נערכו מספר כנוסי מחאה והרצאות, בהם לקחו חלק פעיל האלמנטים המשכילים בקרב האוכלוסיה הערבית, שהוקיעו את הפקעת האדמות ודרשו החזרת הקרקע לבעליה. תביעה זו של החזרת הקרקעות שהופקעו לבעליהן, היא כה מושרשת בקרב האוכלוסיה הערבית, עד כי כל המנסה לערער עליה ומגלה נכונות לקבל פיצויים תמורת קרקעותיו המופקעות – מסתכן מיד בפסילה חברתית ונחשב בעיני חבריו ושכניו ל"בוגד" באינטרס הלאומי.

ואמנם פרשת הקרקעות אינה בעיה של פיצויים גרידא. זו היא בעיה עמוקה יותר ויסודית, הנחשבת בעיני רוב ערביי הארץ כחלק מבעית פלשתינה – והדעה השולטת בקרב האוכלוסיה הערבית היא שאין לתת יד לפתרון בעיה זו, אפילו באופן חלקי, כל עוד לא נפתרה הבעיה הכללית פתרון יסודי ועקרוני.

מאידך, לא שככו מאמצי השלטונות להביא לידי פתרון בעיות הקרקעות, על ידי תשלום פיצויים עבורן. לחץ קשה מופעל זה תקופה ארוכה, על ידי כל זרועות השלטון, לשם חיסול הבעיה (וכמובן לשם הפקעת קרקע נוספת). פעולות אלה של הפקעת הקרקע הערבית, או קנייתה על ידי השלטונות, המתנהלות לאחרונה בממדים נרחבים, שיש בהם כדי לסכן את הקיום הערבי בארץ, שני מניעים להן: הראשון הנו אסטרטגי־בטחוני, הואיל ו"גורמי הבטחון" סבורים שהימצאותם של אזורים מסוימים (הגליל והמשולש) בישראל, המאוכלסים ברובם על ידי ערבים, מהווים בעיה בטחונית חמורה, שלשם פתרונה, יש להפקיע שטחים נרחבים של קרקעות מידי הערבים, ולהקים עליהם ישובים יהודיים, במגמה לשבור את ההגמוניה הערבית באותם אזורים. ולא במקרה הוקמו שלוש עיירות פיתוח בגליל (מעלות, נצרת־עלית וכרמיאל) דווקא על ידי משרד הבטחון, ולא על ידי שום גורם ממשלתי אחר. המניע השני הנו פוליטי גרידא. רוב הקרקעות שהופקעו מידי הערבים נמצאות באזורים השייכים, לפי תכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, למדינה הערבית. שלטונות ישראל מפחדים שבבוא העת, ובמקרה של שיחות שלום בין ישראל לבין מדינות ערב, ידרשו הערבים בהוותם את הרוב בשטחים אלו את סיפוח השטחים הללו למדינות ערב, או למדינה הערבית הפלשתינאית שתקום, בהסתמך על הרוב הערבי הנמצא בהם. בנדון זה, כותב ישעיהו בן־פורת¹¹⁷:

“…מעל במות פחות פומביות אבל לא פחות גלויות וידועות, שוב ושוב נשמעת הטענה שהגליל לא נפל בחלקה של ישראל, בהתאם לחלוקת הארץ, וכי יש עדיין מקום לחלום על משאל־עם באיזור זה, שהוא – מן־הסתם – ערבי ולא יהודי”.

“הגליל שלנו”? על המפה – אולי כן.

במציאות, בטריטוריה עצמה, נראים פני הדברים שונים לגמרי, ואין להאשים אלא את עצמנו, כי בעית הגליל היא בעיה יהודית… זוהי אמפריה ערבית בתוך המדינה¹¹⁸.

…בלי תודעה ציבורית עמוקה, מבוססת על ידיעת השממה בצפון – לא נגאל את הגליל.

הסבורים, ובכלל זה הממשלה, שהממשל הצבאי בלבד יגאל אותו – אינם אלא טועים¹¹⁹"

ואילו סגן שר הבטחון, שמעון פרס, קובע¹²⁰:

“… שטחים בלתי־מיושבים בישראל או מיושבים באופן מסויים מהווים ויהוו נושא להתענינות, החורגת מתחום המדיניות ההתיישבותית של ישראל. ארצות ערב נושאות את עיניהן לשטחים המיושבים על ידי יהודים, על אחת כמה וכמה לשטחים שאינם מיושבים כלל או שאינם מיושבים על ידי יהודים”.

ולכן “ממהר” משרד הבטחון ליישב אותם אזורים על ידי יהודים, במגמה להפוך את הערבים שם למעוט, ועל ידי כך להעמיד את הערבים, בתוך ישראל ומחוצה לה, בפני עובדות מוגמרות.

 

פרק שלישי: מדיר יאסין עד כפר קאסם    🔗

מדיניות “היד החזקה”    🔗

דיר יאסין וכפר קאסם – שני שמות אלה הפכו לשם דבר בתולדותיהם של ערביי הארץ. הפרשה הראשונה אירעה ב־9.4.48 כחודש לפני הקמת המדינה, כאשר התקיף כח מזוין של האצ"ל, יחד עם חברי לח"י, את הכפר דיר יאסין בקרבת ירושלים (כיום בית־חולים לחולי רוח “קרית שאול”), וערך פוגרום איום, שנתפרסם לאחר מכן בעולם כולו, בתושבי הכפר. יותר מ־200 נפש מתושביו נרצחו, לא הבחנה בין זקנים, נשים וטף. את הנותרים בחיים הובילו המתקיפים ב"תהלוכת נצחון" בחוצות ירושלים, כשבגדי השבויים ושוביהם מוכתמים בדם.

טבח מחריד זה, שנערך בדיר יאסין, בא כדי להפיל מורא על הערבים בארץ ולהביא למנוסתם בבהלה מבתיהם – מטרה שהושגה כמעט במלואה עם בריחתם של כשלשת רבעי מיליון ערבים מפלשתינה. מטרה זו אושרה במפורש לאחר מכן ע"י דובריהם המוסמכים של האצ"ל ולח"י, ולאחרונה גם ע"י ההיסטוריונים המוסמכים של צה"ל, בציינם שהמקרה גרם ל"מנוסת בהלה" בין ערביי הארץ. יצויין שמפקד ההגנה בירושלים הודיע 4 ימים לאחר ההתקפה שהכפר דיר־יאסין, “לא השתתף בהתקפה על ירושלים העברית והיה אחד המקומות הערבים… שלא נתן דריסת רגל לכנופיות הפולשים¹²¹”… מפקד ההגנה סיים את הודעתו בציינו שהיה בהתקפה זו משום השפלה של “כבוד הנשק העברי”.

*

ההנהגה המוכרת של הישוב הטילה את האחריות לטבח דיר־יאסין על האצ"ל ולח"י – ארגוני ה"פורשים"; בהדגישה, בצביעות אופיינית לה, את עמדתה המוסרית המתנגדת למעשים מעין אלה. אולם לא עברו הרבה חדשים והנהגה זו השתלטה על מדינת ישראל, ונטלה לעצמה את רסן השלטון, בו היא מחזיקה עד עצם היום הזה.

במשך תקופה זו, אם כי השתנה מעמדם של הערבים בארץ שינוי יסודי, מזה שהיה ב־1947/8 עת נחשבו כצד לוחם, ואילו עתה הפכו לאזרחי המדינה היהודית, בוצעה אחת הזוועות המפורסמות ביותר, אשר זכתה לפרסום רעשני בארץ ובעולם כולו – הרצח האכזרי והשיטתי של 49 תושבים חפים מפשע בכפר קאסם במשולש, בליל ה־29 לאוקטובר 1956, ערב התוקפנות האנגלית־צרפתית־ישראלית נגד מצרים, שהחלה אותו לילה.

הטבח שבוצע בכפר קאסם מהווה כתם בל־יימחה בהיסטוריה של מדינת ישראל, כשהאחריות לגביו מוטלת הן על שכמה של המנהיגות הרשמית במדינה והן על חלק ניכר מהשכבות המשכילות בקרב העם היהודי; ובמיוחד גדול חלקה של העיתונות העברית הישראלית באחריות זו, שעשתה במשך תקופה ארוכה למען החרפת השנאה בין שני העמים.

הטבח בכפר קאסם בוצע, כאמור, ב־29.10.1956. שבוע לאחר מכן (6.11.56) נמסרה הודעה סתמית בכנסת ע"י ראש הממשלה, שבה דובר על תושבים ש"נפגעו" ע"י משמר הגבול. בהודעה דובר על הקמת ועדה משולשת ע"י הממשלה¹²² שמתפקידה לברר "(א) נסיבות המאורעות… ב־29 באוקטובר 1956, (ב) מידת אחריותם של אנשי משמר הגבול… ו־(ג) הפיצויים שהממשלה חייבת לשלם למשפחות עקב התנהגותם של אנשי משמר הגבול (שמא חשב אז ראש הממשלה על עסקת הפיצויים שנחתמה עם גרמניה…). בהמשך ההודעה דובר על העמדת כמה אנשים ממשמר הגבול למשפט צבאי, כיוון שביצעו “פקודה בלתי חוקית”.

אולם לא היה בהודעה זו כדי להטיל אור על אותה פרשה, ובקרב הציבור היהודי מעטים ידעו את הדברים לאמיתותם; אם כי רוב האוכלוסיה הערבית ידעה כמעט את כל הפרטים, תוך זמן קצר ביותר לאחר שאירעו, מפי יסודות מסויימים שדאגו להפצת רוב הפרטים – ולפעמים אף תוך הגזמה – בכל הישובים הערביים.

השתיקה הרשמית נמשכה כחודש וחצי אחרי המעשה. בקרב הציבור היהודי השתררה דאגה עמוקה, שהורגשה בהודעות וחדשות שנתפרסמו ברוב עתוני המדינה. יפה תיאר אז את המצב המשורר נתן אלתרמן כאשר כתב¹²³:

אחר שנתחורו לך קמעה־קמעה פרטיו של אותו מעשה מחריד,

אחר שנתגלו לך אפיו וממדיו וקמו חשופים כמו גלעד,

שיוית כנגדו את הודעת הממשלה. ההודעה על “נפגעים” ההודעה

העמומה־החורורית

ולא ידעת אם אמנם אליו היא מתכונת… כי תהום בין העבדות

המבעיתות ובין ההד

אחר שנתחורו לך פרטיו של אותו מעשה מחריד,

פרטיו שאין היד מורמת לספרם בכתב לא רק מטעמי צנזורה מצוה…

ידעת; אין לכתוב על כל נושא אחר. לא מאמר ולא ספור ושיר, כי

מסרבת העברית

לדלוג על נבלה שנעשתה בישראל. כך אפי הלשון הזאת. כזה טיבה

אומרים: “יהיה משפט – וסוף פסוק. הדין ידון ואת גזרו יפסק”.

אומרים: “נניח זאת לתהליך המשפטי. האם אין די בכך?” לא,

אין זה כל וכל.

הדין הוא אלף־בית משכל ראשון. לא יתכן כי לא יעיר הפשע את החק.

אך גם לפני בית־דין וגם אחרי בית־דין עוד חסרה הפרשה עקר גדול.

לא תתכן חברת אנוש, אשר מקרה כזה שנתחולל לתועבה

לא יעורר בה את החלחלה והחמה. חמת צבור עם זעמם

האנושי והפרטי של אנשים ושל נשים.

שכן בלעדי זאת אין המשפט כי אם תגובה מיכנית, טכנית, רובוטית!

תגובה המתחוללת בשממה ובריקנות ולא בקרב עם צלול הכרה ונכון חושים.

ידענו גם הגד לנו: מטה המשטרה חרד לשמע פעלם של פקודיו

(אף כי חובה לומר: עושי הפשע לא היו כפופים למרותו־וסמכותו

באותו ליל עצר יהודי…).

ידענו גם הגד לנו כי המטכ"ל זעזע, ולא אחד בממשלה תפס ראשו

בשתי כפות ידיו…

אך מאתנו, מהמון בית ישראל, גוזלים את זכות היסוד של הידיעה

ושל הדין.

שכן מיום המעשה ועד עתה נתון אותו הפרק לטפול

של לחש סוד שאינו סוד כי כבר יצא הוא לשוטט בארצות חוץ,

שכן מאז ועד עתה אופף את זו הפרשה אפול,

אפול לא־אנושי ולא־צודק ולא־נחוץ,

וזמרים וזמרות שרים את שיר משמר־הגבול

וקול דמי נקיים חופר אפיק בו וערוץ.

וכך במקום הקו העז והברור אשר יפריד בין הצבור ובין פושעיו,

בין מלאכת המשמר ההכרחית ובין הופכי צלמה לצלם חרדות,

נפרשת סכתה של השתיקה על כל וכל יחדיו

והועדה אשר הוקמה לחקר היא הסודית, החשאית והאלמה שבועדות.

וכך נהיה כלנו, בלי־משים ועל כרחנו, מאיש הרחוב ועד ראשי מטות ועד

שרים בממשלה,

כשתפים לאחריות־שמירת־סודו של מעשה דמים בל ישמע קולו,

וכך יוצא כי עם המתעתד להיות אור לגויים אינו מראה סמן של

התרגשות קלה

על זועה שנעשתה בידי שוטרים שומרי גבולו. ענין לבית הדין הוא, ותו לא.

לא תתכן חברת אנוש, לא יתכן צבור בר הכרה

שלא יהם לעת מקרה כזה ולא ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר)

כיצד קרה מה שקרה ואיך יכול היה לקרות מה שקרה

ואיך ומה חיב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר.

לא תתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט,

ולא ירעיד בה, לפחות במעט, כסאות של מפקחים ומפקחים ישירים וגם

לא־ישירים.

ולא ירעיש בה משגים שנשתרשו ולא יזעיק מורי פקוד והדרכה

ולא יעיר בה את חשבון־הנפש־והאחריות

וזאת מחוץ לענש שיחול על ראש עושי התועבה האסורים.

לכן לא זו בלבד שאין לשמר את הדברים בסוד,

לא זו בלבד שאין לנעל דלתי משפט על זה הפשע ולדון בו

במלחש ובמכסה.

כי הדיון צריך לחרג ממסגרתו, כי יש לדון על כל באור מלא, מני

גורמי עראי ועד גורמי יסוד

כי רק בדרך זו יגד ויקבע כי אין לעם הזה יד באשם הזה.

אמנם – על סף המלחמה היה המעשה. על סף מסה גדולה וסער רב,

אך אם יש טעם לחשבון של “נסבות”… כקטגור נושאת קולה עת עברות!

על סף זירת קרב היה המעשה. אכן. אבל בקצה זירת הקרב,

בפאתי דרום של הזירה הזאת קמים צוקיו של הר עשרת הדברות".

לאט לאט נודעו לציבור היהודי, על ידי מאמרים מפורטים וארוכים שנתפרסמו בעתונות. רוב העובדות ביחס לאותה זוועה שבוצעה בכפר קאסם. הממשלה נאלצה להעמיד את הנאשמים, 11 במספר (והם: רס"ן שמואלי מלינקִי, (2) סגן גבריאל דהאן, (3) טר"ש שלום עופר, (4) טור' מחלוף חריש, (5) טור' אליהו אברהם, (6) רב"ט גבריאל עוליאל, (7) טור' אלברט פחימה, (8) טור' אדמונד נחמני, (9) רב"ט איסמעיל עבדול רחמן, (10) טור' שעבן סעיד זכריה, (11) טור' דניאל סמניץ) למשפט בפני בית דין צבאי – שלשת הנאשמים האחרונים זוכו בדין.

במשפט נתבררו קמעה קמעה, וביסודיות, כל פרטיו של אותו טבח מחריד שבוצע בכפר קאסם ב־29.10.1956. להלן קטעים על השתלשלות הדברים¹²⁴:

“בערב… (מלחמת סיני)… הוטל על אחת החטיבות של פיקוד המרכז להערך להגנה על שטח של הגבול הישראלי־ירדני… (ולשם כך)… סופח ב־28.10.1956 אחד הגדודים של משמר הגבול… לחטיבה הנ”ל של צה"ל, ומפקד הגדוד, רס"ן מלינקי, הועמד תחת פיקודו הישיר של מפקד החטיבה, אל"מ יששכר שדמי.

ב־29.10.1956 בבקר הודיע אלוף פקוד המרכז. האלוף צבי צור (לאחר מכן רמטכ"ל צה"ל), לאל"מ שדמי, וליתר מפקדי החטיבות על המדיניות שנקבעה כלפי האוכלוסיה הערבית…"

ובעמ' 100:

"…אלוף הפקוד הוסיף והטעים בפני מפקדי החטיבות כי הבטחת הפעולה בדרום (הכוונה למבצע סיני) מחייבת שמירה מוחלטת על השקט בגזרה הירדנית.

…אחר הודעת המדיניות הזאת בקש אל"מ שדמי רשות להטיל בכפרי המיעוטים הנמצאים בגזרת חטיבתו עוצר לילה, על מנת (א) להקל על הערכות כוחותיו ו(ב) למנוע פגיעות ע"י חיילי המילואים בתושבי הכפרים… אלוף הפיקוד אשר שוכנע… נתן לאל"מ שדמי רשות להטלת עוצר לילה.

…באותו היום (29.10.1956) הזמין אל"מ שדמי את רס"ן מלינקי למפקדתו ומסר לו את המשימות המוטלות על גדודו והוראות בנוגע לשיטת ביצוען. אחת המשימות שהוטלו על גדוד משמר הגבול היתה הטלת עוצר בית בכפרים כפר־קאסם, כפר־ברא, ג’לג’וליה, טירה, טייבה, קלנסוה, ביר אל־סקה ואיבטן בשעות החשכה. סוכם בין שני המפקדים כי שעות החשכה, לצורך תחילת העוצר, תיחשבנה משעה 17 עד 6 בבוקר…

בהמשך דבריו הורה המח"ט (שדמי) למג"ד (מלינקי) כי העוצר יהיה חמור ויישמר הפעם ביד חזקה, לא ע"י מעצרים, אלא ע"י פתיחה באש, והוא הוסיף והסביר לו כי “מוטב הרוג אחד” (וגרסה אחרת: "כמה

ככה") מהסתבכות במעצרים".

כששאל מלינקי את שדמי, מה יהיה גורל האזרח שיחזור מעבודתו מחוץ לכפר, בלי לדעת על העוצר, והעלול להיתקל בכניסה לכפר ביחידות משמר הגבול, השיב לו שדמי: “אינני רוצה סנטימנטים”, ו"אללה ירחמו" (השם ירחם עליו).

“הוראת המח”ט (שדמי) ניתנה למג"ד (מלינקי) בע"פ וביחידות. מלינקי רשם בשעת השיחה אף מלים ספורות ביומנו… ואלה הן:

“הטלת עוצר מחושך עד אור, 0600–1700. מדיניות תקיפה”.¹²⁵

גם טיוטת הפקודה שנוסחה ע"י מלינקי והוגשה לקצין האג"ם החטיבתי סמוך להתחלת העוצר, הכילה בסעיף “השיטה” את המלים הבאות:

“לא יורשה אף תושב לעזוב את ביתו בשעת העוצר; אשר יעזוב – יירה; לא יהיו מעצרים”.¹²⁶

מצויד בהוראות אלה ערך רס"ן מלינקי במפקדתו קבוצת פקודות גדודית, בה השתתפו כל קציניו. באותה ישיבה

“הודיע (מלינקי) לקצינים הנאספים על פתיחת המלחמה, על הכפפת הגדוד לחטיבת צה”ל, ועל משימות הגדוד, הכוללות הטלת עוצר בכפרי המיעוטים משעה 17.00 עד שעה 06.00 בבוקר לאחר הודעה למוכתרים בשעה 16.30. אשר לשמירת העוצר הטעים המג"ד כי אסור לפגוע בתושבים היושבים בבתיהם לבטח, אבל כל מי שיימצא מחוץ לבית (גירסה אחרת: כל מי שייצא מן הבית, כל מפר עוצר) יירה על מנת ליהרג. המג"ד הוסיף ואמר כי לא יהיו מעצרים, ושאם בלילה יהיו כמה הרוגים (גירסה אחרת: רצוי שיהיו כמה הרוגים), יקל הדבר על שמירת העוצר בלילות הבאים"¹²⁷.

“…בהמשך קבוצת הפקודות איפשר המג”ד שאלות. ע.מ.מ. פרנקנטל שאל: מה לעשות עם נפגעים (גירסה אחרת: פצועים)? מלינקי השיב אין לטפל בהם (גרסה אחרת: אין לפנותם; עוד גרסה אחרת: לא יהיו פצועים). מ.ר. מנשס אריה, אחד ממפקדי המחלקות, שאל: מה בקשר לנשים וילדים? מלינקי השיב: בלי סנטימנטים (גרסות אחרות: דינם כדין כולם. העוצר חל על כולם). מנשס הוסיף ושאל: מה עם החוזרים מהעבודה? כאן ניסה… אלכסנדרוני להתערב. אך המג"ד השתיק אותו והשיב: דינם כדין כולם (לפי גרסה אחרת הוסיף המג"ד: “אללה ירחמו. כך אמר מפקד החטיבה”).

בפרטיכל הישיבה… שנרשם… ונחתם זמן קצר אחרי קבוצת הפקודות ע"י המג"ד, נאמר בין היתר:

“החל מהיום ב־17.00 יוטל עוצר בכפרי המיעוטים עד שעה 06.00 בבוקר. כל מפירי העוצר יירו ע”מ להרוג"¹²⁸.

לאחר אותה הכנה פסיכולוגית, ולאחר אותן הוראות שקבלו החיילים־השוטרים: “לירות על מנת להרוג” כל מפר עוצר, יצאה הקבוצה לכפר קאסם. לשם המשך פעולתה; שם

“סגן דהאן ערך… לפני צאת המחלקה למקום פעולתה, תדריך מחלקתי, בו הורה לחייליו כי תפקידם יהיה לבצע עוצר בית בכפר קאסם משעה 17 עד 6 בבוקר, כי עליהם לירות, על מנת להרוג, בכל אדם שייראה אחרי שעה 17 מחוץ לבית, בלי הבדל גברים, נשים, ילדים וחוזרים מחוץ לכפר”¹²⁹.

בכפר קאסם עצמו חילק סגן דהאן את מחלקתו לחוליות בנות 3 או 4 אנשים (כולל מפקד החוליה), המצויידים במקלעים או תת־מקלעים ורובים, הציב כל חוליה במקום השולט על פרברי הכפר, על מבואותיו או קצותיו, והטיל על מפקדי החוליות את האחריות לביצוע העוצר, ובכלל זה את הסמכות למתן פקודות אש, בהתאם להוראותיו הקודמות שחזר עליהן.

"חוליה בפיקודו של רב־שוטר עופר שלום… עם שני הטוראים… (חריש מחלוף ואברהם אליהו)… כשהיא מצוידת במקלע ברן ושני רובים, הוצבה במבוא המערבי של הכפר, במקום השולט על הכביש היחיד המוביל לכפר קאסם.

"חוליה בפיקודו של רב־שוטר עוליאל גבריאל… עם שלשה טוראים (השוטר בורשטיין והטוראים אלברט פחימה ואדמונד נחמני) הוצבה במבוא המזרחי של הכפר, כשהיא מצויידת בבזוקה, עוזי, ברן ורובה. זמן מה אחרי התחלת העוצר… הוזעקה חוליה זו מעמדתה במזרח הכפר, (ורב"ט עוליאל גבריאל והטוראים אלברט פחימה ואדמונד נחמני) צורפו לחוליתו של עופר במבוא המערבי.

חוליות אחרות הוצבו בצפון הכפר, במרכזו ובדרומו.

סגן דהאן בעצמו, עם הטוראים… (איסמעיל עבדול רחמן, שעבאן סעיד זכריה ודניאל סמניץ), ועם נהג הג’יפ, כשהם מצויידים בתת־מקלע עוזי, ברן ו־3 רובים, היוו חוליה ניידת, שסיירה בכפר וקישרה בין החוליות השונות".¹³⁰

באותו יום (29.10.1956), בשעה 16.30, הודיע סמל משמר הגבול למוכתר הכפר על הטלת העוצר, משעה 17 עד למחרת בשעה 6 בבוקר, הזהיר אותו כי העוצר יהיה חמור וכרוך בסכנת מות ודרש ממנו להכריז על העוצר בכפר. ואילו המוכתר, ודיע אחמד סרסור, השיב לסמל

“כי 400 פועלים (מבני הכפר) נמצאים מחוץ לכפר וחלק מהם בסביבות הכפר או במקומות עבודה קרובים באופן יחסי, כגון עוספיה, וחלק במקומות רחוקים כגון פתח־תקוה, לוד, יפו ועוד, כי אין לאל ידו להודיע על העוצר לנמצאים מחוץ לכפר, אחרי דין ודברים הבטיח הסמל למוכתר… להעביר את כל החוזרים לכפר, “על אחריותו ועל אחריות הממשלה”. המוכתר, בעזרת בני ביתו, הכריז במרכז הכפר, בצפונו ובדרומו על הטלת העוצר, וכל מי שנמצא בתוך הכפר נכנס לביתו לפני שעה 17.00”.¹³¹

במלים אחרות, העוצר בכפר קאסם, שעל הטלתו נודע למוכתר הכפר סמוך לשעה 16.30, ביום 29.10.1956, נכנס לתוקפו כחצי שעה לאחר מכן באותו יום; היינו, בשעה 17.00, כאשר עשרות פועלים מבני הכפר נמצאו רחוק במקומות עבודותיהם השונים, כשאין באפשרותם לדעת על הטלת העוצר. גורל מר ציפה לאותם פועלים בחזרם לכפרם ממקומות עבודתם; ותוך שעת העוצר הראשונה (משעה 5 עד 6 אחה"צ) נרצחו בכפר קאסם, על ידי חיילי משמר הגבול של מדינת ישראל, 47 אזרחים ערבים. הרצח בוצע בדם קר, באכזריות וללא שום סיבה. מתוך אותם 47 אזרחים, 43 נרצחו במבוא המערבי של הכפר, 1 במרכז הכפר ו־3 בצפונו. יחד עם זאת, נפצעו קשה מספר אזרחים נוספים.

בין 43 האזרחים שנרצחו במבוא המערבי של הכפר (“המזלג”) – היו 7 ילדים וילדות ו־9 נשים צעירות וקשישות, אחת מהן בת 66 – רובם תושבי כפר קאסם, שחזרו בין השעות 17.00 – 18.00 מעבודתם מחוץ לכפר. כולם כמעט חזרו בכביש הראשי, מקצתם ברגל ורובם ברכב – על אופניים, בעגלות ובמכוניות משא. ברוב המקרים, נתקלו החוזרים, בהגיעם לתחום הכפר, בחוליה של משמר הגבול, אשר פקדה עליהם לעמוד, ציוותה על הנוסעים לרדת מכלי רכבם, זיהתה אותם כתושבי כפר קאסם החוזרים מהעבודה, נתנה פקודת אש, ומיד ניתכה על העומדים אש אוטומטית ואש רובים מטווח קצר. “בכל קבוצת חוזרים נהרגו חלק מהאנשים וחלק נפצעו, ורק מעטים נמלטו בלי פגיעה. אחוז ההרוגים בין החוזרים הלך וגדל; בקבוצה האחרונה שהיתה מורכבת מ־14 נשים וילדות ו־4 גברים נהרגו כולם חוץ מנערה אחת שנפצעה קשה”.

פעולות אלה יכלו להימשך באותו קצב, ולהביא לאסון עוד יותר גדול, אולם

“דהאן, שהשתתף אישית… בהריגות ושעמד בסיוריו בג’יפ על כל הנעשה בכפר, הודיע כמה פעמים במכשיר אלחוטי שנמצא במכוניתו למפקדת הפלוגה על מספר ההרוגים. המספר המדוייק של דווחיו שנוי במחלוקת, אבל אין מחלוקת על הדווח הראשון: “אחד פחות” (פירושו: הרוג אחד) ושני הדווחים האחרונים: “15 פחות” ו”הרבה פחות, קשה לספרם". שני הדווחים האחרונים, שבאו תכופים בזה אחר זה, נקלטו ע"י סרן לוי ונמסרו למג"ד (מלינקי), ששהה אותו זמן בג’לג’וליה יחד אתו. בעקבות הדו"ח מכפר קאסם על “15 פחות” נתן מלינקי פקודה – שלא הספיק להעבירה אלא אחרי הדווח על “הרבה פחות. קשה לספרם” – להפסיק מיד את האש ולנהוג במתינות בכל האזור… פקודה זאת שמה קץ לשפיכות הדמים בכפר קאסם".¹³²

עד כאן האירועים העיקריים בכללותם. אולם אין מנוס מלעמוד על פרטי הדברים; ולמען יבואר לכולנו כיצד בוצע אותו פשע מחריד בכפר קאסם בערב ה־29.10.1956. תיאור הטבח על כל פרטיו עלול לשפוך אור על המניעים העיקריים המסתתרים מאחוריו, ולעזור להבנת היקפו ומשמעותו. לשם כך נחזור שנית לפסק־דינו של בית המשפט המחוזי, שם תוארו פרטי הפשע בבהירות ובקפדנות. בהסתמכו על העדויות הרבות שהובאו בפניו, קבע בית המשפט:

"ראשוני החוזרים שעליהם נפתחה אש יריות במבוא המערבי של הכפר היו ארבעה פועלי מחצבות, שחזרו על גבי אופניים ממקומות עבודתם בסביבות פתח־תקוה וראש העין. זמן קצר אחרי התחלת העוצר עברו ארבעת הפועלים בצוותא את המזלג, כשהם מובילים את אופניהם בידיהם, ואחרי שהתקדמו כ־10–15 מטר בדרך בית הספר, נפתחה עליהם מאחור או מצידם השמאלי אש מטווח קצר. שנים מתוך הארבעה

אחמד מוחמד פריג',

עלי עותמן טהה (30),

נהרגו ע"י היריות, אחד (העד מחמוד מוחמד פריג', אחיו של ההרוג אחמד פריג') נפצע בירכו ובזרועו, ואחד (העד עבדאללה סמיר בדיר) הפיל את עצמו על הארץ בלי להפגע. על מחמוד הפצוע נפלו אופניו וכיסו אותו; וכך שכב בלי לנוע במשך כל יתר תקריות הדמים שהתחוללו בסביבתו; לבסוף זחל לכרם זיתים ושכב תחת עץ זית עד אור הבקר. על עבדאללה נפתחו יריות חדש בהתגלגלו מהכביש הצידה, הוא נאנח והעמיד פני מת, ואחרי שתי התקריות הבאות שאירעו על ידו התחבא בתוך עדר עזים שרועיו נהרגו ונמלט עם העזים לכפר… "¹³³

“זמן קצר אחרי התקרית הנ”ל הגיעה למזלג עגלה בת שני גלגלים הרתומה לפרד, ובה ישבו העד אסמעיל מחמוד בדיר… ובתו הקטנה (בת 8), שחזרו מפתח־תקוה, על ידי העגלה או מאחוריה הלכו ברגל שני גברים שנשאו ירקות, אחד מהם תושב כפר־ברה, וכן העד מוחמד עבדול רחים עיסא, נער בן 14. באותו הזמן הגיע סגן דהאן במכוניתו, ועמו חוליתו הניידת… והנהג חסקל יעקב, בסיור על יד המזלג. המ. מ. פקד על אנשי חוליתו לרדת מן המכונית, הם ירדו עם נשקם (ברן ושני רובים), והמ. מ. ירד עם תת־מקלע עוזי בידו ונגש לעגלה. דהאן ציווה על איסמעיל לרדת מן העגלה ולעמוד יחד עם שני הולכי הרגל המבוגרים בשורה אחת בשולי הכביש… על הנער מוחמד פקד דהאן לעלות על העגלה ושלח אותו יחד עם הילדה הבוכה לכפר… דהאן נתן פקודת אש וירה בשלשת הגברים צרוד כדורים בעוזי שבידו… שלשת הגברים שעמדו בשולי הכביש נפגעו ביריות ונפלו… היריות נמשכו עליהם גם כאשר שכבו על האדמה. שנים מתוך השלושה, והם שני הולכי הרגל, נושאי הירקות –

גאזי מחמוד דרויש עיסא (20),

מוחמד עבד רחמאן עאסי…

נהרגו. אסמעיל נפצע קשה ע"י יריות מספר בשתי מתניו ובירך ונחשב ע"י אנשי משמר הגבול כמת¹³⁴.

"זמן קצר אחרי מעשה הרצח הזה חזרו רועה צאן ובנו – נער בן 12 – עם עדרם מן המרעה. הם התקרבו לדרך מסחה מן המזלג. והעזים עברו את הדרך והגיעו עד לדרך בית הספר. הרועה זרק אבנים בעזים שהתרחקו, כדי לכוון אותן לדרך מסחה. 2–3 חיליים שעמדו ליד המזלג פתחו ביריות מטווח קצר על הרועה ובנו והרגום. שמות ההרוגים

עותמן עבד עבדאללה עיסא (30)

פתחי עותמן עבד עיסא. (12)"¹³⁵

“זמן מה לאחר… (מכן)…. הגיע לסביבת המזלג העד עומר מחמוד עודה, בן 57, חקלאי וסוחר, שבא במשאיתו מפתח־תקוה, העד ישב על יד הנהג, בארגז המשאית נסע בנו, שותפו… ושני פועלים תושבי כפר קאסם. בהתקרבו למזלג ראה העד שלשה חיילים הפותחים באש על מישהו, ומיד הורה לנהגו לעצור את המכונית. אחד החיילים ניגש למכונית ומבלי לשאול כל שאלות ציווה על הנהג לנסוע. הנהג המשיך בנסיעה בהתאם לפקודת החייל, ומיד אחרי שסיבבו את המזלג נפתחה על המשאית אש יריות מאחור ע”י החיילים שעמדו על ידי המזלג. היריות נמשכו כשהמכונית התרחקה במהירות מהמקום. הנהג נבהל והוריד את המכונית מן הדרך, אך לבסוף חזר לכביש הגיע לביתו של עודה הנמצא מאחורי בית־הספר. בפנותו אל ארגז המשאית מצא עודה את שותפו –

מחמוד עבדול ג’אסר ריאן

כשהוא הרוג ע"י יריות…"¹³⁶

“זמן קצר אחרי מכוניתו של עודה הגיעה למזלג עגלה בת 4 גלגלים הרתומה לפרד, ובה ישבו בעל העגלה – העד אסמעיל עקאב בדיר – שבא מפתח־תקוה, ובן דודו – העד תופיק אברהים בדיר – שהצטרף אליו בדרך. על ידי המזלג נעצרה העגלה ע”י חייל, שציווה על שני הנוסעים לרדת מן העגלה ולעמוד על ידה בכביש. החייל עמד ליד המזלג, ולא הרחק ממנו – לצד דרך בית הספר – שכבו שני חיילים נוספים עם נשקם. מיד אחרי העגלה התחילו להגיע למזלג חבורות חבורות של רוכבי אופנים, פועלים שחזרו לכפר קאסם מעבודתם, כשפנסיהם דולקים. כל אחד מהם נצטווה ע"י החייל העומד לשים את אופניו על יד העגלה ולעמוד בשורה אחת עם נוסעי העגלה יתר רוכבי האופנים. בסך הכל הועמדו בשורה על הכביש כ־13 איש. כשאחד מהם – המנוח סלים אחמד בשיר בדיר – עמד בקצה השורה, צעק החייל: “כלב, עמוד באמצע השורה!” והמנוח עבר לאמצע השורה…

כשלא נראו באופק פנסים של אופנים נוספים, שאל החייל הנ"ל את העומדים בשורה מאין הם, ותשובתם היתה כי כולם מכפר קאסם. באותו רגע צעד החייל אחורנית, פקד על שני החיילים ששכבו באלכסון מול השורה (ושבידי אחד מהם היה ברן…): “תקצור אותם!”, ומיד ניתך מטר יריות על שורת העומדים. כולם נפלו, חוץ ממוסטפא… הזריז, שברח וקפץ מעל לגדר. החיילים הוסיפו וירו באותם השוכבים שגילו סימני חיים. וכשכולם נראו מתים או גוססים פינו את הכביש מהגופות וריכזו אותם בערימות לצד הכביש. מ־13 העומדים על הכביש נהרגו ששה וארבעה נפצעו קשה. ואלה שמות ההרוגים –

מחמוד עבדול ראזק סרסור (18),

עלי נימר מוחמד פריג' (17),

סלאח מוחמד אחמד עאמר,

סלים אחמד בשיר בדיר (50),

עבדאללה עבדול ג’אסר בדיר (25),

עבד סלים סאלח עיסא (20).

העד איסמעיל, בן 20 נפצע ברגלו הימנית, ואחרי שהחיילים עזבו את המקום. זחל לעץ וישב עליו יומיים, עד שהועבר לבית החולים ונקטעה רגלו הימנית. העד תופיק, בן 25, נפגע בירך הימנית. העד סלאח, בן 19, נפצע ברגלו הימנית ובידו השמאלית ונפל על גלגלי העגלה. כדי להנצל מיריות נוספות שנורו על הפצועים העמיד העד פני מת ונסחב ע"י החיילים לערימת מתים, שם שכב עד סוף כל המאורעות; אח"כ הגיע בזחילה לאחד העצים וישב תחתיו עד הבקר, עת שהועבר לבית החולים. העד אסעד (אחיו של ההרוג עבד סלים סאלח עיסא), בן 26, נפגע ביריה בירך הימנית. ואחרי שנפל נורה ונפגע בירך השמאלית. גם עד זה הובא ע"י החילים לערימת המתים ושכב בין הגופות עד סוף המאורעות; בלילה הועבר לבית החולים. שני העדים תופיק ואסעד ראו כיצד סלים אחמד בשיר בדיר (הוא שנצטווה לעמוד באמצע השורה) שכב פצוע או גוסס, אחד החיילים נגש אליו וקבע כי עודנו חי, והרג אותו ביריות נוספות".¹³⁷

“זמן קצר אחרי רצח רוכבי האופנים התקרבה למזלג משאית עם פנסים דלוקים. 10–15 מטר לפני המזלג… נעצרה המשאית ע”י חייל, שציווה על הנהג ו־18 נוסעיה לרדת מן המשאית ולעמוד בקבוצה אחת לצד שמאל (צפון) של הכביש, קדימה מן המשאית. אחרי שהחייל שאל את העומדים מאין הם ונענה כי הם מכפר קאסם, נתן פקודה לשני חייליו ששכבו לצד הכביש, בין קבוצת הפועלים והמזלג, ושבידי אחד מהם היה ברן, והם פתחו באש על 19 העומדים. עשרה מהם נהרגו, והם: –

עטא יעקוב עבד סרסור (22),

ריאד רג’א חמדאן דאוד (8),

ג’מאל סלים מוחמד טהא (11),

ג’מעה מוחמד עבד סרסור (20),

מוסא דיאב עבד פריג',

עבד סלים מוחמד פריג' (14),

סאלח מוסטפא אחמד עיסא (17),

עבדול רחים מוחמד בדיר (25),

אחמד מוחמד ג’ודה עאמר (17),

ג’מעע תופיק אחמד ג’וברין.

העידו בפנינו ארבעה מניצולי המשאית: רג’א חמדאן דאוד, אביו של הילד ההרוג ריאד; עיסא דיאב פריג' – ילד בן 13, אחיו של ההרוג מוסא דיאב פריג'; עבדול רחים סלים טהא; וג’מאל נימר פריג', כולם תושבי כפר קאסם…

רג’א… סיפר בעדותו כי בשעה 17 הופיע אצלו בנו הקטן ריאד, בלוית הילד ג’מאל, והודיע לו שיש עוצר בכפר ושאמא מבקשת שיבוא מהר הביתה…. יותר מתריסר פועלים עלו על משאיתו… ונסעו לכפר. 19 נוסעי המשאית הזאת, ובכללם הנהג, ידעו אמנם – בניגוד לרוב החוזרים האחרים – על העוצר שהוטל בכפר, אבל לא ראו בכך משום מניעה לחזור לכפר; אדרבה… (הפועלים)… מיהרו לשוב הביתה בגלל העוצר, ורג’א אף שידל את הנהג, שטען כי אין לו רשיון להסיע נוסעים במשאיתו, להסיע את כולם, בהיותו סבור כי נסיעה במכונית בטוחה בעת עוצר מהליכה ברגל. אחרי שנעצרה המשאית ורג’א וחבריו ירדו, צעק בנו הקטן: “אבא, תוריד אותי!” העד חזר והוריד את בנו מארגז המשאית והילד הצטרף לקבוצת העומדים על יד הכביש.

העד פנה אל החייל העומד מול הפועלים, כדי להראות לו תעודת זהות ולשאול אותו מדוע הוא עוצר את האנשים, אך בו ברגע נתן החייל פקודת אש וניתך מטר יריות על קבוצת העומדים. רג’א קפץ מאחורי המכונית ומעל לגדר הצברים והתחבא מאחורי הגדר. כשהעד נפל מעבר לגדר, כוונו יריות הברן לגדר, ויתכן שע"י כך ניצל חלק מקבוצת הפועלים. ריאד, בנו של העד רג’א, בן 8, וחברו ג’מאל, בן 11, היו בין ההרוגים.

העד עיסא, ילד בן 13, היה בין העומדים בקבוצה כשנפתחה עליהם אש היריות; הוא נפל בלי להיפגע ואיבד את ההכרה. אחיו מוסא, שעמד באותה קבוצה, נהרג.

העד עבדול רחים, שגם הוא עמד באותה קבוצה, נפל מפחד בעת מטח היריות, אך באותו זמן לא נפגע. אחר כך ניגש אחד החיילים אל השוכבים וירה במי שראה חי; העד נורה ברגלו ובידו בעת ששכב על האדמה".¹³⁸

“זמן קצר אחרי רצח נוסעי המשאית והעמדתה לצד הכביש על יד ערימת המתים עצרו עופר וחייליו, כ־10 מטרים מערבה מקום עצירת המשאית הנ”ל… משאית אחרת שהיתה בדרכה לכפר. בתא המשאית, שנשאה מטען לבנים (בלוקים), ישב הנהג ואדם שני. החיילים ציוו על שניהם לרדת, שאלו אותם מאין הם, ואחרי תשובתם כי הם מכפר קאסם ירו בהם והרגום. שמות ההרוגים: –

מחמוד כדר ג’אבר סרסור (27),

יוסף מוחמד אסמעיל סרסור"¹³⁹.

“ומן מה אחרי המשאית הנ”ל הגיעה למקום משאית שלישית, ובה 4 גברים… ו־14 נשים בנות כל הגילים (מגיל 12 עד 66), שחזרו לכפר קאסם… המשאית נסעה בכביש למזלג מבלי להעצר, ואחד החיילים שנמצא עדיין בשטח התקרית הקודמת… רץ אחריה וצעק: “עצור!” המשאית סבבה את המזלג ועברה לדרך בית הספר, והחייל חצה את השטח בין שתי הדרכים… וצעק, “עצור, עצור!” ובאותו זמן קרא ל־2 או 3 חיילים אחרים. שחנו בשטח שבין שתי הדרכים, שיבואו אחריו; חיילים אלה הצטרפו אליו.

המשאית עצרה בדרך לבית הספר… החייל הראשון ציווה על הנהג והנוסעים לרדת. הנהג הציב סולם ליד ארגז המשאית ואמר לנשים: “אחיותי, רדנה, תוציאו תעודות זהות, אחיותי!” הנשים, שהספיקו לראות בדרך סביב המזלג גויות של בני כפרן המוטלות לצדי הכביש, התחננו לפני החייל המפקד לחוס על חייהן. החייל לא שעה לא לתעודות ולא לתחינות, עמד על פקודתו שכולם ירדו מן המכונית, וכשכל 14 הנשים ו־4 הגברים עמדו על הארץ, נתן פקודת אש

לחיילים הנ"ל שהגיעו למקום. החיילים פתחו באש על הקבוצה ולא נחו, עד ש־17 מתוך ה־18 נהרגו והנפש היחידה שנותרה בחיים – חנה סולימאן עאמר, בת 16 – נפצעה קשה בראשה וברגלה ונראתה כמתה. ואלה שמות ההרוגים:

מחמוד מוחמד מסרווה (25),

מוחמד דיאב עבד סרסור,

מחמד סלים כדר סרסור (15),

עבדאללה מוחמד עבד סרסור,

סאפה מוחמד עסעיס סרסור (45),

פאטמה סאלח אחמד סרסור,

אמנה קאסם סעיד טהא (50),

ח’מיסה פרג' מוחמד עאמר (50),

זגלולה אחמד בשיר עיסא (45),

חלווה מוחמד עודה בדיר (60),

פאטמה דאוד חמד סרסור (30),

רשיקה פאיק אברהים בדיר,

זינב עבדול רחמן טהא (45),

פאטמה מוחמד סולימאן בדיר (40),

פאטמה מוסטפא מוחמד עיסא (18),

לטיפה דאוד מוחמד עיסא,

זהדיה מוחמד אסמעיל טהא.

שתים מן הבנות ההרוגות (רשיקה ולטפיה) היו בנות 12, ושתים (פאטמה… וזהדיה) בנות 14".¹⁴⁰

אלה הם המאורעות העיקריים שהתחוללו בכפר קאסם באותו לילה, אשר בעקבותם הועמדו, כאמור, כל החיילים המעורבים בהם למשפט בפני בית דין צבאי.

המשפט נמשך תקופה ארוכה, ופסק הדין ניתן ב־16.10.1958. כלומר, שנתיים לאחר המקרה.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי מצא את רס"ן שמואל מלינקי וסגן גבריאל דהאן אשמים ברצח 43 אזרחים, ודן אותם ל־17 ול־15 שנות מאסר כל אחד. הנאשם השלישי, שלום עופר, שביצע בצורה מחרידה את רוב הרציחות, יחד עם דהאן נמצא אשם ברצח 41 אזרחים ונדון ל־15 שנות מאסר. הנאשמים 4 ו־5, טור' מחלוף חריש וטור' אברהם אליהו נמצאו אשמים ברצח 22 אזרחים ואילו הנאשמים 6, 7, ו־8, רב"ט גבריאל עוליאל, טור' אלברט פחימה וטור' אדמונד נחמני נמצאו אשמים ברצח 17 אזרחים. שלושת הנאשמים האלה, יחד עם השנים שקדמו להם (4 ו־5) נדונו ל־8 שנות מאסר כל אחד. בנוסף לזאת הורדו המהנאשמים בעלי הדרגה כל הדרגות. שלושית הנאשמים הנותרים: רב"ט עבדול רחמן אסמעיל, טור' סעיד זכריה שעבן, וטור' סמניץ דניאל זוכו בדין.

העונש הקל שהוטל על אותם רוצחים הפתיע את רובו של הציבור הערבי בארץ שציפה בדריכות לסיום המשפט. יחס סלחני זה שלו זכו הנאשמים הביא לחרדה עמוקה בלבותיהם של הרבה ערבים בארץ ולחששות להישנותם של מעשים דומים בעתיד.

עונש קל זה גם הפתיע חלק ניכר מהאוכלוסייה היהודית בארץ שהביעה הרבה סימני מרירות.

אולם, יחד עם זאת, נמצאו גם גורמים שסברו אחרת. לדידם היה זה עוול חמור להעמיד את הרוצחים לדין או אף לעצרם, שהרי הם מילאו, ע"י אותם מעשים. את חובתם הלאומית. גורמים אלו החלו במערכה רחבה, בראשה עמדו שני העתונים “המתונים” הידועים ב"חיבתם" לערבים: “חרות” ו"ידיעות אחרונות", שתבעו את חנינת הרוצחים וביטולו של העונש שהוטל עליהם.

מיד לאחר מתן פסק הדין הוגש עליו ערעור לבית הדין הצבאי העליון לערעורים. בית דין זה מצא שהעונש שהוטל על הרוצחים היה “חמור” ביותר, ומן הראוי להקל בו, ופסק בהתאם לכך. עונשו של מלינקי הופחת ל־14 שנות מאסר, של דהאן ל־10, ושל עופר ל־9 שנים. הרמטכ"ל מצדו העמיד את העונש של מלינקי על 10 שנים. ושל דהאן על 8 שנים, ואילו העונש לשאר הרוצחים על 4 שנים.

עמדה אופיינית ומענינת ננקטה לאחר מכן ע"י נשיא המדינה. הנשיא מצא לנכון, למרות כל ההקלות שנזכרו, להקל גם הוא מצדו על הרוצחים. לשם כך העניק הנשיא חנינה (חלקית) למלינקי ודהאן והפחית את עונשם ל־5 שנות מאסר.

אולם החנינה שניתנה ע"י הנשיא לא הוותה את הנקודה האחרונה בגלגולי הפחתת העונש שנתרמה ע"י גורמי השלטון השונים. גם ועדת השחרורים תרמה את חלקה למערכה, וציוותה על הפחתת שליש מהעונש לכל אחד מהנדונים, שהאחרון בהם שוחרר בתחילת 1960 – היינו כ־3,5 שנים לאחר ביצוע הטבח.

זאת עוד. בספטמבר 1960 הודיעה עירית רמלה כי היא מקבלת לעבודה את גבריאל דהאן, שהורשע ברצח 43 ערבים תוך שעה אחת, בתור “ממונה על עניני הערבים” בעיר!

בזאת לא תמה פרשת כפר קאסם. ענין מיוחד בפני עצמו עורר חלקו של אל"מ יששכר שדמי בפרשה – האדם שתחת פיקודו הועמד גדודו של מלינקי (ושל אחרים), באותו לילה. שדמי לא הועמד לדין עם השוטרים שביצעו במו ידם את הטבח, והפרטים על חלקו בפרשה נודעו רק לאחר שניתן פסק הדין ע"י בית הדין המחוזי. במהלך המשפט הוסערה אמנם דעת הקהל ע"י כמה פסוקים ששדמי אמר לפקודיו בשעה שהודיע להם על הטלת העוצר בכפרי המשולש, ביניהן התשובה שהשיב לשאלות החיילים בקשר לגורלם של החוזרים מעבודתם מחוץ לכפר, באמרו: “בלי סנטימנטים!” ו"אללה ירחמו" (השם ירחם עליו), ואילו בית המשפט קבע בפסק דינו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי שדמי הנו האחראי הראשון לפרשה, ע"י שורת ההוראות המפורשות שנתן לפקודיו.

עם פרסום פסק הדין, הועלתה התביעה מצד חוגים רבים בציבור להעמיד את שדמי לדין ובמשך זמן ממושך, התנהלה במדינה מערכה, בין שני מחנות, כשהאחד עומד בתוקף על הדרישה להעמדת שדמי לדין, ולעומתו המחנה השני המתנגד לעמדה זו. חשוב במיוחד היה חלקו של “למרחב”, בטאון אחדות העבודה, מפלגתו של שדמי. הזהיר “אסיר עברי”¹⁴¹ ב"למרחב" מיום 24.10.1958:

“…לא נוכל להמנע משאול ולא נוכל להירתע מחקור, אם אמנם האחריות הסופית העליונה רובצת על אל”מ שדמי ועליו בלבד. אלוף משנה, המפקד על חטיבה בצבא ההגנה לישראל והמופקד על גזרת פעולה, איננו פועל, סוף סוף, על דעת עצמו. אלא הוא נתון במסגרת של תוכניות, פקודות והנחיות, המעובדות אי־שם, ומומצאות לו על ידי סמכויות פקודיות גבוהות יותר. מאחר והדברים נחשפו על ידי בית המשפט בפני הרבים, יבקש הציבור לדעת, ובצדק, מה היו הפקודות וההנחיות שנתנו לאל"מ שדמי על ידי הממונים עליו, אשר לפיהן פעל והוציא פקודות־משנה מפורטות יותר, בהתאם למסיבות שראה אותן ולשטח שבחן אותו, וכן ממי הוא קבל את פקודותיו.

