לַיְדיד הַטוֹב יוֹסֵף ד' פַרְחִי

 

א. בּעכּוֹ    🔗

משנראתה בּאוֹפק העיר הנכספה עכּוֹ, נתכּנסוּ ועמדוּ לאוֹרך המַעקה של האניה כּמעט כּל הנוֹסעים, יהוּדים, מוּסלמים וערלים, פּניהם ליבּשה ולבּם למרוֹם, והיוּ משבּחים וּמפארים את בּוֹראם, מי בּדבר־שׂפתים וּמי בּהגיוֹן־לבב, שהצילם מן הנוֹראוֹת והתלאוֹת, מן היסוּרים והטלטוּלים, שבּנסיעה זוֹ בּים, בּפרט בּשלוֹשת הימים האחרוֹנים, מן השעה שנראתה לעיניהם אוֹתה אנית־שוֹדדים ממַלטה. ועתה, זה היוֹם – יוֹם ד' בּשבוּע, י"ב בּאייר ש' תק"ע¹ – עשׂה ה' יגילוּ וישֹמחוּ בּוֹ.

השעה שעת בּין־ערבּיִם מוּקדמת. נגוֹהוֹת־שמש שפוּכים על הים ועל רצוּעת היבּשה. מרחוֹק דוֹמה העיר הקטנה לערימת אבנים גדוֹלה, כּגלעֵד שהקימוּהוּ קדמוֹנים על ענין שנשכּח זכרוֹ.

והאניה גדוֹלה ואנשים בּה לרוֹב: עוֹלי־רגל מארץ רוּסיה, גברים ונשים, כּשלוֹש מאוֹת איש; מוּסלמים מאנַטוֹליה וכמה משפּחוֹת מישׂראל, מגלוּת ספרד שבּארצוֹת הבּאלקאן וּמגלוּת אשכּנז שבּארצוֹת מזרח אירוֹפה. והאנשים שוֹנים וּמשוּנים בּמלבּוּשיהם, בּמהלכיהם וּבמראיהם, אבל הצד השווה שבּהם, שכּוּלם מתכּספים לארץ הקוֹדש וכוּלם עייפים וּנפוּלים מרוֹב עינוּיים ויסוּרים, שגרמה להם אוֹתה אנית־שוֹדדים ממַלטה. כּל אימת שעברה השמוּעה בּאניה: “היא מתקרבת אלינוּ, היא מרדפת אחרינוּ” – היתה עוֹברת חלחלה גדוֹלה בּלב איש ואשה, נער וזקן. וכל שעה – בּשׂוֹרה רעה, וכל בּשֹוֹרה – פּחד וּרעדה. פּעמים נעלמה מן העין – והמוֹן הנוֹסעים שאפוּ רוּח, כּמי שפּוֹרק עוֹל כּבד מעל צוארוֹ. וּכשנתגלתה שוּב בּאוֹפק, דמתה לעב קטנה, שחוֹרה, שמאיימת בּדוּמיה להביא כּלָיה על האניה. ויש ונראתה קרוֹבה כּל כּך, עד שהאדוֹנים, שהיוּ מסתכּלים בּקנה־צוֹפים, הבחינוּ בּדגלה השחוֹר. הדגל השחוֹר היה מהלך אימים בּלב הכּל וּביוֹתר בּלב הקטנים. הללוּ היו מדמים להם כּאילוּ קצוֹת הדגל השחוֹר נמתחים והוֹלכים, מתגדלים וּמתעצמים ועוֹטים קדרוּת על כּל מרחבי הים עד אפקיו. וּכצפּוֹר כּלוּאה בּכלוּבה, שנמוֹגה בּראוֹתה כּפעם בּפעם לשוֹן־אֶפעה שלוּחה למוּלה, כּך נמוֹגוּ הנוֹסעים בּכל פּעם שנגלתה בּאוֹפק האניה בּעלת הדגל השחוֹר. ועתה, ישתבּח הבּוֹרא, הנוֹתן בּים דרך וּבמים עזים נתיבה, שהוֹציאם מאפלה לאוֹרהּ.

עד מהרה נזדרזוּ הנוֹסעים והלכוּ איש איש למקוֹמוֹ לכנוֹס החפצים והצרוֹרוֹת. ליד המעקה נשאר עוֹמד ר' שלמה אַלקלעי מסאראיֶבוֹ, איש בּראשית שׂיבתוֹ, גבה־קוֹמה, הדוּר־פּנים וטוֹב־מראה, לבוּש גלימה כּחלחלה וּמצנפת כּהה על ראשוֹ כּדרך תלמידי־חכמים ספרדים. דוּמם ניצב תחתיו ועיניו נעוּצוֹת בּאוֹפק היבּשה. עמוֹ עוֹמד בּנוֹ יהוּדה חי, נער כּבן שלוֹש־עשׂרה שנה, וידוֹ אוֹחזת בּיד אביו. והנער יפה־עינים, צבע פּניו כּעין השיִש לטוֹהר וּכמראה הורד לרוֹך. אף הוּא צפה אל פּני היבּשת כשקוּע בּמראוֹת עיניו: בּרצוּעת־היבּשת הרחוֹקה הלכה ונחשׂפה לעינוֹ שרשרת הרים רמים והם אחוּזים משׂיאיהם ועד שיפּוּליהם אוֹרוֹת וּצללים כּמעשׂה־רקמה הדוּר להפליא: נגוֹהוֹת־זוֹהר, בּדוֹמה למכיתוֹת כּסף מבהיק, נטוּשוֹת על יד כּתמי־צל כּהים. וּכמעטה שקוּף, דק מן הדק, פרוּשׂ על כּל הפּמַליה הכּבוּדה, זוֹ שרשרת ההרים, שמשׂתרעת לה שאננה וענוּגה, בּין תכלת הרקיע וּתכלת הים. כבוא לב הנער עלץ ורחב. נפשוֹ מלאה זיו והוֹד. כּמוֹ לעצמוֹ דוֹבבוּ שׂפתיו. כּך יפה האָרץ הקדוֹשה. מה נאה המקוֹם הזה!

הגיעוּ דברי הנער לאזני אביו והיה כּמתעוֹרר. נסתכּל בּבנוֹ ואמר:

– רוֹאה אתה? ממש כּדברי דויד המלך: “הוֹד והדר לבשת. עוֹטה אוֹר כּשׂלמה, נוֹטה שמים כּיריעה”. אשרינוּ שזכינוּ לכך.

אחר רגע חזר ואמר:

– שבוֹת נשבּוֹת בּעכּוֹ. מסתבּר, שנסע לירוּשלים אחרי שבּת. ואם יש בּעכּוֹ מנין יהוּדים וּבית־כּנסת, אעלה, בּלי נדר, מחר אוֹ בּשבּת לספר־תוֹרה ואברך “הגוֹמל”. על נסיעה שבּים – יש לברך לחוּד.

– כּלוּם אין עכּוֹ ארץ־ישראל? כּיצד לא יהיוּ בּה יהוּדים?

– נחלקוּ חכמים אם עכּוֹ היא ארץ־ישראל לכל דבר, אלא…

– מחילה, אבּא, הרי בּגמרא שנינוּ יחד: כי הווּ רבּנן מיפטרי אַהדדי, בּעכּוֹ הווּ מיפטרי (כּשהיוּ החכמים נפרדים מחבריהם, שיצאוּ לחוּץ־לארץ, בּעכּוֹ היוּ נפרדים) משוּם דאסוּר לצאת מארץ־ישׂראל – שמע מינה.

– שפיר, בּני, אף אני סוֹבר כּך. וכמה פּעמים נזכּר בּתלמוּד ר' אבּא דמן עכּוֹ. ר' אבּא הוָה מנַשק כּיפי דעכּוֹ (סלעים של עכּוֹ). בּאָמנה, בּשעה זוֹ הייתי מהרהר בּר' אבּא דמן עכּוֹ והייתי מיצר בּלבּי שעכשיו שוּב לא נראה אוֹתוֹ. בּימי התלמוּד היוּ ודאי יהוּדים רבּים מצוּיים בּעכּוֹ ועכשיו – עוֹד מעט נדע.

עוֹדם משוֹחחים וּלעיניהם הלכוּ הלוֹך וקרוֹב סירוֹת הספּנים הערביים מן החוֹף. לא עברוּ רגעים רבּים וּמהוּמה רבּה ירדה בּאניה מחמת שהערביים, שמעבירים את הנוֹסעים ואת המשׂאוֹת, היוּ עוֹשים מלאכתם בּקוֹל־שאוֹן וכעכּוּעי־גרוֹן.

בּדמדוּמי בּין־השמשוֹת ירדוּ ר' שלמה וּמשפּחתוֹ מן הסירה לחוֹף. מיד נטה רבּי שלמה וּבנוֹ לצד הרחוֹב, פּרשׂ ר' שלמה מרבד קטן על האדמה, כּרעוּ האב והבּן ונשקוּ את אדמת הקוֹדש והיוּ אוֹמרים בּגיל וּרעדה: “כּי רצוּ עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוֹננוּ. – – הוֹדוּ לה' כּי טוֹב כּי לעוֹלם חסדוֹ”.

כּשנפטרוּ מבּית־המכס וּמטרדוֹת השלטוֹנוֹת, שקעה השמש ואוֹר ירח בּהיר היה פּרוּשׂ על העוֹלם.

פּלגים פּלגים עברוּ ההמוֹנים שירדוּ מן האניה בּחוּצוֹת קריה. רחוֹב אחד, שהיה פּתוּח ורחב, היה מוּאר בּאוֹר־ירח גדוֹל. הרחוֹבוֹת האחרים, שהיוּ צרים וּמקוּמרים, היוּ מוּארים קמעה מאוֹרם של פּנסים תקוּעים בּוָוים שבּכּתלים. בּתוֹך הפּנסים עששיוֹת של שמן וּפתילוֹת גדוֹלוֹת דוֹלקוֹת בּהן.

חמש המשפּחוֹת היהוּדיוֹת הלכוּ אחרי בּעל־אכסַניה יהוּדי כּבן ארבּעים – דויד כַּתרָן שמוֹ – שהלך לפניהם וּשני נעריו עמוֹ. הכּל התנהלוּ לאטם לרגל הסבּלים, שהיוּ טעוּנים משׂאוֹת כּבדים. תוֹך כּדי הליכה היה בּעל האכסניה מסבּיר פּנים לאוֹרחיו וּמגלה שׂמחתוֹ שיהוּדים בּאים מתפוּצוֹת הגוֹלה להשתקע בּירוּשלים וּבארץ הקוֹדש. עם איש ואיש היה מסיח בּלשוֹנוֹ: עם אלה סח לשוֹן הקוֹדש, עם אלה לשוֹן ערב ולשוֹן תוֹגרמה, רק עם אחד מן החבוּרה, ר' פּינחס גוֹלד מרוּסיה, לא לקח דברים, שהיה מתקשה להבין לשוֹן הקוֹדש שלוֹ. ור' שלמה אלקלעי, שנתרגל בּדרך דיבּוּרוֹ של האשכּנזי בּימי הנסיעה הארוּכּה בּים והכּיר בּוֹ שהוּא בּקי בּתוֹרה, היה המליץ בּיניהם.

משנוֹדע לר' שלמה מפּי האכסנַאי שיש שני בּתי־כּנסת בּעכּוֹ וגם בּית־מדרש קטן והיהוּדים – בּן פּוֹרת יוֹסף – קרוֹב לאלף נפש, נחה דעתוֹ של ר' שלמה. היוּ פּוֹסעים והוֹלכים וּבעל האכסניה מספּר בּשבחה של עכּוֹ, על אוירה שהוּא זך ונעים, על מימיה שבּאים בּתעלוֹת ממַעינוֹת חיים, על גניה וּפרדסיה המשוּבּחים ועל דגיה. “יוֹדע, חכם שלמה? טעמם של דגים מעכּוֹ היוֹם כּטעמם בּימים קדוּמים, כּמוֹ שאמרוּ רבּוֹתינוּ: אינוֹ דוֹמה דג העוֹלה מעכּוֹ לעוֹלה מצידוֹן ואַספּמיה. עכּוֹ חביבה היתה על רבּוֹתינוּ זכרוֹנם לברכה. חכם שלמה יוֹדע: ר' אבּא דמן עכּוֹ דהוָה מנשק כּיפי דעכּוֹ, מחמת שהיתה חביבה עליו הרבּה. ואיתא בּמדרש: ארבּע ארצוֹת בּארץ הקוֹדש: ירוּשלים, חברוֹן, טבריה, צפת. ירוּשלים – טרקלין של ארץ־ישׂראל, חברוֹן – בּית המדרש שלה, צפת – גינת־בּיתן שלה, וּטבריה – בּית־תבשיל שלה. וּלפי עניוּת דעתי אוֹמר אני: עכּוֹ – פּרוֹזדוֹר של ארץ־ישׂראל”.

היה ר' שלמה פּוֹסע לאטוֹ ושוֹמע בּחפץ לב שׂיחוֹ של זה: הרי בּעל אכסניה בּעכּוֹ, שהוּא בּעל תוֹרה וּבעל לב. היה מסתכּל בּוֹ כּשעברוּ בּמקוֹם שהיה מוּאר וראה שפרצוּפוֹ נאה וּמלבּוּשוֹ מיוּחד בּמינוֹ: עטוּי הוּא “כירקה”² אדמדמה־בּהירה, מרוּקמה תפרים, כּדרך תוּרכּיים מכוּבּדים; כּוֹבע עגוֹל לראשוֹ ואליו מהוּדקת מטפּחת דקה שחרחרה. זקנוֹ גזוּז קמעה; קוֹלוֹ טוֹב וערב וכל מראהו כּבן מיוּחסים וּמהוּגנים. נתחבּב עליו אדם זה והיה רוֹאה בּוֹ משהוּ מר' אבּא דמן עכּוֹ.

בּרם, כּשסח לוֹ האיש על פּארה וּכבוֹדה של העיר, על הוָזיר בּן עמנוּ, מוּעלם חיים פרחי, והפליג בּשבחוֹ שהוּא שׂר וגדוֹל בּשלטוֹן, פּטרוֹן לעיר ואב ליהוּדים, משנה לשליט על כּל הארץ, לפּחָה סוּלימאן, והוּא המוֹציא והמביא, המיעץ והפּוֹעל וּבלעדיו לא יקוּם דבר, היה בּעל־האכסניה בּעיני ר' שלמה מעין אליהוּ המבשׂר בּשׂוֹרת גאוּלה, שהנה נתן הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לישׂראל בּארץ־הקוֹדש יד ושם בּשׂררה וּבמלכוּת. ואף ששמע מרחוֹק שמוֹ של הגביר־השׂר חיים פרחי – מעט מזער שמע, וכל כּך לא ידע.

היה ר' שלמה נכסף הרבּה לדעת עוֹד מטיבוֹ וענינוֹ של איש־המעלה, ויוֹתר ממנוּ בּנוֹ הנער, שהיה עוֹשׂה אזנוֹ כּאפרכּסת וקוֹלט כּל שהלה משמיע. אלא שבּינתים הגיעוּ לבית־האכסניה.

לאכסניה עלוּ בּמדרגוֹת רבּוֹת וּתלוּלוֹת, כּבסוּלם גבוֹה, והגיעוּ לקוֹמה עליוֹנה. ראוּ אכסדרה גדוֹלה פּתוּחה, מוּקפה מַעקה וּפתחים רבּים בּה – פּתח לחדר. קבע בּעל האַכסניה משפּחה משפּחה בּחדר הראוּי לה. הסבּלים פּרקו המשׂאוֹת וּמשרתי הבּית סייעוּ לאוֹרחים.

אחר שעה קלה היוּ יוֹשבים האוֹרחים משפּחה משפּחה סמוּך למפתן חדרה ואכלוּ פּת ערבית על שוּלחנוֹת נמוּכים. אוֹר ירח זך שפוּך על עוֹלם וּמלוֹאוֹ. מימין הרחָבה נשקפת העיר, מעוֹרבה אוֹר וצל, וּמשׂמאל – ים רחב־ידים מבהיק כּאַספּקלריה. לפני הרחבה, מן הגנה שלמטה, שלוֹשה דקלים רמים מזדקפים וּמתנשׂאים גבוֹה מעל הגג דוֹמים למגדלים שצוֹפים פּני עכּוֹ. וּכשהיוּ כּיפּוֹת הדקלים מתנוֹדדוֹת כּה וכה לרוּח הערב, היוּ נראוֹת כּממתיקוֹת סוֹד על ענינים שעוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם.

ר' שלמה וּמשפחתוֹ ישבוּ בּמסיבּה למנוּחוֹת, הבּיטוּ לזיווֹ של עוֹלם ולבּם מלא הוֹדיה לבּוֹרא, שהגיעם לזמן הזה. ר' שלמה – שׂמחה עליוֹנה ממלאה נפשוֹ, מעין שׂמחה זוֹ לא ידע מעוֹדוֹ. וכן היה מסבּיר דברוֹ לבני בּיתוֹ: שם, בּגוֹלה, כּל שׂמחה, ואפילוּ שׂמחת חג ושׂמחת תוֹרה – פּגוּמה היא. בּתוֹך תוֹכה של השׂמחה – טיפּה מרה צפוּנה. מרירוּת של גלוּת. עצבוֹן שבּנכר. שם אין אנוּ יכוֹלים להסיח דעתנוּ מ"אוֹי להם לבּנים שגָלוּ מעל שוּלחן אביהם". וּמה טעם לשׂמחה של אוֹתוֹ בּן שהוּא בּמרחקים ולבּוֹ משוּך מגעגוּעים אחר בּית אבּא? ואילוּ כּאן, הרי שׂמחה עליוֹנה מתחדרת בּלב וחש אתה כּעין התפּשטוּת צוּרה ולבישת צוּרה.

היתה שוֹרה בּמסיבּה כּשׂמחה של חג. בּעת הסעוּדה שתוּ מקצת עראקי, שריחוֹ הטוֹב היה נוֹדף בּכל האַכסַדרה.

בּעל האכסניה, שגמר לסַדר ענינם של האוֹרחים, עבר ליד מוֹשב המשפּחה, בּירכם: “רמשא טבא”, וּשאֵלם שמא יחסר להם דבר. מיד קידם פּניו ר' שלמה בּשׂמחה, הגיש לוֹ כּוֹסית של עראקי וּביקשוֹ שיכבּד מוֹשבם ויסב עמהם לאוֹרוֹ של ירח. נאוֹת לוֹ בּעל־הבּית וישב על שרפרף סמוּך לר' שלמה. מיד קמה אשת ר' שלמה וּבישלה קהוה טרי לכבוֹד בּעל־הבּית. היוּ שוֹתים וסחים בּנעימים. תוֹך כּדי שׂיחה שאל ר' שלמה לר' דויד אם יליד עכּוֹ הוּא.

לאו. יליד דמשׂק. זה חמש־עשׂרה שנה שהוּא תוֹשב פּה. עכּוֹ היתה לפנים מוּעטה בּיהוּדים, כּחמש־עשׂרה־עשׂרים משפּחה בּלבד שכנוּ בּה. אבל מזמן שכּבוֹד השׂר חיים נוֹשׂא המשׂרה נתלקטוּ בּה הרבּה יהוּדים.

לאחר שנתוַדעו בּשאלוֹת ושמע ר' דויד שר' שלמה היה חכם ודיין בּעירוֹ – נתכּבּד בּוֹ בּעל־האכסניה. ור' שלמה אמר:

– מסתבּר, בּדמשׂק רבּים בּעלי תוֹרה כּדוּגמת כּבוֹדוֹ.

השיב ר' דויד בּענוָה ואמר:

– אבּא מרי היה ה"חכם" של בּית פרחי, שהם, כּן ירבּוּ וכן יעצמוּ, מבוֹרכים בּעוֹשר וּבנכסים. אבּא מרי היה אהוּב להם, שכּן אוֹהבים הם התוֹרה ולוֹמדיה. משנפטר מר אבי – נשארתי יתוֹם, קטן, ואביו של השׂר חיים, ר' שאוּל פרחי גידלני בּביתוֹ ולימד אוֹתי תוֹרה וּלשוֹנוֹת יחד עם בּניו. כּשעלה השׂר חיים בּכהוּנה בעכּוֹ, לקחני עמוֹ והייתי “כּוֹתב” (מזכּיר) שלוֹ בּ"סראיה" (בּית הממשלה). אחר־כּך גרמוּ המסיבּוֹת והתמוּרוֹת, שפּתחתי אכסניה זוֹ, והוּא, מוּעלם חיים, ישמרהוּ צוּרוֹ, הוּא שהלוָה לי ממוֹן לכך ועשׂה לי מעמד.

– כּך, כּך, עכשיו אני מבין – אמר לוֹ ר' שלמה דברי נימוּסין – שמַיִם זכּים אלוּ (רמז לר' דויד) ממעין זך נוֹבעים. ואם כּל כּך קרוֹב ר' דויד למעלת השׂר אחַלה פּניו, אם לא אהיה כּמטריח את כּבוֹדוֹ, שיספּר לנוּ דברים כּסדרם על מעלת השׂר, כּיצד הגיע לכהוּנה גדוֹלה זוֹ, שכּן למשיבת נפש היא לנוּ, לשׂה פּזוּרה ישׂראל, שאנוּ שוֹמעים, שנתן ה' לעמוֹ בּארץ הקוֹדש יד ושם בּשלטוֹן וּבמלכוּת – ואנוּ לא ידענוּ.

– אף אני – נשמע קוֹלוֹ של הנער יהוּדה חי – מַעתיר לכבוֹדוֹ שיספּר לנוּ… יגדיל נא חסדוֹ.

נצטחק ר' דויד ואמר: על ראשי, על עינַי. אלא, כּבוֹדוֹ אוֹמר, שאספּר “דברים כּסדרם” – וזה מן הנמנע, יִקצר המצע מהשׂתרע. שכּן הפרשה גדוֹלה וארוּכּה, פּרקיה רבּים וּסעיפיה שוֹנים. וכיצד יהא אדם יכוֹל שיקפּל ויניח בּיד אחת, דרך משל, מַרבד גדוֹל וּרחב־מידוֹת? אבל מוּכן אני למלא מצוָתוֹ לפי מידת יכלתי. לפיכך מוּטב שאספּר פּרשה אחת מן הפּרשיוֹת וּכבוֹדכם תוּכלוּ להקיש מן הפּרט אל הכּלל. שהרי מבין אני, שכּבוֹדכם תמהים כּיצד נאוֹתוּ גוֹיים לתת גדוּלה וכבוֹד לישׂראל? וּמה ראוּ על כּכה?

– אמת, אמת, זהוּ עיקרוֹ של דבר.

– וּבכן, אוֹמר אני לכבוֹדכם, שהשם יתבּרך, ישתבּח שמוֹ, נתן בּלב אדוֹננוּ המוּעלם חיים לב חכם וּבינה גדוֹלה כּים. יראה כּבוֹדוֹ: כּשהתחיל את שלטוֹנוֹ הפּחה הקוֹדם שמת, אַחמד ג’זאר, איש רע מעללים, שלבּוֹ אכזר כּלב חית טרף (אחר כּך אוֹדיעכם מעשׂיו הרעים של רשע זה), היתה קוּפּת השלטוֹן קלה ודלה. הכנסוֹת השנה בּנקי היוּ, בּערכּך, שלוֹשים אלף דינרי זהב, ואחר שנתיים שלוֹש, משנהג השׂר חיים הגזבּרוּת והשלטוֹן, עלתה והלכה ההכנסה הנקיה בּכל שנה, חמש מאוֹת אלף, שש מאוֹת אלף דינרי־זהב. וּכשמת אוֹתוֹ רשע נשארוּ מזוּמנים בקוּפּה שני מיליוֹנים דינרים ומעלה. וכל החיל הזה – כּפי שידוּע לכּל – רוּבּוֹ דרוּבּוֹ עשׂה אדוֹננוּ בּחכמתו וּבסידוּרים שלוֹ. ואף אוֹתוֹ פּחה רשע היה נוֹהג בּשנים הראשוֹנוֹת, בּימי הידידוּת שבּיניהם, לוֹמר באזני שׂרים בּקוֹל צהלה ושׂמחה: חי האל, קרוֹא נקרא למוּעלם חיים: זַכּי (חכם) מוּעלם, שאך יפרש דברוֹ מיד האפלה תהיה לאוֹרה ותחת המבוּכה תבוֹא הישוּעה.

ואמנם כּך היא האמת לאמיתה. אני, שהייתי ה"כּוֹתב" שלוֹ, פּעמים הרבּה ראיתי בּמוֹ עיני היאך מאיר הוּא הדברים והענינים. שלוֹש ארבּע פּעמים בּשבוּע ישבתי בּ"ועד השלטוֹן". הפּחה יוֹשב בּתווך, הקאדי מימינוֹ והמוּעלם חיים משׂמאלוֹ. אחריהם יוֹשבים מזה וּמזה שני שׂרים אחרים והכַזנָג’י³ עמם. ואני ועוֹד כּוֹתב יִשמעֵאלי יוֹשבים סמוּך להם לכתוֹב. הרי מדיינים בּענין שהוּא חשוּב, כּגוֹן באיגרת שהגיעה מאחת הממלכוֹת באֶברוֹפּה בּעניני פּרקמטיה וּמכס, אוֹ שוֹאלים בּענין מרידה שנתעוֹררה בּאיזה שבט מהערביים, אוֹ שמתוַכּחים בּשאלת ממוֹנוֹת, מסים וַארנוּניוֹת. כּל הזמן שהדברים נראים לשׂר וישרוּ בּעיניו, הוּא מצרף עצמוֹ לאחרים וּמשבּח עצתם בּדברים נאים. בּרם, שׂכל שנוּן שלוֹ וטוּב טעמוֹ נראים בּשעה שאין דעתוֹ נוֹחה מדברי השׂרים. מעוֹלם לא יאמר: אין אני רוֹאה דעתך, אלא מבקש בּנימוּס וּבענוָה מבּעל־הדבר, שיסבּיר דעתוֹ “מכּל הצדדים”. וּכשהשׂר מַפנה אוֹתוֹ ל"צדדים", כּדי שיסבּירם, רוֹאה הוּא עצמוֹ, המדבּר, שדבריו הפוּכים, לבן שבּידוֹ נעשׂה שחוֹר, רך נעשׂה קשה וכן כּל כּיוֹצא בּזה – עד שהוּא מוֹדה בּטעוּתוֹ.

אוּלם אף על פּי כן אני אוֹמר: ההצלחה והגדוּלה שלוֹ לא בּאוּ לוֹ אלא בּזכוּת לבּוֹ – לב יהוּדי, ירא שמים בּסתר כּבגָלוּי. אני, שידי לא זזה מידוֹ שתים־עשׂרה שנה, יוֹדע אני, שכּל שהוּא עוֹשׂה וּמתקן – יבדוֹק תחילה בּמידה אחת: מידת אמת וצדק. כּצוֹרף ששוֹקל טיפּין של זהב כּך ישקוֹל טיבם של הענינים. יראת־שמים ואהבת־התוֹרה – כּשני מלאכים ילווּהוּ מימינוֹ ומשׂמאלוֹ. משוּם כּך גדוֹלה צדקתוֹ לגוֹיים כּשם שגדוֹלה אהבתוֹ לישׂראל. משוּם כּך יאהבוּהוּ בּאמת גם הגוֹיים. צדק ואמת – הם יִנצרוּהוּ. ושׂרים שבּשלטוֹן רוֹאים ואינם יוֹדעים מה רוֹאים. בּדוֹמה לריח טוֹב ונעים, שמריחים הבּריוֹת בּמוֹשב שיוֹשבים ואינם יוֹדעים מאין ריח טוֹב זה עוֹלה? כּך הוּא בּשלטוֹן שלוֹ. רוֹאים הפּירוֹת ואינם יוֹדעים מה הזרעים שלהם. וכמה פּעמים – יאריך ימים בּנעימים – הציל מאוֹת ואלפים אנשים מצרה ואסוֹן, ואת המוֹשלים עצמם – משפיכוּת דמים. וכל זה יוֹציא לפעוּלוֹת בּלי שירגישוּ שהוּא העוֹרך והוא הפּוֹעל, וּלבל יֵחָשב כּאילוּ מעלה הוּא רצוֹנוֹ על רצוֹן הפּחה, אלא עוֹשׂה דברוֹ כּמי שמגיש תרוּפה לתינוֹק בּתוך מאכל טעים בּלא שידע כּי תרוּפה בּתוֹכוֹ.

– חיי – אמר ר' שלמה – שחוֹבה עלינוּ לחזוֹת בּנוֹעם פּניו של שׂר יהוּדי וּלברך “בּרוּך שחָלק מכּבוֹדוֹ ליראיו”.

– כּך, כּך, אבּא – צירף עצמוֹ הנער בּרצוֹן – גם אני מה אֶתכּסף לראוֹתוֹ!

– הן שהה נשהה כּאן שלוֹשה־ארבּעה ימים וּמי יתן ונזכּה לראוֹת בּכבוֹד חסדוֹ. אבל, מחילה, חכם דויד, יספּר אמריו – כּי טוֹבים אמריו מיין.

– חן, חן, ר' שלמה, – השיבוֹ ר' דויד בּענוָה. – אחזוֹר “לנוֹשׂאי מקדם” ואסיח לכבוֹדוֹ מעשׂה שהיה בּענין הר נבּלוּס (שכם), שממנוּ יראה כּבוֹדוֹ, היאך יעמוֹד תדיר השׂר על המשמר, לא ינוּם ולא יִישן וכל מגמתוֹ למנוֹע הרעוֹת, להרחיק הזדוֹנוֹת ולעצוֹר בּידי המוֹשלים הרעים משפוֹך דמים, ואפילוּ אם הענין יגרוֹם לוֹ הפסד ויגיעת כּוֹחוֹת. והרי בּשביל אוֹתוֹ מעשׂה שבּשכם הקדים השׂר לפתע פּתאוֹם בּששה חדשים את חתוּנת בּן אחיו, שגם הוא, האח, וָזיר לפּחה שבּדמשׂק.

שני הפּחוֹת, הפּחה של דמשׂק והפּחה מעכּוֹ, היוּ אכוּלים תדיר אש קנאוֹת, בּחינת “איש את רעהוּ חיים בּלעוּ”; מדי שנה בּשנה בּעת העליה לרגל למֶכּה – היה לבּם של הפּחוֹת רוֹתח מקנאה, מרדיפת כּבוֹד, מתשוּקה לשלל, ולוּלא האחים פרחי, היו נשפּכים דמים כּמים. אבל הם עוֹמדים בּכל שעת צרה כּמוֹשיעים לגֹויים וכל שכּן לאחינוּ בּית ישׂראל; שכּן הם, האחים פרחי, הנם השליטים בּפוֹעל בּכל מדינת סוּריה, המוֹציאים והמביאים, היוֹעצים והמנהלים, הבּוֹנים והמרחיבים המדינה. חמש־שש שנים נמשכו הקטרוּגים והקנטוּרים בּין שני הפּחוֹת. כּל אחד מהם רצה להרחיב שלטוֹנוֹ וּלסַפּח לממשלה שלוֹ מחוֹז מממשלת חברוֹ. לפחוַת דמשׂק שייכים ג’בּל נַבּלוּס (נפת שוֹמרוֹן), מחוֹז ירוּשלים וחברוֹן עד הנגב ועבר הירדן מזרחה. ותחת פּחוַת עכּוֹ – כּל חוֹף הים מטרבּלוּס בּוֹאכה עזה וארץ הגליל וּמרג' אִבּן עאמר⁴. והיה בּרצוֹנוֹ של אַחמד גז’אר “לבלוֹע” את ג’בּל נבּלוּס. וּלהרבּוֹת הרעה – רוֹב המשפּחוֹת הנכבּדות בּשכם (שהן שׂנוּאוֹת על שאר משפּחוֹת) רצוּ בּשינוּי זה מפּני ענינים וחשבוֹנוֹת שבּין המשפּחוֹת, והיוּ מוֹשכים לבּו של אחמד ג’זאר בֹתשוּרוֹת וּמנחוֹת שהיוּ משגרים לוֹ מפּעם לפעם (סוּסה מיוּחסת, שעוֹלה ממוֹן רב, נאדוֹת של חמאה וזבדה וכיוֹצא בּזה). ואוֹתה שנה שלחוּ לוֹ מתנה מפואֹרה: שפחה יפת־תוֹאר, שקנוּ אוֹתה בּארץ רחוֹקה והיתה מהוּללה במחוֹלוֹת וריקוּדים שלה.

בּעיקרוֹ של דבר, כּשדרוּש לעשׂוֹת שינוּי אוֹ תיקוּן בּגלילוֹת שבּמדינה – קל מאד לשׂר חיים לעשוֹתוֹ. דיוֹ שיכתוֹב לסוּלטן שבּקוּשטא וימליץ על הענין – וּמיד מאשרים בּקשתוֹ. מינוּי המוֹשלים בּגלילוֹת נעשה תדיר על פּי דברם של בּני פרחי, בּיחוּד על פּיו של השׂר חיים. אלא שבּענין דידן, ענין שכם, – קשיא! היאך תוּכל ידוֹ של אדם שתחבּוֹל בּידוֹ השניה? כּיצד יתכן שיפגע פרחי בּפרחי?

שהרי אחיו הוּא המשנה לפּחה של דמשׂק. וּמה גם שכּל הענין הזה היה שלא לצוֹרך, לא תכלית בּוֹ ולא תוֹעלת. אבל תשוּקתוֹ של אחמד ג’זאר היתה גדוֹלה וּמידת יהירוּתוֹ גדוּשה, בּיחוּד אחרי ששלחוּ לוֹ הבּתוּלה (אף על פּי שלא היה חסר נשים, שלמעלה מעשׂרים כּבר היוּ בּארמוֹנוֹ). והיה חשש שיגיע הדבר למלחמה ולשפיכת דמים.

ראה מוּעלם חיים שאין תקנה לענין זה אלא להשכּין שלוֹם בּין שני הפּחוֹת, וכי רק בּמוֹשב ריעוּת בּין שניהם אפשר להוֹכיח וּלהסבּיר להם שאין הדבר שוֹוה, מחמת שהפסדוֹ מרוּבּה על שׂכרוֹ ותוֹצאוֹתיו קשוֹת ורעוֹת. אבל איך יזדמנוּ שני נמרים טוֹרפים בּסוּגר אחד? וּמי מהם יסכּים לפנוֹת אל חברוֹ אוֹ לבוֹא בּגבוּל ממשלתוֹ? שיגר השׂר חיים בּסתר שליח מיוּחד אל אחיו, שיקדים החתוּנה של בּנוֹ (שהיתה קבוּעה לאחר ששה חדשים) ויערכה מיד. והוּא, האח, יזמין לחתוּנה את אחמד ג’זאר, וכיון שוַדאי יבוֹא אל השמחה גם הפּחה של דמשׂק, ימצאוּ האחים שעת כּוֹשר לעוֹרר בּזהירוּת השיחה בּענין שכם.

כּתב־ההזמנה ששלח האח, שלמה אֶפנדי פרחי, לאחמד ג’זאר היה רצוּף דברי טעם וּבינה כּידם הטוֹבה של בּני פרחי, שיוֹדעים לערוֹך בּעניני מדיניוּת דברים שכּוֹבשים את הלב. זכוּרני, בּין הדברים שבמכתב, שהיוּ כּתוּבים בּצחוּת־לשוֹן ותפארת מליצה, הביא לשוֹן התפילה שאנוּ מתפּללים לשלוֹמוֹ של המלך: “הנוֹתן בּים דרך וּבמים עזים נתיבה, הוּא יברך וישמוֹר וינצוֹר וכוּ' את אדוֹננוּ המלך”. וּמפרש: למה אנוּ מזכּירים מכּל מעלוֹת הבּוֹרא ועצמוּתוֹ מידה זוֹ בּלבד – הנוֹתן בּים דרך וכוּ'? משוּם שישׂראל פּזוּרים בּין ממלכוֹת רבּוֹת, ואם שתי ממלכוֹת עוֹשׂוֹת מלחמה זוֹ בּזוֹ – הרי היהוּדים בּשתי הממלכוֹת, שמתפּללים לבּוֹרא על נצחוֹנה של הממלכה שבּצלה הם חוֹסים, נמצאים מתפּללים אלוּ כּנגד רצוֹנם של אלוּ! וכיצד יֵעתר השם יתבּרך לתפילתם? אלא כּשם שהמפליגים בּספינוֹת – הללוּ מתפּללים לבּוֹרא שישלח רוּח מזרחית שתנשוֹב בּמפרשׂים ותסיעם לצד מערב שהוּא מחוֹז חפצם, והללו מתפּללים לבּוֹרא שישלח רוּח מערבית שתסיע ספינתם לצד מזרח – ורק הבּוֹרא, גדוֹל העצה ורב העליליה, הוּא בּלבד, יכוֹל ליתן בּים דרך וּבמים עזים נתיבה גם לאלה וגם לאלה, שיגיעוּ בּשלוֹם למחוֹז חפצם – כּך יעשׂה בּגוֹדל חכמתוֹ למען היהוּדים של מלכוּת זוֹ וּלמען היהוּדים של מלכוּת זוֹ. כּך כּתב בּלשוֹן ערבית צחה לפּחה אחמד ג’זאר. וּבענין החתוּנה הוֹסיף ואמר: לכּל זמן ועת לכל חפץ. ראוּי לאדם שישׂמח בּשעת שׂמחה וירגז בּשעת רוֹגז. דברים כּאלוּ, שמשדלים לבּוֹ של אדם וּמגדילים נפשוֹ, השקיטוּ חמתוֹ של אחמד ג’זאר והסכים לנסוֹע לחתוּנה.

– אשריהם ואשרי חלקם – קרא ר' שלמה – הרי הם דבקים בּדרכיו של אהרוֹן הכּהן שאוֹהבים שלוֹם ורוֹדפים שלוֹם.

– אמת אוֹמר כּבוֹדוֹ, זוֹהי מידתם. בּקיצוּר, אני נסעתי עמם. כּשהגענוּ לדמשׂק היה הכּל מוּכן וּמזוּמן בּתכלית הנרצה. כּדי שיכּנסוּ שני הּפחוֹת בּבת אחת, בּרגע אחד, שלא יקדים זה לזה, ולא יהיוּ בּני הבּית כּחוֹלקים כּבוֹד לזה יוֹתר מאשר לזה – פּתחוּ מוּל השער שבּבּית שער חדש בּצד שכּנגד, ליד הגינה. לפנוֹת ערב, בּשעת החוּפּה, נכנסוּ שני הפּחוֹת משני הפּתחים, והוזירים שלהם עמם, וּבאוּ פּנים אל פּנים. הוֹשיטוּ הוזירים ידם לפחוֹת לשלוֹם ואחריהם – הפּחוֹת איש לרעהוּ. בּאכסַדרה שבּחצר היוּ מוּצבים שני אפּריוֹנים זה מוּל זה. אַפּריוֹן אחד לחתן ולכּלה ואפּריוֹן אחד, גדוֹל ממנוּ, לשני הפּחוֹת וּלמשניהם. והאפּריוֹנים רפוּדים מרבדים הדוּרים, רקוּמים חוּטי זהב וּמשוּבּצים פּנינים. בּלילה, כּשהוֹעלוּ בּחצר מאוֹת נרוֹת־שמן בּעששיוֹת סַסגוֹניוֹת, היוּ הפּנינים ורקמוֹת חוּטי־הזהב שבּאפּריוֹנים נוֹצצוֹת וּמבריקוֹת כּרשפים מתלהטים. אכן חצר גדוֹלה זוֹ, מעוֹן כּבוֹדם של בּני פרחי, כּלוּלת הדר גם בּימוֹת־חוֹל רגילים. ונרוֹת רבּים נדלקים בּה לילה לילה להאיר כּל חללה; שני משרתים ממוּנים להעלוֹת בּה את הנרוֹת והם טרוּדים שעה ארוּכּה בּכל יוֹם בּניקוּי העששיוֹת, בּהכנת הפּתילוֹת וּביציקת השמן הזך. על כּתפיהם ישׂאוּ את הסוּלמוֹת הקטנים ויעברוּ ממקוֹם למקוֹם, מפּינה לפינה, להדלקת הנרוֹת בּעששיוֹת, התלוּיוֹת בּחבלים, שמתוּחים כּרשת גדוֹלה מקיר לקיר שבּחצר, וּבכל שקערוּרית וזיז העשוּיים לשם כּך בּקירוֹת. תחת צמרוֹת העצים הגדוֹלים שבּחצר תלוּיוֹת מנוֹרוֹת בּפנסים, דוֹמים לכוֹכבי־אוֹר שמנצנצים מבּין עפאֵי העצים. וכל אלוּ הנרוֹת כּמוֹ יסיחוּ ויספּרוּ ללב הרוֹאה על אוֹר־חסד וּברכּת־טוּב ששוֹפעים תדיר מן הבּית הזה. וּבערב שבּת ירבּוּ האוֹרוֹת כּפלים.

– מה ינעמוּ דברים אלוּ שמסַפרם בּעל־הבּית – נשמע קוֹל הנער מדבּר לאביו.

– אמנם, אמנם – לב חכם ישׂכּיל פּיהוּ, שׂפתים יִשק.

חייך בּעל האכסניה והוֹסיף:

– עוֹד דברים הרבּה עמדי. אלא, שיגעים אתם מתלאוֹת הדרך – וכל שעוֹת הלילה לא יספּיקוּ לנוּ.

– במטוּתא, ר' דויד, אם ימחל כּבוֹדוֹ על טרחתוֹ – אנוּ כּשלעצמנוּ מוּכנים לשמוֹע כּכל שבּטוּבוֹ לספּר. חס אני רק על הנשים שאינן שוֹמעוֹת לשוֹן הקוֹדש, אבל אנוּ נספּר להן הכּל אחר כּך.

– נחזוֹר לקבּלת פּניהם של הפּחוֹת בּשעת החוּפּה. משעלוּ שניהם בּאכסדרה והראוּ להם את מקוֹמם, שני הכּסאוֹת בּאפּריוֹן המתנוֹצץ “אבני שוֹהם ואבני מילוּאים” – נראה כּי נחה דעתם עליהם. הם עצמם כּיבדוּ איש את רעהוּ שלא לישב תחילה עד שישבוּ שניהם כּאחד – והוזירים על ידם.

בּשעוֹת הנשף היוּ מזמרים וּמזמרוֹת מַעלים מגנזי שירתם – שירי שבח וּתהילה לכבוֹד המוֹשלים. חבוּרה אחת של פּייטנים, גדוֹלי־שם, היוּ שרים וּמזמרים חליפוֹת פּעם לכבוֹד החתן והכּלה וּפעם לכבוֹד הפּחוֹת בּלשוֹן תוּרכּית וערבית. אוֹמרים, לא רבּים נשפי־החשק, שיערכוּ בּהדר ותפארה בּחצרוֹת מלכים כּאוֹתוֹ נשף.

שלוֹשה ימים היוּ מתאַכסנים הפּחוֹת בּבית פרחי. מאכלם וּמשתם וּמנוּחתם כּבפלטין של מלכוּת. והוזירים וּגדוֹלי העיר יוֹשבים עמם כּמה שעוֹת בּיוֹם וּמסיחים עמם על כּל מיני ענינים שבּמדינה ושבּעוֹלם. וּביוֹם השני לפנוֹת ערב “נתעוֹררה” שאלת מחוֹז נבּלוּס כּמוֹ על פּי מקרה. מתוֹך השׂיחה גילוּ הוזירים את דעתם זה בּכה וזה בּכה, שאין תוֹשבי מחוֹז זה ראוּיים, שבּגללם יקדיר צל קל שלוֹמם וּכבוֹדם של המוֹשלים אוֹ תיפּגם מידת הידידוּת שבּיניהם. ואמרוּ: אזרחים שמבקשים לבגוֹד היוֹם בּמוֹשלם, עלוּלים לבגוֹד מחר בּמוֹשלם החדש. הללוּ – בּני ג’בּל נבּלוּס – מחרחרי ריב המה כּל הימים. ולא איכפּת להם, אם בגלל ענינים פּחוּתים שלהם יבעירוּ תבערה בּין אחים ויגרמוּ שפיכת דמים חינם. הוֹדוּ להם המוֹשלים שהדין עמם בּענין זה – וגילו דעתם שלא יֵעשׂה שוּם שינוּי בּמצב הקיים. אף בּאוּ לכלל דעה לכתוֹב ולחתוֹם התנאים והמצבים בּכתב מחדש. וכן עשוּ למחרת היוֹם.

רוֹאים אתם, כּל זאת, כּל אוֹתה תכוּנה רבּתי, הגוּ וּפעלוּ הוזירים אך מאהבת שלוֹם וצדק, מחפצם בּשלטוֹן אמת, ולא מחמת שוּם פּנייה.

אמת, תמיד יבקשוּ להגן ולשמוֹר על אחינוּ, בּית ישׂראל, בּאשר הם שם בּארץ, אבל בּמחוֹז שכם אין יהוּדים כּלל. אלא זוֹ דרכּם וזה פּעלם תמיד. אוּלם, בּעווֹנוֹת, חפצם יעלה להם פּעמים בּיוֹקר, בּיסוּרים וּבעינוּיים לא ישוֹערוּ, וידאב הלב ותאבל ותקצר הנפש לשמע הדברים.

הפסיק המסַפּר שׂיחוֹ והשוֹמעים הרגישוּ שמהסס הוּא ושוֹהה משוּם מה והיו ממתינים לוֹ שימשיך דברוֹ. בּאוֹתה שעה נשמע מקצה האכסדרה, מאחד החדרים, קוֹל דכּא. מיד קמוּ וּפנוּ לאוֹתוֹ חדר. יצאוּ האוֹרחים שבּחדר מבוֹהלים ונחפּזים. הללוּ היוּ ר' פּינחס גוֹלד וּבני בּיתו. מיד סח ר' פּינחס בּשברוֹן לב, שנגנב ממוֹנוֹ מתוֹך החדר. כּשנכנסוּ לחדר וּפרקוּ המשׂאוֹת הוֹציא ר' פּינחס צרוֹר גדוֹל שהיה טמוּן בּחיקוֹ כּל ימי הנסיעה והניחהוּ בּתוֹך ארגז גדוֹל ואף נזהר להטמינוֹ בּתחתית הארגז. והצרוֹר איננוּ. וּבצרוֹר – כּל הממוֹן שלוֹ, ארבּע מאוֹת קרבּוֹנסאס, מטבּעוֹת זהב וכסף. אבל בּרי לוֹ שיד אחד הסבּלים הערביים בּגניבה, שכּן חמישה־ששה היוּ מסתוֹבבים, נכנסים ויוֹצאים, אלא בּמהוּמה שבּאוֹתה שעה לא נתן דעתוֹ על כּך, אבל עכשיו בּרי לוֹ שראוּהוּ כּשהניח את הצרוֹר בארגז, נכנסוּ וגנבוּהוּ. כּל הדברים האלה סח ר' פּינחס לר' שלמה ור' שלמה חזר וּביארם לר' דויד בּעל האכסניה.

מיד בּיקש בּעל האכסניה, שיחזרוּ ויחפּשׂוּ חיפּוּשׂ אחר חיפּוּשׂ, שמא מתוֹך בּלבּוּל הדעת הניחוּ את הצרוֹר בּמקוֹם אחר ושכחוּ. אף שר' פּינחס לא היה מסוּפּק כּלל בּדבר, חזרוּ וּבדקוּ כּל החפצים ולא מצאוּ.

שאל בּעל האכסניה אם יכוֹל לתת סימנים לפּרצוּפם של אוֹתם הסבּלים? אמר ר' פּינחס, שאין לוֹ טביעת עין בּפרצוּפים אלוּ, שזרים וּמשוּנים הם בּעיניו. שידל בּעל האכסניה את ר' פּינחס שלא יהא מצטער, מצוֹא ימָצא הממוֹן. יהא לבּוֹ סמוּך וּבטוּח, שהצרוֹר יוּשב לוֹ בּשלמוּת, אלא שדרוּשה סבלנוּת עד מחר בּצהרים אוֹ בּערב. עכשיו טוֹב לשתוֹק. ראשית חכמה – שתיקה.

בּרם ר' פּינחס תמה תמיהה גדוֹלה וטען דבריו בּרטט: “כּיצד שתיקה? מאי מַשמע שתיקה? אדרבּא. צריך זריזוּת. צריך לילך מיד לשלטוֹן”. גם בּעיני ר' שלמה נראוּ הדברים תמוּהים.

השיב להם בּעל האכסניה דברים מסבּירים: אתמוֹל שלשוֹם נסע לצידוֹן השׂר חיים עם הפּחה סוּלימן וכל הפּמַליה שלהם ליוֹם גנוּסיה, וּמחר לפני חצוֹת היוֹם אוֹ לאחר חצוֹת – יחזרוּ. וכל זמן שהוזיר חיים אינוֹ בּעיר, מוּטב שלא יתחילוּ בּדין וּדברים שמא יקלקלוּ ולא יתקנוּ. וּכשיבוֹא השׂר – אפילוּ מתחת לאדמה יכוֹל הוּא להוֹציא הגניבה. כּבר היוּ הרבּה מקרים כּגוֹן זה – והשׂר חיים מצא תמיד עצה ותחבּוּלה והוֹציא לאוֹר תעלוּמה. גם עכשיו בּמשך יוֹמים שלוֹשה מצוֹא תמָצא הגניבה. והן לא יסעוּ מכּאן לפני שבּת. ועד יוֹם ראשוֹן אוֹ שני ודאי יגלה הענין.

אבל ר' פּינחס, שלבּוֹ היה דואב הרבּה, לא קיבּל דברוֹ וּביקש ממנוּ שיעשׂה חסד וילך עמוֹ לשוֹטרים; כּלוּם אין כּאן שוֹטרים, שעוֹמדים על המשמר כּמנהגוֹ של עוֹלם? חזר בּעל האַכסניה ודיבּר עם ר' פּינחס ור' שלמה דברים מתוּנים ואמר:

– אני אחראי לממוֹן, מידי יבקשנוּ, רק יקח מנוּחתוֹ ר' פּינחס וימתין עד מחר.

היה ר' פּינחס מתרעם בּלבּוֹ על מנהגוֹ של בּעל האכסניה: כּלוּם יש אדם, שרוֹאה לשוֹן אש אוֹחזת בּביתוֹ של חברוֹ והוּא חוֹבק ידיו ואינוֹ מנסה לכבּוֹת הדליקה? אבל מה יעשׂה והוּא נכרי ואינוֹ יוֹדע לשוֹן המקוֹם. בּעל כּרחוֹ חשׂך מלים מפּיו, פּנה והלך הוּא וּבני משפּחתוֹ מדוּכּאים וּכפוּפי־ראש כּאבלים.

ירדה עגמימוּת בּמסיבּה ונתעכּרה רוּחם של בּני החבוּרה. שוּב לא יכלוּ לישב ולסיח בּשלוה לאוֹר הירח. היוּ מצירים ר' שלמה וּבנוֹ, שנפסק שׂיחוֹ של ר' דויד.

למחרת היוֹם, לאחר שעוֹת הבּוֹקר, קבע בּעל האכסניה עם ר' שלמה ור' פּינחס, שמיד בּשוּב השׂר, ילך אליו ויספּר לוֹ ענין הגניבה ואת אשר יגיד השׂר יוֹדיע להם.

בּין הכי והכי יצאוּ ר' שלמה וּבנוֹ לראוֹת בּמראוֹת העיר. וּמשרת, נער מבּית האכסניה, הוֹלך עמם לנחוֹתם הדרך. סוֹבבוּ והלכוּ שעה ארוּכּה מחוּץ לעיר בּין גנוֹת וּפרדסים, שמַים רבּים זכּים וּצלוּלים זוֹרמים בּהם. והמים בּאים ממעינוֹת רחוֹקים, דרך תעלוֹת בּנוּיוֹת אבנים; יש שהתעלוֹת עוֹברוֹת על ראשי גבעוֹת ויש שעוֹברוֹת על קשתוֹת, שנמשכוֹת כּחוֹמה ארוּכּה. והמים – יעלוּ הרים ירדוּ בּקעוֹת עד שמגיעים לעכּוֹ להשקוֹת את כּל יוֹשביה בּשפע. אמר להם הנער המשרת: בּרכּת המים הללוּ – בּעצתוֹ וּבעזרתוֹ של השׂר בּאה לעיר, שהוּא הביא בּשעתוֹ מהנדסים וּבנאים מערי אירוֹפּה שעשׂוּ תיקוּן גדוֹל זה. וּכפלגי המים הללוּ כּן יבּיעוּ הכּל פּלגי בּרכוֹת על ראש השׂר. וּכשעמדוּ הרחק מן העיר כּשעה, צפוּ לא רחוֹק מהם גבעה תלוּלה, עוֹמדת בּוֹדדה על בּקעת עכּוֹ. אמר להם הנער: זוֹהי גבעת נאפּוֹליוֹן. על גבעה זוֹ הניח נאפּוֹליוֹן קאנוֹנים שלוֹ והיוּ יוֹרים על עכּוֹ להחריב החוֹמוֹת, אלא שמאת ה' היתה להציל את העיר והוּא שנתן בּינה וחכמה בּלב הוזיר חיים לסַכּל עצתוֹ וּלקלקל מחשבתוֹ של נאפּוֹליוֹן, עד שהוּכרח לשוּב אחוֹר בּבוּשה גדוֹלה.

כּשעה לפני הצהרים שבוּ לעיר וראוּ המבצר הגדוֹל והחוֹמוֹת והבּנינים וּבפרט המסגָדים הנאים, שבּנוּיים משיִש צחוֹר לרוֹב. ודוֹמה שהטהרה והלוֹבן שבּהם מביאים את היִשמעֵאלים המשתחוים בּתפילתם לידי טהרה ויראת שמים.

משעיפוּ ללכת בּרחוֹבוֹת השוֹקקים מרוֹב אדם, ישבוּ לפוּש בּרחבה של העיר ליד בּית־קהוה, שאנשים רבּים יוֹשבים על שרפרפים קטנים, מעשנים נַרגילה, לוֹגמים קהוה וּמשׂחקים בּקוּבּיה.

עוֹדם יוֹשבים ונחים – קוֹל חצוֹצרה נשמע מרחוֹק. מיד אָמר איש לרעהוּ: הפּחה וּבני־לויתו בּאים. קמוּ היוֹשבים בּבית־הקהוה ושמוּ פּניהם לרחוֹבה של העיר, למוּל מבוֹא השער המזרחי הגדוֹל. מיד נזדרזוּ ר' שלמה וּבנוֹ ותפשׂוּ להם מקוֹם נוֹח וגבוֹה בּמקצת, שיוּכלוּ להסתכּל בּפני השׂרים.

בּתחילה עברוּ טוּרים רבּים של פּרשים וּבידיהם דגלים, אחריהם הלכוּ בּסך גדוּד חיילים לבוּשים אדרוֹת כּחוּלוֹת וּמצנפוֹת על ראשם. כּל אוֹתה שעה היו ר' שלמה וּבנוֹ מצפּים לחזוֹת בּנֹועם פּניו של השׂר חיים. משנשמעוּ נגינוֹת כּלי־זמר אמר הנער המשרת: עכשיו תראוּ אחר המנגנים שלוֹשה רוֹכבים על סוסים: בּתווך הפּחה סוּלימן, מימינוֹ הקאדי וּמשׂמאלוֹ השׂר חיים – ואחריהם שׂרי הצבא והשלטוֹנוֹת.

עוֹד הנער מדבּר וּמתוֹך מבוֹא השער יצאו המנגנים תוֹקעים וּמריעים. מיד אחריהם נראוּ שלוֹשת השׂרים רוֹכבים על סוּסים לבנים. שני השׂרים, מימינוֹ ומשׂמאלוֹ של הפּחה, לבוּשים אדרוֹת לבנוֹת, שפּסים אדוּמים משוּכים בּהן ועל ראשם מצנפוֹת גדוֹלוֹת, מקוּפּלוֹת כּמה קיפּוּלים כּמעשׂה מקשה. הפּחה, מצנפתוֹ גדוֹלה וּמפוּתלה ממצנפת השׂרים ועל אדרתוֹ פּסים מצבע הזהב, קוֹמתוֹ גבוֹהה כּקוֹמת הוזיר – והקאדי נמוּך משניהם.

ר' שלמה וּבנוֹ – עיניהם לא סרוּ מעל המראה, ימין אוֹ שׂמאל. משקרבוּ השׂרים עד היוֹתם רחוֹקים כּחמש אמוֹת מהם – ור' שלמה מתכּוון לברך “בּרוּך שחָלק” – נתעוותוּ פּניו למראה עיניו וּשׂפתיו כּמוֹ קפאוּ ולא יכוֹל דבּר, שכּן הבּיט לפני השׂר – והם משוּנים. אבל מיד הסתכּל להבחין מהוּ מראה זה שרוֹאוֹת עיניו? בּעבוֹר השׂרים סמוּך לוֹ הבּיט וראה: אפּוֹ של הוזיר – כּרוּת. עינוֹ השׂמאלית – עקוּרה. כּמי שמתעוֹרר מחלוֹם מבעית פּנה והבּיט אל בּנוֹ: שמא מהתלוֹת עיניו בּוֹ? אוּלם בּהביטוֹ לפני בּנוֹ ראה והנם תקוּפים תמהוֹן וחרדה – והדיבּר אין בּפיו.

מיד בּיקש ר' שלמה את הנער המשרת בּין הניצבים וראהוּ מסתכּל למנוּחוֹת בּכּבוּדה העוֹברת והוֹלכת. פּנה אליו בּלשוֹן בּקשה:

– מחילה, בּחוּר, מה פּשר זה הדבר, רצוֹני, מהוּ שפּניו של השׂר נראים כּכה?

– רצוֹנך לוֹמר: המוּמים הללוּ… שאפּוֹ כּרוּת, עינוֹ סמוּיה ואזנוֹ קטוּעה –

– גם אזנוֹ?

– כּן, גם אזנוֹ הימנית קטוּעה לגמרי.

– וכיצד כּך?

– זה מעשׂה ידיו של אוֹתוֹ פּחה שמת, הרשע אחמד ג’זאר – הוּא שהשחית פּניו.

– הפּחה? הוּא השחית פּני הוזיר שלוֹ? כּיצד יתכן?

– אחמד ג’זאר אכזר היה כּחית־טרף. כּכה עשׂה להרבּה אנשים. לא ראית כּבוֹדך בּעיר כּמה אנשים קטוּעים, סוּמים וכדוֹמה – כּן גזר עליהם הפּחה, שהיוּ גנבים אוֹ פּוֹשעים. אבל גם כּשהיה מתכּעס על אחד היה גוֹזר: לקטוֹע ידוֹ! זרוֹעוֹ! ואין משיב דברוֹ אחֹור.

– אבל את הוזיר הגדוֹל שלוֹ? כּיצד?

– אני איני זוֹכר. קטן הייתי אז, בּן שבע אוֹ שמוֹנה, ולא אדע דבר לאשוּרוֹ. אוֹמרים, שהרשע העליל על הוזיר עלילוֹת דברים, שהיה מתקנא בּוֹ קנאה גדוֹלה, ונתן אוֹתוֹ בּבית־הסוֹהר כּמה שנים. איני יוֹדע כּמה שנים – דויד אֶפנדי יוֹדע.

ראה ר' שלמה, שאין הבּחוּר מכּיר בּענינים ואין הוּא בּעל דברים, נמנע מדבּר עמוֹ וּביקשוֹ שיחזירם לאכסניה. בּאוֹתה שעה חש ר' שלמה בראשוֹ מיחוֹשים קשים, אם מחמת שחוֹם השמש עלה וגבר בּחצוֹת יוֹם ואם מחמת צער פּתאוֹם שקפץ עליו.

עגוּמים ודוֹממים הלכו האב וּבנוֹ, כּאנשים שנזדמנוּ בּאקראי למקוֹם שׂמחה והבּריוֹת עמדוּ והלעיבוּ בּהם וגרשוּם משם בּחרפּה.

נכנסוּ לחדרם וּפרשוּ איש איש לאשר לוֹ, ששניהם היו מתבּיישים ולא ידעוּ כּיצד יסתירוּ צערם. בּני הבּית, שרצוּ לדעת מה ענינים וּמראוֹת ראוּ בּעיר, הכּירוּ שרוּחם בּל עמם, הרפּוּ מהם וציפּוּ בדוּמיה עד שיעלה בּרצוֹנם לסיח עמם. ואף בּשעה שאכלוּ לחם הצהרים – היוּ דבריהם מוּעטים וּסתוּמים.

ור' פּינחס, שבּא וּביקש לדעת אם ראוּ את בּעל האכסניה וּמתי יבוֹא, מכּיון שהיה עגוּם ודאוּג וכל דעתוֹ נתוּנה בּצרת נפשוֹ – לא האריך עמם בּדברים, אלא היה חוֹזר וּבא מפּעם לפעם ושוֹאל על ר' דויד.

בּחוֹם הגדוֹל שבּשעוֹת הצהרים היתה האכסניה כּוּלה נתוּנה בּדוּמיה רבּה והאוֹרחים ישבוּ בּחדריהם. אחר כּמה שעוֹת, משפּג מעט החוֹם, יצאוּ ר' שלמה וּמשפחתוֹ וישבוּ בּצלה של הגפן שהיתה פוֹרשׂת דליוֹתיה בּסוּכּה שבּקצה האכסדרה. הכּל היוּ מצפּים לבעל האכסניה, אלא שר' פּינחס היה מראה קוֹצר־רוּחוֹ בּגלוּי, שהיה מהלך וחוֹזר לאוֹרך האכסדרה, ור' שלמה וּמשפּחתוֹ היוּ מצפּים בּדוּמיה ולבּם יִכלה בּקרבּם.

סוֹף סוֹף בּשעה ארבּע לפנוֹת ערב בּא ר' דויד וּמחזוּת פּניו ניכּר שבּשׂוֹרה טוֹבה בּפיו. ישב ליד ר' פּינחס ור' שלמה וסח להם: אך הגיע השׂר לביתוֹ נכנס וסיפּר לוֹ כּל המעשׂה. ואמנם השׂר חיים – מצא מיד עצה ותחבּוּלה. בּתחילה חשב שיקרא לכל השוּלחנים שבּעיר (חמישה הם, שלוֹשה יהוּדים וּשני ערלים) ויקח דברים עמם, שיוֹדיעוּ לוֹ כּשיביאוּ סבּלים המטבּעוֹת לפרטן (שכּן, אין להם דרך לפרוֹט המטבּעוֹת אלא על ידי השוּלחנים). בּרם, משנוֹדע לוֹ שבּאוּ בּאניה הרבּה רוּסים, והרבּה אנשים היוּ בּידם קרבּוֹנסאס בּימים אלוּ – הבין שדרך זוֹ לא תצלח. לפיכך מצא השׂר תחבּוּלה אחרת.

מצא ועשׂה. שלח צו־מלכוּת לשוּלחנים וּכרוּז שלח לכל העיר, שעֵרך מטבּע הקרבּוֹנסה יהיה קיים בּמדינה כּוּלה רק תוֹך שבעה ימים. וכל מי שיש לוֹ מטבּע זוֹ יוּכל להחליפה בּלשכת השלטוֹן ויקבּל תוֹספת שער, אבל לאחר מוֹעד שבעה ימים – ערך הקרבּוֹנסאס כּערך מעוֹת פּסוּלוֹת. ולשׂרי הפּקידוּת בּלשכּה נתן צו שירשמוּ כּל מי שמביא קרבּוֹנסאס להחליף – וכן יִתפס הגנב תוֹך שבעת ימים, בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר. וּלמען יסוּר פּחדם של הסבּלים מעליהם – יצאוּ ר' פּינחס וּבני בּיתוֹ בּיוֹם ראשוֹן בּשיירה לנסוֹע לירוֹשלים, למראית עין, וּבלילה ישוּבוּ לאכסניה – ויחכוּ ימים מספּר.

משהסבּיר ר' שלמה לר' פּינחס את הענין השיב הלה:

– יאריך ה' ימיו של השׂר. כּל שעשׂה יפה עשׂה. אבל כּיצד יהיה אם הסבּלים יאחרוּ להביא הממוֹן עד היוֹם ששי אוֹ השביעי? הרי מוּטב היה, לוּ גזר הגזירה תוֹך שלוֹשה ימים, שאיך יכוֹל אני להמתין ששה־שבעה ימים בּידים ריקוֹת ואין פּרוּטה לפוֹרטה?

אמר ר' דויד:

– גם על כּך נתן השׂר דעתוֹ ואמר: אם יגזוֹר גזירה תוֹך שלוֹשה ימים יעוֹרר הענין חשש בּלב הבּריוֹת וּביחוּד בּלב הסבּלים עצמם. אבל שבעה ימים – נראה הדבר כּדרך הטבע. וּבענין צרכיו של ר' פּינחס אמר השׂר: את הממוֹן יפרע לוֹ השׂר בּיוֹם שירצה לצאת לדרך לירוּשלים אף אם יתמהמהו הסבּלים ולא יבוֹאוּ בּמוּקדם – כּי סוֹפוֹ של הממוֹן שיביאוּהוּ ללשכתּ השלטוֹן – ור' פּינחס יסע לשלוֹם ולמנוּחוֹת.

משהסבּיר ר' שלמה לר' פּינחס דברי בּעל האכסניה בּאר היטב והבינם על בּוּרים – עלתה שׂמחה בּפניו. שלח ידיו והחזיק בּיד ר' דויד והיה לוֹחץ אוֹתה בּחיבּה וּמשמיע בּרכוֹת והוֹדיוֹת למעלת השׂר וּלר' דויד והיה חוֹזר ואוֹמר: כּמוֹ שנאמר… שׂר וגדוֹל בישׂראל… שׂר וגדוֹל.

יצא ר' פּינחס אל בּני בּיתוֹ והיה מסבּיר להם גדוּלת חכמתוֹ וצדקת לבּוֹ של מעלת השׂר. בּרם ר' שלמה וּבנוֹ נשארוּ עגוּמים ודוֹממים כּשהיוּ; שׂמחה וצער, גאוה וּבזיוֹן שרוּיים בּערבוּביה בּלבּם. דוֹמים היוּ בּאוֹתה שעה לאנשים חוֹלים, שמאכילים אוֹתם מאכלים מעוּדנים ואין הם טועמים בּהם ולא כּלוּם מחמת מחלתם. ר' שלמה – לשוֹנוֹ כּבוּלה והדברים מתקשים בּפיו. והנער – מכּיון שאביו לא פּתח פּיו נאלם גם הוּא דוּמיה.

הכּיר ר' דויד בּהם שנבוֹכים הם וּמבוּכתם – שתיקתם. לפיכך פּתח להם ר' דויד ושאלם:

– איפה לקטתם היוֹם ואנה עשׂיתם וּמה ראיתם בּעיר?

סח לוֹ ר' שלמה על מקוֹמוֹת שהיוּ וכל מה שראוּ ואחר כך אמר לוֹ:

– גם ראינוּ בּעבוֹר הכּבוּדה, הפּחה והשׂר חיים וכל הצבאוֹת, וּמאוֹתה שעה יִדוה לבּנוּ עלינוּ כּאילוּ אבן כּבדה תעיק על לבּנוּ.

– מאי טעמא? כּלוּם פּגע בּכם מי שהוּא?

– לאו, אלא מראוֹתנוּ פּני מעלת השׂר כּכה… תמהים אנוּ תמיהה גדוֹלה… איכה היתה זאת? הן כּבוֹדוֹ יוֹדע הדברים ולא סיפּר לנוּ אמש שוּם דבר. והיוֹם – נשבּר לבּנוּ על זה היגוֹן, על זה העלבּוֹן. מה פּשר הדבר?

– עמכם הצדקה. אנוּ, שמוּרגלים אנו בּפני השׂר משנים, כּאילוּ נתקרר הענין בּלבּנו, אבל אתם בּודאי ידאב לבּכם למראה הזה כּפי שדאבנוּ אנוּ בּשעתוֹ. בּאָמנה, בּדעתי היה לספּר לכם אמש בּענין הזה, אלא שנפסקה ישיבתנוּ פּתאוֹם. עכשיו, רצוֹנכם – אספּר לכבוֹדכם כּל אוֹתה פּרשה לתוּמה.

– בּמטוּתא, בּמטוּתא, יעשׂה עמנוּ חסד.

ישבוּ ישיבת קבע בּצל הגפן בּסוּכּה. פּתח ר' דויד ואמר:

– ודאי שמעתם כּבוֹדכם שקיסר נאפּוֹליוֹן עלה למלחמה על עכּוֹ לפני עשׂר שנים. יסוּרים מרים של השׂר חיים קשוּרים בּאוֹתה פּרשה – מלחמת נאפּוֹליוֹן בּעכּוֹ. אוֹתה מלחמה – רבּוֹת עלילוֹת נתכּנוּ לה. איכה אוּכל ואעלה על שׂפתי כּל אשר ראוּ עיני בּימים ההם. רבּוּ הדברים כּמוֹ רבּוּ. אין כּוָנתי לספּר אלא מה שקשוּר וּמחוּבּר בּפעלי ידוֹ וּבמחשבוֹת לבּוֹ של השׂר חיים. ואף זה – בּקיצוּר מקוּצר, משוּם שלאמיתוֹ של דבר, בּכל אוֹתה פּרשה מתחילתה ועד סוֹפה – “לית אתר פּנוּי מיניה”⁵. הרעיוֹנוֹת והמעשׂים, המחשבוֹת והטכסיסים – רוּבּם דרוּבּם הוּא כּוֹננם. וגם בּעתוֹת הקרב ממש, עמד כּמה פּעמים בּין החיילים הלוֹחמים – והוּא “יִשׂחק לפּחד ולא יחת”.

הימים ההם! יאמין כּבוֹדוֹ, כּי אוֹמר למלא חפצוֹ וכי אנסה להעלוֹת כּעת על שׂפתי דברי הימים ההם – לבּי יהמה בּקרבּי מחיל וּרעדה. אפוּנה אם אוּכל לעצוֹר בּדמע עין.

נשתתק ר' דויד רגע ארוֹך.

פּתח ר' שלמה ואמר: באמת, רוֹאה אני שקשיוּת־לב היא, שאכבּיד על כּבוֹדוֹ לדבּר וּלעוֹרר צער בּלבּו. אלא שצערנוּ גדוֹל מצערוֹ, שכּבוֹדוֹ ידאב לבּו על הידוּע, ואנוּ – על הבּלתי־ידוּע. ואם מצאנוּ חן בּעיניו יבטל רצוֹנוֹ מפּני רצוֹן אחרים – ויהיוּ לרצוֹן אמרי פּיו.

חזר ר' דויד לדבריו: אזכּרה ימים ולא מקדם, כּי אם ימים שדוֹמים בּעיני כּאתמוֹל וּכשלשוֹם. עד מה עלה כּוֹכבוֹ ועד מה רמה קרנוֹ של השׂר בימים ההם! בּאמנה, רוּח ממרוֹם פּעמה בּוֹ. כּשׂר צבא מימי מלכוּת ישׂראל היה בּעינינוּ. כּיצד ידע עצה וּגבוּרה למלחמה! אשר הגה ותיכּן, צפה וכוֹנן – על פּי הרוֹב הצליח בּידוֹ, השכּיל ולא החטיא מטרתוֹ – כּי ה' היה בּעוֹזריו. על כּל פּנים בּימי המלחמה כּך נראה לנוּ בּעליל. ואף אוֹתוֹ רשע, הפּחה אחמד ג’זאר, היה מגלה לוֹ חיבּה גדוֹלה בּימים ההם. וּבכל יוֹם ויוֹם היה מגדיל כּבוֹדוֹ וּמאדיר שמוֹ לפני כּל שׂרי המדינה ורבּי הצבא למקטנם ועד גדוֹלם והיה סוֹמך עליו בֹּאשר ערך וּבאשר דרש. בּרם מה שהגיע אחר כּך לאיש צדיק כּמוֹהוּ מידי הרשע עצמוֹ, מן היגוֹנוֹת והעלבּוֹנוֹת – יִקצר שׂכלי מהבין דרכי הבּוֹרא. ואף לא אבּיע מלים בּדבר הזה, פּן אחטא בּשׂפתי. אך אחת ידעתי נאמנה: כּל אשר עשׂה בּיראת אלוֹהים עשׂה ולשם שמים עשׂה, כּראוּי ליהוּדי כּמוֹהוּ ירא שמים וטהוֹר לבב.

פּתח־דבר, שהיה כּשוֹרש פּוֹרה ראש ולענה, נעוּץ בּשני המכתבים, שהגיעוּ לשׂר מיד נאפּוֹליוֹן עצמוֹ, כּתוּבים בּלשוֹן צרפת וחתוּמים בּעצם ידוֹ. עכשיו יכוֹל אני לגלוֹת דברים שהיוּ תמיד צפוּנים בּמעמקי לבּי: בּתחילת המהוּמוֹת, בּשלהי שבט, לפני שנפלה עזה בּידי נאפּוֹליוֹן, ושלוֹשה חדשים טרם תגָמר המלחמה בּעכּוֹ, שיגר נאפּוֹליוֹן לשׂר חיים, בּדרך סתרים, שני המכתבים. ואמר עם הספרים, שאם השׂר חיים יהפוֹך עוֹרף לפּחה ולסוּלטן ותכּוֹן ידוֹ עמוֹ, עם נאפּוֹליוֹן, יתנהוּ אלוּף וראש ושליט בּכל ארץ הקוֹדש ויקים מלכוּת ישׂראל כּקדמוּתה. וגם הוֹכיח לוֹ בּמכתב, שכּבר הכריז כּרוּז בּפוּמבּי וכתב וחתם הדברים בּספרי ממלכת צרפת – לחדש ממלכת ישׂראל – וּבלבד שהשׂר יאסוֹף ידיו ולא יסייע לג’זאר ולסוּלטן.

אזכּוֹר אוֹתוֹ לילה – בּחצוֹת לילה הגיעוּ לידוֹ המכתבים, והאיש שהביאם, איש מן הפּקידוּת בעכּוֹ, לא ידע עצמוֹ ממי שלוּחים המכתבים, כּי מסרם בּידוֹ מוֹשל עזה עצמוֹ למסרם בּידי השׂר חיים מיד בּבוֹאוֹ לעכּוֹ (אחר כּך נוֹדע, שמוֹשל עזה מסר עצמוֹ לנאפּוֹליוֹן על ידי שוֹחד גדוֹל שקיבּל ממנוּ). בּאוֹתם הימים הייתי מתגוֹרר בּמעוֹנוֹ של השׂר, כּי לא זזה ידי מידוֹ בּכל ימי ההכנוֹת והמעשׂים למלחמה. בּחצוֹת לילה נכנס לחדרי והעירני משנתי. ראיתיו נרעש ונרגז שלא כּמנהגוֹ. הוֹשיט לי המכתבים ואקראם. נאלמתי דוּמיה. הלם לבּי כהוֹלם פּעם. פּתח ואמר לי: אני לא נתחלחלתי כּלל מהדברים שכּתוּבים בּספרים. חלילה לי, שפּדוּת ישׂראל תבוֹא בּדרך רמיה וכזב. אף אחת מני אלף לא אאמין – שהוּא שליח ממרוֹם. כּל דרכיו וּפעליו – מרמה ושקר יסוֹדם. ואני באלוֹהי ישׂראל אבטח – כּי ישבּוֹר זרוֹעוֹ של שׂר־תככים זה וסמוּך לבּי וּבטוח כּי סוֹפוֹ שישקע כּוֹכבוֹ וכל נצחוֹנוֹתיו – מאָפע. אבל חוֹשש אני הרבּה ממזימוֹתיו של זה. ולא היה בּרצוֹני שידע הפּחה (אחמד ג’זאר) מדבר האיגרוֹת מכּל וכל. שהרי מוֹחוֹ יתלהב ולבּו ישתלהב וּמי יוֹדע מה דמוּת וטעם יהיוּ למכתבים בּעיניו ואם לא יתעקם לבּו ותיעכר רוּחוֹ. אבל אם לא אגלה לוֹ אני את הענין, אפשר, שמפּי חמדי אפנדי (הוּא המביא המכתבים) יוָדע לוֹ הדבר כּמסיח לפי תוּמוֹ. על כּן נטרדה דעתי עלי ונדדה שנת מעיני. אבל לית בּרירה. בּבּוֹקר השכּם אתן לו בּידי המכתבים ויקראם לפניו אליאס אפנדי (מתוּרגמן בּן העדה הנוֹצרית).

וכן היה. הפּחה קיבּל הדברים כּאמיתוּתם וּכמַהותם, שכּן רוּחוֹ היתה טרוּדה ונסערה בּימים ההם מאימוֹת המלחמה והיה חפץ בּתוֹמך ועוֹזר, יוֹעץ ואיש־חַיִל כּשׂר חיים. ואדרבּא, שיבּח והילל את השׂר ואת כּל היהוּדים שתמיד היוּ והנם נאמנים בּלב ונפש לסוּלטן וּלממלכת עוֹתמן.

ואחר כּך, משנפלוּ עיר אחרי עיר בּדרוֹם – אל־עריש ועזה ולוּד ורמלה ויפוֹ – קמה חרדה גדוֹלה בּלב הפּחה (שכּן בּקרב עזה נפלוּ מצבאוֹתיו כּחמשת אלפים חיילים).

אז נמנוּ וגמרוּ הפּחה והשׂר חיים וּשאר היוֹעצים, שמן ההכרח לכוֹנן עוֹד גדוּדי צבא חדשים, חמשת אלפים שוֹלף חרב להגנת העיר עכּוֹ. אבל קוּפּת המדינה היתה כּמעט ריקה מממוֹן בּימים ההם. שכּן בּראשית אוֹתה שנה הגיע אלינוּ לעכּוֹ “מוּפֶתיש”⁶, פּחה אחד משלישיו של הסוּלטן עצמוֹ, מאיסטאמבּוּל, וּבידוֹ מאמר המלך חתוּם בּידי הסוּלטן שיבדוֹק החשבּוֹנוֹת של המדינה, ישאיר בּקוּפּה הוֹצאוֹת המדינה לששה חדשים וכל הכּסף יביא לסוּלטן. וכך לקח אוֹתוֹ פּחה סכוּם עצוּם עמוֹ לסוּלטן. וּכשנכבּשוּ ערי הדרוֹם על ידי נאפּוֹליוֹן – נשתבשוּ הדרכים ונתמעטוּ ההכנסוֹת. המסים לא בּאוּ כּסדרם ומוֹשלי הנפוֹת הקטנוֹת השתמשוּ בּשעת פּוֹרענוּת ואספוּ אל כּיסם כּל הבּא לידם. הסחר עם חוּץ־לארץ נפסק. מוֹרא וּפחד מסביב. מחוּץ תשכּל חרב: אניוֹת הצרפתים היוּ משוֹטטוֹת בּים וּמשמידוֹת את הספינוֹת הקטנוֹת שלנוּ. אניוֹת מסחר לא בּאוּ ולא נראוּ בּנמלה של עכּוֹ. וּמבּפנים מרגלים מתחפשׂים חרש ואיש לא יֵדעם. ועכשיו שידיו של הפּחה היוּ ריקוֹת מממוֹן היתה רוּחוֹ “בּוּקה וּמבוּקה וּמבוּלקה”. ואניוֹת האנגלים שהיינוּ מצפּים להן מיוֹם ליוֹם – אֵחרוּ פּעמיהן. וּבעתוֹת בּצרה אלה היוּ יוֹעצי המדינה מדיינים: הממוֹן מאין יִמצא? מאַין יקחוּ להכין נשק וצידה לחמשת אלפים חיילים חדשים? בשעת מוֹשב המוֹעצה שאל הפּחה לשׂר חיים: שמא יבוֹא בּדברים השׂר חיים עם “בּית פרחי” (בּאנק פרחי) בּדמשׂק, שילוה למדינת עכּוֹ שלוֹש מאוֹת אלף דינרי זהב להכין כּל הדרוּש – נשק וצידה לצבא? האם לא יאבה הבּאנק להחיש עזרה לעת כּזוֹ למדינת עכּוֹ – שאל אחמד ג’זאר בּלשוֹן מתינוּת וּבדרך בּקשה.

– לא אפוּנה – ענה לוֹ השׂר חיים – ודאי בּחפץ לב יאבה “הבּית” (הבּאנק) לעשוֹת כּל שבּיכלתוֹ. וּבעזרת ה' יכוֹל יוּכל. לעתוֹת בּצרה אין גבוּלוֹת מבדילים בין עכּוֹ לדמשׂק. הן מדינת עוֹתמן בּסכּנה.

–וכמה ריבּית יהא הבּאנק דוֹרש? – שאלוֹ הפּחה בּלשוֹן כּבוּשה.

– מוּבטחני – אמר לוֹ – שהבּאנק לא יקבּע עתה שיעוּר הריבּית, שכּן כּל תביעה מצדוֹ לעת כּזוֹ – תיראה כּלחץ. ואין בּאנק פרחי נוֹהג ללחוֹץ לעתים כּאלה לא על סוֹחרים פּרטיים וכּל שכּן על ממשלוֹת. תקבּע בּעצמך, הוֹד מעלתך – אמר לוֹ – שיעוּר הריבּית כּפי ראוּת עיניך והבּאנק, יקבּל דברך. אלא, אם יעזרנוּ האל ויצאנוּ בּנצחוֹן מתלאה זוֹ – בּודאי יבוֹא הבּאנק על שׂכרוֹ, הקרן והריוח כּפי שתקבּע, אבל אם חלילה, לא יבוֹא ולא יהיה, נגזרה עלינוּ גזירה קשה – הוֹאיל בּטוּבך ותציע לבּאנק נכסים דלָא ניידי תמוּרת הכּסף כּדי להבטיח הקרן לבּאנק.

נתרגש אוֹתוֹ רשע ואמר: האל יראה לנוּ אחרית לטוֹבה כּדבריך הטוֹבים; בּאלוֹהים, ראוּי אתה, מוּעלם חיים, שבעתיים לכל האֵמוּן והחיבּה שנדע לך.

מיד נשׂאוּ ונתנוּ בּדבר והפּחה ציוה לכתוֹב אדמוֹת עשׂרים כּפרים מאדמוֹת הממלכה – וּפירטוּ שמוֹתיהם וגבוּלוֹתיהם – בּתוֹרת מַשכּוֹן. אם, לא יתן האל, לא תבוֹא ההלוָאה לידי פּרעוֹן – יעברוּ האדמוֹת לבּאנק. וכן כּתבוּ וחתמוּ – וּמסרוּ הניירוֹת לשׂר חיים.

לאחר שבוּע הוּבא הכּסף מדמשׂק בּשמירה וּבהשגחה בּלוית שלוֹש מאוֹת חיילים. אז הוּבאוּ מטריפּוֹלי, מבּירוּת וּמן הלבנוֹן אנשים, מזוֹן ונשק למכבּיר, כּי שילמוּ מחיר הכּל בּעין יפה וּביד רחבה. יצאוּ גדוּדים קטנים וּפשטוּ בּארץ וערכוּ תגרוֹת מן המארב על הצרפתים.

אוּלם, כּפי שאמרתי לכבוֹדכם, אין שהוּת עמי עכשיו שאָמנה כּל אוֹתם הסידוּרים והתיקוּנים, הגדוֹלים עם הקטנים, שיזם וערך השׂר חיים בּימי המלחמה. דיינוּ אם תספּיק השעה שאספּר, לפחוֹת, שני ענינים חשוּבים וּמחוּשבים מאוֹתם הימים: פּרשת המרגלים ועתר ענן הקטוֹרת, כּפי שכּינוּ אוֹתוֹ ענין בּדרך בּדיחה.

חוֹדש ימים קוֹדם המצוֹר על עכּוֹ היה נחוּץ מאד לדעת כּמה יגיעוּ כּוֹחוֹת הצרפתים, מה תכניתם וּמה דבר פּעוּלתם. הצבא שבּתוֹך העיר היה רב למדי להגן על העיר. ולוּ ידעוּ סוֹדוֹת וטכסיסים של האוֹיב היה אפשר להוֹציא חלק קטן מן הצבא להפריע וּלסכּל תכניוֹתיהם. כּיצד, איפוֹא, ניתן לדעת מצב הדברים? יעץ השׂר חיים להתקין שלוֹש סירוֹת־מפרשׂים גדוֹלוֹת לתוּר אחר אניוֹת שוֹדדים, שהיוּ מביאים לפעמים בּנמלה של עכּוֹ סחוֹרה גנוּבה, כּדי לבוֹא עמם בּדברים. ואמנם לאחר ימים מספּר בּאה בּלילה אנית־שוֹדדים קטנה. השׂר נשׂא ונתן עמם וקבע להם שׂכר גדוֹל, אם יעלה בּידם להוֹריד בּאחד המקוֹמוֹת, בּחוֹף הים בּדרוֹם, כּמה חיילים מתחפשׂים כּאזרחים אוֹיבים לג’זאר, שיבוֹאוּ עם השוֹדדים בּקרב הצרפתים כּמצטרפים אליהם מאיבתם לג’זאר, וכך יחפּרוּ וירגלוּ בּכל אשר בּמחנה הצרפתים מקטנה ועד גדוֹלה. חצי שׂכרם נתן להם בּידם והחצי השני לכשישוּבוּ ויביאוּ ידיעות שיש בּהן ערך. השׂר לקח מעמם בּני־תערוּבוֹת: חמישה מראשיהם ואניה אַחת, שכּל אנשיה ירדוּ ונתעכּבוּ בּעכּוֹ. את החיילים המתחפּשׂים, כּעשׂרים במספר, בּחר השׂר מבּין הפּיקחים והנאמנים.

התחבּוּלה הצליחה. השוֹדדים עם החיילים המתחפּשׂים (בּיניהם היוּ אחדים שידעוּ לשׂוֹחח משהוּ בּלשוֹן צרפת) עלוּ בּטנטוּרה (דאר). (אחר כּך סיפּרוּ שהשתמשוּ לענינים בּתחבּוּלה שלהם: העלוּ עמם כּמה צוֹעניוֹת). וכך יכלוּ להמצא בּין הגדוּדים פּה ושם. הלכוּ והגיעוּ עד פּנים הארץ בּעמק וּבהר. שהוּ בּמסעם כּשנים־עשׂר יוֹם ושבוּ וּמסרוּ לפּחה ולשׂר כּל אשר ראוּ וכל אשר ידעוּ, דבר דבר לאשוּרוֹ. לאחר ימים מספּר כּשנראוּ אניוֹת האנגלים בּקרבת עכּוֹ יצא השׂר אליהם וּמסר להם מספּרים וענינים מפוֹרטים ממעמדוֹ וּמצבאוֹ של האוֹיב בּכל אתר ואתר. וּבכמה מקוֹמוֹת היוּ יוֹרים מן האניוֹת על מחנוֹת צרפתים אף שאלה היוּ בּמקוֹמוֹת נסתרים מן העין.

ו"עתר ענן הקטוֹרת" כּך ענינוֹ: בּימים ראשוֹנים, אך נשמע הדבר שיצא נאפּוֹליוֹן וצבאוֹתיו ממצרים, וּבטרם תתחיל איזוֹ פּעוּלה מצד הצרפתים, כּבר צפה השׂר מראש שתכלית מלחמתוֹ וראש מאוַייו היא העיר עכּוֹ (ואָמנם ידוּע לכּל, כּשהגיע נאפּוֹליוֹן וצבאוֹתיו סמוּך לעכּוֹ נשא דברוֹ לאזני כּל חייליו לאמוֹר: עיר קטנה זוֹ – היא לבּה ונפשה של ממלכת כּל המזרח. בּרגע שעיר קטנה זו תכרע ותפּוֹל – תקוּם המדינה החדשה של כּל העוֹלם כּוּלוֹ).

וכשלוֹשה חדשים לפני שיגיעו הצרפתים סמוּך לעכּוֹ פּקד השׂר להקים סביב לעיר בּריחוּק פּרסה ממנה תלי תלים של עצים, קרשים, אילנוֹת גדוּעים, קש ואשפּה לרוֹב, ערוּכים כּעין קשתוֹת, קשת לפנים מקשת, משלוֹש רוּחוּתיה. אלף איש עמלוּ וגררוּ עצים וחמרי הסקה למכבּיר. ואיש לא ידע מה טיבה של מלאכה משוּנה זוֹ. בּרם, לאחר חדשים, משנתקרבו הצרפתים לעכּוֹ כּדי לכוֹנן התוֹתחים שלהם מוּל עכּוֹ, פּקד השׂר להעלוֹת אש בּעצים, טבּעת אחר טבּעת. ועלה מסך עשן הענן – יוֹמם ולילה לא ישבּוֹת. תימרוֹת העשן היוּ מַסוה מחסה לעיר. ואָמנם גוּלוֹת האש של התוֹתחים היוּ נוֹפלוֹת בּרוּבּן מחוּץ לחוֹמה וּמעטוֹת נפלוּ בּתוֹך העיר. זכוּרני יוֹם אחד – פּסח שני היה – מן הבּוֹקר ועד הערב היוּ מרעימים רעמים אדירים של התוֹתחים ותהי חרדת אלוֹהים גדוֹלה. אבל מכּל מאוֹת היריוֹת נפלוּ בּתוֹך העיר כּעשׂר – חמש־עשׂרה גוּלוֹת אש. כּי עלה עמוּד העשן מן העצים הבּוֹערים וכיסה את כּל חבל הארץ סביב לעיר.

נוֹסף על כּך חפרוּ שלוֹשה מבוֹאוֹת מתחת לאדמה, חמש מאוֹת – שש מאוֹת בּאמה ארכּם, מן העיר לחוּץ לעיר. וּלבל יכּירוּ מוֹצא התעלוֹת הטילוּ בּכל הסביבה תלי עפר ואבנים. דרך התעלוֹת האלוּ היוּ חיילינוּ יוֹצאים בּלילוֹת וּמשמידים וּמחריבים סידוּרי הצרפתים וגם מרבּים חללים בּהם והיוּ חוֹזרים ונעלמים בּתעלוֹת וּבאים העירה.

וּמאת ה' היתה זאת, שבּאוֹתם הימים טיבּעוּ אניוֹת האנגלים כּמה אניוֹת של הצרפתים שהיוֹ טעוּנוּת נשק וצידה וחיילים להביאם לעכּוֹ. וּבשלהי סיון – נשתתקוּ הקוֹלוֹת. עד מהרה הוּסר מצוֹר הצרפתים. חילוֹת האוֹיב משכוּ ידם והחלוּ נסוֹגים אחוֹר. אז יצאוּ חילוֹת עכּוֹ וזינבוּ את הנסוֹגים ועשׂוּ בּהם הרג רב.

אין מן הצוֹרך שאספּר על השׂמחה והשׂשׂוֹן, הגילה והרינה שמלאוּ הלבבוֹת. בּרם לבּוֹ של ג’זאר גבה וגאָה, עד שהיה רוֹאה עצמוֹ עליוֹן על עליוֹנים כּאילוּ רק ידיו, חכמתוֹ וּבינתוֹ עשׂוּ את כּל החיל הזה. וגבר זדוֹנוֹ ועצם שגעוֹנוֹ בּימים ההם – ודיבּר ונהג כּאחד הסוּלטנים האדירים והשוֹטים אשר בּאָרץ.

וּברוֹב זעמוֹ, שנכחד ואָבד רוֹב צבאוֹ (למעלה משבעת אלפים נפלוּ חללים בּקרבוֹת בּיפוֹ וּבערים אחרוֹת), זמם והגה מעשׂה זוָעה ותוֹעבה כּנקמה על רעת הצרפתים: בּיקש בּהסתר דבר, להרוֹג וּלאַבּד את כּל הנוֹצרים שבּמדינה, איש ואשה, נער וזקן בּיוֹם אחד. וּכבר החל לערוֹך פּקוּדוֹת וּלהכין הדרוּש ליוֹם הטבח. משפּצה פּיו בּדבר התוֹעבה הזוֹ – כּמה בּיקש השׂר חיים להניאוֹ מכּסל רשעתוֹ! כּמה דיבּר על לבּוֹ בּתבוּנה ושידלוֹ בּדברים לבל יעלה דבר כּזה על לבּוֹ. ואוּלם חמת השגעוֹן בּערה בּוֹ והוּא כּחרש וּכחסר־לב לא ישמע.

אבל טרם יספּיק לערוֹך ולּתכּן מחשבתוֹ הרעה – לפתע פתאוֹם נתבּטלה והיתה כּלא היתה.

בּתחילתוֹ של חוֹדש אב, שמוּכן למגינת לב וּפוּרענוּת על ישׂראל, בּאנוּ בּבוֹקר יוֹם אחד, השׂר ואני, כּדרכּנוּ אל הסאראיה (בּית הממשלה). ראינוּ שׂרי המוֹעצה יוֹשבים פּניהם אפלים וּבעיניהם פּחד וּדאָבה. מיד ידענוּ פּשר הדבר.

משישב השׂר ליד הפּחה כּדרכּוֹ הגיש לוֹ הלה גליוֹן נייר ואמר כּמתאַפּק: קרא, כּבוֹד המוּעלם, ואמוֹר לנוּ מלה בּמלה דבר הכּתב. לקח ונתן עינוֹ בּמכתב וקראוֹ. המכתב שלוּח מאת רב־החוֹבל האנגלי סמית (הוא רב־החוֹבל שניהל המלחמה בּים נגד הצרפתים ושלוֹש אניוֹת־מלחמה שלוֹ עדיין היוּ משוֹטטוֹת מפּעם לפעם בּימה של עכּוֹ), וּבמכתב נאמר אשר נוֹדע לוֹ כּי זוֹמם הפּחה רעה על אזרחים נוֹצרים. אשר על כּן הוּא מוֹדיע: אם יפּוֹל ראש נוֹצרי אחד מידוֹ – ירעיש את עכּוֹ ויחריבה עד היסוֹד.

גמר לקרוֹא את האיגרת ואָמר לוֹ הפּחה בּחמת זעם:

– כּלוּם יכוּל אתה לשׂאת זאת החרפּה, שאחד חמוֹר כּמוֹהוּ יאַיים עלינוּ וישגר לנוּ צו וּפקוּדה?

– הוֹד מעלתך, אַל יִחר אַפּך על האיש הזה. שמוּעה שמע וחרד לבּוֹ על בּני עמוֹ – ודאי לא נאה סגנוֹן זה שכּתב אליך. מן הראוּי להעמידוֹ על טעוּתוֹ.

– אַל תקח לבּנוּ בּדברי נימוּסין. רצוֹני שתאמר מיד, מה ענשוֹ של בּוֹגד זה שגילה סוֹדי לזרים?

– הוֹד מעלתך, אתה המוֹשל ואתה הפּוֹקד.

– שמא ידוּע לך מי הוּא כּלב זה, שיכוֹל לבגוֹד בּנוּ ולעשוֹת מעשׂה שפלוּת?

– הוֹד מעלתך, אוֹתוֹ אָדם – אינוֹ כּלב ואינוֹ שפל. הוּא בּן־אָדם, שבּעצמוֹ של דבר לא היתה כּוָנתוֹ אלא למנוֹע אוֹתך מבּוֹא בּדמים נקיים.

– שמא יוֹדע אַתה מי הוּא בּן־אָדם זה שהעיז להתעלל בּי?

– סלח נא, הוֹד מעלתך, הן תבין לרוּחי – גם לוּ ידעתיו לא הייתי מגלה לך.

– התרצה, שאגיד אני לך מי הוּא?

– אם תרצה, הוֹד מעלתך.

– אַתה הבּוֹגד! – נהם כּקוֹל חיה – אין אחר שעלוּל לעשׂוֹת מעשׂה חרפּה כּזה. התכחיש דברי?

– לא, לא אכחיש. אני המוֹדיע. הוֹד מעלתך, אַתה נתוּן בּכעס, על כּן תחשבה לי לחטאה, אבל לכשישקוֹט כּעסך – בּרי לי שתדינני לכף־זכוּת ותכּיר לי טוֹבה.

– זכוּת וטוֹבה? – צרח בּקוֹל לעגים – לא! אָדוּן אוֹתך כּמוֹרד בּמלכוּת, כּבוֹגד, כּמכשיל. לא אנוּח ולא אשקוֹט עד שאוֹציא משפּטך היוֹם, הרגע! אבל לא אָסיר ראשך מעליך; אני לא אהיה בּוֹגד כּמוֹך. לא אֶשכּח, שעשׂית גם טוֹבוֹת למלכוּת. אבל, למען לא תשלח עיניך למרחוֹק ולא תבּיט אל אשר לא לך אוֹציא עין אחת מעיניך. – כּך נהם ושצף־קצף יוֹרד מפּיו.

קוֹל דממה דקה כּקוֹל המות נפל בּמוֹשב. לבּי כּמוֹ ניתק מחָזי.

– אמוֹר עתה, מוּעלם אפנדי – אָמר לפתע קוֹל מהתלוֹת – האין משפּטי משפּט חסד? היש מוֹשל, שלבּוֹ רך ורחמן כּלבּי? ראֵה, וזיר שלי, מה רבּה נדיבוּת לבּי וחיבּתי אליך; חלף עשׂרת אלפים נוֹצרים, שהוֹאלת לקחת תחת חסוּתך והצלת חייהם – איני לוֹקח ממך אלא עין אַחת. האין מחיר זה זוֹל מדי?

וּפתאוֹם קרא: ג’ראח⁷ מוּראד!

מיד נכנס האיש. זה היה סַפּר אַרנאוּט (אלבּאני) מנקר עינים מוּמחה, שניקר עינם של רבּים על פּי גזירת הרשע. רעדה אָחזה כּל היוֹשבים. מבוֹהלים הבּיטוּ נכחם כּתישים שקפץ לפניהם אריה טוֹרף.

– העין השׂמאלית של כּבוֹד המוּעלם אפנדי – אָמר קוֹל נגיד – מהרה!

אף האיש הזה, שלבּוֹ לב אבן, עמד תחתיו ולא זע. האמן לא האמין למשמע אזניו.

– גש מהר!

– כּיצד, פּחה? הבאמת? – אָמר נבוֹך ותוֹהה.

– חוּשה! בּזה הרגע!

– אַללָה, אַללָה! – קרא ולא זז ממקוֹמוֹ.

לפתע ניתר הרשע ממקוֹמוֹ ושלף חרבּוֹ. כּפשׂע היה בּינוֹ וּבין האיש.

– גש הלוֹם – נשמע קוֹל דכּא מפּי השׂר. – אלוֹהים גדוֹל. הוּא יוֹדע משפּטוֹ. רק עשׂה דברך בּזהירוּת.

ואני כּל אוֹתה שעה שוֹמע ורוֹאֶה כּל אשר לפנַי כּבעבי ערפל – ולבּי חלל בּקרבּי. אבל מצפּה הייתי לנס משמים. אל אלוֹהי אברהם!

משצעד האיש והאיזמל בּידוֹ לקראת השׂר – נעתם העוֹלם בּעיני. נפלתי תחתי.

אחר כּך סחוּ לי, כּשיצא השׂר מן הלשכּה ללכת אל בּיתוֹ, עינוֹ קשוּרה בּמטפּחת והוּא נשען בּזרוֹעוֹת האיש המלוהוּ – שמעוּ קוֹל־המיה עוֹבר לאוֹרך הרחוֹב מפּי איש ואיש: אַללה אכּבּר! אללה אכּבּר![⁸] רבּים קרבוּ אליו, השתחווּ לפניו אַפּים אַרצה והתיפּחוּ בּבכי.

– בּרוּך דיין האמת – אָמר ר' שלמה ועיניו ועיני הנער ויתר השוֹמעים זוֹלגוֹת דמעוֹת – אוֹי לאָזנים שכּך שוֹמעוֹת.

הבליג ר' שלמה על צערוֹ ושאַל:

– אבל הנכוֹנה היא, שהשׂר הוֹדיע הדבר לרב־החוֹבל?

– סוֹד זה היה בּינו וּביני. השׂר שלח שליח נוֹצרי בּאישוֹן לילה בּדרך הים, והוּא הביא הידיעה בּעל־פה לרב־החוֹבל.

– אבל כּלוּם נוֹדע הסוֹד לרשע מפּי אחר?

– לא. לאיש לא נוֹדע דבר. בּודאי תמה כּבוֹדוּ מדוּע לא כּיחש השׂר, מפּני דרכי שלוֹם, ולא אָמר שאין הוּא המוֹדיע? ואַף אני, בּאותו רגע שהוֹדה השׂר הייתי מוּכּה תמהוֹן: למה הוֹדה ללא הכרח? אבל אחר ימים, כּשדיבּרתי על כּך עם השׂר – ידעתי כּי צדק ממני. השׂר הסבּיר לי דעתוֹ: בּשעה שפּתח פּיו הרשע והחל לדבּר בּענין, הכּיר השׂר נכוֹחה שמנוּי וגמוּר עם הרשע להסתמך על מקרה זה כּדי לנקוֹם נקמתוֹ מהשׂר. “ואַף אם הייתי מכחיש” – אָמר לי השר – “לא הייתי מוֹעיל ולא הייתי מתקן כּלוּם: די היה לוֹ בּחשדוֹ. ולמה אכחש לשוא? הוֹדאָה זוֹ שלי היא נקמה על נקמתוֹ. הוּא נקם בּגוּפי, בּעיני, ואני – בּנפשוֹ. אף בּהמה כּמוֹהוֹ מרגיש שרצוֹני גדוֹל מרצוֹנוֹ, שאמת שלי חזקה משקר שלוֹ, שמוּטב לי שאתענה בּיסוּרין על מעשׂה אמת וחסד, משאבקש חסד מידוֹ בּדרך שקר”.

– אמת, דברי השׂר – דברי אלוֹהים חיים. אשריו, אשרי יוֹלדתוֹ. בּרם, מה גרם פּתאוֹם לתמוּרה זוֹ בּרוּחוֹ של אוֹתוֹ רשע, שיפּיל את השר מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?

– לא, רבּי, לא תמוּרת פּתע היתה זאת. כּוּלנוּ ידענוּ מאד, שהקנאָה היתה אוֹכלת תדיר כֹאש בּעצמוֹתיו על רוֹב כּבוֹדוֹ של השׂר, שהוּא אהוּב וחביב לכּל וּשמוֹ וּכבוֹדוֹ גדוֹלים בּפי כּל משמוֹ של הפּחה. הרשע ראָה וידע, שאוֹתוֹ מכבּדים הבּריוֹת וּמשתחוים לפניו מיראָה וָפחד ואת השׂר יכבּדו ויאהבוּ בּאמת וּבאמוּנה. אבל כּמה פּעמים, שניסה לבקש מכשוֹל להפּיל את השׂר – העלה חרס בּידוֹ, שלא מצא כּל פּגם וכל פּסוּל בּמעשׂי השׂר. ואדרבּא, הוּא עצמוֹ, הפּחה, היה כּמתחלק ונוֹפל מּפעם לפעם מפּני ישרוֹ וצדקתוֹ של השׂר וקם בּדוּמיה וּמסתיר חרפּתוֹ, עד שנמצאה לוֹ הזדמנוּת לתלוֹת על צוארי השׂר עווֹן מרידה, כּביכוֹל. והשׂר, זכוּרני, כּשגמרנוּ אוֹמר לגלוֹת הדבר לרב־החוֹבל אָמר לי בּפירוּש: אפשר שאתחייב בּנפשי בּדבר הזה – אבל מוּטב נפש אחת תחת רבבה. לא תעמוֹד על דם רעך כּתיב – אַף נוֹצרים עבדי ה' הם. ואם אני לא אַשׂים נפשי בּכפּי, איש לא יעמוֹד בּפּרץ – שאלה שיוֹדעים הדברים (שנים אוֹ שלוֹשה מהשׂרים) לא ירימוּ אצבּע מפּחדם על נפשם.

– כּך… כּך… אשרי העם שכּכה לוֹ – שׂר צדיק ותמים כּמוֹהוּ.

הם יוֹשבים וּמדבּרים ור' פּינחס עבר בּאכסדרה על ידם, ראָה שהאָב והנער וכמה מן הגברים מוֹחים דמעה מעינם – תמה ושאַל פּשר דבר.

בּיקש מחילה ר' שלמה, שימתין לוֹ עד שיגמרוּ השׂיחה ויספּר לוֹ.

ור' שלמה חזר ושאל לר' דויד: אַל ישת עלי חטאת, שאני מכבּיד עליו דברים וּמבקש אני לשתוֹת עוֹד מקוּבּעת כּוֹס התרעֵלָה, שכּן ראינוּ פּני השׂר… גם האַף והאוֹזן…

– זוֹ פּרשת תוֹכחה וּנאָצה אחרת. אספּר לכבוֹדוֹ בּקיצוּר:

אחר אוֹתוֹ היוֹם המר והנמהר שנוּקרה עינוֹ – כּעבוֹר שבוּע ימים – ירד השׂר מבּיתו וּבא לבית הממשלה מתוּן ושקט כּאתמוֹל וּכשלשוֹם. הוֹריד קצת את שוּלי המצנפת על העין ולא ניכּר כּמעט דבר. קיבּל פּניו הרשע בשׂמחה וּבצהלה ואָמר: הרי המוּעלם שלנוּ – לכּל יוֹדע עצה ותחבּוּלה. הבּיטוּ וּראוּ: מקצת קישוּט בּשוּלי המצנפת – והעין נסתתרה. כּך היה מוֹסיף וּמדבּר לשוֹן עילגים בּרוֹב להג – כּאחד שמהפּך בּידיו בּמים סרוּחים. אבל בּרוּר היה שאש טמאָה שבּקרבּוֹ לא כּבתה. בּסתר לבּוֹ ראה כּי לא הכשיל כּי אם נכשל, לא ניצח כי אם נוּצח. רגשוֹת־יקר של הבּריותֹ היוּ נגלים כּלפּי השׂר בּיתר רצוֹן. כּאהוֹב אב רחמן אהבוּהוּ הבּריוֹת וּכאיש צדיק וּמעוּנה, שפּגעוּ בּוֹ צרוֹת הרבּים, כּן ראוּהוּ רבּים. ותמיד, כּל שבאוּ שׂרים ואוֹרחים ממדינוֹת אירוֹפּה לבית הממשלה לקחוּ דברים עמוֹ, שהוּא בּקי גדוֹל בּכל בענינים והשאלוֹת ושוֹמע לשוֹן צרפת ותוֹגרמה וּלשוֹן ערב. וכל דבריו בּטוּב־טעם והוֹכחוֹת וּראָיוֹת ובדרך נימוּסין – והפּחה ג’זאר, שלא ידע לשוֹנוֹת, יוֹשב דוּמם כּמוֹ נכלם – והכּל נמשכים אל השׂר מחמת יפיוֹ ונוֹעם תארוֹ. גם עתה אף־על־פּי שהוּשחת דיוֹקן פּניו – הן אצילוֹת והדר ישכּנוּ בּפניו וכל שכּן כּשהיו פּניו שלמים וזכּים. וגם עתה גוֹבה קוֹמתוֹ ויוֹשר גווֹ – יעטרוּהוּ הוֹד וָחן. וּמה נאווּ עיניו עת שלחוּ זיקי אוֹר בּינה וחסד סביבוֹ.

וכך קרה, שבּאוֹתם הימים נזדמנוּ כּמה צירים ואוֹרחים מנאֶמציה⁸ ורוּסיה והיוּ סרים יוֹם יוֹם ללשכּה בּשביל כּמה ענינים וּמעשׂים. הכּל היוּ נוֹתנים כּל דעתם על השׂר ועל שׂיחוֹ, וּמשנוֹדע להם מעשׂה ההשחתה של הרשע, היוּ בּלא יוֹדעים מבּיטים בּסילוּדים אל פּני הפּחה האכזר, שהיוּ כּהים שחרחרים, עיניו קטנוֹת וּכעוּרוֹת וכל מראהוּ דוֹחה עין הבּריות מעליו.

כּמה ימים לאחר שנסעוּ האוֹרחים האירוֹפּים – בּשלהי תשרי – אירע שהיוּ צריכים שׂרי המוֹעצה והפּחה להתכּנס בּערב, לאחר סעוּדת ערבית, לבית הממשלה לדוּן ולעסוֹק בּענין דחוּף. הלכתי גם אני, כּנהוּג, עם השׂר. משנכנסנוּ ללשכּה כּבר ישבוּ כּל השׂרים. וטרם יתחילוּ לדבּר בּענין הדרוּש פּתח פּיו הפּחה, הפליט כּמה דברים תפלים וכעוּרים וּלבסוֹף אָמר:

– הקשיבה, מוּעלם חיים. יש לי בּארמוֹני עשׂרים ושלוֹש נשים, גם אחת מהן אינה גוֹרמת לי מכאוֹבוֹת מקנאָה כּאשר אתה גוֹרם לי. אַתה מוֹשך לב גברים יוֹתר מאשר תמשוֹך אשה לב רוֹאיה. איני יכוֹל עוֹד לראוֹת ולחשוֹת. הוֹצאתי לך עין אַחת – והנה כּיסית אוֹתה בּמצנפת ויפיך לא נפגע. עכשיו אחתוֹך אָזנך הימנית. הן לא תוּכל להוֹריד את המצנפת גם מימין וגם משׂמאל. ואם תמצא אוּלי תחבּוּלה על כּך – כּי רב־תחבּוּלוֹת אַתה – אלמד גם אני תחבּוּלה ממך ואכרוֹת לך אַפּך. הן גם אמצע־פּניך לא תוּכל להסתיר. וּלמען לא תנסה להתלוֹנן עלי לפני הסוּלטן בּאיסטאמבּוּל הייתי חוֹתך גם לשוֹנך. אבל לא אעשׂה כּך. זאת אשאיר לערבוֹן בּידי. בּרגע שאתה אוֹ אחיך בּדמשׂק תכּוּ אוֹתי בּלשוֹן לפני “הפּאדישה”⁹ אחתוֹך גם לשוֹנך ואנַקר גם עינך השניה. וּמן הרגע הזה – אַתה אָסוּר בּבית־הצינוֹק בּתחתית הבּור – עד בּוֹא יוֹמך.

– ג’לאד![¹¹] – קרא בּקוֹל.

נכנס הטבּח, המאכלת בּידוֹ וסַממנים לעצוֹר הדם.

ואלי פּנה בּאוֹתוֹ רגע וגער בּי: צא מפּה! החוּצה! רגלך לא תדרוֹך עוֹד בּבּית הזה.

לאחר עשׂרה רגעים קרא: ג’נדארמלאר![¹²] אסרוּהוּ בּכבלים וקחוּהוּ למבצר.

כּן עשׂה הנבל את מעשׂה התוֹעבה בּלילה, מחמת שפּחד לעשׂוֹת בּיוֹם, שאם היוּ רוֹאוֹת הבּריוֹת תוֹעבת מעשׂהוּ בּיוֹם – היתה קמה ודאי מהוּמה גדולה בּעיר. וימי מאסרוֹ ארכוּ כּארבּע שנים, עד מוֹת הנבל. הפּחה סוּלימן, שעלה לשלטוֹן, הוֹציאוֹ מיד לחפשי והשיבוֹ על כּנוֹ והוּא אוֹהבוֹ וּמכבּדוֹ עד מאד.

– הצוּר תמים פּעלוֹ כּי כּל דרכיו משפּט – אָמר ר' שלמה בּדמע – לא יאָמן כּי תשכּוֹן נפש חיה בּגו אָדם! ואַנשי דמים וחלאָה אלה הם שליטים על מדינוֹת ועל עמים!

נאלמוּ דוּמיה היוֹשבים.

בּין כּה וכה נטוּ קרני השמש מערבה. קרבה שעת מנחה. קמוּ המסוּבּים לאיטם כּקוּם אנשים נוֹשׂאים משׂא כּבד על גבּם.

למחרת היוֹם השכּים ר' שלמה לפתחוֹ של ר' דויד וחלה את פּניו, אם אין אפשר שיוֹאיל השׂר לקבּל את פּניו וּפני בּנוֹ הנער לשעה קלה. הכרח גדוֹל לוֹ לחזוֹת בּפני שׂר גדוֹל וקדוֹש כּמוֹהוּ. אמר לוֹ ר' דויד:

– אף השׂר פּקד עלי שאביא את כּבוֹדוֹ לפניו, אחר שסיפּרתי לוֹ על אוֹדוֹת כּבוֹדוֹ, וישׂמח לראוֹתוֹ פּנים אל פּנים.

בּעוֹד היוֹם גדוֹל, לפני קבּלת שבּת, בּאוּ ר' שלמה וּבנוֹ לבית השׂר. שני חיילים זקיפים עוֹמדים בּשער ורוֹביהם בּידם. עלוּ בּמדרגוֹת. עבד כּוּשי קיבּלם בּסבר פּנים וּבכבוֹד והוֹבילם לאוּלם גדוֹל עד שיקבּלם השׂר בּחדרוֹ.

האוּלם גדוֹל ואַרוֹך. חציוֹ הפּנימי שרוּי בּאוֹר רפה, שחוֹדר מבּין מפלשׂי המסַכּים שבּחלוֹנוֹת. והמסַכּים נראים עבים, כּמַרבדים ארוּגים שש וּמשי דמשׂק. וּבקצהוּ השני – אוֹר גדוֹל מנוֹגה עת ערבּים. הרצפּה רפוּדה מַרבדים גדוֹלים וּמראיתם – שלל צבעים וציוּרים. על הקירוֹת תלוּיוֹת מסגרוֹת גדוֹלוֹת כּבדוֹת וּבתוֹכן מצוּירוֹת אוֹתיוֹת גדוֹלוֹת מקוּשטוֹת בּסלסוּלים: “שיויתי ה' לנגדי תמיד”. בּתמוּנה גדוֹלה, כּאַמתים אָרכּה ואמה רחבּה – מראה הר הבּית וּמקוֹם המקדש. כּסאוֹת וסַפּוֹת רחבים כּמצעים רכּים מפּה וּמפּה בּאוּלם, ועל ידם שוּלחנוֹת נמוּכים עם כּלי כּסף וחַרסינה.

דוּמית השקט ושלוַת מנוּחוֹת בּאוֹלם.

כּעבוֹר כּמה רגעים הזמינם משרת בּחוּר להכּנס לחדרוֹ של השׂר.

בּזוית שבּחדר, על מצע נמוֹך, ישב השׂר לבוּש הדר; אדרת משי לבנה על כּתפיו ועל ראשוֹ כּוּמתה רקוּמה חוֹּטי תכלת, שני וזהב.

משנכנסוּ ר' שלמה וּבנוֹ קם השׂר. קוֹמתוֹ גבוֹהה, זקוּפה וחסוּנה וכוּלוֹ אוֹמר הדר נגידים.

משבּא ר' שלמה סמוּך לשׂר כּארבּע אמוֹת – השתחוה אפּים ארצה וכמוֹהוּ עשׂה בּנוֹ. מיד נחפּז השׂר כּחרד לקראתוֹ, נתכּוֹפף והרימוֹ והיה חוֹזר ואוֹמר:

– חלילה, חכם, חלילה לוֹ… לא יֵעָשה כּן.

לקחוֹ השׂר בּזרוֹעוֹ, הוֹשיבוֹ על ידוֹ ואמר בהסבּרת פּנים:

– תמה אני, חכם, שיטיל עלי עווֹן אשמה: חכם ודיין ישתחוה לפני מי שאין בּו לא תוֹרה ולא חכמה? דיה פּריסת שלוֹם דרך כּבוֹד, אבל להשתחוָיה מה זוֹ עוֹשׂה? הרי זוֹ, אחר המחילה, כּשגָגה שיצאָה מלפני כּבוֹד תוֹרתוֹ.

– מחילה, כּבוֹד השׂר, השתחויה משגיאָה אינה בּגדר אפשר. יש השתחויה מיראָה, יש מאוֹנס, יש מכּבוֹד, ויש מאַהבה. ואָנוּ כּל ימינוּ, מאָז סר שבט מיהוּדה, משתחוים אָנו לפני שׂרים של אוּמוֹת העוֹלם השתחוָיוֹת שוֹנוֹת מבּחינוֹת שוֹנוֹת ואוּלם להשתחויה מאַהבה לא זכינוּ ועכשיו שבּאָה שעת כּוֹשר לידי לא אקיימנה? וּמי יראה שׂר ישׂראל, גדוֹל וצדיק, ולא יכרע ולא ישתחוה? והרי מי לנוּ גדוֹל מנביא? – “ויבוֹא [נתן] לפני המלך ויִשתחוּ למלך על־אַפּיו ארצה”.

הצטחק השׂר ואמר לשוֹן קוּלה:

– כּבוֹד החכם נוֹקט לשוֹן גוּזמה: וכי זוֹ גזירה שוה? דויד מלך ישׂראל ושֹר פּרעוֹש בּמלכוּת ישמעאל? בּרם, אפילוּ לדידיה: חכם עדיף מנביא! וחכם שמחל על כּבוֹדוֹ אין כּבוֹדוֹ מחוּל. הרי שגגה היא, שיצאה מלפני כּבוֹד תוֹרתוֹ.

החריש קמעה ר' שלמה והיה כּמבליג על רגשוֹתיו, לבסוֹף אָמר:

– לאו, אדוֹני השׂר. קוֹשטא קאי¹⁰. לא שגיאָה ולא גוּזמה עמי כּלל ועיקר. ימחל לי מעלת השׂר ואדבּרה, כּי “מלאתי מלים, הציקתני רוּח בּטני”. מפי ר' דויד שמעתי מקצת שבּמקצת מאוֹרח חייו וּממרירי יסוּריו. בּאמוּנה, לא לפני כּבוֹד מעלתוֹ בּלבד השתחויתי, אלא ראשי כּפפתי לפני עוֹצם יסוּרים שלוֹ ולפני גוֹדל אמוּנה שבּלבּוֹ, כּי גבהוּ מידוֹתיו בּעיני כּהררי אל.

שמע השׂר, שהדברים יוֹצאים בּהתרגשוּת מעוֹמק לבּוֹ, הניח לשוֹן קלה שבּפיו ואמר:

– אָבין לרוּחוֹ, אָבין. בּרם עיני אָדם שוֹגוֹת בּרוֹאה. מרחוֹק רוֹאוֹת עינינוּ שמים וארץ נוֹשקים אַהדדי. אף זוֹ טעוּת־עין היא. “כּי האָדם יראה לעינים וה' יראה ללבב”. ודאי, כּל שגזר עלי הבּוֹרא בּדין וּבמשפּט גזר. “כּי לא יצא מעפר אָון וּמאדמה לא יצמח עמל”. אין זאת כּי עווֹנוֹתי גרמוּ אלה. אָכן, נפלאָה דעת ממני, נשׂגָבה לא אוּכל לה. רבּוֹת שמרתי צעדי וּמעוֹדי לא הרחבתי פּי. “לא גבה לבּי ולא רמוּ עיני”. אבל “מה אנוֹש כּי יזכּה”? אפשר חטאוֹת־נעוּרים הרבּה עוֹשׂוֹת. וּשגיאוֹת מי יבין?

– הנסתרוֹת לה' אלוֹקינוּ – אמר ר' שלמה – אבל הנגלוֹת לנוּ וּלבנינוּ. ואילוּ היוּ גלוּיוֹת לישׂראל קוֹרוֹתיו של שׂר ישׂראל שבּעכּוֹ – כּי אז היוּ בּאים אוּכלוּסי ישׂראל עדיו בּדחילוּ וּרחימוּ וּמקלסים שמוֹ וּמאדירים כּבוֹדוֹ.

בּיקש השׂר להחליף השׂיחה, לקח דברים אחרים בּפיו ואמר: בּנתי לרוּחוֹ. אם יצדקוּ דבריו ואם לא יצדקוּ – אבל ודאי מלב זך וטהוֹר יצאוּ. ועכשיו יסיח לנוּ מר, איזוֹ עיר מגוּריו וכמה אוּכלוֹסי ישׂראל שם?

ענהו ר' שלמה לשוֹן נימוּס וכּבוֹד: כּכל אשר ישאל אדוֹני מעמי – אענה כּחפצוֹ. אך ימחל לי כּי לא אוּכל עשׂוֹת חפצוֹ עד אם דיבּרתי אשר עם לבּי.

– אנא, אם עוֹד דברים בּפיו, יסיח נא.

– אני, מעת ששמעתי פּרשת הדברים מפּי ר' דויד – חם לבּי בּקרבּי. בּאמוּנה, כּמוֹ אוֹר עוֹלם חשך בּעדי. כּל הלילה נדדה שינה מעיני. פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. אָבדה מנוּחה מעמי – ועפעפּי לא נסגרוּ. חוֹשש הייתי לבל אָעיר את אנשי הבּית. ורק בּאשמוֹרת הבּוֹקר, לפני עלוֹת השחר, נרדמתי רגעים קלים וגם חלמתי חלוֹם. אבל כּל שעוֹת הלילה הרהוּרים קשים, הרהוּרים חמוּרים, כּיתרוּני, עיותוּני, עקצוּ בּשׂרי ונפשי כּנשיכוֹת עקרבּים. על מה ולמה נסתר משפּט ה' מבּינת אנוֹש? מה טעם, שיצפּין צדקוֹ ויעשׂה דינוֹ כּמחבּיא מַטמוֹנים בּמסתרים? על מה עשׂה ה' כּכה לאיש צדיק וּבר־לבב? ואני – בּהגיגי תבער אש – אוֹדה ולא אכחד, בּיטאתי ואמרתי בּשׂפתי: עיווּת דין! עיווּת דין! עפרא לפוּמי. וה' יסלח לי. ואָמנם בּחלוֹמי, דוֹמני, ענינים נכבּדים היו רמוּזים.

– אַל נא, חכם, יגדיל עלי דברים, אנכי עפר ואפר. מה אני וּמה יסוּרים שלי לעוּמת יסוּריהם של צדיקים גדוֹלים, כּגוֹן עשׂרה הרוּגי מלכוּת? בּאָמנה, כּל אימת שגברה עלי מידת הדין וירדוּ עלי יסוּרים, דמוּת ר' עקיבא בּן יוֹסף היתה עוֹלה לעיני, כּשסוֹרקים בּשׂרוֹ בּמסרקוֹת של בּרזל והוּא מקיים “ואָהבת את ה' אלוֹקיך בּכל נפשך – אפילוּ נוֹטל נפשך”. אהבת ה' של התנא האלוֹקי – כּסלע מעוֹז בּיוֹם צרה היתה לי.

– אשריו, אשריו – היה ממלל ר' שלמה וּמכוון לבּוֹ להקשיב לשׂיח השׂר.

– חייך, חכם שלמה, ר' עקיבא בּן יוֹסף הוּא שהרגילני להכּיר מלב וּמנפש טיבה של אהבת ה' וטיבוֹ של “עוֹלם הזה”, טוֹבוֹתיו ורעוֹתיו, שׂשׂוֹניו ויגוֹניו גם יחד. וכי מהוּ עוֹלם הזה שנלין עליו, רצוֹני לוֹמר, שנראהוּ מלוֹן ואַכסניה למנוּחוֹת? והן חיינוּ בּוֹ כּצל עוֹבר, כּחציר שקַדמַת שָלַף יָבֵש. וּמר' עקיבא למדתי סוֹדוֹ של צידוּק הדין. תדיר אָמרתי אל לבּי: איזהוּ מאמין? כּל שאמוּנתוֹ גדוֹלה מיסוּריו; שאם אפילוּ יסוּריו שׂוֹרפים כּאש, אמוּנתוֹ כּמים שמכבּים האש. על כּן כּל אשר בּא עלי אָמרתי: מוּסר שדי אַל תמאס. לא האָדם בּעל הדין ולא הבּריוֹת העֵדים ולא פּגעי־הזמן הדין – אלא הוּא – הבּוֹרא – הדיין והעדים והדין. ולא ר' עקיבא, שאָמר: וּבטוֹב העוֹלם נדוֹן? אף הרע שאתה רוֹאהוּ, אף שבּבשׂרך אַתה רוֹאהוּ – אין הוּא הרע, משוּם שבּטוֹב העוֹלם נדוֹן. ראִיה של אָדם אינה ראִיה, ולב האָדם אינוֹ המידה ושעתוֹ של אָדם אינה נצח־הבּוֹרא.

הפסיק דברוֹ השׂר ור' שלמה היה אוֹמר כּמשתאֶה וּכמסיח לעצמוֹ: כּך… כּך… כּדבר החלוֹם… רמזים בּרוּרים…

– איזה חלוֹם, חכם, חלמא טבא חָזית – אם כּי אין חלוֹם בּלא דברים בּטלים.

– מחילה, אדוֹני, בּחלוֹם זה רוּבּם של המראוֹת היוּ דברים שבּמַשמעוּת ושבּעמקוּת, וּמיעוּטם דברים קלים. המוּפלא שבּחלוֹם – הרמזים והבּהירוּת שעלוּ בּוֹ כּאחד. ולא מצאתי מנוֹח לי עד שבּיקשתי לבוֹא אל כּבוֹדוֹ לראוֹת בּזיווֹ וּלספּר לוֹ החלוֹם.

– אם כּך רצוֹנוֹ יספּר, חכם, – ולאלוּהים פּתרוֹנים.

– ראיתי עצמי עוֹלה בּמעלה הר גבוֹה ועצוּם. וּכדרך פּלא־החלוֹם, רגעים קלים שנרדמתי היוּ בּחלוֹמי ימים רבּים. ימים ולילות הייתי נוֹדד והוֹלך, משׂרך דרכּי ועוֹלה בּאוֹתוֹ הר. ויוֹדע הייתי בּחלוֹם – כּענין שמוּבן מאליו – שעוֹלה אני בּדרכּי לשמים, עד שהגעתי לפסגתוֹ של אוֹתוֹ הר. עמדתי לפני שער סגוּר, רם ונישׂא, בּחוֹמה גבוֹהה ועצוּמה לבלי קץ. והשער כּוּלוּ זהב מוּצק, כּבד; דלתים וּבריח. וּפני הדלתוֹת בּליטוֹת ושקערוּריוֹת, פּיתוּחי ציוּרים להפליא. נשׂאתי עיני והבחנתי טבּעת גדוֹלה וּכבדה, שעשׂוּיה לדפּוֹק על הדלת.

דפקתי שלוֹש וארבּע פּעמים. נפתח פּשפּש כּגוֹדל קוֹמת איש. וּמרחוֹק, מרחק גדוֹל, הוֹפיעה נהרה גדוֹלה. הרים שׂגיאים, כּצחצחוֹת לבנַת הסַפּיר, נערמים למכבּיר, בּוֹרקים ונוֹצצים. מיד קוֹל גדוֹל ואדיר מדבּר אלי וּתמוּנה לא ראוּ עיני: מי אתה? בּלא פחד, כּאחד שעוֹנה כּדרך העוֹלם, אמרתי: אני שלמה אַלקלעי.

– מה חפצך, כּי תדפּוֹק בּשערי שמים? – והקוֹל הגדוֹל מדבּר לאטוֹ וכל מלה – כּסלע שנעתק ממקוֹמוֹ.

– לתבּוֹע דין תוֹרה בּאתי. תנוּני נא לבוֹא לפני בּניהוּ בּן יהוֹידע (ואיני יוֹדע משוּם מה אמרתי דוקא כּך) ואגיש עצוּמוֹתי לפניו.

– את מי תתבּע למשפּט? – שאל הקוֹל.

– לא משפּטי אני כּי אם משפּטוֹ ועלבּוֹנוֹ של אחר.

– משפּט מי?

– של השׂר חיים פרחי.

שהה הקוֹל רגע ואחר אמר כּבראשוֹנה, מלה מלה בּרוּרה וצחה: כּסאוֹ של השׂר חיים פרחי מוּכן וּמזוּמן בּין כּסאוֹת צדיקי עוֹלם מדוֹר ודוֹר.

– אבל בּעוֹלם התחתוֹן – עוול נעשׂה לוֹ… עיווּת־דין גדוֹל…

– ידענוּ, ידענוּ – ענה הקוֹל בּחפזה – מי וָמי הבּאים עמך?

– לבדי אני – עניתי.

– לבדך? לבדך לא יכּוֹן דבר. לא תבוֹא הלוֹם לבדך. לך כּנוֹס את כּל היהוּדים!

אמר – והדלת נסגרה בּרעש וּבקוֹל גדוֹל – וּמקוֹל הרעש הקיצוֹתי. אבל – מוּפלא שבּמוּפלא – רק חלמתי כּי הקיצוֹתי, אבל החלוֹם עצמוֹ נמשך… ואני בּסאראיבוֹ ועמי המוֹני יהוּדים למכבּיר… אבל סאראיבוֹ – בּתוֹך ארץ־ישׂראל, בּתוֹך עכּוֹ. ההמוֹנים עוֹמדים – וּכבוֹד השׂר והפּחה וכל הפּמליה עוֹברים בּסך כּמראה אשר ראיתי אתמוֹל בּשוּב השׂר ממסעוֹ. ואנוּ היהוּדים הרבּים – נוֹשאים ספרי־תוֹרה בּידינוּ. קרבתי אני, וספר־תוֹרה בּידי, לפני מעלתוֹ. וּמעלתוֹ רמז אלי שאפתח את ספר־התוֹרה. מיד עשׂיתי כּמצוָתוֹ. וכבוֹדוֹ שלח ידוֹ ונתן אצבּעוֹ אל התוֹרה הכּתוּבה ונחה אצבּעוֹ בּשוּרה מן השוּרוֹת. קרא בּשוּרה: אַל תירא, אברהם, אָנכי מגן לך, שׂכרך הרבּה מאד. אוֹרוּ פּני מעלתוֹ משׂמחה, אבל לא אדע על מה ולמה – ערפל ירד על כּל המחנה ונבלע כּל המראה בּחשכה – ואיקץ נרעש ונפעם.

אמר השׂר: אכן, חלוֹם נאה. אבל אדם רוֹאה בּחלוֹם מהרהוּרי לבּוֹ. הדברים ששמע בּיוֹם חזקוּ בּלבּוֹ וראה חזיוֹן בּלילה. אף חלוֹם זה אינוֹ אלא חלוֹם מאהבה…

בּין כּך וכך נתן השׂר דעתוֹ על הנער, שהיה יוֹשב על כּסא רחוֹק קצת משניהם, ועיניו דבקוֹת כּל אוֹתה שעה בּפני אביו וּבפני השׂר והקשיב רב קשב. פּנה השׂר לאב ואמר: לא נתנוּ דעתנוּ לנער כּל העת הזאת – וכך לא יֵעָשׂה. פּנה לנער בּקוֹל רך: קרב אלי, בּני.

ניגש הנער וידיו מוּשטוֹת לאחוֹז בּיד השׂר וּלנשקה כּמנהג. נשק ידוֹ והשׂר הניחה על ראשוֹ וּבירכוֹ: יברכך ה' וישמרך. אחר ליטף פּניו בּחיבּה ואמר: אלוֹהים יחנך, בּני, מה שמך?

– יהוּדה חי.

– יהוּדה אתה יוֹדוּך אַחיך. היתה יהוּדה לקדשוֹ. לא יסוּר שבט מיהוּדה. שם חביב יהוּדה. הרבּה הרבּה נזכּר בּמקרא שם יהוּדה בּמעלה וּביתרוֹן. כּתבי הקוֹדש מלאים פּסוּקים על יהוּדה.

– ידעתי, אדוֹני, שבע מאוֹת ועשׂר פּעמים נזכר השם יהוּדה בּ"עשׂרים וארבּע"¹¹.

– כּל כּך הרבּה פעמּים? מי הגיד לך?

– בּעצמי מניתי ורשמתי בּפנקס: הספר, הפּרק והפּסוּק.

– בּעצמך? בּכמה זמן מנית ורשמת?

– כּשנה תמימה, כּל יוֹם שעה, שעתים.

– והפּנקס עבה מאד?

– כּך, יוֹתר ממאה עמוּדים.

– רצוֹנך, שתעתיק הפּנקס הזה בּשבילי?

– על ראשי, אדוֹני, מיד שנבוֹא לירוּשלים אני מתחיל בּעבוֹדה.

– בּן פּוֹרת יוֹסף, בּן פּוֹרת יוֹסף – אשרי יוֹלדתך. בּן חכם ישַׂמַח אב. אבל, שמעֵני, בּני, טרם תגיע עת קבּלת שבּת – נגמוֹר עסק בּינינוּ: הריני נוֹתן לך שׂכר העבוֹדה עשׂרים דינרים זהב – בּמוּקדם. בּטוּח אני בּך – שתמלא דברך, בּעזרת השם.

הבּיט הנער בּמבוּכה אל אביו.

אמר לוֹ אביו: ענה לשׂר, בּני, כּאשר עם לבּך.

אמר הנער: אין אני רוֹצה שׂכר. רצוֹני להגיש הפּנקס תשוּרה לשׂר.

– צדקת, בּני, צדקת. תשוּרה היא מידך לי. אין זה שׂכר. אין שׂכר שיִשוה לעבוֹדה כּזוֹ מידי נער. ואף אני – ניחמתי – לא שׂכר אני נוֹתן לך. תשוּרה מחיבּה אני נוֹתן לך. התקבּל מידי?

היסס הנער ואמר: אין מסרבין לגדוֹל.

התכּוֹפף השׂר ונשק לוֹ בּפניו: תחיה ותאריך ימים להוֹריך וּלעמך.

היה השׂר נרגש מדברי האב והבּן. וּברגשוֹ אמר: אנא, אבקשוֹ, יהיה הוּא וּבני המשפּחה אוֹרחים שלנוּ בּשבּת – אתנוּ תהיוּ כּל השבּת. חדר גדוֹל נקצה לכם למנוּחתכם. אנא ימלא רצוֹני – בּיקש השׂר.

קיבּל האב גם הוּא בּרגשי שׂמחה הזמנת השׂר ואמר: כּבר הוֹרה קטן זה: אין מסרבין לגדוֹל.

מיד שלח אחד המשרתים – כּי יביאוּ את בּני המשפחה אל בּית השׂר.

לאחר שבוּע, בּיוֹם השלישי, בּשעוֹת הבּוֹקר, יצאה השיירה של היהוּדים, כּשלוֹשים נפש, מעכּוֹ, על פּרדוֹת ועל חמוֹרים, ועמם חמישה חיילים, ללווֹתם עד ירוּשלים – בּפקוּדת השׂר חיים.

השׂר חיים בּעצמוֹ יצא עמם רכוּב על סוּסוֹ, בּלוית שני פּרשים, ללווֹתם כּברת ארץ. ליד חוּרשת דקלים קטנה – הרחק כּשעה מן העיר – עמד המחנה. השׂר והרב עמדוּ רגע ארוֹך צמוּדים חבוּקים לפני הפּרידה.

בּרוֹב שלוֹמוֹת וּברכוֹת נפרדוּ איש לעברוֹ.

וּבשׂרךְ השיירה דרכּה לאוֹרך השפלה בּמשך כּמה ימים היה ר' שלמה חוֹזר וּמעלה על לבּוֹ המוֹן הרשוּמוֹת, המעמדים והשׂיחוֹת שנשׂא עמוֹ מעכּוֹ, כּסוֹחר גביר, שמהנה עצמוֹ לחזוֹר ולמנוֹת מטמוֹנים וּסגוּלוֹת שרכש לוֹ בּסחרוֹ בּארץ ברוּכה. ששת הימים שעשׂה בּעכּוֹ – דוֹמים בּעיניו לשנים. הריהוּ כּמי שנקלע בּאקראי למקוֹם אגדה, שמעשׂי נסים ונפלאוֹת מצוּיים בּוֹ על כּל מדרך כּף רגל. האין השׂר עצמוֹ פּלא־חי, נס־אדם? האין צדקתוֹ וישרוֹ, חכמתוֹ וּבוֹר לבּוֹ, עניווּתוֹ וגדוּלתוֹ – מעשׂי נסים?

וּמכּל עתרת הדברים שראה ושמע בּששת הימים – חוֹזרים ועוֹלים בּלבּוֹ מפּעם לפעם שני מצבים מיוּחדים: שׂיחתם של שני תלמידי־החכמים מדמשׂק, שנזדמנוּ לעכּוֹ בּחזרתם לעירם וּדרשתוֹ של ר' פּינחס גוֹלד בּיוֹם שבּת בּשעת סעוּדה שלישית.

שעה ארוּכּה נתענג בּשׂיחתם של שני החכמים מדמשׂק. דבריהם על השׂר ועל פּעליו היוּ כּדברי עדים המסיחים לפי תוּמם. לנוּ, לתוֹשבי דמשׂק – אמרוּ בּמפוֹרש – היוּ הימים שישב ר' חיים בדמשׂק כּימוֹת המשיח. ודאי לא היוּ ימים טוֹבים לשוּם עדה בּארצוֹת הגלוּת כּלעדת ישׂראל בּדמשׂק. עבוֹדה וּמלאכה, עסק וּמסחר – היוּ מצוּיים בּשפע בּידי היהוּדים. ונתקיים בּנוּ כּמעט מקרא מלא: כּי לא יהיה בּך אביוֹן. בּימי שבתוֹ עמנוּ לא היה אביוֹן בּעדה ולא נתענה ולא נתבּזה עני מדלוּת. אם לא בּריוַח אבל בּצמצוםּ מצא גם איש עני די מחסוֹרוֹ. וּמצד הרָשוּת – אין פּרץ ואין צוָחה. שמוֹ וּדברוֹ של מוּעלם חיים – כּפוֹרסים סוּכּת שלוֹם עלינוּ וּכמגן וּתריס לבני עמנוּ.

וּמה מוּפלאים היוּ דברי דרשתוֹ של ר' פּינחס בּשעת הסעוּדה בּשבּת! שמעֵת שידע והכּיר קוֹרוֹת חייו של השׂר – נאחז כּוּלוּ בּהתלהבוּת גדוֹלה. דרשתוֹ, שהיתה מתוּבּלה בּפלפּוּל חריף, היתה למשיבת נפש גם לשׂר (משהבין השׂר דרך מבטאוֹ נהנה הנאה רבה מ"סיני ועוֹקר הרים" זה).

על כּל אלה – שׂמחת מצוה גדוֹלה תמלא כּל חדרי נפשוֹ של ר' שלמה, שזיכּהוּ השׂר להביא תרוּמה מידוֹ סכוּם גדוֹל, חציוֹ למסוֹר ל"ראשוֹן־לציוֹן" של ירוּשלים וחציוֹ להיוֹת בּידיו לחלקוֹ כּראוּת עיניו לחכמי ירוֹשלים וּלענייה.

ושם השׂר וזכרוֹ לא הוּסחוּ מדעתם של בּני השיירה כּל עתוֹת המסע וכּל שכּן שר' שלמה וּבנוֹ נשׂאוּם בּאהבה וּביקר אין קץ.

בּיוֹם העשׂירי, בּראש חוֹדש סיון, עם זריחת השמש, עמדוּ רגלי המחנה לפני שערי ירוּשלים.

 

ב. בּמסתרים    🔗

אין טוֹב לוֹ לאדם שדעתוֹ פּזוּרה עליו מחמת מחשבוֹת רבּוֹת אלא מקוֹם־בּדידוּת, ששם יכוֹל להפוֹך ולהפוֹך בּמחשבוֹתיו בּלא שיהפכוּ אחרים בּמחשבוֹתיו, כּלוֹמר, בּלא שיטרידוּ אוֹתוֹ בּשׂיחה אוֹ בּשאלה. וּבודאי משוּם כּך בּא היוֹם זה העלם הצעיר, יהוּדה חי אלקלעי, לאחר שעוֹת בּוֹקר ראשוֹנוֹת, לישיבת “בּרית אברהם” שבּבית עתיק. דוּמיה רבּה ושלוה גדוֹלה שׂוֹררוֹת בּוֹ בּעתוֹת אלוּ ואין מצוּיים שם אלא אנשים מעטים.

גבוֹה מעל גבוֹה, בּדיוֹטה שלישית, צוֹפה בּית־המדרש הקטן להר הדרוֹמי שממוּלוֹ, לקיר־החוֹמה הסמוּך לוֹ ולכפר השילוֹח ולבאר איוֹב הרחוֹקים. וכל אימת שמבקש יהוּדה חי להתרחק מרשוּת הרבּים וּלהתיחד עם עצמוֹ, מוּכן לוֹ מקוֹם נאה זה שמרוּחק מן הבּריוֹת.

והיוֹם, לאחר שהלך בּבּוֹקר לישיבה שלוֹ כּדרכּוֹ ושהה שם שעה קלה קם ויצא פּתאוֹם, כּאחד שנמצא בּמקוֹם צר וּמחניק וחש לצאת למרחב, למקוֹם שחביב עליו. וּמקוֹם זה חביב עליו בּיחוּד בגלל ההר הדרוֹמי, שהוּא ריק בּרוּבּוֹ מעץ וּמשׂיח וּבוֹדד כּוּלוּ מאדם וּבהמה. מעט אילנות פזורים בּוֹ, ואיזו גדרות נמוכות נמתחות בו כפיתולי־שרשרת בחזהו של אחד ענק. וּבני־אדם אין נראים כּלל בּהר הזה. כּמה פּעמים שישב בּגזוֹזטרה קטנה זוֹ לא ראה בּריה מהלכת בּהר הזה. דוֹמה כּאילוּ אין ההר קיים לתכלית עצמוֹ אלא לתכלית זוּלתוֹ, כּזקיף שעוֹמד תדיר על משמרתוֹ לא בּשביל עצמוֹ אלא בּשביל אחרים. בּרם בּינוֹ לבין עצמוֹ דוֹמה ההר כּאילוּ נתוּן הוּא תדיר בּהרהוּרים וגדוּש סרעפּים, עם שהוּא נראה כּלפּי חוּץ כּאילוּ שרוּי בּנמנוּמים.

בּדוֹמה להר הזה כּן נראה העלם שיוֹשב עכשיו למוּלוֹ. נפשוֹ הוֹמיה וּסביבוֹ דוּמיה. רבּוֹת רבּוֹת מחשבוֹת בּלבּוֹ והכּל צפוּן וחתוּם בּחוּבּוֹ. עם מי ישׂיח מה שלא ניתן לשׂיח? אבל בּאוּ מים עד נפש. עכשיו בּרוּר לוֹ, שהיצר הרע נתן עיניו בּוֹ להכשילוֹ בּרשת זוֹ טמן לוֹ. בּעוֹד שכּל עצמוֹ מתכּסף לעליה, בּא הוּא, היצר הרע, וּמוֹשכוֹ לירידה. “פּגע בּך מנוֹוָל זה משכהוּ לבית־המדרש”. אבל, אהה, משם, מבּית־המדרש, נפתחה לוֹ הרעה. שם שׂם לוֹ השׂטן פּח לרגליו. כּברוֹק בּרק אוֹר בּהיר לפתע פּתאוֹם כּן נגלתה לוֹ זוֹ הנערה שבּחלוֹן. והרי אוֹתוֹ חלוֹן בּדיוֹטה שלישית, בּבּית שממוּל בּית־המדרש, תמיד היה קיים שם ותמיד נשקף לחדר הישיבה, אבל מעוֹדוֹ לא הבחין ולא ראה שם נערה אוֹ בּדוֹמה לנערה. שתי שנים ומעלה, שנמצא יוֹם יוֹם בּזוֹ הישיבה, לא ראה כּלוּם וּלפתע ראה וראה. ראה ונכוָה. ועכשיו לבּא לפוּמא לָא גָלי, זה כּשלוֹשה שבוּעוֹת שדעתוֹ המוּמה עליו ואין לימוּדוֹ לימוּד ואין דיבּוּרוֹ דיבּוּר ואף – יגער בּך ה', השׂטן! – תפילתוֹ רפוּפה וכוָנתוֹ טרוּפה.

והיוֹם בּצהרים מתכּנסים בּביתוֹ קרוֹבי משפּחה וידידים. שׂשׂוֹן ושׂמחה בּבּית. כּבר מלאוּ ארבּע שנים מעת בּוֹאם להשתקע בּירוּשלים. כּך, כּך, ארבּע שנים. ואבּא, ה' ישמרהוּ, שוֹמר מנהגוֹ: ראש חוֹדש סיון שׂמחה משוּלשת בּבּית: ראש חוֹדש, יוֹם הוּלדתוֹ שלוֹ, של הבּן יקיר יהוּדה חי, ויוֹם זכּרוֹן־עלוֹתם לציוֹן. צלי־בּשׂר ויין וגילה ורנן. והוּא יוֹשב כּאן בּוֹדד, מַשמים, בּמסתרים ונוֹשׂא עיניו אל ההרים. לוּ ידעוּ בּני הבּית מה נוֹשׂא עתה הבּן יקיר בּלבּוֹ, בּמה טרוּדה דעתוֹ וּבמה אבוּדה שעתוֹ ודאי היוּ מסתמקים פּניהם מבּוּשה. והשׂר חיים, מיטיבוֹ ואוֹהבוֹ ודוֹרש טוֹבוֹ כּל הימים – מה היה אוֹמר?

עכשיו הכרח לוֹ שיתפּוֹס ויברר סוֹף סוֹף ענין זה לאשוּרוֹ. התגרוּת זוֹ של יצר הרע בּוֹ – מה טיבה? מאי טעמא שנטפּל לוֹ בּתקיפוּת כּזוֹ? שמא תאמר התנַסוּת כּאן, רק נסיוֹן ותוּ לא. בּרם כּלוּם בּר־דרגה הוּא כּבר, שמצאוּהוּ ראוּי וחייב בּנסיוֹן? אמת, זהיר הוּא בּמצוה קלה כּבחמוּרה, אבל לדרגת צדיק לא הגיע. מ"תם וישר ירא אלוֹהים וסר מרע" – רחוֹק הוּא עדיין. לב יוֹדע מרת נפשוֹ. פּגימוֹת וחציצוֹת והרהוּרים קשים חלים וחלים בּוֹ. ושמא תאמר, לית כּאן התגָרוּת ולית כּאן ירידה אלא, פּשוּט, לבּוֹ משוּך אחר אוֹתוֹ חלוֹן בּדרך הטבע, דרך גבר בּעלמה. בּרם, מאריה דאברהם, בּן שש־עשׂרה שנה גבר יִקָרא? נער אנכי, לא ידעתי דַבֵּר. כּמה זקוּק הוּא עוֹד ללימוּד, לעיוּן ולשלמוּת.

…“חייך, – אמר בּשׂפתיו – מלעיג אני עצמי על עצמי. הרי הפיכה גדוֹלה זוֹ שבּראשי וּבהילוּת משוּנה זוֹ שבּלבּי, הכּל בּגלל אוֹתה נערה – ועד היוֹם, חייך, איני יוֹדע מי היא זאת הנערה? בּת איזוֹ משפּחה וּמאיזה מעמד? העבוֹדה, שעד היוֹם איני יוֹדע איזוֹ הדרך לביתה וכיצד בּאים למעוֹנה. בּתי ירוּשלים משוּנים הם מכּל בּתים שבּעוֹלם. רוֹאה אתה כּוֹתל של בּית אחד סמוּך ממש לכוֹתל של בּית שני, אבל אפשר שבּית שני זה, כּניסתוֹ נמצאת בּרחוֹב, שרחוֹק מבּית זה שלוֹש מאוֹת או ארבּע מאוֹת אמה. בּירוּשלים, ידעת חלוֹן, עדיין לא ידעת הבּית, ידעת הבּית, עדיין לא ידעת הרחוֹב”.

משוּם כּך אין הוּא יוֹדע בּית הנערה מאין ימצא ואיזה מקוֹם כּניסתוֹ. וכלוּם יתכן שיעמוֹד בּרחוֹב וישאל את הבּריוֹת על בּיתה של הנערה? וכך רוֹאה הוּא את עצמו בּלעג וּבקלָסה. אבל מאידך גיסא הרי שלוֹשה שבוּעוֹת, שהוּא נדוֹן בּיסוּרים שבּדוּמיה, בּיגיעה שבּמחשבה, בּפחד וּבדאגה – וכל חוּשיו וכל עשתוֹנוֹתיו דבוּקים ומדוּבּקים בּאוֹתוֹ חלוֹן. בּוּשה תכסהוּ ותעטהוּ כּלימה, היאך הוּא מסתתר, רוֹאה ואינוֹ רואה, אחר מחיצה, שמוּל אוֹתוֹ חלוֹן. פּעמים ממתין, לאחר שכּל החברים הוֹלכים מהישיבה, שעה ארוּכּה, עד שתגלה דמוּתה בּחלוֹן וצוֹפה וּמבּיט כּל תו ותו שבּדיוֹקנה. מרחק כּעשׂר אמוֹת בּינוֹ לבינה והוּא רוֹאה בּבירוּר קלסתר שלה בּכל הוֹדוֹ והדרוֹ. ואין החלוֹן יוֹצא מדעתוֹ בּוֹקר וערב, בּהקיץ וּבחלוֹם, וּבחלוֹם יוֹתר מבּהקיץ. לא יאָמן כי יסוּפּר. הוּא עצמוֹ אינוֹ מאמין לעצמוֹ בּכל שעיניו רוֹאוֹת ואזניו שוֹמעוֹת, משוּם שמסוּפּק הוּא בּענינים וּבמצבים אם קרוּ בּהקיץ אוֹ בּחלוֹם. אם דיבּוּרוֹ עם פּלוֹני אמת היה אוֹ חלוֹם, הזיה או הוָיה. אלוּ החלוֹמוֹת! מעוֹדוֹ לא ידע כּוֹחם של חלוֹמוֹת עד כּך. הרי שהם מכפּילים כּפלי כּפליים חייו של אדם, הטוֹב והרע גם יחד. מי יעמוֹד בּסוֹד חלוֹמוֹת. פּעמים אין מספּר כּבר חלם על יוֹנים. תדיר יוֹנים. יוֹנים בּריבּוּי ויוּנים בּמיעוּט. יוֹנים בּשוֹבך ויוֹנים בּשׂדה, בּגג, בּגדר, בּסאראיבוֹ, ליד מגרש בּיתם ועל רחבת השוּק. וּמוּפלא שבּמוּפלא: בּכל חלוֹם וחלוֹם נגרר ונבדל לוֹ זוּג יוֹנים מן הצד. והם, הזוּג, מגפּפים וּמנקרים זה לזה, מקרבים מקוֹר למקוֹר והוֹמים בּקוֹל, וכמה פּעמים לוֹקח הוּא הזוּג בּין ידיו וּשניהם עוֹלים על כּתפיו, על ראשוֹ. ושוּב החלוֹמוֹת על נשים רעוּלוֹת. כּמה פּעמים וּבכמה נוּסחוֹת חוֹלם הוּא: כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת נשים, מהן עטוּיוֹת רעלוֹת שחוֹרוֹת, מהן “ליזארים” לבנים. והוּא, יהוּדה חי עצמוֹ, – אל תחוּל בּוֹ רעה – סוֹבב הוֹלך בּיניהן וּמבקש מהן שתרימינה הצעיף. על שוּם מה כּך? הבלים שבּחלוֹם! והחלוֹמוֹת שבּתעוּפה – הריהם פּרק בּפני עצמוֹ. הפלא ופלא כּיצד עף הוּא בּחלוֹם. כּמה פּעמים כּבר חלם, שהוּא נוֹשׂא רגליו קמעה מן האדמה, כּחצי אמה, אוֹ כּרבע אמה, ועוֹבר בּטיסה ונמשך בּתעוּפה, זקוּף וישר, על רחוֹבוֹת וסימטאוֹת, מבוֹיוֹת וחצרוֹת, וּבהטיה קלה וּבכפיפה מוּעטה מתנשׂא וּמתחלק בּמעלוֹת עד שיגיע לחצר הישיבה. הגיע לחצר הישיבה, מיד מניף עצמוֹ וּמסתובב סביב סביב עד לאוֹתוֹ חלוֹן.

וּמי יִמנה מספּר לחלוֹמוֹת קטוּעים, מבוּלבּלים, מרוּססים לאלפי שברים, שרוֹאה בּלילה וּלמחשבוֹת שחוֹשב בּהקיץ – ואין לדבר סוֹף. וזוֹ רעה חוֹלה, שהחלוֹמוֹת בּלילה והמחשבוֹת בּיוֹם מאריכים וּמוֹתחים את הזמן, עד שהשעוֹת נראוֹת לוֹ כּימים והימים כּשבוּעוֹת. מה שראש זה חוֹשב בּשעה אחת אי אפשר לפּה לספּר בּי"ב שעוֹת.

…“והרי לפנים, לפני שנתיים, לפני שנה ואף לפני חוֹדש ימים – אחר הייתי. כּאיש זקן אֶזכּרה ימים מקדם, ימי חָרפּי. אז, לפני שלוֹש, ארבּע שנים, שלַותי שקטתי ולא ידעתי רוֹגז. מנוּחה והרוָחה בּבּית וכבוֹד ויקר בּחוּץ. כּבוֹד השׂר חיים חוֹפף על כּל המשפּחה ועלי. מעת שנראתה שיירתנוּ בּהגיענוּ ירוּשלימה מלוּוָה חיילים מצבא עכּוֹ – ותהוֹם כּל העיר: רב וגדוֹל בּא לציוֹן. ואמנם בּקרב הימים ידעוּ הכּל, לא בּלבד אוֹר תוֹרה מאיר פּני ח”ר שלמה אלקלעי אלא גם זיווֹ של השׂר חיים חוֹפף עליו. מפּעם לפעם מגיעוֹת נדבוֹתיו של השׂר לידי אבּא לצרכי עניים ותלמידי־חכמים ובנין בּתים ל"תלמוּד תוֹרה". ואני יד ימינוֹ של אבּא.

וּכשגמרתי להעתיק המחבּרת – “האסיף לשם יהוּדה” כּתבתי בּשער:

מנחה שלוּחה

לפאר עדת ישוּרוּן, השׂר חיים,

אשר דברי תוֹרה בּלבּוֹ חיים.

יוֹסיף לוֹ ה' כּהנה מטוּב החיים.

מעבד נאמן לוֹ כּל החיים,

הצעיר יהוּדה חי אַלקלעי.

…ובאיגרת התשוּבה של השׂר כּמה דברי חיבּה, שבח וּתהילה: “לא אפוּנה – כּתב השׂר – זה הקטן גדוֹל יהיה. בּרא כּרעא דאַבּוּה. והנער בּעוֹדוֹ סמדר, נראהוּ ולוֹ הדר, ונפשוֹ פּנינת־דר. ראיתי את המחבּרת ותעלוֹץ נפשי. זכּוּת הכּתיבה ויוֹשר הנתיבה יעידוּן יגידוּן: לב טהוֹר ושׂכל נאוֹר ליהוּדה”.

ויעתר השׂר בּאיגרת לאבּא: אל ישיב פּניו ריקם. יהיוּ כּל מחסוֹרי הבּן עליו, על השׂר. ועם לימוּדי הקוֹדש, תלמוּד וּפוֹסקים, ראוּי שיקנה נער כּמוֹהוּ בּינה וידיעת לשוֹנוֹת. יוּקח נא לנער חכם ערבי שיוֹדע הוֹרוֹת כּהלכה וכן מלמד ללשוֹן תוּרכּית. אל יחסר דבר לחינוּך הנער ואל יִיקר דבר למענוֹ.

כּך, כּך, ועכשיו, מי שהיה קטן, תוֹלעת רימה, הפך עוֹרוֹ וּבלבּוֹ מרמה, בּטרם יפרח וּכבר יסרח, אוֹי לאוֹתה בּוּשה.

…“מי יתנני כּירחי קדם, בּימים ראשוֹנים לבוֹאנוּ ירוּשלימה”.

וּמשעלה על לבּוֹ זכר הימים הראשוֹנים היה נמשך והוֹלך בּמחשבתוֹ אחר ענינים ואנשים, מקוֹמוֹת וּמראוֹת שנראוּ לעיניו בּימים ראשוֹנים. משל לאדם שאבד לוֹ דבר בּדרכּוֹ, שמתוֹך שהוּא מחפּשׂ אחר אבידתוֹ, חוֹזר והוֹלך, הוֹלך וּמתרחק בּלא יוֹדעים בּדרכּוֹ בּחזרה.

בּימים ראשוֹנים כּשהיוּ יוֹצאים אבּא וּמקוֹרבי משפּחה והוּא יחד עמם לתוּר וּלהכּיר את העיר ותוֹשביה, הרבּה דברים נראוּ תמוּהים וּמשוּנים לעיניו. זכוּר הוּא עכשיו כּמה נתענג לבּוֹ למראה ירוּשלים עצמה, רחוֹבוֹתיה וּבתיה, בּתי־כּנסת וּבתי־מדרשוֹת שלה. חוֹתם של עצבוּת טבוּע בּעיר מחמת קמרוֹנים חשוּכים אלוּ שמצוּיים בּה לרוֹב. וסימטאוֹת עקלקלוֹת וּמבוֹיוֹת עקוּמים וּבנינים נוֹשנים, מכבּידים על לבּוֹ של אדם. כּן נשתוֹמם הרבּה כּשבּאוּ בּפּעם הראשוֹנה לארבּע “הקהילוֹת” (בּתי־כּנסת), שיוֹרדים אליהן בּכמה מדרגוֹת. וּכשם שהמדרגוֹת עקוּמוֹת ורעוּעוֹת כּן עקוּמים ורעוּעים בּתי־הכּנסת עצמם. הטיח שבּכּתלים קלוּף וּמראה האבנים חשׂוּף וכל תוֹכם – אפלתוֹ מרוּבּה מאוֹרתוֹ. כּששאל אבּא את החכמים, בּני־לוָיה שהיוּ עמוֹ: פּליאה דעת, מה ראוּ הבּוֹנים בּשעתם שבּנוּ בּתי־כּנסת בּצוּרה זוֹ, שהחשכה רבּה בּהם על האוֹרה? השיב חכם אחד שהיה עמם: זקנים מספּרים, כּשבּנוּ בּית־הכּנסת הרביעי (אסטמבּוּליס) היה הבּנַאי מוּמחה מוּסלמי והתחיל בּוֹנה בּית־כּנסת הדוּר ורחב־ידים. ראוּ מוּסלמים את הבּנין בּהתחלתוֹ והיתה עינם צרה בּכך. התרעמוּ על הבּנאי כּיצד הוּא בּוֹנה בּית־כּנסת הדוּר כּזה ליהוּדים? השיב להם: תנוּח עליכם דעתכם. התחלתי בּוֹנה להם בּית־תפילה, אבל גוֹמר אני הבּנין כּבית “מעסרה” (בּית־הבּד). וכן קיים דברוֹ וגמר הבּנין כּדוּגמת בּית־הבּד, שירכּתיו חשוּכוֹת כּירכּתי מערה.

…בּרם משיצאוּ בּימים ההם לבקר בּקברוֹת הצדיקים מחוּץ לעיר ראוּ שסביבוֹת ירוּשלים מוּפלאוֹת מאד, עד שמתדמה לך, שכּאן, בּסביבוֹת ירוּשלים, נשתמרה רוּח קדוּמים מימי מלכוּת יהוּדה. ההרים, הגבעוֹת והגיאָיוֹת, עם שהם חשׂוּפים ושוֹממים יֵרָאוּ לעין כּהיכלי־מקדש עזוּבים אוֹ כּארמנוֹת־מלכים שדוּדים. ואוֹזן שוֹמעת כּמוֹ תקשיב קוֹל־נכאים עוֹלה סביבוֹת ירוּשלים, לא קוֹל בּרמה, כּי קוֹל ממעמקים, כּבכי חרש מתיפּח. ועין רוֹאה כּמוֹ תבחן מַסוה־אבלוּת שקוּף פּרוּשׂ בּהר וּבגיא, בּרחוֹק וּבקרוֹב. בּרם, עם כּל אלה תראה – כּדברי אבּא – אוֹר שכינה שוֹרה על הכּל. ועם בּוֹא הגאוּלה, כּהרף עין יוּסר צעיף־אבלוּת זה מירוּשלים ותתעוֹרר ותתנער כּכּתוּב: “התנערי מעפר קוּמי שבי ירוּשלים”.

…אבל עכשיו עליו עצמוֹ להתנער מערימת אֵפר זוֹ שהטיל בּין עיניו השׂטן המסית. מה תכסוֹף נפשוֹ לדעת נכוֹנה, אם רעה נגד פּניו אוֹ טוֹבה. אם לפניו מכשוֹל ועבירה אוֹ ענין מטבע הבּריאה. אפשר נערה זוֹ בּת־זוּגוֹ היא, אלא שנגלתה לוֹ בּמוּקדם. אם כּך, הרי מידה אחרת וּמשפּט אחר לזה הענין. אבל כּיצד ידע דבר לאשוּרוֹ? אם ענין זוּג כּאן, שמוּכן לוֹ לשעתוֹ אוֹ מעשׂה שׂטן שמוּר לוֹ לרעתוֹ? אמת, יש בּין עדת ה"מקוּבּלים" טהוֹרים, מקוּדשים, שהם יוֹדעי נסתרוֹת. אפשר יקרב אל אחד וימצא אוֹפן ותחבּוּלה לבקש ממנוּ להסיר קמעה הלוֹט הזה, וידע כּל־שהוּא מן הנסתר. רק זה בּלבד: אם היא בּת־זוּגוֹ. כּן אוֹ לאו. וּמשידע הנכוֹן יעשׂה הנכוֹן. לכאן אוֹ לכאן. אוֹ שיעקוֹר הכּל מן הלב אוֹ שיצפּה לעת קץ.

שנַים מקוּבּלים בּאים בּחשבּוֹן. אוֹ ח"ר יצחק פּרירא אוֹ ר' אבּא גאוֹן. ח"ר יצחק פּרירא ידוּע כּוָתיק גדוֹל בּקבּלה מעשׂית. זוֹכר הוּא דברים מוּפלאים שעשׂה אז, בּשבוּעוֹת הראשוֹנים שבּאוּ לירוּשלים. אז היתה ירוּשלים נתוּנה בּסימן “רוּחוֹת” (דיבּוּק) ואחרי כן חלה “מיתת תינוֹקוֹת”. חדש היה בירוּשלים. בּכל מקוֹם שהיה בּא בּחברת נערים חבריו, אוֹ בּמוֹשב גדוֹלים – הכּל דיברוּ על אוֹתוֹ “רוּח” שנכנס בּבּתולה שוּליקה, ממשפּחה מַרוֹקנית. אוֹתה בּתוּלה – כּן היוּ מספּרים בּכל מקוֹם – פּוֹרענוּת שלה התחילה בּכך: יוֹם אחד, לאחר חצוֹת יוֹם, יצאה לרחוֹב – לא עלינוּ – ערוּמה כּמרחם אמה. פּניה אדוּמים, להוּטים כּדם, והיא צוֹוַחת וקוֹראת: הבוּ לי חתני! השׂיגוּהוּ. תפסוּהוּ! לאחר שהבהילו אנשים לתפסה הביאוּה לביתה – נפלה עליה תרדמה גדוֹלה. לאחר שנתעוֹררה פּעמים שהיתה מיללת והוֹמיה בּלא הפסק וּפעמים שהיתה שוֹכבת וּמפּיה יוֹצאים כּמוֹ מעצמם דברי עגָבים וכּיסוּפים שכּל השוֹמע תצילינה אזניו. כּל רפוּאוֹת וסַממנים שנתנוּ לה לא הוֹעילוּ לה. כּשבּאוּ הוֹריה וסיפּרוּ הדברים לח"ר יצחק פּרירא מיד אמר: צאוּ וּבדקוּ המזוּזוֹת בּכל החצר שלה. בּדקוּ וּמצאוּ כּמה מזוּזוֹת מחוּקוֹת והקלף רקוּב. וידעוּ כּל העם על מה ולמה נכנסה “הרוּח” בּבּתוּלה. אז בּאוּ הוֹריה שוּב לח"ר יצחק והפילוּ תחינתם לפניו שיגרש ממנה הרוּח, אבל ח"ר יצחק פּרירא, אף על פּי שתדיר גוֹמל טוֹבה וחסדים לבּריוֹת והכּל מכּירים בּענוָתוֹ וחסידוּתוֹ, היה מסרב משוּם שכּבר נכוָה פּעמים בּחייו. מהוּ שנכוָה? שכּבר נזדמן לוֹ בּחייו פּעמים לגרש “רוּחוֹת” וּבכל פּעם נפטר לוֹ בּן לאחר המעשׂה. נקמה מדרי מטה שהם קרוֹבי ה"רוּחוֹת". אבל משוּם פּיקוּח נפש הבּתוּלה וּמרחמיו על הוֹריה, שהיוּ יראי ה', טוֹבים וּתמימים, הסכּים להם. אמרוּ: גירוּש זה עלה לוֹ בּהרבּה עמל ויגיעה. אחרי שערך תיקוּנים, הוּא ושני תלמידי־חכמים עמוֹ כּל אוֹתוֹ הלילה – נתיגע עם הרוּח כּל היוֹם. קוֹדם שנכנסוּ לחדר הבּתוּלה הוּא ושני תלמידי־החכמים, טבלוּ טבילה וקראוּ כּמה מזמוֹרי תהילים בּדוּקים וּמנוּסים. נכנסוּ – החל ח"ר יצחק לדפּוֹק על גוּפה בּמקלוֹ (שהשם הקדוֹש חקוּק עליו), דפיקוֹת קלוֹת בּראשה, בּצוארה וּבחזה כּדי להכריח את הרוּח להצטמצם בּגוּפה ושיצא ממקוֹם שלא יגרוֹם סכּנה לבּתוּלה. כּל אוֹתה שעה היתה הבּתוּלה שוֹכבת פּרקדנית, פּיה פּתוּח והרוּח מתמרד וּמתחצף, מרגן וּמדבּר מתוֹך גרוֹנה. וּברגע שמצאוֹ ח"ר יצחק ראוּי לפעוּלה פּתח ואמר לוֹ בקוֹל אדיר (מי אינוֹ מכּיר קוֹלוֹ של ח"ר יצחק פּרירא מתחינוֹת של תיקוּן חצוֹת, שעוֹרך לבדוֹ לילה לילה בּעוֹד בּית־הכּנסת ריק מאדם? קוֹלוֹ בּוֹקע ועוֹלה כּהתגלגל הרעם בּאדיר): גוֹזרני עליך בּשם וּבשם (והוּא בּיטא בּכוָנה שבּקבּלה שמוֹת קדוֹשים), שתגיד מי אתה וּמה שמך? מיד החל הרוּח מילל וקוֹבל: לא… לא… לא… חזר ח"ר יצחק ואמר לוֹ: אם תגיד לי שמך אעשׂה לך תיקוּן ותבוֹא למנוּחה ושוב ורפא לך. התחיל הרוּח בּוֹכה: מתבּייש אני להגיד… מתבּייש אני. נתכּוֹפף ח"ר יצחק וסח לרוּח בּלחש: הגד שמך בּלחש ולא ישמע איש זוּלתי. שמעוּ הבּריוֹת קוֹל לחש יוֹצא מפּי הבּתוּלה. אמר ח"ר יצחק: שפּיר, שפּיר. בּיקש משני החכמים שיאמרוּ עמוֹ “יוֹשב בּסתר” בּכוָנה על פּי האר"י. גמרוּ המזמוֹר – וראוּ שאצבּע קטנה – הזרת – בּיד שׂמאל של הבּחוּרה מתנפּחת והוֹלכת. בּוֹ בּרגע הוֹציא ח"ר יצחק השוֹפר מכּיסוֹ, בּירך ותקע קוֹל חזק ועז תשר"ת והבּתוּלה נתעוֹררה. שאפה שאיפה גדוֹלה וישבה. ראוּ האצבּע – והנה שבה לקדמוּתה. אמר ח"ר יצחק: יצא! בּרוּך הנוֹתן ליעף כּוֹח! שבח לאל. אחר כּך גילה ח"ר יצחק למקוֹרבים שלוֹ בּהסתר דבר שה"רוּח" היה מעיקרוֹ “מַמזר”, ועל כּן היה קשה לטפּל בּו.

ואחרי ימים – זוֹכר הוּא בּרוּרוֹת – נכנס “רוּח” אחר בּאשה נשׂוּאה. ושוּב בּדקוּ המזוּזוּת בּכל הבּתים בּירוּשלים. וגם את ה"רוּח" הזה גירש ח"ר יצחק בּדרך אחרת וּבתיקוּנים אחרים והיה קל הרבּה מן הראשוֹן משוּם שהוּא היה “גלגוּל שני” והיה קל להשפּעה.

כּך סיפּרוּ הבּריוֹת ולא חדלוּ לדבּר בּאוֹתם הימים בּעניני הרוּחוֹת. הוּא בּיקש כּמה פּעמים לילך בּעצמוֹ אל בּעלת “הרוּח”, אבל אבּא מנעוֹ ושמר עליו שלא ילך. והרי אם עד כּך מגיע כּוֹחוֹ של ח"ר יצחק – כּלוּם יִקשה ממנוּ להגיד לוֹ דבר מצער בּענין שלוֹ? ואם לא יאבה ח"ר יצחק, משוּם מה, למלא חפצוֹ, הרי גדוֹל וחשוּב ממנוּ ר' אבּא גאוֹן, שכּן הוּא מהוּלל בּפי המקוּבּלים עצמם, שהכּל מוֹדים שהוּא בּקי מוּפלא בּקבּלת האר"י ומהרח"ו¹² כּמוֹ שבּקי בּספר תהילים. מעת שבּאוּ לירוּשלים נמשך אחר מקוּבּל זה. מעוֹלי בּוּכארה הוּא, כּבן שבעים. כּל אנשי בּוּכארה בּירוּשלים (מספּרם פּחוֹת ממנין) ידוּעים כּאנשים שפּרנסתם בּריוח בּידם. ואם כּי עניים הם בּתוֹרה, הרי הם אוֹהבי תוֹרה וּמחזיקים הרבּה בּידי תלמידי־חכמים. אחד הוּא ר' אבּא גאוֹן שהוּא בּעל תוֹרה בּעצמוֹ. מספּרים כּשבּא והשתקע בּירוּשלים (והוּא אז כּבן חמישים) קנה לו בּית מישמעאלי ושילם פּי כּמה משוֹיוֹ בּעבוּר שהיה סמוּך אל “בּית־הכּנסת של המקוּבּלים”, נתן ממוֹן רב לבית־הכּנסת של המקוּבּלים ונצטרף כּחבר אליהם…

בּרוֹב הימים נוֹדע לכּל כּאיש קדוֹש וּבקי בּתוֹרת ח"ן. פּרשיוֹת בּ"זוֹהר" שגוּרוֹת בּפיו כּמזמוֹרי תהילים. וכן נוֹדע הזקן לבעל כּוֹח והשפּעה. אמנם בּענין “גוֹרלוֹת” וקבּלה מעשׂית – אינוֹ שׂם ידוֹ, אבל תפילתוֹ מקוּבּלת. דיוֹ שיביאוּ לוֹ סוּדר אוֹ חפץ של חוֹלה והוּא מתפּלל ולוֹחש על הסוּדר, משיבוֹ לחוֹלה ושב ורפא לוֹ. וּבדידיה הוָה עוּבדה: השכנה שבּקוֹמה התחתוֹנה שבּביתם, אשה אלמנה וּבן וּבת לה – מטוּפּלת תמיד במיחוֹשים. יוֹם אחד, כּשירד בּבּוֹקר לילך לישיבה, עמדה האשה והשמיעה בּאזניו כּמה מחילוֹת וּסליחוֹת ושאלה אם היה רוֹצה להיטיב עמה ולעשׂוֹת לה חסד גדוֹל. אמר לה: “בּהרבּה רצוֹן, אם רק יצא מידי”. עמדה והתחננה לפניו שיקח צעיף שבּראשה, יביאהוּ אל ר' אבּא גאוֹן ויבקש ממנוּ ש"ילחש" עליו. “ר' אבּא גאוֹן – אמרה – קפּדן הוּא ואינוֹ נוֹטה לגלוֹת עצמוֹ. אבל אם יש מליץ טוֹב לאדם – הוּא מקבּל. ואתה – אמרה בּתחנוּנים – אתה תקותי. את פּניך לא ישיב ריקם. וכי מה תפסיד? ואני דווּיה וחלשה וגוֹועת בּעניי”.

…“עכשיו יזכּוֹר כּמה נכמרוּ רחמיו על האשה. וזוּלת זאת – חשב בּלבּוֹ – הרי זאת הזדמנוּת לשׂיח עמוֹ, שכּל שהוּא רוֹאה זקן זה, רזה וזקוּף, הדוּר ונאה, צוֹעד בּטוּחוֹת, בּזריזוּת וּבעֵרוּת, לבּוֹ נמשך אחריו. זקן ארוֹך ולבן, שיוֹרד עד אבנטוֹ, גלימת משי־בּוּכארה לבנה שעליו וקוֹלפּאק גדוֹל וצחוֹר שעל ראשוֹ – יתנוּהוּ כּאיש נפלה מרבּים ונפלא בּין המקוּבּלים”.

קיבּל הסוּדר מיד האשה והלך לביתוֹ. הכּניסה לביתוֹ דרך מבוֹא ארוֹך ועקוֹם בּצוּרת שוֹפר, שפּיו (הכּניסה מהרחוֹב) צר וחשוּך, וסוֹפוֹ רחב שעוֹלה ויוֹצא אל אכסדרה מוּארה שכּוּלה מוּקפה חלוֹנוֹת זכוּכית. נכנס לחדרוֹ. בּארוֹנוֹת ספרים רבּים. ועל שוּלחנוֹ ערימוֹת ערימוֹת ספרים והוּא יוֹשב בּמצע בּזוית. פּרשׂ בּרכּת שלוֹם. והעתיר לוֹ בּקשתוֹ – בּקשת האשה האלמנה. אז שאל אוֹתוֹ בּהסבּרת פּנים: בּן פּוֹרת יוֹסף, בּן מי אתה?

אמר לוֹ.

– כּך, ר' שלמה חי? יִשמרהוּ ה'. אשריו, אשריו, בּעל זכוּת הוּא. זכוּת גדוֹלה. מזכּה הרבּים. מחזק התוֹרה. מגדיל קרנה. ויהי נוֹעם ה' עליו – והרי אביך, שלוֹמוֹ יִשׂגה, צדיק גדוֹל. הוּא יכוֹל להתפּלל וּלבקש רחמים – ואני מה?

אמר לוֹ: אבל רצוֹנוֹ של אדם כּבוֹדוֹ. ורצוֹנה של האשה בּתפילה של ר' אבּא.

חזר ושאל: והאשה קרוֹבת משפּחה לכם?

– לא קרוֹבה ולא מיוּדעה, שכנה בּלבד. ואני בּטחתי בּרוֹב רחמיו שלא ישיב פּניה וּפנַי ריקם.

– שפּיר, שפּיר. בּזכוּת אביך וּבזכוּת לב טוֹב שלך – אראה הפּעם. יש מטפּחת או סוּדר? תן ותחזוֹר לקחתוֹ מחר בּבּוֹקר.

והאשה – לא תחדל עד היוֹם מהוֹדוֹת לוֹ על המצוה שעשׂה, שכּן פּסקוּ מיחוּשיה לגמרי.

התנער יהוּדה חי מערימת־הרהוּרים שכּבדה עליו, הבּיט וראה שבּעוֹד שעה אחת מחוּיב הוּא לבוֹא הבּיתה לסעוּדת־צהרים. שוּב נמשך אחר הרהוּריו. למעלה משתי שעוֹת! והרי היוֹם בּיקש להגיע לסוֹף המבוּכה שבּראשוֹ. אין לדחוֹת עוֹד את הענין. מוּטב שילך מיד אל ר' אבּא גאוֹן. עוֹד יש שהוּת עמוֹ עד חצוֹת יוֹם. עכשיו השעה כּשרה, שר' אבּא מצוּי בּבּית. מאמין הוּא שהזקן יקבּלהוּ בּרצוֹן. מאז היה בּביתוֹ בּדבר האשה – לא סר אליו. יבוֹא עכשיו ויסיח עמוֹ. נזדרז ויצא ועשׂה דרכּוֹ בּעקיפין, שלא יפגוֹש מי שהוּא שיטרידוֹ בּדרכּוֹ.

כּשעמד לפניו בּחדר, היה שקוּע מבּטוֹ בּספר שלפניו. נשׂא הזקן עיניו והסתכּל בּוֹ מתוֹך שתיקה ממוּשכה. משהכּירוֹ הסבּיר לוֹ פּניו, פּתח ואמר: כּך… כּך… בּנוֹ של ר' שלמה אלקלעי בּרוּך הבּא, זכוּר אני, שבּאת כּאן לפני איזוֹ שנים, עכשיו גדלת. זית רענן יפה פּרי תוֹאר. בּכבוֹד, תשב, בּני.

פּתח ואמר לוֹ: מחילה רבּה, שגוֹרם אני בּיטוּל תוֹרה. אלא, שאני בּא בּענין תוֹרה.

– דבּר, בּני, ואשמעה.

– רצוֹני ליצוֹק מים על ידיו, לקבּל תוֹרה מפּיו. חשקה נפשי בּלימוּד קבּלה, שיוֹרני מדרכיו ואלך בּאָרחוֹתיו.

– בּקבּלה חשקה נפשך? כּבר אתה נשׂוּי? כּמה ימי חייך? יהי רצוֹן ויהיוּ רבּים וטוֹבים.

– לא נשֹוּי אנכי, בּן שש־עשֹרה אנכי כּיוֹם.

היה הזקן מתבּדח וּמצטחק מלב טוֹב וקל. לבסוֹף אמר לוֹ:

– ואם כּך מה לך כּי נחפּזת? כּלוּם מילאת כּרסך בּתלמוּד וּפוֹסקים? הן אמרוּ: אל יכּנס אדם לפרדס אלא אם כּן מילא כּרסוֹ בּבשׂר ויין.

– גם תלמוּד וּפוֹסקים אלמד. הרבּה פּנאי יש עמי. עד עכשיו למדתי כּל מסכת “זרעים” וחלק גדוֹל מ"נזיקין" ו"נשים". אקבּע שעוֹת ללימוּד הנגלה וּללימוּד הנסתר.

– לאו, בּני, מחילה; בּראש וראשוֹנה – אין לוֹמד אדם קבּלה אלא לאחר שנשׂא אשה. ואפילוּ אם נשׂא אשה – על כּל פּנים אין פּוֹחתין משבע־עשׂרה שנה, שרק בּן שבע־עשׂרה שנה משתייך אדם לישׂראל. אך טוֹ"ב לישׂראל. טוֹ"ב גימַטריה י"ז. ועוֹד: דע, בּני, – אמר לו לשוֹן חביבוּת – קוֹדם כּניסה לפרד"ס חייב אדם לנהוֹג הרבּה הרבּה התקדשוּת, ותיקוּנין וּמעמדים, שקשים אפילוּ לאדם בּן שלוֹשים. ואתה אם תשמע אפילוּ מעט מזער מתיקוּן הנפש שדרוּש תבין הענין מעצמך. וּכבר גילה דעתוֹ בּזה הגאוֹן האלוֹקי המקוּבּל מוהרח"ו.

ותוֹך כּדי שׂיחתוֹ שלח ידוֹ והוֹציא ספר ממַדף הספרים ואמר:

הקשב, בּני, וּשמע קצת מדבריו: “מי שאיותה נפשוֹ לבוֹא בּחדרי החכמה, צריך בּראשית כּל שיתרחק בּתכלית הריחוּק מרע. וּבענין ‘סוּר מרע’ ועשׂה טוֹב, עשׂרים תיקוּנים ראשוֹנים. תשמע הקלים שבּהם”. פּתח וקרא לפניו בּקוֹל:

"א. שיקוּם בּחצי הלילה ויעשׂה סדר תיקוּן חצוֹת בּשׂק ואפר וּבכי גדוֹל וּבכונה גדוֹלה כּל אשר יוֹציא בּשׂפתיו. ואחר כּך יעסוֹק בּתוֹרה כּל זמן שיוּכל להיוֹת בּלי שינה, וּבלבד שחצי שעה קוֹדם עלוֹת השחר יתעוֹרר לעסוֹק בּתוֹרה.

ב. ילך לבית־הכּנסת קוֹדם עלוֹת השחר, קוֹדם חיוּב טלית וּתפילין ויזהר שיהיה מעשׂרה ראשוֹנים.

ג. קוֹדם שיכּנס ישׂים אל לבּוֹ מצות עשׂה: ואהבת לרעך כּמוֹך, ואחר כּך יכּנס.

ד. חייב להשלים רמז צדיק שהוּא צ' אָמֵנים, ד' קדוּשוֹת, י' קדישים, ק' בּרכוֹת.

ה. שלא להסיח דעתוֹ מהתפילין בּעת התפילה.

ו. צריך שיהא עוֹסק בּתוֹרה מעוּטף בּטלית וּתפילין.

ז. שיכוון הכּוָנוֹת בּתפילה כּמוֹ שכּתוּב בּ’עץ חיים'.

ח. שישׂים תמיד נגד עיניו שם בּן ד' אוֹתיוֹת הוי"ה ויזדעזע ממנוּ כּמוֹ שכּתוּב: ‘שיויתי ה’ לנגדי תמיד'".

“וּתנאי ראשוֹן להשׂגת החכמה צריך לפרוֹש מבּשׂר ויין כּל ימוֹת השבוּע. וצריך למַעט דיבּוּרוֹ ולשתוֹק כּל מה שיוּכל, שלא להוֹציא שׂיחה בּטלה כּמאמר רז”ל: סייג לחכמה שתיקה. גם תנאי אחר: על כּל דבר תוֹרה שלא תבינהוּ תבכּה עליו כּל מה שתוּכל. גם עלית הנשמה בּלילה לעוֹלם העליוֹן (שלא תשלט בּהבלי העוֹלם), תלוּי שתישן בּבכיה. אבל מידת עצבוּת מגוּנה מאד. אין לך דבר מוֹנע השׂגה יוֹתר מזה".

שוֹמע אתה, בּני? והרי שאר התיקוּנים חמוּרים הרבּה מאלה. ועוֹד היוֹם גדוֹל בּשבילך. אבל אני ידעתי, בּני, ידעתי שאתה, מצד שרשך, ראוּי אתה מאד לזכּוֹת בּהשׂגה. ויכוֹל תוּכל ועלה תעלה. אבל קוֹדם תשׂא אשה בּעזרת ה', ואחר כּך תבוֹא אלי ואשׂמח שאזכּה בּתלמיד כּמוֹך.

היה יהוּדה חי שוֹמע שׂיחוֹ של הזקן וּמהרהר בּלבּוֹ כּיצד יפתח לדבּר בּענין שצפוּן בּלבּוֹ, אלא שהזקן עצם עיניו והיה מוֹשך ומשלב פּסוּק אחר פּסוּק, כּחוּליוֹת משוּלבוֹת בּשלשלת, – על מעלוֹת ההשׂגה, עד שנחוּ עיניו בּיהוּדה חי וראה שהוּא כּנחפּז ללכת, הפסיק דברוֹ וּשאלוֹ מעצמוֹ:

– אבל מה טעם שנתעוֹרר בּך רצוֹן ללימוּד החכמה? לא אמרת לי מה הסיבּה והגוֹרם?

נשתהה יהוּדה חי בּתשוּבתוֹ.

חזר הזקן ואמר: רוֹאה אני שהיסוּס יש בּלבּך. אם קשה לך הדיבּוּר – איני מכריח אוֹתך.

ענה יהוּדה חי: רצוֹני לסיח, אבל חוֹשש אני. חוֹששני שמא ידוּן אוֹתי לכף חוֹבה.

– לאו, בּני, הרי אמרוּ: הוה דן כּל אדם לכף זכוּת.

– שאלה גדוֹלה, בּחינת סוֹד גדוֹל, בּלבּי ונכלם אני להגידוֹ בּלשוֹני.

– דבּר, דבּר, כּי שוֹמע אבּא.

– מתכּסף אני לעסוֹק בּתוֹרה ולנהוֹג בּיראה, אבל ענין אחד מוֹנע בּעדי זה כּמה שבוּעוֹת – –

– דבּר, בּני, דאגה בּלב איש ישׂיחנה.

– רצוֹני לדעת, רק לדעת, ענין אחד. נערה אחת שראיתי, אם היה בּת־זוּג שלי. זה בּלבד ותוּ לא. וּכבוֹדוֹ חכם כּמלאך אלוֹהים, אמרתי: אפשר מצאתי חן בעיניו ויגלה לי דבר בּרוּר. לכאן אוֹ לכאן.

– וּמי הנערה? בּת מי היא?

– איני יוֹדע.

– כּיצד? אם אי אתה יוֹדע אפילוּ מה שמה כּיצד גוֹרמת לך בּלבּוּל דעת?

– רק מַראיה, מראיה בּלבד.

– ולא היתה לך שוּם שׂיחה עמה?

– כּלל ועיקר.

החשה הזקן ואחר אמר: מכּיון שרוֹאה אני שלבּך טהוֹר וכונתך לשם שמים כּדי שתוּכל ללמוֹד בּישוּב הדעת, אשתדל לידע, אף על פּי שאין ידי מַשׂגת. ואין אני פּוֹתח גוֹרל כּלל. אבל לשם מצוה אשתדל ואעשׂה “שאלת חלוֹם”. תבוֹא מחר לפני חצוֹת יוֹם, אפשר אוּכל לידע.

נפרד ממנוּ בּנשיקת יד והזקן סמך ידוֹ על ראשוֹ וּבירכוֹ בּרכה ארוּכּה בּלחש.

בּשעה ששהה יהוּדה חי בּבית ר' אבּא שלחוּ בּני הבּית לקרוֹא לוֹ מהישיבה וּמכּיון שלא מצאוּהוּ שלחוּ לחפשׂוֹ בּמקוֹמוֹת אחרים. בין כּך וכך היוּ סחים בּבּית על אוֹדוֹתיו. אמוֹ, שאהבתהוּ אהבה גדוֹלה, היתה שוֹמרת צעדוֹ תדיר בּבוֹאוֹ וּבצאתוֹ מן הבּית. בּכל יוֹם ויוֹם, לפני שירד להתפּלל בּבית־הכּנסת, היתה מוֹסרת בּידיו ח"י אגוֹרוֹת קטנוֹת שיחַלקן לעניים. וכן היתה מַניחה בּכיסוֹ ענף קטן של “רוֹדה”¹³ ושן־שוּם אחת וּפלח “שַבּ”¹⁴ סגוּלוֹת מוּבהקוֹת כּנגד “עין הרע”.

וּבאוֹתם הימים היא היחידה, שהבחינה מעט, שדעתוֹ של יהוּדה חי טרוּדה עליו וּדאגה תשכּוֹן בּלבּוֹ. כּמה פּעמים דיבּרה על כּך בּלשוֹן קלה עם האב. ואף עכשיו, משאֵחרוּ פּעמי הבּן, חזרה וסחה דאגתה בּאזני האב והמסוּבּים: לבּי בּהוּל על הנער, אל תחוּל בּוֹ עין הרע. רוֹאה אני שאין הליכתוֹ ועשׂייתוֹ כּתמוֹל שלשוֹם. גם מידת אכילתוֹ אינה כּשוּרה. כּמה פּעמים משאיר שיירים יוֹתר ממה שאוֹכל. וגם בּשעת אכילה תפוּס הוּא להרהוּריו ואינוֹ מקשיב לדברים שאני סחה עמוֹ.

ענה לה האב בּלשוֹן בּדיחה בּאזני המסוּבּים: מה שפּעמים משאיר שיירים, אפשר שהקדחת את תבשילוֹ, אוֹ שהמלחתוֹ יתר על המידה אוֹ שהפחַתת מן המלח – ואין מכּאן ראָיה. וּמה שאמרת, שאין הוּא מקשיב לדברך, שהוּא תפוּס בּהרהוּריו – ודאי שכּן הוּא. הרבּה הרבּה הוּא תפוּס בּהרהוּריו. הגיעוּ בּעצמכם – אמר לאזני כּל – שהוא טרוּד בּעיוּן וּבלימוּד מהבּוֹקר עד שעה ארבּע בלילה (אחת־עשׂרה למנין השעוֹת בּארצוֹת המזרח). בּבּוֹקר, בּישיבה, לוֹמד תלמוּד וּפוֹסקים ארבּע שעוֹת. גוֹמר פּוֹסקים מעיין בּארבּע ועשׂרים וּבספר “הרקמה” וּבספר “השרשים” לחכמת הדקדוּק. בּצהרים, אחר הסעוּדה, כּבר בּא השיך מַחמוּד ונוֹתן לוֹ לקח בּערבית. משהוֹלך המלמד חוֹזר הבּן על שיעוּרוֹ שתי שעוֹת. גוֹמר לחזוֹר על לימוּד ערבית, בּא מירקאדוֹ אֶפנדי ללמד תוּרכּית. וּבערב יוֹשב וכוֹתב חוֹק לימוּדיו בּזה וּבזה עד שעה ארבּע. זה משפּטוֹ מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. וכּיצד הוּא תוֹפס לימוּדוֹ! מירקאדוֹ אֶפנדי אמר לי: בּן פּוֹרת יוֹסף, הוא מַפליאני בּכוֹח זכרוֹנוֹ וּבעוֹמק שׂכלוֹ. דיוֹ שאבאר לוֹ ענין חדש פּעם אחת והוּא קוֹלטוֹ לחלוּטין. יוֹדע הוּא בּספר המלים דפּים שלמים בּעל־פּה וזוֹכר את המלים לסדרן. וכך מספּר הרבּה בּשבחוֹ שיך מַחמוּד. והרי לאחר לימוּד של שנה וחצי כּתב יהוּדה חי לבדוֹ איגרת קטנה בּלשוֹן ערב לשׂר חיים. והשיך לא תיקן לוֹ אלא תיקוּנים קלים. ואין צוֹרך לוֹמר בּלימוּדי קוֹדש, שהוּא כּבוֹר סוּד שאינוֹ מאבּד טיפּה. והיא – אמוֹ – טענוֹת יש לה עליו שתפוּס הוּא בּהרהוּרים.

עוֹדם מדבּרים ויהוּדה חי נכנס לבּית. ואף על פּי שהכין דברי אמתלא, אם ישאלוּהוּ על סיבּת איחוּרוֹ, נתבּלבּלה דעתוֹ כּששאלוֹ האב היכן היה, שלא מצאוּהוּ המחפּשׂים אוֹתוֹ זה כּשעה. וּמשהזכּיר לוֹ, מתוֹך חיבּה, מה שסיפּרה אמוֹ עליו שמחשבוֹתיו פּזוּרוֹת והליכוֹתיו נסתרוֹת, נתבּהל בּלבּוֹ, שהגיע לידי כּך שמספּרים עליו דברים וענינים שלא השגיח בּהם בּעצמוֹ. אבל מיד נתחזק ונתאוֹשש וענה להם מה שענה להשקיט לבּם, וגמר בּדעתוֹ, שאך ידע התשוּבה מפּי ר' אבּא גאוֹן, אם לחיוּב אם לשלילה, יתגבּר כּארי וינַער מעצמוֹ כּל הרהוּרים וּמחשבוֹת עד שלא יכּירוּ ולא ירגישוּ בּוֹ שוּם שינוּי ושוּם פּיסוּל ולא יהא להם לבני הבּית תרעוֹמת כּל־שהיא עליו.

 

ג. וידוּי    🔗

קרוֹב לשתי שנים עמדה לוֹ גבוּרתוֹ של יהוּדה חי לקיים הבטחתוֹ לעצמוֹ, שלא יהא לשוּם אדם עליו תרעוֹמת כּל־שהיא. וּבכל אוֹתם הימים, שחלוּ בּהם תמוּרוֹת ותהפּוּכוֹת, פּוֹרענוּיוֹת ויגוֹנוֹת, לא הרגישוּ בּני הבּית בּוֹ שוּם שינוּי ושוּם פּיסוּל, אף על פי שבּיסוּרים גדוֹלים עלתה לוֹ היאָבקוּת זוֹ. אלא כּשם שאוֹתה תשובה חיוּבית, שנמסרה לוֹ מפּי ר' אבּא גאוֹן, היתה פּסוּקה וּברוּרה כּן היוּ כּל מעשׂיו וכל פּסיעוֹתיו בּתקוּפת אלה הימים פּסוּקוֹת וּברוּרוֹת. כּוֹחוֹ שלוֹ ינק מכּוֹח כּוֹחוֹ של ר' אבּא גאוֹן. בּכוֹח אוֹתה תשוּבה הלך עשׂרים וּשנַים חוֹדש בּבחינת הצנע לכת.

ר' אבּא, שהיה פּרוּש וּבדוּל מעניני עוֹלם הזה ורחוֹק וּמרוּחק משאוֹנם והמוֹנם של הבּריוֹת, נתן עצמוֹ בּחפץ לב וּבחיבּה יתירה לענינוֹ של יהוּדה חי. פּעמַים ערך שאלת חלוֹם בּדרכים שידוּעים לוֹ ולא עלתה בּידוֹ מחמת שלא ידע שם הנערה. והוּא שהמריץ את יהוּדה חי שיחקוֹר מה שמה ושם אמה. שכּן אמר לוֹ בּשעתוֹ: מה טעם אמרוּ רז"ל: מחשבה טוֹבה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מצרפה למעשׂה, והרי איפּכא מסתבּרא: וּשמרתם ועשיתם כּתיב. עשׂיה נחוּצה. וּדברים שבּלב אינם דברים. אלא אמרוּ רז"ל: מחשבה טוֹבה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא גוֹרם שתהיה אתה מצרפה למעשׂה. ואני, ידעתי, בּני, ידעתי, שמחשבה שלך טהוֹרה וזכּה, על כּך חייב אתה לצרף לה מעשׂה. עשׂה כּחכמתך, ודע שם הנערה ואני אעשׂה מה שבּיכלתי. וּכשעלה בּידוֹ והוֹדיע לוֹ שמה – קיבּלוֹ למחרת ר' אבּא בּסבר פּנים יפוֹת ואמר לוֹ: “לך אכוֹל בּשׂמחה לחמך וּשתה בּלב טוֹב יינך, כּי כּבר רצה האלוֹהים את מעשׂיך”. ואין לחם אלא תוֹרה ואין יין אלא דברי חכמים, שנאמר: “לכוּ לחמוּ בּלחמי וּשתו בּיין מסכתי”, ודע, בּני, שהסתכּלתי בּשבילים פּנימיים וּמסתבּר ששניכם שוֹרש נשמתכם מספירת “מלכוּת”. בּרם למוֹדעי אני צריך, ואין מזהירין אלא את הנזהרין: הכּל תלוּי ועוֹמד בּמעשׂיו של אדם. מ"י ומ"י ההוֹלכים. ראשי־תיבוּת: מעשׂיך יקרבוּך ומעשׂיך ירחקוּך. אשר על כּן התגבּר על יצרך והתחזק בּבוֹראך עד שתגיע השעה הטוֹבה. כּך הגיד לוֹ הזקן והוֹסיף מעצמוֹ: וּמכּאן ועד השעה הטוֹבה – שתיקה טוֹבה. סוֹד ה' ליראיו.

– ודאי, ודאי – אמר לוֹ יהוּדה חי. הרכּין עצמוֹ וכפף ראשוֹ ונשק ידוֹ.

עמד ר' אבּא וּבירכוֹ בּרכה בּקוֹל רם וגם בּקוֹל לחש והאריך בּצירוּפי כּוָנוֹת בּברכּתוֹ.

עשׂרים וּשנַים חוֹדש – הלך בּכוֹח תשוּבתוֹ וּברכּתוֹ של הזקן וּבחוֹדש עשׂרים וּשלוֹשה – נגלה הסתוּם ונפתח החתוּם.

בּיוֹם מימי סוֹף סיון, בּשעה שבּא יהוּדה חי בּצהרים מן הישיבה, שקט ושלו כּדרכּוֹ, קידמוּ פּניו האב והאם וּבני הבּית בּאוֹתוֹת שׂמחה וגיל. פּתח אביו וּבישׂר לוֹ שהנה זה עתה הגיעה איגרת מהשׂר חיים וּבה יברך את יהוּדה חי למלאוֹת לוֹ י"ח שנה. והגיעה איפוֹא עת דוֹדים. ואי לזאת – אמר השׂר בּמכתב – מחשבה טוֹבה יש בּלבּוֹ, על אוֹדוֹת בּת אחיו שלמה השׂר בּדמשׂק שהיא בּת שבע־עשׂרה והיא בּת חיל ויפת־תוֹאר. ואמר: אם טוֹב וכשר הדבר בּעינינוּ – וּמוּבן גם בּעיניך – נכוֹן השׂר להזמין אוֹתנוּ ואת משפּחתה לעכּוֹ, לראיוֹן, לקיים: נקרא לנערה ונשאלה את פּיה. והרי המכתב. קראהוּ לתוּמוֹ.

אבל טרם כּילה האב דברוֹ ראה – ויתמה מאד בּראוֹתוֹ שפני יהוּדה חי כּמוֹ קפאוּ מצער בּרגע כּמימריה. ועם שרצה יהוּדה בּכל כּוֹחוֹ לשׂים על פּניו מַסוה, להסתיר צערוֹ בּמחבא, חיורוֹן שעלה על פּניו גילה מצפּוּניו. בּרם יוֹתר ממנוּ נתבּלבּלוּ אביו ואמוֹ, ודפק לבּם בּחזם וּפחד סתוּם אחָזם. בּוֹ בּרגע התחזק אביו והחליש דברוֹ. פּתח ואמר:

– אבל בּכגוֹן דא ודאי אין לנהוֹג בּחפזוֹן. יש לדוּן מתוּן מתוּן בּענין ויש לשקוֹל כּל פּרט וּפרט שבּכלל. אין לדחוֹק את השעה.

השיב יהוּדה:

– כּך סבוּר אני. מן הראוּי שאתישב בּדעתי. נמתין כּמה ימים.

– בּודאי, בּודאי – אמר האב בּהסכּמה גמוּרה. וּמיד שינה טעמוֹ ולקח דברים עם בּני־הבּית על ענין אחר.

לאחר סעוּדת צהרים, אך יצוֹא יצא יהוּדה חי מן הבּית לדרכּוֹ, נתכּנסוּ כּל בּני־הבּית ליד האב והאם כּילדים שישבוּ שעה ארוּכּה בּשקט וּבדוּמיה ממוֹראוֹ של אחד גדוֹל וּכשיוֹצא זה קוֹפצים הקטנים ממקוֹמם בּלי פּחד. כּוּלם דיבּרוּ ושאלוֹ בּבת אחת, והיוּ חוֹזרים אלוּ על דברי אלוּ וּמוֹסיפים דברים אלוּ על אלוּ: היאך אפשר שיפקפּק בּמזל מרוֹמם כּזה? מה פּשר מבוּכתוֹ? הראיתם היאך חורוּ פּניו? והוּא, יהוּדה חי, שהשֹר יקר לוֹ מכּל יקר – היאך יטיל ספק בּענין, שהשׂר עצמוֹ הציע לוֹ בּאהבתוֹ אוֹתוֹ? והכזה יהא גמוּלוֹ לשׂר חיים, שגוֹמל לוֹ כּל אלוּ השנים שפע בּרכוֹת וחסדים? היאָמן כּי יסוּפּר, שיתכּחש למיטיבוֹ ואוֹהבוֹ? וּמדוּע? על מה ולמה?

כּאנשים שמגששים בּלכתם בּחשכת־לילה בּמקוֹם זר לא ידעוּהוּ – כּן תעוּ שעה ארוּכּה בּשׂיחם ולא ידעוּ מוֹצא ולא מצאוּ עצה.

ויהוּדה חי יצא מהבּית, הלך וסידר ענינים שהיוּ לוֹ לסדר בּאוֹתה שעה ואחר נזדרז והלך למדרש “בּרית אברהם”. כּאן, בּגזוֹזטרה הקטנה, חש מפלט לעצמוֹ, כּדרכּוֹ. ואמנם בּתקוּפת שתי השנים הרבּה פּעמים ישב כּאן וחשב בּדאגה על יוֹם זה, יוֹם ניתוּק השרשרוֹת וגילוּי הנסתרוֹת, אבל לא שיער בּדעתוֹ, שעד כּך יכבּיד יוֹם זה עליו אַכפּוֹ. הרבּה ענינים העלה בּחשבּוֹנוֹ והרבּה השערוֹת צפה בּלבּוֹ, ועל כּוּלם חשב שימצא ארוּכה ויצא מן המבוּכה. אבל שיהא עליו לעמוֹד נגד רצוֹנוֹ של השׂר חיים, כּזאת לא ראה גם בּחלוֹם.

אבן מעמסה מעיקה על לבּו. צר לבּוֹ מהכיל נטל כּבד זה. חוֹשש הוּא – לא, אין כּאן חשש – בּרוּר נראה לוֹ, גזירה קשה זוֹ תכריעהוּ. מה מוֹצא יש לוֹ? אין מוֹצא. “גדר דרכי בּגזית, נתיבוֹתי עיוָה”. בּרם למה עלתה לוֹ כּך? מה חָטא וּמה קלקל, כּלוּם מעשׂים שעשׂה הרחיקוּהוּ ממזלוֹ, כּפי שהזהירוֹ ר' אבּא? האם החטיאה ידוֹ וכשלה רגלוֹ? כּלוּם רחמים גדוֹלים שהיוּ בּלבּוֹ על אסתר ועל כּל המשפּחה שלה – העל זה יביאהוּ אלוֹהים למשפּט? והן בּוֹחן כּליוֹת ולב ויוֹדע נסתרוֹת הוּא היוֹדע שלא קלקל ולא השחית דרכּוֹ וּגזירה זוֹ על מה ולמה?

שלח עיניו יהוּדה חי אל ההר ממוּלוֹ. חצי ההר למטה שרוּי בּצל. שלוַת עת־ערבּיִם שוֹרה בּשיפּוּלי ההר. שלוַת־מבטחים וּמנוּחת שאנַנים. ואילוּ צלעוֹת ההר ממעל זוֹהרוֹת מאַדמימוּת החמה כּמוֹ פּרוּשׂה עליהן אדרת פּז דקה. מה טוֹבוּ מחזוֹת שדי אלה בּשעוֹת ערבּים. כּמה פּעמים ישב כּאן וחזה חזיוֹנוֹת אוֹרה וצפה לימים טוֹבים עמוּסים בּרכה בּעבוֹדת ה' מאהבה וּבלימוּד תוֹרה לשמה. היחלוֹף הכּל כּחלוֹם שוא? העברוּ חלפוּ ימי עלוּמים שלוֹ בּמַדוּחים? היתכן כּי אבד חנוֹ בּשמים ואלוֹהים עזבוֹ? ועכשיו, עוֹד גדוֹלה הרעה, משוּם שבּסיבּוּך זה אין הוּא יכוֹל לשתף אף את ר' אבּא גאוֹן. מאז גילה לוֹ את סוֹדוֹ נזדמן לוֹ להיראוֹת עמוֹ שתי פּעמים בּעראי – והכּיר בּוֹ שהוּא חלש ואינוֹ בּקו הבּריאוּת. לבּוֹ לא יתננוּ כּעת להכבּיד שוּב על הזקן. וזוּלת זאת חוֹשש הוּא שאף הזקן יתקשה ויהסס בּענין זה (אם כּי אפשר שיראה סתירה בּדברי עצמוֹ ויתקנא לראוֹת פּשר זוֹ הסתירה מה טיבה וּמה ענינה).

אבל עכשיו הריהוּ בּחוּר בּן י"ח שנה ועליו למצוֹא בּעצמוֹ עצה וּגבוּרה בּזוֹ הצרה. כּיצד יפעל וכיצד ישׂכּיל? איזוֹ הדרך יבחר לילך בּה. שמא יבחר בּדרך קצרה, פּשוּטה וּברוּרה: יגלה לאבּא דברים כּהוָיתם: נתתי אמוּנתי לאסתר הבּתוּלה והיא נתנה לי אמוּנתה – וכיצד אוּכל ואחזוֹר מדברי? אם כּך יעשׂה מה יתנוּ וּמה יוֹסיפוּ דברים קצרים שלוֹ לעוּמת רצוֹן השׂר חיים? מי יבין לרוּחוֹ וּמי יצדיקהוּ בּדינוֹ? הן כּנגד דברים מעטים שלוֹ, מבּוּל דברים ימטירוּ עליו גם בּהגיוֹן גם בּטעם וגם בּצדק? ואם תאמר: יבחר בּדרך ארוכּה, יקוּם ויגלה כּל הפּרשה הגדוֹלה ויסיח לאבּא את הדברים מראשיתם עד אחריתם – אוּלם איכה יוּכל לגלוֹת צפוּנוֹת לבּוֹ לאֹוזן אחר ואפילו לאבּא? מי גבר ויחשׂוֹף לבּוֹ ויתנוֹ ראוָה לעין כּל? ואם גם ישׂים פּניו כּחַלָמיש ויתן לבּוֹ למרמס, היעצוֹר כּוֹח אדם לכלוֹא רוּח האהבה בּדברים? וּמי ימנה מספּר לדברים? איכה יצרף אלא פּרכּוּסי הרהוּרים לאלף נצנוּצי גילוּיים ויתַנה רוֹב געגוּעים, מחשבוֹת וּבנוֹת מחשבוֹת, כּהמוֹן מים רבּים, שכּן רק על פּי כּל אלה – כּוּלי האי ואוּלי – תגלה צדקתוֹ. אבל כּל אלה מי יוּכל כּלכּל בּמלים?

כּך ארכה ישיבתוֹ בגזוֹזטרה – ללא מוֹצא דבר. כּשתי שעוֹת הפך בּמחשבוֹתיו ולא הגיע לסוֹף מחשבה. בּינתים שעת שקיעת חמה קרבה והוֹלכת. התחילוּ אנשים נאספים למנחה ומעריב. נכנס גם הוּא להתפּלל. בּלילה ההוּא לא ידע שנת־מנוּחה. חלוֹמוֹת קטוּעים והרהוּרים פּרוּעים כּיתרוּהוּ כּל אוֹתוֹ לילה. רק עם עלוֹת השחר נצנצה ועלתה מחשבה בּהירה וּברוּרה בּלבּוֹ כּכוֹכב מנצנץ וּמאיר בּין מפלשׂי־עבים.

לא בּדרך קצרה, בּמסירת מוֹדעה בּצמצוּם־דברים, יגיע לחפצוֹ. וגם לא בּדרך ארוּכּה־ארוּכּה, בּהסבּר תלי תלים של דברים, מחשבוֹת וּתחוּשוֹת. הדרך הקצרה לא תסכּוֹן, שאין בּה תכלית והדרך הארוּכּה לא תסכּוֹן, שקשה היא לאין תכלית. עליו, איפוֹא, להלוֹך בּדרך בּינוֹנית. “אמצעי שלם”. יספּר מכּל הדברים ראשי דברים, כּעין “קיצוּר שוּלחן ערוּך”, הרי שמוּר עמוֹ פּנקס הזכרוֹנוֹת שלוֹ. מפּעם לפעם רשם שם קוֹרוֹת וענינים נלבבים, שחלוּ בּתקוּפת שתי השנים. מעט מהרבּה העלה על הגליוֹן, מעט ימים מרוֹב ימים וּשעוֹת מספּר משעוֹת אין מספּר. אבל שם חרוּתים הדברים כּהוָיתם, שלרוֹב כּתבם בּשעתם.

ואשר כּתב – מלבּוֹ העלה ומאוֹר נפשה, של אסתר, דלה. “כּי רוּח החיה בּדברים”. יעבוֹר עתה בּכל הפּנקס ויעתיק משם דברים חשוּבים, שימצאם ראוּיים ואפשריים לגלוֹת לאבּא. הן לא לזר יגלה לבּוֹ. ואבּא איש יקר־רוּח, שלבּוֹ רחב וּבינה ורגש עמוֹ. ואם לא הכּל ניתן להשמיע גם לאוֹזן אבּא, אבל עיקר הדברים ושוֹרש הענינים ותכלית המעשׂים יכוֹל הוּא להעתיק מן הפּנקס. ועל ידי שיקראוּ הדברים מן הגליוֹן יחשׂוֹך רגש־בּוּשה מעצמוֹ, שאין הוּא יכוֹל בּשוּם פּנים לדבּר על כּך עין בּעין.

מששקל וּבחן את הענין כּכל הראוּי נחה דעתוֹ עליו. למחרת היוֹם לאחר תפילת שחרית ניגש לאבּא ואמר, שרצוֹנוֹ להודֹיע לוֹ דבר גמוּר וּמוּחלט, אבל לשם כּך צריך הוּא לרשוֹם הדברים על גליוֹן, ואחרי ימים מספּר ימסרם בּכתוּבים לידוֹ.

– טוֹב ונאה, בּני, – אמר לוֹ אבּא בּשלוָה ונחת – אין השעה דוֹחקת. מתוּן מתוּן ארבּע מאוֹת זוּזי שויא.

בּרם שלוָה זוֹ לבש האב כּמַסוה. אפשר גדוֹלה היתה הסערה שבּלב האָב מציפּיה לדברים שבּכתב, מסערת הבּן שכּתב הדברים.

קוֹדם שיתחיל בּכתיבה ראה הכרח לעצמוֹ לספּר כּל הענין לר' אבּא גאוֹן. וּמשקיבּל הסכּמה וּברכה מפּי ר' אבּא – עשׂה מלאכתוֹ בּשקט וּבטחה.

לאחר כּמה ימים קיבּל האב מידי בּנוֹ קוּנטרס קטן בּכתב־ידוֹ של יהוּדה חי, כּתב זעיר וזך כּטוּרי פּנינים. סגר האב דלת חדרוֹ בּעדוֹ שלא יפריעוּהוּ מקריאתוֹ, ישב בּמוֹשבוֹ וקרא:

י"ב תמוז תקע"ו.

ירא האב וישפּוֹט הרב לבב נער בּאִבּוֹ, שפּיו שוה ללבּוֹ, לא העלים דבר שחייב להזכּירוֹ ולא הסתיר ענין שראוּי להחבּירוֹ. ואם כּי דברי־הכּתוּבים, מדוּדים וּקצוּבים, חרדה אחזה לבּוֹ, איכה יעֵז פּנים בּפני אביו ורבּוֹ? אבל בּה' שׂם משענוֹ וּבאמת מַעינוֹ.

ואוֹמר בּפתח דבר: לא בּאתי לכתוֹב משל וּמליצה, דברי חכמים וחידוֹתם. אלא דברים שבּממש, שנכתבוּ בּשעתם והם תמצית תמציתם, שאם הייתי בּא לכתוֹב הכּל – תקצר היריעה. ולא אזכּיר בּכאן אלא גוּפי דברים, שכּל משמעוּתם מציאוּתם וכל מציאוּתם פּליאתם.

וגוּפא דעוּבדא כך הוָה: בּאחד ימוֹת הקיץ, לעת ערבּיִם, ואני אז נער בּן שש־עשׂרה. אחר תוֹם הלימוּדים בּישיבה יצאוּ להם החברים לדרכּם ואני נשארתי לבדי בּחצר הישיבה כּדי לקרוֹא בּספר שבּידי שהיה מוֹשך לבּי וכל מַעינַי, הוּא ספר יוֹסיפוֹן. וּבהיוֹת כּל חוּשי נתוּנים שעה ארוּכּה לכל הענינים המוּפלאים שבּימי מלחמוֹת בּית ינַאי החשמוֹנאי – ואיעף מאד. הנחתי הספר רגע קט ואשׂא ראשי מעט אל על. בּוֹ בּרגע נפל מבּטי בּחלוֹן שממוּלי, חלוֹן קטן, ארכּוֹ אמה ורחבּוֹ כּשלוֹשה רבעים בּאמה. והחלוֹן מצוּי בּדיוֹטה שלישית שבּחצר הסמוּכה. אפשר מאה פּעמים חל מבּטי בּזה החלוֹן הקטן ולא ראיתי בּוֹ דבר. אבל בּאוֹתה שעה, דמוּת נערה, קווּצוֹתיה תלתלים, נראתה בּחלל החלוֹן. והיא בּישיבתה נוֹטה לצדה וּפניה לא נראו. עוֹדני רוֹאה בּחלוֹן והיא הסַבּה ראשה והבּיטה ישר לחצר ואהי בּעיני כּרוֹאה מעשׂי נסים. כּאין וּכאפס מראה־סהר עוֹלה מאוֹפק, אוֹ יוֹנה תמה צוֹפיה מחַגוי הסלע, לעוּמת זה המראה שזרח בּאוֹתוֹ חלוֹן. בּוֹ בּרגע נתמלא לבּי חדוָה גדוֹלה כּחדוה שאחוּש עת איישב קוּשיה גדוֹלה בּתירוּץ חריף. ואחר דאָבה אחזה נפשי ונתרוֹקן עלי לבּי ואהי כּאיש אוּמלל ולא אדע מדוּע. אפשר משוּם שנכלמתי בּעצמי מקלוּת־דעתי ואפשר מחמת שלא הבחינה בּי ולא הבּיטה אלי כּלל וּכלל. וּבין כּה וכה סרה הנערה מן החלוֹן והלכה. וּבלכתה – כּמוֹ לקחה עמה מנוּחתי ואבדה לי בּינתי. ישבתי מַשמים, צוֹפה וּמצפּה לנס כּי יִשנה בּאוֹתוֹ חלוֹן. ועם שארכה לי השעה, לא זזתי מתחתי, כּמוֹ נדבּקתי בּמקוֹמי ואין כּוֹח ואייל עמי. אז הוֹכחתי את עצמי בּמשוּבתי ואמרתי: חזוֹר בּך, יהוּדה חי, מה נסכּלת ונכשלת. איכה נשית: ולא תתוּרוּ אחרי לבבכם ואחרי עיניכם? הן זה מעשׂה שׂטן, קוּם קרא: יִגער בּך ה', השׂטן. כּך דיבּרתי אל עצמי וּבלב תמים, וכך עקרתי עצמי בּכוֹח ממקוֹמי ואצא מחדר הישיבה.

אבל מה אוֹמר ומה אדבּר? הוֹלך אני וערפל סביבי, מהוּמה בּלבבי ואיני יוֹדע נתיבי. עגמימוּת גדוֹלה ירדה עלי וכל עצמי כּהֵלך ששב מדרך ארוּכּה לאחר שּפגעוּ בּוֹ ליסטים והעמידוּהוּ כּכלי ריק.

כּל אוֹתוֹ הלילה לא ידעתי שנת מנוּחה. רק שברון לב ואנחה. והכּל בּסתרי סתרים פּן ירגיש איש בּמבוּכתי ותגלה משוּבתי.

וּלמוֹתר שאבוֹא לספּר פּרט לפרט עד מה היה כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ חלוֹן גדוֹל עלי וכיצד טלטלני טלטלה גדוֹלה והטיל בּעוֹלמי שאוֹן והמוּלה וכל מעשׂי היוּ בּרוּח בּהוּלה. די לחַכּימא בּרמיזה. דייני שאוֹמַר: אוֹתוֹ חלוֹן קטן נתעלה בּעיני כּמקוֹם שנעשׂה לי נס. ומדי נשׂאתי עיני לחלוֹן והיא ישבה בּוֹ – כּאילוּ היה כּל העוֹלם אוֹמר שירה. וכאן, זה החלוֹן, מַבּוּעה של השירה. וגם כּשנעדרה הנערה והחלוֹן היה פּתוּח, אוֹר וחסד ריחפוּ סביבוֹ, כּדרך שמוּאר העוֹלם בּיוֹם מעוּנן מכּוֹח השמש שמסתתרת בּענן.

אבל יאמין נא אבּא, ואין נא אלא לשוֹן בּקשה והכנעה, בּתוֹך שׂמחתי נצפּנה אנחתי. הייתי נתוּן בּשני הפכים. חציי אוֹרה וגיל וחציי אפלה וחיל. משל למטבּע זהב, שבּרק לוֹ לפָּנים וסיגים מבִּפְנים. ועם שׂוֹבע שׂמחוֹת שמלאוּ לבּי, יסוּרים קשים נתעוֹררוּ בּקרבּי, מרגש כּלימה וחרפה על עצמי. פּעמים הייתי כּאחד שמתעוֹרר משכרוֹנוֹ ורוֹאה ששׂערוֹ פּרוּע וּבגדוֹ קרוּע וכל עצמוֹ כּכלי מלא בּוּשה. אהה, אמרתי אל לבּי, מה היה לי וּמה יהא עלי? סערה זוֹ שנפלה עלי והפכה כּל עוֹלמי מה היא? ודאי זוֹהי אהבה, שעליה אוֹמר שלמה המלך: כּי עזה כּמות אהבה. ויעקב אבינוּ נתיגע ונתענה בּגללה ארבּע־עשׂרה שנה. בּרם הרי אני כּבן ט"ז שנה, כּלוּם אין זוֹ זריזוּת שהיא פּחיתוּת ואין כּאן טעם בּוֹסר שמַקהה השינים? ואם כּך עלתה לי, שאין בּי שליטה גם על עצמי ואני מטוּלטל כּכדוּר וּפוֹרץ הגדוּר והוֹפך הסָדוּר והליכתי מבוֹהלה וישיבתי מבוּטלה, הרי סוֹפוֹ של דבר שישגיחוּ בּי הבּריוֹת ואהיה ללעג וּלקלָסה ואָנה חרפּתי אשׂא? כּל כּגוֹן דא הייתי מוֹכיח וּמגנה עצמי. אוּלם בּרגע שעלתה דמוּת הנערה בּחלוֹן הפּתוּח, נשׂא כּל טענוֹתי הרוּח. בּאוֹתוֹ רגע נעלמוּ טענוֹת וּמענוֹת וּבטלוּ היסוּסים וחדלוּ נימוּסים ולא היה בּלבּי אלא חפץ אחד ומיוּחד, שימשך זה הרגע ולא יחדל וחסד הנערה עלי יגדל.

כּך נמשכוּ שלוֹשה שבוּעוֹת ויהיוּ בּעיני חדשים רבּים, מחמת שלא ידעתי מי זאת הנערה, מי אביה וּמה משפּחתה?

ויהי היוֹם – ראש חוֹדש היה, – שאנוּ מבלים שעוֹת שלאחר חצוֹת יוֹם בּישיבה בּטעימת פּירוֹת וּמגדנוֹת. החברים, בּני שתי כּיתוֹת, כּעשׂרים בּמספּר, יוֹשבים חבוּרוֹת חבוּרוֹת בּחצר עסוּקים בּשׂיחת־חוּלין וּבדברי שעשוּעים, ואני ישבתי פּרוּש מן החברים לבדי, הוֹזה חוֹזה כּבחלוֹם וכל חוּשי בּחלוֹן. ואף אמנם בּאוֹתה שעה בּאה וישבה בּחלוֹן והבּיטה אל החצר ואל היוֹשבים. עוֹדני יוֹשב שקט ושליו כּלפּי חוּץ ונפעם ונרגש כּלפּי פּנים, נטפּל אלי אחד החברים והוּא בּן גילי, משה פּארדוֹ, עליו השלוֹם, ואף שלא היתה לי קרבת דעת עמוֹ (שהיה בּכּיתה השניה), ישב בּאַקראי וסח עמי בּאשר סח. עוֹדנוּ מוֹשך שׂיחוֹ וארא ואבּיט והנה רמזה הנערה אליו מן החלוֹן כּעל דבר מוּסכּם בּיניהם וידוּע להם ואף הוּא ענה לה בּרמיזה כּלאחר־יד וּבלא סבר פּנים כּלל.

השתוֹממתי מאד ולבּי דפק בּקרבּי כּאילוּ ראוּ עיני מראה זר. לבשתי שלוה כּמַדי, כּמוֹ לא היה דבר עמדי, ושאלתיו כּמוֹ אגב גררא:

– מי זאת הנערה?

– אחוֹתי, – ענה מיד, ולא יסף.

– אחוֹתך? – נעתקה מפּי תמיהה רבּה.

– מה תתמ־ה כּל כּך? מה הפּליאה?

מיד שיניתי עצמי והפכתי טעמי ואמרתי כּמגמגם:

– סתם… אני תמה סתם, בּאמת לא אדע מה נראה לי תמוּה? אפשר משוּם שלא ידעתי שבּיתך סמוּך ממש לישיבה, ואני איני יוֹדע מהיכן כּניסתה של חצר זוֹ?

מיד בּיאר לי כּמסיח לתוּמוֹ שהכּניסה לחצר מאחרי בּית־המדרש.

היה בּרצוֹני לשאלוֹ מיד מה שמה של אחוֹתוֹ, אבל הבלגתי על עצמי ושאלתי דבר אחר כּפי שעלה בּלשוֹני:

– העוֹד לך אחים ואחיוֹת?

אמר לי: היא, אסתר, הבּכוֹרה, אני, השני, ועוֹד אח קטן לי.

אמרתי לוֹ: וּמר אביך, ידעתי לפי השמוּעה שהוּא בּ"שליחוּת". מתי ישוּב בּשעה טוֹבה?

השיב לי מתוֹך צער רב: מי יתן וידענוּ.

וראיתי שעצבוֹן כּיסה פּניו.

אמרתי לוֹ: למה אתה מיצר כּל כּך?

אמר לי: כּלוּם לא שמעת שאין לנוּ שוּם ידיעה ממנוּ זה שלוֹש שנים? מכתב אחד הגיע לנוּ כּמה חדשים לאחר שנסע ושוּב אין לנוּ לא מכתב, לא ידיעה ולא שמוּעה.

שאלתי: לאיזוֹ ארץ יצא לשליחוּת?

אמר לי: לערי עג’ים¹⁵.

אמרתי: כּלוּם אין אפשר להוַדע דבר? כּיצד יתכן שלא תגיע ידיעה ימים רבּים כּל כּך?

עמד וסח לי בּארוּכּה ש"הכּוֹלל" כּבר כּתב מכתבים וחזר וכתב לכמה קהילוֹת בּפרס, שיוֹדיעוּ דבר מבּוֹאוֹ אוֹ משמעוֹ ואשתקד נתקבּלוּ שני מכתבים מהתם, שחקרוּ ודרשוּ ולא נוֹדע להם דבר מבּוֹאוֹ אוֹ מצאתוֹ.

נצטערתי הרבּה ואמרתי לוֹ: לשמַע אוֹזן ידאב לב, וכך אתם עוֹמדים בּספק וּבדאגה גדוֹלה כּל השנים?

אמר לי: כּך, כּך, בּספק וּבדאגה גדוֹלה וגם – בּמחסוֹר וּבמצוּקה גדוֹלה.

– הא כּיצד – אמרתי – האין הכּוֹלל מסַפּק צרכי המשפּחה? הן כּך קבוּע ענינם של השליחים, שהכּוֹלל מחזיק בּמשפּחת השליח בּזמן שהוּא בּשליחוּת.

אמר לי: אבל מכּיון שלא נתקבּל מאבּא שוּם ממוֹן ושוּם ידיעה – אין הכּוֹלל נוֹתן בּלא לקבּל. וּמן התחלת השנה השלישית ואילך נוֹתן לנוּ עשׂרה וזריס¹⁶ לחוֹדש בּלבד ואין זה מספּיק אלא כּדי לחם בּמשקל וּמים בּמשׂוּרה ותוּ לא.

כּשסח לי דברים אלוּ היוּ עיניו מוּשפּלוֹת וקוֹלוֹ נכנע ולבּי דאב עלי מאד. כּיצד, הרהרתי בּנפשי, כּיצד יתכן שמשפּחה של שליח תלמיד־חכם, שיצא בּסכּנת דרכים למען ירוּשלים, תהא ניזוֹנה בּצער וּבתמרוּרים? והיא, בּת תלמיד־חכם, שדמוּתה כּבת נסיכים, תאכל פּת חרבה בּדמע וּכלימה? חרפּה שברה לבּי.

עוֹדני תוֹהה וּמיצר לשמע אזני שב משה ואמר לי:

– ורע מכּל אלה, שעכשיו עוֹמד הכּוֹלל להוֹציאנוּ מדירה זוֹ, ששׂכרה עוֹלה בּיוֹקר וּבעל־הבּית דוֹחק על הכּוֹלל ורוֹצים להעבירנוּ לחדר אחד בדיוֹטה תחתוֹנה בּחצר הכּוֹלל. אבל עקירתנוּ מבּית זה קשה עלינו כּפרידה שניה מאבּא, שכּאן, בּבית זה, נוֹלדנוּ שלָשתנוּ, אחוֹתי, אני ואחי, והוּא בּעינינוּ כּחלק מעצמוֹ של אבּא. ואמי ואחוֹתי בּוֹכיוֹת יוֹמם ולילה מחמת זוֹ הגזירה.

שמעתי דברים אלוּ וּבהגיגי תבער אש. מיד נעתקוּ מלים מפּי ואמרתי לוֹ:

– חס ושלוֹם שתעקרוּ מהדירה הזוֹ. בּעזרת ה' לא תעקרוּ.

וכן ניחמתיו והשקטתיו, שאדבּר עם אבּא מרי וּברי לי שהוּא יתקן זה המעוּוָת ולא יאוּנה להם כּל דבר רע.

וּודאי זכוּר “חסדוֹ” עכשיו כּל הדברים האלה שסיפּרתי לוֹ בּשעתם. ואמנם כּאשר דימיתי כּן היה. כּששמע כּבוֹדוֹ כּל הדברים האלה מה נצטער ונתרגש, הניד ראשוֹ ואמר: הרי הכּרתי מעט את ח' שמעוֹן פּארדוֹ, שהוּא תלמיד־חכם רשוּם. לבּי לבּי עליו ועל משפּחתוֹ. וכן הבטיחני כּבוֹדוֹ, שיעשׂה מחר כּל הדרוּש לתקנתה של המשפּחה. אוֹתה שעה נתמלא לבּי יתר כּבוֹד ואהבה לחסדוֹ, שראיתי כּמה נכמרוּ רחמיו וכמה דאב לבּוֹ על צערה של המשפּחה, והייתי מוּכן לנשק ידיו ושפתיו בּרוֹב רגשוֹתי.

וּלאחר יוֹמַים, כּשסיפּר לי כּבוֹדוֹ שהלך בּעצמוֹ לבית האשה לראוֹת בּעיניו מעמד הבּית ולשמוֹע בּאזניו דברים מפוֹרטים מפּיה, הייתי מצפּה וּממתין בּחרדה מה יאמר כּבוֹדוֹ על הבּת. ולבּי היה בּזה הענין כּתלוּי בּשׂערה. אבל מדבריו הבנתי שלא ראה את הבּת (שנעדרה בּאוֹתה שעה מן הבּית), ונחה דעתי עלי כּאילוּ נגוֹלה אבן כּבדה מעלי. ואם כּי לא ידעתי טעם בּרוּר על מה חרד לבּי כּל כּך – הרבּה טעמים לא בּרוּרים הכבּידוּ עלי אַכפם. משל לאביוֹן, שמצא מטמוֹן גדוֹל והוא שמוּר עמוֹ, שכּל מי שמבּיט אפילוּ לתוּמוֹ בּפני אוֹתוֹ אביוֹן אוֹ מסיח דברים עמוֹ גוֹרם לוֹ צער ויראה שמא נוֹדע הדבר והקיץ הקץ על מציאתוֹ. ועוֹד כּמה חששוֹת הכבּידוּ עלי רעתם, שאין בּיכלתי לפרטם.

ועתה אוֹדיעה נא לחסדוֹ שוֹרש דבר אחר והוּא, שמעֵת שנמשך לבּי אחר זה הענין נכסוֹף נכספתי לדעת מה מזלה של הבּתוּלה. אם מזלי היא – החרשתי ושקטתי, ואם לאו – ודאי וּודאי שעלי להסיח דעתי ממנה ולחזוֹר למַעניתי, לתוֹרתי וּמשנתי. וכן גמרתי אוֹמר והלכתי אל המקוּבּל ר' אבּא גאוֹן. והוּא, מכּיון שהכּיר וידע שכּונתי לשם שמים, שרוֹצה אני לישב וללמוֹד בּישוּב־הדעת, ערך שאלת חלוֹם פּעמַים, ואחר כּך הוֹדיעני קוֹשט דבר אמת, שהנערה בּת־זוּג היא לי. וכן הוֹסיף ואמר לי: מכּאן וּלהבּא, עד שתבוֹא השעה הטוֹבה, חילך לאוֹרייתא. ואני כּן נהגתי וכן פּעלתי כּל הימים.

אחר הדברים האלה הזמינני משה, עליו השלוֹם, שאבקר פּעם אחת בּביתם. בּני הבּית – אמר – ישׂמחוּ הרבּה לראוֹתך וּבפרט אמי. ודאי לא סירבתי, כּשיצאנוּ מן הישיבה מבּעוֹד יוֹם עלינוּ אל בּיתוֹ.

תלא ידע להעלוֹת על גליוֹן טיבוֹ של אוֹתוֹ בּיקוּר. אכן כּל הבּיקוּר אפשר ארך חצי שעה, אבל בּעיני גדוֹל היה כּמאוֹרע רב־עליליה. בּרם, מן הנמנע שאכתוֹב כּאן דברים כּהוָיתם, שכּן המיה רבּה והתבּלבּלוּת גדוֹלה נפלוּ עלי. זכוּרני פּעם בּשעת טיוּל בּסאראיבוֹ נפלתי בּמי נהר רבּים וּמכּיון שאיני יוֹדע לשׂחוֹת, הייתי כּמפרכּס בּידי וּברגלי וּבכל גוּפי בּימים הרבּים להציל עצמי. משהוּ בּדוֹמה לכך הייתי מרגיש בּשעת אוֹתוֹ בּיקוּר. נתפעם לבּי בּרגשי, מהוּמה גדוֹלה בראשי ולא ידעתי נפשי.

וסַהדי בּמרוֹמים, אבּא עטרת ראשי, שמעוֹלם לא נהה לבּי אחר איזוֹ נערה מן הנערוֹת ולא שהוּ עיני בּאחת הבּנות, שידעתי “שהייה פּוֹסלת”. אבל זוֹ שָאנֵי, שפּעם ראשוֹנה שראיתיה – נמשכוּ אחריה כּל מַעינַי, ונתבּלבּלוּ כּל עניני ותהי היא ראש מאוַיי.

והאמת איני זוֹכר כּראוּי דברים שדיבּרתי אני בּשעת אוֹתוֹ בּיקוּר וּדברים שדיבּרוּ הם בּאזני וּביחוּד האֵם. אזכּוֹר דברים מקוּטעים בּלבד שאמרה לי האֵם, שזכוּת מצוה זוֹ שעשׂיתי תעמוֹד לי לעוֹלם, שהרי אני הגוֹרם, שיצאה המשפּחה מאפלה לאוֹרה, ואני שהגשתי כּוֹס תנחוּמים ללבּם שדוֹאב מדאגה ויגוֹן זה שלוֹש שנים. אבל אני הייתי שוֹמע ולא שוֹמע הדברים. כּאחד ששמיעתוֹ כּבדה מכּוֹח היין שמהמם ראשוֹ, כּן היתה שמיעתי קלוּשה ולא שמעתי ולא ראיתי דבר זוּלתה – זוּלת הנערה. וּבשעה שישבה ליד אמה וּבשעה שקמה והגישה מתיקה וקהוה היתה בּעיני כּכרוּב שירד ממרוֹמים לעשׂוֹת לעיני אוֹתוֹת וּמוֹפתים. מוּפלא שבּמוּפלא נראה לי כּל דיוֹקנה. גוֹן פּניה, שכּהה הוּא בּמעט, נגלה לעיני בּאוֹר יקרוֹת, נעלה ממראה הזהב ונפלא מכּל מראה נשׂגב. גם אוֹר עיניה, עינים חוּמוֹת בּהירוֹת, כּאוֹר קוֹדש יהל וכל רוֹאהוּ יתן שבח לבּוֹרא. ועיגוּל פּניה כּסהר מלא וּצחוֹק קל שבּשׂפתוֹתיה כּמוֹ יפזר נדבוֹת ויקח לבבוֹת וכל מראיתה צניעוּת נאה לאמיתה. ואף היא דיבּרה כּמה דברים בּאוֹתה שעה. מכּל דבריה אזכּוֹר שאמרה על כּבוֹדוֹ, שהיה בּעיניה וּבעיני כּל המשפּחה כּמלאך מוֹשיע. ועלי אמרה, אין פּלא, שאני הייתי הגוֹרם לישוּעה, שמעשׂה אבוֹת יעשׂוּ בּנים (כּך אמרה בּלשוֹן הקוֹדש). ואשׂמח ואדע שדיבּוּרה נאה כּבת תלמיד־חכם.

וּמאחר אוֹתוֹ בּיקוּר ואילך היינוּ מתרוֹעעים אני וּמשה, עליו השלוֹם, והיינוּ בּאים פּעמַים אוֹ שלוֹש בּשבוּע לעת ערבּיִם ולוֹמדים יחד. לרוֹב קבענוּ את לימוּדנוּ בּבּית, פּירוּש המשניוֹת להרמבּ"ם. לאחר הלימוּד היינוּ יוֹשבים בּמוֹשב המשפּחה וּמספּרים בּעניני דיוֹמא. אז הייתי שׂשׂ ושׂמח בּסתר לבּי, שהייתי רוֹאה דמוּתה, שוֹמע קוֹלה וּמקשיב לשׂיחה והייתי משוּל בּאוֹתה שעה למי שאוֹכל סעוּדה גדוֹלה, שתספּיק לוֹ לצוּם שנים־שלוֹשה ימים. ועכשיו שהייתי מקוֹרב לבּית וראיתי ונוֹכחתי שהיא בּוֹגרת וּגדוֹלה ממני כּמעט שנתים, לא ראיתי בּזה שוּם פּגָם בּשבילי, שהייתי בּבטחוֹן שהיא מזלי.

בּאוֹתם הימים הכּרתי כּל טיבם של בּני המשפּחה ונגלוּ לעיני מידוֹת וּמעלות שבּבית תלמיד־חכם, אף שלדאבת לב נעדר מבּיתוֹ ולא נוֹדעה אחריתוֹ. האֵם, בּוּסה לינדה, חסוּדה ותמה. קוֹלה לא נשמע בּבּית. דיבּוּרה בּלחש ושׂיחתה בּנחת. תדיר טרוּדה בּמלאכה, צוֹפיה הליכוֹת בּיתה. וכל מנהגה כּפוֹעלת שׂכירה, שאסוּרה לה שׂיחה יתירה. רק פּעמים מספּר השמיעה לאזני דברי תוֹדה וּברכה, שזכתה בּחבר טוֹב למשה. בּרי לה – אמרה – שתהא משׂכּוּרתי שלמה מאת ה', שאני ממלא למשה בּמקצת חסרוֹן אביו. זוּלת זאת לעתים רחוֹקוֹת שמעתי קוֹלה. אבל בּכל פּעם שבּאתי עם משה, מיד נזדרזה והביאה לנוּ קהוה וּפירוֹת וּמשקה קר. ואני הייתי חוֹשב בּלבּי, שכּבר החלה משׂכּוּרתי מאת ה', שאני זוֹכה לשׂאת עיני בּלי פּחד על אסתר ולראוֹת בּאוֹר פּניה וזיו עיניה.

עד מהרה הכּרתי שגם אסתר לב מבין לה, רוּח נכוֹנה בּקרבּה וכל עצמה כּלוּלת מידוֹת נאוֹת. מדרך דיבּוּרה ניכּר שבת תלמיד־חכם היא, שדברי רז"ל שגוּרים בּפיה, שוֹאלת כּהלכה ועוֹנה, וחן וחסד בּלשוֹנה. מה נעמוּ דברי תוֹרה בּפי נערה! רשוּמה עמי שׂיחה ראשוֹנה, שסחה עמי בּדברי תוֹרה, על אוֹדוֹת תלמיד־חכם אחד שהיה שכנם. אוֹתוֹ תלמיד־חכם נהג קפּדנוּת ודיבּר דברים קשים עם אחד השכנים וגרם לוֹ בּוּשה רבּה. תמהה אסתר ואמרה: הא כּיצד? אף על פּי שהדין היה עמוֹ לא נאה כּך לתלמיד־חכם. אין דוֹמה תלמיד־חכם לאדם סתם. זכוּרה אני, שאבּא היה אוֹמר, מה טעם שהקדוֹש־בּרוּך־הוּא מדקדק עם צדיקים כּחוּט השׂערה? והלא איפּכא מסתבּרא? אלא שהצדיק דוֹמה למלבּוּש משי לבן של יוֹם טוֹב, שאם נוֹפל בּוֹ אפילוּ כּתם אחד נפסל המלבּוּש ושוּב אינוֹ ראוּי להיוֹת בּגד לחג. אבל סתם אדם הרי הוא כּבגד חוֹל, שכּתם אחד אינוֹ פּוסלוֹ שיהיה מלבּוּש יוֹם יוֹם.

הסכּמתי לה שהבּיאוּר נאה ויאה ושיבּחתי טעמה שזכרוֹנה חזק עמה. אבל נמנעתי מדבּר בּענין זה שמא יתעוֹרר צערה ויגוֹנה על אביה.

אבל פּעם אחרת, לאחר זמן, נתגלגלה בּפינוּ שוּב שׂיחה של תוֹרה. אז אמרה: לוּ אבּא היה עמנוּ ודאי היה מלמדני תוֹרה, שכּן בּילדוּתי התחיל ללמדני קריאה וּכתיבה, אבל לא נסתייע הדבר עד שניטלטל פּעם אחר פּעם לשליחוּת. אמרתי לה: יהי רצוֹן ותבוֹא בּשׂוֹרה מאבּא – תשוּעת ה' כּהרף עין. נאנחה ואמרה: עדיין אין אנוּ עוֹקרים תקוה מלבּנוּ, אבל כּרוֹב הימים כּן ירבּה היגוֹן. ודוקא משוּם כּך נכספה נפשי להשקיע ראשי וּלהשכּיח עצמי בּענין שלוֹקח וּמוֹשך את הלב. אשרי הגברים, שהתוֹרה משׂבּיעה נפשם וּמחזקת רוּחם. אנוּ, מלאכוֹת־בּית שבּידנוּ, זה חלקנוּ מכּל עמלנוּ וזה לגבּי לימוּד תוֹרה כּמאכל עשׂבים לעוּמת מַעדני מלכים.

שׂיחוֹת ודיבּוּרים כּגוֹן אלוּ נזדמנוּ לעתים בּמוֹשב המשפּחה. אבל לאחר איזה חדשים נזדמנה בּינינוּ שׂיחה נכבּדה בּמהּותה וּמוּפלאה בּצוּרתה. שׂיחה זוֹ שרשוּמה עמי בּקוּנטרסי – אני מעתיקה להלן מלה בּמלה.

הרבּה פּעמים הייתי מהרהר, שמא אין לבּה משוּך כּלל אחרי, שהיא גדוֹלה וּמבוּגרה ממני ואין נפשה לעוּל־ימים כּמוֹני. וזוּלת זאת הייתי נבוֹך תמיד, עד מתי אסתיר סוֹדי, וכיצד אגיע לגלוֹת סוֹדי לכבוֹדוֹ. וּבאוֹתה שׂיחה נתבּררוּ ונתלבּנוּ לי כּמה דברים בּבת אחת.

יוֹם אחד בּאתי בּשעת ערבּיִם מוּקדמת ולא היה משה בּבּית. גם האֵם וגם אסתר לא נראוּ לפני. אמר לי האח הקטן, שהם בּגג, בּקוֹמה שלישית. עליתי שמה וּמצאתי את האֵם והבּת, שעוֹסקוֹת בעשׂית איטריוֹת וּפתוֹתים וּפוֹרשׂוֹת אוֹתם להתיבּש בּשמש. שׂמחו לבוֹאי ואמרוּ שאמתין, שודאי משה יבוֹא בּמהרה. פּינו לי מקוֹם בּאצטבּא בּמקוֹם צל. בּיני וּביני פּנתה אמה והלכה למלאכתה. ואסתר ערכה הפּתוֹתים וסידרתם בּסדינים. אוֹר ערבּיִם זוֹהר על גגוֹת ועל כּיפּוֹת, על הרים וגבעוֹת. וּפאתי שמים רחבוּ מאד, כּמוֹ השׂתרעוּ ונמתחוּ המידוֹת. היוּ נמשכוֹת רוּחוֹת קלוֹת וּנעימוֹת והיוּ מחיוֹת הנשמוֹת. הדוּר נאה זיו העולם וזיווֹ נוֹגה על כּל מראה שדי מקטנם ועד גדוֹלם. ישבה אסתר לפוּש ממלאכתה על שרפרף למוּלי. נחוּ עליה מבּטי ואמרתי להסתיר פּני כּי קטוֹנתי בּעיני מהבּיט אל מראה. מוּל השמש, שנטה ימה, נגה אוֹר גדוֹל בּפניה. מיוֹם דעתי עצמי לא ידעתי שעד כּך יוּכלוּ פּני ילוּדת־אשה להתעלוֹת בּטהרה וּבקדוּשה.

פּתחה ואמרה, שהיוֹם שמעה קוֹלוֹת גדוֹלים עוֹלים מן הישיבה עד שנבהלה לשמעם ושאלה: מה היתה הסיבּה?

אמרתי לה: לא כּלוּם. רק שהיתה הסוּגיה קשה ונתלהבנוּ בּפלפּוּל וזה ודאי גרם לה בּלבּוּל. חזרה ואמרה לי: כּל אימת שאני שוֹמעת קוֹל תוֹרה שלכם בּוֹקע ועוֹלה מן הישיבה חוֹדר ויוֹרד עצבוֹן בּלבּי.

תמהתי ואמרתי לה: מַאי טעמא?

אמרה, שאין חלק בּתוֹרה לעלמה.

אמרתי לה: כּלוּם עד כּדי כּך היא מצטערת?

אמרה: הן, מחמת שהעלמה רוֹאה עצמה כּעניה עוֹמדת בּפתח, שאין לה זכוּת ליהנוֹת משוּלחן גבוֹה של גבירים.

מיד עניתי לה: אין לעלמה נאה כּמוֹה להתעצב על כּך בּלבּה, שכּן מהר ודאי יבוֹא מזלה ויהיה לה שוּלחן גבוֹה משלה.

אף היא ענתה לי מיד: לא בּמהרה יבֹוא מזלה, מי יוֹדע בּכלל אם יעוּד מזל לה.

חשבתי שמחמת שקצרה ידם לתת נדן לחתן משוּם כּך סוֹברת היא שמזלה רחוֹק. אמרתי לה לשוֹן רמיזה: היד ה' תקצר? הן הוּא, יתבּרך, ממציא יש מאין.

צחקה ואמרה: חן חן לך, שאתה מבקש לאמץ לבּי בּבטחוֹן בּבּוֹרא. מכּאן רוֹאה אני, שאף שאתה צעיר לימים לב נבוֹן לך להשקיט לב דוֹאג. בּרם אין דאגתי מפּני חוֹסר יכלתנוּ, דאגה אחרת לי.

אמרתי לה: אילוּ הייתי יוֹדע טיבה של אוֹתה דאגה אפשר הייתי מוֹצא, שאף היא אינה דאגה. אלא שמא סוֹד הוּא עמך ולא נאה לאדם לדרוֹש בּדבר שהוּא סוֹד.

אמרה לי: לאו, לא סוֹד עמדי. אבל כּעין חידה הוּא עניני. ואני יוֹדעת החידה ואיני יוֹדעת פּתרוֹנה. משל לקוּפסה סגוּרה שיש בּידי, קוּפסה נאה ויקרה, אלא שהיא נעוּלה. ואיני יוֹדעת: אפשר שבּתוֹך זוֹ הקוּפסה גזר־דין קשה כּתוּב עלי ואפשר חמדה גנוּזה מוּכנה בּשבילי.

נקטתי גם אני לשוֹן זהירה וּסתוּמה ועניתי לה: כּלוּם יתכן, שתשב וּתצפּה לאוֹרך ימים בּבטלה? מכּיון שבּסוֹפוֹ של דבר הכרח יש לפתוֹח הקוּפסה, מוּטב שתפתח אוֹתה מיד. אם גזירה קשה חלילה שמוּרה בּתוֹכה, יש לבקש רחמים בּמרוֹמים לשנות הגזירה ואם בּרכה וטוֹבה בּה, הרי יפה שעה אחת קוֹדם.

– בּרוּך טעמך, יהוּדה חי, – אמרה לי בּסבר פּנים יפוֹת – הרבּה צדק עמך. אלא שפּתיחת הקוּפסה אינה בּרשוּתי. ואפילוּ אם היה המפתח בּידי לא הייתי פּוֹתחה מחשש שמא אקלקל בּמקוֹם לתקן. משל לאדם שמקדים לקטוֹף וּלאכוֹל פּרי בּוֹסר שמקהה השינים.

הרהרתי בדבריה וחזרתי ושאלתי: אבל, לפחוֹת יוֹדעת היא מי הוּא שבּידוֹ המפתח?

אף היא הרהרה מעט ואמרה: כּן, אחא, ידעתיו. קרוֹב הוּא לי מאד. אבל איני יודעת מתי רצוֹנוֹ לפתוֹח ואם בּכלל יש בּרצוֹנוֹ לפתוֹח. וזוֹ היא דאגתי וזה עצם עצבוֹני: להקדים בּפתיחה אני יראה, שמא אקפּח עצמי, שבּיני־בּיני ירחק בּעל המפתח, יחלוֹף וילך לוֹ.

בּאוֹתה שעה כּל עצמוֹתי נתרגשוּ בּקרבּי וּכהוֹלם פּעם לבּי, כּמעט שהייתי אוֹמר לה רצוֹני בּגלוּי. אבל משראיתי פּקחוּת וּנעימוּת שבּדבריה הבלגתי על עצמי להמשיך בּדרך שנקטה היא, שלא לאמוֹר כּלוּם בּגלוּי ולאמוֹר הכּל בּכיסוּי, להאיר הלבבוֹת בּלא להבעיר להבוֹת.

התאפּקתי ואמרתי בּשלוה:

– אם טוֹב ורצוּי בּעיניה הרי מוּכן וּמזוּמן לעזוֹר לה בּענין זוֹ הקוּפסה. יוֹם יוֹם יכוֹלה היא לבקש ממני שאעשׂה מה שתמצא שצריך לעשׂוֹת בּענין זה. וּפקוּדתה תשמוֹר רוּחי.

אוֹתוֹ רגע כּל כּוּלה היתה מקשיבה וּמאזינה לכל מלה ומלה שדיבּרתי ואוֹר שבעתים נגה על פּניה.

– הרבּה הרבּה תוֹדוֹת לך על טוּב רצוֹנך – אמרה, אלא רצוֹנה ההיפך מזה. שלא אתן דעתי יוֹם יוֹם בּענינה. חלילה לה שתבטל אוֹתי אף רגע מתוֹרה ולימוּדים, אלא די לה שהבטחתי לה, שיכוֹלה היא, בּעת שתראה הכרח, לבקש עזרתי.

עוֹדנוּ מדבּרים על הגג ועל ראשינוּ פּרוּשׂ אוֹר־ערבּיִם חכלילי וּסביבנוּ, על גגוֹת אחרים, יוֹשבים אנשים ואין שוֹמעים קוֹל דברינוּ זוּלתי מראה־סתם, כּמראה שאנוּ רוֹאים בּדבּרם בּמוֹשבם. בּאוֹתה שעה עלוּ וּבאוּ משה ואמוֹ. שתינוּ קהוה וירדנוּ לתפילת מנחה.

אבל אוֹתה שׂיחת רמזים, שדיברנוּ בּינינוּ בּאה כּשמן הטוֹב בּעצמוֹתי וּכמים קרים לנפש צמאה. ממנה הכּרתי כּכל הראוּי חכמתה וּבינתה, טיבה וטעמה. שׂמחה גדוֹלה מילאה לבּי. ראיתי עצמי בּדוֹמה לאדם שהיה שרוּי בּדאגה וּבמבוּכה מחמת שנתבּע למשפּט סבּוּך וּמוּקשה ויצא זכּאי בּדינוֹ. הסתוּמוֹת נעשׂוּ בּרוּרוֹת, והמסוּפּקוֹת – מחוּוָרוֹת. מאז שלותַי ושקטתי. הרפּוּ ממני חזיוֹנוֹת וּמבוּכוֹת וּדאגוֹת סבוּכוֹת, שהיוּ תוֹקפים אותי ימים וחדשים. כּשהייתי בּא לפעמים עם משה לא דיברנוּ בּינינוּ אלא שׂיחה קלה. וּבראִית עינים, שהיא חזקה מדבר שׂפתים, היתה מתחזקת וּמתקיימת הבטחה סתוּמה שבּינינוּ. וסַהדי בּמרוֹמים, שנתגבּר מאז חשקי בּתוֹרה וּבלימוּדים כּמה וכמה מוֹנים כּאילוּ הייתי לוֹמד בּשבילי וּבשבילה, כּלוֹמר מחפץ כּפוּל, שלי ושלה.

כּך חלפוּ אוֹתם ימוֹת הקיץ ועברוּ רוֹב ימוֹת החוֹרף, עד שנפל משה למשכּב בּשעת הגזירה הקשה, חלי־מעים, שפּרץ בּירוּשלים. ולא ארכוּ ימי מחלתוֹ שני שבוּעוֹת עד שנפל גם הוּא בּחללים.

ודאי זכוּר אבּא מרי, צערי ויגוֹני בּימים ההם. וכמה טרחנוּ ויגענוּ להעלוֹת ארוּכה לחָליוֹ וכמה תרוּפוֹת שלחנוּ ולא העלוּ גהה לוֹ. בּימי המחלה, הם עצמם לא נתנוּ לי שאשב על יד מיטתוֹ. הייתי שוֹהה שעה קלה מעוּמד והייתי מנחמם וּמשקיטם בּאמוּנה וּבלב תמים, שהיה בּטחוֹני גדוֹל שלא יגזרוּ מהשמים שבר על שבר על זוֹ המשפּחה. בּרם, הצוּר תמים פּעלוֹ כּי כּל דרכיו משפּט.

ואין מן הצוֹרך שאספּר עכשיו מה רבּוֹת שׂבעה לה נפשי מרירוּת ועגמימוּת מאוֹתוֹ שבר גדוֹל ואיני מזכּיר אלוּ הדברים אלא מרוֹב השתוֹממוּת שלא כּרעתי נפלתי תחתי מפּני זה השבר. שכּן רע ומר היה חלקי מחלק המשפּחה עצמה, שהם היוּ אבלים וּבוֹכים בּפרהסיה ואני בּחשאי. הכּל בּחשאי, גם הצער גם הבּכי, ואפילוּ הדיבּוּר נמנע ממני. למי אדבּר וּמה אדבּר ואיככה אדבּר. פּלאוֹת הבּוֹרא יתבּרך, איכה ישׂא לב אדם הררי יגוֹן ולא יתפּלָץ!

אבל, כּאמוּר, עוֹזב אני עכשיו כּל הכּליוֹנוֹת והמחשבוֹת, שסַבּוּני גם סבבוּני בּימים ההם, וכן לא אאריך למַעניתי ולא אזכּיר היאך עמדנוּ בּכמה מקרים דמוּמים ועגוּמים, נאנקים ונדכּאים – ואין מלה בּלשוֹננוּ. ואני מעלה עכשיו על הגליוֹן רק מעמד אחד. שבוּעים אוֹ שלוֹשה, אחרי שקמּו מ"שבעה", הלכתי, בּפּעם הראשוֹנה לאחר ימי האבל, להביא להם סך ממוֹן שנתן לי כּבוֹדוֹ, ואני הוֹספתי קמעה משלי.

כשנכנסתי לחצר, לבּי אמר לי שמר כּלענה יהיה אוֹתוֹ מעמד, כּשאבוֹא בּפעם ראשונה לבּית וּמשה איננּו שיקבּל פּני וישב עמי. אבל מה אעשׂה ואין מפלט מזוֹ השעה המרה. כּשנכנסתי לחדר, ישבה אמה על מלאכתה ליד המפתן. ואסתר עמדה בּפנים החדר וגבּה לפּתח. כּשהפכה את פּניה וראַתני – נתחלחלה מאד. צעדה כּמה צעדים לאטה ורגליה כּוֹשלוֹת. כּהרף עין הרכּינה ראשה כּאילוּ מהלוּמה חזקה ירדה על ערפּה, כּרעה תחתיה ונפלה. מבוֹהלים־חרדים קרבנוּ אליה, אמה ואחיה הקטן ואני, וראינוּ שפּניה חיורים כּפני מת. אבל אמה נתחזקה כּלביאה, וּבלא רעש ושאוֹן השכּיבתה על מצעה, מיד זרקה על פּניה מים צוֹננים ושפשפה פּניה וחזה בּשכר חריף. השקתה אוֹתה מעט קהוה בּעל כּרחה, ואחר רגע פּקחה עיניה ואמרה חרש: אל תיראוּ. הוּטב לי. הוּקל לי.

ישבתי לידה עד שהתישרה וישבה נשענה על מצעה. הגשתי לה שיקוּי שעשׂתה אמה. כּל אוֹתה שעה ישבתי סמוּך לה והייתי משקיט אוֹתה כּפי הדברים ששׂם ה' בּלשוֹני. וּכשראיתי שנתחזקה ושבה אליה רוּחה ואמה נתעסקה בּמלאכתה לחשתי ואמרתי לה: דברים יש בּפי שרוֹצה אני לאמרם לך עכשיו, אף על פּי שלפני שעה לא עלה על דעתי שאוֹמרם לך. אבל פּחד פּתאוֹם, שנפל בּשעה זוֹ עלי, הוּא שדוֹחף הדברים מפּי. משל לאחד שנאלמה לשוֹנוֹ ממחלה, משרוֹאה מראה מבהיל וּמפחיד יש ויפתח פּיו וידבּר. אף אני כּך. אפשר לא יהיוּ דברי נאים וּמשוּפּרים כּראוּי, אך כּנים ואמיתים המה.

– דבּר, דבּר, יהוּדה חי, שוֹמעת אנכי.

כּשיצאה אמה למלאכתה אמרתי לה: רצוֹני להגיד לך: אם רצוֹנך בּכך, תחשביני מהיוֹם לאח וּלחתן לך. אמת, שעדיין צעיר אני ואין בּחירתי בּרשוּתי, אבל מוֹסר אני לך דיבּוּרי, שבּעזר ה' אשמוֹר לך הבטחתי בּאמוּנה. וּכשם שאני שוֹמר הבטחתי בּענין אוֹתה שׂיחה סתוּמה שבּינינוּ, כּך אשמוֹר הבטחתי זוֹ עד בּוֹא היוֹם.

מבּט שהבּיטה בּפנַי בּאוֹתוֹ רגע אין מָשלוֹ עלי אדמוֹת. רחמי כּל העוֹלם נתגלוּ בּוֹ. אפשר אדם שטוֹבע בּים וראה עצמוֹ משוּי על ידי אדם אחד ישׂא עינוֹ ויבּיט כּכה אל מוֹשיעוֹ. ואפשר אוֹר הגנוּז דוֹמה לאוֹר שזרח מעיניה. בּתחילה כּמוֹ נאלמוּ דברים מפּיה. רק אחזה בּידי וּלחָצתה מתוֹך הוֹדיה. אבל חשתי וראיתי שמבליגה היא בּתוֹקף על עצמה ועוֹצרת בּעד דמעת עינה. אחר רגע חזרה ודיבּרה. בּנחת דיבּרה, כּאילוּ היתה מעתיקה ועוֹקרה הדברים מעוֹמק לבּה: אוֹדה לה' עתה, שהוּא הכּה וירפּאני. עתה ידעתי: חלף כּי לקח את אבי ואת אחי מעמי, נתן אוֹתך לי. כּך גזר רצוֹנוֹ. רב לי בּזה. לשילוּמים וניחוּמים טוֹבים מאלה לא ציפּיתי. אמרת צעיר אתה. אבל גדוֹל אתה ממני. קטוֹנתי אני בּפניך. אתה גאלתני ממות, אילמלא אתה לא חפצתי חיים. בּשבילי לא חפצתי חיים. בּשביל אמי הייתי נשארת כּאן, אבל כּמתה בּחיים הייתי נשארת. כּל ימי, עד נשמת אפּי אחרוֹנה, אשמוֹר רצוֹנך. כּדבר מלך ואב וּבעל אשמוֹר דברך. את אדרתך וּמַטך אשׂא אחריך בּכל אשר תלך. אחריך אעלה בּמעלה־דרכּך, בטחוֹני גדוֹל בּבּוֹרא שדרכּך תהיה בּמעלוֹת. מחיל אל חיל תלך, ממעלָה למעלָה.

ושוּב נשתתקה רגע ארוֹך ואחר שבה ואמרה: רק קוֹץ אחד כּרוּך בּעטרת שוֹשנים שעל ראשי. ידאב לבּי, שמא אביך ואמך יִטפּלוּ עלי אשמה – שאני משכתיך אחרי בּעוֹד אתה צעיר לימים. ואני, אלוֹהים יוֹדע, ואתה יוֹדע, כּמה נלחמתי בּעצמי וצפנתי דברי בּחוּבּי, שלא אגלה לך מה שבּלבּי עד שיבוֹא הדבר בּעתוֹ. אבל הנה לא עלתה לי.

מיד אמרתי לה, על זאת אל ידאב לבּה. בּבוֹא העת אני אעמוֹד לפני אבּא מרי ואוֹציא משפּטה לאוֹר.

וגמרנוּ אוֹמר, שבּשנת האֵבל ודאי חוֹבה עלינוּ לשמוֹר סוֹדנוּ בּתכלית. וכן מן הנמנע שאסוּר אליהם כּלפנים, אלא אבוֹא רק לעת מצוֹא. ויהא עלינוּ להסתפּק שנראה עצמנוּ מפּעם לפעם בּעד החלוֹן בּצנעה וּבהסתר דבר.

וכן שמרנוּ דברנוּ. ואין מן הצוֹרך שאספּר בּארוּכּה כּיצד עברה עלינוּ שנה ארוּכּה ואנוּ הוֹלכים קרוֹבים־רחוֹקים, מסתתרים וּמתגבּרים, מתאבּקים וּמתאפּקים, וכּיצד היה שׂיחנוּ בּביתה בּשעה שנפגשנוּ פּעמַים אוֹ שלוֹש בּחוֹדש, שאין הכרח להאריך בּזה, ודי לחכּימא בּרמיזה.

ואחרי תוֹם שנת האֵבל (זה כּמשלוֹשה חדשים) בּעוֹדני נוֹתן לבּי כּיצד אגלה אזני כּבוֹדוֹ וּבאיזה אוֹפן וּבאיזוֹ דרך אערוֹך שׂיחי לפניו, הוֹדיענוּ פּתאוֹם כּבוֹדוֹ על איגרתוֹ של השׂר חיים.

ועתה אשׂים קנצי למלין. הנה גיליתי לבּי לפני אבי ורבּי. לא חסתי על כּבוֹדי ולא הסתרתי דבר מסוֹדי, התגבּרתי על רגש הבּוּשה ודיבּרתי בּמצח נחוּשה. שכּן אני בּעל הדין ואני עצמי בּמקוֹם עדים. ואיתמר: הוֹדאת בּעל דין כּמאה עדים. וּבוֹחן כּליוֹת ולב יוֹדע שלא פּגמתי חלילה בּמצוה וּבתוֹרה ונזהרתי בּקלה כּבחמוּרה. וגם כּמה פּעמים, בּתחילת הימים, ניסיתי לכבּוֹת האוֹרה ואפילוּ אם אשב בּמחשכּים. אבל משעה ששמעתי דברוֹ של ר' אבּא גאוֹן נתחזק הבּטחוֹן בּלבּי שמן השמים נוֹעדה לי. וּכשראיתיה אוֹתה שעה בּיגוֹנה והיא בּסכּנה, נזדעזעתי כּוּלי ואזרתי חילי כּאחד שעוֹמד בּפני פּיקוּח נפש, ונשכּח מלבּי עוֹלם וּמלוֹאוֹ ושכחתי אוֹתה שעה שאין אני בּרשוּתי והבטחתי לה הבטחה ניצחת. ועתה היתכן אחת מני אלף שאסַלף דברי ואחלל נדרי ואחטא ליוֹצרי?

בּידי אבּא מרי אמסוֹר דיני, ורוּחי בּידי קוֹני.

הלא כּה דברי החוֹתם

בּלב נשבּר ונדכּה,

וּלרחמי שמים מחכּה,

עבד אל־חי

יהוּדה חי.

גמר האב לקרוֹא הדפּים, הניחם מידוֹ ונשׂא עיניו אל ההרים שנראים מבּעד לחלוֹן. שעה ארוּכּה ישב כּך, הדלת נעוּלה עליו ודוּמיה סביביו, אילוּ ראהוּ מי שהוּא בּכך היה חוֹשב שרוֹאוֹת עיניו בּהרים מחזוֹת מוּפלאים, שכּן כּל אוֹתה שעה לא הניע ראשוֹ ולא הסיר מבּטוֹ ממוּלוֹ.

אחר כּך קם, שׂם את הכּתב בּארגז, יצא לאכסדרה וסח עם בּני הבּית כּדרכּוֹ וּמראה פּניו כּתמוֹל שלשוֹם.

כּשבא יהוּדה חי קראוֹ האב לחדר, פּתח ואמר לוֹ בּסבר פּנים טוֹבוֹת:

– בּרוּך תהיה, בּני, שכּתבת בּשׂפת אמת בּגלוּי כּל מה שהיה סמוּי. שׂפת אמת תכּוֹן לעד. אני איני שת עליך חטאת ואיני מגנה ואיני פּוֹסל רגש רחמים ורגש אהבה שבּלבּך. אלא שרצוֹנוֹ של השׂר מכבּיד וּמחמיר הענין. על כּך דעתי נבוֹכה. לפיכך לא אקבּע דעתי בּענין על רגל אחת. לא בּחפּזוֹן יִכּוֹן דבר זה. ימים ידבּרוּ. לעת עתה מן ההכרח שאמצא איזֹו אמתלא לדחיה ואכתוֹב לשׂר סיבּת הדחיה. ועד שתבוֹא התשוּבה אפשר יֵערה עלינוּ רוּח ממרוֹם והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם. בּרוּר, שענין זה יארך כּחוֹדש ימים עד שיגיע מכתבי לשׂר ועד שתבוֹא תשוּבת השׂר אלינוּ. ואתה, בּני, אל תהגה בּמסתרים ואל יִכלה לבּך מציפּיה, המתן בּשלוה וּבטחוֹן, שהרבּה פּתחים למקוֹם.

כּך אָמר לבנוֹ להוֹכיח לוֹ, שאין הוּא חוֹלק עליו וּלהשקיט לבּוֹ עד שתבוֹא התשוּבה, אבל לשׂר כּתב מה שהחליט בּנפשוֹ לכתוֹב.

יוּבן מאליו, שכּל אוֹתם הימים היוּ גם הבּן וגם האב מצפּים בּכליוֹן עינים לתשוּבת השׂר והיוּ מראים עצמם שלוים לפּנים וּבאמת היוּ להם הימים לשנים.

בּרם למרבּית שׂמחתם והשתוֹממוּתם הגיעה תשוּבת השׂר עד מהרה. לאחר שבעה־עשׂר יוֹם הביא שליח־פּרש מיוּחד של השׂר איגרת התשוּבה לח"ר שלמה, וכל בּני הבּית מחכּים וּמשתוֹקקים לשמוֹע דברי המכתב בּקוֹצר־רוּח. וּכרינת פּלגי מים אשר לגשמי בּרכה כּן נשמעוּ דברי האיגרת לאזני כּל בּני הבּית. והכּל היוּ מצפּים ליהוּדה חי, שיבוֹא בּעת הצהרים. משבּא יהוּדה חי ראה פּני הכּל מאירים וצוֹהלים. מיד נתן לוֹ אביו האיגרת בּידוֹ שיקראה בּעצמוֹ. וזה לשוֹן המכתב כּתוּב בּעצם ידי השׂר:

"שפע שלוֹמוֹת, שׂמחוֹת וּנעימוֹת לכ' הרב המוּפלא וּכבוֹד ה' מלא, נקי כּפּים וּבר לבב, אמרי פּיו כּמשקל זהב, אהוּב לשמים ולבּריוֹת, הלא הוּא אהוּבי ורעי

כּה"ר ר' שלמה אלקלעי.

ידידי כּאח לי!

יקרת ידוֹ קיבּלתי וּצרוּפה לה פּרשת הבּן כּפי שמסָרה וּכתָבה יהוּדה חי בּעצם ידוֹ (והריני מחזיר הכּתב כּחפצוֹ) ולא ידע איש דבר מכּל הכּתוּב. וּתשוּאוֹת חן חן על אשר שלח כּתב הבּן עצמוֹ והוּא כּמסיח לפי תוּמוֹ ‘וַיגל [יהוּדה] את מסַך יהוּדה’. וּמה נמלצוּ לחכּי אמרוֹת הבּן, אמרוֹת צרוּפוֹת, ממעי יהוּדה יצאוּ. דברים שבּלב נכנסים ללב.

וּבכַלוֹתי לקרוֹא כּל הדברים וארא ואדע: חסד ואמת בּם נפגשוּ. לב טהוֹר ולשוֹן צחה. מוּעט מחזיק מרוּבּה. לא חסר ולא יתר, והאריך בּמקוֹם שצריך, וּבענין שמוּבן מאליו, קיצר וּפסח עליו.

ואנכי חלילה לי שאהיה למכשוֹל בּדרך בּה יהוּדה יעלה. וחס לי שאטיל דוֹפי בּעלם טהוֹר וּמכלוֹל יוֹפי. וּמה אני וּמי אני כּי תצפּוּ לאמרי פּי? והן גלוּי נראה הדבר, שמאת ה' היתה זאת. וּלבעבוּר היוֹת לב העלם מלא רחמים ואָרחוֹ נעים ותמים, הקרה ה' לקראתוֹ בּת בּריתוֹ. ואשר טוֹב ויפה לפניכם ולפני יהוּדה חי, טוֹב ויפה לפני. הן אהבתי את יהוּדה חי כאּחד מבּנַי.

ואיש עצתוֹ יוֹדיענוּ. עצתי, שראוּי להחיש השעה הטוֹבה ולמה תאחרוּ אוֹתוֹ וה' הצליח דרכּוֹ? וגם בּקשתי שטוּחה לשלוֹח לי ידיעה בּמוּקדם מתי יִקבע למזל טוֹב היוֹם הטוֹב, יוֹם הכּלוּלוֹת. וסַהדי בּמרוֹמים, שאילמלא צערי ויגוֹני, אוֹתוֹת עווֹני בּדיוֹקני, הייתי אוֹזר מתני וּפוֹרש מכּל עניני לשבוּעוֹת שנַים־שלוֹשה והייתי עוֹלה להשתטח בּארץ יהוּדה ולשׂמוֹח עמכם בּשׂמחת יהוּדה. הן זה כּמה נפשי יוֹצאת וגעגוּעי הוֹמים בּלבבי להשתטח פּעם בּכּוֹתל המערבי, אוּלם עווֹנוֹתי ימנעוּני השׂג טוּבי.

אוּלם זה חפצי למצער, לשלוֹח לחתוּנה שליח מעמי. על כּן אבקש לשלוֹח לי ידיעה בּמוּקדם לעת החתוּנה.

ונא לשוֹן בּקשה יפרוֹשׂ שלוֹם מעמנוּ לכ' הרבּנית וּלכל בּני הבּית איש על שמו וּבפרט ליהוּדה מחוֹקקי, אשר אהבתי לוֹ כּלחם חוּקי הלא כּה דברי מוֹקירוֹ וּמכבּדוֹ בּכל מאוֹדוֹ הצעיר חיים פרחי"

משגמר יהוּדה חי לקרוֹא האיגרת – נשׂא עיניו אל אביו וּברוֹב התרגשוּתוֹ נאלם דוּמיה ואין מלה בּפיו. פּתח לוֹ האב לשוֹן חיבּה ואָמר לוֹ: שׂמַח בּחוּר בּילדוּתך וייטיבך לבּך בּימי בּחוּרוֹתיך.

התאוֹשש הבּן, נתקרב אל אביו וכפף עצמוֹ לנשק ידוֹ. זלגוּ עיניו דמעוֹת שׂמחה. קם אביו, נשק על ראשוֹ ואמר:

– בּעזר השם מחר בּערב נערוֹך האירוּסין וּבלא נדר, לאחר החוֹרף, בּחג השבוּעוֹת, תהיה, בּשעה טוֹבה, החתוּנה.

 

ד. בּדמשׂק    🔗

מפּקידה לפקידה, בּכל עת מצוֹא, נוֹכחוּ בּני בּית אלקלעי מה רבּה חיבּתוֹ של השׂר חיים למשפּחה וּבפרט ליהוּדה חי. וּבעת החתוּנה נגלתה חיבּתוֹ בּיתר שׂאת, שכּן ראוּ אשר לא ציפּוּ ולא פּיללוּ לראוֹת. מכּיון שהשׂר לא יכוֹל לשתף עצמוֹ בשׂמחת החתוּנה שלח את הגבירה, נוַת בּיתוֹ, סית שׂמחה ועמה בּנוֹ, הנער הקטן, צדוֹק.

בּערב חג השבוּעוֹת הגיעה הגבירה וּבנה לירוּשלים וּכבוּדה רבּה עמם. שלוֹשה פּרשים מלוים אוֹתם וּשלוֹשה גמלים נוֹשׂאים מנחה אחריהם. פּרקוּ המשׂא מן הגמל האחד והעלוּ מתוֹך עיטוּפים וחיתוּלים רבּים ספרים גדוֹלים כּרוּכים כּריכה הדוּרה, עדוּיים חיקוּקי זהב, י"ח כּרכים תלמוּד בּבלי בּדפוּס נאה מאיר עינים. וּממשׂא הגמל השני הוֹציאוּ חבילוֹת אריג, מרבדים ויריעוֹת פּסים מלאכת דמשׂק, תשוּרוֹת לחתן ולכּלה וּלשאר בּני הבּית. וּמן הגמל השלישי הוֹרידוּ מתוֹך ארגזים מעשׂה שׂבכה ארבּעה כּבשׂים גדוֹלים, שצמרם צחוֹר כּשלג והם מנוּמרים צבע אדוֹם כּמנהג בּני המזרח – דוֹרוֹן לזבחים. וּבעת החוּפּה, לאחר הקידוּשין, כּשקרבוּ החתן והכּלה לנשק ידי הגבירה, הגישה גם לכּלה וגם לחתן טבּעת זהב משוּבּצת יהלוֹם.

אמרוּ: שבעת ימי החתוּנה היו שבעת ימי שׂמחה לעדת ירוּשלים כּולה. יוֹם יוֹם היו מסיבים לסעוּדוֹת־בּהמוֹן תלמידי־חכמים, מקוֹרבים, ידידים ועניים – ברוב שׂשׂוֹן ושׂמחה. וימי אוֹתה חתוּנה היוּ זכוּרים בּקרב בּני העדה ימים רבּים.

לאחר החתוּנה נתן ח' יהוּדה חי כּל עצמוֹ לתוֹרה וּלתעוּדה. הוּא וחבר אַברכים־"מעיינים" עמוֹ, היוּ לוֹמדים יחד בּישיבה “אוֹר חיים” שנוֹסדה מתרוּמת השׂר חיים ונקראה על שמוֹ. וּמסיבּוֹת שׂמחה נערכוּ אוֹתה שנה שלאחר החתוּנה בּכל תקוּפה שסיימוּ החברים מסכת שלמה.

וח' יהוּדה חי, חביב ורצוּי בּעיני בּני העדה. גבוֹה, הדוּר־פּנים וּזקוּף־קוֹמה נראה בּין חבריו. וּמלבּוּש־תלמיד־חכם שלבש מעת החתוּנה כּדרך פּרחי־תלמידי־חכמים – גלימה כּחוּלה וּמצנפת שחוֹרה – יוֹסיפוּ לוֹ עתרת חן.

וקשרי החיבּה בּין משפּחת אלקלעי וּבין השׂר חיים היוּ מתחזקים והוֹלכים. מכתבים ודוֹרוֹנוֹת למשפּחה וּתרוּמוֹת כּסף לצרכי העדה היוּ מגיעים בּקביעוּת מידי השׂר לירוּשלים.

ימים רבּים היוּ חוֹשבים בּבית אלקלעי שחוֹבה על החתן והכּלה שיסעוּ לעכּוֹ להקבּיל פּני השׂר וּלקבּל בּרכתוֹ מפּיו. משהוֹדיעוּ רצוֹנם לשׂר, השיב להם הרבּה תוֹדוֹת וגילה להם שׂמחתוֹ כּי רבּה לחזוֹת בּנוֹעם פּניהם והוֹדיעם שיכתוֹב להם הזמן הרצוּי לנסיעה.

וּלאחר שנה לערך, בּראשית ימי הקיץ ש' תקע"ט, הגיעה הזמנתוֹ של השׂר, לאמוֹר: אם טוֹב ורצוּי בּעיני ח' יהוּדה ורעיתוֹ יבוֹאוּ נא דמַשׂקה לחתוּנת בּן אחיו הגדוֹל, שם ישהה השׂר חיים שני שבוּעוֹת ושם, בּעזרת ה', יבלוּ הימים בּטוֹב וּבנעימים.

והשׂר חיים שלח שנים מאנשיו להסיעם בּקלוּת וּבבטחוֹן לדמשׂק.

בּיוֹם ראשוֹן לשבוּע בּשלהי אייר יצאוּ יהוּדה חי ורעיתוֹ מירוּשלים והגיעוּ בּיוֹם ה' בּערב בּשלוֹם דמשׂקה.

בּשעה שדרכה רגלם על מפתן החצר הגדוֹלה, סמוּך לשקיעת החמה, ונגלתה לפניהם החצר הכּלוּלה מראוֹת הדר ותפארה, עמדוּ תחתיהם, כּאנשים העוֹמדים על מפתן ארמוֹן־מלכוּת וּמהססים להכּנס. עמדה אסתר על ידוֹ והבּיטה אף היא משתאה כּפליים גם למראה החצר גם למראה בּעלה שעמד דוּמם תחתיו.

אמר ח' יהוּדה לאזני אשתוֹ: חיי, שדוֹמה אני לאחד שרוֹאה פּתרוֹן לחלוֹם שלוֹ. ממש כּך, כּמעט ממש, ראיתי בּדמיוֹני כּששמעתי לפני כּמה שנים בּעכּוֹ, מפּי ר' דויד כּתרן, שסיפּר דברים רבּים על זוֹ החצר. כּך היא כּאשר דימיתיה, אלא שבּדמיוֹני ראיתיה בּכללוּתה ועכשיו רוֹאה אני פּרט פּרט לעצמוֹ.

עד שהם שוֹהים ועוֹמדים תחתיהם ירדוּ כּמה מבּני הבּית ממוֹשבם שבּשני ה"ליואנים"¹⁷ שבּחצר מזה ומזה. רבּים היוּ בּני המשפּחה, אנשים ונשים, בּחוּרים וּבחוּרוֹת, קטנים וּקטנוֹת, שקרבוּ אליהם וקידמוּ פּניהם בּשׂמחה וּבברכה. מכּל בּני הבּית הכּירוּ שני האוֹרחים רק את הגבירה שׂמחה ואת בּניה ואת ר' דויד כּתרן, שנראה פּתאוֹם לפניהם, והיוּ אלה ואלה שׂשׂים וּשׂמחים. מיד לקחה הגבירה את אסתר בּידה והוֹליכתה אל הספּה בּין הנשים. בּיני־בּיני נראה השׂר חיים שיצא מאחד החדרים. מיד פּתח זרוֹעוֹתיו והיה צוֹעד לקראת יהוּדה חי ואוֹמר: בּרוּך הבּא בּרוֹב חיבּה! ראוּ בּני הבּית שגדוֹלה השׂמחה בּפגישת שניהם כּפגישה שבּין אב וּבן. היה השׂר מחבּק וּמנשק את יהוּדה ואוֹמר: בּן פּוֹרת יוֹסף! בּן פּוֹרת יוֹסף! גדלת וגבהת ויפיפית מבּני־אדם. אשרי שזכיתי לראוֹתך בּחוּר תלמיד־חכם. ואל המסוּבּים פּנה ואמר: לפני שבע, שמוֹנה שנים, כּשראיתיו בּעכּוֹ היה נער רך ונעים, ועתה – בּלא עין הרע – כּארז בּלבנוֹן יִשׂגה.

ויהוּדה חי אוֹמר בּענוָה וּבצניעוּת: מה תהילה וּמה גבוּרה לצמח שצמח? הפּאר והגבוּרה – לאדמה, לשמש ולמים שהצמיחוּ הצמח. ואני מוֹדה לה' ששתלני בּגן פרחי. וּשׂפתי לא יִכלוּ מהוֹדוֹת לבוֹראי בּשמים וּלמיטיבי בּארץ.

משישבוּ למנוּחוֹת המשיך השׂר חיים דברוֹ וקירב את יתר אחיו להתוַדע לאוֹרח. אחיו השני, שלמה, גבה־קוֹמה וּרחב־כּתפים, שׂער זקנוֹ שחוֹר וגזוּז לנוֹי, תוי פּניו הדוּרים ועוֹז ואיל ניכּרים בּהם, ודמיוֹן לוֹ לשׂר חיים.

האח השלישי, נחמן, נמוּך משני אחיו. ואין תארוֹ ואין הדרוֹ כּיתר אחיו. אבל מידת תמימוּת־פּשטוּת גלוּיה בּפניו.

האח הרביעי, רפאל, נראה צעיר מאחיו הבּכוֹר, השׂר חיים, בּעשׂר שנים בּקירוּב, וקוֹמתוֹ בּינוֹנית. בּראִיה ראשוֹנה יחוּש בּוֹ הרוֹאה רוּח אצילוּת ושלוה עם חן וענוָה.

האח החמישי, משה, עדיין לא מלאה חתימת זקנוֹ אם כּי מראהוּ כּבן שלוֹשים. אף הוּא דוֹמה בּקלסתר פּניו לאחיו השׂר חיים וּשלמה.

לאחר סעוּדת ערבית היוּ בּני המשפּחוֹת יוֹשבים בּ"ליואן" הגדוֹל, גברים מזה וגבירוֹת מזה, מעלים עשן נרגילוֹת, לוֹגמים קהוה וטוֹעמים מטוּב דמשׂק. לאחר ששאל השׂר על ר' שלמה אבי יהוּדה, פּרט לפרט, על מעשׂיו ועל שלוֹמוֹ, היה שוֹאלוֹ על העם אשר בּציוֹן, על ענינים שוֹנים ועל המקוֹמוֹת הקדוֹשים ויהוּדה עוֹנה לוֹ דבר דבר לאשוּרוֹ. וּמתוֹך שהיוּ דבריו נאמרים בּטוּב טעם וּבמתינוּת, מהם בּלשוֹן הקוֹדש וּמהם בּלשוֹן ערבית, נתכּנסוּ קמעה קמעה כּל המסוּבּים בּקרבתוֹ והיוּ מקשיבים היאך הבּחוּר מספּר בּשבח ארץ־ישׂראל והמקוֹמוֹת הקדוֹשים בּהר ציוֹן וּבהר הזיתים וּבשאר מקוֹמוֹת. שם, בּארץ הקוֹדש – אמר ח' יהוּדה – מרגיש אדם מישׂראל דברי הכּתוּב: עבדוּ את ה' בּיראה וגילוּ בּרעדה, שכּל שיהוּדי מסתכּל בּמקוֹמוֹת ההם ירעד לבּוֹ מגיל ויִירא לבּוֹ מדאָבה. בּשוּם מקוֹם בּתפוּצוֹת תבל אין ישׂראל מרגישים בּגלוּת כּפי שמרגישים בּארץ הקוֹדש. שם – כּמאמר קוֹהלת – מראה עינים ולא הלָך־נפש בּלבד. בּארץ־ישׂראל העינים רוֹאוֹת ושׂמחוֹת והלב רוֹאה וּבוֹכה. בּחוּץ־לארץ, כּל שרוֹאוֹת עיניו של אדם אין בּוֹ אלא ראִיה אחת, כּלוֹמר אין לוֹ אלא מה שרוֹאוֹת עיניו לפניו. אבל בּארץ הקוֹדש אדם רוֹאה בּראִיה אחת ראיוֹת רבּוֹת: ראיה שבּהוֹוה וּראיה שבּעבר, ראיה שבּחוּלין וּראיה שבּקדוּשה, ראיה שבּשׂמחה וּראיה שבּעצבוּת והכּל בּבת אחת. ואף גם זאת: בּחוּץ־לארץ אתה רוֹאה ראִית יחיד וּבארץ הקוֹדש אתה רוֹאה ראִית רבּים, שכּן אדם מישׂראל, שרוֹאה את הארץ בּחוּרבּנה, הרי זה כּאילוּ כּל ישׂראל רוֹאה אוֹתה מתוֹך עיניו; ואף בּזה רוֹאה ראִיה כּפוּלה, שמתוֹך שרוֹאה את ארץ־ישׂראל בּחוּרבּנה על כּרחוֹ שרוֹאה את ישׂראל בּחוּרבּנם.

וּכשהיו יוֹשבים כּך וּמדבּרים על אריכוּת הגלוּת ועל קץ הימים אמר השׂר ר' רפאל לשוֹן תמיהה:

– התינח ישׂראל שנענשים על עווֹנוֹתיהם. כּדברי הנביא: עווֹנוֹתינוּ הטוּ אלה וחטאוֹתינו מנעוּ הטוֹב ממנוּ. אבל בּית־המקדש וקברוֹת הצדיקים – היאך השם יתבּרך יכוֹל שיראה בּחילוּל הקוֹדש וידוֹם, כּיצד יראה שהם נתוּנים בּרשוּתם של גוֹיים ויחריש?

השיב לוֹ ח' יהוּדה לשוֹן מתוּנה: ודאי קשה לאביהם של ישׂראל עלבּוֹנם של צדיקים וחילוּל מקוֹמוֹת קדוֹשים והוּא כּאוֹמרוֹ: בּמסתרים תבכּה נפשי", אלא מסתבּר, שכּך גזר דברוֹ בּמחשבה תחילה, כּדי שיתחמץ לבּם של ישׂראל מראוֹתם שׂכיוֹת חמדה שלהם נתוּנוֹת בּידי זרים ויתעוֹרר לבּם לעשׂות תשוּבה וּלקרב הגאוּלה.

כּך היוּ יוֹשבים וּמגלגלים דברים בּדברים על ארץ־ישׂראל ועל ימוֹת המשיח והיוּ שוֹמעים תוֹך כּדי כּך חידוּשי תוֹרה ושׂיחת חוּלין מפּי ח' יהוּדה. היוּ הכּל נהנים כּחבוּרת אנשים שיוֹשבים בּצל עץ עוֹשׂה פּרי, שפּירוֹת נאים וּמשוּבּחים מבצבּצים מבּין עפאיו והגנן קוֹטף וּמגיש להם.

אז ידעוּ המסוּבּים טעמה וטיבה שבּאהבת השׂר חיים לבּחוּר תלמיד־חכם זה, שמצוּין הוּא בּתוֹרה וּבחכמה, בּנוֹעם וּבענוָה.

וּבסעוּדת ליל שבּת היוּ מסוּבּים אל שוּלחנוֹת ערוּכים, בּלא עין הרע, כּשלוֹשה מנינים, גברים, נשים וטף, בּיניהם כּמה אוֹרחים “נצרכים”. משהחלוּ בּזמירוֹת שבּת פּתח ח' יהוּדה בּפזמוֹן של שבּת – מיד נשתתקוּ כּוּלם, ששמעוּ שקוֹלוֹ מַנעים זמירוֹת להלל וּלשבּח. נתמלא לבּוֹ של השׂר חיים מגילוּי חדש זה כּמי ששׂמח על מציאת חפץ יקר ונאה שהוּא גם בּעל סגוּלה להוֹעיל וּלרפּא, ואמנם היה קוֹלוֹ של יהוּדה רך וחנוּן וכוֹבש לבבוֹת.

וכן שׂמח לבּם ויגל כּבוֹדם כּשזימר ח' יהוּדה פּזמוֹן חדש, שחיבּרוֹ בּוֹ בּיוֹם, בּיוֹם ששי, וכן היה שמוֹ (כּפי שחקוּק בּראשי בּתיו): “לשׂר חיים וּלכל המשפּחה”:

לשּׂר – חַיִּים פַרְחִי וּלְכָל הַמֳּשְׁפָּחָה

אָשִׁירָה שִׁיר הַלֵּל וְתִשְׁבָּחָה.

חַיִּים – קֹרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל

לִהְיוֹת כֵּן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

פַרְחִי – הַשֵּׁם, יְשַׂמַּחַ וִיעוֹדֵד

כְּנָאָה בַּמִּדְבָּר הַלֶךְ נוֹדֵד.

וּלְכָל – יִשְׂרָאֵל בִּתְפוּצוֹת גָּלוּתָם,

נֶחָמָה וְתִקְוָה בְּשֵׁפֶל דַּלּוּתָם.

הַמִּשְׁפָּחָה – לָהּ בָּנִים צַדִּיקִים כָּאֵל,

חֹטֶר מִיִּשַׁי הִיא, מִמֶּנָּה יֵצֵא גוֹאֵל.

עד מהרה נתחבּב החכם הבּחוּר מירוּשלים על בּני המשפּחה וכן היתה אסתר מקוּבּלת בּכבוֹד וּבחיבּה בּין הנשים.

לימי שהוּתם בּדמשׂק פּינוּ להם חדר אחד ליד הליואן והוּא עשׂוּי תפארה, למן הרצפּה והקירוֹת ועד התקרה כּכל החדרים המפוֹארים בּחצר זוֹ, שקירוֹתיהם מצוּפּים שיִש צחוֹר ואדוֹם והם חטוּבים פּיתוּחים וּבליטוֹת כּתבנית היכל.

אוֹתוֹ שבוּע שלפני החתוּנה נמצאוּ הימים תפוּסים לשׂר חיים ולח' יהוּדה חי וּלר' דויד כּתרן בּסדר קבוּע. לאחר תפילת שחרית ישבוּ שניהם בּחברת השׂר חיים והעלוּ חידוּשי תוֹרה וּדרשוֹת, תוֹך כּדי קריאתם “חוֹק לישׂראל”. ואחרי פּת שחרית היוּ מבלים השעה בּשׂיחת חוּלין. משהיוּ בּאים אנשים לראיוֹן לפני השׂר, נפרד ח' יהוּדה לעצמוֹ.

בּיוֹם שני שבּאוֹתוֹ שבוּע יִחד השׂר חיים שעה ארוּכּה כּדי שיספּר לוֹ ח' יהוּדה חי דברים מפוֹרטים על ירוּשלים, חכמיה וענייה, על מעמד האשכּנזים ועל שלוֹמוֹ של ר' פּינחס גוֹלד מיוּדעם. היה השׂר שוֹאלוֹ בּמפוֹרט על מספּרם, מעשׂיהם וּמעמדם של בּני העדוֹת לסוּגיהן. נצטער ח' יהוּדה, שאינוֹ בּקי בּכל הענינים כּראוּי, אבל בּכללוּת יוֹדע הוּא, שבּעדת הספרדים מצוּיים למעלה מאלפּיים עניים. רבּים מהם שוֹכנים בּבתי הכּוֹלל, בּתי שפל כּכוּכים אפלים וכוּלם מתפּרנסים בּדוֹחק גדוֹל. וּמספּר כּל עדת ספרד קרוֹב לששת אלפים נפש וה"מערבים" (יוֹצאי מרוֹקוֹ ואלג’יר) בּערכּך שמוֹנה מאוֹת נפש. האשכּנזים היה מספּרם עד לפני שנים מוּעטוֹת פּחוֹת משני מנינים. אך משנת תק"ע ואילך (מעת בּוֹא ר' פּינחס גוֹלד עמם) הם מתרבּים והוֹלכים. בּשנת תקע"ב, אחר המגיפה שהיתה בּארץ הגליל, בּאוּ רבּים מהם מצפת וּמטבריה, והבּאים משם רוּבּם עניים מרוּדים והם שוֹכנים בּאמצעוֹ של רחוֹב היהוּדים, בּמקוֹם שקוֹראים לוֹ “דיר אשיכּנאז”. בּדוֹרוֹת שעברוּ בּנוּ להם האשכּנזים בּמקוֹם הזה בּתים, והחריבוּם יִשמעאלים. עכשיו שבוּ והתישבוּ על גבּי החרבוֹת, וּמאחרי בּתיהם ציבּוּרי עפר ואשפּה. וּבכל שנה ושנה בּאים הרבּה מחוּץ־לארץ, מרוּסיה וּפּוֹלין וּמנאֶמציה וּביניהם מעט אנשי צוּרה וגם אחדים סוֹחרים. אבל עדין מוֹרא הישמעאלים עליהם, שכּן, כּפי שמסַפּרים זקנים, טינה גדוֹלה יש לישמעאלים על האשכּנזים בּגלל עניני ממוֹנוֹת מדוֹרוֹת שעברוּ, ואף על פּי שעכשיו, בּרוּך ה', אין פּוֹצה פּה בּכל זה מתפחדים מהישמעאלים ורוּבּם מתלבּשים בּגדי ספרדים להתנכּר. ור' פּינחס הוּא המוֹציא והמביא והמשתדל על כּל העדה. וכיוֹם, כּפי ששמע מפּי ר' פּינחס, כּבר מגיע מספּרם, שבח לאל, יוֹתר ממאתים וחמישים נפש.

כּזאת וכזאת סח לוֹ ח' יהוּדה לשׂר חיים; אבל מכּיון שלא היוּ נהיריןֹ לוֹ הענינים לפרטיהם בּיקש ממנוּ השׂר חיים, שלאחר שישוּב לירוּשלים יחקוֹר דבר לאשוּרוֹ ויכתוֹב לוֹ בּאריכוּת מעמדם, טיבם וּמספּרם של כּל בּני העדוֹת. וכן בּיקש שמר אביו יקח דברים עם ראשי העדה ויכתבוּ לוֹ כּמה ממוֹן דרוּש לתיקוּן בּתים ישנים ולבנוֹת חדשים, טוֹבים וּפשוּטים, להשכּין בּהם עניים ונצרכים. ואיזוֹ מלאכוֹת ואוֹמנוּיוֹת יש בּהן נחיצוּת בּירוּשלים וכמה אנשים יכוֹלים לשלוֹח ידם בּמלאכה.

קיבּל עליו ח' יהוּדה בּחפץ לב למלא רצוֹן השׂר כּכל אשר פּקד עליו.

וּבאוֹתן השעוֹת, שלפני חצוֹת היוֹם, כּשהנשים בּבּית עסוּקוֹת וּטרוּדוֹת בּהכנוֹת לחתוּנה, היתה אסתר עוֹזרת להן וּמעוֹרבת עמן בּמעשׂה וּבשׂיחה. וח' יהוּדה היה נתוּן לעצמוֹ ויוֹשב יחיד בּ"סאלה"¹⁸. שם היה משתטח למנוּחוֹת, נוֹתן עיניו מעט בּספר וּמסתכּל הרבּה בּשפע מראוֹת נוֹי והדר שהאוּלם מלא אוֹתם. אוֹתוֹ טרקלין גדוֹל וגבוֹה דוֹמה בּהדרוֹ לטרקלין של מלכוּת. אוֹרך החדר כּחמש־עשׂרה בּאמה, רחבּוֹ כּשבע אמוֹת וגבהוֹ שתים־עשׂרה אמה. בּקצוֹת החדר מזה וּמזה גבוֹהה הרצפּה כּאיצטבּא, וּבתווך, בּשטח הנמוּך, בּריכה עגוּלה שתי אמוֹת קטרה, והמים זוֹלפים מצינוֹר נאה אל תוֹכה ועוֹלים על גדוֹתיהם וגוֹלשים כּקילוּחי כּסף בּדפני השיש הלבן. גם קירוֹת האוּלם מצוּפּים שיִש, וּבהם שקערוּרוֹת, כּחלוֹנוֹת אטוּמים, תבנית קשתוֹת ואשנַבּים, עשׂוּיים קישוּטים, עבוֹדה דקה מן הדקה. וּבתקרה הגדוֹלה קוֹרוֹת עבוֹת עגוּלוֹת ערוּכוֹת לרוֹחב החדר. והקוֹרוֹת רצוּפוֹת ציוּרים הדוּרים בּצבעי זהב וכסף וּשלל צבעים מבהיקים, שמנעימים העין וּממלאים הלב שׂמחה עילאה.

היוּ עיני ח' יהוּדה חי נעוּצֹות שעוֹת על שעוֹת בּעתרת התפארה הפּזוּרה על התקרה והחלוֹנוֹת, וּבכל שהיה צוֹפה וּמסתכּל בּחמוּדוֹת הנוֹי וההוֹד שבּאוּלם כּן היה מגלה יוֹם יוֹם צפוּנוֹת ונפלאוֹת שידי אמנים (מארץ איטליה) חרתוּ בּקירוֹת וּבתקרה להלל וּלהפליא.

מראוֹת נוֹי אלוּ היוּ חביבים בּעיניו כּמראוֹת נוֹף הדוּרים שראה בּטיוּלים, כּשיצאוּ בּכל יוֹם לעת ערב כּמה מאנשי הבּית להראוֹת לאוֹרחים מהוֹד פּני דמשׂק.

בּשעוֹת אלוּ, כּששכב פּרקדן בּיחידוּת בּטרקלין, צוֹפה למעלה מתוֹך הדממה והשלוה, נתפּס היה פּעמים להזיה וּמתדמה לוֹ שהוּא מרחף על כּנפי רוּח ורוֹאה מראוֹת־חלוֹם בּספירה עליוֹנה, שאין בּה עצמים וּדברים שבּחוּלין, לא אדמה ולא הר ולא בּית, אלא איפּרכיא רוֹממה, הדוּרה ותמה, תלוּיה על בּלימה. ולא ידע מעוֹדוֹ, שעד כּן גדוֹל כּוֹחם של מראוֹת מפוֹארים למשוֹך לבּוֹ כּהימשך לב ילד אחר צעצוּעים נאים.

פּעמים היוּ עוֹלים לאזניו בּשעוֹת ההן קוֹלוֹת וּבנות־קוֹל מן החצר, דברי שׂיחה וּצחוֹק, אנשים בּאים ואנשים יוֹצאים, הללוּ נוֹשׂאים ונוֹתנים עם הגבירוֹת, נשי הבּית, והללוּ עם הגברים בּעלי הבּית. ויש ואוֹרחים חדשים בּאים מקרוֹב וּמרחוֹק, מהם מתאכסנים בּבּית וּמהם יוֹצאים בּאשר יוֹצאים. מפּעם לפעם בּאים בּני הבּית וּמציגים לפני ח' יהוּדה חי ורעיתוֹ פּנים חדשוֹת, מהן נתפּסוֹת בּדעתם וּמהן נשמטוֹת מזכרוֹנם.

בּרם משבּאה משפּחת נג’ארה הקטנה מבּירוּת ו"האוּסתאז"¹⁹ שאוּל יפרח עמם, נתפּסוּ דמוּיוֹת כּוּלם יפה יפה בּעיניו, אם מחמת אוֹתוֹת חיבּה והוֹקרה רבּה שהראוּ להם בּני הבּית ואם מחמת שכּבר הזכּירוּ שמם בּני הבּית כּמה פּעמים.

משפּחה זוֹ הגיעה לחצר לפני חצוֹת יוֹם, בּשעה שח' יהוּדה יוֹשב יחידי בּטרקלין. קוֹלוֹת שׂמחה וּתנוּעה רבּתי נפלוּ בּחצר. לאחר שעה קלה נכנס השׂר חיים בּעצמוֹ עם האוֹרחים לטרקלין, קירב אוֹתם לפני ח' יהוּדה ואמר מתוֹך שׂביעוּת רצוֹן בּלשוֹן הקוֹדש:

– זוֹ אחוֹתנוּ חביבתנוּ, יחידה לנוּ כּבבת עינינוּ – בּהייה נג’ארה; וזה הבּחוּר עמרם בּנה, בּן יקיר לנוּ חמד בּחוּרים, כּפיר בּין גוּרים, וזוֹ הדוֹדה כָאתוּן, אשת חַיִל וצדקת, ואחרוֹן אחרוֹן חביב – אמר השׂר בּהרחבת הדעת בּלשוֹן מבדחת – זה אישנוּ, ידיד בּיתנוּ, חכם שאוּל יפרח, איש שתוֹרה וחכמה בּוֹ, והוֹד הפּלספה בּמסיבּוֹ, יסוֹד האלכימיה בּחוּבּוֹ, ותוֹרת הרפוּאה בּקרבּוֹ ועוֹד שבע תחכּמוֹנוֹת בּלבּוֹ.

מיד פּנה האוֹרח לח' יהוּדה והשיב גם הוּא בּלשוֹן הקוֹדש:

– אל ישׂים אדוֹני לכל אלה לבּוֹ. בּעבוּר שהשׂר חָלקוּ מחמאוֹת פּיו וּקרָב לבּוֹ, וה' יסלח לאיש, שאין פּיו שוה ללבּוֹ.

צחקוּ הנוֹכחים והתישבוּ בּהרחבת דעת בּטרקלין. היוּ סחים וּמתבּדחים ותוֹך כּדי כּך היוּ נוֹתנים דעתם אלוּ על אלוּ וּמבקשים לעמוֹד איש על טיבוֹ של רעהוּ.

השׂר חיים היה הראשוֹן שפּתח ואמר:

– אין אתם רוֹאים ששני הבּחוּרים היקרים ח' יהוּדה חי ועמרם דוֹמים הרבּה איש לרעהוּ? את שניהם לא ראיתי מזה כּמה שנים – ועכשיו מוֹצא אני דמיוֹן הרבּה בּפניהם, וּבודאי גם בּרוּחם דוֹמים הם.

אוֹתה שעה נתנוּ המסוּבּים עיניהם בּפני הבּחוּרים והיוּ מבחינים בּפרצוּפם והוֹדוּ לשׂר על דבריו. שני הבּחוּרים בּעלי קוֹמה גבוֹהה כּמעט בּמידה שוה, אם כּי עמרם צעיר מח' יהוּדה שנתים בּערך. שׂערוֹ צפוּף, בּהיר קצת, כּצבע הערמוֹן, ועשׂוּי סלסוּלים; ושׂער ח' יהוּדה, גם הוּא צפוּף, אבל שחוֹר וגזוּז כּדרך תלמידי־חכמים. בּרם דמיוֹן גדוֹל היה בּעיניהם. שניהם, עיניהם יפוֹת, חוּמוֹת־בּהירוֹת, כּעין הדבש החוּם, והן כּאחוּזוֹת דוֹק של רוֹך וזכּוּת, כּעינים גדוֹלוֹת ונאוֹת של ילדים. גם לשניהם פּנים מוּארכים קצת וּמראה אצילוּת טבוּע בּהם. פּני עמרם נראוּ דוֹמים מעט לפני אמוֹ, שיפיה שוֹנה מיפיוֹ וגם נמוּכה הרבּה מקוֹמתוֹ.

ותוֹך כּדי שׂיחה היה ח' יהוּדה מתבּוֹנן בּמיוּחד על זה האיש, האוּסתאז שאוּל, שהכּל מקשיבים בּרצוֹן כּל דיבּוּר היוֹצא מפּיו. אכן, פּרצוּפוֹ בּוֹלט בּין הרבּים וגם מלבּוּשוֹ שוֹנה ממלבּוּשם של אחרים. מראהוּ כּבן חמישים וחמש. קוֹמתוֹ פּחוֹת קצת מבּינוֹנית וגוּפוֹ רזה. שׂערוֹת שׂיבה זרוּקוֹת מעט בּראשוֹ. זקנוֹ גזוּז וקצר ואילוּ שׂערוֹת ראשוֹ ארוּכּוֹת ויוֹרדוֹת על ערפּוֹ. ראשוֹ חבוּש לא מצנפת כּדרך אנשים מכוּבּדים ולא תרבּוּש כּרגיל, אלא כּיפּה קשה מקטיפה שחוֹרה כּמנהג הפּרסים. ואם כּי עיניו טרוּטוֹת קצת הן מוֹשכוֹת לב הבּריוֹת מחמת שיוּכּר בּהן מזג טוֹב וּבינה והן צוֹפוֹת סביבוֹ מתוֹך מבּט קל, של מי שראה הרבּה ויוֹדע הרבּה וּמבחין הרבּה. אף קוֹלוֹ נקלט בּמיוּחד לאוֹזן שוֹמעיו. קוֹל צרוּד לוֹ בּמקצת והוּא כּרצוּף שני קוֹלוֹת. עכשיו שהסתכּל ח' יהוּדה בּפניו, זכר מה שסיפּרוּ לוֹ החתן ראוּבן וח' דויד כּתרן בּשבחוֹ, שהוּא בּעל תוֹרה וחכמה, מצוּין בּחריפוּת שׂכלוֹ וּברוּח זכרוֹנוֹ ויד לוֹ בּחכמת הרפוּאה (אף שאינוֹ עוֹסק בּה דרך אוּמנוּת) והוּא כּמחנך וּפדגוֹג לּבחוּר עמרם, שאף הוּא מצוּין בּמידוֹתיו וּבמעלוֹת רוּחוֹ. בּיקש עכשיו ח' יהוּדה לדעת מה קירבתוֹ לבית פרחי? ועל מה ולמה היה כּפדגוֹג וּמוֹרה לעמרם וּמה טיבוֹ וענינוֹ?

אז נוֹדעוּ לוֹ כּמה וכמה ענינים מקוֹרוֹת זה האיש:

חכם שאוּל יפרח רוָק הוּא מעוֹדוֹ. מקוֹם משכּנוֹ בּדמשׂק בּביתוֹ בּן שתי דיוֹטוֹת. מדמי שׂכירוּת של ארבּעת שכניו מוֹצא פּרנסתוֹ בּריוַח ולא בּצמצוּם. משוּם כּך אינוֹ תלוּי בּשוּם אדם ואינוֹ נוֹשׂא פּנים לשוּם אדם. לבדוֹ שכן בּשני חדרים, שאחד מהם גדוֹל וארוֹך וּבו ערוּכוֹת אצטבּאוֹת רבּוֹת, מהן גדוּשוֹת ספרים לרוֹב וּמהן מלאוֹת צנצנוֹת גדוֹלוֹת וּקטנוֹת וקוּפסאוֹת וחביוֹת קטנוֹת עם כּל מיני סממנים וחמרים, עפר וּצרוֹרוֹת־אבנים, בּרזל ונחוֹשת ומיני מתכוֹת רבּות.

בּימי נעוּריו נתיתם מאביו, שהיה תלמיד־חכם רשוּם, ונשארוּ הוּא ואחוֹתוֹ הקטנה עם האלמנה. משגדל והיה כּבן י"ח נוֹדע כּבחוּר “מעיין”, מצוּין בּחריפוּת וּבקיאוּת בּתלמוּד וּפוֹסקים. אבל לפתע פּתאוֹם יצא מדמשׂק ונעלמוּ עקבוֹתיו כּשלוֹשים שנה. וזה כּשמוֹנה שנים ששב אל עיר אבוֹתיו, לאחר שעבר בּארצוֹת וּמדינוֹת רבּוֹת ושהה הרבּה שנים בּפרס, גם היה בּאינדיה וּבאפריקה וּבאיי־ים רחוֹקים. וגם בּארצוֹת אֶברוֹפּה נשתהה כּמה זמן.

וּמה גרם שקם ויצא לתוּר בּעוֹלם?

הבּריוֹת מספּרוֹת, שבּימי בּחרוּתוֹ נמשך לבּוֹ לחָכמוֹת חיצוֹניוֹת ונתפּס לספרי מינוּת והיה הוֹגה בּהם יוֹמם ולילה, עד שהגיע לידי “קפיצת הדעת”, שהיה מזלזל בּמצווֹת עשׂה ולא תעשׂה והיה נוֹהג קלוּת־ראש בּדברים שיפה להם כּוֹבד־ראש.

והיה מעשׂה, ששכנים שלוֹ בּאוּ וסיפּרוּ לרב דמתא שהבּחוּר הלז אינוֹ בּא כּלל לבית־הכּנסת. וגם בּבּית אינוֹ מתפּלל כּלל וּכלל. והא ראָיה, שהם, השכנים, לקחוּ בּסתר מבּיתוֹ כּיס הטלית והתפילין שלוֹ, הוֹציאוּ מהכּיס את התפילין, ושׂמוּ תחתיהן שני בּוּלבּוּסים והרי עבר שבוּע ימים והבּחוּר לא חלי ולא מרגיש. והנה התפילין שלקחוּ מכּיסוֹ. הוֹציאוּן וּמסרוּן בּידי הרב.

שלח הרב את השמש והזמינוֹ לפניו. החל הרב מוֹשך שׂיחה קלה עמוֹ ותוֹך כּדי כּך שאלוֹ בּאיזה בּית־כּנסת הוּא מתפּלל.

מפּני כּבוֹד הרב הישיש, שלא יהיה גוֹרם לוֹ צער, לא הגיד לוֹ אמת שבּלבּוֹ, אלא אמר לוֹ: אני מתפּלל בּיחיד בּבּית.

שאלוֹ הרב: בּתפילין אוֹ בּלא תפילין?

אמר לוּ: פּשיטא בּתפילין.

שלח הרב ידוֹ בּארגז שלוֹ, הוֹציא זוּג תפילין ואמר לוֹ: הכּר נא שמא אלוּ תפילין שלך?

לקחן שאוּל, הסתכּל בּהן ואמר: דוֹמוֹת הן לתפילין שלי.

אמר לוֹ הרב: שמא שלך הן?

אמר לוֹ: לא, לא יתכן, שלי מוּנחוֹת בּכּיס והן בּמקוֹמן, בּביתי.

שלח הרב את השמש, שתבוֹא אמוֹ ותביא עמה כּיס הטלית והתפיליןשל שאוּל.

כּשבּאוּ, פּתח הרב הכּיס והוֹציא מתוֹכוֹ שני הבּוּלבּוּסים.

נתקצף בּלבּוֹ הבּחוּר “משפיכוּת דמים” שגרם לוֹ הרב, נתחצף ואמר לוֹ: הרי מעשׂה כּישוּף בּידי הרב, שיכוֹל להפוֹך תפילין לבּוּלבּוּסין וּכתיב: מכשפה לא תחַיה!

נתמלא הבּית חילוּל ה' וחילוּל כּבוֹד הרב. וטרם יספּיק הרב להגיד לוֹ דבר וחצי דבר יצא הבּחוּר בּחרי־אף.

יצאוּ לחפּשׂ אחריו ולא מצאוּהו. בּיקשוּ עקבוֹתיו כּמה ימים ולא נוֹדע מקוֹמוֹ אַיוֹ. וּמשעה שבּרח מדמשׂק לא הגיע ממנוּ לא מכתב ולא ידיעה. והכּל חשבוּ שאבד עליו כּלח וּבמתים חלקוֹ. עד שלאחר שלוֹשים שנה, לאחר שנפטר הרב מכּבר וגם אמוֹ נפטרה ואחוֹתוֹ שהיתה קטנה נישׂאה לאיש, חזר ונגלה בּדמשׂק. איש לא הכּירוֹ, שנשתנתה כּל מראיתוֹ. וּמכּיון שבּא וסכוּם ממוֹן בּידוֹ והכּל הכּירוּ חכמתו וּבינתוֹ, נתחבּב על הבּריוֹת, בּיחוּד על אנשים בּעלי־חכמה. ועם שגם עכשיו הוֹלך בּשביל שלוֹ והוּא יחידי וערירי, ואינוֹ נוֹהג חסידוּת יתירה ואינוֹ בּא לבית־הכּנסת אלא פּעמים בּשבּתוֹת וּבימים טוֹבים – אף על פּי כן רצוּי וּמכוּבּד הוּא בּעיני כּל בּעבוּר נדיבוּת־לבּוֹ, שידוֹ פּתוּחה לדברים שבּצדקה וחן וטעם בּלשוֹנוֹ להיטיב וּלהוֹעיל לכּל אשר יבקש עצה וידיעה. בּרם, אין הוּא מעוֹרב בּעניני העדה ואין הוּא נוֹשׂא שוּם כּהוּנה.

מאז שוּבוֹ לדמשׂק זה כּשמוֹנה שנים – נתחבּב הרבּה על בּית פרחי וּבית פרחי חביב ויקר בּעיניו. וּכשקרה האסוֹן בּבית נג’ארה (בּגלל אוֹתה אהבה סוֹערה של עמרם), עמד הוּא לימין המשפּחה ועל פּי עצתוֹ עברה משפּחת נג’ארה לגּור לבירוּת והוּא נלוָה עמם להקל צערם. ועכשיו לאחר ג' שנים שבוּ להשתקע בּעירם.

בּרם ח' יהוּדה לא ידע עדיין, בּיוֹם הראשוֹן לבוֹא המשפּחה, מכּל הקוֹרוֹת אוֹתה ולא היה לפניו אלא מה שרוֹאוֹת עיניו. ועיניו רוֹאוֹת שהאוּסתאז שאוּל מכוּבּד ונעלה בּעיני כּל, והכּל חפצים בּיקרוֹ. והבּחוּר עמרם חביב ונאהב בּעיני גדוֹל וקטן ואת מוֹצא פּיו ישמרוּ ויעשׂוּ בּאהבה. בּרם, הכּרת פּניו תעיד בּוֹ שרוּח נכאה בּקרבּוֹ ושׂמחה רחוֹקה מעמוֹ. וכי ידבּר וכי יענה בּכה אוֹ בּכה, דברוֹ מוּעט לפי הצוֹרך והענין, וּבהלכוּ בּבּית כּה וכה יראה כּנתוּן בּתוֹך עצמוֹ.

בּוֹ בּיוֹם, כּשנוֹדע לידידים וּמוֹדעים דבר שוּבה של משפּחת נג’ארה עם האוּסתאז שאוּל, בּאוּ רבּים להקבּיל פּניהם. לעת ערבּים היוּ מסיבים בּחצר לרוּח היוֹם כּמה אוֹרחים גבירים וּמכוּבּדים והכּל היוּ מפנים דבריהם כּלפּי האוּסתאז כּמצפּים למוֹצא שפתיו. ואמנם לאיש ואיש השיב דברוֹ, לזה דברי משל וּפתגם ולזה בּחרוּזים נאים משירים קדמוֹנים.

בּא לחברה גביר ידוּע, שהכּל כּיבּדוּהוּ בּקימה וּפינוּ לוֹ מקוֹם סמוּך לח' שאוּל. מיד נכנס עם ח' שאוּל בּדברים והיה מבּיע שׂמחתוֹ, שרוֹאה לאחר שלוֹש שנים פּני ידיד כּמוֹתוֹ.

השיב לוֹ ח' שאוּל:

– ודאי, אחא, “שבת אחים” זה מעט הטוֹב, נפל בּחלקנוּ מכּל עמלנוּ. שכּן הזמן דמיוֹנוֹ כּמדבּר, והאדם – הֵלך יגע וצמא בּמדבּר, ואילוּ הידידוּת היא כּנאָה בּמדבּר, בּה נשיב נפשנוּ מעט.

לאחר רגע נמשכה השׂיחה לענין אחר. סיפּר אחד המסוּבּים שמוּעוֹת שבּאוּ היוֹם על אבּוּ נאבּוּט, מוֹשל בּנפת יפוֹ שבּדרוֹם, שנוֹהג שלטוֹנוֹ כּחיה טוֹרפת. השמוּעוֹת מספּרוֹת: בּאלה הימים שׂרף כּפר שלם – הכּפר דילבּ – ועשׂהוּ שממה. וּמאוֹת מתוֹשביו, מהם בּרחוּ וּמהם אבדוּ וּמתוּ. אוֹמרים: כּל מחוֹז יפוֹ וירוּשלים – רעדה אחָזתם.

אמר השׂר רפאל פרחי:

– כּך דרכּם של שליטים עריצים, הם מחריבים ושׂוֹרפים סביבם וּלבסוף ימצאוּ עצמם שׂרוּפים וחרבים. ואפילוּ זה הגדוֹל שבּעריצים נאפּוֹליוֹן בּוֹנאפּארטי, כּלוּא עכשיו, גלמוּד וּבוֹדד, בּאי שוֹמם בּירכּתי תבל.

אמר אחר:

– שליטים עריצים משוּלים למנַגנים גרוּעים, שאין אזנם מבחינה בּקוֹלוֹת משוּנים־נלעגים שהם מוֹציאים מחלילם, משוּם כּך הם מתקצפים שאין הבּריוֹת רוֹקדים לפי קוֹלוֹתיהם. וכל שהם מנגנים יוֹתר הם מתקצפים יוֹתר.

אמר חכם מלוּמד ערבי שישב בּין המסוּבּים:

– לדעתי, לא ישקוֹט ולא ינוּח העוֹלם מרעתוֹ, אלא לכשיהיוּ מתמַנים שליטים שהם חכמים יוֹדעי בּינה וּמלוּמדי דעת. וראיתי לאַפּלטוֹן שכּתב בּספרוֹ: תיקוּנוֹ של עוֹלם, שיהיוּ המלכים פילוֹסוֹפים.

נחלקוּ המסוּבּים בּענין זה. הללוּ שיבּחוּ סברה זוֹ והללוּ חלקוּ עליה. ואלוּ ואלוּ טעמים ונימוּקים בּפיהם.

בּיקשוּ מהאוּסתאז שאוּל, שישמיע דעתוֹ ונאוֹת להם. פּתח ואמר:

– אמת, חכמה וּבינה יכוֹלוֹת שתשמשנה לשליט משען נאמן וקו־משקוֹלת, שישפּוֹט וינהג בּאמת וּבצדקה. אבל טוֹב מן הפילוֹסוֹף – המשוֹרר. לכשיבוֹא היוֹם וּמשוֹררים יהיוּ שליטים, אוֹ, לפחוֹת, שיהיוּ הם היוֹעצים לשליטים, כּיוֹסף לפרעה, ושבּלעדיהם לא ירים איש את ידוֹ ואת רגלוֹ – רק אז יִיטב לוֹ לאדם בּתבל זוֹ. בּאשר החכמה שרשה בּשׂכל והשירה בּרגש. והמעשׂים הטוֹבים והישרים יצמחוּ מן הרגש יוֹתר משיצמחוּ מהשׂכל.

והוֹסיף ואמר:

– ויכּוּח זה יעלה בּדעתי מעשׂה מוּפלא מאד, שקרה והיה (כּפי שמספּרים הבּריוֹת) – בּימי אחד ממלכי בּית עבּאס בּבּגדד, אלא שהסיפּוּר ארוֹך ואין זוֹ השעה לסיפּוּרים.

פּתחוּ רבּים מן המסוּבּים וּביקשוּ: יוֹאיל בּטוּבוֹ ויספּר, שדברי האוּסתאז תמיד רצוּיים.

נאוֹת להם והמשיך דברוֹ:

– המעשׂה הוּא בּאבּוּ אסד אלמסעוּדי, שהיה מצבּיא גדוֹל וּמשוֹרר גדוֹל. והיה הדבר בּימיו של אחד הכליפים לבית עבּאס, שהיה קשה־לב, מהיר־חימה ורוֹדף־נקם. רבּים משׂריו רוֹאי פּניו קרסוּ נפלוּ תחת שבט עברתוֹ. מהם כּלוּ בּחייהם בּבוֹר מחשכּים, מהם הגלה לארץ מרחקים. ויש אשר יאכלוּ עמוֹ בּצהרים על שוּלחנוֹ מפּת־בּג המלך וּבערב אכלה אוֹתם חרב־המלך. עד כּכה היה הכליף הפכפּך וקל־דעה.

וּבין שׂריו ועוֹשׂי דברוֹ בּמדינוֹת ממשלתוֹ הרחוֹקוֹת והקרוֹבוֹת, נמצא אוֹתוֹ מצבּיא, אבּוּ אסד המהוּלל, וּמקוֹם חנוֹתוֹ בּצנעא אשר בּתימן הרחוֹקה. ואבּוּ אסד גבּוֹר מפוֹאר ורב־פּעלים. אנשי גדוּדיו אהבוּהוּ כּאהוֹב בּנים אביהם וּמוֹצא פּיו שמרוּ כּבבת עינם. כּי היה אבּוּ אסד משוֹרר מהוּלל כּהיוֹתוֹ גבּוֹר מלחמה. ואוּלם יוֹתר שלט בּגדוּדיו בּעוֹז שירוֹ מאשר בּכוֹח חרבּוֹ. בּכל עת־צרה וּמקרה־פּגע נשׂא לפניהם שירוֹ, “ארתג’אלי”²⁰, וכבש לב גדוּדיו. אז ילכוּ לקרב עזים כּאריוֹת, קלים כּסוּסים ונאמנים כּכלבים. ואמרוּ עליו, על אבּוּ אסד, שהיה חרוּזוֹ שוֹטף כּזרם־נהר, קל כּטיסת־צפּוֹר, חד כּחץ מקשת וּמרנין לב כּיין הטוֹב.

ואבּוּ אסד נאמן לכליף מוֹשלוֹ. לפקוּדתוֹ סר כּל הימים ואת דברוֹ שמר בּאמת וּבתמים. וּמדי שנה בּשנה ישלח לכליף בּבּגדד שלל וּביזה לרוֹב מכּל אשר השׂיגה ידוֹ בּמלחמה מלבד כּסף הפּיקוּדים אשר שלח הנציב אשר בּארץ כּחוֹק.

כּן יעשׂה אבּוּ אסד כּל הימים.

ויהי היוֹם ותבוֹא איגרת מן הכליף לאבּוּ אסד לאמוֹר: “ועתה בּבוֹא כּתב זה לידך וקמת וּבאת אלי לבדך ולא תתמהמה רגע. ועל הגדוּדים אשר עמך הנה הפקדתי את המצבּיא סיף־אֶדין המביא לך כּתב זה”.

ויהי בּהשמע דבר האיגרת בּין גדוּדיו ויקוּמוּ כּאיש אחד ויאמרוּ לוֹ: לא נאבה כּי תלך מעמנוּ. יראים אנחנוּ פּן תפּוֹל קרבּן בּידי הכליף המשתוֹלל. ועתה עמך אנחנוּ. בּאשר תלך נלך, ואשר תצוה עלינוּ נמַלא. אך שמוֹר נפשך ואל תלך.

ויהי אחר התיעצוֹ עם גדוּדיו יוֹם תמים ויקרא לשליח ויאמר לוֹ: לך ואמרת לכליף: כּה אמר אבּוּ אסד:

לֹא אַכִּיר כָלִיף מִשְׁתּוֹלֵל,

בְּכָל־יְשַׁר־לֵב מִסְתּוֹלֵל.

לָרַע אָבוּז אַף אִם נוֹשְׂאוֹ כָלִיף,

לֹא אִישׁ כָּמוֹנִי נַפְשוֹ יַחֲלִיף.

אַבּוּ אַסַּד לָרַע לֹא יִכְרָע –

אֵיכָה יִכְרַע הַטּוֹב לָרָע?

וַאֲנִי כִּי מָרִיתִי פִּיךָ וּמִדְּבָרְךָ אָסוּר

לֹא לְבֶצַע אֶשְׁאַף וְלֹא אֶפְעַל אָסוּר.

אֲנִי אַךְ שְׁתַּיִם בְּלִבָּתִי,

הֵן עֲרֻבָּתִי בְּחַיָּתִי:

שִׁירִי וְיָשְׁרִי – הֵמָּה אָשְׁרִי,

עִמָּם לֹא אִירָא גַם כָלִיף אַכְזָרִי.

אָמר שירוֹ והשליח העתיקוֹ על יריעה קוּלמוּסוֹ. חתם אבּוּ אסד שמוֹ תחתיו, מסרוֹ לשליח וישלחהוּ מעם פּניו בּשלוֹם.

שב השליח וּמסר המכתב־השיר לכליף. וּבעת שגמר סוֹפר הכליף לקרוֹא השיר בּאזניו, זעם וגער כּדוֹב נוֹהם: קשר! קשר! מות למוֹרד בּכליף!

חיש קרא למצבּיאוֹ הגדוֹל, הוא אבּוּ חַסן אַשריף, ויצוהוּ ויאמר לוֹ: עשׂרת אלפים ממבחר הצבא קח עמך וצא לקרב בּאבּוּ אסד וּפיזרת כּוֹחוֹתיו והשמדת גדוּדיו. ואת ראש הכּלב הזה, אם חי אם מת, לפנַי הבא!

וּמרגליו עוֹשׂי רצוֹנוֹ של אבּוּ אסד החישוּ מסעם ויקדימוּ וישוּבוּ לתימן ויוֹדיעוּהוּ כּל אשר פּקד הכליף לעשׂוֹת בּוֹ.

ויהי כּי שמע אבּוּ אסד דבר המזימה והשפלוּת ותפּעם רוּחוֹ ויאמר לסוֹפרוֹ: קוּם וּכתוֹב שירי לאבּוּ חסן אשריף לאמוֹר:

אוֹיָה לַזְּמַן יַכְתִּיר זְאֵבִים לְכָלִיפִים,

נָכוֹנוּ לְמַגֵּר דְּמֵי עֲרָבִים לַאֲלָפִים

חֵלֶף אֶחָד הוֹלֵךְ מֵישָׁרִים.

שְׁמָעֵנִי, אַבּוּ חַסַּן, בֶּן־נְשָׁרִים,

אֲנִי לֹא אַפְקִיר צְבָאַי הַיְקָרִים.

לֹא אֵצֵא לִקְרָב בִּגְלַל דְּבָרִים.

יָדִי לְךָ וְלִצְבָאֲךָ בְּאַחְוָה שְׁלוּחָה:

בּוֹא אֵלַי וַאֲנָשֶׁיךָ לְאֶרֶץ בְּטוּחָה.

וטרם יקרב אבּוּ חסן אשריף לאדמת צנעא קידמוּ פּניו שליחי אבּוּ אסד וימסרוּ לידיו השיר.

קראוֹ ויסער לבּוֹ. חזר וקרא ותפּעם רוּחוֹ. כּל אוֹתוֹ היוֹם הגה וחשב בּינוֹ לבין עצמוֹ וּבערב אסף צבאוֹתיו ויקרא השיר לאזנם. וּבכלוֹתוֹ לקרוֹא פּעם ושלוֹש ויאמר להם:

– זאת הפּעם אצפּה אני לדברכם. התמצאוּ דברי אבּוּ אסד טוֹבים וישרים אוֹ מצות הכליף ואשר תאוֹתוּ אתם אֵאוֹת גם אני.

ויקראוּ כּוּלם פּה אחד:

– הפּאר והתהילה למצבּיאים הישרים! עמך נלך אל אבּוּ אסד.

ויקוּמוּ ויעברוּ אליו בּשלוֹם וּברכה.

כּבוֹא הבּשׂוֹרה אל הכליף ניתר מכּסאוֹ כּאיש נשכהוּ עקרב ויזעם וירגז כּאריה טוֹרף.

בּוֹ בּיוֹם פּקד על מצבּיאוֹ האיוֹם, הוּא סַעדוּללה התוּרכּי, העז כּארי וכנמר אכזרי, כּי יצא חיש לדרכּוֹ ואתוֹ צבא שׂכיר, תוּרכּים ותתרים וּפרסים, חַיִל כּבד מאד – לעשׂוֹת כּלָה בּשני המצבּיאים וצבאוֹתיהם.

על בּמוֹת הרי חג’אז ניטשה המלחמה.

שלוֹשה חדשים ארכוּ ימי הקרבוֹת עד כּי גברה ידוֹ של סעדוּללה, רוֹב צבאוֹת הערבים הוּשמדוּ, יתרם נפוֹצוּ לכל רוּח. אף אבּוּ חסן אשריף נפל בּמלחמה. ואוּלם אבּוּ אסד נמלט למדבּר ויעלם.

אז יבצעוּ ידי התוּרכּי האיוֹם מעשׂה שפל מכּל שפלוּת: עת נפלה משפּחת אבּוּ אסד בּידיו בּשבי (אשתוֹ, בּניו וּבנותיו ואמו – אשה זקנה בּאָה בימים) וישלח סעדוּללה שליחים אל כּל שבטי המדבּר הקרוֹבים והרחוֹקים לאמוֹר: אם עד חוֹדש ימים לא ישוּב אבּוּ אסד בּרגליו לצנעא – הבא יביא את ראשי בּני משפּחתוֹ כּרוּתים לרגלי הכליף תמוּרת ראשוֹ.

ויהי כּי חלף המוֹעד ועקבוּת אבּוּ אסד לא נוֹדעוּ ויעשׂ התוּרכּי מעשׂה התוֹעבה כּאשר זמם.

וגם אחר כּל הדברים האלה לא שככה חמת הכליף ולא שקטה רוּחוֹ. ויוֹתר נדדה מנוּחתוֹ מפּחד יד אבּוּ אסד הנסתרה מעין כּל. ויהי מתלבּט בּחדרי ארמוֹנוֹ כּכלב שוֹטה בּחוּצוֹת קריה.

וּמרגלים למאוֹת נפוֹצוּ לכל רוּח לחפּשׂ וּלגלוֹת עקבוֹת אבּוּ אסד וילכוּ ויבוֹאוֹ בּארצוֹת רחוֹקוֹת ויעברוּ ממחוֹז למחוֹז וּמגליל לגליל – ויארך מסעם שלוֹש שנים ומעלה.

וּמקץ הימים האלה עלה בּידי שלוֹשה מרגלים לגלוֹת עקבוֹתיו וידעוּ כּי שכוֹן ישכּוֹן אבּוּ אסד בּאחת ערבוֹת תוּרכּיסטאן כּאיש דל, לא חרב בּידוֹ ולא קשת על שכמוֹ כּי חוֹטר אלוֹן בּידיו, הוּא מקל נדוּדיו, בּוֹ ישען ויִסוֹב משבט לשבט וּממחנה למחנה.

בּדמי לילה נפלוּ המרגלים ואנשיהם אל מחנה הדלים ויכּוּם מכּה גדוֹלה. ואוּלם עת נכנסוּ לאוֹהל אבּוּ אסד ויתמהוּ כּי ריק האוֹהל ואך אדרתוֹ וּמקלוֹ של אבּוּ אסד מוּנחים על מיטתוֹ ויקחוּם עמם. ויחפשׂוּ ויתוּרוּ כּל אוֹתוֹ הלילה ויהי עמלם לשוא.

וּבעלוֹת אוֹר היוֹם ואנשי הבּליעל נסו לדרכּם ויראוּ והנה חקוּקים דברים בּראש המקל ועד חציוֹ למטה. ויקראוּם אוֹת בּאוֹת, מלה בּמלה, לאמוֹר:

מַקְלִי, יְחִידִי, מָה אָשַׁמְתָּ נִקְשַׁרְתָּ לְסִבְלִי?

לֹא אֶתְמַהּ יוֹם אֶרְאֶה – יַזִּיל דִּמְעָה מַקְלִי.

מַטֵּה אַהֲרֹן פָּרַח וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים,

וְאַתָּה – הֲתַעֲצֹר דֶּמַע מִיָּגוֹן, נְדוּדִים?

כָּמוֹנִי כָּמוֹךָ חֳטָרִים הָשְׁלַכְנוּ מִגֶּזַע נֶעֱלָם.

בֶּן־אַלּוֹן וּבֶן־יִשְׁמָעֵאל נִצְמַד גּוֹרָלָם.

כְּעִוְרִים כּוֹשְׁלִים שְׁנֵינוּ בַּתֹהוּ הָעֳמַדְנוּ,

נַקִּישׁ וְנִצְוַח בֶּחָלָל: “מִי אָנוּ?”

דּוּמִיָּה. אֱלֹהִים, שְׁאוֹל, שָׂטָן, מְגַמְגְּמִים

אֲנָשִׁים מִלִּים כִּילָדִים – וּמִתְנַחֲמִים.

אַךְ נֶחָמָה אַחַת, אֶחָא: נֵלֵךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה:

וּלְעֵת קֵץ נִשָּׁבֵר – לֹא נִכַּף בַּסּוּפָה.

ויהי בּהביא שלוֹשת האנשים ה"שלל הגדוֹל", האדרת והמקל, וִייטב לב הכליף מעט למקרא השיר ויעניק לאנשים אלף דינר לכל אחד מן השלוֹשה.

אז יצאוּ שנית לתוּר בּארץ, כּי אמרוּ: בּעד מקלוֹ ואדרתוֹ גמל לנוּ אלף דינרים וּבעד ראשוֹ נכוֹנוּ לנוּ עשׂרת אלפים!

ויהי למוֹעד השנה בּימי האסיף לעת הבּוֹקר ויִשָמע הקוֹל בּבּגדד הבּירה לאמוֹר: נתפּס אבּוּ אסד והנוֹ נתוּן בּבוֹר כּלא בּין אסירי המלך.

וּכמוֹ עוֹף השמים הוֹליך הקוֹל מבּית לבית – וַתהוֹם כּל העיר. ויעזוֹב איש איש מלאכתוֹ, הסוֹחר מסחרוֹ והפּקיד פּנקסוֹ והעוֹבד מלאכתוֹ ויצאוּ בּחוּצוֹת קריה המוֹנים המוֹנים לאין מספּר.

וּבהגיע שאוֹן העיר עד לארמוֹן המלך ויצא הכליף אל מוֹשב הוזיר והשׂרים ויתן קוֹלוֹ ויאמר: מה לעם כּי יצא בּחוּצוֹת קריה?

ויען הוזיר קוֹל דכּא: כּי שמע דבר אבּוּ אסד.

ויקרא הכליף בּקוֹל: יוּמת אבּוּ אסד כּרגע!

אז יצעד זקן כּפוּף גב והוּא אחד העם ויקרב לכליף ויאמר: הרשני ואדבּרה, ואם לא יִיטבוּ דברי בּעיניך כּרוֹת ראשי מעלי.

ויאמר: דבּר.

ויען הזקן: סלח לאבּוּ אסד כּי ראוּי הוּא לסליחה.

ויאמר המלך: מי אתה כּי תדבּר כּזאת לפני?

ויען הזקן: אני – העם המדבּר אליך.

ויגער המלך: מי נתנך לבוֹא לפני ולא נקראת?

ויען הזקן: העם שלחַני אליך.

ויבן הכליף כּי רוּח סערה תעבוֹר בּקרב העם לעת כּזוֹ ויתעשת וישאל כּנרגע: איכה אסלח למוֹרד בכליף?

ויאמר: סלח לוֹ על גבוּרתוֹ.

ויאמר: אכן גבּוֹר הוּא להרע.

ויאמר: סלח לוֹ על נאמנוּתוֹ.

ויאמר: אכן היה נאמן וכיוֹם איננוּ.

ויאמר: גם היוֹם נאמן הוּא.

ויאמר: התדעהוּ, כּי כן תבטח בּוֹ?

ויאמר: לא ידעתיו ולא ראיתיו מעוֹדי.

ויאמר: ואיכה תבטח בּוֹ?

ויאמר: כּי משוֹרר הוּא.

ויאמר: מה בּטחוֹנך גדוֹל בּמשוֹרר?

ויאמר: בּחנהוּ ותדע.

ויאמר: בּמה אבחנהוּ?

ויאמר: בּכל אשר יעלה בּחפצך.

ויקרא הכליף: הוֹציאוּ כּל איש מעלי. וישב הכליף לבדוֹ אחר הפּרגוֹד שעה ארוּכּה ואחר יצא ויאמר לוזיר: הכריזוּ בּעיר לאמוֹר: אחר שלוֹשת ימים יוּעמד אבּוּ אסד למשפּט – ואם יזכּה וחי.

ויעשׂוּ כּן וירגע העם וילך איש לביתוֹ.

ויהי בּערב ויאמר הכליף לוזיר: יביאוּ בּגדים זרים ונתחפשׂ בּהם.

ויצא הוזיר עם הכליף בּלי דעת אן פּני הכליף מוּעדוֹת וּמה חפצוֹ הכּמוּס עמוֹ.

וילכוּ בּדרכים נסתרוֹת ויבוֹאוּ אל בּית־הכּלא מקוֹם אסירי המלך ואבּוּ אסד אסוּרים שם. ויצו הכליף לשוֹערים: תנוּ ידים לאסירים להמלט על נפשם – ואתם העלימוּ עיניכם. ויעשׂוּ כּן.

ויקח המלך את השוֹערים ויביאם אל הארמוֹן ויסגרם שם – לבל יגלוּ דבר לאיש.

למחרת היוֹם כּעלוֹת השמש על פּני השמים ויבוֹאוּ שוֹמרי השער בּארמוֹן ויגידוּ לכליף לאמוֹר: איש עני יבקש לראוֹת פּניך.

ויאמר: יבוֹא.

ויכּנס האיש ויכּירהוּ הוזיר: הוּא אבּוּ אסד! ויקרב ויעמוֹד לפני הכליף ויאמר:

– מצאתי דרכּי פּתוּחה לפני לברוֹח ואמאן לזכּוֹת בּחיי בּגניבה, אם ערבי אתה תנני ואלך לנפשי עקב ישרי, וָלא – הנני ואמוּת כּאוֹיבך.

וישתוֹמם הכליף לגוֹדל־לב המשוֹרר וּלטוֹהר רוּחוֹ ויִקטן לפניו כּתוֹלעת אדמה וּכמוֹ כּלימה רבּה, כּמשׂא הר כּבד, כּיסתה פּניו וישפּל עיניו. פּתח פּיו וּלשוֹנוֹ רועדה ויאמר:

– אכן טהוֹר לב המשוֹרר כּטוֹהר לב ילד, וגדוֹל רוּחוֹ מרוּח אדם. תנני ואשתחוה לפניך.

ויהי זה המחזה מוּפלא וזר בּכרוֹע הכליף אפּים ארצה לפני האיש אבּוּ אסד, אוּלם עת נפל על פּניו – לא זע ולא קם, כּי נפח רוּחוֹ ולא יסף קוּם.

ויראוּ הכּל אצבּע אלוֹהים לעיניהם.

ואבּוּ אסד ראה שלוֹם ושלוָה בּאחרית ימיו כּי ידעוּ אליו כּל עם בּגדר אהבה וכבוֹד. ותהי נחמתוֹ בּאחרוֹנה, כּי שבה לתחיה אמוּנתוֹ בּאלוֹהים וּבאדם.

כּשגמר האוּסתאז סיפּוּרוֹ היוּ המסוּבּים מהללים וּמפארים חמדת לשוֹנוֹ והיוּ חוֹזרים וּמעלים בּפיהם חרוּזים מהשירים, שערבוּ לחיכּם כּיין הטוֹב. וח' יהוּדה חי לחש לאזני דויד כּתרן, שישב לצדוֹ: היאך זוֹכר ח' שאוּל כּל השירים בּלשוֹן נחוית²¹ ואוֹמרם בּעל־פּה כּקוֹרא מספר?

אמר לוֹ ר' דויד: ידוּע האוּסתאז בּכוֹח זכרוֹנוֹ, שהוּא מפליא. והרי שמעתי עליך, שגם כּוֹח זכרוֹנך גדוֹל.

אמר ח' יהוּדה בּענוָה: מה דמיוֹן בּין החוֹח וּבין הארז?

הוֹסיף ר' דויד ואמר: בּימי שבתך עמנוּ ודאי תשמע עוֹד הרבּה לעת מצוֹא על האוּסתאז שאוּל ועל רוֹחב דעתוֹ.

חזר ושאלוֹ ח' יהוּדה: האם קרוֹב־משפּחה הוּא האוּסתאז לבית נג’ארה אוֹ לבית פרחי?

– אין הוּא קרוֹב למשפּחוֹת, אבל ידיד נאמן הוּא לשתיהן כּאח קרוֹב.

– ואבי עמרם מי הוּא?

– האב נפטר, עליו השלוֹם, לפני שנתים בּבירוּת.

– על זאת ודאי פּרוּשׂ עצבוֹן על פּני עמרם.

– על זאת ועוֹד על הרבּה הרבּה תלאוֹת. פּרשת עמרם ארוּכּה מאד, לא בּשעה ולא בּשעתים יסוּפּר עליה. מרירי הזמן הרבּוּ רעתם על זה הבּחוּר וחרתוּ אוֹתוֹתם על לבּוֹ, בּעוֹדוֹ עלם צעיר. רק בּרחמי שמים וּבסעדוֹ של האוּסתאז שאוּל נוֹשע עמרם מרעה. כּוּלנוּ מוֹדים לאל, שנשאר עמנוּ. כּפשׂע היה בּינוֹ וּבין קצוֹ. כּיוֹם תראהוּ שוֹקט וּמחריש כּמוֹ לא ידע שׂיח. אבל כּלי יקר הוּא, מחוֹנן בּשׂכל נהוֹר וּבלב טהוֹר. הוּא בּן יקיר למשפּחה ואהוּב לה מאד על נוֹעם חינוֹ ועוֹמק שׂכלוֹ. מילדוּתוֹ ידענוּהוּ והכּרנוּהוּ בּמעלוֹתיו וּבמידוֹתיו. רק מעת ניחתה עליו אוֹתה מהלוּמה כּבד עליו לבּוֹ מאד. ועד עתה עדיין מתבּוֹדד הוּא בּהליכוֹתיו, מתרחק מן הבּריוֹת וכל שכּן מחברת הבּנוֹת. אבל הנה סיפּר לי האוּסתאז שאוּל, שהוּא שוֹפך שׂיחוֹ בּשיר בּינוֹ לבין עצמוֹ. גם בּהיוֹתוֹ נער הכּרנוּ את בּרכּת קוּלמוּסוֹ. בּיוֹם לבישת התפילין שלוֹ הפליא את המסוּבּים בּשיר שחיבּר וקרא לפני כּל בּלשוֹן ערבית אחר הדרוּש. איש לא ידע שיש עמוֹ שיר. רק המוֹרה שלוֹ, משוֹרר ערבי בּעל שם, ידע את הדבר. הוּא סיפּר אחר כּך, שעמרם כּתבוֹ בּעצמוֹ והוּא תיקן בּוֹ כּמה תיקוּנים קלים.

– בּלשוֹן ערבית בּלבד יכתוֹב שירים?

– שוֹמע הוּא לשוֹן הקוֹדש. אך אין מוֹרה אצלנוּ שיחרוֹז שיר בּלשוֹן הקוֹדש, על כּן אין הוּא מוּרגל בּה. הוּא יוֹדע גם לשוֹן צרפת ותוּרכּית. אבל לשוֹן ערבית שלוֹ צחה ונאה.

– אפשר ואוּכל לראוֹת איזה שירים שלוֹ? מבין אני ערבית כּל שאני קוֹרא.

אמר לוֹ ר' דויד: לכשאראהוּ לעמרם בּנחת רוּח – אנסה לשאלוֹ. עכשיו, כּאשר אתה רוֹאה, עוֹד רוּחוֹ נכאה עמוֹ. אבל השיר של יוֹם התפילין מצוּי בּארוֹן הספרים (אז הדפּיסוּהוּ בּדפוּס). אחפּשׂ ואמסרנוּ לך.

בּיני וּביני העריב היוֹם. המסוּבּים קמוּ לתפילת מנחה וערבית.

לאחר סעוּדת הערב היה ח' יהוּדה יוֹשב בּפינה בּחצר וקוֹרא עם ר' דויד אוֹתוֹ שיר של עמרם בּיוֹם בּר־מצוה שלוֹ (זה תרגוּמוֹ בּלשוֹן עברית):

אָשִׁירָה שִׁירַת תִּפְאָרָה

לַאֲבוֹתַי אִישֵׁי הַשְּׂרָרָה,

וְאֶקְרָא שָׁלוֹם לַגְּבוּרָה

וְלַנֶּאֱמָנוּת הַמְּסוּרָה.

אֶרְאֲכָם, אָבוֹת, עֲדַת אֲרָיוֹת הֲדוּרָה,

כְּאַיִן לָכֶם חַתְחַת, מִכְשׁוֹל וַהֲדוּרָה.

מֵעֹז קוֹלְכֶם תֶּחֱרַד אֲדָמָה כַּבִּירָה

וְתֶחֱמַק לְדַרְכָּהּ גַּם חַיָּה אַדִּירָה.

עַל רָמוֹת הַזְּמַן עֲלִיתֶם בִּסְעָרָה.

כָּל פִּסְגָּה מִכֶּם לֹא נִבְצָרָה.

בְּעֹז, בְּישֶׁר וּבְעֵצָה יְקָרָה

תְּקַדְּמוּ פְּנֵי כָּל־צָרָה.

שַׁרְבִיט־שִׁלְטוֹן בְּיֶדְכֶם הַטְּהוֹרָה,

וּלְעֵת מְצוֹא גַם חֶרֶב קוֹצְרָה.

אַךְ לְזֶה וּלְזוֹ אַחַת הַמַּטָּרָה:

זָרוֹעַ שָׁלוֹם וּצְדָקָה בָּרָה.

הִנְּכֶם לִזְמַנְּכֶם שֶׁמֶשׁ מְאִירָה,

לַקָּרוֹב וְלָרָחוֹק דֻּגְמָה מְעִירָה

כָּבוֹד, הַעֲרָצָה וְהוֹקָרָה

עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה וְקָרָה.

וַאֲנִי, נֵצֶר קָטָן מִגֶּזַע הַתִּפְאָרָה,

גְּאוֹן שִׁמְכֶם אֶלְבַּשׁ כַּעֲטָרָה.

בֵּין עֵינַי דְּמוּתְכֶם גְּזוּרָה,

וְנַפְשִׁי לָעַד בְּנַפְשְכֶם קְשׁוּרָה.

נִשְׁבַּעְתִּי הִדַּמּוֹת לָכֶם עַד הַשַּׂעֲרָה,

צָעוֹד לִקְרַאת גְּדוֹלוֹת בַּעֲנָוָה יְשָׁרָה.

מִכֶּם אֶשְׁאַב בְּעֵת מָצוֹק וְצָרָה

תַּעֲצוּמוֹת, אֱמוּנָה וְהֶאָרָה.

וְעִם הַסּוֹף אֶקְרָא לְכָל הַחֶבְרָה

הַקְּרוּאָה לְמִצְוָה זוֹ נֶהְדָּרָה:

שְׂאוּ שָׁלוֹם וּבְרָכָה בָּרָה

עֲדֵי יָבוֹא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל בִּמְהֵרָה.

לאחר שעמד ח' יהוּדה על טיבוֹ של השיר, נראה לוֹ שאכן כּלי מפוֹאר הוּא עמרם, אם בּעוֹדוֹ נער הבּיע אמרים נאים כּאלה, אף שמוֹרהוּ שיפּר ותיקן שירוֹ.

בּאוֹתוֹ מוֹשב, מתוֹך שׂיחה עם ר' דויד, נוֹדעוּ לוֹ לח' יהוּדה חי כּמה וכמה ענינים על משפּחת נג’ארה, על עמרם ועל אביו יהוֹשוּע נג’ארה.

משפּחת נג’ארה נוֹדעה בּדמשׂק מימים קדוּמים כּמשפּחת רבּנים ולמדנים. בּרם, בּעוֹשר וּגדוּלה לא היה מנת חלקם, אם גם היוּ מהם ששלחוּ ידם בּמסחר. יהוֹשוּע נג’ארה היה בּנוֹ של סוֹחר בּעל חנוּת קטנה בּשוּק המשי. יתרוֹנוֹת וּמעלוֹת לא נגלוּ בּכוֹחוֹ של הבּחוּר יהוֹשוּע בּזמנוֹ זוּלת מעלה אחת: בּחוּר נאה היה ויפה־עינים מאד (ועמרם דוֹמה הרבּה בּקלסתר פּניו לאביו). אמרוּ בּימי בּחרוּתוֹ של יהוֹשוּע נג’ארה – רבּוֹת בּנוֹת נתבּרכוּ בּוֹ, וּמשפּחות הגוּנוֹת בּיקשוּ לזכּוֹת בּוֹ לבתן, אבל הוּא לא הטה אזנוֹ ולא שׂם לבּוֹ לדברי משדכים ולא נפתה להם.

בּימים ההם גרה משפּחת נג’ארה בּבית קטן מוּל בּית הזקן שאוּל פרחי, אבי חמשת האחים והבּת היחידה, היא בַּהִייֶה, אם עמרם, שהיתה אהוּבה מאד לכל המשפּחה. אבל בּהייה לא נתנה לבּה לבּחוּרים, בּני גבירים, שבּיקשוּ אהבתה – והשיבה פּניהם ריקם. ימים רבּים נהגה כּך והסתירה דברה מבּני המשפּחה. הרבּה טרחוּ האחים עד שגילתה להם סוֹדה: לבּה משוּך אחר הבּחוּר השכן, יהוֹשוּע נג’ארה, ואם הוּא לא יהיה לה אין חפצה להיוֹת אשה לאחר. נראה הדבר תמוּה וקשה בּעיני המשפּחה, כּיצד הגיעה האחוֹת, שהיתה נבוֹנה וטוֹבת טעם, לידי קלוּת־דעת זוֹ. כּיצד תגרוֹם עגמת־נפש למשפּחה, שחוֹתנוֹ של הגביר שאוּל פרחי יהיה סוֹחר קטן שבּקטנים? אמרוּ לה: הא כּיצד היא עוֹזבת כּלי־זהב, בּחוּרים בּני גבירים, וּבוֹחרת בּכלי־נחוֹשת? בּרם לא הוֹעילוּ טענוֹת וּמענוֹת. שכּן אף היא טענה נגדם, הרי משפּחת נג’ארה כּבוֹדה וּשמה עמה. אמת, שאין לה עוֹשר וּנכסים, אבל כּבוֹד התוֹרה ויחוּס רבּנים אינם מעלוֹת בּעיניהם? ואשר אתם אוֹמרים שאני בּוֹחרת בּכלי־נחוֹשת – אתמהה! הרי בּני־אדם כּוּלם בּשׂר־ודם. לא נחוֹשת הם ולא זהב. אלא אם תקראוּ לבני גבירים כּלי־זהב מפּני עשירוּת שלהם – עשׂוּ אוֹתוֹ, את יהוֹשוּע, עשיר ויהא גם הוּא כּלי־זהב.

מכּיון שהיתה אהוּבה לכל המשפּחה נמנוּ וגמרוּ לבטל רצוֹנם מפּני רצוֹנה.

וזה שבחם של בּני פרחי, שהם גבירים אצילים ונפשם יפה וּרחבה. אחר שקיבּלוּ עליהם רצוֹן הבּת נהגוּ עם החתן בּלב שלם, כּאילוּ היה שוה בּמעלה עמם. לאחר החתוּנה סיפּחוּהוּ בּעסקים וּבענינים שלהם, אלא משראוּ שאין הוּא מצוּין בּפקחוּת בּעניני מסחר בּיקשוּ לוֹ כּהוּנה שיש בּה משוּם כּבוֹד. עמדוּ וּמינוּ אוֹתוֹ מוּכתר לעדה. בּכהוּנה זוֹ החזיק כּל ימיו בּיוֹשר וּבנקיוֹן כּפים (חוּלשת דעתוֹ נתגלתה בּענינים אחרים, בּיחוּד בּ"מסכת נשים"). אבל שנים רבּוֹת לא זכה הזוּג בּבנים של קיימא. כּמה שנים איחרה בּהייה ללדת וּלכשילדה, שלוֹש פּעמים מתוּ הולדוֹת בּילדוּתם. גזירת שמים זוֹ גרמה הרבּה עגמת־נפש לבּהייה. סוֹף סוֹף, לאחר עשׂר שנים מחתוּנתם, נוֹלד עמרם. בּכוֹח סגוּלוֹת וּצדקוֹת גדוֹלוֹת נשאר, שבח לאל, בּחיים, בּריא ושלם וּמצוּין בּמידוֹת וּמעלוֹת. אבל, כּאמוּר, יהוֹשוּע נג’ארה, אם כּי איש טוֹב היה, לבּוֹ רך ורחוּם ואמת ויוֹשר בּלשוֹנוֹ – הקדיח תבשילוֹ בּ"עזרת נשים" וזהוּ שגרם למהוּמוֹת וּלמבוּכוֹת והביא האסוֹנוֹת והיגוֹנוֹת, שעדיין לא נמחוּ עקבוֹתיהם בּקרב כּל בּני המשפּחה.

וּלאחר כּמה ימים, כּשנוֹדעוּ לח' יהוּדה קוֹרוֹתיו של עמרם והיסוּרים והעצבוֹנוֹת שנפלוּ בּחלקוֹ וּבחלק כּל בּני המשפּחה – היה משתוֹמם וּמתבּהל לשמעם. הרי פּרשת אהבתוֹ של בּחוּר נאה זה דוֹמה לפרשת אהבה שלוֹ, אלא שהוּא, ח' יהוּדה, נדוֹן, בּחסד הבּוֹרא עליו, לטוֹבה וישע וזה הבּחוּר ידע אך צרה וּפגע. שעוֹת רבּוֹת רבּוֹת היה מהרהר ח' יהוּדה בּסתר לבּוֹ על רזין טמירין של הבּוֹרא יתבּרך. עד מה היה קשה וּמר גוֹרלוֹ של עמרם! הלוֹך הלך בּנעוּריו עליז ותמים וּבטוּח בּחסד מרוֹמים וּלפתע שאוֹל פּערה פּיה לרגליו וּכפשׂע בּינוֹ וּבין אבדוֹן.

וכל אלה בּאוּ עליו עם בּיכּוּרי אהבה שלוֹ, בּראשית ימיו.

 

ה. בּיכּורי־אהבה    🔗

בּימים ההם, ועמרם אז בּן חמש־עשׂרה שנה, היה הזמן מאיר לוֹ פּניו והבּריוֹת היו מתבּרכוֹת בּנער כמוֹהו, ששׂיחוֹ ממתקים וכוּלוֹ מחמדים.

באַחד הימים היה עמרם מתהלך בשבילי אַחד הבּוּסתנים הסמוּכים לרחוֹב היהוּדים במזרחה של דמשׂק, במקוֹם שהנהר בּארדה יסתעף לפלגי נחלים רבּים והם מציפים אפיקי התעלוֹת שבּאדמת הגנים הגדוֹלה. התהלך עמרם הלוֹך ושוֹב ליד הגדר בּפנים הבּוּסתן, זה כּשעה משעוֹת הבּוֹקר הראשוֹנוֹת, מצפּה וממתין בכליוֹן־רוּח וּברטט לב לנערה כי תבוֹא, לשירין בּת הצוֹרף.

מפּעם לפעם היה מתקרב לשער, המוּגף ברוּבּוֹ, מסתכּל בּסתר מבּעד לחלל הצר שבין שתי הדלתוֹת הכּבדוֹת ומבּיט לדרך הרחבה, המלבּינה בּנֹוגה שמש־הבּוֹקר. אבל אותה שעה נראתה הדרך בּעיניו ריקה ושוֹממה עד שדמעוֹת נקרשוּ בּעיניו.

היתכן כּי תשיב פּניו ריקם? האם לא יכלוּ דברי מכתבוֹ ששלח לה לרכּך לבּה? והרי לבּו עצמוֹ נמס כּדוֹנג בשעה שקרא דברי עצמוֹ. כּלום אפשר שלב נערה יהיה קשה ואטוּם לבלי הרגיש דברים עקוּרים מעוֹמק הלב? והן היא נערה חמודה ונבונה וממַבּטי עיניה נשקפוֹת אַהבה וחנינה.

היה חוֹזר וצוֹעד צעדים מעטים בּפנים הגן ושוב פּוֹנה ומציץ מחרכּי השער, שמא תעבוֹר ולא תבחין בּסימן שקבע לה: סוּדר לבן קטן, שתלוּי בּטבּעת הדלת – וכך יהא מצפּה כאן שעוֹת על שעוֹת לשוא.

דממה רבּתי בּחלל הגן הגדוֹל. כּל שיצעד צעדים אחדים פּנימה יחוּש בּאויר הצוֹנן, שזוֹלף מצמרוֹת העצים וּכמוֹ אדרת קרירה רכּה וּנעימה, תעטוֹף בשׂרוֹ בּלאט. ריח האדמה הלחה, הרווּיה מים רבּים, ימלא את חזהוּ ויחַזק את לבּוֹ, שדוֹאב מצפּיה, מדאגה וּמפּחד. מתוֹך הדוּמיה המוֹלכת בּגן למרחביו מנסר בּלאט וּבלי הרף זמזוּם־לחש פּלאי ודוֹמה הקוֹל למנגינה קלילה, דקה, יערפוּה שׂיאי־אילנוֹת ואמירי־פּארוֹת מבּרכּת השפע ומנדבת הצמיחה. וּבנוֹת־קוֹל והדים מקוּטעים, כּאמרים טמירים שלוּחים מרוּחוֹת נעלמוֹת, מרפרפים וחוֹלפים בּחללוֹ של הגן. אין זה כּי אם נשמת הבּוּסתן אוֹמרת שירה. אמת, אמת אשר יאמר האוּסתאז שאוּל: כּל הנמצא בּיקוּם נשמה לוֹ. לא לאדם וּלבעלי־חיים בלבד – גם לדוֹמם נשמה, מין נשמה מיוּחדה. לאבן, לבּרזל ולעץ, לכּל – נשמה. האוּסתאז יוֹדע ומכּיר תעלוּמוֹת רבּוֹת.

מה עמקוּ דבריו, שסח בּיום שבת לאזני המסוּבּים בּבּית! מסתבּר – אמר – כּל היקוּם עוֹדנוּ בּהתהווּת, עדיין מתהווה והוֹלך. על כּן עדיין הסתוּם מרוּבּה בעוֹלם על הפּרוּש. וכל שאנוּ רוֹאים, שוֹמעים ויוֹדעים – אחד מני אלף נראה, נשמע ונדע. שַוה לעיניך – אמר – סוּלם בּן אלפי שלבּים, “סוּלם מוּצב ארצה וראשו מגיע השמימה” והאדם עדיין בּשלבּים התחתוֹנים. ודוֹר אחר דוֹר יוֹסיף דעת. ואפשר זוֹ כּוָנת הדברים: וּבטוּבוֹ מחדש בּכל יוֹם תמיד מעשׂי בּראשית.

בּאוֹתה שעה לא הרגיש בּעוֹמק דבריו. אבל עכשיו, בּשׂיח לחש זה שבּגן, ירגישם ויבינם בּכל חוּשיו. "רק מחמת שעדיין לא נשלם היקוּם לכל שׂגבּוֹ ועצמתוֹ – אמר עוֹד האוּסתאז – תראה את הרע, היגוֹנוֹת, המחלוֹת, המגיפוֹת והפּוּרענוּיוֹת שליטים בּיקוּם וּבאדם. והרי לא יתכן, שהבּוֹרא יתבּרך יברא עוֹלם פּגוּם ונפסד. מן הנמנע לחשוֹב שזהוּ וכך הוּא עוֹלמוֹ המוּשלם של הבּוֹרא. לא. עדיין לא תמה הבּריאה בּשלימוּת. וּכאלף שנים בּעיניך כּיוֹם אתמוֹל כּי יעבוֹר. ועוֹד יגָלוּ לאדם רזין טמירין בּעוֹלם הדוֹמם והחי ויכּיר בּנשמת הדוֹמם. וגם נשמת האדם עצמו תיצרף ותיזקק מסיגיה וּפסלתה. לעתיד לבוֹא, כּשתתם הבריאה עד תכלית – שלוֹם מוּחלט ישלט בּיקוּם. הטוֹב בלבד ילך ויגבּר והרע ימעט ויִדל, הלוֹך ודל עד כּי יסוּף כּליל.

לפתע נעצר הנער בּהילוּכוֹ, כּפוּף ראש ושקוּע בּהרהורים, וחזר מהרה ליד השער. דוֹמה לוֹ שחלפה עליו שעה ארוּכּה. אך משהסתכּל במוֹרה־השעוֹת שלוֹ, ראה שרק רגעים מספּר הסיח דעתוֹ מציפּייתוֹ.

מה איחרוּ פּעמיה? שמא קרה לנערה מכשוֹל או פּגע בדרכּה? אוֹ שמא נעצרה בּבּית בּעל כּרחה משוּם מה? ושמא לא נתנה לבּה כּלל לבקשתוֹ ולעתירתוֹ? אפשר לא מצאוּ דברי מכתבוֹ נתיב ללבּה. כּלוּם לא היטיב לכתוֹב בשׂפה נאה דברים חצוּבים מעמקי לבּוֹ? יתכן שלא היטיבה להבין ערבית והדברים גבהוּ ממנה. אבל מפי המוֹרה שלה שמע שידיעתה הגוּנה בּלשוֹן.

עמד על יד השער מסתתר בּפנים, אך עיניו נטוּיוֹת החוּצה, והוֹציא מכּיסוֹ נייר מקוּפּל, העתק המכתב ששלח לה, כּדי לקרוֹא שוּב ולבחוֹן משפּט משפּט לטיבוֹ ולמַשמעוֹ:

אל פּאר היוֹפי, יצוּר בּלי דוֹפי, עיניה סַפּירים, פניה מאירים, צחוֹקה ירנין לב, קוֹלה יכריע אוֹיב ומה גם אוֹהב, הלא היא שירין המהוּללה, יאריך האל ימיה.

אחרי השלוֹם והבּרכה, אגיש לך בּתחילה מיטב התוֹדוֹת העמוּקוֹת מהסכמתך בטוּב לבּך לבקשתי אשר בּיקשתיך בּיום שבּת לקבּל מכתב ממני. והנה זה המכתב.

ועכשיו אשבּיעך בּשם אללה יתעלה וּבשם אביך ואמך ואחיך הקטן שתמלאי את בּקשתי השניה והיא, שתבוֹאי בּיום שני בּבּוֹקר אל הבּוּסתן אשר בּקרבת הרחוֹב “אצאטליה”. על הדלת אתלה מטפּחת לבנה לסימן ואני אעמוֹד שם ואצפּה לך. אם תשאליני מה תכלית זוֹ ההזמנה? אענך: לבּי מלא דברים רבּים כּכוֹכבי השמים להגיד לך ואין עט סוֹפר אשר יוּכל לרשמם על הנייר. ויאָמר: אין לשוֹן האהבה מוּבנת על הנייר זוּלת מפּי אוֹהב לאוֹזן הנאהב. וּמהעדר מקוֹם שנימצא בּוָ בּבטחה, מבּלי שתראֵנוּ עין אדם, בּחרתי בּמקום הזה. אין איש בּגן בּבּוֹקר. בּעל הגן מכּירנו וידידנו הוּא ואני בּא לרוֹב שם. בּעל הגן יוֹצא בּכל בּוֹקר העירה ושוֹהה עד הצהרים.

וגם אשתוֹקק לשמוֹע דברים מפּיך כּאשר ישתוֹקק הצמא לגמוֹע מי מעין זכּים. ואני לפניך כּעבד נאמן לפני גבירתוֹ והוּא מצפּה לצו פּיה, אם תצוהוּ שיבוֹא בּאש למענה, יבוֹא בּשׂמחה, ואם תפקוֹד כּי ישפּוֹך דמוֹ בקרב – בּגילה ישפּכנוּ.

ואם לב רחמן לך, ואם רגשוֹת לבּך טהוֹרים כּטוֹהר פּניך, רחמי עלי וּבוֹאי! רק בּוֹאי!

וכל הדברים שאני כּוֹתב – אעידה בּי את האלוֹהים ואת התוֹרה – מן הלב אני כּוֹתב. אין כּזב בּהם ואין הגזמה. והאמת – יאָמר – תוּכּר גלוּי לעין כּשמן על פּני המים.

המצפּה לאוֹר פּניך והעוֹרג לנגינת דבריך עמרם נג’ארה.

זכרי, יוֹם שני בּבּוֹקר! בּבּוּסתן לאיד אצאטליה וּבשער מטפּחת לבנה!

גמר לקרוֹא, קיפּל את המכתב בּלאט ונעץ את עיניו בּחלל שבּין שתי הדלתוֹת, סקר שוּב את הדרך על עוֹבריה המעטים ושב להלוֹך חזוֹר והלוֹך ליד הגדר.

כּעבור שעה קלה – נראתה מפּינת הרחוב הנערה לבוּשה שׂמלה לבנה. הוא הכּירה מרחוֹק. לבּוֹ פּעם בּלי הרף.

כּשנכנסה בּלאט לגן, עמד מן הצד מסתתר וקיבּל את פּניה.

– מה חיורים פּניך – מה לך? – שאלה חרדה. – שמא קרה דבר פּגע?

– לא, לא. אין דבר, אגיל מרוֹב שׂמחה.

– אבל אני מפחדת. מה יהיה אם יראני מי שהוּא פּה?

– יהי לבּך סמוּך וּבטוּח, אַת עמי – אָמר, אבל קוֹלוֹ נשמע כּקוֹל זר גם בּאזניו.

צעדוּ כּמה צעדים בּפנים הגן דוֹממים כּנבוּכים.

בּיקשה הנערה להפסיק את הדוּמיה ואמרה:

– הנה בּאתי בּשביל שהשבּעתני בּמכתבך. אבל מה רצוֹנך? אין לי פּנאי הרבּה. העבוֹדה בּערבי החג רבּה. היוֹם אנוּ מכשירים את כּלי הנחוֹשת לפסח.

– האמיני לי, כּל מה שסידרתי לדבּר עמך – נתבּלבּל בּראשי. לא אדע בּמה אפתח וּבמה אסיים – אבל רציתי לשאלך: מה טיבי אני בּעיניך, בּעיקר, רצוֹני לאמוֹר, מה דעתך… מה בלבּך עלי – זה קוֹדם כּל.

תוֹך כּדי כּך נתעכּבוּ ונצבוּ ליד גזע עץ־אגוֹז עבה למכבּיר. היא נשענה אל הגזע ותלשה עלים רכּים מענף נמוֹך. עיניה היוּ נטוּיוֹת למעשׂה אצבּעותיה, כּמוֹ לא נכנסוּ ולא נגעוּ דבריו אל לבּה.

חזר והוֹסיף: טרם אשמע תשוּבה לא אוּכל אני לדבּר דבר. תשוּבתך תהיה כּמוֹ יסוֹד לבנין… אוֹ שאפשר לבנוֹת… אוֹ…

– אוֹ מה? – שאלה דרך סקרנוּת והתגרוּת.

– אוֹ… שאוֹכיח לך כּי… טוֹב… שתניחי אבן יסוֹד בּינינוּ…

הטילה הנערה עליו מבּט ממוּשך, מבחין. מחָזוּת־פּניה ניכּר שהיא מתאפּקת והיא גם אחוּזת הרהוּרים מראוֹתֹהֹ אֹוֹתוֹ הפּעם כּמוֹ בּאוֹר חדש. עיניו שהן יפוֹת, חוּמוֹת־בּהירוֹת ואחוּזוֹת תדיר כּמוֹ בּתנוּמוֹת – נראוּ לה עתה פּקוּחוֹת וכמצפּוֹת למענה ישע מפּיה; קוֹמתוֹ וכל עצמוֹ ועמידתוֹ נראוּ לה כּ"גבר" צעיר אבל מוּשלם.

אכן, הרהרה בּינה לבין עצמה, הוּא תמיד נחמד ונעים, אבל בּשעה זו תוֹספת־אוֹנים ועתרת־חינוּנים נסוּכוֹת בּדמוּתוֹ.

כּששב וּביקש ממנה תשוּבה על שאלתוֹ – אמרה:

– מה דעתי עליך? כּן. אין מי שיכּיר אותך כּמוֹני ואין כּמוֹני שיוֹדעת מי אתה. אמת, יוֹדעת אני ששׂכלך זך וּמצליח אתה ועוֹשׂה חיל בּלימוּדיך. ידעתי, הכּל אוֹהבים אוֹתך – יפה אתה. כּן. אבל אין איש יוֹדע… שאין אתה נאמן. ואין אתה אלא ילד פּוֹתה… אבל לי לא איכפדת כּלל, עכשיו כּבר לא איכפת. אין עניני בּך. עכשיו לא נוֹגע לי מאוּמה…

– שמא תבארי דבריך, בּטוּבך… – אמר כּמתאפּק בּרוּגזוֹ.

– שאבאר דברי? – טוֹב. אין כּמוֹני יוֹדעת שאתה מחליף אהבותיך שבע בּיוֹם. שאתה מלא סתרים וסוֹדוֹת כּרימוֹן. שאתה כּך, מבריק מבּחוּץ ואפל מבּפנים…

– מה, מה? – אמר, כּאילוּ מכוּון להשמיע קוֹל לגלוּג עת לבּו המה מרעדה.

– לא אתה שהיית מטייל בּכל ערב עם חשכה פּה, בּגן הזה עם… זהרה בּת חיסני הכּוֹבסת? לא אתה שנשבּעת לה, שרק אוֹתה אתה אוֹהב? לא אתה שנתת לה אז לירה זהב – שתאמר שמצאה אוֹתה בּ"רחוֹב הסוֹחרים"?… וכל זה היה לפני כּשנה. ואם אתה חוֹשב, שהיא גילתה וסיפּרה לי את כּל זה – טוֹעה אתה. בּאלוֹהים וּבעינַי נשבּעת אני לך – לא היא סיפּרה לי את זאת ולא דיבּרה עמי דבר –

– אבל כלוּם מאשימה את אוֹתי ש…

– אבל חכּה ואגמוֹר… עוֹד רב לי לדבּר… ואתה חוֹשב שאם היית הוֹלך בּלילה אל רחְלוֹ, נכדת הדיין, בּשעה שכּוּלם ישנים והייתם יוֹשבים בּמטבּח שעה ארוּכּה – לא היה איש רוֹאה אוֹתך? אתה, מסכּן, מהלך כשיכּוֹר או כּמכוּשף, וחוֹשב, שאַתה רוֹאה ואינך נראה, אבל בּאמת “הפוּך המצב”: אַתה נראה לכּל – ואינך רוֹאה כּלוּם. את כּל זה שמעתי מפּי השכנים. ורק מפּני כּבוֹד אביך ומדאגה לאמך החוֹלה – נמנעים מדבּר. אבל אתה בּעצמך יוֹדע שראוּ אוֹתך פּעם ואז חדלת ללכת – וּמאז חסַל ענין רחלוֹ… והתחלת…

– אבל תני ואבאר לך…

– חכּה, ואשפּוֹך הפּעם את כּל אשר בּלבּי. אז התחלת עם זוֹ הנערה השמנה, בּת הכּוֹתב בּוַעד. אפילוּ את שמה לא אזכּיר בּשׂפתי, אבל אחיה הוּא שמנע אוֹתה מהפּגש עמך. או אַתה חוֹשב שלא נוֹדע הדבר שתפסו אוֹתך בּבית־המוּנֶה²² בּביתכם עם רוֹזה בּת השוּלחני, זוֹ שמתגנדרת וּמתיפּה וּמרננים אחריה שיש לה אהוּב ערבי. והיא מרמה אוֹתוֹ ואוֹתך וּמוּכנה לרמוֹת עוֹד אחרים וּבלבד שיתנוּ לה מתנוֹת, כּגוֹן: מסרק משוּבּץ פּנינים נוֹצצוֹת, שרשרת וכוֹכב־זהב – כּאלוּ שנתת לה אתה… וכל ה"דילוּגים" והתמוּרוֹת האלה – ישמרנוּ האל – עשׂית וּפעלת במשך שנה אחת… ועוֹד אני יוֹדעת…

– לא די לך לפצוֹע את לבּי? הניחי לי לענוֹת.

– ענה מה שתענה, אבל להכחיש לא תוּכל. אף דבר לא תוּכל להכחיש… האמת – יאָמר – תיראה גלוּיה כּשמן על פּני המים…

– לא אכחיש. לא אכחד דבר. הכּל אמת… – ענה עמרם בּקוֹל נדכּא – בּכל זאת אין בּי אַשמה, אין עוולה בּידי. להיפך: אם תקשיבי ותבחני את הדברים עצמם, לא כּפי שנראים – אז תוֹדי לי כּי את ראית ואספת רק את הקליפּות, והתוֹך, הפּרי – לא ראית ולא ידעת. אני אגיד לך הכּל גלוּי ולֹא אתבּייש… מפּני שאין בּכל הדברים וה"דילוּגים" לא מעשה רע ולא מכוֹער…

הנה… זהרה בּת חיסני הכּוֹבסת… אני בּאמת אָהבתי אוֹתה. ולמה עזבתי אוֹתה? שמעי גוּפוֹ שֹל דבר. פּה בּגן הזה היה הדבר: אז, לפני שנה בּחוֹל־המוֹעד פּסח, בּא להם מבּירות אוֹרח לחג, הוּא בּן אחי אמה, דוֹדה של זהרה, נער גדוֹל ממני אוּלי בּשנתיים או שלוֹש. לפנוֹת ערב טיילתי פּה. אמת, חיכּיתי לה, לזהרה. והנה לפתע בּא הנער הלז, לבוּש כּפתן משי כּבּחוּרים מבּני ההמוֹן. אני לא ידעתיו, שאֵלני: אתה עמרם נג’ארה? עניתיו: כּן, מה יש? סיפּר לי שהוּא בּן־דוֹדה של זהרה, והנה בּא להוֹדיעני שאני “מתנקש בּחייו”…. זהרה מוּבטחת לוֹ מילדוּתוֹ. הוּא אוֹהב אוֹתה כּנפשוֹ. כּל ימיו עוֹבד ואוֹסף כּסף בּתקוה זוֹ (הוא עוֹזר לסַפּר, אביו חנוָני). ותמיד היה ידוּע הענין בּמשפחה. וּבכל חג הוא מביא לה מתנה. והפּעם, בּבוֹאוֹ לחג – אמר וכמעט בּכה – הרגיש קוֹר, וגם השפּלה; גם שעה לא יִשעוּ אליו – מה להם וּלנער עני אם נגד עיניהם עמרם נג’ארה בּן המוּכתאר? ועכשיו – אמר – טוֹב לי המות מחיים. אילוּ הייתי אחר – אמר הוא – היה בּא נגדי בּכוֹח. לחיים או למות, אבל, עם בּן המוּכתאר – מה כּוֹחוֹ? הוּא לא חפץ לפנוֹת אל אבי. מקוֹדם – אמר – יפנה אלי, אם אני לא אתרצה – יפנה לאבי. הוא חוֹשב אמר – שבּענין זה אני העיקר. ואם אני “גוֹזל” את הנערה ממנוּ – עוולה היא, שוֹפך אני את דמוֹ, ואיך ישא את פּניו לפני כּל מיוּדעיו על זאת הכּלימה? איך יראה את פּני השמש? ולמה לוֹ חיים? ואם אני מפחד מאדם – עלי לפחד מאלוֹהים. האלוֹהים לא ישׂא עוֹשק כּזה, כי “האכאבּר”²³ ירמסוּ ברגלם את צוארי “הפּשוּטים” וישפכוּ את דמיהם למען רצוֹנם. האלוֹהים לא יחריש. ואם אני אבוּז לבקשתוֹ – ישחט עצמוֹ… לא ישוּב לבירוּת, פּה, בּדמשׂק, ישפּוֹך בידו את דמיו, קרבן בּגד ועוֹשק…

דאַב לבי לשמע דבריו. ודיבּוּרוֹ פּשוּט, בּשׂפת ההמוֹן, בּ"מלים כּבדוֹת" – אך בּרגש, בּהבנה. ויוֹתר מכּל נכמרוּ רחמַי מראוֹתי את פּניו. לוּ ראית את פּניו! כּמוֹ מוּכּים; כּמוֹ טפח עליהם אחד אכזר… כּתמים אדוּמים וחיורים כּיסוּ אוֹתם, כּאדם שנאבק על יד תבערה שאחזה סביבוֹ; בּעיניו נראוּ דמעוֹת מפעפּעוֹת, מתאפּקוֹת לבלי התפּרץ.

לא יכוֹלתי לראוֹת בּצערוֹ. לבּי נשפּך בּקרבּי. הרגעתי אוֹתוֹ ואמרתי לוֹ, אדבּר עם האֵם ועם זהרה ואם אמת שהיא מוּבטחה לוֹ מכּבר – אסלק ידי, לא אעמוֹד למכשוֹל. אני, עליך לדעת זאת, שירין, יוֹתר מדי מכּיר אני (מעניני אבי בּממשלה וּבבית־המשפּט) פּעלי רשע וזדוֹן מידי עוֹשקים תקיפים ואַלָמים. פּעמים רבּוֹת יבער כּאש לבּי, בּדעתי איזה מעשי־רשע נעשׂים בּידי זדים “נכבּדים”. והאני בּעצמי אהיה כאחד הנבלים? אני חשבתיה לטוֹבה. אף על פּי שהיא בּת עניים – חשבתי – לא איכפּת זאת. אני ארימנה ממצבה. מה איכפּת, שהיא מדַלת העם? אבל – הנה צמח לפתע מעצוֹר כּזה… עלי לוַתר. החזקים והגדולים מוַתרים…

כּשדיבּרתי למחרת היוֹם לבדי עם האם – היתה מוּכרחה להוֹדוֹת כּי נכוֹנים דברי, אבל היא החלה מדבּרת עליו בּזלזוּל ולטפּוֹל עליו דברי לגלוּג. אמרתי לה – לא, ידי לא תהי בּעוול. ולזהרה בּיארתי הכּל, כּכל האמת והצדק, והיא – בּכתה, אבל הצדיקה אוֹתי. למצער, בּפיה הצדיקה אותי בּפירוש.

התמצאי עתה עוולה בּי בּדבר הזה? הידעת מכּל זאת? וּבכן לא ידעת. אני דאגתי שישאר הכּל בסוֹד…

ועם רחלוֹ, נכדת הרב, בּזה… פּשוט אין אני אשם. היא משכה אוֹתי. לא נתנה לי מנוֹח. אבל לא אדבּר רעה עליה. היא טוֹבת־לב מאד. אילוּ היה מוּתר לגלוֹת סוֹד הייתי יכוֹל להצדיק את עצמי וגם את עצמה, לגמרי. אבל לא אגלה סוֹדוֹת. זאת לא אוּכל. אבל אחת אני יכוֹל להגיד גלוּי: לא רימיתי אוֹתה, ולא הבטחתי דבר. היא יוֹדעת זאת ברוּר. אלא סתם כּך. חיבּה… האם אָסוּר לנער שתהיינה לו חברוֹת כּמוֹ חברים?

– אני רוֹאָה שאַתה תהיה “מחאמי”²⁴ מוּבהק. עד מה אַתה פּיקח – אמרה בּלגלוּג קל.

– אם אינך מאמינה לדברי – את יכוֹלה לעזוֹב אוֹתי כּרגע… מוּכן אני להיוֹת עבד לרגליך, אם תכּירי שאין שקר עמי. אחת אמרתי לעצמי: דרכּי דרך האמת. אבל אם אַת חוֹשדת אוֹתי בּשקר – אמנע עצמי בעל כרחי לדבּר עמך.

– לא… לא…דבר. תן ואשמע, ואחר כּך – אראה איך יפּוֹל דבר.

– וזאת הנערה השמנה, חסיבה, כן… נמשכתי אחריה כּשבוּעים ימים…מה חטא? לא היה דבר בּינינוּ. האם הייתי קשוּר למי שהיא? אבל כּששמעתי פּעם מפּי אחיה דברים אחדים לא כּמוֹ שראוּי לדבּר עמי – אני עזבתיה. ואין אני משקר. אם רוֹצה את להיוָכח – יכוֹלה את לשאוֹל את פּיה.

ורוֹזה, זאת נערה פּיקחה. תענוּג לדבּר עמה. כּל דבריה מתוּבּלים בלגלוּג, בּצחוֹק. את הכּל הוֹפכת היא לדברי בּדיחה. ואני מטבעי איני יוֹדע לצחוֹק. נתתי לה מתנוֹת בּשביל צחוֹקה. בּשביל עליזוּתה. דבר שבּממש לא חשבתי. לענין כזה אינה מתאימה לי… עמה הייתי נפגש לפעמים. אבל לא תפסוּ אוֹתנוּ “בּמחסן הצידה”, היא בּאה אלינוּ פּעם כּשאיש לא היה בּבּית; המבשלת שלנוּ ירדה למחסן להוֹציא משם דבש ואני ירדתי עמה – לטעוֹם קצת, אז בּאה היא וירדה גם היא. המבשלת עלתה ואנחנו נשארנוּ, טעמנוּ ואכלנוּ מהמצוּי שם. כּשבּאוּ אנשי הבּית וראוּ אוֹתנוּ יוֹצאים משם – יכלוּ לחשוֹב מה – אבל אין אני צריך לרדת למחסן בשביל להפּגש עם מי שהוּא, העוֹלם גדוֹל ורחב למדי.

– אבל הוֹריך הטיפוּ לך מוּסר על זאת?

– כּן. הטיפוּ. תמיד מטיפים. הם כּמוּבן “שוֹמרים” אוֹתי. הם… ש… שתוֹלים תקווֹת כּל כּך רבּות בּי – חוֹששים הם שמא אִכּשל. לא בּמעשׂה מגוּנה. אלא בּמעשׂה טוֹב, טוֹב יוֹתר מדי. אבי אוֹמר

שהוּא מפחד מפּני “טוּב־לבּי”, שאני טוֹב יוֹתר מדי, הוּא אוֹמר: בּרי לוֹ שהזהב לא יכּתם. אין הזהב מעלה חלוּדה. אבל את הזהב גוֹנבים – אוֹמר הוּא.

– ואַתה, מה אַתה אוֹמר?

– ואני אוֹמר: שבּעל הזהב שוֹמר למדי על הזהב – אמר בּצחוֹק קל.

– כּך… ומה הדברים הרבּים כּכוֹכבי השמים שרצית לוֹמר לי? עד עתה דיבּרת לפי מה שאני הכרחתיך לדבּר. אבל מה אתה רוֹצה לדבּר, וּבעצם, מה אתה רוֹצה ממני?

– איני רוֹצה ממך מאוּמה, ואני רוֹצה הכּל…

– ואני גם כּן לא אתן לך מאוּמה ואתן לך הכּל.

– כּלוֹמר?

– אמוֹר אתה… ואז אוֹמר אני…

– נעזוֹב שׂיח רמזים וּנדבּר בּרוּרוֹת. אם אמת מה שאָמרת על הקפיצוֹת שלי, הנה אני אוֹמר לך: בּכל הקפיצוֹת הללוּ, חוּץ מענין זהרה, קפצתי בּגללך, בּעֶטיך.

– בּגללי? מה פשר דבריך? –

– יען כּי את נתחַמקת תמיד ממני – קפצתי לכל הרוּחוֹת. אבל כּוָנתי וּרצוֹני וּמטרתי – היית את.

– כּך? וּמדוּע זה? כּלוֹמר, מה מצאת בּי שנהפּכת ל"קפצן" לכל הרוּחוֹת?

– מה מצאתי בּך? את אשר לא מצאתי בּאחרוֹת. אף לא בּאחת… את אינך יוֹדעת, שבּבת־צחוֹק מפּיך את מעלה אוֹתי עד לשמים. את מרימה אוֹתי עד תכלית האוֹשר. כּשאת שוֹלחת אל פּנַי, לעתים, מבּט בּהיר ומחוֹנן מעיניך – אני חי בּכוֹח אוֹתוֹ מבּט ימים שלמים. אני שׂשׂ ושׂמח כּמה ימים – עד ששוּב את מתנכּרת, ומשתמטת ונעלמת. הן את יוֹדעת כּל מעשׂי, וכל צעדי גלוּיים לפניך. כּמוֹ אָרבת לי, כּמרגל חרש. איך נוֹדעוּ לך כּל הדברים? אַת היית רוֹאה ולא נראה; אמרי, איך עלה כּל זאת בּידך?

– אין זה חשוּב בּיוֹתר. אבל אתה הגד לי… אם בּאמת כּכה הם רגשוֹתיך אלי – מדוּע פּנית לכל הרוּחוֹת, ולא פנית עד עתה אלי? רק עכשיו, כּשאבדוּ כּל ספינוֹתיך – אתה מנסה להשליך עוֹגן בּמימי.

– אם אין את מבינה לרוּחי ואין את מאמינה לי – אתעצב עד מות, ואם לקנטרני את רוֹצה – די לך. נפשי יוֹצאת אליך מאז, מלפני שנתים, – ולא עלה בּידי לקרב אליך. את היית תמיד בּמחשבתי.

כּל הימים את היית צלי. וּכמוֹ שאין אדם יכוֹל לתפּוֹס את צלוֹ – כּן לא יכוֹלתי לתפסך. אך עתה עלה על דעתי לכתוֹב לך. איני רוֹצה ממך דבר – אלא שתאמיני לי… אני רוֹצה לעבוֹד לך, לחלוֹם

עליך, לכתוֹב לך, לחשוֹב עליך. את הנך כּל חיי.

– אללה, אללה, ילד בּן חמש־עשׂרה – ואיך אתה מדבּר, כּאהוּב מוּמחה, מנוּסה, רגיל. כּן אתה בּודאי אוֹמר לאזני כּל ילדה…

– שוּב תאמרי להעליבני… להשפּילני…

לבשוּ פּניו בּרגע זה דאָבה גלוּיה כּפני ילד. היא הבּיטה אליו בּעינים רוֹעפוֹת אהבה, החזיקה בּידוֹ ואמרה: אני מאמינה לך… עכשיו אני מאמינה לך…

הוא גחן אליה וּנשקה.

 

ו. מבּוֹקר עד ערב    🔗

מן היוֹם ההוּא ואילך היוּ נפגשים פּעמים בּאוֹתוֹ בּוּסתן אם לשעה קלה אוֹ ארוּכּה.

אבל לא ארכוּ הימים – ופתאוֹם נהפּך על עמרם כּל עוֹלמוֹ.

יוֹם אחד, בּבּוֹקר – ירדוּ עליו חסדי־אלוֹהים גדוֹלים, וּבערב – פּחדי־אלוֹהים נוֹראים. בּבּוֹקר היוּ נעוּריו פּוֹרחים בּמוּפלא, וּבערב – יבשוּ. לפתע פּתאוֹם נשמט גלגל חייו. דוֹמה יש מיתה גם לזמן. תקוּפת־זמן חוֹלפת וגוֹועת. וּבוֹ בּיוֹם, בּערב, מתוּ נעוּריו של עמרם נג’ארה, אבדוּ לעוֹלמים.

בּבּוֹקר, לאחר שהתפּלל תפילת שחרית בּהשכּמה, היה מטייל בּאוֹתוֹ בּוּסתן גדוֹל. זה מעלתוֹ של הבּוּסתן שהוא קרוֹב ורחוֹק. הליכה קצרה וּנטיה קלה מן הרחוֹב ואתה מגיע לבּוּסתן. נכנס אָדם לשם – נעלם מעיני הבּריוֹת. חוֹמה, דלתים וּבריח חוֹצצים בּין רשוּת הרבּים וּרשוּת היחיד. שוּב לא היה ממתין שעה ארוּכּה לשירין. ושוּב לא היוּ חרדים ונפחדים בּהכּנסם. ידיד נאמן בּעל־הגן הערבי לבית נג’ארה. לוֹ, לעמרם, גלוּי סוֹד הפּתיחה והנעילה לשער. והוּא גילה לה, לשירין הנערה, חמדת לבּו. פּעמים הוא מקדים לבוֹא וּפעמים היא מקדימה. שם יוָעדוּ לעתים. שם ישׂיחוּ גיל־לבּם, יתַנוּ צדקוֹת בּוֹראָם, ישׂאוּ דברי ימים חוֹלפים, ושם יפליגוּ בּחזוֹן הבּאוֹת, הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת.

בּוֹ בּיוֹם, יוֹם פּגרא של חג גדוֹל, כּבימים ימימה – הכתרת סוּלטן־עוֹתמניה בּקוּשטא – נוֹעדוּ שניהם לבוֹא לעת הבּוֹקר. עם עלוֹת החמה יצא עמרם מבּית הכּנסת ונטה לדרכּוֹ לבּוּסתן. נכנס לפנַי ולפנים, דוּמיה ושלוה בּכל פּינוֹת הגן הגדוֹל כּבמקדש מקוּדש לאלוֹהים. אין יצוּר אנוֹש. לא גדוֹל ולא קטן, לא אכּר ולא פּוֹעל.

עלה עמרם וקטף מלוֹא חָפנַים אגוֹזים טריים. קלָפם והשרם בּמים בּכלי־חרס. פּיזר חוֹפן מלח על הגרעינים הצחוֹרים. שלח ידוֹ וּבצר אַשכּלוֹת ענבים כּבדים, חמוּדים למראה וטוֹבים למאכל. אחר עלה וקטף תפּוּחים חכלילים, רעננים, ואגסים מלאי עסיס. נשׂא והוֹביל הכּל למקוֹם שקבוּע למוֹשבם.

מקוֹם שקבוּע למוֹשבם – בּין דליוֹת־גפן מוּנפוֹת על חטרי עצי־אגוֹז. חופת הדר מפוּלשה לכל רוּחוֹת וּלכל ריחוֹת הגן. פּלג־מים רחב מהלך בּזרימה מזוֹרזה, עליזה – ישׂישׂ כּגבּוֹר לרוּץ אוֹרח. מעבר מזה אילנוֹת־אגוֹז אדירים, רמים, ואחריהם בּרכּת עצי־פּרי למינם. וּמעבר מזה סרוּחוֹת גפנים מעוּרטלוֹת כּעדת בּריוֹת שכוּרוֹת, מוּטלות נרדמוֹת.

בּאשר תינשׂא העין – שבילי־שבילים. שׂדרוֹת־עצים בּשׂדרוֹת־עצים תגענה. בּיניהן תהלכנה שפי רוּחוֹת קלוֹת. ועץ אל עץ יערוֹף דבר ואילן לאילן ימלל שׂיח. אזנוֹ תקשיב לשׂיח־עצים, שיח ללא קוֹל ולא ניב.

עמרם יוֹשב מצפּה. עינוֹ נטוּיה. אזנוֹ קשוּבה. אף הגן יצפּה. עלה מעץ יצפּה. כּל עלה ועלה.

הדוּר, נאה, מלא הוֹד הגן. אבל נוֹם ינוּם הכּל. מציפּיה למלכּה ינוּם. אך תוֹפיע היא וחי הכּל. יפעם ויגיל.

שׂמלה לבנה חוֹצה שבילים בּקצוֹת הגן. כאל דגל לבן שנתנפנף מרחוֹק – נזדרז לקראתה עמרם במרוּצה.

הם יוֹשבים פּנים אל פּנים. מחיצה קלה בּיניהם. אוֹר מבהיק בעיניהם. צהלת־עוֹלם בּלבבם. גיל דברים בּפיהם. הרבּה הרבּה דברים בּפיהם. שאלוֹת וּבירוּרים. טענוֹת ואמרים. עניני עצמם ועניני זוּלתם. בּלא הרף, בּחפזה, יחליפוּ שׂיח.

עד שפּרקוּ משא הדברים מעל לבּם ושקטוּ. כּמי־אגם שטוּלטלו ונעוּ מרוּח סערה ושבוּ ושקטוּ זכּים וּצלוּלים.

טבל עמרם אגוֹז צחוֹר בּמים והגישוֹ מידוֹ לפי שירין. טבלה שירין אגוֹז צחוֹר בּמים והגישתוּ לפי עמרם. כּן הגיש אחד מידוֹ לפי רעהוּ מן האגוֹזים, מן הענבים וּמן הפּירוֹת האחרים.

לא ידע עמרם כּי יתמלא הלב אוֹשר עצוּם עת יוּגש פּרי־מאכל לפיו מידי הנאהבה שירין. ושירין לא ידעה כּי תעצם האהבה פּי אלף־אלפים מפּרי־מאכל כּי יוּגש לפיה מידי עמרם האהוּב. ולא ידעוּ כּי אוֹתה שעה היקוּם וּמלוֹאוֹ יוּכפּל הוֹדוֹ ותעצם תפארתוֹ בּמאד מאד. עתה עינם רוֹאה מלוֹא־העוֹלם אילנוֹת וירק. היתה תבל גן. פּלגי אוֹרוֹת יציפוּ חללוֹ של עוֹלם. רוּחוֹת אהבה מרחפוֹת ועוֹברוֹת – ותימלא הארץ אוֹתן. דוֹמה, נפל דבר שׂגיא בּעוֹלם־יה. היתה תמוּרה, כּבּירה. כּמוֹ נכבּש כּל העוֹלם לטוֹב. אין רע. אָפס רע מן הארץ. והם, עמרם, שירין והגן – נישׂאוּ מזה, הם מזה והלאה. הפכוּ והיוּ אגדה. בּני אגדה הם. עליהם ספּר יספּרוּ: היה היה צמד־חמוּדוֹת, נער ונערה…

וּמעבי ערפילי־אהבה עצוּמים קוֹל שפי ישָמע לאזני עמרם. דוֹמה כּקוֹל עוֹלה מנבכי עוֹלמוֹת מתהוים.

– עמרם, תמיד יהיה כּך? תמיד?

– לעד, שירין.

– אהבה ונאמנוּת? טוֹהר ואמת?

– כּן אמרת, דברי אלוֹהים חיים.

– התמוּ משוּגוֹת מן הלב?

– כּליל, כּליל. – והעין לא תתוּר עוֹד ימין וּשׂמאל?

– לעוֹלם לא –

– אחד לאחת לעד?

– עד עת קץ.

– מלוֹא כּל הארץ אשרי.

– ואשרי מלוֹא שמים וארץ.

כּן ריחפוּ חסדי־אלוֹהים גדוֹלים על ראשי הצמד לעת הבּוֹקר.

בּדרכּוֹ לביתוֹ עוֹד שכנוּ על ראש עמרם בּרכוֹת חסד־אלוֹהים. מתוּן מתוּן יהלכוּ הגיוֹנוֹת לבּוֹ אחר שירין הנאהבה. מפּעם לפעם יראה ויוָכח יוֹתר, עד מה הנערה הזוֹ כּלוּלת מעלוֹת. כּיפיה וּכחמדת תארה כּן עמקוּ בּינתה וטוּב לבּה. לא לחינם נמשך לבּוֹ אליה ימים רבּים. מה נעמוּ אמריה. חָלק ולָטוּף דברה כּחוּט־משי. גם כּבד דברה כּמשקל הזהב. וּלשוֹנה בטוּחה בּקריאה בּשׂפת ערב.

…עכשיו שוּמה עליו “להתרכּז” באהבה זוֹ. לא עוֹד יקפּוֹץ מאחת לשניה. לא יתן עוֹד לשׂטן שיִשלט בּוֹ ויוֹליכוֹ שבי אחר הנערוֹת, היוֹם אחר פּלוֹנית – מחר אחר אלמוֹנית. אכן אל עליוֹן יוֹדע מלחמת־תמיד שלוֹ עם “יצר הרע”. כּמה יתפּלל לאלוֹהים כּי ישמוֹר צעדיו, כּי ישלח מלאך טוֹב לשמרוֹ בּדרך, כּי לא יעוות דרכּוֹ ולא יכּשל בּעווֹן. אפס עת יראה אוֹר־עיניה של זוֹ אוֹ חמוּקי ירכיה של זוֹ וכל כּדוֹמה לזה ישכּח עוֹלם וּמלוֹאוֹ. בּוּלמוּס תשוּקה יתקפהוּ, כּלקוּי מידי אַשף נסתר יִנהה אחר מראה עיניו, ישׂרך דרכּוֹ ויערים לכת – עד נפלוֹ בּפּח טמוּן לוֹ…

…כּן היה לפנים. אוּלם משזרחה שמשה של שירין על ראשוֹ – כּבוּ כּל הכּוֹכבים מקטן ועד גדוֹל. היא לבדה המאוֹר הגדוֹל. אכן לא יפוּן לבּוֹ: מאת אלוֹהים היתה זאת.

…ובכן בענין לימוּדיו. עכשיו כּל לבּוֹ יתן ללימוּדים. מה רבּוֹ לוֹ עוֹד ללמוֹד, לאגוֹר דעת ולרכּוֹש חכמה! אבּא ואמא יעירוּ אזניו תמיד על “ההבטחה” אשר להם. הבטחה משמים להם שהוּא לגדוֹלוֹת נוֹצר, הלוֹך במרוֹמי מעלוֹת. רבּוֹת רבּוֹת שמע על אוֹתה הבטחה. הישחית הוא בּמוֹ ידיו עתידוֹתיו? והן עתידוֹתיו משמים הוּבטחוּ לוֹ, בּעת צאתוֹ לאוֹר עוֹלם זה. מדי יעלוּ בּפי אנשי הבּית דברי אוֹתה הבטחה – רטט יאחזהוּ. גיל וגאוֹן ילבּש. גם אתמוֹל שמע בּפּעם האחרוֹנה את דברי הדוֹדה כאתוּן לאוֹרחות שבּאוּ מבּירוּת, בּעת שבתן בּחצר תחת עץ השסקים.

נפסקוּ הרהוּרי עמרם כּשנכנס ל"שוּק הארוֹך", בּמקוֹם שהמוֹן אדם רב, עגלוֹת־צב וחמוֹרים וּגמלים עמוּסי משׂא יצטוֹפפוּ שם למכבּיר. נזדרז עמרם והטה רגלוֹ לרחוֹב מן הצד השרוּי בּשקט וּבאפלה שבּשעוֹת הבּוֹקר – וחש עצמוֹ שם כּאחד שפּרק משׂא כּבד מעליו והוּא שוֹאף רוּח לרוָחה.

מיד חזר וּביקש אוֹתוֹ חוּט־הרהוּרים שנפסק מעמוֹ בּ"שוּק הארוֹך".

הרי… כּך… סחה הדוֹדה כאתוּן דבריה לאזני רעוֹתיה־אוֹרחוֹתיה (והוּא שכב דוּמם בּכּסת שבּסלוֹן הגדוֹל ושמע לשׂיחה):

…הוּא, המַחרוּס²⁵, נוֹלד בּג’וֹבַּר ליד בּית־הכּנסת של אליהוּ ואלישע. אי… אי… לליל־שמוּרים שהיה אוֹתוֹ ליל־הלידה! סמוּך לחדר־היוֹלדת – מנין תלמידי־חכמים אוֹמרים תהילים. כל הנרוֹת בּבית־הכּנסת דוֹלקים בּדוּגמת ליל חג. בּשער החצר טבח השוֹחט כּבש קרבּן נדבה לעניים – להצלת היוֹלדת. והלידה – מערכת קרב! בּרוּר נראה מלאכים נאבקים. מלאכי־שרת ומלאכי־חבּלה. וגיסתי – היוֹלדת – בּאפס כּוֹחוֹת. חיים תלוּיים בּשׂערה. אבל אחר חצוֹת בּאשמוּרה אחרוֹנה החלוּ הצירים בּאים תכוּפים זה אחר זה. ואחר כּל התקפה היתה מדבּרת דיבּוּרים מוּפלאים מוּפלאים: אליהוּ… אליהוּ… עמרם. כּן, עמרם…

לאחר הלידה למחרת היוֹם, סחה לנוּ ברוּרוֹת שהיתה רוֹאה ממש שבּממש – זקן אחד שלא זז כּל הלילה ממראשוֹת המיטה. וּבין צירים לצירים היה מסיח עמה קוֹל חנוּן ולטוּף; פּעם אָמר לה:

אַל תראי, בּהייה, ילד תלדי. זה יחיה לך. וּפעם אמר לה: זה לגדוֹלוֹת נוֹצר. בּחיר אלוֹהיו יהיה. וּבשלישית אמר לה: עמרם יהיה שמוֹ… עמרם קראי לוֹ… ולא פּסקוּ חלוֹמוֹתיה עד שילדה בּבּוֹקר.

וכן נקרא “המחרוּס” עמרם כּפי מצוַת אליהוּ עליו השלוֹם.

…מה מוּפלאים אלה החלוֹמוֹת! אָכן רוּחוֹ יבין לחלומות אלוּ. הוא יוֹדע מה טיבם. הן גם הוּא יחלוֹם לפרקים חלוֹמוֹת מרוֹממים, מאירים, מאדירים. אלוּ החלוֹמוֹת מלאים רמזים בּרוּרים גלוּיים, שבּמעט התבּוֹננוּת אתה מבין כוונתם ומוֹצא פּתרוֹנם. כּמה פּעמים קרהוּ שפּתר ענינים שהיוּ מענים ומצערים אוֹתוֹ (דברי סוֹד שלא יגלם לעוֹלם ולא יעלם על לשוֹנוֹ). ענינים כּאלוּ בּאים לוֹ בּחלוֹם והוּא מוֹצא פּתרוֹנם. נפשוֹ יוֹדעת זאת. ונראה לוֹ שלא כּל אדם ראוּי לראוֹת חלוֹמוֹת כּאלה. סגוּלה זו ודאי בּאָה לוֹ מאמוֹ. החלוֹם הוּא – כּעין הפעמה, כּעין נבוּאה. ואמוֹ, נראה לוֹ, היא מסוּג אנשים שרוּח טהוֹרה בּקרבּם.

…זה מכּבר יחשוֹב, שאמוֹ שוֹנה היא מאחרוֹת. לא ראה בּין הנשים מָשלה. תמיד שרוּיה בּעצבוּת, מחרישה ונוּגה. מה שאוֹמרים בּצרפתית “מלנכוֹליק”. היא טוֹבת־לב להפליא, ועם זה קפּדנית ורגזנית. רחמיה ונַדבוֹת לבּה גדוֹלים כּל כּך. וּפעמים שהיא דוֹרשת קמצנוּת מדוּקדקה כּכילי צר־עין. כּמה טוֹבים דבריה. וכמה נכוֹנים משפּטיה כשרוּחה טוֹבה עליה. וּבשעוֹת שתיקתה – לא נכוֹנה רוּחה עמה. מה מקוֹר זוֹ מרה־שחוֹרה שלה? מה גוֹרם לה לצרה זוֹ? בּילדוּתוֹ לא היה חוֹשב על זאת. מיוֹם שמכּיר עצמוֹ – תמיד ראה אוֹתה כּך. נוּגה… מחרישה… חוֹלנית. וּמה טעם דברה הקפּדני תדיר לאָביו? בּעיקר לאביו. עם אחרים היא מהלכת בּרוּח נכאה, נכנעה, ואל אביו תמיד דברה תקיף, רוֹגז, מרעים. והוּא שוֹתק לה… אף עם הבּריוֹת. לפעמים תקיף יוֹתר מדי. אכן כהוּנתוֹ, כּהוּנת מוּכתר מכריחה אוֹתוֹ לכך. אבל יש ורוֹאה הוּא שהאב מגדיש את הסאה בּקפדנוּת עם הבּריוֹת. לא פּעם ראהוּ בּכך ולבּו דאב עליו. הוּא, כּמוּבן, לא יתכן שישמיע דבר אוֹ חצי דבר לאביו. אך ראה יראה ושמוֹע ישמע – ולבּוֹ יצר עליו. ועמה, עם האם, תמיד הוּא רך, נוֹח, צייתן. כּמעט חרד לדברה, כּעבד לפני גבירתוֹ. ודאי מאהבתוֹ אוֹתה ימנע מהרבּוֹת דברים עמה, מהכבּיד עליה בּדבר שׂפתים – אבל מה סיבּת יגוֹנה וּקשי־גוֹרלה?

…עליו לתת דעתוֹ על כּך להבין ולדעת. אפשר ישׂיג ויקלוֹט דבר. אבל אם יקלוֹט ואם לא יקלוֹט, עליו מוּטלת חוֹבה להיוֹת לישע וּלנחמה לאמוֹ, כּפי שמצפּה ממנוּ, כּפי שמדבּרת לעתים עמוֹ – – –

וּבשוּבוֹ מדרכּוֹ לבוֹא הבּיתה, בצעדוֹ בּין עוֹברים־ושבים רבּים, נפגש בּאקראי עם שלוֹשת “המנגנים” הידוּעים בּ"רחוֹב", שהיוּ הוֹלכים וּכּלי־זמרה שלהם בידיהם. אז עלה על לבּוֹ זכר שעוֹת־השׂמחה שנכוֹנוּ לאמוֹ בּיוֹם פּוּרים לפני כּמה חדשים. אחר סעוּדת פּוּרים בערב באוּ המנגנים, כּמנהג. הם אינם בּאים בּפּוּרים אלא לבתי “הגדוֹלים” (הגבירים), לבתים מוּעטים, משׂמחים מעט את המסיבּה והוֹלכים. וּבּביתוֹ ישבוּ שעה ארוּכּה. לא מפּני שאביו עשיר מאחרים, אלא מפּני שהוְא “מוּכתר” ורבּים זקוּקים לוֹ ונוֹהגים בּוֹ כּבוד. אז, בּפּוּרים, כּטוֹב לב אביו בּיין, זחה עליו דעתוֹ. מבּני הבּית קמו ויצאוּ בּמחוֹל. אף אביו קם והראה כּוֹחוֹ בּמחוֹל הדוּר. ואחר קרא גם לוֹ: “עמרם, קוּם, חי אביך! רקוֹד, פּוּרים היוֹם”. וּבגאוֹת השׂמחה לרוֹב, אָחז אָביו בּוֹ, נשׂאוֹ בּין ידיו כּתינוֹק מעריסתוֹ והוֹבילוֹ לפני אמוֹ בּפינת החדר. אז היה קוֹרא ואוֹמר לאמוֹ: “הריהוּ לך… זה יאיר עינינוּ. זה תקותנוּ. הוּא יפריח חיינוּ. קחיהוּ לך!” ואמוֹ לקחַתוּ והיתה מגפּפתוֹ ומנַשקתוֹ וּשׂפתיה דוֹבבוֹת: “אָכן, אַתה נחמתנוּ ותקותנוּ… אַתה מבטחי, אַתה חיי…”

ועוֹד כּמה פּעמים נזדמן לוֹ לשמוֹע, שאוֹתה הבטחה משמים – היא תקות חייה. בּה כּל מעיניה. כּשטר־חוֹב בידה אוֹתה הבטחה.

…והוּא רוֹצה בּכל לבּוֹ לקיים תקותה. ואמנם בּשבילה נלחם הוּא תמיד עם היצר הרע וּמתגבּר להיוֹת כּחפצה “סמל הטוֹב והיוֹשר” כּחוֹטר מגזע פרחי, וּלהגיע לגדוֹלוֹת ולפּסגוֹת.

…מה הן הגדוֹלות הצפוּיוֹת לוֹ? איכה תהיינה? היחוֹנן בּסגוּלוֹת חכמה וּבינה? אוֹ ינשׂא על בּמתי ההצלחה והעוֹשר? אוֹ שמא שׂר גדוֹל יהיה, כּבני המשפּחה, בּני פרחי? ואיכה תבוֹאנה אלה הנצוּרוֹת? מאליהן תבוֹאנה? אוֹ אפשר מוּטל יהא עליו להיאבק, לעמוֹל ולסבּוֹל כּדי להשׂיג הגדוֹלוֹת? מי ידע רזי עליוֹן? מי יוּכל להבּיט בּעד צעיף־העתיד? אין עליו כּי אם להיוֹת עוֹמד חמוּש וערוּך לקראת הבּאוֹת. אם תהמרנה לבוֹא ואם תתמהמהנה – אחת עליו לדעת: עליו להיות מוכן.

בּמוּקדם אוֹ בּמאוּחר בּוֹא תבוֹאנה. הן מחוּיבות לבוֹא. דבר משמים הוּא, דבר־בשׂורה מאליהו המבשׂר, והוא חש כּי בּקרוֹב תבוֹאנה. מחלוֹמוֹתיו בּלילה יראה זאת. ספר לא יספר לאיש דבר.

בסוד תוגדנה לו פליאות הבאות ובסוד ישמרן אף הוא. לעתים קרובות יראן. גם בּהקיץ יחשוֹב עליהן. ונפשוֹ שוֹקקת להן, שוֹאפת לרוֹם, לעלוֹת, להצטיין.

…ויוֹתר ישאף להן מעת שעלה בּידוֹ ורכש את לבּה של שירין. מאז כּמוֹ הוּצקו זרמי חיים עזים בּקרבּוֹ וּמעינוֹת כּיסוּפים חדשים נבקעוּ בּוֹ לגדוֹל, לעצוֹם ולעלוֹת – נתן עמרם לבּוֹ וראה שהגיע לפתח בּיתו – נתפּכּח מהרהוּריו ונכנס לחצר. מצא את דוֹדתוֹ וסבתוֹ ועוֹזרת הבּית נתוּנוֹת כּדרכּן לעבוֹדת יוֹמן ואמוֹ יוֹשבת על הספּה בּ"ליוואן", מלאכה קלה בּידיה, והיא שקוּעה כּרגיל בּדוּמיה לנפשה.

נתקרב עמרם וישב על ידה. וּמרצוֹן גדוֹל שנתעוֹרר בּוֹ שלח ידיו וחיבּק לאמוֹ ונשק לה בּאהבה וּברחמים גדוֹלים.

– מה לך, בּני? מהוּ שלבּך מסוֹער כּל כּך?

– לא מסוֹער. אבל… לבּי מלא מחשבוֹת עליך.

– מה, למשל? מה חדש עמך?

– לא דבר חדש. בעצם, תמיד אני חוֹשב עליך. אלא שעכשיו חשבתי כּי נוֹהג אני כּסלוּת שאיני מראה לך כּל שאני חוֹשב עליך וכל שאני מבקש שלוֹמך. מכּאן ואילך דעי לך, שכּל שאני עוֹשׂה ולוֹמד ושוֹאף – בּעיקר למענך אני עוֹשׂה, כי תשׂבּעי נחת ושׂמחה.

– תחיה לי, אהוּב, לאוֹרך ימים. הן ידעתי – אוֹרי וישעי ממך יגיעוּ לי.

– ומעכשיו רוֹצה אני לבקשך שתהיי שׂמחה. למה לא תהיי שׂמחה תמיד? הרי אני כּוּלי שלך. את בּעצמך אוֹמרת כּך, ועל כּן מחוּיבה את לשׂמוֹח, לשיר, לצחוֹק – מדוּע לא?

– טוֹב, טוֹב, בּני. בּכל לב נכוֹנה אני לשמוֹע בּקוֹלך ולעשׂוֹת רצוֹנך. רק יהא האל בעוֹזרי. ואני אמנם כּל יוֹם ויוֹם הוֹגה אני בּשׂפתי תהילה לאלוֹהים שזיכּני בּבן כּמוֹך. וּמעכשיו אף אנסה לשיר ולשׂמוֹח בּגלוּי.

– בּכן, אמי, תשמעי לקוֹלי ותעשׂי בּקשתי?

– כּן, בן אהוּב, אשמע לך כּאל אחד שעתיד לצווֹת דברוֹ לרבּים.

– בכּן, היוֹם רצוֹני כּי נצא כּוּלנו לחג הילוּלא של הסוּלטן בּגן הגדוֹל. ואַת תבוֹאי עמנוּ. אחר חצוֹת־היוֹם נסע בּמרכּבה אל הגן הגדוֹל ונשב שם “כּכל העוֹלם” עד הערב.

– למענך אתאמץ ללכת, אם כּי אחוּש היוֹם מיחוֹש קשה בּמתני. אבל הלוֹך נלך – אמרה האם בּשׂמחה.

המוֹני אנשים, נשים וטף ימלאוּ את הגן הגדוֹל. הללוּ יוֹשבים, הללוּ מטיילים והללוּ שוֹמעים לנגינת תזמוֹרת הרָשוּת וּלהכרזוֹת המוֹכרים מגדנוֹת ומשקאוֹת בּפסוּקי־זמרה ודברי־שירה.

בּאחת הפּינוֹת, תחת צל אילן גדוֹל, ישבה חברת הנשים למשפּחת נג’ארה. עישנוּ נרגילוֹת, לגמוּ קהוה וטעמוּ משקאוֹת קרים מסַעדי לב. שׂמחה כפוּלה היוֹם למשפּחה, כּי גם עקרת הבּית עמם.

ועמרם קם פּעם בּפעם, מהלך־סוֹבב עם חברים וחברוֹת ושב למקוֹם מסיבּת המשפּחה. וּבלבּוֹ היה מצפּה שמא תזדמן אף שירין בּין האלפים החוֹגגים ויהא מהלך עמה סתם כּמוֹ עם חבריו האחרים. אבל בּסתר לבּוֹ רצוֹן גדוֹל לוֹ, שתשׂים אמוֹ את עיניה בּשירין, הרי מראה פּניה ואוֹר עיניה מרחיבים לבּוֹ של אדם. וגם ללב אמוֹ יִיטב אם תחזה על פּי מקרה בּחמוּדוֹת פּני הנערה.

לאחר שעה מצא עמרם מבוּקשוֹ והיה מהלך לאטוֹ כּה וכה ושירין על ידוֹ. הם עברוּ פּעם וּפעמַים לפני מוֹשב המשפּחה.

מששב למוֹשב המסיבּה שאלתוֹ הדוֹדה כּאתוּן לתוּמה: – מי זאת הנערה שהתהלכת עמה?

– בּת אלצאיג²⁶, ראוּבן צוֹרף שמוֹ.

– בּת מי? – שאלה הדוֹדה חרדה וּפניה לא היוּ לה –

– בּת ראוּבן צורף – אני אוֹמר. – הלה שחנוּתוֹ בּרחוֹב הצוֹרפים.

לחצה דוֹדתוֹ בּסתר על זרוֹעוֹ של עמרם, להעלים דברוֹ מאזני האם. אך האם הטתה אזנה ושמעה.

נתן עמרם עיניו בּאמוֹ ודודתוֹ וראה שפּני הנשים לבשוּ צער וחיוָרון. הדוֹדה בּיקשה מיד מאחד הגברים להזמין מרכּבה לאם, שרצוֹנה לשוּב הבּיתה.

בּין כּך וכך לחשה הדוֹדה לעמרם: ילך עם חבריו. ישוּב אחר שעה הבּיתה. והזהרתוֹ קצרוֹת ונמרצוֹת: אל ישׂיח עם שוּם אדם. יד לפּה!

הוא לא שב אל חבריו. נבוֹך ועגוּם התחמק מן הגן ולא ידע נפשוֹ. מה דבר זוֹ החידה? שוּב חידוֹת… שוּב סוֹדוֹת… ומה פּשר אימה זוֹ שנפלה על האם והדוֹדה?

הוא שׂירך דרכּוֹ שעה ארוּכּה והלך בעקיפין בּרחוֹבוֹת בּוֹדדים וריקים מאדם, סוֹפר כּל רגע ורגע בּקוֹצר־רוּח וּבכליוֹן־נפש, עד תוֹם השעה כּפקוּדת דוֹדתוֹ עליו.

משנכנס לחצר קידמה פּניו הדוֹדה וּלקחַתוֹ לקצה הטרקלין. הרגיעתוּ שאמוֹ ישנה, וּביקשה לדבּר עמוֹ בּיחידוּת. העתירה עליו דברי חיבּה ושלוה ושאלתוֹ מתוּנוֹת:

– איך נפגשת עם אוֹתה נערה? וּמאימתי הכּרתה?

– היא לוֹמדת בּקבוּצת בּנוֹת עם מוֹרה ערבי שאני מכּירוֹ. פּעם ושמעתי מפּיו שהיא מצוּינה בּלימוּדים. לפני כּמה חדשים נפגשתי עמה, דיבּרתי עמה בּרחוב בּמקרה. מאָז הכּרתיה.

– ולא הלכת אל בּיתה?

– לא גם לא פּעם אחת.

– אתה מתפּגש עמה לפעמים.

– כּן.

– איפה? בּאיזוֹ מקוֹמוֹת?

– בּמקוֹם אחד.

– אבל באיזה מקוֹם?

– לא הייתי רוֹצה להגיד זאת.

– אל נא, אהוּב יקר, אל תסתיר דבר ממני. אני – הן רוֹצה אני לתקן המעוּוָת כּכל שיעלה בּידי, מי יתן ויעלה חפצי בידי. חייב אתה לגלוֹת לי הכּל, למען אדע דרכּי…

– אני נפגש עמה בּבּוּסתן… בּמקוֹם בּטוּח ונסתר מאדם…

– לשם מה? כּלוּם יש לך ענין מה אליה?

– כּן… אנוּ נפגשים…

– אתה אוֹהב אוֹתה?

– האם עלי להגיד כּל האמת?

– כּן. הכּל. הכּל.

– אם כּך, חייב אני לוֹמר… שאני אוֹהב אוֹתה מאד.

– הן עוֹדך צעיר מאד, אישוֹן עיני, איכה תחשוֹב כּבר ענינים כּאלוּ?

– איני חוֹשב שוּם ענינים, אני יוֹדע שאנוּ צעירים עדיין… ואיני חוֹשב שוּם דבר של ממש… הרי יוֹדע אני שעלי עוֹד ללמוֹד כּמה שנים.

– אבל הסכּלת עשׂה, בּני מאד הריעוֹת –

– אבל אחַלה פּניך, דוֹדתי, למה תדבּרי דברים סתוּמים בּמתינוּת ושקט – עת לבּי יִנתק מקרבּי. רוֹצה אני לדעת מה עשׂיתי? מה חטאתי? מה פשר זו החרדה? יתכן כּי לא נאה בּעיניכם שהוֹלך אני עם נערה, אבל – מה סיבּה לבּהלה גדולה זוֹ? כּמוֹ קרה אסוֹן. כּמוֹ החרבתי העוֹלם. מה פּשר זה הדבר?

– צדקת, חביבי, בּמקצת צדקת. אילו היה דברך עם נערה אחרת, היינו מסבּירים לך כּי לא נאה לך – וחסַל. ולא היינוּ נעצבים כּל כּך. אבל עם זאת… עם זאת שָאנֵי, אכן חוּרבּן־עוֹלם בּזה הדבר.

– בּארי לי ואדעה, אשמע ואבינה.

שהתה הדוֹדה מחרישה וחוֹשבה רגע ארוֹך, אחר אחזה בּאהבה בּיד הנער ואמרה בּקול רוֹעד ונרגש:

– שמעני, יקירי, הנה עלי הוּטל לדבְר עמך על זאת. עלי לגלוֹת אזניך, כּכל אשר אוּכל, ואתה שמע והבן. הן נבוֹן־דעת אתה וּטהוֹר לבב. אתה תבין ותדע אשר עמך: הנערה הזאת לא לך היא. לעוֹלם לא תוּכל היוֹת לך. אסוּרה היא לך. מעוֹלם לא פּיללנוּ שבעוֹדך כּל־כּך צעיר יהא עלינוּ להזהר – הן כּחטף בּא הדבר הזה על ראשנוּ. מי יכוֹל להעלוֹת על דעתוֹ כּי תבקש קרבתה? הן מעוֹלם לא נפגשוּ המשפּחוֹת. הראית מי ממשפּחתנוּ שדיבּר עם אחד ממשפּחתה? השמעת פעם שֵם זוֹ המשפּחה בּביתנוּ? מי פּילל, מי עלתה על דעתוֹ כזאת?

– אבל מה הענין? הן כּלוּם לא גילית לי, מה אבין מדבריך?

– אל תצפּה כּי אגלה לך דבר… אף לא מלה יוֹתר. לא אוּכל, חביבי, הקשב וקבּל דברי: מכּאן ואילך אל יהיה בּינך וּבין הנערה הזאת מאוּמה… לא יתכן… לעוֹלם לא יתכן.

– פּלא פּלאוֹת… מה פּשר הדברים?

– פּשר הדברים… איש לא יגיד לך. אבל דבר הסכּנה והרעה אשר בּמַכשלה זו אגידנוּ לך: אם תדע אמך שנפגש אתה עם זוֹ אוֹ, חלילה וחלילה, כּי אתה אוֹהב אוֹתה, דע לך כּי בּא הקץ לחיי אמך. נשׂוֹא לא תשׂא משׂא זה. ירוֹד תרד שאוֹלה. ואתה תהיה – לא יבוֹא ולא יהיה – הוֹרג אמך.

– רבּוֹני, רבּוֹני… מה היה עמדי? – דוֹבבוּ שׂפתי הנער.

– ועכשיו, אם תשאלך אמך דבר, שמוֹר לשוֹנך ואמוֹר שאך פּעם או פּעמַים דיבּרת עמה ואין לך דבר אליה מטוֹב ועד רע.

חזר עמרם ושאל: – ואבּא כּי ישאלני דבר, האגיד לוֹ?

– אביך לא ישאלך ולא יגיד לך דבר. זה עתה יצא מן הבּית. הוּא יוֹדע אשר קרה ולא ידבּר עמך מאוּמה, לא היוֹם ולא ביוֹם מן הימים.

פּרשה ממנוּ הדוֹדה, בּדברי חיבּה עם עתרת נשיקוֹת. יצא מעם פּניה כּמוֹ בּשויוֹן נפש ולבּוֹ עליו דוָי. מיהר וּפרש אל מחוּץ לעיר והלך בּוֹדד וּמַשמים. מה זאת ההוָה שניחתה על ראשוֹ? מה פּשעוֹ? מה חטאתוֹ כּי נגזרה עליו גזירה מרה כּזוֹ? היאך יקרע עצמוֹ מן הנערה? מה יגיד לה? מה יבאר אשר לא בּוֹאר לוֹ? איכה יתקן ולא ידע מה קלקל? לצרה כּזו – לא פּילל מעוֹלם. לא רק שהיא מדאיבה את לבּוֹ וּמטילה עליו עלבּוֹן וחרפּה, הריהי מפּילה עליו פּחד ואימה. פּחד על אמוֹ שעלוּל הוא לקפּח חייה. מה פּשר זה הסוֹד? מה ענין אמוֹ לכאן? מי יגלה לוֹ תעלוּמת־רז זוֹ? ולמה נדוֹן משמים לשבר־רוּח כּזה? מה אָון פּעל כּי ירעמוּ עליו עד כּכה משמים? הרי שעין אלוֹהים רעה עליו. כּל הימים האמין שמן השמים יאירוּ אליו פּנים. מלאך טוֹב שמר תמיד צעדוֹ – ולא כּשלה רגלוֹ מעוֹדוֹ. ואם יש שירט הדרך לנגדוֹ – עד מהרה קמוּ ההדוּרים למישוֹר והכּל נערך לטוֹבה וּלשלוֹם. ועכשיו, מה גדוֹלה צרה זוֹ! היא מזדקפת לפניו כּחומה גבוֹהה איתנה ־אטוּמה – איכה יטפּס עליה? מה כּוֹחוֹ לעוּמתה?

מה קטן בּעיניו עתה! מן הבּוֹקר ועד עתה שחה לארץ קוֹמתוֹ, לפתע היה כּתוֹלעת זוֹחלת בּאדמה, אשר דבר לא תדע ולא תחוּש מכּל אשר סביב לה. כּתוֹלעת זוֹ השוֹלחת ראשה כּה וכה והכּל סתוּם וחתוּם לעינה – כּן יפנה הוּא כּה וכה לשוא. אל אמוֹ יוֹלדתוֹ – אסוּר לוֹ לפתוֹח פּיו ולשׂיח. גם אביו – כּמוֹ יתחמק מפּניו ויתכּחש אליו ואף לא יפנה אליו מכּל וכל. והדוֹדה כּאתוּן הטוֹבה, השוֹמרת דברוֹ תדיר כּבבת עינוֹ, המבקשת שבע בּיום להיוֹת קרבּן תחתיו – אין בּפיה דבר למענוֹ. הכּל סתוּם וחתוּם.

על פּני השׂדוֹת הפּתוּחים לכל רוּחוֹת השמים מתוּחים נגוֹהוֹת בּין־ערבּיִם. עמד עמרם תחתיו והבּיט אל מרחביה זוֹ בּיגוֹן וּבדאבוֹן־לבב. הה, מה זרוּ לוֹ דמוּת־שׂדה וּנגוֹהוֹת־ערבּיִם וּתכלת־שחקים לעת כּזאת! נתרוֹקן לבּוֹ מאוֹר ושׂמחה ועוֹלם־יה כּמוֹ התפּרק עֶדיוֹ.

כּבדוּ עליו רגליו ונלאוּ מלכת, ישב תחתיו על אבן בּצדי הדרך וישקע בּשׂרעפיו.

אחר שעה קלה היה כּמתאוֹשש, כּמוֹ קרן־אוֹר פּרצה בּאפלת לבּוֹ. עליו לסוּר אל ידיד בּיתם, לאוּסתאז שאוּל, הלה איש־בּינה הוּא ורוּח נדיבה בּקרבּוֹ. זה שבוּע ימים שלא סר לביתם ואין הוּא יוֹדע דבר מאשר קרה היום. אליו ילך, מפּיו ישאב בּלאט ובזהירוּת פשר זוֹ התעלוּמה.

מדי סוּרוֹ לחדר האוּסתאז היה שוֹהה שעה ארוּכּה, מסתכּל בּכל הדברים הנערמים בּחדר. תמיד דמה בּעיניו כּמוֹ שוֹמר החדר הזה על סוֹדוֹת וּרמזים טמירים. עוֹמד היה תמה וּמַשמים על משכּן זה, שבּעליו נוֹשׂא בּקרבּוֹ דברי חכמה ודעת כּאדם שנהירין לו דרכי אל וּמחשבוֹת אנוֹש, שיוֹדע פּשר וסיבּה לכל סתוּם וחתוּם – והוּא עצמוֹ חידה סתוּמה בּמהלך־חייו.

הפּעם בּא ולא שת לבּוֹ לחדר. כּשנכנס מצאוֹ לאוּסתאז יוֹשב נשען על הכּסת שבּאשנב, שוֹאף רוּח־ערבּים.

– בּיוֹם פּגרא זה בּן־חוֹרין אני כּל היוֹם – פּתח הנער כּמסיח חלָקוֹת – עברתי עכשיו בּרחוֹב ואמרתי: הבה אראה מה עוֹשׂה האוּסתאז בּעתוֹת כּאלה.

בּרוּך הבּא, עמרם בּרוּך בּוֹאך בּכל שעה.

שאל הנער בּדרך־אגב על איזוֹ בּקבּוּקים וקוּפסאוֹת, ולא התעכּב לשמוֹע תשוּבה כּהלכה, וחכם שאוּל השׂכּיל להשיב תשוּבוֹת קצרוֹת וקלוֹת.

– יוֹדע אתה, חכם? מדי אבוֹא אליך – אשתוֹקק לשאלך שאלוֹת… שאלוֹת… הן הרבּה ראית ושמעת בּעוֹלם. הרבּה נסעת. עד הוֹדוּ הגעת…

– אכן, הרבּה מאד ראיתי והרבּה מאד שמעתי, וּבכל זאת מעט מאד ידעתי. פּלאי תבל זוֹ ונפלאוֹת בּוֹראה – רבּים הם מספוֹר. יוֹתר שתדע ותתבּוֹנן בּהאי עלמא, יוֹתר ירָאה לך הסתוּם מרוּבּה מן הגלוּי. הרי דוֹמים אנוּ בּתבל זוֹ כּאדם שנכנס לפלטין כּבּירה, בּנוּיה מבוֹאוֹת ואוּלמוֹת וחדרי חדרים לאין מספּר והכּל ערוּך ומתוּקן בּנוֹי ותפארה להפליא. ואדם שנכנס לזוֹ הפּלטין, מוֹצא ומגלה טעם וסיבּה לכל מארה ולכל חפץ ולכל כּלי שבּמקוֹמוֹ. אלא דבר אחד נעלם ממנוּ: התכלית. מה תכליתה של פּלטין זוֹ? מה חפץ בּעליה בּבּנין פּלטין זוֹ? פּרטי־הדברים, הסתוּמים וגם הגלוּיים, היפים והכּעוּרים, הטוֹבים והרעים – הכּל יכוֹל האדם החכם להבין בּרוֹב אוֹ בּמעט; בּרם כּלל־הדברים נבצר ממנוּ לדעת. בּאשר אנוּ בּעצמנוּ – פּרט הננוּ, פרט אחד בּכל הכּלל. ואיכה יכלוֹל פּרט אחד את הכּלל? כּיצד תהיה פּרוּדה אחת “סך־הכּל”?

חשש עמרם מפּני דברי מחקר עמוּקים של החכם והערים והשיב:

– אבל אני, דוֹמה אני, שענינים סתוּמים רבּים מוֹצאים אנוּ אך בּלימוּדי ה"טבעיוּת" וּבגרמי השמים בּלבד. אוּלם יש ענין אחד שאפשר לנוּ לדעתוֹ וּלהבינוֹ כּהלכתוֹ. כּוָנתי ל"תאריך"²⁷, שהרי כּאן – מעשׂה בּני־אָדם, הן האָדם הוא עושׂה התוֹלדה. הוּא יוֹצרה והוּא מכוֹננה. האין האדם יכוֹל להבין מעשׂה ידיו עצמוֹ?

– בּני, שאלה גדוֹלה שאלת. שאלה מאד עמוּקה. שבּזה הענין תלוּיה מחלוֹקת גדוֹלה בּין הפּילוֹסוֹפים. אם מצוּיה “השגחה פּרטית” על מעשׂה אדם, אם לא… ואם הבּחירה החפשית נתוּנה רק בּעניני התשוּקוֹת והמאוַיים אוֹ חוֹפש בּחירה לאדם גם בּמעשׂים אשר יעשה ובקוֹרוֹת אשר יקרוּ לוֹ.

שוּב ראה הנער כּי החכם יצלוֹל כּדרכּוֹ בדברי מחקר כּבתוֹך מים רבּים, תפס ואמר:

– אבל אני איני מתכּוון לעוֹמקה של שאלה זוֹ אלא לפּשטוּתה, שהרי “בּכל אוֹפן” יכוֹל אַתה לדעת יפה את הקוֹרוֹת בּעירך בּימי חייך, הן הכּר הכּרת רבּים… גדוֹלים וחשוּבים… משפּחוֹת עתיקוֹת ונכבּדוֹת…

– כּן, בּנדוֹן זה יוֹדע אני הרבּה. יוֹדע אני כּמעט קוֹרוֹת כּל משפּחה מן המשפּחוֹת המיוּחסוֹת עד שרשה.

– איזוֹ משפּחוֹת, מלבד “פרחי”, נג’ארה", “ליסבּוֹנה” – היוּ ידוּעוֹת־שם בדמשׂק?

פרשׂ החכם לפני הנער בּלשוֹן קצרה וכוֹללת קוֹרוֹת כּמה משפחוֹת שבּעבר, מהן ש"ירדוּ" וּמהן ש"עלוּ", והיוּ דבריו – כּמנהגוֹ – משוּלבים בּדברי משל וחכמה.

שאל הנער שוּב למוֹצאן וּלשרשן של כּמה משפּחוֹת, וּביניהן “משפּחת צאיג”.

– משפּחת צאיג היתה תמיד בּין אלוּ האמידוֹת והטוֹבוֹת, אם כּי לא נוֹדעה לתהילה לא בּפעלים ולא בּאישים.

– והאם היוּ בּין משפחת נג’ארה אוֹ פרחי ובין צאיג איזוֹ ענינים בּעסקים אוֹ בּמסחר, אוֹ בּדוֹמה לכך?

שמע החכם ושהה רגע מחריש, אחר פּנה ואמר אליו:

– אם אין טעוּת עמדי – חוֹשבני שיש בּלבּך דבר על משפּחת צאיג – מוּטב שתגיד לי כּוָנתך בּמפוֹרש.

– כּן… אמת. נכוֹנה תרגיש, אספּר לך הדברים בְמפוֹרש. הנה זה הענין: ראוּני אנשי הבּית היוֹם, שהלכתי בּ"גן הגדוֹל" עם הנערה בּת ראובן צאיג – סתם, כּמוֹ עם חברה הלכתי עמה – ורגזוּ מאד. לא שרגזוּ, אלא שדאבוּ ונדכּאוּ מאד וגזרוּ עלי לבל אראנה עוֹד כּל עיקר. ואני נבוֹך מאד מזה הענין. מה פּשר זוֹ הדאגה הרבּה?

נשתתק החכם רגע ארוֹך והיה כּצוֹלל בּעשתוֹנוֹתיו, ואחר פּתח ואמר לוֹ:

– חביבי, אתה נער נבוֹן ולב טוֹב ויקר לך. אל תבּהל ואל תהי נבוֹך. מאמין אני ויוֹדע כּי נכוֹנוּ לך עתידוֹת גדוֹלים, ואל לך ליפּוֹל ברוּחך בּדבר הזה. הפּעם פּגעוּ בּך ענינים של הגדוֹלים… ענינים לשעבר… ואין מן הצוֹרך כּלל שתדעם מעתה. אי אפשר שתדעם. אף שאינם חשוּבים בּעיני כּלל… אבל לכֹל זמן ועת לכל חפץ, עוֹד צעיר אתה מכדי שתדעם. והעיקר – אל לך לדבּר עם איש על זה… עם שוּם איש…שאם תחַטט וּתדבּר, בּודאי ימָצא מישהוּ שיגיד לך את הדברים לא כּאמיתוּתם ולא כּצוּרתם – ויגרוֹם לך צער. יבוֹא יוֹם שתדעם. לכשתהיה בּחוּר. אבל עתה – למען אמך שהיא חלשה וחוֹלנית – אין כּל ענין לעוֹררם.

– ואתה חוֹשב שאסוּר לי להפּגש עם הנערה אפילוּ בּסתר?…

– אסוּר, לחלוּטין אסוּר.

– לתמיד?

– לא… אוּלי לא לתמיד…

– לאיזוֹ תקוּפת־שנים, למשל?

– הן אמרתי לך. למען אמך אסוּר לך… תחיה אמך ותאריך ימים… כּל ימי חיי אמך…

– ושמא יכוֹל אני להיוָדע דבר מפּי הנערה? כּוָנתי שהנערה תשאל מפּי הוריה, מפי אמה. הן מעוֹלם לא ידענוּ דבר.

– אמה הלא איננה. אמה נפטרה מזמן, זוֹ, אשר ראוּבן צאיג, אינה אמה. אם חוֹרגת היא לה.

דמה הנער, בּבוֹאוֹ אל החכם הקרוֹב לוֹ, כּאחד צמא שמבקש מחברוֹ גמיעת מים לשבּוֹר צמאוֹנוֹ והלה מגיש לפיו מים מלוּחים שמגבּירים פּי כּמה את צמאוֹנוֹ.

כּשיצא מלפני החכם היתה כּבר אפלוּלית הערב בּין מצרי רחוֹבוֹת־העיר. וכאפלה שבּחוּץ כּן ירדה אפלה גדוֹלה על ראשוֹ. בּרם, בּעצמת חפץ נעוּרים להטה תשוּקה עזה בּלבּוֹ לקרוֹע זה הצעיף השחוֹר שהחשיך עליו עוֹלמוֹ. לא ישוב לביתוֹ ולא יעלה על משכּבוֹ עד אם יחשׂוֹף מסתרי זה הסוד – ויעבוֹר עליו מה!

מיד נטה והלך לקצוֹת הרחוֹב אל “סבתא נַדרה”.

זקנה זוֹ, שהיתה עשירה בּימי חַרפּה, גרה כּל הימים בּחצר הקטנה שלה. לעתים רחוֹקוֹת תסוּר לבית־נג’ארה. והנער ידע שאין דעת אמוֹ ואנשי בּיתוֹ נוֹחה הימנה. לדברי הבּריוֹת, מוֹנה זוֹ כּשמוֹנים שנוֹת חיים, וּמכּל חיי התפארה בּעבר שארוּ לה חצרה הקטנה וּלשוֹנה הגדוֹלה. עד היוֹם כּוֹחה עמה “לסחוֹב אבנים בּמים סוֹאנים”, כּי תפתח פּיה לשׂיח על ענין מה מעניני הרחוֹב – מפליגה היא בּדברים וּבזכרוֹנוֹת לכל הרוּחוֹת.

בתוֹם־לבּוֹ אמר הנער לדפּוֹק על שערי חצרה ועל שערי־לבּה של זוֹ. שמא יש בּלשוֹנה לגלוֹת לוֹ אשר יעלימוּ הכּל מאזניו. כּן גמר אוֹמר להעלוֹת דברים לאזניה כּחכמתוֹ וכלשוֹנוֹ הטוֹבה עליו – וּלנסוֹת להוֹציא דברים מפּיה.

משעמד סמוּך למוֹשבה בּחצרה פּתח ואמר לה:

– ידעתי, “סבתא נַדרה”, שתתפלאי לבוֹאי אליך פּתע לעת כּזאת. אבל לוּ ידעת מצוּקת לבּי, לא היית מוֹנעת בּקשתי אפילוּ רגע אחד.

– מה חפצך, בּני? למען אביך וּלמענך מוּכנה אני לעשׂוֹת כּל אשר בּידי. מי ימרה פּי בּן המוּכתר? – אמרה בּבדיחוּת.

– אין בּרצוֹני להטיל עליך, חלילה, משׂא מה. לא אכבּיד עליך דבר. רק כּי רצוֹני שתשיבי לי על שאלה אחת מעמך. הן את יוֹדעת – בּרצוֹן האל – כּל הקוֹרוֹת בּ"רחוֹב" בּהוֹוה וּבעבר. נראה נא אם יגיעוּ דבריך עד שאלתי.

– שאל בּני, ואגידה לך. בּסעד אלוהים לא נמחה דבר מזכרוֹני – אם כּי אינני עוֹד אשה צעירה בּיוֹתר.

– שמעי, סבתא, והקשיבי לי: נוֹדעו לי כּל הקוֹרוֹת שבּין משפּחת צאיג וּבין אבי ואמי, הכּל כּאשר לכּל אני יוֹדע. אל תתפּלאי שסיפּרוּ לי בּבּית כּל הדברים. שהרי אין אני צעיר כּל כּך…ואני מבין דברים לאשוּרם…

– כּיצד בּחייך? הכּל סיפּרו לך? כּל אוֹתם הענינים, הקנאוֹת והחרוֹנוֹת, האהבוֹת והמריבוֹת?

– כּן, כּן… הכּל…

– למה היה להם לספּר לך, לנער צעיר, ינצרך האל, דברים שנשכּחו, פּצעים שהגלידוּ?

– היה הכרח בּדבר משוּם שנמצאוּ “ילדי חטא” שהלשינוּ עלי כּי – לא יסלח האל להם – אוֹהב אני את הנערה בּת ראוּבן צאיג… מה את אוֹמרת על רשעוּת זוֹ?

– אכן רשעוּת היא. הנערה שירין, אמת, הדוּרה היא למאד, כּפי שראיתיה פּעמים אחדוֹת. פּניה פּני סהר בּמלֹואוֹ – אף כּי עוֹדנה צעירה. אבל, ודאי, לך – מן הנמנע…בּרוּר…לא יתכן.

– הרי… הרי דוֹדתי… זוֹ הנקוּדה…כאן הוּא שאיני מבין. כּלוֹמר, יוֹדע אני לחלוּטין שענין זה לא יתכן אלא שרציתי לדעת מפּיך במלה אחת את דעתך. כּיצד לא יתכן?

– מה משמעוּת “כּיצד לא יתכן?” מפּני שיתכן שהיא אחוֹתך… בּת אביך – הן ודאי אמרוּ לך כּפי שאתה מוֹדיעני –

– כּן… כּן… – אמר הנער ולבּו כּמו נפגע בּסתר, כּמו חשב להיעקר מחָזוֹ. לא עלתה על דעתוֹ ולא פּילל כּי כּה מהר יפּוֹל דברה לפניו. בּרם דוֹמה היה כּקוֹרא כּל תעצוּמוֹת נפשוֹ, התגבּר ואמר:

– הבי ואגיד לך את הענין. סיפּרוּ לי כּל אלוּ הדברים בּאפנים שוֹנים, בּכמה נוּסחוֹת, ואני בּאתי אליך לדעת דבר לאמיתוֹ. זהוּ.

– דבר לאמיתוֹ – הרי כּך הוּא: יוֹדע אתה שאמה זוֹ של שירין – נאג’אד שמה – בּת משפּחה פּשוטה היתה, הוֹריה השׂיאוה לזה, לראוּבן צאיג.

– כּן, זאת אני יוֹדע –

– אבל היא היתה נוֹטה לאביך… לאמוֹר, אביך אהבה בּסתר, והיא שׂנאה את בּעלה. כּן נוֹדע הדבר לכּל. ואביך – האל יסלח לוֹ, בּאשר שב זה כּבר מדרכּו – היה זה קל מהלכים, מפזר כּסף, אוֹהב שׂמחוֹת וגיל, והלך כּעיוור אחריה. אף שלא היתה יפה כּל כּך. כּך הם הגברים: יש להם נשים כּגביעי זהב והם חוֹזרים אחרי כּלי חרס. ואמך ידעה הכּל. והיוּ ענינים… וּמזה – המחלוֹת והיגוֹנוֹת של אמך, עד סוֹף־סוֹף נכנע אביך ועזבה, את זוֹ נאג’אד. ונאג’אד, מרוב צער ורוֹע לבּה – חלתה ונפטרה. אבל אסוּר לדבּר אחרי המתים. תשכּוֹן בּשלוֹם בּעפרה, האל ירחמה. היא נפטרה שבוּע אחרי לדתה של הילדה, את שירין… והבּריוֹת היוּ אוֹמרוֹת שזאת הילדה, אתה מבין, אפשר, יתכן, שהיא שייכת לאביך. אמך תמיד אמרה כּך. אבל בּרבוֹת הימים שבוּ המים לאפיקם, נשכּחו הדברים. ולמה איפוֹא יעוֹררוּ עתה הפּצעים? ואיזוֹ פּצעים! והנה משוּם כּך – אמרתי לא יתכן…

– כּן… עכשיו ידעתי… אוֹדך תוֹדה עמוּקה. עכשיו הריני הוֹלך במנוּחה. שלוֹמוֹת ונעימוֹת לך.

וּכשיצא עמרם מעם פּניה בּאפלת־הלילה, ידע כּי הנה מתו נעוּריו בּעת הזאת. אבדוּ לעוֹלמים.

כּל אוֹתוֹ לילה נדדה שינה מעיניו. עכשיו, מחשבה אחת תמלא כּל נפשו. איכה יוֹדיע לשירין גזירת־אבדן זוֹ? אוּלם בכל אוֹניו וּמאמציו התגבּר והחניק סערתוֹ בּקרבּוֹ לבל יכּירוּ אנשי הבּית בּצערוֹ. על משכּבוֹ בּלילה ערך וסידר בּמחשבה דברי המכתב מלה למלה. פּעמים אין מספּר חזר וערך דבריו. כּל שעוֹת הלילה היה לבּוֹ מתקרע לגזרים ודעתוֹ טרוּדה עליו לערוֹך דברי המכתב, כּדי שיכתבהוּ על נקלה במהרה בּלי שירגיש איש דבר – וישלחהוּ בסתרי סתרים.

בהשכּמת הבּוֹקר נתבּוֹדד לשעה קלה וכתב את המכתב:

"אל הנאוה בּנערוֹת, יִקרת־היקרוֹת, המאירה כּמאוֹרוֹת, שירין בּבת־עיני.

אהה, כּי היוֹם בּפי בּשׂוֹרה קוֹדרה. לבּי יִמס בּקרבּי. איכה אבטא בּלשוֹני אסוֹני? אבל אין מפלט ואין מנוֹס לי מגוֹרלי.

מרגע שראוּנוּ אנשי בּיתי בּטיוּלנוּ בּ’מאנשיה' (בּגן העיר) ונוֹדע להם קצת מאהבתנוּ ירדה חרדה גדוֹלה על כּולם. אבל על זאת לא הייתי שׂם לבּי. הן אינני ילד – כּי יעצרוני בּדרכּי אוֹ כּי יפחידוּני בּדברים. אבל אוֹיה על חיי. לא אוכל דבּר דבר מטוֹב ועד רע. לא ניתן פּתחוֹן פּה לי לשׂיח, לא עם אבי, לא עם אמי, לא עם קרוֹב ולא עם רחוֹק. סוֹד חתוּם וסתוּם בּכּל. אפנה ימינה, יאמרוּ: בּל תהינה. אפנה שׂמאלה, יאמרוּ: ירוֹד תרד שאוֹלה. אבּיט אָנה ואָנה – אין קוֹל ואין עוֹנה.

מה קרה וּמה היה? מה הענין וּמה החרדה? מה החידה וּמה פּשרה – הכּל חתוּם בשבעה חוֹתמוֹת וגדוּר שבעים חוֹמוֹת. לא אוּכל הבן דבר. יאמרוּ: אם יוָדע הדבר לאמי כּי דבר בּינך וּביני – סכּנה

לחייה (הן מחשש קל – נזדעזעה בּריאוּתה). רק זאת הוּגד לי – וחוּץ מזאת – חוֹשך ואפלה.

ועתה, שירין, האהוּבה, הגידי את לי. מה אעשה ומה אפעל? האָפסח על ראש אמי ואתנקש – לא יבוֹא ולא יהיה – בּחייה? האבגוֹד בּך ואהיה שפל ואכזרי? אבדה עצה ממני. מי יוֹשיעני?

אחת אדע בּרוּר: לעוֹלם לא תהיי לי ותמיד תמיד תהיי עמי בּגוֹרלי.

כּה דברי עמרם האוּמלל עלי חלד."

בּערמה וּבתחבּוּלה המציא לידה את המכתב. וחשוֹב חשב, שמכּאן ואילך יחריש ביגוֹנוֹ ויחניק שאגתוֹ. אוּלם לא כן היה עמדוֹ.

 

ז. קרעים    🔗

כּבנין שהתמוֹטט ונוֹפל פּתאוֹם מחמת שמידוֹתיו גדוֹלוֹת וּכבדוֹת מכּוֹח יסוֹדוֹתיו, כּן כּרע רבץ הנער תחת משׂא יגוֹנוֹ. ימים מוּעטים הבליג על עצמוֹ ואזר כּוֹחוֹתיו להסתיר מעין אחרים כּל אשר נגלה לו. האם והאב, ויתר מהם הדוֹדה, כּאתוּן, היוּ מסתכּלים בּחשאי בּאשר ילך וּבאשר יבוֹא ומה יפעל וּמה יסיח, אבל מלבד שתיקה יתירה, שנהג עמרם בּימים ההם, לא גילוּ שוּם שינוּי בּוֹ ולא ראוּ רישוּמים ניכּרים בּפניו. ומאשר נוֹכחוּ, שלא נתראָה ולא בּיקש דרך להתראוֹת בּסתר עם הנערה – היוּ מתבּרכים בּלבבם, שאין הענין חמוּר כּל כּך כּפי שסברוּ. אלא מקרה שבּקלוּת־דעת כּרבּים מתעתוּעיו בּגיל־נערוּת שלוֹ. בּרם לפתע נתערערה אמוּנתם מתוֹך שוֹאה ואימה גדוֹלה:

בּסוֹף אוֹתו שבוּע, בּחצוֹת לילה, נעוֹרה הדוֹדה כּאתוּן, שישנה תדיר בּחדרוֹ של עמרם, מקוֹל שׂיחו, קוֹל נשבּר ונדכּה. מיד הוֹסיפה והדליקה כּמה פּתילוֹת בּעששית וראתה שהוּא יוֹשב בּמיטה, עיניו גדוֹלוֹת, פּקוּחוֹת עד תכלית, נעוּצוֹת למוּלוֹ ואינוֹ זז ממקוֹמוֹ. חרדה וּבוֹכיה נתקרבה אליו וּשאלתהוּ חרש: מה לך, עמרם אהוּב? מה רצוֹנך?.

שמע קוֹלה, הסתכּל הרבּה בּפניה ואחר ענה: כּלוּם אינך רוֹאה, דוֹדתי? השפּיל ראשוֹ ואמר: הבּיטי וּראי: אסרוּני ראי הכּבלים כּבלי בּרזל נתנוּ עלי.

מיד הפסיק דברוֹ עמה והבּיט נכחוֹ. חזר ודיבּר: רוֹאה את, שירין אהוּבה, אני לא בּגדתי, לא איש בּגידה אנכי. אנוּס אני. טוֹב שבּאת את אלי. אני, ראי, אסוּר בּכבלים אני. ואך יוֹציאוּני מכּלא זה, תראי ותיוָכחי. אני אלבּין השחרוּת ואֶמחה הקדרוּת.

בּיני וביני שמעוּ ההוֹרים קוֹל דברים וּבאוּ שניהם לחדרוֹ. ראוּ מה שראוּ ושמעוּ מה ששמעוּ ונפל לבּם. מיד הבהילוּ רוֹפא. בּא גם האוּסתאז שאוּל. שניהם נתיגעוּ להשקיט רוּחוֹ וּלהשתיק דיבּוּרוֹ, שכּל שהיוּ בּאים אנשים היוּ דבריו מתגבּרים והוֹלכים, בּין שדיבּר כּשוּרה וּבין שדיבּר דברים שאין להם שחר. בּין הכי והכי כּרעה האם תחתיה ונתעלפה. בּית פרחי, שגרים סמוּך להם, בּאוּ בהוּלים, נחפּזים, חרדת אלוֹהים נפלה על כּל בּני המשפּחה.

סממני תרוּפוֹת וּפיקוּח חמוּר על מנוּחת הנער השקיטוּ רוּחוֹ אוֹתוֹ יוֹם, אבל בּיוֹם השני חזרוּ האימים וגברוּ. על כּל ששאלוּהוּ ועל כּל שסחוּ עמוֹ השיב: הריני מת. הן מַתי. עכשיו אני עוֹלה למרוֹם. אליהוּ הנביא, שוֹמרי מיוֹם היוָלדי, הוּא עוֹד יגן בּעדי. כּך. כּך. הוּא ציוַני שאעלה למרוֹם, אני עוֹלה, הריני עוֹלה.

כּך היה חוֹזר וּמרבּה דברים כּל אוֹתוֹ היוֹם.

למחרתוֹ לעת השחר, נעוֹר מתוֹך יללה גדוֹלה והיה מתחנן בּבכיה: הראוּ לי הדרך, מלאכי השרת, מלאכי השלוֹם, הראוּ לי. אֵי הדרך אל כּסא כּבוֹדוֹ? הרי תדעוּ מי אני. אתם יוֹדעים הכּל. עמרם נג’ארה אני. נע ונד אני מיוֹם שמַתי. כּמה ימים וכמה חדשים שאני נד. אפס כּוֹחי. יגעתי. יגעתי.

החריש מעט וחזר חרש: כּך… כּך… הרי שאתם יוֹדעים הכּל. זה רצוֹני. הביאוּני לפניו. אל רחוּם הוּא. יהמוּ רחמיו עלי. הוּא יגלה התעלוּמה. הוּא יגיד, האחוֹתי היא אם כּלתי. הוֹבילוני שם, בּמטוּתא.

וכל היוֹם לא פּסק מדבּר לפני כּסא הכּבוֹד.

הרוֹפא והאוּסתאז שאוּל גמרוּ אוֹמר להעביר מדי את הנער לעיר אחרת, לשינוּי מקוֹם ושינוּי אויר. לכך היוּ זקוּקים גם ההוֹרים, שבּריאוּת שניהם נתרוֹפפה.

בּמהרה הוּעברה כּל המשפּחה לבירוּת, להרי הלבנוֹן. בּעת צרה זוֹ קיבּל עליו האוּסתאז שאוּל מחפץ לבּו להספח למשפּחה. להיוֹת ליד עמרם כּכל אשר ידרש.

כּשלוֹשה חדשים ארכוּ ימי ריפּוּיוֹ בּהרי הלבנוֹן. עד ששקטה רוּחוֹ ונתחזקוּ עשתוֹנוֹתיו. והאוּסתאז שאוּל לא מש מעם עמרם יוֹמם ולילה, הוּא שידע להקל סבלו, להסיח דעתוֹ מצערוֹ והוּא שהדריכוֹ כּחכמתוֹ והשיבוֹ לאוֹרח חיים.

בּרם בּתקופת שבתם בּבירוּת חלוּ כּמה וכמה תמוּרוֹת קשוֹת בּמשפּחה. האב – הוא שכּרע ונפל מנטל יסוּריו. בּעיני כּל – אם כּי איש לא השמיע לאזניו כּל לזוּת שׂפתים – היה הוּא הגוֹרם לפוּרענוּת הגדוֹלה הזוֹ. שם תקפתוּ מחלתוֹ מכּבר, מחלת הכּליות, בּראשית בּוֹאם.

כּכלי סדוּק שדיוֹ לו פּגיעה כּל־שהיא שישבר, כּן היתה הפּגיעה בּמצפּונוֹ להכריעוֹ. שם מת ושם נקבּר.

הרבּה שמעוּ ח' יהודה ואסתר (מפי ר' דויד כּתרן והדוֹדה כּאתוּן) מימיו האחרוֹנים של האב. רבּו כּמו רבּו תמרוּריו ויסוּריו בּימי מחלתוֹ. בּרם בּימים האחרוֹנים נתלבּט בּמַדוי נפשוֹ יוֹתר מבּמַדוי גוּפוֹ. שעה ארוּכּה דיבּר דבריו: בּני, בּני, אוֹי לי אם אדבּר… אוֹי לי אם אֶדוֹם… אוֹי לי מאמך, אוֹי לי ממך… אם כּך ואם כּך… תמחל לי. טוֹב לי מוֹתי. טוֹב. טוֹב. לא איכפת לי, שלא תבכּו לי… בּני, עמרם מחמדי, אל תבוּז לי. אהבני כּאשר אהבתיך. מה אהבתיך, עמרם. – אהוֹב את אמך… שמוֹר עליה. כּל ימי שמרתי עליה… ולא עלתה לי. תקן אתה, עמרם, אשר עויתי ואשר לא עויתי. תנוּ לי ואלך בּשלוֹם. למענכם אני הוֹלך… לבּי קל עלי.

וּלאחר יוֹם זה נתאבּק שני ימים עם מר המות בּדוּמיה. קוֹלוֹ לא נשמע. בּדוּמיה נפתל בּיסוּריו. קשה היה לוֹ למוּת כּשם שקשה היה לו לחיוֹת. בּן חמישים שנה היה בּמוֹתוֹ.

בּחסד הבּוֹרא וּבסעדוֹ של האוּסתאז יצאוּ הנוֹתרים בּמשפּחה, האם, הבּן והדוֹדה בּשלוֹם. וּבתקוּפת הימים ההם, לאחר תוֹם שנת מוֹת האב, כּשנה וחצי לאחר עזבם את דמשׂק הצליח ה' בּידי האוּסתאז לסיים סיוּם גמוּר ענין הנערה. בּמיוּחד בּא האוּסתאז לימים מספּר לדמשׂק, נפגש עם אבי הנערה, ראוּבן צאיג, ודיבּר עמוֹ כּפי שהוּא יוֹדע לדבּר. והאב, מראוֹתוֹ את הרעה הגדוֹלה שמצאה את משפּחת נג’ארה, נאוֹת מחפצוֹ לישר ההדוּרים וּלהסיר המכשוֹלים למען הימים הבּאים. עקר את בּתוֹ מבּיתוֹ וּשלחה לקהיר לקרוֹביו, אם כּי הם קרוֹבים רחוֹקים. ואחר שנתים וחצי, משנוֹדע לאוּסתאז כּי נישאה שם שירין לאיש (זה שלוֹשה חדשים), שבה עתה המשפּחה, לדמשׂק. האוּסתאז שאוּל הוּא שהוֹדיע לעמרם בּשעתוֹ בּחכמה וּבזהירוּת כּפי יכלתוֹ את הקוֹרוֹת עם שירין. וכך, שבח לאל, הגיעוּ עד הלוֹם.

כּל ששמע ח' יהודה מקוֹרוֹתיו של עמרם, עוֹרר בּלבּוֹ אהבה וחמלה עליו. לבּוֹ לבּוֹ על בחוּר טוֹב זה שבּעוֹדוֹ רך בּשנים כּבר נתנסה בּיסורים וּבנסיוֹנוֹת קשים. תלאה גדוֹלה זוֹ שמצאה את הבּחוּר מילאה לבּוֹ תלי תלים של הרהוּרים. דוֹמה לוֹ שמסעוֹ וּבוֹאוֹ לדמשׂק בּהזדמנוּת החתוּנה והזמנת השׂר חיים אוֹתוֹ – כּל זה מן השמים גלגלוּ עליו כּדי שידע ויכּיר פּרשה סבוּכה זוֹ של עמרם. בּרם מה טעם ומה תכלית שבּא וידע יסוּרים אלוּ – לא מחוּור לוֹ. כּשם שפּעמים חש אדם משהוּ, שנתוּן בּין עיניו, ואף על פּי שרוֹאהוּ, אינוֹ תוֹפס מהוּ שסוֹתם ראייתוֹ.

בּיני וּבּיני היה ח' יהוּדה מסתכּל ורוֹאה בּהליכוֹת הבּית ואנשיו, בּבּאים וביוֹצאים והיה מכּיר טיבם ומידתם. עכשיו ידע את חמשת האחים איש איש לפי מעלתוֹ ורוּחוֹ. השׂר חיים מקוּבל בּכל המשפּחה כּראש וּפטרוֹן, כּראוּי לאח הבּכוֹר הגדוֹל מאחיו בּיראה וּבחכמה. השני הגביר סוּלימן, שפּניו הדוּרים והוֹד־שׂררה חוֹפף עליהם, נתוּן תדיר בּעניני השלטוֹנוֹת, שכּן משמש הוּא כּמשנה לפחת־דמשׂק ורבּים השוֹחרים פּניו גם בּבּית. רפאל וּמשה הם העוֹשׂים בּעסקי ממוֹנוֹת של בּית־פרחי; שניהם מזוֹרזים ונחפּזים תמיד לעסקיהם, שרבּה המלאכה וּגדוֹלה התכוּנה עמהם. שוֹנה לגמרי מאחיו הוּא האח השלישי, שהכּל קוֹראים לוֹ “הדוֹד נחמן”. “הוּא אשר על הבּית” ורוֹב יוֹמוֹ נמצא בּבּית. הוּא פשוּט ותם בּשׂיחוֹ וּבמהלכוֹ. ואין תפיסתוֹ מעוּלה בּעניני חכמה ודעת וּדברוֹ אינוֹ מדוּד ושקוּל. תדיר תקוּע קוּלמוּסוֹ אחר אזנו בּין בּשבתוֹ בּין דיפתראוֹת החשבּוֹנוֹת של הוֹצאוֹת הבּית וּבין בּלכתוֹ בּחצר כּה וכה מצווה וּמוֹרה, מקפּיד וּמוֹכיח. הכּל מתראים שנשמעים לוֹ וסוֹפם שעוֹשׂים מה שהם רוֹצים, אלא שמשתדלים לקבל הסכּמתוֹ והכּל מראים כּמתחטאים לפניו שימלא רצוֹנם ואף האחים עצמם נוֹהגים כּך. ואין לוֹ נחת־רוּח גדוֹלה משעה שהוּא מטיל מרוּתוֹ עליהם בּתוֹקף החשבּוֹנוֹת שמראה בּדיפתראוֹת שבּידוֹ והאחים מצדיקים עליהם את דינם וּמשבּחים אוֹתוֹ על שהחשבּוֹנוֹת מצוּיים בּידים נאמנוֹת שלוֹ. על כּן שׂמח הוּא בּחלקוֹ והם שׂמחים שהוּא שׂמח בּחלקוֹ.

אבל מוּפלא מכּוּלם היה בּעיניו האוּסתאז שאוּל. כּל טיבוֹ וּמַהוּתוֹ של זה וּבפרט הדאגה שהטיל על עצמוֹ בּענין עמרם מוֹשכים לבּוֹ של ח' יהוּדה אליו.

אחרי השׂר חיים הוּא הנכבּד בּעיני אנשי הבּית ואנשי חוּץ. יוֹשב הוּא תדיר בּכסת רכּה בּזוית שבּליואן, מקטרת ארוּכּה שלוֹ בּין ידו וּמסביבו לרוֹב ידידים ומיוּדעים ששוֹתים דברי־משל ואמרי־בּינה שלוֹ בּצמא.

הרבּה פּעמים בּיקש ח' יהודה לשמוֹע מפּי השׂר חיים דעתוֹ וּמשפּטו על חכם שאוּל, אלא שתדיר מצוּי חכם שאוּל עצמוֹ בּאוֹתה מסיבּה אוֹ שהשׂר חיים טרוּד בּענינים עם אנשים שוֹחרי פּניו. רק פּעם אחת הזדמנה לוֹ שעה קלה שהשׂר חיים דיבּר עמוֹ בּשבחוֹ של זה:

– הרי עכשיו יוֹדע אתה ודאי כּל אשר קרנוּ עם עמרם. הרבּה טוֹבה אנוּ מכּירים לחכם שאוּל על טרחתוֹ ויגיעתוֹ בּענין זה. כּשאֵר קרוב למשפּחה נתן את כּל עצמוֹ לעמרם. על כּן אני מחבּבו הרבּה. אף על פּי שמידת יראת שמים שלוֹ קלה וּמשוּנה בּעיני. בּתחילת בּוֹאוֹ לדמשׂק לא אהבתי כּלל את מנהגוֹ ושׂיחוֹ. אמת, מלא וגדוּש הוא דעוֹת וּמחשבוֹת. אבל אין דעתי נוֹחה מאדם שמרבּה דברים בּמוּפלא וּבמכוּסה. בּרם בּמילי דעלמא מצאתיו ישר ונאמן בּמידה לא שכיחה. “אדם ניכּר בּכיסוֹ, בּכוֹסוֹ וּבכּעסוֹ”. ואני נזדמן לי להכּירוֹ בּעניני ממוֹן וּמצאתיו רחב־לב וטוֹב־עין. ואף על פּי שפּעמים זלזלתי בּכבוֹדוֹ לא נתכּעס, שידע שכּוונתי לשם שמים. וּבשביל מידת־יוֹשר גמוּרה שלוֹ וגילוּי־לב שלוֹ נתחבּב עלי. וּכשקפץ עלינו רוּגזוֹ של עמרם מצאתי, שאין אדם קרוֹב ונאמן שנמסוֹר גוֹרל הנער בּידוֹ. ושבח לאל שעלה חפצוֹ בּידוֹ.

היה ח' יהוּדה מבקש להראוֹת קרבתו לעמרם, הן בּשבתם בּבית והן בצאתם לעתוֹת ערבים לשׂוּח בּסביבוֹת דמשׂק, בּלא שיכבּיד עליו בּדברים, אלא נכנס עמוֹ בּשׂיחוֹת קלוֹת אוֹ בּשאלוֹת ששאל אוֹתוֹ על מקוֹמוֹת וּרחוֹבוֹת שעברוּ בּטיוּלים. ועמרם גם כּן נענה לשׂיחוֹ בּרצוֹן. אבל לב אל לב ידבּר. שניהם היו נוֹהגים בשׂיחם כּאנשים שממתינים בּפרוֹזדוֹר של בּית שמשׂוֹחחים בּיניהם אף שאינם יוֹדעים כּלוּם איש על רעהוּ. רק ששניהם, כּונתם וּרצוֹנם להכּנס לטרקלין של אוֹתוֹ בּית.

ח' יהודה כּתרן שחיבּב את שניהם, היה מתלוה אליהם לרוֹב אם בּבּית ואם בּחוּץ, והיה מסייע בּידם אגב שיהיוּ מתערבים בּשׂיחה וּברעוּת, עד שקירבם בּינם לבין עצמם. לעתים ישבוּ תחת אילן בּחצר והשתעשעוּ בּשׂיחה וּבקריאה מדברי משל בּלשוֹן עברית וערבית. ח' יהוּדה קרא פּיוּטים שלוֹ, שהיוּ עמוֹ בּכתוּבים, וכן קרא עמרם שירים מפּנקסוֹ בּלשוֹן ערבית. שירים אלוּ נתחבּבוּ על ח' יהוּדה, על פּיהם הכּיר אצילוּת נפשוֹ וטוּב טעמוֹ של עמרם. אחד מהשירים, שמצאו נאה בּענינוֹ וּבסגנוֹנוֹ, העתיקוֹ ח' יהוּדה ללשוֹן הקוֹדש. וזוֹ העתקתוֹ:

יָמֵינוּ יִבְּלוּ קְרָעִים קְרָעִים.

סוֹפֵנוּ יִקְרַב רְגָעִים רְגָעִים.

אֶתְמוֹל וּמָחָר, שְׁנַיִם רֵעִים,

חַיֵּינוּ יָשִׂימוּ מְעַט וְרָעִים:

זֵכֶר־אֶתְמוֹל נַפְשֵׁנוּ יַרְעִיל

וְסֵתֶר־מָחָר לִבֵּנוּ יַבְהִיל.

“לָמָּה”, “אֵיכָה”, נִשְׁאָלָה בְּחִיל.

הַפֵּשֶׁר סָתוּם. לַהֶבֶל נוֹחִיל.

מַה־בֶּצַע מֵאֵל חָסַרְנוּ מְעַט

אִם לְפֶגַע קַלִּיל לִבֵּנוּ יִרְעַד,

וְכָל־צַעַר אֱנוֹשׁ אוֹתָנוּ לָעַד

כְּמַחַץ יַדְוֶה, יֹאכְלֵנוּ בַּלָּאט.

וְכָל רֹחַב תֵּבֵל וְנֹעַם אוֹרָהּ

מָה־צָרוּ לְאִישׁ, אֱלֹהַּ נוֹרָא,

עֵת עֹצֶם־יָדְךָ עָלֵיהוּ נִקְרָה

וְכָל רֹחַב תֵּבֵל לוֹ קֶבֶר כּוֹרָה.

אַךְ עֵת חַיֵּינוּ יִכְלוּ רְגָעִים רְגָעִים

וְלִבֵּנוּ גָּזוּר קְרָעִים קְרָעִים –

אֵלֶיךָ נָשׁוּב, נַעְתִּיר רַחֲמִים,

כִּי אֱלֹהַּ אַתָּה לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.

 

ח. שבילים    🔗

עברוּ ימי החתוּנה. שככוּ גלי הגילה, השאוֹן וההמוּלה. אבל עדיין רוּח השׂמחה שבּימי החתוּנה, שהיתה שוֹפעת כּמוֹ מַעין רב־בּרכה, היתה שוֹרה בּלבבוֹת. ודוֹמה היה לח' יהוּדה חי וּלאסתר, שלעוֹלם לא ימָחוּ עקבוֹת זוֹ השׂמחה מלבּם. כּצבע חזק ועמוֹק שנשאר עוֹמד וקיים, גם אם רבּוֹת יכוּבּס וישוּטף.

עכשיו, לאחר נשפי החשק והזמרה, יש ותעלה אדמוּמית קלה על פּני ח' יהוּדה על אשר סאן לבּוֹ וסערה רוּחֹו עם כּל הבּחוּרים. בּרם מי יכוֹל לעמוֹד בּפני כּוֹחה של אוֹתה שירה ואוֹתה זמרה? אמת, עדיין ספק הוּא בּידוֹ אם היין הטוֹב הוּא שהיה מוֹשך וּמוֹתח הלב אל הזמרה המוּפלאה של אלה המנגנים גדוֹלי־יכוֹלת אוֹ הזמרה היא שהגבּירה בּוֹ צמאוֹן וחפץ ליין הטוֹב. אם כּך ואם כּך מעוֹלם לא שיער, שעד כּך גדוֹל כּוֹחה של הזמרה לשלוֹח אש בּלבבוֹת. מי הוּא שיכוֹל לשבת תחתיו לפני להטי הנֵבל של אוֹתוֹ אוּמן גדוֹל, אַחמד זאכּי, שהוּבא בּמיוּחד מקאהיר? מה מוּפלא כּוֹחוֹ ומה רוֹממה רוּחוֹ! כּמכשף, שקסמים עמדוֹ עשׂה בּנבל שבּידוֹ ורבּוֹת רוֹקדוֹת הגבּיר ורבּים צעירים הסעיר.

אבל גם בּעצם ימי החתוּנה, בּכל שעה שנמצא פּנוּי לעצמוֹ, היתה שבה וּמכרסמת בּלבּוֹ אוֹתה עגמימוּת שמילאה קרביו לשמע כּל הקוֹרוֹת לעמרם, אלא שבּימי החתוּנה עד מהרה היתה מוּסַחַת מדעתוֹ כּשקם נחשוֹל שׂמחה אוֹ גיל צחוֹק בּחצר.

ועכשיו, יוֹמַים לאחר החתוּנה, כּשחשב להתכּוֹנן לנסיעה הבּיתה, הפכה אוֹתה עגמימוּת לדאבה שמכרסמת הלב. נפשוֹ נקשרה בּנפש בּחוּר חמד זה בּלא שידבּר עמוֹ כּלל על צפוּנוֹת שבּלבּוֹ. אהבה ורחמים מזוּגים בּלבּוֹ לעלם הזה. וּמשוּם כּך חשש לדבּר עמוֹ. כּעין מוֹרא היה מרגיש שמא תתעוֹרר שׂיחה בּיניהם על הקוֹרוֹת עמוֹ. אבל עכשיו בּרי לוֹ, שגם עמרם יוֹדע חיבּה רבּה אליו. בּשעוֹת של תשוּאוּת גילה בּנשפים, אוֹ בּמוֹשב בּני המשפּחה, נמצאוּ תדיר יוֹשבים יחדיו. בּאין אוֹמר וּדברים בּיקש אחד קרבתוֹ של השני. כּמה פּעמים בּיקש ממנוּ עמרם שישיר מפּיוּטיו כּי אהב קוֹל־שירוֹתיו. וכמה פּעמים היוּ מרבּים שׂיחה בּחיבּה – אך לא היתה השׂיחה אלא בּדברים קלים וחוֹלפים. וצר לוֹ, לח' יהוּדה, הרבּה צר לוֹ על עמרם, שאין מנוּחה בּלבּוֹ. נראה לוֹ שאין שלוֹם בּמהלכיו. הענין שלוֹ תוּקן ונשלם, אך הוּא עצמוֹ אינוֹ מתוּקן ושלם. עיני ח' יהוּדה, שנמשכוֹת תדיר אחריו, מבחינוֹת שאין תוֹכוֹ כּברוֹ. פּעמים יוֹשב וקוֹרא בּספר שבּידוֹ, אך הספר כּסוּת־עינים הוּא לוֹ. שכּן קוֹרא הוּא מהרהוּרי לבּוֹ. ויש וראהוּ עוֹמד לפתע בּזה או בּזה כּשוֹכח עצמוֹ ותוֹהה בּדרכּוֹ. מראהוּ כּפצוּע, שמסתיר פּצעוֹ, שלא יגָלה מוּמוֹ. אוֹ כּנוֹדד יגע, שיעמוֹד לפוּש בּכל אשר ימצא לוֹ. בּין כּך ובין כּך צר היה לוֹ, שעוֹד מעט יקוּם ויסע ויעקר מקרבתוֹ בּלא דעת איכה וּמאין תבוֹא ארוּכתוֹ.

כּמה פּעמים חשב, שתמָצא לוֹ שעת־כּוֹשר לקחת דברים עם האוּסתאז שאוּל עצמוֹ, על עמרם. אבל לא אסתייעא מילתא. תדיר נמצא ח' שאוּל בּמוֹשב־רעים, אוֹ שהדוֹד נחמן ישב על־ידוֹ וּמשך דברים עמוֹ, אוֹ שעמרם עצמוֹ ישב ליד ח' שאוּל. הרבּה שׂיחוֹת נאוֹת שמע מפּי ח' שאוּל והרבּה דעוֹת וּמחשבוֹת הקשיב בּקרבתוֹ (והרבּה ניגוּדים וּסתירוֹת מצא בּין שׂיחה לשׂיחה), אבל על ענין עמרם לא נמצאה לוֹ דרך נאוֹתה לשׂיחה.

בּרם, בּו בּיוֹם, בּשעת סעוּדת צהרים, נשתנה כּל סדר עניניו. השׂר חיים הגיד לוֹ, שאין עליו להזדרז כּל כּך. הן עדיין לא ראה ולא הכּיר את דמשׂק עצמה. אנשי דמשׂק ראה הרבּה וקוֹל שאוֹן שמע הרבּה, אך יפיה והדרה של דמשׂק – לא ידע עדיין. בּטיוּלים קטנים שטייל – רק אנפּין זעירין של דמשׂק ראה. אבל פּני דמשׂק גדוֹלים וכּבּירים. וכיצד יבוֹא אדם למקוֹם חדש ויעזבנוּ טרם ידעֶנוּ – וכן לא יעָשׂה. הנה המשפּחה כּוּלה יוצאת בעוֹד יוֹמַים שלוֹשה למעוֹנת־קיץ שלהם לכּפר. שם שוֹהה המשפּחה עד שלהי הקיץ. והם, הוּא ואסתר, ישהוּ שם שבוּע אוֹ עשׂוֹר – ואחר כּך יסעוּ לשלוֹם. הוּא, השׂר חיים, יסע מחר כּי לא יוּכל עוֹד להתמהמה. אבל – אמר – אישנוּ ר' דויד ישהה גם הוּא עמכם ויחד עמוֹ תשוּבוּ דרך עכּוֹ.

ודאי, שאף אם לא היה רצוֹנוֹ בּכך לא יכוֹל לסרב לרצוֹן השׂר, כּל שכּן עתה שגם רצוֹנוֹ בּכך.

בּאוֹתוֹ שבוֹע יצאוֹ כּל בּני המשפּחה לכפר דוּמַאר. בּדרוֹך רגלם בּאדמת זה הכּפר שוּב נוֹכחוּ ח' יהוּדה חי ואסתר מה טוֹב לב השׂר עליהם וּמה יקרוּ רגשוֹת־לבּוֹ, שזיכּה אוֹתם בּברכה רבּה זוֹ. בּית הדוּר, בּן שתי דיוֹטוֹת, בּנוי כּוּלוֹ עץ, לִבנה־דמשׂק, צבוּע תכלת ירקרקה, נישׂא על גבעה קטנה. משלוֹשת עבריו ירָאה ירק גני דמשׂק, כּים ירוֹק עד האוֹפק. שם, בּאוֹפק, שמים וירק נשקוּ. וסמוּך לבּית, בּמרחק עשׂר אמוֹת, הוֹמים אשדוֹת מים רבּים, גדוֹלים ועזים, מאחד נהרי דמשׂק. רננת מים רבּים עוֹלה מזרמי האשדוֹת כּמנגינה עילאית, מנגינת אֶראלים, והבּית וכל סביבוֹתיו מלאים הדה. וגם הוֹדם והדרם של פּלגי מים רבּים נשקפים מן הבּית וּמסביבוֹתיו. ערב וּבוֹקר, וגם בּלילה, לאוֹר ירח בּשמים בּהירים, יוֹצאים בּני הבּית, להקוֹת להקוֹת, לשׂוּח בּסביבוֹת הכּפר, בּין הבּוּסתנים הגדוֹלים, בּין אלפי עצי תפּוּח, אגס ואפרסק. על יד גדרות הבּוסתנים – עצי אגוֹז רמים, כּבּירים, ניצבים כּזקיפים, שוֹמרים על טוּב הגנים. וּפלגים קטנים מנַהרוֹת דמשׂק מהלכים בּחָפזם אוֹ לאִטם על פּני אדמה גדוֹלה, רכּה, רוּויה לשׂוֹבע. מראה הוֹד ועצמה לגנים כּיערוֹת עבוֹתים קדוּמים. בּין סתרי גנים אלה היה מבקש ח' יהוּדה חי להלוֹך בּוֹדד, יחידי, בּאין איש עמוֹ, מעוֹדוֹ לא ידע ולא חש, כּפי שיחוּש כּאן, בּרזי רזים של האדמה. בּדוּמית־קוֹדש, בּקוֹל דממה דקה, תרנן אדמה. ורינת קוֹלה – מלוֹא כּל העוֹלם. מה ירעדוּ עצמוֹתיו מגיל, עת יעמוֹד תחתיו לפתע בּאין מוֹצא מתוֹך פּינת סתרים, בּזה או בּזה. דוֹמה, שׂר של גנים ישַטה בּוֹ: סגר עליו דרכּוֹ וחסם השבילים בּעדוֹ. נעלמוּ משעוֹלים ואין מעברים, אבל אפיקי מים רבּים, ירקרקים אפלים, שוֹקטים בּוֹטחים, מפלסים בּלאט דרכּם בּין קני סוּף וגבעוֹלי פּשתן. וּסבכוֹת ערבי נַחַל יוֹרדוֹת עבוּתוֹת־מפוּתלוֹת ממעל לראשוֹ והן תלוּיוֹת ועוֹמדוֹת כּאחוּזוֹת פּחד על פּני מי נהר עמוּקים, רוֹטטים. וּמסביב אין כּל ואין קול. רק דממה גדוֹלה ואפלה קלה. ונשכּח מלב בּאוֹתה שעה עוֹלם וּמלוֹאוֹ. ויצפּה ויוֹחיל אדם לפליאה טמירה, ליחד ולמַזג עצמוֹ עם האדמה, עם הדממה, עם ההוָיה.

וּבבּית, כּתוֹם היוֹם, בּמשך שעוֹת רבּוֹת ישבוּ בּצל הסוּכּה הגדוֹלה, אוֹ תחת צמרוֹת עצים סבוּכים שבּגן, בּמנוּחוֹת שאנַנוֹת. בּעתוֹת־ערבים, אוֹרחים וּמיוּדעים בּאים עם האחים בּשוּבם מן העיר לבלוֹת בּכּפר כּמה שעוֹת בּנעימים.

ר' דויד כּתרן יעמוֹד לרוֹב לימין ח' יהוּדה ואסתר ויסיח עמם וירבּה לספּר. מפּיו נוֹדעוּ שאדמוֹת הכּפר הזה כּמעט כּוּלן שייכוֹת לאחים פרחי. כּעשׂרים אריסים עוֹבדים בּאדמוֹת, וכּן סיפּר, שהרבּה כּפרים אחרים ממוּשכּנים בּידיהם.

ושעוֹת נעימוֹת בּרוֹב ענין נכוֹנוּ למסוּבּים מדברי האוּסתאז שאין להם סוֹף בּסַפּרוֹ מכּל אשר ראה ושמע בּמסעיו וּבנדוּדיו בּתבל רבּה.

וגם פּה “הדוֹד נחמן” לא ינוּם ולא יִישן, דיפתראוֹת וּפנקסים וּדיו וקוּלמוּסים מוּכנים סביבוֹתיו לתכּן חשבּוֹנוֹתיו. אבל מדי ישב האוּסתאז בּאשר ישב לרוּח היוֹם, אם לבדוֹ ואם מישהוּ על ידוֹ, מיד הדוֹד נחמן מצטרף למוֹשב.

יוֹם אחד בּאוּ האחים, בּעוֹד היוֹם גדוֹל, ועמם אוֹרחים נכבּדים. בּיניהם הגביר אליהוּ ליסבּוֹנה, ידידוֹ של השׂר סוּלימאן, השייך הערבי חאפז אל בָּרוּדי ואחרים. ישבוּ ליד אשד־המים הקטן סמוּך לגן על כּוּרסוֹת רחבוֹת ורכּוֹת. בּעוֹד שני המשרתים מגישים קהוה לבּאים – נראה הדוֹד נחמן צוֹעד וּבא. אמרוּ הכּל: מהליכתוֹ נראה שדברים קשים בּפיו. משנתקרב למוֹשב דרש בּשלוֹם המסוּבּים בּכבוֹד ויקר. וּמיד, כּמי שממשיך דברוֹ עם חברוֹ, אמר: אַללה, ישתבּח ויתעלה, לעוֹלם לא נדע אָרחוֹתיו ולא נבין מחשבוֹתיו. נאמר בּתהילים: “ורחמיו על כּל מעשׂיו” וּ"פוֹתח את ידיך וּמשׂבּיע לכל חי רצוֹן", והרי בּן רגע אבדוּ שם אלף בּעלי־חיים, רבּוֹא בּעלי־חיים נמלים וחרגוֹלים וכדוֹמה לזה.

– איפה “שם”? מאי הוה שם, דוֹד נחמן?

– שם, הרחק מאה צעדים, משך זה הבּער, חַסַן שכננוּ, מן הנהר תעלה חדשה, ארוּכּה, לחלקת אדמתוֹ. עברתי בּאַקראי שם וראיתי בּדפני התעלה מראה מוּפלא. ממש, “נקבים נקבים, חלוּלים חלוּלים”. קני נמלים ועוֹד בּעלי־חיים, והנמלים הוֹלכוֹת הנה והנה נחפּזוֹת נבוּכוֹת. עוֹדני מסתכּל וזרם המים בּא בּאדיר ושטף רבבוֹת הנמלים. אמוֹר עתה, חייך, יא אוּסתאז שאוּל, כּיצד תבאר הפּלספה זוֹ המַתלאה. על מה ולמה ספוּ תמוּ רבבוֹת הנמלים? כּלוּם אין הן בּריוֹתיו של הבּורֹא? כּלוּם לא הוּא בּראָן? ואם בּראן למה בּן רגע איבּדן?

אמר האוּסתאז שאוּל בדרך חשיבוּת:

– שאלה גדוֹלה שאלת, יא דוֹד נחמן. והתשוּבה ארוּכּה, לא עתה זמנה, נשׂיח פּעם אחרת בּענינה.

תבע השׂר סוּלימאן זכוּת אחיו ואמר:

– למה תשיב פּני אחי ריקם? ענה נא בּטוּבך לשאלתוֹ. ואם חיי נמלים אינם כּדאים שנטריח את כּבוֹדך, אשאלך אני בּדוֹמה לכך על חיי אדם. הרי בּחוֹרף זה סחף ה"סיל²⁸" בּלילה כּמה משפּחוֹת מן הכּפר הסמוּך. שבעה־שמוֹנה אנשים ונשים נספּוּ וששים תינוֹקוֹת וילדים. ואם תאמר יד אללה היא שהיתה בּגדוֹלים על עווֹנם וחטאתם – הטף הזה מה חטא? וכיצד נבין רצוֹן האל על בּריוֹתיו?

צירף עצמוֹ הדוֹד נחמן לדברי אחיו סוּלימאן וקרא בּעוֹז:

– אכן… אכן… נכון כּאשר סיפּר אחי.

עוֹד זה מדבּר ושייך חאפז אל בּרוּדי השמיע קוֹלוֹ ממקוֹמוֹ ואמר:

– ואני מצדי, יא אוּסתאז, אשאלך שאלה, אשתוֹקק לשמוֹע מפּיך תשוּבה שקוּלה בּמאזני בּינה שלך. והיא: ענין “אלעינאייה אלאילאהייה²⁹” על איש ואיש. וּמשוּם מה אני שוֹאלך שאלה זוֹ בּלבד? משוּם שלא תחוּל תפיסה בּשכלנו בּזה הענין לגמרי. אמת, כּל שעינינוּ רוֹאוֹת בּזה היקוּם – פּלאי פלאוֹת המה. אשר בּשמים ואשר בּארץ, ואשר בּאדם וּבחי וּבצמח הכּל – אוֹקינוֹס־פלאוֹת. אבל, אם כּי כּוּלם חתוּמים בּסוֹד הבּוֹרא יש להם תפיסה כּל־שהיא בּשׂכל האנוֹשי. שכּן עינינוּ רוֹאוֹת מציאוּתם. מציאוּתם היא פּליאתם. ישוּתם תעיד עצמתם. ואנוּ, מהיוֹתנוּ רוֹאים אוֹתם בּעינינוּ, נחוּש מהוּתם ונשתאה לעצמתם. אבל לא כן ההשגחה על הפּרט. הן בּרגע אחד, כּמַשמעוֹ, יתהווּ בּעוֹלם אלף ריבּוֹא רבבוֹת מעשׂים, קטנים וּגדוֹלים, טוֹבים ורעים, על ידי אנשי תבל, וּבכן בּכל רגע ורגע, בּכל שעה ושעה, בּכל יום ויום. וכיצד יָלקטוּ המעשׂים, וכיצד ירָשמוּ וכיצד יחָשבוּ? אמת, המאמין יאמר: הן אלוֹהים כּל יכוֹל. אבל תמצא מי שיאמר: לא יתכן זה. יען שגם פּלאי הבּוֹרא העצוּמים ונשׂגבים – מידת הטבע וּגזירת החוֹק נוֹפלוֹת עליהם. ואף הם, אין כּוֹחם שיצאוּ מחוּץ לטבע. קח לך, למשל, פּלא הצמיחה: גרעין זעיר שנטמן בּאדמה יצמח עד היוֹתוֹ עץ אדיר – זוֹ פּליאה נשׂגבה. אך בּלא זריעה לא תתכן לעוֹלם צמיחה. וכן הלידה – זה מרוֹם הפּליאה. בּרם אין לידה בּלא זיווּג. וכן כּל קיוּם החיים עצמם (האדם, הבּהמה, הרמשׂ, הצמח) – הכּל מוּפלא על מוּפלא, אבל לא תמצא חיים בּלא מזוֹן. אבל ענין ההשגחה על הפּרט – הוא מחוּץ למציאוּת, מחוּץ לחוֹק ולמעלה מפּלאות הבּוֹרא. ואין לך בּה קוֹרטוֹב, וגם כֹּנקוּדה קטנה, מטבע החוֹק ומכּוֹח ההוֹכחה. ולזאת משתלט הספק בקרבּנוּ ואוֹמר: משוּל אדם לנמלה, כּמוֹה כּמוֹהוּ. מקרה אחד להם. ואתה, כּבוֹד האוּסתאז, תן ונשמע בּטוּב חסדך, מה סברתך בּענין ההשגחה?

ענה האוּסתאז שאוּל ואמר:

– רצוֹן השייך חאפז יקר אצלי. ואם הוּא יראה בּי בּעל חוֹב שחַיב לשלם לוֹ חוֹבֹו – אריק כּל אשר בּכיסי ואתן לוֹ. אם יספּיק לוֹ – אשׂמח. ואם לא – אבקש רחמיו: עני אני, אל תחייב ראשי, שלחני לנפשי.

– אבל – צוַח הדוֹד נחמן – גם אני מבקש ממך שתשלם שטר שלי.

ענה לו ח' שאוּל – אם יספּיק יספּיק לשניכם, ואם לא – מה שיעשׂה הוּא בּי תעשׂה גם אתה.

פּתח ואמר:

– אזכּוֹר עתה מוֹשב כּזה בּעת היוֹתי בּפרס. בּאוֹתוֹ מוֹשב נשאלוּ שתי השאלוֹת עצמן ואשר עניתי אז אענה היוֹם. ואוּלם מן הראוּי שתשמעוּ כּיצד הגעתי לפרס וּמה הביאני שאכּיר כּמה משוֹררים וחכמים בּעיר הגדוֹלה אַספּהן. כּך היה המעשׂה: משהגענוּ בּחצוֹת הלילה לעיר, בּמרחק שלוֹש שעוֹת ממנה, נמצאנוּ לפתע, כּל בּני השיירה, מוּקפים שוֹדדים. האמת תאָמר, שהיוּ שוֹדדים מהוּגנים, דרשוּ בּשלוֹמנוּ וטפחוּ בחיבּה על גבּנוּ והריקוּ בּשׂמחה את כּלינוּ, והניחוּ רק בּגדינוּ התחתוֹנים עלינוּ. עמי היו חמישים דוּקאט זהב, כּל ממוֹני ועמלי, הבאתים לנסוֹת מזלי. אתפּוֹס לשוֹן קצרה ואוֹמַר:ֹ בּעיר פּגשתי יהוּדים בּחצוֹת לילה, לקחוּני אליהם, הכניסוּני והאכילוּני. למחרתוֹ השאילוּ לי מלבּוּש והלכתי ישר אל מושל העיר. משדיבּרתי פּרסית וסיפּרתי לו המעשׂה, שאֵלני: מה הביאך לבוֹא להשתקע בּפרס? אמרתי לוֹ: שוּם דבר זולת שירתוֹ של ג’לאל אַדין אל רוֹמי³⁰. הוּא שוֹלט בּלבבי, הוא בּין כּל המשוֹררים אהוּבי. מיוֹם דעתי אוֹתוֹ אאמין בּכל לבּי: הוּא, המשוֹרר האלוֹהי, נשלח להשמיע לבני־אדם שירת מרוֹמים. ואני ערירי, לא אָב לי לא בּן, לא אשה ולא אָח. אַחת היא לי באשר אָגוּר וּבאשר אחיה. וּמזה שנים גמרתי בּלבּי אָבוֹאה לשכּוֹן בּפרס מוֹלדת המשוֹרר. ויהיה מזלי שאתהלך בּאשר התהלך ואראה כּל מקוֹם שראה ואפשר אשמע דברים חדשים עליו בּארצוֹ.

הבּיט בי המוֹשל מבּט טוֹב ואמר לי: התוּכל שתאמר לי מאשר תזכּוֹר בּ"נסתר" (בּעל־פּה) איזו קצידה³¹ שלוֹ?

מיד אמרתי לוֹ בּלשוֹן פּרסית מדוּקדקה כּמה בּתים מהקצידה הגדוֹלה: “קרני אוֹר ירח” אחר שאֵלַני: מה דתך? אמרתי לוֹ: אני יהוּדי בּשם, וכך יכוֹל אני להיוֹת מוּסלמי אוֹ משיחי (נוֹצרי). אכבּד שלוֹש הדתוֹת ואיני זקוּק לעצמי גם בּאחת מהנה.

בּסוֹפוֹ של דבר מצאתי חן בּעיניו. אשר נגזל ממני לא הוּשב לי. אבל הוּא עזרני וּסעדני ונתן לי כּהוּנה קטנה בּלשכּה של השלטוֹן – וקירבני והייתי כּבן־בּית בּביתוֹ.

אמת, ידיעתוֹ לא היתה גדוֹלה בּמדע וחכמה, אבל בּקי היה בּשירת הפּרסים וַאהֵבה אהבה גדוֹלה, וּבכל עת מצוֹא, אם בּהלכנוּ לבדנוּ בּטיוּלים בּערבים אם בּמוֹשב רעים חכמים – היה מרבּה עלי שאלוֹת בּפסלספה ודברי הגיוֹן, ושאל בּתכוּנה ודרש בּתאריך יוֹתר, הרבּה יוֹתר, מהדוֹד נחמן…

וזכוּר אני אוֹתוֹ, מוֹשב בּוֹ נשאלוּ ממש שאלתוֹ של דוֹדנוּ נחמן וּשאלת שייך חאפז אישנוּ הנאמן. וּכשפנוּ אלי וּביקשוּ לשמוֹע דעתי עניתי להם כּך:

לקוֹצר דעתי, השׂגת אלוֹהים על מעשׂי בּני־אדם, יכוֹלה שתהיה נתפּסת בשׂכלנוּ. ההשגחה מאלוֹהים אינה פּוֹעלת בּצוּרה נפרדה על כּל פּרט ועל כּל מקרה ועל כּל רגע בּמיוּחד, אבל כּל אלה נתפּסים ונקלטים מאליהם בּהשגחת הבּוֹרא. כּיצד? ההשגחה קבוּעה, לדעתי, רק בּשני קצווֹת חיי אדם: יוֹם הלידה ויום המיתה. ואם זאת מתוּחה השגחתוֹ על כּל פרט ועל כּל פּוֹעַל, על כּל זיז וניד בּחיי האדם. משל לחבל שקשוּר בּין שתי נקוּדֹות לשם תכלית ידוּעה. טיב פּעוּלתוֹ של החבל ודאי תלוּי בּטיב שתי הנקוּדוֹת שבּוֹ קשוּרים שני הקצווֹת, אם הן, הנקוּדוֹת, חזקוֹת וּמוּצקוֹת אוֹ רפוּפוֹת וּרעוּעוֹת. וּבידוּע, שהחבל העבה, כּעין חבל אניוֹת, שעביוֹ כּעבי זרוֹע אדם, שזוּר הוּא אלפי אלפים קוּרים דקים מן הדקים – והם שמהוים החבל העבה. וּכמוֹ שכּל רבבוֹת החוּטים (לא כּל אחד לעצמוֹ) גוֹרמים לפעוּלת החבל, לחיזוּקוֹ אוֹ לרפיוֹנוֹ, וכוּלם בּכלָלוּתם קבוּעים לתפקידם – כּן חיי אדם. לא כּל פרט זעיר וקל מחיי יוֹם יוֹם גזוּר וּמדוּד וּשקוּל בּנפרד, אלא כּל חיי איש ואיש על פּרטיהם, מקריהם וּפגעיהם יחד, קבוּעים ועוֹמדים מכּוֹח שתי הנקוּדוֹת בּקצווֹת: יוֹם לידה ויוֹם המיתה. ממהוּת גוֹרלם של יוֹם הלידה ויוֹם המיתה נקבּעים מאליהם מקרי החיים: לטוֹבה וּלרעה, לאוֹר אוֹ לחוֹשך, לשׂמחה אוֹ ליגוֹן וכיוֹצא בּזה מן הניגוּדים והחילוּקים (וזה, לדעתם, חשיבוּת המזל בשעת הלידה). וּבמשל זה עצמוֹ תמצא ההבדל שבּין חיי אדם וּבעלי־חיים. חיי אדם בּלבד קצוּבים וּגדוּרים מן הקצה לקצה, וראשיתם מתוּחה בּאחריתם ואחריתם בּראשיתם. אבל בּעלי־החיים מזוּכּים ועוֹמדים מאת בּוֹראם רק בּקביעת הקצה האחד: יוֹם הלידה. והאחרוֹן, יוֹם המיתה, תלוּי ועוֹמד כּחבל שקשוּר רק בּקצה אחד והשני עזוּב ולא קשוּר. כּך קבע הבּוֹרא רצוֹנוֹ (וּמי יֵדע רצוֹנוֹ). לבעלי־חיים נשמה באפּם וחָלים בּחייהם מזגים וּמידוֹת, חוּקים וּגזירוֹת, כּפי שחלים בּחיי אדם: כּגוֹן הרגשה וּתשוּקה, בּריאוּת וּמחלה, יסוּרים ותענוּגים ואפילוּ מזל טוֹב וּמזל רע וכל שתלוּי מעצם טיבוֹ של יוֹם הלידה. אבל יוֹם המיתה תלוּי ועוֹמד כּסרח העוֹדף. על כּן סוֹפוֹ של בּעל־חיים תלוּי בּמקרה וּבפגע, בּלא גזירה וּבלא כּוָנה, בּלא חשבּוֹן וּבלא רעיוֹן. ועל האדם מהוּ אוֹמר? וּמוֹתר האדם מן הבּהמה אין לבד הנשמה הטהוֹרה שהיא עתידה ליתן דין וחשבּוֹן. מתחילה ועד הסוֹף, מיוֹם הלידה עד יוֹם המיתה.

זה בּקיצוּר ענין כּל יצוּר. והוּא, בּעל המכוֹן, יוֹדע הנכוֹן.

בּין קוֹלוֹת המסוּבּין, שהיוּ מהם מרוּצים וּמהם מתנגדים, נשמע דברוֹ של החתן ראוּבן:

– בחיי, אוּסתאז שאוּל, כּל ימי אני מצטער שאני משוּקע בּעסקים וכל ימי חוֹלפים בּחשבּוֹנוֹת בּלא שאדע חשבּוֹן חיי אדם, וּבלא שאראה בּאוֹר הפּלספה.

השיב לוֹ האוּסתאז דברי ניחוּמין דרך לגלוג:

– לא, בּני, אל תצר לך בּענין זה כּלל וּכלל. אם תדמה שהפּלספה תזַכּה את הדם בּידיעת האמת ותניח דעתוֹ ותאיר נפשוֹ, אינך אלא טוֹעה טעוּת גדוֹלה כּכל גדלה של הפּלספה. לא, בּני, בּענינים האלוֹהיים, הַינוּ בּידיעת האמת המוּחלטת והכּרת רצוֹן הבּוֹרא ולוּ גם כּטיפּה מן הים – הבל הפּלספה, שוא החקירה. אין ריקה ואין חלוּלה כּפּלספה. אפסוּתה וריקנוּתה הן עצמוּתה. ודמיוֹנה כּתכלת מי הים. רוֹאה אתה צבע הים עמוֹק, חזק וכבּיר. בּרם, שלח ידך במים ותראה: אין כּל צבע למים. כּן גם לפּלספה: רוֹאה אתה אוֹתה גדוֹלה, כּבּירה ועמוּקה מאד, אבל אם תשלח ידך ותחזיק בּה תשמע כּמוֹ קוֹל קוֹרא לאזנך: לא בּי היא.

אמר השׂר סוּלימַן:

– זה דרכּוֹ של האוּסתאז. ידוֹ האחת בּוֹנה והשניה סוֹתרת. רגע אחד ילטפנוּ וּבשני יכנוּ. אבל זה טבעוֹ, מחמת שהוּא שׂבע מדי בּפלספה. השׂבע מאכל – ימאס מאכל.

– אמת – אמר האוּסתאז – נכוֹנוּ דבריך עד תכלית. מוּטב לאדם שיהא רעב לפּלספה משיהיה שׂבע הימנה.

עוֹדם מתוַכּחים וּמדבּרים וחבוּרת אוֹרחים חדשה בּאה ושינתה מהלך הדברים. הללוּ בּיקשוּ לסעוֹד לבּם בּפירוֹת וּמגדנוֹת והללוּ שלחוּ ידם בּכוֹס ערק קר וטוֹב – ואחר כּך יצאוּ לשׂוּח בּקרבת פּלגי המים, וּמהם פּרשוּ ונזדרזוּ להתפּלל מנחה.

כּשגמר ח' יהוּדה תפילת מנחה נשאר יוֹשב תחתיו והיה תוֹהה על טיבוֹ של אוּסתאז זה. פּעמים משמיע הוּא דברים כּאדם ירא שמים, שלבּו שלם עם בּוֹראוֹ, וּפעמים מגוּבּבים דבריו ורוֹפפים. יש ויבּיע דברי בּינה והשׂכּל ויש שנראה כּמטיח דברים כּלפּי מעלה. שעה הוּא מרוֹמם וּמהלל את הפּלספה, ושעה – מזלזל בּה. וכמה היה מתכּסף לדעת מה מידוֹתיו בּעיקר כּלפּי עמרם. מהוּ שהחזיק את עמרם בּקרבתוֹ וּבמה קנה חיבּתוֹ. פּעמים רבּוֹת ציפּה לשעה שישׂיח עמוֹ על כּך ולא נזדמנה לוֹ אלא בּיוֹם שבּת של אוֹתוֹ שבוּע לפנוֹת ערב.

היה ח' יהוּדה מהלך לבדוֹ בּשבילים בּירכּתי הגן, בּשעה שעדיין היוּ בּני הבּית נחים בּחדרים. עוֹדוֹ מהלך כּה וכה – וח' שאול נראה לקראתוֹ מהלך לאטו, נשען על משענתוֹ.

פּתח ח' שאוּל ושאל למעשׂהוּ.

אמר לוֹ ח' יהוּדה: אין דבר, רק בּרגלי אעבוֹרה בּגן כּה וכה. זה עתה גמרתי התהילים ואני שוֹאף רוּח בּין ערבּיִם.

אמר לוֹ: אם סיימת התהילים – “חזק וּברוּך”. אשריך וטוֹב לך. הזמינוֹ שילך לשׂוּח עמוֹ ואמר לוֹ דרך הילוּכוֹ: יהי שלוֹם בּחילך, ח' יהוּדה חי. כּל שאני רוֹאה אוֹתך, ישׂמח לבּי גם אני, שמעלה אתה על לבּי דברי הפּסוק: וצדיק בּאמוּנתוֹ יחיה. אשרי המאמין, שכּן שָפרה עליו חַיתו.

נזדרז ח' יהודה חי וענה לוֹ דרך עקיפין: שׂמח אני שאגרוֹם נחת־רוּח לכבוֹדוֹ, אבל אני טינה יש בּלבּי על כּבוֹדוֹ.

– עלי? והרי אהוּב אתה עלי. מה אָון פּעלתי? מה טינה לך עלי?

– לא עליו ממש, אלא על משפּטוֹ בּפּלספה כּפי ששמעתי אתמוֹל שלשוֹם. תמוּה מאד בּעיני, כּיצד יאמר כּבוֹדוֹ דברי גנאי קשים על הפּלספה שהבל וריק בּה. אמת, אני כּשלעצמי לא נכנסתי לפרדס זה. “ואני בּער ולא אדע”. רק מעט מזער למדתי בעיוּן שמוֹנה פּרקים להרמבּ"ם וּבאוּ כּשמן הטוֹב בּעצמוֹתי. אבל חכמינוּ הגדוֹלים, והעוֹלה על כּוּלם המאוֹר הגדוֹל הרמבּ"ם, הם נתנוּ כּבוֹד ויקר לפּלספה וגם ח' שאוּל עצמוֹ בּקי בּחדרי חדריה – וכיצד יקל בּכבוֹדה?

השיב לוֹ ח' שאול: תּמחַל, בּני, לא פּגעתי בּכבוד הפּלספה ולא השפלתי מעלתה. מי שיזכּיר ענין מן הענינים ויסמן סימניו ויתחַם תחוּמיו וימדוֹד מידוֹתיו אין הוּא משפּילוֹ ואין הוּא מגבּיהו רק יכנהוּ בּשמוֹ. וכן אני רק כּיניתי את הפּלספה בשמה. ואוּלם דע, בּני חביבי, אשר אמרתי על הפּלספה רק על חלקה אמרתי, אבל כּל שיש לוֹ שייכוּת לפּלספה, כּגוֹן ידיעת הנפש ותיקוּן המידוֹת המוּסריוֹת והמעשׂיוֹת אוֹ חכמת התכוּנה, וכל ידיעה שתוֹעלת וּברכה בּה לעוֹלם – אפילוּ חכמת ההגיוֹן – כּל אלוּ ודאי נכבדוֹת ויקרוֹת ואהוּבוֹת עלי. ואשר אמרתי על אַפסוּת הפּלספה הוּא בּענין התכלית הנעלמה והסיבּה הראשוֹנה וחפץ הבּוֹרא – מה שאמרוּ רבּוֹתינוּ “מעשׂי מרכּבה”. והפּילוֹסוֹף שמדבּר גבוֹהה גבוֹהה בּענין זה דמיוֹנוֹ בּעינַי לשיכּוֹר. כּל ששוֹתה השיכּוֹר מתפּאר בּכוֹחוֹ וּמתנפּח בּגבוּרתוֹ ורוֹאה עצמוֹ גבּוֹר, תקיף וּמאוּשר, וּלפי האמת הוּא חלוּש ורפה ואוּמלל. כּן הפּלספה משׂתכּרת היא מקוֹל עצמה. היא ממללת מלוֹת והוֹלכת עקלקלוֹת וגוֹרמת קלקלוֹת.

השיב לוֹ ח' יהוּדה בענוָה: אל ישת עלי חטאת אם אדבּר (הרי תוֹרה היא וללמוֹד אני צריך). לפי עניוּת דעתי זוֹהי הפּגיעה עצמה: כּבוֹדוֹ מכנה הפּלספה בּשם, כּפי דעתוֹ וּכפי טעמוֹ, אבל יתכן שדעתוֹ אינה מתאמת לאמת ואחרים יחלקוּ על דעתוֹ ויפסלוּ טעמוֹ.

– יהי כּן, בּני. אני לא אזעם ולא אֶקוֹב אם יחלקוּ אחרים על דעתי. ואם הם יגידוּ שהפּלספה במעשׂי מרכּבה היא חכמה עליוֹנה וּמעלתה נשׂגבה. לא קיבּלתי עלי להכחיד הפּלספה מן העוֹלם. ולא אמרתי קבּלוּ דעתי.

– אבל חכם שאוֹמר דעתוֹ בּלא הוֹכחה וּבלא מוֹפת הרי הוּא כּאילוּ לא אמָרה. ומה תכלית שיאמר סברה בּלא הוֹכחה?

– צדקת, בּני. אבל אני אין דרכּי שארבּה שׂיחה בּעיקר זה: בּסיבּה ראשוֹנה והתכלית הנעלמה. אכן, ידעתי בּני, ידעתי, שמרבּה דברים אני. אבל, תאמין, בּכוָנה מרבּה אני דברים בּטפל כּדי שלא אדבּר על אוֹתוֹ עיקר.

– מחילה מכּבוֹדוֹ והרי שמעתי את כּבוֹדוֹ מסיח פּעמים בּאוֹתוֹ עיקר.

– גם בּזאת צדקת, בּני. אבל אני דעת אחרים אני אוֹמר. כּאדם ששוֹפך מכּלי אל כּלי. אבל דעתי אני איני אוֹמר ולא אמרתי.

הרהר ח' יהוּדה ואמר בּלשוֹן זהירה: אפשר משוּם כּך נדמה לי שמצאתי כּעין סתירוֹת וניגוּדים בּדבריו, כּגוֹן…

– אל נא, בּני, אין צוֹרך שתזכּיר “כּגוֹן” ושתאמר “נדמה לי כּעין”. ודאי, ודאי שמצאת סתירוֹת, שכּן אוֹמר אני פּעם דעה של פּלוני ופעם סברה של אלמוֹני – והם סוֹתרים דבריהם. וזוֹ אחת ההוֹכחוֹת (אכן מן הקלוֹת והפּשוּטוֹת) שאין יסוֹד אמת לפּלספה, שלא תמצא שני פּילוֹסוֹפים שוים בּדעתם בּאוֹתוֹ עיקר. וּכמספּר הפּילוֹסוֹפים (והם בּלא עין־רעה רבּים מאד) מספּר האמיתוֹת. והרי בּרוּר שהאמת אחת היא. מכּאן שכּל סברוֹת הפּילוֹסוֹפים בּאוֹתוֹ עיקר – מאָפע.

– היאמר כּבוֹדוֹ לפּילוֹסוֹפים שלנוּ ועל כּוּלם הרמבּ"ם שדבריהם מאפע?

– הרמבּ"ם? אגיד לך, בּני. הרמבּ"ם בּעיני נעלה בּין כּל הפּילוֹסוֹפים שאדע, מוּסלמים, ויונים וּפרסים. הוּא נִפלֶה מהם ונפלא מהם, מחמת כּמה טעמים. האחד, משוּם עוֹצם שׂכלוֹ וענוַת נפשוֹ וּכלָליוּת רוּחוֹ. וכל אלוּ המידוֹת והמעלוֹת קידש אוֹתן לתכלית אחת, כּדי לרוֹמם רוּח האדם. והשני, שאין בּכל הפּילוֹסוֹפים שאהב הפּלספה אהבה גדוֹלה ועמוּקה כּאהבתוֹ אוֹתה, עד שטרח ויגע יגיעה עצוּמה להלבּיש פּאר הפּלספה את התוֹרה. וּשלישי, שהוּא היה “רוֹדף שלוֹם” גדוֹל שלא הוֹוה כּמוֹהוּ. צא וּראה שהוּא השכּין שלוֹם בּמרוֹמיו, בּמרוֹמי שׂכלוֹ, בּין שני ההיפּוּכים הגדוֹלים, התוֹרה והפּלספה, וחיבּק בּזרוֹעוֹתיו המנוּגדים הקיצוֹנים, האמוּנה והפּלספה. אבל כּל שטרח ויגע לחזק התוֹרה בכוֹח הפלספה נמצא שהשעין הפלספה החלוּשה על התוֹרה. וזה מחמת היוֹתוֹ אוֹהב האמוּנה כּהיוֹתוֹ אוֹהב הפּלספה. וכל ההתפּלספוּת העצוּמה שלוֹ היא תוֹלדה של זוֹ האהבה. ואילוּ בּשוֹרש הסיבּה הראשוֹנה והתכלית הנעלמה – הוּא פּילוֹסוֹף כּכל הפּילוֹסוֹפים.

חזר ח' יהוּדה חי ואמר בּענוָה: אם לא אהיה כּמכבּיד על כּבוֹדוֹ אבקש: יוֹרני נא מדרכיו ואדעה אָרחוֹתיו. ישמיעני זאת הפּעם דעתוֹ שלוֹ, לא דעת אחרים.

– אל נא, בּני. אַל יעלה כּזאת בּדעתך.

– מה טעם? כּלוּם קשים הדברים מבּינתי? ואם גם מפוּלפלים הם, רגיל אני בּכך.

– לא. האמת היא פּשוּטה, חלקה. השקר הוא סבוּך. לכן תראה דברי הפּילוֹסוֹפים מפוּלפלים. בּכל שקר תמצא מעט מן הפּלפּוּל וּבכל פּלפּוּל תמצא לא מעט מן השקר.

– אלא מאי טעמא? כּלוּם לא ניתנוּ הדברים לפרסוּם?

– לך לא ניתנוּ לפרסוּם. אין בּריאים זקוּקים לריפּוּא. יש דברים משוּלים לרעל. רעל כּל־שהוּא מרפּא חוֹלים, אבל מסַכּן בּריאים. אף הרבּה מדברי אני כּך. הם עשׂוּיים לתקן המשוּבּר וּלשבּר המתוּקן. ואתה, חביבי, דרכּך בּמישרים. יהי רצוֹן וכן תהיה תמיד.

ולא יכוֹל ח' יהוּדה חי להתאפּק ואמר לוֹ: אוֹדה בּגלוּי: כּל שבּיקשתי לשׂיח עם כּבוֹדוֹ לא לתכלית עצמי בּיקשתי, אלא לתכלית אחר…

– לתכלית מי? לא אבין.

– לתכלית עמרם, כּדי שאבין ואדע מעמדוֹ של עמרם. לבּי לבּי עליו. ואמרתי, אפשר אשמע ואדע מה מחשבוֹת כּבוֹדוֹ על עמרם, רצוֹני לוֹמר: מה יהא עליו?

– כּבר שמעת וידעת כּל ענינוֹ?

– כּל שיכוֹלתי לדעת.

– וכל כּך ידאב לבּך עליו?

– הרבּה ידאב לבּי.

– אם כּך לא לחינם אהוּב אתה על הבּריוֹת. מי שלבּו פּתוּח ללב זוּלתוֹ – ראוּי הוּא לאהבת הבּריוֹת. בּענינוֹ עמרם אגיד לך: עוד ימים ידבּרו. רוֹאה אני שבּעל־נפש אתה, שאף שאין אתה מכּיר את עמרם כּכל הראוּי אתה מרגיש בּכל טיבוֹ, לוּ ידעתוֹ מקרוֹב, היית מכּיר שרגשוֹתיו ומידוֹתיו טהוֹרים וזכּים והוּא מוּפלא בּשׂכלוֹ כּשם שהוּא מוּפלא בּרגשוֹ. אבל אאמין ואקוה שישקוֹט לבּוֹ ותתחזק רוּחוֹ בּוֹ לגמרי וישכּח יסוּריו וישוּב לפרוֹח ולגדוֹל ויהיה לברכה. אבל עדיין לא הגעתי לסוֹף. הליכתי עמוֹ פּסיעה פּסיעה, מתוּן מתוּן. יש דרך ארוּכּה והיא קצרה. ואקוה כּשם שהגעתי עד הלוֹם אגיע עד הסוֹף.

הגיעוּ בּדרך טיוּלם בּין פּלגי המים, מקוֹם שחבוּרוֹת חבוּרוֹת אנשים יוֹשבים למנוּחוֹת ואחרים מהלכים כּה וכה. ח' שאוּל נתקבּל בּחברת מיוּדעים וישב עמם. וח' יהוּדה פּנה לראוֹת היכן החבוּרה שישב שם עמרם.

כּשנפגשוּ היוּ מהלכים יחד וּמשׂוֹחחים עד שהגיעוּ למקוֹם שפּלגי המים מתקוים בּמקוֹם אחד כּבריכה, שמימיה עוֹמדים שוֹקטים וּמחזירים מתוֹכם כּל המראוֹת שסביבם: אילנוֹת וּגדרוֹת וערבי נחל.

ישבוּ על גדר של חוֹמר סמוּך לבּריכה ויהוּדה חי סח עמוֹ על יוֹם פּרידתם שמתקרב והוֹלך. בּיוֹם שלישי שבוּע זה יצאוּ בּעזרת ה' לדרכּם לירוּשלים.

אמר לוֹ עמרם: הרבּה תערוֹג נפשנוּ אליכם, שנתרגלנוּ אליכם כּאילוּ ידענוּכם מימים רבּים.

– ואנחנוּ – ענה לו ח' יהוּדה – כּל שכּן שלא נשכּח ימים טוֹבים וּנעימים אלה שהיינו בּחברתכם. לוּ יכוֹלנוּ לקחת עמנוּ נחל אחד קטן מן הנחלים הרבּים של דמשׂק והיה לנוּ גם למזכּרת וגם למחיה ולמשיב נפש בּירוּשלים, שאין בּה שוּם נחל ושוּם מעין.

משהיוּ סחים על שעת הפּרידה, שקרוֹבה לבוֹא, ועל ירושלים וּמראוֹתיה וּמקוֹמוֹת קדֹושים שלה וכן על היהוּדים והגוֹיים שבּה, דוֹמה, שניהם היו מרגישים שאין דברים אלוּ עיקר שׂיחתם לפני פּרידתם. יהוּדה חי לא ידע כּיצד יגלה לעמרם כּל שיוֹדע עליו וכל שלבּוֹ מלא חיבּה עליו. וכן עמרם לא מצא דרך לדבּר על דברים, שנכסף לדבּר עם ח' יהוּדה חי. דוֹמים היוּ שניהם כּאנשים שעוֹמדים ליד שער נעוּל בּמנעוּל כּבד ואין מפתח בּידם. סחוּ על מה שסחוּ, עד שהתגבּר עמרם ואמר לוֹ:

– רצוֹני לשאלך דבר שאני נכסף לדעתוֹ והרבּה פּעמים חשבתי לסיח עמך ולדעת דבר מפּיך.

– הריני מוּכן ומזוּמן לשמוֹע ולעשׂוֹת כּל שאוּכל כּחפצך.

– שמעתי אוֹמרים יש בּחכמי ירוּשלים מקוּבּלים מוּפלאים – מה תדע אתה עליהם?

– יוֹדע אני שהם מקוּבּלים וּבית־כּנסת מיוּחד להם “בּית אל” שמוֹ. בּנַערוּתי הייתי נכנס פּעמים לראוֹתם בּעת התפילה. יש מהם שאני מכּירם קצת.

– אבל אמת, שהם אנשים מקוּדשים ויש יכוֹלת בּידם לידע נסתרוֹת ולעשׂוֹת מעשׂה־נסים?

– ודאי שהם אנשים מקוּדשים. נוֹהגים בּדביקוֹת וחסידוּת ומכוונים כוָנוֹת בתפילוֹת. אבל דברים שבּנסתר ומעשׂה־נסים – אינם ידוּעים וּגלוּיים.

– והאפשר שיצאָה שמוּעה עליהם ואין אמת בּשמוּעה?

– לא אוּכל להגיד דבר ודאי בענין זה.

– וחכמת הקבּלה מהי? האין יוֹדע אתה דבר ממנה?

– יוֹדע אני רק על פּי השמוּעה. אני עצמי לא למדתי דבר בּקבּלה. ידוּע, שהיא חכמה נסתרה, ידוּעה רק למקוּבּלים. וידוּעים להם רזים וסוֹדוֹת שבּתוֹרה.

– אבל מהוּ הענין שמכּירים בּהם שהם מקוּבּלים?

– שהם מתפּללים התפילוֹת בכוָנוֹת נסתרוֹת ועל ידי כּך מתקנים תיקוּנים מיוּחדים ומבטלים פּגימוֹת שקיימוֹת בּעוֹלמוֹת. זה שאני יוֹדע על פּי השמוּעה.

– ולא ראית אתה בּעצמך דבר ממעשׂי פלא שלהם?

סיפּר לו יהוּדה חי מה ששמע בּנַערוּתוֹ על גירוּש רוּחוֹת ועל כּוֹח תפילתם של מקוּבּלים.

– אם כּך, אפשר שיש כּוֹח גדוֹל בּידם לידע נסתרוֹת? ואני גם שמעתי שיש מקוּבּלים שמכּירים בּאדם נשמתוֹ, ויוֹדעים לגלוֹת שרשה וטיבה.

– איני יוֹדע עד כּמה כּוֹחם גדוֹל בּאלוּ הענינים, אבל אין אלוּ ענינים שכיחים.

– זה יוּבן בּודאי. לא יתכן שיהיו הוֹלכים וּמגלים לכּל דברים נעלמים. אבל, אדַמה, שאם יבקש אדם מהם בּקשה ויקבּל עליו חוּקים וּסייגים שיצווּ עליו אפשר שיגלוּ לו דברים נסתרים.

– יתכן. אבל אין אני יוֹדע דברים לאמיתם.

– אבל, אם אשאל ממך שתעשׂה דבר בּזה הענין למעני – יהיה בּרצוֹנך לעשׂוֹת?

– עשׂה אעשׂה למענך כּל אשר בּידי לעשׂוֹת. אין אתה יוֹדע, עמרם, כּמה גדוֹלה חיבּה שבּלבּי עליך. עכשיו, שאָנוּ מדבּרים בּינינוּ לבין עצמנוּ, אוֹמַר לך: כּמה פּעמים בּימי שבתי עמכם היה בּרצוֹני לסיח עמך ולאמוֹר לך, לפחוֹת, שתדע אוֹתי לידיד נאמן לך בּתכלית. אכן, אני מה יכוֹלת בּידי לעשׂוֹת למענך, לחזק רוּחך, להשיב לך שׂמחה ושׂשׂוֹן? אבל היה חפצי להגיד לך, שאם יהיה לך דבר שאוּכל לעשׂוֹתו למענך – בּכל לבּי אעשׂהו.

– חן חן לך. הן אמרוּ: לב ולב ידבּרוּ. גם אני הרגשתי שלבּך טוֹב עלי. ועתה הנה זה שאחפּוֹץ לבקש ממך. אם בּרצוֹנך, תשאל ותדרוֹש בּענין המקוּבּלים וּמַהוּת ענין הקבּלה כּכל הראוּי ותכתוֹב לי מפוֹרט וּמפוֹרש כּל אשר יגָלה לך. אבל רצוֹני שיהיה ענין זה בּיני וּבינך – ולא יתגלה לזוּלתנוּ. יוֹדע אתה, שח' שאוּל ידיד נאמן הוּא, והוּא כּאָב לי, אני אוֹהבוֹ כּפי שהוּא יאהבני. הרבּה הרבּה למדתי ממנוּ והרבּה חייבים אנחנוּ לוֹ על כּל אשר היטיב עמנוּ לעתוֹת צרה. אבל רוֹצה אני לחפּשׂ דרך לי, אלך בּה לפי הרגשתי. ואפשר שיתגלה לי דבר בּממש על ידי המקוּבּלים, מאשר עבר עלי וּמאשר יהיה עמי. ואתה תוּכל להיוֹת עוֹזר גדוֹל בּזה הענין, שאתה בּירוּשלים ולב נבוֹן לך וחן וטעם עמך.

– נכוֹן אני, בּלי נדר, למלא רצוֹנך כּאילוּ היה רצוֹני. ואף שיוֹדע אני שלא אוּכל לדעת דברים שבּממש אלא עד שאלמד בּעצמי קבּלה. וידעתי שהכּניסה ללימוּד הקבּלה דוֹרשת תנאים וּמצבים קשים (כּכל ששמעתי פּעם מפּי מקוּבּל מוֹדע לי), אבל בלב שלם וּבנפש חפצה אעשׂה כּל אשר יהיה עלי לעשׂוֹת ואוֹדיעך בּמכתב כּל אשר אדע.

בּאוֹתה שעה נקשר לבּם בּאהבה ורעוּת, כּמו כּרתוּ בּיניהם בּרית ידידוּת.

וּביום השלישי כּשיצאו ח' יהוּדה חי ורעיתו ועמם ר' דויד כּתרן לדרכּם, נלוָה עמהם עמרם עד לכּפר רחוֹק מדמשׂק. שם נפרדוּ בּרוֹב חיבּה ורעוּת.

 

ט. ענוּת ירוּשלים    🔗

כּמה ימים לאחר שוּבוֹ מדמשׂק היה ח' יהוּדה אחוּז רפיוֹן ידים ועגמימוּת נפש, כּפי שחש אדם מישׂראל בּמוֹצאי־שבּת מחמת עקירת “נשמה יתירה” שבּגוּפוֹ, אוֹ בּדוֹמה לאדם, שנתעלה בּשׂררה לזמן עראי והגיעה שעתוֹ, שיחזוֹר למעמדוֹ ויתנצל את עדיוֹ מעליו. מה שוֹנים פּני ירוּשלים מפּני דמשׂק! שם תבוּאוֹת שמש למכבּיר, חמדת גנים ועתרת פּרדסים, בּרכוֹת שמים ממעל וּברכוֹת תהוֹם מתחת, ונוֹסף על כּל אלה, אוֹרה גדוֹלה וּבהירוּת של שׂמחה יוֹרדוֹת ושוֹרוֹת על שדמה וּבוּסתן, על נהר וּפלגיו; וירוּשלים דווּיה וחנוּקה, צמאה וּרעבה, דלוּת ועצב מנת חלקה וּשממה וחוֹרב תוֹכה וּסביבה.

וּבעוֹדוֹ מכין עצמוֹ למלא הבטחתוֹ לשׂר חיים, לאסוֹף וּלברר הרשוּמוֹת והמספּרים ממעמד העדוֹת וכן בּשקלוֹ בּדעתוֹ למלא בּקשת עמרם, על שנכסף לדעת מתוֹרת הקבּלה, קפץ על היהוּדים האשכּנזים רוּגזם של הישמעאלים והעכיר עליו גם עוֹלמוֹ. מה שידע בּמקצת, על פּי השמוּעה, מצערם ועָנים של בּני אשכּנז בּירוּשלים מאז, ראה עתה בּמוֹ עיניו.

הישמעאלים, זה דרכּם וּמנהגם מאז בּירוּשלים: כּל שרוּחם רעה כּנגד הרָשוּת, מסיבּה מן הסיבּוֹת, מתגרים הם בּין הכי והכי בּישׂראל. אמת, שבּימי שלטוֹנוֹ של סוּלימאן פּאשה התוּרכּי שבּדמשׂק, שקטה הארץ (בּימי החתוּנה בּדמשׂק הכּירו פּנים אל פּנים, שהשׂר חיים העמידוֹ לפני הפּאשה והלה סח עמוֹ כּמה רגעים על ירוּשלים). בּרם מתחילת שנה זוֹ, שנת תקע"ט, התחילוּ הישמעאלים בּירוּשלים מרגנים בּאוֹהליהם וזוֹעמים בּמוֹשביהם על הרשוּת, שמכבּידה ידה עליהם ולוֹקחת מהם מסים ואַרנוּניוֹת יתר על המידה. אבל חיל ארנאוּטי (אלבּאני) חמש מאות איש, שחוֹנים במבצר ירוּשלים, מטילים מוֹרא עליהם וּמשתיקים אוֹתם. ובין כּך וכך, מכּיון שהם, הישמעאלים, פּרועים, נתנו אוֹתוֹתם, אוֹתוֹת רעים, בּקרב האשכּנזים שבּירוּשלים.

בּבוֹקר אחד, כּשיצא ח' יהוּדה מבּית־הכּנסת אחר תפילת שחרית, ראה חבוּרוֹת חבוּרוֹת אנשים משׂוֹחחים בּיניהם. נתקרב אליהם ושמע מעשׂה נוֹרא שאירע בּלילה: גנבים בּאוּ דרך הגגוֹת, כּדרכּם לעתים בּירוּשלים, אל בּיתוֹ של האשכּנזי הסוֹחר (האחד בּעיר), שבּיתוֹ משמש לוֹ גם כּחנוּת לממכּר מיני אריג וּבד, בּעיקר לאשכּנזים, והוֹציאוּ את כּל הסחוֹרה מהבּית. הגנבים סתמוּ את פּי הישנים, האב והאֵם, שני בּנים, נערים גדולים, נערה כּבת שתים־עשׂרה שנה וילדה קטנה, קשרוּ ידיהם ורגליהם והטילוּ עליהם כּל המיטוֹת הכּרים והכּסתוֹת. את הנערה אינסוּ (היא מתבּוֹססת בּדמיה וּנתוּנה בּסכּנה). בּית האשכּנזי סמוּך לרחוֹב הקראים, בּטבּוּרוֹ של רחוֹב היהוּדים.

ח' יהוּדה הכּיר יפה את הסוֹחר, הוּא ר' ישׂראל שפּירא, זכוּר הוּא עכשיו, בּיוֹם שבּא ר' פּינחס גוֹלד אל בּית אבּא, לפני שבעה או שמוֹנה חדשים, והביא עמוֹ את ר' ישׂראל שפּירא, כּדרכּו שמביא לפני אבּא כּל שבּאים אשכּנזים חדשים, חשוּבים, להשתקע בּירוּשלים. ואמנם הדוּרה ונאה כּל מראיתוֹ של ר' ישׂראל, שלא כּמראיתם של רוֹב האשכּנזים. פּניו מפיקים עזוּז וחן, קוֹמתוֹ זקוּפה וּמלאה וּמלבּוּשיו שפרוּ עליו: כּוֹבע שחוֹר על ראשוֹ, גלימה צרה וארוּכּה לגוּפוֹ, בּלא חגוֹרה למתניו, כּמנהג אשכּנזים.

כּל אוֹתה העת שישבוּ וסחוּ עם אבּא היתה שׂמחה מאירה פּניו של ר' פּינחס; ממבּטי עיניו על ר' ישׂראל היתה ניכּרת שׂביעת־רצוֹן רבּה, שזכה לתוֹשב חדש, הגוּן ונאה כּמוֹתוֹ. בּטוּב טעם היה מספּר בּשבחוֹ של ר' ישׂראל, שעלה לציוֹן מתוֹך אהבה עזה שבּלבּוֹ לארץ הקוֹדש, שכּן איתן היה מוֹשבוֹ בּעירוֹ (וארשה), שמשפּחתוֹ ידה רב לה בּמסחר גדוֹל, אבל הוּא השליך הכּל אחרי גווֹ וּבא לציוֹן. ור' ישׂראל הסבּיר לאבּא מתוּן מתוּן (שהיה מתקשה בּדיבּוּר בּלשוֹן הקוֹדש), שעצם יָאתה תהילה לר' פּינחס ולא לו, שאילמלא מכתבים של ר' פינחס, ששוֹלח לחוּץ־לארץ, שתוֹכם רצוּף רשפי אש אהבה לציוֹן וּדבריו מזהב וּמפּז נחמדים, לא היה הוּא מתעוֹרר, וכן רבּים אחרים, לקוּם ולעלוֹת. והרי איתמר: גדוֹל המעַשׂה מן העוֹשׂה.

ושוּב זכוּר ח' יהוּדה עכשיו, עם לכתוֹ נחפּז לביתוֹ, שנזדמן פּעם וּפעמַים עם ר' פּינחס בּביתוֹ־חנוּתוֹ של ר' ישׂראל וראה אוֹתוֹ עוֹסק בּעבוֹדתוֹ עם כּמה לָקוֹחוֹת, שהיוּ עוֹמדים על המקח ומאריכים בּשׂיחה. ואף על פּי שלא הבין כּלוּם בּלשוֹנם, אבל מחזוּת פּניהם הכּיר שהם, הלקוֹחוֹת, שׂמחים בּוֹ, שהביא עמוֹ סחוֹרוֹת מחוּץ־לארץ, שרגילים הם בּהן והוּא שׂמח בּשׂמחתם ועל כּוּלם שרוּיה כּעין שׂמחת־משפּחה, כּשזוֹ רוֹאה בּנחת, שבּניה מתרבּים וּמתגדלים. ועכשיו מה גוֹדל שברוֹ של ר' ישׂראל וּמה נוֹרא זה הקלוֹן.

ח' יהוּדה החיש צעדיו אל בּיתוֹ.

כּמשנכנס ראה, שר' פּינחס עוֹמד וסח לאבּא בצער גדוֹל כּל שקרה. מיד יצאוּ שניהם וח' יהוּדה עמם והלכוּ לבית ר' ישראל לראוֹת וּלידע בּמקוֹם דברים כּהוָיתם. בּדרך סח להם ר' פּינחס כּיצד ניצלוּ כּל בּני המשפּחה ממיתת־חנק על פּי מקרה: למטה, בּדיוֹטה ראשוֹנה שבּחצר, גרים ספרדים, אחד מהם, שמוֹכר מיני מַאפה בּרחוֹב, נוֹהג לקוּם בּהשכּמה לתפילה ראשוֹנה עם עלוֹת השחר. כּשיצא מפּתח בּיתוֹ נתקל בּחבילוֹת של בּד, אחת מקוּפּלה כּמוֹת שהיא, ואחת פּרוּשׂה כּוּלה (ודאי נפלוּ מידי הגנבים מלמעלה בּעת בּריחתם). נתעוֹרר חשד בּלבּוֹ ועלה למעלה. ראה הדלת של חדר הסחוֹרוֹת פּתוּחה, העלה אוֹר וראה שכּוּלוֹ ריק. הקשיב ושמע מן החדר השני קוֹל נהימה חנוּקה. נכנס וראה כּל שהפוּך בּחדרים וערימת המיטוֹת והכּסתוֹת. משהרגיש בּנעשׂה צעק וקרא לעזרה. ואילוּ היוּ נשארים עוֹד שעה תחת המשׂא הכּבד – היוּ נחנקים.

בּפתח החצר עמד המוֹן רב. כּשנכנסוּ לחדר ישב ר' ישׂראל כּישיבת אבלים ליד מיטתה של הנערה. כּשהרים עיניו אליהם ראה ח' יהוּדה, בּמבט זה של האב, צערה וחרפּתה של אוּמה שלמה. הרכּין ראשוֹ ח' יהוּדה, שלא יכוֹל להבּיט בּפני ר' ישׂראל. קרבוּ אליו וּביקשוּ לנחמוֹ וּלחזק לבּוֹ. השיב להם ר' ישׂראל קוֹל דכּא: על הפסד ממוֹן החרשתי… ה' נתן ה' לקח… אבל לבּי, לבּי על זוֹ… עלוּבה זוֹ מה עווֹנה? – זלגוּ עיניו דמעוֹת וסתמוּ גרוֹנוֹ.

אנשים רבּים שעמדוּ בּחצר היוּ משמיעים סברוֹת והשערוֹת על הגנבים. אבל תוֹשבים ותיקים שבּעיר אמרוּ: זה ודאי מעשׂה “השקאים³²”, שהערבים מביאים נאדוֹת מים ממעין השילוֹח למכּוֹר בּבּתים והם יוֹדעים וּמכּירים מבוֹאי וּמוֹצאי הבּית. רוֹב הגניבות שבּירוּשלים מעשׂה ידם הן. ואם השלטוֹנוֹת רוֹצים, בּנקל יכוֹלים לתפסם, אלא, דא עקא, שלא תמיד הם רוֹצים.

בּינתים בּאו שוֹטרים והממוּנה עליהם והמוּכתר היהוּדי עמם. כּתבוּ “מזבּטה”³³ ולקחוּ עמם שלוֹשה שכנים שבּדיוֹטה התחתוֹנה לבית הכּלא.

ח"ר שלמה וּבנו ר' פּנחס יצאוּ והלכוּ אל הרב דמתא, הרב חזן, שהיה מכוּבּד בּעיני הרשוּת. דנוּ ושקלוּ בּענין וגמרוּ שראש הועד והמזכּיר ילכוּ אל האַגה, שׂר השוֹטרים, ערבי שמוֹצאוֹ מעזה, ויבקשוּ ממנוּ שיתן דעתוֹ לגלוֹת בּהקדם עקבוֹת עוֹשׂי התוֹעבה. נצטרף אליהם ח' יהוּדה.

משבּאוּ לסראייה³⁴ והוֹדיעוּ לזקיף, שרצוֹנם לשׂוֹחח עם השׂר, ציוה עליהם להמתין, המתינוּ שעה ארוּכּה. כּעניים על פּתח עמדוּ והמתינוּ עד בּוֹש.

כּשנקראוּ לפני השׂר וסחוּ לוֹ כּל המעשׂה ראה ח' יהוּדה, שהם מדבּרים לאזניו כּמתחננים שמבקשים על מעשׂה חסד והממוּנה שוֹמע בּקרירוּת לב.

נתפּעם לבּוֹ של ח' יהוּדה. בּיקש מחילה מהשׂר, ונתערב אף הוּא בּשׂיחה ואמר:

– ודאי על פּשע נתעב זה מתחמץ הרבּה לבּוֹ של השׂר וּבלא ספק יוֹאיל לצווֹת בּכל תוֹקף־כּוֹחוֹ לעוֹשׂי רצוֹנוֹ שיחישוּ לגלוֹת את עוֹשׂי הרעה.

שמע דברוֹ הממוּנה, הטיל עליו מבּט ממוּשך ושאל:

– מי אתה? ומי שלָחך ליעץ עצוֹת לשלטוֹן?

– מחילה רבּה מכּבוֹדוֹ – השיב ח' יהוּדה – איני מיעץ עצה. רק דיבּרתי לכבוֹדוֹ כּפי הצער שבּלבּנוּ. והרי כּשעמדתי לפני כּמה שבוּעוֹת בּפני מעלת הפּאשה סוּלימאן בּדמשׂק וּשאֵלני אם שלוֹם לנוּ בּירוּשלים, ואם שפרה עלינוּ השגחת השלטוֹן אמרתי לוֹ: מרצוֹן הבּוֹרא יתבּרך וּמטוּבוֹ של הפּאשה והשלטוֹנוֹת בּירוּשלים – טוֹב לנוּ, בּרוּך ה'. וכשם שאמרתי אז אמת שבּלב למעלת הפּאשה אמרתי גם עכשיו למעלתוֹ האמת שבּלבּנוּ.

החריש השׂר ואחר אמר לשוֹן קצרה:

– שפיר. שמעתי דבריכם. הכּל יעשׂה כּפי שדרוּש…

אבל מחזוּת פּניו ניכּר רוֹגז נסתר שבּלבּוֹ.

כּשיצאוּ אמרוּ לוֹ חבריו, שדברים שדיבּר לשׂר ודאי טוֹבים וּנכוֹחים הם, אלא שאין לדבּר עמם בּלשוֹן תקיפה, שאין הוּא יוֹדע כּמה קפּדנים ויהירים הם. והלוַאי ולא ישמוֹר השׂר עֶברתוֹ על שדיבּר עמוֹ כּך.

לאחר שבוּע ימים נתפּסוּ הגנבים. הסחוֹרה נמצאה בּרוּבּה, בּמרתף אחד הבּתים, כּפי ששיערוּ הבריוֹת, בּכפר השילוֹח. הכּסף בּמזוּמן, כּמאה וחמישים דוּקאטי, רק חלק קטן ממנוּ הוּשב לר' ישׂראל. הגנבים נשפּטוּ למאסר חמש שנים.

אבל לאחר כּמה שבוּעוֹת, אחר שבּת נחמוּ, ירדה לפתע פתאוֹם שוֹאה אחרת על עדת האשכּנזים.

משכּבר הימים היה משתדל ר' פּינחס גוֹלד לבנוֹת מקדש־מעט לבני העדה שמתרבּים והוֹלכים, בּית מרוּוָח כּלשהוּ בּחלקה של הכּכּר בּחוּרבּת ר' יהוּדה החסיד, ששייכת לאשכּנזים ונקראת בּפי הערביים “דיר אשיכּנאז”. אבל עד האָסף הממוֹן הרב, שנחוּץ לבנין בּית גדוֹל, גמרוּ בדעתם זקני העדה שיבנוּ בּית־עץ, צריף גדוֹל, לכל המתפּללים הרבּים.

לאחר “שבּת נחמוּ” היה מוּכן וגמוּר הצריף וצבוּע צבע תכלת נאה. קבעוּ יוֹם שלישי, אחר חצוֹת יוֹם, לשׂמחת מצוה, כּיון שבּאוֹתה שבּת נחמוּ היתה חנוּכּת הצריף. נתקבּצוּ וּבאו כּל בּני העדה כּמעט, אנשים ונשים, גדוֹלים וּקטנים כּשלוֹש מאוֹת נפש. אף הזמינוּ, דרך כּבוֹד וחיבּה, רבּים מנכבּדי הספרדים, שהיוּ מסייעים על ידי האשכּנזים בּכל עת מצוֹא (בּפרט ח"ר שלמה אלקלעי, שהיה מפריש מפּעם לפעם סכוּם קבוּע מנדבוֹת השׂר חיים והיה מוֹסרוֹ לר' פּינחס בּשביל תלמידי־חכמים ונצרכים מבּניּ האשכּנזים).

כּשבּא ח' יהוּדה עם אביו וּבני־לויתוֹ, פּרשו הזקנים למוֹשב כּבוֹד בּפנים הצריף וח' יהוּדה נמשך לחזוֹת בּמראה הקהל בּשעת שׂמחתם. כּל הכּכּר הגדוֹלה נראית בּרוּבּה כּנחלה עזוּבה, מכוּסה תלי עפר ואבנים. בּצפוֹנה של הכּכּר משתפּעת ועוֹלה גבעה קטנה, שבּראשה מצוּיה חוּרבּה קטנה, בּית הרוּס, עתיק, שבּין נדבּכי אבניו עוֹלים שׂיחים וחרוּלים. טיפּס ועלה ח' יהוּדה לאטוֹ על הגבעה והמשיך ועלה בּמדרגוֹת רעוּעוֹת על גג שטוּח שבּאוֹתה חוּרבּה. נתגוֹללוּ לעיניו כּל מזרחה, צפוֹנה וּדרוֹמה של ירוּשלים: גגוֹת וכיפּוֹת למכבּיר של בּתי המוּסלמים, שמשתלבים זה בּזה ונמשכים והוֹלכים עד שטחוֹ המפוֹאר של הר הבּית, בּית־המקדש וּמדרש שלמה ועד פּסגוֹתיו של הר הזיתים. בּקצה־צפוֹן נישׂאוֹת הכּיפּוֹת הקוֹדרוֹת של קבר ישוּ ושל בּתי הנוֹצרים. ממוּלם ולא בּריחוּק מהם – גגוֹתיהם של בּתי הקראים. שם, על מעקה אחד הגגוֹת, עמדוּ נשענוֹת כּמה נשים “קראיוֹת”, ששׂערוֹת ראשן גלוּי וּדמוּתן כּמראה נשי הנוֹצרים, והיוּ מסתכּלוֹת בּזיווֹ של עוֹלם. סמוּך למקוֹם עמידתוֹ נראוּ גגוֹתיהם של ארבּעה בּתי־הכּנסת לספרדים, וּבפאת צפוֹנית־מזרחית – עמדוּ בּתים נמוּכים של עדת המערבים. מדרוֹם נזדקפוּ גגוֹת של בּתי הקדש לארמנים.

בּאוֹתה שעה נדמתה ירוּשלים בּעיניו כּאם זוֹ שאוֹחזים בּשוּליה בּנים רבּים שלה, גדוֹלים וּקטנים, וכוּלם נוֹשׂאים עיניהם אליה. הרי מוּסלמים וערלים למיניהם, ויהוּדים לעדוֹתיהם נמשכים מקצוֹת הארץ וּמתרפּקים על ירוּשלּים.

שלח עיניו למטה, לכּכּר, וראה את הצריף בּצבע התכלת שלוֹ והמוֹן רב סביבוֹ, והיה כּאילוּ התחדשוּת שלוֹ מתפשטת בּכל פּינוֹת הכּכּר השוֹממה, כּאוֹר שמבהיק אפלוּליתוֹ של עוֹלם בּשעה שהסהר מפציע ועוֹלה בּמזרח. והיתה מזוּגה בּנגוֹהוֹת שמש של בּין הערבּים אוֹרה של שׂמחת־מצוה שמסתפּגת בּלבבוֹת.

ירד לאטוֹ ונכנס לצריף ושמע קוֹלוֹ של דרשן ישיש, שדרש בּלשוֹן של אשכּנזים לאזני הקהל. לאחר הדרשה חילקוּ שמשים לקהל משקה ומיני תרגימא. וּזקנים פּתחוּ בּשירת גילה.

בּאוֹתה שעה נשמע פּתאוֹם מבּחוּץ קוֹל ענוֹת, קוֹל צוָחה וּתרוּעת שאוֹן. מיד נראתה חבוּרת ישמעאלים, שנדחקים ונכנסים בּין הקהל, בּתוֹך הצריף והיוּ צוֹוחים בּקוֹל גידוּף וּבזיוֹן. הקהל שאינוֹ מבין לשוֹן ערב, נתבּהל ונתבּלבּל מפּחד גדוֹל. הספרדים נזדרזוּ ונתקרבוּ לישמעאלים וּשאלוּם על מה ולמה ירגזוּן?

מיד טענוּ הישמעאלים בּקוֹלי קוֹלוֹתֹ, שהמקוֹם שעליו בּנוּ את הצריף הוּא נחלת ישמעאלים ושייך למשפּחת “בּאשיתי” (משפּחה ערבית ידוּעה בירוּשלים, וּבני המשפּחה הזאת הם שהרימוּ קוֹל צוָחה על מעללי האשכּנזים, הגוֹזלים רכוּש של מוּסלמים לעין השמש).

אמרוּ להם חכמי הספרדים, אם כּך, משוּם מה לא גילוּ דעתם, בּשעה שהתחילוּ לבנוֹת הצריף ולמה שתקוּ עד היוֹם?

השיבוּ, שראש המשפּחה לא היה בּעיר ועכשיו בּא וראה מעשׂה הגזל.

בּיקשוּ הספרדים לפייסם ואמרוּ: תביעה שלכם, אפשר שתביעה היא, אבל ענין זה יכוֹל שיתבּרר בּמתינוּת וּבישוּב דעת לפני השוֹפט. נתכּעסוּ ואמרוּ: אין כּאן ענין לבירוּר ואין צוֹרך בּמשפּט. כּתב־נחלה, רשוּם וחתוּם, בּידי המשפּחה, שהמקוֹם שייך להם.

ועד שהם מדיינים וּמתוַכּחים נתרעד הצריף מדפיקוֹת אבנים שנזרקוּ מבּחוּץ על הקירוֹת, בּזוֹ אחר זֹוֹ, וקוֹל מפּל האבנים הוֹלך וחזק. חרדוּ העם שבּצריף ויצאוּ מטוֹרדים וּמבוֹהלים. תוֹך כּדי כּך נתמלא המקוֹם ישמעאלים רבּים, נוֹשׂאים מוֹטוֹת ואַלוֹת ושבטי בּרזל; נתקרבוּ דפקוּ והלמוּ, להרוֹס בּצריף. מהוּמה וּמבוּכה וחרדה גדוֹלה. וּבעוֹד העם בּוֹכה וּמילל, ראוּ עמוּד עשן מגיח ועוֹלה מפּינה שבּצריף. נראה, שהרשעים השליכוּ ערימוֹת קש דרך החלוֹנוֹת והדליקוּן. להבוֹת אש התנשׂאוּ מהרה. וקוֹל בּוֹקע מתוֹך הקהל: ספרי־התוֹרה! הספרים! הצילוּ, יהוּדים! בּחרוּף נפש קפצוּ זקנים וּנערים לתוֹך הצריף הבּוֹער והוֹציאוּ ספרי־תוֹרה וּספרים רבּים – וּבן כמה רגעים היה המקוֹם לחרדה וּזוָעה.

עמדוּ הזקנים מרחוֹק חוֹבקים ספרי־התוֹרה, הבּיטוּ בּעלוֹת הצריף בּלהבוֹת, וּפניהם – אימוֹת וּכלימוֹת.

לא עברה שעה קלה ונתפּזרוּ הנאספים, כּזבוּבים שנהדפים ממשב רוּח־פתאוֹם.

נכבּדי הספרדים נזדרזו לילך אל שׂר השוֹטרים וּלהתלוֹנן לפניו. בּיקשוּ בּין הקהל את ח' יהוּדה חי ולא נמצא.

ח' יהוּדה כּבר הקדים ויצא מתוֹך הקהל והלך אל שׂר השוֹטרים בּחָפזה, כּאדם שנתקף מחמת זעם, שאינוֹ רוֹאה ואינוֹ מבּיט סביבוֹתיו. הגיע ללשכּת השוֹטרים משוּלהב וּמרוּתח. בּיקש להכּנס אל השׂר – עצרוֹ הזקיף ואמר שהשׂר עסוּק עכשיו עם אנשים. עמד והמתין בּעל כּרחוֹ. בּינתים בּאוּ חכמי הספרדים וח"ר שלמה אלקלעי עמם. כּשראוּ את ח' יהוּדה שהוּא עגוּם וכעוּס, דיבּר אביו על לבּוֹ, שיתן לזקנים לדבּר עם השׂר, שאם ידבּר ח' יהוּדה, שמא יקלקל בּמקוֹם לתקן. קיבּל עליו שלא יתערב בּשׂיחה.

כּשיצאוּ האנשים מחדר השׂר נקראוּ היהוּדים. עמדוּ וסיפּרוּ לפניו בּתרעוֹמת וּבצער כּל שאירע עתה בּ"דיר אשיכּנאז", והתלוֹננוּ על שלא נמצאוּ שוֹטרים בּמקוֹם חנוֹתם, שיעמדוּ בּפּרץ.

שמע השׂר דבריהם בּאוֹרך רוּח ואמר להם:

– עכשיו אני מצוה לשוֹטרים שילכוּ לחקוֹר מי וָמי עשׂוּ הרעה וּמחר יעמדוּ לדין. אבל גם בּוֹני הצריף יעמדוּ לדין – כּיצד יבנוּ בּנין בּמקוֹם ששייך לאחרים.

אמרוּ לוֹ: הרי בּמקוֹם שלהם בּנוּ.

אמר להם: הרי בּעצמכם אמרתם, שהאנשים טענוּ, שהמקוֹם שייך להם.

השיבוּ לו: הן ידוּע לכּל, שמקוֹם “הדיר” כּוּלוֹ שייך לאשכּנזים כּפי ששמוֹ מעיד עליו.

אמר להם: לא כּך. כּלוּם לא תדעוּ, שזה המקוֹם הרבּה תביעוֹת יש עליו מימים קדוּמים? ואם אמת, שיש בּידי אנשים כּתב רשוּם וחתוּם – כּיצד גוֹזלים אלה האשכּנזים רכוּשם של מוּסלמים – כּאילוּ העוֹלם הפקר להם? על כּל פּנים בּבית־המשפּט יתבּרר הדין.

היה ח' יהוּדה שוֹמע דברים מסוּלפים של האַגה, היאך הוּא מחריש על מעשׂה ההשחתה וההפקרוּת של הרשעים, וכיצד הוּא מתעלם מצערם וחרפּתם של היהוּדים – והיה חש כּאילוּ דמיו נשפּכים מבּוּשה וּכלימה. אבל בּעל כּרחוֹ שתק.

כּשיצאוּ, סברוּ הזקנים ואמרוּ: מדרך שׂיחוֹ וסילוּף דברוֹ ניכּר שלא איכפּת לוֹ כּלל מה שקרה, ואדרבּא, נוֹח לו ממעשׂה הרשעים ואפשר שמבקש הוּא עכשיו להתנקם על פּגיעה שפּגע בּוֹ ח' יהוּדה כּשדיבּר עמוֹ בענין הגניבה.

הלך ח' יהוּדה דוּמם ולבּוֹ דוֹאב עליו מצער וּבוּשה על עיווּת הדין ועל עלבּוֹנם של האשכּנזים.

בּאוֹתוֹ ערב נתכּנסוּ בּבית הועד ראשי הספרדים והאשכּנזים והיוּ מדיינים כּדת מה לעשׂוֹת להוֹציא משפּט זה לאוֹר וכיצד יכלכּלו דבריהם בּעת המשפּט. מתוֹך כּך היוּ מבקשים לברר זכוּתם של האשכּנזים על הכּכּר של חוּרבּת ר' יהוּדה החסיד. הביאוּ פּנקסים וקוּנטרסים והיוּ מדפדפים בּהם. גם קראוּ לאוֹתוֹ מוֹשב סוֹפר זקן מוּפלג בּן שמוֹנים, ששמוּרים יפה בּזכרוֹנוֹ מעשׂים שראה וענינים ששמע מפּי אביו, שהיה דיין בּירוּשלים.

פּתח הישיש ואמר: כּל שאירע היוֹם לאחינוּ האשכּנזים כּבר אירע ממש לפני תשעים שנה בּש' תפ"א. כּד הוינא טליא שמעתי פּעמים הרבּה אוֹתוֹ ענין מפּי אבּא עליו השלוֹם. הוּא היה מספּר:

“תחילת בּוֹאם של האשכּנזים בּירוּשלים היה בשנת ת”ן. רב קדוֹש אשכּנזי, ר' יהוּדה חסיד שמוֹ, בּא וחבוּרת רבּנים עמוֹ מרוּסיה ומפּוֹלין. וּמספּר כּוּלם כּעשׂרה מנינים. הם קנוּ זה המקוֹם, שמכוּנה “דֵיר אשיכּנאז” בּכסף מלא ובמשך שנים מעטוֹת בּנוּ כּמה בּתים וּשני בּתי־מדרש, אחד קטן ואחד קצת גדוֹל. אבל יד ה' נגעה בּהם, מי יוֹדע דרכיו, כּי לאחר שלוֹשה ימים לביאתם נאסף ר' יהוּדה החסיד. וּמאז פּנה הדרה של החברה וּבא שברה כּי נאסף הצדיק. ורוּבּם אחריו, חכמים וטוֹבים, נסתלקוּ ונפטרוּ. והנשארים דווּיים, נאנחים ונאנקים לא מצאוּ מנוֹח כּי הלכה המחיה חסוּרה מחסרה, לאיש ואיש אין בּידוֹ מזוֹן שתי סעוּדוֹת".

"ועל ידי העניוּת ודוֹחק הלחץ הוּכרחו הנשארים ללווֹת מישמעאלים בּנשך וּבמרבּית והשכּינו כּל בּניניהם וקרקע אשר להם. ורב גדוֹל אחד, ראש וקצין להם, מנהיג לבני אשכּנזים ר' משה הכּהן שמוֹ, שׂם פּעמיו לערי אשכּנז לשפּוֹך שׂיחו לפני יוֹשבי הגוֹלה להגיד להם מצרת אחיהם שבּירוּשלים ועשׂה והצליח.

ואף על פּי כן בּכל טרחוֹת שטרח לא עלתה ארוּכה וּמַרפּא כּהוֹגן לצרוֹת האשכּנזים, כּי החוֹבוֹת הנוֹשכים התרבּוּ עד מעלה עקרבּים וראשוֹן ראשוֹן מסתלק וּפי תהוֹם בּוֹלעוֹ".

“ויהי בּשנת תפ”א בּיוֹם שבּת, בּאוּ הישמעאלים יוֹשבי העיר פּתאוֹם לבית־הכּנסת הגדוֹל של האשכּנזים ויבעירוּ אש וישׂרפו כּל הספרים וכל מלאכת עץ אשר בּוֹ וארבּעים ספרי־תוֹרוֹת. ולוּלי שבּנין בּית הכּנסת מאבני גזית היה נשׂרף כּל בּית־הכּנסת. ויתפּסוּ כּל גדוֹלי הקהל וּמנהיגיו ויניחוּם בּמשמר ואחר כּך החזיקוּ בּכל בּתי ה’דֵיר' ויגרשוּ האשכּנזים משם ויברחוּ מעיר הקוֹדש. וּמהיוֹם ההוּא והלאה הוּשבּת מוֹשב האשכּנזים מירוּשלים. מהם בּרחוּ צפתה ומהם חברוֹנה ומהם הלכוּ לחוּץ־לארץ. וישבוּ הישמעאלים בּכל החצרוֹת וּבכל הבּתים אשר היוּ לאשכּנזים סביב חצר בּית־הכּנסת. ויבנוּ שתים־עשׂרה חנוּיוֹת מעזרת החצר הגדוֹל – ואלו הן החנוּיוֹת שבּרחוֹב עד הזמן הזה. וחצר בּית־הכּנסת בּעווֹנוֹת הרבּים, נעשׂה להם מקוֹם אשפּה וזבּל, שהשליכוּ שם הישמעאלים, עד שנעשׂה כּהר וכל הבּתים התחתוֹנים טמוּנים בּאשפּה ולא נראים".

שמעוּ הנאספים דברי הישיש וחזרוּ לדוּן וּלטכּס עצה. שקלוּ וּבחנוּ הרבּה עד שנמנוּ וגמרוּ, שיכתבוּ לשׂר חיים פרחי בּעכּוֹ כּל שקרה ויבקשוּ מטוּבוֹ, שיחיש ישוּעה וישתדל להביא פירמאן³⁵ מהסוּלטן בּקוּשטא, שימנע את הישמעאלים לתמיד לתבּוֹע מבּני האשכּנזים חוֹבוֹת מימים קדוּמים.

מסרוּ כתיבת כּל הפּרשה לתוּמה לח' יהוּדה, שבּלאו הכי היה עליו לכתוֹב לשׂר, וראשי העדוֹת יחתמוּ חתימתם.

 

י. שבר על שבר    🔗

מזמן שירדה אוֹתה פּוֹרענוּת על בּני האשכּנזים, היה נתוּן ח' יהוּדה בּדכדוּכי נפש והיה מצפּה עם כּל העדה בּקוֹצר־רוּח לתשוּבה של השׂר חיים. וּבכדי להסיח דעתוֹ מקשי הימים האלה בּיקש להשקיע עצמוֹ בּענין תוֹרת הקבּלה למלא בּקשתוֹ של עמרם. אמת, גם דבר זה עצמוֹ, ענין כּניסתוֹ לסתרי קבּלה היה מכבּיד עליו וּמרתיע אוֹתוֹ אחוֹר, שכּן משׂיחתוֹ עם ר' אבּא גאוֹן בּימי נעוּריו, בּהיוֹתוֹ תמים ורך, ידע נכוֹנה שתנאים חמוּרים ותיקוּנים קשים נדרשים מן הבּא אל הקוֹדש. אבל סוֹף סוֹף, חוֹבתוֹ כּלפּי הבּחוּר וחיבּתוֹ אליו כּי רבּה, וכן תשוּקתוֹ עצמוֹ להציץ בּעוֹלם הנסתר, עוֹררוּהוּ וזירזוּהוּ לקוּם ולעשׂוֹת.

ר' אבּא קיבּלהוּ בּביתוֹ בּשׂמחה והסבּיר לוֹ פּנים. הזקן, שתוֹספת שׂיבה נזרקה בּפניו, זכר כּל ענינוֹ וכל שׂיחתוֹ מאז בּא אליו בּפּעם הראשוֹנה. עכשיו לא התעכּב כּלל על רצוֹנוֹ של ח' יהוּדה, אבל בּיקש ממנוּ שיסוּר אליו לאחר יוֹמים.

משבּא אליו – כּיבדוֹ הזקן כּבוֹד גדוֹל. והרבּה השתוֹמם ח' יהוּדה, שהזקן היה מרבּה עכשיו בּשבחיו ורמז לוֹ, שבּדק וּמצא, שעתיד הוּא לזַכּוֹת את הרבּים וּלהמתיק “דינים” קשים וּבשביל כּך עלה יעלה וגם יצליח, שכּל המתפּלל על חברוֹ הוּא נענה תחילה. דברים אלוּ שבּפי הזקן היוּ לוֹ לסימן טוֹב. ואחר שהזכּיר לוֹ ר' אבּא כּמה מאמרים מה"זוֹהר" – הוֹרה לוֹ שיקבּע שעוֹת בּלימוּדוֹ בּ"זוֹהר" וּב"עץ החיים" של ר' חיים ויטאל כּאחד ולא יתחיל אלא בּאמצע החוֹדש, בּשעה שהלבנה בּמילוּאה, שכּן בּימי פּגם הלבנה, מרעין בּישין וּמקטרגים משוֹטטים בּעוֹלם וראוּי להתחיל בּשעת מילוּי האוֹרה.

וח' יהוּדה, כּפי מידתוֹ שהיתה טבוּעה בּוֹ, שתמיד נתן עצמוֹ בּשלימוּת וּבנאמנוּת לענין שקיבּל על עצמוֹ, היה כּבר לאחר שבוּעים ימים שקוּע בּראשוֹ וּברוּבּוֹ בּלימוּדי תוֹרת הנסתר. רעיתוֹ אסתר, שידעה מהילוּכיו, על פּי מה שגילה לה כּל־שהוּא משׂיחוֹ של עמרם עמוֹ – לא היתה תמוּהה על כּך. אבל אביו וכל אנשי הבּית ראוּ שינוּי זה שחל פּתאוֹם בּיהוּדה חי ותמהוּ הרבּה. וכך היה סדר יוֹמוֹ: בּאשמוּרה האחרוֹנה השכּים והלך למקוה, טבל עצמוֹ והלך ל"בּית אל". אחר תפילת שחרית בּא הבּיתה, טעם כּל־שהוּא ודיבּר כּל־שהוּא והלך ושהה עד הצהרים. בּלילה היה מעיין בּספרים עד שעה מאוּחרה וּבהליכתוֹ מהבּית וּבחזרתוֹ ראוּהוּ בּני הבּית כּאילוּ משׂא כּבד, נסתר מעין אדם, טעוּן על גבּוֹ. דוֹמה הוּא בּעיניהם כּהלך, שהוֹלך יוֹם יוֹם בּדרך רחוֹקה וּכשהוּא שב לביתוֹ מראיתוֹ משוּנה מרוֹב אבק שדבק בּפניו וּבבגדיו.

אילמלי שדרשוּ וחקרוּ מפּי אסתר – מה גרם לוֹ שדבק כּל כּך בּחסידוּת וּבלימוּד קבּלה – היוּ דוֹאגים על כּך. אבל אסתר, בּטוּב טעמה, הסירה דאגה מלבּם. היא הניחה דעתם, שהרי מדרכּוֹ של יהוּדה חי בּכך, שעל כּל שרוֹאה ושוֹמע, הוּא חוֹשב וּמתעמק הרבּה. וּבדמשׂק – הרבּה שׂיחוֹת שׂח עם אנשים והרבּה דעוֹת שמע והרבּה אנשים הכּיר – וגם, אמת, הרבּה שׂמחוּ ועלזוּ – גם הוּא וגם היא – ונמשך הלב שם אחר עניני עוֹלם הזה – ויהוּדה חי, דוֹמה, עוֹשׂה עכשיו חשבּוֹן שלוֹ. אבל אין, חלילה, שוּם חשש ושוּם פּגע.

מכּיון שראוּ שאשתוֹ דעתה שקטה עליה שקטה גם דעתם. ואדרבּא הוֹסיפוּ חיבּה והוֹקרה אליו, שהוּא, בּעוֹדוֹ רך בּשנים, נמשך ל"קבּלה" ונוֹהג חסידוּת ויראת שמים כּאיש בּא בּשנים.

כּן צעד בּטוּחוֹת בּאוֹרח חיים זה מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. בּרם כּעבוֹר חוֹדש ימים נראה אף בּעיני אשתוֹ כּמרחיק לכת בּנתיבוֹת נַעלמוֹת. בּלילוֹת היה חוֹסך שינה מעיניו. רוֹב הלילה עבר עליו בּלא שינה. בּראשית הלילה קרא בּספרים וּבחצוֹת קם לטבילה לתיקוּן חצוֹת. היה ממַעט בּאכילה ושתיה ולא טעם טעם בשׂר בּימוֹת החוֹל. קמעה קמעה הלך ונעדר מן הבּית והיה שוֹהה עד שעה מאוּחרה בּלילה בּבית־אל. וּבשעוֹת מעטוֹת שישב בּבּית בּיוֹם היה ממעיט בּשׂיחה, מרבּה בּקריאה וּמפליג בּהרהוּרים. הרבּה פּעמים דיבּרה אליו אסתר, בּשעה שישב דוּמם וּמהרהר – ולא נענתה, עד שנוֹכחה שאין הוּא מרגיש בּבוֹאה וּבצאתה. היה הענין משוּנה בּעיניה. הסחת דעתוֹ ממנה עד כּדי כּך – לא נהירא לה. וּככל שבּיקשה כּחכמתה להסב עיניו אליה – לא חלי ולא מרגיש. אילמלא ראתה בּעליל שהתוֹרה הגדוֹלה – זוֹ הקבּלה הקדוֹשה – ממלאת כּל עוֹלמוֹ, היתה חרדה על כּך ורוּח קנאוֹת היתה עוֹברת בּה. אבל אף על פּי כן – לבּה נוֹקפה על פּרישוּת יתירה זוֹ מכּל עניני העוֹלם. הכך הדין נוֹתן? בּרם, מהי אשה שתדע גוּפי תוֹרה כּמשמעם? מסתבּר, שתוֹרה זוֹ, הקבּלה, עמוּקה היא מני ים. והעוֹסק בּה דוֹמה למי שמפליג בּין משבּרי ים הוֹמים וגוֹעשים, שאינוֹ שוֹמע ואינוֹ רוֹאה דבר זוּלת הסערה הגדוֹלה. מה תכסוֹף נפשה לדעת כּל־שהוּא מטיבה של הקבּלה. הרבּה בּיקשה לעוֹרר בּזכרוֹנה דבר מילדוּתה בּבית אביה על תוֹרה זוֹ – ולא עלתה לה. לא זכרה כּל עיקר, שאביה סח פּעם על קבּלה אוֹ על חכמים מקוּבּלים. וּמה טיבה של תוֹרה זוֹ, שרק יחידים מרבּים נזקקים לה? הלא דבר הוּא.

אז בּיקשה בּרוֹב זהירוּת לשׂיח בּלשוֹן קלה עם “האדוֹן האבּא” (חוֹתנה ח"ר שלמה) – על הקבּלה, והוּא, תוֹך דברים מעטים שדיבּר עמה בּענין זה, אמר לה דברים שהיוּ תמוּהים וּסתוּמים בּעיניה: כּך, זאת תוֹרת הקבּלה – אמר – יש שיכּירנה ויאהבנה אהבת אין סוֹף ויש שיכּירנה וירחק ממנה לאין סוֹף. היא בּדוֹמה לפלפּל חריף מאד. יש שמחבּבים הרבּה פּלפּל חריף, שמגדיל תאבוֹנם וּמנעים מאכלם ונהנים ממנוּ הנאה רבּה, ויש אנשים שאם יגע פּלפּל בּלשוֹנם, אפילוּ נגיעה קלה, יכּווּ ממנוּ כּכויה מאש ויזרקוּהוּ בּרוֹגז מידם. אני נגעתי בּזמני נגיעה קלה בּה – וחדלתי לגמרי. ויהוּדה חי, נראה, טעמוֹ אחר.

כּך אמר “האדוֹן אבּא” ולא יסף. ונראה לה בּרוּר שאין בּרצוֹנוֹ להאריך בּשׂיחה.

היוּ הדברים תמוּהים בּעיניה. הכיצד? אם תוֹרה היא – הרי תוֹרה לכּל, ואם לאו – כּיצד יחזיקוּ בּה מעטים?

והיא לא נחה ולא שקטה. כּמה פּעמים בּיקשה שעת הזדמנוּת לקחת דברים עם יהוּדה חי עצמוֹ. יש וענה לה תשוּבה קצרה לסלק עצמוֹ משׂיחה ויש שבּיאר לה, שאין לאשה לשׂיח בּענין זה, שגם חכמים גדוֹלים לא ירבּוּ שׂיחה בּוֹ.

וּפעם, לאחר סעוּדת צהרים, היה יהוּדה חי מיסב בּמצעוֹ וּמעשן נַרגילה. החלה אסתר מגלגלת בּדברים עד שהגיעה לחפצה.

פּתחה ואמרה לוֹ: יוֹדע הוּא שאין דרכּה להכבּיד עליו בּדברים. בּפרט בּשאלוֹת שאינן מענינה. הרי יוֹדעת היא המשל שאוֹמר: אל תבוֹא למקוֹם שלא הזמינוּךָ ואל תענה ללא שאלוּך. אבל בּדבר הקבּלה הקדוֹשה – הרבּה הרבּה שאלוֹת לה. אבל אין רצוֹנה להכבּיד עליו, רק שאלה אחת בּלבד תשאלהוּ – ולא תוֹסיף. היאבה להשיב לה?

ענה לה מתוֹך הרחבת דעת: הבי ונשמע מה שאלתך.

אמרה, רק זה בּלבד יגיד לה: אם תוֹרה זוֹ קדוֹשה ונשׂגבה כּל כּך מדוּע לא יעסקוּ בּה כּל החכמים? ואם אינה כּך, מה טעם שיחזיקו בּה מעטים?

אמר לה: היא הנוֹתנת: משוּם שהיא נשׂגבה ונעלה לא כּל אדם זוֹכה בּה. משל לזהב, שהוּא יקר וחשוּב הרבּה, אבל לא כּל אדם משׂיגוֹ.

אמרה לוֹ: אין המשל דוֹמה לנמשל. הזהב כּל בּני־אדם רוֹצים בּוֹ ורוֹדפים הרבּה אחריו, אלא שאין משׂיגים אוֹתוֹ זוּלתי מעטים. אבל ספרים של קבּלה, כּלוּם גנוּזים וּתפוּסים הם כּזהב שבּידי עשירים? אילוּ רצוּ החכמים היוּ לוֹקחים הספרים ולוֹמדים, אלא שאין רוֹצים בּהם. וזה ששאלתי: למה רבּים פּוֹרשים מהקבּלה וּמעטים בּלבד מחזיקים בּה?

אמר לה: אמשוֹל לך משל אחר: בּידוּע, שבּקרקע הים מצוּיוֹת פּנינים ואבנים יקרוֹת ויכוֹל כּל אדם לזכּוֹת בּהן ואף על פּי כן לא כּל אדם רוֹצה ולא כּל אדם יכוֹל לרדת לתהוֹמוֹת, אלא אמוֹדאים יחידים, אמיצים.

השיבה לוֹ מיד: ימחל לי מחילה רבּה – שוּב אין המשל מדוּיק כּמשמעוֹ: אמת, פּנינים ואבנים יקרוֹת שבּקרקע הים, הכּל יכוֹלים לזכּוֹת בּהן, אבל אין בּני־אדם רוֹצים לסכּן נפשם, שהנפש יקרה מכּל. אבל כּדי ללמוֹד קבּלה, אין החכמים צריכים כּלל לסכּן נפשם. וּבכל זאת אין הם רוֹצים בּאוֹתן הפּנינים.

אמר לה: אם כּך אגיד לך: יש בּלימוּד הקבּלה משוּם הסתכּנוּת, אלא כּשם שאמוֹדאים מסַכּנים עצמם, יוֹרדים וּמעלים סגוּלוֹת בּידם, כּך הלוֹמדים קבּלה, אבל רוֹב החכמים רוֹאים הסכּנה ונרתעים…

שהתה אסתר והרהרה בּינה לבין עצמה ואחר אמרה לוֹ: תמהה אני על כּך. מילדוּתי שמעתי מפּי אבּא, שאין מידה טוֹבה כּענוָה כּדי לזכּוֹת בּתוֹרה וּלפיכך ניתנה תוֹרה בּהר סיני שהוּא נמוֹך מכּל ההרים. והרי המקוּבּלים לוֹקחים יוֹהרה לעצמם ואוֹמרים שהם חשוּבים וּמצוּינים כּאמוֹדאים. כּלוּם בּשביל כּך התוֹרה הנשׂגבה שוֹרה עליהם? אתמהה.

– לא, יקירה, לא אמרתי שהם מחשיבים עצמם אלא שמסַכּנים עצמם, כּמוֹ שנאמר: אדם כּי ימוּת בּאוֹהל. אין התוֹרה נקנית אלא למי שממית עצמוֹ עליה.

השיבה לוֹ: הרי חזרנוּ לשאלה הראשוֹנה שלי: ראינוּ הרבּה חכמים שממיתים עצמם על התוֹרה ולמה אין הם ממיתים עצמם על הקבּלה?

השיב לה בּדרך לגלוּג: רוֹאה אני שאין דעתך נוֹחה מהקבּלה הקדוֹשה, אם כּך אל תעסקי אַת בּקבּלה, אין מי שיכריח אוֹתך על כּך.

אף היא השיבה בּלגלוּג: אני, חלילה לי, שאסכּן עצמי בּתוֹרה גדוֹלה זוֹ, אלא אני אין דעתי נוֹחה שהוּא מסתכּן בּה.

אמר לה: והרי אמרת ששאלה אחת בּלבד תשאלי ורוֹאה אני שאת שוֹאלת וּמקשה כּמה קוּשיוֹת ועוֹד ידך נטוּיה.

אמרה: אילוּ היה עוֹנה על שאלה ראשוֹנה לא היתה מוֹסיפה לשאוֹל. וכל זמן שלא יגלה לה טיבה של תוֹרה זוֹ לא תנוּח דעתה.

השיב לה: אם כּך אגיד לך דבר ולא אוֹסיף: ראי, בּתי, טיבה של תוֹרה זוֹ, שהיא מחפּשׂת לגלוֹת סוֹדוֹת שקשוּרים בּתוֹרת הנגלה. ואני עצמי עדיין עוֹמד אני בּראשית הלימוּד. וּמן הנמנע שאדע כּל טיבה וכל שכּן שאגיד לך. אבל כּשאגיע בּעזרת ה' לסיוּם, אגלה לך מה שאמצא לגלוֹת. ועכשיו נתקררה דעתך עליך?

– למחצה, אבל אעמוֹד ואצפּה בּדוּמיה לזמן שתנוּח עלי דעתי לגמרי.

אבל לא עבר שבוּע ימים ורוּח סערה התחוֹללה, וקמה זוָעה גדוֹלה, ושבר על שבר ניחתוּ על בּית אלקלעי ועל כּל בּית ישׂראל בּארץ הקוֹדש.

בּאמצע ימי אלוּל היוּ מסוּבּים בּבית ר' שלמה אלקלעי בּין הערבּיִם כּמה ידידים וּמוֹדעים, תלמידי־חכמים ונכבּדים מעדת ירוּשלים, שהיה ר' שלמה מרגיש עצמוֹ לא “בּקו הבּריאוּת” וּבאוּ לבקרוֹ והיוּ יוֹשבים שבת אחים ושׂחים שׂיחת תלמידי־חכמים כּמנהגם, בּאוֹתה שעה בּא המגיד והוֹדיע לאזני היוֹשבים לאמוֹר: כּמה אנשים פּליטים שבּרחוּ על נפשם מעכּוֹ הגיעוּ עתה לעיר וּביניהם תלמיד־חכם ישיש, והם שוֹאלים לביתוֹ של ח"ר שלמה אלקלעי. נשתוֹממוּ השוֹמעים ולא היוּ מאמינים למשמע אזניהם. פּליטים מעכּוֹ? הא כּיצד? הן שם מקוֹם מוֹשב השׂר חיים, שכּבוֹדוֹ מלא כּל הארץ.

עוֹדם חוֹקרים ודוֹרשים בּענין, הללוּ יוֹצאים והללוּ בּאים, – והנה נראה החכם הישיש כּבן ששים וחמש ר' מַסעוּד כּהן, וחבר אנשים עמוֹ, והוּא ידע את ח"ר שלמה אלקלעי מזמן שהוּתוֹ בּעכּוֹ.

נכנס הישיש כּפוּף־ראש, מדוּכּא וחלש וּמשנתקרב למוֹשב ח"ר שלמה – לא הספּיק לפתוֹח פּיו עד שגעה בּבכיה.

ועוֹד הדמעוֹת נגרוֹת מעיניו צוַח ואמר: נפלה עטרת ראשנוּ, אבד צדיק מן הארץ, השׂר חיים פרחי נרצח.

– בּרוּך דיין האמת – קראוּ כּוּלם פּה אחד. קוֹל ענוֹת וילל נשמע, נשים ואנשים נוֹהים וּבבּית חרדת אלוֹהים. זה שוֹאל וזה דוֹרש: מי הרוֹצח? מדוּע? כּיצד?

לאחר שהשיבוּ רוּחוֹ של החכם הישיש סיפּר אלה הדברים המרים כּהוָיתם:

– הלא ידעתם שהפּאשה שלנוּ, של עכּוֹ, סוּלימאן הטוֹב והישר, היה חוֹבב את השׂר חיים כּאחיו. לפני עשׂר שנים מת פּאשה גדוֹל, שהיה ידיד־אהוּב לסוּלימאן פּאשה והניח אחריו בּן יחיד, כּבן ארבּע־עשׂרה, וּשמוֹ עבּדאללה. הפּאשה סוּלימאן בּיקש את השׂר חיים כּי יתן דעתוֹ על הנער וילמדהוּ חכמה ודעת, שהוּא בּן ידידוֹ כּאח לוֹ. והשׂר חיים, שהיה שוֹמר אמוּנים לכל אדם ועל אחת כּמה וכמה לסוּלימאן פּאשה ידידוֹ וּמיטיבוֹ, עשׂה כּרצוֹנוֹ וּמילא בּקשתוֹ ויתן לבּוֹ לנער ויהי לוֹ לאב. הוּא גידלוֹ, הוּא חינכוֹ בּידי מוֹרים מוּסלמים ונתן לוֹ כּל מחסוֹרוֹ עד שגדל ויהי לבּחוּר נבוֹן.

ויהי בּעת חלוֹת סוּלימאן פּאשה את חליוֹ אשר מת בּוֹ – קרא לשׂר חיים וּביקש ממנוּ כּי יבחר את עבּדאללה הבּחוּר (והוּא אז כּבן עשׂרים וחמש שנה) לפּאשה בּעכּוֹ אחריו. ויבטיח לוֹ השׂר חיים כּי ימלא דברוֹ כּחפצוֹ. וכן עשׂה, כּי שלח איגרת המלצה על עבּדאללה לסוּלטן בּאיסטאמבּוּל וּבמהרה מינה אוֹתוֹ הסוּלטן לפּאשה בּעכּוֹ, ויהי לוֹ השׂר חיים לאב ואת כּל אשר השׂר חיים עוֹשׂה – הוּא היה עוֹשׂה. ויהי אחר שנה למלכוֹ ויוֹכיחוֹ הצדיק כּי לא בּאמוּנה הוּא עוֹשׂה. ויִחַר לפּאשה ויבן כּי הצדיק יהיה לוֹ למכשוֹל בּמעשׂה־רשעוֹ ויתנחם להעבירוֹ מן העוֹלם. וישׂם לוֹ בּסתר עלילוֹת דברים לאמוֹר כּי הוּא מוֹרד בּמלכוּת וּבן־מות הוּא על פּי דין וּמשפּט. ויבוֹאוּ אוֹהבי השׂר חיים מגדוֹלי הישמעאלים ויגלוּ לוֹ הדבר הזה, ויאמרוּ לאמוֹר כּי יברח ויִמלט. וַימאן הצדיק לעשׂוֹת כּן, כּי אמר פּן ישפּוֹך הפּאשה חמתוֹ על עם ה' בּראוֹתוֹ שנמלט; וכן נשאר בּעיר והערה למות נפשוֹ לטוֹב ישׂראל. ויהי בּיוֹם ה' פּ' ראה שנת תקע"ט ויצם הצדיק בּיוֹם ההוּא (ערב ראש חוֹדש אלוּל). וּלעת ערב, בּעווֹנוֹת, נתנוּ לוֹ בּברוֹתוֹ ראש ויבוֹא שׂר אחד ועמוֹ אנשי חיל פּתאוֹם אל בּיתוֹ ויקרא לפניו מאמר המשפּט (משפּט הרשע) כּי בּן־מות הוּא ויחנקהוּ בּביתוֹ וימוּת. ויהי בּיוֹם המחרת ויצו הרשע הפּאשה ויבוֹאוּ משרתיו הבּיתה ויקחוּ את כּל אשר מצאוּ וינצלוּ את חצרוֹ ויוֹליכוּ משׂאוֹת יקרי־ערך אין מספּר ואת גוית הצדיק השליך הרשע בּים ולא נתן להביאה לקבוּרה. ויברחוּ אשתוֹ הצדקת וכל בּני בּיתוֹ דמשׂקה. וּשמוּעה הגיעה, שכּרעה נפלה משברוֹן לבּה ותמת בּדרך ותקבר בּצפת.

ואחד מבּין הפּליטים, איש סוֹחר, הוֹסיף דברים לאזני הנאספים ויספּר לאמוֹר: “הדבר האחרוֹן אשר זדה הפּאשה עבּדאללה לעשׂוֹת הוּא בּדבר המבצר בּעכּוֹ. השׂר חיים בּחר איש מהנדס מן הפראנקים וישׂימהוּ לשׂר המבצר. ויהי בּהעדר השׂר חיים מעכּוֹ (כּי נסע דמשׂקה לחתוּנת בּן אחיו) ויאמר עבּדאללה הפּאשה למהנדס להרחיב המבצר וּלהגדיל חָסנוֹ. ויהי בּשוּב השׂר חיים לעכּוֹ וישמע הדבר וירע בּעיניו, כּי חשב, בּהיוָדע הדבר לסוּלטן יחשוֹד בּפּאשה, שזוֹמם למרוֹד בּוֹ, וגם כּי תוֹספת הבּנין תוֹסיף מסים רבּים ויכבּד העוֹל על תוֹשבי הארץ – ועל מה ולמה יעשׂו מעשׂה שאָון ועמל בּקרבּוֹ? וּבעת מוֹשב השׂרים יוֹעצי המדינה והפּאשה בּראשם, הוֹדיע להם השׂר משוּגתם ועוָתם ויוֹכיחם על פּניהם – וימנעם מעשׂוֹת חפצם. ושם ישב גם שׂר האוֹצר, איש בּליעל ורע־פּעלים. ויהי בצאת השׂר חיים והמהנדס מן החדר ויסת שׂר האוֹצר את הפּאשה לאמוֹר: למה יִכּנע לדברי השׂר חיים ויבטל את דעתוֹ מפּני דעת היהוּדי? וישלח לשוֹנוֹ, לשוֹן פּתנים, ויאמר לוֹ: מי הוּא הפּאשה של עכּוֹ? האתה אוֹ היהוּדי הזה? ויבוֹאוּ הדברים האלה בּלב הפּאשה כּחמת תנינים. מני אז הפך לבּוֹ וּבערה חמתוֹ עד להשחית. וימהר הפּאשה להוֹציא משפּט מות על השׂר. וימסוֹר דינוֹ בּיד שׂר האוֹצר. וזה הנבל, בּאשר ירא לעשׂוֹת מעשׂהוּ בּיוֹם מפּני חמת תוֹשבי העיר שאוֹהבים את הוזיר ויחָפז ויעשׂ מעשׂהוּ בּלילה. ורבּים מהיהוּדים – מפּחדם מפּני חמת האכזר – בּוֹרחים מן העיר”.

יגוֹן כּבד עטף כּל הבּית על יוֹשביו.

ויהי ממחרת, בּכל מקוֹם שהבּשׂוֹרה הרעה מגיעה – “אימה וחשכה גדוֹלה נוֹפלת על כּל בּית ישׂראל, כּי שמעוּ כּי מת גבּוֹרם, עוֹמד בּפּרץ אין. ויבכּוּ אוֹתוֹ כּל בּית ישׂראל. ויצו הרשע לקחת מס וכרגא מכּל יוֹשבי הארץ מכּל השנים אשר עברוּ אשר היתה להם הנחה. וּבעיר צפת הניח הפּאשה הרשע כּל היהוּדים בּמשמר, בּמבצר אשר בּעיר, לשלם ערך אין מספּר, ויוּכרחוּ למכּוֹר כּל מלבּוּשיהם וחפציהם לתת את אשר שאל הרשע”.

ודאבת שבר בּית יהוּדה דבקה שבעתים בּבית אלקלעי וּביוֹתר בּלב האב והבּן. שניהם נפלוּ למשכּב. ימי החגים חלפוּ עברוּ כּבבית אבלים. שבת משׂוֹשׂ, אבדה שׂמחה. וּבקרוֹב ימי החוֹרף, ימי צינה ודלף, שממוּ קירוֹת הבּית מעגמימוּת ואבלוּת. והזקן ר' שלמה לא יכוֹל הרים ראשוֹ. מיוֹם ליוֹם גברה עליו מחלתוֹ, כּי כּבד עליו מאד נטל הגזירה הקשה, עד שכּרע רבץ תחתיה. בּשלהי טבת שבק חיים בּן שבעים וּשתים שנה לחייו.

משקם יהוּדה חי מאבל אביו, ראה עצמוֹ כּאחד גר נכרי, שבּא למקוֹם זר והוּא בּוֹדד ועזוּב לנפשוֹ בּאין אח ואין מוֹדע ואין קרוֹב לוֹ. מעוֹדוֹ לא ידע עוֹל חיים ודאגת יוֹם יוֹם רחקה ממנוּ. עד עתה היוּ נראים הימים בּעיניו כּבני־לוָיה קלים וטוֹבים, שמזדמנים פּעמים לאדם בּמסעוֹ וּמאירים לוֹ פּנים וּמסיחים דעתוֹ וּמנעימים הליכתוֹ. ועכשיו לפתע התנכּרוּ לוֹ. הפך אוֹרם ורעם דברם והם מרעימים פּנים נגדוֹ כּמתנכּלים להאבידוֹ.

אבל לא נטל הימים שניחת על גבּוֹ לפתע ולא יתמוּת כּפוּלה, שנתיתם בּבת אחת מאביו וּמהשׂר חיים איש חסדוֹ, אוֹהבוֹ כּנפשוֹ – לא אלה שהכבּידוּ עליו אַכפּם. מה שהיה כּבד לוֹ לשׂאת מכּל משׂא – זוֹ התרוֹקנוּת שבּנפשוֹ. לפתע ראה עצמוֹ ריק מכּל. כּאדם שהיוּ ידיו תדיר מלאוֹת מטבּעוֹת זהב – וּלפתע נוֹדע לוֹ כּי כּוּלן מטבּעוֹת מזוּיפוֹת, אין ערך להן.

ואיש לא ידע את מַדוי נפשוֹ כּמוֹת שהם, כּאשתוֹ אסתר. היא ראתה ונוֹכחה, יוֹם יוֹם, שעה שעה, שמרירי יגוֹנוֹ לא בּלבד שלא יִפחתוּ, אלא יגבּרוּ וילכוּ מיוֹם ליוֹם. הוּא, שכּל הימים לא עברה עליו אף שעה קלה בּבטלה, ותדיר ידוֹ אוֹחזת בספר, אם בּדבר תוֹרה ואם ספר־חוּלין – עכשיו אין הוּא שוֹלח ידיו לספר אלא בּימים גשוּמים, שאין יוֹצא ואין בּא. וגם בּעתים אלוּ אין רוּחוֹ שקוּע בּספר כּדרכּוֹ מאז, אלא עיניו תבּטנה בּוֹ ורוּחוֹ בּל עמוֹ. ותמוּה מכּל, שהפסיק לגמרי לימוּד הקבּלה, שהתחיל בּוֹ בּשעתוֹ בּחשק גדוֹל ועכשיו הזניחוֹ לגמרי. וכמה פּעמים בּיוֹם, כּל שהגשמים פּוֹסקים והרוּח שוֹככת, יעזוֹב הבּית, ילך ויִסוֹב בּאשר יסוֹב ויחזוֹר בּערוֹב היוֹם. כּמוֹ צר לוֹ המקוֹם בּביתוֹ ואין נחת לוֹ בּלכתוֹ. יוֹם ירדוֹף יוֹם והוּא יהלוֹך, כּאיש לא משׂא־עוֹל על שכמוֹ ולא משׂא־לב עמוֹ. אנשי הבּית, האם, שוֹמרת צעדיו תמיד, אחוֹתוֹ הבכירה וגיסוֹ, הדוֹד והדוֹדה, שגרים כּוּלם יחד בּחצר – כּוּלם ישׂאוּ דבריהם אל אסתר ויבקשוּ מענה מפּיה: מאי הוה עליו? מה יסיח עמה ומה יצפּה ליוֹם מחר? מכסת הממוֹן אשר בּבּית תלך הלוֹך ודל. מתנוֹת ידיו של השׂר חיים הן פּסקוּ תמוּ. האם לא יִתעשת ויתאוֹשש לתוּר לוֹ ענין וחפץ אשר יהיה למשען ליוֹם מחר?

ואסתר, מה עגמה נפשה בּה. גם ממנה יחשׂוֹך מלים. ולבּה לפיה לא יגלה. רחוֹק הוּא ממנה כּמוֹ לא היתה לוֹ אשה. שבוּרה נפשוֹ בּוֹ ולא תדע שלוה. כּל אשר ניסתה היא בּכוֹח עצמה למשוֹך לוֹ חסד ואהבה – לא עלתה לוֹ. שוּב נראה לה יהוּדה חי שהוּא שוֹנה מאחרים. לא כּמידת כּל אדם מידתוֹ. בּכל אשר יארע לוֹ, ימוֹד מידה גדוּשה וּלכל אשר יפנה ירחיק וילך. פּתגם ערבי יאמר: כּל דבר יתחיל קטן וילך ויגדל, רק הצרה תתחיל גדוֹלה ותלך ותידל. אבל – לא כּן עמדוֹ. בּרוּר נראה לה, שהצרה הגדוֹלה, בּאבדן השׂר חיים, תלך ותגדל בּעיניו מיוֹם ליוֹם. כּבר ראתהוּ כּמה פּעמים בּלילה יוֹשב בּמיטתוֹ כּי נדדה שנתוֹ ורבּה אנחתוֹ.

וּבראוֹתה כּזאת כּמה פּעמים מצאה עצמה נאלצה לגלוֹת נפשה לאחד מרעיו, בּן גילוֹ, הוּא ח' רבּנוּ קארוֹ, קרוֹב משפחה לבית אלקלעי והוּא רצוּי וחביב תדיר בּעיני יהוּדה חי. בּין מרעיו, שנכנסים ויוֹצאים בּבּית, היה ח' רבּנוּ קארוֹ מארח עמוֹ גם עכשיו. אבל לא ראה מקרוֹב הליכוֹתיו ולא ידע מדאגת המשפּחה עד שסחה אסתר עמוֹ על עצבוֹנוֹ וּקשי־רוּחוֹ.

משנכנס אדר, שמרבּים בּשׂמחה, בּיקש ח' רבּנוּ לקחת דברים עמוֹ להקל צערוֹ וּלנחמוֹ. ישב עמוֹ בּאכסַדרה והיה מעוֹרר לבּוֹ בּדברים, שיסיח דעתוֹ והיה מזכּיר לוֹ דברי רבּוֹתינוּ זכרוֹנם לברכה שאמרוּ: אל תבכּוּ למת ואל תנוּדוּ לוֹ. אל תבכּוּ למת יוֹתר מדי ואל תנוּדוּ לוֹ יוֹתר מכּשיעוּר.

היה ח' יהוּדה משתמט מהאריך עמוֹ בּדברים. משהכבּיד עליו דברוֹ השיב לו: דברים שהוּא מדבּר ודאי דברים נכוֹחים הם, אבל הם נכוֹחים כּשלעצמם, בּרם אם יאמר אדם לנחם על פּיהם את מי שלבּוֹ נמק בּאבלוֹ – לא יִסכּנוּ ולא יוֹעילוּ לוