רָצִיתִי רַק לְהַזְכִּיר

כִּי דָבָר לֹא יוֹשִׁיעַ–

אַתָּה כָּלוּל בָּרְשִׁימָה.

אֵין טַעַם לְהַסְבִּיר,

אוֹ לְנַסּוֹת, אוֹ לְהַשְׁפִּיעַ–

הָאֱמֶת בְּרוּרָה עַד לְאֵימָה:

הַיּוֹם יָבוֹא,

הַשָּׁעָה,

הָרֶגַע, –

וּבְגִצְגּוּץ לַהֲבוֹ,

בְּמַכָּתוֹ הַנִּפְשָׁעָה,

דּוּמָם וְאֵין-הֶגֶה

יַעֲלֶה הַכּוֹרֵת.

וּבְטֶרֶם הַשַּׁחֲרִית קוֹרֵאת

וְלִפְנֵי צִיּוּץ הַקּוּקִיָּה

אַתָּה עוֹצֵר וְשׁוֹמֵט

וְזֶהוּ.

וְעֻזִּי וְזִמְרָת-יָהּ– –

וְאַתָּה מֵת.

אֲנִי מְרַחֵם עֲלֵיכֶם הַיּוֹם, נֶחְדָּלִים שֶׁלִּי,

כֻּלְּכֶם, כֻּלָּנוּ.

אֲנִי רוֹאֶה אֵיךְ מֶבָּטֵינוּ נְסוֹגִים זֶה מִזֶּה,

מִתְחַמְּקִים, מְבֻיָּשִׁים זֶה מִזֶּה,

אֶת חֶרְפַּת אֲפִיסָתֵנוּ, בְּבֹסֶר הָאוֹנִים, בְּחֹסֶר הַמּוֹצָא,

אֶת שִׂמְחַת הַמִּסְכֵּנוּת הָעֲלוּבָה,

אֶת הַעֲמָדַת הַפָּנִים, הַנּוֹאֶלֶת וְהַיְחִידָה

אֲשֶׁר בְּאַשְׁפָּתֵנוּ: –

"זֶה לֹא אֲנִי. זֶה לֹא אוֹתִי. לֹא, לֹא.

אֲנִי תָּמִיד. אֲנִי אֶהְיֶה. אֲנִי אוֹסִיף…" –

הַנֶּשֶׁק הַסּוֹדִי הַזֶּה אֶל מוּל הַקֵּץ,

מוּל אֶפֶס-הַפִּתְאֹם שֶׁל קִיּוּמֵנוּ.

בַּרְנָשׁ,דַּבֵּר פָּחוֹת, וְהָכֵן כֵּלֶיךָ לָאָסִיף.

כִּי הוּא יָבוֹא. מֻכְרָח לָבוֹא.

בְּגִצְגּוּץ לַהֲבוֹ,

בְּמַכָּתוֹ הַנִּפְשָׁעָה,

כָּל רֶגַע, כָּל שָׁעָה,

וְתַם-נִשְׁלַם.

וְנִתְחַזָּק.

אַתָּה תִּהְיֶה צְרוֹר אֵפֶר דַּל וָדַק,

וּלֵאלֹהִים אֵשׁ-הָעוֹלָה וּבְשַׂר-הַזֶּבַח.

וְזוּז מְעַט. פַּנֵּה מָקוֹם בֵּין הַיְשֵׁנִים לָעַד, שִׂים רֶוַח… הַכֹּל נוֹאָל פתאם סָתוּם. חסר-תכלית כמו טיפת-המים מתחת לעדשה.

אני רואה שם את המִיקְרוֹקוֹסְמוֹס הרוחש, טיפּ-טיפּה בקוטר מילימטר… כיצד נעים בו בתזזית יערוֹת-עַד סבוּכֵי אֵימה ורַעמה. אני נושא ראשי ונחרד מן האפסוּת, מיחס-המידוֹת האכזרי והמדהים של הבריאה. שמים אדירים! היש באמת מִישֶׁהוּ, מַשֶּׁהוּ–הרואה את סִבלִי הקטן, את אֵגֶל דִמעתי המתיבשת ברוח, לפני שהיא הופכת בכל מלוא מכאוביה לנוסחה כימית רגילה בתחתי המבחנה העכורה?

הם מסתלקים אחד אחד. הישישים, הקשישים יותר, הקשישים פחות. ואחר-כך–בני מעגלי, אנשי דוֹרי. לאט-לאט מתחילים גם אנו להתקרב אל חוּג משיכת האדמה… חדלים לעוֹפף בחלל כלוויינים של חידת הבורא. הגראוויטאציה הנוראה הזאת אל הקבר, אל כַּן-השִׁילוּח הראשון. הספירה-לאחור כבר מתחילה, יש להדק את החגורות… 3 –2 –1 – אפס. זינוק…ואל מרחבי החידלון.

*

עתה אומרים לי, כי נתגלו “כִּיסים שחוֹרים” בקוסמוס, שהם גושי-חומר בעלי צפיפוּת-אנרגית עצומה, עד שמשקל חוֹפן אחד ממנו מגיע לכדי 3 מיליארדים טונות, והם שואבים אל תוכם את כל רסיסי-החומר האחרים, המצויים בקִרבתם. הרי לכם “מוֹדד” חדש ובעל-משמעוּת לגבי ערכם ביקום של “בּחירי-הבריאה”…