אנו מכירים את העצמים הפיסיקליים בעולם באמצעות תכונותיהם – צבע, מוצקות, נפח, ריח, קול, תנועה וצורה – הנקלטות בחושינו. אבל מחקרים רבים מראים שקיים שוני מהותי בין המידע החזותי של העצמים הנקלטים בעינינו לבין הצורה שבה הם נתפסים במוחנו. פער זה, אומר דוד טולדנו, מחבר המאמר, מצביע על כך שמקור החוויות החושיות הוא לא בעולם החיצוני, אלא בהכרתנו. מעבר לתכונות הפיסיקליות של העצם הנקלטות בחושינו ולתמונתו הרשומה בהכרתנו מצוי “העצם כשלעצמו”, המייצג את מהותו האמיתית, האובייקטיבית והבלתי תלויה בחושינו ובהכרתנו. וכבר אמר קאנט, הדבר הנצפה אינו יכול להיות הדבר כשלעצמו. אולם אם הדבר כשלעצמו לא נתפס בחושינו, ואם איננו יכולים לדעת אותו במישרין, איך ניתן לטעון שהוא קיים? זוהי תמציתה של אחת המחלוקות העמוקות והעתיקות בתורת ההכרה – למן אפלטון ועד קאנט – שטרם נמצא לה מענה.

טולדנו מתפלמס עם האסכולות השונות – המטריאליסטית, הדואליסטית והאידיאליסטית – שניסו להתמודד עם סוגיה זו. הוא משוכנע שהמפתח לפיצוחה טמון בגישה אחרת ליש החומרי ולמציאות בכלל. דיונו מתמקד במעמדו המיוחד של המוח. לכאורה דין המוח כדין כל עצם פיסיקלי אחר; כמותם הוא נעדר קיום אובייקטיבי, באשר תכונותיו – גודלו, צורתו וצבעו – נקלטות תחילה בחושינו ונתפסות בעקיפין בהכרת הצופים בו. בכל זאת, המוח שונה מכל העצמים הפיסיקליים בכך שבו מתקיים החיבור בין הגוף לנפש. נוצר אפוא מצב פרדוקסלי: המוח לא ניתן לידיעה מלאה, אבל התכנים האיכותיים של תודעתו – המחשבות, הזיכרונות והתחושות – ניתנים להשגה ישירה של בעל המוח. העובדה שה"אני" לא זקוק לתיווך של החושים כדי לדעת שהוא קיים מביאה את טולדנו למסקנה, שהמוח החומרי הנקלט בעיניו של הנירוכירורג בפותחו את הגולגולת של המנותח אינו אלא הביטוי החזותי של תודעתו שלו. הווי אומר, מה שנתפס אצל חוקר המוח כמערכת יחסים עצבית, הוא לאמיתו של דבר מערכת יחסים דינמית של התודעה. ממסקנה זו, שלפיה הנפש היא הממשות הריאלית, “הדבר כשלעצמו”, ואילו המוח אינו אלא הביטוי החומרי שלה, מקיש טולדנו על כלל החומר ביקום. שכן אם המוח הוא ביטוי להיררכיה אירגונית של הנפש כפי שהיא מצטיירת בהכרת הצופה, ואם מבחינת התפיסה החושית שלנו הוא לא נבדל מעצמים פיסיקליים אחרים, אין לדעתו מנוס מהמסקנה, שהיש הפיסיקלי ביקום כולו – על תכונותיו, תופעותיו וחוקיו – אף הוא ביטוי להיררכיה אירגונית של הנפש.

ברוח זהות זו בין החומר לנפש, קוואנט של אנרגיה אינו אלא קוואנט של נפש. טולדנו מעגן קביעה קיצונית זו במבנה התודעה, המייצגת לדבריו את “אפס קציהם של רבדים, שאיש אינו יודע את גבולותיהם”, ואשר “תחתיהם קיימים אינסוף רובדי התת מודע”. הוא טוען, שההסבר המלא של אינסוף רבדים אלה מפורט בתורת משה, המייצגת היררכיית חוקים ערכים. התורה מראה לדבריו כיצד נוצרת רדוקציה של הכמותי־חומרי לערכי־נפשי, מאחר שחוקיה זהים לחוקי היקום מצד אחד, ומצד שני מתארים במדויק את מערכות היחסים הצריכות להימצא בנפש האדם. כל שצריך לעשות, אומר המחבר, הוא לפענח את הקוד הצפון בדברי התורה. כהמחשה לתפיסה אחדותית זו, הוא מביא את הביאור שנותן המדרש לפסוק מספר ויקרא “אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו”, שמשמעו הוא כי אותם חוקים ערכיים משמשים גם כחוקי היקום. כך גם הפסוק “ה' בחכמה יסד ארץ”. מי שמבינים את הקוד, אומר טולדנו, יודעים כי משמעות הדברים היא שהקב"ה ברא את עולמו בחכמה, ואין חכמה אלא תורה, שכן “אלמלא תורה לא היו שמים וארץ מתקיימים אפילו שעה אחת”. ומניין לנו שכך הוא? שנאמר “כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי”. טולדנו מסיק מדברים אלה כי “הדבר כשלעצמו, המהווה את מהות כל היש – ובתור שכזה לא יתואר העדרו – הוא דבר ה', הווי אומר: רצונו כפי שהוא מובע בתורה ומתבאר בדברי רבותינו”.

מסקנות אלו, לרבות קביעתו שחוקי הטבע המתוארים על ידי המדע משקפים את היררכיית החוקים הערכית של התורה, מחייבות כמובן רק את האדם המאמין. לשבחו של טולדנו ייאמר, שהוא מסתמך לא רק על חכמי ישראל, אלא גם על הערותיהם של פיסיקאים נודעים. מטבע הדברים, הוא מצטט את תגובותיהם הנדהמות נוכח מסקנותיה המרעישות של תורת הקוואנטים, שהחליפה את הסיבתיות באקראיות והמירה את הממשות הקונקרטית של החומר במירקם עמום וחמקמק של גלים. אף על פי כן, יש הבדל מהותי בין המחלוקת העמוקה שהיתה נטושה בין בוהר והייזנברג מצד אחד ואינשטיין מצד שני על מעמדה של המציאות האובייקטיבית, לבין ניסיונו של טולדנו לגזור ממחלוקת זו תימוכין לטענתו שהמוח אינו אלא ביטוי חזותי של הנפש וכי היקום החומרי הוא השתקפות של היררכיה ערכית הרשומה לפרטי פרטיה בתורה. הוויכוח בין הפיסיקה הקלסית לפיסיקה הקוואנטית בשאלת הסיבתיות הוכרע (לפי שעה) לא על ידי טענות מטפיסיות, ששני הצדדים עשו בהן שימוש רב, אלא על ידי ניסוי מבוקר היטב. הכרעה זו אינה פוסלת כמובן את האפשרות שמחר תימצא תיאוריה מקיפה ויסודית יותר ממכניקת הקוואנטים, שתהפוך את הקערה על פיה. אפשר אפילו שהיא תאשר את תפיסתו של אינשטיין בדבר קיומה של סיבתיות קלסית גם ברמה התת אטומית, ותסביר את ההתנהגות ההוליסטית של החלקיקים בלי להידרש לאי ודאות של הייזנברג או לעקרון הקומפלמנטריות של בוהר. אבל כדי שתיאוריה זו תתקבל על דעת הפיסיקאים, היא תידרש, כמו קודמתה, לעמוד בניסוי שיאשר את הנחותיה ויפריך את הפירושים הקוואנטיים להעדר סיבתיות מקומית.

דברי חכמינו, כבודם במקומו מונח, אבל תוקפם המדעי אינו גדול יותר מאמירתו של פול דיראק, כי אלוהים השתמש במתמטיקה מתקדמת לבניית היקום, או כי חזקה על תיאוריה המבוססת על יופי מתמטי שהיא נכונה יותר מתיאוריה מכוערת. טולדנו מצטט את הייזנברג, שאמר כי “ההפרדה הקלסית בין סובייקט לאובייקט, עולם פנימי וחיצוני, גוף ונפש, אינה תואמת עוד את הנתונים שבידינו”, אבל הייזנברג התכוון בראש ובראשונה לקושי הניצב לפנינו בתיאור החלקיקים התת אטומיים במונחים קונקרטיים ואינטואיטיביים, המשמשים אותנו בתיאור החומר הגלוי לעין. הייזנברג אמנם דחה את טענתו של אינשטיין, שהאטומים נבדלים מהאובייקטים המוכרים לנו מהיומיום אך בקנה המידה – ולכן הם אמיתיים כמו כיסאות ושולחנות, אבל באותה נשימה קבע כי “בניסויים אטומיים אנו עוסקים בדברים ובעובדות, במסגרת תופעות שהן אמיתיות ככל תופעה בחיי היומיום”. מכל מקום, הייזנברג לא ניסה לייחס תכונות נפשיות לחומר, ולבטח לא לגזור גזרה שווה בין קוואנט של אנרגיה לקוואנט של נפש.

אמנם איננו יכולים לגעת באנרגיה או לראותה בעין, אבל אנו יכולים לחשב כמה אנרגיה דרושה לשיגור חללית לירח או להקפצת אלקטרון ממסלול אחד באטום למשנהו. השימוש במונח קוואנט של נפש אין בו כדי להשכיל אותנו לא בענייני אנרגיה ולא בענייני נפש. הוא מטאפורה נאה, לא יותר מזה, ודאי לא משהו שווה ערך לקוואנט של אנרגיה. הפיסיקה מורה לנו במדויק כמה אנרגיה דרושה ליצירת חלקיקים אלמנטריים, ואילו אנשי תורה ספק אם יוכלו לומר לנו כמה קוואנטים של נפש דרושים כדי להפוך לבו של אדם חילוני לדתי ולהיפך.