אם אמנם יימצא שפקודותיו של אל"מ שדמי, שניתנו, אם בכתב ואם בעל פה, היו סיבה להשתלשלות הטראגית – אין דרך אלא לשאול: ההיו פקודות אלה מנוגדות (ההדגשה במקור) לפקודות שקיבל או תואמות (ההדגשה במקור) אותן? אין מפלט מהצגה כזו של הבעיה…"

לבסוף הועמד שדמי לדין בפני בית דין צבאי אחר, ששופטיו מונו ע"י הרמטכ"ל, מאחר ואב בית הדין הראשון, השופט ד"ר ב. הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי ירושלים (כעת שופט בית המשפט העליון), “פסל” את עצמו מלשבת במשפט השני, עקב אותו פסק דין שנתן בפרשת כפר קאסם ושנחשב ל"קטלני" ע"י מושכי החוטים במערכת הבטחון. בית הדין השני דן במהירות במשפט של שדמי, מצא אותו אשם בעבירה “טכנית גרידא” ודן אותו לעונש של… נזיפה ותשלום אגורה אחת!

עבירה טכנית גרידא. כך מגדירים שופטי בית הדין הצבאי את הוראותיו של שדמי לפקודיו. לפתוח באש על כל אדם, שימצא מחוץ לביתו לאחר שעת העוצר. זוהי כנראה ההגדרה לאותן מילים ששדמי אמר לפקודיו ביחס לחוזרים: “בלי סנטימנטים”, ו"אללה ירחמו", בלווי תנועת היד המתאימה.

יש לציין שביחס לאותה עבירה “טכנית” מצא לו בית המשפט המחוזי של צבא ההגנה לישראל לנכון לומר את הדברים הבאים:¹⁴²

“בהמשך בדבריו הורה המח”ט (שדמי) למג"ד (מלינקי) כי העוצר יהיה חמור מאד ויישמר ביד חזקה, לא ע"י מעצרים אלא ע"י פתיחה באש והוא הוסיף והסביר לו כי “מוטב הרוג אחד (גירסה אחרת: “כמה ככה”) מהסתבכות במעצרים…”

ובעמ' 208:

“…הנאשם מלינקי, בתתו את הפקודה שנתן בקבוצת הפקודות הגדודית, לא פעל לפי יזמתו או על דעת עצמו, אלא ציית לפקודה שקבל. הוא לא יזם את פקודת העוצר – לא את המשימה ולא את השיטה – אלא העביר את הפקודה שניתנה לו ע”י מפקדו המוסמך, אל"מ שדמי… אין ספק בעובדת היסוד כי פקודתו של מלינקי… לא היתה אלא חוליה בשרשרת הפיקודית הקבועה, שירדה ממפקד החטיבה שהטיל את העוצר עד לאחרון מבצעיו. קבוצת הפקודות של מלינקי היתה תוצאה ישירה של הכפפת הגדוד של משמר הגבול לחטיבת צה"ל שבראשותו של אל"מ שדמי, קביעת משימות הגדוד ע"י המח"ט ופקודתו הישירה בנוגע למשימות העוצר ולאופן בצועו.

מלינקי קבל משדמי לא רק את “המשימה”, אלא גם את “השיטה” של העוצר – שיטת שמירת העוצר, שנקבעה בפקודתו של המח"ט, היתה שיטת “היד החזקה” או “המדיניות התקיפה”, שיטת שמירת עוצר ע"י פתיחה באש וללא מעצרים. אנו משוכנעים כי סעיף “השיטה”… שהוכן ע"י מלינקי, לפני מאורעות הדמים בכפר קאסם, כתמצית פקודתו של המח"ט ולשם הכללה בפקודת המבצע החטיבתית (“לא יורשה אף תושב לעזוב את ביתו בשעת העוצר; אשר יעזוב – יירה; לא יהיו מעצרים”) – משקף את פקודת המח"ט… לא היתה אי הבנה מצד מלינקי בנוגע לשיטת העוצר שנקבעה ע"י המח"ט. גם החלוקה הנוקשה בפקודת המג"ד בין יושבי הבתים שאסור לפגוע בהם, לבין אנשים שמחוץ לבית, שעליהם חלה פקודת האש בכל חומרתה – מקורה בפקודת המח"ט. דברי המג"ד כי “רצוי שיהיו כמה הרוגים” נבעו באופן ישיר מדברי המח"ט כי “מוטב שילכו כמה ככה” (בלוית תנועת היד שתוארה ע"י מלינקי) מאשר הסתבכות במעצרים… מסקנתנו היא כי שיטת העוצר שנקבעה ע"י מלינקי בקבוצת הפקודות (לפני השאלות והתשובות) היתה זהה בכל הדברים החשובים עם שיטת העוצר שנקבעה בפקודת המח"ט. אל"מ שדמי הוא שיזם ונתן… בצורת פקודה מחייבת את ההוראות הבלתי חוקיות… שקבעו פתיחת אש נגד אזרחים כאמצעי כללי לשמירת העוצר. בצייתו לפקודת מפקדו העביר מלינקי את ההוראות האלה לפקודיו".

נותר לנו רק לשאול: כיצד מיישבים את הסתירות שבמסקנות שני בתי הדין?

ואמנם, שדמי, מלינקי, ושאר שוטרי משמר הגבול, שהשתתפו בטבח כפר קאסם אינם האחראים הראשונים והעיקריים לאותה זוועה. מפקד צבא, ואפילו אם הוא בדרגת אלוף משנה, בעל דעה צלולה (ולא הוכח או נטען שהיפוכו של דבר קיים לגבי שדמי), אינו נותן הוראות מפורשות וחד־משמעיות כאלה, על דעת עצמו, כפי שניתנו ע"י שדמי, לשם ביצוע רצח המוני בכוונת תחילה. צדק “למרחב” בהזהירו, במגמה להגן על חבר המפלגה, כי גילויים נוספים בפרשת כפר קאסם עלולים לסבך “אנשים נוספים רמי־מעלה” (במערכת הבטחון, כמובן).

יצויין שמראשית פרשת כפר קאסם – החל ממעשי הרצח עצמו וכלה בחנינת הרוצחים, הפחתת ענשם ושחרורם – בלטה במיוחד עמדתם האדישה של אי אלו גופים ציבוריים בעלי השפעה, לגבי אותה פרשה; אם כי גופים יותר קטנים ומצומצמים, כגון אגודת “איחוד” ו"הכח השלישי" נקטו בעמדה הראויה לשבח. בהביעו את שאט־נפשו לגבי עמדתם של אותם חוגים, כתב בועז עברון¹⁴³:

"עכשיו, אחרי שמידת הרחמים באה על סיפוקה, אחרי שהרוצחים שוחררו או עומדים להשתחרר ואחרי שניתנו שילומים ושלמונים לקרובי הנרצחים, הגיע הזמן לעשות קצת חשבון נפש. אם נשארה עוד נפש אחרי כל החשבונות.

לא הרגשנו בדבר, אך במשך שלוש השנים האחרונות ומאז הפשע, נמצאנו במבחן. ישרנו, אנושיותנו ואומץ לבנו הועמדו במבחן ולא עמדנו בו…

הבה נמנה את האשמים הראשיים, את אלה שיומרותיהם למנהיגות רוחנית ולמוסריות חייבום ללחום ולא לחמו, ועתים אף נתנו את ידיהם לנבלה.

האשמה הראשונה היא העתונות. להוציא שנים־שלושה יוצאי דופן, קשרה העתונות קשר של שתיקה וציעוף הדברים על הפשע. במקום לדבר על רוצחים, דיברה על נדונים. במקום לדבר על הרצח והפשע בכפר קאסם, דיברו על “אסון”, על “חטא”, על “המקרה המעציב”. וכשדיברו על קורבנות האסון כבר לא היה ברור אם הכוונה לנרצחים או לרוצחים. וכשניתן פסק־הדין, החל גל של השמצה מעודנת, פחדנית, נגד השופט, שפסק דינו, נקרע עתה כפיסת נייר. כך כוסה אותו יום פלצות בתילי־תילים של מליצות התחמקות נאות. כל פעם שאתה נתקל במילים חסרות צבע, ניטראליות ומסוייגות, דע לך שזוועה מסתתרת מאחוריהן.

אשמה שניה היא המנהיגות הדתית, הרבנות והגופים הדתיים בארץ. אלה, התובעים השפעה כדי “להשליט את המוסר היהודי”, את “רוחו של ישראל סבא”, אלה שבספרים אותם הם מנפנפים כתוב “לא תרצח”, “מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה”. ו"כל המאבד נפש אחת כאלו איבד עולם מלא" – שתקו באדישות גמורה. אף לא אישיות דתית אחת קמה להציל את כבוד היהדות ולבטא הלם מוסרי וזעם על המשפט. האם זה “המאור שביהדות?…”

אשמה שלישית היא המנהיגות האקדמאית. לקריאה לבחירות אזוריות נמצאו עשרות חותמים אקדמיים. אך מחוץ ל"משוגעים" מעטים לא נמצא כמעט פרופסור או מרצה שיצעק “רצח!”. כמובן, זה מאד לא אוכספורדי, לא אקדמי, לא יפה ולא מנומס לצעוק. אבל פרופסורים בסורבון שבתו לאות מחאה על רציחות באלג’יריה, ואקדמאים אנגלים צעדו בהפגנות נגד ניסויים גרעיניים וזעקו נגד רציחות בקניה….

אשמה רביעית היא המנהיגות הספרותית־אמנותית. אגודת הסופרים, שתמיד ידעה “להתריע בכל עוז” ו"לפנות אל מצפון העולם הנאור", שתקה, שותקת ותשתוק. עכשיו משהגיעו הדברים לביתה היא זריזה בעניני שכר סופרים, ותק, חלוקת כסאות וכיבודים; אך כשנדרשת היא למלא תפקיד רוחני, כשצריכה לפעול כאגודת סופרים ולא כאגוד מקצועי, כשצריכה היא להעיז פנים נגד הרשות ולתבוע את תביעתו הבלתי־מתפשרת של המצפון – פתאום אין היא קיימת….

ומה על המפלגות שישבו כל אותה עת בשלטון, בנפנפן בסיסמאות השלום, הצדק ואחוות העמים? היכן היו המהפכנים?…

והיכן היינו אנחנו? האזרחים הפשוטים, שריקוד השדים של “ההזדעזעות” הציבורית והתקנת כל הזוועה בעונש כביכול עוררו את בוזנו ושאט־נפשנו, מדוע שתקנו?

אם אינך נלחם על המוסר שלך, אתה מקבל בעל כורחך את מוסרם של אלה המחפים על מעשי רצח במליצות דיפלומטיות. אתה מקבל מוסרם של הדמוגוגים, של אנשי יחסי הציבור החלקלקים ונטולי העקרונות, של פקידים בכירים חסרי שורשים – של כל אותה צמרת חדשה, המחוסרת כל ערכים ועקרונות, המעכירה את האויר…"

ערביי ישראל מנציחים מדי שנה בשנה את זכרם של חללי כפר קאסם ע"י אסיפות, שביתות, הפגנות והכרזות אבל בהרבה יישובים ערבים – פעולות שהביאו תמיד להתנגשויות עם המשטרה, ולהעמדת המשתתפים באירועים למשפט צבאי. בשלוש השנים האחרונות אף “נסגר” הכפר ע"י הממשל הצבאי, לשם מניעת כניסתם של הרוצים להשתתף בטכס האזכרה, הנערך בבית הקברות של החללים.

*

התנהגותם של ערביי ישראל אינה מצדיקה אותה מדיניות דיכוי שננקטה כלפיהם. שום פעולת איבה לא בוצעה ע"י הערבים כלפי ריבונותה של מדינת ישראל, או כלפי מוסדותיה הציבוריים או שלטונה, מאז הקמתה. ערביי ישראל שמרו על שקט מוחלט כמעט מאז שנהפכו לאזרחי המדינה – התנהגות אותה שיבח ראש הממשלה לאחר מבצע סיני באמרו בכנסת ביום 12.12.1956 (בדברו על טבח כפר קאסם): “… אני רוצה גם לציין שבימי המערכה נשתמר השקט בכל קצות הארץ, בין בתוך הישוב הערבי ובין בתוך הישוב הנודד, כלומר, בקרב שבטי הבדואים…”.

אותה אוכלוסייה ערבית, שכביכול לשם השמירה על בטחון המדינה מפני חתירותיה ומזימותיה, מוחזק הממשל הצבאי, וננקטות פעולות הדיכוי השונות ע"י כל זרועות השלטון, הוכיחה לשלטונות בשעת המבחן – ולמעשה שעת המבחן היחידה, שנזדמנה עד עתה, בהיסטוריה של מדינת ישראל – ערב מבצע סיני 1956, וגם לאחר מכן, שהנה אוכלוסיה בעלת חוש ריאליסטי ראוי לשבח, ושמרה על שקט מוחלט. לשם מה אם כן בוצעו ומבוצעות כל אותן פעולות הדיכוי כלפי כל חלקי האוכלוסיה הערבית? נראה כאילו זהו הפרס שניתן להם עבור התנהגותם השקטה, במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל.

 

פרק רביעי: זרים במולדתם    🔗

תמורות בחיי הערבים בארץ    🔗

דעה נפוצה ביותר, בקרב האוכלוסיה היהודית בארץ, גורסת שערביי ישראל התקדמו התקדמות ניכרת, בכל שטחי החיים, מאז קום המדינה ועד היום. דובריהם הרשמיים של רוב משרדי הממשלה אינם חדלים מלדבר, בכל הזדמנות ובכל מקום, על ההתקדמות והשגשוג, שהיו מנת חלקה של האוכלוסיה הערבית, מאז יסוד המדינה – עמדה שהביאה לכך ששנתון הממשלה¹⁴⁴ מתפאר בכך “שהממשלה ביצעה תכניות פיתוח (עבור ערביי ישראל) שאין להן תקדים… באיזו ארץ ערבית אחרת כיום”. אין ברצוננו כאן לבדוק את מידת האמת שבדעות ובטענות אלה, ואין פה המקום להשוות בין תכניות הפיתוח הישראליות לבין אלה שבארצות ערב השונות, אולם ללא ספק דברים אלה מוגזמים הם.

יחד עם זאת, אין לומר שלא חל שום שינוי באורח חייהם של ערביי הארץ. אדרבה, בהרבה שטחים חשובים חלו תמורות שונות; אך אין לזקוף את כל התמורות האלו לזכותה של מדינת ישראל. שנויים אלה נתחוללו ע"י גורמים שונים, הפועלים בקרב החברה הערבית בארץ, ולא דווקא הודות לקיומה של מדינת ישראל, כדברי גורמי השלטון השונים. עובדה היא שבכמה שטחים חשובים הנוגעים לחייהם של ערביי הארץ, חלו הרבה שינויים לטובה על אף עמדתם השלילית של השלטונות, כפי שיבואר להלן; ואם כי ברוב המקרים לא היה בהם, בשינויים אלה, כדי להשביע רצון. בנוסף לזאת יש, כמובן, להביא בחשבון את עובדת פעולתו של הזמן. אין להשוות בין אורח ורמת החיים כיום לבין המצב, למשל, לפני כחמישים שנה, בימי שלטון התורכים בארץ; או לפני כשלושים או ארבעים שנה, בימי השלטון הבריטי הקולוניאלי. דרכו של עולם להתקדם.

ולהלן נסקור אותה התקדמות.

מדיניות וחברה    🔗

דורות של שלטון תורכי ובריטי, שלטון זר ומדכא, נטעו בלבותיהם של ערביי הארץ את השנאה, הפחד, והכניעה כלפי כל משטר. עמדתם של התושבים התבטאה ב"נאמנות" כלפי כל שליט, ובחשד לגבי כל פעולה של השלטון.

השלטון התורכי, המדכא והמפגר, שרדה בארץ (וברוב ארצות המזרח התיכון) במשך כארבע מאות שנה, הטביע עמוק את חותמו על חייה המדיניים, הכלכליים והחברתיים של החברה במזרח התיכון, ועשה רבות לשם חיסולה של התרבות הערבית של ימי הביניים. במשך תקופה זו, תקופה בה נתחוללו באירופה רוב המהפכות החברתיות, המדיניות והמדעיות המפורסמות ביותר בתולדותיה של האנושות, דרכו עמי המזרח התיכון במקום. עם סיומה של תקופה זאת, לאחר גירושם של התורכים מהאיזור, בסוף מלחמת העולם הראשונה, היה הרבה מן המשותף בין מצבה של החברה הערבית בארץ דאז לבין מצבה של החברה האירופית בהתחלת ימי הביניים.

לעומת זאת הביא השלטון המנדטורי הבריטי, ביחס למצב הקודם, לשינויים ושיפורים מסוימים. בארץ הונהגה שיטת שלטון יוותר מתקדמת; אמצעי הייצור שופרו; הוקמה תעשיה זעירה; נפתחו בתי ספר ומוסדות חנוך שונים, ושכבת המשכילים הלכה והתרחבה, אם כי במימדים שאינם משביעים רצון; ואילו ה"הסגר" שהוטל ע"י התורכים הוסר, והארץ נחשפה להשפעת הזרמים והתרבויות המתקדמות בעולם.

אולם לא היה בהם, בכל האמצעים האלה, כדי להביא לשינוי פניה של החברה הערבית, לשינוי יסודי ומקיף; פיאודליזם, עוני ובערות שלטו בכפה, וקנאות דתית ועדתית שררו בכל מקום. חיי המונים בארץ התנהלו תחת השפעתן של מסיבות אלה, ורוב המנהיגות הפוליטית והציבורית, בחברה הערבית, צמחה על רקע זה. רובם של המנהיגים ההם נתמכו ע"י משפחותיהם הענפות, או ע"י המונים הכפופים להם מבחינה כלכלית, או ע"י חוגים דתיים קנאיים. שום מפלגה אידיאולוגית, במובן המקובל של המלה, לא הוקמה בארץ; חוץ מאולי, מהמפלגות הקומוניסטיות, וכמה מפלגות זעירות שלא נודעה להם כל השפעה.

הקמתה של מדינת ישראל, וביסוסו של השלטון היהודי בארץ, הביאו לזעזועים חמורים בקרב החברה הערבית. רוב המנהיגות המסורתית והחברתית ורוב בעלי ההון, המקצועות החופשיים והמשכילים נמלטו מן הארץ. המוני הערבים שנשארו בארץ, והפכו, בין יום ולילה, מרוב שולט בארץ למעוט, החי תחת שלטונו של עם אחר, מצאו את עצמם לפתע ללא שום מנהיגות, נסיון או הדרכה. תוך ניצול מצב זה התחילו שלטונות ישראל בפעולותיהם.

ראשוני המסתערים על “שלל” זה היה מפא"י, שעוד בבחירות לכנסת הראשונה, שנערכו ב־25.1.1949, הצליחה להקים רשימה נפרדת של ערביי ישראל המסונפת לה, ושניים מחבריה נבחרו לכנסת.

עם ביסוסו של השלטון הישראלי, הורחבו גם פעולותיה של המפלגה בקרב ערביי הארץ, כשהממשל הצבאי, המחלקה הערבית של ההסתדרות, שרותי הבטחון ושאר מנגנוני השלטון הנתונים למרותה של המפלגה, מהווים את עמדי התווך של פעילות זו. מדיניות מפא"י בקרב הערבים השיגה למעשה הישגים נכבדים. בבחירות לכנסת השניה, השלישית והרביעית התשתפו שלש רשימות ערביות המסונפות למפא"י, ונבחרו בכל בחירות חמשה מועמדים; ואילו בבחירות לכנסת החמישית נבחרו ארבעה חברי כנסת ערביים, קשורים למפלגה.

לפעילותה של מפא"י בקרב ערביי ישראל, אין למעשה שום בסיס אידיאולוגי. הרשימות הערביות, המסונפות למפלגה זו, חסרות כל ארגון, מצע או תכנית פוליטית כל שהיא. רשימות אלה נועדו לשמש מכשיר פרלמנטרי שתפקידו לצוד את קולותיהם של הערבים. גם הרכבן ועצם קיומן (שלוש רשימות במקום אחת) כשהן נשענות על המנהיגים המסורתיים בקרב החברה הערבית, ומטפחות את ההפרדה העדתית בשורותיהם, מעיד באופן ברור על כוונות אלה. הקמתן של שלוש רשימות נפרדות, כשכל רשימה כוללת מועמדים מעדות וחוגים שונים, נועדה לשם השגת מקסימום של קולות בבחירות, כשכל רשימה מתיימרת לעמוד באופוזיציה לגבי הרשימה השניה. הרשימות ייצגו, בדרך כלל, את רוב גרורי מפא"י בין ערביי הארץ.

בין המוני הערבים נתמכו רשימות אלה, כאמור, ע"י כל זרועותיו של מנגנון מפא"י, וביחוד הממשל הצבאי, כשתומכיהם זוכים לטובות הנאה מרובות ומגוונות מצד רוב משרדי הממשלה¹⁴⁵. רובם של תומכים אלה, הפועלים ללא שום בסיס רעיוני, באים מקרב אותם חוגים של משתפי פעולה עם השלטון – עם כל שלטון שהוא; חוגים שתמכו בזמנו בשלטונות המנדט, ב"צבא ההצלה" של הליגה הערבית; התייצבו מיד, עם קום המדינה, לימינם של שליטי ישראל. גם תפקידם של חברי הכנסת הערבים, שנבחרו באמצעות אותן רשימות, לא חרג, בשום אופן, מגדר תמיכה במפא"י בכנסת. בדיקה שנערכה בפרטיכלים של הכנסת, הוכיחה שפעולתם של “נבחרי עם” אלה בכנסת, הצטמצמה לנשיאת כמה נאומים, לפני ההצבעות שהתיחסו להצגותיהן של הממשלות החדשות, או במשך הדיון על חוקי התקציב, שכללו ברובן דברי שבח וחנפנות לממשלות השונות. לצבור הרחב זכורים בודאי אותם שני דיונים גורליים סביב הממשל הצבאי, בהן זכה הממשל להמשך קיומו הודות לתמיכתו של חלק מאותם חברי כנסת במנגנון זה.

מבחינה אחרת, מסתייעת מפא"י בפעילותה בעתון הערבי היומי היחיד בארץ, “אל־יום”, המופיע בקביעות מאז 1948, ע"י “אגודת אל־יום” (במחצית 1960 נכנסה המחלקה הערבית של ההסתדרות כשותף בעריכתו ובהנהלתו). עתון זה שתפוצתו הגיעה לאחרונה עד 5000 גליון¹⁴⁶ , מהם כ־2000 מנויים קבועים, שברובם הם מורים ועובדי ממשלה ערביים שונים, שדמי המינוי שלהם מנוכים ישר ממשכורתיהם, זוכה לתמיכה מתמדת מצד הממשלה¹⁴⁷. סכומי הסובסידיה שהוענקו לעתון זה ע"י הממשלה, עלו, לאחרונה, על הסכום שהוקצב למחלקה הערבית של קול ישראל. למרות העזרה הזאת, שהעתון זוכה לה מצד הממשלה, משמש הוא למעשה בטאון של מפא"י, התוקף, במקרה הצורך, את שאר שותפיה בממשלה.

מפא"י לא זכתה להיות המפלגה היחידה הפועלת בקרב ערביי הארץ. עוד בבחירות לכנסת השניה הופיעו הציונים הכלליים בזירה, כשהם פועלים, כמו מפא"י, ללא שום בסיס רעיוני. בנצלם את מדיניות הממשלה, שפגעה אז כמה מהפיאודלים הערביים המעטים שנשארו בארץ, ובאי אלו חוגים מבעלי ההון הערביים, הצליחו הציוניים הכלליים לארגן סביבם חוג מסוים, שהקים רשימה הקשורה למפלגתם אשר השתתפה בבחירות לכנסת השנייה (1951); אולם שום מועמד לא נבחר. הם חזרו על הנסיון הזה לפני הבחירות לכנסת השלישית (1955), אולם גם אז לא נחלו שום הצלחה.

עם אחודם של הציונים הכללים עם הפרוגרסיבים, בשנת 1960, והקמת המפלגה הליברלית, צומצמה פעילותה של המפלגה החדשה במידה ניכרת בקרב הערבים. מועמד ערבי, שנכלל ברשימת המפלגה לבחירות לכנסת החמישית, לא נבחר.

גם אחדות העבודה היתה אחת המפלגות הציוניות שנכנסו לפעולה בקרב ערביי הארץ על בסיס בלתי רעיוני. מספר שנים לאחר שנפרדה מפלגה זאת מפ"ם לא ננקטה על ידה שום פעולה פוליטית ביחס לערבים; אולם ב־1958, לפני הבחירות לכנסת הרביעית, כאשר שימש חבר אחה"ע בתפקיד שר הפנים, נערכה הסתערות רבתי, חסרת תקדים, על קולותיהם של הערבים. משרד הפנים פעל באופן קדחתני, למרות התנגדותו של הממשל הצבאי, לשם הקמת “מפלגת העבודה הערבית” המסונפת לאחדות העבודה. החל להופיע בקביעות שבועון של המפלגה החדשה בשפה הערבית (“אל־עמל”) (ובינתיים הפסיק את הופעתו), וכרשימה נפרדת השתתפה בבחירות לכנסת הרביעית, אם כי אף אחד מחבריה לא נבחר.

המפלגה הקומוניסטית הישראלית הנה, למעשה, המפלגה היחידה בארץ הפועלת על בסיס אידיאולוגי בקרב ערביי ישראל. מפלגה זו, שזכתה ליתרון חשוב בהיותה המפלגה היחידה אשר כללה אחוז ניכר של חברים ערביים, פעלה באופן חוקי מאז קום המדינה, והמשיכה בפעילותה ברציפות, עד עצם היום הזה. בפעילותה הפוליטית מסתייעת המפלגה בסניפיה, המפוזרים ברוב הכפרים והערים הערביות; וברשת ענפה, יחסית, של עתונים מפלגתיים, ביניהם העתון “אל־אתיחאד” (המופיע פעמיים בשבוע), הירחון הספרותי־פוליטי “אל־ג’דיד”, הירחון לנוער “אל־גד” והבטאון האידיאולוגי של המפלגה “אל־דרב”.

