באוגוסט 1966 התראיין פרופ' ישעיהו ליבוביץ לראשונה ב"מחשבות" על הקשר בין מדע ומוסר. היום, 27 שנים אחר כך – ובמלאת לו 90 שנה, מתפרסם בגיליון זה ראיון נוסף איתו. במוקד הראיון – האנטינומיות במדע, אותם צמתים בעייתיים בחשיבה המדעית, שבהם ניצבים זה מול זה שני היגדים סותרים מבחינה לוגית, אף על פי שכל אחד מהם מבוסס כשלעצמו. בשלושה עשורים אלה כבש המדע תחומי ידע חדשים, העמיק את חדירתו בקיימים והכפיל את הידע כמה וכמה מונים. אבל דינמיקה מופלאה זו, שחוללה מפנה משמעותי בעשרות תחומים מדעיים, לא שינתה את הכרותיו של ליבוביץ כהוא זה. עמדתו העקרונית בבעיה הפסיכופיסית, עמידתו חסרת הפשרות על ההבדל בין חישוב וחשיבה, ואבחנותיו החדות בין הגדרת החיים לבין המנגנונים הפועלים בחיים ובין המכניזמים של האבולוציה לבין התפתחות האורגניזם מביצית מופרית – נותרו בעינן. כאז כן עתה, ליבוביץ איתן בדעתו שכל הכרה מדעית כפויה על כל מי שמבין אותה. לא עוזרות ההשגות שמעלים נגדו, כי אילו האמת המדעית היתה כפויה עלינו לא היתה קמה לנו תורת היחסות, שהרי אין הכרה מדעית הכפויה יותר על חשיבתנו ועל ניסיון חושינו מאשר הזמן והמרחב האבסולוטיים של תורת ניוטון. יתרה מזו, אם ההכרה בתורת הקוואנטים היתה כפויה על אינשטיין, הוא לא היה מתעקש לכפור בה עד יום מותו. ליבוביץ בשלו. אינשטיין, הוא מסביר למראיינו המצוין, ד"ר יוסי זיו, לא האמין שתורת הקוואנטים היא תורה שלמה, אבל אמונה – מדגיש ליבוביץ – “איננה מושג מדעי רציונלי”. קביעה זו כמובן נכונה, אבל גם טענתו של ליבוביץ, כי אינו יכול להעלות על דעתו “שהפיסיקה שלנו לא חלה על כל היקום”, אינה יותר מאמונה. מכל מקום, מכאן ועד האמירה שתורת הקוואנטים היתה כפויה גם על אינשטיין וכי הוא “לא יכול היה לחשוב אחרת” – המרחק רב. אינשטיין לא רק חשב אחרת, אלא גם ניסה להוכיח את צידקת מחשבתו האחרת במשך 35 שנים. יתר על כן, אינשטיין לא היה בודד במערכה הארוכה שניהל נגד הפשר העמום שנתן נילס בוהר לתופעות הקוואנטיות. גם דיוויד בוהם, מגדולי הפיסיקאים התיאורטיים ב־50 השנים האחרונות, לא ראה עצמו כפוי לקבל את ההכרה באינטרפרטציית קופנהגן למכניקת הקוואנטים, והוא הקדיש 40 שנים מחייו לפיתוח תיאור אחר של החומר, שיש בו כדי לסלק את האי דטרמיניזם והסובייקטיביות מהעולם הקוואנטי. אמנם המודל של בוהם התקבל בהסתייגות בקהילת הפיסיקאים, אבל המתמטיקאי שלדון גולדשטיין ראה בניטרול השפעת הצופה על התממשותם של אירועים קוואנטיים תרומה חשובה ושימושית לקוסמולוגיה הקוואנטית. בוהם דחה בתוקף את הצעתו של בוהר לפיסיקאים להשלים עם אופיה האי ודאי והמעורפל של המציאות התת אטומית. חלקיקי החומר, גרס בוהם, הם גופים ממשיים ואובייקטיביים, והם מוסיפים להיות כאלה גם כאשר איש אינו צופה בהם. יתר על כן, טען בוהם, לחלקיקים הקוואנטיים, כמו לכל גוף פיסיקלי אחר, יש מקום ומהירות מוגדרים, ורק הניסיון למדוד את שתי התכונות הללו בעת ובעונה אחת מביא להריסת המידע של אחת התכונות. יקיר אהרונוב מאוניברסיטת תל אביב כופר בהשפעתה ההרסנית של המדידה, הוא הראה באמצעות ניסוי מחשבתי מבריק, שניתן למנוע את קריסת פונקציית הגל – המייצגת את כל המצבים האפשריים של החלקיק – בעת המדידה. לשיטתו, מדידת אירוע קוואנטי אינה כרוכה בהכרח באובדן מידע על מצביו בכוח. נאמנותו של ליבוביץ להבחנה היקרה ללבו, שההכרה המדעית כפויה עלינו, מביאה אותו אפוא לייחס תוקף מחייב מדי לתיאוריות שבקונסנזוס. אבל אם הבחנתו של אהרונוב תאושר, משמע שההכרה השלטת בפיסיקה זה 70 שנה באשר לקריסה הבלתי נמנעת של פונקציית הגל לא היתה כפויה עליו. הוא הדין בתיאוריות הקוסמולוגיות. תורת המפץ הגדול היא אבן יסוד בחשיבה הקוסמולוגית, ובכל זאת אין היא כפויה על הכרתם המדעית של העוסקים בחקר היקום. לראיה, אך לאחרונה שבה לתחייה תורת היקום העמיד, שדומה היה כי נקברה סופית ב־1964 עם גילוי קרינת הרקע הקוסמית. הויל, בארבידז' ונארליקר מעלים מחדש את הרעיון שלפיו המפץ הגדול לא היה ולא נברא, ושהיקום היה קיים מאז ומעולם. לשם כך הם מציעים להחליף את המפץ הגדול בסדרה של מפצים מקומיים קטנים, שבהם הם רואים את מחוללי ההתפשטות של היקום ואת מרכזי היצירה של החומר. מסקנה, על המפץ הגדול – כמו על תיאוריות רבות אחרות במדע – חל העיקרון הראשומוני שבוהם ייחס לפשרים הרבים שתולים במציאות הקוואנטית. הווי אומר, התיאוריות המדעיות אינן סופיות, כיוון שהטבע לעולם פתוח לזווית צפייה חדשה ולאינטרפרטציה שונה. כל ניסיון לקבע את ההכרה המדעית בתיאוריות, המצויות בידי החוקרים בנקודת זמן נתונה, מחבל בחשיבה המדעית. [ו]אילו ליבוביץ מעיד על עצמו באוזני המראיין, שאין הוא יכול לחשוב על טעות בתורת היחסות, “שאם לא כן – כל הפיסיקה הידועה לנו איננה נכונה”. אך דומה שבכך מבטל ליבוביץ את האפשרות להופעתה של תורה אחרת, מקיפה יותר, שעשויה לאחד את תורת הקוואנטים עם תורת היחסות המוכללת ולשלב את שתי התורות הללו כמקרים פרטיים בתוכה – כפי שאירע לתורת ניוטון אשר הוכללה בתורתו של אינשטיין. אם ולכשתוצע תורה מקיפה זו (על צעדים ראשונים בכיוון זה ר' טור המערכת, תיושב אולי גם האנטינומיה של השפעה מרחוק (התוצא הלא־לוקאלי) במכניקת הקוואנטים, אשר ליבוביץ חייב – לשיטתו – לראות גם בה חלק מאותה הכרה מדעית הכפויה עליו ועל כולנו. הכרה אחרת של ליבוביץ שלא השתנתה – ולא היה מקום לחשוב שתשתנה – בשלושה עשורים אלה, היא תפיסתו האמונית הייחודית לו. מבחינה פורמלית, אומר ליבוביץ, האמונה באל אנלוגית למתמטיקה, במובן זה שגם היא לא מתייחסת למציאות הפיסית, אבל שלא כמתמטיקה – היא אינה כפויה על הכרתנו ואף לא ניתנת כלל להכרה. כאז – כן היום, קשה לרדת לסוף דעתו של ליבוביץ. לשיטתו, האמונה באלוהים לא מחייבת להכיר בקיומו או במציאותו של האל, מאחר שביהדות – כך ליבוביץ – עיקרה של האמונה הוא לא במה שהאדם יודע על אלוהים ועל יחסו של אלוהים אליו, אלא ביחסו הוא לאלוהים, יחס המתבטא בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. על כך מקשה המראיין ואומר לו, כי אפשר להכיר בקיומו של האל בלי לעובדו, אבל אי אפשר לעובדו בלי להכיר בקיומו.

חוסר הרלוונטיות של קיום האל לאמונתו של ליבוביץ היא אחת החידות הגדולות בעיני רבים – דתיים וחילוניים כאחד, אך דווקא בשל כך היא מהווה אתגר מתמיד לחשיבתו של האדם החילוני ולאמונתו של האדם הדתי. בעצם, באי שקט הזה שמחולל ליבוביץ סביבו זה כמה דורות מתמצה תרומתו הייחודית לחיי הרוח בארץ. ככל שהבחנותיו בתחומי המדע, ההגות והאמונה מחודדות ונחרצות יותר, כן הוא הולך ומגרה את השכל להשיג עליהן ולהמציא להן תשובות חלופיות. על תרומתו לתסיסה רוחנית זו, אנו רוצים לאחל לליבוביץ – ביום הולדתו ה־90 – אריכות ימים, ככל שהבורא ייתן או הטבע יאפשר או שניהם גם יחד.