שָׁרְשׁוֹ של הַפַּחַד הנטוע בי בימים אלה, לגבי מוּסָרוֹ של דוֹרִי, אינו נעוץ בשיעור שחיתותו, או בַגִילוּי הַמְזַוועַ של הַסְטִיכִיָּה הַחַיָּתִית שֶׁבּוֹ, אִם לְגַבֵּי כָּךְ, יֵשׁ עִמָּנוּ מְשָׁלִים מחרידים לא פחות מן המאה החמשית ומן המאה השתים־עשרה שבהן ניסו מלך הַהוּנִים וּמְיַסֵד הַשׁוֹשֶׁלֶת הַמוֹנְגוֹלִית להטביע את עולמם בְּאוֹקְיָנוֹס של דָמִים.

מה שמסַמֵר את שְׂעָרִי, היא ה"פילוסופיה" והתורה הָ"אֶתִּית" שבאמצעותן מנסים מלומדים ומשכילים נֵיאֹ־נָאצים בגרמניה, וכן “בעלי־תריסין” רוחניים בארצות אחרות, לאַשֵר ולהצדיק ולנַמֵּק את מעשי הפשע המבוצעים בבני־אדם. המַאקיַאבֶליזם של ימי־הביניים, עם כל נסיונו לֵיהָפֵךְ לשיטה מדינית, נָבַע אפעלפיכן מִיֵצֶר רוֹדָנִי או פְּלוּטוֹקרָאטִי של שַׁלִיטִים קִטַנֵי־רוּחַ, שביקשו תמיכה לְיוּמרוֹתֵיהֶם האפֵלוֹת בַּסַּלוֹנִים “התּרבּוּתיים” של הָרֶנסַאנס, בְּמַסוֶה של עִידוּד האמנויות. אלו הן תופעות “נומליות” של כל זמן, ולא צֶ’זָארֶה וְלוּקרֶצִיָה בּוֹרְגָ’ה של ימינו מדאיגים אותי.

אבל מקפיאה את דָמִי הַדִּידַקְטִיקָה של “אנשי־רוח” בארצות שונות, המוצאות בָּרוּחָנִי וּבָאֱנוֹשִי סִמּוּכִין וּתוֹמְכוֹת להשמדת חיים. (“גם אם נקריב 100מיליון סינים במאבק על חרותנו, עדיין נִשָּאר העם הגדול ביותר בעולם” – צ’וּ־אֶן־לַי). גרוע מזה: אני שומע כי נמצאים כמה יּפֵי־נֶפֶש שיצאו להם מוניטין, והם דווקא מן המתנגדים למעשֵׂי הַנָאצִים בנימוקים סוֹפִיסְטִיִם של “צער בעלי־חיים”… כלומר מַעֲשֵׂה־הָרֶצַח עצמוֹ מוֹצֵא לוֹ מיקלט בסוּבְּלִמַצְיָה אֶתִּית.

הֲיֵש עוד סכנה גדולה מזו לנפש האדם ולתרבותו? אני ניזכר בְּפֶּטרוֹנִיוּס, שהתנגד למעשי שגיונותיו של נֶרוֹן, בטענה שאינם עולים בקָנֶה אחד עם טעמו נאמנותי ועם חוּשוֹ ליוֹפִי…