מק"י שיחקה תפקיד מיוחד במינו בהסטוריה הפוליטית של ערביי ישראל. עם התיצבות המפלגה במחנה האופוזיציה, זמן קצר ביותר לאחר קום המדינה, נעשתה למגן הראשי על זכויותיהם של הערבים בארץ. מק"י נטלה לעצמה את היוזמה, ביחס לכל הפעולות הפוליטיות והחברתיות של האופוזיציה הערבית, לגבי מדיניות הדיכוי של ממשלות ישראל השונות; ביחוד בתקופת האנרכיה (בחברה הערבית) של שלוש או ארבע שנים הראשונות לקום המדינה. המפלגה הסתייעה גם בחוגים ערביים שונים, שנאלצו מחוסר ברירה, במגמה לעמוד בפני מזימותיהם של השלטונות, לשתף פעולה עמה; אלא שחלק הארי של אותה פעילות אורגן ובוצע ע"י ארגוניה המיוחדים של המפלגה. עתוניה של מק"י, וביחוד בשפה הערבית, משקפים נכונה את צרותיהם ומאבקם של ערביי ישראל מאז קום המדינה.

עמדה זו של מק"י הרימה את קרנה בקרב הצבור הערבי. אוהדיה ומשתפי הפעולה אתה (אולם לאו דווקא חבריה) הלכו והתרבו, ואילו מתנגדיה נדחקו בהדרגה לקרן זוית. השפעתה של המפלגה בקרב החברה הערבית, התרחבה בהתמדה, עד שבשנים 1956 ו־1957, הפכה להיות דוברם המוסמך של הערבים כלפי דעת הקהל – תקופה בה הודבק לכל ערבי, שאינו הולך בתלם עם השלטון, התואר “קומוניסט”; אולם, ללא ספק, לשיא השפעתה בקרב הערבים הגינה המפלגה בשנת 1958 – תקופה בה תמך הקומוניזם הבינלאומי תמיכה מלאה בתנועה הלאומית הערבית, שלחמה קשות באימפריאליזם המערבי ובגרורותיו במזרח התיכון, והדקה את יחסיה בצורה חסרת תקדים עם ברית המוצעות ושאר ארצות הגוש המזרחי, וביחוד אחרי הקמתה של הרפובליקה הערבית המאוחדת (מצרים וסוריה). המפלגה הרימה אז על נס את רוב סיסמאותיה של התנועה הלאומית הערבית (כולל סיסמת “זכות ההגדרה העצמית – ביחס לערבים בישראל – עד להיפרדות”).

זו הייתה גם תקופת הקמתה, על ידי מק"י ומנהיגים ערביים שונים, של “החזית הערבית”, ששמה הוחלף לאחר מכן ל"חזית העממית"¹⁴⁸. ארגון זה, שהוקם רשמית בעת ובעונה אחת בנצרת ובעכו, ביולי 1958, עם סניפים שהוקמו לאחר מכן, ותוך תקופה קצרה ביותר, ברוב המרכזים הערביים, נועד להיות ארגון־גג של מק"י ושאר החוגים הערביים השונים, שתפקידו לתאם את פעולות ההגנה על זכויותיהם של הערבים, ולטפל בענייניהם השונים.

עם הקמתה של החזית, ניתנה הגושפנקה הצבורית לעובדת היות מק"י המפלגה הישראלית בעלת ההשפעה הרחבה והמקיפה ביותר ברחוב הערבי – עובדה שגררה שורה של “פעולות תגמול”, מצד השלטונות; הסתה פרועה בעתונות הערבית, בהשראת שרותי הבטחון, נגד ערביי הארץ; והגליות ומעצרים המוניים ע"י הממשל הצבאי, שכמעט ויצא מכליו בעקבות פעולה זו ובעקבות כשלון התקפותיו על פועלי נצרת והסביבה הערבית ב־1 למאי 1958.

אולם מק"י לא זכתה לקצור את פרי עמלה. סיבות חיצוניות, בלתי תלויות בה או בערביי הארץ, שינו את התמונה שינוי יסודי, והפכו את הקערה על פיה. שינוי בעמדת הקומוניסטים בארצות ערב כלפי התנועה הלאומית הערבית, ובייחוד הקומוניסטים הסוריים, בראשותו של כאלד בקדאש, שהחלו בפעולותיהם נגד הרפובליקה הערבית המאוחדת. הביא לקרע גלוי בין שני הצדדים – קרע שאושר ע"י עבד אל־נאצר בנאום פומבי שנשא בפורט־סעיד בסוף 1958, בו התקיף קשות את המפלגה הקומוניסטית הסורית על עמדתה השלילית כלפי האחדות הערבית והלאומיות הערבית. התקפותיה של קהיר שבאו בעקבות הנאום הזה, וההתקפות שכנגד של הקומוניסטים בעולם הערבי, בהן נטלו חלק לאחר מכן רוב המפלגות הקומוניסטיות בעולם, העמיקו את הקרע בצורה רצינית, ואילו מק"י נטשה מיד את סיסמאותיה “הקיצוניות” וחוזה לסיסמאות המפורסמות של הקומוניזם הבינלאומי.

מצב חדש זה הביא לשנוי מידי בעמדתם של ערביי הארץ. רובם של המנהיגים הערביים והצבור הערבי החלו נוטשים את המפלגה ואת שתוף הפעולה הפוליטי אתה. החזית העממית, הישגה המפואר של מק"י, נתפלגה לשני פלגים, מאחר והקומוניסטים סירבו לצמצם את הדיון לבעיות הפנימיות בלבד. כפי שהוסכם מקודם. לעמדה חדשה זו של מק"י נועדו תוצאות מזיקות ביותר, ביחס למעמדה של המפלגה בין הערבים, שעל היקפן תעיד העובדה שבבחירות לכנסת החמישית (ב־1959) נבחרו רק שלושה ח"כ קומוניסטים לעומת ששה שנבחרו בשנת 1955 – ירידה של 50%. מאז עלתה שוב קרנה של המפלגה, אולם לא הגיעה לאותם מימדים של 1958.

מעמד מיוחד במינו, ולפעמים מוזר, רכשה לה בקרב ערביי הארץ, מפלגת הפועלים המאוחדת, מפ"ם. פעילותה הפוליטית של המפלגה, שהחלה מאז קום המדינה והתבססה על שיקולי אידיאולוגיה וכדאיות, לבשה מימדים שונים מדי פעם בפעם. גמישותה של המפלגה ועמדוותיה הפשרניות. ביחס לאי אלו בעיות ערביות “בוערות”, משכו לשורותיה חלק מהנוער הערבי הזועם, שלא הסכים לשתוף פעולה עם מק"י ולא היה באפשרותו להתארגן במסגרת גוף עצמאי בלתי תלוי; ולכן נקלע, מחוסר ברירה, לשורותיה של המפלגה.

המפלגה, שהנה המפלגה הציונית היחידה המקבלת לשורותיה חברים ערביים, שווי זכויות וחובות, לפחות מבחינה פורמאלית, ניהלה פעילות ענפה וממושכת בקרב הערבים, כשהשבועון הערבי שלה, “אל־מרסאד”, משמש לה שופר ראשי להפצת דעותיה ורעיונותיה בין הערבים. בנוסף לזאת נערכו עשרות קורסים ומפגשים לחברי המפלגה הערביים; ירחון ספרותי פוליטי, “אל־פג’ר”, החל להופיע (ובינתיים הופסקה הופעתו) ונוסדה חברת הספר הערבי, שהוציאה לאור שורה של ספרים ערביים (מארצות ערב), לשם מילוי חלק מהמחסור השורר בארץ, ביחס לספרי קריאה ערביים מכל הסוגים.

אלא שגם מפ"ם נחלה כשלונות, ביחס לפעילותה הפוליטית, בין ערביי הארץ. מקורם של כשלונות אלה נעוץ באופיה וחסרונותיה המסורתיים של המפלגה. דבוריה של מפ"ם על סוציאליזם. חלוציות ואחוות עמים משכו לשורותיה. כאמור, חלק מסוים מהנוער הערבי, אולם שיטת חצאי הפתרונות שהמפלגה נוקטת בה, עמדותיה הפוליטיות הנוגדות אחת את רעותה, וחוסר כוח החלטה בקרב מנהיגיה, הביאו לנשירתם המתמדת של חברי המפלגה הערביים. תמיכתה של מפ"ם, למשל, בתנועות השחרור הלאומיות, לא שכנעה את חבריה הערביים בצדקת עמדתה של המפלגה ביחס לתנועה הלאומית הערבית; אמונתה בזכות ההגדרה העצמית לא הצדיקה את עמדתה ביחס לבעיית ערביי פלשתינה ואילו עמדותיהם השונות זו מזו, של דובריה היהודים והערבים, שהשתקפו במאמרים ובידיעות נוגדות, שהופיעו ב״על־המשמר״ ו־״אל־מרסאד״ בשורה ארוכה של מקרים לא היה בהם אלא כדי להוכיח, באותם מקרים, את צביעותה של המפלגה. עמדתה של מפ"ם שקראה ל"מתינות" (“מאבק מבפנים”) ולהמנעות ממעשים “תקיפים” (שמא “ירגיז” הדבר את הממשל הצבאי…). שעה שהיא עצמה השתתפה בממשלות שונות, שהמשיכו במדיניות הדיכוי כלפי הערבים, הפחיתו מערכה של המפלגה בעיני האינטיליגנציה הערבית.

יחד עם זאת יש להודות בכך, שרבות נעשה ע"י המפלגה באי אלו שטחים, לטובתם של ערביי הארץ. רבים הם הצעירים הערביים שמצאו להם עבודה במשך תקופות ממושכות במשקי המפלגה ובמפעליה, כשלמעשה לא היה להם לפניהם שום דרך אחרת. צעירים אלה וגם חבריה הערביים של המפלגה, שלא כעמיתיהם הקשורים למפלגות הציוניות האחרות, שומרים על מידה מסוימת של “עצמאות” ביחס לדעותיהם, זהותם וזיקתם הלאומית. מאמצים שונים נעשו גם על ידי משרדי הממשלה השונים, בהשפעת חברי המפלגה שכהנו כשרים באותם משרדים, ביחוד משרד הבריאות, לשם שפור מצבם של הערבים.

כזה הוא מצבם הפוליטי של ערביי ישראל. הפעילות הפוליטית ביניהם מותרת, מסיבות שונות, רק למפלגות הציוניות, שדאגתן העיקרית היא לצוד את קולותיהם של הערבים באמצעים שונים ומשונים, חוקיים או בלתי חוקיים, כגון ניצול רשויות המדינה ומשרדיה לצרכים אלה, הענקת טובות הנאה מסוימות לבוחרים או אף קניית הקולות בכסף. מול גוש זה של מפלגות ציוניות ניצבת מק"י אשר טענה, במשך תקופה ממושכת, לזכות אפוטרופסות בלעדית על ערביי הארץ. גופים אלה התחברו ביניהם, למען השמירה על האינטרסים המפלגתיים שלהם, לשם מניעת הקמתו של איזה שהוא ארגון ערבי פוליטי עצמאי, ובלתי תלוי – התחברות שזכתה עד עצם היום הזה להצלחה מפתיע. נעשו, כמובן, כמה נסיונות לשם הקמת מפלגה ערבית עצמאית, אולם רובם נחשבים בחזקת מאמצים בלתי רציניים, שנדונו מראש לכשלון.

רבות הן הסיבות שמנעו את הקמתו של ארגון או תנועה ערבית פוליטית עצמאית בישראל. בשנים הראשונות לקום המדינה רק בודדים חשבו בכוון זה, ואילו האוכלוסייה הערבית בכללותה, הן מפאת חוסר הנסיון הפוליטי שלה, מאחר ורוב מנהיגיה נטשו את הארץ ב־1948 והן בגלל הפיקוח הקפדני והאמצעים התקיפים, שננקטו על ידי השלטון, כלפי הוגי רעיונות אלה, לא מימשה שום הישג בשטח זה; חוגים, שרצונם היה בפעולות פוליטיות או בהבעת מורת רוחם, לא ראו בפניהם אלא אפשרות יחידה של הצטרפות למק"י, או שתוף פעולה עמה או עם מפלגות אחרות, בהתאם למסיבות.

עם עליית קרנה של התנועה הלאומית הערבית, וביחוד לאחר מהפכת ה־23 ביולי 1952 במצרים, ועם החרפת המאבק נגד האימפריאליזם המערבי והשפעתו במזרח התיכון, ולאחר מכן בצפון אפריקה, וכתוצאה ממדיניות הדיכוי וההפליה שננקטה ע"י ישראל נגד האוכלוסיה הערבית, נעשה שתוף הפעולה עם מק"י הדוק ביותר; מה עוד שהקומוניסטים, הן בישראל והן בעולם הערבי, תמכו אז במאבק הערבי כמעט ללא הסתיגות. באותה תקופה, ביחוד בשנים 1954–1958, חדלו המנהיגים הערבים מלהזכיר את ענין הקמתה של מפלגה ערבית עצמאית. ואילו ההכנות להקמת ארגון כזה (אם בכלל היו כאלה) הופסקו לחלוטין. כתחליף לאותה מפלגה הוקמה החזית העממית (הערבית).

שתוף הפעולה עם מק"י נמשך, כאמור, עד 1958, עת שאירע הקרע הגלוי בין התנועה הלאומית הערבית לבין המפלגות הקומוניסטיות בעולם הערבי. היחסים בתוך החזית נעשו צוננים. המתיחות גברה ולא עברו יותר מחמישה או ששה חדשים והחזית העממית התפלגה לשני פלגים.

אחד הפלגים – המורכב למעשה משלשה או ארבעה אנשים – המשיך בשותף הפעולה עם מק"י במסגרת החזית, ואילו הפלג השני, אותו זרם שתמך עקרונית בתנועה הלאומית הערבית, נטש את החזית החלוטין והחליט להמשיך לבדו בפעילות הפוליטית. מיד עם נטישת החזית, יסד פלג זה את הגוף שנודע בשם “קבוצת אל־ארד” (האדמה) ופרסם מצע משלו. כמו כן הוגשה בקשה להוצאת שבועון בשפה הערבית – שישמש בטאון לקבוצה – בשם “אל־ארד”; ובינתיים הוחל בהוצאת העתון לאור, עד לקבלת הרשיון הדרוש לשם כך.

13 הגיליונות של העתון, שיצאו לאור, זכו לתפוצה. שהיה בה כדי להבעיר את חמתם של גורמי השלטון השונים, שנערכו מיד לפעולה. שמואל דיבון, יועצו של ראש הממשלה לענייני ערבים, זימן ב־31.1.1960, מסיבת עתונאים בבית סוקולוב בתל־אביב, בה התריע על “הסכנה” הנשקפת לקיום המדינה (כך!) מפעילותה של קבוצה זו, ואיים בנקיטת אמצעים דרסטיים נגד חבריה. ואמנם התגובה לא איחרה לבוא – כשבועיים לאחר מכן נסגר העתון וששה מעורכיו הועמדו לדין.

זמן מה לאחר מכן, הגישו חברי הקבוצה בקשה לרשום חברה להוצאה לאור, פרסום והפצה בשם “חברת אל־ארד בע”מ", אולם רשם החברות סירב לאשר את הרשום בטענה שפעולה זו “נוגדת את בטחון המדינה וטובת הציבור”. צו שהוצא על ידי בית המשפט העליון (בהרכב של 3 שופטים) נגד רשם החברות, אושר שוב, לאחר בקשה לדיון נוסף מטעם היועץ המשפטי לממשלה, בהרכב של 5 שופטים, והחברה נרשמה סופית¹⁴⁹.

ואולם לא כן היתה התוצאה ביחס לבקשתה של החברה להוציא לאור שבועון בשפה הערבית. הממונה על המחוז דחה את הבקשה מבלי לתת כל נמוק לכך, בהשתמשו בסמכויותיו לפי תקנות ההגנה משנת 1945; ואילו בית המשפט העליון דחה בקשה להוציא צו על תנאי נגדו, בציינו ש"דבר זה (הכוונה לטענות על חופש הפרט, חופש העתונות וכו') אינו יכול לשמש נושא לויכוח… כאן, אלא במקום אחר¹⁵⁰. נוכח מצב זה, לא נראתה ברירה מאשר להמשיך בפעילות השקטה, יחסית, שהוחל בה עוד קודם לכן ויסוד סניפים חדשים, במרכזי האוכלוסייה הערבית בארץ – פעילות שהביאה להרחבת שורותיה של הקבוצה ולהגברת השפעתה, כשתעודת המניה של החברה משמשת כ"פנקס חבר" של הקבוצה.

בחודשים הראשונים לשנת 1964 החליטה אל־ארד להירשם בתור אגודה עותומנית בשם “תנועת אל־ארד”; הודעה על כך, בצורך תקנון התנועה, נשלחו לשלטונות. התשובה לא איחרה להגיע: “תנועת אל־ארד”, נאמר, בין השאר, בתשובה “אסורה בקיום” מאחר ו"נוסדה בכוונה לפגוע בקיומה של מדינת ישראל ובשלמותה". ושוב פנתה אל־ארד בתביעה לבית המשפט העליון – לו הוגש התקנון ופירושיו, בנוסח שקבע (יחד עם הפרושים) כי:

"האגודה (תנועת אל־ארד) תפעל לשם השגת המטרות הבאות או חלק מהן:

“1. העלאת רמתם החינוכית, המדעית, הבריאותית, הכלכלית והמדינית של כל חבריה.”

“2. השכנת שוויון מלא וצדק חברתי בקרב כל שכבות העם בישראל” (ובפרושים נאמר: סעיף זה מתיחס לגורם הפנימי של הבעיה (הישראלית־ערבית) ומשקף את רצונם של מייסדי האגודה להביא לידי ביטול מדיניות הדיכוי וההפליה המופעלת כלפי הערבים בישראל, כגון: בטול הממשל הצבאי, הפסקת הפקעת הקרקעות הערביות והחזרת קרקעות מופקעות במידת האפשר לבעליהן, שפור המצב ביחס לפועלים הערביים, החנוך הערבי, השירותים הערביים וכו'; וכן ביטול תופעות ההפליה לגבי כל שכבות העם בישראל, ללא הבדלי דת, עדת, מוצא, גזע או לאום.

“3. מציאת פתרון צודק לבעיה הפלשתינאית – תוך ראייתה כיחידה בלתי ניתנת לחלוקה…” – דהיינו פתרון צודק שיביא בחשבון את כל האספקטים של הבעיה הפלשתינאית בתור יחידה שלמה. מייסדי האגודה רואים את מכלול יחסי ישראל־ערב, כגון בעיית הפליטים הערביים, הגבולות, הרכוש הנטוש בישראל, מי הירדן, וכו', כחטיבה אחת הטעונה פתרון סופי וכולל; בעוד שפתרון חלקי לאחת הבעיות הנ"ל או חלק מהן אין בו כדי להביא ליציבות, בטחון ושלום לאיזור.

“…בהתאם לרצונו של העם הערבי הפלשתינאי, העונה על האינטרסים והשאיפות שלו, המחזיר לו את קיומו המדיני, מבטיח לו את זכויותיו המלאות והחוקיות, והרואה אותו כבעל הזכות הראשון לקבוע את גורלו בעצמו…” –

מאחר ופתרון זה מתייחס לעם הערבי הפלשתינאי, אשר איבד את קיומו המדיני ואת זכויותיו החוקיות, והינו מפוזר כעת במספר מדינות ונתון להשפעות שונות ולמשטרים שונים, דבר שהינו הגורם העיקרי לאי־היציבות ולהעדר השלום במזרח התיכון, לכן מוצע פתרון המחזיר לעם זה את קיומו המדיני, מאפשר לו להחליט בעצמו על גורלו, בהתאם לרצונו, מבלי התערבות מבחוץ, מצד גורם שהוא – עקרונות המוכרים ע"י האו"ם ואשר בא לידי ביטוי בוועידות ובכנסים בינלאומיים שונים.

“…במסגרת השאיפות העליונות של האומה הערבית” – מאחר ומייסדי האגודה סבורים, שהעם הפלשתינאי הינו חלק בלתי נפרד של האומה הערבית, לכן טבעי הוא שעם זה בבואו להכריע את גורלו יביא בחשבון את השאיפות והאינטרסים של האומה הערבית.

מייסדי האגודה סבורים כי הבעיה הפלשתינאית קיימת לגבי העם הערבי הפלשתינאי לבדו, בעוד שהיא באה על פתרונה לגבי העם היהודי אשר הכריע את גורלו, הגשים את ריבונותו והקים מדינה משלו – דברים שלא נתמלאו לגבי העם הערבי הפלשתינאי.

עמדתנו (כלומר, עמדת אל־ארד) העקרונית הזאת, כפי שנסקרה לעיל, באה לידי ביטוי בהזדמנויות שונות, ובנוסחים שונים. כבר בגליונות הראשונים של העתון שהוצא לאור ע"י חברי הקבוצה (בסוף 1959 והתחלת 1960).

בתזכיר בשפה האנגלית, מיום 23.6.1964, שנשלח למזכיר האומות המאוחדות, לשגרירויות חזרות בישראל ולעיתונות העולמית… נכללו העקרונות הנ"ל והודגש שהפתרון חייב לשמור על זכויותיהם של שני העמים, הערבי והיהודי.

“4. תמיכה בתנועת השחרור, האיחוד והסוציאליזם בעולם הערבי, בכל הדרכים החוקיות, תוך ראיית אותה תנועה, ככוח קובע בעולם הערבי, המחייב את ישראל להתיחס אליה בצורה חיובית”. – מייסדי האגודה תומכים בתנועה הלאומית הערבית, ורואים בה כח מתקדם, קונסטרוקטיבי וקובע בעולם הערבי, שעמדה חיובית מצד ישראל כלפיה תסייע לפתרונן של כל הבעיות התלויות ועומדות, תביא להשכנת השלום באזור ותבטיח את עתידה של המדינה.

“5. פעולה לשם השכנת השלום במזרח התיכון בפרט, ובעולם בכלל”. – “במזרח התיכון בפרט…”, הכונה היא… לפעילות למען השלום בין ישראל מצד אחד לבין מדינות ערב מצד שני.

“6. תמיכה בכל תנועות הקדמה בכל רחבי העולם, התנגדות לאימפריאליזם ותמיכה בכל העמים השואפים להשתחרר ממנו”.

לאחר שדן במטרות אלה, ודחה בלעג את הפירושים שניתנו להן כ"הצהרת אמונים" למדינה, שאינה “אלא מן השפה ולחוץ”, קבע השופט ויתקון. בצורה חד משמעית¹⁵¹ :

“מטרה זו (הכוונה לסעיף 3 של מטרת האגודה, שצוטט לעיל) שוללת שלילה גמורה ומוחלטת את קיום מדינת ישראל בכלל, וקיום המדינה בגבולותיה דהיום בפרט. היא מעלה את הבעיה הפלשתינאית ודורשת את פתרונה, “כיחידה הבלתי ניתנת לחלוקה”, “בהתאם לרצונו של העם הערבי הפלשתינאי”. הוא, ולא אחר, “בעל הזכות הראשון לקבוע את גורלו”, וזאת, “במסגרת השיאפות העליונות של האומה הערבית”… הדוגלים במטרות האגודה מתעלמים מקיום המדינה ומזכויות העם היהודי היושב בה…”

ושוב:

“מיסדי האגודה לא ראו לנכון לפרש… את הסתייגותם… “מן השאיפות העליונות של האומה הערבית”, לא את הכרתם במדינת ישראל הריבונית על כל עיקריה ויסודותיה ולא את הסכמתם לכך שהכללת שטח המדינה בתחום פלשתינה תהיה תלויה ברצון היהודים להכלל ביחידה מדינית זו. הם לא פרסמו ולא כללו דברם אלה, מכיוון שכל מאבקם נגדם”.

ולבסוף באה הערה רבת משמעות:

“….לא פעם קרה בהיסטוריה של מדינות בעלות משטר דמוקרטי תקין, שקמו עליהן תנועות פשיסטיות וטוטליטריות למיניהן, והשתמשו בכל אותן הזכויות של חופש הדבור, העתונות וההתאגדות, שהמדינה מעניקה להן, כדי לנהל את פעילותן ההרסנית בחסותן. מי שראה זאת בימי הרפובליקה של ויימאר לא ישכח את הלקח”.

ומכאן לא רחוקנ הדרך למסקנה הסופית:

“כסילות עיוורת היא לתת הכשר בידי (אל־ארד)”.

ואילו השופט לנדוי קובע:

“למושגים ‘תנועת השחרור, האיחוד הסוציאליזם בעולם הערבי’ משמעות ברורה ומוגדרת – ובצרופם יחד דווקא – במלון המדיני של ימינו: הלא בתוקף הסיסמאות הללו תובעת מצרים את המנהיגות בעולם הערבי לעצמה… המזדהה עם תנועה זו, שמרכזה בקהיר, ורואה בה את “הכח הקובע בעולם הערבי”, מסגל לעצמו ממילא את מגמות האיבה למדינת ישראל והשיאפה לחסלה בכח”.

ועוד הערה נוספת רבת משמעות:

“זכותה האלמנטרית של כל מדינה היא לשמור על חרותה ועל קיומה בפני אויבים מחוץ ובפני הנוהים אחריהם מבית… אין לדרוש משום ממשל שבשם השמירה על חרוּת ההתאגדוּת הוא יתן את הגושפנקא שלו להקמת גיס חמישי בתוך גבולות מדינתו”.

דברים שבעקבותיהם הגיב “אל־אתיחאד”, 13.11.1964: "סבורים אנו כי בתי המשפט לא נועדו לפסוק בחוקיותן של תנועות פוליטיות… הצגת בתי המשפט כאפוטרופסים על התנועות הפוליטיות מטשטשת את ההפרדה ההכרחית בין הרשויות המחוקקות. המבצעות והשיפוטיות.

