לעילוי נשמת

אבי מורי וחברי

מאיר אלקנה שחר

 

א    🔗

אֶשׁבַּעַל עַשְׁתָּרוֹת נתגלה לי מתחת למאפרת הטווס כשעמדתי להריקה ברגע בו יצא גבריאל לוריא לטייל בחוצות ירושלים שלוּב־זרוֹע עם אוריתה לנדאו.

לפני כן, בשעה שגבריאל התגלח, חשתי בברק זהוֹב־אמוֹץ מעוּמעם ובמין ריח חריף מתכתי רומץ, אך לא שמתי לב לכך עד שלא יצא במגבעתו ובמקלו ובאשת הרופא הנתלית על זרועו לסיבוב ברחובות העיר. הבָּרק והרֵיח באו ממאפרת־הנחושת העומדת על השולחן. לתוך המאפרה המלאה בדלי סיגריות ניתזו מים מאגן הגילוּח, והללו הדיפו את הריח העז של הנחושת בתערובת האפר שלא נעם לי ביותר, אם כי לא היה מאוס. בנוסף על הריח הלז, חבל היה לי על שהמאפרה היפה הזאת משמשת לצורך כל־כך נחוּת כאפר סיגריות: קרקעיתה כולה היתה מעשה תבליט של טווס פורש את זנבו כמניפה, וכל סיגריה שהונחה על דפנותיה היתה מטפטפת את אפרה לתוך עיקולי צואר הטווס או ציצת ראשו או רקמת נוצותיו עד שהיה שוקע כולו תחת מפּוֹלת האפר הכבוי ולא נשתייר ממנו אלא בדל זנב פה־ושם כאיבר מן הקבוּר החי. כשהיתה עדיין אלקה בחיים קשה היה לי לראות את הטווס פרי רוּחה ומעשה ידיה נקבר והולך תחת מפּולת האפר, ואחרי מותה היה בכך משום חילוּל־קודש מעורבב בהתעללות. בצלילו המתכתי העמוּם היה הטווס זועק עם כל גחלת לוהטת של סיגריה שננעצה בבשרו לכיבוי, והתעללות זו לא נבעה מתוך כוונות זדון כלשהן בעולם הסובב אותו, אלא נעוצה היתה בטווס שמטבע ברייתו נועד לכבּוֹת סיגריות בגופו ולהיקבר חיים תחת אפרן. אני, שראיתי את אלקה בשעת יצירה, ידעתי שהיא הועידה אותו לכך שלא מדעת: בַּעיָם רוּחהּ, ודווקא בשעת המריבה עם אתיל אחותה, כשנתגלה לעיני־רוּחהּ צלמו של הטווס, מילא אותה ללא הכיל, תבע את התגשמותו וכפה אותה להוציאו מן הכוח אל הפועל, לאמור – כשהגיעה שעתו להיוָלד, שלחה אלקה את זרועה אל ערימת כלי־הנחושת והחלה מיד לרקוֹע את צלם הטווס בכלי הראשון שעלה בידה מבלי לתת כלל את דעתה עליו ולהבחין בו שנועד לקלוט בדלי סיגריות ואפר של טבק. אילו העלתה קערה או טס, היה הטווס מתגשם בּקערה או בטס, ומכיוון שהתגשם שמחה עליו שהצליחה להפקיעו מדמיונה ולהגשימו בעולם החומר, בו גלוי הוא לעיני כל בשר, ושמחתה גדלה והתעצמה משנסתבר לה שאכן גם אנשים אחרים לא רק רואים אותו אלא אפילו מתענגים ממש כָּמוֹהָ על מראהו. כשנכנסה אז לספריה בלי נשימה, נפעמת ושיכּוֹרת ניצחון כדי לבשר לו, לסרוּליק, את פלא מכירת המאפרה בשבע לירות לבּק הזקן, לא היה זה, כמובן, הכסף שהלהיטה – שהרי חַפּה היתה ומנוערת מכל תאוַת־ממון, ובצורה זו או אחרת היתה עתידה להעניקו לסרוליק, ומה־גם שלמען הכסף לבדו קל היה לה הרבה יותר להיענות לדרישות סוחרי־המזכרות ולרקוע את התכשיטים השגרתיים – אלא התרעשותו של הזקן. התשלום הכספי הגבוה לא היה אלא קנה־המידה המוחשי, הגשמי, הכללי, לציון התענגותו של אבי גבריאל על מראה טווס־הנחושת, למדידתה הכמותית העוברת לסוחר של הערכתו האיכותית, ולא היה לה, לאלקה, אושר גדול מן הידיעה שאנשים אחרים נהנים גם הם, כמוה, ממעשה ידיה, שהרחיבה דעתם של בני־אדם בכלים נאים, שהוסיפה קצת יופי לעולם הזה והעניקה לו טיפּת שמחה. כששלחה על־פני הנחושת את הנצנוצים ממה שחזתה בעיני־רוחהּ כדי שברבוֹת הימים אנשים אחרים ימצאו אותם, לא נתנה דעתה כלל על פרסוּם שמה, שהרי מעולם לא חתמה אותו על יצירותיה, ואפילו הקונה שהגיע אליה לא תמיד ידע את שמה, אלא אם כן הכירהּ קודם כמו אביו של גבריאל. אביו של גבריאל, אותו בּק זקן, בא פעם אליה לבית־היוצר בלוויית אנגלי אחד בעל שפם מחוּדד בקצותיו ומבט חודר שאמר לה, “גברתי, את צריכה לחרוט את שמך על התמונות שאת רוקעת.” היא חייכה וענתה לו באנגלית נקיה משיבּוּשי לשון, “מה יתן שמי ומה יוסיף לתמונה? הרי לך לא חשוב כלל אם אלקה עשתה אותה או אתיל, אם רחל או לאה – העיקר הוא, אדוני, שהתמונה תגרום לך נחת־רוּח.” האנגלי נעץ בה את מבטו החד והירהר רגע. “את צודקת, כמובן, גברתי.” אמר לה, “אבל ראוּי הוא האמן עושה התמונה שיהיה שמו מפורסם.” הסתכל סביבו בתמונות הרקועות בנחושת והוסיף בנימה אישית, “מעניין: – בשבוע שעבר הופיע פתאום בביתי – אחרי זמן רב כל־כך שעקבותיו נעלמו – ידידי משכבר הימים לוֹרנס. דעי לך שלוֹרנס זה הוא איש מפורסם מאוד. בארצי, באנגליה, הפך כבר עכשיו בחייו, למין אגדה מהלכת על שתיים בזכות עלילותיו המדהימות. ויודעת את מה אמר לי איש גיבור זה? הוא אמר שרק היוצרים הגדולים ראויים להערצה, ושבעולמנו זה אין טעם לאדם בחייו אלא אם כן הוא יוצר.” רק כעבור כמה ימים גילה לה, לאלקה, יהודה פרוספר בֶּק בחיוך קונדסי שאותו אנגלי שהתפעל מיצירותיה ויעץ לה לחתום את שמה עליהן הריהו סֶר רוֹנַלד סְטוֹרְס בכבודו ובעצמו, מושל ירושלים לשעבר ועכשיו מושל קפריסין. מיד חבשה את כובע־הקש הסגול לראשה, הכניסה כמה קופסאות שימורים לתוך הסל ורצה אל סרוּליק לספריה לבשר לו את דבר הכבוד המדהים שנעשה לה. אחרי מותה סח לי סרוליק – זה היה זמן קצר בלבד, כשבוע־שבועיים לפני שנעלם ועקבותיו לא נודעו – שכל פעם שעלה על הפרק ביקורו של סר רונַלד סטוֹרס בביתה של דודתו אלקה, היתה זו, להפתעתו הרבה של סרוליק, מרפרפת כלאחר־יד על עיקר־העיקרים החשוב באמת, חשוב כשהוא לעצמו וחשוב לה, הלוא הוא דבר התפעלותו מיצירותיה, וכנגד זה היתה חוזרת ומדגישה בסיפורה בתענוג משונה את הערת־האגב המנומסת שלו על האנגלית הנכונה שבפיה, כאילו שלא היה לה, לדודתו אלקה, יעוד חשוב בחייה יותר מאמירת כמה מילים בשפה האנגלית בלי שגיאות במילות היחס, וכאילו שלא היה בעיניה כבוד גדול יותר לבשר־ודם עלי אדמות מאשר קבלת ציון טוב בשפה האנגלית מאת סר רונַלד סטוֹרס. ועוד סיפר לי סרוליק שביום בו שיתק שטף דם במוח את גופה של אלקה, ביקש סר רונַלד סטוֹרס לקנות את מאפרת הטווס מידי יהודה פרוספר בּק במחיר עצום, אלא שהזקן סירב לו. “אני לא קניתי את מאפרת הטווס” – כך ענה לו, “כדי לעשות בה מסחר.”

כנגד המועקה שדיכדכה אותי למראה שכבות האפר ובדלי הסיגריות הקוברות תחתן את הטווס, היה רטט דק של תענוג חולף בי עם התגלותו לאחר ההרקה. אחרי שהוּרקה המאפרה ומוֹרקה במשחת בּראסו חזר הטווס להפעים את הלב כמימים־ימימה בכל תפארתו המבזיקה נצנוצי־נחושת זהובים־כתומים־אמוצים. התגלותו המחודשת היתה מעין הדגמה מוחשית לעוף החול מן האגדה שנשרף באש שיצאה מתוך קִנוֹ, ואחר־כך חזר ונולד מחדש מתוך האפר. כשיצא גבריאל לוריא לטייל ביחד עם אוריתה לנדאו ניגשתי אל המאפרה להריקה, וברגע בו הרמתי אותה נתגלתה לי מתחת לה חוברת צהובה־שחמחמה כעין הקלף העתיק ועליה כתוב לאמור “אשבַּעַל עשתרות: שירי התמוּז לאשרה”. המציאה שנתגלתה פתאום מתחת לטווס הקבור במפולת האפר הלמתני כנצנוץ מעולם אחר שנחשב כּמת מזה אלפי שנים ושלפתע הבזיק אות חיים המעיד עליו שהוא חי וקיים פה במקביל לעולמנו, אלא שאין אנחנו חשים בו. נצנוּצי תחושה כזאת היו מרצדים בי בשוטטויות בסביבות העיר, וביחוד כשהיה גבריאל מושכני אחריו אל מערות הסנהדרין. הייתי בטוח שאלה הם השירים עצמם אשר שרוּ כּוֹהנוֹת הבּעל ונביאי העשתורת: השירים ששׂרדו לפליטה ונמצאו בימינו להיות לנו כמין פתח נפלא להתגשמותו של חלום אשר קברנוהו והתאדשנוּ לו כי נשגב מאתנו ונבצר ממנו להשיגו, ומכיוון שנמצא הפתח ונפקחו עינינו לראות שהנה בהישׂג־ידנו הוא, החלום, הריהו מסעירנו וסוחף אותנו בנחשולי גיאוּת הלב. בו־במקום ובאותו רגע, ביד שמאל האוחזת במאפרה העוברת על גדותיה, וביד ימין המרחפת על פתח השם המפורש “שירי התמוּז לאשרה”, אמרתי לפרוץ לתוכו: הפכתי את הכריכה ואז נשמע מפתח חדרה קולה של בעלת־ביתנו האומר “הוֹי הבטלנוּת הירושלמית, הבטלנות הירושלמית!”

היא לא התכוונה אלי. כשפניתי אחורה ראיתיה עומדת ונדה בראשה אחרי בּנה, אחרי אותו “תיש זקן בן שלושים ושש” – כך היתה מכנה אותו בשעת כעסה – שמבזבז לריק את שעותיו הטובות ביותר, שאין לו מה לעשות אלא להיגרר באמצע היום לטיול בחוצות ירושלים שלוּב זרוע עם “הדוֹקטוֹרית הפרועה” – עם אשתו הצעירה של רופא העיניים הזקן, עם אוריתה המפורסמת. מכיוון שנדה לו, נתפנתה לשפוך עלי את שארית חמתה, “ואתה – מה אתה עומד כך באמצע החצר כמו גולם? עזוב את כל השטויות האלה ורוץ אל הקליניקה. הלוא בֶּרל קבע לך תור לשעה שתים־עשרה וחצי, ועכשיו כבר שתים־עשרה ורבע!” “רציתי רק להציץ רגע בחוברת הזאת,” אמרתי לה. “לא עכשיו!” פקדה עלי. “תספיק להציץ בכל החוברות הבטלניות האלה אחרי שתחזור מן הקליניקה.”

השם כשהוא לעצמו, “שירי התמוז לאשרה” כבר העיד עליה, על החוברת, שהיא עומדת בניגוד קוטבּי לכל “החוברות הבטלניות”, שהיא היפוכה המוחלט של “הבטלנות הירושלמית”, אבל לא אמרתי זאת לבעלת־הבית כפי שלא אמרתי לה שאפשר בהחלט לדחות את ההליכה לקליניקה: שׂעורה פרחה לי בעין, ואני הרגשתי שכפי שפרחה פתאום, כן עתידה היא להיעלם יום אחד גם מבלי התערבותו של הרופא. אך מתוך הניסיון ידעתי שמכיוון שכך יצא רצון מלפניה, שוב לא תהיה לי ברירה אלא לדחות את הקריאה ב"חוברת הבטלנית" ולצאת מיד אל הקליניקה, ומה־גם שלפתע נמלכה בדעתה ומצאה שאף היא חייבת למהר למרפאה ביחד אתי בגלל “ההרגשה המשוּנה” שיש לה בעיניה. “חכה רגע” אמרה לי, “אני באה מיד יחד אתך,” ואני נחפזתי להצפין את החוברת בכיס מכנסי האחורי וחזרתי ומיששתי אותה כדי לוודא שאמנם קיימת היא ונמצאת בּכּיס ולא נמוגה כחלום טוב מעולם אחר, רחוק ומנותק מעולמה של הגברת לוריא ושל בּרל רבּן מנהל מרפאת העיניים על כל הבטלנות הירושלמית המגולמת בו.

בגלל הבטלנות הירושלמית הזאת של בּרל רבּן ושל דוקטור לנדאו הזקן – כך אמרה לי הגברת לוריא – הריהי נאלצת עכשיו ללכת שוב למרפאת העיניים, אם כי אין זה יום הבּיקוּר הקבוּע שלה. כשהיתה שם לאחרונה לפני יומיים שקע הרופא בוויכוח בטלני עם בּרל על איזה פסוק מן המקרא, ולא נחה דעתו עד שלא הניח אותה באמצע הטיפול, וּבמזלף שבידו רץ אחרי בּרל אל המשרד כדי לפתוח את הספר ולראות. נס נעשה לה שבמקרה נמצא הפסוק כתוב כרצונו של הרופא, שאחרת היה בוודאי, מרוב כעס, מטריף את הצנצנות ומטפטף לתוך עיניה תרופה חריפה, מין רעל, שהיה מעוור אותה כליל ומחשיך עליה את עולמה עד סוף ימיה. “ובאמת” – כך אמרה כשעמדה לבושה ליציאה ומוכנה לדרך ולא נותר לה אלא לקחת את השמשיה שקיבלה במתנה מאת סר רונַלד סטוֹרס – “אינני בטוחה כלל שלא טעה בצנצנות מרוב התרתחות מן הפסוק, אם כי ניצח את בּרל רבּן בוויכוח. מהרגע שטיפטף לי הרגשתי שמשהו פה איננו בסדר, וכבר עברו ארבעים ושמונה שעות ועדיין יש לי מין הרגשה משונה בעיניים. אסור לי לדחות זאת. אני מוכרחה לגשת אליו מיד שיבדוק לי את העיניים ויראה מה לא בסדר שם.”

למרות “ההרגשה המשוּנה בעין” לא נראה כל ליקוי שהוא בעיניה השקדיות החולמניות, וכשניצבה בראש מדרגות המרפסת מאוּפרת בשכבות הצבע השחור העז שלשׂערה ומפורכסת בוֶרד לחייה ובאודם שפתיה נשקפה כבבואה מעוּותת, מכמירת־לב ומדהימה של מי שהיתה פעם, לפני חמש וארבעים שנה, יפהפיה צעירה בת עשרים. בכובעה הלבן ובסתר שמשיַת התכלת שקיבלה במתנה מאת סר רונַלד סטוֹרס נראתה מוכנה ומזומנה לנסיעה אל תוך עברה שלה. כך מקושטת במיטב מחלצותיה ומתחייכת־כלפי־פנים בעיניים חולמות כמפליגה אל הימים הטובים ההם, היתה הגברת לוריא מופיעה בַּשַער – מאז מות בעלה – לעוד יציאה אחת בלבד, זו שנועדה לביקור השבועי בביתו של שופט בית־הדין העליון, קצין האימפריה הבריטית, דן גוטקין אסקוַייר.

ההיתקלות הראשונה עם עולם ההווה שבחוץ חלה כמעט בו ברגע שיצאה מן השַער ופנתה יחד אתי במורד רחוב הנביאים לעבר “רחוב למען ציון” – כך קראו לו בחוגו של לוריא הזקן. שמו הרשמי של הרחוב היה אז “דרך ס”ט פאול", ואילו כיום הוסב, כמדומני, ל"רחוב שבטי ישראל", ובו נמצאה המרפאה. השמשיה היפה, שמשיַת התכלת בעלת הציצים הצהובים והוורודים נתקלה בנחיריו של אחד משני הסוּסים הרתומים לכרכרה חונה בצד המדרכה: הסוס צנף ונרתע, זיעזע את העגלון הערבי מתרדמתו על הדוכן והפיל מעל לראשו את התרבוש האדום בעל הציצית השחורה. ברדיפתו אחרי כובעו המתגלגל כעציץ במורד הרחוב קילל העגלון הזועם את הגברת לוריא באבי־אביה ובערוַת אמה ובערוַת כל אחיותיה היהודיות הזונות בּנות־הכלבים.

“הרי לך חוצפה ערבית,” אמרה לי הגברת לוריא שהמשיכה דרכה ישר מבלי לחונן אותו אפילו בניד עפעף. למרות החזוּת הצוֹננת שהפגינה כנגדו הרגשתי את סערת־נפשה בּרעד שבקולה ובנשימתה המקוטעת כשדיברה על החוצפה הערבית שעולה כפורחת בשמש האימפריה הבריטית. אותו עגלון נקלה ובזוי, אותו בּאשיטי, אותו חריון שעלה מסרחון סמטאות בּאב־חאן־א־זית לא היה מעז לקלל אותה אפילו בסתר מאורתו החשיכה, אפילו לא בליבּו, בימי שלוט התוּרכּים בארץ. בימי התוּרכּים, כאשר מושל ירושלים היה פּחה תוּרכּי, לא חזה בּאשיטי זה אפילו בטובים שבחלומותיו שהוא יזכה במהרה בימיו לקלל בראש חוצות ובצהרי היום אותה, את הגברת לוריא, את אשת הקונסול, את אשתו של יהודה פרוספר שהוא בעל תואר תוּרכּי, את הגבירה ג’נטילה אֵשת הבֶּק התורכי! התורכים ידעו לשלוט בהם, בבאשיטים הללו. הם תלוּ אותם כּכלבים בּשַער יפו. התורכּים לא ידעו חוכמות: הם העמידו כל אדם במקומו. בימיהם לא היה באשיטי מעז אפילו להתעטש בנוכחותה, ועכשיו הוא מחרף ומגדף אותה לאור השמש ובאמצע הרחוב: אלוהים אדירים, עד היכן הגענו, עד היכן הגענו! “ואתה יודע מי אשם בכל זאת? כן, מכאיב ומצער הדבר, אבל ניתנה האמת להיאמר: כל זה באשמתו של ידידנו הגדול, של סר רונַלד סטוֹרס, של סר רונלד זה שהביא לי במתנה מקפריסין את השמשיה הזאת.”

על טענתה זו, שסר רונַלד סטורס, שהיה בשעתו, לפני עשר שנים ומעלה, מושל ירושלים, הוא־הוא האשם בחוצפתם של הערבים, חזרה ג’נטילה גם באוזני אחותה פנינה אחרי שובנו מן המרפאה. היא יצאה “בהרגשה משונה בעין” וחזרה “בהרגשה משונה בלב” – כך אמרה לה, לאחותה פנינה, כשעלתה במדרגות מאוּבקת, מעורפלת ונפעמת כחייל הלוּם שחוזר מן הקרב ממנו יצא בכל־זאת כמנצח. – “הביאי לי מהר כוס מים. יש לי הרגשה משונה בלב. הזיזי את הכיסא אל הצל שאוכל לשבת. נו, אז למה את מחכה? אני כבר רואה שעד שזאת תזיז את אחוריה השמנים אוכל אני, חס ושלום, למות פה במקום משבץ־הלב.”

“סר רונַלד שיושב שם, בקפריסין אשם בזה שבאשיטי קילל אותך פה, בירושלים! מה את סחה, ינטל’ה: את מתחילה שוּב לטפס על הקירות החלקים?” התריסה כנגדה פנינה אחותה שהתיַשבה על המרפסת לשמוע מפיה את עלילות הדרך רק אחרי שסייעה לה לשבת בצל והביאה לה מן המטבח כוס מים קרים עם פלח לימון להשבת הנפש. כשהיתה ג’נטילה זאת נתקפת חמת־זעם, וביחוד על הקרובים לה ביותר: על אביה, על בעלה, על בנה – היתה מטיחה בהם, בצד ההאשמות המבוססות, כל מיני טענות משונות ונוראות על מעשים שלא היו ולא נבראו ולא שיקפו אלא את שלהבת כעסה הגובר כאש מתלהטת אל שיאה לפני שקיעתה, וּלאלה התכוונה פנינה כשאמרה “לטפס על הקירות החלקים.” כשהיתה אחותה מתחילה “לטפס על הקירות החלקים,” היתה פנינה העגלגלה מצטמררת, אם כי ידעה שאחרי הטיפוס, עם דעיכת לשון האש האחרונה שתחרוֹך את שׂרידי הזעם, יתפנה שוב ליבּהּ של ג’נטילה לחזור ולאהוב את הנאשם, וכפי שקודם נכונה היתה לקרוֹע אותו לגזרים, כן תהיה מוכנה, בגבור אהבתה, לקרוע את עצמה לגזרים למענו. בניגוד גמור לאחותה, לא היתה פנינה מסוגלת להתפרץ כנגד מי שקרוב אליה, ולמפרע היתה סולחת לכל יקיריה על כל פשעיהם. אני שמעתי את גבריאל סח לה, לאוריתה, שהוא ירש גם את “הטיפוס על הקירות” של אמו, וגם את הסליחה מראש לכל פשעי האהובים, של הדודה פנינה, ואת דבריו אלה שמעתי חודש ימים בלבד אחריה קללת באשיטי, העגלון הערבי, ביום בו שוחרר גבריאל מחדר־המעצר בזכותו של הסַמל ברקינס.

“לטפס על הקירות החלקים, לטפס על הקירות החלקים!” חזרה ג’נטילה בהדגשה נלעגת על דברי אחותה – “סר רונַלד יושב שם בניקוסיה ובאשיטי יושב פה בירושלים! – באמת פנינה, את אינך מבינה כלום, ואינך רואה יותר רחוק מקצה האף הקטנטן שלך. מוח של אפרוח יש לך: בוודאי שסר רונלד אשם. אשם ועוד איך. אמרתי לו זאת בפניו עוד לפני עשר שנים, עוד לפני חמש־עשרה שנה, בזמן שרק התחיל למשול בירושלים: אתם האנגלים, אמרתי לו, אינכם יודעים איך לשלוט על הערבים. אם באתם לכאן כדי לשלוט, אז תשלטו כמו שצריך, כמו שהתורכּים שלטו. מה זה אתם מפנקים אותם כל־כך? אם תמשיכו כך לפנק אותם, הם עוד יעשו לכם פּיפּי באוזן. אם לא תעמידו אותם במקומם, יתפסו הם לכם את מקומכם. ובאמת, תראי עד היכן הגענו! באשיטי זה, שבזמן התורכּים היה מטיח את הראש שלו ברצפה מרוב קידות והשתחוָיות ברגע שראה את הקָוָס, את סניור מואיז, הולך בראש כדי לפנות דרך במקל הגדול שלו לי וליהודה פּרוספּר, באשיטי זה מקלל אותי עכשיו בראש חוצות ולעיני השמש!”

עד שלא נמוגו הדי קללותיו של באשיטי, כבר עלו באוזניה של הגברת לוריא שאגותיו של דוקטור לנדאו, ועד שלא התעשתה מחוצפתו של העגלון הערבי, כבר ניתז בה הד הלגלוג הכמוּס של הפקיד היהודי, של בּרל רבּן, של אותו בטלן ירושלמי עז־מצח. המרפאה כולה היתה אחוזה רוח־עִוועים מנשבת מלשכתו של האדון הגדול. מעבר לדלת הסגורה רעמו צעקותיו של דוקטור לנדאו על הרופא שנתקבל לעבודה לא מכבר, האחות הראשית הטיפה מוסר לכל עובדות הניקיון, ופקיד־הקבלה היה משליט סדרים בחולים הנדחקים בתור. אם כי לא היה זה יום הביקור הקבוע שלה, ולמרות המתחולל סביב, נהגה הגברת לוריא כדרכה, דחפה אותי לפניה בדלת הראשית מבלי לשעות לפקיד הקבלה, שילבה זרועה בזרועי והעבירה אותי לכל אורכו של המסדרון אל לשכת המנהל. בביקוריה הקבועים היה דוקטור לנדאו מזמין אותה לכוס טה בלשכתו, מאיץ בה לטעום גם מן העוגיות, מגלגל אתה שיחה באורך־רוח ובנעימים על אותם הימים, בודק בכבודו ובעצמו את עיניה ומגיש לה בו־במקום את הטיפול המתאים. היא ידעה שגם אם לא תגיע לידי השתעוּת ממושכת עמו על כוס טה ועוגיות, תזכה תמיד להתחשבות, ויתירה מזו: ליחס חם וטוב מצידו גם מחוץ למועד, ואפילו בשעת כעסו. ובכל־זאת נעצרה פסיעות מספר לפני הדלת כשמעברה השני התגלגל הרעם העמום של התפרצותו המחודשת.

בּרל ניגש אלינו והציע לנו שניכנס אתו למשרדו “עד יעבור זעם.” בכל המהומה סביב – החל במתיחוּת הרופאים והאחיות וכלה בחרדת אחרוני הפלאחים החולים המחכים לתורם על מדרגות הכניסה, היה בּרל – בניגוד מפורש לקוצר־רוחו הרגיל – האחד והיחיד הקורן מין עליצות משונה. לולי פיק־ברכיה הרועדות עדיין מחוצפתו של העגלון הערבי ולולי הוארו פתאום פניו של בּרל במין שמחה משונה יוצאת מן הכלל, היתה הגברת לוריא ממשיכה דרכה ישר אל לשכת המנהל למרות הצעקות הבוקעות משם, ולא היתה נענית לו, לבּרל, למרות הזמנתו, כי על־כן לא יכלה שאת את קרבתו. “אינני יכולה לעמוד במחיצתו,” כך היתה מעידה על עצמה, ולפעמים היתה נוקטת לשון מקרא לאמור “לא אוּכל דַבּרוֹ לשלום.” בדרך־כלל עורר בה את איבתה, ואם אירע להם להיפגש כשרוחה טובה היתה עליה, היה מצליח בּן־רגע להעיר בה את יצר החיקוּי עם כשרון המשחק. מתוך זחיחות־הדעת היתה מעמידה פנים רציניות ביותר, מנמיכה את קולה ומצרידה אותו עד הישמעו כמין הד מפתיע לקולו, ומתחילה להשמיע בקצב נמרץ וקטוּם משפטים פסקניים במבטא מזרחי מודגש ומוגזם ודומה כל־כך לדרך דיבורו המזרחי המאולץ של בּרל, עד שאפילו דוקטור לנדאו היה פורץ בצחוק. היא היתה אומרת עליו, על בּרל ש"הפנים פני האוֹזן־האדוּמה והקול קול רוֹזה אחותו של סניור מואיז."

האוזן־האדומה – הלוא הוא, כפי שסיפרתי כבר,² החנוָני הישיש שלנו, היה דוֹדוֹ של בּרל, ואני לא עמדתי על הדמיון הרב שבתווי הפנים שלהם עד שלא פסקה ג’נטילה את פסוקה. עד אז לא ראיתי כל קו משותף לישיש החיוור שדומה שמעט הדם שנשאר בו התרכז כולו באוזנו האחת, שהוא בעל זקן לבן וירמוּלקה לבנה ומחודדת חבושה לראשו ומעיל ארוך שחור עוטה את כל גופו, ולאיש בּרל המהלך גלוּי ראש וּגלוּח זקן בשרוולי חולצתו החפוּתים. אילו גידל בּרל זקן וחבש ירמולקה לראשו היה נראה – פרט לאוזן הסמוּקה – בדיוק כפי שנראה דודו, אך מכיוון שקרחתו היתה גלויה לעין השמש, ורק שׂפמו גדל פרא על גדות סנטרו, דומה היה יותר למהפכן רוסי עיקש – מן האידיאולוגים הנחרצים בדעתם והנחוּשים בהחלטתם של סוף המאה שעברה ותחילת המאה הזאת – שחזר זה עתה מבתי־הכּלא בסיבּיריה ועדיין חרותים בו וניכרים למרחוק כל היסורים שנתיַסר במשך עשרים שנה בידי נוגשיו ומעניו. אם כי לא מלאו לו חמישים שנה – ובעיניה של הגברת לוריא, לפחות, אם לא בעיני – נחשב עדיין ל"גבר צעיר" – היו פניו חרוּשי קמטים. מכיוון שאז עדיין לא התקין לעצמו שיניים תותבות, וכבר לא נשתיירו לו משלו אלא כמה שיניים ממוּקמקוֹת, היו לחייו הרזות נמצצוֹת לתוך מערת פיו בחריצים עמוקים בין עצמות הלחי הגבוהות ללסתות, ונחבאות כליל בסתר השׂפם העבות הנושק לסנטרו הבולט קדימה. עינו הימנית משוּכה היתה לעבר רקתו וניבטת כלפי חוץ כעין הצפרדע ששקעה בחלום, ועין ימנית זו שחולמת הצידה היא־היא שהביאתני במבוכה כשהיינו נפגשים פנים־אל־פנים, מכיוון שלא ידעתי איזו עין מביטה בי, ולמי משתיהן עלי לכוון את מבטי שלי. מבוכתי גברה מן הרגע שפּצה את פיו ובמקום להשמיע דיבור עברי במבטא רוסי כּבד, כפי שניתן היה לצפות ממנו, יצאה ממנו הטעמה מלרעית מודגשת של כל הח"תים והעי"נים כמנסה לחקות, ללא הצלחה, את דרך דיבורה של רוֹזה. מה שהביא אותי במבוכה היה מעורר בה, בגברת לוריא, בשעת רצון, את כשרון המשחק, ומיניה וביה, ובפניו, ותוך כדי דיבור אתו, היתה מתחילה לחקות את דיבורו הקובע הלכות פסוקות במבטא המזרחי של קרייני הרדיו, וזאת באותה מידה של כישרון מובהק בו הצליחה לחקות את המנגינה המתאנפּפת ומתמשכת בסלסולי סימני־שאלה של דוֹדוֹ האוזן־האדומה.

בשיחתה עמו היתה הגברת לוריא מסתפקת בחיקוי דרך דיבורו – וזאת ללא צל של חיוך על פניה, תוך שמירה מלאה כל־כך על סבר של רצינות, עד שבּרל עצמו לא היה מרגיש בכך – ואילו מאחורי גבו, מכיוון שדוּבּר בו, היתה מחקה גם את ראשו וכתפיו המשתרבּבים באלכסון קדימה וגם את עינו המציצה הצידה. היא היתה אז בת שישים שנה ומעלה ובכל־זאת תפסה ברעננוּת ראשונית כל תו ותו. היתה חשה כשחקנית צעירה וחדת־עין בכל עגת דיבור ובכל גוון של מחוָה ובכל נעימה של קול ובכל העוָיָה ובכל תנועה של מי שעומד לפניה, וכאותה שחקנית צעירה, היתה גם הגברת לוריא מתרשמת בראש־ובראשונה ממראהו של האדם ונמשכת אחרי בעלי צורה. טעמה בַּיופי שבּאדם דמה להפליא לטעמו של דאוּד אִבּן־מחמוד, נהגו של השופט הזקן, הן לגבי גברים והן לגבי נשים, ומתוך שׂיחת דברים שביניהם עמדתי לא רק על טעמם המשותף, אלא גם למדתי משהו שסתר לגמרי את הדעה המקובלת על הערבי שנכסף הוא תמיד אל האשה הבלונדית דווקא, ושנפשו יוצאת אל משמני בשרה, וכל שהיא שמנה יותר ובלונדינית יותר הרי זו משובחת. זה היה כשבועיים־שלושה לפני ביקורנו המשותף במרפאת העיניים שחל ביום הרה־עולם לבּרל. דאוּד החזיר את הגברת לוריא הביתה במכוניתו ופנינה אחותה הגישה לשניהם שתיה קלה על המרפסת. הם היו מזועזעים מהתנהגותה של יעלי שמרבה לאחרונה להשתעות בחברתו של בּרל רבּן בבית־הקפה קנקן, שעל־כן לא יאה לה, לבתו של שופט בית־הדין העליון, אף לא נאה, ועוד יש בכך משום פגיעה בכבודו של אביה, שהיא תתרועע בפומבי עם מין פקידון מזדקן ומכוער שהוא, בנוסף על כך, גם איש נשוי ואב לשלושה ילדים. הגברת לוריא הפליגה ותמהה על עצם יכולתהּ של אשה “לשבת מולו יותר מחמישה רגעים רצופים.” נניח – כך אמרה – שיעלי מוחלת על כבודה משום שהיא אשה מודרנית וכל בני־האדם שוִים בעיניה, ונאמר אפילו שלא אִכפת לה שאיש נשוי הוא ואב לשלושה ילדים, ובאשר ללשון־הרע ולרינוניהם של יושבי בתי־הקפה, הרי מאז ומתמיד ציפצפה על דעת־הקהל ועל כל מה שיאמרו הבריות – עדיין בעינה עומדת הקושיא הגדולה, העיקרית, איך יכולה אשה לעמוד במחיצתו של בּרל יותר מחמש דקות רצופות מבלי שעינה הימנית תתחיל לפלבל ולצאת מחורה, ומבלי שראשה ישתרבב קדימה ומבלי שקוֹלה יצטרד ודיבורה יסתרס. בחדוּת חושיה וברגישותה היתירה, כילד קטן שמהדהד מבלי־משים את הקולות הנשמעים באוזניו, החלה הגברת לוריא לחקות את בּרל בתהודה לדמותו שנצטיירה חדה וברורה וחיה בדמיונה, ולקולו שהצטלצל באוזני־רוחה, ושניהם, היא ודאוּד הנהג, פרצו בצחוק. דאוּד הנהג טען כנגדה שנפש האדם כּלכּל לא תוכל את המראה הנתעב המנקר עיניים של אשה נאה בת־טובים שנמשכת אחר האיש הפחוּת אשר לא תואר לו ולא הדר ולא עושר ולא מעמד בעולם, ואפילו לא נעורים. זקן הוא מיסטר רבּן מיעלי לפחות בחמש־עשרה שנה, אם לא בעשרים. אמנם אחותה אוריתה, הצעירה ממנה, התאהבה בדוקטור לנדאו שהוא זקן בהרבה ממיסטר רבּן – התאהבה בו ותהי לו לאשה, אבל איפה דוקטור לנדאו ואיפה מיסטר בּרל רבּן! בראש־ובראשונה, וראשית לכל הריהו דוקטור לנדאו המפורסם, הגדול שברופאים אשר בארץ והחכם שבהם והנכבד מכולם. הוא־הוא אשר ריפא את האמיר עבדאללה ואת בניו של המלך פייסל ואת אשתו של הנציב העליון ואת הגנרל הצרפתי מושל בֵּירוּת שעלול היה להתעוור כּליל לולי ניתח אותו דוקטור לנדאו ברגע האחרון ממש. ואם לא די בכך, הריהו עד עצם היום הזה איש יפה־תואר ויפה־מראה, גיבור אוּלם שמהלך בקומה זקופה ומרעיד את כל בית־החולים בקולו האדיר שהוא כשאגת האריה. הנה איש אשר כזה ראוי הוא לכל הדעות לזכות בבתו הצעירה של השופט, באוריתה היפה מכל הנשים שראו העיניים האלה של דאוּד אִבּן־מחמוּד. בנקודה זו דווקא ניסתה הגברת לוריא לחלוק עליו. היא אמרה שעיניה ראו נשים הרבה יותר יפות מן הדוקטורית הלזאת, ומתוך החיוך שנתחייכה פנימה ועיניה ששקעו בחלום רחוק, אין ספק בכך שראתה את עצמה בצעירותה – אבל דאוּד עמד על שלו והעיד עליו שמים וארץ שכשהיתה אוריתה נערה צעירה בת שש־עשרה או שבע־עשרה שנה חברו בה כל המעלות כולן שמנוּ המשוררים באשה היפה, אף אחת לא נעדרה: פניה זכּים היו ובהירים כפני הירח כנגד שחור הלילה אשר לשערה הגולש לאורך גבה, וסומק מַווריד את אמצע לחייה, וגוּמוֹת־חן לה בקצה שפתותיה ונקודת חן בזווית עינה השמאלית, ועיניה שחורות וגדולות ומוארכות בדמות השקד והן זורחות ומכּות בשגעון־לבב את כל רואיה, ושמורותיה גולשות בעפעפי־משי ארוכים להצעיף את מבטה וגבות עיניה מקושתות ודקות ומצחה רחב וצח ושני שדיה קטנים ועזים כצמד רימונים ומותניה דקות וירכיה רחבות, וכל־כולהּ בנויה לתלפיות על־פי חוקי המשוררים לאמור: על ארבעה דברים באשה להיות שחוֹרים: שֵׂער הראש, הגבּות, הריסים ושחור העין. ועל ארבעה לבנים: גוֹן העור, לובן העין, השיניים והרגליים. ועל ארבעה אדומים: הלשון, השפתיים, החניכיים ואמצע הלחיים. ועל ארבעה עגלגלים: הראש, הצואר, הזרוע והקרסול. ועל ארבעה ארוכים: הגב, האצבעות, הידיים והרגליים, ועל ארבעה רחבים: המצח, העיניים, החזה ואגן הירכיים, ועל ארבעה דקים: הגבות, האף, השפתיים והאצבעות, ועל ארבעה עבים: העכוז, הירך, השוק והברך. ועל ארבעה קטנים: האוזניים, השדיים, כף־היד וכף־הרגל.

לפני שקם דאוּד הנהג לחזור עם המכונית לשירותו של אדוניו השופט, פִּשפשה הגברת לוריא במגירת השידה והעלתה משם את אחד הצעיפים שהביא אתו גבריאל מפריס. “קח, יא דאוּד,” אמרה לו רכות, “אתה מזיע כולך מן הטה החם, וכבר החלה רוּח ערבית לנשב. אתה עלול עוד, חס וחלילה, להצטנן שוב.” דאוּד היה חש תדיר בגרונו והיה רגיש ביותר לכל שינוי במזג־האוויר. הוא העיד על עצמו שאם לא ייזהר בעוד מועד, תוכל כל רוח מצויה להפילו למשכב, ועיקרי הזהירות אשר לו כללו בעיקר את השמירה על חום צוארו וחום ראשו. לא אחת חטפתו הצינה משום שהסיר את כובע הנהגים שלו ועמד גלוי־ראש ברוח אחרי נהיגה מאומצת מבלי שיזכור לנגב היטב את הזיעה מעל מצחו ועורפוֹ. לפיכך גם הקפיד בלילות החורף לעטוף את ראשו במצנפת חמה לפני לכתו לישון. הוא הודה לגברת לוריא על שזכרה בעוד מועד להצילו מן ההצטננות ומן הנזלת והחל חותל את צוארו ביד אמונה שהוסיפה לצעיף המגן מראה של אלגנטיות מוקפדת. אחר־כך הוציא מכיסו מטפחת לבנה של משי, צחורה ומגוהצת היטב, והספיג בה את מצחו ואת עורפו. שפע שׂערו המסוֹרק היטב ומרוּח בשמן המוֹר הבריק כגוּש בזלת ממורקת כנגד השמש השוקעת. על אותה מרפסת ובאותה כורסת־קטיפה אדומה ישב בשעתו לוריא הזקן וניגב במטפחת אדומה את אגלי הזיעה מעל קרחתו השעיעה המתנצנצת כּתוּמות כּדלעת רעננה, ומבלי־משים נפקחו עיני לראות שמכל האנשים שישבו בכורסה זו מאז מותו של בעלה – יותר מן השופט ויותר מרופא העיניים ויותר מכל חבריו של גבריאל, ואפילו יותר מגבריאל בנה, עצמה ובשרה – היה דאוּד אִבּן־מחמוּד מניח את דעתה של הגברת לוריא בדבריו ומשובב את ליבּהּ בהשגותיו, לא מתוך כוונה להחניף לה, אלא משום שבאמת ובתמים קרוב היה לרוחה בטעמו ובהשקפותיו על הטוב ועל הרע ועל היפה ועל המכוער ועל הדרך הנאה והיאה שיבוֹר לו האדם: עיניה זרחו ממש משפע הנחת שגרמו לה דבריו על העיווּת ועל הכּיעוּר שבפגישותיה של יעלי גוטקין עם בּרל רבּן. לקורת־רוח אשר כזאת לא זכתה בשיחותיה עם בנה באותו עניין. מצידו של גבריאל לא באה כל תגובה פרט למין המהוּם אוֹבד בסתר השפם, משהו לא ברור ולא מחייב שהעיד בו שאינו שם לב לשטף דבריה מכיוון ששרוי הוא בעולמות אחרים, ומשנפתח לבסוף צוהר במוחו לטענותיה, התנער ואמר: “כן כן. נכון. יעלי יושבת עם בּרל בקפה קנקן. איש מעניין בּרל זה. למה לא? מדוע אסור לה לשבת אתו?” מכיוון שנוכח לדעת שהנה עומדת היא להשיב לו על תמיהתו ארוכות וברורות ולמנות אחד לאחד את כל נימוקיה, קרא כנגדה בקוצר־רוח “את עם המושגים התורכּיים שלך מימֵי השׂוּלטן עבּד־אל־חמיד,” וחזר לעיין בסבר נחרץ וּמרוּכז בכתב־העת האנגלי הפתוּח לפניו על השולחן.

בהנף־יד חטפה הגברת לוריא את החוברת וזרקה אותה החוצה כפי שהיתה משליכה פעם, בהתקפות־הפתע שלה, את כובעו של הזקן אל הרחוב. במעופה פגעה החוברת האנגלית במאפרת הטווס, הפילה אותה לרצפה והמשיכה במסלולה עד שנחבטה בגדר המרפסת וצנחה לרגליה. “מושגים תורכּיים!” צרחה כנגדו ועיניה הרכות הקשיחו בזעם נורא מהבהב מעבר לדוק היסטרי שנפרש עליהן, “אני מימֵי עבּד־אל־חמיד, ואתה איש מודרני עם מושגים אנגליים חדשים. לך יש מספיק זמן להקשיב בסבלנות לכל פרחחית מטומטמת ולהתפעל מן השגעונות של כל בטלן ירושלמי מוּשתן, ורק כשאמא שלך פוצה את פיה אתה נעשה עסוק כל־כך שאין לך זמן להרים את עיניך מן החוברות האנגליות המודרניות שלך!” ברגע הראשון התרומם גבריאל כדי להחזיר את החוברת, אבל לא הגיע אלא עד למאפרה שאותה הרים והחזיק בידיו עד שוך ההתקפה. בשם “מושגים תורכּיים” או השקפת עולם מימי השׂוּלטן עבּד־אל־חמיד," ולפעמים, לשם הקיצור, “מוח תורכּי” היה גבריאל מכנה כל אקלים נפשי מצומצם בתחום מוסכמות חברתיות או הלך־רוח קרתני, או שעבּוּד לאופנה כלשהי – ואפילו כשזה נתגלה בצעירים המשועבדים לאופנוֹת החדישות ביותר שלא זכו מעודם לחיות בסתר מלכותו של השולטן ירום הודו. אלה נמנו על הכינויים השגורים ביותר בפיו, ופעם שמעתיו צועק לעומת אוריתה “הפסיקי עם המושגים התורכּיים האלה,” דווקא כשהיתה מפליגה בשבח ציוריו האבּסטרקטיים של צייר צעיר שבא להשתקע בירושלים, אבל אם אירע לו בקוצר־רוחו ומתוך היסח־הדעת – מעולם לא עשה זאת במתכוון – להטיח אותם בפניה של אמו, היה מתחייב בנפשו. היא היתה נעלבת עד למעמקי ילדוּתה, “מרגישה כאילו תקע סכין חדה לתוך ציפור־הנפש” (כך כתבה לו באחד המכתבים הארוכים שלה), וכשהגברת לוריא היתה נפגעת, שוב לא ידעה כל מעצור וכל רסן להתפרצותה. אפילו הופעתם של אורחים חשובים לא היתה מצליחה למנוע אותה מהטחת חפצים ברצפה ומהטלת שיקוצים במעליב, ועם החרוֹן הנורא לא היתה בינתה מסתתרת, אלא – להפך – משתחזת במין צלילוּת־דעת־מתפלמסת משוּנה ומפתעת: “ככה! – אני בעיניך תורכּיה זקנה מימי השׂוּלטן עבד־אל־חמיד! אני עוברת־בּטלה מכיוון שלדעתי לא צריכה יעלי גוטקין ללכת אחרי אותו תיש זקן ומכוער, ואילו אתה צעיר בעל השקפות מודרניות מכיוון שאתה חושב שהיא כן צריכה ללכת אחריו! עד עכשיו חשבתי, בתמימותי, שזה בדיוק ההפך: נדמה היה לי שהצעיר המודרני צריך להילחם נגד המנהג הבּרבּרי הזה של כל הריאקציונרים הזקנים בעלי המוחות התורכּיים להשיא את היפהפיה הצעירה לישיש הגועלי! עכשיו אני רואה כבר שלא חשוב בכלל מה שאומר ומה שאדבר – ברגע שרק אנסה אני לפצות את פי, תחליט אתה שאלה הם מושגים תורכּיים! הלוא גם אילו עליתי על הבּריקדות להילחם למען שוויון זכויות לאשה, היית אתה קובע שזוהי סניליות של ישישה מימי עבד־אל־חמיד! מה אתה מעמיד כנגדי מין פרצוף שכזה של קדוש מעונה? חזור אל החוברות האנגליות שלך. אני יותר לא אגזול מזמנך ולא אוסיף לגרום לך עינויים נוראים שכאלה בדיבורים שלי – הלוא אין לך בחייך סבל גדול יותר מן הדיבורים שלי! אני מבטיחה לך שיותר לא תשמע מפי אפילו מילה אחת – גם אם תיפול על ברכיך ותתחנן לפני, לא אסכים יותר לדבר אתך!”

למגינת־ליבּי ולחרפתי הכּמוּסה נוכחתי לדעת שאילו גיליתי לו, לגבריאל, באותו מעמד את חוַת־דעתי בנידון, היה מיד זורק גם אותי למחנה המוחות התורכּיים מימי השׂוּלטן עבד־אל־חמיד: – גם בי היה מראהָ של יעלי בחברתו של בּרל רבּן מעורר הרגשה נקועה של משהו מעוּות. היה משהו מרגיז בכך שאשה נאה זו מחכה לבּרל רבּן דווקא. היא היתה יושבת בקפה קנקן ומחכה לו ועם־זאת מעלעלת בספר או מעתיקה שיר בכתב־ידהּ הברור שראשו נטוי קדימה וגופו משוך לאחור או משוחחת עם יושבי המקום. בישיבתה הזקופה, בצוארהּ הגבוה, באפה הסולד ומתקלף תדיר, בקווּצוֹת השֵׂער הגולשות וצונחות באשר הן נופלות מעבר לסרט, במבט התמים והחכם כאחת שלעיניה הכחולות המסתכלות ישר נכחן, בחיוכה הטוב ובכלל היה משהו נאצל ומושך את הלב. כל אחד מבאי קנקן היה משתדל להתקרב אליה ולבלות במחיצתה, ואם הרגיש שאינו רצוי לה היה משתמט לו בלאט. בניגוד לאחותה, לא היתה יעלי מלבּינה ברבים את פני המחזרים שאינם רצויים, ולא היתה פוגעת בטרדנים. מכיוון שנטפל אליה מישהו שהיה עליה לטורח, היתה מתכנסת ומסתגרת בתוך עצמה, ממשיכה בשתיקה עיקשת לעיין בספר שלפניה, ודי היה בכך כדי לסלקו מעליה בחשאי. תוך כדי עיון באחד הספרים או שיחה עם יושבי השולחן הסמוך, היה בֶּרל מופיע לארוחת הצהריים. הוא לא אכל את ארוחתו לא בבית־החולים ולא בביתו, אלא בקפה קנקן בחברתה של יעלי. בצעדים הגבוהים של רגליו הארוכות והגרומות, באניצי שערו המתנפנפים משני עברי הקרחת, בעור פניו האפרפר הנמצץ פנימה לתוך מערות לחייו ובשפמו החותר בעקשנות קדימה, לא נראה כמי שיוצא ממשרדו לארוחת הצהריים, אלא כמי שנמלט מידי נוגשיו. אור היה נדלק בעיניה של יעלי למראהו, ופניה מתחייכות למפרע לקראתו, כאילו היה בו, בצלם זה, כוח מקרין שמחת־חיים ואוֹר.

בניגוד ליעלי היו פניה של גברת לוריא מתרפטות למראהו של בּרל, וזאת לא רק משום שהכלי המקרין הלז מכוער היה בעיניה ומאוס עליה, אלא מכיוון שאותם גלים סמויים עצמם ששימחו את יעלי והאירו את פניה, היו מרגיזים אותה, את הגברת לוריא, ומחשיכים את סִברהּ בה־במידה ששידורם כוּון אליה ונקלט בה. היא כינתה זאת בשם “הריח המשוּנה.” “הריח המשונה הזה של הבטלנות שלו ממש מוציא אותי מכלי! יהושוע בּן־נון! יהושוע בּן־נון! הדיבורים הבטלניים האלה שלו דומים בדיוק לעיניים שלו! כל עין מושכת לצד אחר: אחת מסתכלת בירח שבעמק איילון, והשניה מציצה אל השמש בגבעון, ואת לכי לדעת לאיזה כיוון הוא רוצה ללכת! כך בדיוק גם הדיבורים שלו: כל הזמן הוא מושך אותך החוצה, כביכול, מתוך הבוץ של ההוה אל העתיד המפואר, ועד שאת לא מספיקה לחפש את החור שממנו אפשר להציץ על הפרוגרס, על נפלאות העתיד שלו, מיד הוא תופס אותך בציצית ראשך וגורר אותך כל הדרך אחורנית בחזרה עד לימי יהושוע בן־נון! החידוש היחיד של הפרחח השחצן הזה הוא חידוש הבטלנות, ואפילו בזה איננו לא הראשון ולא היחיד. מה שמיוחד בו זה הריח הספציפי, הנחצץ, הגועלי, של הבטלנות המודרנית שלו.” הריח המיוחד לבטלנות המודרנית של אחיו הבכור של בּרל, זה “ריח הפטנטים של חיים־ארוכים” לא הפריע לה כלל, לגברת לוריא, ואם כי לא הועיל להעלות את כבודו בעיניה, היה כפעם בפעם משעשע אותה ואפילו מלהיט בה התלהבות נדירה. כשרוחה טובה היתה עליה, וחיים־ארוכים היה עולה מן המרתף שבסתר המדרגה כדי להסביר לה את כוחו של הפטנט שצץ באותו רגע במוחו, היו עיניה מתנצנצות כנגדו בשובבות ילדותית, ובחיוך קונדסי של תלמידת בית־ספר שנקראת להשתתף במשחקים אסורים, היתה מצטרפת לפיתוח פרטי הפטנט ומשתתפת בחלוקת הרווחים באשר היא המשקיע העיקרי והשותף הראשי בעסקים. שותפותה בעסקיו של חיים־ארוכים הפכה את עורה עם מות בעלה. בימי חייו של יהודה פּרוֹספּר, כל עוד הרכוש כולו מרוכז היה בידיו של זה, ולה משלה לא היה כלום, היתה דוחקת ומאיצה בו שישקיע “קצת כסף בעסקים של חיים־ארוכים,” ומשלא נענה לה, ראתה בסירובו סימן נוסף לקמצנותו ולרשעותו של “הנואף התורכּי הזקן.” באותם הימים היתה זו היא, בעצם, שהעמידה לרשותו של חיים־ארוכים את המרתף שישמש לו “מקלט לילה” בפני רדיפותיהם של נושיו הגדולים עם הקטנים, גם העניקה לו “תרומות למפעל הגדול” ממעט המזומנים שנותרו לה מקניותיה החודשיות, ואילו אחרי מות הזקן, עם השתלטותה על הבית ועל ירושה גדולה בהרבה ממה ששיערה, השתלטה עליה הדאגה הגדולה ליום המחר. מכיוון שאחז בה פחד הרעב והמחסור עם ההרגשה ש"הפרוטות העלובות" שנפלו בחלקה זורמות וכלות ללא מעצור כפרץ של דם מתוך עורק פתוח, הפסיקה את “התרומות למפעל הגדול” של חיים־ארוכים, ובכלל מאמציה לאחוֹת את העורק הפתוח ולרפא את הפצע, גם החתימה אותו על התחייבות לשלם לה “שכר דירה” בעד כל התקופות שעשה ושיַעשה במרתף כפי הצורך, וזאת מן הרגע שיתחיל מפעלו להניב פירות. כך אירע, איפוא, שעם יציאת נפשו של יהודה פרוספר לוריא מתוך הגוף, מתוך הלבוש הגשמי שלה, נסתלק הלבוש הגשמי מתוך השקעותיה של אשתו בעסקי חיים־ארוכים שנוֹתרוּ כרוח־חיים ללא גוף, כנשמה ערטילאית שמרחפת בתחום הרוחני המוחלט, בתחום האידיאה הטהורה של הכסף שמנותקת היא לחלוטין מן הצלצול המתכתי של המטבע הקשה. מאז ירדה לנכסיו של בעלה המנוח, לא השקיעה הגברת לוריא אפילו חצי־גרוש “במפעל הגדול” של חיים ארוכים אשר בו, בכל־זאת, אמורה היתה היא להיות המשקיע העיקרי והשותף הראשי. ואמנם הגיעו לאחרונה הדברים לידי כך שבעל הפטנטים לא דרש מידיה אלא “הלוָאה של חצי גרוּש” תוך כדי שיחה מסחרית שבה התעקשה היא להרחיב את המפעל ולהשקיע עוד “עשרים שלושים אלף לירות שטרלינג” כדי לפתוח סניפים בבֵּירוּת, בדמשק ובבגדַד. הדברים אמורים היו בריכוז כל קרני השמש השופעות בבקעת הירדן באמצעות הפטנט הגדול האחרון של חיים־ארוכים. על־פי חישוביו היה בכוחו של הפטנט לספק את כל כמות האנרגיה לחשמל הדרוש לארץ־ישראל על שתי גדות הירדן, ואילו היא לא הסכימה להצטמצם בגבולות הללו ולא ראתה כל סיבה מדוע לא יורחב מראש הפטנט – כי הרי, בּרוּך־השם, אין אנו חסרים מדבריות להוטי שמש – כדי סיפוק חשמל לכל ארצות המרחב כולו, החל בלבנון וכלה בעירָק, ואשר להשקעות, הנה מוכנה היא ומזומנה להשקיע עוד כמה עשרות אלפים. מכיוון שהגיע לאוזניה בעיצומו של המשא־והמתן השם המפורש “חצי גרוּש” הצטננה התלהבותה, ובעיניים סולדות של אדם שהתעורר מחלום־טוב לתוך מציאות עגומה, שאלה אותו בכעס: “חצי־גרוּש? מה אתה צריך חצי־גרוּש?” “זה בשביל קופסת סיגריות ‘בּאדוּר’” ענה לה במבוכת־פתאום. באותם הימים נמכרה חפיסת־בּאדוּר קטנה בת שבע סיגריות, במחיר חצי גרוש, והללו שלא השיגה ידם לקנות חפיסה שלמה אשר כזאת, היו קונים סיגריה בודדת במחיר שני מיל. “ואם אין לך כרגע חצי־גרוש, אז תלווי לי שני מיל.”

“לא חצי גרוש ולא חצי מיל,” חרצה היא את דינה, ואחר־כך הוסיפה “רק הרגע גמרת סיגריה, וכבר עישנת מספיק היום.” בכל־זאת, משעמד חיים־ארוכים לחזור למרתף, ניגשה היא לשידה, פִּשפשה במגירה התחתונה ושלפה משם סיגריה אחת שאותה הגישה לו רק לאחר שחתם בפנקס חובותיו על הלוָאה נוספת בסך מיל אחד. היא נתנה לו מפעם לפעם סיגריה כפי שהיתה מגישה לו ארוחה כשהילך רעב, שהרי לא תוכל היא להתעלם מצרכיה של נפש חיה, אבל לא ניאותה בשום פנים ואופן להפקיד כסף בידיו של “הבטלן המבולבל הזה, שאינו יודע בין ימינו לשמאלו מפני שראשו מרחף תמיד בענני הפנטסיות שלו.” ואחרי שסירבה לתרום חצי גרוש למפעל המשותף שלהם אמרה לה, לאחותה פנינה, “אסור לתת בידו אפילו חצי גרוש כמו שאסור לתת לתינוק לשחק באש. זאת סכנה לעצמו וסכנה לאחרים.”

ועם כל זאת היה מראהו של חיים־ארוכים המגיח מן המרתף משפיע עליה בדיוק כפי שהיה מראה אחיו בּרל משפיע על יעלי: אור היה נדלק בעיניה של הגברת לוריא ופניה מתחייכות למפרע לקראתו כאילו היה בו כוח מקרין שמחת־חיים ואור, בזה הצלם העולה אל המרפסת כשחקן שצף ומופיע על הבמה מתוך דלת תחתית נסתרת מן העין בעניבת־פרפר ובחליפה כחולה, חגיגית ומגוהצת. סוד כמוּס הוא איך הצליח חיים־ארוכים זה לשמור על נקיונה ועל גיהוצה של החליפה האחת והיחידה שלו ששמרה לו אמונים במשך עשרים שנה ומעלה וניטלטלה אתו ממרתף אל מרתף. מכל הפורענויות שהנחיתו עליו הפטנטים שלו עלה בידו לצאת בעניבת־פּרפר, בנעליים מצוחצחות ובחליפה מגוהצת. כנגד זה הצליח בּרל אחיו לשווֹת לזוג המכנסיים שנתפרו על־פי מידתו ויצאו זה עתה מתחת ידיו של אנטיגנוס החייט, ולחולצה המגוהצת בעמילן, מראה מקומט, משוּמש, פחוּס ולחוּץ פה, ותפוּח ומתנפנף שם, כמלבושים שנועדו בשעתם לגוף אחר. לפיכך היתה הגברת לוריא אומרת שסמרטוט בָּלֶה נראה כחליפה מהודרת על חיים־ארוכים, והחליפה הכי מהודרת נראית כמו סמרטוט בּלה על בּרל אחיו.

ואם בכל־זאת נענתה הגברת לוריא באותו יום להזמנתו של בּרל זה, וניאותה לא רק להיכנס ביחד אתי לחדרו, אלא אפילו לקבל אצלו את הטיפול בעיניה המופקד ומסור כל השנים בידיו של דוקטור לנדאו בלבד, לא היה זה, כאמור, רק מכיוון שרגליה רעדו עדיין מחוצפתו של העגלון הערבי, אלא בעיקר מכיוון שקיבל את פניה בשמחה. שמחתו זו עשתה מה שלא עשו כל פלפולי נימוקיו המחודדים ונצנוּצי התחכמויותיו: היא מוססה בבת־אחת את שנאתה אליו. הגברת לוריא יכלה דברו לשלום, גם נשׂאה את עינו החולמת הצידה אל הירח אשר בעמק איילון, גם עמדה בסבל הריח אשר לבטלנות המיוחדת לו מן הרגע שהרגישה בשמחתו לקראתה. אין זאת אומרת שמאותו רגע היה ליפה־תואר ויפה־מראה בעיניה ושבטלנותו העלתה ריח ניחוח באפה ושקולו ערב לאוזניה. היא המשיכה לראותו בדיוק כפי שראתהו עד אז, גם חוות־דעתה עליו לא נשתנתה במאומה, אף לחקותו המשיכה – חיקוי חלקי בפניו ומלא מאחורי גבו – אך עם־זאת חדל בּרל לקומם אותה ולהצית בה את איבתה בו־ברגע שחשה שאין כל לגלוג נחבא בסתר שׂפמוֹ, ושאין היא בעיניו עוברת־בטלה בעלת מוח תורכּי מימי השׂולטן עבד אל־חמיד. על־פי ההגיון צריכה היתה, אמנם, להיות אדישה לגמרי לחוַת־דעתו של מי שהוא פחות ובזוי בעיניה, ואף־על־פי־כן היתה זו דווקא תמונתה כפי שנצטיירה בדעתו שהעלתה בה אותה שנאה נזעמת שנחשבה בעיני לאבן־הפינה ביחסה אליו עד שלא נמוגה בִּן־רגע עם קבלת הפנים הנלבבת שערך לה פתאום. בבת־אחת הפכה הישוּת הבּרלית הזאת משׂנוּאה למגוחכת בלבד, ואפילו לרחוּמה: מכיוון שנכנסה יחד אתי לחדרו והסתכלה בו בעיניים נקיות מעשן השׂנאה, נתגלה לה מין בּרל מדולדל ומעורר רחמים וזקוק לעזרה. ואם אמנם צלמו מטבע ברייתו מעוּות הוא אשר לא יוכל לתקון – וכפי שסחה לה אחר־כך, לאחותה פנינה, בלשונה שלה לאמור שאין לו תקנה, לגיבּן, אלא בקבר – אפשר, לפחות, לעזור לו לתקן את דרכיו ולשמור מצרות נפשו בעצה טובה. את עזרתה זו לא מנעה ממנו ולא דחתה אותה אפילו לרגע אחד.

“שמע נא, בּרל” – פתחה ואמרה דיבור ישר לעניין משתלתה את השמשיה על ידית החלון והתישבה על הכיסא, “לי אישית אין שום דבר נגד יהושוע בּן־נון, ואם תאמין ואם לא תאמין – אין לי בליבּי אפילו לא על משה רבנו זה שבגללו סבלתי כל־כך הרבה כל השנים שחייתי עם יהודה פּרוֹספר, עליו השלום. אתה הלוא הִכּרת אותו היטב, את הזקן, ולך אינני צריכה לספר עד כמה הוציא לי הוא את הנשמה בשמו של משה רבנו, וביחוד בשנים האחרונות. בשנות חייו האחרונות לא חשב יהודה פּרוספּר אלא על משה רבנו, ושום דבר בעולם לא עִניין אותו חוץ ממנו. הוא קם עם משה רבנו בבוקר, והלך לישון עם משה רבנו בלילה. כל אחד עם השגעונות הפרטיים שלו, ואדם שאין לו איזה ציפור קטנה שמתעופפת לו בראש תפל הוא מבלי מלח ומשעמם כמו צנון. וחוץ מזה מכירה אני היטב את הבטלנות הירושלמית, פנים ואחור, ישר והפוך ומכל הצדדים – אני הרי נולדתי לתוך השלולית הזאת, ואני מתמצאת בה גם ביום וגם בלילה. אני מריחה אותה מרחוק מבעד לכל המלבושים המודרניים שלה, ומעבר לכל המסיכות: פעם היו מדרשים ותהילים ומשה רבנו, והיום יש פטנטים וגבורות וכיבושים של יהושוע בן־נון. פעם היו מבקשים תרופה לכל החֳליים הרעים וגאולה מכל הצרות שבעולם במזמור של תהילים, והיום יביא הפטנט של חיים־ארוכים את הרפואה השלמה. פעם היה רק בכוחן של המצוות, של הכּיפה על הראש והפיאוֹת הפרועות והמזוזה שבדלת והמלחת הבּשׂר וצום תשעה באב ותענית אסתר להביא ליהודים את מלך המשיח, והיום יביא אותו בּרל בגבורותיו של יהושוע בּן־נון! רוצה אתה לחלום דווקא עליו – יבושם לך, ויַערבוּ לך חלומותיך, אבל אל תערבב את היוצרות ואל תרכב בּשַער שכם בשעות היום על החמור הלבן שאתה רוֹאה בחלום בלילה. יהודה פרוספר בּק, עליו השלום, היה רואה חלומות ומחזות ומראות ודמיונות עוד יותר ממך, ואף־על־פי־כן הכיר בדיוק נמרץ את הגבול, וידע איפה נגמר החלום ואיפה מתחילה המציאות. הוא ידע תמיד היכן עומדות רגליו וידע מה השעה. הוא ידע טוב מאוד לכלכל את מעשיו בעולם הזה ואיך לנהוג בבני־אדם חיים וקיימים עלי אדמות. לא היה מומחה גדול ממנו להתעקש עם העיקש ולהתפתל עם הפתלתול ולהערים על הנוכל הערמומי. אתה קראת לו ריאקציונר זקן מפני שהיה מקורב למלכות וקיבל תואר תוּרכּי. וכי מה אתה חושב, שהוא לא ידע עם מי שיש לו עסק? הוא הכּיר את כל הפקידים התורכּים המנוּולים הרבה יותר טוב ממך, ועל כל מה שאתה יודע עליהם, יכול היה הוא להוסיף לך עוד כהנה וכהנה מעשים נוראים שהם עשו בסתר ושעליהם לא חלמת אפילו. וכנגד זה הבין הוא מה שאתה מעולם לא הבנת, שבעולמנו זה צריך ללכת עם החזק, ואם אלוהינו הטוב, החנון והרחום, היושב לו שם בשמים, החליט לתת את השלטון פה בארץ בידי איזו חיה רעה, בידי איזה איש אכזר ומטומטם ועקום, בידי איזה תורכּי שנקרא עבד אל־חמיד, אין לנו ברירה אלא לקבל את דינו. ואם במקומו של עבד אל־חמיד שולט היום בארץ מלך אנגלי בשם ג’ורג', וכי תקום אתה בכוחך הגדול ותגרש אותו מפה? אני הלוא כבר אמרתי לך מזמן, כשאתה עדיין האמנת בהצהרת בלפוּר, שאלפי חיילים אנגלים לא שפכו את דמם במלחמה עם התורכּים כדי לתת לך במתנה את הארץ הזאת, ושהצהרת בלפור איננה הקוּשאן שלנו, אלא הקוּשאן שהם נתנו לעצמם עליה. עכשיו, כשנוכחת לדעת סוף־סוף שצדקתי, החלטת לקום ולגרש אותם מפה בכוח כיבושיו של יהושוע בּן־נוּן! האנגלים האלה, שריסקו את כל האימפריה התורכּית כולה ביד אחת, ולא ביד ימין אלא ביד שמאל – שהרי ימין שלהם היתה עסוקה באותה שעה במלחמה עם הקיסר הגרמני – ירימו רגליים וינוסו על נפשם מכיוון שבּרל רבּן שאג! בּרל רבּן יקרא בשם יהושוע בּן־נוּן ובמכּת יד ובנשיפה אחת יטביע את כל אוניות־המלחמה האנגליות! באמת, בּרל – בוא ונדבר ברצינות הפעם: אילו אמרת לי שצי גדול עומד לרשותך ולפקודתך. לא, לא צי גדול. צי קטן של עשר או עשרים אוניות־מלחמה, הייתי אני אומרת לך – לך בכוחך זה וגירשת את האנגלים מכאן. אבל לך אין לא צי גדול, ולא צי קטן. אין לך צי בכלל. אין לך אפילו אוניית־מלחמה אחת, ואין אתה יכול לעשות אפילו תותח אחד של אוניית־מלחמה קטנה, ועיניך לא ראו מעולם אפילו כדור אחד של תותח כזה. כשביקרנו פעם באוניית־מלחמה שהגיעה ליפו – כל הקונסולים הוזמנו אז לארוחת צהריים – הראה לנו הקפיטן גם את המחסן של כדורי התותחים, ואני יכולה לספר לך שכל כדור כזה שוקל לפחות פי שלושה ממך, ויכול לעוף מרחק של עשרה קילומטר ולהרוס את מגדל דויד. ואם בכל־זאת תחליט אתה בעיקשותך להכריז מלחמה על הוד מלכותו בכוח ספר יהושוע, אענה אני לך שספר יהושוע יציל אותך מנקמת המלך האנגלי בדיוק באותה הצלחה שספר תהילים יבטיח לך את הניצחון על אוניות־המלחמה האנגליות. ועכשיו הנח לכל הבטלנות הזאת ובדוק היטב את העיניים שלי. בפעם האחרונה בילבלת את מוחו של דוקטור לנדאו באיזה פּסוּק מספר יהושוע בדיוק ברגע שטיפל בי – לא מצאת לך זמן אחר מתאים יותר לשטויות שלך – ומאז יש לי הרגשה משונה בעיניים, וביחוד בימנית. אמרתי לך כבר שהעיניים שלי חשובות לי יותר מכל הנביאים הראשונים והאחרונים גם יחד, וכשאתה מטפל בי, תחשוב על העיניים שלי ולא על הירח בעמק איילון. אבל ראשית כל תבדוק את השׂעורה שלו. הלוא קבעת לו תור לשעה שתים־עשרה וחצי ועכשיו כבר רבע לאחת ואני עדיין לא גמרתי להכין את ארוחת הצהריים. נו, אז למָה אתה מחכה” – בדברים אחרונים אלה פנתה אלי – “עלה על הכיסא ותן לו לטפּל בעין שלך. מה זה פתאום החוורתּ כל־כך? אל תפחד, הוא לא יזיק לך ולא יכאיב לך. הוא רק ירפא אותך. באמת אינני יודעת מה זה קרה לדור הצעיר הזה שהוא כל־כך…”

ובאמת באותו רגע נעשה לי רע, הרצפה החלה חגה ושוקעת תחתּי, אוזני צללו וּבחילה עלתה ממעמקי קרבי ונתקעה בגרוני יחד עם פחד־פתאום: מבעד לדלת הפתוּחה־למחצה לעבר המסדרון ראיתי נער ערבי נגרר בידי שני פלאחים, ומעין לשון בשׂר שסועה, אדומה לבנה ושחורה ונוטפת אגלי דם אדום ושחור מבצבצת מתוך ארוּבּת עינו המנוקרת. הגברת לוריא וּבּרל שהיו משוחחים ביניהם ולא ראו את הזוָעה שנתגלתה לי מבעד לפתח, חשבו שאין זה אלא פחד הטיפול שנפל עלי. בּרל הגיש לי כוס מים שלתוכה טיפטף כמה טיפות וָלֶריַאן ואמר לי לשבת ליד החלון הפתוח עד שתחלוף ההרגשה הרעה. כמבעד למסך המחפה על עולם אחר שמעתי בבירור ובדיוק את דבריהם, כפי שהבחנתי בכל הקמטים ובני־הקמטים בפניו של בּרל המחייכות ומתמוגגות בַּשמחה המופלגת שקפצה עליו: הוא אמר לה ש"מבחינה מסויימת" יש בדבריה “הגיון־ברזל,” אבל “מבחינות אחרות, עמוקות יותר” אין היא צודקת, ובכלל אין לו חשק להיכנס כרגע לתוך ויכוחים בעניין “חירוּתם ושלטונם של העברים” מאחר שעומד הוא לגלות לה סוד גדול שכבר איננו בבחינת סוד שהנה נתמזל לה מזלה להגיע הלום ביום גדול בחייו, היום בו הוא עצמו “יוצא מעבדוּת לחירוּת.” הדבר בא לו, לבּרל, “כהתגלוּת בלתי־צפויה, כהארת־פתאום.” כשהגיע בבוקר לעבודה ונכנס, כדרכו, לברך בבוקר טוב את דוקטור לנדאו, הוסיף לפתע, מבלי שהוא גופו התכונן לכך, “היום הוא היום האחרון לעבודתי פה” וזוהי סיבת השתוללוּתו של דוקטור לנדאו. מה שגרם לו, לבּרל, אושר בַּל־ישוער, הוא־הוא שהעלה את חמת־הזעם הנוראה הזאת. הגברת לוריא היא, אם כן, החולה האחרונה שעתידה לזכות בטיפולו.

בנקודה זו טעה, שכן לא היתה זו הגברת לוריא, אלא הנער הערבי נקוּר העין דווקא שחתם את הקריֶרה של בּרל רבּן במרפאת דוקטור לנדאו. עד שלא הספיק בּרל להחזיר את המזלף למקומו, פרצה לתוך החדר אחות צעירה אחת, חיוורת מאוד – אפילו היא, המורגלת בכגון זה, היתה מזועזעת – וקראה לעברו, “בוא מיד לחדר־הניתוּחים. דוקטור לנדאו כבר נמצא שם. ילד ערבי הגיע הרגע. מקרה דחוף.”

למרות הלם הפּלצות לא איבדתי, כאמור, את ההכרה – אני, כפי הנראה, אין דרכי להתעלף על־נקלה, גם לא זכור לי שהתעלפתי אי־פעם בימי חיי – (ואפילו לא כשנפצעתי בראשי כעבור שנים מספר בידי שוטרים בריטים שהמטירו עלי מהלומות אַלָה עד שצנחתי לרגליהם פצוּח ראש ושותת דם, או אולי לא היתה הפציעה חמורה די הצורך – אם כי נוּתחתי פעמיים והייתי מרותק למיטה במשך חודשים מספר – שהרי בכל־זאת יצאתי ממנה בחיים, ללא כל פגם במערכת העצבים, או מוּם כלשהו) – אך כנגד זה, מאז מראה העין המרוטשת הנשפכת מתוך ארובּתה, הריני רגיש ביותר לכל מה שקשור בפגיעה בעין או בטיפול בה. חלשוּת עלולה לתקוף אותי אפילו לשמע דיבורים על ניתוח בעין, עם המראה העולה בעיני דמיוני של אִזמל שננעץ באיבר הרגיש ופגיע כל־כך, בזה כּלי הבּשׂר שהוא בלבד פותח צוהר לאור העולם כולו שיסתנן לתוכנו. לא התעלפתי. המתרחש סביב לי הגיע אלי צלוּל וברוּר, אך עם־זאת חסר ממשוּת ונעדר זיקה כגלים סתמיים שמגיעים אלינו ממרחקי שנות אור של עולם אחר, פוגעים בנו, עוברים דרכנו וממשיכים הלאה מבלי שנתיַחס אליהם. הייתי חסר־אונים עד כדי כך שבקושי בלעתי את מספר גמיעות המים המהולים בתרופת ההתעשתוּת. רק אחרי שבּרל נחפז לחדר־הניתוחים ואנחנו יצאנו מן המרפאה ועשינו כברת־דרך התנערתי פתאום במין השתאוּת־פלא לתוך התמונה בצבעים המתגוללת לקראתי תוך כדי צעידתי בתוכה. אבניה הוורודות של הגדר השרויה בצל ונמשכת והולכת לקראתי לצד שמאל מרטיטות גלים משיבי נפש. מתחשק לי להניח את לחיי על האבן המסוּתתת ולשתות את צבעה. גוּש־מלט יצוק סותם פִּרצה בגדר באטימות אפרוּרית שאינה קורנת כלום, ואני אומר לעצמי, “האבן חיה והבּטון מת. אסור לסתום את חלל האבן החיה בבטון מת.” מפינת הגדר, מתוך חגוֵי האבן, פּוֹרשׂ צלף מצע עלים מעלים כתמי כיסופים ירוקים־כהים ופורץ ועולה מתוכו על צואר כל השפע האצוּר בתוכו. ערגונותיו בוקעים החוצה בשלהבות לבנוֹת־סגוּלוֹת והרחוב כולו מהבהב ברחש כמיהת הבּשׂרים הלבנים שלאבני הבתים שעם היותם עומדים כולם בשורה אחת, צופן כל בית ובית סוד חיים משלו, יחיד ומיוחד לו בצורתו ובצבעו ובטעמו ובריחו ובעצב געגועיו. אני ממשש את כיס מכנסי האחורי כדי לחוש את חוברת שירי התמוּז לאשרה ברטט של שמחה גואה עולה בלב שהנה הסוד הגדול מונח בכיסי ועוד מעט קט, כשרק נגיע הביתה, אוכל לפתוח אותו ולחדור לתוכו. אני מרגיש שהסוד הגדול המקופל בכיס מכנסי האחורי שייך לעולם שונה מעולמם של הסודות הרוחשים בתוך בתי הרחוב. הסודות הללו, השונים כל־כך זה מזה, שייכים בכל־זאת כולם לעולם אחד, ואילו הסוד שבידי שייך לעולם אחר. אני אומר לעצמי שהמקום המתאים ביותר לקרוא בשירי התמוז יהיה גֵיא־בן־הינום או נחל קדרוֹן, או, ליתר דיוק, יד־אבשלום. אני מחליט לרוץ מיד לנחל קדרון, וכולי נרגש לקראת תענוג ההתיַחדות עם שירי התמוז לאשֵרה ביד־אבשלום.

אבל לא ביד־אבשלום קראתי לראשונה בשירי התמוז ולא במערת יהושפט ולא בקבר בת־פרעה ולא בגֵיא־בּן־הינום אלא בבית־הקפה גת, דווקא, שנראה לי רחוק מעולמם עוד יותר מבתי הרחוב האחרים, ואשר בו, למעשה – הדבר נודע לי בו־ביום אחרי הקריאה – נכתבו השירים הללו רק חצי שנה קודם, ולא לפני אלפי בשנים כפי שהאמנתי מן הרגע שנתגלתה לי החוברת של אשבּעל עשתרוֹת מתחת למאפרת הטווס. ברגע בו רציתי לרוּץ לעמק יהושפט, פנתה אלי פתאום הגברת לוריא כנזכרת בדבר חשוב שכמעט נשתכּח, ואמרה, “רוץ עכשיו לקפה גת ותגיד לגבריאל שיבוא לארוחת הצהריים. הוא בוודאי יושב שם עם הגברת לנדאו, ואם לא תזכיר לו, ישכח לחזור הביתה. הלוא הדוקטורית הפרועה הזאת מבלבלת אותו לגמרי.” זה היה מיד אחרי שחזרנו הביתה מן המרפאה, בשעה שהיא סיפרה לפנינה אחותה את כל עלילות הדרך והחדשות האחרונות, החל בתרבּוּש שנפל מראשו של בּאשיטי העגלון, וכלה בהחלטתו של בּרל להפסיק לעבוד. חדשה אחרונה זו, שהוכיחה לה עד כמה “בּריא ונכון” היה מאז ומעולם “חוש הריח” שלה, עד כמה צדקה הרבה יותר מששיערה בנפשה, עד כמה בטלנותו של בּרל, כאותה מחלה פנימית קשה, שורשיה עמוקים למעשה הרבה יותר משניתן לשָׁעֵר על־פי הסימנים החיצוניים, הרעישה אותה עוד יותר מחוצפתו של העגלון הערבי, אף מילאה אותה דאגה לפרנסתו וחרדה לגורלם של אשתו ושלושת ילדיהם. גם בי אחזה חרדה בדרך לקפה גת, לא לגורל פרנסתם של בני־ביתו של בּרל, אלא לגורל עיני שלי ועיניהם של בני דורי.

כששמעתי במו אוזני את הדברים היוצאים מפורשים מפיו של בּרל עצמו, “…אני יוצא מעבדוּת לחירוּת. היום הוא היום האחרון לעבודתי פה.” לא עמדתי כלל על משמעותם מפני החלשוּת שתקפתני, ורק עכשיו, אחרי שהתנערתי ואחרי שגברת לוריא חזרה עליהם, נבהלתי מפני הסתלקותו של האיש שבמשך שנים כה רבות היה יד ימינו של דוקטור לנדאו ועזר על־ידו להציל את עיניהם של אלפים ואולי רבבות בני־אדם. מראה העין המרוטשת שהוכיח לי בעליל עד מה פגיע הוא כּלי הבּשׂר הזה שרק דרכו ובאמצעותו נפתח לפנינו אוֹר העולם כולו, לימדני גם לדעת שאני לעולם לא אהיה מסוגל לטפל בעין פצועה, ועם־זאת מילאני הערצה לכל אלה האנשים המצוּיינים גם באומץ־הלב וגם בַּידע המופלג כנדרש לריפוי כּדוּר־הבּשׂר הזה שבאורח־פלא בו בלבד תלוי התענוג הרוחני כל־כך של האור על כל צבעיו וגווניו. ואם הללו יעזבו את משמרתם ויברחו מן המערכה, עלולה כל פגיעה מקרית להחשיך עלינו את עולמנו. חשבתי אז שבעבודתם מתגברים הם יום־יום ושעה־שעה על זוועת המחזות המתגלים להם ועל הסבל הנורא של הזדהוּת עם כאבו של כל חולה וחולה, כפי שסמוך ובטוח הייתי שקרובים הם יותר מכל אדם לסודות החיים והמוות, ולקשר הנסתר, המופלא, גדוּש הסתירוֹת שבין אוּמצת־הבּשׂר הגשמית כל־כך לבין עינוּגי האורות והצבעים והמנגינות שהם מן היסוד הרוחני. גם כעבור שנים, משנתגלו לי מגבלותיה של הרפואה עם אוזלת־ידהּ באותם מקרים בהם נדרשת היא ביותר, משנוכחתי לדעת שבמקרה הטוב ביותר אין הרופא מרפא אלא, תוך כדי השתדלותו למנוע נזקים נוספים, עוזר הוא לגוף החי לרפא את עצמו, לרקמה החיה להתאחוֹת מעצמה ולתא החי ליצור תא חדש במקום קודמו שנפגע ונפגם, ומשנסתבר לי, עם־זאת, שאין הוא קרוב יותר לסודות החיים ושאין הוא, בתוקף תפקידו בלבד, מבין בדיעבד את הקשר שבין הבּשׂר לרוח, כפי שאין שומר־הסף קרוב לסודות האמנות ומבין את היצירות הגדולות יותר מכל אדם רק מכיוון שנמצא הוא כל שעות עבודתו במוזיאון, גם אז המשכתי להעריך את עבודתו, ולוּא רק מטעם זה ששומר הוא כמיטב יכולתּו על היצירה מפני ההיזק והבּליה, ושיש לפעמים באפשרותו של רופא, באשר הוא בעל־מלאכה גרידא, ואפילו הוא אטוּם לנפשו של החוֹלה ועיוור לחלוטין לרוח המפעמת בו, להציל חיי אדם. עלה בי אמנם הרהור כמין הרגשה מהבהבת שייתכנו תחושות והרגשות ומחזות ומנגינות שלא מן העולם הזה, ומבלי תיווּכו של הגוף, אבל אפשרות הוויה ערטילאית סתמית זו שמפרפרת בחלל הריק בין אפס לאפס הבהילה אותי כל־כך שהדחקתי אותה בּעוֹדה באִבּה ופקחתי היטב את עינַי השתיים בהרגשת רוָחה נפלאה שאכן הן שתיהן בריאות ושלמות.

הגעתי לקפה גת זמן־מה לפני גבריאל ואוריתה. שלושה אנשים היו נופשים שם בחוץ מתחת לסוכך שחָתך מלבֵּן צל ירוק־זיתי בלובן המסנוור של הרחוב הריק בלהט הצהריים. ויליאם ג’יימס גוֹרדוֹן, מפקח משטרת מחנה יהודה, היה יושב ליד שולחן אחד סמוך לשׂפת המדרכה ומתעסק במצלמה שלו, ואילו ליד השולחן האחר היה בּוּלוֹס אפנדי השמן משוחח עם פרופסור וֶרטהיימר הרזה משני עברי כינור מוּנח בתוך נרתיקו הפתוח. היתה זו הפעם הראשונה שראיתי כינור בידיו של פרופסור ורטהיימר, ומאחר שבאותו מעמד עצמו מכר את הכינור לבולוס אפנדי, מסתבר שהיתה זו גם הפעם האחרונה. בדרך־כלל היה פרופסור ורטהיימר יוצא לעבודתו עם מזוודה בידו, מלאה שׂרוכי נעליים ומסרקות ומשקפי־שמש ומשחת נעליים וסבון גילוח ושאר מיני סידקית. במזוודתוֹ זו היה סובב־הולך בין בתי־הקפה ומציע את סחורתו בצידוד ראש ובסבר פנים של רצינות כמלצר ראשי בבית־מלון מפואר שעומד על גדולי־עולם לשמשם, אלא שבניגוד לאותו מלצר, היתה חליפתו של פּרופסור ורטהיימר בלה וממורטת, וכמוה גם עניבתו אשר מרוב ימים ושימוש כבר לא ניתן להבחין בצבעה. לבוש זה שימש אותו עוד כשהיה מרצה באוניברסיטה של גטינגן על האלילוּת הגרמנית העתיקה בכלל, ועל אלילי וסטפליה בפרט, שכן התמחה בעיקר באמונות העם העתיקות של חבל ארץ וסטפליה שנקרא לפָנים סכּסוניה. בחליפתו זו ברח מפני היטלר – שהרי אביו יהודי היה, ועל־פי תורתם של הנאצים נחשב גם הוא ליהודי – ובה מכר שׂרוכי נעליים פה בירושלים. כאן פגש את חברתו בּרוּנהילדה שגם היא, כמוהו, ברחה מפני היטלר, ואִתה היה גר בחדר שׂכוּר במורד שכונת מוסררה עד יום מותה. הוא ביקש לשׂאתהּ לוֹ לאשה, אלא שהרבּנים סירבו לקדש לו נישואין כדת משה וישראל, מפני שאמו גרמניה נוצריה היתה, ועל־פי ההלכה נחשב לגוי, ולא סתם גוי, אלא גוי ערל אשר לא נימול. ניתנה לו, אמנם, האפשרות להתגייר, אלא שהוא דחה אותה מתוך ההגינוּת, מכיוון שמצפונו לא הניח לו לנהוג כך. כפי שלא ניסה, אפילו, לבקש לו משרת הוראה באוניברסיטה מכיוון שמדעתו הבין שלא ייתכן לדרוש מן היהודים שהם יפרנסו אדם כדי שהוא ילמד אותם את האמונות העתיקות המפעפעות בנפש העם הגרמני שקם עליהם עכשיו לרצוח אותם רק מכיוון שהם יהודים, כן גם לא העלה על דעתו לעשות את מעשה הרמיה הזה ולקבל על עצמו את הדת היהודית הנתעבת בעיניו לא פחות מאחותה הצעירה ממנה, מן הדת הנוצרית אשר בה נטבּל וגדל, רק מכיוון שנפשוֹ חשקה בברונהילדה לשאתה לו לאשה. מטעמים של מוסר גם לא היה מסכים שברונהילדה תתנצר, או ששניהם יחד יתאסלמו, רק כדי לזכות בתעודת נישואין. בּרונהילדה אגנוֹסטית היתה לא פחות ממנו, וכל עוד היתה בחיים ניגנה לפניו על כינורהּ והנעימה לו את שעותיו הפנויות גם מבלי שיעמוד עליהם רב או כומר או קאדי וימלמל באוזניהם את ברכותיו. עם מותה נדם גם הכינור. הוא עצמו איננו יודע להפיק אפילו תו נכון אחד למרות אהבתו הגדולה למנגינת הכינור, ואחרי כל המאמצים הרבים שעשה בימי ילדותו, מפני ששמיעתו המוסיקלית פגומה. עם־זאת מבקש היה להשאיר לפחות את כינורהּ של ברונהילדה בידיו, אלא שאינו יכול לעשות זאת בגלל המציבה.

