כל יום אני יורד למעבּדה שבתוכי, בּגרם-המדרגות הלולייני, עד אל שולחן-הנִיסוּיִים. ממהר לערב את האֲבָקות אחרונות אשר נותרו לי, לבחוש את השיקוּי המסתורי ולגמוע את מִמסַך-המַסֵכוֹת בהֶעלֵם אחד, בלי לחשוב. כבר אינני יודע בדיוק מה יתרחש בי ומיהו זה שיצא מדלת המעבדה לאחר-כך. גֶ’קִיל והַיד אינם נפגשים בי עוד יחדיו. אך גם לבד הם פוחדים להיגלות. כל אחד מהם יש לו אורֵב, אם בצהריים ואם לאחר חצות. לפנים, כשעדיין הייתי שניהם-בּאיזוּן – לא רצה איש אפילו לירוק עלי. וכי מי זה נותן דעתו על שומר-סדר מושבּע שאינו מסיח את דעת הבריות לשום דבר? אנשים אוהבים את יוצאי-הדופן, משום שבלעדיהם אין הם אלא רמץ אפור מדלֵקתם של אחרים, אפָסים ריקים המתגעגעים אל האֶחָד שצירופו נותן להם משמעות של קיום. בחוץ אין מבינים אלא את האיזוּן הקדמוני, המנַטרֵל את החוּמצות, מקצץ את כנפי המלאך ואת קרניו של השטן. הם אוהבים את המשחק הזה – הם הרוב השואג בּזירה, ואילו היחיד הוא הלוּדָר הנאבק על חייו לעיניהם. טוב לשבת על קו-המשווה עת בּקטבים קופאים חיי-אנוש. הם מתירים לך את חופש-הזירה, אך נועלים את שעריה בפניך. הם פוחדים ממך כמפני פר משתלח. נמר בּסוּגַר, או מוקיון בּקרקס – בבקשה, זה כן. אך לא יותר מזה. רק כאן, במעבדה החשאית, בַּתַּהלִיך המתמיד של פּירוּק האנרגיה הקוטבִּית, אני מוצא פורקן-שעה ליצר קיומי. אבל כמה זמן אפשר להמשיך כך? כבר אין לי אבקות כמעט. בתי-המרקחת מלאים עכשיו בכל מיני תחליפים סינתטיים. אנשים מוכנים לעזור. הם פילנטרופים גדולים עת מישהו אַחֵר עולה באש. אבל אין זו בעיה של כסף. אחר הכל, מה מחירם של כמה בְּרוֹמִים וּכְלוֹרִידִים, טיפין של חוּמצַת-חַנְקָן וכמה מיליגרמים של…זהו-זה, של מה? הצרה היא שאינני זוכר. שכחתי את הפורמולה. זה גרוע מפרַנקֶנשׁטֵיין וגֶ’קִיל. להם אזלו החומרים ואילו לי אבדה הנוסחה עצמה. וכי מי זה יודע כיצד נעשה חילופ החומרים בַּסכִיזוֹפרֶניה התרבּותית האומללה של האדם? כמה כימיה יש שם וכמה אַלכִימיה? חיים שלמים עד שאתה מוצא את האומדן המדוייק, האישי, החד-פעמי שלך. אלפית המיליגרם וחלק המיליארד של השניה, כדי שהחומר והזמן יפעלו ביחדיו לחולל את פּלא-התּמוּרָה. אלֹהים איננו מתערב במקרים הללו. יושב מרחוק וצופה בַנַּנָּסִים המנסים לדובב את סודותיו ופורעים לצחוק את רצינותם וחוּמרתם של סדרי-הטבע. לא, לא. לא אצליח לעולם להיות אַחֵר. אפילו אהי חלק מתוכי, או שליש, או מחצית. לעולם לא אהיה שלם. איזוּן אינו שְׁלֵמוּת. איזון אינה אלא החרב המתהפּכת השומרת את דרך עץ-החיים. עד כאן ותו לא – זו משמעותו של האיזון. גם הָפִּיל כך. גם הנמלה. הדִינוֹזאוּר והחיידק. מסכות – זה כן, בבקשה. כמה שאתה רוצה. אבל מסכה היא רק צוּרַת הדברים. החירות האמיתית, היחידה – היא המעבּדה. מטבּח הנפלאות. שם אין מי שרואה בניסוייך ואינו בז לך. לשׂחק קצת בְמוֹלֶקוּלוֹת, להמציא שעונים חדשים, הרכּבי-אטום אחרים ואפילו מהירויות גבוהות מזו של האור. אז טוב, משתנים החישובים הקודמים ובאים אחרים תחתם. איינשטיין מבטל את ניוטון ופרופסור אִיקס מבטל את איינשטיין. אבל זה הכל. כל אלה ביחדיו אינם אלא גיאומטריה נוספת בחלקיק המילוני של פתחת-השלג. עוד צורה אחת, לא יותר. אין ולא תהיה תפישת המראה הכולל. יחסיות באמת, בָּאֶתִיקה, במושגי התרבּות כולם. לא, לא, אני לא אשתנה. דבר לא יעזור. תארו לכם – הנמלה קפצה רבע מילימטר שמאלה, במקום ימינה כרגיל. חַה,חַה. הקוסמוס התהפך, מה? מה זה קוסמוס? מה פירוש הוא מתארך, מתפשט, מתקצר, מתכווץ? לאן? מניין? איך? מדוע?

אני אוהב את הקרקס. את לולייני החבל והטרַפֶּץ. שם יש אמות-מידה. זיע מיותר – ואתה בתהום וסוף-פסוק. אמות-מידה קטנות, חישובים נמוכים, אך כולם ביטויי תרבות. אין תרבות אלא אמות-מידה: מקום שמהלכים על חבל דק – שם מקומי. זירת הניסויים שהיא זירת האתגר. עם מה שיש לך. עם הניכּר לעין ובעימות עם הנעלם. הקרקס האישי שלי היא המעבּדה הנסיונית של מעמקי. לשם נפלא לרדת. לשעות. לימים. לשבועות. כל פעם אתה צף ועולה עם מסכה חדשה. נדמה לך שזהו. אבל רק נדמה. כולם צוחקים, כמו בקרקס. לפעמים מתפעלים מן היומרה, מאומץ-הלב, מן המפתיע. כמו בקרקס. אתה מוקיון. אתה בולע להבות. אתה שָׁט בין הטרַפֶּציות. ואתה חוזר. אבל אני מזקין. ידי רועדות כבר מעט. בקרקס היו אומרים לך: זהו-זה, מַאֶסטְרוֹ, חסל סדר סולמות והליכה-על-חבל. מכאן ואילך נקה את זבל הסוסים והפילים והדובּים. טאטא את חול הזירה. הרק את דליי המחראות. ואילו אצלי – הזכּרון אינו פועל. שכחתי את הפוֹרמוּלה של סמי התִּרקַחת הסודית. תם נשף המסכות שלי. אני חושש למעבּדה. עוד עלולים להעלות אותה באש. הוא קנאי וגנאי – הקהל שלי. לא אִכפַּת לו דבר. לא אני? – יבוא אחר. בסך הכל יאבד להם מוקיון. אבל לי יאבד הכל. זירת האתגר. בּית-הצעצועים המזדקן. פּינת-המשחקים שלי, שבּה שָׂריתי עם זיקוי דמיונותי, עם יֵצר הנעלם שבּי, זה שלמענו היה הכל כדאי.