בטוחים אנו כי פסק הדין של בית המשפט, שהסתמך על מושגי השלטון, אינו אלא ויכוח פוליטי עם אנשי אל־ארד מאחר והשלטונות לא מצא אף ראיה אחת לפיה אפשר להאשים את אנשי אל־ארד בהפרת החוק, וביססו את טענותיהם על שידורי קהיר וקטעים מהעיתונות… (אין)… להאשים את אנשי אל־ארד באי־הכרה בישראל כשהם מציבים בראשית מטרתיהם את השאיפה להשכנת שוויון מלא וצדק חברתי בקרב כל שכבות העם בישראל"… כמו כן… (אין)… להאשימים אותם “בהתעלמות מהעם היהודי ובאי הכרה בדו־קיום בשלום ובשויון שני העמים” בעוד ששליטי ישראל עצמם מתנכרים לזכויות העם הערבי הפלשתינאי ולזכויות פליטיו לחזור למולדתם…

כוונת השלטון ופעולותיו השרירותיות מוכחות מתוך כך שהוא הסתמך, כאשר “הרשיע” את אנשי אל־ארד, על הצהרות ועמדות לא שלהם, אלא של אחרים. ואילו התכוון השלטון להסתמך על דיבורים והצהרות, מדוע לא הביא בחשבון את קריאת אנשי אל־ארד בתזכירם האחרון לאו"ם לפיו דרשו פתרון בעיית פלשתינה על יסוד החלטות האומות המאוחדות – דבר שפירושו הכרה במדינת ישראל!

עצם בקשת אנשי אל־ארד להירשם כארגון חוקי מוכיחה את הכרתם בישראל; וזאת בנוסף להכרזות בכוון זה, מטעם אנשי הקבוצה עצמם שפורסמו בעתונות המקומית.

…הסתמכות היועץ המשפטי, בהתנגדותו לרשום אל־ארד, על הצהרות וכוונות שאנשי אל־ארד לא הכריזו עליהם, אינה אלא החלטה פוליטית מוכנה מראש שנועדה להצדיק פעולה שרירותית ואנטי־דמוקרטית… (ולשלול את) זכות הפעילות הפוליטית מקבוצה של אזרחי המדינה השואפת לפעילות חוקית וגלויה במסגרת חוקי המדינה…

שלילת זכותם של אנשי אל־ארד בפעילות פוליטית חוקית אינה נוגעת אך ורק לאנשי אל־ארד… (זוהי) התקפה נוספת על החרויות הדמוקראטיות במדינה במסווה המזוייף של (טעמי בטחון), והנה אמצעי שאנו שוללים אותו ומוחים נגדו".

אמנם, ההתנגדות לאותן תביעות, או אי־הזדהות אתן, לא היה בהן כדי להכריע את הכף, בעמדתם של השלטונות לגבי פרשה זו. ספק אם מישהו, מבין חוגי השלטון, ראה לנכון לעצמו לחשוב על שיקולים אלה. מדיניות החוץ הישראלית כלפי הערבים נראית כמוגדרת וקבועה מראש; הערבים “אשמים” בהעדר השלום בין ישראל לשכנותיה; ואילו רק היה מכירים בישראל, כי אז היו פותרים את כל הסכסוכים בבת אחת. “עקשנותם” של הערבים היא ש"אילצה" את ישראל לנקוט בפעולות תגמול צבאיות נגדם, לשם השגת אותה הכרה; ומשנתברר שאין שום תועלת ממשית בדרך זו, בנוסף לכך שהיא עולה על פסים מסוכנים, הומצאה שיטה חדשה, לפיה רק מדינות המערב מסוגלות לפתור את הסכסוך הערבי־ישראלי, ע"י לחץ שיופעל מצדם כלפי הערבים. גם כאשר שיטה זו פשטה את הרגל, נקבע מיד תחליף אחר – יצירת “חגורה” של מדינות ידידותיות אפרו־אסיאניות סביב ישראל, שבבוא העת, “יכריחו” את הערבים להכיר בדרישותיה של ישראל. ומה טיבן של הדרישות האלה? הכרה במדינת ישראל הריבונית, הכרה בשאיפתה להעלות את כל יהודי העולם אליה, ולשם כך אולי יהיה צורך ל"שחרר" שטחים נוספים מהעולם הערבי, שיצטרך תמיד להתחשב במעמדה המיוחד של המדינה. והתמורה? גם ישראל “תכיר” בעולם הערבי; ולאחר כינון יחסי שלום מותר יהיה לתבוע מממשלת ישראל “עזרה” באי אלו תחומים “חיוניים”, כגון אימון צנחנים וגידול עופות – “עסקה” שלא נתקבלה, לעת עתה, על דעתם של עמי ערב.

יחסו של השלטון לאל־ארד לא נקבע, כאמור, בעקבות שיקולים שבמדיניות החוץ הישראלית, והתנועה רחוקה הייתה מלהגיע לממדים כאלה, שיאה בהם כדי להשפיע על אותה מדיניות. יחס זה נקבע, בעיקר, על יסוד שיקולים שבמדיניות הישראלית הפנימית כלפי ערביי ישראל.

שלטונות ישראל (והכוונה בעיקר למפא"י) פעלו במשך שנים, למעשה מאז קום המדינה, לשם הקמת “מערך” ערבי איתן בארץ, שישתלט על כל תחומי חייהם של ערביי ישראל, וישרת את האינטרסים של אותם שלטונות. מחלקות מיוחדות הוקמו לשם כך, ברוב משרדי הממשלה והמוסדות הציבוריים במדינה, רובם תחת השם: “מחלקה לעניני ערבים”. חוגים אלה, יחד עם משתפי הפעולה אתם, מבין ערביי ישראל, התפתחו במרוצת הזמן, ונהפכו למנגנון מיוחד בעל אינטרסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, שלשם הבטחתם קיים וניהל שיטות פעולה מיוחדות בקרב האוכלוסיה הערבית בארץ. מנגנון זה סיפק שירותים חשובים לנמנים עליו. בעזרתו, הביאה מפא"י לכנסת, בכל בחירות, 4 או 5 נציגים ערביים שתמכו בה ללא הסתייגות, ותמורת זאת זכו, הם ותומכיהם, לטובות הנאה מרובות מטעם השלטון; העובדים בשרותו של מנגנון זה הביאו להעברת אלפי דונמים של קרקעות, מבעלות ערבית פרטית לבעלות ממשלתית, ובתמורה שלשלו לכיסיהם אלפי לירות.

למנגנון זה, שהתפתח במהירות מסחררת, נציגים מיוחדים המפוזרים בכל המוסדות המשפיעים על דעת הקהל בישראל, וביחוד במערכות העיתונים היומיים. בשירות השידור, בכנסת ובמפלגות האחרות לא חסרו לו נציגים כאלה. רובם של משרתיו, וביחוד אלה המפוזרים בעתונות הישראלית – אותה חבורה של מסיתים מקצועיים הידועה בתור “מומחים” לעניני ערבים – עובדים למענו תמורת הנאות כלכליות; ואילו האחרים תומכים בו על סמך שיקולים “אידיאולוגים”, לאחר ששוכנעו שפעילות זו נחוצה לשם השמירה על “בטחון” המדינה והאינטרסים החיוניים שלה.

רבים מבין ערבי הארץ לא השלימו עם פעולותיו של מנגנון זה אולם מרביתם ישבו באפס מעשה מול מזימותיו. אמנם, מזמן לזמן, נראו ניצוצי התנגדות לתוכניותיו, אבל רובם נחשבו בחזקת זיקים זמניים, שפעולה משטרתית רגילה, לפעמים בעזרת הממשל הצבאי, הספיקה לרכך אותם. אולם פעולותיה של אל־ארד שנערכו בקנה מידה צנוע, אם כי ארצי למרות כל ההגבלות, הביאו להסתה פרועה נגדה, מעל לכל הבמות, שנועדה לסלף את מטרתיה. עם זאת אין להניח שאותו מנגנון של מפא"י, התנגש רק עם אל־ארד, בבואו להגן על האינטרסים שלו. התנגשויות אירעו גם עם מפלגות יהודיות שביקשו לפעול בקרב ערביי הארץ; ולחוגי מפ"ם, למשל, ידועות שיטות הלחץ שאותו מנגנון מפעיל נגד חבריה הערביים של המפלגה – שיטות שהופעלו למעשה גם נגד כל החוגים היהודיים, שלא נמנו על חוגי מפא"י או המוסדות הנתונים לשליטתה, ושאפו לפעילות פוליטית או חברתית בקרב הערבים – ההבדל היחיד, שבין אל־ארד לבין שאר החוגים היהודים, ביחס לאותו מנגנון, נעוץ במידת הלחץ שהפעיל כלפיהם. בעוד שעל אותם חוגים הוא לא “העז” ללחוץ יתר על המידה – כי תמיד נמצא מי שיעמד לצדם, לא כן היה הדבר לגבי אל־ארד.

כאמור, חציו של המנגנון הזה, שמאחוריו עמדו כל זרועות השלטון, הופנו, בעיקר, נגד ארגונים ערביים עצמאיים, העלולים, בבוא הזמן, להביא לסכול מזימותיו כלפי הערבים או להפריע להן. לדידו, פעילות פוליטית או חברתית, בקרב ערביי ישראל, תיתכן רק בהתאם להנחיותיו וקביעותיו; ואכן, אל־ארד “הואשמה” פעם בכך, וברצינות גמורה, שנתנה יד להקמתם של אי אלו ממועדני הספורט העצמאיים, שנוסדו בכמה כפרים ערביים בתקופה האחרונה; והמושל הצבאי לאזור התיכון הכריז פעם על אחד מכפרי המשולש, כאזור סגור, לשם מניעת עריכתה של התחרות כדורגל, בהשתתפות נבחרות מהגליל והמשולש – כי חטא בל יכופר הוא, בממלכת הממשל הצבאי ושותפיו, להקים ארגונים כאלה בקרב ערביי ישראל. וכי מה הצורך בהקמת מועדוני ספורט עצמאיים? הרי מזמן הוחלט שרק למחלקה הערבית של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים, הנתונה לשליטתה המוחלטת של מפא"י, “מותר” להקים מועדונים בכפרים הערביים, ורק אותם מועדונים, “רשאים” להקים נבחרות כדורגל. הם, ורק הם, יורו לך כיצד לשחק כדורגל, מתי ועם מי. בעצם, גם שטחים אחרים. “הוסדרו” בצורה דומה, ולכל ענף של פעולות נתמנו משגיחים מיוחדים ונקבעו כתובות, אליהן אפשר לפנות בשעת הצורך. פניך מיועדות לפעילות חברתית? תפנה למחלקה הערבית שבמרכז ההסברה. אנשיה יסבירו לך את מהותה של הפעילות החברתית הרצויה. הם יורו לך היכן, ועל מה להרצות, ולפעמים אף יכינו את ההרצאות עבורך. רצונך בפרסום רשימות פוליטיות? תתקשר עם מערכת “אל־יום” ההסתדרותי, ואם “הצנזורה” של המערכת תאשר אותן, הן תפורסמנה, בכל הכבוד הראוי להן. ואם, בכל זאת, עומד אתה בתוקף על זכותך להיראות כ"מהפכני", או כוונתך לפרסם שירי אהבה, “ירשו” לך לפנות ל"אל־מרסאד" המפ"מי; רק תיזהר שלא לחצות את הקוים ל"אל־אתיאחד" הקומוניסטי. ושמא תתעורר בעיה מיוחדת, שאין בכל אותם סידורים כדי לאפשר את פתרונה? אין מנוס מלפנות אז ליועץ לענינים ערביים שבמשרד ראש הממשלה, אחד מעמודי התווך של מנגנון זה, שבידיו המפתח לפתרון כל אותן בעיות.

כאלה הם פניו של המנגנון שהשתלט על חייהם של ערביי הארץ. פסק־דינו של בית המשפט העליון, שצוטט לעיל, נראה בעינו אותו מנגנון כמתנה מן השמים שנועדה להסרת אותו “מכשול” ששמו אל־ארד. ואמנם, יומיים לאחר פרסום פסק־דין נעצרו כמה מפעיליה של התנועה וחיפושים נערכו ברוב מרכזיה, בנצרת, טייבה, יפו, חיפה, ירושלים ובכמה כפרים ערביים בגליל ובמשולש. שבוע לאחר מכן, הכריז שר הבטחון, בהסתמכו על תקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 – הן מיודעותנו, תקנות הממשל הצבאי – כי –

“חבר בני האדם הידוע בתור קבוצת אל־ארד או תנועת אל־ארד, ויהא שמו אשר יהיה מזמן לזמן, וכן חבר בני אדם המאוגד בתור חברת אל־ארד בע”מ, לרבות חבר בני אדם שנוצר על־ידי פעולה משותפת של בעלי המניות של החברה האמורה או של כל חלק מהם, הם התאחדות בלתי חוקית¹⁵²".

הכרזה שבעקבותיה כל פעילות שהיא, במסגרת אותם גופים, גוררת אחריה עונש של 10 שנות מאסר¹⁵³.

באשר לעתיד, יש להניח שאתה מדיניות ישראלית רשמית – המדכאת כל תופעה של תודעה לאומית, בקרב הערבים בארץ, ונלחמת בכל ארגון המתיימר להגן על זכויותיהם – תמשיך למשול בכיפה.

יחד עם זאת, יש להצביע על כך, שמאז קום המדינה, נמצאו בה תמיד אנשים, חוגים או עתונאים שלחמו את מלחמתם של ערביי ישראל והגנו בתוקף על זכויותיהם, ביניהם השבועונים והירחונים: “העולם הזה”, “נר” (בטאון “אגודת איחוד”), “העתון הדימוקראטי” (בטאון “הכח השלישי”), ולאחרונה, “אתגר” (בטאון “הפעולה השמית”) ו"מצפן" (בטאון “הארגון הסוציאליסטי הישראלי”). אין לדעת במדויק מה היתה תרומתם של פרסומים אלה לשינויה לטובה של המדיניות הישראלית, כלפי הערבים בארץ, אולם באשר לערבים עצמם, הצטמצמה השפעתם של חוגים אלה בקרב המשכילים הערביים בלבד, או, ליתר דיוק, לקוראי עברית שביניהם, שחלק בלתי מבוטל מהם רוחש לאותם פרסומים ולממונים עליהם, הוקרה והערכה.

לסיום נציין שערביי ישראל, כנראה, השלימו עם מצב זה ובימי הבחירות נוהרים בהמוניהם לקלפיות, כשאחוז הנמנעים ביניהם קטן מזה שבאוכלוסיה היהודית, ואילו התוצאות מגוונות “ומענינות” (ראה לוח מס' 1).

לוח מס' 1

חלוקת קולות הבוחרים הערבים (באחוזים) ¹⁵⁴

---

1. כולל ערבים בערים יהודיות↩︎

2. אחדות העבודה היתה חלק ממפ"ם↩︎

הערה: ירידה באחוזים לגבי רשימה מסוימת אינה מעידה דווקא על הפסד בקולות, מאחר ומספרם הכללי של הבוחרים הערביים עלה בפתאומיות ביחוד בין הבחירות לכנסת הראשונה והשניה.

*

יחסו העויין של השלטון אינו מוגבל להתארגנותם של הערבים מבחינה פוליטית דווקא. הפחד מפני ארגונים פוליטיים ערביים, או מפני השמוש בארגונים אחרים למטרות פוליטיות, והשאיפה להשתלט השתלטות גמורה על אורח חייהם של הערבים בארץ, דוחף את השלטונות לנקוט בעמדות שליליות לגבי כל נסיון של התארגנות, מצד כל חוג ערבי שהוא, החל ממועדוני הספורט וכלה בועדים לביטול המוהר. אין לך אף מקרה אחד של יוזמה לפעילות חברתית מכל סוג שהוא ובכל שכבות האוכלוסיה הערבית, בו לא נעשו מאמצים מצד הממשל הצבאי, או שירותי הבטחון, ל"הדריך" את היוזמים ו"ליעץ" להם להעמיד את פעילותם תחת חסותם של המחלקות הערביות בהסתדרות הכללית של העובדים העבריים או במפא"י. רבים הם המקרים בהם נאלצו חוגים ערביים שונים, שהתכוונו בכנות לפעילות חברתית, דתית או חינוכית, לוותר על תכניותיהם המקוריות מפאת המכשולים שהועמדו בפניהם, להמנע מכל פעילות שהיא או לעבור בסופו של דבר, דווקא לפעילות פוליטית.

מאמצים אלה פגעו ביחוד בנוער הערבי. נוער זה שהוזנח ונמנע ממנו להתארגן, לא הוצעה לו אלטרנטיבה אחרת. הוא נתקל, מדי יום יומו, ביחסו העויין והרשלני של השלטון כלפיו והפך לצבור של מיואשים, שהתפתה להרפתקאות מסוכנות, כגון בריחה מן הארץ. רבים הם המתריעים על יחס זה ותובעים את שינויו – ואין שומע.

עמדה שלילית דומה ננקטה לגבי המשכילים (הצעירים) הערביים. ציבור זה, שהוזנח בצורה מכוונת, נתקל בקשיים מרובים. ביחוד בקבלת עבודה. רוב מקומות העבודה הפרטיים סגורים בפניו ואילו משרדי הממשלה השונים קולטים מדי שנה בשנה חלק זעום ביותר ממנו: מתוך 48,792 עובדי ממשלה בשנת 1961 (למעט המורים כ־1,400 ערבים וכ־20,000 יהודים), הגיע מספר העובדים הערביים ל־500, היינו כ־1% מכלל העובדים, בעוד שהערבים מהווים כ־11% מאוכלוסית המדינה¹⁵⁵.

השלטון אף לא נרתע מלהתערב בענייניהם הדתיים של העדות הדתיות השונות בקרב ערביי הארץ. התערבות זו, שממדיה היקפה שונים ביחס לכל עדה ועדה, נתאפשרה הודות לעובדת היות רוב כוהני הדת – כמוסלמים, כנוצרים וכדרוזים – “מכורים” לשלטון.

באשר לעדות הנוצריות למיניהן, ההתערבות בענייניהן הפנימיים והפגיעות בהן מוצמצמות ביותר. עובדת היות מרכזיהם הרוחניים מחוץ לתחומי מדינת ישראל, הנה גורם קובע במדיניות זו, הנאלצת להתחשב בדעת הקהל הנוצרית בכל רחבי העולם וחוששת מפני תגובות שליליות מצד הרבה מדינות נוצריות, שישראל זקוקה עדיין לחסדיהן. אמנם מתנהלות, מזמן לזמן, וביחוד על ידי חוגים דתיים קנאיים, פעולות איבה והסתה נגד המסיון בארץ, אולם נראה שפעילות זו אינה מופנית נגד הערבים הנוצרים דווקא.

לא כן היא המדיניות כלפי העדה המוסלמית. עדה זו סובלת יותר מכל עדה אחרת בארץ; רוב רכוש הוקף שללה הוחרם, כזכור¹⁵⁶ על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והמקורות הכספיים המיועדים לשמש את צרכיה הדתיים מצומצמים ביותר.

העדה המוסלמית נהנתה בימי המנדט מאוטונומיה רחבה ומלאה בשטח הדת, ומועצה מוסלמית עליונה, שהוכרה על ידי השלטון המנדטורי. טיפלה בכל עניניה הדתיים. עם קום המדינה, חדלה מועצה זו להתקיים¹⁵⁷, ומאז שורר תוהו ובוהו בשטח זה. “ועדי נאמנים”, שמונו על ידי השלטונות, לשם טיפול בענינים אלה, השחיתו את נכסי העדה, וסייעו בידי השלטונות לגזול חלק נכר מהם. יצוין שכמה ממקומותיה הקדושים של העדה – מסגדים ובתי־קברות – חוללו בצורה מחפירה.

אחד הגורמים לעמדה השלילית לגבי עדה זו הנה זיקת היתר הקיימת, לדעות מסוימות, בין האסלאם לבין הלאומיות הערבית, שהביאה, במקרים מסוימים, להסתה פרועה נגד האסלאם והמוסלמים בארץ¹⁵⁸.

שונה ומיוחדת היא העמדה לגבי העדה הדרוזית בארץ. הדרוזים זוכים ליחס “חביב” ביותר מצד השלטונות, שהחל עוד ב־1948 עם התגייסותם של צעירים דרוזיים לכוחות הישראליים, ונמשך בשתוף פעולה הדוק בין השלטון לבין השייכים הדרוזיים.

מאחוריו של יחס זה כלפי הדרוזים עמדה, לאמיתו של דבר, מדיניות שאפתנית של מנהיגי ישראל, שעובדה בפרטי פרטים בדרג גבוה ביתר, ונתכוונה ליצור בני ברית לציונות, במלחמתה בתנועות השחרור בקרב עמי המזרח. מדיניות זו החלה בגיוסם של הצעירים הדרוזיים (גברים בלבד) לצה"ל.

החל במסע תעמולה אדיר בארץ ומחוצה לה, שנועד להציג את הדרוזים בתור “עם”, נפרד, שמצא לו שפה משותפת עם היהודים בישראל והיה כאילו בגן עדן במדינה וזו במגמה לערער את מעמדם של הדרוזים בשאר ארצות ערב (וביחוד בסוריה) ולהטיל ספק בנאמנותם או אף ב"השתייכותם" לאומה הערבית ולמולדת הערבית¹⁵⁹.

כהמשך לאותה מדיניות, הוכרז ב־1957¹⁶⁰ על הדרוזים כעל “עדה דתית מוכרת”, וחמש שנים לאחר מכן נתקבל בכנסת חוק בתי־הדין הדרוזיים. תשכ"ג־1962 – מעשים, כשלעצמם אין בהם משום דופי, שבאו כאילו להסדיר את עניניה הדתיים של העדה, ולהשוות אותה לשאר העדות בארץ; אולם אחרת, כנראה, היתה כוונת השלטון. לאחר ההכרה שניתנה לעדה, החל לרשום בתעודות הזהות ובמסמכים רשמיים אחרים, במשבצת הלאום, את המלה “דרוזי” לגבי בני העדה – להבדיל מ"ערבי". כשנשאל שר הפנים בכנסת למהותו של רשום זה, הגיב¹⁶¹ ש"ראשי העדה הדרוזית (שלא ידע את שמותיהם) ביקשו לאפשר לבני העדה… לרשום את השתייכותם הדרוזית גם בפירוט הלאום וכי “משרד הפנים לא מצא הצדקה לשלול אפשרות זו”.

הכוונה המסתתרת מאחורי אותם מאמצים הנה, למעשה, “יצירת” לאום חדש במדינת ישראל ובמזרח התיכון, הוא הלאום ה"דרוזי". עדים אנו כיום לשמש בביטויים כגון “הערבים והדרוזים” ו"הכפרים הערביים והדרוזיים" על ידי חלק ניכר מהאזרחים היהודים, העתונות העברית ואף דובריה המוסמכים של הממשלה. מאמצים אלה הגיעו לאחרונה לשיא הצביעות והזיוף עם פרסום חוברת, שנועדה לשמש כ"מקראה מיוחדת לתלמידים הדרוזיים, בכתות הגבוהות של בית הספר היסודיים"¹⁶² , בחתימתו של השיך אמין טריף, ראש העדה הדתי, שחוברה למעשה על ידי אגף ההסברה במשרד ראש הממשלה – בה דובר על קרבת נשואין בין הנביא שועייב הדרוזי לבין משה רבנו, לפיה נשא לו משה רבנו לאשה את בתו של שועייב – דבר שחולל מבוכה בין בני העדה, מאחר וענין נשואיו “הישראליים” של הנביא שועייב עומד בסתירה גמורה לעקרונות הדת הדרוזית, לפיהם הנביא שועייב נשאר רווק¹⁶³.

אולם, לאמיתו של דבר, אין הדרוזים אלא עדת דתית ערבית (שנוסדה במצרים בסוף המאה האחת עשרה לספירה) אשר עקרונותיה הדתיים, עד כמה שהם גלויים וידועים, דומים ברוב פרטיהם לדת המוסלמית. עדת זו מהווה, מבחינה לאומית, חלק בלתי נפרד מהאומה הערבית; וההסטוריה שלה, הכוללת פרק מזהיר ומהולל על מלחמתה באימפריאליזם הצרפתי בסוריה בשנות העשרים של המאה הזאת, אינה אלא חלק מההיסטוריה הערבית. יצויין שרוב המשכילים והצעירים הדרוזיים שוללים אותו “יצור” לאומי חדש, והם גאים בהשתייכותם לאומה הערבית.

אלא שגם אגדת “הדרוזיות” לא היה בה משום חסון נגד תכניות הנשול של השלטונות. שהופעלו נגד קרקעותיהם של הדרוזים בדומה להפעלתן נגד קרקעותיהם של שאר הערבים במדינה. לדוגמה: 2,500 דונם מקרקעות סג’ור, 3,000 דונם מקרקעות חורפיש ו־5,000 דונם מקרקעות בית־ג’ן – שלושה כפרים דרוזיים בגליל – הופקעו על ידי הממשלה; ובהזדמנויות שונות, כשתושבי כפרים דרוזיים מסויימים ניסו לעלות על קרקעותיהם ולעבדן, נתקלו דווקא במשמרות של שוטרים דרוזיים ממשמר הגבול, שרבים מבני העדה מתגייסים אליו לאחר סיום שרות חובה בצבא, אשר מנעו מהם בכח את הגישה לאותן קרקעות.

יש להעיר שהתערבות זו בעיניי העדה הדרוזית נתאפשרה בעקבות כניעתה של המנהיגות המסורתית הדרוזית, שאינה אלא גוש של בורים וחנפנים, לדרישות השלטונות; אם כי העדה לא זוכה לשום הנאה מיוחדת בעקבות כניעה זאת, ורוב כפריה נחשבים, מבחינות רבות, כמפגרים ביותר כיום, בהשוואה לשאר הכפרים הערביים במדינה. יצויין שמדיניות זו נתקלה בהתנגדותם העזה של הצעירים והמשכילים הדרוזיים, שהתסיסה ביניהם נגד אותה מדיניות והתביעות לשינויה הולכות וגוברות.

חינוך    🔗

תמורות שונות נתחוללו, מאז קום המדינה, בשטח החינוך בקרב ערביי הארץ, תמורות שהערכתן שנויה במחלוקת בין המחנכים הערביים והאוכלוסיה הערבית מחד לבין ממשלת ישראל השונות, וביחוד משרד החנוך והתרבות, מאידך.

