הרוח מידפּקת בדלת חדרי שעל ההר, ואני פוחד, אני יודע שרק הרוח היא זאת ואפעלפיכן אני פוחד. שערו בנפשכם…עכשיו, במחצית השניה של המאה הזאת, כשהכל ברור כל-כך. הים רועש מרחוק, חסר-מנוחה, ים רגיל של סתיו. ועם כל זאת.
מנורת-השולחן שלי מפיצה צללים בחדר. ודאי יודעים אתם שהַצֵּל הוא נשמת העצם. הָסִיטוּ כסא כלשהו, מיד אתם מסיטים את נשמתו. אני פוחד להסיט נשמות. אני פוחד, זה שורש כל רע. זה עתה שמעתי ברדיו את דברי חכם אחד שאמר כי לא יִיכּוֹן שלום בדור הזה. עוד אמר אותו חכם, כי אפשר המאה העשרים היא האחרונה לתולדותינו. מנגנים עכשיו איזה צלילים חמים של רומאנסה צוענית. הלב יוצא ממש מכיסופים אל משהו. הלוואי וידעתי אל מה. לפי העתון ינגנו בתשע את “העולם החדש” לִדבוֹזַ’אק.
לא טוב לי. בודד לי מאוד. אני יושב עם פני לקיר. כאן, בנקודה זו על הקיר שנעוץ בה מבטי, מסתיימת השקפת-העולם שלי. יש לי הרגשה שהעולם עצמו נמצא מאחורי, מאחורי צִלי הפרוּשׂ על הרצפה והנמְשך במסלולו הכדורי סביב לי, עד שהוא מגיע אל סופו, בדיוק בנקודה זו על הקיר, מעברי השני, ממוּל עֵינַי. מכאן שאני פותח את המעגל ואני סוגר אותו. זוהי הרגשת החשיבות היחידה שיש לי. אך אין זה משנה דבר. לא טוב לי ואני פוחד.
אור המנורה שלי יציב ומתמיד. יש בכך שינוי גדול לגבי האורות הנעים והרסוקים של המאה התשע-עשרה. לוּ רק יכולתי להזיז מעט את הנקודה הזו שעל הקיר. אבל מסתבּר שאז עלי להזיז גם את עצמי. צלי יאבד את צורתו והמעגל לא יהא שלם. שיישאר כבר כך. יֵצֶר הָאִיזוּן חזק מכּל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות