שיר א'    🔗

ש. 3 עשתוֹת לבבי

המו"ל מעיר: עשתות – עשתונות (איוב י"ב, ה'). הניקוד הרגיל הוא: לעשתות, בשורק

ש. 6 גם כי כבד ימים אני הפעם,

הצירוף “כבד ימים” אינו שכיח, אבל המשורר משתמש בו גם במקום אחר, עיין בראדי (מ"ש, עמ' 21, אות ה').

ש. 7–8 כי כארי בין בהמות היער, ככפיר בעדרי צאן אהי בשער.

עדה"כ במיכה ה', ז'. ביטוי זה אנו מוצאים גם להלן בדיואן (עמ' 32 ש. 8 מלמטה). החרוז הוא כאן: יַער, שָער, לפי המבטא הספרדי, וכן להלן (ש. 15–16) יומַים – שמָים. המו"ל מעיר על תופעה זו כמה פעמים, אלא שכדאי להוסיף שהמשורר אומר בפירוש שחרוזים כאלו הם מיותרים, וז"ל: ודע ש[ה]פתח עם הקמץ בין המשוררים שוות יחד, וכן הצירי והסגול וכן השורק וג' נקודות (מ"ש, מהד' בראדי, עמ' 41, וכן בכ"י).

ש. 9 כן כאשר שמש בעת יגיע

המלה “כן” היא כאן יתירה ובאה רק בשביל המשקל. שמש משמש פעמים גם בלשון זכר, למשל בבראשית י"ט, כ"ג, וכאן השתמש בו המשורר בל"ז בשביל המשקל (חצציו בש. 12).

ש. 10 שערי קדם

בתנ"ך: שער הקדים (יחזקאל מ, מ"ד), ושמי קדם (תהלים ס"ח, ל"ד).

ש. 12 ולאור חצציו

ר"ל, של השמש, עדה"כ: חצציך יתהלכו (תהלים ע"ז, י"ח), ולפי פירוש ראב"ע הם ברקים.

ש. 13 אם זמירי זהרו יופיע,

ר"ל, אם זהר זמירי יופיע, הסמוך קודם לנסמך, עדה"כ: החכם עיניו בראשו (קהלת ב', י"ד).

ש. 15–16 וּנְהִי בחוג השיר כמיומים שמש אני, הם כוכבי שמים.

צריך לנקד: וַנְהִי (במדבר י"ג, ל"ג). חוג נמצא רק עם שמים (איוב כ"ב, י"ד), והמשורר אומר שאם הוא ויתר המשוררים יהיו יחד בחוג, אז יוכחו הכל שיחסו אליהם הוא כיחס השמש אל הכוכבים.

ש. 30 כֶלֶא מפנק מַאֲסוֹר לֹא יֵלָא;

צ"ל: מַאֲסר לא ילא, מקביל לכלא מפנק; מַאסור וכו' היה משמעותו שהממונה על כך לא ילא מאסור אנשים. לדוחק החרוז כתב המשורר “יֵלא” במקום “יֵלאה”.

ש. 35 יתר שאת על כל (ב)[כ]גילך קמת,

ר"ל, עלית על כל בני גילך, עדה"כ: הילדים אשר כגילכם (דניאל א', י').

ש. 36 טוב שכלך

ר"ל, שכלך הטוב, עדה"כ בש"א כ"ה, ג'.

ש. 47–48 דעי חדל! לא זאת תהי הדרך, כי זה לזה יהיו לבדם ערך.

המו"ל מפרש: ערכן של השושנה והלבנה ישאר לבדו ובודד מפני שלא יגיע לערך הכלה, ולי נראה שהמשורר אומר שאין למצוא ערכה של הכלה בדבר שחוץ מהם, אלא צריך להעריך אותה אל החתן, לפי שהם לבדם יש להם ערך זה לזה.

ש. 51 ורב חניה

גם להלן, שיר נ"ג ש. 13 וע"ג ש. 4, משתמש המשורר בחנים, לשון רבים. שמוש זה נמצא בירושלמי יומא פ"ד קרוב לתחילתו: ג' חינין הן, וגם אצל עמנואל הרומי: בה החִנִים חֹנים (מהד' בראדי, עמ' מ"ח).

ש. 72 לכם… יקר יתנו.

במקרא נמצא: יתנו יקר (אסתר א', כ'), אבל בתפילת (ו)על כן נקוה: ולכבוד שמך יקר וכו'.

 

שיר ב'    🔗

המו"ל מעתיק בהערותיו (עמ' 220) את הכתובת בראש שיר זה ששם נאמר: בשנת מרדכ"י ב"ן דו"ד לפ"ק ואומר בצדק שמספר השנים אינו מתאים, וכן אומר בראדי במ"ש (עמ' 21), ולי נראה שנשמטה מהכתובת המלה “ויזינו”, שם המשפחה של החתן, ואז עולה הפרט לתכ"ט, מספר המתאים היטב.

ש. 6 ואמרותי (כבר) [לדור] יוחַקו

בלשון צחות אינם משתמשים ב"כבר" לפני עתיד. החית של “יוחקו” צ"ל קמוצה.

ש. 20 שָׁוְיָם בלי יתרון בלי מגרעת.

לי נראה שצריך לנקד: שָוִים, מקביל לש. 18 והמשורר אומר שהם שוים זה לזה בדיוק, השוה להלן שיר ל"ו ש. 11.

ש. 45–46 נינים ונכדים… יהיו מתי מספר ואנשי ישר,

המו"ל מבאר: ר"ל, יחידי סגולה מלשון “ואני מתי מספר” (ברא' ל"ד, ל') חשובים מיוחדים בדור שמספרם הוא קטן וקצוב; אבל ערבך ערבא צריך, מניין לו שמתי מספר שבמקרא הם חשובים ולא מועטים ממש. ולי נראה שהמשורר מכוון להמאמר: ראיתי בני עליה והן מועטין (סוכה מ"ה, ב').

 

שיר ג'    🔗

ש. 22 כמשד (או: כמשוד) רעש,

המשורר (ר' יעקב) חורז כאן רעש עם כעס ותעש, מה שאסור לעשות לפי דעת אחיו ר' עמנואל (מ"ש, עמ' 42), אבל גם זה עצמו חורז כך בשיר ס"ד ש. 10, 12, 14. גם הביטוי “שד (או: שוֹד) רעש” אינו מחוור.

ש. 23

יוחסין, עיין בש"נ, אבל הניקוד הנכון הוא יְחסין, כמו שנקוד בדפוס, עיין מונטסשריפט (1932, פ. פרליס, עמ' 290, וילנסקי, עמ' 542). [בספר זה עמוד 150].

ש. 24 שוים, כאלו בדפוס נדפסו.

המו"ל מתקשה בביאור ש. זו, גם כל החרוזה אינה מחוורת. אולי רצה המשורר ליישב מעט את אי ההתאמה בין גיל אחיו, החתן, שהיה קרוב לל"ח ביום חתונתו, ובין גילה של הכלה, שזה אז נמלאו לה ט"ז שנה (עיין בהערות המו"ל לשיר ע"ד). המשורר מתחיל בזה שהוא הולך ומונה את מעלותיה ומדותיה הטובות: היא יפה, בעלת מדות טובות ואשת חיל (“היו סבלות הבית על כתפה”), היא צנועה (“היא מאנוש תרעד”), ואם נשאת לאחיו, הגדול ממנה הרבה בשנים, ולא יראה ממנו, אין זה אלא מפני קרבת הנפשות שלהם: שניהם בעלי יחוס רם וכאלו בדפוס [אחד] נדפסו, כלומר, היא הכירה בו את בן זוגה.

ש. 35–36 גם לא ישׂטו בָנו (לפי תיקונו של המו״ל) לאמים עוד,

ישטו הוא מלשון: משטה אני בך (יבמות ק"ו, א'), ר"ל הלאמים לא ילעגו עוד עלינו, ולפיכך, “ש” של “ישוטו” צ"ל ימנית.

ש. 38 שירו (בכ"י של המו"ל: שירים), אדנים, איך ואיך נגילה

אין לזה משמעות, אבל לפי הנוסח: שרם, אדנם (עי' בש"נ) זה מוסב על “יבא אליהו” הנזכר בש. הקודמת, ואע"פ שהמשורר אומר בש. 34 "משיחנו בגוף ראשון, התיר לעצמו לשנות את הגופים, דבר הנוהג הרבה במקרא.

ש. 54 (ואפסע) [ואטע] על פניכם שעל?

המו"ל אומר: “ו”שעל" בא במובן אגרוף". ולי נראה שאין צורך להוציא המלה מפשוטה, אלא “נטע” הוא כאן במשמעות “קבע”, על דרך: וכמשמרות נטועים (קהלת י"ב, י"א), והמשורר אומר שידרוך על פניהם וישבור את עצמות חטמיהם עד שישארו רכים כמו עוגות (ש. 53), ועל פניהם ישארו רושמי פסיעותיו.

 

שיר ה'    🔗

ש. 12 אפעה בשושנה (ובציץ) [ומוצץ] ארס;

ר"ל האפעה מוצא גם בשושנה ארס, כך אויבי אחיו מוצאים רע בדבריו של זה, ו' “ומוצץ”, בשביל המשקל. המשורר חוזר על רעיון זה במכתם קס"ב, ע"ש. הביטוי “מצץ ארס” נמצא גם להלן בשיר ז' ש. 30.

 

שיר ו'    🔗

ידידי נגידי חמודי ודודי כבודי והודי שמע נא נאמי,

כל בית בשיר זה מחולק לד' טורים. ג' טורים הראשונים שבכל בית יש להם חרוז משותף, אלא שכל בית ובית יש לו חרוז בפני עצמו. חרוזו של הטור הד', כאן “מי”, הוא משותף לכל השיר. שיר כזה יש לו לפי"ז חרוז שכוב (של ג' הטורים הראשונים) וחרוז זקוף (של הטור הד').

המשורר מכנה אותו, ואת השירים הקרובים אליו בבניינם, במ"ש (עמ' 47): “שיר מחולק, ויש שקוראים אותו שיר מרובע, שהוא על הפסקים הרבה… ויש שקוראים אותו שיר קשור”. הוא מביא דוגמה משיריו לבניין זה רק את המכתם קע"ו, אע"פ שבאותו עמ' עצמו הוא מביא בקשר אחר את המכתם שלו: בוערים לזמן, ג"כ על בניין זה. הכנוי שיר מחולק נמצא אצל ר' סעדיה ן' דנאן ב"מלאכת השיר" שלו (מהד' נייבואר, עמ' 18) ובס. שקל הקדש, פרק ט"ז (הנספח לס. הדקדוק לשון למודים); הוא נותן טעם על השם: לפי שיש לו הפסקים וכו'. “שיר מרובע” נמצא בס. צחות לראב"ע (פיורדא, י' ע"א). הכינוי שיר קשור לשירים כאלו לא נזדמן לידי כותב טורים אלו.

בניין זה חביב מאוד על המשוררים. על בניין זה כתובים שירו של דונש לפני תשובותיו על מנחם, שני השירים של תלמידי מנחם, כמה משירי ר"ש בן גבירול, בתוכם האזהרות שלו, כמה משירי ר"י הלוי, ביחוד במחלקה “קול בוכים” (מהד' בראדי, ח"ב). ראב"ע מרבה להשתמש בבניין זה, למשל בשירו הגדול: נדוד הסיר אוני, בפתיחותיו לספריו מאזנים וצחות, בשירו שלפני פירושו לקהלת ושלאחריו. אנו מוצאים אותו אצל המשוררים האיטלקיים: עמנואל הרומי, למשל, בשירו: יהודה את חשקי (“מחברות”, ברלין, 1796, עמ' ק"י) ואצל שמואל בן משה ענו, מן המאה הט"ז, בכמה משיריו, למשל: לבבי יקונן (דר. ברנשטיין, “משירי ישראל באיטליה”, עמ' י"ח), שהוא גם על משקל שיר זה. טוריו הקצרים של שיר זה מחזקים את הרושם המוסיקלי שלו.

 

שיר ז'    🔗

ש. 2 ופגע (בכ"י שלנו: ושפלי, כמו שפיל לסיפיה דקרא, ברכות י, א', ויוד “שפלי” – לצורך החרוז) בים השיר ותבקעהו.

המו"ל אומר שבכ"י שלו ג"כ נאמר: וטפל (אולי: ושפל?), או: וטבל. ר"ל גינצבורג מציע (אנואל, XV, עמ' ט') לקרוא “וטבע” ומביא זה בקשר עם הפתגם הגרמני Tauch im Meer des Liedes und spalte es, אבל tauch משמעותה טבל, dive, וטבע משמעותה sink, טבעה ספינתו בים, וכשאדם כבר טבע בים שוב אינו בוקע אותו. בכלל המשורר משתמש ב"ים הזמ(י)ר", למשל בסי' קל"א ש. 91 וקס״א ש. 7.

ש. 23–24 לך תערג נפשם – ואם ימצאו, מטרד ומי זהב לך יצמאו.

לי נראה הסדר שב"קול עגב", סי' מ"ו, שם בש. הא': יצמאו, ובב' ימצאו, והפירוש הוא שאדם האוהב כסף וזהב גם אם הוא צמא נפשו תערוג לזהב, והש. הב' הוא כפירוש המו"ל, אלא שצריך להוסיף ש"לך ימצאו" הוא עדה"כ: הצאן ובקר…ומצא להם וכו' (במדבר י"א, כ"ב).

ש. 33 ראו לאור הִלך פעמים שבע

כוונתו לז' המתכיות שמנו הקדמונים; “הלך” הוא מן: בהלו (איוב כ"ט, ג') והמשורר, או אחיו (אם שיר זה הוא ליעקב), מרבה להשתמש במלה זו בתור שֵׁם. גם עמנואל במחברותיו משתמש בה, למשל: יש לי שכנה תחפיר השמש בהלה (בראדי, עמ' קנ"א), ועוד.

ש. 50 ורדה לאשמנים

ר"ל רד שאולה, לפי התרגום לישעיה נ"ט, י'; השוה גם להלן שיר ס"ח ש. 8.

 

שיר ח'    🔗

בהערה ראשונה של המו"ל לשיר זה ישנן ב' טה"ד; במקום: השע"ה… התמ"ה, צ"ל השע"ח… התמ"ח, עיין בדיואן, עמ' XXII; חוץ מזה צריך להוסיף Add קודם 27095.

ש. 1 שישו בני מעי, ואל תתעצבו,

זיווג של פתגם תלמודי (ב"מ פ"ג, ב') עם מלים מקראיות וכן גם להלן עמ' 32, ש. 9. נכוית בפושרים ולא תירא מאש המסים, ע"ש.

 

שיר י"ב    🔗

ש. 2–3 בתוך הסער בלחי פלוני העברת תער

המו"ל מוסר לנו שבכ"י של בריט. מוז. הנוסח הוא השער. אין ספק שזהו הנוסח הנכון. הפירוש הוא: הכית אותו לחי בפני כל עם ועדה, השווה את הפסוק בש"א ט', י"ח. “בתוך הסער” אין לו שום משמעות כאן.

ש. 5 כחך יישר אשר שברת

לפי מאמר התלמוד בב"ב י"ד, ב'.

ש. 9 על זאת קהלתי (עיין בש"נ) זמרות תען

ר"ל, הקהלה שהמשורר דר בתוכה ושהמאורע אירע שם תשמח על זה.

 

שיר י"ג    🔗

המו"ל מביא בהערותיו (עמ' 227) כתובת הנמצאת בראש כ"י שלו והמיחסת את השיר לר"י פראנסיש. אותה הכתובת בעצמה מלה במלה נמצאת בכ"י שלנו ובכ"י ברלין (עיין מ"ש, עמ' 22, אות ל'). מזה נראה שלג' סופרים אלו היה מקור משותף, והסופר של כ"י ניו־יורק לא מלבו הוציא מלים אלו.

ש. 19 רק בַשאל תחת (צבאה) [צביה] ירגזון

המו"ל מעיר: ובכ"י “צביה” שאינו מובן. המלה צֹבָיה, שפירושה צבא, נמצאת בישעיה כ"ט, ז', אלא שהמשקל דורש כאן יתד. צריך לנקד: בִשאול.

ש. 27 זמן בוגד,

המו"ל מעיר: “מבטא רגיל בשירה הספרדית”. באמת אנו מוצאים אצל ר"ש בן גבירול ואצל ר"ש הנגיד שירים המתחילים במבטא זה. זמן = fate.

ש. 29 להם לבדם נתנה ארץ וכל־ איש דל ועני לחטף זממו.

המו"ל מעיר על ב' המלים האחרונות: עדה"כ תהל' ל"א ח'. יש כאן טה"ד וצ"ל: י' ט' (לחטוף עני), המלה “זממו” נמצאת שם ל"א י"ד; הפסקה של הדלת נמצאת באיוב ט"ו י"ט (הארץ).

ש. 32 נהרי שלומות דללו גם חרבו

רמז להפסוקים בישעיה מ"ח י"ח וי"ט ו', והמשורר מתאונן על החכמים שבזמנו שהם לא רק לא בקשו לעשות שלום בין אדם לחבירו, אלא גם עוררו קנאה בינם לבין עצמם (עיין ש. 33). המו"ל מעיר: “שלומות לשון רבים מן שלום, וזה מבטא רגיל במליצת הפיטנים”. אנו מוצאים באמת אצל ר"י הלוי כמה שירים המתחילים ב"שלומות" ו"שלומותי" ל"ר, וכן: בלתי שמוע קוי שלומותיך (דיואן, מהד' בראדי, ח"ב, שיר ד').

ש. 34 לא פתחו פיהם למו אלם

המו"ל מעיר: עדה"כ תהל' ל"א, ח'. יש כאן טה"ד וצ"ל: משלי. אבל לי נראה שהמשורר כיוון להמאמר: כגון זה פתח פיך לאלם הוא (כתובות ל"ו, א', ובמקומות אחרים).

ש. 35 כל אוהבי צדיק (עיין בש"נ) וטוב יאשמו.

הקבלה להפסוק: ושנאי צדיק יאשמו (תהלים ל"ד, כ"ב); “וטוב” הוא כאן ע"ד: בחור וטוב (ש"א ט', ב').

ש. 42 גם שאלו (עיין בש"נ) לי

“שאל” במשמעות “בקש” דורש ממני" אלא שכנראה התיר לו המשורר שימוש זה בשביל המשקל, מכיוון שנמצא: שאל לו לשלום.

ש. 46 אין לה פני יפיה (כפז) [כְּפַךְ] יועמו?

המו"ל שהיה לפניו נוסח מוטעה התקשה בפירוש המבטא, ובאמת הוא על דרך המאמר: באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה (שבת ל', א').

ש. 56 (לגוי כמו זה) [בגוי אשר כזה]

נוסח כה"י הוא עדה"כ בירמיה ה' כ"ט, אלא ששינה לצורך המשקל את השוא “בגוי” לפתח אבל “כזה” הוא נגד המשקל, ואולי צריך לנקד “כזה” בשוא, ולא הקפיד על שוא יתיר.

ש. 66 לא האמינו דל ודך (אם) [יום] צמו.

ר"ל, גם ביום צום שלהם לא נתנו צדקה, לפי שאמרו שאינם מאמינים שהמבקש הוא דל באמת.

 

שיר י"ד    🔗

ש. 1 שורו (ורהו) [וראו]

“ראו” הוא נרדף ל"שורו", אבל “רהו” הוא נרדף ל"פחדו", עיין להלן שיר י"ז, ש. 10.

ש. 14 גוזל עתך גזל שאין לו השבון.

בתלמוד זה נקרא: גזל שלא ניתן להשבון (ב"ב ל"ה, ב'); המשורר אומר, שאבוד זמן לבטלה זהו גזל שאין לו השבון, לפי שזמן הוא דבר שאי אפשר לקנותו. בקשר עם זה, כדאי אולי להביא פתגם ר' שניאור זלמן מליאדי, מיסדה של חסידות חב"ד, שנמסר לכותב טורים אלו ע"י אחד מצאצאיו (בחורף של שנת תרנ"ד) שכמדומה לא נרשם עדיין בשום ספר, היינו שהטוב שבספרי מוסר הוא השעון.

 

שיר ט"ו    🔗

ש. 8 גם 9 נפשו בטוב תלין

המו"ל מעיר: עדה"כ איוב כ"ה, י"ג; יש כאן טה"ד וצ"ל: תהלים.

ש. 12 ואם לשוב לאחור הזמן אשביע?

המו"ל מעיר: כמו שעשה יחזקאל מלך יהודה; “יחזקאל” טה"ד, במקום: חזקיהו, או יותר נכון: ישעיהו הנביא.

 

שיר ט"ז    🔗

המו"ל מודיע שהשיר שנדפס בספר “שבלים בודדות” לדיינרד, יש עליו כתובת: שיר אשר חבר כמוה"ר מעב"ר לשורר שיר (הוא למנחם פראנשיס) ומביא בשם דוידזון (אוצר השירה וכו' אות א' סי' 8252) שצריך לקרוא מעפ"ר במקום מעב"ר, ר"ל מנחם עמנואל פראנשיס. לי נראה שיש לנו כאן עסק עם שגיאה קלה של קריאה או של דפוס וצריך לקרוא: מעב"ד = מנחם עמנואל בן דוד, לפי ששם אבי משוררנו היה דוד.

ש. 16 וכל זרות מאד הרחק

המו"ל מעיר: כלומר הרחק כל בטוי ספרותי זר והשפעת לשון זרה (כמו ברבריזם), וזהו בטוי רגיל בספרותנו העתיקה. כמובן, מותר להשתמש בזרות גם במשמעות ברבריזם, אבל למעשה השתמש בו ר"י אבן תבון, ביחוד בספר הרקמה לר"י אבן ג’נאח, לציין בו מלה שאינה עפ"י כללי הדקדוק, או בלתי נהוגה, למשל בהקדמת הספר הנזכר: והנוהג והזר (מהד' וילנסקי, עמ' ט'), מכמו הזרות הזה (שם, עמ' כ'), וכן במקומות אחרים; שער ל"א של הספר מוקדש כולו למיני הזרות השונים. זרות הוא תרגומו של שדוד הערבי, שפירושו: יוצא מן הכלל, מיוחד במינו.

עמ' 32, ש. 9 נכוית בפושרים ולא תירא מאש המסים

ר"ל גינזבורג במאמרו הנ"ל (עמ' י') מעיר: לפי ברכות ט"ז, ב'. צריך להוסיף שהסיפה היא עדה"כ בישעיה ס"ד, א'.

ש. 16 והצד השוה כי אין (עיין בש"נ) לו שוה

המשורר מביא כאן דברי אחיו ר' יעקב שאמר עליו, עיין במ"ש, עמ' 105.

 

שיר י"ט    🔗

ש. 3 בנו (עיין בש״נ) סלוא

ר"ל זמרי בן סלוא

ש. 16 אשר חשב זבול יהיה זבול לו

עיין בהערות המו"ל; המשורר מכנה את מתנגדו בש. הקודמת אויל נרדף ל"כסיל", ומדור הכסיל (הכוכב כסיל) הוא במרום. ביטוי מעין זה אנו מוצאים במחברות עמנואל: כסיל זבול כסיל (בראדי, עמ' כ"ט).

 

שיר כ'    🔗

השיר הוא שיר בפני עצמו, סוניטו, אבל עפ"י טה"ד מספר שורותיו נסמן כמו המשך של מִספר הש. של השיר י"ט.

ש. (21) 1 איך נעצוץ ירום עלי תדהר?

נעצוץ הוא מין שיח של קוצים הסובב את האילנות מלמטה למעלה, אבל כמובן בגובה קטן (ראה בישעיה ז', י"ט, ונ"ה, י"ג) ותדהר הוא אילן גבוה (שם מ"א, י"ט, וס', י"ג) והמשורר אומר שערך שירת מתנגדו לשירתו, או לשירת אחיו הוא כערך גבהות הנעצוץ לגבהות התדהר. תדהָר הוא לנע"ל תדהַר בש. 5.

ש. (25) 5 איך הלטאה ככפיר תדהר?

ר"ל גינזבורג כותב במקום הנ"ל: בלשון חכמים הלטאה הוא דבר קטן מאד, עי' למשל פסחים ג', ב':… חד אמר הגיעני כזית וחד אמר הגיעני כזנב הלטאה. אבל משם יש רק ראיה על זה שזנב הלטאה הוא דבר קטן מאד, אבל לא על הלטאה עצמה. כנראה כוונת המשורר היא שהלטאה היא שרץ (ויקרא י"א, ל') ויודעת לדלג במהירות, אבל אי אפשר לדמות את קפיצותיה לקפיצות הכפיר, כך אין לדמות את שירת מתנגדו לשירתו. תדהר מלשון: דהרות אביריו (שופטים ה', כ"ב).

ש. (32) 11 עם שיר (פגעים) [פנינים] לענה רצוף

שיר של פגעים נקראים בתלמוד (שבועות ט"ו, ב') ט' הפסוקים הראשונים של פרק צ"א בתהלים, לפי שמגינים מפני המזיקין, אבל קשה להניח שהמשורר יכנה כך את שירו. “פגינים” שבכ"י איני יודע לה שום משמעות, וע"כ הגהתי “פנינים”. שירים דומים לפנינים בזה שחורזים את שניהם (עיין למשל בשמות רבה פרשה כ': משל לאחד שמצא צרור של מרגליות… ישב וחרז הגדולות לעצמן והקטנות לעצמן), והמשורר אומר: לענה רצוף, הפוך לרצוף אהבה (שה"ש ג', י').

 

שיר כ"א    🔗

ש. 2 ויש ביני והמות

אולי ט"ס במקום להמות, אמנם בכלל משמיטים את ההא ואומרים: למות, אבל כאן ההא דרושה לצורך המשקל.

ש. 22 אשר עולים במספרם עדי ע"ד.

המו"ל מעיר: ר' עמנואל נולד בשנת 1615 והשיר נכתב איפוא בשנת 1689. פליטת הקולמוס! ר"ע נולד בשנת 1618, והשיר נכתב בשנת 1692; עיין למעלה בהערותי לשיר ח'.

 

שיר כ"ד    🔗

ש.1 אזכר ימי ילדות וְנֵס הִלָם,

לי נראה שצריך לנקד וְנָס; המשורר מתאונן שלא היה לו נחת רוח בחייו, ואפילו ימי הילדות שלו לא השאירו לו זכרונות טובות, ומכש"כ ימי הבחרות והזקנה שעליהם הוא מדבר בשורות הבאות.

ש. 10–11 עת התמותה אותך יגלם, אז, באמת, את חליך יחלים.

כוונת המשורר היא שרק המות יפדה אותו מצרותיו, לפי שבחיים אין לו שום תקוה. המו"ל תופס “עת” לנושא (“עת” באה לפעמים בלשון זכר). אבל אינו מובן, למה לא השתמש המשורר ב"יום התמותה", כמו למשל בסי' ט"ו, וגם איזה הכרח היה לו לכתוב “יגלם”, במקום “תגלם”? לי נראה ש"עת" פירושה כאן הוא “בעת”, בשעה, ומכיוון ש"תמותה" משמשת כאן במקום “מות” (בכלל משתמשים רק בבטוי: בני תמותה, תהלים ע"ט, י"א וק"ב, כ"א) תפס אותה המשורר לשון זכר. הביטוי: “חליך יחלים” אינו מצוי, לפי שמחלימין את החולה: ותחלימני (ישעיה ל"ה, ט"ז), לא את החולי, המשורר בעצמו משתמש כך במלה זו בסי' (נ"ה) נ"ג ש. 9 וקל"ה ש. 12. אמנם בכ"י: “חיליך”, במקום “חליך”, אבל מלה זו היא נגד המשקל, הדורש יתד, וגם אין לה כאן שום משמעות.

ש. 12 תקותך תשים באל עילום

נראה לי שכוונת המשורר היתה להמאמר: זה שמי לעולם (שמות ג', ט"ו) לעלם כתיב (קדושין ע״א, א׳).

 

שיר כ"ה    🔗

ש. 2 ואמרתי: מתי (עיין בש"נ) תפת מצאום

ר"ל, המציאום. גם מכאן ראיה ששחוק הקלפים היה נפוץ ביותר בזמנו של המשורר באיטליה.

 

שיר כ"ו    🔗

ש. 1 בהשמים

צורה נמצאת בתהלים ל"ו, ו', לפיכך השתמש בה המחבר, עיין למעלה בהערות לשיר כ"א ש. 2.

ש. 10 את דברות קדשך.

נמצא בתפילת מוסף לר"ה באתה נגלית.

 

שיר כ"ז    🔗

כותרת שיצא שמם מקול, קול (עיין בש"נ) אשר ידפנו רוח.

לפי הענין נראה שהמשורר ר"ל, שהאנשים זכו לפרסום שלא היו ראויים לו. השמוש ב־"מקול" במשמעות פרסום אינה ידועה לכותב טורים אלו ממקום אחר, ואולי הוא רמז להפסוק: מקל זנותה וכו' (ירמיה ג', ט')?

ש. 5 אל טח אלי (טפל) [תפל]

המו"ל מעיר: “טח… טפל – עדה”כ יחז' כ"ב, כ"ח ועוד", אבל שם הרי כתוב: תפל.

 

שיר כ"ט    🔗

ש. 2 אלך לבל (טעמך) [שמעך] עדי אדרעי…

ר"ל, אני מוכן לברוח לקצוי ארץ, ובלבד שלא אצטרך לשמוע את שיריך המאוסים עלי.

 

שיר ל"ב    🔗

כותרת בשבח חבור קטן שחבר כמה"ר י"ט וואלואזין וקרא אותו הד הרים והוא מודפס

המו"ל מעיר: הד הרים – טעות הדפוס וצ"ל “הד אורים” נדפס בויניציאה בשנת 1622. אבל אותה טה"ד נמצאת גם בכ"י שלנו וכנראה גם בכ"י ברלין (עיין במ"ש, עמ' 49), וביותר יפלא שהיא נמצאת גם ביחזקאל ז', ז' (ואולי עובדה זו גרמה לטעות סופר שלאותו כה"י, ששימש מקור משותף לכל ג' (כה"י). אמנם יש כאן טה"ד ברשימת שנת הדפוס: החבור נדפס לא בשנת 1622, אלא בשנת 1661, עיין בספרי הביבליאוגרפים. מסיבה בלתי מובנת לא ציין המו"ל, הזהיר בכלל לציין משקל כל שיר ושיר, דוקא כאן את משקל השיר, אע"פ שהמשורר בעצמו הודיע שהוא בן י"א תנועות לשיטה (עיין מ"ש במקום הנ"ל). השמטה זו גרמה שניקודן של שתי מלים הוא מוטעה, עיין להלן ובש"נ.

ש. 2 יעֲרת, צ"ל: יעְרת, מכיוון שאין כאן יתידות

ש. (5) 4 חן מכל מן מתוק לנו הורדת?

המו"ל מעיר: חן – שם (בכ"י) מן. אבל גם התיקון “חן” אינו מוצא כאן חן: איזה חן יכול להוריד משורר? לכאורה גם בכ"י שלנו כתוב “מן”, מלה שאין לה כאן כל משמעות. אין כל ספק שצריך לקרוא “רון”, מלה שהמשורר משתמש בה גם במקומות אחרים, למשל בשיר מ"ב ש. 9 וקי"ב ש. 4 (אולי כתוב כך גם בכ"י שלנו, אלא שנתדבקו הרי"ש והו"ו והן נראות כמם).

ש. (7, 6) 6, 5 האם לפני הימן, דודי, עמדת או כלכַּל או דרדע היו מוריך!

הימן, כלכל ודרדע נזכרים כחכמים במ"א ה', י"א, ומכיוון שכן צריך לנקד: כלכֹּל, בחולם.

ש. (12) 11 (ותעל) [ותעט] שם (לשׁלֹל) [לשַלל] הדר (וצבי) [ושבי].

המו"ל מעיר: “וצבי” – כך תקנתי, ובכ"י “ושבי”. מלבד שהמלה “ושבי” היא כאן בלא מובן, היא נשנ(ה)[ית] גם להלן שורה (15)" [14]. מה שנוגע לטענתו האחרונה, הוא בעצמו מציין כמה מקומות שמלה חוזרת ונשנית בשיר אחד באותה משמעות עצמה, למשל בשיר ע' ש. 1–2 (המו"ל אומר שם: וגם להלן הוא עושה כך כמה פעמים) וכן בשיר (ג) מ"ח “מלי” ש. 1 וש. 3, ומה שנוגע למשמעותה, יש לה משמעות אם הנקוד הוא: לשלַל (השוה ש"א ט"ו, י"ט)… ולשבי, והשמיט הלמד לדוחק המשקל, עיין גם להלן בהערות לשיר (נ') מ"ח, ש. 17.

ש. 1 חכמה ומוסר, [דוד], (ה)אוילים בזו,

מכיוון שבכתובת נאמר שכתב את השיר לעמיתו (עיין בדיואן, עמ' 143 בסופו), הקריאה “דוד” היא מתאמת.

 

שיר ל״ד    🔗

ש. 9 אך לא לזאת אלי תכס צלמות,

נראה לי שהמלה “אלי” היא טה"ד או ט"ס, לפי שלא היתה כל סיבה למשורר לנטות מדרך הכתוב: ותכס עלינו בצלמות (תהלים מ"ד, כ'); השמטת הבי"ת היא בשביל המשקל, אבל אין טעם לכתיבת “אלי” במקום “עלי”.

 

שיר ל"ה    🔗

ש. 14 שתן, רשעים, טעמו ורעי!

חידוד על הכתוב: טעמו וראו (תהלים ל"ד, ט').

 

שיר ל"ו    🔗

קרוב לוודאי שהשיר ערוך כנגד אותו האיש שכנגדם ערוכים השירים י"ט וכ' (כ' הוא רק אופן אחר של י"ט) בשניהם המשורר מציין את מתנגדו כזקן (בימים) ומכנהו: סכל. כנראה היה מתנגדו זה חכם בחכמת התלמוד ובחכמות אחרות, וגם איש חשוב בקהילתו. המשורר אומר עליו (בשיר י"ט, ש. 4): כאלו… והוא שלם בכל חכמה וכולל; בשיר זה (ש. 7) הוא אומר: מה לך ואל עמק הלכות: ובש. 3: חמור יושב בראש השער, רמז לבראשית ל"ד, כ' (“בראש” לדוחק המשקל). אולי הוא אחד עם מתנגדו של אחיו, ר' יעקב, שר' אביעד שר שלום באזילה כותב עליו בס. אמונת חכמים (מנטובה 1730 דף ל"א, א'): “ויודע אני נגד מי ועל מה נעשה השיר ההוא (שירו המפורסם של ר"י נגד הקבלה: אשרי הגוי (או: העם)) ובעל ריבו היה משכיל אחד מבני עירנו זקן ומלומדי הישיבה וחדושיו בחכמת האמת נדפסו בפירוש פרקי שירה להר”ר מונצילסי הנקרא מספרים תהלות ה' ושפתי רננות נדפס בעיר מנטובה… ועוד כתוב ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל".

ש. 4 ולשוט אמרי גבך הכינה.

בפסוקים שבמשלי שהמשורר רומז עליהם נאמר: גו (י', י"ח; י"ט, כ"ט וכ"ה, ג'); “שוט” במקום “שבט” שבפסוקים אלו הוא לצורך המשקל, ואולי חיקה המשורר את עצמו: תן גבך, שוטה, לשוט שיר זה ותן גו וכו' (קנ"ז, ש. 7), ושם הוצרך להשתמש פעם אחת ב"גב", לפי שהוא משתמש באותה ש. גם ב"גו".

ש. 10 מכשל…היית

כותב טורים אלו מציע להשלים את החסר כך: לכל עמך כבר, ואם ימצא מי שהוא הצעה טובה מזו, יודה לו על זה.

ש. 11 כבנו בעור הנך בלי מגרעת.

עיין למעלה בהערה לשיר ב' ש. 20.

ש. 12 ומרותיו בך נמצאו,

ר"ל, של בלעם הנזכר קודם, עיין באבות פ"ה, י"ט.

 

שיר ל"ט    🔗

המו"ל מביא בהערותיו שיר זה בקשר עם התנועה שנתפשטה אז לפי דבריו בין העשירים החפשים בדעותיהם לבזות את הרבנים. לכותב טורים אלו נראה שהמשורר מתאונן כאן בעיקר על מצבם החמרי של הרבנים שכידוע לא קבלו באיטליה משכורת קצובה והיו קצובים בוודאי ב"הכנסות" שונות, וע"כ היה מצבם ברע. המשורר אומר (ש. 2–5): וכל עמל בדת ברעב מת והחומל / (כלומר, ואם נמצא כבר איש החומל עליהם) יאמר: מחלק יש ויש קופה (ר"ל, לכו אליהם). מובן שמצב כזה לא היה עלול להרים גם את כבודם בעיני אנשי קהילתם.

ש. 14 טוב לו מלאכת נושאי סַבָּל!

אע"פ שנמצא: נשא סַבל (מ"א ה', כ"ט) אבל מכיוון שזהו זרות, וגם נמצא: והנשאים בסֵבֶל (נחמיה ד', י"א) שהוא כדין, היה לו להמו"ל לנקד: סֶבֶל, ולפחות להעיר על זה.

 

שיר מ"ב    🔗

עמ' 241 ש. 20, הערות המו"ל עד מתי תקום משנתיך,

המלה “עד” טעונה מחיקה, אע"פ שנמצאת גם בכ"י שלנו (ראה משלי ו', ט').

עמ' 241 ש. 22 (ואת) [ואתה עם עני תושיע.

הנוסח הא' הוא בש"ב כ"ב, כ"ח, והב' – בתהלים י"ח, כ"ח.

ש. 1 מי שמך נוטר לכרמי שיר לעז, אשר תצור כמו אישן?

ל' “לכרמי” הוא בשביל המשקל; בכלל “נטר” במשמעות “שומר” הוא עם פעול, ראה שה"ש א' ו' ועוד. תצור וכו' – עדה"כ בדברים ל"ב, י'; המשורר השתמש ב"אישן" בלבד בלא הוספת “עין” או "בת עין״, לדוחק המשקל.

ש. 10 האם שלומית כאחות נחשון?

ר"ל, שלמית בת דברי (ויקרא כ"ד, י"א); אחות נחשון היא אלישבע אשת אהרן הכהן (שמות ו', כ"ג).

 

שיר מ"ג    🔗

ש. 7 למאהבי, טה"ד, וצ"ל הלמד בפתח, כמו בפסוק שמביא המו"ל (גם שם טה"ד וצ"ל: איכה א', י"ב).

ש. 14 לא יאמרו לי “זאת ועוד אחרת!”

ראיה חזקה לפירוש ר"ל גינצבורג (במקום הנ"ל, עמ' י"א) יש בזה שהמשורר בחלק הפרוזי שנמצא קודם לשיר זה ושהמו"ל השמיט אותו בפעם זו מאיזה טעם, נמצא הפתגם “זאת ועוד אחרת”, במקום שאינו מדבר על אחיו יעקב, וממילא אי אפשר לפרש את הפתגם כפירוש המו"ל.

 

שיר (מ"ז) מ"ה    🔗

ש. 1 קלסתר חמה בלחיך,

בכלל משתמשים ב"קלסתר פנים" אבל לפעמים גם בקלסתר בלבד.

 

שיר (נ') מ"ח    🔗

ש. 17 ממאסר תבל ומֵעָמסו

צריך לנקד: וּמַעְמָסו, שֵם, מקביל למאסר; המשורר השמיט לצורך המשקל את מם השימוש, כמו שעשה בשיר ל"ב ש. (12) 11 בנוגע ללמד השימוש.

 

שיר (נ"ו) נ"ד    🔗

ש. 5 ואש קודח

“אש” הוא לשון נקבה, אלא כתב “קודח” בשביל החרוז עם “נוצח”, גם עיין בתהלים ק"ד, ד'.

ש. 7–8 מי זה כפור ראה ואש מתחת? קרח וגחלים ואין נוצח!

רמז להמאמר: תני רשב"י לפי שהרקיע של מים והככבים של אש והן דרים זה עם זה אינן מזיקין זה את זה לפיכך עושה שלום במרומיו (איוב כ"ה, ב') (ירושלמי ר"ה, פ"ב, ה"ד).

 

שיר נה    🔗

ש. 9–10 הה, כי כמו ברזל בברזל יחד, חשק בחשק חדדו כפלים,

עיין למעלה שיר 1 ש. 32.

ש. 13 או לי (שני) [שתי] לבות תני גם יחד,

המשורר כנראה השתמש ב"שתי" במקום “שני” כדי לרמוז להפסוק: ותלבב לעינו שתי לביבות במעשה אמנון ותמר (ש"ב י"ג, ו').

 

שיר נ"ו    🔗

ש. 1 איכה בתולה, תלכי קדרת?

השוה: כי על כן בתולה קדרה פניה (קינה, אז בחטאינו חרב מקדש).

ש. 4 וירחקו ממך כ[מ]ממזרת.

המו"ל מפרש עפ"י הנוסח המוטעה שהיה לפניו: כממזרת – כמו ממזרת, אבל הפירוש הוא שצבא הרקיע מרחיקים את עצמם ממך (ממזל בתולה) כמו מממזרת.

 

שיר נ"ט    🔗

ש. 1 אם על שכמי גַבִּי ישרע,

לכאורה היה צ"ל: אם על גבי שכמי ישרע, וגם שרוע פירושו שאבר אחד גדול מחברו וכאן יהיה שכם אחד גבוה מחבירו.

ש. 9 ובאיש מבאיש עבד מביש תרצה לה מפרעה הפרע.

לפירוש המו"ל בהערותיו צריך להוסיף שדברי המשורר כאן הם על דרך המאמר: רוצה אשה בקב ותפלות מט' קבין ופרישות (סוטה כ', א').

 

שיר ס"ב    🔗

ש. 32 הזמן עובר ומתעבר,

אצל עמנואל במחברותיו נמצא הביטוי: עם כל־עבר או מתעבר (בראדי, עמ' ז').

ש. 71 תחת לבונה – מעלה עשן,

המו"ל מפרש מעלה עשן – מל' “עלה עשן באפו” (ישעיה ס"ה, ה'); יש כאן טה"ד לפי שבפסוק הניסמן נאמר: אלה עשן באפי, וצ"ל: ש"ב כ"ב, ט' (או תהלים י"ח, ט'). ולי נראה שהמשורר מכוון לסממני הקטורת ששם נמנו לבונה (דבר חשוב) ומעלה עשן (דבר זול), עיין בכריתות ו' א'.

 

שיר ס״ג    🔗

ש. 27 כִּיְקוֹד נהרו

כמדומה לי שמוטב לנקד כִּיְקוֹד, והשוא הוא לצורך המשקל, השוה ישעיה י', ט"ז ותהלים ק״ב, ד׳.

 

שיר ס"ז    🔗

המו"ל מתפלא בהערותיו ש"שטיינשניידר המזכיר (בקאט. בודל. סי' 1212) כמה קינות לר' יעקב פראנסיש שנדפסו על גליונות מיוחדים, אינו מזכיר את הקינה הזאת (שבכ"י של המו"ל נאמר עליה שנדפסה), וכנראה שאבדה". ונראה ששכח לרגע שקינה זו מחברה הוא ר' עמנואל לא ר' יעקב.

ש. 29 תלתא כחדא הוינא

המו"ל מפרש: “(האב ושני בניו)”, ואיני יודע מי הכניסו לדוחק זה, מכיוון שמשיר ע"ז אנו יודעים שהיה להמשורר עוד אח: יהודה, אלא שיש כאן קושי אחר, לפי שעפ"י האמת היה לו אח שלישי: שלמה, ראה המכתב של המשורר לאֶחיו ע"ד הדפסת הס. צבי מודח בקובץ על יד (הו' מקיצי נרדמים, תרמ"ה, עמ' 135), ואולי היה זה עוד קטן אז ולפיכך לא מנה אותו, או שבמקרה לא היה במעמד בעת מיתת האב.

 

שיר ס"ח    🔗

המו"ל מעיר: והוא (השיר) כתוב בדרך החרוזים השלישיים (terza rima). כדאי להוסיף שהמשורר עצמו מביא שיר זה לדוגמה לטרסיטי “שאנו קוראים “חוט המשולש”… מקביל החרוז האמצעי עם החרוזים הבאים אחריו” (מ"ש, עמ' 52 בסופו), ר"ל שהבית השני שבכל חרוזה חורז עם הבית הראשון שבחרוזה הסמוכה, ומכיוון שהבית הראשון שבכל חרוזה חורז עם הבית הג' שבה, נמצא שבכלל כל חרוז נשנה ג' פעמים.

 

שיר ס"ט    🔗

ש. 3–4 (ולא כליתי) [ופי כלאתי] מספרם כלם

ר"ל, מנעתי פי ולא ספרתי כולם, עדה"כ בתהלים מ', י', השוה שיר ע"ד ש. 31, ומכתם צ״ו, ש. 1.

 

שיר ע'    🔗

ש. 17 לו יוכלון לשוב ימי מבול, הלא מימי בכיתי היקום אספו.

לכאורה מוטב היה לומר: לא יוכלון וכו' לפי שלא היה להמבול מה להשחית יותר, מכיוון שהיקום אספו.

ש. 28 רִחַפו

אמנם הפעל רחף משמש עפ"י רוב רק בפיעל, אבל מכיוון שהחרוז הוא כאן לעולם ָפו, וגם נמצא פעם אחת: רָחפו כל עצמותי (ירמיה כ"ג, ט'), שיש לה ג"כ משמעות זו בקירוב, מוטב היה לנקד: רָחָפו.

ש. 61 אז הזמן ה"א ד"ד כמו דורך בגת

ר"ל, הזמן, מלאך המות, קורא הידד כמו דורך וכו', השוה ישעיה ט"ז ט' וס"ג ב'; הרמז בכתיבת: הא דד, ובניקודן מלעלה הוא לדד האשה, לפי שבש. הקודמת אומר המשורר: חמה במיץ הלב, אהה לי ינקה. עמנואל חורז במחברותיו (בראדי, עמ' קצ"ז) הידד עם הא דד.

 

שיר ע"א    🔗

ש. 23 צורך ובית דינו

על דרך המאמר: כל מקום שנאמר ה' – הוא ובית דינו (בראשית רבה, פ. נ"א).

ש. 25 “גם זו לטוב!”

פתגם ידוע, עיין בתענית כ"א, א'; שם: “לטובה”, אבל המשקל דורש, לטוב".

 

שיר ע"ב    🔗

ש. 3 ובמות חנה (אשתי) [נפשי]

“נפשי” כנוי ל"אשתי", עיין בש. הסמוכה: עם נפש נפשי (ר"ל, אשתי).

 

שיר ע"ג    🔗

ש. 1 וָנִי

ר"ל, ונהי, ונמצא: ונשאו אליך בניהם קינה (יחזקאל כ"ז, ל"ב), עיין גם להלן שיר ע"ט, ש. 4.

 

שיר ע"ד    🔗

ש. 19 ממעינות עיני דמעות אשאבה,

ר"ל, ההפך ממה שנאמר: ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה (ישעיה י"ב, ג').

 

שיר ע"ה    🔗

ש. 2 וממררת (אחריה) [אמריה]

“וממררת” לנע"ל “אמריה”.

ש. 8 נסתלק הבאר

כמו שנאמר שבמיתת מרים נסתלק הבאר (תענית ט', א'); כאן הכוונה לבאר החכמה.

ש. 10 לפום צערא אגרא

אבות סוף פרק ה'.

ש. 18 נתקעקה ממקום חבורה,

על דרך המאמר: מי גרם לבלשצאר שתתקעקע ביצתו מן העולם (אסתר רבה א', ז').

 

שיר ע"ו    🔗

רק כאן ובסי' קמ"ג, קמ"ז וק"ס נאמר שהמשורר חיברם לבקשת מי שהוא. ר' שלמה אזובי, שעל מצבתו נחקקה קינה זו, היה זמן רב רב בליוורנו וזמן קצר לפני פטירתו רב בפירינצי. המו"ל כותב בהערותיו: גירונדי ב"תולדות גדולי ישראל באיטליה" רושם על ר' שלמה אזובי (Šolomo Ezobi ע' 318): “מהר”ר שלמה אזובי חכם ונבון הרביץ תורה בישראל כאשר העיד עליו הרב בית נאמן דף (ו) [ג] ע"א. אבל הס. בית נאמן נדפס בשנת שפ"א ור"ש נזכר שם בברכת המתים, וזה שלנו נפטר בחשוון בשנת ת"ח (= 1647, לא 1648, כאשר כותב המו"ל בהערותיו). לפי דעת י' דוקאס (השקפה צרפתית, כרך 11, עמ' 113 ועמ' 265) היה ר"ש זה אביו זקנו של ר"ש שלנו. השאלה מתעוררת, מדוע לא זכר גירונדי גם את ר"ש שלנו. התשובה היא ששום ביבליוגרף יהודי לא הזכיר אותו עד קרוב לדורנו בעת שנמצאו דרושים שלו בכ"י ששה כרכים בשם “אגודת אזוב”, ושם נרשמו עפ"י רוב גם המקומות שבהם דרש אותם. הראשון שהזכיר אותו הוא בן דורו החוקר הנוצרי גֵסֶנְדִי בספרו: Viri illustris… de Peiresc… vita (1655) על שום ידיעותיו של ר"ש בחכמת התכונה.

מצויין הוא הדבר שהחוקרים לא שמו לב לשיר זה שנדפס כבר במ"ש (בשנת תרנ"ב), ובעלי המאמרים על אודותיו בדשזואיש אנצקל' ובאנציקל' יודאיקא קבעו את שנת מותו רק עפ"י אומדנא. אפשר להוסיף כאן עוד פרט קטן לתולדותיו, היינו שבשנת שע"ח כבר היה בקרפינטראץ לפחות בדרך עראי. בכ"י אחד קנין בית הספרים של “היברו יוניאן קולידשז” (סי' 766) נמצאת העתקה מתקנה שנכתבה בקארפינטראץ בכ"ז באדר שע"ח ונאמר שם: “הסכימו כן בחברת התלמידי חכמים המצויים היום ה”ה החכם ר' שאול כספי יצ"ו והחכם ר' שלמה אזובי יצ"ו". עד הנה נחשבה שנת ש"פ לזמן ביאתו שמה.

ש. 4 לאיש חכם בכל מדע

רמז לידיעותיו בחכמת התכונה, עיין בהערה הקודמת.

שם ודורש טוב לעמו

ר"ל, דרשן טוב, חידוד על הפסוק באסתר. כמו שראינו למעלה הניח באמת ר"ש אחריו הרבה דרשות בכ"י.

3048

 

שיר ק"ב    🔗

ש. 6 על קו שאלתו ומאויו

ר"ל, לפי חפצו ורצונו in the line of, ונראה שכעין זה הוא השימוש ב"קו" בצירוף: קו הבריאות (on line).

 

שיר ק"ג    🔗

המו"ל אינו מראה בהערותיו על מקורו של שיר זה. הוא אינו נמצא לא בכ"י שלנו וגם לא בכ"י ברלין, לפי רשימת בראדי במ"ש. בכ"י בריטיש מוזיאום ובכ"י בודלי הוא נמצא תיכף לאחר הספר מתק שפתים, ולפי זה קרוב לומר שהוא מעין חתימה למהד' השניה של הספר מתק שפתים, ובאמת אומר המשורר בו (ש. ד') עדי קמתי בספרי זה.

ש. 1 חלודה עלתה בשיר ונתקל

ע״ד: מחט שהעלתה חלודה (כלים פי"ג, ה'); ונתקל, ר"ל, המשורר, בעל השיר, נכשל; נתקל הוא ביטוי תלמודי, עיין למשל בב"ק פ"ג, משנה א'.

ש. 2 ויֵצֵא

צ"ל: ויָצָא, לפי שכל המכתם הוא בלשון עבר.

 

שיר ק"ה    🔗

ש. 1 מן החכמות חיצוניות

המשורר מכוון לחכמת הפילוסופיה, שהרי הוא אומר עליה: מהארס יוציא מזור.

 

שיר קי"ד    🔗

המו"ל מעיר: בכ"י שלנו (וכן שלנו. מ. ו.) רשום כאן: חתימת אלינועם לשיריו, אבל השיר נמצא באמצע השירים ולא בסוף. תלונתו היא לא על הסופר אלא על המשורר האומר בסוף השיר: זאת היא חתימה לחזון שירנו.

עמ' 117

ש. 6 מלמטה כל כי האי ריתחא לירתח וכו'

מאמר התלמוד בסנהדרין ק"ה, א', ונעשה לפתגם השגור בפי הבריות.

 

שיר קי"ח    🔗

ש. 7 לפתח אשתך שחר

עיין בש"נ; הניקוד של “שחר” אינו מוכרע, לפי שנמצא “שוחר” בקל, אבל הצורות האחרות נמצאות רק בפיעל.

עמ' 120

ש. 10 מלמטה ואלו היו שמיים ניר וימים דיו,

על דרך המאמר: אם יהיו כל הימים דיו ואגמים קולמוסין… אין מספיקין לכתוב דברי תורה שלמדתי (שה"ש רבה עה"פ לריח שמניך).

ש. 8 מלמטה כי היא צייתנית…, קולנית דברנית וסקרנית,

השוה המאמר: לא נברא אותה… ולא מן העין שלא תהא סוקרנית ולא מן האזן שלא תהא צייתנית (ר"ל משתדלת לשמוע מה שאחרים מדברים בינם לבין עצמם) (ב"ר פי"ח על הפסוק בבראשית ב', כ"ב).

 

שיר ק"כ    🔗

ש. 2 ביד לודים תהי מהר בפארור

רמז למאמר התלמוד: שעה ראשונה מאכל לודים (פסחים י"ב, ב'), ורש"י מפרש: לודים ולסטים רעבתנים הן, והמשורר אומר שהלשון המדברת סרה ראויה שתכרת ושתמסר ביד לודים ואלו יבשלוה ויאכלוה תומ"י.

ש. 3 כי קללה בפיה ירדה מעל כרוכה,

המו"ל מעיר: “כרוכה – (ביחד) הקללה ופיה (דבורה) ירדו מן השמים כרוכים ביחד, מעין המאמר: “הסייף והספר ירדו כרוכים ביחד (ספרי במדבר מ')”. ולי נראה שהמשורר מכוון פשוט להפסוק בבראשית ג', י”ז.

ש. 4 ותיכף השחיטה לסמיכה

המו"ל מעיר: כדין עולה, ברכות מ"ד. טה"ד, וצ"ל: מ"ב, א'.

ש. 12 ושוש אשיש בשלוחה (לציון) [כציון] (בני) [ביום] קבוץ בני עמה בתוכה.

המו"ל שהיה לפניו נוסח מוטעה מתקשה לישב אותו כך: ר"ל אשמח כשישלחו את גויתה לקבורה לארץ ישראל להקבר שם יחד עם בני עמה, אולי רמז לקרוביה. הפירוש האמיתי הוא: אשמח כשאגרש אותה (בשלוחה מלשון ושלחה מביתו, דברים כ"ד, א', הפך ממה שנאמר בישעיה ס"א, י': שוש אשיש… כחתן… וככלה), ושמחתי תהיה גדולה כשמחת ציון ביום קיבוץ גליות.

ש. 14–15 ואולי אם בגורל נפלה לי, תהי בכל שמורה וערוכה.

אשר ארפא שטות לבה בשוטים, ואולי תעלה אז לה ארוכה.

המו"ל אומר: המשורר משנה כאן את דעתו ואומר שאפשר שלו נפלה בגורל לו להנשא אליו אז היתה זהירה במעשיה מפני שהוא היה מיסר אותה בשוטים (מ"א י"ב, י"א). לי נראה שהפירוש הוא שנוח היה לו להפטר ממנה ע"י גירושין או ע"י מיתתה, אבל אם כבר נגזר עליו שיחיה עמה, תוכל להיות בטוחה שידע איך להתנהג עמה. יש כאן עוד רמז לש"ב כ"ג, ה'.

עמ' 123

ש. 3 בבית אחיה ואמה

נ"ל להגיה: אביה ואמה.

 

שיר קכ"ב    🔗

ש. 6 ראוי לחמול עליו חמלה

נמצא בפיוט “לכה דודי”: והוא יחמול עליך וכו'; משוררנו מזכיר את הפיוט במ"ש (עמ' 39) אם שלא לשבח.

ש. 34 (יצא) [יבא] הנס מכל מקום

מאמר התלמוד במעילה י"ז, ב'.

 

שיר קכ״ג    🔗

ש. 10 הלל במקום ני

ר"ל במקום נהי, עיין למעלה שיר ע"ג ש. 1.

ש. 14 כמשוש חתן יחד עם הכלה?

השוה ישעיה ס"ב, ה', וג"כ שם ס"ו, י' (את).

ש. 33 נשכב תחת (גילה) [כילה]

ר"ל, כילת חתנים (שבת קל"ח, ב').

 

שיר קכ"ה    🔗

ש. 7–8 יד כי צביה תך ובה תגע / תואר בפי כל חי ותקצץ.

המו"ל מעיר: המשורר התכוון כאן למבטא הכתוב “וקצת[ה] את כפה” או לכתוב "ויקצצו את בהונות ידיו (שופ' א', ו' ועוד). כמדומה שהמשורר התכוון להמאמר: יד לעין תקצץ וכו' (שבת ק״ח, ב׳).

עמ' 130

ש. 3 איך נבהלו רעיוניך

לשון תימה, כמו: איך נפלו גבורים (ש"ב א', י"ט).

ש. 11 מלמטה ולמרבה לתקופת השנה

ר"ל, ולכל היותר בעוד שנה. שמוש זה של “למרבה” הוא כנראה חידושו של המשורר.

ש. 8 מלמטה ועשה אזנך כאפרכסת

פתגם תלמודי בחולין פ"ט, א'.

ש. 3 מלמטה גדל זקנך שיגיע לברכים.

עיין בהערת המו"ל; הוא אומר בצדק שבמאה הי"ח היו רבני איטליה מגולחי זקן. ויש להוסיף לדבריו עוד ראיה מדברי בעל שו"ת חתם סופר (או"ח, קנ"ט): אבל אשר שם פניו נגד מגולחי הזקן לא ידעתי מה הרעש הזה… הותרה הרצועה לגמרי בכל ארץ אטלי' שכל חכמיה מגולחי זקן.

עמ' 131

ש. 6 יש דורש טוב לעמו,

עיין למעלה ההערה לשיר ע"ו, ש. 4.

ש. 9 והדרשנים יעשו מהם דרושים לכל חפציהם.

חידוד על הכתוב בתהלים קי"א, ב', אלא ששם “דרושים” פעול, וכאן שֵם.

ש. 9 מלמטה בשבתך (על הכסא) [לכסא]

בכלל: ישב על כסא, אבל נמצא גם: ישבת לכסא שופט צדק (תהלים ט', ה').

ש. 4 מלמטה (ואולם) [והאלקים]

לשון שבועה, מצוי בתלמוד.

ש. 3 מלמטה שיקראוני אכזר (קבל עם) [מבלעם]

נוסח כ"י הוא הנכון, לפי שהסיפה היא: אזעום מה שהוא לא זעם.

עמ' 132

ש. 14 מפי הרב הגדול ר' חירא עדולם,

המשורר מכנה אותו חירא בשביל “עדולם” (השוה בראשית ל"ח, א') ול"עדולם" הוא צריך בשביל החרוז (לפיכך לא “עדולמי”), ולפי שכתוב באלף, מפרש אותו ר"ל גינצבורג במקום הנ"ל (עמ' י"ב): לשון צואה.

ש. 16 מכבשונו של עולם

חגיגה י"ג, א'.

ש. 17 אחיו (מאחיו) [מאמו] של יפתח הגלעדי.

ר"ל גינצבורג תיקן כך מדעתו במקום הנ"ל.

ש. 10 מלמטה אם תוכל מה הסתר ואם לא תוכל להתעלם החרש התאפק.

ר"ל, אם תוכל באיזה אופן שהוא השמט מהם, ואם לא החרש; לא… להתעלם, חידוד על הפסוק בדברים כ"ב, ג'.

ש. 8 מלמטה הויות אביי ורבא,

בסוכה (כ"ח, א') דבר קטן הויות דאביי וכו', ובתור דבר גדול: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא (תענית כ"ד, ב'), אבל אנו תופסים הויות דאביי וכו' לדבר גדול.

 

שיר קכ"ז    🔗

המו"ל מעיר ששיר זה נמצא רק בכ"י ניו־יורק וברלין והוא מיוחס לעמנואל, וכן גם אצל דוידזון באוצר השירה והפיוט שלו “אבל בכ”י ניו־יורק רשום בצידו: “זה שיר מהחריף” ז"ל". בבעלותו של השיר להחרי"ף (ר' יעקב) אין שום ספק, לפי שאחיו ר' עמנואל אומר במ"ש (עמ' 44): כמ"ש החרי"ף ז"ל בשם איש טפש רודף אחרי הרבנות הביאו אלינועם אחיו בויכוח רכב ובענה “רוחי גבוהה”. גם הסגנון הקשה של השיר מורה שהוא שלו.

ש. 1 אל הסמיכה סִמוך אשישות

עיין בהערות המו"ל וגם השוה את מאמר התלמוד: אני היום סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים (ביצה כ"א, א'), ורש"י מפרש: י"וט הוא ודרשתי לרבים וחליתי מטורח הדרשה וקורא אני עלי סמכוני באשישות הביאו לי סעודה ואסעוד.

ש. 5 (דֹחַק דָחַק וקצר לבי וקצר היום והנו בין השמשות,

המו"ל מבאר… ר"ל כבר עבר הזמן ואחרתי את המועד. ר"ל גינצבורג במקום הנ"ל כותב: לי נראה שזהו רעיון המשורר: הוא כבר בין הבחרות (= היום) והזקנה (= לילה) וזאת אומרת בין השמשות. כמדומה שהמשורר התכוון להמאמר הידוע באבות: היום קצר וכו' והפועלים עצלים, והמשורר אומר שיש כאן קוצר הלב (הפועלים עצלים) וקוצר הזמן (היום קצר), וכדי להטעים את קוצר הזמן הוא אומר: והנו בין השמשות, אבל בעיקר הוא תולה את הקלקלה בעצמו ואומר בחרוז הסמוך שאפי' אם מעוות הזמן יתוקן ויחזירו אותו לימי השחרות לא יועיל, לפי שדעות שכלו קלושות.

ש. 12 כי כל (שנתי) [שנותי] תדד שנתי לשכב בספרי אל המארשות.

המו"ל מבאר: אל =אלו, המאורשות – דיני קידושין. ר"ל גינצבורג במקום הנ"ל מביא זה בקשר עם הדרש הידוע אל תיקרי מורשה אלא מאורשה “ולכן קורא המשורר לספרים הקדושים “מאורשות” למרות זה שספרים הם לשון זכר”. אולי יש כאן רמז של חידוד להמאמר: הבא על נערה מאורסה (בחלום) יצפה לתורה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרא וכו' (ברכות נ"ז, א'), וקנדידט זה לסמיכה, שלא היה למדן גדול, היה בוודאי מצפה לתורה.

ש. 14 מחיל גלושות.

קבוצות וצבורות ביחד, עיין במלון בן יהודה ערך “גלש” הג'.

ש. 32 הוד רב כשעור שלש עדשות,

כמו שנתקן בהערות. הוד רב הוא רמז להוד מלכות בדניאל י"א, כ"א, והמשורר אומר שיהיה עליו על קנדידט זה הוד רבנות גדול כשיעור וכו'. אולי בחר המשורר במספר שלש, לפי שהמשנה אומרת: כעדשה שאמרו לא גדולה ולא קטנה אלא בינונית זו מצרית (כלים י"ז, ח'), וא"כ ישנם שלשה מינים בעדשה.

עמ' 135

ש. 10 אשר יקראו[הו] ״מקטני אמנה",

קטני אמנה, מבטא תלמודי בסוטה מ"ח, ב'.

ש. 6 מלמטה ובאמת אמרו כל רואיו: “ברוך שחלק מכבודו ליריאיו”.

בתלמוד נאמר: הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו… הרואה מלכי ישראל אומר ברוך וכו' (ברכות נ"ח, א'), ולפי"ז צ"ל כאן: מחכמתו, ובוודאי הוא ט"ס.

ש. 4 מלמטה גמיר וסביר

תואר של כבוד מצוי, מיוסד על המאמר: מאי קמ"ל דליגמר אינש והדר ליסבר (שבת ס״ג, א׳).

 

שיר ק"ל    🔗

ש. 11 אלאה נשוא עוֹלָם.

צריך לנקד עוּלָם.

ש. 13–14 אל תהי עוד ארך – / אף, שבטך הרם

בכ"י: “את” במקום “אף” (עיין בש"נ); לפי"ז צריך לומר שהמשורר כתב ארך במקום: ארך אפים, ו"את" מוסבת על מה שלאחריה, וצריך למחוק את המירכא.

 

שיר קל"א    🔗

ש. 7 אהיה לתנין אח, ליען רע,

המו"ל מפרש: “יען” לשון יחיד מ"יענים". לי נראה שהוא לשון זכר מ"יענה" עדה"כ: אח הייתי לתנים ורע לבנות יענה (איוב ל', כ"ט).

ש. 78 אשים לים מִרְיָם גבול לבריח

ר"ל אשים לים המרי שלהם, וזהו חידוד על השם הפרטי מרים, עיין גם בנחמיה ט', י"ז.

ש. 93 (צְמֵאִים) [צַמִים] ירוה בין

כנראה זהו קיצור, לצרך המשקל, מן צמאים, או שהמשורר מפרש כך את המלה: צמים (איוב ה׳, ה׳).

עמ' 142

ש. 7 מלמטה לבם (פתוח) כפתחו של אולם,

כך גם בעירובין נ"ג, א' (לבן של ראשונים כפתחו וכו').

ש. 6 מלמטה וחשבו עצמם ראשי שחלים (=אריות), ולא הגיעו להיות זנבות שועלים,

חידוד על המאמר: הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים (אביות ד', ט"ו).

 

שיר קל"ב    🔗

ש. 1–2 חזיר מיער, / (כנף) [כנת] זמיר אחי באף כרסמת?

“כנת” סמיכות מן: כנה (תהלים פ', ט"ז), השוה גם פסוק י"ד שם. ב"כנת" משתמש המשורר בספור מעשה שבתי צבי וכו' (קבץ על יד, הוצ' מקיצי נרדמים, תרמ"ה, עמ' 136), וגם משוררי ספרד: ר"י הלוי ור"מ בן עזרא, משתמשים בה.

ש. 6 לא עוד (יחשב) [יחשה] כאשר (זממת) [יזמת],

“יחשה” נגד המשקל, אבל מתאמת יותר להענין: הוא לא יקבל עוד חרופיך בשתיקה כאשר חשבת. לפי דעת ר"י בן ג’נאח, ראב"ע בפירושו הרגיל ורד"ק נמצא שרש יזם במקרא: כל אשר יזמו לעשות (בראשית י"א, ו').

 

שיר קל"ו    🔗

ש. 5 ממציא לכל נמצא

גם עמנואל אומר במחברותיו: אדון לכל נמצא אשר המציא (בראדי, עמ' קל"ו).

ש. 6 מקום לכל מקום הלא אתה

המשורר מכוון להמאמר: הקב"ה מקום עולמו ואין עולמו מקומו (ב"ר, פ. ס"ח, פרק י"א).

ש. 7 מצד היותך תהי נסתר ואם נכר תהי מצד פעולותיך.

ר"ל, ואם אתה נכר זהו רק מצד וכו', כלומר בשאר הנמצאים אנו מרגישים בחושינו, בראיה, בשמיעה וכו' משא"כ השם שאין לנו בו תפיסה בחושינו, רק בפעולותיו בלבד. אותו רעיון בעצמו מביע המשורר גם להלן בשיר קמ"ד ש. 69–72. אנו מוצאים רעיון זה אצל ר"י קמחי בהקדמתו לספר הגלוי: נכיר יחודו ונדע מציאותו מדרך מעשיו, הוא אומר שם ג"כ: כלם סכלים בראיית כבודו, השווה ש. 9, וגם אצל עמנואל: כי תארים תמצא יתואר בם הם תארים מורים על פעולתו (במקום הנ"ל, עמ' קל"ה).

ש. 10 אמנם ברב חסדך תצמצם קדשך לראות גדלתך בענותך.

על אודות ה"צמצום" מדובר הרבה בספרי המקובלים, אבל גם בפסיקתא נמצא: מה הקב"ה עושה מניח… ויורד ומצמצם שכינתו ביניהם למטה (עה"פ בחדש השביעי, קנ"ב, א'). לראות וכו' – עפ"י המאמר; כל מקום שאתה מוצא גבורתו (בדקדוקי סופרים: גדולתו) של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו (מגילה ל"א, א').

ש. 18 גלו בחטאתם לבבל ואדום גם גלתה עמם שכינתך.

עפ"י המאמר: בכל מקום שגלו שכינה עמהן… גלו לבבל שכינה עמהן (מגילה כ"ט, א').

 

שיר קמ"א    🔗

ש. 4 מלך אױלי

“אוילי” נמצאת פעם אחת בזכריה י"א, ט"ו.

 

שיר קנ"ב    🔗

ש. 6 אוי לשרים עִלָה לַעְרים לשלול שלל לבז בזה.

מורטרה מפרש “שרים” – רואים, מלשון: אשורנו, רבניצקי – מלשון: בשורי מהם (הושע ט', י"ב), והמו"ל – מלשון שרים בשירים, לפי שבעלי כת שבתי צבי היו רגילים בשירות וזמירות. ולי נראה ששרים הוא כאן לשון רבים מן שר"י – שם רשעים ירקב, שם לווי לש"צ, והמשורר מכנה כך את שלוחיו ותלמידיו. את הביטוי “עלה לערים” מפרש המו"ל: אוי לשרים שירים… ועל ידי כך מצאו סבה (עלה) לרמות את מאמיניהם. לא אמנה את כל הדוחקים שבפירוש זה, די להגיד שלפי"ז חסר כאן הנשוא (“מצאו” וכדומה). בכ"י הניקוד הוא: עָלה, לפיכך הייתי מציע להגיה: עָלו עָרִים (חדוד על תהלים ק"ד, ח'), כלומר: סבבו בערים לשלול שלל וכו'. “עלו” במקום “סבבו” וכן השמטת הבית השימושית הוא בשביל המשקל.

 

שיר קנ"ז    🔗

ש. 47 חפץ (בענוים) [בעוננים] ומשתעשע,

לפי"ז צריך לנקד הנון הראשונה של “בעוננים” בצירי. הפסקה היא הקבלה הפכית להפסוק: בחקתיך אשתעשע (תהלים קי"ט, ט"ז).

 

שיר ק"ס    🔗

ש. 40 וְשִמְעה, צ"ל: וּשְמָעָה.

 

שיר קס"א    🔗

ש. 2 בהם הייתם (הלא [כלא]

לפי נוסח כה"י הפירוש הוא: אין אתם מבינים בהם כלום, עדה"כ: הן אתם מאין (ישעיה מ״א, כ"ד).

 

שיר קע"ט    🔗

ש. 2 תנובת (תבונתי) [תכונתי].

“תבונתי” זהו תיקונו של רבניצקי; בב' כה"י שלנו ושבברלין (שם בתור הגהה, עיין במ"ש, עמ' 43, הערה 4) הנוסח הוא: תכונתי. באמת אין כאן כל צורך לתיקון, לפי ש"תכונה" יש לה ג"כ לפעמים המשמעות “תבונה”, לפי דעת מחברים קדמונים (עיין וילנסקי, מונטסשריפט, 1926, עמ' 16 בסופו). [בספר זה עמ' 202].

 

שיר קפ"ג    🔗

ש. 4 כל מאמין בו בשאול טובע, על כן לדינר יקראו מטבע.

טובע – מטבע, לנע"ל, גם דינר רמז לנהר דינור. צ"ל: בִשאול.

באחרונה הנני חוזר על אי אלו “פחים” קטנים הנמצאים במבוא וגם הנני מעיר על אי אלו פרטים שבהם דעתי שונה מדעת הדר. ברנשטיין.

עמ' XI, ש. 4, “שני כתבי היד האלה (של הלברשטם, שהוא עכשיו בבית הספרים של ביה"מ לרבנים בניו־יורק, ושל המוזיאום הבריטי) נקראים בשם “מתק שפתים”. לכותב טורים אלו נראה ששם זה מוסב רק על הספר הראשון שבכ”י, ושהקובץ בכללו אין לו שֵם כלל, ותדע שהרי בכ"י ניו־יורק (וכן גם בכ"י שלנו) נמצאים ספרים קטנים אחרים של ר' עמנואל עם שמות מיוחדים, כגון: וכוח רכב ובענה. וכוח איתיאל ואוכל.

שם, הערה 1 27097.No – טה"ד וצ"ל 27095.No.

עמ' XII, ש. 5, המסקנא היא שכתבי־היד ניו־יורק, ברלין ואוקספורד כמעט תוכן אחד להם וכנראה שממקור אחד יהלכו, ורק כתב־היד של המוזיאום הבריטי הוא אוסף מיוחד בסדור מיוחד". לי נראה ששני כה"י האחרונים, אוכספורד ובר"מ, הם קרובים זה לזה, לפי ששתי הרשימות של ר' עמנואל: ע"ד שני הנוסחאות של הס. מ"ש וכן רשימתו על דבר מקום הולדתו וזמנה, שהמו"ל מביא אותם בשם כה"י האחרון (עמ' XII ועמ' XXII), נמצאים גם בכ"י אוכספורד, אלא שנייבואיר קיצר ברשימתו, ונתן רק את תוכנן של ב' התעודות באנגלית (אמנם בקטלוג נאמר שהנוסח הראשון הוא משנת 1670 = ת"ל, אבל כמובן זהו טה"ד), וגם שלמרות המספר המועט של השירים בכ"י בר"מ, רושם המו"ל ו' שירים הנמצאים רק בו ובכ"י אוכספורד.

שם, ש. 12, “שבפעם הראשונה ערך… המשורר את פרי רוחו בשנת 1679” – טה"ד במקום 1677.

שם, ש. 7 מלמטה, תוכן העניינים של כה"י שבמוזיאום הבריטי. חסרים שם הסימנים ק"ג (לפי דברי מרגליות ברשימתו, סי' 1077, השיר הראשון לאחר הס' מתק שפתים) וסי' ק"ד, עיין בהערות המו"ל לאותו שיר.

שם ה. 2, “ברבעון האנגלי (סדר חדש)” – טה"ד מבקום: (סדר ישן).

עמ' XIII, ש. 12 מלמטה, “והנה הח' מרגליות… מביע את דעתו, שכה”י של המוזיאום הבריטי הריהו… פרי העריכה והסדור האחרונים שנעשו ע"י המחבר בעצמו, ומעלה הוא ע"י כך את ערכו של כה"י הזה על ערך כתב־היד של ברלין ואוקספורד" (המלה האחרונה טעונה מחיקה, מרגליות לא יכול להעלות את ערכו של כ"י בר"מ על זה של אוכספורד, שלא ראהו כלל, ועפ"י סברה אינו יכול להיות נבדל בהרבה מהראשון, שהרי שניהם הם מהמהדורא בתרא של המחבר). המו"ל חולק על מרגליות לפי שבכ"י בר"מ נמצאים שירים פחות הרבה מבכ"י ברלין “ולא יתכן לחשוב שהמשורר דן לגניזה את הרוב הגדול של פרי רוחו”, גם אם נסכים להנחתו זו של המו"ל, אין להסיק ממנה את מסקנתו ש"בתור אוסף עיקרי ליצירותיו של ר' עמנואל צריך איפוא לחשוב לא את כתב היד של המוזיאום הבריטי כי אם את שאר כתבי היד", שהרי לא נאמר על “שער” כה"י של בר"מ שהקובץ מחזיק כל שיריו של ר' עמנואל, ואפשר שאלו היו מכילים ב' קובצים ויותר אלא שלא נשתמר לנו רק זה. מאידך גיסא מודה המו"ל בעצמו שבהרבה מקומות הנוסח של הבר"מ הוא “יותר נוח להתקבל”.

עמ' XVI, הערה 1, “ר' יעקב פראנסיש נולד במנטובה… ומת שם”, פליטת הקולמוס! הוא מת בפירינצי, עיין בשיר ס"ח.

עמ' XVIII, הערה 2,…“ר' מרדכי דאטו, תלמידו של ר' משה קורדובירו… הוא מת אחרי שנת 1585” (בספרו: משירי ישראל באיטליה, עמ' XXXII הערה 2 ד"ר ברנשטיין כותב שמת בשנת 1585). מה שנוגע ליחסו אל רמ"ק, אמנם כותב רמ"ע מפאנו בהקדמתו לספרו: עסיס רמונים (מנטובה, 1623): החכם… הה"ר מרדכי דאטו שהיה מתלמידי המחבר (רמ"ק; הס' עסיס רמונים הוא קיצורו של הס' פרדס רמונים לרמ"ק), אבל קרוב לוודאי שכינה את דאטו כך על שם שלמד תורה מספריו של רמ"ק (עיין וילנסקי, אנואל XIV, עמ' 471, הערה 28). כיוצא בזה כותב ר' אבי עד שר שלום באזילה בספרו: אמונת חכמים (מנטובה, 1730, דף כ"ה ע"א): הט אזנך ושמע דברי הרמ"ע פאנו תלמיד שניהם (של רמ"ק והאר"י), וידוע שרמ"ע למד קבלת האר"י מפי ר"י סרוק כשהיה זה באיטליה, ורמ"ק שלח לו את ספריו. אנו מוצאים ביטוי כזה גם אצל מחבר בן המאה הי"ב, ר' שלמה פרחון, הכותב בהקדמתו לס' מחברת הערוך: והיה בדורו (של ר"י בן ג’נאח) אדם גדול בישראל שמו רבינו שמואל הנגיד ז"ל חרה אפו על שתפש את רבו (חיוג'), אבל אין אנו מוצאים שום רמז במקום אחר לא לזה שר"ש הנגיד היה תלמידו של חיוג', ואפילו לא לזה שחיוג' היו לו בכלל תלמידים (עיין וילנסקי, אנציקל' יודאיקא בערך חיוג').

מה שנוגע לזמן פטירתו של דאטו, קאסוטו בערך דאטו באנציקל' הנ"ל קובע אותו בין השנים 1591–1601. את הזמן המוקדם קבע על יסוד רשימה בכתב ידו של דאטו משנת 1591 שנמצאת בכ"י, עיין בקטלוג מרגליות סי' 380. לעומת זה אינו ברור לי טעמו בקביעת הזמן המאוחר. אמנם הדברים הנ"ל שכתב רמ"ע עליו, שהוא מזכיר אותו שם בברכת המתים, מוסבים על ספר שנקרא ג"כ עסיס רמונים (שמחברו היה ר' שמואל גאליקו ובעל ההגהות – ר' מרדכי דאטו) שנדפס בשנת 1601, אבל אין שום ראיה שהם נכתבו באותה שנה. אפשר לכאורה להביא משם רק ראיה, שדאטו נפטר קודם לשנת 1620, שנת פטירתו¹ של רמ"ע.

עמ' XXII, ש. 6, רשימת ר' עמנואל ע"ד זמן הולדתו נמצאת גם בכ"י אוכספורד, עיין למעלה בהערתי לעמ' XII, ש. 5.

שם, ש. 12 מלמטה, “ידוע לנו ששני האחים (פראנסיש) היו תלמידים ותיקים לר' יוסף פירמו”. ד"ר ברנשטיין מביא שני עדים על זה, את גירונדי בתנ"י, עמ' 145 ואת בראדי במ"ש עמ' 78. במקור הראשון נאמר רק שר' עמנואל ור' יוסף נשאו ונתנו זה עם זה בהלכה. בראדי אמנם אומר כך ביחס לר"ע (לא ביחס לאחיו), אבל בלא שום צל של ראיה. אדרבה הוא מביא ראיה לסתור, ש"רק כרע וכאח התהלך אתו (את ר"ע) ר"י".

עמ' XXIV ש. 6, “יש לנו עדותו של הרב ר' שמשון מורפורנו בספרו עץ הדעת” – צ"ל ר' אבי עד שר שלום בספרו: אמונת חכמים, עיין להלן הערה לעמ' XXV, ש. 13 מלמטה.

שם, הערה 2….“ועי' ביחוד (בלוי, כתבי הרב יהודה אריה ממודינה, חלק א') הפרק ע”ד הרב ר' אביגדור ציוידאלי" – צ"ל: הרב ר' שמחה לוצאטו (עמ' 123).

עמ' XXV. ש. 5, “(דיואן סימן ס"ה)” – “ס”ה" טה"ד במקום ה'.

שם, ש. 13 מלמטה, “על מחבר השיר (יעקב פראנסיש) שלפי דברי המו”ל מורפורנו “היה סוחר אחד אשר לא הוכתר מעולם לא בכתר הרבנות” וכו'. ציטאטה זו (היה סוחר…) מֵאמונת חכמים (דפוס מנטובה, דף ל"א, א', לא “דפוס פאדובה… דף ל"ו ע"ב”, כאשר נאמר באותו עמ' הערה 1) היא למחברו של הספר, באזילה, לא למורפורנו שכינה אותו בעץ הדעת שלו (ל"ה, ע"ב): הרב פראנסיש, ודווקא נגד דבריו אלו מכוונת הציטאטה הנזכרת (בס. המצוטט צריך לקרוא: אומר כי… היה סוחר וכו', לא אומר).

עמ' XXVI ש. 13, “תל”ד" במקום “תרל”ד".

עמ' XXVIII, ש. 2, בימי נעוריו (בשנת 1640) הוא (ר' עמנואל מ. ו.) נשאר יתום מאביו". באמת מת אביו בשנת 1651, עיין בכתובת שעל גבי שיר ס"ז, והמשורר היה אז כבר בן ל״ב.

שם, ש. 5, “בשנת תי”ז הוא (הנ"ל. מ. ו.)… נושא לו לאשה את מרים בת ר' מרדכי ויזינו" – שתי טה"ד: “תי”ז" במקום “תי”ו", ו"מרדכי" במקום² “דוד”, עיין בכתובות של השרים ע"ד וב'.

עמ' XXIX, ד"ר ברנשטיין משער שמשוררנו התחיל את פעולתו הספרותית כשהיה בן כ"ה שנה, אבל לא גילה לנו את טעמו ונימוקו. בכלל משוררים מתחילים לשורר בגיל של כ' או גם פחות. ר"ש בן גבירול חיבר שיר כשהיה בן ט"ז (שירי… אבן גבירול, מהד' ביאליק־רבניצקי, כרך א', שיר א'). פעולתו הספרותית האחרונה היא בוודאי קינתו על מות ר' שמואל דא קושטא (סי' ע"ה) שחיבר בהיותו בן פ"ד (לא פ"ה, כמו שאומר ד"ר ברנשטיין בעמ' XXVIII). איזה שיר היה שירו הראשון ומתי שורר אותו, אינו ידוע לנו. שיריו הם עפ"י רוב בלא תאריכים. כמדומה לי שהתאריך היותר מוקדם שנמצא הוא של טופס המצבה על קבר ר"ש אזובי (סי' ע"ו). זה מת בשנת ת"ח בתחילתה, והמצבה הוקמה בוודאי למלאות שנה לפטירתו, כלומר בתחילת שנת ת"ט, קרוב מאוד שהשירים ששורר בשבח אשתו הראשונה כשהיתה כלתו (עיין סי' (נ"ג) נ"א וסי' קס"ח) שמתה בשנת תי"ד והשאירה לו שני בנים הוא מזמן יותר קדום. אבל רוב שיריו מאותם שהם בלא תאריך אי אפשר להגביל כלל את זמנם, ואפשר שהוא כתבם כשהיה בן י"ח. רק לפעמים אפשר למצוא איזו הגבלה, למשל שיריו שהוא מביא בספרו מתק שפתים, נתחברו קודם לשנת תל"ז, זמן כתיבת הספר; שירים שחיבר ביחד עם ר' יעקב אחיו (סי' מ"ה, מ"ו ומ"ח) – קודם לשנת תכ"ז, שנת פטירת אחיו. ה"וכוח רכב ובענה", שנזכר במ"ש ושבו נזכר אחיו בברכת המתים, נתחבר בין תכ"ז ותל"ז, וכן הלאה.

על הידיעות הביוגרפיות על אודותיו אפשר להוסיף רק מעט מאוד. לו היו ג' אחים: יעקב יהודה ושלמה, עיין בהערתי לשיר ס"ז. יש לשער שהוא גר בפירינצי לפחות משנת תכ"ג ואילך עד הזמן שיצא לאלג’יר (שנת תל"ו או תל"ז). מפי המשורר עצמו אנו יודעים שהיה שם בשבט של שנת תכ"ג ושבנו הקטן מת שם באב, תכ"ד (עיין בהערתו הראשונה של המו"ל לסי' ע"ד): בשנת תכ"ז מת שם אחיו יעקב, ויש לשער שגם הוא היה שם, לפי שכנראה היה קשור עמו בעסקי פרנסה (עיין במבוא לדיואן, עמ' XXIV). בשנת ת"ל כתב שם שיר (סי' ק"ס). בשנת תל"ד, כתב שם תשובה בעניין הלכה (ש"ת מים רבים לר' רפאל מילדולא, ח"ד, סי' מ"א). אמנם בתאריך נאמר: בפרט ובסדר יהיה קד"ש, ובראדי מתקשה בזה (מ"ש, עמ' 7), אבל הדבר פשוט שיש לנו כאן עסק עם טה"ד וצ"ל: יהי"ה קד"ש.

 

נספחים    🔗

לעמ' יז, שיר ל"ב, ש. (5) 4.

על דבר טעות כזו: חמה, במקום רומה, עיין וילנסקי בהשקפה האנגלית, כרך ל"ה, עמ' 120, הערה 6.

 

שיר ק"ס    🔗

ש. 81–82 אל תתהלל, בחור, אל יום מחר,

אם לך שוחקת השעה היום

צ"ל: תתחלחל, במקום תתהלל, כמו אצל מורטנה, (עיין בהערות המו"ל. את נוסח כה"י שלנו: תתחל, לא רשמתי בש"נ לפי שאין לו משמעות), ר"ל, אל תירא מיום מחר אם וכו', מלשון: ותתחלחל המלכה (אסתר ד', ד'); זוהי עצת היצר הרע בניגוד להזהרת היצר הטוב: אל תתהלל, הולל, אל יום מחר וכו' בש. 85.

על דבר הספר בחינת הקבלה לר' יהודה אריה ממודינה

הנני חושב לדבר בעתו ובמקומו להביא כאן מהקובץ סי' 480 תיקון טעות אחת בשיר שאינו לר' עמנואל אלא לאחיו ר' יעקב, ייחדתי תיקון זה לפי שהסיקו ועוד מסיקים מסקנות ידועות מהנוסח המוטעה, מעשה שהיה כך היה.

בשנת 1852 הוציא י. ש. ריגייו ספר תחת השם בחינת הקבלה, המכיל ספר כפול: א) קול סכל, ב) שאגת אריה, בצירוף הוספות מרובות משלו. הוצאה זו לא היתה ככל הוצאות אחרות של ספר קדמון שאין בהן עסק אלא לחוקרים בלבד. הספר הראשון יש בו טענות חריפות כנגד תורה שבע"פ וגם בזו שבכתב הוא מודה בתורה מן השמים רק ביחס לחמשה חומשי תורה בלבד. הס' השני אמנם מכיל תשובות על הטענות, אבל הן דקות וצנומות; הס' הא' מכיל ט"ז פרקים בב' מאמריו הראשונים וגם מאמר ג' שלא נחלק לפרקים, והתשובות הן רק לב' הפרקים הראשונים של המאמר הא'. על שער הס' הא' כתוב:…השגה ותשובה מאתי הנעצב וצעיר יהודה אריה ממודינה על ספר כתב…רבי אמתי בר ידעיה ן' רז שנת הר"ס. קשה להאמין שזהו מקרה בעלמא שג' שמות הכתובים זה אחר זה וגם התאריך הבא אחריהם ניתנו להידרש. הרושם הראשון הוא, שלא התשובות כאן העיקר אלא השאלות, והתשובות הן רק בבחינת כסות עינים. הימים היו ימי מלחמת הריפורמה בגרמניה, ימי אספות ברונשוויק, פרנקפורט וברסלוי, ונראה כאילו היה זה נס מן השמים, שמחבר מן המאה הט"ו או הט"ז קם לעזרת המתקנים. גם קשה היה להאמין שרב בישראל יכתוב דברים כאלו, וביחוד שזמן קצר קודם לזה יצא במאמרו “מגן וצינה” כנגד אוריאל אקוסטא על שחלק על תורה שבע"פ (דבר שנודע רק בימינו אלו). מטעמים אלו, מיום שיצא הס' בחינת הקבלה לאור לא פסק הערעור על שני הספרים שאינם לריא"מ, אלא שמחברם תלה עצמו באילן גדול. אנו אין לנו כאן עסק עם המשא והמתן בעצמו, אלא עם אחת מן ההוכחות שהביאו החוקרים שהס' הוא לריא"מ.

נ. ש. ליבאוויטש כותב בספרו: רי"א מודינא (הוצאה שניה, ניו־יורק, תרס"א, עמ' 46): “וכבר יצא מוניטין בעולם מהשאגת אריה כנראה מקינת פראנסיש בספר שירים הנדפס כעת מחדש מוסב שם מתק שפתים”.

“אי שאגת אריה וקול שחל ואיך / רמו ושני הכופר נתעו”

(מתק שפתים, קראקא, תרנ"ב עמוד 97).

הטורים האלה המה ממש מה שכתוב על שער השאגת אריה נגד הקול סכל, וכבר היה ידוע כל כך זה השאגת אריה עד כי רק בו בחר פראנסיס והרימו על הנס. ב. קלאר במאמרו: שאגת אריה על קול סכל (תרביץ, שנה י"ג, עמ' 136) מביא ראיה זו בתור שלישית ומוסיף: ואין ספק שרמז לספר שלפנינו שבשערו רשום “שאגת אריה על קול סכל ושני כופרים נטעו (צ"ל נָתעו?) ידיו” (והוא על פי איוב ד', י') כשם שהזכיר בדבריו על ר' עזריה פיגו את ספרו “גידולי תרומה”. אנו רואים בדרך אגב ש"הטורים האלה" אינם ממש מה שכתוב על שער השאגת אריה"; הצד השוה שבהם הוא רק ששניהם אינם מובנים לנו (אולי “כופרים” הוא רמז על: כפרים עם נרדים, ולפיכך “נטעו”?). מר קלאר עוד הרחיק ללכת ורואה בדברי הקינה הנ"ל גם ראיה שלפני המקונן היה הס' שאגת אריה בשלימות (שם, עמ' 139).

כל הוכחה זו נוסדה על קו תוהו. בכ"י הנ"ל, ששם נמצא השיר, הנוסח הוא:

…ואיך / דמו ושני הכפיר נתעו.

“דמו” פירושו: נשתתקו מלשון: ולא דמו (תהלים ל"ה, ט"ו) “ואיך” (הוו – לשם המשקל) מוסב על מה שלפניה ועל מה שלאחריה: המשורר אומר: איך נשתתקו שאגת אריה וכו' ואיך נתעו שני הכפיר; שחל וכפיר הם שמות נרדפים לאריה, שמו של ריא"מ. אמנם נוסח זה יש בו חסרון, לפי שעל פיו דברי השיר אינם מוכיחים מאומה אבל יש בו גם מעלה – שדברים אלו נעשים מובנים לנו. הוצאת ראיה זו מכלל הראיות מביאה טובה להאחרות, שלא יאמרו כשם שאין בראיה זו ממש, כך אין ממש גם באחרות.

באחרונה הנני מרשה לי להביא עוד ראיה סגנונית חזקה שהספרים לא יצאו מתחת יד מחבר אחר, מסוג אותן הראיות שהביא ריגייו בספרו הנ"ל (עמ' 74 ואילך). כבר ראינו למעלה שריא"מ חותם על שער הספר הא': נעצב וצעיר, וכן על שער הספר הב'. הרכבה זו היא מין בשאינו מינו: “נעצב” מציין מצב נפשי זמני (בדרך אגב בתנ"ך נמצא רק העָבר, בצירוף “אל”) ו"צעיר" הוא תואר של הקטנה ועניוות, וממילא תמידי. הביטוי הוא מיוחד רק לריא"מ המרבה להשתמש בו (בכתביו מהד' בלוי בסי' ס"ג, קע"ג, קפ"א, קפ"ה, קצ"ב, קצ"ד, קצ"ח, וקצ"ט, גם בדיואן שלו מהד' ברנשטיין סי' מ'; עיין גם בבחינת הקבלה עמ' XIII, ועוד במקומות אחרים). בן דורו הצעיר, ר' יום טוב ואלואזון חותם את קינתו הנ"ל (עמ' ב'): נעצב ונדאב… הצעיר יט"ו. כמובן שיש גם כאן מקום לבעל דין לחלוק ולומר, שהמזייף סיגל לעצמו את דרכי סגנונו של ריא"מ, אבל זוהי סברה רחוקה.