מבחינה מסוימת חלה התקדמות בכמות התלמידים הלומדים בבתי הספר הערביים היסודיים במדינה, אם כי כמות זו אינה עומדת בשום יחס לזאת שבבתי הספר היהודיים. כשיותר משליש הילדים הערביים בגיל חנוך חובה נמצאים מחוץ לכתלי בתי הספר (ראה לוח מס' 2). כמעט בכל הישובים הערבים, אפילו בנידחים ביותר¹⁶⁴ נפתחו בתי ספר יסודיים, אולם אין לזקוף את ההתקדמות בשטח זה לזכותן של ממשלות ישראל בלבד. בד בבד עם בתי הספר הממלכתיים היסודיים, פועלת בקרב ערביי הארץ רשת מסונפת של בתי ספר קהילתיים ומסיונריים. בתי ספר אלה נהנים מעזרה כספית מועטה ביותר, מטעם משרד החינוך והתרבות, והם מוחזקים בעיקר על ידי כוחות עצמאיים.

מלבד התקדמות זו שחלה ביחס לכמות התלמידים בבתי הספר, המאזן בחינוך הערבי הנו שלילי ביותר, ונזקף לחובתה של מדינת ישראל. רמת הלימודים בבתי הספר הערביים הנה אחת הנמוכות ביותר, לא רק ביחס לחינוך היהודי בארץ, אלא גם ביחס לחינוך בכל מדינות המזרח התיכון כעת, והחינוך בארץ בתקופת המנדט. רבות הן הסיבות שהביאו לרמה נמוכה זו: בתי הספר סובלים ממחסור מעיק של בנינים, ציוד, רהיטים, ספרים ומורים מוסמכים ואילו תכניות הלימודים נתונות לשינויים מעת לעת.

ביחס למורים, המחסור הורגש עוד בשנים הראשונות לקיום המדינה, בעקבות מנוסתם של טובי המחנכים הערביים מהארץ – עובדה שהביאה לקבלתם של עשרות מורים בלתי מוסמכים לבתי הספר הערביים. עם התרחבותם של בתי ספר אלה הוכנס לשרות, מדי שנה בשנה, מספר מסוים של בוגרי בתי ספר תיכוניים – שהרי הם המועמדים העיקריים למשרה זו – שנבחר לאו דווקא על בסיס של כשרון והצלחה בלימודים, אלא על פי כל מיני שקולים פסולים ומשונים, כגון אישורם של הממשל הצבאי ושירותי הבטחון למינוי, קרבתו של המועמד למשפחה מסוימת, או קשריו עם אנשים או חוגים מסוימים, המקובלים על השלטונות. אמנם מציג משרד החינוך והתרבות דרישות מסוימות, לשם הענקת מינוי קבע למורים בלתי מוסמכים, ומחייב אותם לעבור בחינות ובדיקות מרובות במבחר של נושאים, אולם עובדה היא שחלק ניכר מהם מצליח להתחמק ממילוי דרישות אלה במשך תקופות ממושכות.

לוח מס' 2

אוכלוסיה ותלמידים

---

1. שנתון סטטיסטי לישראל: 1956/57, עמ' 13, 12; 1957/58, עמ' 20, 19; 1958/59, עמ' 21; 1959/60 עמ' 21–24; 1961, עמ' 39–42; 1962, עמ' 45–49; 1963, עמ' 36; 1964, עמ' 28.↩︎

2. שנתון סטטיסטי לישראל: 1959/60, עמ' 378; 1962, עמ' 484; 1963, עמ' 634; 1964, עמ' 503.↩︎

3. בתשובה על שאילתא, הודיע שר החינוך והתרבות בכנסת, ביום 18.10.1961, כי "חוק למוד חובה מוגשם (ביחס לערבים) ב־59% לגבי הבנים וב־50% לגבי הבנות". – "דברי הכנסת", כרך 32, עמ' 140.↩︎

על פי נתונים שנתקבלו בעקבות מפקד האוכלוסין והדיור, 1961 נקבע בדו"ח שפורסם ע"י הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי 35.6% מערביי ישראל, בקבוצת הגילים 14–29, לא בקרו בכלל בבתי־ספר. – “המוסלמים, הנוצרים והדרוזים בישראל”, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים, 1964, עמ' 54.

מצד השלטונות לא נעשה שום מאמץ רציני לשם פתרון של בעיה מכבידה זו, ובמשך תקופה ממושכת ישבו בחיבוק ידיים, עד שנאותו לפתוח, בשנת 1956, סמינר למורים ערביים ביפו, שנועד להכשיר מורים, מורות וגננות לבתי־הספר היסודיים; סמינר שכושר קליטתו אינו עולה על חמישים איש או אשה לשנה, ושמחצית בוגריו אינה מתקבלת לעבודה, מסיבות שונות¹⁶⁵.

בנוסף לזאת יצוין שאימה נוראה מוטלת על ציבור המורים הערביים בארץ, בעקבות משטר הטרור והאיומים שמשרד החנוך והתרבות מפעיל כלפיהם. גלים של פיטורי מורים, ביניהם בעלי ותק של שנים רבות, מציפים מזמן לזמן את מערכת החינוך הערבית, כשהסיבות האמיתיות לפיטורין הן בעיקר פוליטיות. פיטורים אלה נתאפשרו הודות למצב הפוליטי המיוחד בקרב ערביי הארץ. השלטונות מנצלים את הקשיים המרובים, העומדים בפני המורים המתקבלים להוראה וחוסר האפשרות לקבל עבודה אחרת ומטילים אימתם על צבור זה. רבות אף נתרם להיווצרותו של מצב זה על ידי המורים עצמם כתוצאה מפחדנותם, כניעתם וחוסר תגובותיהם על הפעולות השרירותיות, הננקטות לגביהם על ידי השלטונות. המחלקה הערבית בהסתדרות המורים תרמה אף היא רבות למצב זה על ידי “שתוף פעולה” עם השלטונות.

סיבה שניה לרמת הלימודים הנמוכה בבתי הספר הערביים הנה חוסר תכניות לימודים ברורות וקבועות, וכן השינויים המרובים שתכניות אלה נתונות להם. שטח זה סובל מהזנחה גלויה ומכוונת. כך, למשל, עד 1952 לא “הספיק” משרד החינוך והתרבות לעבד תכנית חדשה ללמוד השפה הערבית, אלא לכתות א’ – ב' בלבד¹⁶⁶, כבשאר הכתות והמקצועות משתמשים בתכנית הישנה. ואילו התכנית השלמה לכתות א’ – ד', המותאמת לזו של בית הספר היהודי, הופיעה באוקטובר 1957, והמשכה לכתות ה’ – ח', של בית הספר היסודי הערבי, הושלם רק בנובמבר 1959. באשר לבתי הספר התיכוניים, מופיעות מזמן לזמן תכניות בודדות, המתייחסות למקצועות מסוימים.

יחד עם זאת. מורגש מחסור רב בספרי לימוד בבתי הספר הערביים, והמורים התלמידים נאלצים להשתמש בספרים מיושנים, או להעתיק את חומר הלמודים מספרים שקשה להשיגם. לאחרונה חלו שינויים לטובה במצב הספרים לגבי בתי הספר היסודיים, על ידי חיבור ותרגום ספרים שונים, המתיחסים כמעט לכל המקצועות הנלמדים באותם בתי ספר¹⁶⁷, אולם המצב בבית הספר התיכון בעינו עומד. גם הספריה הערבית במדינה עניה ביותר, לא רק בספרי לימוד, אלא גם בספרי קריאה והשכלה כלליים¹⁶⁸. יש מחסור משווע אף במפות, במכשירי הסברה ובמעבדות.

מצבו של בית הספר הערבי מעציב ביותר וחלק ניכר מהמבנים אינו מתאים ליעודו – הם מיושנים, סדוקים, החדרים קטנים ואפלים. המבנים חסרי חדרי נוחיות, חסרי חצרות ומגרשים. ושלא לדבר על הרהוט אשר אף הוא דל ואינו מספיק. אמנם, מבחינה חוקית, אין זה מתפקידם של השלטונות (משרד החינוך והתרבות), לספק מבנים, מגרשים או ריהוט לבתי הספר, אולם מוטלת עליהם החובה להגיש את העזרה המקסימאלית לשם סיפוק דרישות אלו, ואילו משרד החינוך והתרבות מתחמק מלמלא אחרי חובותיו, באמתלה שאין באפשרותו להגיש עזרה זו לישובים חסרי שלטון מקומי (עיריות ומועצות מקומיות), בו בזמן שעמיתו, משרד הפנים, לא הספיק להנהיג שלטון זה, אלא בכ־40% מהישובים הערביים (הכוללים כ־60% מהאוכלוסיה הערבית בארץ). עמדה שלילית זו לגבי העזרה הכספית, לבתי הספר הערביים, תרמה רבות למצב הגרוע השורר ביחס למבנים, לציוד ולרהיטים באותם בתי הספר.

“בתקציב… לשנת 1959/60 אושרו 300 אלף ל”י למתן הלוואות… לרשויות מקומיות ערביות להקמת מבנים לבתי ספר (ערביים). בשנת 1960/61 אושר סך 437 אלף ל"י, ובשנת 1961/62 סך 282 אלף ל"י, בשנת 1962/63 סך 700 אלף ל"י ואילו בשנת 1963/64 הוקצב סך מיליון ורבע ל"י¹⁶⁹

כלומר, במשך 5 שנים הוקצב (ולא ידוע כמה מזה נוצל) סכום של כ־3 מיליון ל"י לפיתוחם של בתי הספר הערביים במדינה, וזה מתוך תקציב (של משרד החינוך והתרבות) שהסתכם בעשרות מיליוני לירות.

גורמים אלה משפיעים באופן שלילי ביותר על החינוך הערבי התיכון¹⁷⁰ והגבוה בארץ. רמת הלימודים הנמוכה בבתי הספר היסודיים, “יוצרת” רמה נמוכה בבתי הספר התיכוניים, במסקנותיה של מצב החינוך בכפרים הערביים, שהוגשו לכנסת ביום 24.1.1962, קבעה ועדת החינוך והתרבות של הכנסת¹⁷¹:

“… (הועדה קובעת) כי רמת החינוך התיכון (הערבי) מעוררת דאגה והיא מחייבת את משרד החינוך והתרבות לתשומת לב מיוחדת ומעמיקה כדי לסייע לו להגיע בשנים הקרובות לרמה הרצויה”.

עובדות אלו מביאות לכך שלמעלה מ־85% מהנבחנים בבחינות הבגרות נכשלים בבחינותיהם, כשהתוצאות לגבי אלה העוברים את הבחינות אינן משביעות רצון כלל:

גם מספר מסיימי בחינות הבגרות אינו עומד בשום יחס למספר המסיימים בקרב האוכלוסיה היהודית (ראה לוח מס' 3). למצב זה נודעות השפעות מזיקות ביותר על החברה הערבית, שאחוז מסיימי הבחינות אינו עומד בפני דרישותיה ההולכות ומתרבות, ואילו האחוז הגבוה של הכשלונות (בבחינות) יצר דור של צעירים מובטלים ומיואשים, המתפתים לכל מיני הרפתקאות מסוכנות. גורמים אלה משפיעים גם על החינוך הערבי הגבוה בארץ, המצב כיום הוא כזה, שלעומת כארבע עשרה אלף סטודנטים יהודיים, הלומדים במוסדות האקדמאיים, נמצאים רק כ־170 סטודנטים ערביים, מתוך אוכלוסיה של יותר מרבע מיליון תושבים.

אין להתפלא, איפוא, שהאוכלוסיה הערבית הופכת לגוף של פועלים או בעלי מקצוע שונים, וסובלת ממחסור כרוני של בעלי מקצועות אקדמאיים בכל השטחים.

גם ביחס לשטחים אחרים, בחינוך הערבי, אין המצב משביע רצון כלל. בשנת 1963/64 נמצאו בסקטור הערבי 2 בתי־ספר לנערים עובדים, בהם למדו 105 תלמידים לעומת 140 בתי־ספר כאלה בסקטור היהודי, בהם למדו 5138 תלמידים; 4 בתי ספר מקצועיים ו־166 תלמידים לעומת 138 בתי־ספר ו־21111 תלמידים; בית־ספר חקלאי אחד ו־54 תלמידים לעומת 41 בתי־ספר ו־7309 תלמידים ובית מדרש אחד למורים וגננות ו־104 תלמידים לעומת 42 בתי מדרש כאלה ו־7577 תלמידים¹⁷³.

לוח מס' 3

אוכלוסיה ומסיימי בחינות הבגרות

---

1. שנתון סטטיסטי לישראל: 1956/57, עמ' 13, 12; 1957/58, עמ' 20, 19; 1958/59, עמ' 21; 1959/60, עמ' 24, 21; 1961, עמ' 39–42; 1962, עמ' 45,49; 1963, עמ' 36; 1964, עמ' 30, 28.↩︎

2. שנתון סטטיסטי לישראל: 1961, עמ' 459; 1962, עמ' 494; 1963, עמ' 648; 1964, עמ' 517.↩︎

השלטונות הישראליים אינם יכולים לנער את חוצנם מאחריות למצב זה אליו התדרדר החינוך הערבי בארץ. הם האחראיים לקבלת עשרות מורים בלתי מוסמכים, לבתי הספר הערביים, להחזקתם במשך שנים באותו מצב, מבלי לאפשר להם לקבל הסמכה, ולפיטורי עשרות מורים מוסמכים, בגלל סיבות פוליטיות. הם האחראיים לאי עשיית שום מאמץ רציני, למען מלא את דרישותיהם התכופות של בתי הספר הערביים, לסיפוק מורים מוסמכים. הם האחראיים לאי־קביעת תכניות הלימודים ולשינויים ולזעזועים, הפוקדים מזמן לזמן אותן תכניות קיימות, וביחוד לפני עריכת בחינות הבגרות. הם האחראיים למחסור הרציני בספרי למוד בבתי הספר הערביים במשך תקופות ממושכות ביותר. במדינת ישראל אין מחסור בכוחות הדרושים לחיבור ספרי לימוד בערבית, הן מבין ערביי הארץ והן מבין העולים היהודיים מארצות ערב; ואילו חסרים היו אותם כוחות, אפשר היה לתרגם ספרים, מבין הספרים הנהוגים בבתי הספר היהודיים, או משפות לועזיות אחרות או אף להדפיס ספרי לימוד מארצות ערב השכנות (ובלי רשיון לכך, כפי שעשתה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בהדפיסה רומנים מסוימים בערבית¹⁷⁴, לפחות במקצועות הריאליים, שאינם דנים כמובן, בלאומיות הערבית, בפלשתינה או בבעיות “עדינות” אחרות. במסקנותיה הנ"ל על מצב החינוך בכפרים הערביים, קבעה ועדת החינוך התרבות של הכנסת¹⁷⁵:

“…אין הוועדה מתעלמת מן הקשיים הגדולים והמיוחדים שבהכנת ספרי לימוד טובים לבית הספר התיכון (הערבי), אלא שאין היא יכולה לקבלם כנימוקים לאי־עשייה, והיא דורשת ממשרד החינוך לעשות צעדים נמרצים – כספיים ופדגוגיים – כדי להתגבר על המכשלה הזאת, שהיא אחד הגורמים לפיגורו של החינוך הערבי…”

הערכת פעולותיהן של הממשלות הישראליות השונות, בשטח החינוך הערבי אינה שנויה במחלוקת בקרב החוגים השונים של האוכלוסיה הערבית. רשלנותם של השלטונות בשטח זה נועדה להפוך את רוב התלמידים הערביים לבורים למחצה, להפחית את התודעה הלאומית בקרב ערביי הארץ, לטשטש את זהותם הלאומית ולהביא להתבוללותם בקרב החברה היהודית. עובדה היא שאחוז ניכר, מבין מסיימי בתי הספר היסודיים, יודעים בקושי לקרוא ולכתוב את השפה הערבית – שפת האם שלהם. חלקים ניכרים מהשירים והיצירות הערביות המפורסמות, של המשוררים והסופרים המפורסמים ביותר בתולדותיהם של עמי ערב מושמטים מתוכניות הלימודים, ובמקומם מופיעים קטעים ספרותיים עלובים ומשעמימים, של סופרים בלתי ידועים. בנוסף לזאת, בעוד שלימוד התנ"ך הוא חובה בבתי הספר התיכוניים הערביים, הרי הוראת הדת הנוצרית או המוסלמית אינה נהוגה כלל, ואילו בבתי הספר היסודיים חלקים מסוימים מהקוראן אינם נלמדים בכלל, בעוד שעל חלקים אחרים הוטל “חרם” מטעם משרד החינוך והתרבות¹⁷⁶.

אולם צינית ביותר הנה עמדתו של משרד החינוך והתרבות לגבי הוראת ההיסטוריה בבתי הספר הערביים – עמדה שנועדה להביא להתבוללותם של הדורות הערביים הצעירים בארץ, על ידי סילוף ההיסטוריה של עמי ערב והצגתה כשורה של הפיכות, רציחות, סכסוכים ושוד, בצורה שנועדה להפחית את הישגיהם ונצחונותיהם של הערבים במשך כל הדורות לעומת האדרת ההיסטוריה היהודית, הרחבתה והאדרתה בצבעים הורודים ביותר.

עיון שטחי ביותר, בתוכנית הלימודים הרשמית של משרד החינוך והתרבות – שלא לדבר על הפעלתה הלכה למעשה – מוכיח את המגמות האלה ממבט ראשון. בכתה ה' של בית הספר הערבי היסודי מוקדשות 10 שעות משעורי ההיסטוריה ל"עברים" לעומת 5 שעות ל"חצי האי ערב"¹⁷⁷, בהם יש להזכיר את הישובים היהודיים, כך נאמר במפורש בתכנית¹⁷⁸, בחצי האי באותה תקופה. בכתה ו' מוקדשות ל"היסטוריה של האסלאם" 36 שעות מתוך 64 בהן יש ללמוד את ההיסטוריה הערבית מההתחלה ועד לסוף המאה ה־13 – ולהורות גם על הרמב"ם ואבן גבירול¹⁷⁹. בכתה ז' אין בכלל שום זכר להיסטוריה הערבית בעוד שששית הזמן מוקדש לקשרי היהודים בגולה עם א"י, ואילו בכתה ח' (האחרונה בבית הספר היסודי) מוקדשות כ־10 שעות להיסטוריה הערבית החל במאה ה־19 ועד לימינו (בעוד שבכתה ו' הופסקה התכנית במאה ה־13), לעומת 30 שעות ל"מדינת ישראל". מסעיפי התכנית לכתה ח': החרפת היחסים העדתיים בסוריה ובלבנון; הסכסוכים בין הדרוזים לבין המרוניטים בשנת 1860¹⁸⁰.

אותן מגמות מופיעות גם בתכנית ההיסטוריה לבית הספר התיכון הערבי. מתוך 416 שעות המוקדשות להוראת מקצוע זה, במגמה הספרותית (384 שעות במגמה הריאלית), במשך ארבע שנות הלימודים בבית הספר התיכון, רק 32 שעות מוקדשות ללימוד ההיסטוריה הערבית¹⁸¹, כשכיבוש ספרד על ידי הערבים, והתרבות הערבית שצמחה באותה ארץ, במשך 700 שנות שלטונם של הערבים בה, אינם מופיעים בכלל בתכנית. לעומת זאת מופיעה ההיסטוריה היהודית בכל סעיפי התכנית, החל ממצרים, דרך יוון, רומא, ימי הביניים ועד עצם היום הזה, ותופסת כשליש משעות התכנית.

מאלפת גם ההשוואה בין השאלות המוצגות לתלמידים בבחינות הבגרות. בעוד שהשאלות, המתיחסות ליהודים, הן מגוונות, רחבות ורציניות ביותר, כשמאחוריהן עומד הקו המדיני הרשמי של ממשלת ישראל, הרי השאלות המתייחסות להיסטוריה הערבית בחינת חידונים הן, המבליטות את התנועות הבדלניות ואת הסכסוכים למיניהם בעולם הערבי, מעניקות חשיבות יתר לתקופות השפל בהיסטוריה הערבית, ומתעלמות מכל המנהיגים והאנשים, שעיצבו את דמותה של האומה הערבית במשך דורות. כך, למשל, שאלות על הנביא מוחמד, הארון אל־רשיד, מועאויה או צלאח א־דין, מן המפורסמים ביותר בתולדותיהם של עמי ערב, אינן מופיעות בכלל בשאלוני הבחינות.

השאיפה להביא להתבוללותו של הדור הערבי הצעיר מופיעה ביתר בהירות גם בתכנית הלימודים לשתי השפות – הערבית והעברית. בעוד שלגבי “השפה הערבית” מופיע בתכנית רק סעיף אחד – “מטרות לימוד השפה” הרי לגבי “השפה העברית” מופיעים 3 סעיפים – “מטרות לימוד השפה”, “מימוש המטרה”, ו"התכנית וחומר הלימודים", ובסעיף אחרון זה אנו קוראים¹⁸²:

“השפה העברית נלמדת, לפי תכנית קבועה וישירה, בבית הספר הערבי היסודי, החל מכתה ד'; אולם יש להמליץ על לימודה, בתנאים מתאימים, החל מכתה א', ולפעמים גם החל מגן הילדים, על ידי שירים, משחקים, חגים… וכו'…”

נראה כאילו כותב התכנית רצה להמשיך: אפשר גם, בתנאים מסוימים, בכלל להחליף את הערבית בעברית…

עמדתם השלילית של השלטונות, לגבי החינוך הערבי בארץ, בוטאה ביתר בהירות על ידי מר אורי לובראני, יועצו לשעבר את ראש הממשלה לענינים ערביים. הצהיר מר לובראני¹⁸³:

“לולא היו סטודנטים ערביים היה אולי יותר טוב. אילו נשארו חוטבי עצים היה אולי יותר קל לשלוט עליהם. אולם יש דברים שאינם תלויים ברצון. אין מזה מנוס וצריך רק לטכס עצה ולדעת כיצד לאתר את הבעיות”.¹⁸⁴

“חוטבי־עצים”! זה מה שמאחל היועץ לעניני ערבים של ראש הממשלה לערביי הארץ. אולם באמת “יש דברים שאינם תלויים ברצון”. רבים הם המאמצים שנעשו על ידי משטרים שונים, בתקופות שונות בכל רחבי העולם, שנועדו להביא להתבוללותם של עמים אחרים. חובה היא לדעת את התוצאות וללמוד את הלקח.

חקלאות    🔗

החברה הערבית בארץ, הן בתקופת המנדט והן לאחר קום המדינה, הנה חברה חקלאית ביסודה; ולמרות כל השינויים שחלו בשנים האחרונות בהרכבה של חברה זו על ידי ההגירה מהכפר לעיר, ובעקבות נשירתם של הצעירים הערביים ממקצוע זה, האופי החקלאי של אותה חברה עדיין בולט ביותר. חלק נכבד מהאוכלוסיה הערבית מתעסק ומתפרנס מענף זה.

מכשולים רבים נערמו בדרך התפתחותה והתקדמותה של החקלאות הערבית. עשרות אלפי הדונמים, ממיטב הקרקעות החקלאיות הערביות, שהופקעו על ידי השלטונות¹⁸⁵, העדר המיכון החקלאי המתאים והנהגת מדיניות הפליה לגבי החקלאות והחקלאים הערביים, ביחוד בשטח השיווק של התוצרת החקלאית, הורידו את קרנו של ענף זה והפחיתו מערכו.

בשנים הראשונות לקיום המדינה, נקטו השלטונות בשורה של אמצעים שרירותיים, שנועדו להביא להתפתחותה, התרחבותה וחזוקה של החקלאות היהודית במדינה, על חשבון החקלאות הערבית. מתוך מגמה ברורה זו, נקבעו מחירים נמוכים יותר לתוצרת החקלאית הערבית לעומת התוצרת היהודית, שיווק התוצרת החקלאית הערבית נעשה, באופן מלאכותי, קשה ביותר ויוסדו חברות שיווק מונופוליסטיות, שהערבים הוכרחו, בניגוד לכל חוק, למכור להן את תוצרתם במחירים נמוכים¹⁸⁶.

אותה עמדה שלילית ננקטה גם ביחס למיכון המשק הערבי. קשיים נערמו בפני החקלאים הערביים שנתכוונו לרכוש מכונות חקלאיות מודרניות. ואילו שר האוצר הביע את תמיהתו אם “רדיפה זו של המשק הערבי אחרי מודרניזיה, נכונה היא ומוצדקת”, מאחר ואין “לי בטחון שדווקא בשנים הללו, מביאה המודרניזציה הכנסה גדולה יותר”¹⁸⁷. ואמנם בשטח זה של המיכון מפגר המשק הערבי בהרבה לעומת המשק היהודי, כך שבשנת 1961/62 לעומת מאות הטרקטורים, הקומביינים, והמכונות החקלאיות האחרות למיניהן שעמדו לרשות הסקטור היהודי, החזיק המשק הערבי, הנאמד בכ־25,000 חקלאים, המהווים כ־50% מן המפרנסים הערביים במדינה, ב־250 מכונות חקלאיות¹⁸⁸.

גם ה"עזרה" הממשלתית, העומדת לרשותו של המשק הערבי, הנה למעשה אפסית לעומת זו הניתנת למשק היהודי. בסכמו את סכמי ההלוואות שהוענקו בשנים 1960/61 עד 1962/63 לפיתוח המשק הערבי במדינה, מביא מבקר המדינה¹⁸⁹ את הנתונים דלקמן:

הלוואות לפיתוח המשק הערבי בשנים 1960/61 – 1962/63

---

1. הנתונים לגבי שנה זו מתיחסים לתקופה הנגמרת בדצמבר 1962.↩︎

וזה, כמובן, לעומת עשרות מיליוני לירות, שניתנו למשק היהודי, בצורת הלוואות, סובסידיות וכו'. בולט במיוחד מספרן הקטן של ההלוואות שאושרו – 71, 54 ו־44 – לעומת מאות האכרים הערביים הזקוקים לעזרה זו.