לפני מותה ביקשה ברונהילדה ממנו שיקפיד על כך שעל מצבתה ייחָרת שמה כפי שניתן לה עם הוּלדתה, וכפי שזכרתהו מימי ילדותה, לאמור: בּריינדל הדסה, ושהכתובת כולה תנוסח בדרך היהודית המסורתית. היא מתה ממחלת הגידול הממאיר שהחל בשד השמאלי וממנו פשה עד לכּבד. היו לה כאבים נוראים. כשתכפו יסוריה, חזרה על בקשתה, וכדי שלא יהיה שום ספק בדבר, התאמצה וכתבה במו ידיה את הכתובת כולה: פ"נ בריינדל הדסה בת ר' חיים נתן וכולי באותיות עבריות. מאחר שהוא עצמו איננו קורא עברית כלל, ומבין בה מעט מאוד, כתבה למענו את הדברים כולם בתעתיק גוטי. כשאחזוה חבלי הגסיסה, ממש לפני שיצאה נשמתה, הוסיפה וביקשה ממנו לשכור מישהו שיאמר קדיש אחריה. גם אילולי ביקשה היה מקים לה מציבה, אך בקשתה הבהולה – כשהעתירה עליו היה פחד נשקף מעיניה; לא פחד המוות, אלא הפחד שהוא אינו מבין את בקשתה, או שאינו עתיד למלא אותה מכיוון שאינו מיַחס לה חשיבות – מילאה אותו תמיהה גדולה על הגילויים המשונים הללו בנפש האחת והיחידה האהובה עליו והקרובה לו. הרי כל הימים היתה מזלזלת בדת היהודית ובכל השאר הרבה יותר ממנו, והרעיון הראשון שצץ במוחה כשעלתה על הפרק שאלת החתונה היה לָרוּץ מיד אל הכנסיה הראשונה שתזדמן להם בדרכּם ולקפוץ ישר מסקרמנט הטבילה לסקרמנט הנישואין, וכשהטעים הוא לה שהדת הנוצרית שנואה עליו עוד יותר מן הדת היהודית מן הטעם הפשוט שהוא נולד נוצרי ומכיר הוא אותה הרבה יותר טוב על כל החלאה המסריחה בה לפני ולפנים, הציעה לו ברונהילדה בכל הרצינות ששניהם ביחד יתאסלמו, ובו־במקום החלה מתלהבת מן האוַנטוּרות הגדולות והנפלאות שתיקָרינה להם בדרכם כשיעלו לרגל לעיר הקדושה מכּה מבלי להיעצר לרגע ולהרהר בטיבה של דת זו, ואולי לא תתיר כלל לאשה לקחת חלק באותן אוַנטוּרות נפלאות המזומנות לבעלה שהחליט להתעלות למעלת חאג'. כשניסה לפתח לפניה את עמדתו הפרינציפיונית, התפלאה עליו שמיַחס הוא חשיבות רבה כל־כך לעניין שאיננו אלא, כפי שאמרה, “צֶרמוניה נבוּבה, ריטוּאל ריק מתוכן, פורמליזם חסר כל ערך.” לולי ראה זאת במו עיניו ושמע במו אוזניו לא היה מאמין שברונהילדה זאת, שמקנטרת אותו תמיד על הרצינות הפתיטית שבה הוא מתיַחס אל השטויות הדתיות, לא תבקש לפני מותה אלא את השטויות הדתיות הללו עצמן. הוא עצמו, שדעותיו הן פרי חשיבה הגיונית ולפיכך אינן משתנות כפי שהיו דעותיה של ברונהילדה משתנות עם חילופי מצבי־הרוח שלה, מנוי וגמור עמו להיות אגנוסטי במותו כפי שהיה אגנוסטי בחייו. אילו כתב צוָאה, היה מעלה בה דרישה אחת ויחידה: שיקברוהו בלי גינונים של טקס דתי כלשהו, ושעל מצבתו לא ייכתב דבר פרט לשמו ולתאריכי לידתו ומותו. אבל צוָאה אין בדעתו לכתוב מפני כמה־וכמה סיבות, והעיקרית שבהן היא זו שלמעשה אין לו למי להשאיר צוָאה. כל יקיריו, כגון אמו ואביו וברונהילדה, כבר הקדימו אותו בדרכם אלי קבר, ובעולם הזה אין לו שום שייכוּת, לא לעם הגרמני ולא לעם היהודי ולא לשוּם אומה או קבוצת אנשים אחרת כלשהי. משאלתו האחת והיחידה עתידה להתקיים בלאו הכי, גם בלי צוָאה, מכיוון שאין הוא מוריש אחריו לעולם הזה נכסים כלשהם, ואפילו לא כינור עתיק, ובלי כסף לא יטרח איש להקים לו מציבה. מאחר שלא תימצא מציבה, לא יהיה ממילא על מה לכתוב כל מיני נוסחאות דתיות מעין אלו שעתידות להיחרת על קברה של ברונהילדה.

כשהלך ורטהיימר עם הנוסח שכתבה ברונהילדה לפני מותה אל חרש המציבות מיד אחרי קבוּרתה, נסתבר לו שאין העניין פשוט כל־כך, ושלא רק על התשלום בעד המציבה ידובר. אסור לו, לחרש המציבות, להקים מציבה עד שלא יקבל אישור לכך מן החברה קדישא, והחברה קדישא לא תיתן היתר עד שלא ישולם בעד חלקת הקבר. אילו היתה בה, בעיר הקודש הזאת, בירושלים, תרבות מוסיקלית מינימלית, היה כּינורה של ברונהילדה מספיק לא רק לכיסוי כל הוצאות הקבורה וחלקת הקבר והמציבה, אלא גם מותיר כמה עשרות לירות שטרלינג בידיו של ורטהיימר, מכיוון שאין זה כינור רגיל. כּינור עתיק הוא ויקר שנקנה בבית־המסחר המפורסם לכינורות של הָמָה בשטוּטגארט, מעשה ידיו של שטיינר. אלא שאין ירושלים זאת אלא עיר פרובינציאלית קטנה ומלוכלכת, נעדרת כל תרבות מוסיקלית, ואין בה אלא בית־מסחר אחד לכלי נגינה של קובארסקי הזקן. אם כי אין קובארסקי הזקן מומחה גדול, בכל־זאת עמד מיד על טיבו של הכינור, ולשבחו ייאמר שכלל וכלל לא ניסה למעט את ערכּוֹ כדי להוריד ממחירו כדרכם של סוחרים שקונים סחורה משומשת. הצרה היא, כך הוא אמר, שהכינור טוב מדי, ולפיכך אין טעם לקנות אותו. אין מצויים פה, בעיר הזאת, מספיק אוהבי כינורות מבינים ובעלי אמצעים שיקפצו על המציאה הזאת. ורטהיימר מוכן היה להשאיר את הכינור בחנותו של קובארסקי, אבל משנסתבר לו שעד שיזדמן הקונה המתאים עלולים לחלוף ימים רבים, ואולי שנים, נפל עליו פחד שמא הוא עצמו ימות לפני־כן ולא יספיק לקיים את צוָאתהּ של ברונהילדה. מוכן היה למכור את הכינור תמורת הוצאות הקבורה והמציבה בלבד, אלא שקובארסקי סירב. קובארסקי לא היה מוכן לשלם אלא את המחיר המקובל של כינור רגיל, לאמור בעשר לירות פחות מן הדרוש לו, לוֶרטהיימר, להוצאות קברה של ברונהילדה. ורטהיימר צרר את הכינור בנרתיקו ויצא מן החנות. כשהגיע לקפה גת ישב לפוש ולארגן את מחשבותיו. תוך כדי כך שגולל לפני בּולוס אפנדי את הפרשה כולה, עלה על דעתו לחכות בצל הסוכך עד לפתיחת החנויות בשעה שלוש אחרי הצהריים, כדי לחזור אל קובארסקי ולהציע לו מין עִסקה שכזאת: הוא יפקיד את הכינור בידיו של קובארסקי ויקבל ממנו את שלושים וחמש הלירות הדרושות לו. אם תוך חודש ימים לא יזדמן לחנות הקונה המתאים שישלם את מלוא מחירו, יימכר הכינור לבעל החנות במחיר הרגיל של עשרים וחמש לירות, ועשר הלירות הנותרות תיחשבנה להלוָאה שאותה יפרע לקובארסקי בשיעור לירה לחודש.

בּוּלוֹס אפנדי המתנמנם על קיבה מלאה קבּאבּ ושישליק ואורז היה מתנער מפעם לפעם בגיהוק, משלח יריקה הצידה לעבר שׂפת המדרכה, מוצץ את פִּיית הנרגילה המבעבעת וחוזר ופוקח למחצה את עיניו הנעצמות כדי שילוח מבט רדום בוֶרטהיימר, בזה היהודי המתלבט, משוּם־מה, בין מציבה לכינור. מתוך קרעי המילים שריחפו ובאו מתוך שפע דבריו, גם הצליחו להסתנן מבעד למסך נמנום הצהריים, תפס בּולוס אפנדי באופן כולל שהצנוּם הלז זקוק מאוד לכסף, ושעל־כן להוט הוא למכור סחורה יקרה, כינור משובח, בזיל הזול.

“אז כמה כסף דרוש לך?” שאל.

“שלושים וחמש לירות,” אמר ורטהיימר.

“קח שלושים וארבע לירות בשביל הכינור,” אמר לו בּולוס, “ועוד לירה אחת אוסיף לך בקשיש בכדי שלא תעייף את ליבּך בדאגות למציבה, כמו שאומרים אצלנו בלשון הערבית ‘תאעיבּ אידכּ ולא תאעיבּ אלבכּ,’ לאמור: תעייף את ידיך, ואל תעייף את ליבּך. וכדי לעייף את ידיך תביא לי אתה מחר לחנות הראשית שלי בשַער יפו בקשיש על עצתי הטובה לך קרטון של עשר חתיכות סבון לוּכּס.” לולי הריח המעובּה של הזיעה החמוצה הנודף מוֶרטהיימר אחרי יום של התרוצצויות ממצוקה אלי מפח־נפש בשרב הכבד, לא היה בּולוס נזכר בקלחי הסבון המבושם ולא היה מעלה על דעתו להוציא בּקשיש כלשהו מידיו של הפרופסור הזה שהגיע לכאן מעבר לים הגדול כדי להיות רוכל ולהתרוצץ כּחוֹם היום ברחובות ככלב שוטה. בּולוס עצמו אמור היה לבלות, כדרכו, את שעות אחר הצהריים בתנומה מתוקה, מלופּף בפיג’מה באפלולית החדר הצוננת, אלא שלכך לא הגיע מחמת הרפיון. אחרי ארוחת הצהריים בקפה גת, כשקם להיכנס למכוניתו החונה מעבר לפינה, נתקף חלשוּת מעצם המחשבה על הטורח הרב של עשיית שלושים או ארבעים צעד עד למכונית, ועל מאמץ הנהיגה של שבע או שמונה דקות בתוך רחובות העיר עד לביתו החדש בשכונת טלבּיה, ועל החניית המכונית ועל הטיפוס במדרגות עד לקומה השניה, ובפיק־ברכיו חזר והתיַשב בכסאו והזמין עוד כוס קפה ומי סודה ונרגילה. מכיוון שמצץ מן הנרגילה וגמע ממי הסודה וטעם מן הקפה נתחזקה רוחו וגמלה בו ההחלטה לקום, אלא שבאותו רגע הופיע פרופסור ורטהיימר מזיע, מטושטש ומדוכדך, והתישב לצידו כדי לספר לו את תלאות מכירת הכינור. מראהו של ורטהיימר, ובמיוחד קולו הפחיי החדגוני המשמיע דיבורים אנגליים במבטא גרמני (שמיעתוֹ הוּרגלה לקלוט את האנגלית של האנגלים ושל הערבים הנוצרים, וכל דיבור אנגלי במבטא אחר היה צורם את אוזנו ומעייף אותו משוּם ריכוז הקשב הנדרש להבנתו) חזר ויצק כבדוּת בכל אבריו, ובמיוחד בשמורות עיניו שנעצמו מעצמן. אותה עצלוּת תהומית של בּולוס שמנעה ממנו את שנת הצהריים היקרה לו, היא־היא שהביאה לו ברכה והצלחה בעסקיו. כשקנה את הכינור מידי ורטהיימר כדי לשים קץ לדיבורוֹ המיַגע, לא ידע שעתיד הוא למוכרוֹ כעבור יום אחד בלבד ברווח שמתקרב לאלף אחוּזים. היו לו חמש חנויות לממכּר תשמישי קדושה נוצריים, מזכרות ותכשיטים מזרחיים, שתיים בבית־לחם ושלוש בירושלים, ואת הכינור הציב בחלון־הראוָה של החנות הראשית בין החומות, סמוך לשַער יפו. לא עמד כינורה של ברונהילדה שלוש שעות מוּל מגדל דויד, משנכנס תייר אנגלי אחד שקנה אותו במחיר מאתיים שבעים וחמש לירות. מתוך המבט שנעץ התייר הלז בכינור, כבר ידע בּולוס שבעוד רגע ייכנס לתוך החנות כדי לשאול למחירו ולהטרידו מספירת מלאי המטבעות העתיקות שקנה בבוקר מידי נערי כפר סילווַאן, והוא לא היה את ליבּו כלל להפסיק מן הספירה ולפתוח במשא־ומתן. מתוך העצלות – עם הקליֶנטים החשובים היה הוא עצמו מנהל את המשא־והמתן על כוס קפה ואהלן וסהלן וכל הגינונים – ומתוך האדישות – לא אִכפת היה לו אם ירוִיח כמה לירות ואם לאו – ניענע ראשו לשלילה על פנייתו של הנכנס וענה “לא למכירה.” ההוא ניצת מיד בתאוָה גוברת ועולה לכינורה של ברונהילדה. כדי לחסוֹם כליל את הדרך בפניו, נקב בּולוס בסכום שימנע כל פתח לדין־ודברים, מחיר שניתן אז לקנות בו בית קטן ברחוב ממִילא, ואמר “שלוש מאות לירות,” ובכל־זאת סבור היה אותו תייר אנגלי, שהיה אספן של כינורות ופטרון של כּנרים, שעשה עסק טוב מאוד, שכן מחירו של כינור שטיינר היה באותם ימים לא פחות מאלפיים וחמש מאות לירות שטרלינג. עצלוּתו של בּולוס יחד עם אדישותו לא היו מצליחות להעשיר אותו כל־כך – כעבור עשר שנים, ערב קום המדינה, נעשה מיליונר אפילו בקנה־מידה אמריקני עם קניית המגילות הגנוזות מידי הרועים הבדווים, גם היגר לאמריקה – לולי הסתמכו על חוש מצוּיין לחפצי־ערך, דברי אמנות ובעיקר לעתיקות. מבלי שהוא עצמו יאהב אותם חפצים, יתרגש מהם, יתאווה אליהם, ימצא בהם טעם או יבין את משמעותם, היה בּולוס בחושיו הדקים עומד על אותו משהו מצוי בהם שיש בו כדי למשוך את ליבּם של האדונים החשובים (תיירים ברובם, מאנגליה ומצרפת) עד כדי כך שיהיו מוכנים לשלם תמורתם מחירים מטורפים. ככלב־גישוש מאוּמָן שהולך בעקבות ריח מסויים לא מכיוון שהוא עצמו נמשך אליו מכל שאר הריחות או נזקק דווקא לו, אלא כדי לאתר את הטרף הדרוש לאדוניו הגששים, כך היה בּולוס אפנדי משכיל לצוד בחושיו את הסחורה שעתידה להשביע ביותר את רצון לקוחותיו. ואם לגבי מטבעות עתיקות שהיו מתגלות אחרי סחף גשמים בנחל קדרון ובהר הורדוס ומנורות עתיקות ואיקוניות מבתי־מנזר יוָניים אפשר לטעון שחדוּת חושיו אינה מפתיעה כל־כך, משום שמבוּססת היא על נסיון עצמים זהים או דומים שנמכרו יפה בעבר, הרי לגבי חפצי האמנות המודרנית, החל בציור ובפיסול וכלה באמנות הצילום, בעינו עומד פלא חושיו החדים שלא הטעוהו גם במקום שלא היתה להם כל אפשרות להסתמך על הניסיון, בהיותם ראשונים ושונים מכל מה שקדם להם, לפחות בניסיון חייו שלו. הוא היה הראשון שעמד על אמנות הצילום של מפקח משטרת מחנה יהודה, ויליאם ג’יימס גוֹרדוֹן, גם הדפיס כמה תצלומים על־גבי גלויות דואר. מעריצו הגדול של גוֹרדוֹן הצלם, ומי שעתיד היה להוציא לו מוניטין בעולם כולו, הלוא הוא פרופסור ורטהיימר, ראה לראשונה תצלומים ממעשה ידיו באחת מחנויותיו של בּולוס אפנדי כשעמדו רגליו לראשונה בשערי ירושלים בבָרחוֹ מפני היטלר. טעמו של בּולוס בצילום כבציור היה טעמו של דאוּד אבּן־מחמוּד הנהג, ואילו חושיו כיוונו לטעמו של ורטהיימר, וזאת לא מתוך מאמץ מודע ללָמדו, אלא דווקא מתוך הנמנוּם, כאשר תיר־ולא־תיר, נים־ולא־נים היה פוקח למחצה את עיניו המלוּפפות בחלום וכאותו מדיום שקורא מחשבותיהם של אחרים ואומר דברים לא לו, דברים שעברו דרכו כדי שהוא ישמש להם פה, כן היה בּולוס קולט את התפעלויות הנפש של האדונים הללו, אותם תיירים מסוג מסויים, ברובם אנגלים וצרפתים, הנזקקים לחנויותיו, וחש מה הם הציורים והצלמים והחפצים בעולם החומר אשר יעוררו את ערגונותיהם בשמשם לגביהם בבואה לגן־העדן האבוד.

במשך כל אותה עת שפרופסור ורטהיימר הרזה היה מספר את פרשת הכינור לבולוס אפנדי השמן אפוף עשן הנרגילה, התעסק ויליאם ג’יימס גוֹרדוֹן במצלמה שלו ליד השולחן הסמוך וצילם בזו אחר זו תמונות מהם, ואילו דאוּד אבּן מחמוּד הנהג העומד בפנים ליד הדלפק היה, כדרכו במקרים כאלה, נתקף שאט־נפש מן האנגלי הלז שמפשפש ומצליח למצוא תמיד את הדברים הפּחותים והמעמדים חסרי־הערך והאנשים המכוערים לתצלומיו. דאוּד עצמו כבר קנה מצלמה קודאק מודל אחרון עם האביזרים המודרניים אשר לא נתגלו לו, לגורדון, אפילו בחלום בלילה עלי משכבו, אבל עוד לא צילם כלום מכיוון שפשוט לא מצא עדיין את האנשים היפים לצילום ואת הנסיבות הראויות להנצחה, כגון החתונות והנשפים הגדולים. תיעובו של דאוּד אבּן־מחמוּד את צילומיו של גוֹרדוֹן מהותי היה וחזק לא פחות מתיעובו של גוֹרדוֹן את כל מושגי היופי של דאוּד בציור ובצילום, אבל בהיותו גלוי יותר וחסר סבלנות, היה בולט הרבה יותר, גם ידוע לכל באי בית־הקפה גת. גוֹרדוֹן לא היה מבּיע בפומבי את יחסו אל טעמו של דאוּד – שהיה דומה לטעמם של רוב באי בית־הקפה גת, החל בפקידי הממשלה הבכירים, הקונסולים, קציני־הצבא הגבוהים והמשפטנים, וכלה בנהגיהם ובמזכירותיהם ובשמשיהם – לא מתוך התנשאות כּמוּסה על הטעם ההמוני, אלא מכיוון שלא אהב להשמיע דעות ולהתוַכּח בכלל, ובעניני טעם בפרט. הוא היה שתקן מטבעו, גם לא האמין בכוחם של חילופי־דברים לשנות את טעמו של האדם, וכשביקש להסיח את ליבּו היה פונה למי שקרוב לו בהלך־רוּחוֹ ובטעמו, כגון גבריאל או אוריתה או וֶרטהיימר. לוֶרטהיימר אמר, כחמש דקות אחרי שנסתיימה עסקת הכינור, שכּל געגועיו של דאוּד אל גן־העדן האבוּד, געגועים קטנים ועקרים, נתפסים תמיד ל"קיטש" כמו זבוּבים שנדבקים במִמרח מתקתק. (את המילה “קיטש”, שאיננה אנגלית, למד גוֹרדוֹן מוֶרטהיימר, וכמוה כן גם את הביטויים “שמאלץ” ו"קוֵאטש" שהפכו לחלק משגרת לשונו.) דבריו אלה של גוֹרדוֹן קיבלו בעיני, בניגוד לידיעתי המפורשת ולמחשבתי ההגיונית, ממשוּת משונה שמונה ימים בלבד אחרי שנאמרו, ביום בו נהרגו שניהם, גם גוֹרדוֹן וגם דאוּד אבּן־מחמוּד. לפני שנהרג דאוּד תלה האוזן־האדומה, הלוא הוא החנוָני הזקן שלנו, דוֹדוֹ של בּרל רבּן, בפתח חנותו רצועה משוחה בששר מתקתק ודביק מבזיקה ברק חדש למרחוק, ואחרי שצנח דאוּד אבּן־מחמוּד, ראיתי את הרצועה והנה היא מלאה זבובים: מה שהיה פס מבריק הפך ללשון עכורה מכוסה נקודות־נקודות שחורות, אלה געגועיו הקטנים של דאוּד שהתעופפו מתוך סוהר גופו עם יציאת נשמתו, ובדרכם אל גן־העדן שלהם נתפסו במלכודת הזבובים. התגברתי על הבּחילה וניסיתי לחלץ לפחות זבוב אחד תלוי בקצה הרצועה, אבל הדבק כבר נמרח על רגליו וקצות כנפיו, ובמקום להתעופף צנח ארצה והמשיך לפרפר על אבק המפתן עד שדרסתי אותו במחי־חסד. כיום כבר לא רואים יותר את הרצועות הללו לוֹכדות הזבוּבים, אבל אז, לפני שלושים וחמש שנים, עד שלא הופיעו חומרי ההדבּרה והריסוס, היו הן תלויות בעיקר בחנויות של מזון כמו נרות־תמיד שנועדו לא לעילוי נשמתו של דאוּד, אלא להפך – באשר הם מעשה־שׂטן – להשפלתה אל רפש הארץ. התפלאתי והצטערתי על כך שאותו שטן שהפך בדיבור אחד את נפשו התמימה של דאוּד למשרץ זבובים נתעב היה דווקא גוֹרדוֹן חברו החביב אשר לא צדה לנפשו כלל ולא ביקש את רעתו ולא ניסה להתוַכּח אתו ולשכנע אותו אפילו באותם עניינים של דעות ושל טעם שבהם חלק עליו.

פרט לבולוס אפנדי ולפרופסור ורטהיימר ולקצין־המשטרה גוֹרדוֹן שישבו בחוץ מתחת לסוכך, ולדאוּד אבּן־מחמוּד הנהג העומד בפנים ליד הדלפק, לא נמצא איש בקפה גת. גבריאל ואוריתה עדיין לא חזרו מן הטיול, ואני מיהרתי והוצאתי את חוברת שירי התמוז לאשרה והתחלתי לקרוא בה במעומד בפינת הסוכך ליד גוֹרדוֹן. הייתי מעדיף, כמובן, להתיַשב ליד אחד השולחנות ולשקוע בעולם התמוז והעשתורת מתוך התיַחדות נוחה, אבל לא העזתי. בית־הקפה נראה לי שייך, מעצם טבעו, לעולם המבוגרים, ועד אז לא עברתי את סיפו אלא כנלוֶה אל גבריאל וכבן־חסותו. גם חששתי שמלצר יגש אלי, ובכיסי לא היתה פרוטה לפורטהּ, ואני כלכל לא אוכל את המעמד המביך הזה של דין ודברים והסבר מפורט שלא באתי הנה אלא לחכות לגבריאל בפקודת אמו כדי להזכיר לו שיחזור הביתה לארוחת הצהריים.

גבריאל ואוריתה הגיעו, בוודאי, לא יותר מכמה דקות אחרי, אבל בפרק זמן קצר זה הספקתי לעבור על מחצית החוברת, כמעט – באותם הימים עדיין מסוגל הייתי לשקוע בקריאה מהירה להפליא, ולגמור ספר בן כמה מאות עמודים תוך כמה שעות – בהרגשה נקועה שזה לא זה. לא הבנתי את השירים. קראתי מילים שלא הצטרפו לשום תמונה ברורה, לא קרעו לי כל חלון להצצה אל תוך עולם נסתר ולא עוררו בי כל ריגוש מופלג. בה־במידה שכן הצלחתי לצרף קרעי תמונות ושברי מוּבן, עוררו הללו בי הרגשה לא נעימה. מצאתי שם גם את הבעל וגם את העשתורת, אבל לא את האור, לא את השפע, לא את שמחת־החיים ולא את טוב־הלב שבשירי טשרניחובסקי האליליים. כנגד זה נראה היה לי שנודפת מהם מין עיקשוּת אכזרית מבעבעת בתוך עגמומיוּת אפורה שמשקפת מפעם לפעם הבהק אדום כנגד אלו שהן דליקות שפורצות מתוך חומות עיר כלשהי, בה נשפך דם מתחת לתימרות האש. עם־זאת חשתי בכוח משונה מעבר למסך המילים המקראיות (כי על־כן מילות השיר לא פתחו לי פתח אל תוך השיר, אלא להפך – עמדו כמסך חתום ביני לבינו, וזאת בשל צירופיהן הבלתי־רגילים. אותן מילים עצמן שהיו ברורות מאוד בתוך סביבתן, בפסוקי התנ"ך, נעשו אטוּמות וסתוּמות בשירי התמוז כמגופים של צוללת שנועדו לסתום את פתחיה: היה זה כמו הצד השני של מטבע המליצה המקראית מימי ההשכלה, הקוטב האחר שלה) והצטערתי על שאינני יכול לחדור לתוך השיר. אם כי הציפיה המתוחה נסתיימה בהרגשת אכזבה, לא חרצתי את דינם של שירי התמוז בו־במקום. האמנתי אז במילה המודפסת בכלל, ובאלה השירים בפרט, והנחתי תוך כדי קריאה שהחסרון נעוץ בי ולא בהם, שהצרה היא בקוצר המשׂיג ולא במוּשׂג הפגום. האכזבה היתה למין עגמומיות שאפפה אותי לא רק מתוך תחושת אוזלת־היד שלי ליהנות מן העולם הגנוז שנפל לידי בהיסח־הדעת כמין עכבר שיודע שהוא רובץ על דינרי־זהב, ועם־זאת ידוע לו שאינו יודע איך להפיק מהם את הטוב הגנוז בהם – אלא גם מן המקום והזמן. בחום היום היה רחוב הנביאים ריק מאדם, וכמוהו גם רחוב הרב קוּק, ואילו כל אחד משלושת היושבים בצל הסוכך היה מפעפע דכדוך, וביחוד פרופסור ורטהיימר שהיה מפיק גלי צער עוצרי נשימה.

כמפל מים פורץ פתאום לתוך ערוּץ צחיח ומאובק הופיעו גבריאל ואוריתה מעבר לפינת רחוב הרב קוק. שניהם מיהרו פנימה להזמין משהו קר לשתיה, משנתקל מבטו של גבריאל בכינור המונח בתוך נרתיקו הפתוח על השולחן, והוא נעצר לפניו. בהתרעשותו מן המציאה לא הבחין בגורדון שחייך אליו מעם שולחנו ועשה לו סימנים של הזמנה. מבלי לשעות לאיש – לא לבולוס ולא לוֶרטהיימר ואפילו לא לאוריתה שקראה לו להיכנס פנימה אל תוך בית־הקפה – הוציא את הכינור מתוך נרתיקו, כִּיוֵן את מיתריו כה וכה, והתחיל לנגן את שיר העם הצרפתי “בדרכי פגשתי את בת הקוצר” שהיה רגיל לפזם בינו לבינו בבקרים, בשעת ההכנות לגילוח, מאז חזר מצרפת. בּולוס אפנדי התנער לגמרי מנמנומו ושילב את ידיו על כרסו בחיוך רחב לקראת ספיגת התענוג הבלתי־צפוי שגבריאל בֶּק מזמן לו לקינוח סעודת הצהריים, ואפילו פרופסור ורטהיימר יִשר את גבו לניעור הררי היגון המעיקים עליו והתחייך כלפי פנים כשולח מעבר מזה תודה לברונהילדה על השעות היפות בחייו בהן ניגנה לפניו על אותו כינור. אוריתה יצאה קורנת עם כוס הבירה בידה, וגורדון נחפז בחשאי להכניס פילם חדש במצלמה (כעבור שנים רבות נסתבר לי, בדרך מקרה, שלא רק את פרופסור ורטהיימר ובולוס אפנדי צילם בשעת מכירת הכינור, ולא רק את גבריאל המנגן ברחוב בפתח קפה גת, אלא גם אותי עומד וקורא בשירי התמוז בפינת הסוכך). משיר העם הצרפתי עבר גבריאל למנגינה צוענית הונגרית, ואז כבר היה מוקף קהל. הרחוב שהיה עד לפני רגע ריק מאדם, נעשה פתאום שוקק חיים. כחיילים בתרגיל של הסוָאה שמתחילים לנוע על־פי פקודה כדי לגלות לצופה הנדהם שמה שנחשב עד כה בעיניו שדה בוּר שומם, שורץ למעשה המוני אנשים, התקרבו ובאו אל גבריאל המנגן בני־אדם שהתגשמו מתוך עולם הדומם: מעבר לדוכן הפלאפל צץ ראשו של מוכר הפלאפל (שעתיד היה כעבור שנים לפתוח חנות לעצמו, להתפרסם בשם “מלך הפלאפל” ולהתגלות, לפני מותו, כצייר מיוחד במינו); מתוך צל גדר מרפאת “הדסה” (ממקום בו נמצא כיום בית־הספר המקצועי על שם אליס סליגסברג) ניתקו ובאו פועלי בניין; שני סבלים כוּרדים הגיחו מתחת לעגלות היד; ערבי מוכר “תמר הינדי” במצנפתו המצוּייצת הופיע מאחורי כרכרתו של העגלון באשיטי, וגזוזטרת מרכּז הרב קוּק השחירה ממעיליהם של תלמידי הישיבה. בפרצופיהם המתחייכים היו כולם – החל בתלמידי הישיבה וכלה בעגלון הערבי באשיטי – משקפים את התפעמות עינוג־הפתאום שניתן להם חינם־אין־כסף להתמסר לשיט המשותף על גלי מנגינת הכינור. רק דאוּד אבּן־מחמוּד שנשאר על עומדוֹ בפנים אצל הדלפק, קימץ את פניו במוֹרת־רוּח מגבריאל שמשפיל את עצמו באמצע היום קבל עם הפועלים הפשוטים ועדת הסבלים והעגלונים ומציג ברחוב סינֶמה בּלשׁ לעיני כל אורח־פורח צרוע וזב שיוכל אחר־כך לבוז לו ולירוק לו בפניו. זמן קצר לפני שובו של גבריאל ארצה היה דאוּד עד ראיה לסינמה בּלש, מין מחזה מביש מאין כמותו, מעמד משפיל כל־כך ומכאיב שביקש למחות אותו מזכרונו. הוא הסיע את השופט לפוֹרט סעיד בקשר לקביעת גבולות השיפּוּט בין שבטי סיני והנגב. לפני תחנת הרכבת נאלצו להיעצר על־פי הוראת שוטרים צבאיים שחסמו את הכביש כדי לפנות מעבר לגדוד חיילים סקוטים. עד שעלו הפלוגות לקרונות, צבאו עליהם כל הרוכלים למיניהם, ובתוך המהומה נשמעה פתאום מנגינת כינור. להטוטן צוֹעני אחד היה מנגן על כינור, השני היה מרקיד דוב לבן, והשלישי עם קוף קטן ומאוּס על כתפיו היה מחזר בקופה שבידיו בין החיילים המחייכים שנענו לו בעין יפה. נפשו של דאוּד סלדה עליו למראה פרחחים מצרים, אותם כּינה “חלאת האדם השורצת בראש כּל חוצות באותה ארץ ביצות מסריחות”, אלה שנדחקו בין החיילים לבין הלהטוטנים, ומאחר שלא היה להם מה להציג תמורת הכסף האנגלי – לא כשרון נגינה ולא כשרון משחק ולא סחורה ולא דובים מרקדים ולא כּוֹס תמר־הינדי, ואפילו לא זנב של קוף – הפשילו את הגלבּיות שלהם (שהרי אין להם, לבשרם של אותם יצורים שהם גרועים מן הקופים אלא חלוק מסריח שורץ כינים) הצביעו על איבר הזכרוּת וצעקו “שופֶת זוּבּי – האט מסארי,” לאמור: ראית את האיבר שלי – תן כסף," והחיילים פרצו במצהלות צחוק. אחד השוטרים הצבאיים, שניצב סמוך למכונית, אמר לחברו “הערבים הארורים האלה. הם כולם רועי זונות. קופים חסרי בושה,” ודאוד להט כולו כאילו קיבל שתי סטירות לחי צורבות בתוספת יריקה בפניו. ברחבי האימפריה אשר בה לא תשקע השמש לעולם, דאוּד אבּן־מחמוּד הריהו בעל מעמד גבוה יותר מכל שהוא שוטר צבאי. הוא נהגו האישי של שופט בית־הדין העליון, קצין האימפריה הבריטית! די היה לו לדאוד להגיד מילה אחת לשופט שנרדם מאחור שהנה פרחח זה פגע בו, קילל אותו ואת העם הערבי כולו, כדי שאותו שוטר צבאי שהוא מסריח יותר מן המצרים המסריחים ימצא את עצמו מאחורי סורגי בית־הכלא. מדוע אמר אותו שוטר צבאי “הערבים”, והרי ידוע לו גם ידוע שלא ערבים הם אלה, אלא מצרים? ואפילו באשר למצרים: יש מצרים ויש מצרים. יש מצרים שהם גרועים מן הקופים ומן החזירים ומן הצבועים, ויש מצרים שהם אנשי־המעלה עדיני־הנפש ונעימי־ההליכות דוגמת סידקי פֶחה מזכירו הפרטי של המלך פואד שעשה בבואו לירושלים את הכבוד הגדול לאביו של גבריאל, ליהודה פרוספר בּק, והתארח יום תמים בביתו רק מכיוון ששלושים שנה קודם למדו הם יחד בקהיר. והנה בא גבריאל לעשות את הביזיון הגדול הזה לזכר אביו המנוח ולאמו עדינת־ההליכות שחיה היא וקיימת עדיין, ולו עצמו ולכל חבריו ומכבדיו ומתחיל לנגן ברחובות כדרך המוקיונים העלובים או בעלי־המומים מבקשי הנדבות.

ככל שחפו פניו של דאוּד כן קרנה אוריתה וכן נשתלהבה, וכשעבר גבריאל ברַעַד מיתרים מן המנגינה הצוענית לטנגו “קַנאה” שהיה להיט הריקודים אז, לא יכלה אוריתה כלכל עוד את המקצבים המכרכרים בתוכה, והניחה את ידה על שכמו של דאוּד כדי לגרור אותו לריקוד. היא ביקשה, כמובן, לרקוד עם גבריאל, אך מכיוון שידיו של זה החזיקו בכינור, פנתה אל העומד לצידהּ. למגע ידה התפצפצו פניו של דאוּד בשרשרת ריתותים מעין אלו שחולפים, לפעמים, בזה אחר זה, מתחת לעורו הבוהק של הסוס. הוא התכווץ עוד יותר ונאחז בשתי ידיו במעקה הדלפק. כך, בוודאי, נאחז בזמנו בקרנות המזבח הנמלט אל עיר המקלט מפני גואלי־הדם. “מה לך, דאוּד?” שאלה אוריתה. “אתה לא רוצה לרקוד אתי?” ודאוּד השפיל עוד יותר את ראשו והעמיק להסתכל בכוס הבּירה. פניו שפלטו סילון זיעה והסמיקו כעין רַעַף־שטוף־גשם, התקשו בארשת מאמץ נלפת. בתנועת־פתאום חדה הסב פניו מכוס הבירה כלפיה כמבקש לומר משהו, אלא שאז כבר היה גבה מופנה אליו בטפיפתה לעבר גוֹרדוֹן שנענה לה בחיוך, ועד שלא הגיעה לשולחנו קם באבּירותו של קצין אנגלי ותיק מימים משכבר כדי להקדים אותה בהצעתו שלו שהיא תיאות לרקוד אתו. הם עשו הקפת ריקוד מסביב לשולחנו של גוֹרדוֹן וכשחלפו על־פני שמעתיו לוחש לה, “את לא הרגשת שאת מתעללת בו? הסתכלי על הבעת פניו,” והיא הגיבה במשיכת כתף של קוצר־רוח כלפי דיבורים שכאלה שבאים עליה להשבית את שמחתה במיני דקויות מיותרות וטורדניות.

אני ראיתי מיד את הבעת פניו של דאוּד, אבל לולי הערתו של גוֹרדוֹן שיחסה לה מין ערכּיות מיוחדת במינה, ודאי שלא היתה מרשימה אותי כל־כך ולא היתה צפה פתאום לנגד עיני כעבור שנים רבות מאוד במקום אחר, בנסיבות אחרות ועל פרצוף פניו של אדם אחר. כעבור שלושים שנה ראיתי אותה ארשת עצמה מחתימה פתאום, תוך כדי דיבור, את פרצוף פניו של היושב כנגדי. זה היה זמן קצר לפני כתיבתן של שורות אלה, בחג הסוכות שלאחר תום מלחמת ששת הימים, בשירות המילואים הראשון של הפלוגה שלנו אחרי המלחמה. נקראנו לשמור על מחנה השבויים בעתלית, ויום אחד הצטרפתי לקצין־מודיעין בתפקיד של ליווי קבוצה קטנה בת ארבעה או חמישה שבויים מצריים שיצאה לערוך סיור בן יום אחד. מפעם לפעם היו מוציאים קבוצות קטנות של שבויים – בדרך־כלל בעלי דרגות או תפקידים – לביקור במקומות שונים בארץ. לפני היציאה לבשנו כולנו, הן השבויים והן מלוויהם, בגדים אזרחיים, ויצאנו במכונית מסחרית אזרחית כדי לא לבלוט לעין. קצין־המודיעין החביא את האקדח שלו מתחת לחולצתו, ואני הסתרתי את העוזי שלי, פרוק הקת, בתוֹך תיק של ספרים. כשהגענו לקיבוץ הזורע, שאמור היה לשמש גוּלת־כותרת לאותו סיור (אינני זוכר אם אמנם נקרא הזורע או מזרע, מכל־מקום פגשנו בו פועלים ערבים מנצרת ששימשו אחר־כך אחד הנושאים בשיחות עם השבויים), קיבל את פנינו מזכּיר המשק שהראה לנו משהו מנפלאות הטכניקה המודרנית ברפת ובלול, ואחר־כך הובילנו לחדר־האוכל שם ישבנו בפינה רחוקה כדי לשוחח עד לשעת ארוחת הצהריים. מתוך שאלותיהם נסתבר לי – להפתעתי – שהשבויים באמת מתעניינים בכל מה שראו ושמעו, וביחוד היושב מולי, קצין צעיר כבן עשרים וחמש, שעשה רושם של אדם ער ביותר למתרחש סביב, מהיר תפיסה ומשכיל. תוך כדי שיחה החלו פניו מאדימים, פולטים זיעה ומיטשטשים בזעזועים זערורים. פתאום בקע ועלה ממעמקי ילדותי שלי סברו של דאוּד, עליו השלום, ברור כברגע בו הניחה אוריתה את ידה על שכמו, והקפיא את פרצופו של השבוי הלז בארשת של מאמץ עליון לכבוש את זרמת הרעדים תוך כדי הרכנת הראש כלפי השולחן. “אוריתה” אמרתי לעצמי ופניתי אחורה כדי לגלות שתי אוריתות צעירות מתקרבות אל שולחננו במכנסיים קצרים והדוקים כל־כך אל אגן הירכיים עד שנראו כמהלכות בתחתונים בלבד, או בבגד־ים: האחת בבגד־ים ירוק־זיתי והשניה בבגד־ים אדום כהה. גם אני נפעמתי. כשהופיעה שלישית מן הצד דוחפת עגלת יד לפניה וקרבה ובאה אלינו עד ששפת השולחן ננעצה בבשר ירכיה עם שֶׁרכנה במלוא שדיה הדשנים להגיש לנו, בחנתי לרגע את פרצופו של השבוי מתוך גבהוּת־לב מתגרה, זחוחה ובוטחת של מי שיש לו פת בסלו, ותוך כך נזכרתי מעשה שהיה בי גופי אחרי הפסקת האש, בו ודאי הצגתי אני למסתכל מן הצד אותו פרצוף־פנים עצמו של השבוי, ממנו נשקף לי מראהו של דאוּד ממעמקי הימים הרחוקים. נסעתי אז לקבל איזשהו אישור במטכ"ל. הג’יפ, שהמשיך דרכו צפונה, הוריד אותי בתל־אביב ברחוב אבן־גבירול פינת רחוב קפלן. בו־ברגע שדרכו רגלי על המדרכה, נתקפתי הלמוּת־לב פרועה: דומה שהרחוב מלא זונות המשתדלות לגרות חייל, שצמא לאשה בלאו הכי, בשמלות קלילות קצרצרות אשר עם כל טפיפת עקב הן מרפרפות ונפשלות מעל לחמוקי הירכיים כדי לגלות בּתר־בשר־עכּוּז רוטט נפער חוצה בלחץ התחתונים ההדוקים. היתה זו אופנת המיני שהגיעה ארצה ונפרשה פתאום כמין עולם תענוגים עשיר, משולח רסן ופרוץ לכל תאוָה לעין שראתה לאחרונה – פרט לסרבלי החאקי המלוכלכים והמאובקים – רק מלבושי פלאחים ופלאחיות מלופּפות, מצועפות ורעולות בכפרים הכבושים.

אני, שהשתייכתי על אותו עולם שנתגלה לי – אחרי ניתוק כה קצר ממנו בזרם הזמן – בזוהר חדש ומופקר כל־כך, גם ידעתי שעתיד אני לחזור אליו כעבור שבועיים ימים בלבד, עם שחרור הגדוד כולו – נתמלאתי, בד־בבד עם התאוָה שטילטלה אותי לשכב עם כולן ביחד ועם כל אחת לחוד – מין חשרת כעס נמהר ומר על כל אלה שנראו לי פה חופשים להתגלגל מעינוג אלי תענוג. ואם אני כך, על־אחת־כמה־וכמה קצין מצרי צעיר זה שהובהל לכאן אחרי חודשים רצופים במכלאות עתלית (ומי יודע כמה זמן רבץ במדבר עד פרוץ הקרבות מבלי לראות רגל של אשה) ושעומד לחזור אליהן בעוד שעתיים־שלוש למשך זמן לא ידוע לא לו ולא לשוביו! כנתח בשר נזרק לפני קצה השרשרת המתוחה אליה שלוּל כלב מורעב, כן ריפרפו בשריה של המגישה לנגד עיניו ממש של אותו אומלל, וכוונתם הטובה של שוביו – כוונה שנשארה טובה למרות כל החישובים התעמולתיים הנעוצים בה – הפכה לו לעינוי מן הסוג הנרמז בקללה העתיקה הנוראה הזאת, “ועיניך רואות וכלות”. אילו קם עליה לשגל אותה, ובהתנגדותה נאלץ לאנוס אותה, הייתי אני מצדיק אותו ומאשים את מי שהעמידו בניסיון האכזרי הזה ביודעין או שלא מדעת. אבל הוא לא כבש אותה, אלא התגבר על עצמו וכבש את יצרו, ואינני סבור שהיה זה הפחד בלבד – או בעיקר – מפני האקדח שבידי קצין־המודיעין או העוזי שבתיק הספרים שלי שמנע אותו. בזמנו היה גבריאל לוריא עד־ראיה לכך שאין בכוחם לא של שומרים חמושים, ואף לא של פסקי־דין־מוות, לעצור את התפרצותה של התאוָה, כשזו בוערת באמת במלוא עוצמתהּ. כשנעצר גבריאל לוריא אחרי מותו של דאוּד אבּן־מחמוּד – בשובי שלושים שנה אחורה, אני חוזר ונזכר בכך שדאוּד הנהג רץ לקראת מותו שמונה ימים בלבד אחרי אותו יום קסוּם בו ניגן גבריאל על כינור ובו רקדה אוריתה עם מפקח המשטרה גוֹרדוֹן ברחבה שלפתח קפה גת – הובילוהו לבית־הסוהר המרכזי במגרש הרוסים, שם ישב ימים אחדים עד שסגנו של גוֹרדוֹן, הסַמל בַּרקינס, שיחרר אותו. מששוחרר סיפר לי שני מעשים שאירעו בבית־הסוהר באותם שלושת־או־ארבעת־הימים שישב. מעשה באסיר אחד שהובא למרפאת האסירים בשעת הצהריים. מאחר שלא נמצא בה איש באותה שעה, יצא השוטר לאכול, ונעל אותו על מנעול. כעבור רבע שעה נכנסה האחות האנגליה בדלת השניה, ומאחר שהמחיצה הפרושה לרוחב החדר הסתירה את האסיר מעיניה, וזו חשבה שאין שם איש, החלה מתפשטת כדי ללבוש את מדי העבודה שלה. האסיר, שהציץ משתאה מבין קפלי המחיצה, לא יכול לכבוש את תאוָתו המתגברת אפילו על מחלתו, התנפל עליה והתחיל לאנוס אותה. ומעשה באסיר אחר, ערבי מן הכפר חלחוּל שליד חברון, שמתוך השמועות שהגיעו לאוזניו נתעורר בו החשד שאשתו בוגדת בו. כשבאה אותה מסכנה לראותו ביום הביקורים הקבוע, ביקש אותה שתקרב אליו כדי שיוכל לנשקה מעבר לסורגים – מחיצה עשויה סורגי־ברזל הפרידה באולם ההמתנה בין האסירים לבין מבקריהם, ושני שוטרים חמושים היו יושבים משני עבריה. משנצמדה האשה למוטות־הברזל, שלח האסיר יד אחת לחבּקה חַבֵּק היטב שלא תירתע, ובידו השניה תקע סכין בליבּהּ והרגה בו־במקום. בשעת מעשה הספיקו השניים לרצות את מרבית תקופת מאסרם, ושניהם – ככל אסיר ותיק – ידעו היטב אילו עונשים פוסקים השופטים על מעשי אונס ועל מעשי רצח בכוונה תחילה. על נסיון האונס קיבל האחד עשר שנות מאסר נוספות, ואילו השני הורשע ברצח מחושב, מכוּון ומתוכנן מראש – שהרי את הסכין גנב מן המטבח שלושה שבועות לפני הביקור, כשהועסק שם בקילוּף תפוחי־אדמה, עיסוק שניתן כפרס לאסירים מצטיינים בהתנהגות טובה למופת – והוצא להורג בתליה. ועל־אף ידיעת הצפוי לו, לא הצליח האחד להתגבר על תאוַת־הבּשׂרים ששטפה אותו פתאום, כפי שהשני לא יכול היה לכבוש את תאוַת־הנקם.

מכיוון שמילאו את תאוָתם, נתעלו השניים למעלת כבוד עליונים. תהילתם זרחה בקרב האסירים שלא יכלו להעלות על דעתם עלילוֹת גבורה ראויות להערצה יותר מאשר אונס אחות אנגליה ורצח אשה בוגדת בין כותלי בית־הכלא. גם לגבי השבוי המצרי היתה זו שאלה של כבוד, אלא שמושגי הכבוד שלו דרשו את כּיבּוּש־היצר, והוא הצליח להתעלם בגבורה מן הפתיונות הסובבים אותו, כפי שהקפיד במשך הסיור כולו לשמור על גינוּני הנימוס ודקדוּקי הכבוד. התגלותם הבלתי־צפויה של הבּשׂרים המעורטלים נתגלתה לו כמבחן־פתע בו מעמיד האויב בניסיון לא רק את כבודו שלו כאדם וכגבר וכקצין, אלא את כבודה של ארצו ומולדתו הנתון כולו, ברגע זה ובמקום זה, אך ורק בידיו. בתנועות ידיו הארוכות השחומות בזמן נטילת כוס הקפה והצתת הסיגריה בחדרו של מזכיר המשק שמה פנינו אחרי הארוחה – הוא קיבל במתנה במשך הסיור חפיסת סיגריות קנט (בה־בשעה שהשבויים, בדרך־כלל, היו זכאים – אם אינני טועה – לחמש סיגריות ליום) ובאדיבותו הציע ממנה לכל היושבים סביב – וניעוּר האפר לתוך המאפרה והחלקת שער ראשו היה דומה לדאוּד הנהג, וביחוד באופן שהרתיע בקצות הבוהן והאצבע את המכנסיים מעל לבּרך בשעה שהתיַשב והקיף רגל על רגל. תנועה זו, שנולדה מתוך הדאגה לקמט המגוהץ שלא יסתרבל באזור הברכיים, היתה במקרה דנן מיותרת לחלוטין מאחר שהגיהוץ פג מאותם מכנסיים עוד לפני שלבש אותם. (למעשה היו אלה מכנסי־העבודה הכחולים שלי, מתוצרת אתא, שהוכנסו מקומטים למזוודה כשיצאתי למילואים. משהתיַשבנו במכונית כדי לצאת לסיור, התפוצץ התפר המרכזי במכנסיים שקיבל השבוי מידי האפסנאי, ומכיוון שלא רצינו לאבד זמן נוסף בחזרה אל האפסנאות של השבויים ובכל הכרוך במילוי טפסים ובחתימות של מפקדים, ובהיות האוהל שלי קרוב לשער הגדר החיצונית, השאלתי לו את אלה המכנסיים.) בתנועה אשר כזאת, שלא היתה מיותרת, שכן מכנסיו היו עליו מגוהצים תמיד כבשעת צאתם מתחת יד החייט, התיַשב דאוּד אבן־מחמוד הנהג לפני שלושים שנה בּ"בית־האוכל קנקן" – הלא היא מסעדתם של יום־טוֹב העצוב וּפֶסַח השמן – להגן על כבוד האימפריה הבריטית מפני האויב נציג האימפריה הצרפתית, הלוא הוא נהגו הלבנוני של הנציב העליון הצרפתי שבא להסיע את דוקטור לנדאו לבֵּירוּת, ותוך כדי זלילה גסה על חשבון ממשלתו ניסה לשכנע אותו, את דאוּד, שהמכונית הצרפתית רנוֹ עוֹלה לאין ערוך על האוֹסטין האנגלית. קרב המכוניות הצית את האש לאורך כל החזית האימפריאלית, ודאוּד הנהג הגן בשצף־קצף גובר והולך על כל העמדות, החל במדים הבריטיים שהם משובחים יותר ויפים יותר מן המדים הצרפתיים, עבור דרך הרובה האנגלי שעולה על הצרפתי הן באיתנוּתוֹ והן בדיוקו, וכלה בהוד מלכותו מלך אנגליה וקיסר הודו ששום ראש־ממשלה צרפתי או אמריקני או גרמני או אוסטרי או אחר לא ישוֶה לו ולא ידמה לו: – וכי מי הם ומה הם כל אלה הברנשים שמטפסים ועולים בציפּורני ידיהם ורגליהם בסוּלמוֹת הממשלוֹת? צרחנים בראש כל חוצות, מעוררי מהומות בשווקים, רברבנים ריקניים ופטפטנים בזויים. כל מי שמנפח את עצמו קבל עם ועדה ללא מידה ומשמיץ ביתר גסות את יריביו ומפריח שקרים נוראים יותר ומגזים בהבטחות־שווא, מובטח לו שהוא יזכה ברוב קולות ההמון, כי על־כן גרוע הוא ההמון מעדר הבהמות. לא כן המלך האנגלי ועמו פמליית הנסיכים והרוזנים והלורדים היושבים ראשונה במלכות שהם כולם שליטים מבטן ומלידה, ושבחוכמתם כי רבה, וברחמיהם הרבים, לא יזניחו אפילו את ההמונים ויתנו להם פרלמנט לשחק בו. אכן, גם בראש האימפריה הצרפתית עמד פעם מלך גדול, אבל הצרפתים, אשר בוש לא יבושו גם היכּלם לא ידעו, שאין להם בעולמם אלא בולמוס של אכילה גסה ושתיה כדת ושאר תאוות שפלות, עמדו וערפו את ראשו של מלכם ככלב באמצע הרחוב. אפילו מן המלכה לא אספו ידם. הם לא זכרו לה, לאותה צדקת את חסדיה עמהם, שהיתה מחלקת עוגות לרעבים ללחם, וגם את ראשה הענוג והמתולתל ערפו בשַׁער העיר כי על־כן לא הסתפקו בעוגות וביקשו ארוחות בשר וצלי עוף כל הימים.

צלי העוף, עליו יצא הקצף, נשאר מתנוסס בכף־ידו הנטויה בסימן־שאלה של האויב ההמום. הנהג הלבנוני לא בא להתגרות מלחמה ולא פילל לחמת־זעם אשר כזאת. להפך – להתארח בא אל שולחנו של דאוּד אבן־מחמוד כדי לשוחח אתו בנעימים בשעת הארוחה ולגלגל את הדברים אל האפיק המתוֹק שעִניין אותו ביותר, הוא המוליך לעבר אשתו של הרופא המפורסם, לאמור: איך ובאיזה אופן ניתן לשכנע את הגברת אוריתה לנדאו שתצטרף אל בעלה בנסיעתו זו? הרי בה־בשעה שיהיה הדוקטור יושב במועצה הרפואית, יהיה הנהג הלבנוני לא רק חופשי, אלא אף מוכן ומזומן לשירותה של אשת הדוקטור בכל האופנים ובכל הצורות, להראות לה מנפלאות העיר ועוד כהנה וכהנה הרפתקאות אשר יחמדם הלב ומהם לא תשׂבע העין. קריצת העין שליוותה את דבריו הבלוּלים בלעיסות הגסות מִשוֹק העוף הצלוי היא־היא שהכריעה לכף המלחמה. דאוּד אבן־מחמוד פתח בהתקפתו המוחצת לכל אורך חזית האימפריה הבריטית שלו, ועוד לפני שהספיק האויב הנדהם להתעשת, כבר היה מחבל תחבולות בליבּו איך למנוע את הסכנה החמורה ביותר שנשקפה לא מבחוץ – לא מצידו של הנהג הלבנוני הפחוּת הלז בעל החיוך המאוס – אלא מבפנים, מצד אוריתה לנדאו שלא תזדקק לכל שכנוע שהוא, כי על־כן בפחזותה תיחפז לעוט על הזדמנות הטיול לבֵירוּת, ואין זה משנה כלל ועיקר שלא יקרה כלום בינה לבין הנהג הבּירוּתי. גם אם יימצאו לבדם בנקיקי הסלעים בראש ההרים לא תרשה לו לגעת בה: קדחת יקבל אצלה עִם אצבע משולשת – אבל בעצם הנסיעה יחדיו תתן לו פתחון־פה לספר אחר־כך ככל העולה על דמיונו הנבזה מעשים שלא היו ולא נבראו כדי לחלל את כבוד המשפחה כולה, את כבודה שלה ואת כבודו של בעלה ואת כבודו של אביה השופט שהיה לו, לדאוּד עצמו, לאב. מזה שנים – בעצם מן היום הראשון לעבודתו אצל השופט – גאה בליבּו גל חם של הערצה ואהבה לזה האיש שהפציע ממעמקי ילדותו כהתגשמות מחודשת של אביו שנרצח בהיותו ילד בן עשר, ומאז גם מצא את עצמו ניצב יחיד במערכה על שמירת כבודה של אוריתה, של אחותו המאומצת הלזאת, אשר ללא כל כוונת־מכוון, להפך – מתוך טוּב־ליבּהּ ושפע עליצותה ופחזותה התוססת עלולה היא, חס וחלילה, להמיט שואה על כולנו. הרי שניהם, הן אביה והן בעלה, אין הם מסוגלים להילחם מכיוון שאינם יודעים כלל את המתרחש בליבּו של ההמון הבּזוּי ולפיכך עיוורים הם לסכנה. עוד בשׂר העוף הצלוי בפיו של הבּירוּתי שטוף הזימה, ודאוּד קם ויצא דחוּף לחפש את אוריתה ולהטותה הן מאפשרות הפגישה עם הנהג הזה והן מאפשרות הפגישה עם בעלה. די לו לדוקטור לנדאו להזכיר דרך אגב את היעוּץ הרפואי בבֵּירוּת, כדי שהיא תבקש להצטרף אליו בנסיעתו. היא נמצאה אותה שעה, כרגיל, בקפה גת, ודאוד פתח לפניה את דלת המכונית של אביה והציע להסיעה לכל מקום שתרצה. “את יודעת,” אמר לה, “שמעתי שגבריאל אבּן־יהודה חזר מבָּריז לבית אביו, וכבר ראו אותו יושב על המרפסת ביום שהגיע היילי סילאסי מלך אבִּיסיניה.” “אז מה אתה שותק?” אפשר היה לחשוב, מִצליל קולה, שדאוּד אשם בכך ששבוע ימים אחרי שהגיע גבריאל הביתה, עוד לא לקחה אוזנהּ שמץ מנהו. “ניסע אליו מיד!”

ולמחרת, ביום הקסוּם ההוא בו ניגן גבריאל על כינור באמצע רחוב הנביאים ואוריתה רקדה על המדרכה עם מפקח המשטרה גוֹרדוֹן, נוכח דאוּד הנהג לדעת שאת אשר יגור אתמול בבֵּירוּת, בא לו היום בירושלים, ובכך לא נתמצתה עדיין כוס הבּזיונות, וכוס היגונים לא הרפתה ממנו. בּולוס אפנדי, אשר עד להופעתם של גבריאל ואוריתה היה אחוּז תרדמה עד כדי כך שעצם ההרהור בצורך להיכנס למכונית ולנהוג הביתה עייף אותו, ניער מעליו את אחרוני קוּרי השינה, וכשסיים גבריאל את טנגו “הקנאה” ועבר למנגינת “החיוך” – סלואופוקס מודרני שרק לאחרונה החלו שומעים ורוקדים אותו פה־ושם – זינק ממקומו ובחיוך רחב ובזרועות פשוטות לצדדים הזמין את אוריתה לרקוד אתו. כּשוֹר מזקין התנער השמן הלז פתאום להוכיח לעולם כולו שעוד כוחו במותניו ואונו בשרירי בטנו הדשנה לכרכר כאחד הפרחחים, ובחיוכו המתחטא, בו הודיע בפומבי שהוא רואה את עצמו כמות שהוא, על כל הגיחוך שבתנועותיו, שׂם לאַל מראש כל לגלוּג מבחוץ, ועם־זאת קנה לעצמו זכות אבהית לרקוד עם אוריתה כאוַת־נפשו. משהתיַשב נושם ונושף ומנטיף זיעה, זכה לתשואות, ואפילו פרופסור ורטהיימר מחא לו כף. אוריתה חטפה את מגבעת הפנמה מעל ראשו של גבריאל והחלה סובבת בקהל ממש כאותם צוענים בתחנת הרכבת של פורט סעיד. דאוּד, שלא יכול היה לעמוד בביזיון האחרון הזה, הנורא מכל קודמיו, ברח מן המקום ולא ראה שאוריתה ניגשה, למעשה, רק אל בּולוס אפנדי שבהתפעלותו שלח את ידו אל כיסו וזרק לתוך המגבעת חופן שטרות גדול, בוודאי, פי שלושה וארבעה מן המחיר ששילם בעד כינורה של ברונהילדה. “ועכשיו,” קראה אוריתה, “אני מזמינה את כולכם לארוחת צהריים במלון המלך דויד.” – “לא, לא” קראתי לעברו של גבריאל וניתקתי את עצמי מן הפינה, “אמא שלך מחכה לך לארוחת־הצהריים. היא אמרה שתבוא מיד הביתה.” “אני מזמינה גם אותך,” צהלה אוריתה כנגדי. רק עכשיו הבחינה בי. “ואל תדאג לגברת לוריא. ארוחת הצהריים שלה בין כך ובין כך לא תהיה מוכנה לפני שקיעת השמש. לאן נעלם פתאום דאוּד? איך נגיע לקינג דייויד?” – “במכונית שלי,” אמר בּולוס. “ארוחת צהריים כבר אכלתי פה, אבל אהיה מאושר לשבת מולך ב’קינג דייויד' ולאכול אותך בעינַי.” “לנואף זקן כמוך” – נענתה לו אוריתה – “מתאים יותר להתעסק עם ילדות קטנות מאשר אתי. אני זקנה מדי בשבילך: כבר מלאו לי שלושים וחמש. במקום זה תוכל לעשות מה שהרומאים היו עושים.” – “מה עשו הרומאים?” שאל בּולוס וקם להביא את המכונית. “הם היו מכניסים נוצה לבית־הבליעה ומקיאים את מה שאכלו כדי שיוכלו ליהנות מארוחה חדשה.” בּולוס אפנדי פרץ בצחוק מלא התפעלות ואמר “תמיד אפשר ללמוד משהו מן ההיסטוריה.” פרופסור ורטהיימר שלא נפרד עדיין מן הכינור התישב מלפנים ליד בּולוס וחיבק את הכינור בשתי רגליו ובשתי ידיו, ואוריתה ישבה מאחור בין גבריאל לגורדון. “אתה תשב על ברכי,” אמר לי גוֹרדוֹן, אבל אני לא העזתי להמרות את פיה של גברת לוריא, ופניתי לחזור הביתה עוד לפני שסגר גבריאל את דלת המכונית. כשהגעתי לשׁער הגדר חלפה על־פני מכוניתו של השופט הזקן. דאוּד היה נוהג בה במהירות מטורפת במורד הרחוב לעבר מרפאת העיניים.

“רק זה חסר לו עכשיו,” אמרתי לעצמי, “ליפול לידיו של דוקטור לנדאו. מבִּזיונות האשה אל שאגות הבעל.” מכיוון שבאתי לקפה גת מן המרפאה ושמעתי במו אוזני את צעקותיו של הרופא הזקן וראיתי את החרדה שהשתלטה על העובדים והחולים גם יחד (פרט לבּרל רבּן שבהתפטרותו הפתאומית גרם – כפי שכבר סיפרתי – לכל המהומה הלזאת) הרגשתי בצורך לעצור את דאוּד ולהזהירוֹ מפני הצפוי לו בפגישה עם הרופא ביום הזה, אלא שהדבר לא ניתן להיעשות: המכונית כבר נמצאה במורד, וכשפניתי אחורה ראיתיה סובבת בפינת רחוב ס"ט פאול לעבר המרפאה. ליבּי אמר לי, משוּם־מה, שהוא ממהר דווקא אל דוקטור לנדאו, אם כי לא היתה כל ודאות בכך, ומתקבל עוד יותר על הדעת שמיהר לאסוף את השופט מאיזה שהוא מקום – אולי מן הספריה הלאומית שנמצאה אז על הר הצופים.

בחלקיק הזמן בו נשקף לי פרצופו של דאוּד מבעד לשמשה הקִדמית ראיתי את עיניו והנה כמו ריקות ועִוורות הן למתרחש סביב. המבט הזה של דאוּד המוכה בסנוורים הזכיר לי את מחקרו המקראי של דוקטור לנדאו שנעשה בעידוּדו ובסיועו של בּרל רבּן בדבר מושגי הראיה בספרי התנ"ך. בחקירותיו גילה הרופא, בין היתר, שבמקרא קיימת הבחנה ברורה בין המחלות שמקורן הוא פגם גופני, לבין המחלות שנובעות מסיבוכים נפשיים. לציון מחלות הגוף משתמש המקרא במשקל פַּעֶלֶת (כגון “יַבֶּלֶת”), ואילו לציון מצבים נפשיים משתמש המקרא במשקל פִּעלון, (כגון “שיגעון” ו"היגיון"). ולפיכך יתאר המקרא את מצבו של האדם העיוור בגלל פגם גופני במילה “עַוֶּרֶת”, כמו שנאמר “כל מום לא יהיה בו: עוורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת,” ואילו את מצבו של האדם שמכשירי הראיה הגופניים שלו הם תקינים, ואף־על־פי־כן הוא עיוור, יתאר במילה “עִיוורון”, כמו שנאמר: יכּכה יהוה בשיגעון ובעיוורון ובתמהון לבב: והיית ממשש בצהריים כאשר ימשש העיוור באפילה." בסערת־נפשו התעוור דאוּד לאשר עיני גופו הראו לו, ואם בכל־זאת לא התהפך באותה נהיגה ולא נפגע בתאונה, היה זה רק בזכות הרגליו של הנהג הוותיק שפעלו מכוח עצמם.

עד עצם היום הזה אינני יודע אם אמנם פירסם דוקטור לנדאו את מחקרו. שאלה זו, שאיננה נוגעת לעצם סיפור המעשה, התעוררה בי עם כתיבה, ומשהתעוררה החלה מציקה לי עד כדי כך שלא הניחה לי להמשיך בסיפור עד שלא אברר את הדבר לאשורו בקטלוג של הספריה הלאומית. כשיצאתי לתחנת האוטובוס שנוסע לקריית האוניברסיטה עלתה בזכרוני תמונה ברורה של דוקטור לנדאו עומד במשרדו ומחזיק גליונות כתוּבים בידיו, ובּרל רוכן עליהם מן הצד ומצביע על משהו. אבל ייתכן שהיו אלה גליונות ההגהה של מאמרו של בּרל על הרפָאים – שהופיע אחר־כך כחוברת בפני עצמה – ולא מחקרו של הרופא על מושגי הראיה בספרי המקרא שנשאר בכתובים והלך לאיבוד מכיוון שלא נדפס מעולם. משהתקרב האוטובוס לאוניברסיטה נחמץ ליבּי פתאום עם ההרהור שהנה זה עתה, בדרך אל התחנה, עברתי על־פני הבית בּוֹ שכנה מרפאת העיניים לפני שלושים וחמש שנים מבלי שמראהו יעניין אותי או יעורר בי ריגוש כלשהו למרות היותי נתון כל־כולי לזכרונות שקשורים בו, ואף־על־פי שהנני עובר על־פניו רק כדי לברר גורלם של מעשים שנעשו בו פעם. החיים החדשים בבית הזה וברחוב הזה דבר אין להם עם החיים ההם. הרגשה זו היתה מעין אישור בהקיץ לתחושה שבחלום חוזר שפוקד אותי אחת לכמה חֳדשים בשנים האחרונות: אני הולך לחפש את אוריתה בקפה גת כדי לבשר לה בשׂורה משׂמחת. אוריתה עדיין לא הגיעה ואני יושב ומחכה לה. יוסף שוִילי, בעל בית־הקפה, גורר פנימה אלונקה שבה מוטלת גוויתה של אוריתה. אני מזמין אצלו כוס קפה עם עוגה ומאיץ בו שיזדרז להגיש לי לפי שאני ממהר לפגישה עם אוריתה. אני שותה ואוכל בתֵאבון ובהנאה מופלגת, ואחר־כך אני מדלג על־פני הגוויה שחוסמת את דרכי החוצה. אני יודע שאוריתה מתה, וידיעה זו אינה פוגמת כלל בעליצות הציפיה לקראת הפגישה אתה.

העליצות שבחלום נובעת מן הוודאות שבחלום שאוריתה שפרחה מתוך גופה גרה עכשיו בגוף אחר, חדש, ועם־זאת נשארה אותה אוריתה עצמה. הגוויה המוטלת באלונקה היא הבַּית הישן שחדל לעניין אותי מן הרגע שנתרוקן מתוכנוֹ ומשימוּשו, ואני יוצא לחפשׂ אותה בביתה החדש. אבל האם באמת ממשיכה אוריתה להיות חיה וקיימת אחרי שפרחה מתוך גופה – פרט להיותה חיה וקיימת וממשיכה את פעולתה באנשים שהכּירוּה – והאוּמנם חזרה להתלבש בגוף חדש? בין כך ובין כך עלי לחפשׂה בתוכי ולהסתפק בזכרונותי ובמחשבותי ובדמיונותי ובהרהורי ובחלומותי, שכּן אין לי כל סיכוי שהוא לפגוש אותה שוב. הרי גם אם ממשיכה היא את קיומה כנפש ערטילאית, לא יוכלו עיני הבּשׂר לראותה בהיותה מחוץ לתחוּם עולם החומר, ואם אמנם התלבּשה בגוף אחר, חדש, נוכל כולנו להיות סמוּכים ובטוּחים שהשתנתה עד כדי כך, שלא רק אני לא אכּירנה, אלא היא עצמה לא תכּיר את עצמה ולא תזכור דבר וחצי דבר מגלגולהּ הקודם. אין אדם טוֹבל פעמיים באותו נהר – בפרשת חיים אחת, קל־וחומר בשתיים!

הדכדוך שכּוסס בי באוטובוס בניגוד גמור לעליצות שבַּחלום החוזר – עליצות שנמשכת תמיד גם לאחר היקיצה – לא נבע רק מן המעבר על־פני המרפאה לשעבר וההרגשה שבאותו מקום עצמו כלום לא נשאר משפע הימים ההם ומטעמם ומצביונם ומאקלימם אם כי הבית ממשיך את קיומו (ועל־אחת־כמה־וכמה שאין כל זכר להם משנהרס הבית ופינה מקומו למגרש־חניה ששינה את חזות הרחוב כולו, כפי שאירע לו, לקפה גת), אלא גם מתקלה קטנה, טפלה ותפלה שקרתה לי בעליה לאוטובוס. אני הייתי הראשון בתחנה, ואחרי באו שלושה־ארבעה אנשים, לא יותר. כעבור דקות ספורות הגיע אוטובוס ריק, כמעט, ובכל־זאת, עד שלא הספיק הנהג לפתוח את הדלת, התחיל מישהו דוחף אותי מאחור וחמת־זעם ניצתה בי. אחד הדברים השׂנוּאים עלי ביותר והמרגיזים ללא נשׂוא הוא הדחף. מוכן אני לוַתּר ברצון ובשמחה על כל שהוא מצרך חיוני ועל כל מציאה נפלאה יוצאת מן הכלל, ובלבד שלא אצטרך לעמוד בתור, להידחק ולהידחף מכל העברים, שהרי אצלנו אין תור ללא הידחפות ומהומה. בּרל רבּן, שהיה מכנה בשם “טבע יהוּדי” כל תכונה נלוזה שבאדם וכל התנהגות מכוערת, ושבמשך עשרות השנים שניהל את המרפאה נתחדדה רגישותו במיוחד למהוּמות התוֹר ולקופצים בּראש מחוץ לתור, העיר פעם, בשׂיחה עם גבריאל, ש"טבע ההידחפוּת היהודית" גורם לכך שגם אם יימצאו בתחנת רכּבת לא יותר משלושה יהודים, וגם אם יגיע קרון ריק מאדם, יתחילו הללו להידחק בפתח ברוב בהילוּת ומהומה. מאחר שידוע לי גם ידוע – כפי שידוע לכל אדם – שניתן למצוא דוחפים ונדחקים בכל עם וגזע וכת ושבט בכל מקום על־פני כדור־הארץ, כעסתי על עצמי שברגע שנתקיים בי מְשלוֹ של בּרל וחשתי במותני את דחיפות מרפקיהם של שלושת היהודים המתפרצים, הזדהיתי עם יחסו של בּרל ואמרתי לעצמי שגרוּעים הם עוד יותר מהשמצותיו. כנגד טענותיה הנכוחות של ביקורת התבונה השקוּלה, שמעתי בדמיוני את בּרל אומר בקול ניחר וָמך, ועם־זאת פסקני ונחרץ, ובמבטא מזרחי מודגש: “מה אִכפת לי מה שקורה בסנטיאגו בין פבלו לרוֹדריגֶז, או מה שקורה בנפולי בין אנטוניו לגִ’נו? אני סובל פה ועכשיו מן היהודים האלה שמוציאים לי יום־יום את הנשמה במשׂרד שלי. ההתנהגות הגועלית של המשפחה שלי מציקה לי ומביישת אותי יותר מכל הנבזוּיוֹת במשפחות אחרות ובמקומות אחרים.”

הדכדוך נמשך לא רק בנסיעה באוטובוס, אלא גם במשך הזמן שעשיתי בספריה. למעלה משלוש שעות חיפשתי גם בקטלוגים העבריים וגם בקטלוגים הלועזיים ולא מצאתי כל זכר למחקרו של דוקטור לנדאו. רק משהחלטתי להפסיק עלתה פתאום מאליה המחשבה, שצריכה היתה לעלות לפני שהתחלתי בטורח המיותר הזה, שאם מחקרו של לנדאו לא נדפס בפני עצמו, אלא רק כמאמר בכתב־עת, לא יופיע לא שמו ולא שם מחברו בקטלוגים, ואין כל טעם לחפשׂ אותו. אילו ידעתי באיזה כּתב־עת הופיע, יכול הייתי לבקש את הגליונות שהופיעו באמצע שנות השלושים. אבל ייתכן שהופיע באחד מִכּתבי־העת שעוסקים במקרא כפי שייתכן שהופיע באחד מכתבי־העת שעוסקים בלשון ובספרות, ובאותה מידה עצמה סביר להניח שנדפס בירחון רפואי, ולאו דווקא בשפה העברית. יכול היה להופיע בפריודיקה הרפואית הגרמנית, כפי שיכול היה להופיע באנגלית. בִּמחי אחד קרעתי חזון בלהות שלרגע החל מבעת אותי עד כדי בחילה: מראה עצמי בדמיוני יושב מזה שנים רבות יום ולילה בסוהַר הספריה המשוממת ומחפשׂ בערימות כל כּתבי־העת הלשוניים והמקראיים וההיסטוריים והרפואיים והפסיכולוגיים בעברית ובגרמנית ובאנגלית מאמר אחד שאולי לא נדפּס מעולם. השארתי את תיבת הכּרטיסיות על השולחן וברחתי החוצה. אחרי למעלה משלוש שעות של הינזרוּת מאונס, קרץ לי עישוּן סיגריה כתענוג שאין למעלה הימנו.

בחוץ הכנסתי סיגריה לפּה, והדלקתיה עוד לפני שעברתי את מפתן הקפטריה. עם חופש העישון השתחררתי גם מן הבּולמוס שכּפה אותי לבקש זכר להלך מחשבתו של דוקטור לנדאו שיהיה קיים ועומד בכתובים, משהו אשר פּרָט לי, אין צורך בו לאיש, גם לא עניין; ועם סילון העשן שפלטתי בהנאה מדוּשנת מן הפה, ואחר־כך דרך נחירי האף, נמוגו שׂרידי הדכדוך. עקבתי אחרי אניצי העשן שנעלמים בחלל וחשבתי פתאום כמה טוב הדבר שכּל זכר לא נשאר. ומה שאמר קוהלת, “אין זכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה להם זיכָּרון, עִם שיהיו לאחרונה,” מה שנחשב למאמר מיוֹאש ומיָאש, הריהו למעשׂה הצהרת חירות, פתח לחופש הגדול ביותר שאפשר להבטיח לו, לאדם.

מבּעד לקיר־הזכוכית ראיתי כמה צעירים פרועי זקן ושֵׂער ומרוּטי מכנסיים רובצים על הדשא. הסתכלתי עליהם בעין טובה: כּולם נראו לי חביבים. הרגשתי שטוב הם עושׂים בהתנערם ממועקת כל הזכרונות והמושׂכּלות והמפורסמות והעקרונות והמצוות והמוּשׂגים והערכים ושאר המיטלטלים העבשים בשׂק המטולא של ירושת הדורות שזקניהם ומנהיגיהם ומחנכיהם ומדריכיהם מבקשים להטיל על גבּם. צודקים הם במלחמת־השחרור שלהם: יש להניח לעולם הישָן שיאכל את בשר עצמו באש שתצא מעצמו ויכלה בעשן של עצמו, ובעין חדשה ובלב חדש ובשיר חדש להתחיל הכל מבּראשית.

במרבצם זה, שנוח הוא ונעים, גם יפה לרַחַף הגיגים ולסלסוּלי מחשבות, היו הם אפילו מוצאים את פרנסתם. למרגלותיהם פרשׂו קישוטים ומזכּרות ותכשיטים ותצלומים מוגדלים מעשה ידיהם ומלאכת כּפם, כפי הנראה, כמין שוּק קטן, צבעוני ועליז. ממקום מושבי ראיתי תמונת תצלום מוגדל נפלא של מנזר בנוי בצלע הר תלוּל על־פי תהום, וכשיצאתי מן הקפטריה בדרכי הביתה, ניגשתי לראות אם אמנם לא טעיתי בהשערתי שאין זה אלא מנזר ס"ט ג’ורג' בוַדי קלט. באותו רגע ניגש אחד העבדקנים הללו אל מוכר התמונות, וּמשראיתי את פניו נרתעתי: היה זה בנו של דוקטור שושן, יהוּדה שושן – הוא ולא אחר! אותו ברנש מגוּדל ומאוּלץ שמאז ומתמיד – גם בהיותו גלוּח זקן וקצוּץ שֵׂער – היה מעורר בי הרגשה לא נעימה, ועל אחת־כמה־וכמה נקטה עלי נפשי למראהו עכשיו, משהרס לי בעצם נוכחותו את תמונת הצעירים המשוחררים. אינני מכּיר אדם כָּפוּת למוסכמות ועבד לאופנת החברה שלתוכה נקלע יותר ממנו, ואם גם הוא התחיל כבר להסתובב יחף בשֵׂער פרוּע וזקן מגוּדל, משמע שהגיעה העת לחפשׂ את הצעירים המשוּחררים מדעת־הקהל בקרב קצוּצי השֵׂער המגולחים למשעי. ושוב אפפה אותי תִפלות מדכדכת מעין זו שבתוכה שקעתי בכניסה לאוטובוס הנוסע לקריית האוניברסיטה. בפתאום נתחוור לי שדכדוּך זה אינו נובע לא מן המרפקים שדחפוּני בעליה לאוטובוס ולא מכשלון החיפושׂים אחר מאמרו של דוקטור לנדאו שאולי לא נדפס מעולם, אלא מעצם הפסקת כתיבת סיפור היום ההוא והיציאה החוצה אל מציאות היום הזה. מסתבר שאין אני מסוגל ליהָנות ממציאוּת היום, אם העכשיו אשר כּאן מנוּתק מתהודת מה שהיה ומן השאיפה אל מה שיהיה, ואם אין רוּחי חופשית להמשיך בטוויית סיפור המעשה שמיתריו מתוחים בין העבר ולעתיד, ואם אין אפשרות בידי לשוב כרצוני אל שולחן־העבוֹדה לכתוב את הדברים. כפי שאין לי כל סיכוי בלכתי היום ברחוב לפגוש את גוֹרדוֹן או את דאוּד אבּן מחמוּד שנהרגו עם פרוץ מאורעות שלושים ושש – זמן קצר אחרי היום בו רקדה אוריתה באמצע רחוב הנביאים למקצבי נגינתו של גבריאל – כן לא אמצא היום זכר לרעיונותיו הבלשניים של דוקטור לנדאו בספריה הלאומית. העולם הזה פה ועכשיו לא רק שלא יעזור לי לבנות את העולם ההוא, אלא, להפך – יפריע לי להתרכז בו, ולא נותר לי אלא לברוח ממנו מהר ככל האפשר.

יהודה שושן החליף כמה מילים באנגלית עם הצעיר האנגלי מוכר התמונות ופנה להיכנס לקפטריה מבלי להבחין בי. מכיוון שהשתחררתי מנוכחותו ומן הצורך לדבר אתו, החלטתי בכל־זאת להתעכב אצל התמונה לפני שובי הביתה. כפי שהבחנתי לפני כן, היה זה באמת תצלוּם של מנזר ס"ט ג’ורג': תדפיס חדש, מוגדל, של צילום עתיק שנעשה מעברו השני של הערוץ, ממקום בו נוהגים עד היום להשקיף על המנזר. המנזר כולו מופיע ברקע דבוּק אל צלע ההר ונטוי על פי תהום, ובמישור הקדמי, מעבר מזה לתהום וקרוב למצלמה, נראים ראשו ועורפּוֹ של גבר בכובע טרופי מחבּק את כתפיה של אשה בכובע קש רחב־שוליים. התמונה כולה הפיקה נעימות מיוחדת במינה של המשכיוּת קוֹרנת כוח ורעננות במשהו עתיק. חשבתי שאותו אנגלי צעיר מצא באחת החנויות בעיר העתיקה – או אולי באחת השכונות של העיר החדשה, במחנה יהודה או בנחלת־שבעה – גלוּיות עתיקות ומסרן להגדלה ולהדפסה. כדבר הזה כבר קרה לכמה מן הצילומים העתיקים של הצַלם בּן־דוב מראשית המאה, שנתגלו על־ידי סטודנט אמריקני צעיר בדרך מקרה, והוא מסרם להגדלה ולהדפסה ומצא את מחייתו במשך כחודש ימים ממכירתם בכניסה לקריית האוניברסיטה. הרי זו אחת התופעות המעודדות ביותר שדווקא צעירים אלה, המשתחררים ממועקת מוסכמות אבותיהם ומוּשׂכּלותיהם, הם־הם שמגלים מחדש, מפרסמים ומכניסים לאופנה דברים יפים מימים משכבר בכל התחומים – בציור, בצילום, בספרות ובמוסיקה – שנשתכחו במרוצת השנים, או שאפילו לא נתקבלו בזמנם משוּם שאז, בשעת היוָצרותם, חרגו מן האופנות המקובלות ונדחקו לקרן זווית. התכופפתי אל התמונה כדי למצוא איזה שהוא סימן־היכר או ציוּן למקורה, אבל לא גיליתי כלוּם. ראיתי שהיא נשענת על תמונה אחרת, והרתעתי אותה הצידה. בּבת־אחת הוצפתי שפע געגועים נוּגים שצבטו בליבּי וחשתי שעיני מתמלאות דמעות. בּולוס אפנדי נשקף אלי מתוך התצלום, יושב בצל סוכך, ידו האחת מחזיקה בנרגילה והשנית מונחת על הכינור בהתממשוּת בלתי־צפויה פה ועכשיו – וגם אם אין זו אלא התממשוּת של תמונה, בכל־זאת קיים בה ממש חומר התמונה וצורתה בעולם החיצון – של סיפור הזיכּרון שנפסק על־ידי אותו עולם חיצוני עצמו כשיצאתי אליו לחפשׂ בו ביודעים ובמתכּוון זכר לממשות סיפורי. רק אחרי התפעמוּת־הפתאום הבחנתי בדמותו הצנומה של ילד עני שעומד מאחורי בּולוס בפינת התמונה – אינני יודע מדוע נראה הכל בצילום זה עני כל־כך ומעורר רחמים – ברכיו בולטות מתוך רגליו הצנומות והוא גוחן בדאגה על ציפור שמפרכסת בידיו. הצצה נוספת גילתה לי שאין זו ציפור אלא חוברת, ושהילד הזה העני הוא אני עצמי: גוֹרדוֹן צילם אותי קורא בשירי התמוּז לאשרה בשעה שבולוס קונה את הכינור מידי ורטהיימר (שאינו מופיע בתמונה זו בהיותו מחוץ לזווית המצלמה). מתוך ההתרגשות רציתי לצעוק לעברו של הצעיר האנגלי שהנה – הפלא וָפלא! – אני עצמי מצולם בתמונה שהוא מוכר, אבל מבט חטוף אחד בו מנעני מלחלוק אתו את חוָיותי העוברות על גדותיהן: אני, לאמור: השוֹטה הזקן הזה שנעצר להסתכל בתמונות – ברור שלגביו כל מי שעבר את גיל הארבעים הריהו זקן משעמם ותפל – לא מתחיל לעניין אותו. שאלתי אותו אם ידוע לו מי צילם את התמונות האלה. הוא נתן בי, לראשונה מאז נעצרתי לידו, את עיניו האדישות, ואמר “אינני יודע.”

“אבל אני יודע,” אמרתי בהתרגשות למרות מאמצי לשמור על שלוָתי – לפחות על סבר של שלוָה – “זה היה קצין אנגלי בשם ויליאם גוֹרדוֹן שנהרג בשנת שלושים ושש – בוודאי כמה־וכמה שנים לפני שאתה באת לאוויר העולם – כששירת במשטרה פה בירושלים. הוא נהרג ממש ביום הראשון לפרוץ המאורעות, בדיוק שמונה ימים אחרי שצילם את התמונה הזאת. חבל שנהרג ולא זכה לראות במו עיניו את צילומיו מוגדלים ונמכרים כתמונות יפות לקישוט חדריהם של צעירים. אתה יודע – פרט לשלושה או ארבעה חברים, לא ידעו בני דורו בימיו להעריך את עבודתו: אני רוצה לומר – את אמנות הצילום שלו; אבל, בעצם, הרי גם את עבודתו כקצין לא החשיבו כלל. אחרי למעלה מעשרים שנות שירוּת בכל קצות האימפריה הבריטית, נשאר גוֹרדוֹן בסך־הכל קצין זוּטר בלתי־ידוע ולא־נחשב, מפקח איזו תחנת משטרה קטנה – משטרת מחנה־יהודה. הממונים עליו – אלה שלא שכחו את עצם קיוּמו – ראו בו מין בּרנש־לא־יוּצלח שלהוּט אחר תחביבו – תחביב הצילום – יותר מאשר אחר עליה בדרגה או הצטיינות במילוי תפקידו. לדעתם של אלה לא הצליח בתחביבו יותר מאשר בשירותו. הם לא מצאו בצילומיו כל עניין, טעם או יופי שהוא. איפה מצאת את המקור של התמונה הזאת? בוודאי באחת מחנויות המזכּרות בעיר העתיקה שהיו שייכות בשעתן לבולוס אפנדי – לזה האדון עצמו המצולם בתמונה בשעת עישון הנרגילה שלאחר ארוחת הצהריים – ואתה יודע: – אני עצמי מצולם בתמונה הזאת. הילד שבפינה שרוכן על משהו שנראה כציפור ולמעשה איננו אלא ספר שירים הריהו אני עצמי כפי שהייתי בגיל עשר…”

הנה: – למרות מאמצַי ועל אף אדישוּתו המוחלטת של אותו צעיר וחלף ההרגשה הרעה והמרה – הרגשה שיש בה מטעם חילוּל הקודש של כל מי שמשַחת את דבריו לריק ומספר דברים שבַּלב על אוזניים זרות וערֵלוֹת – לא הצלחתי להתאפק והכנסתי בכל־זאת לדברי את עניין הילד המצוּלם בפינה! כדי להביא קץ לכך, מיהרתי להוסיף “אני קונה את שתי התמונות האלה,” ושלפתי את הארנק.

“אני לא המוכר ואינני יודע איפה מצא הוא את המקור שלהן.”

“ואיפה המוכר?”

“אינני יודע. בוודאי יבוא תיכף. חוץ מזה התמונות כבר מכורות לפרופסור הזה שהגיע לפניך. הנה, כאן – לזה שנכנס עכשיו לקפטריה” הוא התכוון ליהוּדה שושן שהועלה לאחרונה לדרגת פּרופסור חבר – “וחוץ מזה אני חושב שאתה טועה.”

“אני טועה?” כמעט שצעקתי עליו. “במה אני טועה?”

“הצילומים האלה לא נעשו כאן. אינני מכיר לא אותם ולא את המוכר שלהם, אבל שמעתי אותו אתמול מספר לפרופסור הזה שהוא הביא אתו את התמונות מאנגליה. אלה הן תמונות מהאוַאנה, ונדמה לי שהוא דיבר על גולה קוּבּני שצילם אותן.”

אינני יודע מדוע העלה בדעתו את קוּבּה דווקא – אולי מכיוון שהאוַאנה ופידל קאסטרו וצ’ה גוַארא ובכלל אמריקה הלטינית נכנסו לאופנה. מכל מקום ברור שהוא מערבּב את היוצרות ושדיבּוריו על מקורם של התצלומים, וכן גם אדישותו, נובעים מתוך איזה שהוא טַשטוש החושים. לא השבתי לו דבר ומיהרתי לקפטריה בעקבותיו של אותו יהודה שושן שמפניו התחמקתי לפני כמה רגעים. אפילו התנחמתי בכך שהוא קנה את התמונות ולא מישהו זר: אילו קנה את התמונות אדם אחר בלתי־ידוע לי, קשה היה לי לגשת אליו סתם כך ולהודיע לו שמכיוון שהתמונות שקנה חשובות לי ביותר, הריני מבקש שיואיל להרשות לי לצלם אותן כדי שיימצא ברשותי העתק. מאחר שיהוּדה שושן מוכּר לי, לא תהיה כל בעיה, גם ייתכן שהוא מכּיר אישית את המוכר שנעלם דווקא ברגע בואי, ושבעזרתו נוכל למצוא עוד תמונות מצילומיו של גוֹרדוֹן.

כשנכנסתי בחזרה לקפטריה מצאתי את יהודה שושן יושב באמצע האולם מוקף נערות־חמד, האחת יפה יותר מחברתה. היו שם, אמנם, גם שניים או שלושה בחורים, אלא שהללו היו בטלים ומבוטלים כנגד יהוּדה שמשך אליו את מבטי כל הנערות המקיפות אותו. כולן נשאו אליו עיניים מעריצות, וכל אחת, על־פי דרכה, ניסתה למשוך אליה את תשומת־ליבּו. אביו, עליו השלום, לא זכה למין גן־עדן מוסלמי אשר כזה, לא כל עוד היה סרוּליק ספרן ספריית בני־ברית, ולא אחרי שהתנצר והיה לרֶבֶרַנד ישראל שושן, רועה העדה הקלוִיניסטית. גם בקרב חבריו של יהודה המרביצים תורה באוניברסיטה לא זכור לי שראיתי פרופסור מוקף זֵר נערות נאות שמשתדלות כל־כך לשׂאת חן וחסד מלפניו. היו כאלה שנשאו עיניהן למוצא פיו בשתיקה אומרת עמקות של הזדהות והבנה, וכנגדן היו אחרות שניצחו זו את זו בדיבּורים שנונים תוך כדי שליחת מבטים לעברו. רק אחר־כך הבנתי שאין אלה סתם סטודנטיות, אלא מועמדות ללהקת תיאטרון שהוא מקים כראש החוג לדרמה, (בנוסף על תפקידו כפרופסור ליוָנית עתיקה) כפי שרק מאוחר יותר הסתבר לי שמקרה התמונה העתיקה של בּולוס־אפנדי־משכבר־הימים גרם לי להיות עד־ראיה לנקודת מפנה בחייו של יהודה שושן בה היה לבמאי שחולל סערת־רוחות בארץ. אין להיחפז ולהסיק ממעמד זה את המסקנה הבולטת והפשטנית ביותר שכל אותן הִתחַנחנוּיות נשיות המקיפות אותו נבעו רק מתוך חנופה של נערות שאפתניות שמבקשות בכל מחיר לזכות בתפקיד חשוב מידי מי שיכול לקבוע אותו ולהעניקו כראות עיניו: בנוסף על שאפתנותן של אלה, קיים היה כוחו המשפיע של יהודה שבאמת הילך עליהן קסם שהשתקף בהעוֹיות פניהן ובדרך בה חיקוּ – שלא מדעת – את תנועותיו האופייניות, את נוסח דיבורו ואת חיוכו. ואשר לי – יותר מכל קשה עלי נוּסח דיבורו, וחיוכו משום־מה – מעביר בי ריטוטים של עצבנות. פיו מתהדק כלפי מטה כשהוא מתחיל לדבר, כפיו של מי שטעם פתאום מַמרורים, ותוך כדי דיבור מתחוור לו, לשומע, שבּחילה זו איננה אלא סימנו של אדם חשוב שמכּיר בערך עצמו ומבטל מראש כל התנגדות למעמדו וכל אדם שעשוי לחלוק על דעתו. חיוכו מעצבן אותי כל־כך אולי מכיוון שלעולם אינני יודע איך לפרש אותו. אין זה חיוכו של אדם שמאיר פניו אליך מתוך טוב־לב, וגם לא חיוך של שמחה־לאיד. עם פגישה מתרפט פיו בחיוך מקוטע שמאלץ אותך לחייך כנגדו בכעין שותפות הרגשה ותמימוּת־דעים שאכן הכל מבחיל ומטריד ונבזי וקטנוני, וזאת אפילו כשאתה שׂמח ונהנה מן הדברים היפים והטובים. ומה שנוגע לשׂמחה משוחררת ולהנאה טבעית, אני עדיין לא גיליתי את עקבותיהם לא בחיוכו של יהודה ולא בהתנהגותו בכלל. כשאין אירוניה בחיוכו, מהבהבים מתוכו נצנוצים של מתח פנימי מפותל שמעבירים בי – כפי שכבר ציינתי – ריטוטי עצבנות. חיוך נפתל זה עם דרך הדיבור המבטלת וכל יתר התכונות שמעצבנות אותי, שובבו דווקא את ליבּן של נערות־החֶמד ששתו בצמא את דבריו על התפיסות החדשות באמנות הבימוי. גם אני נאלצתי להצטרף אליהן ולשמוע חלק מהרצאתו. כשניגשתי אליו הבין מיד שאני רוצה לומר לו משהו, והורה לי באצבעו מקום לשבת עד שיכלה את דבריו ויתפנה אלי.

על אף ההשפעה המזיקה שיש לנוכחותו עלי, ואם כי ישבתי שם שלא בטובתי, ולמרות חוסר הסבלנות שלי, מצאתי בדבריו עניין גובר והולך וקיבלתי מהם תמונה ברורה ומדוייקת מן המתרחש כיום ומתחדש והולך בעולם התיאטרון, עולם שהוא זר לי לגמרי. הוא גילה לא רק ידיעה מפתיעה בכל פרטי־הפרטים של כל התיאטראות החלוציים הקטנים בניו־יורק, בלונדון ובפריס, בסוגי המחזות המוצגים ובשמות הבמאים ובטיבם, אלא גם הבנה לרוח המפעמת בכל שיטות הבימוי החדשות עם יכולת ניתוּח דק של המרדנוּת החברתית והמרי האישי המתבטאים בחידושים הללו. הוא תיאר בפירוט בימויה של תמונה במחזה מסויים בה הגיבּורה הראשית, שמופיעה בכל מערומיה, משתינה על הבמה אל מול פני הקהל, בה־בשעה ששתיים מחברותיה הערומות כמותה יושבות ומאוננות כנגד גמד מקושט בחליפה כחולה ובעניבה אדומה שעומד נשען על פנס וקורא בעיתון.

בשעת דיבורו הסתכלתי בבנות המקיפות אותו, וביחוד בנערה אחת שהזכירה לי את יעלי גוטקין מן הימים ההם – יעלי גוטקין שיושבת בקפה קנקן ומעתיקה בכתב־ידה משיריו של אשבּעל עשתָרוֹת: היה לה אותו מבט מרוכז, רציני, חכם ותמים באמונתו כאחת. חשבתי על התהום הפעורה בין דיבור למעשׂה: לא הרי הקשבה מרוכזת להרצאה על מחזה בלונדון הרחוקה, בו מישהי מתפשטת ומציגה לפני הקהל אשה משתינה, כהרי ביצוע אותה הצגה. מה היתה עושׂה בת־טובים עדינת־נפש זו אילו פנה אליה יהודה פתאום ואמר לה: “פה לונדון ואת השחקנית. קוּמי, התפשטי והציגי לפנינו!” כשחשבתי כך, ובאותה שעה, עדיין לא ידעתי מה עמוקה האמונה שמפעמת בליבּהּ של אותה בחורה ביהודה שושן ובכל מוצא פיו ובפירושו שלו לאמנות התיאטרון. כפי שיָעלי גוטקין זו שסבלה מן השמש, ותיעבה את עבודות המטבח, ולא ידעה לבשל, יצאה בשעתה אל לַהט־שמֶש־מִדבר־יהודה כדי להיות מבשלת לחברי גדוד העבודה, מתוך אמונה ותחושת חלוציות שכזאת עלתה עכשיו תלמידתו של יהודה שושן עירומה על הבּמה כדי להציג־על־קידוש־אמנות־התיאטרון אשה משתינה. בשעת הצגת־הבּכורה שנערכה בחוג מצומצם של אינטלקטואלים ושוחרי אמנות למיניהם, סח לי מנהל התיאטרון העירוני שאחרי שתירגם יהודה מאנגלית את המחזה “הוי סייגון, הוי האנוי” והציע אותו לבימוי, לא האמין איש בהנהלת התיאטרון – המורכּבת בכל־זאת מאנשי תיאטרון ותיקים שמכירים היטב טיבן של שחקניות ויודעים מה שאלה מוכנות לעשות כדי לזכות בתפקיד במחזה – שֶׁפֹּה, בארץ, תימצאנה שחקניות מבנות ישראל שתסכמנה להציג לפני הקהל הרחב כל מה שעושות השחקניות הלונדוניות. ההנהלה החליטה להעלות את המחזה רק מכיוון שהוא באופנה כיום, ובגלל הצלחתו הסוחפת באמריקה ובארצות אירופה. את בימויו הפקידו בידי יהודה דווקא משום שאיננו במאי מקצועי אלא “פרופסור”, מתוך אמונה “באיש־הרוּח” (מתוך דבריו של מנהל התיאטרון הבינותי שהוא רואה במוסדות האקדמים בּית־יוצר לאנשי רוּח, ושבעיניו כל תואר אקדמי מציין את מעמדו של האדם בעולם הרוחני בדומה לדרגה שמציינת את מעמדו של האדם בעולם הצבאי. באופן זה סטודנט הוא טוּראי במעלות הרוּחניות, ומוּסמך הוא רב־סמל, ודוקטור הוא קצין ואילו פרופסור הוא אדם שנתעלה לדרגת אלוף הרוּחניות). והנה, מה קרה? בא “איש־הרוּח” ובמקום לעדן את ההצגה, הצליח “להוציא מן השחקניות מה ששום במאי מקצועי לא היה מצליח להוציא מהן.” למרות נימת ההתנצלות השזורה בדבריו, היה מנהל התיאטרון מלא הערצה לא לבימוי כשהוא לעצמו – שאיננו אלא העתק, מדוייק פחות או יותר, של הבימוי האנגלי – אלא לכוחו של יהודה “להוציא מן השחקניות מה ששום במאי מקצועי לא היה מצליח להוציא מהן,” ליכולתו של אדם זה להשתלט על להקת נערות ולשעבד אותן שעבוד מוחלט לרצונו: רצונו שתתפשטנה ערומות על הבמה ותאוננה לפני הקהל, הריהן מתפשטות ערומות ומאוננות לפני הקהל. המלך אחשוורוש בוודאי יכול היה ללמוד מיהודה שושן פרק בהצגת נשים לפני קהל מוזמנים.

במחזה זה כבכל המחזות שעתידים היו לבוא בעקבותיו, צריך היה יהודה לשעבּד לרצונו בעיקר את השחקניות – ולא את השחקנים – בגלל טיבם של התפקידים המשומרים להן. כאותו גמד במחזה הראשון שנשען בלבוּשו על פנס רחוב וקורא בעיתון מתוך אדישות גמורה לנשים המאוננות לפניו, כן גם יתר תפקידי הגברים, בין לבושים ובין עירומים, לא דרשו מן השחקן משהו מכאיב או קשה במיוחד. כנגד זה נמצא בכל אשה, כמעט, שהופיעה באותן הצגות משהו מעורר שאט־נפש, איזושהי גסות מבחילה, קו נתעב או תכונה מגעילה לא באישיותה הפרטית, המיוּחדת במינה, החד־פעמית של אותה דמות (כי על־כן במחזותיו שהצטיינו בהעדר־התפתחות־של־עלילה, אשר בהם לא נמצא כל קשר עם העבר וכל השֶלֵך לעתיד וכל זיקה למקום ולזמן, היו הדמויות כולן, כגברים כנשים, מצוּיינות בחוסר קו־של־אופי או סימן של אישיות מסויימת –) – אלא במהות הנשית שלה. נמצאו, אמנם, גם נשים אחרות פה־ושם במחזותיו – אלא שאלה היו אווריריות ושמימיוֹת כל־כך עד שחדלו להיות נשים והפכו למיני מלאכים־חסרי־מין שלא נועדו אלא להדגיש שאשה, כל עוד היא אשה, ובאשר היא אשה־בשר־ודם, הריהי מוּקצית־מחמת־מיאוּס.

כשסיים את דברי ההסבר בקפטריה והזכיר ללהקתו שהחזרה מתחילה בדיוק בעוד חצי שעה באולם התיאטרון, פניתי אליו בעניין התמונות שקנה. “אה, כן. ה־POSTERS,” אמר, “באמת טוב שהזכרת לי. קניתי אותם כבר לפני ארבעה ימים, אבל אני כל־כך עסוק פה בהרצאות ובסמינריונים באוניברסיטה, ובהקמת החוּג לדרמה, שאני כל פעם שוכח מחדש לקחת אותם. כשניסע עכשיו לחזרה, אכניס אותם למכונית, אבל יש לנו עוד מספיק זמן לשתות קפה. החזרה מתחילה רק בעוד חצי שעה, והנסיעה לשם זה עניין של חמש דקות.” מכיוון שהתיַשבנו חזרו התמונות ונשתכחו משוּם “יצירת החוּג” והאורחים הגוזלים מזמנו. הוא הזכיר שני שמות של כותבי מחזות אנגלים שבאו לבקר בארץ והריהם מתארחים בביתו, ועד שלא יחזרו אלה לארצם תגיע הערב שחקנית מארצות־הברית וגם היא תפוֹל על ראשו שלו.

השמות, הן של המחזאים האנגלים והן של השחקנית האמריקנית לא אמרו לי ולא כלום בהיותי, כאמוּר, רחוק מעולם התיאטרון, אבל מכיוון שיצאו מפיו, אין לי כל ספק בכך שמפורסמים הם, שמדובר בהם, שמקום שמוּר להם באופנת האמנוּת בעונה זו, ושהוא עצמו זחל על גחונו ועשׂה שמיניות עד שהצליח לגרור אותם לביתו. יהודה שוֹשן זה, שבמשׂאו־ובמתנו עם בני־האדם הוא לא רק תובעני, תקיף ומצווה, אלא גם מדיף זלזול – ביחוד לגבי חבריו לעבודה באוניברסיטה (ועוד יש בקרבם גם כאלה שמתחילים לחזר אחריו ולבקש את קרבתו, כאותן נערות בלהקתו, רק אחרי שנשבה בפניהם רוח הבוּז שלו) – הוא עצמו מסוגל לכל התבטלוּת, התרפסוּת, חנופה וליחוך פִּנכּה ברגע שיבקש להתחבר אל אמן מפורסם. הייתי פעם עד־ראיה לכך איך התחנן לפני שחקן הקולנוע האמריקני, אדוארד ג' רוֹבינסון, שיואיל לזכות אותו לפחות בשתיית כוס טה בביתו. בכל־זאת לא בהתנשׂאוּת, גם לא בצליל של סיפוק סיפר לי את דבר התארחותם בביתו, אלא בקול עייף מפוּסק אנחה של אדם טרוּד שבאו עליו אורחים לגזול מזמנו את מעט הפנאי שהשתייך לו מטרחותיו. מתוך נימת דיבּור אשר כזאת נמצא השומע לָמד שהמארח דנן חשוב מאורחיו, ויהיו הם מפורסמים כּאשר יהיו. הוא הטביע את מועקתו בגמיעה ממושכת מכוס הקפה, תופף באצבעותיו על השולחן ואחר־כך החליק בשתי ידיו את שׂערו מן הצדעַיִם אל העורף ומבט עיניו קפא בנקודה רחוקה. כך היתה בשעתה אלקה הזקנה, דודתו של אביו, מפסיקה מעבודתה, מחליקה בתנועה כזאת של שתי הידיים את שׂערה וקופאת פתאום במין סבר כזה של מבט רחוק. בּבואתה של אלקה שנשתקפה לי באורח כה בלתי־צפוי מתוך פניו ותנועות ידיו ריכּכה בבת־אחת את כל יחסי אליו. רציתי לשאול אותו אם זכוּר לו איך רקעה אלקה את מאפרת הטווס משנזכרתי שהיא מתה עוד לפני שאביו התחתן עם פאולה אמו. המפתיע שבדבר הוא, אם כן, שלא רק קוֵי הדמיון החרותים בהבעת פניו, אלא אפילו אותן העוָיות ותנועות הידיים באו לו בתורשה מדודת אביו שאותה לא הכּיר, ולא מתוך חיקוּי כלשהו, מדעת או שלא מדעת, שיכול היה לשמש בסיס לתכונות נרכּשות. פירורי אלקה אלה בתרכּובת התורשה של יהודה לא זו בלבד ששינו את טיבו בעיני כתבלין הנותן טעם למרק שהיה בלעדיו תפל ולרגעים מאוּס, אלא גם הבהירו לי את מקור נהייתו התמוהה של זה אחר האמנוּת. אלקה בשעתה, אחרי שכּך קפאה על סבר פניה ומבטה הרחוק, היתה שולחת את ידה בתנועת־פתאום נמרצת אל מתחת לשולחן, מפשפשת ומעלה את מגש־הנחושת הראשון שנזדמן לה, ומתחילה לרקוע במהירות: כחוּטי החשמל הגלויים לעין שמעבירים זרם נסתר, היו ידיה הדופקות בפטיש ובמפסלת מעבירים את התמונה שחזתה בעיני־רוחה אל פני המגש, ומה שהיה קיים פעם בדמיונה בלבד, נחרט בנחושת והתמחש כתבליט שנושא את עצמו בממשות בלתי־תלויה בה. אבל נכדו של אחיה, יהודה זה היושב מוּלי, שלא קיבל ממנה אלא פירורים בלבד, שלא זכה לא בדמיון יוצר ולא בכוחו של האמן להפוך את אמת חוָיות חייו לאמת של יצירה אמנותית, ושבכל־זאת חש געגועים למשהו מעל ומעבר לתארי הכבוד המעטרים את שמו – כשהוא התנער מהזיותיו, קפץ ממקומו בחיפזון ונתן לי פקודה לאמור “כן. כשנגיע לאולם־החזרות אל תשכּח להזכיר לי לדרוש ממנהל התיאטרון שיעמיד לרשותי מחר את שני טכנאי התפאורה. שניהם צריכים לעמוד לרשותי מחר, ובלי כל תירוצים.”

אמרתי לו שאין בדעתי לבוא אתו אל אולם התיאטרון, וחזרתי אל התצלומים שבינתיים שוב נשתכחו ממנו. הסברתי לו מדוע מבקש אני שירשה לי לצלם את התמונות שקנה, ומתוך סבר פניו נראה היה לי שלא תהיה כל מניעה מצידו, אלא שברגע המכריע, כשעמדנו בפתח הקפטריה והוא, כמדומה, כבר נכון היה לגשת אתי אל המוכר ולמסור לידי את התמונות, עשיתי את הטעות החמורה בכך שהזכרתי את אביו. בהתלהבותי הגוברת והולכת מסיפור הנסיבות בהן צילם גוֹרדוֹן את התמונות הללו, אמרתי לו שאביו היה בשעתו החבר הטוב של גבריאל ושל בּולוס אפנדי המצולם כאן ושל כל אותה חבורה קטנה. בבת־אחת קדרו פניו של יהודה ונתעוותו. “איזה בּולוס אפנדי? מה בּולוס אפנדי? על מה אתה מדבר? התמונות האלה לא צולמו בארץ. הן הגיעו מאנגליה. סטודנט מאוכּספורד הביא אותן.” כעסו העצור חילחל מתוך כל מילה שיצאה מפיו. “חוץ מזה אבא שלי לא דיבר אתי אף פעם לא על גבריאל ולא על בּולוס אפנדי ולא על גוֹרדוֹן מפקח משטרת מחנה יהודה. את התמונות האלה צילם מאן רֵיי שהיה אחד מגדולי אמנוּת הצילום בשנות העשרים. הוא היה צלם מפורסם שהשתייך על חוג הסופרים והציירים האמריקנים שהתגוררו באותן השנים בפריס, כמו ארנסט המינגוֵי, סקוט פיצג’רלד ואחרים. ואם זה לא הוא עצמו שצילם את התמונות האלה, אז זה צלם אחר מאותה אסכּולה: אפשר להכיר בקלות את האסכולה הזאת על־פי הקומפוזיציה של התמונה, זווית הראיה, משחקי האור והצל ותפיסת הפורטרט.” הרעיון שאיזה קצין־משטרה מוגבל ופחוּת יהיה מסוגל ליצור משהו חשוב ונכבד עד כדי קישוט הקירות בדירתו היה לו, ליהודה, קשה מנשׂוא. מסתבר שהיתה זו מצידי ממש חוצפה להעלותו על דל שפתי. בכל־זאת אולי היה מצליח לפטור את החוצפה הזאת בחיוך של ביטול, כדרכו, ולא מתרתח כל־כך, לולי כרכתי את גוֹרדוֹן בצרור אחד עם אביו. הזכרת שם אביו בפניו העליבה אותו, משוּם־מה, והוא ככל שנקל לו להעליב כל אדם, כן רגיש הוא ביותר לכל צל של זלזול, ולעולם אין לדעת במה עלול הוא לראות כוונת עלבּון או פגיעה בכבודו. עד שלא הגיב כך על סיפורי, לא זו בלבד שלא ביקשתי להעליב אותו, אלא אפילו נטיתי לפייס את דעתו מן הרגע שנתגלו לי בו קווים משל אלקה הזקנה. חשתי בחרדה מצועפת מעבר למבטו הבוחן ורציתי לדבר אתו כפי שהייתי מדבר עם אדם קרוב לליבּי ולומר לו שלכל אדם ואדם יש זכות יסוד לדרך חייו ולהרגשותיו ולמחשבותיו ולטעמו, בין אם אלה מוצאים חן בעיני החברה, ובין אם אינם מוצאים חן בעיניה. חשבתי אפילו על כך שבילדוּתו סבל, בוודאי, קשוֹת וספג ללא הרף עלבונות ועקיצות מידי כל ילדי בית־הספר, ואולי אפילו מצד המורים בגלל רעיונותיו המשונים של אביו: הרי אביו, לאחר שהתנצר והיה לדוקטור ישראל שושן, רועה העדה הקלוִיניסטית, החליט שהוא ממשיך להשתייך על העם היהודי, ולא רק להשתייך אלא אפילו להחזיק בדעות לאומיות קיצוניות, להילחם לזכותו של עם ישראל על ארץ־ישראל השלמה המשתרעת על שתי גדות הירדן, ושאין בינו לבין יתר בני עמו אלא זו בלבד שעיניו נפקחו לאמת נבואתו של ישוע מנצרת שהיה גדול נביאי ישראל. בהיותו יהודי בן דת האוַנגליון, או נוצרי בן העם היהודי, שלח את בנו יחד עם כל בני ישראל ללמוד בבית־הספר היסודי ובגימנסיה העברית בירושלים, וכאן בוודאי זכה הנער לטעום מנחת זרועה של הקנאות שלנו. הרי אנחנו, כידוע, אוהבי סובלנות ורודפי סובלנות ותובעי סובלנות רק כשהדברים אמורים ביחסם של הגויים אלינו. היהודי, כל עוד יושב הוא בקרב עם אחר ותלוי ברצונו הטוב של זה, הריהו לוחם גדול למען חופש שוויון ואחוָה ובעיקר סובלנות, שלולי סובלנותם של הגויים לא היה לו קיום, ואילו לגבי אחיו־בני־עמו או לגבי זָר שיושב בקרבו ותלוי בו, הריהו מוכן ומזומן לכלות בו את כל זעמו על כל עקימת חוטם משונה. הדברים ידועים, ועלה בדעתי אפילו לבקש אותו שיספר לי קצת על ילדותו, על יחסם של התלמידים והמורים אליו ועל עובדת היותו בנו של המומר, ולעודד אותו בכמה מילים טובות שיכול אני לומר לו על יִחוּסוֹ, ולא רק על אביו אלא גם על דודת אביו, על אותה אשה נפלאה אלקה, אלא שכל כוונותי הטובות לגביו נמוגו מפני להט זעמו עלי. אילו פגש יהודה שושן זה מין אשה כאלקה, לא היתה היא נמצאת בעיניו ראויה שיתן את דעתו עליה, ולא היה מרשה לה לעבור את סף ביתו, ואילו באתי אני וסיפרתי לו שאשה זו הנקראת בפי ילדי השכונה בשם “האמא של החתולים” שארת־בשׂרו היא, דודת אביו, לא היה סולח לי לעולם על העלבון הנורא הזה, היה רוצח אותי נפש בדוּ־קרב, אילו היה דו־קרב־של־כבוד חוזר לאופנה ואילו הייתי אני בעל מעמד נכבד די הצורך בעיניו.

כשהתעשת מן הזעזוע שגרמה לו הסברה שלי בדבר מקורם של התצלומים, ניגש אליהם והסתכל בהם ממושכות. חזרתי וביקשתי ממנו שירשה לי לצלם עותק אחד מכל אחד מהם, אלא שהוא גולל אותם מבלי להגיב על בקשתי והכניסם לארגז המכונית שלו. לרגע נעצר כתפוּס להרהור־פתאום שחלף במוחו, ובחיוכו המקוטע – זה החיוך שמצליח תמיד לעצבן אותי – נתן בי את עיניו הבוחנות ואמר, “הנח לכל השטויות האלה. בוא אתי לחזרה. כדאי לך: תראה בחורות יפות מתפשטות. אצלי הן תהיינה ערומות לגמרי. בלי חזיה ובלי תחתונים.” את הדברים הללו אמר בנעימה אשר ממנה משתמע ששנינו מבינים, כמובן, שאלו הם ליצוּצי התבדחוּת, שהעיקר נעוץ באמנות הבימוי והמחזה, ושעם־זאת גלוי וידוע לו, ליהודה, שעודני שרוּי בשלב ההתפתחות הירוד, הפרימיטיבי הלזה בו עשוי אני להתרגש למראה אשה מתפשטת.

“תודה. אבוא בפעם אחרת,” אמרתי לו. “אני רוצה עכשיו לחכּות פה עד שיבוא המוכר. אני רוצה לברר אצלו בדיוק איך הגיעו הצילומים האלה לידיו. איפה ואיך ומידי מי קיבל אותם. זה לא ייתכן שאני טועה עד כדי כך…” רציתי להוסיף ולהסביר לו שהילד המצולם בפינה הרי זה אני עצמי כפי שהייתי באותם הימים, אלא שמבט עיניו – אותו מבט בוחן ומשועשע של אדם שמאזין לדמדומיו של אחד תמהוני המנוּתק מן המציאות – מנע אותי מגילויי־לב נוספים. הוא פנה לו לדרכו אל מכוניתו ואל הצגתו מבלי לזכות אותי בדיבור נוסף, ואני נשארתי על עומדי נסער־חרון־אין־אונים־על־עצמי והמוּם. לא יכולתי לסלוח לעצמי על מה שאמרתי ליהודה ועל איך שדיברתי אתו, וייתר־על־כן הייתי המום. בעיקר כעסתי על עצמי על עצם העובדה שפניתי אליו בבקשה כלשהי – אני שעמדתי על טיבו כבר לפני שנים – וסיפקתי לו בכך לא רק את תענוג הסירוב, אלא גם הזדמנות להטעימני מנחת שתלטנותו. ואם לא די בכך, הפלגתי פתאום לגילוי־לב והעריתי עליו מחוָיות ילדותי היקרות לי ביותר, ויתירה מזו: גלשתי לרחמים עליו. התחלתי לדמות בנפשי את כל הסבל שעבר עליו בילדותו בבתי־הספר הירושלמיים בגלל היותו בן־של־מוּמר. נניח שסבל – מה שעדיין טעוּן הוכחה, וייתכן אפילו שזכה משוּם כך לכבוד מיוחד במינו. הוא לא למד בבתי־ספר דתיים אלא בבתי־ספר חילוניים מתקדמים, ואנחנו כל בּית ישראל, כפי שמצד אחד מסוגלים אנו לרדוף עד חורמה כל מי שאינו חושב ונוהג כמונו, כן מתמלאים אנו, מן הצד האחר, התפעלוּת מכל שהוא זר ויוצא־דופן – אבל נניח שסבל, וסבל קשות, וכל עלבּוֹנוֹת ילדותו הם שגרמו לו שיהיה כאשר יהיה – האם עלבוֹנוֹת ילדותו ממתיקים את הטעם המר שלאופיוֹ? האם ההסבר לתוקפנותו, לעוקצנותו, להיותו שׂשׂ תמיד אלי הלבּנת פני כל אדם ברבּים, האם הסבר זה הופך את התנהגותו לנעימה? לכל מעשה תועבה שבעולם ניתן למצוא הסבּרים פסיכולוגיים, ואין לך אדם בעולם שלא נפצעה נפשו בילדותו פצעים קשים די הצורך לשמש עילה להתנהגות נתעבת. כל אדם נושׂא בנפשו את צלקותיו שלו, ואינו שונה מחברו אלא באופן נשׂיאתן, ואם אמשיך אני כך למרוֹח הבנה פסיכולוגית על כל אחת מעקיצותיו של יהודה זה, סופו – כמו שהיתה הגברת לוריא אומרת – שהוא יעשה לי “פיפי באוזן”, וכמקרה הפסיכיאטר של בּרל רבּן יקרה אותי. לבּרל רבּן היה סיפור שאותו אהב לספר, ביחוד כלפי נטייתה של יעלי גוטקין להמתיק את משפטו הקשה על קרוֹביו – ובני־משפחתו־מצד־אביו. הוא היה מספר מעשה בפסיכיאטר אחד שחזר הביתה מעבודתו ובא איש אחר בעקבותיו, אחד מן הנתונים לטיפולו, והשתין עליו. נזדעזעה אשתו של הפסיכיאטר וצעקה “מה זה הוא עושה לך?” ענה לה הפסיכיאטר ואמר “זאת הבעיה שלו ולא שלי.”

יותר מכל הסעיר אותי באותה פגישה מבטו הבוחן והמשועשע של הפרופסור הצעיר יהודה שושן כאילו מאזין היה לדמדומיו של מי שאינו שפוי בדעתו, וזאת בשילוב עם הוַודאוּת התקיפה שבה קבע ש"התמונות האלה לא צולמו בארץ…" ש"צילם אותן מאן ריי, או אחד מן האסכולה של מאן ריי…" “כך,” אמרתי לעצמי, “יכול פרופסור צעיר זה להוציא אדם מדעתו. הדרך הפשוטה ביותר לשגע אדם, פשוטו כמשמעו, היא להסביר לו שמה שהוא רואה איננו מה שהוא חושב שהוא רואה, שהתמונה של בּולוס אפנדי איננה התמונה של בּולוס אפנדי, שהתמונה של מנזר ס”ט ג’ורג' איננה התמונה של מנזר ס"ט ג’ורג', ושהתמונה שלו עצמו איננה התמונה שלו עצמו. לשכנע אותו באותות ובמופתים שהוא חי בהלוצינציות, בעולם דמיונותיו שלו המתעתעים בו." הייתי, כמובן, מתיַחס לדבריו של יהודה בשוויון־נפש רב יותר אילוּלי הקדימו אותו בחור מטושטש שסיפר גם הוא שהתמונות הגיעו מאנגליה ושצילם אותן אחד קוּבּני, אלא ששניהם גם יחד אינם יודעים בוודאוּת כלום. הם מוסרים קטעי דברים ששמעו מפי מישהו שלישי בעניין שעליו אינם יודעים ולא כלום, ועלי להוציא דבר ברור מפי אותו מישהו שלישי, מפי הבחוּר בעל הדבר עצמו, שהביא את התמונות ומכרן ליהודה. ומה אם יבוא זה ויאשר בעדותו את דבריו של יהודה? או־אז לא תהיה לי ברירה אלא לקבוע שהצלם המפורסם מאן ריי, או אחד מבני האסכולה שלו בפריס או בקוּבּה, פִּשפש בשעתו ומצא איש דומה להפליא לבולוס אפנדי, ועוד ילד דומה להפליא לילד שהייתי אני פעם, וסידר אותם בצורה דומה להפליא למעמד מכירת הכינור כדי לצלמם. צירוף נסיבות יוצא מן הכלל אשר כזה אולי איננו מפליא יותר מן העובדה שצילומיו של ויליאם גוֹרדוֹן מוצגים למכירה בקריית האוניברסיטה למעלה משלושים שנה אחרי מותו, ודווקא ביום בו מגיע אני לספריה הלאומית כדי לחפש זכר בכתובים לאותם הימים.

התיַשבתי על הדשא וחיכיתי לבואו של המוכר בצד הבחור המטושטש שהשׂתרע על בטנו ונרדם. משהגיע המוכר כעבור חצי שעה, ראיתי והנה הוא בחור נחמד בעל עיני תכלת עליזות וזקנקן אדמוני מתולתל, נושא גיטרה בידו. נתתי לו שלום, ואמרתי שאינני מחכה אלא לבואו, והוא התנצל ואמר שהלך להביא את הגיטרה מחדרהּ של חברתו, כי על־כן בערבים מוצא הוא את פרנסתו בכך שהוא שר ומלווה את עצמו בנגינת הגיטרה בפתחי בתי־הקפה. בין מכירת התמונות ושירה ברחובות הוא מתגנב גם לאולם־ההרצאות לשמוע שיעורים בתולדות המוסיקה היהודית. הוא עצמו איננו יהודי, אבל ליבּו נמשך אל המוסיקה היהודית, זו שקוראים לה בשם “מוסיקה חסידית”. שאלתי אותו למקורן של התמונות שמכר לפרופסור יהודה שושן, וכשיצאו המילים “גוֹלה פּוליטי אחד שמצא מקלט באנגליה ולימד באוכּספורד” שקע ליבי בקרבי: הבחור המטושטש דיבר על איזה גולה מקוּבּה, והרי לך אישור לדבריו. משמע שהמטושטש הלז השׂרוּע על בטנו צדק! אלא שהחרדה שלי נמוגה והפכה לשמחה מופלאה, ככל שהמשיך המוכר בסיפורו: – גולה פוליטי אחד התיַשב באנגליה בשלהי מלחמת־העולם השניה וקיבל משׂרת הוראה באוניברסיטה של אוכּספורד. הוא היה פרופסור גרמני ידוע, מומחה למיתולוגיה של עממי הצפון בכלל, ושל השבטים הסכּסוניים בפרט. בנקודה זו הפסקתי את מוכר התמונות מסיפורו ואמרתי לו, “שמו היה ורטהיימר.” “נכון,” אמר הבחור, “זה היה פרופסור ורטהיימר.” לדידו של צעיר אנגלי זה היה פרופסור ורטהיימר “גולה פוליטי”! איני צריך לומר שפּרט לכך שאינני אוהב להעמיד בני־אדם על טעותם ושמעולם לא הייתי בעיני עצמי אישיוּת מתאימה לחנך את העולם או להטיף לו מוסר, לא היה זה לא המקום ולא הזמן להסביר לו שפרופסור ורטהיימר לא היה “גולה פוליטי” אלא סתם אדם שבּרח כל עוד נפשו בו, בעור שיניו, מפני הנאצים שחשבוהו ליהודי מכיוון שאביו היה יהודי, ושהנאצים רצחו יהודים לא בגלל דעותיהם הפּוליטיות, אלא אך ורק משוּם שנולדו במקרה להורים יהודים, וכפי שעקרת־הבית לא שואלת לעמדתם המדינית או להשקפת־עולמם של החרקים לפני שהיא מתחילה בריסוּס שנועד להשמידם, כן גם הנאצים לא טרחו לרדת לסוף דעתם של היהודים משהחליטו לנקות את העולם מהם ומן הצוענים ומשאר הגזעים שמטמאים אותו. הייתי יכול גם באותו מעמד להוסיף ולספר לצעיר האנגלי כמה־וכמה דברים על ורטהיימר עצמו, על אותו מסכּן, עליו השלום, שלא זו בלבד שלא גודל ולא חונך כיהודי, ולא היה יהודי בעיני עצמו, אלא אפילו על־פי ההלכה היהודית לא נחשב ליהודי משום שנולד לאם גרמניה־נוצריה, אלא שאני באתי לשמוע מפיו איך נתגלגלו התמונות לידיו, ולא להשמיע לו סיפורי מעשׂיות ולשקוע בָּאימה הנאצית בה־בשעה שליבּי, להפך – רחב וגאה בשמחה נפלאה ככל שהוא השלים לי בסיפורו את כל מה שלא ידעתי על גלגוּליו של ורטהיימר לאחר שנעלם מירושלים, ומשנוכחתי לדעת שעינַי לא הטעוּני, שבאמת ראיתי את בּולוס אפנדי ואותי עצמי כפי שגורדון צילם אותנו במעמד מכירת הכינור.

אחרי מכירת הכינור והקמת המציבה לברונהילדה המשיך ורטהיימר, כּדרכּו, לחזר על בתי־הקפה במזוודה שבידו ולהציע את סחורתו בראש מוּטה ובסבר פנים אומרות יראת־הכבוד. כשפרצה מלחמת־העולם השניה ובתי־הקפה נתמלאו חיילים מכל קצות האימפריה הבריטית – אנגלים ואוסטרלים וניו־זילנדים והודים, נשתפר מצבו עד כדי כך שקנה לו מגבעת חדשה. יום אחד נעלם מחוצות ירושלים ואיננו, כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותו על מזוודתו ומגבעתו החדשה. רק כעבור זמן רב, כשנתיים ימים, סמוך לסוף המלחמה, חזר והופיע בקפה גת לבוש מדים של קצין אנגלי. את המהפכה הזאת בחייו חולל השופט דן גוטקין, אביה של אוריתה. בארוחת ערב אצל המפקח הכּללי של המשטרה נמצא השופט הזקן יושב לימינו של גנרל אנגלי שבּא ממצרים לבלות את חופשתו בירושלים. אותו גנרל, שהשתייך על מטה המחנה הבריטי השמיני, אירגן מחלקה ללוחמה פסיכולוגית נגד הקורפּוּס האפריקני של הצבאות הגרמניים, ובשׂיחתו באותו ערב עם השופט הדגיש את החשיבות הרבה שיש להכּרת נפשו של העם אשר בו אתה נלחם. לא די לדעת את תורת הלחימה של החייל הגרמני ואת הידע הטכני שלו. יש ללמוד את המתחולל בנפשו, את תמונת עולמו הפנימי, את המיתוֹס שלו. “אני מכּיר פה בירושלים את האיש המתאים,” אמר לו השופט. “האדם הדרוש לך מסתובב פה כרוכל שמציע שרוכי נעליים ומשחות שיניים בבתי־הקפה,” וכך חזר הגנרל לאלכסנדריה שבמצרים בלוויית פרופסור ורטהיימר. מביקורו האחרון של פרופסור ורטהיימר בירושלים, נשארה בזכרוני בעיקר חזותו של בעל בית־הקפה גת, של יוסף שוִילי ההמום. הוא החוויר, קפא על מקומו ליד הדלפק וריתותים חלפו בשׂפתו התחתונה שנפערה מתחת לשׂפם העבות למראה ורטהיימר המופיע בּפּתח במדים של קצין אנגלי. יוסף שוֹילי זה – האנגלים היו קוראים לו ג’וזף סטלין על שום שׂפמו ופרצופו הדומים כל־כך לתמונותיו של זה, ועל דרך הקיצור “הדוד ג’ו” – לא היה מן המפוחדים המחווירים על־נקלה, וגם לא נמנה על הנרגשים הנוטים לסערות־הנפש, ואף־על־פי־כן נזקק לרגע או שניים של התאוששות עד שניגש אל האורח והצליח לקדם את פניו בבת־צחוק. “הדוד ג’ו” לא נתן דריסת רגל לא לקבצנים פושטי־יד ולא לרוכלים למיניהם, אף לא לשאר בריות נקלות שעלולות, לדעתו, לגרוע מכּבוד קפה גת או להציק לקליֶנטים החשובים. הוא היה נוהג לסלק אותם בלי כל גינונים של טקס, ולא נרתע אפילו מפני הבריונים המתפרצים. במשך השנים ששירת כמוזג באוניית הדגל של צי הוד מלכותו באוקיָנוס ההודי למד לא רק את הלכות־הכבוד במקומות המיועדים לאנשי־המעלה, אלא גם את צורות ההתגברוּת על מלחים שיכּורים. היה מטלטל אותם בזרועותיו האדירות וזורקם החוצה בתנופה. ורטהיימר שהתפרנס מרוכלות בתי־קפה לא היה זוכה לעבור את סף קפה גת אילולי גוֹרדוֹן. הדוד ג’ו לא העז לסגור את הדלת בפני ידידו של מפקח המשטרה, אם כּי החיבה הרבה שרכש גוֹרדוֹן לוֶרטהיימר לא הועילה לחבב עליו את הרוכל המשונה הלז. אם נזדמן לו ורטהיימר בשעה שגוֹרדוֹן נעדר מן המקום, היה הדוד ג’ו פונה אליו כאל אחד העובדים העומדים לשירותו, ואומר לו בלשון פקודה “תיכּנס למטבח ותשׂים לי בארון למעלה, מצד שמאל, שני קרטונים של גפרורים,” או “תיגש עכשיו אל פוגאץ' ותגיד לו שישלח לי תריסר בלק־אנד־וַייט וחצי תריסר ג’וני ווקר. עד מחר אשאר בלי ויסקי.” וּוֶרטהיימר היה ממלא את פקודותיו בהרכנת ראש, כמשהו מובן מאליו ונובע מתוך הנסיבות: מאחר שהוא רוכל הריהו מקבל על עצמו את דין הרוכלים ואת גורלם. ואם, למרות האיסור שחל פה על הרוכלים, מרשה לו בעל המקום להיכנס ולסחור, מובן מאליו שעליו, על ורטהיימר, לשלם לו בשירותים משירותים שונים. גם לא עלתה על דעתו להלשין על גסותו של הדוד ג’ו באוזניו של גוֹרדוֹן חברו: מין הלשנה כזאת היתה פשוט למטה מכבודו.

מכיוון שהתאושש הדוד ג’ו והשלים עם מראה עיניו, עט על ורטהיימר בחיוך ובזרועות פשוטות והציע לו את כל אשר תאבה נפשו חינם־אין־כסף, On the house. לא Uncle Joe הוא האיש אשר יבקש תשלום מידי ידיד ותיק אשר כזה. מתחת למִצחת כובעו שלח לו ורטהיימר חיוך עצוב כמימים־ימימה. כפי שפעם, לפני שנים, לא הופתע מהתעמרותו של הדוד ג’ו ברוכלים המחזרים על פתחו, כן לא התפעל עכשיו מקבלת הפנים הנלבּבת שנערכת לקפטן בצבא הוד מלכותו, גם לא ניסה להעמיד את העובדות ההיסטוריות על דיוקן כשהפליג הדוד ג’ו והזכיר ברגשנות מתגעגעת שמאז ומתמיד, גם כשנאלץ קפטן ורטהיימר מחמת צוק העיתים להתפרנס מן הרוכלות, נטה אליו הוא חסד מיוחד ופתח לפניו את שערי קפה גת לרוָחה, כי על־כן Uncle Joe מעריך את האדם עצמו, את האישיות, יותר מכל הדרגות שבעולם. מתוך קירוב הלבבות גחן עליו הדוד ג’ו עד שׂקצה שפמו דיגדג את אוזנו ושאלו מה בנוגע, לאמור: האם עוד לא מצא לו אשה שתמלא את מקומה של ברונהילדה, עליה השלום. הרי לא טוב לו לגבר להיות לבדו, ערירי, שרוי בלא אשה. עכשיו, כשהגיע סוף־סוף למעמד המתאים לו, לא יקשה עליו למצוא את האשה הראויה לו.

ורטהיימר שמע את הדברים בסבר פניו הרציניות, ובחיוכו העצוב אמר, “לא. אינני מחפש ממלאת מקום. I am a one woman man”. הדוד ג’ו קימט מצחו בנקיעת הנפש מדיבורים אשר כאלה, וזימן עצמו ללמד לקח טוב את חברו היקר לו כבבת־עינו בסוגיַת דרך גבר בנשים, אלא שוֶרטהיימר לא הניח לו. “בוא ואספר לך,” אמר לו ורטהיימר, “איך שנזכרתי בך פתאום לילה אחד לפני ההתקפה הגדולה של אל־אלמיין.” מיד זקף הדוד ג’ו את אוזניו, ובהנאתו הגדלה והולכת מסיפורו של ורטהיימר שכח את כל העצות הטובות השמורות עמו בעניין הנשים. ומעשה שהיה כך היה: ערב ההתקפה הגדולה באו כמה V.I.P.’s, לאמור – אנשים חשובים ביותר לבקר בחזית, ובכנס קצינים של היחידה של ורטהיימר הִרצה אחד מהם על בעיות הקשר עם ברית־המועצות והשפעתן על המאמץ המלחמתי במזרח הקרוב. אותו אדם, חבר הפרלמנט הבריטי וממנהיגי סיעת הפּועלים, חזר לא מכבר משליחוּת חשובה בברית־המועצות, ואחרי ההרצאה, בזמן ארוחת הערב, סיפר מחוָיות ביקורו ברוסיה. הפתעת חייו, כך אמר, היה הגנרליסימו סטלין. לפני שובה לאנגליה הוזמנה המשלחת הבריטית לארוחת צהריים עם סטלין בכבודו ובעצמו, והוא התקין עצמו בהתרגשות גוברת והולכת לפגישה עם המנהיג הגדול שאותו הכּיר עד אז רק מתוך תמונותיו המפורסמות. משהגיעה העת והדלת נפתחה, נדהם למראה “הבּרנש הקטן”. “וברנש קטן זה” – צריך היה לחזור ולאמור לעצמו “הוא־הוא סטלין הגדול שבידיו נתון גורלה לא רק של ברית המועצות האדירה, אלא, במידה רבה, גורלו של העולם כולו!” לא רק מעמדו של סטלין, אלא גם תמונותיו על בלוריתו וגבותיו ובעיקר שׂפמו עוררו תמיד את הדמיון לראות בו מין ענק קווקזי רחב־כתפיים. באה מציאוּת האיש הקטן וטפחה על־פני דמיון הענקים. לשמע הסיפור נזכר ורטהיימר בדוד ג’ו ואמר לעצמו “אני מכיר בעל בית־קפה בירושלים שקוראים שקוראים לו ג’וזף סטלין מפני שיש לו לא רק פרצוף שדומה לסטלין, אלא גם גוף שמתאים למין פרצוף שכזה.”

זאת היתה הפעם האחרונה שראיתיו. למחרת אותו יום, עם תום חופשתו, חזר קפטן ורטהיימר ליחידה שלו. מאז, לאמור – משלהי מלחמת־העולם השניה כשהייתי תלמיד השנה האחרונה בבית־הספר התיכון, ועד לפגישתי עם הצעיר האנגלי מוכר התמונות כעבור עשרים ושבע שנים, בעצם הימים האלה בהם כותב אני את הדברים האלה, לא לקחה אוזני שמץ מנהו ולא ידעתי מה עלה לו, לוֶרטהיימר, בגורלו. הוא התיַשב באנגליה אחרי שהשתחרר מן הצבא, ומאז ועד יום מותו לימד באוניברסיטה של אוכּספורד. כפי שנשאר נאמן לזכרהּ של ברונהילדה, כן נשאר נאמן לטעמו והמשיך להתפעל מצילומיו של גוֹרדוֹן. מסתבר שהיה נוהג לתת במתנה, לתלמידים המקורבים לו, מן התמונוֹת שנשארו בידו, ועל דעתו של אחד מהם עלה להגדיל את התמונות שקיבּל ולהפיצן. זה מסר עשׂרה תדפיסים לחברו שנוסע לישראל, וחברו בעל הזקנקן האדמוני המתולתל מכר זה עתה את שני התדפיסים האחרונים ליהוּדה שוּשן. שאלתי את הצעיר אם יוכל למסור לי את שמו וכתובתוֹ של חברו בעל התדפיסים שבידיו נמצאים גם הצילומים המקוריים. “שמו ג’פרי סטרון, אבל אינני יודע איפה בדיוק הוא נמצא כרגע. הוא נסע כצלם במשלחת אנתרופולוגית לאמריקה הלטינית למשך שנה.” הצעיר שלח אצבע למעמקי זקנקנו המתולתל, התגרד, התחייך והוסיף: “אתה יודע – אמריקה הלטינית זאת לא כתובת מדוייקת ביותר. הוא מסתובב עם המשלחת ממקום למקום. אני לא יודע היכן הוא נמצא עכשיו, והוא לא יודע איפה בדיוק אני גר, אבל שנינו ניפגש שוב בשנת הלימודים הבאה באוכּספורד. אם תתן לי את כתובתך אמסור לו שאתה מתעניין בתמונות של ורטהיימר והוא כבר יתקשר אתך.”

נתתי לו את כתובתי, ולייתר בטחון רשמתי לי בפנקס (באותו מקום בו חשבתי לרשום את פרטי המאמר של דוקטור לנדאו שלא נמצא בספריה הלאומית) את כתובתוֹ שלו באנגליה. לעת עתה לא נותר לי אלא לחכות באורך־רוח עד לתחילת שנת הלימודים הבאה כדי לקבל את התצלומים. אם עד אז תפקע סבלנותי, אוכל תמיד לגשת אל יהודה שושן ולהסתכל בתמונות התלויות בביתו. ייתכן אפילו שירשה לי לצלם אותן אם אכוון את השעה ואבוא אליו כטוֹב ליבּו עליו באורחים החשובים שבאים לביתו, או אם אחזור בי מהשערתי המעליבה בדבר מקורם של הצילומים ואניח את דעתו שהתמונות התלויות בביתו הן מעשה ידיו של הצלם המפורסם מאן ריי. עכשיו, משידוע לי בדיוק איך נתגלגלו אלה לידיו, מה אִכפת לי מה שהוא חושב או מה שהוא אומר? שיספר לאורחיו מה שהוא רוצה. לעת־עתה, בכל־אופן, אין לי כל חשק לראות את פרצופו. אני מעדיף לחכות עד שיחזור סטודנט אנגלי אחד בשם ג’פרי סטרון מיערות העד המקיפים את נהר האמזונה לארצו וישלח לי משם את העתק התמונות שקיבל מידי ורטהיימר, אותן תמונות שצולמו בידי גוֹרדוֹן שלוש שנים לפני פרוץ מלחמת־העולם השניה, ביום בו מכר ורטהיימר לבולוס אפנדי את כינורה של ברונהילדה כדי להקים לה מציבה, ובו ניגן גבריאל על אותו כינור באמצע רחוב הנביאים.

באותו יום, אחרי שאוריתה הזמינה את כולם כפי שכבר סיפרתי, לסעוד את ליבּם במלון המלך דויד על חשבונו של בּולוס אפנדי, ואחרי שדאוּד המזועזע נסע מהר בכיווּן מרפאת העיניים – כפי הנראה להלשין באוזני דוקטור לנדאו על התפרעותה של אשתו בחוצות העיר – חזרתי הביתה כדי להגיד לגברת לוריא שלא תחכה לגבריאל משום שלא יבוא לארוחת הצהריים. “ידעתי שכך יהיה,” אמרה הגברת לוריא, “ידעתי שהדוקטורית הפרועה תגרור אותו לאיזה שהוא מקום.” עוד נרעשת היתה מעלילות הביקור במרפאת העיניים, מחוצפתו של העגלון הערבי בּאשיטי, ובעיקר מהתפטרותו הפתאומית של בּרל רבּן מעבודתו. במשך ארוחת הצהריים הפכה בהתפטרות זו “שמפקירה את האשה ואת הילדים לחרפת הרעב,” ולבסוף, אחרי שחזרה והדגישה שמאז ומתמיד אמר לה ליבּה ש"בּרל רבּן הוא פרא־אדם שמסוגל לכל," הגיעה למסקנה שיש “דברים בגו” וש"מאז ומתמיד" הרגישה בחוש שמשהו מתחולל מעבר למבט העין שפּוזלת הצידה, מעבר לחיוך שבסתר השׂפם, במעמקי מוחו של בּרל.

אחרי הארוחה, משהמשיכה הגברת לוריא לתהות על “המהפֵּכוֹת המשונות” שמתרחשות תמיד, לדעתה, בסתר מוחו של בּרל, מיהרתי אני לחזור אל חוברת שירי התמוז לאשרה. בעקבות האכזבה עם קריאה ראשונה חטוּפה בסתר הסוֹכך של קפה גת, הרגשתי שעלי לפצח את הקליפּה הקשה של המילים האטוּמות ויהי־מה, ושיהיה בכוחי לגלות את סוֹד השירים אם רק יינתן לי זמן מספיק לקרוא אותם שוב בּתשׂומת־לב ובריכּוז.

סוד אחד, שצריך היה, כמובן, להיות גלוי לעין כל קורא, ושאני לא עמדתי עליו משום האמון המוחלט שנתתי בַּשם “שירי התמוז לאשרה” ובשם מחברם “אשבעל עשתרות”, נתגלה לי ברגע בו פתחתי מחדש את החוברת. לא נביא מנביאי הבּעל כתב את השירים בימים ההם, אלא משורר עברי בזמן הזה, ולא על גבעה רמה תחת עץ רענן, אלא בקפה גת, בצל אותו סוכך ירוק בו עמדתי אני לפני ארוחת הצהריים וקראתים לראשונה. כך כתוב היה בשולי מחזור השירים האחרון שנקרא בשם “יצר מתגבר”: –

קפה גת, תשרי, התרצ"ו.

עם התגלית התפעמתי לרעיון שגבריאל הוא־הוא אשבּעל עשתרות מחבּרם של שירי התמוז לאשרה, ובבת־אחת חברו כל הפּרטים בגבריאל עצמו ומסביב לו והשתלבו לאישור אחד גדול: כל מה שסיפרו לי עליו עוד לפני שהכּרתיו, עוד לפני שחזר מצרפת. אמו שבּוֹררת אורז בקערה גדולה ואומרת במבטה הרחוק, הנבדל, “גבי היה ילד בעל פנטסיות. בזה דומה הוא לזקן.” רב יצחוק שרושם בפנקסו ואומר לי ביידיש, מבלי לזקוף את עיניו “מוח יש לו, לגבריאל, אבל הוא רשע. נפשו נפש של עכו”ם היא. בימינו לא תמצא דוגמתו אפילו בקרב הגויים שחדלו זה מכבר לעבוד לגילולים. בעודו ילד קטן בחדר היה כבר עובד עבודה זרה, רחמנא לִצלן." וכל סיפורו של הרוקח, של דוקטור בלום, על גבריאל שהיה יורד בילדותו לעמק קדרון בלילות ירח עם היונים שלו! והתיאוריה שלו, של הרוקח, שסיפורי המקרא הם “שהרעילו” את מוחו של גבריאל. דיבורים של רוקח: “רעל, להרעיל,” שמעניקים מבלי־משׂים ממשות נפלאה לנפש: לרעלים המרעילים את הגוף מקבּילים רעלים שמרעילים את הנפש.

עכשיו הכל ברור. מה זה “נפש של עכו”ם?" – הרי זו נפשו של אחד מנביאי הבעל! וסיפוריו של גבריאל עצמו קיבלו פתאום מימד חדש, אותם סיפורים שסיפר לי אחרי שחזר ארצה על טיוליו בבריטאן בין המנהירים והדולמנים, שׂרידי עבודת־האלילים של הקלטים העתיקים, ותחושות “הנפש האחרת” שהתעוררו בו. גם מה שאירע לפני ארוחת הצהריים, לפני שעה וחצי בלבד, נגה משמעות בלתי־צפויה. הדרך בה ניגש גבריאל אל הכינור והתחיל מנגן באמצע הרחוב, אותה טבעיות גמורה בה התחיל למלא את תשוקתו לנגן מבלי להיעצר אף לרגע ומבלי להתחשב בנסיבות המקום ובדעת העוברים־ושבים ברחוב (מה שהרגיז והפחיד כל־כך את דאוּד הנהג) נראתה לי עכשיו כנובעת מנפשו האלילית של אשבּעל עשתרות מחבר שירי התמוז לאשרה. ומי היא האשרה אם לא אוריתה שפרצה בריקודים? אחרי ארוחת הצהריים במלון המלך דויד יוצאים גבריאל ואוריתה למקדש נסתר, וברגע זה בו אני קורא בשיריו, הוא מתיַחד אתה במשגל אלילים.

באותו רגע נכנס גבריאל לחצר. רוחו טובה היתה עליו, כובעו שמוּט הצִידה ופניו משולהבים מן המשקאות ששתה, כפי הנראה, בשעת הארוחה במלון המלך דויד ולאחריה. כששמעתי את צעדיו, מיהרתי להחזיר את חוברת השירים למקומה מתחת למאפרת הטווס, אבל לא הספקתי. הוא זקף עין מבודחת בשירי התמוז לאשרה ושאל אותי “נו, מה דעתך על השירים החדשים של בּרל?” המוּם וסמוּק נשארתי נטוּע במקומי מבלי לפצות פה ומבלי להבין. זנב הטווס במאפרת־הנחושת ריצד נצנוצים כנגד השמש הנוטה מערבה, ורק אחרי שגבריאל הוסיף, “אתה יודע – היום זה יום גדול בחייו של בּרל. היום יצא הספר שלו, והיום הוא החליט להפסיק לעבוד כדי שיוכל להתחיל, סוף־סוף, בגיל חמישים, להתמסר כל־כולו לכתיבה.” – רק אז הבנתי שבּרל רבּן הוא הוא אשבּעל עשתרות, מחבר שירי התמוז לאשרה.

“כן,” אמרתי לו, לגבריאל, “אני יודע. הוא סיפר לנו שהוא מפסיק לעבוד כשאמא שלך הלכה אתי לפני הצהריים לקליניקה של דוקטור לנדאו.”

 

ב    🔗

בוֹ־בערב שוב ראיתי את בּרל רבּן אחרי שנקלעתי לתוך התקהלות משונה סמוך לשער יפו. ברחבה שלפני ה"קישלֶה" – הלוא הוא בית־הכּלא עם תחנת המשטרה שנמצאו אז בתוך המצוּדה של מגדל דויד – התגודד המון ערבי. לא היה בו שמץ של אלימות, ושום רַחַש מבשׂר רעות לא חלף בקהל המצטופף, ואף־על־פי־כן חלפו בי ריתותים של פחד וייצר גדול דחק בי להימלט מן המקום מיד: להרים רגליים ולרוץ הביתה.

כל התקהלות שהיא הפחידה אותי, ולא־כל־שכּן המונים ערביים. אני, משוּם מה, לא זכיתי עד אז לראות איזו שהיא התקהלות של המון שלא תסתיים בתגרה, או לפחות בצעקות, בחרפות ובגידופים, בעיניים מזרות אימים, בשפתיים נוטפות קצף וביללות נשים אחוזות היסטריה שזועקות לעזרה. כך אירע אפילו באותן פעמיים־שלוש שהלכתי לתומי, אחר הצהריים – ביום חופשי מהכנת שיעורי בית – לקולנוע אדיסון. אם לא פרצה הקטטה לפני הקופה בשל מקום בתור, מובטח היה לי שזו עתידה להתלקח בתוך האולם בשל מקום ישיבה: תמיד נמצא לפחות גברתן אחד שמנוי וגמור היה עמו לשבת דווקא על כסאו של מישהו אחר, ולהוכיח לאותו מישהו ולסדרן ולכל היושבים באולם שהוא השליט והוא הקובע והוא המצפצף על כל העולם. ואם, באורח־פלא, התיישבו כל הצופים במקומותיהם, ולא היה גם איש אחד שלא מצא את כסאו פנוי מבעלי חזקה, ברי היה לי שאבק־השׂריפה – שנוצר יחד עם הִיוָצרותו של ההמון, ושבגלל אורכּוֹ המוגזם של איזה פתיל השהיָה נתעכבה פעולתו עד כה – יתפוֹצץ אחרי כיבוי האורות, באמצע הקרנת הסרט, ודווקא ברגע המותח ביותר. מישהו יפרוץ בשריקות ובקריאות ובהשמעת כל מיני קולות של תקיעוֹת ותרועות וּמצמוצים וגרגוּרים וחרחורים ועם־זאת ינפנף באגרופיו כנגד שכניו מימין ומשמאל שינסו להשתיקו. או סתם כך, בלי כל סיבה גלויה לעין, ילפות מישהו בתנועה מאיימת את חולצת היושב לצידו סמוך לגרגרותיו, ומיד תפרחנה מהלומות עם קריאות עזרה לסדרן או צִווחוֹת נשים כמתנת־חינם להגברת התרגשות הקהל בנוסף על תענוגות הסרט.

אבל כל אלה היו כאין וכאפס כנגד מערבולת ההמון שבתוכה במרכזה ממש, נחנקתי וכמעט שלא פרחה נשמתי שבוע ימים בלבד לפני ההתקהלות הערבית בשַׁער יפו. אותה מצוּלת אימים של ההמון הקדוש התערבּלה ביום הכתרתו של הרב הראשי לישראל, ראשון לציון, הרב הגאון, ציץ תפארת ישראל, ח"י עוזיאל, זכר צדיק וקדוש לברכה ולטובה עלינו וכל כל ישראל ואמרו אמן. אני הקטן זכיתי לא רק לעמוד במעלות מנהיגים וגדולים ונשוּאי־פנים ומוּרמים־מעם אנשי־המעלה הדגולים הניצבים ראשונה בהכתרה, אלא אפילו לעשות חלק מרכזי בטקס ההכתרה גופו. כלומר שוררתי בכל כוחי לעומת הראשון לציון: –

וכן גם זימרתי:

הטעמתי פסוקים וזימרתי מזמורי תהילים יחד עם כל המקהלה של עזרא האחרון. כולנו התנערנו כגורי אריות וסילסלנו בכל כוח גרגרותינו, אבל גם אילוּלי היינו שנים־עשׂר ילדים (כנגד שבטי ישראל) אלא עשרים וארבעה, וגם אילו נתברך כל אחד מאתנו בקול אדיר כקולו של עזרא האחרון הניצב בראשנו ושואג כאריה, גם אז לא היתה שירתנו מגיעה לאוזניו של הגאון המוכתר בגלל המהומה המתחוללת בתוך בית־הכנסת, והצעקות עם הדפיקות מעבר לדלת הצדדית הנעולה שנמצאה בדיוק מאחורינו.

יותר מכל שאר חברי המקהלה – שנבחרו כולם מקרב בני כיתתי – הרגשתי אני עד כמה אינני ראוי ואינני זכאי לכבוד הגדול הזה שנפל בחלקי בהיסח־הדעת. ואם כי לא היתה מצידי כל כוונת־מכוון, ולעסק הזה כולו הובהלתי כמעט בעל־כּורחי – פעמיים לא התחשק לי לבוא לחזרות המקהלה, ובכל אחת מאלה הפעמים נשלח רץ בהוּל לגרור אותי לחזרה – בכל־זאת חשתי באותו מעמד כמו זָר הקרב אל הקודש, כמין מרגל שעומד ומכתיר את הרב הראשי הספרדי מבלי שהלז ידע שהוא עצמו איננו לא דתי ולא ספרדי. הייתי האשכנזי היחיד במקהלה של עזרא האחרון כפי שהייתי האשכנזי היחיד בכיתה שלנו, ואולי בבית־הספר כולו. אלה היו שנות לימודי הנרגשות והחמות והאהובות ביותר. אחר־כך, ביום בו נפלתי לחיק אחי האשכנזים בבית־הספר התיכון בּית־הכּרם, קידם את פני משב צונן של מין עולם יבש: עד שלא הסתגלתי אליהם, נראו לי המורים, ואפילו התלמידים, כמיני ברנשים אשר שום דבר לעולם לא יחמַר, לא יגאה ולא יתסוֹס בדמם הכּבד. כנגד זה לא עבר יום בבית־הספר העממי לבנים מבלי שיתגעש בו משהו גדול ונפלא מאוד. כך נכנס יום אחד אדון אבישׂר המחנך לכיתה והודיע לנו חגיגית שבשבוע הבא יבוא אלינו הזמר המפוּרסם עזרא האחרון וישיר לפנינו כפי שהיו הלוויים מזמרים בבית־המקדש, ואם נישא חן וחסד מלפניו, יֵאוֹת אפילו להקים מתוכנו מקהלה שעתידה להחיות את השירה העברית המקורית.

השירה העברית המקורית שנישׂאה מתוך גרונתיהם של הלוויים בבית־המקדש דמתה להפליא למנגינות הערביות הבוקעות מתוך מקלטי הרדיו והפטיפונים שבבתי־הקפה הערביים בשכונת מוסררה ובשער שכם. תקליט אחד היה אז אהוּב מכל ומושמע בכל מקום ובכל עת ובכל שעה, וכשבא עזרא האחרון לכיתתנו והחל שר לפנינו, הצטלצל קולו המזמר תשבחות לאלוהי אברהם ולאלוהי יצחק ולאלוהי יעקב, בדיוק כקולו של אותו זמר ערבי בתקליט השופך את ליבּו לפני אהובתו בבת־עינו ונשמת חייו. זה לא היה תעתוּע דמיון בלבד. באותו יום נודע לי שעזרא האחרון הוא־הוא זמר התקליט המפורסם, אהוב הקהל הערבי לא רק בשַׁער שכם, אלא בשערי כל הערים הערביות, מבגדד הבירה המעטירה ועד לכרך של קהיר. הוא מצא מיד חן בעיני בשׂערו השחור המבריק המשוך אחורה בשמן המשחה ומסתלסל בקצותיו לעבר עורפוֹ וצדעיו ובשׂפמו הדק ובחליפתו העשויה בד אנגלי ותפורה אלגנטית על־פי מידתו, והמזכירה בצבעה ובגזרתה את חליפתו האזרחית של מפקח המשטרה ויליאם גוֹרדוֹן. את שירתו ליוָה בפריטה עלי מין גיטרה שנקראה “עוּד” וששוליה קושטו בעטרה של צדף.

מכיוון ששר מזמור אחד, ניגש ללא שהיות יתר לעצם העניין אשר לשמו הטריח את עצמו וירד עד אלינו, לאמור: הרכבת מקהלה שתלווה את זמרתו בטקס ההכתרתו של הרב הראשי, הראשון לציון. אחרי כל הבחינות והבדיקות והניפויים זכיתי אני להימנות על שנים־עשר הילדים המאושרים שיכתירו בקולותיהם את גאון ישראל. ילד אחד, שמעון תער, שהיה דווקא בעל קול יפה ונרגש, הסב צרות לא מעטות בחזרות שנערכו בשעות אחר הצהריים והערב באולם בית־הספר. בחזרות הראשונות נקבע מקומו בקצה הגבוה של סולם המקהלה על שום קולו הדק והמצייץ, ושם גם החזיק מעמד עד שיום אחד נחרד עזרא האחרון וַיילֶפת לשמע קול נמוך ובקוּע מתגלגל ובא במקום הקול הגבוה והדק. אינני יודע אם השינוי המדהים מצלצלי הסופרנו לנהמות הבאס נבע מתוך כישרון נדיר, מין שפע קולות גנוז בגרונו השחוּם, הדקיק, של שמעון תער, ואם לא היה זה אלא פרי התחלפות הקול של תקופת ההתבגרות: אם כך ואם כך פעמיים הועבר פרח־הזמרים שמעון תער מקצה המקהלה הגבוה אל קָצֵהָ הנמוך עד שסולק כליל בשל עושר גרונו השמור לו לרעתו, ובמקומו בא ילד אחר.

גם אני הצלחתי פעם לזעזע את עזרא האחרון, ועד עצם היום הזה לא נתברר לי מדוע לא השתלחתי לעזאזל בעקבותיו של שמעון תער, ובזכות מה המשיך גדול־זַמרי־המזרח־התיכון להחזיק בי במקהלתו ואפילו לשגר אלי שליחים להבהילני לחזרה גם כשלא התחשק לי לבוא ולשיר. באחת החזרות צנחה פתאום ידו המנצחת של עזרא האחרון ופניו נתעוותו. כשהיה המנצח קופא כך על עומדוֹ בפנים מקומטות מגודל הכאב והסלידה ידענו שכָּלתה אלינו הרעה, שהנה הרעם הגדול עומד לנחות על ראשינו, שאחד מתוכנו סטה או שכולנו גם יחד פשענו באוזנוֹ הרגישה, וקול שירתנו גוַע וַידום.

“תתחילו מהתחלה!” פקד עלינו פתאום, “תשירו, תשירו!” הוא סבב הלך והקיף אותנו בראש מוטה הצידה, בצעדים זהירים ובידיים פשוטות ודרוכות לצֵיד הילד האשם. זימרתי בקול גדול “על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה…” והרגשתי שעניבת־הצייד מתהדקת והולכת דווקא סביבי, כשראיתי את אוזנוֹ הקרבה והולכת מולי, ידעתי שגורלי נחרץ, אם כי לא היה לי כל מושג שהוא במה חטאתי למנגינה.

“אתה!” הרעים עלי בקולו, ושוב נשתתקה המקהלה בבת־אחת. “מה זה פתאום אתה שר אַא אַא אַא אִי אִי אִי כמו שיכּנַאזי? מדוע לא תסלסל? תשיר כמו שצריך, אתה שומע! תסלסל כמו שצריך – ואל תעשׂה לי עניינים!” רציתי לספר לו את האמת, אלא שהוא לא נתן לי את רשות הדיבור, גם לא הוסיף לשעות אלי. “נתחיל מהתחלה,” פקד עלינו, “אין לנו זמן.” וכך הגעתי עד להכתרתו של הרב הראשי, הראשון לציון.

יום ההכתרה של הרב הראשי הספרדי התחיל בשבילי במחזה של מלחמת־קודש אשכנזית. כששתיתי כּוֹס קקאו על המרפסת בבוקר לפני היציאה לבית־הספר – שם התכנסנו לקראת ההכתרה – ראיתי בחוּר ובחורה שעשׂוּ רושם של בני קיבוץ מטיילים בין מאה־שערים לבין בית־החולים האיטלקי. הבחור נעצר בפינה, בפתח חנות של מזכרות ותכשיטים, והסתכל בעניין רב בצורף התימני הזקן היושב ועושה במלאכת הפיליגרן, ואילו הבחורה המשיכה בדרכה עד שנעצרה באמצע הסִמטה, הרכּינה ראשה על המצלמה שבידה, פשׂקה את רגליה האיתנות – היא היתה במכנסיים קצרים כחולים – והציצה בעדשת המצלמה לכאן ולכאן כדי לחפש את הזווית המתאימה לה. באותו רגע הגיח רב יצחוק מתוך חנות המכולת של אביו הישיש, ובזריזות מפתעת לגבי כובד גופו ושפע המלבושים השחורים, הארוכים והרחבים, המלפפים אותו, התנפל על הנערה בזקנו הפרוע, בפאוֹתיו העבותות המתנפנפות לצדדים ובעיניו המאיימות, המצועפות דוֹק אדמדם לח ומבזיק ניצנוצים. נהמות של “הצילו! גיוואלד – פריצֶס, פריצס,” בקעוּ ממנו תוך כדי שהנחית על עורפּהּ מהלומה שהפילה את המצלמה מידה.

“תראו את הגיבור הגדול הזה!” נצטעקה הגברת לוריא שהיתה, כמוני, צופה במחזה ממרומי המרפסת – “קאקר שכמוך – לך להרביץ לאשתך!” ואלי פנתה לאמור: “אתה רואה את המנוול הזה – הוא מתנקם בבחורה המסכנה הזאת על כל מה שעוללה לו שושי היפה שלו שהתחתנה אתו רק כדי שהוא יבנה לה בית. ומה שנוגע לשושי – וכי איך אפשר לבוא אליה בטענות? היא הלוא היתה יתומה עניה ובודדה בעולם בלי קורת־גג לראשה ובלי נפש קרובה שתעזור לה, אבל שׂכל – ברוך השם – מעולם לא חסר לה: שושי מסובבת באצבע הקטנה שלה את כל הראש המגוּדל והפרוע הזה ועושה ממנו סמרטוּט רצפה לנגב בו את כּפּוֹת־רגליה הקטנות, והסמרטוט הזה, מכיוון שיצא מפתח ביתו החוצה, מיד הוא מזדקף וקם על רגליו ונהפך לגיבור גדול!”

כמה־וכמה פעמים הייתי עד־ראיה ליציאותיו של רב יצחוק למלחמה, אבל מעולם לא ראיתיו במו עיני מתנפל על קידוש־השם בהתקפת־פתע נחרצת, נמהרת ועד כדי כך חסרת זהירות. הוא לא היה עורך את מלחמותיו בשם אלוהיו ואלוהי אבותיו לפני החנות של אביו, לא רק מפני הנזקים שעלולים להיגרם לה, אלא בעיקר משום קרבתו של רחוב הנביאים שהיה מלפּף את כל אבריו בחבלי־קסם: מי שלא ראה את רב יצחוק מההלך ברחוב הנביאים לא ראה צדיק תמים שאינו מסוגל לשלוח יד בזבוב שעל הקיר. ברחוב הנביאים נוהג היה רב יצחוק לפסוע בצעדים רכים, בראש מורכן ובעיניים עצוּמות למחצה של מי שאינו מבחין במתרחש סביב לו מחמת היותו שרוי כל־כולו בהגיגי נפשו, וזאת למרות שעל פניו חולפים היו בחורים גלויי־ראש ובחורות בשרוולים קצרים ולא היה לו אלא לשלוח יריקה בפרצופיהם ולצרוח “ציוניסטן עוכרי ישראל! חלוצים מעכּבי הגאולה, פריצס, פריצס!” לא זו בלבד שלא היה מעז אפילו להרים את קולו, אלא מצטדד היה כדי לפנות מקום לכל עובר ושב ומתבטל בפני כל מי שבא מולו רק מכיוון שמפקח משטרה בריטי גר באותו רחוב, רק מכיוון שחלונותיו של אותו ויליאם גוֹרדוֹן היו נשקפים בדיוק לעבר הסִמטה, אל מוּל חנות המכולת של אביו. כמובן שגם אילולי כן לא היה יוצא למלחמת־יחיד ברחוב מלא ציוניסטן־עוכרי־ישראל, אבל בוודאי שלא היה מתבטל מתמַתק ומתמחק עד כדי כך, ויש לשָׁער שהיה אפילו מתפרץ אליו בראש חבורותו. כּפעם בּפעם, משהיתה רוח קִנְאוֹת־אלוהיו מפעמת בו, היה מזעיק את אנשיו, וככל מנהיג למוּד מלחמה לא הסתפק בהתנפלות על המסתננים לתוך שכונתו, אלא היה מעביר את המלחמה אל שטח האויב. באיזו שהיא שבת משבתות השנה היה ללא ספק פושט בראש כנופיַתו גם על רחוב הנביאים כדי לזעוק “שבֶּס, שבּס,” ליַדות אבנים בנערים רוכבי אופניים או במכונית חולפת ולהתנפל על בחור שמעשן סיגריה אילולי חלונותיו של מפקח המשטרה הבריטי.

חלונותיו של מפקח המשטרה הבריטי ועמם שאר יסודות הזהירות כולם אוּכּלו וַימוגו בשלהבות אש הדת שניצתה בליבּו של רב יצחוק למראה הירכיים העירומות, הפשׂוּקות, שנתגלה לו פתאום בפתח החנות. הבחורה המותקפת לא השמיעה הגה. כשהתנפנפו לפתע שוּלי המעיל השחור בפינת עדשת המצלמה ככנפי מין עורב ענק, הספיקה רק להסיט את זווית המצלמה כמבקשת לצלם את הדבר המשונה הזה. הצורף התימני הזקן, שראה מפינתו את מה שאני רואה, צעק לעברה, “תברחי! תרוצי לרחוב הנביאים!” ואז הרים החבר שלה שעמד לידו והסתכל בתכשיטים את ראשו לעברה, וזינק ממקומו.

הוא לא הספיק להנחית את אגרופיו בפרצופו של רב יצחוק. ברגע בו צעק הצורף “ברחי!” נפנה רב יצחוק לאחור, ומשראה את הבחור המזנק לקראתו, השתטח לכל אורכּו על הכביש וזעק בכל כוחו “געוואלד, הצילו! הציוניסט רוצח אותי, רוצח, רוצח! משטרה, קראו למשטרה!” והבחור נעצר. נדהמים וחיוורים מאוד עמדו הבחור והבחורה והביטו ביהודי שפתאום התנפל ופתאום צנח לרגליהם על הכביש מפרפר וצורח ומתעוות כנכפֶה. הם גם לא הבינו את פשר זעקותיו. הוא קרא לעזרה ביידיש כי על־כן הדיבור העברי, כמוהו כיציאת האשה ברגליים חשׂופות והאיש בראש גלוי היה בעיניו פשע מפשעי הציוניסטים. מתוך חנות המכולת ומתוך בתי הסִמטה המתפתלת לאורך שוק מאה־שערים פרצו בריצה אנשים נשים וילדים. אחד גבוה וסכוּף שהגיח מתוך מרתף ניפנף בזרועותיו הגרומות החיוורות הבוקעות מתוך שרוולים ממורטים והתחיל לצעוק “תהילים! יהודים – צריך לקרוא תהילים!” ורב יצחוק התנער ונעלם בהמון שהקיף כבר את הבחור והבחורה מכל העברים. הצורף התימני הבקיע לו דרך אליהם, משך בזרועו של הבחור וקרא “לרחוב הנביאים! תברחו לרחוב הנביאים!” ולעבר שתי הזקנות הנוראות שיַרקו בפניה של הבחורה צעק ביידיש, “המשטרה באה לאסור אתכן! הביתה, הביתה!” ואמנם מכיוון רחוב ס"ט פאול נראו שניים מתקרבים ובאים, סמל משטרה אנגלי ושוטר ערבי. כמה מן הגברים נשמטו עם היעלמותו של רב יצחוק, ולמראה השוטרים החלו הייתר מתפזרים. הזריזים שבהם הרימו רגליים ונמלטו בראש נטוי קדימה וביד אוחזת בתיתורת המגבעת שלא תתעופף במרוצתם.

הנשים שנותרו בודדות במערכה לא בָּזו בליבּן לגברים שלהן הבורחים. להפך: ניכר היה בעליל ששׂמחות הן על שהללו נשמרים לנפשותיהם, שרָוַח להן מן הרגע שאברכי־המשי הפנו עורף לירכיים החשופות וברחו מפני קילקולי הפרוצה הציוניסטית וסכנות השוטרים האנגלים והערבים. ליבּן גם לא נמס למראה הבריחה. הן המשיכו לירוק לעבר הבחורה, לנפנף בזרועותיהן כנגדה ולצרוח “זונה, זונה!” מתוך אמונה שזונה זו לא תרים יד עליהן, וכמוה גם חברה הציוניסט לא ישלח יד בשתי נשים צדקניות, זקנות וחלשות, שנחלצות להגן על תורתנו הקדושה. שביס הוּזח מעל ראשה של אחת מהן במהוּמת ההתרגשות וגילה פתאום ראש מגולח שמתוכו מזדקרים זיפי שֵער לבן כמין תרנגולת מרוטה, נקוּרת כרבולת וכמוּשת צואר שקפצה מתוך ערימת בלויי הסחבות כדי לקרקר בעיניים יוצאות מחוריהן. לעבר השוטרים שהגיעו בצעדיהם הקצובים פנתה בערבית – שהרי לא ידעה איך אומרים “זונה” בשׂפה האנגלית – הצביעה בשתי ידיה על הבחורה וקראה “שַרמוּטה! שרמוּטה! שרמוּטה!”

במילה האחת הזאת, “שרמוּטה”, שעליה חזרה בהטעמות ובהדגשות ובנגינות שונות בליווי נענוע אצבעות ותנופת זרוע סיפרה את סיפור המעשה כולו והסבירה להם, לשליטים הגוים, שאפילו אם, משום־מה, סבורים הם שצריך להעניש את רב יצחוק מכיוון שעבר, לכאורה, איזו עבירה קטנה על הדינים שלהם, הרי שמראה השרמוּטה הניצבת לפניהם ברגליה החשׂוּפות די בו כדי להוכיח להם שהיא־היא שכּפתה אותו לכך, שכל מה שעשׂה לא עשׂה אלא מתוך הגנה על עצמו, ולא רק על עצמו אלא על שלום הציבור כולו, ולפיכך לא לעונש ראוי הוא אלא לפרס, ומכל־מקום מה לנו לסטות מן העיקר אל הטפל ולבטל את זמננו לריק, בה־בשעה שפּה, לנגד עינינו, ניצבת השרמוּטה שכל העבירות הן כאין וכאפס כנגדה! השרמוּטה האחרונה יצאה מפיה בצריחה מרחיפת עצמות כאילו היתה זו מין סכנה איומה כל־כך, כלל־עולמית, שאפילו סרג’נט אנגלי ושוטר ערבי יבינו מדעתם שיש להשמיד את השרמוּטה מיד.

הסרג’נט האנגלי, שלא מצא כל עניין או טעם להיכנס לפרטי המהומה ברחוב, הבין מדעתו שיש לשַלח את התושבים הללו איש־איש לביתו ולעיסוקיו. הוא פטר הן את הבחור והבחורה והן את הצורף שהצטרף להגנתם בתנועה של סילוּק, ולשוטר הערבי אמר "תגיד להם שיסתלקו מפה. שילכו מיד הביתה. כן – גם לזקנה הזאת תגיד שתרוּץ הביתה אחת ושתיים! אם יש לה כוח להתקוטט, שיהיה לה כוח להרים רגליים אַפּ־אַפּ!

הצורף התימני גם הוא היה דתי – היתה לו כיפה על הראש – וכשהמשכתי בדרכי חשבתי פתאום שהרב הראשי שלהכתרתו אני הולך איננו הרב הראשי האשכנזי. בריונים דתיים מסוגו של רב יצחוק, פורחים רק בשכונות הדתיות האשכנזיות. בשכונות האחרות שורצים בריונים מסוגים אחרים. ראיתי בריונים ספרדים וראיתי בריונים בני עדות המזרח: תימנים ועירקים ועג’מים וחאלבּים ואוּרפלים ובוכרים וכורדים, אך בכל אלה לא ראיתי בריון שיתנפל על אנשים ברחוב בשם אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקב ולמען תורתנו הקדושה והיהדות ונצח ישראל. הללו היו מפּילים את חיתתם בשם כוחם ואלימוּתם שלהם, ולמען עצמם, ונמצאו ביניהם גם כאלה – כמו אלי פאטשה, למשל – שלא פחדו אפילו מפני השוטרים. השוטרים פחדו מהם. ולעניין השוטרים, כעברו שנים רבות נוכחתי לדעת, לתדהמתי, שרב יצחוק השתחרר כליל מיראת השוטרים בכלל, וממורא קציניהם בפרט. זה היה כבר אחרי מלחמת־השחרור. רב יצחוק זה, שחשש בזמנו להתעטש במחיצת שוטר, שפחד להביט ישר בעיניו של ויליאם גוֹרדוֹן, התנפל פתאום, באותו מקום עצמו, ברחוב הנביאים, לא רק על המכוניות שעוברות בשבת, אלא אפילו על השוטרים. לעבר מפקח משטרה שניגש אליו כדי לשדלו בדברים, צעק, “נאצי! גסטפו! גסטפו!” כי על־כן כבר לא היה זה ויליאם גוֹרדוֹן האנגלי, אלא אחד מאותם ציוניסטן שבאו במקומם של השליטים האנגלים.

בניגוד לאשכנזים הללו, ככל שהיו בני העדות האחרות דתיים, כן היו רכּים יותר, נעימים יותר, עדינים יותר, תרבותיים יותר, ולא נהפכו לבריונים אלא מן הרגע שחדלו להיות דתים: ובכל זאת, אותם עדינים ותרבותיים נהפכו לרמוס ילדים ברגליהם מן הרגע שנהפכו לחלק מן ההמוֹן: המוֹן שנלחם על זכויותיו הקדושות בבית־הכנסת הקדוש במעמד הקדוש של הכתרת הרב הראשי. אני, כזכור, עמדתי בתוך המקהלה ושוררתי בכל כוחי, בה־בשעה שמאחורי גבי גבר והלך רעש של צעקות וקללות ודפיקות בדלת צדדית שהיתה נעולה על מנעוּל ובריח: בריח, פשוטו כמשמעו, לכל רוחב הדלת. כמה גבּאים ונכבדים וראשי עדות אמוּרים היו, כפי הנראה, להיכנס דרך דלת צדדית זו מבלי שהשמשים יובאו בסוד התוכנית, או אולי כן הובא הדבר לידיעתם, אלא שברגע האחרון קיבלו הוראות נוגדות מנשוּאי־פנים ונגידים אחרים. אם כך ואם כך ננעלה הדלת בפניהם ברגע האחרון. אותם מנהיגי ציבור לא נכונים היו להיעצר בפני איזו שהיא דלת נעולה או לוַתר על זכותם, ומכיוון שדפקו וצעקו נתגלה סוד הפתח הצדדי לקהל הצובא בחוץ וערב־רב נצטרף אליהם. עד מהרה נשמעו מהלוּמות ונקישות עמוּמות של קורות או מטילי־ברזל כבדים, והדלת גנחה על ציריה. מישהו מן הפמליה הצפופה המקיפה את הרב הראשי עשה סימן לשמָשים שילכו לפתוח את הדלת, כאומר להם שמוטב שהצרים על הבית ייכנסו דרך דלת פתוחה, משיתפרצו ברעש על שברי דלת בקועה. מנהיגי העדה נדחפו פנימה בראש גל של פרצופים שטוּפי זיעה ועיניים להוּטות, ואני נלחצתי ונמחצתי מכל עבר, נחנק בריח בד ספוּג־סרחון־בּשׂרים־מיוּזעים ונלחם על חיי לברוח דרך אותה דלת שנפתחה. מאז ועד עצם היום הזה אני מנסה לברוח בכיוון ההפוּך, להיחלץ מן הזרם הכללי בדרך הקצרה ביותר. מחזה אימים עמד לנגד עיני, מראה שהתגשם פתאום מתוך סיפור שסיפרה לי פעם סבתא שלי מימי ילדותה שלה. איש חשוב אחד – גנרל או פֶּחה בא לביקור בכנסיית המולד בחג המולד מוקף בפלוגת שומרי־ראשו, ומכיוון שבּא, התקהל בכנסיה המון גדול פי כמה־וכמה מן ההמון שנאסף שם בדרך־כלל. בתוך הדוחק והמהומה והמריבות הרגילות בין הכּיתות הנוצריות הנלחמות כל אחת על זכויותיה שלה בתחוּמי הכנסיה ובטקסיה, ובלחץ ההמון הנוסף לכבודו של השליט, נדרסו ונחנקו למוות כמה עשרות אנשים, ואני חשתי בזוָעה גוברת והולכת שהנה עוד מעט קט גם אני איחנק עד מוות. אותו פחה לא היסס הרבה, ומשנוכח לדעת שנשמט הרסן מן ההמון נתן פקודה לשומרי־ראשו שיפלסו לו דרך החוצה, והללו במכות חרב על ימין ועל שמאל וביריות אקדח סללו לו את הדרך אל האוויר ואל החופש על־פני סילונות הדם של ההרוגים והפצועים.

