ד"ר עדה למפרט מעלה במאמרה כאן רעיון מעניין, לפיו המשיכה שלנו ושל בעלי חיים בכלל כלפי בני/בנות זוג מודרכת על יד שתי נטיות מנוגדות הטבועות בנו מלידה. האחת גורמת לנו להימשך לדומים לנו, ואילו השנייה בולמת את המשיכה הזאת על סף הדומים לנו יותר מדי. מנגנונים ביולוגיים אלה מבטיחים מצד אחד שבעלי חיים יפרו רק את בני מינם, ומצד שני מונעים גילוי עריות. ואמנם, מבט אל הטבע מעיד בעליל ששורשי הטאבו על יחסי מין בין שארי בשר מדרגת קירבה ראשונה נעוצים בביולוגיה ולא בתרבות. ככלל, חיות מעדיפות דודנים על פני אחים כפרטנרים. דגים, חרקים, זוחלים, עופות, יונקים וקופים נמנעים מיחסי קירבה אלה הודות ליכולתם להבחין בין בני משפחה קרובים לשארי בשר רחוקים, וכמובן לזרים. לדוגמה, מין מסוים של סלמנדרה יבשתית שחי באריזונה, הידוע בנטיותיו הקניבליות, נוטה לטרוף פרטים זרים ולא את שארי בשרו הקרובים.

על עוצמתם של מנגנוני דחייה ומשיכה אלה אפשר ללמוד מהתנהגותן של קוקיות. גוזלי הקוקייה, אף שהם מטופלים עד בגרותם על ידי פונדקאית זרה, נמשכים בבגרותם אך ורק לבני מינם, למרות שבכל ימי גוזליותם הם שומעים ורואים אך ורק את הפונדקאית. החוקרים מונים שלושה מנגנונים עיקריים המאפשרים לבעלי חיים לזהות את קרוביהם. הראשון הוא זיהוי מרחבי; הורי הגוזלים מכירים בכל מי שנמצא בקן כבצאצאיהם. כיוון שכך, הם יתייחסו לגוזל זר בקינם כאל צאצאם, ויתעלמו מגוזלם הביולוגי, אם הוא שרוי מחוץ לקן. זיהוים האינדיבידואלי של גוזליהם מתחיל אפוא רק כאשר הללו מתבגרים. מנגנון הזיהוי השני, שהוא היותר רווח בטבע, מתבסס על היקש אסוציאטיבי: פרט צעיר יתייחס אל פרט אחר שגדל איתו כאל שאר בשרו. המנגנון השלישי מתבסס על דמיון פנוטיפי, קרי חיצוני. פול שרמן מאוניברסיטת קורנל גורס כי בעל חיים לומד לזהות את קרוב משפחתו על פי דמיונו לאמו.

גם בחברה האנשוית קיים איסור חמור על גילוי עריות, שימיו כימי התרבות. אמנם בתקופות מסוימות בהיסטוריה, בעיקר במצרים, פרס ורומי, הותרו קשרים של גילוי עריות, אבל אך ורק לבני משפחות המלוכה. הטאבו באירופה על גילוי עריות הגיע לשיאו במאה ה־11, עת אסר האפיפיור אלכסנדר השני קשרי נישואים בין דודנים עד הדרגה השביעית של קירבה משפחתית. בימינו, נישואים בין דודנים אסורים על פי החוק ב־30 מדינות בארה"ב, ובשמונה בהן הם אף נחשבים לעבירה פלילית. גם ביפן, שעד שנות ה־60 של המאה שלנו היו בה נישואי דודנים כ־15% מכלל הנישואים, סר חינן של בריתות אלו.

ההערכה המקובלת היא שנישואי קרובים נושאים עימם סכנות גנטיות. ואמנם, סקרים מרחבי העולם מורים שאצל ילדים להורים בעלי קירבת דם יש אחוז גבוה יותר של מחלות גנטיות וכי סיכוייהם להגיע לבגרות נמוכים יותר. לדוגמה, סיכוייהם של ילדי העדה המורמונית, שבה רווחים נישואים בין דודנים, למות לפני הגיעם לבגרות גדולים ב־7% מבני עדות לבנות אחרות בארה"ב. אף על פי כן, נישואי קרובים בפקיסטן ובהודו מגיעים ל־20% ו־50% בהתאמה מכלל קשרי הנישואים בגלל לחצים כלכליים ותרבותיים. ג’ימס ניל מאוניברסיטת מישיגן טוען לסיבות נוספות. ממצאיו מורים, כי בניגוד לדעה הרווחת, הפריון גבוה יותר אצל זוגות בעלי קירבה משפחתית גדולה. יתר על כן, ניל רואה ברכה בנישואים בין דודנים, כיוון שהם מסלקים מהדנ"א האנושי גנים רצסיביים, שהם מקור המחלות הגנטיות, כתוצאה מהפלות טבעיות.

אין קושי אפוא לתאר איך עודדה הברירה הטבעית את התפתחותו של מנגנון ביולוגי המנטרל את משיכתנו המינית לשארי בשרנו, שכן די באחוז התמותה הגבוה יותר של צאצאים הנולדים מיחסים של גילוי עריות כדי לסלק במרוצת הדורות את המשיכה הזאת מהמאגר הגנטי, ולעודד במקומה הופעתו של מנגנון דחייה כלפי שאירים. קשה יותר להבין את קיומו של מנגנון הגורם לנו להימשך לדומים לנו. הלן פישר, בספרה Anatomy of Love, טוענת שבין הגילים חמש עד שמונה אנו מפתחים מפה מנטלית של חיבה ואהבה כלפי אנשים, אירועים ועצמים המהווים את סביבתנו הקרובה. תוכנה של מפה זו מעוצב על ידי קולותיהם של קרובי משפחה, מנהגיהם, הליכותיו של האב, ליטוף ידה של האם, ומעל לכל ריחות ההורים והאחים. במהלך ההתבגרות, מספקת מפה מנטלית זו את המאפיינים של אנשים, מצבים ועצמים הקונים את לבנו. במלים אחרות, הם יוצרים את מה שמכנה עדה למפרט “ההטבעה החיובית”, ומאחר שאנו מוקפים בילדותנו בראש ובראשונה בבני משפחתנו, אך טבעי שנימשך בבגרותנו לכל מי שדומים לנו בצורתם, בריחם ובהתנהגותם.