גם צורת הטפול באותן הלואות מעידה על עמדות הזלזול וההזנחה שהשלטונות נוקטים כלפי החקלאות הערבית. בדו"חו הנ"ל ממשיך מבקר המדינה וקובע¹⁹⁰:

"…הבקורת העלתה, שבעת הכנת התקציב לפיתוח המשק הערבי אין משרד החקלאות מכין תכנית מפורטת, שתבהיר, לאלו מטרות יוצאו הכספים המיועדים. משרד החקלאות קובע מדי שנה בשנה רק באורח גלובאלי את הסכום…

…היו מקרים שהמדור (המחלקה לפיתוח חקלאי) לא העביר את הבקשות (להלואות) לטפול המחלקה בירושלים, והטיפול בהן התעכב, בלי שהבקורת יכלה לעמוד על הסיבות לכך…

…הבקורת העלתה מקרים רבים, שמבקשי הלואות המציאו את המסמכים, שנדרשו לאישור הבקשה, ובכל זאת עברה תקופה ארוכה, לפעמים עד כדי שנה, עד שהמחלקה הוציאה את האישורים לבנקים לביצוע ההלואות. מהמסמכים לא ניתן לקבוע. מה היו הסיבות להשהייה בהוצאת האישורים…"

לוח מס' 4

ייצור טבק וערכו

---

1. שנתון סטטיסטי לישראל: 1961, עמ' 93–188; 1962, עמ' 5–200; 1963, עמ' 37–234.↩︎

2. שנתון סטטיסטי לישראל: 1961, עמ' 99–194; 1962, עמ' 11–206; 1963, עמ' 43–240.↩︎

אולם המכשול הרציני ביותר, בפני התפתחותה של החקלאות הערבית, הנה ההפליה השיטתית והעקבית, ביחס למחירים, בין התוצרת החקלאית הערבית לבין התוצרת היהודית. הפליה זו נהוגה ביחס לכל ענפי החקלאות הערבית, אולם היא בולטת ביותר ביחס לטבק ולזיתים, שהם תוצרת ערבית מובהקת (ראה לוחות מס' 4 ו־5). אותם הפרשים במחירים נתאפשרו הודות לאותם תנאים, לפיהם מכריחים את החקלאים הערביים לשווק את הטבק שלהם לחברות מונופוליסטיות יהודיות, המסרבות לקבל את התוצרת – אם כי היא מן המשובחות ביותר בארץ – אלא במחירים הנמוכים מאלה המוצעים עבור התוצרת היהודית, ושליש המחיר משולם כשנה אחרי שווק היבול ולאחר התחייבות למכור את יבול השנה הבאה לאותה חברה – לעומת חברות מיוחדות שהוקמו לשם שיווק התוצרת היהודית, המשלמות מחיר גבוה יותר עבור אותה תוצרת, הכולל סובסידיות ממשלתיות שונות. פעולות אלה בלמו את התפתחותו של ענף זה בחקלאות הערביות, ששגשוגו היה חוסך למדינה מאות אלפי לירות במטבע זר, המוצאות לקניית טבק בחוץ לארץ. אותו דבר נהוג גם ביחס ליבול הזיתים, שמחירו עמד עד, עד 1955, תחת פקוחה הישיר של הממשלה.

לוח מס' 5

ייצור זיתים וערכם¹⁹¹

---

1. שנתון סטטיסטי לישראל: 1961, עמ' 93 – 188; 1962, עמ' 5 – 200; 1963, עמ' 37 – 234; 1964, עמ' 7 – 324↩︎

2. שנתון סטטיסטי לישראל; 1961, עמ' 99 – 194; 1962, עמ' 11 – 206; 1963, עמ' 43– 240; 1964, עמ' 31 – 328↩︎

לוח מס' 6

השטח המעובד – באלפי דונם¹⁹²

זהו המצב גם ביחס לענפים אחרים של החקלאות הערבית. מחירו של טון שעורה עלה מ־32 ל"י במשק הערבי ו־38 ל"י במשק היהודי, בשנת 1948/49, ל־215 ל"י במשק הערבי ו־225 ל"י במשק היהודי, בשנת 1961/62; ואילו מחירו של טון חיטה עלה מ־48.1 ו־55.1 ל"י, בשנת 1948/49, ל־230.0 ו־246.2 ל"י, בשנת 1961/62¹⁹³.

לוח מס' 7

השטח המעובד וערך הייצור החקלאי¹⁹⁴

---

1. שנתון סטטיסטי לישראל 1958/59 עמ' 131; 1961, עמ' 172; 1964, עמ' 314↩︎

2. שנתון סטטיסטי לישראל: 1961, עמ' 99– 194; 1963, עמ' 44– 240; 1964, עמ' 31– 328↩︎

הפרשים אלה במחירים, בנוסף להבדלים נוספים. כגון מידת המיכון השונה בשני המשקים, הסובסידיות השונות המוענקות לחקלאות היהודית וגודלו של השטח המושקה, המהווה כ־30% במשק היהודי לעומת כ־3% במשק הערבי (ראה לוח מס' 6), הביאו להבדלים ניכרים ביותר, ביחס לתפוקת הדונם בכל אחד משני המשקים. ההפרש של 186% בין תפוקת הדונם במשק היהודי לבין תפוקתו במשק הערבי, בשנת 1950/51, עלה ל־208% בשנת 1954/55, ל־255% בשנת 1957/58 ול־387% בשנת 1962/63 (ראה לוח מס' 7). לתוצאות אלה תרמו גם עובדות היותו של המשק הערבי מעובד בשיטות פרימיטיביות למחצה, ושל היות כשני שלישים מהאדמות החקלאיות הערביות באזורים הרריים, קשים לעבוד.

יצויין שהפרשים אלה השפיעו במידה ניכרת על רמת החיים של חלק נכבד מהאוכלוסיה הערבית, המתפרנס מחקלאות. על היקפה של השפעה זו תעיד העובדה שקרוב ל־40% מהמפרנסים הערביים מתעסקים בחקלאות ו"נהנים" ממצב זה.

אין להתפלא, איפוא, על כך שמעמדה של החקלאות הערבית הולך ומתדרדר, ההכנסות מענף זה הולכות ומצטמצמות ואילו הנשירה הולכת וגדלה. אחוז המועסקים הערביים בענף זה שעמד, בשנת 1954, על 57.9% מכלל המועסקים הערביים ירד ל־54.6%, בשנת 1956 ול־53.1% בשנת 1962¹⁹⁵.

תוצאות אלו מעידות בבירור על הצלחתה המזהירה של התכנית הממשלתית, שנועדה ל"שחרר" את הציבור הערבי מהזיקה האמיצה בינו לבין אדמת מולדתו, ולהפוך אותו לציבור של פועלים, במגמה להקל על פעולות ההתיישבות יהודית בכל רחבי המדינה.

פועלים ועבודה    🔗

בתקופת המנדט לא זכו פועליה הערביים של הארץ לשום ארגון פועלים ראוי לשמו. היו פה ושם ארגונים קטנים של פועלים, שהקיפו פועלי מחלקות מסוימות, אך ארגוני פועלים, שהתיימרו להיות כלליים ומקיפים, התפוררו ברוב המקרים, לאחר תקופה קצרה של פעילות, שאינה משביעה רצון; בעוד שארגוני הפועלים היהודיים, ובראשם ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים, הלכו והתחזקו משנה לשנה.

כזה היה המצב גם בשנת 1948, ערב הקמתה של מדינת ישראל; ואילו הארגון היחידי שהמשיך לפעול לאחר הקמת המדינה – הוא קונגרס הפועלים הערביים, שהיה למעשה פלג של אגוד הפועלים הערביים הפלשתינאיים – הפסיק את פעולותו, תוך זמן קצר לאחר קום המדינה.

מצב זה, המיוחד במינו, גרם להחמרת תנאי עבודתם והתקדמותם של הפועלים הערביים, וחשף אותם להתקפות בלתי מרוסנות, הן ע"י בעלי ההון והפיאודלים הערביים והן ע"י התנועה הציונית – כולל הפלגים הפועליים שבה – תחת הסיסמה הגזעית והמכוערת של “עבודה עברית”. בהשפעתה של סיסמה זו גורשו מאות פועלים ערביים ממקומות עבודתם ע"י השליחים הציונים, ואילו על מעבידיהם היהודיים הוטלו עונשים מתאימים, כדי למנוע אותם מהעסקת ערבים אצלם.

גם בשנים הראשונות לקום המדינה, לא נשתנה מאומה לגבי הפועלים הערביים. שום ארגון לא קבל על עצמו את ההגנה על זכויותיהם; ואילו ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בא"י נלחמה בהם, תחת סיסמת “העבודה המאורגנת”, כי אז כבר ירדה סיסמת “העבודה העברית” מעל הפרק. במצב זה נאלצו הפועלים הערביים למכור את כח העבודה שלהם בשוק השחור, כשהם נתונים בסכנה מתמדת של גירוש ממקומות עבודתם, ולקבל שכר עבודה פחות מזה שמקבל פועל יהודי בעד אותה עבודה.

מציאות זו של “עבודה מאורגנת” היוותה, למעשה, מעגל קסמים ביחס לפועלים הערביים. מצד אחד סירבה ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים, או איזה ארגון פועלים אחר, לקבל אותם לשורותיו; ואילו מהצד השני גורשו ממקומות עבודתם מאחר ולא היו מאורגנים. עובדת גירושם של פועלים ערביים ממקומות עבודתם הפכה בתקופות מסויימות, ביחד בתקופות עלית אחוז המבוטלים בקרב הפועלים היהודים, למקרים יום־יומיים. מלאכה זו, בוצעה במשך תקופות ממושכות ע"י הפקחים, או לפעמים ע"י לשכות העבודה בעזרת המשטרה, ורק בשלוש או ארבע השנים האחרונות אין שומעים על מקרים כאלה, אלא לעתים נדירות ביותר.

גם בתחום השכר, הונהגה לגבי הפועלים הערביים הפליה מכוונת, הן ע"י המעסיקים הפרטיים והן ע"י הממשלה. מאחר וציבור זה לא היה מאורגן, ומאחר ולא היה באפשרותו לנקוט בשום יוזמה לשם הגנה על זכויותיו הלכה הפליה זו והעמיקה, והגיעה במקרים מסויימים, כדוגמת השכר, ליותר מ־50%. כך, למשל, בשנת 1952 בעוד הפועל הערבי “הפשוט” קיבל, עבור יום עבודה בעבודות ציבוריות, לירה אחת, קיבל חברו היהודי, עבור אותה עבודה ובאותה דרגה, 2.63 ל"י ליום; ואילו הפועל הערבי המקצועי (כגון בנאי), קיבל 2.50 ל"י ליום, בו בזמן שפועל יהודי קיבל 3.14 ל"י. אותה הפליה הונהגה אף ע"י הממשלה עצמה, כלפי עובדיה הערביים. בתשובה לשאילתא, הודה שר החנוך והתרבות בכנסת¹⁹⁶ שמורה יהודי רווק, בעל תעודת בגרות ותעודת סמינר, מקבל 69 ל"י לחודש, לעומת 41 ל"י לחודש אותן מקבל מורה ערבי, בעל אותה השכלה ותקופת נסיון; ואילו מורה יהודי רווק, בעל תעודת של שמונה כיתות בית־ספר תיכוני מקבל 59 ל"י לחודש. בעוד שחברו הערבי מקבל 36.50 ל"י לחודש. יש לציין שהמורים היוו – ומהווים – את חלק הארי מעובדי הממשלה הערביים.

בסקרו את מצבו של הפועל הערבי בעשור הראשון לקום המדינה, קובע אהרון כהן¹⁹⁷:

“בולטת העובדה, שהפועל הערבי שמצא עבודה, בתקופה הנסקרת, (1948–1958), הריהו נדחק בעיקר לעבודות הפשוטות, הגסות, הקשות יותר ומכניסות פחות, לעתים עבודות שאין פועל יהודי אץ אליהן (כהכנת סיד, עבודות סאניטאריות, עבודות פשוטות במחצבות, בבנייה וכיו"ב)…. ממשיכים לקיים למעשה הפליה בשכר ובתנאים הסוציאליים (לגבי הפועלים הערביים) אפילו בעבודה שווה. אם בעבודות מסוימות, מועטות, הושווה שכרם של פועלים יהודים וערבים העובדים בעבודה שווה (בעלי מקצוע מעולים, או עובדי מקומות־עבודה גדולים המאורגנים עוד מימי המנדט, או עובדי המדינה והעיריות הגדולות) – קופח הפועל הערבי לעתים קרובות בדירוג המקצועי”.

ובעמ' 532:

“… למעשה נשארו סגורים פחות או יותר בפני הפועל והפקיד הערבי מרבית ענפי העבודה שבמדינה, ולמעשה פתוחים לפניו רק האפשרויות המצומצמות שבמשק החקלאי הערבי… פועל ערבי שהצליח ל”חטוף" ימי־עבודה בבנייה או בעבודות אחרות בקצוי העיר, בבתי־המלאכה הפרימיטיביים או בקצוות המשק החקלאי היהודי במושבות – היה מסולק מן העבודה בנימוק שהוא “פועל בלתי־מאורגן”. “סריקות” המכוונות נגד הפועל הערבי (לעתים בעזרת המשטרה, לעתים תוך הסתת פועלים יהודיים מחוסרי־עבודה) היו גוברת בעיקר בגבור האבטלה לקרב הציבור היהודי (כאשר רבו הקופצים גם על מקומות־העבודה הגרועים יותר), והיו מצטמצמות ונחלשות יותר בהשתפר מצב העבודה הכללי (“אחרונים לכניסה – ראשונים ליציאה”). עצם היות הפועל הערבי נאלץ לעבוד בהיחבא ובעבודות הגרועות יותר, היה בה כדי לכפות עליו גם תנאי עבודה גרועים יותר".

מצב זה, של תוהו ובוהו, החל לאט לאט להשתפר, כשגדל מספרם של הפועלים הערביים וכשההסתדרות הכללית של העובדים העבריים ומשרד העבודה נוכחו לדעת שיש צורך בפתרון אותן בעיות חמורות, שהפועל הערבי נתקל בהן. ההסתדרות העובדים התירה לפועלים אלה להצטרף לכמה מארגוניה, כגון קופת חולים (אם כי עדיין לא נתקבלו כחברים שווי זכויות וחובות) ואילו במשך הזמן הוקמו, ע"י משרד העבודה, תשע לשכות עבודה כלליות לפועלים הערביים, בנצרת, עכו, אום אל־פחם, טייבה, באקה אל־גרביה, יפו, לוד, רמלה וחיפה. לשכות אלה נמצאו בפקוחו, סמכותו וטפולו הישיר של משרד העבודה. אמצעים אלו הקלו במקצת את מצוקתם של הפועלים הערביים, אולם לא הביאו לשום שיפור יסודי, מאחר ורובם של הפועלים הערביים – שלא היה באפשרותם להצטרף לאותן לשכות, שטיפלו רק בבני המקום – נשארו בלתי מאורגנים וחלה עליהם סכנת הגירוש מהעבודה ושלילת הזכויות הקשורות בכך; ואילו הלשכות שנוסדו סיפקו עבודה לחלק זעום ביותר מפועליהן. רובם של הפועלים הערביים נאלץ גם אז להשיג מקום עבודה בכוחות עצמו. מפנה חשוב חל בחייהם של פועלי הארץ הערביים בינואר 1959, עת התקבלה – ב־16 לאותו חודש – החלטת מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בדבר קבלת העובדים הערביים כחברים שווי זכויות וחובות בהסתדרות. בראשית שנת 1960 החלה המחלקה הערבית בועד הפועל במימוש אותה החלטה; מפנה שהושלם עם קבלת חוק שירות התעסוקה, תשי"ט–1959 בכנסת.

מאז שהחלה ההסתדרות הכללית בקבלתם של הפועלים הערביים לשורותיה, הצטרפו אליה (עד אוקטובר 1962) קרוב ל־19 אלף פועלים ערביים¹⁹⁸ בעוד שמספר ערביי הארץ השייכים לכח העבודה האזרחי, הגיע באותה שנה קרוב ל־45 אלף. הצטרפותם של הפועלים הערביים כעת לשורות ההסתדרות מתנהלת, מסיבות שונות, באיטיות רבה.

לוח מס' 8

המועסקים לפי הענף הכלכלי¹⁹⁹

לעומת זאת, ולמרות שחוק שרות התעסוקה נועד להביא לשיפורים רבים בתחום יחסי העבודה והסדרתם, לא נשתנה בהרבה המצב לגבי הפועל הערבי לעומת העבר. חוק זה שביטל את כל לשכות העבודה, שהיו בפיקוחו של משרד העבודה, הקים, כאמור, לשכות עבודה חדשות רק במרכזים הערביים הגדולים, כגון נצרת, טייבה, אום אל־פחם וכו'. “בתחילת שנת 1961 (נפתחו) שמונה לשכות עבודה חדשות (בישובים הערביים); ובספטמבר 1961 הוקמו 19 “מרכזי רישום” (סניפים), שכל אחד מהם כפוף לאחת מלשכות העבודה²⁰⁰”. סידורים אלה הביאו לכך שמרבית הפועלים הערביים, וביחוד בכפרים שבמשולש ובגליל, אינם שייכים רשמית לשום לשכת עבודה, ונאלצים עדיין למצוא את מקומות עבודתם בכוחות עצמם, עם כל סכנות הגירוש והאבטלה הצפויות מכך; מה עוד ש"רק פועלים מעטים יחסית מכלל כח האדם שבמקום מסוים רשומים בלשכות עבודה אלה²⁰¹“ – מצב שהביא לכך ששעורי האבטלה בקרב האוכלוסיה הערבית עלו תמיד על אלה שבקרב האוכלוסיה היהודית. 8.3% מהיהודים השייכים לכח העבודה האזרחי סווגו כ”בלתי מועסקים" בשנת 1954 לעומת 11.5% ערבים; 7.3% לעומת 9.8% בשנת 1956; 5.6% לעומת 7.1% בשנת 1958; 3.9% לעומת 13.3% בשנת 1960 ו־3.6% לעומת 4.6% בשנת 1962²⁰².

בעיה נוספת העומדת בפני ציבור הפועלים הערבים הנה חוסר העבודה במקומות מגוריהם. מחציתם נאלצים לנסוע מדי יום ביומו למקומות רחוקים ביותר, כדי להשיג עבודה – דבר הכרוך בהפסד זמן, כסף ונוחיות. רבים מהם גם לנים במקומות עבודתם, בתנאים גרועים יותר, וחוזרים לביתם רק פעם בשבוע או פעם בחודש.

בעקבות סקר שנערך ביוני 1963 על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, קבע שנתון הממשלה²⁰³:

“מספרם (של העובדים ה"ניידים" – בלשון השנתון) מגיע לכ־27,000, שהם מחצית מכלל המועסקים (כ־54,000). 23,500 מכלל הניידים הם גברים. 69% מבין הניידים גרים בישובים כפריים, כ־13% בנצרת ובשפרעם, כ־10% בשבטי הבדואים והיתר – 8% – גרים בערים וביישובים העירוניים… 34% מהניידים מועסקים בחקלאות, יעור ודייג; 24% בבנייה; 22% בחרושת, מלאכה, מכרות ומחצבים; 20% בשירותים”.

גם ביחס לסוג העבודה אין מצבם של הפועלים הערביים, בהשוואה לפועלים היהודיים, מניח את הדעת. נתונים מוכיחים שרובם המכריע של הפועלים הערביים (ושל האוכלוסיה הערבית) מועסק בעבודות הקשות יותר והמכניסות פחות (ראה לוח מס' 8).

מספרם של הפועלים הערביים הולך וגדל, תנאי עבודתם הולכים ומשתפרים, לעומת העבר, ורבים מהם מצטרפים בהתמדה למוסדות עזרה, בטוח וקרנות שונים. אולם ציבור זה לא הצליח להגיע לאותה רמה של התפתחות, אליה הגיע ציבור הפועלים היהודיים. אפשרויות התקדמותם של הפועלים הערביים והיקף העזרה המקצועית, התרבותית והחברתית שהם נהנים ממנה אינם עומדים בשום יחס לאלה שבתחום השגתו של ציבור הפועלים היהודיים, ואילו אחוז הבלתי מועסקים שביניהם עולה על זה שבקרב חבריהם היהודיים. בנוסף לזאת, בעיות השגת רשיונות התנועה והעבודה (מטעם הממשל הצבאי) נחשבת עדיין כבעיה אקטואלית שיש לקחת בחשבון, וביחוד כשמדובר בעבודה בכמה מאזורי הפיתוח במדינה.

רבות הן הסיבות המביאות להגדלת מספרם ושיפור מצבם של הפועלים הערביים, ביניהן החסרון באדמות חקלאיות ערביות לאחר פעולות ההפקעה והרכישות השונות, ריבוי האוכלוסיה הערבית לעומת דלדול ההכנסות מהחקלאות הערבית, ונהירת הנוער, שהינו ברובו בעל השכלה בינונית או יסודית, מהכפר אל העיר, שם הוא הופך כמעט אוטומטית לחלק ממעמד הפועלים.

מאחוריה של התפתחות זו עמדה, לאמיתו של דבר, תכנית יסודית ומקיפה של ממשלת ישראל, שהוחל בביצועה עוד בשנת 1958. תכנית שנועדה לנתק את הקשר שבין החברה הערבית הישראלית, שהנה ביסודה חברה חקלאית, לבין המחרשה, במגמה להקל על פעולות רכישת הקרקע. לשם מימושה של תכנית זו, הוצבו מחסומים ומכשולים שונים בפני התפתחותה של החקלאות הערבית ושל הכפר הערבי בכלל; ואילו הנהירה לערים, לעומת זאת, זוכה לעידוד רציני ומקיף.

תכנית זו לא נחלה, עד עתה, שום כשלון.

פיתוח ושירותים    🔗

אותה תמונה של הפליה והנחה. שהצטיירה לעיל ביחס לחינוך הערבי, לחקלאות הערבית או לפועלים הערביים, כחה יפה גם לגבי שאר תחומי חייה של האוכלוסיה העברית בארץ.

בתחום המוניציפאליזציה נציין שבשנים הראשונות לקיום המדינה “התנגד” משרד הפנים לעריכת בחירות לעיריות או למועצות מקומיות ערביות, בהסתמכו, גם הוא, על “טעמי בטחון”, ורק משנתבטל ערכם של תירוצים אלה החל המשרד בפעולותיו, שהתנהלו באיטיות רבה, כשהממשל הצבאי “מדריך” ומכוון אותו.

פעילותו של משרד הפנים בתחום זה הצטמצמה להקמת 11 רשויות מקומיות (משנת 1950 עד 1953), 9 מועצות מקומיות (מ־1953 עד 1959) ו־10 מועצות נוספות (מ־1959 עד 1962)²⁰⁴, עובדות שהביאו לכך שבשנת 1961 כ־57% מבין הישובים הערביים בהם גרו כ־38% מהאוכלוסיה הערבית בארץ, נמצאו ללא מעמד מונוציפאלי לעומת 2.5% מבין הישובים היהודיים, בהם גרו 0.43% מהאוכלוסייה היהודית (ראה לוחות מס' 9 ו־10). ואילו ועדת הפנים של הכנסת, במסקנותיה בעניין המונוציפאליזציה של הכפר העברי, שהוגשו לכנסת ביום 28.3.1963²⁰⁵ ציינה שרשויות מקומיות נעדרות ב־70 ישובים ערביים בערך (המהווים יתר מ־60% מכלל הישובים הערביים במדינה).

ברור הוא שמצב זה מקשה על התקדמותו של הכפר הערבי ובולם את התפתחותו. רבות הן המועצות המקומיות, שברובן הן מועצות ממונות על ידי משרד הפנים, לפי מפתח משפחתי וללא התחשבות ברצון התושבים, היוצאות מכלל פעולה זמן קצר יותר לאחר הרכבתן, בעקבות סכסוכים המתגלעים בין חבריהן, הודות למאמציהם של הממשל הצבאי, שרותי הבטחון ומשרד הפנים, כשכל אחד מהם פועל להבטחת האינטרסים של “אנשיו” – פעולות חבלה שבעקבותיהן יצאו אי אלו פקידים, במשרד הפנים, בהכרזות המאשימות את הערבים ב"חוסר כשרון" להתארגן.

העדרן של רשויות מקומיות, ברוב הכפרים הערביים, מכביד על אפשרויות הבנייה באותם כפרים, שברבים מהם אין לעמוד על גבולותיו או שטחו של האזור המיועד לבנייה; ואילו בקשות לרשיונות בנייה המוגשות למשרדים המחוזיים זוכות לתשובה, בדרך כלל, רק כעבור שנה מיום הגשתן בעוד שהטיפול באותן בקשות, והוצאת הרשיון המבוקש, יוצאים לפועל כעבור עוד שנה וחצי או שנתיים. כתוצאה ממצב זה הוקמו בכפרים הערביים כ־4000 מבנים בלי רשיונות, שהשלטונות מאיימים עתה להרוס אותם, כשבידיהם נמצאים יותר מ־2000 פסקי דין הריסה.

בעקבות זאת, ברור הוא שרוב הכפרים הערביים זוכים לרמה נמוכה ביותר של שירותים.

לוח מס' 9

הישובים לפי המעמד המוניציפאלי²⁰⁶

לוח מס' 10

האוכלוסיה לפי המעמד המוניציפאלי²⁰⁷

באשר לחשמל, הכפר הערבי הראשון (טייבה) חובר לרשת החשמל הארצית רק ב־1955. מאז ועד 5.4.1961 חוברו רק 5 כפרים נוספים²⁰⁸. בשלוש השנים האחרונות חוברו לרשת החשמל הארצית כמה כפרים נוספים.

ביחס לשרותי הדאר, קיים בישובים הערביים בית דאר אחד, סניף דאר אחד וחמש עשרה נציגויות. שלושים ישובים ערביים קשורים בקוי הדאר הנע ואילו מספר הישובים הערביים (למעט שבטי הבדואים) שאין בהם בתי־דאר, סוכנויות דאר או שאינם קשורים בקווי הדאר הנע (שחלוקת הדאר מבוצעת אצלם פעם, פעמיים או שלוש פעמים בשבוע) מגיע ל־59²⁰⁹.

שירות הטלפון קיים ב־26 ישובים ערביים²¹⁰ שהם כרבע מכלל הישובים הערביים בארץ.

בשטח הבריאות חל שיפור מה ביחס למצב בעבר. הוקמו מרכזי בריאות ומרפאות באיזורים ערביים שונים במדינה²¹¹, כולל שבטי הבדואים. אחוזי התמותה (וביחוד ביחס לתינוקות) הולכים ומצטמצמים בקרב האוכלוסייה הערבית. אולם גם בשטח זה אין השירותים עומדים על רמה מספקת, וירודים הם באיכותם לעומת אלה העומדים לרשות האוכלוסיה היהודית²¹² – עובדה שהביאה לכך שבהתחלת 1964, למשל, מתו יותר מ־15 תינוקות בכפר כסרא שבגליל בגלל מחלת החצבת.

יצוין שבזמן האחרון בוצעו גם עבודות פיתוח שונות בכפרים הערביים. נסללו כבישי גישה, וסופקו מי שתיה לכפרים ערביים שונים – תמורת סכומי כסף ניכרים ששולמו על ידי התושבים.

*

השוואת טיבן, מהותן והיקפן של עבודות הפיתוח השונות שנעשו במישור הערבי, או השירותים השונים שעמדו לרשותו של הציבור הערבי במדינה, עם אלה שבוצעו במישור היהודי או עמדו לרשותה של האוכלוסיה היהודית, מוכיחות בעליל שרב הוא הפער בין שני המישורים. אין אף תחום אחד בו הדביקה רמת התפתחותו או התקדמותו של הציבור הערבי, אותה רמה אליה הגיע הציבור היהודי; חוץ אולי מבתי הסוהר, שם עולה אחוזם של האסירים הערביים, וביחוד אלה שנשפטו על עבירות על תקנות ההגנה ותקנות שעת חרום, על זה של האסירים היהודיים. רבות הן הדרישות הנחשבות בחינת צרכים אלמנטריים של הישובים היהודיים, הרחוקות עדיין מתחום השגתו של הציבור הערבי.

רבות דובר, מאז קום המדינה ועד היום, על “ההתקדמות הניכרת” שנתחוללה בקרב הציבור הערבי בארץ, על “עבודות הפיתוח” השונות שבוצעו למען הערבים, שאין דוגמתן אף בכל ארצות המזרח התיכון, על שיטת השלטון “הדמוקראטית” שהונהגה כלפי ערביי ישראל, ודברים בלתי מבוססים כיוצא באלה. אין ברצוננו לנקוט כאן בקו דומה של הכרזות נגדיות, הדומות לאותם דיבורים חסרי הגיון וטעם. אולם מפליא הוא שאותן הכרזות הושמעו דווקא על ידי דובריה המוסמכים ביותר של מדינת ישראל, שהתכוונו, כנראה, על ידי כך לרמות את היהודים והערבים ואת דעת הקהל העולמית.

יש רק להעיר שאותה “התקדמות” ואותן “עבודות פיתוח”, שהתרברבו על ביצוען והשגתן, לא היוו למעשה אלא את המינימום שמדינה חייבת לספק לאזרחיה, ולו רק לשמור על מידת של כבוד בעיני האחרים וכתמורה חלקית עבור החובות שהיא דורשת מהם. “שווין” של טובות ההנאה ההן, לעומת מה

שנלקח או נגזל מהערבים, הנו אפסי. אין אמנם להכחיש שרמת חייו של חלק נכבד מערביי הארץ השתפרה, וביחוד בעקבות הדרישה לידיים עובדות, בענפי עבודה שונים במדינה; אולם יש לזכור שהשינוי הקל ביותר לרעה בתחום זה יפגע בראש ובראשונה בהם.

זאת ועוד. כל אותה “התקדמות”, כל אותם שירותים ומפעלים קטנטנים לא ניתנו או סופקו לאוכלוסייה הערבית אלא בדרך אגב, כנספחים לתכניות הפיתוח השונות שנועדו בעיקר לישובים היהודיים; למעשה לא ידוע על שום תכנית פיתוח רצינית שנועדה בעיקר לערבים.

בתביעותיה לעזרה, ובמאמציה להתקדמות, דומה עמדתה של האוכלוסיה הערבית במדינה לעמדתו של נזקק, המתדפק על דלתותיהם של נדבנים.

 

סוף דבר    🔗

לשאלת עתיד היחסים הערביים־יהודיים    🔗

מדיניותה של ישראל כלפי ערביי הארץ, כפי שהשתקפה בפרקים הקודמים, לא הייתה למעשה אלא צד אחד של המדיניות הציונית כלפי הערבים בכלל. מדיניות הממשל הצבאי, הפקעת הקרקעות, הדיכוי הלאומי והרדיפות צמחה על רקע המדיניות הציונית בכללותה ועמדתה כלפי הערבים.

בשתי הזירות, הן זו החיצונית שהתייחסה למדינות ערב והן זו הפנימית שהתייחסה לערביי ישראל, נכשלה המדיניות הישראלית הציונית כשלון חרוץ ומוחלט; אולם בעוד שלכשלון מדיניות החוץ כלפי הערבים תרמו מסיבות חיצוניות או בלתי תלויות בהשפעתה או שליטתה של ישראל, כשלון מדינות הפנים

כלפי ערביי ישראל, נגרם בעיקר כתוצאה מגישות מוטעות, עמדות שליליות ופעולות מזיקות שנוצרו, ננקטו ובוצעו במו ידיהם של שליטי ישראל.

רבות נתרם למצב זה על ידי אנשים בודדים, שעמדו במשך תקופות ממושכות מאחורי הפעילות הציונית, ליוו את מדינת ישראל עוד מלפני לידתה ועמדו בראשה לאחר קומה, ביניהם דוד בן־גוריון עצמו, אחד המנהיגים שעיצבו את דמותה של המדינה, שזכה לאחת “התכונות” החביבות, כיום ובעבר, על מנהיגים ישראליים שונים: שנאה לערבים ולכל דבר ערבי. באשר לבן־גוריון התגברה “תכונה” זו על רבות מתכונותיו האחרות של מדינאי נבון, והביאה לעמדות משונות ותמוהות²¹³. אין לומר שבן־גוריון לבדו אחראי למדיניותה האנטי־ערבית של ישראל. לצדו עמדו יועצים, עוזרים ותלמידים שהחזיקו בדעות יותר קיצוניות, הממשיכים גם כיום, לאחר התפטרות בן־גוריון, לנהל את המדיניות הישראלית כלפי הערבים; אלא שבן־גוריון היה הדמות המרכזית בחבורה זו. הוא הדליק את האור הירוק ולא נמצא מי שיכבה.

*

כלום נוהלה המדיניות הישראלית, על כל צדדיה, בתבונה דיפלומאטית ובחכמה ראויה למדינאים בעלי־שם? כלום השיגה מדיניות זו את המטרות שהציבה בפניה?

נראה שהתשובה היא שלילית בשני המקרים. כיום, 17 שנה לאחר קום המדינה, סכויי השלום בין ישראל לשכנותיה נראים יותר רחוקים משהיו אי פעם בעבר – וחלק ניכר מה"אשמה" רובץ על שכמה של ישראל.

המדיניות הפנימית כלפי ערביי ישראל, שהצטיינה בשטחיותה ובנוקשותה, הביאה להחרפת היחסים הערביים־יהודיים בתוך המדינה, ולכשלונם של כל המאמצים שנעשו להביא להבנה או לידידות – ודווקא בזירה בה עמדו לרשותה של ישראל כל האמצעים הדרושים לשם כך, אשר תחת לנצלם למטרות אלה, השתמשו בהם בצורה גסה וזדונית לשם הגברת רגשי האיבה בין שני העמים.

לשם השמירה, כביכול, על בטחונה של ישראל מבפנים, הונהג לגבי הערבים בארץ, משטר של ממשל צבאי רודני, שדיכא אותם, חיבל במאמצי ההתקרבות, השחית את המידות והביא להגברת הבוז והשנאה למשטר בכללותו. אין ברצוננו לחזור כאן על העמדה שננקטה לעיל, לגבי הממשל הצבאי, ועל כל אותם נימוקים שהובאו בגנותו, אלא נציין, מבלי להסתמך על נימוקים שבמוסר ובמהותו של משטר דמוקראטי, המחייבים את ביטולו, שממשל זה לא הוסיף מאומה לבטחונה של ישראל ולקידום האינטרסים הממשיים שלה.

לשם ישובם וקליטתם של עולים יהודים הופקעו מידי הערבים מאות אלפי דונמים ממיטב הקרקעות החקלאיות במדינה, תוך התעלמות גמורה מהתוצאות המזיקות שתגרומנה אותן פעולות ביחס הערבים כלפי ישראל, בעתיד.

אולם אם ביחס לממשל הצבאי והפקעת הקרקעות “מובנות” הן המטרות שעמדו לנגד עיניהם של שליטי ישראל, הרי המניעים לדיכויים של הערבים, לעמדות השליליות שננקטו לגבי החינוך הערבי, המשכילים והפועלים הערביים, התפתחותו של הכפר הערבי ושאר התחומים האחרים של חיי הערבים בארץ תמוהים הם בעינינו. נראה שיסודם נעוץ בשנאה לערבים ובאי־הבנת המתרחש בקרב ערביי הארץ בפרט, ובעולם הערבי בכלל. חזקה היא על מדיניות ראויה לשמה שתחתור להשגת מטרות ברורות ומגובשות (לפחות למעצבי אותה מדיניות), ובאין מטרות או יעדים כאלה, אין לך לחפש את הסיבות לעמדות מדיניות מסויימות אלא במניעים נפשיים ורגשיים.

אם נתכוונו שליטי ישראל לשמור על בטחונה של המדינה, כלום היה צורך דווקא בממשל צבאי לשם כך? הרי גם שרות בטחון חשאי מסוגל לעשות כן. רבות מבין מדינות העולם עומדות בפני בעיות בטחוניות, החמורות הרבה יותר מאלה הניצבות בפני ישראל, ולא ראו צורך בהנהגת משטר צבאי, המבוסס על אפליות לאומיות וגזעיות.

ואם נתכוונו לקליטתם של העולים וליישובם על הקרקעות שהופקעו מידי הערבים, כלום לא היו צריכים להביא בחשבון את התגובות הנגדיות שיבואו בשל כך? השטח שהופקע מקרקעות ערביי הארץ מהווה, סוף סוף, כ־5% משטחה הכללי של ישראל, אולם פעולות נישול אלה לא היה בהן אלא כדי להוכיח את כוונות ההתפשטות של ישראל וחיסול הקיום הערבי בארץ²¹⁴.

ואם נתכוונו להתקרבות יהודית־ערבית במדינה, כלום חשבו שיחסם השלילי כלפי החינוך הערבי, המשכילים והפועלים הערביים, ובכלל לגבי כל הבעיות הערביות במדינה יביא לידי כך? מה השיגה מדינת ישראל בעקבות אותה מדיניות הזנחה, הפקר ורשלנות, המאפיינת את היחס כלפי הערבים, בכל השטחים?

ואל יאמר שלמעשה לא היתה שום אפשרות אחרת, או שלא עלה בידיה של מדינת ישראל להתנהג בצורה שונה. טענות אלה אין כוחן יפה לגבי הערבים שנשארו במדינת ישראל. רובם אמנם לא נמנה על אוהדיו של השלטון החדש שקם בארץ בין יום ולילה, שינוי שהפך אותם מרוב למיעוט, על כל התוצאות הנובעות מכך, אלא שחלק נכבד מהם ציפה למעשה לחיים שקטים במדינה זו, למרות שידע את המכשולים הלאומיים, הפוליטיים והחברתיים שיעמדו בדרכו ושאין להתגבר עליהם בקלות. מדינאי ישראל, עשו מצדם את הכל כדי להביא לכך שדווקא הגורמים הנפשיים השליליים יכריעו את הכף, וביחוד בין הצעירים הערביים שגדלו וחונכו תחת שלטונה ופקוחה של מדינת ישראל.

“…. המיעוט (הערבי) שישנו פה, רבים האנשים בתוכו הרואים לא את עצמם כמיעוט, אלא אותנו (היהודים) כמיעוט… כי פה יש יסוד לאנשים לחשוב: לא המיעוט (הערבי), אלא הרוב (היהודי) הוא המיעוט, כי המיעוט (הערבי) מוקף מעבר לגבולות בעשרות מליונים של בני עמו”, הצטדק פעם דוד בן־גוריון בכנסת, בויכוח על הממשל הצבאי ב־1963.

ואם כזה הוא המצב, כלום רשאי, “המיעוט המוקף מעבר לגבולות בעשרות מליונים” לצפות, לפחות מבחינה מוסרית, ליחס יותר הוגן מזה הננקט על ידיו לגבי המיעוט החי בתוכו? כלום אותו רוב יהודי יחסי סבור שהרוב הערבי המוחלט יתייחס בשוויון נפש למדיניות הדיכוי והרדיפות שהופעלה נגד הערבים בישראל, “יסלח” לו על חוקי הממשל הצבאי, למשל, או “יכיר” בחוקי הנישול והפקעת הקרקעות?

“ערביי ישראל יכולים לשמש גשר לשלום בין ישראל לבין מדינות ערב” – טענה זו מושמעת, לעתים די קרובות, על ידי חוגים שונים. אין ספק שיחס צודק והוגן לערביי ישראל היה מהווה גורם מגשר, אמנם לא מכריע, ליחסים תקינים בין ישראל וארצות ערב – ואף על זאת לא השכילו מדינאי ישראל לעמוד.

*

גם למדיניות החוץ הישראלית, כלפי הערבים, בדומה למדיניות הפנים, לא האיר המזל פנים. מדיניות זו ניצבת כיום בפני מבוי סתום כשאין קברניטיה יודעים כיצד לצאת מן הסבך.

אחד הגורמים החשובים לכשלונה של מדיניות זו הנו, ללא ספק, אי־יכולתם ואי־רצונם של מנהיגי ישראל לעמוד על מהות השינויים העמוקים שנתחוללו בעולם הערבי, מאז קום המדינה. מדינאים אלה, וכמוהם ראשי התנועה הציונית מאז היוסדה, ביססו את “האידיאולוגיה” הפוליטית ואת קווי הפעולה שלהם על “ההכרח” בהימצאותה של מנהיגות ערבית רקובה, השולטת בעם עני ו"מפגר" – מסיבות שבעזרתן אפשר “להוליך שולל” את הערבים. נצחונם של היהודים, במלחמת 1948, נגד “שבע מדינות ערב” הגביר וחיזק נטיות אלה.

אולם מאז נתחוללו, כאמור, שינויים מהותיים ומקיפים בעולם הערבי. אותה מנהיגות מסורתית שבגדה במולדת הערבית ושיתפה פעולה עם כל אויביו של העם הערבי, לשם שמירת האינטרסים שלה, חוסלה ברוב מדינות המפתח בעולם הערבי. במקומה הופיעה על הבמה מנהיגות צעירה, דינמית, והעיקר – פקחית יותר, שהביאה לקץ השפעת האימפריאליזם המערבי, והשתלטותו על האזור, פתחה את הדלתות לרווחה בפני כוחות הקידמה והיצירה, בקרב עמי ערב, והתירה את הכבלים שהכבידו על התפתחותם והתקדמותם.

אלא שכל אותם שינויים לא זכו לתשומת לבם של מדינאי ישראל, שתחת להבין אותם או לבא לידי הידברות עם מחולליהם, עשו מאמצים שונים – לשם בלימתם ולשם תמיכה דווקא בכוחות הריאקציוניים ביותר בעולם הערבי. ומשנכשלו, עמדה המדיניות הישראלית, בנסיונותיה להגיע לידי הסכם עם הערבים, בפני דלת נעולה.

רבות הן חסרונותיה ועמדותיה המוטעות של מדיניות החוץ הישראלית ורבות הן התגובות שבאו בשל כך; אלא שמתוך כל אותן עמדות, תגובות, פעולות והצעות, מזדקרות לעיני המשקיף שתי נקודות יסוד, העומדות בדרך יחסים יהודיים־ערביים תקינים.

הראשונה הנה העמדה הישראלית הרשמית לגבי ערביי פלשתינה, שרובם גורשו מבתיהם ונהפכו לפליטים מעבר לגבולות, במדינות ערב השכנות. עמדתה של ישראל, המתנכרת לזכויותיו הלאומיות של העם הערבי הפלשתינאי ומציגה את הבעיה בכללותה כבעיה “רגילה” של פליטים ויישובם גרידא – חובה המוטלת, מן הסתם, על שכמן של מדינות ערב “שקראו” לפליטים לצאת מן הארץ – לא השתנתה מעולם. עמדה זו הנה אחד מעמודי התווך הראשיים של המדיניות הישראלית, ומאז ש"חילקו" עבדאללה וישראל את מדינתם של ערביי פלשתינה ביניהם, נעשים מאמצים עילאיים, על ידי ישראל, לשם שמירה על החלק שלה, דרך המדיניות הקנאית של “הסטטוס קוו” שלמעשה אין לו “סטטוס”, לא מבחינה ענינית ולא מבחינה בינלאומית. לשם זה פועלים ישראל התנועה הציונית בקדחתנות להעלאת יהודים מכל ארצות העולם ויישובם בישראל, וביחוד על הקרקעות שהופקעו מיד הערבים, אזרחי המדינה – כשהמגמה היא להעמיד את העולם הערבי בפני עובדות מוגמרות ולהצביע, במקרי הצורך, על “אי יכולתה” של ישראל לוותר אפילו “על שעל אחד של אדמה” או לקבל בחזרה “אף פליט אחד”, עוד שהיא מכריזה בהתמדה על “נכונותה” להגיע לידי הסדרי שלום עם הערבים.

אולם שונים הם פני הדברים. אם נרד לעומקו של דבר, ניווכח לדעת שהערבים אינם מצפים, למעשה, להנאות מיוחדות, בעקבות קיומה של מדינה יהודית במזרח התיכון. יש להם הרגשה שבסופו של דבר הם הם ה"מפסידים". יהודים יכולים לדבר יומם ולילה על “תורה שתצא מציון”, על “עם נבחר” ועל “ארץ אבותינו”; אלא שאין זה נוגע ללבותיהם של הערבים, אינו מזכה אותם בשום דבר.

הם עצמם נוקטים בעמדה דומה – אולם מכיוון הפוך. לגבי הערבים, ארץ זו אינה אלא פלשתין, ארץ הקודש, בה שלטו במשך כ־1200 שנה, ארץ המהווה חלק מהמולדת הערבית, המקשר בין שתי קצותיו של העולם הערבי, שרק לפני כ־17 שנה גורשו תושביה ממנה.

אלה הן, אם כן, שתי עמדות מנוגדות לחלוטין, המקשות על כל פתרון בעתיד, וחובה היא על הבאים לטפל בבעיה סבוכה זו, לקחת בחשבון שתי עובדות יסוד הקשורות באותן עמדות. עובדה ראשונה היא שהעם הערבי הפלשתינאי נהפך לעם בלי מולדת, בלי מדינה, שזכותו להגדרה עצמית נשללה ממנו; רובו חי בארצות ערב השכנות ורואה בארץ זו את מולדתו. עובדה שניה היא שבארץ זו הוקמה מדינה יהודית שאזרחיה רואים בה את מולדתם ובונים בה את עתידם. חובתם של כל הנוגעים בדבר להתחשב בכל אותן עובדות, בבואם להציע פתרונות לשאלת יחסי ישראל־ערב. לנו אין פתרונות מוכנים ומזומנים; אולם מותר לחשוב, למשל, על שתי מדינות ריבוניות, ערבית ויהודית, על מדינה דו־לאומית או על פדראציה של מדינות; בהתחשב, כמובן, בהחלטות האו"ם, ושאר הארגונים הבינלאומיים, בנדון.

שאלה נוספת הנה שאלת האוריאנטציה הציונית של מדינת ישראל. המדיניות הציונית של יבוא אוכלוסיה יהודית לארץ, מכל רחבי העולם, תביא בהכרח לנסיונות נוספים של התפשטות, מצד ישראל, על חשבונם של הערבים, ולגירושם של ערבים נוספים מבתיהם ואדמותיהם; ולא במקרה הוכרז בשנת 1956 על סיפוחם של רצועת עזה וסיני לישראל. ישנו הבדל רב בין מדינה המשמשת מקלט ליהודים הרוצים בכך, מדינה המתחשבת באפשרויותיה הכלכליות לעתיד לבא, ובזכויותיהם של אחרים לבין אימפריה (“מלכות”) יהודית במזרח התיכון, המהווה סכנה לשלומו ובטחונו של העולם הערבי.

הנקודה השניה הנה שאלת מדיניות החוץ הישראלית, שלא פסקה מאז קום המדינה מלתמוך במדיניות האימפריאליסטית של המערב, השנואה על עמי המזרח. מדיניות שבעקבותיה נתקבלה הדעה בעולם הערבי שלמעשה אין ישראל אלא “ראש גשר לאימפריאליזם” המערבי באזור. מדיניות זו של “היד החזקה” ו"פעולות התגמול" לא נרתעה מלהתגרות בכל ארצות ערב ביחד ואף לנסות להכתיב להן את עמדותיהן הפוליטיות, בנסיון להשלטת מין “פאקס רומאנא” במזרח התיכון, וביחוד באותם מקרים בהם לא יכלה ישראל “לשבת בחיבוק ידיים”.

ואמנם זכותם היא של מנהיגי ישראל ושל אזרחיה “לסמוך” על עצמם, ולהתפאר ב"כחה" של ישראל ובצבאה, המסוגלים לעשות “נפלאות”; אלא שזכותם של אחרים היא להזהיר מפני אשליות ושאננות יתר בתחום זה.

תקופות 1948 ו־1956 נסתיימו מזמן. רבים מהגורמים שתרמו לחולשת העמדה הערבית באותן תקופות חוסלו, או עומדים בפני חיסול. כחו והתקדמותו של העולם הערבי בכל השטחים – חינוך, בריאות, תעשיה, מדע וכו' – הולכים וגוברים; ואלה שלפני 15 שנה נאלצו לייבא מחוץ לארץ אפילו מחטים מייצרים כיום טילים. כלום רשאית מדיניות חוץ נבונה להתעלם משינויים אלה, ומהשפעתם בעתיד?

בנוסף לזאת, מעמדם של הערבים כגורם במדיניות העולמית עולה מיום ליום. רבות הן המדינות הנאלצות כיום, לשם שמירה על האינטרסים שלהן, המדיניים, הכלכליים והמסחריים, להתחשב יותר ויותר בעמדה הערבית או לנסות, לפחות, להימנע מהתנגשות עמה. עם התקדמותו, עליית כוחו ואיחודו (באיזו צורה שהיא) של העולם הערבי, יגברו אמצעי הלחץ העומדים לרשותו. כלום סבורים מנהיגי ישראל שרבות יהיו אז המדינות ש"יעזו" להתייצב לימינה של ישראל ול"צפצף" על הדרישות הערביות?

גם במישור הצבאי, לעניות דעתנו, אין עמדתה של ישראל משביעה רצון. מול עולם ערבי, המשתרע על שטחים ענקיים בשתי יבשות, ומאוכלס על ידי עשרות מליוני תושבים, שלרשותו עומדים אמצעים חומריים עצומים, ניצבת ישראל כשהיא שולטת על שטח של כ־20,000 קמ"ר, כשכלכלתה זקוקה לסיוע

מתמיד מבחוץ, וכשאוכלוסיתה המועטת מרוכזת ברובה בשלושה או ארבעה אזורים קטנים. אם ניצחה ישראל באי אלו מערכות בעבר, כלום מובטח הניצחון בכל המערכות בעתיד? לעולם הערבי “מותר” להפסיד מערכה אחת או יותר – אולם לא כן הוא המצב לגבי ישראל.

גורמים אלה ניצבים מאחורי עמדתם האדישה של רבבות אזרחים ערביים לגבי שאלת השלום הישראלי־ערבי. רבים הם הערבים המציעים, לעת עתה, להתעלם משאלה זו; להמשיך במאמצים המיועדים להגברת כחו של העולם הערבי ולחכות לשעת כושר לפתרון הבעיה. מדיניות חוץ שתתעלם מגורמים אלה, תתמיד בגישה של עמדות כח ו"כפיית" השלום על הערבים, תמשיך לראות בישראל חלק מאירופה עלולה להיקלע בעתיד לעמדות מסוכנות ביותר. גישות של הסתפקות במצוי, של “שתי גדות לירדן” מצד אחד או של איומי השמדה מצד שני, עמדות של “הכל או לא כלום” עלולות להמיט שואה על כל הנוקטים בהן.

זאת ועוד. בעולם הערבי מתפשטות כיום דעות שונות הקובעות שאין הערבים זקוקים ליחסי שלום עם ישראל, או לכל קשרים שהם עמה, אינם זקוקים ל"מומחיה" ול"עזרתה" וכי, בעצם, העולם הערבי ימשיך להתקיים, להתפתח ולהתקדם בין אם נמצאה במזרח התיכון מדינה יהודית ובין אם לאו. אולם לא כן צריכה להיות גישתה של ישראל. חובה מוטלת עליה, על מדינה זו, לפעול בכוון זה יותר מכל מדינה אחרת במזרח התיכון. אם אין נוקטים במדיניות חוץ ריאליסטית, שתביא בחשבון את כל הגורמים השליליים והחיוביים ותצטיין בגמישות ובעוז, מדיניות המוכנה להכיר בזכויותיהם ובתביעותיהם הצודקות של אחרים כשם שהיא שומרת בקנאות על זכויותיה, שהרי אם אינך מכיר בזכויותיהם של אחרים אינך זכאי לדרוש מהם הכרה בזכויותיך, ספק רב אם יימצא, אי פעם, פתרון כלשהו. בלי להבין את המתרחש בעולם הערבי, להשתחרר מדעות קדומות ולהתכונן לוותורים הדדיים לא יכון שלום ישראלי־ערבי.