עם הלחץ ומחשך החנק הגובר בתוך עיפוּש האדם, לא זו בלבד שהבנתי לרוחו של אותו פחה מן האימפריה העותמאנית של המאה שעברה, אלא שקינאתי בו על פלוגת שומרי־הראש שסללה לו דרך בחרבות שלופות. אילו היה לי מקלע ביד, הייתי יורה צרורות ישר אל תוך הכּרס המוחצת לי את הפנים וסותמת לי את האף ועומדת להמית אותי בחנק. כּרס זו שייכת היתה למוּכתר שכונת נחלת־ציון שהיה דווקא איש חביב ומאיר פנים ביחוד לילדים קטנים, ואני ראיתי גם ידעתי שאין בכוונתו להזיק לי. הוא עצמו חסר־אונים היה כנגד הגל שסחף אותו פנימה. בכל־זאת עמד אדם חביב זה – בניגוד לרצונו – להחניק אותי, ורק במאמץ מטורף לחיים ולמוות של חלום בלהות הצלחתי לשחרר את ראשי לעבר מתניו של מישהו אחר שנדחק במצודד. ראיתי את הדלת במרחק פסיעות אחדות, ואף־על־פי־כן לא הייתי מצליח להגיע אליה אילולי החלו השמשים, בעזרת הנדחקים שהצליחו כבר להיכנס ושעל־כן שיתפו אתם פעולה כדי להחזיר את מקצת הסדר על כנו, לדחוף בחזרה את יתרת המתפרצים ולסגור שוב את הדלת. בה־בשעה שהמקהלה כולה עם עזרא האחרון בראשה נסחפה עד למרגלותיו של הרב הראשי, פרצתי אני בראש הגל־החוזר־לנעילת־הדלת ונפלטתי החוצה. אחד השמשים לפת אותי פתאום והתחיל לצרוח “מה אתם זורקים החוצה את הילד הזה? הוא שייך למקהלה! הוא שייך למקהלה!” ועל סף ההצלה נתחלחלתי מן האיש הלז שברחמיו ובטוּב ליבּו ובמלחמתו למען זכויותיו וצִדקתו של ילד זר עומד הוא להחזיר אותי בכוח אל זַוועות החנק. התלבטתי והתפתלתי להשתחרר מלפיתתו וצעקתי “אני צריך לצאת! עזוב אותי – אני צריך לצאת!” והוא הִרפה ממני רק מכיוון שהבין מדברי שאני צריך לצאת כדי לעשות את צרכי. משסגר את הדלת עלי נשקפה מעיניו השתתפות בצערי: “הרי לכם מזל בּיש! מכיוון שתקף עליו הצורך לחרבּן או להשתין, הריהו מפסיד את המעמד האלוהי הזה. חבל. חבל.” ואני בליבּי עניתי לו, “אין במעמד הזה שום דבר אלוהי. אין אלוהים פה – אתם כולכם טועים.” בראש הטועים ראיתי את מוּכתר נחלת־ציון נסחף פנימה אל קודש־הקודשים על גל ההמון שיכול היה, באותה מידה, להטיח אותו אל עברי פי פחת. פניו היו אדומים, שטוּפי זיעה, ועיניו מתגלגלות לקראת ההתגלות האלוהית. ליבּי רחב וגאה עם כל צעד נוסף ברחוב הפתוח, עם הרגשת השחרוּר מכפיית ההמונים ותחוּשת היותי אדון לדרכּי: אני רוצה לפנות ימינה, הריני פונה ימינה. אני רוצה לפנות שׂמאלה – הריני פונה שׂמאלה. פניתי צפונה והתחלתי לרוץ אל מחוץ לעיר, לעבר כביש רמאללה, כדי לחזור אל אותו מסלול שעשיתי פעם בשוטטוּת קיץ ממערות הסנהדרין לפסגת הר הצופים. כשהגעתי אז אל הר־הצופים, השקפתי תחילה לצד ירושלים: העיר העתיקה על חומתה ועל מגדל דויד הניבּט מרחוק ועל מסגד עומר ועל צריחי כל כנסיותיה וכיפותיהן, ועל הר־הזיתים ועל טור־מלכּא, ועל בתי העיר החדשה ועל השמים הבהירים הנקיים מכל ענן – הכל נראה צלוּל וקיים ועומד ומוּסבּר מתוך עצמו ונובע מתוך עצמי, כאילו אין אני ילד אחד, מין בריה קטנה המציצה על המרחב המקיף אותה, אלא להפך: ירושלים כולה על ההרים סביב לה, על המרחב כולו הסובב את ההרים ואת השמים, כל אלה שרויים בתוכי, וגופי הוא שמקיף אותם סביב, ומתוכו הם נובעים, ובתוכו הם קיימים. משם המשכתי לעלוֹת אל הפִּסגה לעבר האמפיתיאטרון אשר במדרון הפונה מזרחה. מדבּר יהודה וכיכר הירדן ורמת הרי מואב נפקחו בבת־אחת בדממה: מרחב צלול ועמוק וגבוה מפעים בכובד מהות עתיקת נשימה, איוּמה בממדיה שהם מעבר למידת אדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם ובאדישוּתה לאדם הקטן הרוחש על גבה. אי זה בית אשר תבנו לי, ואי זה מקום מנוחתי – השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואלה נדחקים בכוח לאיזה שהוא אוּלם כדי לתפוס שם את האלוהים בקצה זנבו! למילה “אלוהים” היתה משמעות לגבי דידי, הרגשתי משהו מן המרוּמז בה רק כשעמדתי, יצור קטן, בטל ומבוטל ונפעם, כנגד ההרים ומרחבי המדבר ואינסוף השמים והכוכבים המספרים כבוד אל באין אומר ובאין דברים ובלי שיישמע קולם.

וכעבור שישה ימים, במוצאי היום הקסוּם ההוא אשר בוֹ רקדה אוריתה עם גוֹרדוֹן ברחוב הנביאים לצלילי נגינתו של גבריאל עלי כנורה של ברונהילידה, ובו נתגלה לי שבּרל רבּן הוא־הוא המשורר אשבַּעל עשתָּרות, נקלעתי לאותה התקהלות משונה על־יד שער יפו. ערבי ארוֹך ומצומק כּזרד שהתיַבּש ונשרף בשמש המדבר וברוחותיו כרע וַישתחוֶה פתח המצוּדה, ואחר־כך נשא דברו בשם מוחמד שליח האלוהים לפני הקהל המקיף אותו: ערבים עירונים מן העוברים־ושבים וזבני חנויות הכּיכּר ורוכלי המזכרות ופלאחיות בסלי הירקות על ראשיהן וסבלים ברתמת אוכפיהם על גבם ומוֹכרי תמר־הינדי בחביות נחושת קלל הרתומות לבטנם. שתי אנגליות זקנות ממושקפות עמדו על מדרגות השער, והאחת צעקה לתוך אוזני חברתה שהיתה, כפי הנראה, כבדת־שמיעה “את רואה, דוריס, יש לנו מזל לפגוש את סַנטוֹן. ההוזים המטורפים האלה נחשבים לקדושים, והמוסלמים לעולם לא יפגעו בהם לרעה. חכּי, חכּי: אולי יתקוף אותו תיכף בולמוס והוא יתחיל לרקוד לפנינו. לפני שבועיים ראיתי בשכם סנטוֹן אחד שכירכר והססתובב ממש כמו סביבון והשמיע קולות נוראים עד שנפל. את לא תאמיני, אבל אחרי שנפל הביאו לו נחש חי, והוא התחיל לאכול אותו – אמרו לי שזה נחש ארסי!”

מתוך דבריה למדתי שהאירופים מכנים בשם “סנטוֹן” את המשוּגע המתנבּא שנקרא בערבית “וילי”. הגברת לוריא סיפרה לי פעם, בין יתר זכרונותיה מימי התוּרכּים, מעשה בוִילי אחד שבא לקבלת פנים מפוארת שערך הפחה התוּרכּי מושל ירושלים. אותו פחה, “שהיה תולה ערבים בשער יפו על ימין ועל שמאל”, שהיה בתענוג מופלג פוסק מלקות על הקלה שבעבירות, לא העז לסלק מעל פניו את האורח הלא־קרוּא, אם כי הקונסולים של ארצות אירופה עלולים היו לחשוב את חברתו לביזיון ולצאת נעלבים. בשׂערו הפרוע, בעיניו המשוגעות ובגלימתו המזוהמת השורצת כינים ופרעושים התישב הוִילי בין הקרואים המקושטים והמבוּשׂמים לימיניו של הפחה. לא זו בלבד שהפחה הניח לו להסב אל שולחנו, אלא גם העמיס עליו מתנות בצאתו.

הוִילי הזה – הוא היה האחד והיחיד שאני זכיתי לראות במו עיני – לא מילא את משאלות־ליבה של האנגליה הזקנה; לא התחיל לפזז ולכרכּר, וגם לא אכל נחש ארסי. הוא רק נשא את דברו בקול עמוק ועשיר ובערבית ספרותית. הערבית המועטת שידעתי לא הספיקה לי להבנת המשׂא. הבנתי רק את פתיחת דבריו, שלא היתה, למעשה, אלא פרק הפתיחה של הקוראן שאותו התחלנו ללמוד אז בשיעורי הערבית “בשם אַללָה הרחמן והרחום/ התהילה לאַללה ריבון העולמים / הרחמן והרחום / מלך יום הדין…” וכן כמה דברים בקשר ל “…חזרה אל מֶדינה העיר הברוכה ואל מכּה הקדושה ואל ארץ ערב המהוללה רחבת־הידיים…” דיבּוּרי קדושה חבוטים בנוסח הידוע שלא עוררו בי כל עניין. אך כל עוד נמצאתי בשולי ההמון, מחוץ למעגל, חופשי לפנות לאחור ולהסתלק לי כרצוני בכל אחת מהדרכים המובילות אל מחוץ לחומות, מבעד לשַׁער יפו או לשער החדש, המשכתי לעמוד במקומי שמא בכל־זאת יתחיל הוִילי להציג מעשים זרים ונפלאים.

פתאום הרגשתי שמעגל האדם נסגר עלי, שאני כבר דחוּק באמצע ההמון, מוקף ריח גלימות של פלאחים עם משב נשימתם. כדי להוסיף על אימת מחנק־יום־ההכתרה שמעתי את הפלאח שעמד בדיוק מאחורי אומר לחברו משהו בעניין “הוִילי היהודי,” וכבר ראיתי בדמיוני את כל ההמון הערבי הזה מתנפל עלי – על הילד היהודי הבודד, הזר שקרב אל הקדוֹש שלהם.

“אם לא אברח מיד, הם יהרגו אותי,” אמרתי לעצמי ופרצתי את מעגל הפלאחים בקלות בלתי־צפויה, כסכין בחמאה: הם פשוט נרתעו תמהים ונבוכים מפני זינוק־הפתאום שלי ופינו לי דרך רחבה.

אמרתי לצאת אל מחוץ לחומות דרך שער יפו, אלא שבפינת רחוב הפאטריארך היוָני המוביל אל השער החדש ראיתי את את בּרל רבּן יושב בבית־קפה קטן ומסתכל בוִילי ובקהל שומעיו: בבוקר הגיש את התפטרותו, ולעת־ערב כבר היה נהנה ממחזות ירושלים.

“גם אתה באת לשמוע את לוּאִידוֹר השתקן?” שאל אותי במין זחיחוּת־הדעת. “מה דעתך על הרעיונות המקוריים שלו?”

שאלתו המדהימה התקשרה עם מה ששמעתי לפני רגע מפי הפלאח הערבי על־אודות “הוִילי היהודי”: – אותו קדוש מוסלמי, אותו סנטוֹן שלמעשׂי נפלאותיו מיַחלות שתי האנגליות הזקנות, אינו אלא לוּאידור³ השתקן שנעלם מדעתי ומירושלים ומחייה של יעלי גוּטקין לפני שנים רבות. נזכרתי שפעם סיפר חיים־ארוכים, אחיו של בּרל, שהוא ראה במו עיניו את לוּאידוֹר השתקן מסתובב בגלימה של בדווים בשוק של רמלה, ושהגברת לוריא האזינה אז לסיפור הזה – כפי שהיתה מאזינה לכל רעיונותיו הפורחים של חיים־ארוכים – בחיוך של ליגלוג ובתנועת יד של ביטול.

“לעולם לא הייתי מעלה על דעתי שהוִילי הזה הוא לוּאידוֹר השתקן,” אמרתי לבּרל, “אני גם לא יודע כל־כך טוב ערבית. לא הבנתי בדיוק מה שהוא רוצה ומה הוא דורש מן הקהל.”

“בוא ואסביר לך בדיוק מה רוצה לוּאידוֹר השתקן,” אמר לי בּרל בחיוך מלוא רוחב שׂפמו. הוא היה במצב־רוח מרומם והזמין אותי בתנועת יד לשבת אל שולחנו. עליצוּתוֹ נשבה בפני סילון צונן נוכח מראהו של לוּאידוֹר השתקן שצבט בליבּי. בּרל זה, שהעיר פעם למראה קבצן ערבי זקן שנמצא ישן בליל חורף בסככת פחי הזבל שמאחורי מטבח המרפאה “מה היתה אמא שלו אומרת אילו ידעה שכּך יהיה בסופו” לא זו בלבד שלא ריחם עכשיו על חברו לוּאידוֹר השתקן, אלא להפך: נתמלא מין משוּבה של בדיחוּת־הדעת. ליבּי שלי לא רק המה ברחמים רבים על לוּאידוֹר השתקן יותר מאשר על הזקן המצוּנף בליל הכּפור בסככת פחי הזבל, אלא גם נפעם אימה סתוּמה. אילו אחת משתי אלה האנגליות הזקנות – זאת ששמעה מפי חברתה שהנה עומד הדרוִיש המשוגע הלז להסתבב כמו סביבון, ואחרי שיפול וישמיע קולות נוראים יתחיל לאכול נחש ארסי – אילו היתה היא אמו של לוּאידוֹר השתקן – איזה כאב נורא, חד וקורע, היה מרטש את ליבּה למראה מה שקרה לו, ללוּאידוֹר – הבּן יקיר לה, לוּאידוֹר, הבּן האהוב! שמחה קפצה על אותו זקן כשאמר לה, בּרל, לאחות הראשית, שתכניס אותו לישון בחדר־המיוּן. הבעיה לגביו לא היתה איך לתת לו תנאי לינה וחיים בכלל נוחים ונעימים יותר, אלא איך להיפטר ממנו: הסתבר שהוא ערבי מבּאבּ־חאן־אִי־זֵית, ובני משפחתו, וכמותם כן גם כל המוכתרים והשיח’ים ומנהלי ההקדש המוּסלמי ניערו חוצנם ממנו, ואילו לוּאידוֹר – ממבט עיניו שהרחיקו נדוד ברי היה שאילו הופיעה אמו בחבילת בגדי־פאר בידה האחת, ובצרור מטבעות־זהב בשניה, ואמרה לו – “קח. אלה – שלך הם. בוא. התרחץ, הסתפר, התלבש כבן־אדם מן הישוב ותתחיל לראות חיים, ליהנות מכל תענוּגות העולם הזה,” היה הוא עונה לה, “מה לי וָלך אשה!” האֵימה הסתומה הרוחשת מבּעד לכאב הידיעה שאותו וילי פרוע ומצוּמק בבלויי הגלימה המטונפת אינו אלא לוּאידוֹר השתקן, נבעה ממבט עיניו. עיניו הבּוהות, הפקוחות לרוָחה, המצועפות דוק אדמדם לח, הסתכלו בקהל מבלי לראותו במבט שלוּח מעולם אחר אל עולם אחר. נוכח המבט שלא־מן־העולם־הזה ומעמדו של לוּאידוֹר ועמידתו ולבושו ומראהו והערבית הספרותית הפורצת מפיו בזעקות ממושכות נקטמות בהפסקות־פתאום בהן הקהל עונה בנהם ואומר “אללה אַכּבַּר…” – הצטלצלו באוזני דבריו של בּרל כּליווי בלתי־מתאים, חורג וחורק וחיצוני. התישבתי לצידו של בּרל כדי לשמוע מפיו “מה בדיוק רוצה לוּאידוֹר השתקן,” וסיפורו, במקום שירגיעני, הטילני לתוך מצוקה. היה זה כאילו אני רואה במו עיני אדם נצלה חי על גחלים בוערות, ועם שעולה באפי ריח בשׂרו החרוּך, אני קורא בעיתון כתבה על אותו אדם עצמו שהצית את עצמו מתוך מניעים פוליטיים. כתבה שמרחיבה את הדיבור על כל טעוּיות היסוד של אותם מניעים פוליטיים ופוטרת את הצתת־עצמו־לדעת במשפט אחד שממנו נמצא הקורא למד שאותו להטוּט היפה לרִגשת ההמונים, אינו ראוי אלא לגיחוּך. “לוּאידוֹר” – כך אמר לי בּרל – “הוא אינטלקטואל פציפיסט ורציונליסט. כשהגיע לכאן, נוכח פתאום לדעת שארץ־ישראל מלאה ערבים. לנו אין בעולם כולו ארץ אחרת, ואין שני עמים שולטים בעת־ובעונה־אחת בּכִברת־ארץ אחת, ואם אמנם שיכת ארץ־ישראל לעם־ישראל, צריכים הערבים להסתלק ממנה. ובכן מה? נקוּם עליהם ונגרש אותם מפה בכוח? – חס וחלילה – הרי לא עם־פרא אנחנו. השימוּש בכוח הוא אבי הרעות שבעולם, וממנו לא תצמח שוּם טובה ולא יתוקן שום עוול. לא נותר לנו אלא לשכנע אותם שיחזרו מרצונם הטוב לארץ ערב הגדולה ורחבת־הידיים אשר ממנה באו. אבל מי ישכנע אותם? אין ליהודי זכוּת מוסרית להחליט מה שטוב בשביל הערבי, ומהי הדרך שצריך הערבי ללכת בה. רק לערבי יש זכוּת מוּסרית להיות מורה־דרך לעם הערבי, ולוּאידוֹר לא יוכל לשכנע את הערבים, כל עוד הוא עצמו יהודי. עכשיו, אחרי שלמד את שפתם ואת מנהגיהם, ואחרי שהתאסלם, ואחרי שמָל את בּשׁרוֹ בשנית, ואחרי שעלה לרגל למכּה, ואחרי שחזר ממנה מעוטר בתואר של חאג', יש לו, ברוך־השם, ללוּאידוֹר השתקן, זכות מוסרית לשכנע את הערבים שיחזרו אל ארץ ערב הבּרוּכה רחבת־הידיים.” למעשה התווכּח בּרל רבּן עם לוּאידוֹר השתקן באמצעותי. לוּאידוֹר היה זועק אל ההמון בערבית, ובּרל היה עונה לו בעברית לעומתי בקולו המעוּך וניחר. הוא לא אמר מילה, גם לא הזכיר אפילו ברמז את פרשת אהבתו הנושנה של לוּאידוֹר אל יעלי. כנגד זה, תוך כדי טיעון, סיפר לי כמה פרטים שלא היו ידועים לי כלל על מה שקדם בהרבה לפרשת יעלי, על עצם הופעתו של לוּאידוֹר בירושלים. מתי הופיע לוּאידוֹר בירושלים? לוּאידוֹר הופיע לראשונה בירושלים שש־עשרה שנים לפני שאני נולדתי בה, לאמור – בשנה בה מת לייבּ טולסטוי. אילולי מת הסופר הרוסי טולסטוי, לא היה לוּאידוֹר מגיע לירושלים, ולגבי לוּאידוֹר שַץ מת טולסטוי פעמיים.

לוּאידוֹר היה אז נער בן שבע־עשרה שגמר אומר בנפשו לעלות ברגל אל מורהו ורבו הנערץ, אל טולסטוי, כדי להינות מזיו פניו ולקבל השראה מתורתו. מעיר מולדתו זלאטוֹפול שבאוקראינה הלך ברגל שבועות אחדים עד יאסניה פוליאנה, וכשהגיע לשם נודע לו שטולסטוי מת. כשהיה עושה דרכו ברגל אל טולסטוי, ברח טולסטוי ברכבת מאחוזת־ביתו יאסניה פוליאנה ומאשתו סוניה ומת בביתו של מנהל התחנה בעיירה אסטאפובו. לוּאידוֹר לא חזר הביתה. הוא הצטרף לקבוצה של אינטלקטואלים רוסיים שיסדו קומוּנה חקלאית בכפר קטן אחר באוקראינה במחוז יליזאווטגראד כדי לקיים בה את תורתו של טולסטוי, תורת אהבת האדם ושׂנאת הקניין, התורה האוסרת השימוש בכוח אפילו כנגד מי שקם עליך להורגך. שם, בקומוּנה הרוסית, מת טולסטוי בפעם השניה תוך כדי כך שהיה לוּאידוֹר מעלעל מבלי־משים בכתב־עת שפירסם חליפת מכתבים עתיקה בין טולסטוי לבין ידידו המבקר הספרותי סטראכוב, ועינו נתקלה בשם “קונסטנטין שפירא” שנשתרבב פתאום לתוך הדברים. “קונסטנטין שפירא הקטן הרג את טולסטוי הגדול!” במילים אלה סיכּם בּרל את מה שקרה לו, ללוּאידוֹר, כשקרא את המכתב הנושן וקם ועזב את הקומוּנה שלו והלך לו מארצו של טולסטוי ובא לירושלים. דווקא הוא, ק.א. שפירא, הקטן, הטפל, השוּליי, הבָּטל והמוּבטל וחסר הערך, הוא שהיה עומד מחוץ לשער, כורע ומשתחוֶה כנגד מעגלות חייו של טולסטוי הסגורים בפניו, ולא הדברים הגדולים, המהותיים לטולסטוי והנובעים מתוכו והמזדקרים לכל עין, כגון מעשׂה קרקעות אחוזותו או מעשׂה הבּן־הבּלתי־חוּקי. בניגוד לכל הרגשותיו ואמונותיו ודעותיו ועקרונותיו, ואחרי כל ההתלבטויות והנפתוּלים והרעש והצעקה הגדולה, לא חילק טולסטוי את אדמותיו בין האיכרים העובדים אותן, אלא הורישן לאשתו ולילדיו, ובכל־זאת המשיך לוּאידוֹר השתקן להעריץ אותו. לוּאידוֹר השתקן המשיך להעריץ את האיש טולסטוי גם לאחר שנודע לו בזיון הבּן־הבּלתי־חוּקי. טולסטוי היה שוכב, בתוך השאר, עם איכרית, אשת אחד הצמיתים שלו, והיא ילדה לו בן שנקרא טימופיי. לימים, משגדל הבן טימופיי, עשׂאוֹ אביו לייבּ טולסטוי עגלון לאחד מצעירי בניו החוקיים שנולדו לו מאשתו החוּקית סוניה, וכאילו כדי להיוָכח באמת הצפונה ב"מעשה אבות סימן לבנים", הסתבר לו, ללוּאידוֹר, שגם אביו של לייבּ טולסטוי הוליד בן בלתי־חוקי אשר שימש אף הוא רַכָּב לאחר מבני המשפחה החוקיים. לוּאידוֹר שאל את עצמו איך לא נבוך האיש טולסטוי למראה בנו טימופיי שעולה בבגדי המשרת למושב העגלון ומחכה לפקודת אדוניו, הבן החוקי, ובכל־זאת המשיך להעריץ את איש המוּסר טולסטוי עד שנזדקר לעינו פתאום השם של קונסטנטין שפירא כשהיה מעלעל באותה חליפת מכתבים נושנה.

באותה חליפת מכתבים מספר סטראכוב לטולסטוי שהגיע אליו איזה שפירא אחד שנחשב צַלם־אמן אם כי מראה של יהוּדוֹן לו, ומסתבר שאמנם איננו אלא יהוּדון, “ז’יד”. אותו יהודון מכין אוסף תצלומים של סופרי רוסיה, וכבר צילם את דוסטויֶבסקי ואת טוּרגניֶב. עכשיו מבקש הוא לצלם את טולסטוי, ולפיכך בא אל סטראכוב כדי לקבל את המלצתו. המלצתו של סטראכוב לא הועילה לו, לאותו יהוּדוֹן. טולסטוי סירַב. בתשובתו לא טרח טולסטוי אפילו לזכור את השם של אותו יהוּדוֹן וסירס את שמו של שפירא ל"פינַארוֹ". טולסטוי לא הסכים לכך ש"פינארו" יצלם אותו.

עם קריאה נצבט ליבּו של לוּאידוֹר בזיכּרון מימי ילדותו. הוא היה אז ילד כבן שבע. בערב חזר אביו הביתה ואמר שהמשורר העברי קונסטנטין שפירא מת. אביו ישב ליד החלון ופניו אל השמש השוקעת כשסיפר על המשורר שמת. הוא סיפור שבילדותו אהב קונסטנטין שפירא לקרוא שירים עברייים. בחדר הצר הפונה אל הסימטה החשוכה הנודפת ריח בּיב־שופכים ישב הנער וקרא שירים עבריים שמילאו את ליבּו באור ובשמחה ובריחות הפריחה של האביב. הוא מצא עצמו ברחובות ירושלים שקמה לתחיה. הוא ראה את עצמו בין עמודי־הענק של ארמון המלך עומד ושר לבני עמו משירי ציון. ההמון מקדם את פניו בתרועה ובנות ירושלים מכתירות את ראשו בזרי פרחים. באותו רגע חשכו עיניו מכּאב נורא: סטירה ניחתה בלחיו, ואחריה עוד אחת ועוד אחת. אביו הרביץ לו. יהודי אדוק היה אביו שראה בקריאת שירים עבריים מעשה אפיקורסות של המשׂכילים מחללי־השם. אביו היכּה אותו ואחר־כך קשר אותו בחבלים אל השולחן והכריח אותו להעתיק דפים שלמים מתוך ספר המצוות של היהודים שנקרא “שולחן ערוך”. מאז נזהר שפירא לקרוא שירים עבריים רק בסתר, הרחק מאביו ומכל שאר אנשי רחוב היהודים שהיו כולם דומים לאביו. פעם אחת ישב וקרא שיר עברי רחוק מהבית, על שׂפת הנהר. הוא ישב בּדשא, ואגב קריאה היה לועס פרוּסת לחם. לשמע רחש בין הקנים הרים את ראשו: מישהוּ הציץ בו ורץ מיד להלשין עליו, וכשחזר הביתה קידם אביו את פניו בעיניים מזרות אימים. אותו יום צום תשעה באב היה. אביו גירש אותו מן הבית, ובעיירה כולה לא היה מקום עוד לנער שאכל בפרהסיה בצום תשעה באב. הוא ברח לעיר הגדולה, הרחוקה, פטרבורג, ושם מתגלה לו שכּדי לחיות בה, צריך היהודי להצטייד ברשיון. רשיון ישיבה בפטרבורג לא היה לו, לפיכך הריץ מכתב הביתה וביקש שישלחו לו את תעודותיו וכן גם סכום כסף שיחלצהו מן המיצר עד שיצליח למצוא עבודה. הוא חיכּה וחיכּה, אבל תשובה מן הבית לא באה. בלי פרוטה לפורטה ובלי רשיון לחיות בה, היה הנער נע ונד בעיר הגדולה, הזרה, לן תחת כּיפת השמים באחד הפרברים הרחוקים מסכנת הפקידים והשוטרים, ומטאטא את השלג מן הרחובות כדי להרוויח כמה אגורות לארוחה חמה. יום אחד צנח חולה בחצר אחת בשכונה עניה בקצה העיר, במקום שנקרא בשם “פטרבּוּרגסקאיא סטוֹרוֹנא”. כּובסת נוצריה, מדיירות הבית, חמלה עליו ואספה אותו אל ביתה. היא היתה יוצאת כל יום לעבודה, ובתה הצעירה היתה מטפלת בו בחום ובאהבה, ונפשו נקשרה בנפשה.

כשקם מחוליו, נשא קונסטנטין שפירא את בת הכובסת לו לאשה והתנצר. הוא למד את תורת הצילוּם, ולימים נעשה צַלם־אמן מפורסם שנתמנה ל"פוטוגרף החצר של הנסיך הגדול ולדימיר אלכסנדרוביץ ופוטוגרף האקדמיה למלאכת מחשבת". כשרוַח לו היה עוזר לכל סופר ומשורר עברי ומנדב מכּספו ביד רחבה, ואז פרצו הפרעות ביהודים. חלום ילדותו, חלום מלכות ישראל בארץ־ישראל שב והתעורר בו כּמימים־ימימה, והוא החליט שהגיעה השעה להגשימו. הוא שלח תרומת כסף גדולה ליהודים שחשבו והרגישו כמוהו והתאגדו יחד בתנועת חיבת־ציון. הלם סטירת הלחי מימי ילדותו פקד אותו שוב משקיבל בחזרה את תרומתו. חובבי־ציון סירבו לקבל סיוּע מידי יהודי שהמיר את דתו, וחלום ילדותו הפך לחלום בלהות שהחל מבעת אותו בלילות. בחלומו הוא ניצב בין עמוּדי־הענק של ארמון המלך ושר לבני עמו משירי ציון. ההמון מקדם את פנין בתרוּעה, ובנות ירושלים מכתירות את ראשו בזרי פרחים. פתאום נשמעה צעקה “מה לך ולנו? צא מפה – לך לעזאזל!” אביו מגרש אותו מן הבית. זה לא אביו – אלה הם חובבי־ציון הצעירים שקורעים מעל לראשו את זר הפרחים ורומסים אותו ברגליהם. חלום בלהות זה היה מתחלף לסירוגין בסיוט נורא ממנו. הכּמרים גוררים אותו ברגליו לבית־הקברות הנוצרי. הוא מבקש לצעוק בכל כוחו, “אני חי! אני חי!” אבל קולו לא נשמע לו. שלשה פועלים לבושי שחורים כּורים קבר בתוך השלג הלבן שמכסה על כל המציבות סביב־סביב. המועקה הנוראה הרובצת על חזהו מחניקה את צעקותיו, וקול הפעמונים המצטלצל באוזניו בדרך אל הקבר מתגבּר והולך. במאמץ עליון לחיים ולמוות הוא מצליח לצעוק “אני חי!” ברגע בּוֹ הוא מתעורר לקול פעמוני הכנסיה הארמנית הנשקפת מבעד לחלון חדרו. פעמוני הכּנסיה הארמנית השכנה רדפו אותו בקצב גובר והולך, ומשלא יכול עוד לעמוד בביעוּתיהם, עקר דירתו למקום אחר, מה שעלה לו במשפטים ממושכים וטורדניים ובממון רב, שכּן במעשהו זה הפר את חוזה השׂכירוּת. הוא החליט לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ חלומות ילדוּתו, אבל מותו הקדים אותו. הוא נקבר בכפר הקטן סטרילנה סמוך למפרץ הפיני, מקום הוּלדת אשתו. שלושה סטודנטים עברים צעירים, שהיו מכינים עצמם לעליה לארץ־ישראל, ליוו את ארונו וסתמו עליו את הגולל ברוחות האביב הראשונות שריפרפו ובאו מן המפרץ.

לוּאידוֹר קם, צרר משום־מה את כתב־העת עם חליפת המכתבים העתיקה בתוך תרמילו, ועזב את הקומוּנה הרוסית מבלי לומר דבר לאיש. כשהגיע ליפו פגע בו ההלם. ספּן ערבי נשא אותו מן האוניה אל הסירה, ומן הסירה העלה אותו הספן הערבי על אדמת ארץ־ישראל. יפו היתה מלאה ערבים וקולות ערביים ומהומה ערבית וריחות ערביים. הוא לא העלה כלל על דעתו, גם לא ראה ברעים שבחלומותיו על משכבו בלילות, שאנשים אחרים, בני עם אחר, כבר הקדימו אותו ואת חבריו, ובאו ארצה והתיַשבו על אדמתה לעבוד אותה ולחיות בה. הוא שמע, אמנם, על הערבים, אבל תיאר לעצמו שייתקל בהם מעבר לגבולות, בשבילי המדבר היורדים מצריימה או בדרכים המובילות אל ארץ הפרת. כמו קונסטנטין שפירא, כן גם הערבים, העלו בו זיכּרון מימי ילדותו. זכרון של פסוק:

במדבר – אבל לא בתוך ארץ־ישראל. כשעלה מיפו לירושלים ופגש את יעלי בקפה קנקן סיפר לה בחיוך – רק עם יעלי מסוגל היה לוּאידוֹר להסיח בחיוּך על עצמו, חיוך נינוח ומשוחרר של מי שנמצא בעת־ובעונה־אחת בתוך עצמו ומעבר לעצמו, מעל ומעבר למחשבותיו שלו וזכרונותיו שלו ושאיפותיו שלו והרגשותיו שלו ופחדיו שלו – שבלילה הראשון לבואו ארצה, במלון הקטן המלוכלך ביפו, נדדה שנתו לא מפני הפשפשים ולא מפני החום המעיק ופלגי הזיעה, אלא מפני השׂפה הערבית שהצטלצלה כל הלילה באוזניו כקריאות ממושכות של יא־לה יא־לה יא־לה יא־לה יא־לה, קריאות שנשתזרו לתוך חלומות הבּלהה של קונסטנטין שפירא שהחלו לבעת אותו. כל אותו ליל נדודים בכה – בכה בקול רם, התייפח כילד בן שבע, ולעת בוקר החל לצחוק כפי שלא צחק מעודו: צחק בקול רם, מצהלות צחוק בקעו ממנו, התפתל מצחוק על בּכי הלילה: הוא צחק משנפקחו עיניו עם אור ראשון לראות פתאום שכּל הלילה בכה על מה שהיה קורה, חס וחלילה, לאדם מת אילו נשאר בחיים ואילו היו חלומותיו מתגשמים. ליבּו ממש נקרע בקרבו מגודל הרחמים על קונסטנטין שפירא הקבוּר באדמת המפרץ הפיני, שעשׂבים עולים בלחייו אביב אחר אביב מזה שנים רבות, על מה שהיה עולה לו, בגורלו, אילו נשאר בחיים ואילו הצליח סוף־סוף להגיע לארץ חלומותיו. הנה הוא ניצב בין עמודי־הענק של ארמון המלך כדי לשיר לבני עמו משירי ציון כפי שהיו הלוִיים מזמרים בבית־המקדש את שירת המלך דויד. רחש מתקהל עולה באוזניו. עוד מעט קט יקדם ההמון את פניו בתרועה, ובנות ירושלים תכתרנה את ראשו בזרי פרחים. הוא נושא סביב עיניו ורואה המון גדֵל והולך של ערבים בגלימות ובכּפיות ובתרבושים שמנפנפים בזרועותיהם וקוראים כנגדו בקצב מאיים יא־לה יא־לה יא־לה יא־לה. “טעיתי בדרך”, אומר קונסטנטין שפירא לזקן הקטן והצמוּק בעל העיניים החודרות והזקָן הפרוע שעומד לידו, “במקום להגיע לירושלים, הגעתי לבגדד.”

“לא טעית בדרך,” אומר לו טולסטוי הזקן, “פה ירושלים, אבל לך אין מה לעשות פה. אתה רואה שאין איש מבין אותך, ואין איש רוצה בך במקום הזה.”

“אם כך,” אומר לו, קונסטנטין שפירא לטולסטוי הזקן, “אם אין לי מה לעשות בירושלים, אסע לבית־לחם יהודה, ומשם אמשיך לחברון.”

“אתה לך שוּב לביתך ואל תידחק לתוך בתים זרים.” אומר לו טולסטוי הזקן ומטיח בפניו את הדלת. רעם פעמונים מהדהד באוזניו וממלא את ראשו עד כדי התבקעות. הוא חושש להפנות את ראשו אחורנית כדי לא לראות את שלושת הכּמרים שרודפים אחריו כדי לגרור אותו לבית־הקברות. הוא שומע את צעדיהם הקרבים והולכים, ודופק בכל כוחו על הדלת הנעוּלה בפניו, דופק בשני אגרופיו על שער הבּית וצועק כדי שישמע מישהו ויבוא לפתוח לו. יש אנשים בפנים, ואיש לא ניגש לפתוח לו. המון גדול חוגג שם בפנים, ובהמולה הגוברת לא נשמעות דפיקותיו. הוא דופק וצועק ומתעורר שטוּף זיעה לתוך רעש השוּק הערבי בחום הבוקר המהבּיל.

מדי בוקר היה לוּאידוֹר מתעורר מחדש אל תוך המולת השוּק הערבי, וליבּו הומה בו מחדש לקונסטנטין שפירא על שהצליח להגשים את חלום חייו.

“איך השירים שלו?” שאלה יעלי.

“השירים של מי?” שאל לוּאידוֹר. הוא ידע שיָעלי מעריצה משורר עברי מודרני שנקרא אשבּעל עשתרוֹת, ושבכלל אוהבת היא לקרוא שירים.

“השירים של קונסטנטין שפירא שלך, של הדיבּוק שלך,” אמרה יעלי וצחקה. אפה הקטן, הסולד, המתקלף בשמש, התקמט בצחוקה ועיניה ריצדו זיק שובב. “אף פעם לא שמעתי את שמו.” הוא היה נוטל את ראשה בשתי ידיו ומנשק אותה בלי הרף, את עיניה, אפּה, פיה, לחייה, צוארהּ – כל כך חמוּדה היתה – אלא שלא קמה בו הרוּח. רגע שקע בשתיקה עגוּמה ואחר־כך אמר: “אינני יודע. מעולם לא עלה על דעתי לקרוא את השירים שלו. מעולם לא עלה על דעתי אפילו לקרוא את תולדות חייו. לא חשבתי עליו בכלל כל השנים. רק כשקראתי את המכתב של סטראכוב אל טולסטוי ניזכרתי פתאום בסיפור שאבּא שלי סיפר לי כשהייתי ילד בן שבע. אינני יודע אפילו אם מה שאני זוכר מתוך הסיפור של אבא דומה למה שקרה באמת לקונסטנטין שפירא.”

“אם כּך,” אמרה יעלי והחזיקה בכובע־הקש שלה המונח על הכיסא לצידה, נכונה לקום וללכת לדרכה, “אני אנסה למצוא את השירים של קונסטנטין שפירא ולקרוא אותם במקומך. אני אגש לספריית ‘בּני־בּרית’ ואשאל את הספרן. סרוּליק הקטן יודע בדיוק כל מה שנמצא בספריה שלו.” כשקמה ממקומה וצעדה לעבר דלת בית־הקפה, חזרה אותה חרדה שלא הרפתה ממנו מאז בואו ארצה, מן הרגע בו העלה אותו הספן הערבי על חופה של יפו, והחלה פושה בו מן הקרביים לעבר קצות אצבעות הידיים והרגליים. בּד־בּבד עם החרדה, נדחף לברוח לחדרו ולהסתגר בו, אלא שהמשיך לשבת במקומו מתאמץ לעטות שלוָה. יום־טוב העצוּב, בעל המקום, היה מנגב כלים ליד הדלפק, ושותפו, פסח השמן, היה רוכן לידו על־גבי רשימת חשבונות. מעל לדלפק נמשך מדף טעון חבילות ושׂקיות וצנצנות־זכוכית כרסתניות. לחלחלתו ראה לוּאידור פתאום שהמדף הנכפף תחת משׂאו והנשען בשני קצותיו על סומכות־עץ רעוּעות מחוּבּרות לקיר במסמרים חלודים, מזדעזע עם מעבר עגלה על פתח בית־הקפה: עוד מעט קט והמדף על כל חבילותיו וצנצנותיו יתנפץ על ראשיהם של יום־טוב העצוב ופסח השמן. לוּאידוֹר קפץ ממקומו, הצביע על המדף וצעק, “הוא נופל!” פסח השמן נשׂא ראשו מן החשבונות, חייך במלוא שיניו הקצרות, המרוּוָחות זו מזו, ואמר “אל תחשוש, לוּאידוֹר. המדף החזיק מעמד עד עכשיו והוא יחזיק מעמד עוד עשרים שנה.”

“אבל צריך לעשות משהו לפני שיפּול,” אמר לוּאידוֹר ויצא החוצה כדי לא לחזות בהתנפצוּת צנצנות הזכוכית על ראשיהם של יום־טוב העצוב ופסח השמן. בבהירות יוצאת מן הכלל ראה את רגע השבירה על כל פרטיו: את המסמרים החלודים שמתכופפים והסומכות המתבּקעות והמדף הנחצה לשניים והצינצנות הצונחות בצלצלי זכוכית והדם הפורץ בסילונות מפניהם ומראשיהם של שני השותפים. איך יכול פסח השמן לחייך במין שלוָה שכזאת מתחת למדף רעוּע עמוס משׂא כבד שעומד בכל רגע ליפוֹל עליו ולבקע לו את הראש? “נכון” – אמר לוּאידוֹר לעצמו בוויכוח שהיה מנהל בליבּו עם פסח השמן, “אני מתוח, עצבי רופפים, ואילו אתה איש רגוּע, נינוח ושאנן בעל עצבים חזקים. אבל גם אילו היו עצביך עשויים פלדה כחוּלה לא היו הם משנים את העובדה שהמדף מעל לראשך רופף, שהוא עמוּס משׂא כבד, ושהוא נשען על סמוכות בקוּעות שמחוּברות לקיר במסמרים חלוּדים! אתה יכול לטעון שאני מטוּלטל על־ידי הדמיון החולני שלי, ושאתה איש מעשׂי שעומד בשתי רגליו השמנות על קרקע מוצקה. אם אמנם איש מעשי אתה שמסתכל בעין מעשית על הדברים שיש לעשותם בעולם העשׁיה, על־אחת־כמה־וכמה שעליך לנקוט באמצעים מעשיים בעוד מועד, לזרוק את כל המבנה הרעוּע הזה ולבנות חדש ומוצק במקומו ולא לחכות עד שהוא ישבור לך או ליום־טוב העצוב או למישהו אחר את הראש! מדוע זה אתם, האנשים המעשיים, סומכים תמיד על הנס ואינכם עושים כלום עד שלא תרד המכּה על ראשיכם!”

משהסתגר בחדרו, צנח אפיים על המיטה בבגדיו ושקע בשינה כבדה. פתאום התעורר וקפץ בהחלטה לחזור מיד לקפה קנקן כדי לתקן במוֹ ידיו את המדף. לא – לא לתקן אלא לבנות מדף חדש תחתיו. אם אין בעלי־הבית עושים את המוּטל עליהם, גם עלולים ברשלנותם הפושעת לגרום למותם של אנשים, נשים וילדים – שהרי לא רק שתי העוזרות הערביות נכנסות ויוצאות בפתח המטבח מתחת למדף, אלא אפילו ילדיו של פסח השמן, ילדיו שלו עצמו באים פעם־בפּעם לשׂחק שם – חובה עליו, על לוּאידוֹר שרואה את הסכנה וער לה, להתקין מדף חדש במו ידיו. במקום שאין אנשים – השתדל להיות איש! מראה עצמו שעומד וחולץ את המסמרים החלודים מן הקיר ומפרק את הסומכות הבּקוּעות ומבריג סומכות־ברזל ומתקין מדף חדש ומוצק ומילא אותו בתחושת תענוג שבּן־רגע נתחלפה ללפיתת מצוקה עוצרת נשימה עם זכרון מעשה עציצי הגירניוּם. יום אחד, כשיצא אל גזוזטרת חדרו, נוכח לדעת שמשרתת המלון – אותה ערביה פותה עצמה שהיתה בלילות שוטפת את הכלים בקפה קנקן – הציבה את עציץ הגֵירניוּם על שׂפת המעקה ממש. כל רוּח מצויה עלולה היתה להפילו על ראשי העוברים־ושבים ברחוב. הוא מיהר להרתיע את העציץ אחורנית, לעבר הגזוזטרה, ואז נוכח לדעת ששני העציצים האחרים על המרפסות הסמוכות גם הם נוטים ליפול לרחוב. מיד דפק על דלת החדר הסמוך שבו התגורר סוחר צמר זקן חירש־למחצה מיוצאי גרמניה. הלז, שהיה יושב וטובל את שתי רגליו בקערת מים חמים, הסתבל בלוּאידוֹר במבט אטוּם ולבסוף אמר “קח את העציץ לחדר שלך. אינני אוהב גֵירניוּם. מעולם לא אהבתי את הפרח הזה.” ולוּאידוֹר נשׂא את העציץ אל גזוזטרתו שלו בשמחה ובתחוּשת הקלה בלתי־צפויה: מאחר שגם העציץ הזה יעמוד על המעקה שלו, יוכל תמיד אחרי צאת המשרתת, להזיז גם אותו אחורנית מבלי שיצטרך להטריד את הזקן מדי יום־ביומו. באותו רגע הופיע על המרפסת השלישית בעל המלון בכבודו ובעצמו, ולוּאידוֹר החל מסביר לו את העניין: מוכן היה, ואפילו להוּט, לקבל לידיו את העציץ השלישי ולפטור בכך גם אותו מחובת השמירה לא רק עליו – לאמור – על העציץ, אלא, ובעיקר – על ראשיהם של כל העוברים־ושבים למטה ברחוב. חמת־זעם ניצתה בפרצופו הארוך של בעל המלון. הוא דילג ובא במרוצה מן החדר השלישי, חטף את העציץ מידי של לוּאידוֹר והחזירו לחדרו של סוחר הצמר, ולאחר שהציבו על המעקה בזווית חדה עוד יותר, כך שהיה ממש נטוּי ועומד על בלימה, מוכן ומזומן כל רגע להחליק ולהתנפץ על ראשו של עובר־האורח הראשון, צעק לעבר גזוזטרתו של לוּאידוֹר “אתה אינך בעל־בית פה לעשות לי סדרים! אני בעל־הבית ואני אחליט היכן שיעמוד כל עציץ! לא את העציצים אסלק מפה, אלא אותך! אתה אינך אלא אורח פורח פה!”

זכרון החרון המעוות את פרצופו הארוך של בעל המלון המכוער ממילא עם המילים, “לא את העציצים אסלק מפה, אלא אותך!” צבט בליבּו של לוּאידוֹר עד כדי כך שחש שלא יוכל להישאר בחדר הזר אפילו רגע נוסף אחד. הקירות עצמם דחוּ אותו, ובחפזונו להימלט רץ אל הגזוזטרה וחשב לקפוץ אל הרחוב. היתה שעת לילה מאוחרת. הוא לא ידע בדיוק מה השעה, אבל מסתבר שמאז שובו מקפה קנקן ישן בבגדיו כמה שעות רצופות. בדממת הליל היו החנויות סגורות והבתים שרויים בחשיכה פרט לכמה חלונות מוארים פה־ושם. חתול שחור עבר, נעצר באמצע הרחוב כדי לגרד את אוזנו בכף־רגלו האחורית, נחרד רגע וצפה לאחור והמשיך את דרכו אל פח הזבל בשניים־שלושה דילוּגים. לוּאידוֹר רכן אל מעבר למעקה וגילה פתאום, ממש מתחתיו, את מקור חרדתו של החתול השחור: זוג חבוּק. נער ונערה היו עומדים שם, מחבּקים ומלפפים זה את זו בשתיקה, וצמרמורות חלפו בגופו של לוּאידוֹר. “יכול הייתי ליהפך לרוצח שלא מדעת, ולא סתם רוצח, אלא רוצח של זוג אוהבים,” אמר לעצמו ונזכר בסיפור מעשה שקרא פעם בעיתון, מעשה שהעסיק אותו זמן רב “מן הבחינה הפילוסופית”: מעשה באשה אחת, בת פריס, שהחליטה לאבּד את עצמה לדעת בקפיצה מראש המגדל הימני של כנסיית נוטר־דאם. היא אמרה ועשׂתה ונחתה מראש המגדל על שתי סטוּדנטיות צעירות, תיירות מארצות־הברית. שתי הצעירות נהרגו בו־במקום, ואילו היא נשארה בחיים ללא היזק קשה. יצאה בשני שברים ברגל אחת. זמן רב היה לוּאידוֹר הוגה באותו מעשה ושואל את עצמו וחוזר ושואל אם אמנם יש קשר כלשהו בין האדם לבין גורלו. שתי צעירות אמריקניות נהרגות רק מכיוון שעלה על דעתה של אשה פריסית לאבּד את עצמה לדעת! ועכשיו, הוא עצמו, כמעט שלא רצח זוג אוהבים רק משום שביקש להימלט משׂנאתו של בעל־הבית הזר בדרך הקצרה ביותר!

לוּאידוֹר חזר לחדר הזר ופנה אל המדרגות. הוא ירד בהן בטפיפה קלה משנעצר וחזר ועלה במרוצה ופרץ שוב אל הגזוזטרה: נזכר שברכינתו אל מעבר למעקה הסיט את עציץ הגֵירניוּם שעלול ליפול על ראש הזוג. העציץ באמת קרוב היה לשפת המעקה, אבל הזוג כבר לא נמצא מתחתיו אלא מתחת לעציצו של סוחר הצמר: הם היו צועדים בלאט על מרצפות המדרכה, נעצרים כדי להתחבק ולהתנשק, וממשיכים את דרכם בחשכת הליל. אילו ניתן לו היה נכנס לכל אחד משני החדרים הסמוכים כדי להרתיע את העציצים לפני בריחתו. “ומי יודע עוד כמה עציצים נטויים ליפול עליהם בדרך,” אמר לעצמו משנמצא כבר על המדרכה למטה ומצא את עצמו צועד בעקבות הזוג שנעלם מעבר לפינת הבית. עם היעלמותו של זוג האוהבים נותר לוּאידוֹר ברחוב הריק סמוך לחתול שנובר בפח הזבל המדיף חמיצוּת באושה של פירות רקובים. הוא הרחיב את צעדיו, וככל שמיהר והלך כן סגר עליו הרחוב העויין והעיק בו את תחושת החנק. “אין לאן לברוח” – אמר לעצמו, “אפשר רק לברוח פנימה.” פיסת נייר עיתון שניתקה, כפי הנראה, מפח הזבל ברוּח הליל ודבקה לנעלו, היתה מתלבּטת עם כל פסיעה שעשה. הוא עצר ורכן עליה כדי להסירה. “רץ כצבי,” היה כתוב שם, או, אולי, “ארץ הצבי” – קשה היה לקרוא בחשיכה. מכל־מקום ברור היה שמעל האותיות מצוייר צבי ניצב בראש הר. מועקת החנק נמוגה וליבּו פחד ורחב בהתפעמות פרועה. “עכשיו – או לעולם לא!” אמר לעצמו בקול רם, ותוך כמה רגעים הגיע בריצה קלה למגרש הרוסים ומשם פנה למשעול היורד לחדרה של יעלי. מבלי להסס אף לרגע דפק על הדלת אחת ועוד אחת ועוד אחת. אין קול ואין קָשב. סבב ופנה לחלון החשוּך ודפק גם עליו. אילו נמצאה בחדרה היתה מתעוררת זה מכבר. הוא דפק וצעק “יָעלי, יעלי” אל תוך החלון החשוך ודוֹמם, ובליבּו היה חוזר ואומר משום־מה “ההרים הגבוהים ליעלים, ההרים הגבוהים ליעלים.” קול פסיעות כבדות, עמומות הידהד ובא מכיוון מוסררה ומאה שערים, ועמו מעין חילופי דברים נרגזים. לוּאידוֹר לא נרתע. להפך: חש עצמו פתאום, להפתעתו, כצוק איתן שעתיד לנפץ את כל מי שיהין להתקרב אל חלונה של יעלי, ועם־זאת גיחך בינו לבינו למין חוכמה שהבזיקה במוחו באותו רגע לאמור: וכשהגיע סוף־סוף ההר אל יעלי, לא נמצאה יעלי בביתה! הפסיעות קרבו והלכו ומתוך החשכה ביצבצו ועלו שני החברים הרוסים, איליה ואיוַאן, המתגוררים במרתף בית־המלון שממנו נמלט לוּאידוֹר זה עתה. חמת־זעם אשר דוּגמתה לא ידע מימיו הציפה אותו עם וַדאות־הפתאום ששני הנוכלים הללו מתכוונים לבוא אל חדרה של יעלי באישון־ליל, לנצל את טוּב־ליבּהּ, את תמימותה ואת רחמנותה – שהרי יעלי לעולם לא תסגור את דלתה בפני העייף והרעב והצמא, בפני הגולים החלכּאים והנדכּאים הללו – כדי לעלות עליה ולאנוס אותה, שניהם ביחד וכל אחד לחוד! – “והיא” – כך אמר לעצמו – “הרי תתבייש אפילו לצעוק!” ובליבּו ידע שבו־ברגע שיעזו השניים הללו להתקרב אל חלונה, יהרוג את שניהם במכּות אגרוף. יחנוק אותם! “ואולי לא יהיה להם צורך כלל ועיקר לאנוס אותה?” שאל את עצמו פתאום. “אולי מחכה היא להם? ולאו דווקא הלילה הזה בלבד מכל הלילות! אולי נוהגים הם להיכּנס אליה מדי לילה בלילו אחרי השתיה?” לוּאידוֹר ידע שהשניים הללו נוהגים להשתכר ערב־ערב בחנות היינות של שמואל המוזג בפינת מאה שערים, ומעולם לא עלה על דעתו לשאול את עצמו מה עושים הם אחרי השתיה! זיעה פרצה מכל הנקבּוּביות שבעורו וכל גופו התמוטט ברפיון־פתאום. לאִטו החל מדדה בפיק־ברכיים לעבר הספסל שברחבת מִגרש הרוסים. הוא הפנה את פניו אל החורשה שבמורד כדי שלא יבחינו בו – לא נמצא בו הכוח אפילו לומר להם שלום, אלא שלהוותו הלכו השניים בעקבותיו והתיַשבו גם הם על הספסל.

“אה! הרי זה אתה לוּאידוֹר!” קרא איליה. דמעות של שכרוּת היו זולגות אט־אט מעיניו, ולמראה לוּאידוֹר פרץ בבכי בקול רם. “די, די, מספיק לבכות!” קרא לעומתו איוַאן, “עליך להתגבר!”

איליה הבּוכה היה האדון, ואילו איוַאן שימש אותו כמין נושׂא־כלים. בשעתו היה איליה, כפי הנראה, בעל נכסים, אך מאז בואו לירושלים, או – לפחות – מאז נפגש בו לוּאידוֹר בבית־המלון, היה הוא עני מרוּד כאיוַאן, ושניהם גם יחד התגוררו במרתף, ואפילו את שׂכרו החודשי לא תמיד מצאה ידם לשלם במועדו. גם את כוס הוודקה נאלצו הם כפעם־בפעם לשתות בהקפה. לוּאידוֹר ביקש לקוּם, אלא שאיליה אחז בדש מעילו ובעיניו הזולגות דמעות התחנן לפניו שלא יעזבנו ושלא יירק בפרצופו אם כי הוא, לאמור איליה – אדם שפל הוא: “כן, כן” – געה בקול ניחר – “נפש שפלה לי, נפש נקלה ושפלה!”

“לא נפש שפלה לך, כי אם נפש אצילה!” ניחם אותו איוַאן, “ועכשיו התגבר על עצמך והפסק לבכות!”

“לא, לא” – התריס איליה כנגדו, “חייב אני לספר ללוּאידוֹר את האמת, את כל האמת. לא אסתיר ממנו דבר. ובכן, דע לך לוּאידוֹר שהערב התגלתה נפשי בכל שפלותה! כשנכנסו אל שמואל המוזג לשתות כוסית, גילה איוַאן פתאום שהכוסית שלו מלוכלכת, ואמנם מלוכלכת היתה. אדון שמואל לא רחץ אותה לפני שמזג בה וודקה בשביל איוַאן. “שמעני, אדון שמואל” – כך פנה איוַאן ואמר לו, “הכוסית מלוכלכת. הואל נא בטובך ומזוג לי אחרת במקומה!” אדון שמואל ניגש ובחן אותה, וכבר היה מוכן להחליפה בכוסית וודקה אחרת, אלא שבאותו רגע נדלק בי הכעס הגדול! כעסתי על איוַאן כעס גדול מאין כמוהו. הא כיצד מעז איוַאן זה, שנולד באוּרוות־הסוסים של אבי, שהתפלש בסחי ובמאוס עד שהרמתי אני אותו מאשפות, הא כיצד מעז הוא פתאום לדרוש כוסית אחרת? אדון נעשה הוא לי, אציל הנפש! ‘כך’ – אמרתי לו לאיוַאן, ‘כבר לא נאה לך לשתות מן הכוסית הזאת? הכוס הזאת לא מספיק נקיה לטעמך? כל ימי־חייך לא הורגלת לשתות אלא מכלי־בדוֹלח שעלו מן הרחצה? אם כך הוא הדבר, אם לא נאה לך לשתות מן הכוסית, תשתה מיד מן הנעל שלי!’ ובבת־אחת חלצתי את הנעל השׂמאלית, שפכתי לתוכה את כל הוודקה, דחקתי אותה לתוך פיו ואמרתי ולו ‘שתה, בן־כּלבה שכמותך!’ ומה סבור אתה, לוּאידוֹר? הוא שתה את הוודקה שלו מתוך נעלי השׂמאלית! מיצה אותה עד תוּמה! שומע אתה, לוּאידוֹר – אני עצמי לא יכולתי שׂאת את סרחונה של הנעל השמאלית שלי. אך פשטתי אותה פּשה הסרחון בכל חנות היינות. ואני הרי ידעתי גם ידעתי שאיוַאן לא יתנגד לי – ידעתי גם ידעתי שעושה אני מעשׂה של שיפלוּת שאין דוגמתו, ידעתי גם ידעתי שאיוַאן טוב ממני עשׂרת מונים, ולא רק מפני שהוא מפרנס אותי. אני – וכי מסוּגל אני להרוִיח כסף? לולי איוַאן הייתי מזמן גווע ברעב – איוַאן טוב ממני עשרת מונים לא רק משום כך, אלא מכיוון שאלוהים הטוב חנן אותו בנפש גדולה למרות שנולד באוּרוות הסוסים, ואולי – דווקא משום כך! ידעתי שאני אינני ראוי לנשק את כפות־רגליו, ואף־על־פי־כן אילצתי אותו לשתות מתוך הנעל השׂמאלית שלי, והתענגתי על המראה! ממש התמוגגתי מרוב הנאה למראה איוַאן חברי הטוב; החבר האחד והיחיד שיש לי בעולם כולו, החבר שהציל את חיי – למראה איוַאן יקירי שיושב ושותה את הוודקה שלו מתוך הנעל השׂמאלית שלי! הרי בעולם כולו אין עוד אדם שפל ונקלה וגס־רוח יותר ממני!”

“די, מספיק לבכות, עכשיו התגבר וקום.” – שיסע אותו איוַאן ותמך בו להרימו, אלא שאיליה כבד היה ממנו וחזר וצנח על הספסל. לוּאידוֹר נחלץ לעזרתו של איוַאן, ובכוחות משותפים העמידוהו על רגליו. מחובק ומלופף מימין ומשמאל בידי איוַאן ובידי לוּאידוֹר הגיע איליה עד מיטתו. לפני שצנח עליה התנער פתאום כדי להודות ללוּאידוֹר, והתנפל עליו בחיבוקים ובנשיקות. עד שלא הספיק לוּאידוֹר להירתע, כבר פניו מכוסים בדמעותיו וברירו של איליה. לחרדתו נוכח לוּאידוֹר לדעת שלמרות שכרונו ורפיונו והתמוטטותו מחבק אותו איליה בכוח רב. לוּאידוֹר נאלץ להיאבק אתו, ורק במאמץ גדול, ובסיועו של איוַאן, הצליח להשתחרר מצבת זרועותיו של זה ולרוץ אל הברז שבחצר. זמן רב היה מערה מים על ראשו ועל עורפּוֹ ועל פניו לפני שחזר לחדרו והסתגר בו. רגע נראה היה לו שאם יניח את ראשו על הכר ישקע בשינה עמוקה, וּמשנהו קפץ וחזר ועמד בתחושת בּחילה. עכשיו היה עליו החדר לא רק זר ודוחה, אלא גם מאוּס: עורר בו ממש בחילה כריח הבל פיו המצחין של איליה וכממרח רירו. לוּאידוֹר חטף את התרמיל המתגולל בפינה, למראשות המיטה, וברח החוצה. בתרמיל צרוּר היה כל רכושו, והא ידע שלכאן לא ישוב.

במסעו השני ברחובות הלילה כבר היה לו לאן לברוח. הוא מיהר לעבר חדרה של יעלי, וכשהגיע אל הספסל שבפינת המשעול התיַשב והניח את התרמיל למרגלותיו. פִּשפש והוציא עפרון, אבל נייר כתיבה לא נמצא לו. הפך כה וכה במעמקי התרמיל ולבסוף תלש בקוצר־רוח את העמוד האחרון, הריק, של אותו כתב־עת עתיק שפירסם את חליפת המכתבים שבין טולסטוי לבין סטראכוב. קם וניגש אל הפנס הבודד הניצב באמצע מגרש־הרוסים, ליד עמוּד־הענק החצוב בסלע הקרקע, שׂרוע לכל אורכּוֹ ומוטל עזוב באמצע כרייתו עוד מימי הורדוס: כפי הנראה כבר אז הפסיקו החוצבים את עשׂייתו מכיוון שנתגלה בו בקע עמוק חסר תקנה. לוּאידוֹר הניח את פיסת־הנייר של שׂפתו והחל כותב מהר בכתב־ידו הקטן והצפוף: הוא החליט לכתוב לה, ליעלי, את הכל, ולדחוף את המכתב אל תוך חדרה דרך החריץ שמתחת לדלת. “זאת היא,” אמר פתאום לעצמו משנשמעו מאחור צעדי אשה מתקרבים ובאים. כשהִפנה את ראשו ראה את דמותה הנחפזת במעלה מגרש הרוסים. מגודל ההתפעמות התחיל רועד כולו: “אצבע אלוהים היא – עכשיו או לעולם לא!” כל גופו ניטלטל כבשעה שאחזה בו הקדחת בערבות יריחו. הוא עשה פסיעה אחת לעברה וחש שהוא עומד לשקוע תחתיו על ברכּיו אחוזות עוִית הריתוּתים, דחק את פיסת־הנייר הכתובה לתוך כיסו, ובמקום שימשיך ללכת, צנח על הספסל בצד תּרמילו. באותה הרגע הגיעה יעלי אליו והביטה בו בחשש. משהכּירה אותו אורוּ עיניה והיא שאלה רכּוֹת, “מה לך, לוּאידוֹר – מדוע אינך הולך לישון?” והוא אמר לעצמו שלמען רגע אחד כזה כדאי הוא לסבול פרשת חיים שלמה. ביקש לומר לה את הדברים הכתובים במכתב הדחוּק בכיסו; אלא שהדיבֵּר ניטל ממנו ושום דבר לא יצא מפיו חוץ מקול נקישת השיניים זו בזו. “אינך מרגיש טוב? אתה חולה? בוא אלי – אני גרה כאן, בסִמטה שמעבר לַשַׁעַר” – וכבתוך חלום טוב מדי, כשרוּי בגן־עדן, הלך אחריה והיה חוזר ואומר בליבּו, “אצבע אלוהים היא זאת. אצבע אלוהים!” הם נכנסו לחדרה יד ביד, והיא הורתה על מיטתה ואמרה לו שיתפשט וייכנס לתוכה, ובינתיים היא תמזוג לו כוס חמים. וכשהיה הוא גומע מן הטה, מתחה היא את הוִילון אל עבר השולחן והחלה מתפשטת מאחוריו. תוך כך שלחה לו חיוך חם ששיכּך בבת־אחת, יותר טוב מכל המשקאות החמים והחריפים שבעולם, את הרעדים והריטוטים, והקים אותו עליה: לפת אותה בחיבּוּק חזק וכיסה את עורפה בנשיקות קדחתניות. “מה אתך? יצאת מדעתך?” נזעקה יעלי וניערה אותו מעליה בכוח. “חזור מיד למיטה ואל תעשה שטויות!” מבּטה התהפך. במקום האהבה והחום, נשקף פתאום בוּז נורא מעיניה, מין זילזוּל וגועל נפש, כאילו לא הוא האהוּב ונחשק מחבּק אותה לחדור לתוכה, אלא מין צפרדע מאוּס. מבט זה כמו בקע את נשמתו לשתיים, כאילו חתך את האיבר מגופו וזרקו מבעד לחלון כשרץ הנתעב. לוּאידוֹר חזר בפיק־ברכיים למיטה והִפנה פניו אל הקיר והיא כיסתה אותו בשׂמיכה ואמרה, “ועכשיו לילה טוב וחלומות נעימים,” ובאמת, משהניחה את ראשה על הספה, שקעה בשינה עמוקה, אלא שלוּאידוֹר השתקן לא עצם עין: הוא קרס מפחד נורא, לא אצבע אלוהים אלא יד השׂטן נשתלחה להתעלל בו. חנק את האנקות המתמלטות לצאת מפיו, ופתאום קם ואמר לאנוס אותה בשנתה: הנה שׂרוּעה היא לפניו בכתוֹנת־לילה בלבד לבשׂרה, ויכול הוא לעשות בה ככל שראה בטובים שבחלומותיו שבהקיץ, אך כשניגש אליה היה זכרון מבט הבּוז והבּחילה שבעיניה חוצץ ביניהם ומדלדל לו את האיבר. כל העולם כולו נעשׂה לו קשה ותפל מנשוא. ניסה לחזור אל המיטה והתהפך מצד אל צד. קם והסתובב בחדר וחזר וצנח. קם וניגש אל החלון והפשיל את הוִילון, אך לא תהום פערה את פיה לקראתו אלא חצץ קרוב של שביל. עם אור ראשון לא יכול שׂאת עוד את שנתה העמוקה קצוּבת הנשימה וברח החוצה והחל להתרוצץ ברחבות המאובנים על חלומות־השחר־בטרם־יקיצה. באותה שעה יצא פסח השמן, אחד משני בעליו של קפה קנקן, להכין את ארוחת הבוקר לראשוני הפועלים, וכשעבר על־פני סִמטת מגרש הרוסים בצעדיו המדודים בדרכו אל פינת רחוב מליסנדה, ראה לתמהונו את דלת חדרה של יעלי נפתחת בלאט ואת לוּאידוֹר השתקן מגיח מתוכה נרעש ובהול “כיוסף הצדיק אשר נס בשעתו מפני אשת פוטיפרע” – כך סיפר אחר כך בחשאי, בגלגול עיניו הבולטות ובחיוך ממתיק סוד לכל אחד מוותיקי קנקן. באותו יום נעלם לוּאידוֹר מירושלים, ורק כעבור זמן רב סיפר חיים־ארוּכים, אחיו של בּרל, שהוא ראה במו עיניו את לוּאידוֹר השתקן מסתובב בגלימה של בּדווים בשוּק של רמלה, אך הגברת לוריא לא האמינה לו וביטלה את סיפרו בחיוך של לגלוּג.

“חבל שהגברת לוריא איננה פה,” אמרתי לבּרל – “הרי היא לא האמינה לסיפורים של אחיך אז, כשחזר מרמלה. מה היתה היא אומרת עכשיו אילו ראתה כך את לוּאידוֹר נופל ומתפלל לאַללָה ולמוּחמד!” כמה מן הפלאחים הזקנים כרעוּ אפיים ארצה והתפללו בעקבוֹת הוִילי היהודי וכל הייתר – מכיוון שנגמרה ההצגה – החלו מתפזרים והולכים איש־איש לדרכּוֹ.

“טוב שהזכרת לי את הגברת לוריא ואת חיים־ארוכים!” קרא בּרל בהשתלהבות פתאום וקם מן השולחן. “אני מחפּש ומחפּש חדר־עבודה שקט וזוֹל, ודווקא המרתף האידיאלי הזה פּרח לגמרי מדעתי! בוא – ניגש אליה מיד. אסור לנו לאבד אפילו רגע אחד. מי יודע אם לא השׂכּירה כבר את המקום למישהו אחר!”

“לא, היא לא השׂכּירה!” הנחתי את דעתו מתוך ציפיה לפגישה הרת־העולם שבינו לבין לוּאידוֹר, אבל רעיון המרתף, מכיוון שצץ והתנצנץ במוחו, הפריח כליל מדעתו את העוּבדה שהריהו יושב בזה ומחכה כל הזמן עד שיכלה לוּאידוֹר את משׂא־ערב כדי לגשת אליו ולדבר אתו פנים־אל־פנים. בצעדיו הפּזיזים פרץ בּרל בין התרבוּשים לכפיות במין בהילוּת דאוּגה לא להחמיץ את המציאה הנפלאה שבּסתר המדרגה של הגברת לוריא, וכקוֹרא את מחשבתי זרק לעברי “עם לוּאידוֹר איפּגש בפעם אחרת. להיפגש אתו אפשר תמיד, אבל את המרתף של ג’נטילה אני עלול להחמיץ!”

את המרתף של ג’נטילה לא החמיץ בּרל, אבל כנגד זה החמיץ את הפגישה פנים־אל־פנים עם לוּאידוֹר, ולוּאידוֹר החמיץ את כל מה שביקש בּרל לומר לו בעוד מועד, ומאז ועד עצם היום הזה, מדי היפרדי מעל אדם יקר לי פּוֹקעת לי נימה בלב מתוך חשש עמום ששוב לא ניפגש עד עולם, שזו לי הפעם האחרונה שאראנוּ, או שמשהו איום ונורא עלול לקרות לו בינתיים: – בבוקר־בבוקר בשביל העולה מוואדי קלט בואכה נבּי מוסא תפסו בריונים ערבים מאנשי כנופייתו של אבו־עיסא אל לוּאידוֹר השתקן, התעללו בו, ולבסוף כרתו לו את השופכה. שני רועים ערבים מן הכפר אבּו־דיס, שהיו בדרכם אל הנחל, ניסו לעצור בהם. הם העידו עליו שהוא קדוש יהודי. על כך השיבו להם אנשי־הכנופיה, “הדא מוּש ולי יהודי אִלא ג’אסוּס צהיוּני” – לאמור אין זה קדוש יהודי אלא מרגל ציוני – גם התרו בהם לבל יהינו להתערב בעסק לא להם. הרועים שנמלטו מן המקום סיפרו את הדבר לנזיר היוָני מן הכּנסיה היוָנית שבכפר אל־עזריה שנמצא במכונית של צליינים קתולים שהיתה עושה דרכה חזרה לירושלים מביקור במנזרים של כיכר הירדן. כשהגיעה המכונית למקום נמצא לוּאידוֹר מתבוסס בדמו חסר הכרה ואיבר הזכרוּת הכרוּת תקוּע לו בפיו.

הדבר אירע כעבור יומיים בלבד, ואני שמעתי אותו מפיו של פסח השמן, בעל בית־הקפה קנקן. פסח השמן היה גר באותם הימים מול בית־החולים הממשלתי בסִמטה שנמשכה בין רחוב מליסנדה – שנקרא כיום רחוב הלני המלכה – לבין בית החולים, ובצאתו מביתו לבית־הקפה שמע את כל הפרטים מפי השוֹער. למשמע אוזניו קרס תחתיו, והשוֹער גרר אותו לתוך בית־החולים, שם טיפלו בו בטיפּות של ולריאן. כשוב אליו הכרתו ברח פסח השמן מבית־החולים כל עוד נפשו בו: הוא העיד על עצמו שבו ברגע שהתעורר מעלפונו הרגיש שהנה שוב הוא מתעלף מריח בית־החולים ולעצם המחשבה שלוּאידוֹר הכרוּת שוכב לידו אי־שם באותו בניין. כשנשען על דלפק בית־הקפה וסיפר לנו, עדיין היה דוֹק אפרפר מצעף את לחייו האדומות בדרך־כלל וכעין חיוך של מסיכה מגלה את שיניו הקצרות, הרווּחות זו מזו. הוא לא חייך, כמובן, אלא שתמיד נראה היה כמחייך בשעת דיבורו. “ותאר לעצמך”, אמר לשותפו יום־טוב העצוב, שהיה עומד לידו ומנגב כלים בתנועות נמרצות ביותר אגב האזנה לסיפור בפה קפוץ ובעיניים דומעות, “שרק לפני יומיים פגש אותו בּרל רבּן בּשַׁער יפו.” “גם אני ראיתי אותו אז,” אמרתי לפסח השמן, אבל הוא לא שם לב לדברי.

 

ג    🔗

בּמרתף הבית, בו נערמוּ והרקיבוּ בלואי כל השנים והחלידו גרוּטאותיהם, הייתי מגלה מציאות כל פעם שירדתי אליו בלוויית הגברת ג’נטילה לוּריא, כדי לעזור לה בטלטול מיטת־העץ המתקפלת, אותה היתה מעלה ומורידה לעתים מזומנות משום סיבות נעלמות הידועות רק לה. פעם גיליתי בו תיבת־נגינה אשר למרות עתיקוּתה המופלגת היתה משמיעה – אמנם תוך גניחות המתכת החלוּדה וחריקת גלגליה הקפואים – את צלילי המרסיליֶזה כאשר סובבתי את הידית המעוּקלת, ופעם אחרת מצאתי מתחת לערימת שׂקים שבּרִיה תוּרכּית בתוך נדנה. פגיון עתיק זה שׂרד מכל כלי הנשק למיניהם, מן האוכּפים המעוטרים, השׂהרונים והנטיפות ושאר התכשיטים וחפצי הערך אותם היו נותנים בעבוט בידי בעל־הבית הזקן, עליו השלום, הערבים שבאו ללות ממנו כסף עוד בימי שלוט התוֹגָר בארץ, כשעמד יהודה פרוספר בֶּק במרום תוקפּוֹ וגדולתו. אך יותר מתיבת־הנגינה ומן הפגיון התורכּי העתיק ומשאר המציאות הפעימה אותי פיסת־נייר נעוצה אל דלת המרתף ועליה רשוּם בכתב־יד, באותיות גדולות, “נא לא להפריע. אסור לצלצל ואסור לדפוק.”

הכתובת לא הרתיעה את הגברת לוּריא שלחצה על כף המנעול בכוח רב עד שהדלת הכבדה נפתחה בחריקה עמוּמה. “הוא עדיין לא נכנס לגוּר פה –” אמרה בשפתיים קפוּצוֹת ובניע ראש של מוֹרת־רוּח – “וכבר הוא מטיח לי את הדלת בפרצוף ולא מרשה לי להיכנס!” בּרל רבּן שׂכר לעצמו את המרתף אחרי שהפסיק לעבוד במרפאת העיניים של דוקטור לנדאו כדי שיוכל להקדיש את עצמו לכתיבה, והגברת לוּריא נחפזה להוציא משם – בעזרתי – “כל מיני דברים שעלולים להפריע לו” – כך הסבירה לי. למעשה שום דבר לא הפריע לו, לבּרל, שהזדרז לתקוע את המודעה בנַעץ אל הדלת בו־ברגע שחתם על חוזה השׂכירות: מוכן היה ומזומן להיכנס אל תוך המרתף מיד ולחיות בחברת כל הגרוטאות כולן, אלא שהגברת לוּריא – שהצטננה והלכה ככל שהיה בּרל להוּט ובהול יותר להיכּנס מיד – מיצמצה בעיניה בחשד ונמלכה בדעתה והודיעה לו שלא יוּכל להיכנס “לחדר־העבודה” שלו (כך כוּנה המרתף בחוזה השׂכירות, בסעיף “המוּשׂכּר” – המוּשׂכּר חדר־עבודה) – אלא כעבור יומיים, אחרי שתעשה בו סדר ותוציא ממנו את כל החפצים “שעלולים להפריע לו.” מכיוון שנעץ בּרל את המודעה על הדלת מיד עם חתימת החוזה, והיא ראתה במו עיניה שהנה עומד הוא להשתלט על המרתף ולסגור את דלתו בפניה, נצבּט ליבּהּ בחשש – שהפך לוודאוּת – שמתחת לערימות השׂקים נשארו גנוּזים עוד מימי התורכּים כל מיני תכשיטים וחפצי־ערך אשר בכוונתו להגניבם החוצה בחצות הלילה כדי למוכרם לבּוּלוֹס אפנדי, לאותו “נוכל ערבי שנעשה למיליונר ממסחר בעתיקות ובתכשיטים גנוּבים.” חשש מעין זה התעורר בה כבר פעם כשהשׂכּירה את המרתף לאחיו של בּרל, לחיים־ארוכּים שהתגורר בו באותם ימים שהיה מסתתר מפני בעלי־חובותיו ומפני שמשי בית־המשפט ומפני בּלדרי ההוצאה לפועל, וכבר אז עשתה בו חיפּוּש יסודי, אלא שאותו חיפּוּש שמלפני שנתיים ימים לא היה בו כדי להרגיע את החשש הטרי המתעצם והולך ברגע זה. כשהיתה יורדת במדרגות אל המרתף נזכרה שאז פקד אותה התקף של כּאב־ראש בשעת החיפּוּש, כּאב־ראש קשה שטִשטש את ראייתה ואילץ אותה להימלט מעיפּוּש השׂקים הרקוּבים כל עוד נפשה בה, לפני שהספיקה להסתכל ולראות מה בדיוק מסתתר מתחתם. החיפּוּש שקדם לכניסתו של חיים־ארוכּים לא היה חיפּוּש של ממש. כל חפצי־הערך נשארו גנוּזים במקומם מתחת לשׂקים, ואילו הטריח את עצמו לפשפש בפינות האפלות, יכול היה חיים־ארוכּים לצאת מתוך המרתף של הגברת לוּריא ברכוש גדול. ואם תעלה בדעתך שמא בכל זאת פִּשפש גם פִּשפש חיים־ארוכּים בסתרי המרתף במשך כל הימים שהסתתר בתוכו, אף שלח ידו בכל הגנזים כולם, משמע שאין אתה מכיר אותו ואינך יודע מה טיבו. חיים־ארוכּים זה שקוּע היה כל־כך בעולם הפטנטים שלו, הפטנטים שאמורים היו להעשיר אותו במכה אחת, עד שלא ראה מה שמתרחש מתחת לאף שלו ממש. מכיוון שתפוּס היה בשׂרעפיו על המיליונים המזומנים לו בחיק הפטנטים, לא ראה את השילינג המתגולל ונוצץ לו באמצע הדרך. את השילינג הנוצץ באמצע הדרך לא היה רואה גם אילולי ריחף בעולם הפנטסיות שלו, וזאת מן הטעם הפשוט שקצר־רואי הוא כל־כך. היה מחייך תמיד לכל העולם מכיוון שלא זיהה את מי שהולך לקראתו, ובהיותו אציל הנפש מטבע־ברייתו ביקש להקדים שלום לכל מכּריו, וייתכן שהדמוּת המטוּשטשת הצועדת לקראתו היא או חברה או חבר שלו מימים משכּבר. ואפילו נאמר שהתרחש נס ועיניו כּן נפקחו לראות את השילינג, וכי היה מתכופף כדי להרימו? הלוא כבר היה מעשה שליוָה אותה אל מרפאת העיניים של דוקטור לנדאו, ובדרך התנצנצה כנגדם מטבע. “תראה חיים, הנה כסף,” קראה כנגדו – לא ראתה מרחוק בדיוק איזו מטבע היתה זו – ונעה קדימה, כמבקשת לרכון אליה ולהרימה. מה עשה חיים־ארוכּים? חיים־ארוכּים משכה אחורנית במרפקה ואמר לה, “לא נאה לגברת לוּריא, לאלמנתו של יהודה פרוספר בֶּק, להתכופף באמצע רחוב בירושלים כדי להרים פרוטה.” “ואולי זה לא מיל אלא שילינג?” התריסה כנגדו. “וגם לא כדי להרים שילינג,” ענה לה. “אם כך,” אמרה לו, “הואל נא להטריח את עצמך ולהרים את השילינג הזה בשביל הגברת לוּריא.” – “לא נאה לה, לגברת ג’נטילה לוּריא –” – ענה הוא לה בחיוך וטפח בשפתיו כמתענג על מיני מעדנים מופלאים שנכנסו לפיו בהיסח־הדעת – “לצאת בחברת איש שמתכופף כדי להרים מטבע מן הרחוב.” הרי לכם אביון בעל גאוָה! אדם שמתגורר במרתף ואין לו כסף אפילו לקניית סיגריה אחת, אינו מוכן להתכופף כדי להרים שילינג מן הרחוב! וכי מה הפלא בדבר שמעולם לא היה לו מיל בכיס כדי לקנות סיגריה אחת? דלפון ירושלמי שמרחף בעולם של מיליונים, שטס על הפנטסיות שלו ובנוסף על כך הוא גם בעל גינוּנים של אצילות, אין לו ברירה אלא לגווע ברעב שלוש פעמים ביום. אבל אם עד אז סבור היה אותו אביון־בעל־הגאוָה שיש באפשרותו להטות אותה לקפריסות שלו, נוכח לדעת באותו רגע שלא הגברת לוּריא היא האשה שאפשר לסובב אותה מסביב לאצבע הקטנה, ואפילו לא בסיועם של הפטנטים המיוחדים במינם של חיים־ארוכּים! “הגברת ג’נטילה לוּריא!” – כך אמרה לו, “הגברת ג’נטילה לוּריא מצפצפת על כל מה שיגידו ועל כל מה שיחשבו כל השנוֹררים הירושלמים שיראו אותה מתכופפת באמצע היום באמצע הרחוב כדי להרים מיל אחד!” והיא התכופפה והרימה את המטבע. באמת צדק חיים־ארוכּים. זה לא היה שילינג אלא מיל, אבל דין פרוטה כדין מאה, ומי שאינו מוכן לאסוֹף פרוטה לפרוטה, לעולם לא יצבור מיליונים. כאן יש לומר לשבחו של אותו בעל פטנטים שלא שמח לאידהּ. והלוא יכול היה לרדת לחייה ולומר לה, “אמרתי לך שזה לא שילינג אלא מיל! והנה מה עשית את בפחזותך, באיפכא מסתבּרא המתמיד שלך, בּדווקא העיקש שלך? התבזית לאור־השמש! עשית את עצמך לחוּכא ולאִטלוּלא לעיני כל הנקלים והפחוּתים הירושלמים! וכל זה בעד מיל אחד! וכי מה כבר אפשר בימינו אלה לקבל תמורת מיל אחד? תמורת מיל אחד אפשר בימינו אלה לקבל רק קללה ממבקש נדבות!” – ולרמוז בכך למה שאירע שבוע אחד קודם. קבצן מסריח אחד שבא לבקש נדבה קילל אותה אחרי שנתנה לו מיל אחד. כסבור היה אותו מנוול שאך יתגלה לפניה, תתפעם הגברת לוּריא כל־כך מזיו פניו עד שתפתח לפניו את כל צרורותיה ותכסה אותו בנפוליאונים של זהב! על המיל האחד לא ויתר אותו נוכל עז־פנים, אבל אחרי שפנה ללכת עיוֵת את פניו הנרגנים וסינן קללה ביידיש מכיוון שבטוח היה שכבר אין היא רואה ואין היא שומעת אותו. אבל חיים־ארוכּים בעדינותו ובדקות רגשותיו – שהרי איש יקר הוא, אציל מבטן ומלידה, לאמור – אדם שבא לעולם הנקלה הזה עם נפש אצילה – לא זו בלבד שלא אמר לה אפילו “אמרתי לך,” אלא התעלם כליל מכל הוויכוח שקדם להתכופפותה, ומכיוון שכבר עשתה מה שעשתה, ואת הנעשה אין להשיב, ביקש לפחות להקל מעליה את רגשי החרטה שלה ואמר לה, “טוב שלא שמעת בקולי והרמת את המיל הזה. עכשיו נזכרתי שאין לי אפילו סיגריה אחת בכיס, ובמיל הזה נוכל לקנות סיגריה אחת אצל חדש שפירא בפינה,” ובאומרוֹ זאת לא ידע שהיא ראתה במו עיניה איך הכניס לתוך קופסת־הכסף שלו – אותה קופסת סיגריות עשויה מִקשת כסף עם פיתוּחי ניצנים שנותרה לו מכל עסקיו הגדולים אחרי שפשט את הרגל בפעם השניה – שלוש או ארבע סיגריות לפני שיצאו אל המרפאה. ואחרי שנכנס לגור במרתף שלה, וכי לא חזר והגיח מתוכו כולו קוֹרן אושר ואמר לה “הגברת לוּריא! אינך יודעת איזה חפצים יקרי־ערך מצאתי במרתף שלך.” והיא ענתה לו בלגלוג, “חיים, חיים־ארוכּים! איזה מציאות כבר אפשר למצוא עכשיו במרתף שלי?” ובאמת מה שלף החוּצה מן המרתף? איזו שבּריה תוּרכּית עתיקה מימי מתושלח, ואיזה מכתש עם עלי מימי השׂוּלטן עבד אל־חמיד, ואיזו מטחנת קפה מימי הרוּן אַל רשיד! “אל תצחקי, ג’נטילה!” אמר לה כולו נפעם ונרגש בעיניו קצרות־הרואי הממצמצות מבעד לעדשות העבות שלמשקפיו, “לדברים האלה יש בימינו ערך רב! הם באופנה כיום. אני מבטיח לך שבּוּלוֹס אפנדי יקפוץ עליהם כמוצא שלל רב, ויהיה מוכן לשלם לך הרבה כסף בשבילם. אינך מאמינה לי? לכי ושאלי אותו! הוא הרי מומחה לעתיקות ולחפצי אמנות. ואת יודעת מה יעשה בהם? הוא יחזור וימכור אותם לאיזה לורד אנגלי שיבוא לביקור בעיר־הקודש! כן, כן, ג’נטילה: דעי לך שהלורד האנגלי יקשט את חדר־האורחים שלו בחפצים שמתגוללים בפינת המרתף שלך! הנה השבּריה הזאת, למשל. היא בת מאה שנים לפחות. יש בעולם הגדול מוזיאונים שישמחו להציג אותה. תוכלי לדרוש מבּולוס אפנדי לירה או אפילו שתי לירות בשבילה, ואני מבטיח לך שהוא יחזור וימכור אותה ללורד האנגלי בעשר לירות!” בפנטסיות שלו היה לו עסק תמיד אך ורק עם לוֹרדים. רק לוֹרדים מסוגלים יהיו להבין את הערך הרב של הפטנטים הנפלאים של חיים־ארוכּים! “תחזיר מיד את הגרוטאות האלה למרתף, ובוא לטעום מן המרק שהכנתי,” אמרה לו אז, ומאז לא ראתה אותו עוד.

אבל חיים איננו בּרל, ובּרל איננו חיים. מובטח לה שבּרל זה שהזדרז לתלות את השלט “נא לא להפריע” עוד לפני שֶיָבשה הדיו על החוזה, לא יאחר להוציא מן המרתף בגניבה באישון־לילה, גם את השבּריה וגם את מטחנת הקפה וגם את המכתש עם העלי, ולמכּור אותם בהזדמנות הראשונה לבּולוס אפנדי! ואת לכי ותנסי לזרות לו מלח על קצה הזנב! כשתבואי לדרוש אותם מידיו, יטען הוא: לא היו דברים מעולם. לא מצאתי כלום במרתף שלך – עוֹבש מצאתי שם ולא חפצי־ערך! קוּרי עכּביש ולא מרגליות!

הגברת לוּריא התיַשבה במרתף על מיטת־העץ המתקפלת ופניה אל סורגי האשנב הגבוה, המחוּפה קוּרי־עכּביש, הקרוּע בפינת התקרה ממש. היא התחרטה על העסק כולו: לא צריכה היתה להשכיר לו, לבּרל רבּן, את המרתף שלה. רגשי חרטה לא היו זרים לה, לגברת לוּריא, ואם תמצא לומר – בקיאה היתה בהם לפני ולפנים על כל גוֹניהם. לא עבר עליה יום ללא נוחם, ולא קניית זוּג גרביים בלי חרטה: עד שלא הספיקה לפשפש בארנקה כדי לשלם בעד זוג הגרביים, כבר מוּצפת היתה רגשי חרטה על השטות הגדולה שעשתה, אבל כל התחרטויותיה היומיומיות כאין וכאפס נדמו כנגד הרגש שצבט בליבּהּ ברגע זה: זה היה מין כאב צובט שצרב במעמקיה מן הרגע שנחפז בּרל להטיח את הדלת בפניה, מן הרגע שהודיע לה באותיות של קידוּש־לבנה שלא זו בלבד שאין הוא רוצה שתיכנס אליו, אלא אף הרשות לדפוֹק לו על הדלת מנוּעה ממנה. ועם הכאב הצובט, ומעל ומעבר לו, גאתה חמרה בליבּהּ חשרת כעס על עצמה על שהסכימה להשכיר לו את המרתף שלה בו ברגע שפנה אליה: עד שלא הספיק זה להזיז את שפמו ולומר “אני רוצה” כבר נענתה לו, ולא סתם נענתה לו, אלא בשמחה. מין התלהבוּת אחזה בה, בולמוס משונה. “ודבר שכזה צריך לִקרוֹת דווקא לי” – מילמלה בינה לבינה ועיניה התלחלחו בבכי יבש – “ושבוע אחד בלבד אחרי שהתפטר מעבודתו! – הלוא אילו בא מישהו ואמר לי שבּרל רבּן המאוס הזה, שפּוֹזל הצידה בעין אחת, שאחרי ככלות הכל איננו אלא פקידון במרפאה של דוקטור לנדאו, ושגם את המשרה הזאת לא היה משיג אילוּלי המליץ עליו בעלי המנוח, ושלפני שעלה למעלַת פקיד, כשהיה עדיין ילד ירושלמי עני שהתרוצץ יחף בבתי־מחסה, היה עושה ספּוֹנג’ה במרתף הזה ובמרפסת ובמדרגות לא מפני שידע יפה כל־כך לשטוף רצפות אלא מכיוון שבעלי המנוח רצה לתת לו הזדמנות להרוִיח כמה פרוטות – הלוא אילו בא אלי מישהו ואמר לי שבּרלה זה מסובב אותי מסביב לאצבע הקטנה שלו, שמספיק שיתן ציוּץ אחד כדי שאני אפתח לפניו את הבית שלי, ושבוע אחד בלבד אחרי שהתפטר ממשרתו – הייתי יורקת לו בפרצופו; הייתי תובעת אותו למשפט ודורשת משופט בית־הדין העליון, מדן גוּטקין, שיכניס אותו לבית־הסוהר על הוצאת דיבּה! על התעללות באלמנתו של יהודה פרוספר בֶּק, על בזיון אשה זקנה וחולה. כן כן: אשה חולה. אני מרגישה שהעיניים שלי שוב כואבות, שאצטרך שוב ללכת אל דוקטור לנדאו!”

שבוע אחד בלבד לפני כן, אחרי שנודע לה דבר התפטרותו הפתאומית של בּרל ממשרתו, נחפזה אל השופט דן גוטקין כדי להשיח לפניו את חששותיה מהתפטרות מטורפת זאת “שמפקירה את אשתו של בּרל ואת שלושת ילדיו לחרפת רעב.” ואחרי שחזרה והדגישה לפני השופט שמאז ומתמיד אמר לה ליבּהּ ש"בּרל רבּן הוא פרא־אדם שמסוגל לכּל," הגיעה למסקנה “שיש דברים בגוֹ,” וש־"מאז ומתמיד" הרגישה בחוּש שמשהו מתחולל מעבר למבט העין שפוזלת הצידה, מעבר לחיוך שבסתר השפם, במעמקי מוחו של בּרל. על דבר הזדעזעותה משערורייַת התפטרותו של בּרל, של אותו פרא־אדם שמפקיר את אשתו ואת שלושת ילדיו לחרפת הרעב, חזרה לא רק באוזני השופט ובאוזני דוקטור לנדאו ובאוזני פסח השמן, הרכלן הלז בעל בית־הקפה קנקן, אלא אפילו באוזני בנה גבריאל אף־על־פי שידעה שבּרל הוא החבר הטוב של גבריאל, ואולי – דווקא משום כך. שיידע גבריאל עם מי יש לו עסק. כולם מבקשים את קרבתו של גבריאל, והוא בחר דווקא בברל! פִּשפש ומצא לו גבריאל חבר נאה, חבר כערכו! בּרל בעל העין הפוזלת הצידה והקול הצרוד והמלחש! בּרל שהעין האחת שלו פונה אל השמש בגבעון והשניה מציצה אל הירח שבעמק איילון! אבל גבריאל בנה, הבן יקיר לה גבריאל, לא הטריח את עצמו אפילו להאזין לדבריה. היא עמדה ודיברה ודיברה, הוציאה את נשמתה בדיבורים, וגבריאל המשיך לשבת במקומו ולעיין בחוברת השירים הבטלניים של בּרל. ורק אחרי שהפך בחוברת והפך בה פנים ואחור למעלה ולמטה ומכל הצדדים כולם, הרים את עיניו ואמר לה: “אַת עם המוּשגים התוּרכּיים שלך מימי השׂוּלטן עבד אל־חמיד!” התכוון להעליב אותה, כמובן. בשבילו אין עלבון גדול יותר מן השׂוּלטן עַבְּד־אל־חמיד ומימי התורכּים. אבל מה יודע גבריאל על ימי התורכּים, ומה יודע כל הדור של גבריאל על ימי התורכּים! הרי מי שלא גדל בימי התורכּים אינו יודע את מתיקות החיים. כמה טוב היה אז לחיות, ומתוק וחם במרתף הזה! כן, כן – במרתף הזה ידעה כמה טוב ומתוק וחם לחיות.

היא היתה אז אשתו של יהודה פרוֹספר לוּריא: של הקונסול, של הבֶּק העשיר הנמנה עם הפּרתמים והפחוֹת והסגנים ושרי המדינות של האימפריה העותמאנית. אבל יהודה פרוספר לא חיכה עד לחתונה כדי לגלות לה את מסתרי המרתף. הוא הביא אותה אל המרתף מיד לאחר ביקור הנימוסין שערך בכיתה המסיימת של בית־הספר על שם אוֶלינה די־רוטשילד. מכל התלמידות כולן נבחרה היא להגיש פרחים לאורחים רמי־המעלה, ומן המבט בעיניו של הקונסול ידעה שהנה עומד ליפול דבר, אם כי לא היתה אלא נערה תמימה בת שבע־עשרה, והוא גבר כבן חמישים, נשוי לאשתו היָפוֹאית. הוא הזמין אותה לביתו כדי לגמול לה על פרחיה ועל חן קידתה ועל צחוּת דבריה; ואחרי ששתו מן המשקאות וטעמו מן המעדנים שהגיש לה הקָוָאס, סניור מואיז, ירד אתה אל המרתף כדי שתבחר לעצמה מתנה כאוַת־ליבּהּ. עם כל מדרגה ומדרגה שירדה, פחד לבבה, התכווץ ורחב. וכשפתח את הדלת הכבדה נעצרה נשימתה: לא אל תוך מרתף נכנסה, כי אם אל בית־גנזים מרופד שטיחים. מנורת לוּכּס היתה דולקת בו, ולאורה נוצצו כל החרבות והפגיונות והשלחים והאקדחים שהיו תלויים על הקיר מנגד, מתחת לאשנב. מצד ימין נערמו אוכפים וכלי רִתמה מקושטים, ומצד שמאל ארונות מלאים וגדושים תכשיטים. באמצע, על־גבי שידות וכסאות וכורסאות ושרפרפים, מגובבים היו גלילי רקמה ומשי. כשהיתה עוברת בו אט־אט לאורכּוֹ ומחליקה ביד מרפרפת ובלב נפעם על כל שנקרה לה בדרכה: על משי ועל עץ ועל נחושת ועל עור ועל כסף ועל זהב הרגישה שמהלכת היא בתוך עולם שנתגלה לה כבר פעם, בימים משכבר, כחלום שראתה בשנתה או במציאות אחרת בה חָיתה. כשהגיעה אל מתחת לאשנב הציף אותה ריח יסמין. הרחוב עדיין לא היה קיים, וליד קיר הבית גדל אז שיח יסמין. היא נשמה עמוקות את משב היסמין ואמרה לעצמה, “כל זה שלי הוא,” וליהודה פרוספר בֶּק אמרה, “אבל כל המשכונות האלה לא שייכים לך. שייכים הם לבעליהם.”

“כבר לא,” אמר יהודה פרוספר, ובקול נמוך ורועד קמעה החל מסביר לה שכבר בפגישה הראשונה עם הלווה יודע הוא בחוּש אם עתיד הלה לפדות את משכונו ואם לאו. היא לא הבינה בדיוק את העניין, אבל הרעד הקל הקוטם את דבריו מילא אותה עליצוּת. פתאום התיַשב על שרפרף מגוּלף מלאכת דמשׂק והושיב אותה על ברכיו ועם דגדוג שפמו העבות בנשיקת פיהו בקע אותה הפרץ החם הגואה מחיקו ומילא אותה עד ללא הכיל. “הרי את מקודשת לי בביאה זו כדת משה וישראל,” לחש על אוזנה בקול ניחר וחזר ובא עליה עוד חמש פעמים, ואחרי החתונה היה המרתף משמש אותם לביאות של יום. כל עוד שלטו התורכּים, עד לפרוץ המלחמה, לא ידעה תאוָתו גבול. הוא לא היה מסתפק בביאות של לילה, ולאור היום, ודווקא באמצע העסקות החשובות ביותר, היה מבקש את מחילת האחרים למחצית השעה ומוריד אותה אל המרתף לתשמיש השולחן הישר והשולחן ההפוך והכורסה והאוכף והשטיח וגליל־המשי, ולאחר מעשה היה מפשפש במגירות השידה, מעלה חֳפנים מלאים תכשיטים ומפזר על מערוּמיה, כי על־כן פנטסיות מזרחיות היו לו, לנואף הזקן, ושני כפרים דרומית ליפו. אדמותיהם של שני כפרים שלמים שייכות היו לו, אבל את אלה הוריש לאשתו היפואית, ואילו לה לא הוריש אלא את הבית הזה, אם כי העדיף אותה תמיד מן היפואית. הבית האחד הזה נשאר לה, אבל הבית האחד הזה מימי התורכּים, הבית האחד מימי השולטן עבד אל־חמיד, פירנס אותה ואת גבריאל מאז מותו של הזקן. גבריאל יכול ללעוג כאוַת־נפשו לימי התורכּים, גבריאל וחברו הטוב בּרל ואפילו חיים־ארוכּים וכל בני דורם יכולים לעשות חוּכא ואִטלוּלא מן השׂוּלטן עבד אל־חמיד ולהפוך את המושגים התורכּיים לשם דבר של כל מה שהוא מיוּשן ועובר־בטל ומטוּמטם ומרוּשע ומוּשחת ורע מטבע בריאתו. הם אינם יודעים כמה טוב היה אז לחיות, ומתוק וחם. באותם הימים היה לכל דבר טעם וריח וצבע וממש שניתן למישוּש – שעות רצופות היתה ממששת וחשה במרתף הזה את ממשוּת הדבר ומתענגת עליו ואפילו מלקקת אותו בלשונה: את הזהב ואת הכסף ואת הנחושת ואת הבּדיל ואת העץ ואת הפרוָה ואת הרקמה ואת המשי ואת השש ואת השיש ואת הבדולח ואת הקלף, ומכיוון שבאו הזמנים המודרניים הפך כל הממש הזה למספרים מוּדפסים על פיסת־נייר שנשלחת אליך בדואר הביתה מבנק ברקליס. אפילו לעושר של העשירים בימינו אין לא ממש ולא טעם ולא ריח ולא מגע של בשר בבשר – מספרים מודפסים על פיסת־נייר דקיקה בלוויית הקומפלימנטים של מנהל ברקליס בנק בירושלים! שלא לדבר על כל האביונים והדלפונים למיניהם. מין בּרל רבּן שכזה איננו זוכה אפילו לתענוג המפוקפק של קבלת קומפלימנט בדרך הדואר ממנהל ברקליס בנק. חובות יש לו ולא חשבון בברקליס בנק, דמיונות פורחים ורעיונות פרוּעים במוחו הקודח ולא מתיקוּת החיים. אפילו בחלומותיו הטובים ביותר לא ראה בּרל מקצת מעינוּגי החיים שעברו עליה במרתף זה בימי התורכּים. ומה, כבר, אחרי ככלות הכל, מבקש דלפון מסכן זה? – אין הוא מבקש לא מעושרוֹ של יהודה פרוספר בֶּק עליו השלום ולא מכבודו של שופט בית־הדין העליון, קצין האימפריה הבריטית, דן גוטקין, ייבדל לחיים ארוכים – אין בּרל מבקש אלא פינה שקטה במרתף הנידח כדי שיוכל לשבת בה ולטוות לו חלומות ולהעלות אותם על הנייר! הלוא בכך דומה הוא לאחיו, לחיים־ארוכּים – שניהם שקועים בעולם חלומותיהם, ואין ביניהם אלא סוג החלומות, שזה חולם על פטנטים וזה חולם על מלכִּי־צדק מלך שלם ועל יהושוּע בן־נון ועל נביאי הבּעל ומבקש לעשות שירים מחלומותיו. נפש יקרה לו, לבּרל. מין בחוּר שכזה אשר פונה עורף לכל תענוגות העולם הזה, שמוַתר על משרה טובה כדי להגשים את החלום שבליבּו נקרא בימינו אידיאליסט. ואין הוא משתייך על אותם פרחחים המכנים את עצמם בשם אידיאליסטים, אותם מוּפקרים שאינם רואים אלא את עצמם, שמוּכנים להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו ובלבד שיגשימו את משאלות־לבבם, אותם מפוּנקים שסבוּרים שהכל מגיע להם, שטוענים שאותו עולם שאינו מגיש להם על־גבי מגש של כסף את כל תפנוקיהם ראוי לחורבן. להפך – בחור אחראי הוא מאין כמותו. במשך שלושים ושתיים שנים קבר עמוק בתוך ליבּו את כל חלומותיו, ויתר על הגשמתם רק כדי לפרנס בכבוד את אשתו ואת שלושת ילדיו, ורק אחרי שהתבגרו, ומשיצאה בתו לקיבוץ, שיחרר את עצמו מעוּלה של מרפאת העיניים כדי שיוכל להקדיש את עצמו, סוף־סוף, לחלום שבליבּו. אין הוא דורש כלום מן העולם הזה – לא עושר ולא כבוד ולא עינוגים. אין הוא מבקש אלא שיניחו לו לנפשו, שלא יבואו אליו להטריד אותו בעניינים טפלים וקטנוניים, שלא יטריחו עליו בהבלי־הבלים. קצת שקט ושלוָה בפינת מרתף. נא לא להפריע.

הגברת ג’נטילה לוּריא השמיעה שיעוּל יבש, כּיעכעה פעם ועוד פעם, ומחטה את אפה בקצה הסינָר. אחר קמה והתחילה לנקות את המרתף. במשך יומיים היתה מטאטאת ושוטפת ומקרצפת ומסירה קוּרי עכּביש, וביום השלישי לפני הצהריים קראה לי לעזור לה בטלטול מיטת־העץ המתקפלת. המרתף היה נקי ומסוּדר להפליא. השבּריה העתיקה היתה תלויה על הקיר, מתחת לאשנב, והמכתש עם מטחנת הקפה ניצבו לקישוט על־גבי השידה. אך יותר מכּל הפעים אותי ענף יסמין פורח שהוּשׂם בכוס על־גבי השולחן. כשחזרנו ועלינו למרפסת, והגברת לוּריא שקעה מתנשמת ומתנשפת בכורסת־הקטיפה האדומה, נשמעו צעדיו של בּרל. הגברת לוּריא הזדקפה, קימטה לרגע את מצחה בסבר נקוּט, ואמרה לי: “אני חושבת שבכל־זאת יפריעו לו הדברים ההם. תעלה לי בבקשה את השבּריה ואת המכתש ואת מטחנת הקפה. אתה לא צריך לשׂאת את הכל בבת־אחת – זה עלול להיות כבד מדי. תעלה לי אותם אחד־אחד.”

בשעה שנכנס בּרל רבּן למרתף, היה גבריאל יושב על המרפסת. על־גבי המרתף, לכל אורכּוֹ ורוחבּוֹ, נמשכה מרפסת הבית הצופה מעל ומעבר לגדר־האבן על־פני שכוּנת מוסררה עד שער־שכם והר־הצופים והר־הזיתים מזה, ועל־פני רחוב הנביאים ובית־החולים האיטלקי מזה. בכורסת־הקטיפה האדומה העתיקה שבפינת המרפסת היה גבריאל מבלה חלק ניכּר מיומו, ובבּוקר היה אפילו מתגלח בה מתוך ישיבה: במשך ההכנות לגילוּח, הצבת הכּלים והמברשת והראי וקומקום המים החמים והאגן על־גבי שולחן־הבּרזל שלוש־הכרעַיים, וביחוד בזמן הדרוש לחימום המים על־גבי הפתיליה, היה גבריאל נותן בשיר קולו. הוא עצמו, בדרך־כלל, לא נתן דעתו על כך שהוא שר, ולפיכך היה לא אחת נדהם כל־כך – נדהם ונרגז במוּעקת־פתאום – כשהיה ראשה של אמו מציץ מתוך החדר מלוּפף במטלית הלבנה השרויה במים לשיכּוך הסחרחורת, וקורא אליו, “אולי תפסיק לשיר בקול רם כל־כך! מדוע אתה מתחיל להרעיש עולמות דווקא ברגע שאני מרגישה שהראש שלי מתפוצץ מכּאב? הרי דומה אתה לאביך בקולך. אין זה קול אלא נהמת אריה מיער!” הכּעס והמרירוּת שבקולה ובדבריה היו מדליקים בו כעס ומרירוּת שהצמיתו מיד את החשק לשיר והסבּו את תשומת ליבּו לכך שעד לאותו רגע היה קולו מסלסל בשירים.

בימים הראשונים לשובו ארצה היה מפזם בבוקר, עם חימום מי התגלחת על־גבי הפתיליה, שיר ילדים עממי בצרפתית: בדרכי פגשתי / את בּת קוֹצר הדגן // בדרכי פגשתי / את בת קוצר הקש //… בקול בּריטון רך שהיה עם תאוּצת המקצב גובר ועולה ונוטה כפעם בפעם להשתפך בפתוס. גבריאל עצמו לא חש מעודו בּצלילים הפתטיים שבקולו, וכשהעירו את אוזנו עליהם, היה הוא ממש נעלב, שהרי היה סולד מפני גילויים של פתוס בשירה כּבכל תחוּם אחר. תוך כדי פיזום והטבת הפתילות וציפיה לאדים שיעלו מִסיר המים, היה גם מתופף באצבעותיו את קצב הפזמון. “כמה זה יפה,” אמר לי בהסבירו את מילות השיר, “כמה הרבה געגועים יש באלה המילים הפשוטות ‘בדרכי פגשתי את בת קוצר הדגן’…” ואני, לראשונה, לא התפעלתי לא מן הלחן ולא מן המילים. הלחן לא עורר בי כל תהוּדה והמילים הפשוטות לא אמרו לי, בעצם, ולא כלום. רק כעבור שנים, כשבקעו פתאום אותם צלילים ממקלט של רדיו מבּעד לחלון של בית שעל פניו עברתי במקרה, נצבט ליבּי בהמיית זיכּרון ונפקחו עיני לשִפעת הגעגועים שעליהם דיבר אז. על כל שיר אשר שר היה אומר שהוא זרם של גלי געגועים, והיה משתלב באותו זרם לא רק בקולו אלא בכל גופו: היה דופק באצבעו לקצב ומתנענע לא רק כשהוא עצמו נתן בשיר קולו, אלא עם כל בּדַל מנגינה שהיה מרחף באוויר ומגיע במקרה לאוזניו. פעם הבהיל את פרופסור ורטהיימר עד כדי כך שהלז קפץ ממקומו להזעיק רופא. זה קרה עוד לפני שנפלה בּרונהילדה למשכּב. ורטהיימר בא אל גבריאל במזוודתו הממורטטת אחרי סיבּוב בבתי־הקפה כדי להיוָעץ בו בעניין הקונצרט של ברונהילדה. ברונהילדה, שהיתה מפליאה לנגן עלי כינור, סירבה מאז ומתמיד להופיע לפני קהל בקונצרט פומבי. הרעיון כשהוא לעצמו היה לה לזרא. “אינני מוכנה להיות קוף בקרקס,” כך אמרה להם, לכל האמרגנים שבאו להציע לה סיבּוב קונצרטים נכבד בעודה מתגוררת בברלין, לפני שברחה לירושלים, “קוף מפליא בלהטוטים כדי שכל המטוּמטמים שמסתכּלים בו ימחאו לו כף.” אבל באותם הימים עשירה היתה, והרשתה לעצמה לצפצף על דעתם של כל באי הקונצרטים ועל חסדם של כל סוחרי האמנות גם יחד ולנהוג אך ורק על־פי נטיות־ליבּהּ והלך־רוחהּ. עכשיו, משהגיעו לירושלים בעירום ובחוסר כל, שוב אין היא “יכולה להרשות לעצמה להתפנק” – כך אמרה לו, לוֶרטהיימר. יותר מכּל הכאיב לה מראהו של הפרופסור שיוצא במזוודתוֹ הממורטטת לחזר על יושבי בתי־הקפה שיקנו אצלו שרוכי נעליים ומשחת שיניים “שמן”. וֶרטהיימר, שלא רצה בשום פנים ואופן שבּרונהילדה תאלץ את עצמה לנהוג בניגוד לטבעהּ ותעשה משהו מאוּס עליה רק כדי להקל מעליו את פרנסתו, בא אל גבריאל באותו עניין. הוא הסביר לו, לגבריאל, שלגבי ברונהילדה נגינתן עלי כינור של היצירות האהובות עליה ביותר היא חווייה אינטימית עד כדי כך שהופעה בפומבי למען רווח כספי ומוניטין נראית בעיניה מעשה של זנות, ואין הוא, ורטהיימר, מוכן לכך שברונהילדה תזנה למענו! כנגד זה אוהבת היא גם אוהבת לנגן לפני אנשים קרובים לה, חברים טובים ומכּרים חביבים. לפיכך בא בהצעה שגבריאל יארגן מסיבּה בבית פרטי – בביתו שלו או בביתו של השופט דן גוטקין או בביתו של דוקטור לנדאו. באותה מסיבה תנגן ברונהילדה לפני המוּזמנים, ואם נגינתה תמצא חן בעיניהם, אפשר יהיה, אולי, להגיש לה פרחים בצירוף מעטפה סגוּרה אשר בה יוּתן סכום כסף ככל שיחליטו ביניהם המוזמנים בתורת מתנת יום הולדת.

תוך כדי דיבור נשא ורטהיימר את עיניו ויַרא והנה ראשו של גבריאל היושב מוּלו מתחיל פתאום להתנועע ימינה ושמאלה. ולא ראשו בלבד, אלא גם כתפיו וצוארו מתלבּטים במין עווית. “אתה חולה!” קרא ורטהיימר כנגדו וקפץ ממקומו, “מה זה אתה רועד כל־כך פתאום? – זה טִיק. טיק ספאסמודי. צריך לקרוא לרופא!” מאחר שלא האזין כלל למקצבים שהחלו מרחפים ובאים מן הרדיו של בית־הקפה בתחתית הרחוב – היו אלה מקצבים של ג’אז נוסח ס"ט לוּאי – ולא הבחין אלא בתנועות הגוף הקצובות, נראה לו גבריאל כאדם תקוּף־עווית־פתאום, כמי שעקצתהוּ הטאראנטוּלה אשר על שמה ייקרא ריקוּד הטאראנטֶלה. ואולי אין זו אלא מחלה הידועה בשם ריקוּדו של ס"ט ויטוּס?

“זוהי מחלה שנקראת בשם ג’אז,” קרא גבריאל כנגדו וקם ממקומו והחל מפזז בפרצוף פנים רציני וחמוּר ומקרטע ברגליו בריקוד ג’אז מוגזם במתכוון למקצבי המנגינה החומרת וגואה מבית־הקפה למטה.

ורטהיימר חזר ושקע בכסאו בחיוך רופס ומבוייש כלשהו. מכיוון שנפסק חוּט מחשבתו השזוּר עלי כינורהּ של ברונהילדה, הגיעו גם לאוזניו צלילי מנגינת הריקוּדים. “אינני רוקד מזה עשׂר שנים” – אמר – “ואין לי כל חשק לרקוד. לפני עשר שנים רקדתי את הוַלס האחרון שלי.”

“כשאני שומע מוסיקה שׂמחה, מוסיקה של ריקודים, אני חדל להיות עצוּב, ומתעורר בי החשק לרקוד,” ענה לו גבריאל.

“כן,” ניענע ורטהיימר ראשו בעצב, “יֵש בך יסוד פרימיטיבי חזק מאוד.”

“הצרה היא” – אמר גבריאל – “שאתם כולכם איבדתם את הקצב הטבעי של הדברים,” ובאנגלית הוסיף: “The world is out of tune”. מין תיאוריה היתה לו, לגבריאל, שהבּריאה כולה, על כל גילוייה, איננה אלא עניין של גלים, של מקצבים, של ריתמוּס כזה או ריתמוּס אחר, ושהצרה עם עולמנו המודרני היא שאטום הוא למקצבים הטבעיים של קולות וצבעים ומקומות וַאוִירים ומֵימוֹת וימים ולילות וחיים ורוּחוֹת.

אוזנו של ורטהיימר כלל וכלל לא אטוּמה היתה לצלילים. להפך: רגישה ביותר היתה, גם דקת הבחנה, אלא שגופו הקהה לא נשמע לצלילים שקלטה אוזנו. כנגד זה היה בּרל עם כל עצבנות תנועותיו, וחרף זריזוּתו, אדיש לעולם המנגינות. עד למסיבה שאירגן בביתו למען ברונהילדה, לא עמד גבריאל על כך, ומשנסתבר לו – באיחור כה רב! – שידיד נעוריו, חברו הטוב ביותר, אטוּם לתענוגות המוסיקה, נדהם ונפעם עד כי היה לו הדבר עלבּון אישי כמעט. למרות כל נסיונותיו להסביר את התופעה, לא השלים עמה. למעשׂה לא הבין כיצד ייתכן שמשורר גדול כברל (ובעיניו של גבריאל היה בּרל רבּן, הידוע לקהל הקוראים בשם אשבּעל עשתרות, “גדוֹל־המשוררים־הצעירים” – ואני תמהתי גם תמהתי כיצד יכוּנה איש בן חמישים בתואר “צעיר” –) יהיה אטום למנגינות: הרי אין הדעת סובלת שאדם אשר כל עיקרו הוא יצירת מקצבים חדשים בשׂפה, יהיה אדיש לניגוּן הכינור!

בַּיום בו נכנס בּרל למרתף כדי להקדיש את עצמו לכתיבה זרחה שמש טובה, צעירה וחמה בשמים, וגבריאל ישב כדרכו מדי בוקר בבוקרוֹ על המרפסת והתגלח מתוך ישיבה. “יום זה – יום יוּלד בו שיר” אמר לי וסיפר ברוב התרגשות שבּרל אמור היה להיכנס כבר לפני שמונה ימים, אלא שמחלת בנו עיכבה בעדו. “הרי בּרל איננו פרופסור שלום גרהארד!” קרא גבריאל בנפנוּף זרוע, ונתזי סבון גילוח מן המברשת המתנפנפת בזעם על פרופסור גרהארד התעופפו לתוך עיני. את המעשה בפרופסור שלום גרהארד שמע גבריאל מפי ורטהיימר ששׂכר פעם חדר בביתו. פרופסור שלום גרהארד זה, שעוסק, כידוע, בתולדות המוּסר בישראל, שפקח את עיני הסטודנטים על הר הצופים לרמה האנושית הנעלה הגנוזה בספרים העתיקים, אשר לפתחו משכימים מנהיגי הישוּב ועורכי העיתונים ועסקני המפלגות כדי לשמוע מהי חוֹבת הלבבות בימים טרוּפים אלה, פרופסור שלום גרהארד זה חזר יום אחד לביתו מהרצאותיו באוניברסיטה ומצא את אשתו שוכבת חולה. בבוקר חשה בראשה ווֶרטהיימר נחפז לבית־המרקחת כדי להביא לה אספירין, וכשחזר בעלה בשעות אחר הצהריים כבר היתה לוהטת בחום גבוה. מכיוון שנתן הפרופסור לתולדות המוּסר בישראל את עיניו באשתו, שלף מיד מזוודה מתחת למיטה והחל מטיל לתוכה בזעף נמרץ בגדים וספרים. “אני הולך לשׂכּור לי חדר במלון,” מילמל בינו לבינו, “אין לי פנאי ואין לי כוח לטפל באשה חולה. אני עצמי זקוק לטיפול. אני גם אינני יודע מה לעשות במקרים שכאלה. אני עלול רק להזיק לה. זמן נאה פִּשפשה ומצאה לה כדי לחלות – בדיוק כשאני צריך לסיים את כתיבת המאמר לספר היובל לכבוֹד יהושוע הגלעדי. אין לי פנאי לנשום, אין לי זמן לשתות כוס טה, וזו נמלכת בדעתה ונופלת לה למשכב!” ומכיוון שארז את המזוודה פנה אל ורטהיימר ואמר לו, “הנה נתגלגלה לידך מצוָה בהיסח־הדעת. אשתי כבר תמסור לך את שמו ואת כתובתוֹ של הרופא שלה,” וכשיצא לדרכו היה פיו של הפרופסור גרהארד שמוּט מגודל הרחמים על עצמו שנזקק הוא לבתי־מלון כדי להתמיד במלאכת־הקודש.

אבל בּרל איננו פרופסור שלום גרהארד. מכיוון שנפל בנו למשכב, מיד נדחקה הצידה כל עריכת הספר לדפוס, ושום דבר שבעולם לא שקוּל היה בעיניו באותה שעה כנגד החלמתו המהירה והשלמה של בנו. לא עלה על דעתו להסתלק לו ל"חדר־העבודה" שלו, וזאת אף־על־פי שאשתו הפצירה בו שילך לו לעיסוּקיו, שאין לה צורך בו, שיש בהחלט באפשרותה ובכוחה לטפל בילד בלעדיו.

בּרל עצמו ידע שאין זה משהו רציני. לא היה זה אלא התקף־פתאום של שלשוּל מלווה הקאוֹת שתקף את בנו בשוּבו הביתה מטיול שנמשך ימים אחדים, אבל התמוטטוּתו של הנער בזרועותיו שברה את ליבּו בקרבו. בּרל התעורר לפנות בוקר וקפץ בלב נפעם לקראת הנער המדדה ויוצא מבית־הכיסא בשארית כוחותיו. בעיניו הכּחוּלוֹת, הגדולות, היפות, הפקוּחות לרוָחה התעלף ונפל, ובּרל הספיק ברגע האחרון לקלוט אותו בזרועותיו. ושוב, כעבור רבע שעה, חזר הנער להקיא ולשלשל בבית־הכיסא, ובצאתו נפל מתעלף בזרועות אביו. הנער המתמוטט וצונח חסר־אונים לחלוטין כענף כָּרוּת לארץ בקע את לב אביו, ובּרל הרגיש שאין בעולם כולו איש מלבדו שיגן על הבן המתעלף.

ראיתי את בּרל נכנס למרתף ביום הגדול ההוא, “יום יוּלד בו שיר” כפי שהתנבא גבריאל –: ראיתיו נכנס בצעדיו הזריזים, באניצי שֵׂער השׂיבה המתנפנפים כמין נֵזר מסביב לקרחתו, בחיוכו הטמוּן בסתר השׂפם, בעינו הימנית הפוזלת הצידה ובמזוודתו הקטנה האוצרת בקרבה את כל השירים, וליבּי התכווץ. הוא עמד אז על סף שנת החמישים לחייו, ומתוך סיפוריו של גבריאל ידעתי שזקן זה, שחמישים שנה ושנה כבר משולשלות לו מאחוריו, מתפנה רק עכשיו לעיסוּק היקר והחשוב לו ביותר. כל השנים הרבּות והארוכּות שעבד במרפאה לא יִחל אלא ליום בו יוכל לרדת כרצונו במדרגות כדי להתמכר להזיותיו ולהגיגיו ולדמיונותיו ולשיריו במרתף ביתה של הגברת ג’נטילה לוּריא. כעבור שעה לערך חזר והגיח מתוך המרתף והתיַשב בחצר התחתונה, בפינת הגדר, מקום שם פרשׂ את ניירותיו לפניו מתחת לעץ התוּת. גבריאל כבר סיים את מלאכת הגילוח והרחצה שלאחר הגילוּח ועכשיו היה ממצה את מלוא התענוג של עישון הסיגריה הראשונה המלוּוה בגמיעות מספל הקפה התורכּי המהביל נכחו. הוא שילח מטה, לעבר בּרל הרוכן על ניירותיו בצל עץ התוּת, מבט של נחת־רוח שיש בו מעין קריצה קונדסית. “אין לך אדם שאין לו שעה,” אמר והפריח טבּעות עשן. איש קטן־קומה אך רחב־כתפיים ומוצק עבר ברחוב בהילוּך נמרץ, וכשראה את גבריאל יושב על המרפסת נופף לו בידו לשלום. גבריאל החזיר לו שלום בזרוע נטויה ואחר התחייך בינו לבינו.

“אתה יודע מי האיש הזה?” שאל אותי.

“לא,” אמרתי. “אינני מכּיר אותו.”

“הרי זה המנתח המפורסם דוקטור זוֹנדַג,” אמר גבריאל וכיבּה את הסיגריה במאפרת הטווס. “עכשיו הוא הולך אל אנטיגנוֹס החייט למדידה אחרונה של החליפה שלו.” בית־המלאכה של אנטיגנוֹס נמצא מול חנות המכולת של האוזן־האדומה, ועם שיצאו המילים מפיו של גבריאל, ראיתיו נכנס אליו לאחר שקנה משהו בחנות. שבוע אחד קודם היה גבריאל עד־ראיה למדידה הראשונה. כשנכנס דוקטור זוֹנדַג למדוד את המכנסיים ואנטיגנוס ניגש אליו עם סיכּוֹת הסימוּן ביד, נרתע הרופא מפניו בעיניים מבוהלות. אנטיגנוֹס נבהל מבּהלתו של זה ושאל “מה קרה?”

“הסיכּוֹת!” צעק המנתח, “אתה כמעט דקרת אותי!”

“אף פעם בחיי לא דקרתי קליֶנט בזמן המדידה,” הניח החייט את דעתו, אך דוקטור זוֹנדג לא נרגע, וכל שעת המדידה היה מרתית חיוור ושופע זיעה קרה מאימת הסיכּוֹת שבידי החייט. “איך ייתכן שרופא־מנתח שפותח בטן בסכּין של קצבים ומנסר עצם של אדם חי במסור של פלדה, יחשוש מפני דקירה קטנה של סיכּה קטנה?” תמה אנטיגנוֹס אחרי שנסתלק הרופא, וגבריאל נזכר במה שסיפר לו פעם בּרל רבּן שהכּיר את כל רופאי העיר ושמע את כל הרכילויות בעבודתו במרפאה של דוקטור לנדאו. בחדר־הניתוחים עובד דוקטור זונדג במכנסיים קצרים מחמת החום וההזעה, ובעבודתו מתלבט בין רגליו מעין כּדור נכבּד וכבד צרוּר בתחבושות, כי על־כן לקה הרופא עצמו בשבר. ידידו הטוב, דוקטור מַבּט, שעובד יחד אתו בכל הניתוּחים המסוּבּכים, הציע לו כמה־וכמה פעמים לנתח אותו. לא יכול היה לראות בצערו של זה, גם לא נעלמו ממנו הלחישות וקריצות העין של אחיות חדר־הניתוחים, אך דוקטור זוֹנדג סירב: אם כי ניתוּח שבר נחשב לַקל שבּניתוחים, בכל־זאת לא ניאות לכך שמנתח מעוּלה, שהוא עם־זאת ידידו הטוב, יגע בו.

“ובכל־זאת סבור בּרל שדוקטור זונדג הוא מנתח טוב מאוד,” אמר גבריאל וניפנף בידו לשלום לעבר רחוב הנביאים. דוקטור זונדג השיב לו שלום בסבר פנים שוחקות. זה עתה יצא מבית־המלאכה נושׂא בזרועו את חליפתו החדשה הצרורה היטב בנייר אריזה לבן בוהק. מכיוון שעמד בגבורה בכל המדידות של אנטיגנוֹס החייט, ואימת הסיכּוֹת כבר חלפה והחליפה כבר תפורה היתה על־פי מידותיו, זחה עליו דעתו והוא קרא לעבר גבריאל: “יום יפה היום. אני לוקח לי חופש ויוצא לטיול קצר. אולי אגיע לבית־ג’אלה ואקנה יין במנזר.”

“יום נהדר,” קרא גבריאל, “על מין יום שכזה אמר טשרניחובסקי ‘יום זה יום יוּלד בו שיר.’ שמעת פעם על טשרניחובסקי?”

“לא,” אמר זונדג. “לא שמעתי.”

“הוא קוֹלגה שלך,” אמר גבריאל. “הוא רופא, ואף־על־פי־כן הוא משורר עברי גדול.”

“יש לו פרקטיקה?”

“כן,” אמר גבריאל, “הוא עובד כרופא.”

“בקושי אני מוצא זמן לקרוא את הפריודיקה המקצועית שלי בגרמנית ובאנגלית,” אמר המנתח, “ועד היום לא הצלחתי לקרוא אפילו ספר עברי אחד עד הסוף. אם דוקטור טשרניחובסקי הצליח ללמוד עברית כל־כך טוב עד שהתחיל לכתוב שירים בעברית, אז כל הכבוד לו!” ובדברוֹ הסיר את כובעו והקיש בעקבו במחוָה של הערכה לדוקטור טשרניחובסקי. גבריאל פרץ בצחוק לבבי, והרופא המשיך דרכו במורד הרחוב לעבר שער שכם.

משנעלם הרופא מעבר לגדר, חזר גבריאל והציץ בברל. “כפי הנראה נרדם על שיריו,” אמר בלחש כחושש להעירו. ממרומי המרפסת נראה בּרל שוכב אפיים ארצה מתחת לעץ התוּת שבפינת הגדר כמסוכך על הניירות הפרוסים לפניו. צלילי כינור החלו מרטטים. מצד רחוב מליסנדה נמשכו נימי הפתיחה של הקונצרט לכינור של בראהמס באוויר הצלוּל, ורמת הרי מואב נפקחה באופק בבת־אחת בדממה: מרחב צלוּל ועמוק וגבוה, מפעים בכובד מהות עתיקת נשימה, איומה בממדיה שהם מעבר למידת האדם, בנצחיה שהם מעבר לנצח האדם, ובאדישוּתה לאדם הקטן הרוחש על גבה. צלילי הכינור השזוּרים על נימי העֶרגוֹנוֹת הסתלסלו לתוך המרחב הזה, הסתָמי בצלילותו, והדליקוּהוּ בבת־אחת במיתרים רותתים של חמימוּת אנושית. ואז החל הדבר בנהמה רחוקה כהמון גלים. נהמה מתקרבת ובאה ועולה בקצב מאיים. “זהו זה!” קפץ גבריאל ממקומו. “ההמון מתפרץ מתוך המסגדים! כמו בעשרים ואחת. כמו בעשרים ותשע.” דוקטור זוֹנדג פרץ לתוך השער פּרוּע שֵׂער ומאוּבּק. גם המגבעת וגם החליפה החדשה נשרו ממנו במנוסתו. “הם כבר הגיעו לרחוב ס”ט פאול," צעק בקול חנוּק, “והשוטרים לא ניסו אפילו לעצור אותם.” בּרל חטף ואסף את הניירות הפזורים לפניו וירד בדילוג להחביאם במרתף. באותו רגע נשמע נפץ זכוּכיות עם חיבּוטי רהיטים נופלים. שני הפורעים הראשונים הרצים חלוּצים לפני המחנה הגיעו עד לבית־המלאכה של אנטיגנוֹס החייט ושברו את חלון־הראוָה באלות המסוּקסות שבּידיהם. גבריאל עמד חיוור מאוד והביט כה וכה עד שנתקלה עינו בשבּריה התורכּית העתיקה שהעליתי מן המרתף יחד עם מטחנת הקפה בפקודת אמו. הוא עט על השבּריה, שלף אותה מנדנה בכוח – היתה כבר חלודה לגמרי והעלתה ירוקת סביב לניצב – ופרץ החוצה אל הרחוב לקראת השניים.

 

ד    🔗

ושוב קורה לי מה שקרה לי כל פעם שביקשתי לספר את תולדות היום ההוא, יום התפרצות המאורעות שחצוּ ובקעוּ את העולם ואת הזמן לשניים, יום שהיה לנקודת מפנה בחיי גבריאל לא פחות משהיה יומו של בּרל. אני רוצה להעלות כסדרם את זכרונות אותו היום, ובמקומם עולה לפני תמונתו של בּרל רבּן שיושב בבית־קפה קטן ברחבת שער יפו, בפינת רחוב הפאטריארך היוָני, ומסתכל בקדוש הערבי ובקהל שומעיו, לאמור: אני נזכּר ביום בו נתגלה לי שבּרל רבּן הוא המשורר הידוּע בשם אשבּעל עשתרות, באותו יום שקדם בשמונה ימים להתפרצוּת המאורעות, ואני רואה את בּרל כפי שראיתיו לפני שסיפר לי שהקדוש הערבי הלז איננו אלא לוּאידוֹר השתקן. באותו בוקר גיליתי את חוברת שירי התמוז לאשרה מתחת למאפרת הטווס. לפני ארוחת הצהריים קראתי בחוברת בבית־הקפה גת, ואחרי הצהריים המשכתי לעיין בה על מרפסת ביתנו. כשהייתי כך שקוע בכורסה האדומה העתיקה של הבֶּק הזקן, חזר גבריאל ממלון המלך דויד, שם סעד את ליבּו, כזכור, בחברתם של אוֹריתה וגוֹרדוֹן ופרופסור ורטהיימר על חשבונו של בּולוס אפנדי, ולמראה החוברת שבידי קרא במין זחיחוּת־הדעת, “נו, מה דעתך על השירים החדשים של בּרל?” לא יכולתי לחזור אל שירי התמוז לאשרה וגם לא יכולתי להישאר בבית. יצאתי החוצה והחילותי משוטט ברחובות עד שמצאתי את עצמי לפנוֹת ערב מוקף המון ערבי בשער יפו. אני נחלץ מן הקהל והרי בּרל לפני. אני חש שפני מסמיקות. בכל הקהל הגדול הזה אני היחיד שיודע את סוד השירים המתנגנים בקרב האיש היושב פה. בעיני כל עובר־וָשב אין הוא נחשב כלל. אפילו בעל־בית־הקפה שמגיש לו כוס טה עם נענע יכבד את סמל המשטרה תוֹם ברקינס שיושב ליד השולחן הסמוך, או את רַשם בית־המשפט או כל שהוא אדון בחליפה מגוהצת ובעניבה, הרבה יותר מאשר את הקירח המשׂוּפם הלז בחולצה המקומטת. אני נזכר בהכתרתו של הרב הראשי ורואה את כל מוּכתרי השכונות ונשׂוּאי־הפנים ונכבדי כל העדות המתפרצים פנימה כדי להחניק אותי בסרחון זיעת בּשׂרם ברדיפתם אחרי הכּבוד.

אינני יודע מדוע דווקא תמונה זו עולה לפני, אך מכיוון שעלתה העליתיה שוב על הנייר, והריני פנוי עכשיו לספר מה שראיתי אני, במו עיני, מן הדברים שהתרחשו ביום פרוץ המאורעות.

בתחילה נשמעה נהמה רחוקה כהמון גלים. נהמה מתקרבת ובאה ועולה בקצב מאיים. “זהו זה!” קפץ גבריאל ממקומו, “ההמון מתפרץ מתוך המסגדים!” זינקתי אל גדר המרפסת וראיתי את האוזן־האדוּמה, שהיה תולה רצוּעת ששר לציד זבוּבים מעל לפתח חנוּתו, קופא על עומדו. הוא הסתכל בחרדה אנה ואנה, וכמי שזכה בהארת־פתאום הוריד את התריס בבת־אחת. עד שלא הספקתי לתמוה מניִן לחנוָני זקן זה הכוח להוריד את התריס במשיכה אחת, כבר ראיתיו נוֹשׂא רגליו ורץ למאה שערים, לעבר ביתו, ורצוּעת הששר מתנפנפת עדיין מֵחבטת התריס הנסגר. דוקטור זונדג פרץ לתוך שער החצר שלנו פרוע שֵׂער ומאוּבָּק. “הם כבר הגיעו לרחוב ס”ט פאול," צעק בקול חנוּק, “והשוטרים לא ניסו אפילו לעצור אותם.” באותו רגע נשמע נפץ זכוכיות. דילגתי שוב לעבר הגדר וראיתי את שני הפורעים הראשונים, הרצים חלוצים לפני המחנה, שוברים את חלון־הראוָה של אנטיגנוֹס החייט. בּרל חטף ואסף את הניירות הפזורים לפניו וירד להחביאם במרתף. גבריאל עמד חיוור מאוד והביט כה וכה עד שנתקלה עינו בשבּריה התורכּית העתיקה שהעליתי מן המרתף יחד עם מטחנת הקפה בפקוּדת אמו. הוא עט על השבּריה, שלף אותה מנדנה בכוח – היתה כבר מוחלדת לגמרי והעלתה ירוקת סביב לניצב – ופרץ החוצה אל הרחוב.

אמרתי לרוץ אחריו, אלא שזרועות אדם מבוּגר לפתוני מאחור בכוח. היה זה דוקטור זונדג שצעק עלי, “לאן אתה רץ, ילד? הישאר בבית!” משהִרפה ממני, עשיתי עצמי כמי שפונה להיכנס פנימה, ירדתי במדרגות המטבח אל החצר האחורית, טיפסתי על הגדר ועברתי אותה בקפיצה. כשחציתי את רחוב הנביאים הספקתי לראות במורד את אחד הפורעים רץ לעבר שער שכם ומשמיע צריחה נוראה. רק אחר־כך נסתבר שהלז הנמלט וצורח הוא שגרם למנוּסת כל היתר. במקום עצמו ראיתי את גבריאל יושב בפתח חנות המכולת הסגורה על־גבי אחד הארגזים הריקים, תומך ראשו בידו ומסתכל נכחו במין מבט ריק. מעל לראשו נעה קלות רצועת הששר שהיתה כבר מכוסה המון נקוּדות שחורות. אני זוכר ששאלתי את עצמי, “מתי הספיקו כל הזבובים האלה להידבק בה?” במרחק־מה מגבריאל, באמצע הכביש, היה הפורע השני מוטל אפיים ארצה בתוך שלוּלית של דם שהיתה, לחרדתי, תופחת, מבעבעת ומתפשטת ממש לנגד עינַי. מעברו השני שלָרחוב היה אנטיגנוֹס החייט מטאטא החוצה בזריזות יתירה שברי־זכוכית, ומשנשמעו נקישות נעליים מסוּמרות צועדות ברחוב הנביאים, נחפז לנעול את המתפרה ולהסתלק לעבר סמטת החבּשים. לפני שנעלם מעבר לפינה חזר ופנה לאחור וקרא אל גבריאל, “למָה אתה מחכה? הסתלק מהר מפה לפני שיגיעו הנבילות ויתחילו לשאול שאלות.”

גבריאל לא הגיב. לא פנה אפילו לעברו. המשיך לשבת על הארגז הריק, ורק ידו הימנית פִּשפשה בתוך כיסו בתנועה האופיינית לו של חיפושׂ קופסת סיגריות ומצית. הוא שלף סיגריה מעוּכה והכניסה לפיו, אבל שכח להציתה. קבוּצת שוטרים, כולם אנגלים, קפצה מתוך טנדר שהגיע מכּיווּן בית־החולים האנגלי ונעצר מתחת לחלונות דירתו של גוֹרדוֹן. שניים או שלושה נכנסו, כפי הנראה, לדירה, ואילו ארבעה אחרים, בשורה עורפית, החלו פוסעים לאורך הרחוב. עינו של ההוֹלך בראש פגעה בַּגוויה המוטלת באמצע הסִמטה, וּמיד נפנה וסימן בהנף זרוֹע לאחרים שילכו בעקבותיו.

משהגיע לגלימה הטבולה בדם הקיף אותה סביב־סביב, ובחרטום נעלו המסומרת הרתיע את הראש המלוּפף בכפיה ובעקאל כמבקש לדעת מה פרצוף־פנים יש לגוויה זו. בצד הנעל המסומרת נפערו לקראתי עיניו של דאוּד אבּן־מחמוּד הנהג בִּכאב של תדהמה.

רציתי לשאול אותו מה זה פתאום החליט להתחפש לבדווי או לפלאח מן אל־ג’בּל. זאת היתה התדהמה הגדולה שהממתני בו־במקום. דווקא זו ולא אחרת. כל יתר השאלות שממין הנידון, החשובות, הקובעות, המהוּתיות, התהומיות – כל היתר צצו ועלו אחר־כך, מאוחר יותר. בו־ברגע לא נתפסתי אלא לשאלת המלבּוּשים. לא ראיתי את דאוּד אבּן־מחמוּד בּלבוש ערבי אלא ביום מותו. בכל שאר הימים נוהג היה ללבוש אירופית, ולא סתם אירופית אלא מן המשוּבח: בין מדי השׂרד של נהגו של שופט בית־הדין העליון ובין חליפות אזרחיות, תמיד בחר לעצמו בד אנגלי מן היקר ביותר, מן האופנה האחרונה, ואפילו אנטיגנוֹס החייט, שסיפּק את כל צרכיהם והניח את דעתם של אנשי־המעלה כגון מפקח המשטרה גוֹרדוֹן וכגון פרופסור זונדג, לא נמצא כשר וראוי בעיני דאוּד. לא הסתפק בסתם חייט – ויהי זה חייט טוב מאוד. הוא הלך ישר אל האמן המפורסם ביותר, המבוקש ביותר, היקר ביותר – אל מארק גולד שהיה סועד את ליבּו בכל יום ראשון בקינג דייויד בחברתם של מזכיר הממשלה ושל גוטקין שופט בית־הדין העליון, כי על־כן התרועע עמם ולא רק התקין להם חליפות בגדים. לאחרונה ראיתיו ביום הקסוּם ההוא בו רקדה אוריתה ברחוב הנביאים למקצבי נגינתו של גבריאל. ראיתיו נוהג במהירות מטורפת במורד רחוב הנביאים ועיניו כמו מוּכּות בסנוורים, ומאז אותו יום לא חזר לעבוד בשירותו של השופט הזקן. נזכרתי בקרעי שיחה שבין השופט הזקן לגברת לוּריא שריחפו ובאו לאוזני מבלי שאתן דעתי עליהם. “ומה שנוגע לדאוּד אבּן־מחמוּד” – אמר השופט, וכאן לבשו פניו אותו סבר של רצינות חמוּרה ומודגשת שבתוך כותלי בית־המשפט משוּמָר היה אך ורק לקריאת פסקי־דין, ומחוץ להם אך ורק לדברי ליצוצים ובדיחוּת־הדעת – “הוא החליט לתת גט לאימפריה הבריטית.” “כך, כך,” נענתה הגברת לוּריא וזקפה גבּותיה, "האימפריה הבריטית כבר לא מוצאת חן בעיניו! הוא מתגעגע לאימפריה התורכּית, למושל התורכּי שהיה תולה בשער יפו כל ערבי שהעז להתעטש בנוכחותו! או אולי הצרפתית יפה יותר בעיניו? שילך לג’בּל דרוּז, לדמשׂק, שם יוּכל לטעום קצת מנַחת זרועה של האימפריה הצרפתיה. “לדמשק הוא לא יסע,” אמר השופט הזקן, “כנגד זה סביר יותר להניח שעתיד הוא ביום־מן־הימים לעלות לרגל למכּה. שמעתי שהוא מתאבּק בעפר רגליו של השיח' ג’יבּראן במסגד אל־אקצה.”

הפנים המעוּללוֹת בעפר הסמטה של הגוויה הגוהרת אפּיים ארצה כמתדפקת על דלתות האדמה לשוּב בזה הרגע אל העפר אשר ממנו לוּקחה, גילו לי, בפרצוף הפרטי והיחיד והמיוחד לדאוּד הנהג, משהו בתוך־תוכו אשר הוא מעל ומעבר לו, נימה אשר עם היותה אישית ורוֹטטת עמוק בפנים, איננה אלא טיפה קטנה אחת בהמון הים הכללי והסתמי המתעורר בשצף־קצף ובחימה שפוּכה להטביע את כולנו. אבל זו היתה תגלית לאחוֹר. כשנתגלה לי הדיוקן האישי של הנֶתז שצנח מתוך הנחשול הראשון של ההמון, כבר פקע דאוּד אבּן־מחמוּד מתוכו ולא עוד ניבּט מבּעד לעיני הבּשׂר הקרוּעוֹת לרוָחה בתדהמה עיוורת.

כתפיו של גבריאל נאספו ופניו נתכּווצו למראה חרטום הנעל המרתיע את קודקוד הגוויה. כל תנועותיו והעוָיותיו של הסרג’נט האנגלי פיעפעו חשרת כעס עוברת על גדותיה. רק למשמע קולו, משהחל מחליף דברים עם גבריאל, נסתבר לי שהוא מוכּר לי מתחנת המשטרה של גוֹרדוֹן במחנה־יהודה. הוא לא היה בכובע השׂרד ובמדי המשטרה הרגילים אלא בסרבּלי קרב, וקסדת־הפלדה שכּיסתה כליל את עיניו לא הניחה לי לזהותו מיד, אם כי ידעתי שהטנדר הבא מכיווּן בית־החולים האנגלי שייך לתחנת גוֹרדוֹן ולא לתחנה שבדרך לשער שכם, תחנת ס"ט פאול שליד מרפאת העיניים. אבל הוא זיהה את גבריאל מיד. “טוב,” אמר לגבריאל עם שהורה לאנשיו להעמיס את הגוויה על הטנדר, “עבודה נקיה.” גבריאל הביט בשוטרים הנאבקים עם הגוויה לדחוק אותה פנימה.

“אני בא עכשיו מבית־החולים,” הוסיף הסַמל, “הוא מת.”

“מי מת?” שאל גבריאל. דוק אפרפר היה משוּך על פניו.

“המפקח גוֹרדוֹן. הם קרעו אותו ממש לגזרים, הנבילות.”

רק עכשיו נזכר גבריאל שהסיגריה הדחוקה בפיו איננה דלוּקה. ניסה להציתה, אבל ידיו רעדו.

“בבקשה,” אמר הסמל ששלף קופסת גפרורים מכּיסו והדליק גפרור. גבריאל שאף ופלט עננת עשן. רגע הביטו זה בזה.

“בוא אתי,” אמר גבריאל, “יש לי ויסקי טוב בבית.”

“תודה רבה, אדוני,” אמר הסמל, “רעיון טוב.” הם החלו צועדים זה בצד זה בקצב אחיד. כשעברו על־פני הטנדר קרא הסמל לשוטרים, “הובילוּ את ההרוג לבית־החולים, ישר לחדר־המתים. אני כבר אמלא את הדו”ח. אחר־כך תחזרו לכאן ותחכו לי. אני נמצא אצל מיסטר לוּריא. אתה, אוֹקוֹנר, עלֵה אל הבחורים ואמור להם שיישארו בדירה של המפקח עד להוראה חדשה. אתה תצטרף אליהם."

“תאוַת הצילום המטופשת שלו, היא שהרגה אותו,” אמר הסמל משהגיח את הכוסית הראשונה אל קרבּו. הוא סיפר שגוֹרדוֹן יצא לחופשה לפני ימים אחדים, וכדרכו בכל חופשותיו היה מסתובב בלבוּש אזרחי, במכנסיים קצרים ובכובע של קש, ומצלם כל מה שנקרה לו בדרכו. נחפז לצלם את ההמון המתפרץ מן הרובע המוּסלמי דרך שער שכם. נדחק כּה וכה, דילג על אבנים וקפץ על גדרוֹת כדי לתפוס את המחזה מכל הזוויות. הפורעים תפסו אותו וקרעוהו לגזרים. סבוּרים היו שאין זה אלא מרגל יהודי. רק עכשיו, כשלוש שעות אחרי שנהרג גוֹרדוֹן, קיבּלה משטרת המחוז הוראה לפזר את המתפרעים ולאסור את מנהיגי הכנופיות.

“כן, מוטב שארשום מיד דין־וחשבון, לפני שאשכּח,” אמר הסמל משהערה לקרבּו בלגימה אחת את הכּוסית השניה. ככל שהוסיף וסיפר כן גדל כאב הידיעה הברוּרה והמוחלטת שמפקדו וחברו הטוב גוֹרדוֹן היה ואיננו עוד. “בחור טוב היה בּיל גוֹרדוֹן,” מילמל והסיר את הקסדה מעל לראשו כדי לנגב במטפחת חאקי מוּכתמת ומדיפה ריח של שמן רובים את הזיעה השופעת ממצחו ומערפלת את עיניו. “שמונה שנים עשינו יחד. לקח אותי אתו לכל מקום. מיאן להיפרד ממני. נפגשנו לראשונה בכּלכּוּתה. אחר־כך, כשקיבל מינוּי בסינגפור, אמר לי: טוֹם – אתה בא אתי לסינגפור. אז עדיין שוטר פשוט הייתי, בסינגפור עליתי לדרגת רב־שוטר בהמלצתו. חשבו לשלוח אותי להונג־קונג, אבל הוא התנגד. ‘אני עובר בקרוב למזרח התיכון’ – כך אמר – ‘ואני לא אסע לפלסטיין בלי טוֹם. אני אזדקק שם לסמל טוב, לבחור אחראי שאוכל לסמוך עליו.’ זה היה רגע טוב בחיי, הרגע שנתגלה לי מה חושב עלי המפקח ויליאם גוֹרדוֹן. כבר יש בדעתו להעלות אותי לדרגת סַמל, ועדיין אין אני יודע אם ראוי אני לכל האמון הזה שהוא רוחש לי. הייתי מוכן לעשות הכל למענו. הכל.” עם כּאב הידיעה המעמיקה והולכת שבּיל גוֹרדוֹן איננו עוד, הכּאב השזוּר בשׂנאה מתעבּה לרוצחיו, התאבּך בו חרון־אין־אונים על “השלטונות האזרחיים” שמנעו ממנו כל אפשרות לעשות משהו למען בּיל גוֹרדוֹן. רק שלוש שעות אחרי שנהרג בּיל גוֹרדוֹן נתן מזכיר הממשלה הוראה למשטרה לפעול, אם כי המשטרה נמצאה במצב הכן מאז חצות הלילה. הפוליטיקאים הארוּרים הללו ברוב התחכמויותיהם וחשבונותיהם מנעו את הצלתו של בּיל. הנכבדים המחוכמים הללו, תִּפּח רוחם, לא יניחו לעולם לגבר לפעול כראוי בעוד מועד. לפנות ערב צילצל ביל גוֹרדוֹן מבית־מלון בתל־אביב ושאל אם הכל בסדר. “אבקש לדבר עם הקצין התורן, סרג’נט טום בַּרקינס” – כך אמר, כי על־כן רוחו טובה היתה עליו. כשדעתו בדוחה היתה, נקט לשון של רשמיות, כגון: “האם יש לי הכבוד והעונג לדבר עם סרג’נט טום בַּרקינס?” ביקש לוודא אם יש ציוד מספיק בתחנה, מגינים, אלות וכל השאר לפיזור הפגנות, ושאל אם נתקבלה פקוּדת כּוננות משום השמועות המהלכות בעיר. הסמל הניח דעתו שהכל בסדר. כל פקודת כוננות לא נתקבלה, אבל מכיוון שגוֹרדוֹן צילצל, יישאר הוא עצמו בתחנה כדי לעשות את כל הדרוש לשעת הצורך, גם יפקח עין על הבחורים. “אל תדאג,” אמר לו, לביל, “אני נשאר ללון הלילה בתחנה. אתה יכול לסמוך עלי. מה זה פתאום אתה מצלצל מתל־אביב? הרי אמרת לי שאתה חושב לבלות את חופשתך ביריחו או במלון קליה?” גוֹרדוֹן סיפר לו שאכן בּילה את שלושת הימים הראשונים ביריחו גם צילם כמה זריחות מעל הרי מואב, שמשתקפות בים־המלח, משעלה על דעתו הרעיון לצלם כנגדן שקיעות שמשתקפות בים התיכון. לאחר שיפַתח את כל הפילמים יראה אם אמנם הצליחו כמה מן התצלומים לתת משהו מן הזריחה ומן השקיעה. “אתה מקשיב לי, סרג’נט בּרקינס –” קרא פתאום לתוך השפופרת מתוך מין זחיחות־דעת, מין שמחה מופלגת שקפצה עליו, “הרי אתה חמור־גרם שאינו מבין כלום בדברים האלה. ובכן – אתה מקשיב לי? אני אומר לך שאלה הם הצילומים הטובים ביותר שעשיתי בימי חיי!!! אחרי שאפַתח אותם, יוָכח אפילו חמור נוער שכמוך לדעת שהן־הן התמונות היפות ביותר של זריחה ושל שקיעה. ואם גם הפעם תגיד לי, ‘אַיי, אַיי, סֶר’ ותנענע לי בראשך מתוך ציוּת, ואני אבחין במבט המטומטם של עיניך שאינך רואה כלום ואינך מבין כלום, דע לך מראש שאני אוריד אותך מיָד, בו־במקום, לדרגת שוטר ואשלח אותך להונג־קונג. אל תחשוב אפילו לשניה אחת שאתה טוב יותר מאותו חמור־דוהר־בשליחוּת־הוד־מלכוּתו.”

ברקינס גיחך לתוך השפופרת כי על־כן באו הדברים כשמן בעצמותיו. מתוך נעימת הקול הרוחש באפרכּסת ונוּסח הדברים ידע שלא זו בלבד שרוּחו של גוֹרדוֹן טובה עליו, אלא אף שרוחש הוא לו בזה הרגע המון חיבּה. ביחוד התענג על הרמז ל"אותו חמור־דוהר־בשליחות־הוד־מלכותו." בטלפון מנוּע היה גוֹרדוֹן מדיבורים גלויים ומפורשים, אך בשיחותיהם טנדוּ, כשביקש להמתיק סוד, היה אומר לו, לברקינס “– דע לך שממלא־מקום־המפקח־הכללי של כוחות המשטרה של הוד מלכותו, תִפח רוחו ותתקעקע ביצתו, איננו אלא חמור דוהר, ועל מין חמור שכזה יאמר המשל הערבי שחמור דוהר עדיין אין הוא סוס.”

“ומה בדבר החמור־הדוהר־בשליחות־הוד־מלכותו,” שאל ברקינס לתוך השפופרת, “לאיזה דרגה תוריד אותו?”

“שום דבר כבר לא יועיל לו,” אמר גוֹרדוֹן, “אפילו לא פיטורין, אפילו לא מלקות. הוא זקן מכדי ללמוד משהו, אבל לך, סרג’נט ברקינס, יש עדיין צל קלוּש של תקוָה.” לפני שסיים את השׂיחה הודיע גוֹרדוֹן שיש בדעתו לחזור למחרת היום בשעות אחר הצהריים לירושלים, וייתכן שלקראת השקיעה יסור לתחנה לומר שלום. ברגע האחרון לא שכח להזכיר שיש לשחרר מחדר־המעצר בשעה שש ושלושים בבוקר את הרוכל הערבי שהתפרע בבית־המשפט. אלה היו המילים האחרונות שאמר, “אל תשכח, ברקינס, לשחרר את הרוכל הערבי.”

בחצות הלילה נתקבלה במרכזיה הודעת כוננות. כוננות שגרתית שלא חייבה, למעשה, ולא כלום, גם לא נלוו אליה כל הוראות מסויימות, ובכל־זאת הרעידה נימת עליצוּת את ברקינס על שניתנה לו סוף־סוף ההזדמנות להוכיח לו, לגוֹרדוֹן, שראוי הוא לכל האמון שניתן בו. עליצותו פגה פתאום במחי אחד, בשעה תשע ושלושים וחמש בבוקר. מין לחץ הידק את רקותיו עם הלמות־לב פרועה. ראה את דירתו של גוֹרדוֹן והנה דלתה פרוצה לרוָחה, ופורעים שוברים, מרטשים וקורעים כל מה שבתוכה. גוֹרדוֹן איננו אבל קולו כמו קורא ומאיץ בו לבוא מהר, לבוא מיד. ברשותו של ברקינס נמצא תמיד מפתח לדירה, וכשהיה גוֹרדוֹן יוצא לחופשה או נעדר לזמן ממושך בתפקיד כלשהו מחוץ לעיר, היה מבקשו לסור אליה מפעם לפעם כדי לפקוח עין ולבדוק אם הכל כשורה. “אולי שכחתי לנעול אותה?” שאל ברקינס את עצמו. לאחרונה ביקר שם שלשום בלילה, אחרי התורנות, ולא העלה בזכרונו את תמונת עצמו עומד ונועל על מנעול את הדלת אחרי צאתו. נדחף לצאת וכבר אמר לקפוץ לתוך המשׂאית כדי לנסוע ולוודא, משהחל הטלפון מצלצל. “זהו גוֹרדוֹן,” אמר לעצמו וחטף את השפופרת מידי השוטר התורן. לא היה זה קולו של גוֹרדוֹן אלא קול מן המטֶה שחזר במבטא סקוטי על הודעת הכוננוּת השִגרתית והוסיף שאיש מן הכוח המצוי במקום לא יעזוב את התחנה עד לפקודה חדשה. במקום לקפוץ לתוך המשׂאית ולנסוע למקום, חייג ברקינס לדירתו של גוֹרדוֹן, אך איש לא ענה, כמובן. אין גוֹרדוֹן אמור לחזור לירושלים אלא בשעות אחר הצהריים, ואיש מן הפורעים – אם אמנם אין דמיונו מדיח אותו בבבואות תעתועים – לא יגש להרים את השפופרת. לשון הפקודה ותוכנה שיירו בידו, כמפקד התחנה, את השיקול וההחלטה לצאת לסייר ולבדוק כפי הצורך, ובכל מקרה של חשד או חשש סביר היתה זו לא רק זכותו אלא חובתו לצאת ולברר, אלא שכאן לא היתה כל סיבה שהיא להיעדר מן התחנה – ולוּא גם לעשר הדקות או רבע השעה כדרוש לנסיעה אל הדירה הלוך ושוב פרט לחשש המנקר בליבּו ששכח לנעול את הדלת על מנעוּל ולאותה תמונת־עוועים הלוחצת את צדעיו כבצבת והולמת בליבּו. לשונו ביקשה למסור את הפיקוד לידי אוקונר לרבע שעה ורגליו ביקשו לרוץ אל הדירה, ואילו ידיעת החובה המוטלת עליו מיסמרה את רגליו לרצפה. גרועה מכּל היתה האפשרות, המתקבלת ביותר על הדעת, שבּבואו אל הדירה ימצאנה נעוּלה על מנעול, בטוחה ושלוָה כמימים־ימימה, ובשובו אל התחנה ימצא אך ורק את חוליית השוטרים התורנים. כל הכוח, בפיקודו של אוקונר, יצא להדוף את הפורעים, כי על־כן נתקבלה הפקודה ברגע היעדרו. בזמן שפִשפש הוא בחור המנעול של הדירה הנעולה, יצא אוקונר בראש הכוח להדוף את המתפרעים בשער יפו וגילה אומץ־לב, כושר מנהיגות, תבונה ותושיינות חורגים מן הרגיל. כל הפיקוד הגבוה של האזור יתמלא התפעלות מזה האיש אוקונר שהציל את המצב, וכשיחזור גוֹרדוֹן לעת־ערב יתן בו, בברקינס, מבט של אכזבה ושל תוכחה ולא יאמר אלא זאת: “ואני סמכתי עליך – נתתי אמון בך, ברקינס!”

בּרקינס נשאר בתחנה, ליד הטלפון. כעבור שלוש שעות, לערך, נתקבלה הפקודה לצאת עם הכוח לשם טיהור השטח שבין השער החדש לשער שכם. כל ימי שירותו לא ציפה אלא למין הזדמנות אשר כזאת, ומשבּאה סוף־סוף לא קפצה עליו שום שׂמחה. ונהפוך הוא: ככל שפירט קצין־המבצעים את הפעולה, כן כּבד עליו ליבּו של ברקינס והלך. משהו בקולו של קצין־המבצעים – איש הגוּן למרות היותו סקוטי נזעם ומתפרץ בשם מקדונלד – העמיק בו את הדאגה ונתן טעם של עפר ואפר בפיו. תוך כדי האזנה לשפופרת היה ברקינס רושם את ראשי הפרקים של ההוראות, ולפתע נשמט העיפרון מידיו. אמור היה לצאת לפעולה דרך רחוב הנביאים ולהתחיל בטיהור משער שכם לעבר השער החדש. משסיים את ההוראות חזר מקדונלד על ציר התנועה והוסיף כבדרך אגב “כּן, ברקינס, כשתעבור ברחוב הנביאים תן קפיצה לבית־החולים האנגלי לשם זיהוי הרוג. תשאיר את האנשים במשׂאיות ותיכּנס לבדך. אני באמת מצטער, ברקינס. נדמה לי שההרוּג הוא גוֹרדוֹן.”

בּרקינס לא הופתע. בחדר־המתים הרתיע את הסדין הצידה ואסף את היד המשתלשלת מן הגוויה. השעוֹן, שספג גם הוא חבטות, נעצר בשעה תשע שלושים וחמש. מסתבר שאחרי השׂיחה בטלפון החליט גוֹרדוֹן בכל־זאת לחזור לתחנה בבוקר. כפי הנראה הגיעו אליו שמועות לבית־המלון, או שמא התקשר בשעת לילה מאוחרת יותר ישירות עם מפקדת המחוז ונודע לו דבר הכוננות. אם כך ואם כך הגיע האוטובוס לירושלים בדיוק בשעת ההתפרצות, והוא לא יכול היה להתגבּר על יצר הצילוּם הארוּר שלו. במקום להיחפז לדירתו כאדם בר־דעת כדי להחליף את הסמרטוטים האזרחיים במדים של משטרה שהיו, ללא צל של ספק, מצילים את חייו, הזדרז לרוּץ עם המצלמה המזוּיינת שלו ישר לתוך ידיהם של רוצחיו. כשנמצא מוטל בעפר היו אצבעות ידו הימנית לופתות בכוח את המצלמה המרוּסקת אל ליבּו, כאילו היתה זו חשוּבה לו יותר מחייו, ורק בשׂמאלו ניסה לגונן על ראשו.

ברקינס לגם לגימה נוספת, חזר וניגב את הזיעה השופעת על פניו ומטשטשת לו את עיניו, ופישר את הטופס כדי להתחיל במילוי הדין־והחשבון. לגבי המקום רשם שהגוויה נמצאה ברחוב ס"ט פאול פינת רחוב הנביאים. גבריאל, שישב מוּלו ותמך ראשו בשתי ידיו, ניסה להעמידו על טעותו ולהזכיר לו שדאוּד אבּן־מחמוּד נהרג ברחוב הנביאים פינת הקונסוליה האבִּיסינית, אלא שבּרקינס הפסיקו בתנוּעת יד של קוצר־רוח ובמבט נקוּט. “אתה מילאת את תפקידך כגבר” – אמר לו, “ועכשיו תן לי למלא את תפקידי כאיש־משטרה. אני צריך להגן עליך מפני השלטונות האזרחיים המזוּרגגים, שלא יתקעו את אפּם לתוך העסק.” מבטו קפא לרגע ואחר הוסיף, “בתחנה של ס”ט פאול שמעו היטב את צעקות הפורעים. היא נמצאת במרחק של חמש דקות הליכה מן המקום בו נהרג גוֹרדוֹן. אילו היה המפקח דיקנסון מוציא חוליה אחת שתצעד לעבר הפושעים – רק תצעד לעברם, מבלי לנקוף אצבע – לא היה גוֹרדוֹן נהרג." לגבי ההרוג כתב ברקינס שנמצאה גופת פורע ערבי בלתי־מזוהה, מזויין בנשק קר: באלה מסוקסת ובשני פגיונות. אשר לדברי עדוּת שנגבּו מפיהם של עדי־ראיה, כתב שבהגיעו למקום כבר היה הרחוב ריק מאדם. לא נמצאו בו לא עוברי־אורח אזרחיים ולא אנשי כוחות החוק והסדר. החנויות כולן נסגרו והתושבים התחבאו בבתיהם מפני הפורעים. קיפל היטב את הדו"ח והכניסו לכיס שבחוצנוֹ מתחת לסרבּל. “אתה יודע, מיסטר לוּרי,” אמר לפני שנפרד מעל גבריאל בלחיצת יד, “אני אינני מופתע מזה שדאוּד אבּן מחמוּד הצטרף לפורעים. ידעתי שאיננו בסדר עוד לפני שהתפטר. כשהיה עדיין עובד בשירותו של השופט גוטקין אמרתי לו, לגוֹרדוֹן, שצריך לפקוח עין על הנהג הערבי הלז. אמרתי זאת עוד לפני שקיבּלתי את שתי הנזיפות בגללו. במשך שמונה שנות השירות שלי לא קיבלתי אפילו נזיפה קלה אחת, ולבסוף צריך הייתי לקבל שתיים בבת־אחת בגלל חוצפתו של נהג ערבי מזוּרגג שהיה מתאנה לי, שהיה בטוח שהכל מותר לו רק מכיוון שהוא נוהג במכוניתו של שופט בית־הדין העליון!” למרות היחסים הטובים ששׂררו תמיד בין גוֹרדוֹן לבין דאוּד אבּן־מחמוּד, ואולי דווקא בגללם, אם כך ואם כך היו הסמל האנגלי והנהג הערבי צוֹהבים זה לזה. משום־מה היה דאוּד אבּן־מחמוּד חש עצמו תדיר נעלב, מושפל ומזוּלזל משנפגש עם ברקינס פנים־אל־פנים. משהו במבט עיניו המתכווצות של ברקינס, בקו הנמשך מזוויות נחיריו, היה פוגע בו כדקירה עמוקה, ומיד יצא להגן על כבודו הדרוּס.

“בשל דין ודברים של מה בכך, מילה או שתיים שאמרתי לו, הזדרז אותו נקלה עז־פנים להתלונן עלי בפני השופט על ‘שקיללתי את דת המוּסלמים וגם פגעתי בכבודו האישי’” אמר ברקינס משירד במדרגות המרפסת בנקישת נעליים מסומרות מהדהדוֹת בכל הרחוב השרוי במין דממה מוזרה. “אולי בכל־זאת תכניס את כל הפרטים… הנוגעים בדבר,” אמר לו גבריאל מראש המדרגות. לראשונה מאז בא, העלה ברקינס בּדל חיוך שנפוג בבת־אחת ועשה תנוּעת ביטול בידו.

ובכל־זאת, למרות הדין־והחשבון של ברקינס, הופתענו כולנו כעבור ימים לא רבּים למראה שני שוטרים מתחנת ס"ט פאול שבאו כדי לעצור את גבריאל לחקירה. הוא שוחרר אמנם כעבור שבעים ושתיים שעות, ועד שלא הספיק להיחקר – בית־הסוהר מלא היה עשרות פורעים וחשודים ששוּכּנו מחוסר מקום בחברת כל הפושעים הפליליים השפוּטים – כבר מיהר ברקינס להוציאו לחופשי על אחריותו האישית, אך דבר המעצר כשהוא לעצמו היה לחידה מעיקה ומאיימת שלא באה על פתרונה אלא בכשרונו של בּרל לרדת לעומקם של דברים במקומות לא שיערנוּם ובנסיבות בהן ידוּבּר בּבוא העת. מכּל־מקום מסתבר שלולי מצוקת־נפשהּ ויסוריה של אשתו ידועת החולי של האוזן־האדומה ומצפוּנו של בנם רב יצחוק הלוחם את מלחמות־השם־יתבּרך, לא היה גבריאל נעצר לחקירה, ומעשה שהיה כך היה: מכיוון שהגיעה המולת הפורעים לאוזניו, סגר האוזן־האדומה את חנותו ויימלט על נפשו. רץ לעבר מאה־שערים כל עוד נפשו בו, אלא שבפינת הסִמטה המשתלשלת מרחוב החבשים ניגפה רגלו בצרור של אבנים והוא התמוטט ונפל. חש כאב נורא בקרסוּלו שהתעקם, אלא שדעתו לא נתפנתה לכאב הנקע משום סכּנת־המוות הרודפת אחריו. ביקש לקום ולהמשיך במנוסתו ולא יכול. נשאר מוטל בין חרוּלים לטרשים ולא נותר לו אלא לומר שמע ישראל עד שלא ידבּיקוהו הרוצחים. הם כבר הגיעו לבית־המלאכה של אנטיגנוֹס החייט, ואחד מהם פרץ לתוכו, משראה האוזן־האדומה, מזווית עינו שנפקחה לרגע, את גבריאל לוּריא, בנו של יהודה פרוספר בֶּק, מתנפל על השני ומפּילו ארצה. מכיוון שהופּל, הרים חברו את רגליו ונס בצעקות וצריחות, ולאוזן־האדומה היתה הישועה. כשהגיע לביתו מדדה על קרסולו הנפוח, סח לה, לפלונית שלו, את כל המוצאות אותו ואת הנס הגדול שאירע לו, והדבר עתיד היה להסתיים בבית־הכנסת בברכת הגוֹמל לולי הגיע לעת ערב רב יצחוק בנו וסיפר שאחד הפורעים נמצא מוטל מת ממש בפתח חנות המכולת.

בשׂוֹרות אלה הטילו על החנוָנית אימה נוראה עד כדי כך שהחלה מצעקת מתוך מיטתה ומורטת לעצמה את שׂרידי שׂערות ראשה. “אנחנו אבודים, אנחנו אבודים, אנחנו אבודים,” קוננה וניענעה גופה קדימה ואחורה, וכשהניחה לשׂערות ראשה מחמת השביס שנפרם, לא הניחה אלא בכדי להכות באגרופיה הקמוצים על לוח ליבּהּ. “ערבי מת בפתח החנות שלנו. אותנו יאשימו ברצח. כל החמוּלה שלו תקוּם עלינו לנקום את נקמתו, לגאול את דמו.” נסיונותיו של האוזן־האדומה להרגיע את אשתו בדברים של טעם ושל הגיון שאין אנו חיים, ברוך־השם, לא במִדבר ולא בקרב שבטי־פרא אוכלי־אדם, ושיש ממשלה בעולם, הועילו רק ליצוק חמת־זעם לתוך מהומת־נפשהּ. “ממשלה!” פרצה צעקה דקה וחנוּקה ממעמקיה – “הממשלה תבוא להגן עליך מפני הרוצחים הערבים? איפה היתה הממשלה היום בשעה שאותו רוצח עצמו רדף אחריך? ואיפה היתה הממשלה לפני שבע שנים כששחטו החלילים, הרוצחים החברונים את יהודי חברון? הם הרגו את יהודי חברון במיתות משונות, ביתרו אותם לבתרים, ואת האיברים הכּרוּתים דפקו במסמרים אל הקירות – ואיפה היתה הממשלה אז? הלוא הערבים צודקים כשהם אומרים ‘אל־דולה מַענא’ – הממשלה אתנו. בוודאי שהממשלה אתם. וכי ראית פעם ממשלה־של־גויים שתהיה נגד הגויים ובעד היהודים? אני אומרת לך שאנחנו אבוּדים. אני אומרת לך שאנחנו צריכים לקום מיד ולנסוע לאמריקה. יותר אין לנו מה לעשות פה – נמכור את הכל, את החנות על כל הסחורה, את הבית על כל הרהיטים, ובכסף נקום וניסע לאמריקה.”

כיצד יטילו את האשמה עלי, והלוא אני ראיתי במו עיני את בנה של ג’נטילה לוּריא, את גבריאל, מפיל את הערבי!" התעורר האוזן־האדומה בנצנוּץ־פתע של רעיון גדול.

“אתה ראית – ולא החמוּלה של ההרוג. אתה ראית – ולא המשטרה! הם יודעים רק שהוא נהרג בפתח החנות שלך, והחמוּלה כולה תבוא לבקש את דמו מידך. הם יבואו לנקום בך, להרוג אותך! למה אתה מחכה? – קום מיד, בזה הרגע, לך למשטרה ותספר שם לקצין כל מה שראית במו עיניך!”

“חס ושלום” – נזדעזע הזקן. הוא ישב אל מול מיטתה של אשתו, וכאב הקרסול הנפוח גאה עלה בו עד ללא הכיל. במצוּקת־נפשו החל מעסה את מקום הנקע, מעסה ונאנח. “איך אוכל למסור אותו למשטרה אחרי שהציל את חיי? מה שלא עשתה הממשלה, מה שלא עשתה המשטרה כולה על כל קציניה ושוטריה, עשה בנו של יהודה פרוספר בֶּק! הוא בלבד, יחידי, רץ מול הרוצחים. אילולי הוא הייתי אבוּד, אבוד – ואני אקום להלשין עליו? וחוץ מזה הרי אָסוּר להלשין, הרי נאמר בפירוש שאסור להלשין, שלמלשינים לא תהיה תקוָה!”

“ומה תעשה כשתבוא אליך המשטרה ותשאל אותך? מה תעשה כשיבוא מחר שוטר אליך לחקור אותך איך קרה הדבר שבפתח החנות שלך נמצא ערבי הרוג? מה תספר לו?”

“אני אספר לו” – אמר האוזן־האדומה, הניח לקרסול והזדקף ככל יכולתוֹ כאילו כבר נמצא מול השופט החוקר – “אני אספר לו ששמעתי פתאום את הערבים צועקים ‘אטבַּח אל־יהוד’ – הרגו את היהודים – ונזכרתי במה שעשו לנו הערבים לפני שבע שנים בחברון, כשכּל משפחתו של בן דודי מנשה וייסנשטרן נרצחה שם במיתות משוּנות. מיד סגרתי את החנות, ופניתי כה וכה. מכיוון שלא ראיתי שום שוטר שיבוא להגן עלי, הרמתי את רגלי ונסתי על נפשי הביתה!”

“וזה כל מה שתספר?” שאלה החנוָנית וקשרה את השביס לראשה ושילבה את ידיה כמתקינה עצמה למלא את מקומו של השופט החוקר.

“כן. זה כל מה שאספר,” אמר האוזן־האדומה אחרי רגע של שתיקה בו הפך בעניין מתוך עצימת עיניים ונענוּע הגוף וכרסום קצה הזקן בשיניו בתותבות כמעמיק חקר בסוגיה קשה שבתלמוד. “ממה נפשך – אם המשטרה משטרה של אמת היא, הרי צריכה היתה להגן עלי מפני הפורעים שקמו עלי. מכיוון שלא באה בעוד מועד להציל את חיי כפי שלא באה בעוד מועד להציל את כל משפחתו של מנשה וייסנשטרן בחברון, אלא באה רק אחרי שהערבי שקם עלי להורגני נהרג הוא עצמו, משמע שמשטרה זו לא באה לעולם אלא כדי להגן על התוקף הערבי מפני הנתקף היהודי. וכי מעלה את על דעתך שאני אתן יד למשטרה שמפקירה דם יהודי בכדי לנקום את הדם הערבי?”

“ובכן,” נענתה אשתו שכּל עת דיבורו היתה נותנת בו מבט קשה וקצר־רוח כאילו היה ממשיך לפלפל בסוגיית פרה אדומה בשעה שקירות הבית העולה באש עומדים כל רגע להתמוטט מעל לראשו ולקוברו חיים, “אתה לא תגלה למשטרה מי הרג את הערבי!”

“בוודאי שלא,” אמר האוזן־האדומה בקול מך אך החלטי.

“אף־על־פי שאתה יודע, ואף־על־פי שראית במו עיניך, לא תגלה לשוטר את האמת?”

“לא,” אמר האוזן־האדומה, “אני לא אסגיר לידי המשטרה את גבריאל לוּריא.”

“שׂרה אהרנסון!” פרצה זעקת פתאום מפיה, ושוב אחזוה עוויתות של אימה. “שרה אהרנסון, שרה אהרנסון, שרה אהרנסון,” צרחה וחבטה בשתי ידיה על לוח ליבּהּ, והזקן החוויר והביט בה בעיניים קמות ללא אומר ובלי דברים. חשש עמום ומכרסם גאה והציפו שהנה, לנגד עיניו ממש, יוצאת אשתו מדעתה. מה עניין שרה אהרנסון שאיבּדה עצמה לדעת לפני עשרים שנה בזכרון־יעקב כשתפסוה התורכּים בעוון ריגול למען האנגלים, אצל הפורע הערבי שנמצא הרוג עכשיו בפתח חנות המכולת? הרגיש שעליו לעשות מעשה, אלא שלא ידע מה יעשה, ניפנף בזרועותיו כלפי מעלה והתחיל צועק כנגדה “מה פתאום שרה אהרנסון? מה פתאום שרה אהרנסון?”

“מה פתאום שׂרה אהרנסון?” חזרה היא על שאלתו. “וכי שכחת כבר מה שקרה לשרה אהרנסון מזכרון־יעקב? הרי במשך ארבעה ימים רצופים עינו אותה השוטרים התורכּים כדי שתגלה להם את שמות המרגלים. היא ידעה אבל סירבה לגלות להם, והם עינו אותה כל־כך שצעקותיה נשמעו בכל המושבה. אנשים סגרו את החלונות וסתמו את אוזניהם כדי לא לשמוע את צריחותיה. היא שׂמה קץ לחייה כי לא יכלה לשׂאת עוד את העינויים האיומים האלה, ואתה שואל אותי מה פתאום שרה אהרנסון! הם עינו אותה מפני שהיא ידעה וסירבה לגלות להם, וכך גם יקרה לי: השוטרים יבואו לענות אותי! מה שקרה לשרה אהרנסון יקרה לך ולי ולאיצלה שלנו – כולנו נצטרך לאבּד את עצמנו לדעת, לטרוף נפשנו בכפנו, לשׂים קץ לחיינו! אם לא תלך מיד לגלות להם, לשוטרים, את שמו של אותו רוצח, אני אשׂים קץ לחיי מיד, עכשיו, ברגע זה. אני לא אחכה להם שהם יבואו לענות אותי במשך ארבעה ימים. לא – אני לא שרה אהרנסון – אני אשׂים קץ לחיי מיד, כי כבר אין לי כוח לסבול עוד.”

ובכל־זאת עמד האוזן־האדומה במריו וסירב בעקשנות אילמת – ללא אומר ובלי ויכוחים, בנענוע ראש בלבד – ללכת למשטרה ולגלות “את כּל האמת”, ואם אמנם ניצלה אשתו מן הצורך באיבּוד־עצמה־לדעת, לא היה זה בזכותו אלא בזכות בנם, רב יצחוק. משהחלה החנוָנית טופחת על לוּח ליבּהּ ומצעקת “שרה אהרנסון, שרה אהרנסון” הסתלק רב יצחוק בחשאי מן הבית ועשה את כל הדרוש להצלת אמו מיסוריה וביעותיה הרעים. לחנוָנית היתה הרוָחה, גם אספה כוח לקום ולעשות בכל מלאכת הבית כאשת־חיל אשר בה יבטח לב בעלה, אבל ממקום אחר נפתחה להם הרעה: מין צינה אחזה בחנוָני הזקן. חוטמוֹ האדים ונסתתם, עיניו התנפחו עד שהיו כשני סדקים לחים מנטפים דמעות, וכל־אימת שהיה מבקש לדבּר היה נתקף שיעול קשה שבסופו היה מפרפּר מחמת חוסר אוויר. התקפי השנק קשים היו במיוחד בלילות. משלא הועילו לו כל התרופות הרגילות, הגיע הרופא לכלל מסקנה שהחנוָני הזקן “סובל מאלרגיה”. וזו רעה חולה שקשה לקבוע מה בדיוק גורם לה לאותה אלרגיה של האוזן־האדומה, כי על־כן אין לך, כמעט, דבר בעולמנו זה שאינו מסוגל להיות גורם לה, החל בפריחת האורנים ובאבק הרהיטים וכלה במיני מזונות ומאכלים וריחות ואקלימים. מבדיקה לבדיקה הלך מצבו והחמיר עד שפסק הרופא שיש לשלוח אותו מיד, ללא כל שהיות, “למקום יבש שיש בו אוויר של מדבר, אוויר טהור ונטוּל כל לחות וכל ריח שהוא.” החלו מטכּסים עצה ומבקשים מקום ישוב שיש בו אוויר של מדבר. אין הזקן מסוגל לנשום אלא אוויר של מדבר, אבל כנגד זה אין המשפחה יכולה להתפרנס מן האוויר של המדבר, שהרי לא ישלחוהו לבדו אל המדבר. המשפחה תצטרך להצטרף אליו בכדי לטפל בו. ביקש האוזן־האדומה ממיטתו, אשר בה היה מפרפר בעוויתות כּנכפה, לומר משהו בנידון, אלא שקולו לא נשמע לו. מכיוון שנוכח לדעת שהדיבּר ניטל הימנו, עשׂה סימנים לאשתו שתביא לו עט ונייר. פִּשפשה החנוָנית במגירה ומצאה עיפרון ונייר של חשבונות. רשם האוזן־האדומה ביד רועדת “אני אסע לצפת לבקש מחילה מן האר”י הקדוש."

רעיון זה של החולה נראה לאשתו ולבנו מכמה בחינות. בראש־ובראשונה ההשתטחות על קברות הצדיקים הריהי תמיד תרופה טובה לכל החֳליים שבעולם, ומה־גם שאין זה סתם צדיק, אלא הארי שבחבורה, המקובל האלוהי בוּצינא קדישא הרב רבינו יצחק לוּריא אשכנזי ז"ל שהשיג בכל מיני חוכמות שבעולם, חוכמת הפרצוף וחוכמת שִרטוט הידיים ושׂיחת דקלים ושׂיחת עופות, והשלהבת, ושיחת מלאכי השרת. והיה מכיר במצח האדם עוונותיו ומה נשמה יש בו, ועל מה בא בעולם הזה לתקן. גם היה יודע אם הנשמה ההיא היא מגוּלגלת שני גלגוּלים או אחד או אם אותה נשמה היא מתַּנאים או מאמוראים, או גאונים, או נביאים, ובחיות השׂדה, ובשקצים וברמשׂים, ובעופות טמאות וטהורות. והיה יודע מה שעבר על האדם ומה שעתיד לעבור. וכל זה כהרף־עין. גם היה יודע מה שעבר האדם עבירות מזמן קטנותו עד היום ההוא. גם היה יודע מה נשמה נתעבּרה באדם, לסייעו במצוות. גם היה יודע מחשבות בני־אדם ומתיר נשמתם מגוּפם ומדבר עמהם. גם היה יודע לעשות יחוּדים בקברי הצדיקים, ומשתטח על קבריהם בפישוט ידיים ורגליים, ומוריד נפש רוח ונשמה של אותו צדיק ומחייהו ומדבר עמו. והיה הצדיק ההוא מגלה לו סודות ורזין עילאין שנתפרשו במתיבתא דרקיעא. והיו פניו מאירות כשמש, ולא היתה שוּם בריה יכולה להסתכל בפניו. ומימיו לא נראה זבוב על שולחנו, וריח גן־עדן עולה ממיטתו, כאלישע, ככתוב בספר הזוהר. גם היה שומע קול הכּרוז כשהוא מכריז ברקיע על כל דבר שיהיה בעולם. גם היה מכּיר בדפק החולה ויודע באיזה מידה מעשר ספירות פגם, ונותן לו תיקון. גם היה מצפצף בשעת נעילה של יום־הכיפורים, והיה יודע מי יחיה ומי ימות באותה שנה.

בעיר צפת נמצא לא רק קברו של האר"י, אלא גם בית־הכנסת בו היה מתפלל, ואם לא די בכך, הרי יוֹשב שם זלמן אחיו שנתאלמן בשנה הראשונה לנישואיו ונשאר באלמנוּתוֹ במשך ארבעים ושבע השנים שעברו מאז. כנגד זה לא ברור היה להם אם אווירהּ של צפת אמנם אוויר מדבּר הוא. רב יצחוק הוביל את אמו אל הרופא כדי שתשאל אותו, והוא עצמו חיכּה לה למטה, על המדרכה שלפני פתח הבניין, משוּם שהיה ממעט את עצמו ומשתדל להתעלם ממבּטו גם כשהיה הרופא עורך ביקורי־בית, וזאת בשל מעשה שהיה פעם. כדי למנוֹע חילול־שבּת בפרהסיה, נוהג היה רב יצחוק – בראש חבוּרת שומרי־החוֹמוֹת – ליַדוֹת אבנים במכוניות שעוברות בדרך הראשית של מאה שערים, ונקלעה לשם גם מכוניתו של הרופא וזגוּגיותיה התנפצו. מכיוון שהיה זה סמוך לעלייתו של הרופא ארצה, לא ידע עדיין שמכוניתו של רופא היא זו. אילו ידע לא היה, כמובן, מיַדה בה אבנים בשבּת. לא היה מיַדה בה אבנים אפילו סמוּך ובטוּח היה שאין זו אלא נסיעה של תענוּגים, וכל־כך היה מתיר רק משוּם פיקוּח־נפש, רק בגלל האפשרות, ותהא זו אפשרות רחוקה מן הדעת ככל שתהיה, שתוך כדי נסיעה של חילוּל־שבת בפרהסיה תזדמן לו, לרופא, מצוַת פיקוח־נפש בדרכו. הרופא לא זכר, כמובן, שבקרב להקת המעילים השחורים שהתקיפוהו אז, ומתחת לתיתוֹרת אחת המגבּעות, הסתתר פרצוף־פניו של זה, ובכל־זאת נמנע רב יצחוק מהיראות פניו כדי לא להכשיל את הרופא בעבודתו, ולבל יאוּנה כל רע לאביו המתייסר במחלתו. שהרי אם יתגלה פתאום הדבר לרופא, עלולות מחשבות רעות להיכּנס בליבּו, ונמצא, חס־וחלילה הטיפול הרפואי מקופח. לפיכך עלתה רק אמו אל הרופא בשאלת האקלים של צפת, אלא שדוקטור זונדג לא ידע את התשובה משום שהגיע ארצה מבּרלין רק לפני שנתיים ושישה שבועות, ועדיין לא ביקר בעיר צפת, ובכלל לא הספיק ללמוד את הגיאוגרפיה של פלשתינה. מה שברוּר היה לו, לרופא, למעלה מכל ספק, הוא שאקלים יריחו יפה לחולה. אקלים יבש.

פניה של החנוָנית החווירו ושפתיה החלו רוטטות. דומה היה שעוד מעט קט תתלוש את שׂערות ראשה באחת ההתפרצויות ההיסטריות שלה. זה עתה ניצל בעלה בדרך נס ממוות בטוח, זכוּת אבות עמדה לו ומן השמים ריחמו עליו וחילצוּהוּ מידי הרוצחים הערבים שפרצו לתוך שכונה יהודית והגיעו עד לחנות שלו, והנה בא הפרופסור הגרמני הזה ושולח אותו בחזרה ישר אל תוך לוע הארי, אל העיר הערבית, כדי שהמרצחים הערבים יקרעוּהוּ לגזרים כפי שקרעו לגזרים את בן דודו מנשה וייסנשטרן בחברון! הוא, שכּל מחלתו – כּך ליבּהּ אומר לה – לא באה אלא מחמת הזעזוע הנורא של מראה הרוצחים הרודפים אחריו, צריך עכשיו לשמוע שהרופא עומד להסגיר אותו בידי המון ערבי בעיר הערבית יריחו!

“אדוני הפרופסור,” אמרה בקול מלחש ושבוּר מעוצר זעזוע וחרדה, “וכי אינך יודע שיריחו היא עיר ערבית מלאה אנשים מכּנופיָתו של המופתי?” דוקטור זונדג נתן בה מבּט נקוּט ונקודות אדומות החלו פורחות בצוָארו ובלחייו משום החימה המצטבּרת ועולה בו. “בוודאי שאני יודע!” קרא כנגדה.

“אז איך אתה רוצה לשלוח לשם יהודי זקן, בודד, חולה אנוש…”

“הגברת רבּן!” הצטעק הרופא וקפץ ועמד על רגליו כדי לרמוז לה שאין בכוונתו להמשיך ולבזבז עליה מזמנו היקר, “אני אינני רוצה לשלוח את בעלך ליריחו! את שאלת אותי שאלה גיאוגרפית ולא שאלה פוליטית, ועל שאלה גיאוגרפית נתתי תשובה גיאוגרפית כמיטב יכולתי. אמרתי לך שאינני בקי בגיאוגרפיה של פלשתינה, וגם אין לי זמן עכשיו להתחיל ללמוד אותה. את רואה במו עינייך שחדר־ההמתנה שלי מלא פציֶנטים, ואחרי הצהריים אני יוצא לביקורי־בית שנמשכים בדרך־כלל עד שעה תשע בערב, ומחר יש לי יום של ניתוּחים בבית־החולים ‘ביקוּר־חולים’: אני מתחיל לנתח בשעה שבע בבוקר, ואת רוצה שאני אתחיל ללמוד ברגע זה מטאורולוגיה, שאני איהפך בּן־רגע לספציאליסט של הקלימטולוגיה של צפת!”

משירדה בפחי־נפש אמרה לו, לבנה, לרב יצחוק המחכּה על המדרכה, שיש לעשות מיד את רצונו של אבא. חבל על כל רגע שמתבזבז בשאלות מיותרות. מאז ומתמיד אמר לה ליבּהּ ששואלים את החולה ואין שואלים את הרופא, ומה־גם שאין זה סתם רופא אלא פרופסור מרושע שמוּכן לשלוח אותו לעזאזל, להסגיר אותו לידיהם של הרוצחים הערבים ביריחו ובלבד שייפטר מהר ככל האפשר ממנה ומטִרחת שאלותיה שעליהן אין הוא יודע את התשובה מכיוון שאין הן שאלות של מדיצין אלא של גיגראפי. כל הזמן שהלך לאיבוד עד כה החל מעיק עליה, וכדי שלא יוסיף להתבזבז זירזה את פסיעותיה ותיכננה תוך כדי הליכה את אריזת כל הדרוש ושאר הסידורים הכּרוכים בנסיעה לצפת. שניהם גם יחד, היא ובנה, ילוו את החולה, ובהיעדרם תעמוד בחנות שושי כלתה. לשמע שם אשתו החמירו פניו של רב יצחוק והוא מילמל “לא לא. שושי לא תוכל לעמוד בחנות. היא לא יודעת אפילו כמה לבקש בעד כּיכּר לחם שחור. היא לא יודעת מה המחיר של קופסת גפרורים. אז החנות תהיה סגוּרה כמה ימים. זה לא נורא.” עוד לפני שביטאה את השם המפורש שושי, אמר לה ליבּהּ של החנוָנית שבּנה לא יסכים לסידור זה, לא משום שאין הוא סבור כמותה, אלא רק משום שיחשוש להרגיז את אותה גנדרנית מפונקת. בנה זה, שלכל הדעוֹת הריהו בן־חיל אומר ועושה, שכּבר יש לו חבורה של חסידים שמוכנים ללכת אחריו באש ובמים, שאין הוא פוחד מפני האפיקורסים הנוראים ביותר, מכיוון שמגיע אצל אשתו נופל רוחו והריהו נעשה בטל ומבוטל, אפס וָאַין, מין רכיכה, מין עבד כּנעני שנחפז למלא את כל פקודותיה. אבל הפעם הזאת, כך גמרה החנוָנית אומר בליבּהּ – הפעם תעשה שושי את כל אשר יצווה אותה בעלה. בשאלה של פיקוח־נפש אין מקום למיקוּח ואין פנאי לפינוּקים. שושי עמוד תעמוד בחנות משמונה בבוקר עד שמונה בערב, גם תדע מה מחירו של כּיכּר לחם שחור, גם תטריח עצמה למזוג אוקיה של שמן וליצוק גלון של נפט, ואם תחשוש לשמלותיה הצבעוניות תואיל נא לבוא בשמלה פשוטה וצנועה ובסינָר שחור כיאות לאשתו של רב יצחוק. זה לא יזיק לה.

אבל כל כוונותיה הרצויות עם מחשבותיה הטובות והמועילות של החנוָנית לא יצאו מן הכוח אל הפועל. הן היו לאל, נמוגו בגלל החולה עצמו. מה שלא עלתה בידו של האוזן־האדומה כל עוד היה בריא ועומד על רגליו, עלתה בידו בחוליוֹ האנוּש, בהיותו מוּטל אין־אונים במיטתו. רק עם פרפורי השנק ואימת יציאת נשמתו בחנק הצליח לבסוף לבטל את רצון אשתו מפני רצונו. הוא לא רצה באשתו ולא רצה בבנו, לא בשניהם יחד ולא באחד מהם לחוּד בדרכו אל קברו של האר"י. כשחזרה החנוָנית החלטית ונמרצת, כסבורה היתה שהכל ילך חד וחלק, ולרגע אפילו דומה היה שחלה הטבה בלתי־צפויה במצבו של החולה, מה שעתיד היה, כמובן, להקל בהרבה את כל עניין הנסיעה הארוכה. עם כניסתה לחצר קלטה לרגע עינהּ, מבעד לחלון, את מראה בעלה שיושב בפינתו – יושב ולא שוכב – באופן שמעלה על הדעת שאין זו סתם ישיבה של חולה שהתרומם במיטתו, אלא של מי שחזר אחרי שירד ממנה כדי לעשות פסיעות אחדות בחדר. בשעה שהלכו הם אל הרופא, ניסה הוא, כפי הנראה, להלך קצת על רגליו לשם חילוּץ עצמות. משנכנסה הביתה החלה במלאכת האריזה בסיוע בנה, ולא תיארה בנפשה שיהיה צורך כלשהו בחילוּפי דברים, שהרי מטריחה היא את עצמה אך ורק כדי לעשות את רצון בעלה, עד שלא קרא הוא פתאום מפינתו בשמו של בּרל. איזה בּרל? מה בּרל? היא הפסיקה מעבודתה והביטה לעברו מבלי לענות לו ומבלי לדעת אם מבקש הוא לומר לה משהו, או שמא אין זה אלא מלמוּל של נים־ולא־נים בינו לבין דמדוּמיו. בתחילה לא יִחסה למילה “בּרל” לא גוף ולא דמות הגוף, עד כדי כך פרח זה מדעתה במרוצת עשרות השנים שהתנתק מן המשפחה, ורק עם חילוּפי הדברים, משפרחה כמעט נשמתו של בעלה בין התקף אחד למשנהו, נזכרה בדבר: – בּרל היה בן אחיו הבכור של האוזן־האדומה. היא עצמה לא הכּירה ולא פגשה מעודה את אביו של בּרל, את אליהו רבּן, שיצא לפני שנים רבות לאחת המושבות ושם לקה בטיפוס המעיים או באיזו שהיא מחלה אחרת זמן קצר אחרי מות אשתו. שני היתומים, חיים ובּרל, נשלחו אז לבית־היתומים דיסקין בירושלים.

בפתאום נזכרה שלפני שלושים וחמש שנים או לפני ארבעים שנה ביקש בעלה לאסוף לביתו את שני היתומים של אחיו המנוח, והיא נכונה היתה גם נכונה לטפל בהם ככל יכולתהּ, אלא ששני הפרחחים הללו, פראי־האדם הפרוּעים לשמצה, קמו באישון־לילה וברחו מן הבית אחרי שבוע או שבועיים של צרות צרורות שגרמו לה בתעלוליהם. אותו בּרל הקטן גרוע היה פי כמה־וכמה מאחיו, ממש נשמה של משוּמד־להכעיס היתה בו מילדותו, ועכשיו מבקש בעלה, השוכב על ערשׂ־דוַי, דווקא אותו. לולי חששה שהנה עומד בעלה למות בחנק לנגד עיניה ממש, לא היתה נעתרת לבקשתו ולא היתה מזעיקה את בּרל.

מכיוון שהסתבר שאין לה ברירה אלא להזעיק את בּרל, ומהר ככל־שאפשר, נתגלעו קשיים שלא ניתן לצפותם מראש, אבל יחד אתם נפתח גם, ממקום אחר, פתח תקוָה שתימצא בכל־זאת הדרך לזַכּוֹת את שושי כלתה במצוָה גדולה, לאמור: להעסיקה בהדחת כּלים צואים ובניקוּי ובקרצוּף ובכביסה ובבישול ובשאר עבודות הכרוכות בפיקוּח־נפש. מאחר שמסרב הזקן בכל תוקף לכך שאשתו ובנו, שניהם ביחד או כל אחד לחוד, ילווהו לצפת, ומאחר שאינו חפץ אלא בברל, לא נותר לה אלא לקרוא לו, לבּרל. והיה – אם לא יאות הלה לבוא, או יסכים לבוא לביקור־חולים אלא שלא יהא ברצונו או באפשרותו ללוות את דודו החולה לצפת, אזי – מה טוב! היא את שלה עשתה, הזקן ייוָכח לדעת שלשוא כלו עיניו לבואו של בּרל, שאין לצפות לכל עזרה שהיא מאותו צד, ומכיוון שייפקחו עיניו לאמת טיבו וטבעו של אותו אחיין עוכר־ישראל, ישמח באשתו ובבנו המסורים לו בלב־ובנפש ויודה להם בליבּו על שבּהוּלים הם למלא את משאלותיו ולהסיעו לצפת. כנגד זה, אם אמנם יבוא בּרל לביקור־חולים אצל דודו השוכב על ערשׂ־דוַי, גם יאוֹת ללוותו עד צפת, ברי שלא יהיה באפשרותו אלא לסייע לחולה לעלות למכונית ולרדת ממנה, ואשר לכל השאר – בישול כָּשר וכביסה וניקוי כל עוד יישאר בצפת – את כל השאר תעשה שושי, בין אם תרצה בכך ובין אם לא תרצה. הן לא ייתכן לזרוק את החולה סתם כך לתוך ביתו של זלמן אחיו האלמן הנצחי שהוא, בנוסף על כך, גם לא כל־כך שפוי בדעתו. שוֹשי תסע גם היא לצפת, ותשרת שם את חמיה החולה כפי הצורך.

רב יצחוק יצא דחוף להזעיק את בן־דודו בּרל, וחזר בּהוּל וחיוור בלעדיו. הוא לא מצא אותו לא במקום עבודתו במרפאת העיניים, וגם לא בביתו. אשתו של בּרל אמרה ש"בימים אלה הוא עובד אצל גבריאל לוּריא." “אז רוץ מהר והבא אותו משם,” קראה החנוָנית, ותוך כדי כך החווירה גם היא והוסיפה “מה פירוש הוא עובד אצל גבריאל לוּריא? איזה מין עבודה, ומדוע דווקא אצלו?” היא נתפסה לאותה חרדה שאחזה בבנה כששמע את הדברים הללו מפי אשתו של בּרל, דברים תמוּהים, מוּקשים ואפילו מוּפרכים מעיקרם. אם באמת ובתמים חדל לעבוד במרפאה של דוקטור לנדאו, חזקה עליו, על בּרל, שיחפשׂ עבודה במרפאה אחרת, ולא בביתו של גבריאל לוּריא. ואם, אמנם, נמצא הוא שם, במה עיסוּקו ברגע זה, ומדוע חייב זה להיעשׂוֹת דווקא בבית לוּריא? שמא פשטה איזו שהיא שמועה בעיר, ואין בכוונתה של אשתו של בּרל אלא להפיל אותו, את רב יצחוק, בפח, ולשלוח אותו ישר לתוך גוב האריות? אם כך ואם כך, יש לברר את הדבר לאשורו מיד, כי בנפשנו הוא. הרי לכם צרה צרוּרה ממקום לא שיערנוהו!

לרגע עמדה וקראה במבטו של בנה ובחוורון פניו את חששותיה, עד שננערה וציוותה אותו לאמור: “לֵך ותגיד לשושי שתרוץ מיד אל אשתו של הבֶּק, אל ג’נטילה לוּריא, ותשאל אותה אם ראתה במקרה את בּרל רבּן שעובד בקליניקה של דוקטור לנדאו. שושי צריכה להגיד לה שדודו של בּרל, ר' עקיבא רבּן, חולה אנוש, ושהוא מבקש לראותו מיד. כך נוכל לדעת מה באמת קורה כאן. אולי בכל־זאת עובד בּרל אצל בנו של הבֶּק, אולי הוא באמת עושה שם משהו!” ואם כי כרוכה היתה בזאת הטרחתה של אשתו, לא חלק הפעם רב יצחוק על דבריה של אמו ומיהר לעשות כאשר צוּוה.

 

ה    🔗

ראיתי את הגברת שושנה רבּן נכנסת לחצר בשעות אחר־הצהריים של היום בו שוּחרר גבריאל מבית־הסוהר. פרט לאשבּעל עשתרות הספון במרתף בסתר המודעה המגוננת עליו מפני התפרצות העולם החיצון באיסור המפורש לדפוק על הדלת, לא נמצא איש בבית. גבריאל היה מגשים באותה שעה את חלומות הכּלוּא, מתרוצץ ברחובות “ועושה מעשים”, הכל כפי שהכריז בשובו בבוקר במכונית של המשטרה נהוגה בידי ברקינס. הוא בילה שעתיים, לפחות, ברחיצה ובקרצוף ובגילוח, ואחרי שתי כוסות קפה יצא אל העולם הפתוח לרוָחה בהמהום מנגינת השיר “הוי שושנה, הוי שושנה, ראי החיים – והם כל־כך יפים!” אמו, הגברת לוּריא, נמצאה במרפאת העיניים כי על־כן היה זה יום הביקור הקבוע שלה אצל דוקטור לנדאו, ואילו דודתו פנינה היתה עורכת קניות בשוק מאה־שערים בכדי להכין בשבילו ארוחת ערב חגיגית לכבוד השחרור. היתה זו דודתו פנינה שבּאה לבקר אצלו כשהיה עוד נתון במעצר, גם הביאה לו תבשיל מהביל של עוף בסיר־אלומיניום מלופף במטליות לשמירה על חוּמו. אותו תבשיל אשר לא זו בלבד שלא גירה את תאבונו, אלא אף עורר בו סלידה קלה, ושבדרך כלל היה נאכל משום שהגיעה שעת הארוחה והקיבה ביקשה להתמלא ומזון אחר לא היה מוכן לפניו, נעם לו, לגבריאל, יותר מכל התבשילים שבעולם לאחר שהתנסה בארוחות בית־הכּלא שעליהן לא יכול היה להתגבר כלל, למרות כל מאמציו ונסיונותיו: לארוחות הבוקר והערב לא ניתנה אלא פיתה יבשה וקשה כל־כך שפשוט לא יכול היה ללעוס אותה בשיניו שדווקא בכלא החלו מציקות לו בכאבים ובסתימות זמניות שהתפוררו ונפלו, ואילו לארוחת הצהריים הוגש מין נוֹזל כּהה סמיך ופושר שכּוּנה בשם “שוֹרבּה”, לאמור – מרק, ושהדיף ריח עז של צמר כבשׂים מהוּל בשתן. הבּוּשה בכך שאין הוא יכול לעמוד במזון העצירים נתפוגגה עד מהרה משנוכח לדעת שאפילו הפלאחים של ליפתא אשר שיניהם גדולות וחזקות כשיני הסוסים והחמורים מעדיפים את הארוּחות הנשלחות אליהם מבתיהם, צרוּרות במטפחות אדומות ושחורות. למעשה קיבלו הכל את מזונם מבחוץ – לפחות אחת ליומיים או לשלושה – פרט לבני־בלי־בית, לעזובים, לנשכחים ולמנוּדים אשר זכו כפעם־בפעם בשירַיִם מלחם המאושרים. הדודה פנינה הסבירה לו בנעימה של התנצלות שאמו לא יכלה לבוא משום מחושי־הראש הקשים שתקפוה בליווי “דקירות בצד” שאינן מאפשרות לה לקום ממיטתה או אפילו להתהפך מצד אל צד. אילו רק ניתן לה, היתה מתעופפת ובאה אליו משום שכל הגיגיה נתונים בו ומשום ששרויה היא בדאגה מתמדת לשלומו כל היום וכל הלילה. גבריאל ניענע בראשו מתוך השתתפות בצערה של אמו. הוא ידע שאמנם כך הם פני הדברים, גם לא ציפּה לבואה. דודתו פנינה נשתכחה כליל מדעתו, ולפיכך הופתע כשראה אותה מבעד לסורגים נושאת סיר כרוך בתכריכים. כפי שידע מרגע מאסרוֹ שאין אמוֹ הוֹגה אלא בו, ושהדאגה הכּוֹססת בליבּהּ אינה מרפה ממנה גם על משכּבה בלילות, כן גם ברי היה שבנסיבות הקיימות לא תרחיק אמו לצאת מפּתח ביתה מפני סכנת הפורעים הערבים. בכדי להגיע לבית־הסוהר – בין אם תלך דרך שכונת מוסררה ובין אם תלך דרך מגרש הרוסים, יהיה עליה לעבור, אם לא בשכונות ערביות ממש, לפחות סמוך לגבולן, והיא מוכנה היתה ומזומנה להשליך נפשה מנגד למענו ולעבור על־פני כל החנויות הערביות שבדרך, אילולי הפילוה למשכב אלה הכאבים הקשים. גבריאל חש בסתר ליבּו מעין הרגשת אשמה בכך שלמעשה שמח על שהדודה פנינה הופיעה מבעד לסורגים ולא אמו. בכל אותן פעמים – והן לא מועטות היו – שאמו חשה לעזור לו על־פי דרכה והבנתה, היה עליו הדבר לטורח מעיק וממרט עצבים עד כדי כך שנזקק לתחבולות שיחלצוּהו מצבת עזרתה.

כשהגיע הביתה הסתבר לו, לגבריאל, שאין בדעתה של אמו ללכת אפילו עד למרפאה, אם כי היה זה יום הביקור שלה אצל דוקטור לנדאו, וזאת משום קִרבתה אל השכונות הערביות. המרפאה מצוּיה היתה, אמנם, בתוך שכונה יהודית, אבל רק רחוב אחד הפריד בינה לבין המושבה האמריקנית המלאה ערבים, ולא היה זה אלא בזכותו של הסַמל האנגלי בַּרקינס שהיא בכל־זאת דרכה עוז בנפשה והגיעה עד למרפאה. ברקינס, שגר במושבה האמריקנית, הוא הוא שהציע לבוא בשעה ארבע אחרי הצהריים, עם סיום עבודתו בתחנה, כדי לאסוף אותה למרפאה במכוניתו, ואפילו התנדב להחזירה לביתה אחרי הטיפול. כשעמדה להיכנס למכוניתו של הסמל האנגלי, נזכרה הגברת לוּריא שהבית ריק, שהרי לא ידעה שגבריאל ישוחרר היום, והחלה חוככת בדעתה שמא מוטב לה ללכת עכשיו לשוק לקניית כל הדרוש ולדחות את היציאה למרפאה ליום אחר. “את מהרי למרפאה, ואני כבר אדאג לקניות,” הניחה פנינה את דעתה. עד שלא חצתה הדודה פנינה את רחוב הנביאים בסל שבידה ופנתה לעבר בית־החולים האיטלקי, עלתה הגברת שושנה רבּן במדרגות החצר אל המרפסת.

נפעמתי למראיה: מכיוון שעלתה בצעדים רכים אל המרפסת, נתגלתה עלי פתאום בעיניה המתחייכות בסתר הכובע העגול הקטן שלראשה ובכפפות הלבנות שלידיה ובמשב בושׂם היסמין כמין התגשמות של קסם. יותר מכּל התרשמתי מן הכּפפות הלבנות: עד אז לא ראיתי כפפות לבנות אלא על ידיה של אוריתה, וזאת רק פעם אחת כשיצאה למסיבת־גן בארמון הנציב העליון בלוויית בעלה דוקטור לנדאו ואביה שופט בית־הדין העליון דן גוטקין. את אחותה הבכירה לא ראיתי בכפפות לבנות משום שיעלי לא היתה יוצאת כלל למסיבות גן אשר כאלו – לא בגלל עיקרון כלשהו, אלא מפני שפשוט השתעממה באירועים חברתיים רשמיים למיניהם, גם לא חשה בנוח בכל מקום שנדרש ממנה “להתקשט כמו שׂחקנית שעולה על הבימה כדי להציג תפקיד במחזה של אמבּסדוֹרים” – ולפיכך לא תיארתי בנפשי שיעלה על דעתה של אשה להתקשט בכפפות לבנות לקראת איזו שהיא פגישה בלתי־רשמית עד שלא חזו עיני בכּפפות הלבנות של שושי שהופיעו דווקא לקראת הפגישה עם בּרל רבּן, פגישה שלא התקיימה לא בארמון הנציב ולא במלון המלך דויד ואפילו לא בבית־הקפה גת, אלא בסתר המדרגה, בכוּכי המרתף עתיק־היומין ששירת את הבק הזקן עוד בימי התורכּים. היא פנתה כה וכה, ומשנוכחה לדעת שאין איש בחצר מלבדי, ניגשה אלי ושאלה לא רק בנימוס אלא גם במאור־פנים אם אמנם גרה פה משפחת לוּריא. הצבעתי על הדלת הסגורה ואמרתי לה שבזה הרגע יצאה דודתו של גבריאל לוּריא לשוק מאה־שערים, ושאם תמהר, תוכל בוודאי להשׂיגהּ מעבר לבית־החולים האיטלקי. היא לא נחפזה להדביק אותה, גם לא הצטערה על ההזדמנות שהוחמצה. כנגד זה, משהקיפו עיניה את החצר פעם נוספת במין מבט פוחז, נראתה שׂבעת־רצון מן האפשרוּת שניתנה לה לשמוע מפי פרטים על שחרוּרו של גבריאל ועל בּרל רבּן ששׂכר את המרתף. אור נדלק בעיניה כשהחילותי מסביר לה שבּרל שׂכר את המרתף כדי שיוכל להתמסר שם לכתיבתו באין מפריע: אם עד כה שמחה לשׂוחח אתי טנדוּ רק כדי להציל מפי דברים נכוחים ומדוייקים שגבריאל או אמו או דודתו עלולים היו משום־מה להסתירם מפניה – מה שלא גירע, בכל־זאת, מהנאתי שלי השזורה בהרגשת חשיבותו של מי שמסוגל להיות לה לעזר, לאשה יפת־עיניים בִּכפפוֹת לבנות – הרי מאותו רגע ואילך שמחה בי בזכות עצמי כמוצאת בן־ברית נסתר. כששמעה מפי שלפני חודש ימים בלבד, כשמצאתי במקרה את שירי התמוז לאשרה מתחת למאפרת הטווס, חשבתי שהללו נכתבו בידי משורר כּנעני בשם אשבּעל עשתרות שחי לפני אלפים בשנים, בימי אהוּד בן־גרא או ירוּבעל או אולי שלמה המלך, החלה תוססת כאילו ביקשו כל איבריה לצאת במחול – ובכלל היה משהו רוחש תוזז בכל הווייתהּ. “גם אני הרגשתי כך,” אמרה לי. אחר־כך הוסיפה: הוא לא סתם משורר. הוא לא רק משורר – הוא הרבה יותר מזה!"

מעל ומעבר לקרינתה הנלבבת – אשר לה נעניתי מיניה וביה – זו קִרבת הלבבות המיָדית והטבעית המתעוררת לגבי אדם בו־ברגע שמסתבר שבניגוד גמור לכל מה שניתן היה לצפות על־פי כל הסימנים החיצוניים הריהו לא רק בעל טעם דומה לשלנו, אלא מתרגש בדיוק מאותו מלחין המדבר אל ליבּנו ומעדיף דווקא את הקונצרט לכינור שאהוב עלינו יותר מכל היצירות האחרות – נשתקפה מנעימת קולה ומן המצמוץ שבעיניה מין אחוַת סתרים של חבר לאגודה חשאית או כיתה דתית שנועד להמתיק סוד בנפלאות הכוהן הגדול. אם כי סתמה ולא פירשה, ברי היה שבדבריה “– הוא הרבה יותר מזה” נתכוונה לאיזה שהוא כוח נסתר עליון ככוחו של הרבי להשפיע ברכה במעשיו של אדם או לעשות קפיצת־הדרך, ושבעיניה עולה אשבּעל עשתרות לאין־ערוך על כּלשהו רבּי ידוע בציבור ומפורסם דווקא משום שכלפי העולם כולו הריהו נעלם כאחד מן הלמ"ד ו"ו שהתלבש בדמותו של בּרל רבּן מנהל מרפאת העיניים. גם שרשרת הנסיבות בהן נתגלה לה הסוד הגדול מי הוא זה ואיזה הוא אשבּעל עשתרות, וביחוד ההשתלשלות שהביאה לידי כך שדווקא בעלה יפציר בה שתלך לחפשׂ אותו, ויהי אסיר־תודה לה על חסדה עמו שנעתרה לבקשתו – הלוא הן חורגות מן־הסתם בעולם וארוּגות על נימים טמירות של פלא: לראשונה פגע בה שיר של אשבּעל ביום שחור בו סגר עליה העולם כולו כבית־כלא מחניק. דחוּקה בקהל של נשים מחוּקות ומבוּטבּטות עמדה בשעת בין־השמשות בחנות של גלנטריה בפינת רחוב גאוּלה כדי לקנות פקעת של צמר לסיום סוֶדר שסריגתו נמשכה ללא קץ וללא תִכלה משהרגישה שאין היא יכולה יותר, וברחה החוצה. המוכרת רצה אחריה וקראה, “גברת, שכחת את הצמר שלך.” החבילה נארזה בחנות בנייר עיתון, ועם שהושיטה יד לקבּלה קראה שורה ראשונה של שיר, “שֶׁפי חֵשק ערָבות,” שחדרה כסילון מרצד קרני שמש. כשחזרה הביתה גזרה את השיר של אשבּעל עשתרות מתוך העיתון והחביאה אותו בארון הבגדים שלה, בתיבת התכשיטים במעמקי תא הלבָנים. את פקעיות־הצמר עם המסרגות שמה בתיק ופנתה לצאת אל בּלה ידידת נעוּריה מבית־היתומות. בּלה היתה אשתו של פסח השמן בעל בית־הקפה קנקן, וכל פעם שהלכה שושי לסרוג בבית־הקפה קנקן, בפינת הדלפק, אמורה היתה לפגוש את בּלה. עד שלא יצאה מן החדר, חזרה אל הארון, פִּשפשה בתיבה וחזרה והוציאה את השיר המקופל והחביאה גם אותו בנבכי התיק. בּלכתה בדרך היתה נימה דרוּכה של ציפּיה תוזזת בצעדיה לקראת ההתיַחדוּת עם הסוד החבוּי בארנקה ומתנפצת אל קירות־האבן של הבתים מימין ומשמאל אשר באטימוּתם האחידה כלפי חוץ נראו כמצפינים סודות, בית־בית את סודו המיוחד לו. כל אחת מן הדרכים המסתעפות לפניה צפנו דבר כּמוּס שעומד להתרחש בה, והיא פנתה ימינה לעבר בית־הקפה קנקן משנתגלתה לה בפתח דמותה של בּלה שעומדת לצאת בסל שבידה. מיד נפנתה שוֹשי אחורה ונחפזה להיעלם באחת מסמטאות נחלת־שבעה. מראֶה של בּלה כשלעצמו הפיג את הקסם ואיים להטיל בה שוב את הרגשת הכּלא שחנקה אותה בבוקר, אם כי היתה זו חברתה הטובה, הקרובה ביותר לליבּה. לא תוכל אפילו לברכה לשלום, קל־וחומר לשבת אתה אל השולחן ולהתיַחד בנוכחותה עם השיר הצפון בארנק. משנחלצה מן הפגישה עם בּלה פנים־אל־פנים והחלה עושה דרכה בסִמטה האפלה, חזר רוחה ועלה בה עם שהירהרה בדבר ונפקחו עיניה לראות שהפעם הזאת התמזל לה מזל מיוחד במינו, מזל תלוי ועומד על חודו של רגע: אילו הקדימה לבוא רגע אחד בלבד, היתה מוצאת את בלה יושבת עדיין בפינת הדלפק ומחכה לה, ואילו איחרה רגע אחד בלבד היתה נפגשת בה פנים־אל־פנים וחזקה על זו שהיתה נגררת אחריה בחזרה אל תוך בית־הקפה. עכשיו, משנוכחה לדעת שבּלה כבר הסתלקה לה, תוכל היא לעשות הקפה אחת בסִמטה ולחזור בבִטחה לבית־הקפה, לאותו שולחן שבפינת הדלפק. היא תפרושׂ לפניה את כל כּלי הסריגה, ומבלי שאיש יבחין בכך, ותוך כדי סריגה, תתענג על השיר הנעוּץ בסתר פקעיות־הצמר. שום דבר לא יעמוד בדרכה, לא יעצור בעדה ולא יפריע לה – ואפילו לא עיניים מציצות מעבר לגבּה, שהרי תשב בגבּה אל זווית הדלפק והקיר – אלא אם כן יתפוס בינתיים מישהו את שולחן הפינה. אמנם כל שולחן אחר יפה לכך באותה מידה, אך עם־זאת עלול להיפּגם התענוג אשר לו מצפה היא ואותו צופה היא דווקא באותה קרן זווית.

אם משום שהחלה מזרזת צעדיה ואם משום העלטה ואם משום צרורות האבנים שמצטברות תמיד משום־מה בעיקוּלי דרכים, נתקלה בפינת הסִמטה בנער נושא שׂק על גבו שהגיח פתאום יחד עם קרן אור מסנוורת מדלת בית־הדפוס שנפתחה בחריקה, ושניהם התמוטטו ונפלו. “פרא־אדם שכמוך!” התמלטה צעקת הכעס שניצת בה, ותוך כדי כך התחרטה על צעקתה: הנער גנח. כפי הנראה נחבּל בנפילתו בגלל השׂק הכבד שמנע בעדו מראות אותה בעוד מועד, וביחוד בצאתו מן האור של בית־הדפוּס אל אפילת הסִמטה. משהרגישה בגניחתו שמנסה הוא להחניק צעקת כאב בעודה באִבּה מטעמים של התגבּרות גברית, נכמרו רחמיה עליו ומיָד תמכה בו וסייעה לו לקום על רגליו ולהרים את השׂק. “תסלחי לי,” אמר לה והיא ידעה שעליה לבקש את סליחתו שלו. “מה זה פתאום עובדים אצלכם בשעה כל־כך מאוחרת?” שאלה אותו עם שנשׂאה את השק ביחד אתו אל חביות האשפה העומדות בשורה מאחורי בית־הדפוס, “הלוא כל החנויות סגורות כבר מזה שעה לפחות!”

“גם אצלנו כבר סגור,” אמר לה, “אני מנקה את המקום אחרי שהפועלים הולכים, ואני גם נשאר ללון פה. בבוקר אני פותח את בית־הדפוס לפני כולם – לפני כל החנוּיות ברחוב יפו וברחוב בן־יהודה.” יחד אתו נכנסה בחזרה לבית־הדפוס כדי להתנקות בּאוֹר מאבק הנפילה, גם תמכה בו קלות בצליעתו הכּאוּבה. לאור נוּרת החשמל העירומה נראתה התנפחות בקרסולו אפילו מבעד לגרב העבה. גיד נמתח שם כפי הנראה, והיא אמרה לו, “תצטרך ללכת לרופא, והוא יתן לך תחבושת אלַסטית.” “לא צריך,” אמר לה בחיוך, “זה יעבור מעצמו. זה לא כלום.”

“יש פה ראי באיזה שהוא מקום?” שאלה משהסירה את האבק משוּלי השׂמלה ומעל לפיקת הבּרך והתקינה עצמה לצאת. חשבה על משהו גדול, מין מראה של ארון בגדים, אשר בה תשתקף כולה פנים ואחוֹר.

“כן, יש לי ראי לגילוח,” הכריז הנער בשמץ של גאוָה על שנמנה הוא כבר עם המבוגרים הזקוקים לגילוח, גבר בין גברים, אם כי פניו הרכּוֹת העידו בו שאין הוא נזקק לתגלחת כלל, ואם כן – לא יותר מאשר פעם בשבועיים או בשלושה לשם קרצוּף פלומת שֵׂער פה־ושם. הוא דידה בחיפזון על קרסולו הנפוח לעבר קיטון אחורי, והיא שיערה בנפשה עד כמה עצוב לו, לבן־העוני המסכן הזה, להישאר בדד בין מכונות־הדפוס השחורות ותיבות האותיות ואבק־העופרת וכתמי הדיו. “בוודאי היית רוצה שאחד הפועלים יגוּר אתך פה,” אמרה לו תוך הצבת הראי על אדן המכונה ושליפת המסרק מתוך התיק.

“חס וחלילה!” קרא לעומתה. הרעיון הזה הבהיל אותו. הוא אמר לה שטוב לו להיות פה לבד, שבּעצם לא תיאר לעצמו מעולם שיהיה לו כל־כך טוב. הוא לא ידע מה זה חיים טובים עד שלא התמזל לו מזלו הטוב להתקבל לעבודה בשוליה בבית־הדפוס של חיים כהן. פה הריהו חי ממש כּבן מלכים ורוֹזני ארץ. יש לו מיטה גדולה ורחבה לו לעצמו בלבד, בלי שותפים. בּבּית אחד־עשׂר ילדים הם שהולכים לישון תמיד שניים או שלושה על מזרון אחד, ותמיד קטטות ותמיד צעקות ותמיד מכּות ותמיד בכיות, ואביו צועק ומכּה יותר מכולם. לא היתה לו אף פעם בחייו פינה משלו, מקום להכין שיעורים. הוא היה היחיד במשפחה שאהב להכין שיעורים על המדרגות האחוריות עד שהיה בא מישהו ודורך על הספר או בועט בקלמר או מקשקש במחברת או מתיז דיו. עכשיו קורה לו לפעמים – ביחוד בשבתות ובחגים – כשנפקחות עיניו בּבּוקר־בבוקר והוא רואה אור בּחלוֹן חודר דרך ענפי התוּת שצומח בחצר האחורית ושומע בּדממה הגדולה את ציוץ הציפּורים שמנתרות מענף לענף, שליבּו מתמלא מין שמחה נפלאה עד שהוא מרגיש כאילו הוא אדם הראשון שחזר פתאום לגן־העדן אחרי שהצטער הרבה בעולם הזה. מהרהר הוא בחייו ומתפלא איך זה פתאום זכה לכך שגם יהיה לומד מקצוע וגם מקבל כמו נסיך את כל הדרוש לו: יש לו עכשיו מיטה לעצמו וארגז לעצמו לכל בגדיו וכליו ושולחן לעצמו וכיסא לעצמו, ובנוסף על כל אלה הדברים מקבל הוא גם שלוש ארוחות ליום במסעדה של פישחאזי ובעוד שנה או שנתיים יתחיל גם להרוִיח כסף. חבל רק שבַּשבתות ובימים הטובים סגורה המסעדה והוא נאלץ לחזור ולאכול בבית. בבית הם אוכלים כולם ביחד רק בשבת ובחג. בימי־החול אין שעות קבועות: מי שבּא ראשון אוכל ראשון ומי שבא אחרון לא מוצא מן המוכן ולא כלום וצריך לעשות לעצמו ארוחה מכּל מה שבא ליד, ולפעמים לא נמצאת במטבח אפילו ביצה אחת ואפילו לא פרוּסת לחם אחת. רק בשבת אוכלת כל המשפחה ביחד ואז פורצות המלחמות הגדולות: מגודל העצבנות הם אוכלים שם אחד את השני. כשהיה עדיין גר בבית לא ידע מה טוב יותר: לחזור הביתה מבית־הספר בקיבה ריקה ולמצוא מטבח ריק ושקט, או לבוא בשבת ולמצוא ארוחת בשׂר טבולה בצעקות ובמכּות ובבכיות. היה מעדיף לקחת את ארוחת הבשׂר ולאכול אותה לבדו פה בבית־הדפוס, אלא שאיננו רוצה להעליב את אמא שלו.

שושי הושיטה לו את המראה, וכשהחזירה את המסרק למקומו בארנק שבתיק, אחזתּהּ החלחלה: השיר שֶׁפי חֵשק ערבות לא נמצא בין פקעיות־הצמר! באצבעות חופזות בעצבנות גוברת והולכת פִּשפשה בתיק, ובלב הולם הפכה אותו על פניו ובדקה אחד לאחד את החפצים כולם. השיר לא נמצא. בוודאי נשמט ארצה בשעת ההיתקלוּת. “איבּדת את ארנק הכסף שלך?” שאל הנער והחוויר כנגדה. “לא,” ענתה לו שושי ורצה החוצה אל גל האבנים האובד בחשיכה, “איבדתי משהו הרבה יותר חשוב מכסף.” הוא רץ אחריה וקרא “את לא תראי כלום בחושך. בואי ואדליק לך גפרור.” אבל גם הגפרור לא הועיל – לא הראשון ולא השני ולא השלישי: בַּאור קצר־החיים המהבהב קלוּשות לא צָפוּ מתוך החושך אלא חספוּסי אבנים עתיקות טבוּלות בעיפוּש אשפות של קרן סִמטה נידחת, ועד שלא הספיקו האצבעות למשש סביב, שבו בּדלי האבן עם גוִיעת הגפרוּר אל החושך אשר ממנו לוקחו.

“רעיון גדול מנצנץ במוחי!” אמר הנער ברצינות דברים ששמע מפי מחנך כיתתו, שהיה – בהתפעלותו מן התלמיד החרוץ – חוזר ומכריז קבל־עם־ועדה, בפני הכּיתה כולה, “האזינו לדבריו של נִסים לוי, רעיון גדול מנצנץ במוחו!” או לפעמים, בהיותו מחנך את תלמידיו שיהיו דוברים עברית צחה, היה משנה מן הנוסח ונוקט לשון אחר לאמור: “היזהרו בקטן זה, בנִסים לוי, שרעיונות גדולים מנצנצים במוחו!”

“איזה רעיון גדול?” שאלה שושי בנימה של כעס שנתכּעסה על עצמה על שנתפסה לרחמים על הנער, ובהמון רחמיה שכחה את עצמה, את החשוב לה ביותר, ואיבּדה את מה שניתן לה מיד ההשגחה העליונה. איזה הוא שוטה – שמאבּד את מה שנותנים לו! והנה אָבד המזמור לָעד – אבד לעד! משנתקלה בו, בנִסים לוי, צריכה היתה בראש־ובראשונה לדאוג לעצמה: לקוּם ולהרים את התיק ולבדוק היטב אם הכל מצוי בו, ואם לאו – לחפשׂ בו־במקום – אז עדיין לא שקעה השמש, ולאור הדמדומים אפשר היה לחפש ולמצוא את פיסת הנייר המודפסת, ומה־גם שהיקף החיפושים מצומצם היה ביותר – חלוּקי אבנים כשיעור אמת הזרוע הפשוטה. תחת זאת נחפזה לתמוך בו, ואם לא די בכך, תמכה גם בשׂק האשפה ונִגררה והלכה עד לחביות הזבל. לפיכך ייתכן שהשיר שֶפי חשק ערבות הלך לאיבּוד לאו דווקא בגל האבנים, אלא לאורך המסלול עד לחביות, ואולי השתרבבּ לתוך פסולת נייר בית־הדפוס ונקבר יחד עם השׂק כולו בערימות הזבל שבחביות. אילו נדפס בספר, ואילו ידעה את שמוֹ של אותו ספר אשר בּוֹ נדפּס, ואילו היו החנויות פתוחות עדיין, לא היתה מבזבזת אפילו רגע, אפילו לא שניה אחת בחיפושׂי־סרק, אלא רצה מיָד אל חנות הספרים הראשונה וקונה עותק חדש. אילו נדפס באחד העיתונים בגליון היום, היתה נחפזת מבלי לחשוב אפילו על חיפושׂים לאיזה שהוא קיוסק. אבל אין היא יודעת מאיזה כתב־עת או עיתון נגזר השיר, ואין לדעת כלל מתי נדפס. היה זה גליון־נייר שהצהיב מרוב ימים, ומתוך שפע המילים המקיפות אותו סביב־סביב כנקוּדות אין־סוף שממלאות את חלל העולם בתפלוּת ובשעמום ובחשבּונות קטנים ובצעקות גדולות על דברים של מה־בכך, פרץ השיר פתאום כסילון חי וחם ומפעים את הלב. בהתפעמוּתה לא נעצרה לשאול את עצמה מה שם העיתון ובאיזה תאריך נדפס הגיליון, אלא איך קרה הדבר שאותן אותיות ואותן מילים ואותן מכונות־דפוס ואותו כתב וכל אותם סימנים עצמם שמחניקים את העולם בתפלוּת של דברים טפלים אין־קץ, מסוגלים היו גם להזרים לתוכה זִרמת חיים ואור מן הרגע שהוּעמדו לשירותו של אחד פלאי אשבּעל עשתרות. ובחשכת הסמטה המעוּפּשת הזאת אין לה כל סיכוי למצוא אותו שוב.

“אני אדליק את הלוּכּס הגדול של סדר האותיות,” אמר נִסים לוי, “אני יודע איך מדליקים אותו. אני יודע לעשות הכל: לשים נפט ולנקות את הראש ולנפח אותו. נחזור עם הלוּכּס אל ערימת האבנים ואת תמצאי אז את הכל. לאור הלוּכּס אפשר למצוא אפילו ראש של סיכּה בין האבנים. סַדרי הדפוּס יכולים לסדר לאורו את האותיות הכי קטנות שבעולם. את תשבי על־יד שולחן המגיה – זה המקום הכי נקי – ואני אדליק אותו בּן־רגע!”

“חבל על הזמן, חבל על הטורח,” אמרה שושי ונגררה אחריו בחזרה אל תוך בית־הדפוס. רוּחה נָשָתה, ועם מכּת־עייפות־הפתאום שהנחיתה בה הידיעה שאפילו הלוּכּס לא יועיל, החלה מין תסיסה עצבנית מחלחלת בכל איבריה שנתרופפו והלכו למקום אשר אליו לא רצו ללכת. בדרך אל שולחן המגיהים נתקלה בגליל של ברזל ונאחזה בכוח בשתי ידיה בתיבה של אותיות כדי שלא תתמוטט ותפול. העננה שהתאבּכה מן התיבה הננערת צרבה בעיניה והחשיכה עליה את העולם. שִכבה שמנוּנית של אבק שחור דבקה בשתי כפות־ידיה, ושושי התיַשבה אל שולחן המגיהים ועצמה את עיניה שהחלו זולגות דמעות מחמת האבק הצורב. ביקשה להוציא מטפחת מן התיק כדי לנגב את עיניה ולקנח את אפה ונוכחה לדעת שכּפות־ידיה השחירו כל־כך עד שבמגע עלוּלות הן ללכלך ולהכתים ללא תקנה את פקעיות־הצמר ואת המטפחת ואת התיק ואת השׂמלה. חסרת־אונים ישבה בכפות־ידיים פשוטות ובאצבעות פשׂוּקות ומיצמצה בעיניה הכואבות אנה ואנה כמבקשת לדעת מאין יבוא עזרה. הנער נִסים חטף מלוא חופניו גליונות נייר הגהה מעל לשולחן, תחבם לתוך כּפות־ידיה וקרא, “תנגבי את הדיו בנייר הזה, ואחר־כך תלכי לכּיור ותרחצי בסבון. אני אוביל אותך ואראה לך היכן הכּיור והיכן הסבּון. זה מין סבּון מיוחד במינו שמנקה את הכל. כל הפועלים רוחצים את הפנים ואת הידיים אחרי העבודה בסבון הזה: הוא מוריד כתמים של דיו ושל שמן מכונות.”

שושי החלה מוחטת את אצבעותיה אחת לאחת בנייר הצהבהב המרשרש ופתאום הלם בה ליבּהּ ואנקה התמלטה מפיה: בגיליון המוּכתם שבידה ראתה את השיר “שֶפי חֵשק ערבות”. ניסתה לפשר את קמטיו באצבעות רועדות, ובחרדתו הרבה לא ידע הנער נִסים אם בוכה היא או צוחקת. “אל תיבּהלי,” קרא כנגדה “אל תחששי. זה לא נורא – אלה הן רק הגהות של ספר שירים. הגהות לא מתוּקנות. את יכולה לנגב בהן את הידיים. אני אכין יריעות הגהה חדשות אחת ושתיים כמו שהכנתי את היריעות האלה. אבל ראשית כל את צריכה לרחוץ את הידיים בסבון.” הוא החזיק בזרועה ותימרן אותה אל הכּיור שבּפינה והיא פסעה בעקבותיו בצייתנות של ילדה טובה בין מכונות־דפוס למטילי־עופרת. הוא פתח את הברז והכניס לכף־ידה קלח סבון והיא רחצה וסיבּנה ושטפה פעם ועוד פעם את ידיה ופניה. “רגע אחד!” קרא לעומתה משראה שהיא פושטת יד אל המגבות התלויות על הקולב – “אלה כולן מלוכלכות.” עיניה שאותן שטפה במיוחד היו עצומות וידה פשוטה אל המגבות משזינק נִסים בנצנוּץ של תושיה־כהרף־עין אל גליל נייר חדש, קרע מעליו רצוּעה מלוא־אמת היד ונתנהּ בידה. היא הספיגה בנייר את פניה משחזר נִסים והגיש לה רצועה יבשה אחת ועוד אחת. “עכשיו,” אמר לה, “תחזרי אל השולחן ואני אדליק את הלוּכּס.”

“כבר אין צורך,” יצאה בת־קול חנוקה מפיה ועיניה דלוּקות האבק חייכו אליו. היתה בעיניו פתאום – אשה מבוגרת זו – כילדה קטנה בחנות של צעצועים שנתחרטה ושינתה דעתה מצעצוע אחד למשנהו משהצביעה על יריעות ההגהה המלוּכלכות ואמרה, “אל תדליק את הלוּכּס. תכין לי מאלה,” וכל אותה שעה היתה משתאה למעשה ידיו איך הוא מעביר את מערוך הדיו על־פני סדר האותיות ואיך הוא מניח את יריעת הנייר ואיך הוא מסובב את ידית המכבּש ואיך הוא מוציא את היריעה המודפסת. הריכּוז הנפעם שבמבטה יצק בכל אחת מתנועותיו משמעוּת טמירה, וכקוסם שמעלה ארנבות חיות ומפרפּרות מתוך חלל האוויר שבמגבעתו הריקה, הגיש לידיה בשתיקה הרת־מתח, בזו אחר זוֹ, את היריעות המודפסות המכילות את כל תשעים וששת עמודי חוברת השירים. אצבעותיה מיששו כל יריעה ויריעה כל עוד לא נפוג הקסם, כאילו ביקשה לוודא אם יש בה ממש, ופתאום נחפזה לגולל את כולן ביחד ולהצפינן בתיק בתנועה החלטית של בּעלוּת שאינה ניתנת לערעוּר כאותה תינוקת שנתקפה חשש שמא יחזור בו בעל החנות ויוציא מידיה את הצעצוע אשר אליו נכספה נפשה. “מי הביא לבית־הדפוס את השירים האלה?” שאלה. “אינני יודע,” אמר נִסים, “אינני מכיר את הקליֶנט הזה. אני מכיר רק את הקליֶנטים הגדולים שמדפיסים תמיד הרבה מודעות והרבה אריזות לסחורות שלהם. אם היום אמר לי בעל־הבית להכין את ההגהות של חוברת השירים, זאת אומרת שמחר ישלח אותי למסור אותן, ואז אדע מי הוא. אם תבואי מחר בערב אוכל להגיד לך את שמו. אבל אולי כדאי לך להסתכל בדברים אחרים: אם תרצי אוכל להכין לך עכשיו עוד כמה הגהות יפות שאנחנו מדפיסים בשביל יצרן הגבינות מַקובסקי. הוא עושה סוג של גבינה שנקרא ‘מגדל דויד’. על העטיפה יש תמונה יפה מאוד של מגדל דויד, ובמודעה הגדולה יש גם שיר נחמד מאוד בחרוזים על טעמה המשוּבּח של הגבינה שמעניקה לכל אוכליה גם תענוג וגם בריאות וגם יופי. השיר הזה נעים מאוד לקריאה וחרוזיו ערבים לאוזן, וכל קורא ירוּץ בהם. יסופר בו על דויד שנשלח הלוך ושוב מעל שאול לרעות את צאן אביו בית־לחם: – איך הריץ המחנה לאחיו עשׂרת חריצי־חלב שטעמם כטעם גבינת מגדל דויד של מקובסקי, ואיך היכּה את גוליית הפלישתי הענק שבא אליו בחרב ובחנית ובכידון ובכובע־נחושת על ראשו ובמִצחת־נחושת על רגליו ובשריון קשׂקשׂים משקל חמשת אלפים שקלים נחושת. והיה כל האוכל מגבינת מגדל דויד של מקובסקי כדויד אדמוני עם יפה־מראה גם בריא גם רענן גם חזק גיבור אוּלם להכּות את הפלישתי שקם עלינו לכלותנו וגבינותיו של מקובסקי מצילות אותנו מידיו.” רגע הירהר הנער ואחר־כך הוסיף: “את השיר הזה כתב המגיה שלנו שהוא גם המדפיס הראשי. מקובסקי שילם לו שתי לירות וחצי בשביל השיר האחד הזה!” משום הנימוּסיוּת ומתוך התחשבות ברגשותיה נמנע נִסים מלגלות לה מה דעתו של המדפיס הראשי על שירי התמוז לאשרה, וכמי שמנסה להסיח את דעתה של אותה תינוקת מן הצעצוע הקלוקל שמשך את ליבּהּ רק מכיוון שנקרה ראשון בדרכה, אל הצעצוע הטוב שנעלם עד כה מעיניה בדברים של הלל ושבח לזה המשוּבּח – ולא על־ידי דיבורים בגנוּתו של הגרוּע – המשיך לפאר ולרומם את שירו של המדפיס הראשי, ותוך כך ניגש להכין את יריעת ההגהה של המודעה הגדולה הכוללת גם את השיר וגם את תמונת מגדל־דויד. “תודה רבּה. אין צורך. אין צורך. אל תטרח יותר.” אמרה ושלפה מלוא החופן מטבעות מתוך ארנקה והגישה לו שׂכר כּל טרחותיו שטרח למענה. מאותו רגע שהיו כל היריעות של חוברת שירי התמוז לאשרה מגוּללות במעמקי התיק שבּידה, ניכּר היה מתוך מבט עיניה – למרות היותן מכוּונות ישר אליו וכמו עוקבות אחר כּל מוצא פיו, – ששוב אין היא מאזינה אף למילה אחת מכל דבריו, ובכל יצוּריה היה תזז קצר־רוּח מחלחל ומאיץ בה להסתלק למקום בו תוכל להתיַחד עם שללה.

“חס ושלום,” נרתע הנער והסמיק; אם כי לא נמצא בכיסו מעולם סכוּם כסף נכבד אשר כזה, סירב לקבל תשלום כלשהו בעד מה שעשה.

“אתה ילד טוב מאוד, נִסים,” אמרה ולפתע גחנה עליו והעניקה לו נשיקה במצחו ותוך כדי כך נשתלחה ידה אל השוּלחן והצפּינה את חופן המטבעות מתחת לגליונות ההגהה המוּכתמים והמקומטים בהם מחטה את אצבעותיה לפני הרחצה. עד שלא הספיק הנער הנרעש ונבוֹך להתעשת, נחפזה שושי בסִמטה לעבר רחוב יפו.

בית־הקפה קנקן היה מלא המיית אדם רב ועשן סיגריות. היא עשתה דרכּה בין היושבים, ובמחצית הדרך אל הדלפק נוכחה לדעת ששולחן הפינה המיוּחל גם הוא תפוס. הבהיקה שם קרחתוֹ של אדם שפניו שקוּעים בעיתון הפּרוס לפניו וגבּו מופנה אל האולם. שושי מצאה לה מקום במרחק שלושה שולחנות ממנו, ומשהתישבה על הכיסא ושלפה את פקעת־הצמר עם המסרגות ושטחה את הגליונות המרשרשים על השולחן, עבר על־פניה פסח השמן. למראיה אורוּ עיניו, ובחיוך מלוא כל שיניו הקצרות קרא בשמחה: “שלום שושי. איך זה לא הבחנתי בך קודם? בֶּלה חיכּתה לך ויצאה לחצי שעה. היא צריכה לחזור כל רגע. היא אמרה שתחכי לה…” למרות המגש העמוּס כוסות טה וספלי קפה מהבּילים ועוגות פרוסות שאותו איזן על כף־יד אחת, הצליח תוך כדי דיבּור, במומחיות של מלצר ותיק, לרכון אל שולחנה ולעקל את צוארו כדי לשלוח מבט סקרן בניירות שלפניה. “אני נורא מצטערת,” אמרה שושי ונחפזה לדחוק בחזרה לתוך התיק את הגליונות עם המסרגות ופקעיות־הצמר. “אבל לא אוּכל לחכות לבּלה. נזכרתי שאני מוכרחה לחזוֹר הביתה.” בבהילוּתה לקוּם התהפך הכיסא ונפל, והאיש בפינה הפנה את פניו לעברה. זה היה בּרל רבּן, מנהל מרפאת העיניים. הוא נתן בה מבט ממושך, ובדרכּה החוּצה החלה מעפעפת וממצמצת משוּם הגירוּי שחזר להציק לה כבשעה שחדרה עננת האבק לעיניה. “אם לא יעבור הגירוי במשך הלילה, אצטרך לגשת למרפאה של בּרל מחר בבוקר, ורק אחר־כך אוּכל ללכת לדפוס של חיים כהן לברר את העניין,” אמרה לעצמה ותמהה על שום מה, מדוע ולמה, נחרדה כל־כך מסקרנותו המפורסמת של פסח השמן. הרי בו־ברגע שהזכיר את בּלה אשתו ידעה שעליה להסתלק מן המקום לפני שובה של אותה אשה, גם חשבה להתגנב לה החוצה בחשאי, ולא היתה מפילה כיסא ומעוררת מהומות אילולי נבהלה מן המבט המסוּקרן המלוּוה בחיוך השוקק ששילחה אותה עין היושבת על מילאת הלחי הדשנה. מדוע הרגישה כאילו אותו שמן פולש פתאום לעומק נסתר בנשמתה, כאילו מבקש הוא לחטט בסוד השמור ביותר? הלוא גם אילו קרא בשירים כולם פעם ועוד פעם ועוד פעם ישר והפוך ומכל הצדדים כולם, ואפילו היו הם מודפסים באותיות של קידוש־לבנה היו הם נשארים סוד חתום בפניו, לא היה תופס מה שעינו רואה ובוודאי מבין הרבה פחות מן הנער נִסים לוי ומאותו מגיה שהוא גם המדפיס הראשי. כשניסה הנער בעדינוּתוֹ לשלח לעברה רמז דק שלא רק המגיה והמדפיס הראשי, אלא כל הקליֶנטים הגדולים עם הקטנים, כולל פרופסור שלום גרהארד, לא מוצאים בשירי התמוז לאשרה אלא צירופי פטפוטים עם קשקושים, נתקפה עליצוּת ומין עדנה מופלגת פשטה בכל יצוריה עם החיזיון הצף ועולה פתאום ממעמקי ימים עברוּ: ליל קיץ חמים וצלול והיא עומדת בשמלה דקה וקצרה על גבעה ומסתכלת בשמים השקוּפים ורואה כוכבים פזורים מלוא כל העין כתווים של מנגינה שנדלקים ומנצנצים על הגליון הרקוּע על־פני העולם כולו. מחלוֹן עליית־הגג של ביתו של דוקטור לנדאו נשמעת מנגינת פסנתר. מסגרת החלון הפתוח יוֹרָה פתאום תָו צלול אל תוך הלילה ככוכב נדלק הממלא מיד את חלל הרקיע השחור בגלי געגועים סמויים מרתיתים עד המעמקים בּרֵיאוֹת לעצירת הנשימה עם התגשמות התָו השני בִּנקוּדת האור של הכוכב השני, ואחריו באלכסון, עוד כוכב ושוב מתמלא החלל הריק בגלי ציפיה קצוּבים להתגשמות נקודות האור להשלמת מסגרתו של מזל הכוכבים, מזל תאומים, ועד שלא הוּשלם זה כבר החל הפסנתר פוֹרט ומתיז לכאן ולכאן ללא כל סדר גלוי ונראה לעין טיפות תווים מתקרשות לנקודות אור על־פני נימי הכּליונות מרעידות הלב לציור מזל כוכבים אחר, מזל טלה, ובצידו מזל אריה ומזל שור ומזל בתוּלה. הסוד הנסתר ביותר גלוי לכל עין על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן ומלוא כל השמים מאופק לאופק אמרה אז לעצמה ואותן המילים עצמו חזרו ועלו בה עכשיו, אלא שלשמע דבריו של נִסים הוסיפה בליבּהּ: אבל אין הם רואים. אין הם רואים מה שגלוי לעיניהם.

בבוקר קשה היה לה לפקוח את העיניים. הגירוּי לא חלף אלא החמיר עוד יותר, ביחוד בעינה הימנית שצבתה וכאבה. היתה לה תחוּשה שגוף גדול וָזר ומציק התמקם בתוכה, והיא נחפזה למרפאת העיניים. דוקטור לנדאו עשׂה לה שטיפה, גם גילה שבב בקצה העין. היה זה שבב של מתכת, ולתמהונה קירב פרסַת מגנט קטנה אל המקום והשבב דבק בה. היא צחקה מרוב שמחה על הפטנט הנחמד הזה ואמרה לעצמה: “כברזל אל אבן שואבת.” לפני שפנתה לצאת בדרכּה אל הדפוס, אמר לה הרופא שתיכנס למשׂרד כדי להירשם לבדיקה נוספת כעבור שבוע. רגע נדמה היה לה שהיא רואה מקצה המסדרון הארוך המלא אנשים את גבּוֹ של הנער נִסים יוצא החוצה אל אור השמש, והיא פנתה ימינה, אל המשׂרד, והתיַצבה בתור אשנב הביקוּרים החוזרים. לפני כל אשנב הזדנב תור, אלא שזה היה הארוך ביותר, והיא שאלה את עצמה מדוע תמיד קורה לה כדבר הזה: מדוע זה כל תור אשר בו צריכה היא לעמוד הוא הארוך שבתורים, והפקיד המטפל בו הוא האִטי שבכל הפקידים. באשנב הביקורים החוזרים לא היה זה פקיד אלא פקידה, וזו נראתה לא רק איטית אלא גם מבולבלת וּרפת־שׂכל, ואף־על־פי־כן לא נתמלאה שושי הפעם הזאת חמת־זעם עם קוצר־רוּח כּדרכּה, אלא להפך: חיכתה בסבלנוּת ורוחה טובה היתה עליה מהרגשת הרוָחה בעיניים ומפּטנט הברזל אל האבן השואבת. דלתו של מנהל המשׂרד פתוחה היתה למחצה, ודרכה ניתן לראות, מבעד לוִילון הלבן השקוף המתנפנף בחלון, את מגדל טור מלכּא ננעץ בתוך השמים הצלוּלים. במשב־פתאום של רוּח מזרחית עזה שט הויִלון ועלה עד למשקוף החלון, ולהקת ניירות התעופפה מעל לשולחן. נייר אחד פרץ והגיע עד אליה ונחבּט לרגלה. היא הרימה את יריעת ההגהה של שֶפי חֵשק ערָבות שהתלבּטה לרגלה ברגע בו הגיח בּרל רבּן מלשכּתו ברדיפה בהוּלה אחרי גליונותיו הנפוצים לכל עבר. שניהם התכּופפו בבת־אחת והוא שלח בה מבט ממושך כּבשעה שהפילה את הכיסא בבית־הקפה. ראשיהם היו קרובים זה לזה עד שחשה את מגע שׂפמו בלחיה, ורגע היו שניהם אוחזים בגיליון עד שהרפתה ממנו וזינקה אל גיליון אחר שפּירפר בציר הדלת. שניהם נכנסו יחד ללשכּתו עם הגליונות המקוּבּצים והוא הניח פנקס גדול שחור עליהם ואמר בחיוך “כולם נשא הרוח, כולם סחף האור. בלי נקודת כּובד הכל מתעופף,” והיא התעופפה וברחה מן החדר ללא אומר ובלי דברים לפני שתקרוֹס תחתה. היא לא חזרה אל מקומה בתור אלא היתה סובבת הולכת ברחובות ולא ידעה את נפשה. הפכה והפכה בדבר עד שהחליטה לכתוב לו מכתב, ומשהחליטה היתה הוֹגה במכתב וכותבת וקורעת את אשר כתבה. בוקר אחד האיר לה הפתרון־שבא־מאליו את דרכה. המכתב יישלח אליו בּעילוּם־שם, ומכיוון שגמרה בליבּהּ לא לחתוֹם את שמה, ישבה אל השולחן וכתבה בהעלם אחד בכתב צפוּף שנים־עשר דפים, פנים ואחוֹר, הצפינה את המכתב בתיק ויצאה לקנות מעטפה. פעם, בדרכה לשער יפו, ראתה בחלון הראוָה של החנות הראשית של בולוס אפנדי מכתבה עתיקה גלופת כרעַיים ועליה מוּנחות מעטפות מכתבים נאות, מרופּדות בפנים בנייר־משי סגול, ועכשיו הרגישה שלא תוכל לשלוח את המכתב אלא במעטפה אשר כזאת. בדרך עברה על־פני שתי חנויות של מכשירי כתיבה ובשתיהן נכנסה ולא מצאה אלא את המעטפות הרגילות, העסקיות, מעטפות החוּלין, וליבּהּ החל נוקף בה שמא נמכּרו “מעטפות־הקודש” – כך משום מה כינתה אותו באותו רגע – בה־בשעה שניסתה היא לעשות קיצור־דרך־וזמן וחיטטה בתיבות “מעטפות החוּלין”. ואם נמכרו המעטפות הללו איפה תוכל למצוא דוגמתן? תצטרך לכתת את רגליה בין כל חנויות מכשירי הכתיבה שבעיר, וגם אז ספק רב אם תמצא. בחשש גובר־הולך מיהרה אל חנותו של בּולוס, וכשהגיעה מתנשמת אליה ראתה את המעטפות מוּנחות במקומן על המכתבה. בכדי להיכנס פנימה רגוּעה נשארה על עומדהּ עד שתשכּך הלמוּת־הלב, וכשהיתה כך צופה בחלון־הראוָה נתקפה מחדש חרדה: בּולוס אפנדי בכבודו ובעצמו ניגש בפנים אל המכתבה בלוויית תייר אנגלי ושלח ידו אל המעטפות לנגד עיניה ממש. מעבר מזה לחלון נשלחו ידיה כמבקשות להגן עליהן ברגע האחרון ועיניה תרו אחרי אצבעותיו השמנמנות של האפנדי שחלפו ממש על־פני המעטפות בדרכן אל כינור מונח בתוך נרתיקו הפתוח שהוצב על כיסא עתיק בצד המכתבה. אנקת רוָחה נתמלטה מגרונה והיא פסעה לתוך החנות בו־ברגע שהיה בּולוס נוקב בּסכום שלוש מאות לירות כמחירו של הכינור.

התייר, מן האדונים האנגלים החשובים, לא נזדעזע מן המחיר. הישיר רגע מבטו בבעל בית־ממכּר־העתיקות והציע מצידו מאתיים לירות במבטא קצוּץ כדרכם של אנשי אוכּספורד (על המבטא וטעמי־הדיבור עמדה מיָד. ככל חניכותיו המצטיינות של בית־היתומות הכּללי, נשלחה ללמוד בבית־הספר האנגלי על שם אוֶלינה די־רוטשילד. המחנכת שלה היתה מיס דוריס רוּק המפורסמת שהגיעה פעם, לפני חמישים שנה, מאוכּספורד, ומאז הקפידה עם כל דורות תלמידותיה בדקוּיות המבטא הנכון אשר בו ייבּחן מעמדו של האדם בעולם –). “מאתיים שבעים וחמש,” פסק בּולוס אפנדי והחזיר את הכינור לנרתיקו בפה קמוץ כסימן של סוף פסוק למיקוּח. התייר חזר ושלף בתנועות זהירות את הכינור, בדקו כה וכה, הציץ לתוך תיבת התהוּדה מתחת למיתרים ואמר, “כן. כינור שטיינר אמיתי. איך נתגלגל זה לידך?”

“קיבלתי אותו מידי פרופסור גרמני מפורסם שבּרח מפני היטלר,” אמר בּולוס אגב ספירתם של שטרות הכסף בתנועוּת זריזות להפליא של אצבעותיו השמנמנות, תנועות מקצועיות של קופאי בנק. “לאחרונה ניגנה עליו הכנרית הבּרלינאית הידועה בּרונהילדה ריינהולד שמתה בימים אלה פה בירושלים ממחלת הסרטן.”

“לא הכּינור עיקר אלא הכַּנר,” נכנסה פתאום שושי לתוך העִסקה מבלי שנתכּוונה לכך. היא ראתה בעיני־רוחה לא כּנר מנגן עלי כינור אלא את השיר שֶפי חֵשק ערבות שפרץ כזִרמה חיה מתוך ים האותיות המתוֹת שהקיפוּהוּ סביב־סביב אף־על־פי שהוא עצמו מורכב היה מאותן אותיות עצמן, אבל מכיוון שפסקה את פסוקה נצטלצלו הדברים באוזניה מוּבנים מאליהם וחבוּטים עד כדי כך שחשה את הסומק הפורח ועולה בלחייה עד תנוכי אוזניה ושורשי שׂערהּ. היא נחפזה להוסיף, “אבל הכַּנר הטוב זקוק כמובן לכינור טוב,” ולמרות המבוכה שאחזה בה – ובה בלבד, שהרי גם הקונה וגם המוכר נתחייכו כנגדה לא רק בנימוסיות אלא מתוך הנאה מדבריה ורצון להמשיך ולגלגל עמה בדברים – לא נפוֹג פלא המעמד ולא נפגמה העדנה שפשטה בה מרגע שנכנסה לחנות ושמעה את פרטי עִסקת הכינור שהחלה בשלוש מאות לירות ונסתיימה במאתיים שבעים וחמש כתהוּדה מוסיקלית וכאישוּר מסתורי מגבוה לעִסקת הבית שנעשׂתה באותן ספרות בדיוק לפני שבוע ביום השלישי אשר בו נאמר פעמַיים כי טוב. בעלה קנה בית מוקף גדר־אבנים גבוהה עומד בדד בּשׂדה בין שכוּנת נחלת־שבעה לבין בית־הקברות המוסלמי ליד חורשת עצי זית עתיקים. בבית זה התגורר בשעתו קומפוזיטור אנגלי זַר־הליכוֹת ומתבודד בשם ריינולד סיל. המכירה כללה לא רק את הבית על שטח האדמה הגדור סביב לו, אלא אף את כל הרהיטים העתיקים המצויים בתוכו. בעליו היה ערבי נוצרי מצאצאי הצלבנים שטען לשוּשלת יוחסין בת שבע מאות וחמישים שנה ואמר לעקור מן הארץ ולהשתקע בבֵּירוּת. הוא דרש שלוש מאות לירות וניאות למוכרו במאתיים שבעים וחמש.

העדנה הציפה אותה והגיעה לשׂיאה עם ההיזָכרוּת במעמד רישוּם הבית במשׂרדי הטאבּוּ על שמה, ועל שמה בלבד, כהתגשמוּת של חלום חיים שנמשך דרך כל שבע שנות נישׂוּאיה ומעל ומעבר להן על־פני כל השנים הנוראות ההן בבית־היתומות הכּללי שאליו הוכנסה לפני שמלאו לה שש שנים. כל הקומה העליונה לא היתה אלא אולם ארוך ורחב אחד ובו מאה וארבעים מיטות. חמישים מיטות לאורך קיר אחד, חמישים מיטות לאורך הקיר האחר, ובאמצעיתו עשׂרים זוגות של מיטות. אילו לפחות ניתנה לה מיטה בפינת האולם, היתה לה פינה משלה! אבל אפילו לכך לא זכתה – כשהוכנסה לראשונה לאולם ילדה בת חמש שנים ותשעה חודשים מחזיקה חזק בידיה את הצרור הקטן, הוּבלה אל המיטה האמצעית בשורה האמצעית שנמשכה כרכּבת רבּת־קרונות לאורך רציף הומה, ומאז לא חלמה אלא על בית משלה: בית שיהיה כולו שלה, ורק שלה: בית קטן, אך שלם ומושלם. מרתף בתחתיתו ועליית־גג מעליו וגג של רעפים לראשו וגן עם ברושים מקיף אותו וגדר גבוהה של אבן מגינה עליו סביב־סביב מפני העולם כולו. רק אחרי שסיימה את לימודיה ופקעה מרשות בית־היתומות הכּללי ועמדה ברשוּת עצמה ועמדה בהצלחה בכל הבחינות וזכתה להתקבל כפקידה בבית־המשפט המחוזי על־פני כל שבעים וששת המועמדים האחרים לאותה משׂרה עצמה, כאשר בטוחה היתה שהנה עוד מעט קט עומדת היא להגשים במו ידיה את חלום חייה, רק אז נסתבּר לה שלעולם לא תהיה בעלת־בית מכּוח משׂכּוּרתה, ותהי משׂכורתה יפה כאשר תהיה. בתחילה הספיקה לה משׂכורתה לשכירת חדר בשותפות עם עוד בת אחת מבנות מחזורה שזכתה במשׂרה בבנק ברקליס, ומשעלתה בדרגה שׂכרה לה חדר לעצמה ואז כבר אפילו החישובים העליזים ביותר והפחות מתקבלים על הדעת – כגון שתעלה לדרגה הגבוהה ביותר בלשכּה תוך שנה אחת ושיעלה בידיה לחסוך מדי חודש בחודשוֹ את מחצית המשכורת – אפילו אלה הראו לה בבהירות אכזרית ארבעים ותשע שנות עבודה במחיר בית קטן אחד כמין הד מעוּות ונלעג לארבעים ותשע שנות השמיטה. מכיוון שנוכחה לדעת שעתידה היא לרחף תמיד בעולם הזה כאורחת נוטה ללון תמורת מיטב כּספּה שאותו חייבת היא להרוִיח בשעבּוּד כל ימיה היפים ביותר, ועם כל זאת להיות תלויה במצבי־רוחה של בעלת־הבּית שבּרצונה מכניסה וברצונה מסלקת, שוב לא יכלה דבֵּר לשלום את הגברת זיסבּארד, בעלת־ביתה שהיתה דווקא אשה חביבה ורחוקה מכּל וכל מכּל רדיפת־בצע. “הלוא זה איום ונורא” – אמרה לעצמה, “ממש מעשׂה־שׂטן, פשוטו כמשמעו: לא די שעלי לשעבד את השעות היפות ביותר כדי שיהיה לי מקום בעולם להניח עליו את הראש, חייבת אני גם למצוא חן בעיני בעלת־הבית, להאיר לה פנים, להיות כפוּתה בפינתי שלי לכל המצוות והאיסוּרים שמתחשק לה להטיל עלי, ממש כמו בבית־היתומות הכּללי!” מאז גם תכפוּ ביקוריה בשעות עבודתה במשׂרד רישוּם הקרקעות שהילך עליה קסם גובר והולך ככל שנקעה נפשה מבּעלת־הבּית ואפילו מן המילים כשהן לעצמן: שׂכירוּת, שוֹכר משׂכּיר ומוּשׂכָּר שהפכו עליה את העולם כולו לבית־יתומות ונתנו טעם מר בפיה עם תחושת של אסירה שנשתחררה מבּית־האסוּרים רק כדי לגלות שיצאה מתוך כּלא אל כּלא גדול הימנו שמקיף אותו סביב־סביב, ובה־במידה שגדול הוא יותר, כן אכזר הוא יותר וכן הוא נורא בשׂטניותו: לא זו בלבד שנידונה את בו לעבודת־פרך לכל ימי חייך, אלא אף חייבת את לעמוד בבחינות ובתחרות עם כל היתומות המסכּנות האחרות כדי שיוּרשה לך לשׂים את צוארך בעול אשר בו בלבד תלויה הזכות הגדולה לישון בביתה של מישהי אחרת, איזו שהיא אדונית בעלת־בית, וכל זאת תחת מראית־עין מתעתעת, שׂטנית באינסוף פיתוייה, של מרחב ללא גבול ושל חופש ללא סייג. יוצאת את מִשַער בית־היתומות אל עולם גדול ורחב לאין־קץ והחופש בידך ללכת בכל רחוב שתרצי ולגור בכל שכונה שתמצא חן בעיניך ולפתע מסתבר לך שהכל תפוּס, שלכל פיסת קרקע ולכל בית ובית יש בּעלים, ושבּכל העולם הגדול והרחב ורב־הפנים הזה לא תהיה לך לעולם פיסת קרקע משלך וקורת־גג משלך, ושהגברת דוריס רוּק, אותה זקנה קפואה־בעולמות־שאבד־עליהם־כּלח צודקת, ושאותו יוָני עתיק מן העולם העתיק שכּביכול חלף ללא שוּב, צודק: העולם מחולק לשניים: לאדונים ולעבדים. הגברת דוריס רוּק, שאמרה להרחיב דעתן של חניכותיה בקריאת טכּסטים בשׂפה האנגלית ממיטב הקלסיקה העולמית, קראה לפני הכּיתה במבטאה האוכּספורדיאני הקצוּץ מתוך ספר הפוליטיקה של אריסטו, וכשהגיעה למשפט, “גלוּי, אפוא, שיש בּני־חוֹרין ושיש עבדים…” פרצה מהומת מחאה בכיתה. “אל נא תחיינה באשליות” – צעקה המורה הזקנה, "עליכן לדעת את אמת החיים. אפילו עולמנו המודרני והמתקדם מחולק לשניים – לשליטים ולנשלטים, לאדוֹנים ולעבדים, " אבל הבּנות מיאנו לקבל את דבריה של “הקרפדה הזקנה”, כי על־כן דמתה במבטה המצוּדד ובעורה המקוּוקו והצופד לקרפדה עתיקת־יומין. אף אחת מן הבנות לא ידעה אז שהעולם המודרני שׂטני הרבה יותר מן העולם העתיק דווקא משום שמכחד הוא מכל היתומות הקטנות הללו את אמת חיי העבדוּת שהוא מזַמן להן, דווקא משום שהוא מתעתע בהן במדוחי־שוא של חופש ושל שוויון ושל צדק: דווקא משום שגונב הוא את דעתן באשליַת כל האפשרויות הפתוחות לפניהן.

בלב כל גירויי השרברבאי עמד בניין רישום המקרקעין וְהֶסדֵרם כגלגל העין של השׂטן עצמו שמשך אותה בכל קריצה מקריצותיו בחבלי־קסם גובר־הולך כּכל שהקוטב האחר שלֶאותו מגנט, לאמור: החדר השׂכוּר ומעמד השׂוכר על כל סעיפי חוזה השׂכירוּת – דחה אותה. מן הימים הראשונים לעבודתה בלשכּת בית־המשפט־המחוזי היתה נשלחת כּפעם בּפעם למשרד רישום הקרקעות לשם מסירת מסמכים וקבלת צילומי שׂרטוטים ותוכניות, ותכוּפות המשיכה ללכת לשם גם לאחר שעלתה בדרגה וניתנה לה הזכות לשגר בשליחויות את הנערה המתלמדת. בניין בית־המשפט נמצא בקצהו האחד של מגרש הרוסים, סמוּך לבית־הסוֹהר, ואגף רישום הקרקעות נמצא בקצהו האחר, סמוך לרחוב יפו, ובדרכּה אליו היתה עוברת על־פני הכּנסיה הרוסית ומתעכבת אצל “המגדל הנִרדם” – כך כינתה את עמוד־הענק העשוי מִקשת־גזית אחת ומונח לכל אורכוֹ בתוך שוּחה מוקפת גדר־ברזל באמצע הדרך בין הכּנסיה לבין אגף הקרקעות. עמוּד־הענק נחצב וגולף בתוך הסלע, אך מכיוון שנפסקה כרייתו עוד בימי הורדוס משום הבּקע שנִבעה בו, נשאר כל אלה אלפיים השנים צמוד לסלע באשר הוא בשׂר מבשׂרו ההיוּלי לכל אורכוֹ ולעומק חצי קוטרוֹ אשר לא עוּבַּד בו. בצד גדר־הברזל התנוססה כתובת רוסית חרוטה בלוח־שיִש, ובתוך כל האותיות הקיריליות הבלתי־מובנות בלט המספר 1871, היא השנה בה גילו הרוסים, בוני הכנסיות, את עמוד־הענק הבלתי־גמור מימי בית־שני. היתה מסתכּלת ממוּשכות בגליל האבן כמבקשת לחדור אל תוך כל אחד מן הסודות העתיקים הטמונים בחריציו, וכשלא אץ לה זמנה לחזור לעבודה, היתה שבה ופוסעת לכל אורכוֹ וסופרת את פסיעותיה – עשרים ושלוש במספר! עשרים ושלושה צעדים אורך האבן האחת, ונימה זעה בליבּהּ עם המשמעוּת הטמירה הגלוּמה בראשי־התיבות כּ"ג. הענק השוכב על צידו, זה “המגדל הנרדם”, לא זו בלבד שגימד את נדבּכי הבניינים סביב, כולל הכנסיה הרוסית היפה על אבניה המהוקצעות הבּוהקות בלובנן וכיפותיה הירוקות, אלא אף מיעך ורידד אותם כולם בִּרחובות־נהַר־הזמן תחת כובד־מהותו־עתיקת־הנשימה, אבל דומה שאין איש מרגיש בכך פרט לשושי שחשה בכל יצוריה התעצמוּת טמירה עם חזיון־המגדל־הנרדם שנבלע פנימה על כּ"ג אמותיו־מִקשת־גזית־אחת ולא נודע כי בא אל קרבּהּ. אין איש מרגיש בכך, ובכלל אין אדם נותן דעתו עליו. העוברים־ושבים אינם מבחינים בו אפילו, גם כשהולכים הם לכל אורכּוֹ ובדרכּם יתעכּבו להישען על גדֵרו ולשוֹחח זה עם זה בדבר מיקח ומִמכּר של נכסי־דלא־ניידי. כנגד זה רצים כולם אל הכותל המערבי דווקא כדי לשפוך לפניו את ליבּם ולנשק את שׂפתות אבניו! והרי עמוּד זה חוצב בסלע בזמן בו סוּתתוּ אבני הכותל, וגם אם לא נניח שאותן ידיים שגילפוּהוּ הן הידיים שסיתתו את אבני הכותל – (הנחה שהתקבּלה בהחלט על דעתה אחרי שפגשה בטאבו בדרך מקרה בנאי אחד, אריה ליפשיץ שמו, שהתגלה לימים כסופר בישראל, ונסתבר לה שידיו גילפו אבנים גם למגדל הצעירים הנוצרים וגם לארמון הנציב וגם לבית־הדואר המרכזי, ומכאן ראיה שכּל אמן חרש־אבן ידו ברבים מן הבניינים הנבנים במקומו ובזמנו) – אין איש מטיל ספק בכך, כי על־כן הדברים גלויים וידועים וכתובים מפורשות לא רק בכתבי יוספוס פלביוס, אלא אפילו בתלמוד ובמדרשים המקודשים שלהם – שאותו פה שציוָה את בניין הכותל המערבי הוא הפה שציוָה את חציבת כל העמוּדים לכל הסטָוִים של כל ההיכלות ושל כל המצודות ושל כל הארמונות – פיו של המלך הורדוס שברצונו וברוחו ובמושגיו נבנה הר־הבית ובית־המקדש כפי שנבנו כל שאר ארמנותיה ומצודותיה ומגדליה של ירושלים – מגדל היפיקוס ומגדל פצאל ומגדל מרים, וזה הענק הנרדם ודאי נועד בשעתו למגדלה של מרים. אבני הכותל המערבי של מקדש הורדוס גם הן גימדו את הנדבכים שנוספו עליהן ורידדו לכדי אפס וָאַין את כל הדורות הרובצים עליהן זה על־גב זה, האחד קטן ופחוּת ועלוב מקודמו, אבל לא רק כדי לחזות בגודלן ולשאוף אל קרבה תעצומות מהוָייתן היתה שושי מטיילת לפעמים אל הכותל המערבי של מקדש הורדוס, אלא בעיקר כדי להשתאות ללהקות היהודים המתפללים אליו. כשהגיעה אל הכותל לאחרונה נפל דבר. היה זה ביום רביעי בשבוע, הלוא הוא היום הרע על־פי פירוש רש"י דווקא משום שבו נבראו המאורות, המאור הגדול לממשלת היום והמאור הקטן לממשלת הלילה. שם, במקום בו נברא העולם, כתוב לאמור: “יהי מארת” בלי וי"ו, ולפיכך ניתן לקרוא ולבטא “יהי מאֵרוֹת” – כלומר, לא אורות אלא קללות, ורש"י מפרש שהתיבה “מאורות” חסירה וי"ו־כּתיב “על שהוא יום מאֵרה ליפול אסכרה בתינוקות.” המחנכת הסבירה להן אז שאסכּרה היא מחלת הדיפטריה, ובמשך השנתיים או שלוש השנים הראשונות במוסד היתה שושי נזהרת להיות ילדה טובה בימי רביעי בשבת ולשמור את כל מצוות השם יתברך ולהקפיד בקריאת שמע בכוונה רבה כדי שלא תפּוֹל בה מחלת הדיפטריה כמו באותה ילדה קטנה דבורהל’ה שחלתה בדיפטריה ומתה בה. מזה שנים רבות, ובעצם מאז התחלפה המחנכת בכיתה גימ"ל או דל"ת, סרה מעליה אימת היום הרביעי והדבר כולו נשתכּח הימנה ולא היתה נזכּרת בו אילולי התרחש משהו בדרכה אל הכותל שהצמית בה את הטעם הטוב של הליכה לקראת התענוג הצפוי לה. “הייתי צריכה לבחור ביום שלישי שבו נאמר פעמיים כי טוב, ולא ביום רביעי שבו נופלת מאֵרת אסכרה בתינוקות,” אמרה לעצמה עם שעלה בה זכרון הילדות חי וברור ובמלוא טריותו עוד לפני שניסתה לחפשׂ את הסיבה לשינוי החד אשר חל פתאום במצב־רוחהּ. רק משנמצאה סמוך לכותל התחוורו לה שני האירועים שהעכירו עליה את רוחה, אם כי בשעת התרחשותם, כשהיתה אצה לה לדרכה, לא נתנה עליהם את דעתה כלל. כשיצאה אל הרחוב דילג חתול כתום־אפור נושׂא עכבּר בשיניו בכעין חיוך מרושע מתחת לשׂפמותיו, וקפץ אל מעבר לגדר. חתול מגודל ואלים שהיה שליט פח הזבל על כל סביבותיו ועל כל חתולותיו ורודף בשצף־יללה ובחימה שפוכה כל חתול אחר שהעז להיראות פניו. היא היתה מכנה אותו בינה לבינה בשם “המן הרשע” ומצפה תמיד להופעתו של חתול אחר שיהיה לא רק טוב ויפה ממנו, אלא גם חזק יותר, שיבוא לנקום בו את נקמת כל החתולים החלשים, השׂרוּטים, המקופחים והמגורשים מן המזון ומן החתולות המיוחמות, ואם כי לא היה בעל־חיים משוּקץ ומאוס בעיניה יותר מן העכבר, ביקשה עכשיו לנקום בו אפילו את נקמת העכבר שנטרף. חתול נתעב זה חלף על־פניה בעכבר שבפיו ובחיוּכו השׂמח לאיד כמכּת דכדוּך שניחתה כדי לקבוע ולנעוץ עמוק יותר את העגמימוּת הנעכרת שפשטה בה עוד קודם־לכן, כשהיתה יורדת במדרגות ויבבות חנוּקות הגיעו לאוזניה מעבר לדלת הדירה שבקומת הקרקע, דירתו של אלכּסנדר כּסיס, והרהור הבזיק בה שהנה אותו ג’נטלמן הריהו שוב מכּה את אשתו. כל כמה שהוא קטן ודק ושביר כזרד המיובש, יש בכוחו להרביץ לאשתו שהיא שברירית ואוורירית יותר ממנו, גם ענוגה ונתקפת חלשוּת. אילולי הליכותיו האומרות כבוד וגינוני התרבות המנומסים אשר לו, לא היו כל סטירות הלחי עם המכּות והבעיטות שהוא חולק לאשתו בחמת־רצח מרגיזות את שושי כל־כך. בפרצוף פניו הקטן ומצומק בעל האף הארוך ומחודד מזה, וּשׂערו המקורזל המזדקר חודים־חודים מעבר לקרקפתו מזה, דמה בעיניה למין תרנגול־בר או דוּכיפת מהדסת נוססת את ציצת ראשה לכאן ולכאן בחשיבות יתר. בעלת־הבית, הגברת זיסבּארד, היתה חולקת לו כבוד ושולחת כנגדו חיוך מלא הערצה כשהיה נפגש לה במדרגות, והיא שסיפרה לשושי את כל המוצאות אותו ואת אשתו. קשרי־קשרים נרקמו ביניהם מימי נעוריהם ברוסיה, באודֶסה אשר לשׂפת הים השחור, אלא שדרכיהם נפרדו. הוא הפליג לפריס, ואילו היא הגיעה ארצה. עשׂר שנים עשׂה אלכּסנדר כּסיס בפריס, וכשהגיע סוף־סוף ארצה לפני שנתיים ימים מצא אותה, את אלישבע של ימי נעוריו, והנה היא אם לבת בת שלוש. לא נתברר לה, לשושי, מה אירע לו, לאביה של אותה תינוקת בת שלוש – האם נמלך בדעתו ונסתלק מן העולם, או התגרש או נעלם ועקבותיו לא נודעו, גם לא ביקשה לדעת את הפרטים לאשורם ולדיוקם – אם כך ואם כך נכנס מיסיֶה אלכּסנדר כּסיס לביתה של האלמנה או הגרושה או הנפרדת או העגונה אלישבע כדי לחיות אתה באהבה. “כל המכּות והבעיטות” – כך היתה הגברת זיסבארד אומרת, “באות מתוך אהבה. הוא אוהב אותה כל־כך שאין הוא סולח לה את יחסיה עם בעלה לשעבר. כל פעם שהוא רואה את התינוקת הוא נזכר בכך, וכל פעם שהוא נזכר הוא רואה בדמיונו את אלישבע בחיקו של אותו אדם, ומרוב קנאה הוא מכּה אותה ובועט בה.” פרשנותה של הגברת זיסבארד הצליחה רק להגביר בה, בשושי, את חמת־זעמהּ. הרי לכם אהבה של גבר! אם באמת ובתמים אהב אותה כל־כך, מה זה קם ונסע לו לבד לפריס? ואם תאמר שהנסיבות אילצוהו, הרי עשׂר שׂנים תמימות שעשׂה שם הותירו לו שהות די והותר להביאה אליו לפריס או לבוא אחריה לארץ־ישראל! והרי אין לשער שבמשך עשר השנים הללו טמן הוא את האיבר שלו בצלחת! ואם לו מותר לשכּב עם נשים אחרות, מדוע אסור יהיה לה לשכב עם גברים אחרים? וכשהגיע ארצה, הרי לא כיחדה ממנו דבר! גם לא צריכה היתה לספר לו, כי על־כן התינוקת עדוּת חיה היא לכך, ואם אין זה מוצא חן בעיניו שיעזוב אותה לנפשה! אמנם גם אותה אלישבע איננה ראויה לכך שיזילו עליה דמעות של רחמים – איש איננו מאלץ אותה לתת את גֵוָהּ לבעיטותיו, ואין היא שבויה בידיו. אשה שהיתה מספיק עצמאית ומתקדמת בכל הליכותיה כדי להגיע לבדה ארצה ולעשות פה כרצונה ולהביא תינוקת לעולם, יכולה לקום ולעזוב אותו, או לשלוח אותו לעזאזל ולכל השדים והרוחות – אבל עם כל זאת הרי היא המוּכּה והנבעטת ולא המכּה והבועטת. אילו היה גבר באמת, גבר ממש, איש חזק, לא היה נוגע בה באצבעו הקטנה, לא היה מפיל שׂערה משׂערות ראשה ארצה! שאול חיימג’אן המסגר אשר שׂבע מרורות מאשתו כל הימים, לא הרים עליה מעודו אפילו אצבע קטנה, ולוּ רק מסיבה זו שיש בכוחו להרוג אותה במכּה אחת. הוא חזק כל־כך שאין הוא מעז להרים ידו לא רק על אשה – מעשה שלעולם לא היה מעלה על דעתו, אלא אפילו לא על גבר, שמא יהרגנו או יגרום לו זעזוע המוח במכּת אגרוף אחת. שאול חיימג’אן יכול למעוך לא ביד אחת, אלא בשתי אצבעות של ידו השׂמאלית, את כל האלכּסנדר כּסיס הזה, את כּפיס־העץ השברירי שמעז לבעוט באשתו רק מכיוון שהיא חלשה עוד יותר ממנו! ועם כל זאת נחשב המסגר לפרא־אדם בעיניה של הגברת זיסבארד, בה־בשעה שאלכּסנדר כּסיס נערץ עליה כבן־תרבות למופת, מופלג בנימוסים הטובים “וכוֹתב על יהודי תימן, פרס ובוכרה.” הגברת זיסבארד, ככל בני־מינה שרואים רק את עצמם ומתבשלים כל היום וכל הלילה במיץ של עצמם, מתמלאת התפעלות מכל אחד מבני החבורה שלה שפוקח עיניו פתאום ונוכח לדעת שחיים וקיימים גם בני־אדם אחרים פה, אף נחפזת לפרסם בעולם כולו את שמו של אלכּסנדר כּסיס על התגלית המרעישה שלו, שגילה את יהודי תימן, פרס ובוכרה! שושי לא קראה מה שכּתב אלכּסנדר כּסיס על יהודי תימן, פרס ובוכרה, ואם אמנם התעוררה בה פעם הסקרנות לכך, הרי זו נצמתהּ בעודהּ באִבּהּ משום מבט עינו. כל פעם שנתקלה בו במדרגות היה מבט עינו של אלכּסנדר כּסיס שואל אותה “האם קראת כבר את הדבר האחרון שכּתבתי על יהודי תימן, פרס ובוכרה?” והתבענות המובנת מאליה הציתה בה מיניה וביה את סרבנותה לאמור: אני לא אקרא שורה אחת, ואף לא מילה אחת גם אם על גחונך תלך ותכשכּש לפני בזנבך! החוצפה אשר במבטו היא שקוממה אותה כנגדו. אלכּסנדר כּסיס אשר מטבע ברייתו היה ברנש קל וחפוּז ותוֹזז, עומד עמידות־עמידות ומיטלטל אילך ואילך וחוּדי שׂערו פורחים לכאן ולכאן, התאמץ תמיד לשוות לעצמו מין הדרת חשיבות כבדה עם ישוב־הדעת הבוטח בעצמו, גם לומר את דבריו חרש־חרש ואט־אט. במדרגות היה מקדים לה, לשושי, שלום מנומס ומשגר לה, מבעד לברק משקפיו, מבּט מבזיק בזוג עיניים מפתיעות באורן הכחול ומרמזות לה לאמור שהריהו מוכן ומזומן, עם כל היותו איש חשוב ונשׂוּא־פנים, למעשה אהבהבים. רמיזת עיניו זו הדקה־מן־הדקה, שהיו לה פנים לכאן ולכאן: אם תרצי, הריני להוט לעשות בך מיָד מעשה, ואם לא תרצי – לא היו דברים מעולם ואין את רואה אלא מהרהורי לבך, העלתה בה את חמתה להשחית וגרמה לה להשיב לו שלום צונן, מסתייג ומרוחק עוד יותר מכפי שנתכוונה מלכתחילה. הרי לך חוצפה של תרנגול מתנשׂא על המזבּלה שלו! כסבור הוא שעליה להתמסמס מרוב נחת מן הכבוד המופלג שנעשה לה, ולהתעלף מגודל ההתרגשות מן האושר העילאי שנפל בחיקה להיות חשוּקתו של אלכּסנדר כּסיס, של אותו עני מרוּד שצנח על אלישבע המסכּנה רק מכיוון שאין לו בכיסו פרוטה לפורטה, שאין לו אפילו כדי שׂכירת חדר בשיתוף עם עוד דייר, – ומכיוון שבּהמון רחמיה נתנה לו אותה טיפשה דריסת רגל בביתה, נעשה הוא אדון עליה וגמל לה בסטירוֹת לחי ובבעיטות!

יבבותיה החנוקות של אלישבע מבעד לדלתו של אלכּסנדר כּסיס מזה, והעכבּר הנטרף תחת חיוּכו המרושע של החתול הנתעב מזה, טרדו את שושי באותו יום רביעי מן ההתבוננוּת ביהודים המתפללים אל אבני הכּותל, ואף אחרי שחזרה והעבירה את קצות אצבּעותיה לכל אורכּה של אבן אחת בנדבך התחתון העתיק לא נחה עליה כל רוּח או בת־רוח שהיא, גם לא גוון או בן־גוון של השתאוּת מתנצנץ וקוֹרץ וחולף כלא־היה. בדרך־כלל שָרתה עליה הרוח מן הרגע שהיתה מגיעה למקום ונוגעת באחת האבנים העתיקות, ואף אם לא צללה פנימה, וכשלא היתה זו אלא נגיעת רפרוּף של סילון דק נמוג בּן־רגע שאין לדעת אפילו את צביונו ומאיזו רוח בא ולאן הוא נושב, היתה נימה של השתאוּת זעה בתוכה מיד ומרטיטה בנות־גלים סביב־סביב. לפעמים היתה הרוח שוטפת ומציפה אותה במכּה אחת, וגם אז לא ידעה לאן זו נושבת ואם אמנם תסחַף אותה במסלול שראתה בהרהורי ליבּהּ בעשותה את דרכה אל הכּותל. כמה־וכמה פעמים אירע לה שנשארה בתחום האבן עצמה והרוח לא נשתנתה מן הרוח שהיתה אוחזת בה ליד “המגדל הנרדם” או בתוך המצוּדה של מגדל דויד. מַמש האבן שהחזיקה מעמד כל אלה אלף השנים ועוד אלף השנים וממש הסיתוּת המדוייק והדק של כל אותם חרשי־האבן שהוציאוּ את חלומותיו של הורדוס מכוח רוחו אל פועל אמנות הבניין, ויחסי השיעורים היפים כל־כך בכל אחד מגוּשי־הענק הללו בין האורך לרוחב ובין השׂפה המשוקעת המקיפה במסגרת את האבן לבין זיז פניה, ודקוּת התיאום ההולם להפליא אבן לאבן למרות היות כל אחת מהן שונה מחברתה – ממש כל הכוח הגדול והיפה הזה, זה ההדר החצוב בּבשׂר הסלע, הסיע אותה במנגינת געגועים אל המגדל שלה, המגדל של מרים, אם כי ידעה גם ידעה שמרים לא גרה במגדל שנשׂא את שמה אחרי מותה. מעל לחומה התרוממו המגדלים רבועים ומוצקים כמוה, ובטוב דבק האבנים וביופיין לא עלו עליהן כל אבני ההיכל. על יסודות המגדלים המוצקים נבנו חדרים מפוארים ועליות על גבּם, ובהן אגנים למקוֵה מי הגשמים ושלבּים רחבים אל כל עליה ועליה. תשעים מגדלים היו בחומה השלישית, ומגדלי החומה התיכונה ארבעה־עשׂר במספרם, והחומה הישנה נחלקה לשישים מגדלים, ומעליהם התנשׂאו שלושה מגדלים – מגדל היפיקוס ומגדל פצאל ומגדל מרים. מגדלים אלה נפלאו בגודלם וביופיים ובחוסנם מכל מגדלי העולם כולו, כי מלבד רוח המלך הנדיבה וקנאתו לכבוד ירושלים, הוטבעו בהדר הבניינים האלה רגשות־לב־האדם־אשר־בו, בהקדישו אותם לזכרון שלוש הנפשות היקרות בעיניו מכל, נפש אחיו ונפש אוהבו ונפש אשתו אשר על שמם קרא את המגדלים. אחיו ואוהבו אבדו לו במותם מות גיבורים במלחמה, ואת אשתו מרים הרג בקנאת אהבתו אותה. מגדל היפיקוס, שנקרא על שם אוהבו של המלך הורדוס, היה מרובּע ולא נמצא בו מקום נבוב, ומגדל פצאל, שנקרא על שם פצאל אחי הורדוס, דמה בתבניתו למגדל המאור אשר בפארוס, המנחה את הבּאים לחוף אלכסנדריה, אבל עלה עליו במידת היקפו וגם מרחץ נמצא בו, וּבהדר חדריו לא נפל מבּית־מלכים. והמגדל השלישי הוא המגדל של מרים שנקרא על שם המלכּה, והעליות אשר על גבו עוד עלו בהדרן ובתפארתן על יתר המגדלים כי על־כן חשב המלך שראוי הוא המגדל הזה להיות מקושט כיאות וכנאה לאשה אשר שמה נקרא עליו, יותר מן המגדלים האחרים הנקובים בשמות הגברים, כשם שהללו חזקים יותר מן המגדל של האשה. ונפלא היה גם גודל האבנים, כי לא מאבני השׂדה הוקמו המגדלים האלה, ואף לא מן האבנים אשר ישׂא אותן אדם בכתף, כי אם אבני־גזית, כולן שַיש לבן, ואורך האבן האחת עשרים אמה ורוחבּהּ וקומתה עשר, עשר אמות, והן הוצמדו אשה אל רעותה עד כי נדמה מגדל מרים לעין רואהו כבנוי כולו סלע אחד אשר חלו בו אחר־כך ידי הסתתים ונתנו לו את תבניתו ועשו מקצועותיו ולא ניכּרו הסדקים בינות לאבנים הצמודות. הוא ניצב בצפון החומה ומבַּית חוּבּר אליו ארמון המלך אשר קצרה לשון האדם למנות את שבחוֹ כי היה כלול בהדרו ובפאר חוסנוֹ ומסביב לו התנוססה חומה גבוהה שלושים אמה ובה מגדלי פאר ברווחים שווים וחדרים גדולים לסעודה ויציעות אורחים למאות. מַרצפות כל האולמות והחדרים והלשָכות אבנים יקרות שונות בצבען שהובאו למכבּיר מכל הארצות, וסיפון החדרים נפלא בקורותיו העצומות המצופות לתפארת, ואין קץ למספר החדרים ולעושר תכונתם ושִפעתם. וכל חדר מלא כלי בית, רובם עשׂוּיים כסף וזהב, ואִסטוָניות מסביב לחדרים השׂתרגו יחד, ועמודים מעמודים שונים ניצבו בהם, וחלל האוויר היה ירוק כולו, כי עצים מעצים שונים צמחו שם, ובינות לעצים שבילים ארוכּים לשׂוּח ובריכות עמוקות סביב, ומקווי מים ומזרקות־נחושת רבות מאוד קולחות מים ומסביב לבריכות מגדלונים לשובכים של יוני הבית, כי על־כן אהב הורדוס לגדל יונים ועל שמו נקראו יוֹני הבית בשם “יוני הַרדֵיסָאוֹת”, אך יותר מכל – יותר מן השלטון ויותר מן העוז ויותר מן התפארת ויותר מאמו ויותר מאחותו ויותר מכל היונים כולן אהב את מרים החשמונאית, את בּת המלך היפה, האצילה, הענוּגה, הגאיונה בענוָתהּ, הנחשקת ביהירותה, אמיצת־הרוּח בדקות לגלוגהּ, מוחצת ומחממת את הלב באחד מבּט ממבּטי עיניה, ועיניה נוטפות אור.

היא נשׂאה סביב עיניה מן האבן האפורה־כתומה־לבנה־ורודה אל להקת היהודים המתפללים אל הכּותל. בסמוך אליה היו שניים יושבים על־גבי שרפרפים, מתנועעים אילך ואילך, קדימה ואחורה, וקוראים מתוך סידוּרים קטנים בקול בוכים. כל הזמן היתה יבבתו הממושכת של הקרוב אליה ביותר – והוא איש בעל־בשר ואגלי זיעה פורצים שופעים בנקבוביות עורפוֹ האדום התָפוח – חולפת על־פניה מבלי שתטריד אותה מהגיגיה, עד שלפתע ננערה משהבחינה אוזנהּ, מבעד להתיַפחויות הצורמניות ולמלל המטושטש הנוזל מתחת לנחיריו, בכמה מילים מדהימות ביופיין ובסתירה התהומית שבין טעמן, טיבן ומשמעותן, לבין אופן הגייתן ויציאתן מן הפה שסוחט אותן קרעים־קרעים של אנחות וגניחוֹת ומחיטות חוֹטם. “…מור ואהלות קציעות כל בגדותיך מן היכלי שן… ניצבה שיגל לימינך בכתם אופיר… שמעי בת וראי והטי אוזנך ושכחי עמך ובית אביך… ויתאוו המלך יופיֵך כי הוא אדוניך…” קונן מרה בקול חנוק דמעות ומאנפף והתנועע קדימה ואחורה כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם והמובן מאליו והמסתבר־מתוך־עצמו שהיכלי שן ומור ואהלות וכתם אופיר הם מן האסונות האיומים הללו אשר כל שומעם תאחזנו פלצות. “אין הוא מרגיש כלל שאין כל קשר שהוא בין מה שהוא אומר לבין מה שהוא רוצה לומר,” חשבה שושי ונזכּרה בדודה אלקה השוכבת בבית־החולים ומנסה לומר לה משהו חשוב. היא היתה אז ילדה קטנה, והיתה זו שנתה השניה בבית־היתומות, והיא היתה גלמודה בעולם. איש לא בא לבקר אצלה במוסד פרט לשתי נשים זקנות, הדודה אלקה והדודה אתיל, שלעולם היו מופיעות במפתיע ומביאות לה כל מיני דברים טובים, עוגות וביסקויטים וחפיסות שוקולד ולפעמים אפילו שׂמלות צבעוניות מדיפות ריח חזק של נפטלין מהול בִּמְסוֹס עץ וּבעובש מרתפים. למעשה לא היו הן דודותיה אלא קרובות־רחוקות של דודתה היחידה שגרה באמריקה ואשר על קיומה נודע לה רק מפי השמועה, שכּן לא ראתה אותה מעודה. יום אחד הודיעה לה המחנכת שהדודה אלקה לקתה בשיתוק והריהי שוכבת בבית־החולים, וכעבור ימים מספר הופיעה הדודה אתיל כדי לקחת אותה לביקור־חולים אצל הדודה אלקה. הדודה אלקה שילחה אליה ממיטתה חיוך חם וטוב וניסתה לומר לה משהו חשוב, אלא שמפיה לא יצאה אלא מילה אחת שחזרה ונשנתה, “…שוּלחן… שולחן… שולחן… שולחן… שולחן… שולחן…”

“היא רואה הכל ושומעת הכל ומבינה הכל ודעתהּ צלולה לגמרי,” הסביר לה, לשושי, הספרן של ספריית בני־ברית שהיה יושב על כיסא סמוך למיטה ומוחט את משקפיו העבים במטפחת ועיניו הערומות בוהות בטשטוש של קוצר־ראיה – “אלא שאין היא מסוגלת לדבּר. מרכּז הדיבור נפגע, וזה מרגיז אותה וגורם להתרגשויות שמזיקות לה עוד יותר.” בזעם־אין־אונים גובר והולך על המילה “שוּלחן” שגוזלת את מקומן של כל המילים שצריכות לצאת מפיה, עשתה החולה מאמץ עילאי בשׂפתיה ובלשונה המבצבצת ובעיניה ובלסתותיה ובכל פניה שנתפצפצו בהעוָיות וריתוּתי־ריתותים לומר בדיוק את אשר מבקשת היא לומר, אלא שמכוֹנת הדיבור, אשר מאז קלקוּלהּ חדלה לשרת את הדודה אלקה והפכה לה לאבן־נגף ולרועץ, המשיכה להשמיע את המילה האחת “שולחן” בכעין התעללות מכוונת בזדון, כאילו היה הגוף עבד מתפרץ מפני אדוניו, מפני הנפש ששלטה בו עד עתה, ומכיוון שתפס את השלטון בידיו הריהו מתנקם בה, בנפשה של אלקה, על כל השנים שהיה הוא משועבּד לרצונה. פניה של החולה האדימו וגידים השׂתרגו בצוָארהּ ושטף דמעות פרץ מעיניה. אחר עשתה סימן בידה האחת שלא לקתה בשיתוק, והספרן הגיש לה עיפרון ופיסת נייר, אלא שזו רעדה כל־כך מחמת החולשה עד שיצאו מיני שרבּוטים קלושים ללא כל סימן ברור. עתה שלחה לה, לשושי, מעין חיוך מתנצל ומבט מרגיע, כאילו חששה החולה שמא נתבּהלה התינוקת מכל מה שראו עיניה פה. היא מתה כעבור יומיים, ושושי לא ידעה מה ביקשה אלקה לומר לה לפני מותה.

“אלקה הזקנה ידעה בשעת גסיסתה מה שהחמוֹר הנוֹעִר הזה איננו יודע, שאין כל קשר בין מה שהוא רוצה לומר לבין מה שהוא אומר,” הירהרה שושי בכעסה על היהודי הזה שמעוות ומכער ומנוול את המילים היפות האלה, וכתהודה להרהוריה התנער פתאום היהודי השני והתחיל לקונן בקול גדול, “אוי, אוי, אוי, אשר בנינו כנטיעים מגודלים בנעוריהם, אוי, אוי, אוי, בנותינו כזוויות מחוטבות תבנית היכל…” ורק אז נתחוור לה, לשושי – מה שצריך היה להסתבר לה מיד – שכּל אחד מן השניים הללו הסמוכים אליה אינו שקוע בתפילה מסויימת כלשהי, אלא משמיע פרקים משלו, על־פי צרכיו, אלו מזמורי התהילים שיָפים הם לכל שעת צרה וצוקה, שמגינים הם על הילדים הקטנים מפני האסכּרה ומפני השדים ומפני הרוחות ומפני הליליות ומפני כל הפגעים הרעים, שמבטיחים הם פרנסה ביד רחבה, שמכפרים הם על כל החטאים והעוונות והפשעים, ומעל ומעבר לכל אלה: מי שאומרם בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם־הבא.

היהודי־אדום־העורף מחט את חוטמוֹ בקול תרועה, ניגב את הזיעה מעל פניו ומעל עורפּוֹ, ומשהחזיר את המטפחת לאיזה שהוא כיס נסתר בחוצנוֹ, חזר לקריאת פרקו במִשנֶה התעוררות תוך טלטולי גוף קשים ונפנופי זרועות ופרישׂת כפיים כאומר לא רק להדביק את היושב לצידו, אלא גם לנצח אותו בהבקעת השער לאוזניו האטומות של הכותל. “זה לא יועיל לך,” ענתה לו שושי בליבּה מעבר מזה. “להפך: כּכל שתצרח יותר ותגנח יותר ותתנענע יותר ותנופף יותר בזרועותיך, כן ייסגרו בפניך שערי גן־העדן וכן יינעלו על מנעול ובריח. וככל שתתעלל במילים היפות ותעוות אותן ותכער אותן, כן אשלח אותך מהר יותר לגיהנום!” והיא עצמה תמהה על המשׂטמה הגואה בליבּהּ ככל שזה מרבה להתפתל ולקרוא אל הכותל בקול גדול, שאם קודם־לכן היה לה בליבּה עליו רק משום שהוא ממאיס את המילים ומסרס את משמעותן, הרי מן הרגע שנתנה דעתה על כך שאין הוא עסוק בפיוט רגשותיו אלא בעבודת־קודש מזורזת ונמרצת להשגת זכויות בעולם־הזה ולצבירת קרן קיימת לעולם־הבּא, הפך הכעס שבליבּה לתיעוב עויין. “באמת, שושי, מה זה קרה לך היום?” ניסתה ללמד עליו סניגוריה לפני שתשלח אותו לעזאזל בו־במקום וכמות שהוא, בעיניו העצומות בדבקוּת ובגופו המיטלטל ובפיו הממלמל פסוקים. “אולי אין כאן כל חישוּב שהוא, לא חישובי זכויות בגן־העדן ולא תחשיבי אשראי בעולם הזה, אלא אך ורק כּאב! איש מסכן וחלש ועלוב ומדוכא ומוּכה וחסר־כל. ואל מי יפנה אם לא אל אביו שבשמים? הוא חולה אנוש. הוא יודע שמחלתו אנושה, ושאין תרופה לה. הוא יודע שימיו ספורים, ולא יוכל כּלכּל עוד את הכאבים הנוראים האלה!” אבל לימוד הסניגוריה, למרות שנתקבל על דעתה של השופטת העליונה, לא חדר אל ליבּהּ ולא צלח לעורר אפילו נימה דקה אחת של רחמים על אותו אומלל, ובמקום שיקרב אותה אל צערו של העוֹתֵר העומד־לדין, העמיק בה את משׂטמתה אליו מכיוון שהעלה לפניה את פרצוף פניה של תקוָה הצרחנית שירדה לחייה גם ביום וגם בלילה בכיתה גימ"ל. גם לה היה מין עורף שמן שכזה וגם היא היתה פורצת בצריחות אימים עם כל חבטה קטנה שקיבּלה בשעת משׂחק, ואפילו הקדימה את הצריחה למכָּה: בו־ברגע שמעדה רגלה, ועוד לפני שנחבלה, כבר היתה תובעת את רחמי העולם כולו בצריחותיה, והמחנכת של כיתה גימ"ל, שהיתה בהמה גסה לא פחות מתקוָה תלמידתה, היתה נענית לה ראשונה. אם משום חולשתה, שלא היה בכוחה להתגבר על הצעקניות, ואם משום אדישותה למתרחש בקרב בנות הכיתה, שלא ביקשה אלא לקנות שלוָה לעצמה בדרך הקלה ביותר, ואם משום שבאמת ובתמים לא הבינה אלא את לשון הצריחה והיבבה – אם כך ואם כך היתה הגברת כוהן, אותה מחנכת של כיתה גימ"ל, נענית לכל מי שצורחת בקול רם יותר. תקוָה היתה נטפלת לה, לשושי, ומציקה לה לא רק ביום אלא גם בלילה מכיוון שהמורה השכִּינה אותה במיטה הסמוכה, וכשביקשה שושי – מבלי להתלונן ומבלי להלשין – להחליף מיטה, נתנה בה הגברת כוהן מבט מופתע: נשׂגב מבינתה מדוע תרצה שושי להתרחק מתקוָה שהיא “ילדה רגישה כל־כך!” בסוף שנת הלימודים, כשנערכו ההכנות למסיבת הסיום, התמוטטה קורה מתפאורות הבּימה ונפלה על שתיהן, על תקוָה ועל שושי. שושי חשה שנשימתה נעצרת מרוב כאב, אבל הגברת כוהן נחפזה אל תקוָה שפרצה בצריחות. מבעד למסך הכאב שמעה שושי את המנהלת פונה לגברת כוהן ואומרת לה בזעם עצור: “הניחי את תקוָה ובואי מיָד הנה. אינך רואה שהילדה נפגעה קשה?” והגברת כוהן משיבה לה במין תוקפנות מתגוננת, “איך אני יכולה לדעת? מי שצועק יותר – סימן שכּואב לו יותר!” ובמשך כל הטיפול המכאיב – הרופא תפר את הפצע בכתף – לא צעקה שושי. רק דמעות של בכי חרישי זלגו מעיניה ללא הפוגות. להפתעתה נטל אותה הרופא בזרועותיו אחרי הטיפול והעניק לה שתי נשיקות, נשיקה על כל לחי. “את הילדה הכי אמיצה,” אמר לה, ולמנהלת הוסיף בחיוך “מחונכת יפה. רואים שבּאה מבּית טוב.” זה היה הרגע הטוב היחיד בכל כיתה גימ"ל, ושושי הצטערה רק שהגברת כוהן, שנשארה במוסד, לא שמעה את דבריו של הרופא.

“אז מה?” פנתה אליו בחיוך דק על שפתיה ועיניה הכחולות התנצנצו, “כסבור היית שביום־הדין תעמוד לפני הגברת אלה כוהן? חשבת שעתיד אתה ליתן דין־וחשבון לפני מין בהמה גסה ומטומטמת שאומרת ‘מי שצועק יותר – סימן שכּואב לו יותר’?”

“האשמה זו נטוּלת כל יסוֹד שהוא!” לימדה עליו שושי סניגוריה בעליצות גוברת והולכת למראה הנשר הגדול, גדול הכנפיים וארך האיבר, מלא הנוצה אשר לו הרקמה שהיה מרחף מעל לשופטת העליונה העדויה זהב וכסף, כיאות למעמד: עטרת כּתם אופיר לראשה, וצמידים של כּסף היו לה על ידיה ורביד של זהב לגרונה ועגילי־כסף על אוזניה ונזם־זהב על אפה נמשך מאוזן לאוזן. למראה נזם־הזהב על אפה של שושי השופטת העליונה, ניצנץ ההרהור בליבּהּ של שושי הסניגורית שהכל טועים! הכל סבורים שנזם איננו אלא הטבּעת המפארת את חוטם האשה הכּושית, בה־בשעה שטבּעת זו שנעוצה בין הנחירים נקראת חח, ואילו הנזם הריהו, למעשה, אותה מחרוזת נמשכת מאוזן לאוזן כמין צעיף משולש עשוּי גדילי־זהב. משב משכּר של מור אהלות וקציעות מילא את היכל השן עם כל תנועה מתנועות ידה של השופטת שהרתיעה את שובל רקמת השרוול כדי להטבּיל את נוצת־זנב־הטווס בקסת דיו־העפצים. היתה לה אדרת־משי סגולה על־גבי שׂמלת־השש הארוכה, ומשהקיפה רגל על רגל נתגלו קצות נעליה העשוּיות תחש. כנזם־הזהב כן גם נעלי־התחש הסבּו את תשומת־ליבּהּ של שושי הסניגורית לטעות הנפוצה בהמונים הסבורים שתחש הוא עור של עיזים, בה־בשעה שלמעשה אין התחש אלא אותו צבי בעל קרן אחת ישרה ומחודדת כחנית בראשו שמצוייר בסמל בית־המלכות הבּריטי והמכוּנה בשׂפה האנגלית בשם “יוּנִיקורן”. מעורו של אותו תחש נתפרה אדרת המשכּן, וכבר נאמר במפורש על התחש “ולא הכּירו בו חכמים שבאותו הדור אם מין חיה הוא או מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו, למשה, ונעשה ממנו משכּן – ונגנז.”

“חבל שלא חשבתי בעוד מועד, לפני שנִגנז התחש, לעשות מעורו גם כפפות ותיק של יד שיתאימו לנעליים,” אמרה שושי בליבּהּ, ועם שהרגישה שמחשבותיה מתפזרות באמצע לימוד הסניגוריה, ושעלולים שם בלשכּה לגעור בה על שאין היא ממלאת את תפקידה כראוי, ואפילו להשתמש בה – חס וחלילה – כהוכחה וכראיה ניצחת לטענתם של אותם חשוּכים צרי־אופקים ומרושעים האומרים שאין האשה ראויה, אף לא מסוגלת מעצם טבעה וטיבה, להתמנות לתפקיד כלשהו בבית־המשפט העליון לצדק – חזרה וקראה בקול גדול וניפנפה בידה להדגשת הדברים ולהאדרת הרושם, “האשמה זו, כפי שציינתי בפתח דברי, לא זו בלבד שנטולה היא כל יסוד שהוא, אלא אף מנוגדת תכלית הניגוד לעצם טבעו של הנאשם ועומדת בסתירה למוּשׂגי היסוד של ההלכה היהודית, המסורת היהודית והמנהגים היהודיים אשר לתוכם נולד ועל בּרכיהם גדל ובתוכם חי כל הימים. הנאשם לא יכול היה להעלות על דעתו, גם לא לראות בחלומותיו הרחוקים ביותר, שעתיד הוא ליתן דין־וחשבון לפני הגברת אלה כוהן משום שאין האשה בבחינת אדם שלם שמסוגל וראוי הוא לתפוס מקום כלשהו במנגנון החוק, הצדק והמשפט! החברה היהודית לא זו בלבד שאוסרת היא על האשה לשמש בתפקיד של שופט או דיין או פוסק או עורך־דין, אלא אף סוגרת היא בפניה את הדלת לבית־המדרש, את עצם האפשרות ללמוד את ההלכה. ואם לא די בכך – וּבכדי להראות לה בדיוק את מעמדה בעולם ולאיזה סוג של יצורים שייכת היא – אין היהדות מרשה לה, לאשה, אפילו להעיד בבית־המשפט! וכי מסוגל היה הנאשם להעלות על דעתו שהגברת אלה כוהן תשפוט אותו, בה־בשעה שידוּע לו שאותה גברת אלה כוהן אינה רשאית להופיע בבית־הדין אפילו בתורת עדה? הרי הלכה מפורשת היא שעשׂרה הם הפּסולים לעדות, וכל מי שנמצא בו אחד מהם, הריהו פסול לעדות, והם – הנשים והעבדים והקטנים והשוטים והחירשים והסוּמים והרשעים והבזוּיים והקרובים והנוגעים בּעדותם. נשים פסולות לעדות מן התורה, שנאמר: ‘על־פי שניים עדים’ – לשון זכר ולא לשון נקבה. וכן גם הטוּמטוּם והאנדרוגינוֹס פסולים מפני שהם ספק אישה! כּבוד בית־הדין־העליון־לצדק: אם הטומטום והאנדרוגינוֹס פסולים רק מכיוון שעלול להימצא בהם, חס־וחלילה, איזה יסוד נשי, מה ערך יש למי שהיא כּל־כולהּ אשה, שלמה ומושלמת בנשיותה? אם מִטבע בּרייתה נמנית האשה על הבּריות הלקויות, הפגומות והמאוסות, כגון השוטה והחירש והעיוֵר והרשע והבּזוּי והטוּמטוּם והאנדרוגינוס, הרי לא ייתכן כּלל שתגבּיה שֶבת על מרומי כס המשפט!” – ואמנם נאלצה שושי הסניגורית להרים את ראשה כדי שהשופטת העליונה, היושבת על מרומי כס המשפט שמרחף ונוסק מעלה־מעלה, לא תיעלם כליל מעיניה: כס המשפט העשׂוּי אבן־ספיר עמד באמצע במה עגולה, שעיעה ובוהקת כעין הקרח ונישׂאת על־גבי כנפיהן הפרושות של ארבע הדמויות. וזה מראיהן, דמות אדם להן, וארבעה פנים לאחת וארבע כנפיים לאחת, ורגליהן רגל ישרה וכף־רגליהן ככף רגל עגל והצלמים כולם נוצצים כעין נחושת קלל. וידי אדם מתחת כנפיהם ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור ופני נשר מהשׂמאל. אופַן אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו של כל אדם, ומראה האוֹפנים ומעשׂיהם כּעין תרשיש, אופן בתוך אופן לכל עבר, ולא יסבו בלכתם. ובלכת החיות ילכו האופנים אצלם, ובהינשׂא החיות מעל הארץ יינשׂאו האופנים: בלכתם ילכו ובעמדם יעמדו ובהינשׂאם מעל הארץ יינשאו האופנים לעומתם, כי רוח־החיה באופנים. ובהינשא המרכּבה מעלה נכנס כס המשפט אל הנוגה העליון כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום גשם, והשופטת זהרה בכל צבעי הקשת. “כבוד כס המשפט העליון” – קראה שושי הסניגורית וקולה הידהד והכּה גלים בצבעי הקשת שריצדו אילך ואילך סביב פניה הזוהרים של השופטת העליונה – “הנאשם לא ראה אפילו בּרעים שבּחלומות הבלהה שלו שעתיד הוא ליתן דין־וחשבון לפני נקבה, והעובדה שהוא ניצב לפני כבוד השופטת העליונה מכּה אותו בתמהון־לבב לא פחות משהיתה מהממת אותו התגלית שאלוהים אלוהי אברהם ואלוהי יצחק ואלוהי יעקוב, איננו איש אלא אשה!”

השופטת חייכה, וחיוכה גם הוא עירבּל גלים בנגוהות צבעי הקשת המקיפים אותה סביב־סביב, “נאום הסניגוריה,” אמרה השופטת באותו חיוך סתום שניתן לפרשו לכאן ולכאן, ושושי הסניגורית עקבה אחרי כל מוצא פיה מתוך מאמץ, כי על־כן קשתה עליה ההאזנה משום ההתרחשויות: השופטת העליונה קמה ממקומה בו־ברגע שהחלה מדברת, ובאוספהּ את שולי אדרתה הסגולה ננער שוּב משב בּוֹשׂם האהלות והקציעות וריחף ובא עד לנחיריה של שושי הסניגורית שנשמה מלוא ראוֹתיה את הריח הצלול והרענן והעז והטוב והתערסלה לקראת תנומה נעימה על־גבי המיית מים רבים. פתאום חרדה משהפכה ההמיָה לקול המוּלה כקול מחנה. רק אז הבחינה בכך שההמוּלה באה ממשק מרכּבת כּס המשפט שהיתה נוחתת אט־אט עד שנגעו האופנים ברצפה ונעצרו, ובעומדם רָפו הכנפיים וצנחו ארצה והיו למדרגות. השופטת העליונה פסעה לעבר גרם־המעלות, ותוך כדי דיבּוּר היתה יורדת לאיטהּ בהדר מלכות, נעצרת כּפעם־בּפעם כדי להחזיק במעקה בידה האחת ולהדגיש נקודה זו או אחרת בדבריה בידה האחרת, והילוּכה הגא לא זו בלבד שלא פגם במאום בחן הנשי של תנועותיה, אלא אף הוסיף תּסֶס עצור למקצב חמוּקי ירכיה מבּעד לקפלֵי שׂמלת־השֵש. “– נאום הסניגוריה, עם כל היותו ערוך בטוב טעם, על דרך ההיגיון ובתוספת הראיות הדרושות, הריהו אי־רלבנטי להאשמה. אין הוא ממין הטענה וממין הנידון ואין לו אלא נגיעה קלושה באותה הערת־אגב שהושמעה לגבי הנאשם, ואפילו נגיעה קלושה זו מפרשת שלא כהלכה הערה מסויימת שאיננה לגופו של כּתב־האישוּם. אותה הערה – שהושמעה בצורת שאלה ריטורית מופנית אל הנאשם – לא התיחסה כלל אל המין של השופט או השופטת אלא אל דרך המחשבה והלָך הרוח של השופט או השופטת, לאמור – לא היתה זו שאלה מינית אלא שאלה של מנטליות אשר בה אין חילוק בין זכר לנקבה. הגברת אלה כוהן אשר נזכרה בָּרישא לא באה אלא כדי לשמש דוגמה לאותו סוג של בהמה גסה ומטומטמת שמופיעה בסיפא, בהמה שסבורה שכּל מי שצועק יותר סימן שכּואב לו יותר. בסברה אשר כזאת אין כל הבדל בין גבר לאשה, ומה גם שלשון ‘בּהמה’ אינוֹ לשון שנתיַחד אך ורק לנקבה, אלא לשון כולל זכר ונקבה גם יחד שנאמר: ‘ואיש אשר יתן שכָבתּוֹ בבהמה מות יומת, ואת־הבּהמה תהרוגו. ואשה אשר תקרב אל־כל־בּהמה לרבעה אותה, והרגת את־האשה ואת־הבהמה, מות יומתו, דמיהם בם.’ ואין כל ספק בכך שהבּהמה המופיעה בסעיף השני של החוק המצוטט הריהי בהמה ממין זכר!”

השופטת העליונה הספיקה לרדת שבע מדרגות תוך כדי דיבור, ובמילות הסיום “ממין זכר” נמצאה עומדת מעל פני האריה שבאדם הימני שֶלַמֶרכּבה. דומה היה עליה, על שוֹשי הסניגורית, שהאריה נושא ראשו וּמשקיף בעניין גובר והולך, ובריכּוז נמרץ לעבר אגן־הירכיים של השופטת העליונה, ולפתע נחרדה משהחל השידפון מכּה בפני האריה הקמֵלים והולכים. בפחי־נפש ראתה איך פני האריה המדולדלים מתכּנסים לתוך תווי פרצופו של מר אלכּסנדר כּסיס, ונמצאה אומרת לעצמה שאילולי ראתה זאת במו עיניה, לא היתה יודעת עד כמה זה מפחיד לראות את פני האדם שבַּחיה. “אבל פני האדם אשר בּחיה הרי הם אי־רלבנטיים למשפט, ואסור להם להסיח את דעתי מתפקיד ההגנה שהופקד בידי,” הבזיקה בה המחשבה תוך כדי כך שאלכּסנדר כּסיס שלח לעברה קריצת עין דקה מתוך פני האריה, ובהרגשת אחריות עליונה, ומתוך ידיעה ברורה שכּל מערכת ההגנה נתונה בידיה, קראה לעבר השופטת, “אם לא היתה זו אלא הערת־אגב מטעם כּבוד־בּית־הדין־העליון־לצדק, משמע שהאישום גופו לא הובא לא לידיעת הנאשם עצמו ולא לידיעת הסניגוריה, ובהעדר האשמה יש לבטל את המשפט הנערך כאן ולשחרר מיָד את הנאשם!”

השופטת העליונה לא ענתה דבר אלא המשיכה לרדת ירוד וטפוף אט־אט במדרגות במין חיוך מסתיר סוד שיש בו משום שׂביעות־רצון מלכוּתית מעצמה, וליבּהּ של שושי הסניגורית שקע בקִרבּהּ. אם זו מוצאת שהגיעה השעה להסתלק, משמע שהמשפט כבר נעשה והגיע לסיומו, ואם אמנם נעשה כבר המשפט, הרי אנחנו מנוצחים והכל אבוד, אבוד! לא נותר לנו אלא להאזין לפסק־הדין. ואכן באותו רגע דרכו נעלי־התחש של השופטת העליונה על הרצפה. היא ניגשה אל עמוּד התפילה סמוך לכסאו של הנאשם, שלפה מגילת קלף קשורה בסרט־משי סגול תואם את אריג אדרתהּ, ופרשׂה אותה לפניה על־גבי התיבה. המגילה כתובה היתה פנים ואחור, ושושי הסניגורית אמרה בליבּהּ שכאשר תתחיל העליונה הלזאת בּבת־צחוקה המלכותית הענוגה להאכיל אותו, את הנאשם, בכל מגילת־גזר־הדין־המנומק, לא תהיה זו בפיו כּדבש למתוק, ותוך כדי הרהור הרתיתה בה הרגשה של אפתעה נעימה: עם המילים הראשונות שהגיעו לאוזניה נסתבר לה שאין זה גזר־דין אלא מגילת אישוּם בלבד, ומכאן שהמשפט לא נסתיים אלא עומד רק עכשיו להיפּתח, ועולם כל האפשרויות נפתח לפנינו! עכשיו גם נתחוור לה פשר ירידתה של השופטת העליונה ממרכּבת־כּס־המשפט אל האולם. כל עוד ישבה שם למעלה היתה כל מילה שיוצאת מפיה בבחינת חריצת משפט, ואילו בשלב המוקדם בו אין אנו יודעים במה נאשם האיש, ואם אמנם יש ממש בהאשמה, צריכים הדברים להיאמר במישור ספסל בּעלי־הדין, ולא מטעם בית־הדין אלא מטעם התביעה.

אם כי נשמה לרוָחה עם המרחב שנפתח לפניה פתאום, הציקה לה, לשושי הסניגורית, ההרגשה שמשהו בכל־זאת איננו כשורה פה, והיא הזכּירה לעצמה במחשבתה שעליה לרוץ בהפסקה הראשונה אל לשכּתו של השופט הזקן דן גוטקין במגרש הרוסים כדי לברר אצלו שני דברים: האחד, והוא הפחות חשוב בהיותו טכני בעיקרו, נוגע בעניין קריאת גליון האישום: מי אמור לקוראוֹ, השופט או התובע? – ומכּאן לדבר המהותי – האם אין זה סותר את הצדק ונוגד את יסוד החוק והמשפט שאדם אחד יהיה בעת־ובעונה־אחת גם תובע וגם שופט? האם ייתכן שהפּה שקיטרג הוא הפּה שיחרוץ את הדין? אמנם כס המשפט הזה חורג מכמה־וכמה בחינות מן הכסאות הרגילים שבבתי־המשפט הרגילים, וכן גם לא יטיל איש ספק ברוממות הגבהים עדיהם הגיעה השופטת העליונה ביושבהּ למשפט, אך עם־זאת – ואולי דווקא משום כך – אומרת דורשני העובדה שכּבוד השופטת שאמורה לגזור את דין נפשו של העומד ופניו אל הכותל, היא עצמה מתיַצבת בזה לקטרג עליו! אנחנו שבאוזנינו שמענו את משק כּנפי־מרכּבת־כּס־המשפט שנושׂאת אותה אל על, ובעינינו ראינוה טובלת בכל צבעי הקשת של הזוהר העליון, בכל הניצוצות העקודים, הנקודים והבּרוּדים, ובנחירי אפנו נשמנו את ריח הניחוח היוצא ממנה למרחוק, לא באנו לפקפק – חלילה־וחס – בּכישוריה או בּכשרותה לשפוט, אלא לתמוה ולשאול האם לא צריכה היתה היא, דווקא משום כל מעלותיה המופלגות, לדקדק ביסודות הצדק, החוק והמשפט (שלא להזכּיר את מידת הרחמים במקום שעוסקים אנו בדיני נפשות של העומדים ופניהם אל הכּותל –) ולהטיל את תפקיד הקטיגוריה על אדם אחר? הייתכן הדבר שהשופטת העליונה בכבודה ובעצמה תרד על כנפי החיות כדי לקטרג על מי שעומד לפניה לדין? הלוא שׂוּמה עליה לשמש סמל ומופת ודוגמה לכל השופטים הרגילים, ואם בארזים נפלה שלהבת – מה יגידו אזוֹבי הקיר? אזוֹבי הכּותל יגידו: מה השופטת העליונה גוזרת את דינו של האיש אשר עליו היא עצמה מקטרגת, אף אנחנו נשפוט בעצמנו את כל מי שאנחנו נתבּע לדין! מעשה זה של כבוד השופטת העליונה לא ישמש בידי השופטים הרגילים למיניהם ולדרגותיהם פריצדנט בלבד, תקדים שאפשר להשתמש בו כפי שניתן להשתמש בתקדים אחר השונה ממנו או מנוגד לו הכל כפי צורך העניין ובהתאם לנסיבּות ולגופה של הסוגיה, אלא יהווה לגביהם מקור משפטי וחוקי מחייב.

ניתן אמנם לטעון, כנגד זה, שכפי שהשופטת העליונה יוצאת מן הכלל בִּיפי עיני התכלת המשוּקדוֹת אשר לה ובגוּמוֹת־החן שלחיוּכה ובעטרת הזהב שלראשה ובעגילי הכסף שלאוזניה ובשׂמלת־השֵש שלִבשׂרָה ובנעלי־התחַש שלרגליה וּבַנשר־גדול־הכנפיים־וארך־האיבר המרחף מעליה ובמרכּבת האֵלים אשר בה תרכּב, כן יוצאת היא מן הכּלל וחורגת מן המקובל בסמכויות העליונות המוענקות לה בגין מהותה הנפלאה, שמסוגלת היא, בהיותה מעל ומעבר לדברים כולם, לשמש בעת־ובעונה אחת גם קטיגורית וגם סניגורית וגם שופטת, כפי שהסמכות העליונה בידה לחוֹן ברחמיה הרבּים אפילו את הפושע שנשפט על־פי החוק ונמצא חייב בדין. לאמור – הרשות נתונה לשופטת העליונה, ומה שמותר לה אסור לסתם בּשׂר־ודם, ואל לנו לבקש לרדת לחִקרהּ כפי שאסור לנו – להבדיל אלף אלפי הבדלות – להרהר אחר מעשיו של אלוהים שברא את השמים וכל צבאם ואת הארץ וכל יושבי בה, ובכל מקרה של סבל ויסורים ועינויים ומוות שנראה בעינינו כּמוֹת הצדיק על לא עוול בכפו, בכל פעם שנראה את לשונו של אותו חף מפּשע שהוּמת על לא עוול בכפו, לשונו שהפיקה מרגליות נגררת בּפי חזיר ומלחכת עפר, יהיה עלינו להצדיק את הדין ולהכריז עליו, על האלוהים, שצדק לפניו יהלוך, להעמיד פנים כאילו בּלשוֹן־החף־מפּשע־שנגררת־בפי־חזיר־וּמלחכת־עפר אנחנו רואים את התגלמוּת הצדק העליון הצועד קוממיות לפני אלוהים!

ואפילו כך – גם אם נניח שאלוהים מינה אותה לשופטת עליונה במשפט זה, ובכתב־המינוי העניק לה לצורך משפט זה את כל הסמכויות המשפטיות הבלעדיות השמוּרות לו והמוּחזקות בדרך־כלל אך ורק בידיו – אפילו כך חרגה כבוד השופטת העליונה מן הסמכויות האלוהיות שהוענקו לה בו־ברגע שירדה על כּנפי־החיות־המוּטות־ארצה כדי לקטרג על העומד לדין, שכּן אפילו אלוהים עצמו, בשעה שהוא משמש בתפקיד של שופט, לא זו בלבד שאסור לו לקטרג מטעם התביעה, אלא אף הרשות להטיל את מוראו על העומד לדין ניטלת הימנו, ולפיכך לא זו בלבד שזכּאי העומד לדין לסרב להישפט בפני כבוד השופטת העליונה, אלא אף מחוּייב הוא מכּוח החוק לפסול אותה לשפיטה ולפסיקת דין, ובדיוק כך צריך היה לנהוג אפילו נתגלה לו פתאום שהיא־היא אלוהים בכבודו ובעצמו, שהרי אותו חוק עליון שמגלם את הצדק העליון אוסר עליו, על האלוהים, להיות בעת־ובעונה־אחת גם התובע הכללי, גם השופט וגם המוציא אל הפועל את גזר־הדין כפי שכבר הוּכח במשפט המפורסם של איוֹב איש־עוּץ נגד אֵל שַדַי השוכן במרומים ורוכב ערבות. המשפט נערך בעיר טבריה, סמוך לבית־מדרשו של איוֹב, והמחוקק עצמו, משה, הוא שרשם במו ידיו את פרוטוקול כל ישיבות בית־הדין העליון, שנאמר, “משה כתב ספרוֹ ופרשת בלעם ואיוֹב” (ב"ב, י"ד, ט"ו), ומכאן שהרשוּמות המצויים בידינו מהימנים ומדוייקים הם, ואין איש מטיל ספק בהם כפי שאין איש מפקפק בצדקנותו ובנאמנותו של איוֹב לאלוהים. כידוע לה היטב, לכבוד השופטת העליונה, תבע איוֹב את אלוהים לדין על רצח שבעת בניו ושלוש בנותיו – עשׂר נפשות חפות מפשע – ועל רצח עוד נערים רבים, רועי גמלים, צאן ובקר, שמספרם המדוייק לא נקוב בגליון האישום משום חשש טעות, שכּן רשימוֹת כל הרועים משרתי איוֹב נשרפו באש שירדה מן השמים – רצח המוני שנעשה בזדון, בכוונה תחילה, בדעה צלולה ובידיעה ברורה שכל הנרצחים כולם חפים מכּל פשע, ושאיש מהם לא עשה אפילו מעשה של התגרות, גם לא עלתה על דעתו בהקיץ או בחלום איזו שהיא פרובוקציה נגד רוצחו היושב בַּמרומים. מכיוון שנפתחה ישיבת בית־הדין־העליון־לצדק ואיוֹב נוכח לדעת שהנאשם ברצח, אל שדי, הוא עצמו משמש שם בכל התפקידים כולם ומופיע הן כקטיגור והן כשופט והן כמוציא לפועל את גזר־הדין, מיד פסל אותו לשפיטה בטענה – אני מצטטת את הסטנוגרמה של משה רבּנו – “כי לא איש כמוֹני אעננוּ, נבוֹא יחדיו במשפט, לא יש בינינו מוכיח ישת ידוֹ על שנינוּ. יסר מעלי שבטוֹ ואימתו אַל תבעתני – אדבּרה ולא איראנוּ!” איוֹב סירב להעיד תחת לחץ של איומים ואלימות, וכן גם דרש, באשר הוא התובע את אלוהים לדין, שופט אחר בעל סמכויות גבוהות מִשל אלוהים ובעל כוח רב משלו, או, כדבריו, מוכיח אשר ישית את ידו על שני בעלי־הדין, גם על איוֹב וגם על אלוהים, שופט שיהיה באפשרותו לכפּות את פסק־דינו על אלוהים ושיוּכל לשחרר את התובע איוֹב מאימתוֹ הנוראה של הנתבע אל שדי, ובכל דרישותיו אלה נמצא צודק!

מכיוון שנזכּרה שושי הסניגורית באיוֹב, האיר לה פתאום נימוק נוסף לפסילתה של השופטת העליונה שהחלה זה עתה בקריאת גליון האישום מבלי לתת לה את רשות הערעור על עצם הרכּב בית־המשפט ועל הליכיו המשפטיים. השופטת גם סירבה להכריז על הפסקה של רבע שעה – אותה הפסקה שנדרשה לה, לסניגוריה, לשם התיָעצויות עם השופט דן גוטקין – וכל זאת בטענה שאין כל אפשרות להפסיק דיון שעדיין לא הוחל בו כלל, כפי שאין ההגנה יכולה לערער על כל מה שקשור באישום שעדיין לא הובא לידיעתה. לכשיפורטו כל ההאשמות אחת לאחת תינתן שהות די והותר בידי הסניגורית להכין כּתב־הגנה ולצאת להתיעצויות כפי צורכּהּ. שושי הסניגורית, שנרגעה כליל לא רק משום החיוך שבו סירבה השופטת העליונה לדרישותיה וחן תנועות ידיה בגוללהּ את מגילת הקלף העתיקה ואצילוּת עמידתה השעוּנה קמעה על עמוד הקריאה, אלא בעיקר משום ההבטחה שתינתן לה שהות “די והותר” להכין את כל הדרוש להגנה, המשיכה לטוות במחשבתה את הנימוק הנוסף לפסילתה של השופטת ולא נתנה דעתה על מילות הפתיחה הרשמיות של כתב־האישום. בלאו־הכי תהיה השהוּת בידה לעיין בכל אלה עיון נמרץ לכשיוגש לה הפרוטוקול הכתוב, ואכן כבר ראתה את רַשם בית־המשפט, שהיה יושב בגבו אליה, כותב את כל הדברים היוצאים מפי השופטת בתקתוק מהיר להפליא על מכונת־כתיבה כתומה. צבע בשׂר התפוּז הזוהר שלַמכונה שובב את ליבּהּ, ומשהיטיבה להתבונן בו חלפה בה הרגשה בלתי־נעימה, מין שאט־נפש מהוּל בחרדה עמומה: רַשם בית־המשפט לא היה אלא מר אלכּסנדר כּסיס. עד כּה לא הבחינה בכך משום שהיה יושב בגבו אליה, ועכשיו נסתבר לה שמה שראתה קודם בפני־האריה לא היתה אלא בבוּאת פניו של מר אלכּסנדר כּסיס שנשתקפה בנחושת־קלל הממורטת של פרצוף החיה. החרדה העמוּמה שאחזה בה לא היתה מפני האיש עצמו – מין גרוגרת צמוקה, רבע עוֹף מרוּט שעליו יכולה היתה להתגבר במַכּת יד אחת – אלא מפני מה שהוא מתקתק שם במכונת־הכתיבה. איש שכזה מסוגל לא רק לסלף את כל הנאמר פה, אלא גם לכתוב דברים שלא היו מעולם, וזאת אך ורק כדי להכשילה בתפקידה, מתוך נקמה על יחסה אליו, על שאין היא נענית לרמיזוֹת עיניו, על הבּוּז שהיא רוחשת לו ולכל מעשיו הגדולים עם הקטנים, הָחל בסטירות הלחי שהוא חולק לאשתו וכלה במאמריו המלומדים והתרבותיים על יהודי המזרח. ואולי אין הוא רושם כלל את פרוטוקול ישיבת־בית־הדין־העליון־לצדק אלא סתם מעלה על הכתב את סברוֹת־הכּרס שלו! דרך נאה מצא לו לאלץ אותה לקרוא את יצירותיו הנשגבוֹת בעיני עצמו ובעיני בעלת־הבית בעלת הטעם הבּעַלבֵּיתי – להעמיד פנים של רַשם בית־המשפט ולהגישן לידיה תחת מסוֶה של פרוטוקול התביעה הכללית. מכאן שיהיה עליה, על שושי הסניגורית, לתבוע גם את החלפתו של מר אלכּסנדר כּסיס באדם אחר שיהיה מקובל לא רק על התביעה אלא גם על ההגנה. שושי הסניגורית החליטה לרשום לפניה את הנקודה הזאת וכן גם את הטעם הנוסף לפסילתה של השופטת העליונה לפני שישתכּחוּ מליבּהּ, אלא שלא מצאה כל עט או עיפרון. תוך כדי פִּשפוש בתיק היד שלה העלתה, תּחת זאת, כּף־יד קטנה עשׂוּיה נחושת רקוּעת קישוּטים מעשה ידיה של הדודה אלקה. כף־יד אשר כזאת נקראה בערבית בשם “חַמסִיֶה”, לאמור – חמישיה, חמש אצבעות פשוּטוֹת למזל טוב, ובאמצעיתן אבן תכלת. הדודה אלקה רקעה את כף־יד־המזל ונתנה לה אותה במתנה ליום הולדתה השישי, כשהיתה תלמידה בכיתה אל"ף, ומראה הציף את ליבּהּ בגל של חמימות טובה. היא נשאה עיניה וראתה את הדודה אלקה יושבת שם למעלה, בנוֹגה החשמל הכּחלחל־ירקרק המציף את הבמה הלבנה השעיעה הרקוּעה מעל למרכּבת אַרבּע החיות, ומשקיפה מתוך ריכּוּז נמרץ בִּרשַם־הקוֹל הסובב על צירו ומקליט את דברי השופטת. מראה של אלקה שיושבת שם למעלה ומפקחת על רישום כל הקולות הנשמעים פה למטה לא רק הרגיע את שושי הסניגורית ושיחרר אותה מן התלוּת בשרירוּת ליבּו של אלכּסנדר כּסיס ובפרוטוקולים המפוקפקים שלו, אלא אף נטע בה ביטחוֹן מחמם לב שעתידה היא לזכּות במשפט. מעתה לא יהיה עליה אלא לזכור את הטעם הנוסף לפסילתה של השופטת שהאיר לה מתוך בֵּיתו של איוֹב. היא זכרה שבֵּיתו של איוֹב, שהיה מוקף גן גדול ובו עצים גבוהים עתיקי־עולם, עבי גזע ועבותי נוף, ארזים ואלונים ואלות וברושים, היה בנוי על־פי רוחות השמים, וארבעה פתחים לו כּדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף אותו: הבּא מן הצפון ייכּנס כדרכו, הבּא מן הדרום ייכּנס כדרכו, וכן לכל רוח. וכשנפגשו עניים זה בזה, אמר אחד לחברו: “מאין אתה בא?” – “מתוך בֵּיתו של איוֹב”; “ולאן אתה הולך?” – “לביתו של איוֹב.” את שדרכּוֹ לאכול פת חיטים, האכיל איוֹב פת חיטים, את שדרכּו לאכול בשׂר האכיל בשׂר, ואת שדרכּו לשתות יין – השקה יין. הוא היה ותרן בממונו ועלה בצדקתו וביראת שמים שלו אפילו על אברהם אבינו, ועוד אירע לו מה שלא לכל שהוא צדיק יארע, שנולד מהוּל, ולא היה צורך לא לחתוֹך לו ולא למצוֹץ לו. כשראה אלמנה שלא יכולה היתה להינשׂא אמר עליה שהיא קרובתו והשׂיא אותה, ומעל לכל – מה שחימם ביותר את ליבּה של שושי בכיתה חי"ת בבית־היתומות הכללי – הוא היה דואג ליתומות הקטנות. היה גוזל שׂדה מיתומות, משבּיחה ומחזירה להן משובּחת ונותנת פירות פי שבעים ושבעה. הוא הרחיק עצמו מדִבר המביא לידי עבירה ומן הכּיעור ומן הדומה לכיעור ולא נמשך אלא אל הטוב ואל היפה – אל הכּלים היפים והצוּרות הנאות וביחוד אל הנשים יפות־התואר ויפות־המראה: ליבּו נמשך אל האשה היפה עד כדי כך שצריך היה לאלץ את עצמו להסיט את מבטו מכל אשה שבעולם, כפי שמסר בעדותו בבית־המשפט, “בּרית כָּרַתּי לעֵינָי, וּמה אֶתבּוֹנן על־בּתוּלָה” – מכאן למֵדים אנוּ שהחמיר איוֹב על עצמו ולא נסתכּל אפילו בבתולה, והלוא דברים קל־וחומר: מה אם בתולה זו, שאם ירצה – ישׂאנה לו לאשה החמיר איוֹב על עצמו ולא נסתכּל בה, אשת איש על־אחת־כמה־וכמה! ומפני מה החמיר איוֹב על עצמו ולא נסתכּל אפילו בבתולה? מפני שאמר איוֹב שמא אסתכּל בה אני היום, ולמחר יבוא איש אחר וישׂאנה, ונמצא שאני מהרהר באשת איש. והגאון מוִילנה, שהיה הוא עצמו צדיק וחזה מבּשׂרו מה שהתחולל בליבּו של איוֹב, העיר על כך בהגהותיו מאירות העיניים, “וכי מי יכריח את איוֹב להסתכל בה אחרי שתינשׂא לאיש? ומה שהסתכל בה אז, כשהיתה פנויה, לא היה בזה שום איסוּר! אבל מכיוון שנתן איוֹב עינו בה פעם אחת, נמצא כרוּך אחריה ויהרהר בה גם אחר שתינשׂא!” מתוך עדותו של הגאון רבי אליהו מסתבר שדי לו, לצדיק, לתת עינו באשה, כדי שיחמדה, וכל שהוא גדול מחברו בצדקנותו, התאוָה הבּוערת בליבּו גדולה הימנו, ואין מי שיטיל ספק בצדקתו של הנאשם וביראת־השמים אשר עליו. צדיק אשר כזה, שבא אל הכותל מדי יום ביומו לומר תהילים, די לו לתת מבּט אחד בכבוד השופטת העליונה כדי שדעתו תשתבּש עליו מעוצם התאוָה אליה. הטעם הנוסף לפסילתה של כבוד השופטת העליונה הוא, אם כּן, באשר היא אשה, ולא סתם אשה, אלא אשה יפה ומלאת־חן ומושכת את הלב. כל משך הדיונים, במקום שיתן הנאשם את דעתו על הטענות והמענות, יהיו עיניו חומדות את גופה של כבוד השופטת העליונה, ובמקום להרהר בּדברים היוצאים מפיה, יהיה מנאף אותה בליבּו, ובכך ייגרם לו נזק כפוּל, שיהיה גם עובר על מצוות לא תעשה מפורשת בעשׂרת הדיבּרות, “לא תחמוד”, וגם משובש בדעתו וחסר יכולת להגן על עצמו במשפט. כבוד השופטת העליונה יכולה, אמנם, להפריך את נימוּק הפּסילה הנוסף בטענה הכללית, שהיא מיסוד עצם המשפט והבסיס לכל דין, שהאדם הוא אדם באשר הוא אחראי למעשיו וחופשי לבחור בטוב וברע ואמור להתגבר על יצריו בהתאם לנסיבות ולמצפון ולמוסר ולדרישות החברה אשר בה הוא חי, וכשם שאמוּר הוא לגרש מליבּו הרהורי גניבה ורמיה וכחש והונאה בשעה שהוא מסכּם את חשבונותיו של הלקוח שנכנס לחנותו, כן אמור הוא לגרש מליבּו את היצר לשגל את השופטת בשעה שעומד הוא לפניה למשפט. טענה זו, שיָפה היא לכל, אינה תופסת לגבי תאוַת־בּשׂרים אשר כנגדה הצדיקים הגמורים חסרי־אונים הם לחלוטין, ומתוך התחשבות בחולשתם התקינו במיוחד בשבילם את כל התקנות והסייגים המרחיקים אותם הרחק ככל האפשר מסכּנות שׂדה הקרב, כלומר – מן האשה, שהרי כבר פסקו בכל התקדימים המצויים בידינו, שלגביהם אחורי אשה מסוכּנים יותר מאחורי אריה. מכיוון שחסרי־אונים הם לחלוטין כנגד תאוַת־הבּשרים השלטת בהם, אסרו עליהם סייגי החוק את ההתיַצבות פנים־אל־פנים עם האשה אפילו כשנדמה להם שהם גיבורים שיכולים לכבוש את יצרם, וגם כאשר יבקשו מרצונם הטוב לצאת לקרב כדי לנצח את תאוָתם, כמו שנאמר: “איזה הוא סייג? זו זונה שאומרים לו לאדם אל תלך בשוק זה ואל תיכּנס במבוי זה שזונה יש שם נאה ומשובּחת. והוא אומר, ‘בטוח אני בעצמי שאף־על־פי שאני הולך לשם איני נכשל בה,’ אמרו לו, ‘אף־על־פי שאתה בטוּח בעצמך, אל תלך לשם שמא תיכּשל בה’ שנאמר, ‘כי רבים חללים הפילה, ועצומים כל הרוגיה’.”

“אשר לכל החללים וההרוגים,” אמרה השופטת העליונה בחיוכה המלבּב, “אין גליון האישוּם מרחיב עליהם את הדיבור בשלב זה, אלא מתרכז בהורקנוס הזקן שנפל חלל, ובהרג המלכּה.” שושי הסניגורית ננערה מהגיגי טוִי טענותיה במועקת חרדה. תחילה דומה היה עליה שהשופטת חוזרת על נימוק הפסילה הנוסף כדי להפריכו, אך מכיוון שהתעוררה למתרחש סביב נתחוור לה שהפּלת אותם חללים אינה מָשָל נמלץ לעלילות הפיתוי הנשי, אלא האשמה ממשית המוטחת בּשוֹלחהּ המסכּן היושב ופניו אל הכותל, וגל של זעם מהוּל בפחי־נפש הציף אותה. זעם על עצמה על שלא הקשיבה לגלילת ההאשמה מראשיתה “והניחה לעניינים להִדרדר עד לעלילוֹת־שוא מנקרוֹת עיניים של הרג ורצח!” מתוך דחף בּהוּל להציל בעוד מועד את אשר ניתן להציל צעקה בכל כוחה, “אלוהים אדירים! מה קורה במקום הזה? על איזה רצח מדובר פה?” וצעקתה הידהדה הדים ובני־הדים בּצלילים המתכתיים של נחושת קלל מפרצופי החיות במרכבה עד שגוועה בגלי צבעי הקשת במרומים שמעל לנוגה החשמל המאיר את הבּמה העילית. צעקתה הופנתה אל הדודה אלקה המופקדת על מכונת־ההקלטה שם למעלה, אך מכיוון שזו קשורה היתה למיקרופון ולאוזניות הצמודות לראשה וידיה מעבירות את חוטי החשמל מִשֶקע לשקע בקווי לוּח המרכּזיה, לא יכלה להשיבה דבר. היא רק חייכה אליה מגבהי הבמה הרקוּעה על ראשי החיות ורמזה בעיניה לעברוֹ של רשם בית־המשפט. שושי ניגשה אליו מיד בצעדים נמרצים, אך משנמצאה ממש מעבר לגבּו נעצרה וַתידוֹם. היה זה פשוט מתחת לכבודה לפנות אל אלכּסנדר כּסיס בבקשת עזרה, וכל כמה שהשׂכל הישר הראה לה בעליל את התועלת שתצמח לה, גם נאלצה לכך מחמת הנסיבּות, לא מסוגלת היתה מטבע ברייתהּ להחניף למי שהוא פחוּת ובזוּי בעיניה, והיא הרגישה שאם לא תכרכּר כנגדו בגינוּני חן־חן אלא תסתפּק בפניית נימוּסים צוֹננת, לא יחמיץ הנֵבֶז הלָז את ההזדמנות הנפלאה לסרב לה. רגע חשבה בכל־זאת לדרוש בנימוס את ההעתק של מה שנאמר עד כה בבית־המשפט משום שייתכן שאין הבּרנש שפל עד כדי כך, ומה־גם שבסופו של דבר חייב יהיה להמציא לה את גליון האישום, ואין היא מחוייבת לחכות עד לסיום קריאת כל הסעיפים כולם דווקא, אלא שהחתוּל הנושׂא עכבּר בשיניו שחלף פתאום בדילוג גמיש לפניה ונעלם מתחת לכסאו של אלכּסנדר כּסיס הצמית את מחשבתה זו בעודה באִבּהּ, והיא הסתפקה בהצצה חטופה אל הכּתוב בגליון מכונת־הכּתיבה.

עם הצצה הוצפו עיניה דמעות, והיא כיסתה את פניה בידיה וכתפיה פירכּסו. אלכּסנדר כּסיס נפנה רגע לאחור ודומה היה עליו שהיא בוכה, אלא שלמעשה נתקפה עוויתות של צחוק שעליהן קשה היה לה להתגבר. “רק זה היה חסר לי,” אמרה לעצמה, ותמהה מדוע זה מוטל עליה תמיד – ודווקא עליה, ורק עליה – תפקיד ההגנה על כל אלה? “זה לא ייתכן!” אמרה לעצמה, והפעם בקול רם – “הרי זה ממש מעשה שׂטן – התעללות מכוּונת בי!” אם קודם הטיל עליה בית־הדין־העליון את תפקיד ההגנה על היהודי הלז שאיננו אלא מאוּס בעיניה מחמת היותו מעוּות, וחֶלף כל מסכּנוּתו, הנה עתה נפקחו עיניה לראות שאמוּרה היא להגן על האדם השׂנוּא עליה ביותר בעולם כולו, על האיש האחד והיחיד שמראהו בלבד היה מעורר בה מאז ומתמיד תאווֹת־נקם פרועות, מין השתוקקות אכזרית לרצוח אותו בסכין מטבח דווקא, ולראות במו־עיניה איך בני־מעיו משתלשלים החוצה ונשפכים ארצה ואיך הוא יוצא מדעתו מגודל הכאב בשעת גסיסתו, על אותו עבד־כי־ימלוך שרצח את סבא שלה ואת אחיה ואת שני בניה של מרים החשמונאית ואותה עצמה! כדי לעמוד על טיבו לא נזקקה היא לפסק־דינו של מלך־מלכי־המלכים, הקיסר יוּליוּס אוקטביָנוס אוגוסטוּס שאמר עליו, על הורדוס, שמוטב להיות חזירו מלהיות בנו. הקיסר אוגוסטוס ראה לאחר מעשה – מבחוץ וממרחק רב – עם מי שיש לו עסק, ואילו היא נועדה מבּטן ומלידה לסבול את חמת־רוחו ולשׂאת בּבשׂרה את האכזרית שבכל נקמותיו של אותו ריק ופוחז שהשתלט על העולם, של אותו בּן לאביו האמורי ולאמו החיתית, או – בלשון בני־אדם ובשפת הזמן הזה בו אנו חיים – בן לאביו האדומי ולאמו הנבטית! היא נולדה מאוּחר מדי לתוך עולם רקוּב מדי: כאשר באה היא – בת־המלך ובת־לשושלת עתיקה ומפוארת של מלכים גיבּורים וכוהנים גדולים – לעולם הזה, היה כבר עולמנו המודרני, זה העולם המאוּס והאיום, “עולמם של הנַבָּטוֹמים –” כך היתה היא מכנה אותם, “נבּטוֹמים” – את ממזרי הנבּטים והאדוֹמים שהשתלטו על עולמנו המודרני. היא היתה מסתגרת בארמון לא מפני שכּל כּבודה של בּת־מלך בּביתה פנימה, אלא מכיוון שהעולם בחוץ, זה עולמם של הנבטוֹמים, החריד אותה, ויותר משהפחיד אותה היה נתעב ומאוּס בעיניה. מבעד לוִילונות החלון היתה רואה אותם, את הנבּטוֹמים הללו מסתובבים ברחובות ושולחים לכל עבר את מבּט עיניהם הסמוכות זו לזו מתחת למצחם הנמוך וצר – זה המבט הנבּטוֹמי אשר פרט לחמדנותו ולתבענוּתו ולחוצפתו המתגרה, לא נשקף ממנו אלא טמטום מעומעם. כּבהמות דחוסות ואסורות במכלאות חשוכות אשר קוֹרָא להן פתאום דרור היו הם מתפרצים ועטים, דוחקים ונדחקים ונלחמים זה בזה להשׂגת הדבר הפשוט ביותר העומד לרשות הכלל וניתן חינם לכל תושב, כגון מי שתיה מן המזרקה בקרן הרחוב. הנה הגיעה זה עתה כנופיה – משום־מה היו הם מתגודדים תמיד כנוּפיות־כנוּפיות – מִמכוור או מן המדבּר או מנקיקי הסלע האדום שלאחד ההרים הרחוקים, ובצמאונם מחום היום ומן הדרך הארוכה גילתה עינם לפתע את המזרקה הנאה, גלופת הרימונים ולולבי־התמרים, והם התנפלו עליה בשצף־קצף כעדת כלבים נובחים וחושׂפי שיניים במלחמת־הקיום: מי שלא יגיע ראשון ולא יילחם על מקומו, לא יזכּה לשתות מן המים, ואכן איש מהם לא זכה לשתות מן המים. במלחמתם על המים נשבּר צינור המזרקה ונסתם. המים פסקו מִזרוֹם, וכנגד זה נזל דם מן הנשיכות והשׂריטות. אחר־כך המשיכו לשבּור את המזרקה ולהחריב את קישוטי הרימונים והלולבים מתוך זעם על המזרקה שפסקה לתת מים ומתוך שׂנאה אליה: מזרקה זו שהיתה נותנת מים בשפע לכל יקירי ירושלים, חדלה לתת את מימיה להם, ורק להם, מתוך איפה ואיפה, מתוך אפליה, מכיוון שהם אינם נמנים על יקירי ירושלים, מכיוון שהם נחותים ובזויים בעיניה. האוויר עצמו נעשה דחוס למראיהם והחל משניק אותה לא רק משהופיעו הללו בהמוניהם, אלא אפילו כשהיו מהלכים בשלושה או בשניים. לפעמים די היה במראהו של אחד מהם שמגיח מעבר לפינה כדי שיחסר לה אוויר לנשימה. פעם, כשהיתה עדיין יוצאת החוּצה, לא היה ההמון מטיל עליה אימה, אבל זה היה המון אחר באוויר אחר של זמן אחר, כשהיו עדיין רוחות טובות מנשבות בעולם מלא. עכשיו מנשבות רוחות רעות בתוך זמן עירוֹם ועריה. לא אחד ולא שניים ולא שלושה אלא אלפים ורבבות שהיו עולים במדרגות המקדש ובסטָוִים ובמבואות ובשערים ובחצרות היו מאירים פנים זה לזה ומפנים דרך זה לזה ופותחים שער זה לזה ונותנים מעבר זה לזה ואיש לא נדחק ואיש לא דחף ואיש לא הרים יד ואיש לא נתן בקולו. אלפים ורבבות היו עומדים צפופים בהיכל ומשתחווים וכורעים ונופלים על פניהם רוֵחים כגוף אחד חי ותוסס ונושם ונושף ומתכווץ ומתרחב וקם וניצב מתוך שמחה, ולא אמר אדם לחברו: צר לי המקום שאלין בירושלים, ועכשיו, בימים אלה ובחלל הזמן הריק הזה, מרגישה היא כמו אתונו של בּלעם במקום צר, גדר מזה וגדר מזה אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ומלאך יהוה ניצב בדרך לפניה וחרבּו שלוּפה בידו ובלעם עומד עליה ומכּה אותה במקל. הרגשה זו, כאִבחת חרב, פגעה בה פתאום לראשונה כשנשקפה מבעד לחלון וראתה את אשר אירע לו, לאנטיגנוֹס הגנן הזקן שהיה יושב בִּקצה ספסל־האבן הארוך הנמשך לאורך גדר הגן ומנמנם בשמש. אי־מזה הגיח נַבָּטוֹם אחד נושא סלים עמוסי פרי. למראה הפציעות בּבשר הפרי לא היה לה ספק בליבּה שזה חטף וקטף בציפּורניו ממקום אסור, וייתכן אפילו שהסלים גם הם גנובים. למראה הספסל הארוך החליט להתיַשב עליו, ואילו רצה יכול היה להשתטח עליו מלוא אורכּוֹ פעמַיים ולשקוע בשינה באין־מפריע, עד כדי כך היה הספסל ארוך ורחב. אבל הנבּטוֹם לא התיַשב במקום הפנוי, אלא דחק את הגנן בכתפו וצעק עליו, “זוּז, תן מקוֹם!” וליבּהּ התכווץ בקרבּהּ מתהום המשׂטמה שהידהדה מקולו. משהסתלק הזקן ההמוּם ממקומו, שלף הנבּטוֹם סכין והחל מגרד את קישוטי התבליט הנמשכים לאורך מסעד הספסל. היה שם דיוקן של נערה מחללת בחליל, והוא נטפל לאפה והחל חופר וחופר בו בהנאה מתגבּרת, ומשהתפורר האף לגמרי פרץ בצניפוֹת של צחוק לנערה שנשארה בלי אף. פרט לתענוג ההרס לשם הרס והחורבן שהוא שׂכר־החוּרבן, הבחינה כמה־וכמה פעמים בכך שהצורות והתמוּנות היפות בעיניה מאוסות בעיניהם כל־כך עד שמוכרחים הם להשמידן כדי להיפטר ממה שמציק להם. אך אם לגבי כל הקישוטים והעיטורים והתבליטים והריקועים והחיטובים והגילופים על כל דקויות רישומיהם וגוני תמונותיהם ניתן להניח שהללו מרגיזים את הנבּטוֹמים ומעוררים את חמתם להשחית רק מכיוון שלא הורגלו בהם, איך תבין ואיך תסביר את נטייתם הזולה, ההמונית והצורמת של הנבּטוֹמים – וביחוד של הנבּטוֹמיוֹת – בכל טעמי החיים וחישותיהם בדברים בהם כן גדלו וחונכו והורגלו בטעם הטוב והדק־מן־הדק והיקר־מן־הזהב, כגון בריחות הטובים ובניחוחות הדקים? עננת הריח הזול וההמוני של תמצית מי הוורדים בכוהל מרחפת לפניהן, והנה הן הולכות, הנבּטוֹמיוּת, הנה הן קרבות בפסיעותיהן המתפנקות, המבוּטבּטות, הכּבדות, הצונחות לכאן ולכאן על כל מדרס כּף־הרגל בּרפיון גס שדומה בעיניהן כאילו הוא סימן של עידוּן נשי, פסיעה ולעיסת זרעונים, פסיעה ופיצוח גרעינים, פסיעה ופליטת קליפּות לכל עבר, פסיעה ומשיכת דיבור מטומטם בקולניות מתגנדרת – הן שהיו פעם במקומן קלות־רגל ומלאות חן טבעי בכל תנועת־יד ומבּט־עין ובת־צחוק, ומה שמפתיע, אולי, יותר מכל, גם מפחיד – הן שגדלו בילדותן בערוגות הבּושׂם בארץ אדום, בהררי מכוור ובין צוקי עין־גדי ובערבת יריחו! בנות השפחות שכּתשוּ את הסמים וצררו גרגירי מור בגנים של בית־אבא, מכיוון שהגיעו אל הבּירה וביקשו להיראות כמיני גבירות מבּטן ומלידה, איבדו אפילו את חוש הריח בו ניחנו מבטן ומלידה, לקו במין תּתרוּת משונה שבּוֹחלת בַּריחוֹת הטובים ואטומה לניחוֹחוֹת הדקים ונתפסת דווקא לבושׂם הגס של המשרתות! מכיוון שביקשו לעשות רושם של מטרוניתות ונסיכות ואדוניות וגבירות הפכו לבנות־הכּלבה שנובחות ומיבּבות ומשתוללות מן היסוּרים שגורמת להם מנגינת הלוויים בבית־המקדש, ולאותן עיזים שהיו לבית־אבּא בהרי מכוור שהיו מתעטשות מריח פיטום הקטורת! בוסתני המגדים ופרדסי הבּושׂם של בית־אבא היו מפורסמים בעולם כולו, ולפני שלוש מאות שנה כבר כּתב עליהם בספריו החכם היוָני תיאוֹפראטוֹס, חברו של אלכּסנדר מוקדון, אך ראשיתם עתיקה הרבה יותר ונמשכת תשע מאות שנה בתוך מעמקי הזמן עד לימי מלכוּתו של שלמה בן דויד! שלמה אשר בנה את בית־המקדש ואשר היה בעל לשבע מאות נשים שׂרות ולשלוש מאות פילגשים ואשר דיבּר על העצים מן הארז אשר בלבנון ועד האזוֹב אשר יוצא בקיר, ואשר דיבר על הבהמה ועל העוף ועל הרמשׂ ועל הדגים, ואשר היה חכם מכל האדם, ידע את הסוד שריח הניחוח של אהבת הנשים הוא־הוא ריח הניחוח של אהבת האלוהים, ושאין עבודת־‏הקודש אלא העלאת ריח ניחוח בּנחירי יהוה כדי לגרותו לזיווג, כדי להעיר ולעורר בו את האהבה עד שיחפץ. כל בית־המקדש לא נועד אלא לגרות את יהוה לזיווג בריח ניחוח האהבה, ואת הסוד הגדול הזה לא שמר שלמה־החכם־מכל־האדם בסוד, אלא גילה אותו לכל מי שאוזניים לו לשמוע ולב לו להבין את אשר שומעות אוזניו, גם כתב אותו במכתב גלוי אל חירם מלך צור לאמור “הנה אני בונה־בית לשם יהוה אלוהַי להקדיש לו להקטיר לפניו קטורת־סמים. והבית אשר־אני בונה גדול כי־גדול אלוהינו מכל־האלוהים, ומי יעצור־כוח לבנות־לו בית? כי השמים ושמי השמים לא יכלכּלוהו, ומי אני אשר אבנה־לו בית – כי אם־להקטיר לפניו!” קטורת־הסמים ליהוה אלוהי ישראל מורכבת היתה מבּשׂמי הנשים היקרים ביותר בעולם, והרי היא גנוזה בנבכי התורה וכתובה על קלף: נָטָף וּשׁחֵלֶת וְחֶלבּנה סמים ולבונה זכּה בּד בבד יהיה, ועשׂית אותה קטורת רוֹקַח מעשה רוקֵח ממולח טהור קודש, ושַׁחקתּ ממנה הַדֵק, קודש קודשים תהיה לכם. ולא רק ענן עשן הבּוֹשׂם, אלא גם הבּושׂם הנוזלי, זה הקרוי שמן משחת־הקודש, מורכב היה מניחוחות אהבת הנשים: בּשׂמים ראש מור־דרור חמש מאות, וקנמוֹן־בֶּשׂם מחציתו – חמישים ומאתיים, וקנה־בושם חמישים ומאתיים וקִידה חמש מאות בשקל הקודש ושמן זית הין ועשית אותו שמן משחת־הקודש, רוקח מרקחת מעשׂה רוקח. ניחוח אשר כזה עורר את אהבתו של המלך אל היפה בנשים. שלמה המלך בנה את קודש־הקודשים ליהוה אלוהיו, וכתב את שיר־השירים לאהובתו היפה בכל אלף הנשים. קודש־הקודשים שלו נחרב, ואילו שיר־השירים שלָה חי וקיים, ובו גלוי לכל עין רואה סוד ניחוח אהבתה שהוא סוד קטורת־הסמים בקודש־הקודשים:

ומכיוון שהתעורר שרביט המלך ועמד, הריהי מזמינה אותו להיכּנס: יבוא דודי לגנו, ויאכל פרי מגדיו.

הכּופר והכּרכּום גדלו בגניו של המלך שלמה מימים־ימימה, עוד מזמנו של יהושוע בן־נון, ואילו את הבושׂם הנקרא גם – בשלבּי הכנתו השונים ובמזגי ניחוח מסויימים – אפרסמוֹן, נָטָף, קטף, צרי – וכן את המור ואת הקנה ואת הקינמון התחיל המלך שלמה מגדל בעצמו בעקבות ביקורה של מלכת־שבא, והם נקלטו יפה. הקנה הטוֹב שהובא מארץ הודו גדל ביַמַת סוֹמכי והקינמון שהובא מארץ סין גדל בבוסתני עין־גדי והיו הצאן והאיילות אוכלים ממנו והיו מפיקים ממנו את ניחוחות הקציעה והקידה. את המור הביאה מלכּת־שבא מארצות אפריקי ומתימן, ושלמה גידל אותו בגני המלך ביריחו, והיה השׂרף הריחני מתגבּש לגרגירים ונקרא “מור־דרור” ונמכר בצרורות, אלו צרורות המור, וכאשר נמס בשמן הזית היה לבושׂם נוזלי, הוא המור העובר ושמן המור. ועוד שלושה מיני בשׂמים הביאה עמה מלכּת־שבא שעוררה את המלך המשורר לקרוא בקול: מי זאת עולה מן־המדבר כתימרות עשן, מקוטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל! – והם הַנֵרד והלבונה והאהלים אשר לא נקלטו בגני המלך. שיבּולת הנרד באה ממרומי הגבוה שבהררי עולם אשר בארץ הודו, והלבונה מארץ שבא והאהלים הלוא הם עצי האלגומים באו אף הם מארץ הודו ומהם גם עשׂה המלך כּלים למקדש, ומחיר כל אלה הבשמים היה רב ועצום מאוד, לא יסוּלא בפז, ואפילו בימינו אלה פסקו חכמים שיהא בעלה של נכדתו של בן־גוריון, הלוא היא בתו של נקדימון בן־גוריון, נותן לה ללא דיחוי, בו־ביום, ארבע מאות זהובים לקופה של בּשׂמים בלבד! שישים ותשעה מיני ניחוֹח היו זקני הבַּשָּׂמִים מפיקים מבוּסתני המגדים ומכּרמי הבּושׂם של בית־אבא בהרי מכוור ובעין־גדי וביריחו ובאשקלון ובימת סומכי, ורק הם, שקיבלו תורה מאבותיהם, ואבותיהם מאבות־אבותיהם מדור לדור עד שלמה המלך ומלכּת־שבא – רק הם ידעו את סוד המזגים ויחסוֹת הסמים אשר מהם גם לרפואה, וכשהיה המלך, סבא הורקנוס, עומד ממשכב הצהריים, היה אומר לשני סריסיו הנוהגים להשקותו, “השקוני” – והם נתנו לו סם בקיתון של זהב, ומהם סמים לקטר לבַּעַל ולשמש ולירח ולכוכבים, ומהם סמים אשר בהם היו בנות ישראל מקטרות לכשפים, ומהם סמים לקטר למלכּת השמים. בילדותה היו הם שלושה במספר, אלה זקני הבַּשָּׂמִים שומרי הסוד שהיו מכוּנים באותם הימים בשם “חוֹטם”, כי על־כן ניחן כל אחד ואחד מהם בחוטם מבחין בכל ריח מנַיִן בא וממה הוא מורכב ומה הן יחסות מרכּיביו, ורק אחד מהם עדיין שמר את סוד היחוּד, הוא סוד רקיחת הבּושׂם היחיד והמיוחד המתאים לאופיָהּ המיוחד של כל אשה ואשה, והוא גם ידע לעמוד על טיבו של כל אדם ואדם על־פי ריחו המיוחד לו. הוא היה הזקן שבהם וזכה להיאסף אל עמיו לפני שנים רבות, לפני בוא הנַבָּטוֹמים, בעולם שלם ומלא. רק אחד מהם נותר עדיין בחיים, הלוא הוא אנטיגנוֹס הזקן שהיה יושב זה עתה על הספסל הארוך ומתחמם בשמש, אשר עליו צעק הנַבָּטוֹם ההדיוט, “זוּז – תן מקום!” מבלי לדעת את מקומו של מי הוא יורש. כל פראי־האדם הללו, ככל בהמה משתּלחת אינם יודעים איזה אוצרות הם מסלקים מעל דרכּם בִּבעיטה!

היא ידעה שאחרי הנבּטוֹם ההדיוט יבוא ראש הנבּטוֹמים, ואחרי תורו של אנטיגנוֹס הזקן, יבוא תורה שלה. ואמנם, עוד זה נהנה מן המוּם שהצליח להטיל בפניה של הנערה המכּה בחליל, הגיע המנהיג הגדול אל חלון הארמון העתיק על סוסתו הערבית ונעצר אל מול פניה. וִילון־התחרה התנפנף בשצף־קצף דהרת הסוסה הלבנה שנעצרה פתאום ביד חזקה והתרוממה בצניפה על שתי כרעיה האחוריות, ומבעד לחלון הקרוע לרוָחה נפגש מבּטה במבּטו של המלך החדש. היא ידעה שזה הסוף מן הרגע שהגיע לאוזניה הד דהרות הסוסים על אבני המרצפות, ועם פגיעת המבט הלם בה ליבּהּ לא מפחד־המוות – בלאו־הכי לא היה לה כל חשק לחיות בעולם הנבּטוֹמים – אלא מן התגלית המדהימה שהיא ניצחה במלחמה; שכל עוד ישאיר אותה האדון החדש בחיים, לא הוא ישלוט בה, אלא היא תשלוט בו בעוז ובתפארת שלטון ללא מצרים. הוא הגיע אחרי שהנבּטוֹם ההדיוט סילק את אנטיגנוֹס הזקן, גם לא ראה איך הלה משחית את תגליף הספסל, אך מן המבּט בעיניה שלה הבחין במורת־הרוח שזה מסב לה, ובו־במקום, ובאותו רגע, וללא ניד עפעף, ומבלי להסב אפילו את ראש הסוסה הערבית לאחור, שלף את חניתו מן האוכּף והטיל אותה כהרף־עין לאחור בכוח ובדיוק נמרץ אל תוך ליבו של הנבּטום נושׂא הסלים שצנח מת ועל פניו חיוך ההנאה ממעשה ידיו, מן הנערה נטולת החוטם, אלא שהחיוך התרחב והיה לעווית הדוקת שיניים. ומאז לא היה לה עוד צורך לפרש את רצונה במילים: הוא קרא כל גוון דק במבט עיניה והגשים כל איחול מעל ומעבר למה שנתבּקש, הָחל בהחלפת הספסל המושחת ביפה וארוך ממנו, וכלה בבניין בית־מקדש גדול ומפואר לאין ערוך מכל מה שקדם לו, והיא המשיכה לשלוט בו בעוז ובתפארת גם אחרי שרצח אותה ובנה לשמה את מגדל מרים, היפה שבּכל מגדלי העולם. ועכשיו צריכה היא לצאת להגנתו, להתיַצב אל מול פני השופטת העליונה ולהתגבר על הזלזול הדק־מן־הדק המרחף על שׂפתיה היפות ומרצד בעיניה רצי־אור מפזזים אשר לעולם לא ייתפסו בידיים. רק אחרי שתפס אותה בשתי ידיו החזקות ולפת אותה אל גופו והכניס לה, נוכח פתאום לדעת שהגוף הוא הגבול והוא המסך, ושכּל חדירה שהיא לתוכו אינה מובילה אל העיקר שמעבר לו, ושאי־אפשר להפליג אל מעבר לו אלא בו וממנו והלאה, ושבּכדי להפיק את כל מה שניתן למיצוי מן ההפלגה עצמה יש לשלם את מס־כליון־הנפש־וגעגועיה מראש, ושכּכל שהוא עורג לה יותר, כן מתגבר בּה הזלזול בו, וכן הוא בזוי ומאוס בעיניה. רק אחרי שהיתה שבויה בידיו לעשות בגופה כרצונו, נפקחו עיניו לראות שהעיקר נשמט מידיו, ומאז הקדיש את כל חייו לרדיפה אחרי העיקר – אחרי אמת אהבתה. אילולי ביקש את אהבתה, לא היה סובל כל־כך, ולא היה גורם סבל רב כל־כך על כל סביבותיו. הוא נהפך למפלצת רק מכיוון שלא הסתפּק בקליפה – בשליטה על העולם החיצון הזה – אלא יצא לבקש את האמת הפנימית, את הנפש, את האהבה. תאמר: וכי מה אִכפת לו מה שזו חושבת ומרגישה? הרי מן הרגע שהיא בידיו, יכול הוא לצפצף על כל מה שמתחולל בקרבּהּ! בלאו־הכי אין לה ברירה אלא למלא אחר פקודותיו, וכל עוד פושׂקת היא את רגליה כרצונו, מה ערך יש לכל מה שמתרחש אי־שם בהגיגיה ובשׂרעפיה ובהרגשותיה הסובבים ערטילאיים וחסרי־אונים בעולם העשׂיה והממש? ובכלל – מדוע זה צריך הוא ליַחס איזו שהיא חשיבות או ערך לכל הדברים הבטלים והמבוּטלים הללו! ואף־על־פי־כן שום מכּת פגיון בכל מלחמותיו הרבּות לא דקרה עמוק כל־כך כמבט אחד של בוז בעיניה, ואף אויב בקרב הנורא ביותר לא הטיל עליו אימה גדולה יותר מן הלגלוג שבחיוכיה. בּרכּיו היו פקות אפילו כשהיתה עוברת בהילוכה הגא על־פני אמו קיפרוס או שלום אחותו כאילו לא היו הן אלא משרתות של שפחותיה, והיא הרי מעולם לא הסתפקה בחיוך של ביטול, אלא אמרה לו בפירוש שהוא נקלה בעיניה ושׂנוא עליה דווקא כשליבּו התמלא אהבה אליה, וכשחזר מנצח מן המסוּכּן שבמסעותיו נוכח לדעת שכּלב־הבית מאושר יותר ממנו: היא ישבה וליטפה את הכּלב באהבה וברוך, והוא – המלך הגדול, הגיבּור והנורא, פרץ בבכי מרוב קנאה בכּלב הקטן. וכשלמד לדעת שבּהיעדרו שכבה עם יוסף גיסו, וזאת מפי אחותו שלום עצמה שהעידה על בעלה, קם ורצחה נפש. ולאחר שנרצחה מרים נתלקחה תשוקתו של המלך אליה ביתר־שׂאת, ולעיתים קרובות היה קורא אליה, ותכופות היה שופך דמעות שלא לפי כבודו. והמציא כל דבר שאפשר היה להמציא כדי להסיח דעתו, ועשׂה לו משתאות ומסיבּות, אך שוּם דבר מכל אלה לא הועיל. הוא סירב להתעסק בעסקי המדינה, וצערו דיכּא אותו במידה כזאת עד שאפילו ציווה פעם את משרתיו לקרוא למרים כאילו עודנה בחיים ויכולה לשמוע. לבסוף התכּנס לתוך מקומות מדבּר – כביכול לשם ציד – והתמכר שם לצערו, אולם הוא לא נשׂא זאת ימים רבים ונפל למשכּב במחלה רעה ביותר: דלקת עם מחוֹש במפרקת ובלבּול החוּשים, ובין התרופות לא היתה אף אחת שהביאה לו תועלת. כך שכב חולה בשומרון שנקראה סיבּאסטי וקרא כל הזמן: “מרים, מרים – בואי אלי,” אך מרים סירבה לבוא, וכשנענתה לו לבסוף והופיעה עליו, לא זיכּתה אותו אפילו במבט אחד משום שעיניה היו נשׂוּאות אל הכלב שאותו היתה מגפפת ומנשקת. מרים לא זיכּתה אותו אפילו באחד ממבטי עיניה, אבל כנגד זה נפנה אליו הכלב, ומתוך פני הכלב נשקף אליו פרצופו של יוסף גיסו שהיה נועץ בו זוג עיניים מחוצפות בה־בשעה שאצבעותיה של מרים היו מדגדגות את גווֹ ולשונה מלקקת את תלתלי בשרו.

“ואחרי כל הדברים האלה” – אמרה השופטת בקול רך ובאותו חיוך של עליצוּת מהולה בזלזוּל דק־מן־הדק שלא סר מעל שׂפתיה משך כל נאום ההגנה – “את מצפּה לכך שהורדוס ייעתר למלל הבּכייני של הנוּדניק הזה שמזיע מול הכותל? הוא שבּנה לה את קודש־הקדשים ואת היפה שבּמגדלי העולם, לא זכה למנת האהבה שהעניקה היא לכלב הבית, ועכשיו בא טרחן זה לבקש את חסדיו אם כי ידוע לו גם ידוע שהורדוס הוא אל קנא ונוקם, פוקד עוון מרים על כל שׂונאיו מקרב צאצאיה.” ואמנם באותו רגע ראתה שושי הסניגורית את המלך השוכב חולה בשומרון מֵרים את ראשו מן הכּר ומסתכל במין הנאה משונה ביהודי שמצמיד את שׂפתיו תחת האבן כדי לנשק את אחורי הכותל של הגדר החיצונית של הבית שלו.

“אבל לא אל המלך החולה מתפלל האיש הזה, אלא אל אלוהיו ששוכן במקום הזה!” קראה שושי הסניגורית וליבּהּ נצבט במצוקת הטעות הנוראה שנפלה בגליון האישוּם. עם־זאת חרדה ותילָפת למראה החתול המרושע שהגיח פתאום מתחת לכסאו של רשם בית־המשפט. חתול עובר כשהוא לעצמו הריהו סימן רע, ואם לא די בכך, נפנה אלכּסנדר כּסיס לאחור והביט בּה, בשושי הסניגורית, בסבר פנים שאומר “הכל אבוּד!” בו־ברגע שהחתול בּעכבר שבפיו נמלך בדעתו וקפץ על גליון האישום ממש מול פניה של השופטת. בחמת־זעם ובשאט־נפש ניערה השופטת את החתול מעל לגליון האישוּם כמנערת שטיח, ושושי הסניגורית ידעה שמתוך זעמה על החתול תוציא השופטת פסק־דין חמור בהרבה ממה שנתכּוונה לו מראש. “אפילו חתול יכול להזיק,” זכרה שושי מה שאמרה לה פעם, לפני שנים רבות, הדודה אלקה. היא נשׂאה עיניה אל אלקה הקשורה לחוטי המרכּזיה העליונה שמעל־ללוח השיש הרקוע על ראשי החיות. הדודה אלקה, שלא יכלה לומר לה את אשר בליבּהּ מכיוון שפיה צמוד היה למיקרופון, שלחה לעברה חיוך מעודד, ושושי הסניגורית חשה שכּל מה שעומד ליפול פה, באולם למטה, מנותק מכל המערכת העליונה, ולפיכך זה לא חשוב.

“מה את סחה?” צעקה השופטת העליונה שברוב כעסה נעתקו מפיה כל פניות הנימוסים השגורות בנוהל המשפטי – “רוצה את לומר שאלוהים־הטוב־והמיטיב־לכל החליט להשתכּן דווקא בביתו של הורדוס? ואולי גם תבואי לטעון שהאל החנון והרחום הוא שבּרא את החתול הגועלי הזה כדי שיטרוף את העכבר, ושהקדוש־ברוך־הוא, שרחמיו על כל מעשיו, הוא שבּרא את כל העולם הנורא הזה ויצר אותו כך שאם לא יטרוף הנמר את הגדי, יגוַע ברעב, ואם לא יאכל האריה את העגל, לא יהיה לו קיום?! וכי טחו עינייך מראות שנאום הסניגוריה שלך מרשיע את אלוהים, בה־בשעה שאין התביעה טוענת אלא כנגד עבודת־האלילים של היהודי הזה שמנשק את אבניו של הורדוס? באמת, שושי – אני מאוכזבת ממך היום. את, שהיית התלמידה הכי חרוצה בכל בית־היתומות־הכללי־לבנות־ישראל, צריכה לדעת מה שאיוֹב לא ידע (אם כי חש זאת בכל עצמותיו) מכיוון שפשוט לא קרא את הדין־והחשבון של הישיבה שהתנהלה בשמים: איוֹב האמין לפי תומו שאלוהים יצר את העולם הזה, ולכן תבע אותו למשפט. אבל את, שושי, שושי – את שכּן קראת ולמדת את שני הפרקים הראשונים בספר איוֹב, הרי את חייבת לדעת שהשׂטן הוא מלך העולם, ושהכל נהיה בדברו של השׂטן!”

השופטת העליונה קיפלה בגלילה מזורזת את מגילת האישום שנפרשה לכל אורכּה כשניערה מעליה את החתול, וחזרה וקשרה אותה בשנצי הסרט הסגול. ביד אחת אספה את שובל השִׂמלה עם שהחלה עולה במדרגות, ובשניה האוחזת במגילה ניפנפה לה לשלום, לשושי הסניגורית ששאפה מלוא חזה את משב בּושׂם האהלות והקציעות שריחף ובא בנחיריה עם נפנוף שולי השׂמלה העולה מעלה־מעלה אל כּס המשפט העליון הרקוּע על כּנפי החיות. שושי הסניגורית התנשמה לרוָחה עוד קודם־לכן, ברגע בו גילתה לה השופטת העליונה שהשׂטן הוא שבּרא את העולם־הזה, את השמים האלה ואת הארץ הזאת, ובלב קל, אפופה בריח הטוב, החזירה שלום לשופטת בנפנוף ידה האוחזת בּחַמסִיֶה שקיבּלה בילדותה במתנה מן הדודה אלקה. היא נשאה עיניה אל הדודה אלקה, אבל זו כבר נעלמה בענן צבעי הקשת אשר לתוכו היתה במת המשפט מתרוממת על כנפי מרכבת החיות. “חבל שלא הספקתי להיפרד ממנה בכמה מילים טובות. אפילו שלום לא הספקתי להגיד לה,” אמרה שושי וַתיעָצב אל ליבּהּ. היא החזירה את יד־הנחושת הקטנה אל תוך התיק, וכשרכסה אותו היתה כמו סוגרת בתוכו את טיפת העצב עם הפירוד האחרון שבא עליה כחתף. “אוי, אוי, יוי,” קרא היהודי אדום העורף וניענע את חצי גופו קדימה ואחורה, ימינה ושמאלה במשנה התעוררות, “…אש וברד שלג וקיטור רוח סערה עושה דברו: ההרים וכל־גבעות עץ פרי וכל־ארזים: החיה וכל־בהמה רמש וציפור כנף: מלכי־ארץ וכל־לאומים, שרים וכל־שופטי ארץ…” עוד מעט קט, נענוע נמרץ קצת יותר, וראשו יתנפץ אל הכותל לשׂמחת־ליבּו של בּונה הכותל שמציץ בהנאה משונה מן הצד השני, אמרה שושי הסניגורית בליבּהּ ברגע בו שלחה אליה השופטת ממרומי כסאהּ קריצת עין שובבה. השופטת גם היא, כדודה אלקה לפניה, נמוגה בענן אט־אט עד שלא נותרה ממנה אלא אותה קריצה מבודחת ושושי פרצה בצחוק בקול רם. היהודי אדום העורף נלפת, רטן משהו בלתי־מובן אל תוך זקנו ושילח בה מבּט משונה, אבל לשושי לא אִכפת היה. לא אִכפת היה לה מה שזה או מישהו אחר חושב על צחוקה הפרוע, והיא אמרה לעצמה בשׂמחה, עם הד הזיכּרון הטוב מן הימים הרחוקים, ימי ארץ הפלאות, שהיא כבר ראתה בחייה כמה־וכמה שופטות בלי קריצה, אבל מעולם עוד לא ראתה קריצה בלי שופטת. היא ציפצפה על העולם כולו וחזרה מן הכותל אל המשרד כולה עליצות משתאה: איך זה לא נפקחו עיניה כל השנים לראות את הסוד הזה הגלוי לכל עין, המזדקר בכל מערומיו על כל צעד ושעל, שהכל נברא בידי השׂטן והשׂטן הוא מלך העולם! מבּשׂרה חזתה זאת ובכך הרגישה מאז ומתמיד, ולמעשה נפקחו עיניה במלוא ההכּרה לראות את הסוד הגלוי הזה כשהיתה ילדה קטנה ביום הזיקית והזבוב, אלא שהחינוך כולו שקיבלה כל השנים עשׂה הכל כדי לשוב ולעצום את עיניה ולטשטש את אמת השׂטן. יום הזיקית והזבוב התחיל באפרוח הפצוע: כששׂיחקה בדד מתחת לעץ הזית, נחבּט פתאום לרגליה אפרוח, והיא אספה אותו בכפות־ידיה וחשה את פעימות ליבּו הדוהרות מבּעד לפלומה הרכּה והחמימה. היא ליטפה אותו בהמון אהבה והשיבה עליו מהבל פיה והחליטה לרוץ למטבח ולהביא לו חלב – בטוחה היתה אז שכּכל התינוקות, כן גם האפרוח זקוק לחלב – והניחה אותו בתוך מטפחתה בסתר העשׂב הגדל פרא למרגלות הזית, אבל עד שלא הספיקה להרפות מן האפרוח, הגיח החתול הסיאמי – השד יודע מנַיִן – עט עליו ונעץ בו את ציפּורניו ואת שיניו החדות. היא פרצה בזעקת חלחלה וניסתה להציל את האפרוח המפרפר, אבל איחרה את המועד: הוא מת בין שיניו של החתוּל, והיא נפלה לארץ ובכתה למרגלות הזית. היא בכתה ובכתה ולא ידעה את נפשה, כי גם את החתול אהבה. כל בנות המוסד אהבוהו ופינקוהו וקראו לו וָלֶרי. צבעו היה חום־בהיר וזנבו וכפות־רגליו חומות־כהות ועיניו תכולות כתכלת השמים לטוהר, ומדוע זה קפץ פתאום על האפרוח המסכּן להרוג אותו? היא בכתה ובכתה עד שלא היה בכוחה לבכות עוד ונרדמה. משפּקחה את עיניה ראתה את עלי הזית מוּפזים בקרני השמש השוקעת בשלוָה נפלאה, כאילו היה העולם כולו שקוע בתרדמה עמוקה. חריצים עמוקים נפתלים בגזע הזית שמרו בדממה סודות עתיקים, והזיקית הקופאת על עומדהּ בחריץ הגזע בפינת הענף היתה כסוד עתיק שהתאבּן לפני רבּות בּשנים ונשתייר במקומו כמות שהוא למרות כל חליפות הזמן ותהפוכותיו והפך לחלק בלתי־נפרד מגזע הזית. עלה לא זע בדממה הכּבדה ולא נשמע אלא זמזום חדגוני שפסק גם הוא מן הרגע שהתיַשב הזבוב על קצה העלה. פתאום נשלפה לשון ארוּכּה כחוט־פלדה נוצץ וקלעה בזבוּב שנדבּק אליה ונמצץ פנימה אל תוך פי הזיקית כהרף־עין. הדבר התרחש מהר כל־כך, והמעבר מן הגוף הדומם אל הלשון הטורפת היה כה בלתי־צפוי וחד עד ששושי לא ידעה אם אמנם קרה הדבר באמת או שראתה חלום רע. “זה לא חלום רע: אלה הם החיים,” אמרה אז לעצמה. היא לא אהבה לא את הזיקית ולא את הזבוב: גם לא שׂנאה אותם. לא היה לה כל רגש שהוא או יחס של קִרבה אליהם, וההסתכלות בּטרף שהיתה הפעם – בניגוד למקרה החתול והאפרוח – נטולת כּאב וצער פקחה את עיניה לאמת הפשוטה והגלויה של טיבו של אותו אלוהים שבּרא את העולם הזה ויָצר אותו כך: לא החתול אשם ברצח האפרוח, ולא הזיקית אשמה ברצח הזבוב, אלא אותו שׂטן נורא שבּרא אותם כך שלא יהיה להם קיום אם לא ירצחו ויאכלו את בעלי־החיים הקטנים והחלשים מהם. רק במוחו של השׂטן יכול להתרקם רעיון הלשון הנשלפת פתאום למרחקים ומדבּיקה את טרפה אליה, כפי שרק במוחו של השׂטן יכולה להתרקם מין מזימה כזאת אשר בה בעל־חיים אחד, חי ומרגיש, נועד מטבע ברייתו לשמש מזון לבעל־חיים־חי־ומרגיש אחר, וכפי שרק במוחו של השׂטן יכול להתרקם מין עולם שכּזה שעומד על דבר אחד, על העיקרון הנורא הזה שמכוּנה בשיעורי הטבע בשם “מלחמת־הקיום”: כל גוף חי מתקיים אך ורק אם הוא נלחם, וכל עוד הוא נלחם מדעת ושלא מדעת. מּדעת לפרנסתו ולהגנתו מפני החזקים ממנו הגלויים לעין, ושלא מדעת בכל ההמונים הרבּים מספוֹר של כל החיידקים והנגיפים למיניהם הסמויים מן העין והחודרים לתוך גופו כדי לכלותו מבפנים, והריהו נידון למוות בּו־ברגע שמפסיק הוא את מלחמתו הגלויה או הסמויה ומחליט לעשות שלום בעולם אשר אל תוכו נברא. עוד יותר מאשר בשיעורי ההיסטוריה – שנראתה לה כחלום בלהות אחד גדול של מלחמות על השלטון בתוך כל עם, ושל מלחמות עם בעם, הרגישה בשיעורי הטבע שהיא יושבת בתוך מוחו של השׂטן שממציא חדשות לבקרים צורות שונות של מיתות משונות ונוראות, וזאת לא מפני שאבימלך בן־ירובּעל – למשל – שהרג את אחיו בני־ירובּעל שבעים איש על אבן אחת רק כדי לזכּות בתענוג המפוקפק הזה של שלטון על בני ישראל, נראה לה פחות שׂטני מן החתול הסיאמי שנעץ את ציפּורניו בלב האפרוח הפצוע (שהרי להפך: האדם נראה לה שׂטני הרבה יותר מן החיה באכזריוּתו המחוּשבת מראש, ובאהבתה את החתול הסיאמי או את כלב־הצייד גוּרי זעה נימה מיוחדת במינה, נימת רוך וחום כלפי תמימוּתם התהומית של אלה, תמימות אשר דוגמתה לא ניתן למצוא בבני־אדם) – אלא משוּם עצם טיבם של שיעורי הטבע: על מעשׂיו של אבימלך יכלה ללמוד רק מפי השמועה או מן המילה הכתובה הכוללת המסכֶּמת החדגונית והסתמית “ויהרוג”, ואילו את הזבוב הניצוד בלשון הזיקית ואת האפרוח המתעוות תחת ציפּורני החתול ראתה במו עיניה, ומה שלא ניתן לראות בממש, השתדלו השיעורים להראות בתצלומים ובציורים ובדיאגרמות ובסכימות: מכונאוּת האכילה, טכניקת ההרג, טקטיקת המלחמה, מנגנון ההשמדה – כל אלה בעלי־החיים שאוכלים זה את זה ומתנכּלים זה לזה ורוצחים זה את זה בתחבּולות אכזריות של ארס נחשים ורעל עקרבים ומלתעות אריות ושיני נמרים ולשון זיקיות ומקור השלדג וציפּורני העיט וקורי העכּביש וכל יתר המנגנונים שהם התגלמויות של החלום השׁטני. בּעולם־הזה, שהוא התגשמוּת חלומו של השׂטן, של אותו שׂטן שבּרא את חיית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמשׂ האדמה למינהו ושהוא מכוּנה בספר בראשית בשם “אלוהים” – בעולם־הזה אין מקום לאלוהים הטוב שישתכּן בו, וכאשר בכל־זאת מתחשק לו, לַטוב ולמיטיב, לחנון ולרחום, לארך־האפיים וּלרב־החסד להיכנס לתוכו ולהתגורר בו קצת מדי פעם־בפעם, אין לו ברירה אלא להשתחל פנימה דרך משׂרד רישוּם המקרקעין של השׂטן.

כשנכנסה למשׂרד רישום המקרקעין ראתה להפתעתה את היהודי אדום העורף שישב בבוקר על שרפרף לפני הכותל ואמר פרקי תהילים, עומד עכשיו ליד החלון ונושׂא ונותן עם אדם אחד שמבקש לקנות בית: על הקיר מול הפתח תלויה היתה תמונה גדולה במסגרת חומה־כהה ובה ציור של צבי עומד על ראש גבעה, ובעננים הלבנים המרחפים בשמים הכחולים מעל לראשו כתוב היה לאמור: “הקונה נכסי־דלא־ניידי ואינו רושמם בספרי האחוזה של משׂרד רישום המקרקעין, הריהו מניח את כספו על קרן־הצבי.” הצבי מצא חן בעיניה, והמודעה שנועדה להזהירה עוררה בה דווקא חשק לקחת צרור של מטבעות־זהב ולקשור אותו בחוט־השָני אל קרן־הצבי. מצד אחד נמשכו האשנבים של פקידי־הקבלה עד לקופה ולמדרגות המובילות לקומה העליונה, ומן הצד האחר, מתחת לחלונות הגבוהים, נמשכה מין שורה של שישה־שבעה איש ברווחים של פסיעה או שתיים זה מזה, מהם נשענים על הקיר, מהם נשענים על מקל, מהם עומדים בפישׂוּק רגליים ומהם עומדים ברגליים צמודות ובקומה זקופה וכולם מסתכּלים בקהל העובר־ושב וצובא על האשנבים. בתחילה לא נתנה דעתה עליהם, גם לא ידעה מה מעשיהם, אך במשך הזמן נסתבר לה שאין הם לא קונים ולא מוכרים ולא פקידים במשרד אלא מלוֵי בריבּית של סכומי כסף גדולים כנגד שעבוד המקרקעין במשכּנתא. בדרך־כלל נזקקים להם הבּאים לקנות בּית ואין בידם כל הכסף הנדרש, אך יש שמלוִים הם כספים בריבּית גם לבעלי־בתים שזקוקים לכסף מזומן ומוכנים למשכּן בשבילו את בתיהם. היהודי אדום העורף היה אחד מהם, ורק עכשיו נתחוור לה שכּל הזמן שעשתה ליד הכותל – משך כל עֵת חזוֹן המשפט – הציקה לה ההרגשה שאדם זה מוכּר לה מאיזה שהוא מקום ושהוא קשוּר במשהו בלתי־נעים. היתה עומדת על כך מיד אילו ראתה את פניו, אבל אצל הכותל ישב בעורפּוֹ אל הקהל, ואילו כאן הריהו עומד תמיד בפניו אל הקהל ובעורפּוֹ אל הקיר. בעשׂותה את דרכּה ממשׂרדה אשר בלשכּת בית־המשפט המחוזי אל הטאבּו הבחינה לא אחת במבטיו הגנובים, ופעם אחת, כשלא הספיק להפנות בעוד מועד את מבטו ממנה והלאה ולהעמיד פנים כאילו אין היא קיימת לגבּיו כלל, ועיניו נפגשו במבּטה המבודח שלה, הסמיק עד לשורשי זקנו הפרוע, נשימתו כמו נעצרה ומעין גניחה מרשרשת־ממושכת התמלטה מפיו כאילו פקע האוויר מתוכו. מבּטי גברים לא היו חידוש לגביה ולא הפתיעו אותה. מאז החלה בעבודתה הורגלה לא רק לכל סוגי המבּטים הישרים והעקיפים, הגלויים והנסתרים, המתגבּהים והמתנמכים והמצטדדים, החצופים והמִתּממים, התמימים בחוצפתם והחצופים בתמימוּתם, אלא גם לכל החיזורים למיניהם על התחכמויותיהם ונסיונות התעסקוּיוֹתיהם, אבל מעולם לא נתקלה עין בּעין במין מבט שכזה: היה זה מבט של כניעה ללא תנאי מן הרגע שהישירה את עיניה בו, והיא נדהמה מן הניצחון המוחץ אשר בו זכתה מבלי־משׂים על אדם אחר מעולם אחר אשר בקיומו האישי לא הבחינה כלל, ובמידה שעינה נתקלה בו לא נראה לה כאדם מסויים בפני עצמו אלא חוליה אחת בשורת אנשים שעומדים ליד הקיר מתחת לחלונות הגבוהים של הטאבּו ועושים משכנתאות על דירות ובתים. באותו רגע לא היתה זו אלא תדהמת הניצחון־בהיסח־הדעת במקום לא ישוער שהיתה מלוּוה – בד־בבד עם גילוּפי זחיחות־הדעת שיש בכל ניצחון שהוא – בטעם־הלוַאי הטורד של המועקה הידועה לה מכּבר, מועקת חיזוריהם של האנשים שאינם רצויים לה ואשר על־כן טרחנים המה. “אבל זה לא יעז לעולם לחזר אחרי,” אמרה בליבּהּ כדי להיחלץ מן המועקה המיותרת, הבלתי־מוצדקת הזאת, וכדי שתוכל למצות מתוך חירות מלאה את תענוג הידיעה הבּרורה שהכל תלוי אך ורק ברצונה: אם תרצה, יהיה הוא בידיה כחומר ביד היוצר, כמו שהוא עצמו אומר ביום־הכיפורים: כי הנה כחומר ביד היוצר / ברצותו מרחיב וברצותו מקצר / כן אנחנו בידך חסד נוצר / לבּרית הבּט ואל תפן ליצר /… אם אך תרצה, או – כמו שהוא רגיל לומר – אם יצא רצון מלפניה – אם תרצה שושי ימשיך הוא לומר “אם ירצה השם” ויתחיל לעשות מה ששושי רוצה. על כל דבר ודבר אומר הוא “אם ירצה השם”, אפילו על מועדי פרעון הריבּית והקרן. הצרה היא שאין שושי רוצה: אפילו ההרהור בַּקשר שעלול להיוָצר בינה לבין איש זה, ולוּ יהי זה רק קשר שבּין אשה אל עושׂה דברהּ – אפילו הרהור חולף זה החל מעיק עליה ללא נשׂוא, והיא גירשה אותו מליבּה בתנועת יד של מי שטורדת יתוש מעל מצחה וריכזה את כל הגיגיה בהסדר הניירות והתצלומים הדרושים לשופט בית־המשפט המחוזי. רק אחרי שחזרה לחדרה בשעת בין־השמשות נפקחו עיניה לפלא הגנוז בעצם העובדה שאותו אדם נתן בה את עיניו במין מבּט כּנוּע אשר כזה ולשערים הנפתחים לפניה באותו מבט, וזאת בעקבות שלוש הדפיקות על הדלת, הדפיקות האופייניות לה, לבעלת־הבית הגברת זיסבארד, והפגישה בחדר־המדרגות עם אדון אלכּסנדר כּסיס. אדון אלכּסנדר כּסיס, כדרכו, הקדים לה שלום מנומס ושיגר לה, מבּעד לברק משקפיו, מבּט מבזיק בזוג עיניים מפתיעות באורן הכחול, מבט מרמז לאמור שהריהו מוכן ומזומן, עם כל היותו איש חשוב ונשוא־פנים, למעשה אהבהבים! “תודה רבּה,” ענתה לו שושי בליבּהּ, “אני מוַתרת על הכבוד! ייתכן מאוד שכל מה שאתה כותב על הקראים ועל השומרונים ועל יהודי תימן ופרס ובוכרה זה נורא חשוב, אבל עם כל החשיבות הנוראה הזאת אין לך מספיק כסף להיכּנס למסעדה של הֶסֶה ולהזמין לעצמך – ורק לעצמך – (שלא לדבר על איזו שהיא חתיכה שמוצאת חן בעיניך –) ארוחת צהריים הגונה אחת, ואילולי אלישבע המסכנה לא היתה לך אפילו קורת־גג מעל לראשך!” ושוב חמרה בה – כרגיל – חמת־זעם על חוצפתו של תרנגול זה שסבור שעליה להתמסמס מרוב נחת מן הכבוד המופלג שנעשה לה! עליה להתעלף מגודל ההתרגשות מן האושר העילאי שנפל בחלקה להיות חשוקתו של אלכּסנדר כּסיס, של אותו עני מרוּד שאין לו קורת־גג לראשו. ופתאום, כשפנה להיכנס לדירתה של אלישבע, נראה לה, לשושי, בכתפיו הצרות ובמכנסיו הממורטטים עלוב ומסכּן: מין ברנש חלש שאין לו פינה משלו בכל העולם הגדול והרחב הזה, והיא נכנסה לחדרה שלה שׂבעת־רצון מעצמה שיש לה חדר משלה מכוח עבודתה שלה, ובניגוד להרגליה השׂתרעה לה אפרקדן בּבגדיה ובנעליה על הספה ושקעה במין השתאות נעימה לכל הקורות אותה היום הזה לפני הכותל המערבי. שלוש הדפיקות על הדלת, כשלוש דקירות פגיון, הבקיעו באכזריות־פתאום את מעטפת גוף החלום שאפף אותה סביב־סביב בנועם רחש רזים חשאי של עולם צלוּל נפלא שבתוכו היתה היא יושבת בּכובע־קש לבן רחב־שוליים ובשׂמלת קיץ תכוּלה בדשא וטובלת את רגליה באגם ברגע בו שט לקראתה הבּרבּור בעל הצוָאר המקסים. “שתלך לעזאזל – אני לא אפתח לה!” אמרה שושי בליבּהּ וקפצה וישבה מתפלאת לכך שבאותה פעם אחת ויחידה שנרדמה בנעליה, חלמה שהיא יושבת וטובלת את רגליה היחפות במי האגם. היא לא ידעה אם בכניסתה הבחינה בה בעלת־הבית שהיתה עומדת במטבח בגבה אל הדלת ואם לאו, אבל גם אם נאמר שאמנם כּן הבחינה בה, הלוא הרשות נתונה בידיה לא לפתוח את חדרה שלה אשר בשבילו משלמת היא דמי שכירות ממיטב כספה! תדפוק לה עוד פעם ופעמיים על הדלת ותחדל, ושתחשוב לה בליבּהּ מה שתחשוב! שושי חלצה את נעליה ופסעה בחשאי אל הדלת כדי לנעול אותה בפני הרגלי הבּעלוּת של הגברת זיסבארד שפותחת את הדלת בהיעדרהּ ונכנסת פנימה להשאיר לה פתק על השולחן או מכתב או פיסת עוגה מתנה ממה שאפתה לכבוד שבּת. ברגע בו שלחה ידיה אל המפתח, ירדה כף המנעול, הדלת נפתחה ואפה הארוך של בעלת־הבית הציץ פנימה במלוּכּסן יחד עם המגש העגול שעליו היו מהבילות שתי קציצות דגים ברוטב. התחשק לה, לשושי, ללפות את הראש של בעלת־הבית ולהטביע אותו בתוך רוטב הדגים הממולאים ולצעוק: לכי לעזאזל את עם כל הדגים הממוּלאים שלך ועם כל עוגות השוקולד שלך! ברגע זה אינני רוצה דגים ממולאים ואינני רוצה לראות את האף הארוך שלך ואינני רוצה לחייך אליך ואינני רוצה לדבר אליך ואינני רוצה להתחבּר אתך ואינני רוצה לשמוע את הסיפורים המשעממים שלך. ברגע זה אני רוצה להיות לבדי בחדר שלי שבִּשבילו אני משלמת לך ממיטב הכסף שאני מרוִיחה במו ידי, ואם את רואה שהדלת סגורה ושאני אינני עונה לדפיקות שלך, את צריכה להניח לי לנפשי ולא לכפּות עלי לא את הדגים הממולאים שלך ולא את חֶברתך! אם את משׂכּירה לי חדר בדירה שלך, אין זאת אומרת שהזכות בידך לחדור לתוך נשמתי בכל רגע שרק מתחשק לך! כנגד זה, פתחה שושי את הדלת לרוָחה לפניה בחיוך ובדברי תודה רבּה על הדגים הנפלאים ועל עוגת השוקולד שמצאה שלשום על השולחן כשחזרה מן העבודה. כל איבריה נתרפו מתוך חלשוּת־פתאום, ובאפיסת־כוחות צנחה על הכיסא: אין מה לעשות. שום דיבור לא יועיל לה ושום מריבה לא תשנה את עובדת היסוד שבּעולם הזה. אין לה לשושי, בית משלה, וכל כמה שתעבוד קשה לא תוכל לעולם להגיע בכוחות עצמה לבית משלה. שושי תהיה תמיד שׂוכרת חדר בדירתה של איזו שהיא בעלת־בית, גרה בביתם של אחרים, ומוטב בעלת־בית שכּופה עליך את חברוּתה ואת הדגים הממולאים שלה, מבּעלת־בּית שכופה עליך את התחשבּנוּיותיה הקטנוניות ואת הסייגים המרושעים של כל המרירות המצטברת בליבּהּ ונשפכת על פרצוף פניה. “אין לך בכלל מושׂג מכל מה שהולך בימים האחרונים בין אדון אלכּסנדר כּסיס לבין אלישבע,” פתחה בעלת־הבית, ושושי – תחילה מתוך פיזור־הדעת של שמיעה בלתי־מאזינה ועבור דרך חרון־אין־אונים מפעפע על אשה זו שכּופה את עצמה עליך באמצעות המעדנים ממעשׂה ידיה בכל עת שרק מתחשק לה – נמצאה פתאום מקשיבה בחרדה גוברת והולכת לאיוּם המעומעם אשר אותו יגורה ואשר היה מציץ בה מכל קרעי הסיפור הנמתח בין אדון אלכּסנדר כּסיס לבין אלישבע. אחרי המריבות האחרונות נלאתה אלישבע כַּלכּל את אדון כּסיס, ומשהגיעו לה מים עד נפש, אמרה לו שיעזוב אותה לנפשה, שילך לו לשלום לכל אשר ילך, ובלבד שלא יחזור: בקיצור – גירשה אותו מן הבית ושלחה אותו לעזאזל ולכל השדים והרוּחות. סבורה היתה שמכיוון שהדירה דירתה היא, תוכל להיפטר ממנו בכל עת שתרצה. מה עשׂה אותו אדון? התנפל עליה במכּות ובסטירות לחי, ובשעה שהיה הדם נוזל מנחיריה, מיהר אל איזה עורך־דין חבר שלו כדי שיגן על זכויותיו. אפשר לחשוב – מה זכויות יש לו, לאותו אדם שאלישבע הכניסה אותו לדירתה שלה מתוך אהבה ומתוך רחמים? בכל־זאת פִּשפש עורך־הדין והעלה כל מיני נימוקים משפטיים וסעיפי־סעיפים שמבקשים להוכיח שיש לו, למר אלכּסנדר כּסיס, חזקה על ההתגוררות בדירה האמורה, ומה־גם שאיננו סתם דייר אלא ידוּע־בציבוּר כּבעלה של בעלת־הדירה האמורה. בקיצור – אם מבקשת היא שיצא מן הדירה אשר בה הוא גר, עליה לספק לו דירה אחרת או לשלם לו את כל ההוצאות הדרושות למציאת תנאי דיור שאינם נופלים מן הדיור אשר ממנו הוא מתבקש להסתלק. כמובן שלכשיגיעו הדברים לידי משפט, ואלישבע תדרוש לא רק את סילוקו של אלכּסנדר כּסיס מדירתה, אלא גם את תשלום כל שׂכר הדירה לכל הימים שהתגורר בה, יפסוק השופט לטובתה, אבל עד ליום שבו יוּצא כנגדו צו הפינוי עתיד זה להוציא לה, לאלישבע, את נשמתה טיפין־טיפין.

שושי חשה שצמרמורת מתחילה לחלחל בה. היא פנתה כה וכה למצוא משהו להתעטף בו, ומשלא נמצא, ניגשה אל הארון והוציאה צעיף־צמר כחול גדול שסרגה לעצמה פעם, לפני שנים, בבית־היתומות. “מה יש לך – את לא מרגישה טוב? אולי יש לך חום?” שאלה בעלת־הבית ושושי חייכה אליה ואמרה “לא, זה לא כלום. פשוט עייפות. היה לי יום קשה במשרד. זאת פשוט צמרמורת מתוך עייפות.” “ואני יושבת פה ומבלבּלת לך את המוח במריבות של כּסיס ואלישבע. היית צריכה להגיד לי שאת עייפה – הייתי מסתלקת מיד ומניחה לך לנוח,” ובכל־זאת נשארה בעלת־הבית יושבת על כסאהּ עוד שעה ארוכה, ושושי ניסתה להתיר בינה לבינה את סבך־חשרת־האימה חוּט מחוט כדי לראות ברוּרות מה זה בדיוק שמפחיד אותה כל־כך. זה לא היה הכּסף־על־כּל־המלחמות־המכוערות־הכרוכות־בו שמבצבּץ ומפריד בין איש לאיש ובין איש לאשה בו־ברגע שמסתלקת מהם האהבה, ואפילו לא התנהגוּתו הנמִבזה של אלכּסנדר כּסיס, אלא משהו שקשור בה ומאיים על עתידה שלה. מה יקרה לה ואיזה עתיד צפוי לה אם, למשל, תפגע בה איזו מחלה כרונית, והיא לא תוכל להמשיך ולעבוד ולשלם את השׂכירות החודשית? אילו היתה מפסיקה לשלם חודש אחד בלבד, והגברת זיסבארד היתה אומרת לה: קחי את המיטלטלים שלך והסתלקי לך מפה! האם היה לה הכּוח הנפשי לרוץ לעורכי־דין ולהתחיל במלחמות על הזכויות שלה, האמיתיות או המדומות? ואפילו היה לה כסף, ובעלת־הבית לא היתה דורשת את סילוקה, אלא פשוט מחמיצה פנים כּנגדה – האם היתה ממשיכה להתגורר בדירתה? הרי אין היא מסוגלת כּלל לחיות במקום שבּו אין היא רצויה, וכל עוד לא יהיה לה בית משלה, רשום על שמה (– כמו שכתוב באזהרה במשׂרד הטאבּו: “הקונה נכסי־דלא־ניידי ואינו רושמם בספרי האחוזה של משׂרד רישום המקרקעין, הריהו מניח את כספו על קרן הצבי” –) כל עוד לא תהיה עצמאית אלא אורחת נוטה ללון בבתיהם של אחרים, יהיו חיֶיה תלוּיים לא רק בעבודתה שלה, אלא גם בכל נדנוּד של מצב־רוח ובכל עקימת חוטם של איזה שהוא בעל־בית. כוח ללחום יש לה – הרי עד כה נלחמה ונצחה את כולם – ובעצם אין זו שאלה של כוח כלל, אלא של גאוָה־מבטן ומלידה: אין היא מוכנה להתארח במקום בו אין מתכּבּדים בה ואין מקבלים אותה בסבר פנים יפות, ועל־אחת־כמה־וכמה שלעולם לא תהיה לא מסוגלת ולא מוכנה להטיל את עצמה על בעלי־בתים שיבקשו לנעול את דלתם בפניה, ואם חס־וחלילה תפסיק היא – מסיבּה כלשהי – להרוִיח כסף, לא תימצא אפילו בעלת־בית אחת שתפתח את דלת ביתה לפניה כדי לקבל אותה כדיירת חינם־אין־כסף ובסבר פנים יפות! אותה גברת זיסבארד שאצה תמיד לפתוח לפניה את הדלת במאור פנים, שטרחה שעות רצופות על הדגים הממולאים האלה ושנדבּקה לכיסא הזה מבלי קוּם גם לאחר ששמעה ששושי מצומררת מרוב עייפות – אותה גברת זיסבארד עצמה תגרש אותה מן הבית מן הרגע שיתגנב החשש לליבּהּ שלא יהיה לה, לשושי הנחמדה, מספיק כסף לשלם שׂכר דירה מדי חודש בחודשוֹ. והיא – שושי שושי, שושי ששורש נשמתה נעקר ממחצבת המלכים, שושי בת המלך, שושי הנסיכה, שושי הרוזנת צריכה בּעולם הזה לגדול בבית־יתומות ולהיות תלויה ברצונה הטוב של איזו גברת זיסבארד!

כאשר קמה הגברת זיסבארד לבסוף מן הכיסא, אמרה לה שושי שנחפזה לפתוח לפניה את הדלת החוצה, “היום הלכתי לכּותל” ותוך כדי דיבור התחרטה על מה שיצא מפיה מבלי־משׂים: לא רק מתוך החשש שהדיבּוּר היוצא מפיה, כשלעצמו, ישמש עילה מספקת לבעלת־הבית להישאר פה ולהגיב עליו באריכות־לשון־אין־קץ, אלא בעיקר מתוך חרדה עמוקה יותר שהנה גילתה את נקודת־התורפה שבנפשה, את הסוד הכּמוּס והמביך ביותר. אבל החשש נתבּדה, וכמוהו כן גם החרדה. בעלת־הבית לא נתפסה בפליטת־פה זו כדי להאריך את ביקורה, גם לא גילתה את הסוד הכמוס בה, ושושי סגרה עליה את הדלת בנשימה עמוקה של התרווחות ואפילו חייכה בינה לבינה לרעיון, המתנצנץ עם ההיזכרות במעמד הכותל, שמבחינת מעמדו בעולם־הזה אין אלוהים שונה משושי, וגורלו לא שפר עליו מגורלה: כמוה כן גם הוא זקוק לכך שמישהו יבנה לו בית, ואם נשפוט על־פי הבּונה האחרון של בית האלוהים, על־פי אותו הורדוס, הרי יהיה עלינו להודות – בין אם נרצה ובין אם נמאן – שמצבו של אלוהים גרוּע לאין־שיעור ממצבה של שושי. לשפל המדרגה עדיו הִדרדר אלוהים, לבזיון זה של הזדקקות לשירותיו הטובים של איזה הורדוס, לא הגיעה היא, שושי היתומה, שושי חסרת־הכּל עם כּל בּדידותה הגדולה בעולם־הזה!

ואז באה ההארה. משמעות הפלא הגנוז בעצם העובדה שאותו אדם נתן בה את עיניו במין מבט כנוּע אשר כזה: הורדוס בנה בית לאלוהים ורב יצחוק רבּן יבנה בית לשושי!

ואם, למשל, תגביה הדודה אלקה את גבותיה בתמיהה ועיניה תשאלנה: שושי, מה זה את עושה? תענה לה שושי לאמור: – אני אינני מוכנה לחיות את חיי עלי אדמות כמוך, להתגלגל לעת זיקנה למרתף עבש בנחלת־אחים, להיות למנוד ראש לנשים צדקניות שאינן ראויות לנשק את כּפות־רגלייך! אינני מוכנה לכך שילדים קטנים ירוצו אחרי ויצעקו “האמא של החתולים, האמא של החתולים!”⁴ אילו היית בעלת־בית עשירה לא היו הם מעיזים ללעוג לך, להפך – הם היו כולם מתרפסים לפנייך אף־על־פי שהיו נשארים אטומים לרוח הגדולה שלך, והחזיונות שלך היו ממשיכים לפרוע פרעות בקליפת עולמם הקטן והמטומטם. ואם תחייך הדודה אלקה ותקשה: שושי שושי! – האיש אשר כזה יבנה לך בית? תשלוף שושי את הקלף הסודי שלה, הבלתי־צפוי, החזק ביותר – את אלוהים בּכבודו ובעצמו! אם אלוהים לא הצליח בעולמנו זה למצוא אדם מתאים יותר מהורדוס שיבנה לו בית, מה כי תבואי בטענות אל שושי שלא מצאה לה איש מתאים יותר מרב יצחוק רבּן שיבנה לה בית? הרי מאיזה צד שנסתכל בדבר ניוָכח לדעת שעד לשפל המדרגה של האלוהים לא הגיעה שושי עם הבּונה שלה – אין רב יצחוק לא רוצח כהורדוס גם לא מטורף כהורדוס. אלא מאי? – תאמרי שהוא סתם נתעב בעיני, ושכּל מראהו ולבוּשו ודרך דיבּוּרו ותנועותיו ואורחוֹ ורבעוֹ משוקצים ומוּקצים מחמת מיאוּס, תענה לך שושי לאמור: כל מה שאמרת, אלקה היקרה, אמת ויציב הוא, אבל דווקא משום כך לא נשקפת לי כּל סכּנה לשעבד את נפשי לאיש שבּנה לי בית, דווקא משום כך אמשיך להיות חופשיה בהרגשותי ובמחשבותי ובליבּי, וככל שאהיה חופשיה יותר, כן יהיה הוא אץ יותר לעשות את רצוני! זה האיש בעל הכּוחות הנסתרים הדרושים לניהול עסקים בטאבּו, זה האיש שביכולתו לעסוק במכירת בתים ובקניית בתים ובבניין בּתים, זה האיש על כל הנפלאות הללו שיש באפשרותו לחולל נמצא לפתע־פתאום שטוח לפניה במין מבּט להוט לעשות את רצונה שלה – משמע שיש בכל־זאת בכוחה להגיע לבית משלה, ולאו דווקא דרך ארבעים ותשע שנות עבודה של פקידה בכירה בלשכּת השופט המחוזי. יותר מן הלהיטוּת־לעשות־את־רצונה קסמה לה, לשושי, הכּניעה־ללא־תנאי שנשקפה מתוך מבּטו של רב יצחוק רבּן, כּניעה של אדם שסבור על עצמו שאינו ראוי לכך שהיא תבחר בו כדי שהוא מכּל יתר הגברים שבעולם יעמוד עליה לשרת אותה ולהוציא אל הפועל כל רצון שיצא מלפניה. היה שם, בשורת אשָפי הטאבּו, אחד שהיה ממש גבר נאה ומצוחצח, בעל שׂפם ועניבה רחבה, וכפי שנסתבר לה מפיו של פקיד־הקבּלה, עלה בעסקיו על רב יצחוק פי כמה־וכמה. שמו היה טוביה דויד הלוי אבל הכּל כּינו אותו משום־מה בשם “דאריו”, והיה אותו דאריו נותן בה את עיניו ותובע לקבוע פגישות אתה קבל־עם־ועדה ומתוך מבטו היה בטחונו בעצמו מרצד הבהקי חוצפה. שושי לא נענתה לו, כמובן – לא מפני שידעה שהוא נשׂוּי ואב לשני בנים, ושאינו מבקש אלא נצחונות נוספים ותענוגות גנובים מן הצד, אלא מפני שליבּהּ אמר לה שלא איש אשר כּזה יבנה לה בית, לשושי; מפני שהרגישה בחוש שאין הוא עתיד לבטל את רצונו מפני רצונה, ושאחרי שתבטל היא את רצונה מפני רצונו עתידים כל חלומותיה על בּית משלה להיות בּטלים ומבוּטלים, מפני שהרגישה בחוש שבֵּיתה של שושי ייבּנה מתוך כּיסופי מבּטו הנכנע של רב יצחוק ולא מתוך נצנוציו של דאריו. היא לא טעתה אלא בשיעור האפשרויות הגנוזות באַשף הטאבּו הלז. כשהחלה נושׂאת ונותנת על התנאים נסתבר לה שעדיין סוחר רב יצחוק בעיקר בכספיהם של אחרים, ושאין לו לעת־עתה אלא בית מגוריו שאותו מוכן הוא לרשום גם על שמה, ושבּכדי שיוכל להוציא ממחזור העסקים את אותו סכום כסף שנדרש לקניית בית נוסף שיהיה רשום אך ורק על שמה יידרשו כמה שנים של עבודה קשה לא רק בעסקי המשכּנתאות אלא גם בחנוּת של אביו הזקן. בתחילה, כשהגיע לאוזנה הדיבּוּר על “כמה שנים” שקע בה ליבּהּ וכמעט שהחליטה להפסיק את הדיון בו־במקום, אלא שאיזה אינסטינקט מנע אותה מטריקת דלת פזיזה, טריקה שהיתה עלולה להשאיר אותה מחוץ לבית שעליו חלמה, אותו בית מוקף גדר־אבנים גבוהה שעומד בּדד בשׂדה בין שכוּנת נחלת־שבעה לבין בית־הקברות המוסלמי ליד חורשת עצי הזית העתיקים. לא היתה זו מחשבה שניה אלא מין הארת־פתאום שגילתה לה שעם הנישׂוּאים עצמם תיהפך מיד לבעלת חצי בית – או, כפי שהיתה מכנה את עצמה בינה לבינה בחיוך “חצי־בּעלת־בּית” – שכן ביתו של רב יצחוק יירשם גם על שמה, וכעבור כמה שנים תהיה לבעלת־בּית־וָחצי! זה נמשך שבע שנים. כעבור שבע שנים קנה בעלה את הבית שעליו חלמה ורשם אותו במשׂרדי הטאבּו על שמה ועל שמה בלבד. הקניה כללה לא רק את הבית על שטח האדמה הגדור סביב לו, אלא גם את כל הרהיטים העתיקים המצויים בו. בעליו היה ערבי נוצרי מצאצאי הצלבנים שטען לשושלת־יוחסין בת שבע מאות וחמישים שנה ואמר לעקור מן הארץ ולהשתקע בבֵּירוּת. הוא דרש שלוש מאות לירות וניאות למוכרו במאתיים שבעים וחמש, ומאותו רגע שבו התגשם החלום החל הכל מתהפך ומתגלגל, פושט צורה ולובש צורה בפתאומיות מרוּפּדת, חלקה וחסרת מעצורים כּחלום בתוך חלום: תחילה טעם של עפר ואפר בפה, בלהות החידלון, ההרגשה המרה, המוחצת־עד־דכּא של הניתוח שהצליח אבל החולה מת. הבית של שושי קם ועומד על תילו, אבל שושי איננה עוד. שושי מתה לפני שבע שנים, ומה שסובבת־הולכת בעולם איננה אלא הקליפּה של שושי, הקליפּה החלולה המקיפה את הנקודה המתה שבתוך הלב. בבוקר שלאחר רישום בית חלומותיה באגף המקרקעין פקחה את עיניה לתוך יום שחור שבו סגר עליה העולם כולו כבית־כלא מחניק, ובו־ביום נפל דבר והמאורעות החלו תוכפים ומתגלגלים ומשתזרים זה בזה כחלומות ארוגים על נימים טמירות של פלא. בשעות בין־הערביים, כשעמדה דחוקה בקהל של נשים מחוקות ומבוטבטות ומתות כמוה בחנות של גלנטריה בפינת רחוב גאולה כדי לקנות פקעת של צמר לסיום סוֶדר שסריגתו נמשכה ללא קץ וללא תִכלה, פגע בה שיר של אשבּעל עשתרוֹת, השיר “שֶפי חֵשק ערָבוֹת” שחדר לתוכה כסילון של חיים מרצד קרני שמש, ולמחרת היום נתגלה לה הסוד שבּרל רבּן הוא־הוא אשבּעל עשתרוֹת המשורר בעל־מחבר השיר שֶׁפי חֵשק ערבות. וכשהחליטה לשלוח אליו מכתב בעילום־שם והלכה לחנות של בּולוס אפנדי לקנות חבילת מעטפות מרופדות מבּפנים בנייר־משי סגול, ראתה שם תייר אנגלי שנכנס כדי לקנות את הכינור של ברונהילדה ריינהולד. מין עדנה פשטה בה משהאזינה לפרטי עסקת הכינור שהחלה בשלוש מאות לירות ונסתיימה במאתיים שבעים וחמש כתהודה מוסיקלית וכאישוּר מסתורי מגבוה לעִסקת הבית של שושי שנעשתה באותן ספָרות בדיוק לפני שבוע אחד בלבד ביום השלישי אשר בו נאמר פעמיים כי טוב. היא שאלה למחיר המעטפה, והחליטה לקנות את המלאי כולו – מי יודע מתי ואיפה תוכל למצוא עוד מעטפות אשר כאלה. היו לו, לבּולוס, רק שלוש חבילות, כל אחת בּת חמישים מעטפות, ובעליצוּתו השופעת מעסקת הכינור המוצלחת כל־כך החליט לתת לה, לגברת סוּזן רבּן, אשתו של רֶבַּאי אייזיק שהסדיר לו, לבּולוס, את כל העניינים המסובכים והדקים במשרדי הטאבּו, את כל שלוש החבילות חינם־אין־כסף. “חס־וחלילה!” קראה שושי, “לא בא בחשבון” – לא רצתה להיות חייבת לו, לאותו נואף זקן, אפילו פרוטה אחת, או שוֵה פרוטה, אבל בּולוס סירב לקבל תשלום מידיה. “אם לא תקבל תשלום ממני,” אמרה לו שושי, “תסגור בפני את חנותך. לא אוכל להיכּנס עוד אליך.” בּולוס נתן בה את עיניו ונכנע בחיוך רחב. את התשלום קיבל, אבל לא הניח לה לצאת את חנותו לפני שתגמע יחד עמו מן הקהוָה ותטעם מן הרַחַת־לקוּם ומן הבַּקְלָוָה. “עינייך” – כך אמר לה, “עינייך זוהרות באור עליון. לא זה האור הרגיל של עינייך.” וכשנפטרה מעליו והוא ליוָה אותה עד מעבר לפתח, עד לסף המדרכה, הוסיף פתאום “עינייך הן עיניים של אשה אוהבת.”

שושי הרגישה שפניה מתלהטים כבשעה שהציץ פסח השמן אל השיר שפי חשק ערבות, וכדי שלא יראנה במבוכתה מיהרה להפנות לו עורף, לבּולוס אפנדי, ולחצות את הכביש. “המעטפות” – קרא ונחפז מתנשם ומתנשף אחריה ומנופף בידו הנטויה את החבילה שנארזה בנייר־צבעונים ונקשרה בסרט סגול בידי הנער השליח כשהיו הם גומעים מן הקהוָה, “מדאם סוּזָן, המעטפות!” וכשנפנתה לקבלן מידו, הוסיף, “הלוואי והייתי זוכה לקבל ממך מכתב אחד במעטפה אחת מכל אלה מעטפות האהבה!”

“מעטפות האהבה!” חזרה בליבּהּ על דבריו ופנתה לבית־הדואר המרכזי. היא קיפלה את שנים־עשר הגליונות של המכתב הראשון עלוּם־השם והכניסה אותם לתוך הריפוד הסגול של מעטפת האהבה הראשונה, וכאשר שילשלה את המעטפה המלאה וגדושה לתוך צוהר תיבת המכתבים האדומה חייכה בינה לבינה משנוכחה לדעת שהיא אומרת כעין תפילה, “שלח לחמך על־פני המים – כי ברבות הימים תִמצאנו” – רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע. במשך שבוע ימים היתה הולכת עם מעטפת־האהבה־עלומת־השם מדי יום ביומו עד לדואר המרכזי כדי לשלוח משם את דבריה בכתב־יד צפוף ששפע כמפל מתוך סכר שנפרץ פתאום: משום־מה הרגישה שדווקא משם צריכים המכתבים להישלח, שמכתב אשר יישלח מתיבת מכתבים אחרית לא יגיע לידי אשבּעל עשתרות, ואם יגיע, לא בשעה טובה יגיע, או לא יובן כראוי, או לא יפעל בכיוון הנכון או משהו בלתי־צפוי ישבש אותו. על־גבי המעטפה היתה כותבת, כמובן, “מר ב. רבּן, מרפאת העיניים…” וכו', אבל בגוף המכתב פנתה תמיד אל אשבּעל המשורר, ומכיוון שנכתב המכתב היתה נחפזת לשלוח אותו מתוך מין להיטות שיגיע מיד לידיו לפני שיחזור העולם כולו לתוהו ובוהו. בשום פנים ואופן לא היה בכוחה להלין מכתב במגירה משום המועקה, שהיתה מרגישה כאילו הוא מונח לא במגירה אלא על לוח ליבּהּ ומעיק בכובד כל משקל העולם התוסס בתוך השורות ובין השורות. מין מועקה שכזאת היתה אפילו נגררת אחריה לפעמים כשהיתה משלשלת את המכתב בשעות הערב או הלילה אחרי ההרקה האחרונה. מעכשיו ועד מחר בשעה שמונה בבוקר יהיה המכתב מונח בתוך התיבה בקרב ערימת כל המכתבים האחרים, אחד מיני אלף, מיוּתם בתוך המון אדיש וסתמי, ומי יודע מה עלול לקרות לו בדרך. הרי אותו פקיד שיבוא בבוקר לאסוף את המכתבים מן התיבה אל השׂק שבּידו עלול להשאיר את מעטפת האהבה בפינת התיבה משום הרישול הרשמי שבכל תנועותיו, או להשמיטהּ מבלי־משׂים לרצפה, ואם לא בין התיבה לשׂק, עלולה היא ללכת לאיבּוד בין השׂק למדור המיון, או בין מדור המיון לבין מדור הדוָרים –: בין כל טלטולי הדרך והידיים הזרות הרבות הממשמשות בו, בכל מכתב ומכתב, אין להתפלא על מכתב שאובד. להפך: הפלא הגדול הוא שבכל־זאת מגיעים כל־כך הרבה מכתבים לתעודתם!

את המכתב השביעי הכניסה לתיבה בשעת בין־הערביים, ערב הביקור החוזר במרפאת דוקטור לנדאו. הרי הרופא אמר לה לחזור כעבור שבוע כדי לוודא אם אמנם חלפה הדלקת כליל, ואם לא נותר איזה שבב־עופרת זעיר, גרגיר קטנטן מליל התקלה בבית־הדפוס, והיא קדחה כולה לקראת הפגישה הבלתי־נמנעת עם בּרל רבּן: יֵדע או לא ידע שהיא־היא הכותבת האלמונית, ואולי יֵדע ויעמיד פנים של מי שאינו יודע ואינו מבחין? ואם אמנם לא ידע, או יתנכּר – האם עליה יהיה לרמוז לו, ואם כּן – איך? הכל היה סובב־הולך בחשרת ספקוֹת ותעלוּמות והלמוּת־הלב של קדחת ציפיות פרט לוודאות אחת, לידיעה הברורה שלמחרת היום, ובייתר דיוק – כעבור חמש־עשרה שעות – תראה את אשבּעל במו עיניה במרפאת העיניים. ודווקא זה הדבר האחד הוודאי ובטוח לא התגשם: עוד לפני שעברה את סף המרפאה שמעה את האחות הראשית אומרת לאיש אחד שעשׂה רושם של גובה מיסים מטעם העיריה או מטעם חברת החשמל, שעליו יהיה לחזור בעוד עשרה ימים או בעוד שבועיים מכיוון שדוקטור לנדאו נתן הוראה להפסיק את תשלומי “כל החשבונות מסוג זה” עד שיימצא ממלא מקום לאדון רבּן ש"ייכנס לעניינים ויעבור על כל פנקסי הקופה." שושי נשארה נטועה במקומה. חשה שברכּיה פקות ושהעולם כולו מסתחרר סביב לה ועוד מעט קט יתנפץ על ראשה. איפה הם החלומות כולם וכל נבואות הלב וכל לחישות החוּש השישי וכל פיתויי ההרגשות־שמעבר־לרגשות וכל האינטואיציות וכל ההארות העליונות שהבטיחו לה שהנה, עוד מעט קט, תתגשם משאלת־הלב הנסתרת והעמוקה ביותר? כל מעטפות האהבה שנשלחו עד כּה, במקום שיקרבו אותה אל התגשמות משאלת־הלב הכּמוּסה והעמוקה ביותר, עירערוּ את עמודי הגשר הצר שעליו נחפזה: בּרל רבּן זה שהיה נטוע שם מאז ומתמיד – מאז שהיא זוכרת את עצמה – שהיה חלק בלתי־נפרד מן המרפאה, כמוהו כדוקטור לנדאו וכספסלי־הברזל הארוכים לאורך הפרוזדור – מכיוון שהיה למטרה למכתביה, נמלך בדעתו וברח, קם ונעלם, השאיר את המרפאה צולעת, מתמוטטת על רגל אחת, תלויה על בלימה ונטויה על עמוד אחד, על דוקטור לנדאו בלבד, כאילו נמחה פתאום אחד משני עמודי אכסדרת הכניסה בדיוק ברגע שהציגה את כף־רגלה על סף הבניין המתמוטט על ראשה. חזרה על עקביה ופנתה להימלט החוצה בעוד מועד, משנעצרה ופנתה שוב לעבר המרפאה: עליה לברר מיד מתי הפסיק בּרל לעבוד, ומה אירע לכל הדואר שהגיע למרפאה אחרי שעזב. היא התנשמה לרוָחה משנסתבר לה שרק בסוף השבוע שעבר הגיש את התפטרותו – משמע שמכתב אחד לפחות הגיע לידיו ממש, ואפילו נניח שהאחות הראשית משקרת כשהיא אומרת שהיא אישית דואגת לכך שכל הדואר שנועד לו יישלח אליו הביתה בידי שומר־הסף עבּד אל־קאסר, ושלמעשה משאירה היא בידיה את מכתביו האישיים, גם קוראת בהם בחשאי, אפילו כך לא נפלוּ לידיה כל המכתבים, והמכתב השביעי יגיע במשך היום ולא יאוחר מאשר מחר. “את יכולה להיכּנס למשׂרד שלו ולהשאיר לו פתק על השולחן,” הצביעה האחות הראשית לעבר הדלת, “ועבּד אל־קאסר יביא לו את זה עד הצהריים יחד עם הדואר שלו.” כשנכנסה שושי למשרדו ניבּטה אליה מעטפת המכתב שלה מעל־גבי הצרור כהתגשמות המחשבה שחלפה בה לפני רגע, וללא כל החלטה מראש, גם ללא היסוס, ניגשה ישר אל המעטפה ובתנועה מהירה הצפינה אותה בתוך התיק שלה ויצאה החוצה כדי להכניסה במו ידיה לתוך תיבת המכתבים שלו, תיבת־עץ מחוברת בשני ווי־ברזל גדולים אל גרם־המדרגות המובילות אל דירתו במשכּנות־שאננים, הדירה הקיצונית בשורה העליונה, בשיפולי טחנת־הרוח. בחפזונה חשבה לרדת לשער שכם ולשׂכּור שם כּרכּרה או טכּסי, כל־כך אץ לה הדרך להגיע לקצה הגשר הצר ולהיאחז בציפורניה בחוף השני לפני שיתמוטטו כל העמודים מתחת והקימורים מעל, משנעצרה לידה מכוניתו של שופט בית־הדין העליון, והשופט עצמו, דן גוטקין אסקוַייר, פתח את הדלת ושאל אותה לאן פניה מועדות. “לטחנת־הרוח,” אמרה ונכנסה פנימה וישבה לצידו. אילו ביקש לדעת פרטים נוספים לא היתה מהססת לספר לו שנחפזת היא לשלשל מכתב אישי לתוך תיבת המכתבים של בּרל רבּן – שידע הוא וידעוּ כולם במשרד וידע העולם כולו שהתחיל להתמוטט בלאו־הכי מן הרגע שביקשה שושי קצת אושר בעולם הזה. נשארת כמובן במקומה השאלה מה יקרה אם לא בּרל רבּן עצמו יֵרד להוציא את הדואר מן התיבה, אלא אשתו. אילולא חטפה את המכתב, לא היתה נשקפת לו אלא סכנת הנפילה בידי האחות הראשית שהיתה קוראת בו בחשאי במרפאה, ואילו עכשיו, כשניסתה שושי לזרז את דרכּו לתעודתו עלול הוא ליפול ישר לידי אשתו של בּרל! אומרים עליה, על אשתו של בּרל, שהיא קומוניסטית בלב ונפש, בעלת מעמד חשוב במזכירות המפלגה. ואם אמנם כך הוא הדבר, אם באמת ובתמים נלחמת היא למען השותפות, שלי – שלך, ושלך – שלי, והכל שייך לכולנו יחד, הרי שלא תהיה כל מניעה מצידהּ לשותפות צודקת! שושי חייכה בינה לבינה עם שהיתה בונה את סוללת הטיעונים שעתידה לפצפּץ את חומת אותה אשה בנשק הלקוח מן המחסן הקומוניסטי שלה, וכל זאת מתוך ידיעה ברורה שכל העקרונות והאידיאולוגיות – אם אמנם הם־הם הפרינציפים שלה – מתמוססים ונעלמים ברגע בוֹ נלחמת אשה על חייה שלה ועל מה שהוא יקר לה, ולאו־דווקא בשעות גורליות ובשאלות של חיים ומוות, אלא אפילו בדברים של יומיום ובעקרונות הקטנים, כגון בספיחי הנוהג המקוּבּל שאין אדם פותח מכתב שמיועד לזולתו. אותה גברת רבּן – גם אם תראה בכך חוק־בל־יעבור שלעולם אין אדם פותח מכתב שמיועד לזולתו, וגם אם תהפוך עולמות כשיסתבּר לה שעין זרה הציצה בחשאי במכתב שהיה מיועד אך ורק לה, וגם אם תשׂא נאומים חוצבי־להבות בגנות הריאקציונרים שפּותחים מכתבי זרים, ותצא להילחם בהם בחירוף־הנפש מעל ראשי בּריקדות – אותה גברת רבּן עצמה לא תהסס אף לרגע לפתוח ולהציץ בחשאי במכתב שמיועד למישהו אחר – לבעלה, למשל, או למאהב שלה – בו־ברגע שיתעורר בליבּהּ החשש שמשהו עומד לאיים על חייה שלה ועל ביתה שלה, ואם יבוא מישהו ויטפח על פניה בעקרונות המקודשים שלה, חזקה עליה שתפשפש ותעלה מתחת לפני האדמה אלף ואחד נימוקים וראיוֹת והוכחות לכך שלמען אותו עיקרון מקוּדש עצמו חייבת היתה, במקרה דנן, דווקא כן לפתוח מכתב שנועד למישהו אחר! “ימים יגידו,” אמרה שושי לעצמה כשמיהרה להסתלק לעבר רחוב ס"ט יוליאן אחרי ששמעה את חבטת המכתב בתחתית התיבה, “אם פתחה ואם לא פתחה, אבל בעצם זה לא אִכפת לי, ולא זאת השאלה. תרצה – תפתח, לא תרצה – לא תפתח. השאלה היא אם כך ואם כך יגיע המכתב לידיו.” אבל הימים לא הגידו. להפך: משעה לשעה הסתבּכה השאלה והלכה כמין גידול ממאיר בנפש, וכעבור יומיים בלבד כבר היתה קדחת הציפיות של שושי מבעבעת, תופחת, עולה וגולשת כנגד קיר אטום: כל עוד עבד בּרל במרפאה של דוקטור לנדאו, יכולה היתה היא להזדמן למקום בכל עת ובכל שעה שרק יתחשק לה, ומתוך עקימת שׂפמו ונצנוץ העין המצטדדת לדעת מה עלה בגורלם של המכתבים עלוּמי־השם ולראות איך יפול דבר ולהחליט בו־במקום איך לנהוג, אבל עכשיו – למה, בעצם, מחכּה היא? שבּרל יתן מבט אחד בכתב־היד, יקמט את מצחו, יעביר לנגד עיני־רוחו את כל אלפי הנשים היושבות בעיר הזאת, וינחש פתאום מי היא זאת ואיזו היא שכּתבה את הדברים הללו? או שמא עליה לצפות לרוח־הקודש שתנוח עליו, על אשבּעל עשתרות, בּשׂעיפים מחזיונות לילה. בנפול תרדמה על אנשים: רוח על־פניו יחלוף, יסמר שׂערת בּשׂרוֹ. יעמוד ולא יכּיר מראהו, תמונה לנגד עיניו. דממה וקול ישמע “קום לך־לך מביתך וממיטתך אל הבית אשר אראך בין נחלת־שבעה לבין בית־הקברות המוסלמי. בית בודד בשדה, מוקף עצי ברוש וגדר־אבנים אטומה גבוהה. שם תבקש ושם תמצא את אשר אהבה נפשך.” הכל תלוי ברוח־הקודש, אבל רוח־הקודש, כידוע, זקוקה היא עצמה לסיוע מן האדם: מעשיו של האדם יקַרבוּה ומעשיו של האדם ירחקוּה, ובכל מה שנוגע לבשׂר־ודם אין לה נגיעה כלל עד שלא יתקין האדם את עצמו לקראתה במעשים טובים שהם־הם הצינורות לביאתה, כמו שנאמר, “נעשׂה – ונשמע!” ראשית עלינו לעשות מעשה, ורק אחרי שנעשה את המעשה תנוּקב הנקרה וייפתח הצינור ויושפע שפע רב מכל העולמות. עד שלא תעשה שושי מעשה לא תצא בת־קול ולא תגיע לאוזניו של בּרל מן הדממה. ואל תאמר שושי לכשאפנה – אעשה, שמא לא תיפנה!

את המעשׂה עשתה שושי לא בעברית כי אם באנגלית: היא קבעה לו פגישה למחרת היום בין חמש לשש אחרי־הצהריים בפינת בית־הטה של מלון המלך דויד, והוסיפה הערה לאמור שאם מסיבה כלשהי יִבָּצר ממנו לבוא שימסור הודעה בשבילה במשׂרד בית־המשפט המחוזי. כשהדבּיקה בקצה לשונה את המעטפה המרופדת חשה שהאדמה תחת רגליה פועמת, כל־כך הלמו צדעיה בפעימות הדם, ובדרכה אל תיבת המכתבים של הבית הקיצוני משׂמאל בשורה העליונה של משכּנות שאננים למרגלות טחנת־הרוח, היה חרוז מחרוזי שירת דבורה צועד יחד אתה: בצאתך משׂעיר / בצעדך משׂדה אדום / ארץ רעשה / גם־שמים נטפו // / ארץ רעשה / גם שמים נטפו… / אבל מסביב לא היה כל רעש שהוא, אלא להפך: דממה משונה, מתוחה. זה קול הדממה הדקה שלפני הרעש אמרה בליבּהּ ופנתה לעבר רחוב ס"ט יוליאן. החנויות ברובן סגורות היו, ובעלי בתי־המסחר שעדיין לא נסגרו היו נחפזים להכניס פנימה את הדוכנים והארגזים הניצבים על המדרכה ולשלשל את התריסים. קול המון כקול גלים מתנפצים אל חוף רחוק עלה מן המזרח ברגע בו ראתה את מפקח משטרת מחנה יהודה, ויליאם גוֹרדוֹן, נחפז לעבר שער שכם. הוא היה לבוש אזרחית במכנסי חאקי קצרים ובמין כובע של קש רחב־שוליים, ובמרוצתו היתה המצלמה התלויה על צוָארו נחבטת אל חזהו בקצב מכני עצמאי משלה כמטוטלת של שעון. “יש לו רגליים יפות,” חלפה מחשבה מוזרה ברגע שנעצר לפניה במין מבט תמוּה ומודאג. “מה את עושה עכשיו ברחובות? חזרי מיד ללשכת השופט, והוא ידאג להסיע אותך הביתה!” היא ניפנפה לו לשלום והרגיעה אותו שמיד עומדת היא לחזור. מכאן ועד משכּנות־שאננים לא ראתה אף נפש חיה אחת פרט לחתולים נוברים בפח אשפה מעבר לבניין־הצעירים־הנוצרים, וצעדיה המהדהדים בדממת הרחוב על רקע ההמיָה הרחוקה הזכירו לה חלום אחר משכּבר הימים שבתוכו כבר היתה פעם צועדת כך בין תריסים מוּגפים אל חוף אחר. “כמה הוא תמים,” אמרה לעצמה ונתכוונה לגוֹרדוֹן. “הוא בכלל לא מעלה על דעתו.” “מה הוא לא מעלה על דעתו?” שאלה את עצמה בדו־שׂיח בין חלון של חלום אחד לחלון של חלום אחר. “הוא לא מעלה על דעתו מי בכלל גרם לכך.” כשפנתה לשביל העפר בדרך לטחנת־הרוח ראתה ילד בילקוטו על גבו בועט צרורות אבנים בדילוּגו השמח. “זה הבּן הצעיר של בּרל!” ובשמחתה הדביקה אותו בחמישה־שישה צעדים מזורזים. “תקרא לאבא שיֵרד,” אמרה לו, “תגיד לו שאחות מבית־החולים של דוקטור לנדאו מחכה לו על־יד הטחנה.”

“כן, אני יודע. יש פצועים. המורה שלחה את כולנו הביתה כי יש מאורעות.” עליצות נרגשת היתה מפעפעת בו, בילד, ואילולי הנסיבות היתה שושי מחבּקת ומנשקת אותו. “אבל אבא איננו בבית. הוא יחזור בעוד שבוע או שבועיים אחרי שיגמור את העבודה שלו.”

“איפה הוא עובד עכשיו?” שאלה שושי, נכונה לפנות לכל עבר.

“אינני יודע.” אמר הילד, ואחרי שהירהר בדבר קמעה הוסיף “זה סוד. אסור להפריע לו.” שושי המשיכה להלך בצד הילד ולא היתה תמיהה על עצמה אילו עלתה יחד אתו במדרגות ונכנסה יחד אתו הביתה כדי לשאול את אמא איפה חדר־העבודה של אבא אילולי נקרע האוויר פתאום בצפירות של אזעקה. רמקוֹל נוסע על־גבי מכונית של משטרה הודיע בשלוש השׂפות הרשמיות על העוצר שהוטל על העיר כולה מעתה ועד להודעה חדשה. בשניים־שלושה דילוגים זינק הילד לביתו ושושי נותרה לבדה בשׂדה. היא שלפה מתוך התיק את המעטפה הסגוּרה וקרעה אותה לקרעים בתנועות איטיות ופיזרה את הקרעים על האדמה כזורעת לכל רוח בחלום צלול. משנעשׂה המעשה פגה קדחת התאוצה בבת־אחת לא ברוח נמוכה ובדכאון־הנפש אלא במין צלילות־הדעת ואפילו בעליצות בּיטחון במה שעתיד להתרחש. מרגע שהעזה שושי ועשתה את המעשה, שוב לא חששה מכּלום, ושום דבר לא נראה לה לא יוצא־דופן ולא מפתיע: להפך – הכל השתלב לתוך הגיון המהפכה שחוללה בחייה, המהפכה שפרצה את הנתיב לרוח־הקודש להשפיע עליה ועל אשבּעל עשתרות שפע רב מכל העולמות – הכל בתוכה והכל מחוצה לה הבזיק נצנוצים של משמעוּת טמירה ועתיקת־יומין מעל ומעבר לעוּבדות עצמן וללא כל זיקה למישור ההתרחשות ולחוקיו המגבּילים והמוגבּלים; הכל בּכל מכל כל, החל ביבבת הצופרים העולה ויורדת ועבור דרך התגעשות המיית ההמונים במזרח וכלה באשבּעל עשתרות שנעלם לא רק מן המרפאה אלא אפילו מביתו מן הרגע שגמרה היא אומר בנפשה לפרוץ מן האלמוניוּת המרומזת ולהתגלוֹת במפוֹרש, לאמור: כזה ראה – וקדש! שושי עשתה את שלה, ומכאן ואילך תעשה רוח־הקודש את שלה. בפתאום נזכרה בכך שאחרי ככלות הכל אשבּעל עשתרות קרוב לה אפילו קִרבת משפחה – שידועה היתה לה במעורפל מאז נישואיה ושמשום־מה נמחקה מדעתה כליל עד לרגע זה שבו ניצבה בודדה במרכז העיר הכלואה כולה מעבר לתריסים מוגפים – הוא בּרל רבּן והיא שושנה רבּן, ולתמהונם של השוטרים הדחוסים במכונית שנעצרה ממש לפניה, פרצה בצהלת צחוק מצטלצלת רמות באוויר המתוח: לכשיגיעו העניינים לידי כך, לא יהיה לה צורך אפילו לשנות את שם המשפחה שלה. גם אחרי החילופין תישאר שושנה רבּן! “גברת – את מסַכּנת את חייך” אמר לה השוטר שפינה לה מקום במכונית לידו כדי לאסוף אותה לביתה, ומתוך פרצוף פניו המודאג נשקף חשש נוסף שאשה זו קצת לא בסדר, שמשהו השתבּש במוח שלה. “כולם דואגים לי כל־כך,” אמרה בינה לבינה וחשבה על גוֹרדוֹן שרץ לעבר העיר העתיקה, “והם אינם יודעים כלל שהסכּנה נשקפת להם ולא לי. שאני מחוסנת.” ולשוטר ענתה, “אל תדאג – הכל יסתדר על הצד הכי טוב.” השוטר חייך בהסכמה של משאלת־לב משותפת, ושושי חייכה לקראת מה שנתכּוונה בליבּהּ: מאותו רגע בו פגע בה שיר של אשבּעל עשתרות ביום שחור שסגר עליה את העולם כולו כבית־כּלא מחניק, החל הכל משתלשל ונשזר על נימים טמירות של פלא, והקסם לא תם אלא רק התחיל. לא יצאו שלושה־ארבעה ימים משהחל חמִיהָ, שנפל למשכּב מזעזועי המאורעות ואימוֹתיהם, לבקש שיביאו לפניו את בן אחיו, את בּרל רבּן, ואם לא די בכך סרגה יד ההשגחה את פקעת המקרים לתבנית מוּפלגת אשר כזאת שתגרום לו, לבעלה, שדווקא הוא ישלח אותה לחדר־עבודתו של בּרל רבּן, שיפציר בה שתעשה את החסד הגדול הזה עמו, ושיהיה אסיר־תודה לה על שנעתרה לבקשתו! ואין זה הסוף, ואין זו אפילו תחילת הסוף, אבל ייתכן שזה הוא סוף הפתיחה.

ראיתי את הגברת שושנה רבּן נכנסת לחצר בשעות אחר הצהריים של היום בו שוחרר גבריאל מבית־הסוהר. פרט לאשבּעל עשתרות הספוּן במרתף בסתר המודעה המגוננת עליו מפני התפרצות העולם החיצון באיסור המפורש לדפוק על הדלת, לא נמצא איש בבית. נפעמתי למראיה: מכיוון שעלתה בצעדים רכּים אל המרפסת, נתגלתה עלי פתאום בעיניה המתחייכות בסתר הכובע העגול הקטן שלראשה ובכפפות הלבנות שלידיה ובמשב בושׂם היסמין כמין התגשמות של קסם. יותר מכל התרשמתי מן הכּפפות הלבנות: עד אז לא ראיתי כפפות לבנות אלא על ידיה של אוריתה, וזאת רק פעם אחת כשיצאה למסיבת־גן בארמון הנציב העליון בלוויית בעלה דוקטור לנדאו ואביה שופט־בית־הדין־העליון דן גוטקין, ולפיכך לא תיארתי בנפשי שיעלה על דעתה של אשה להתקשט בכפפות לבנות לקראת איזו שהיא פגישה בלתי־רשמית עד שלא חזו עיני בכפפות הלבנות של שושי שהופיעו דווקא לקראת הפגישה עם בּרל רבּן, פגישה שלא התקיימה לא בארמון הנציב ולא במלון המלך דויד ואפילו לא בבית־הקפה גת, אלא בסתר המדרגה, בכוכי המרתף עתיק־היומין ששירת את הבֶּק הזקן עוד בימי התורכּים. היא פנתה כה וכה, ומשנוכחה לדעת שאין איש בחצר מלבדי, ניגשה אלי ושאלה לא רק בנימוס אלא גם במאור פנים אם זה הבית של משפחת לוּריא, ואם אמנם שׂכר פה מר רבּן חדר־עבודה לעצמו. באותו רגע נתקל מבּטה במאפרה המונחת על שולחן־הברזל שלוש־הרגליים, מאפרת־הנחושת הרקועה שקרקעיתה כולה היתה מעשה תבליט של טווס פורשׂ את זנבו כמניפה. היא נפעמה ועטה עליה בשתי ידיה. “את זאת עשתה הדודה אלקה!” אמרה והסתכלה בה ממושכות. “כן, כן. זאת העבודה של אלקה” אַחַר הוסיפה “היא היתה הנפש־החיה האחת והיחידה שבּאה לראות אותי כשהייתי ילדה קטנה בבית־היתומות. עד היום אינני יודעת בדיוק מה היתה קִרבת המשפחה שבינינו.” מתחת למאפרה נתגלתה חוברת שירי התמוז לאשרה שקיבּל גבריאל במתנה. שושי הישירה את החוברת במרכז השולחן והניחה את מאפרת הטווס לצידהּ השמאלי. הראיתי לה את המדרגות היורדות אל המרתף והסברתי לה שאסור להפריע לאשבעל עשתרות בעבודתו. היא ירדה אט־אט, שלחה מבט במודעה אשר בה כתוב מפורשות לאמור שאסור לצלצל ואסור לדפוק, התחייכה בינה לבינה ופתחה את הדלת מבּלי לצלצל ומבלי לדפוק.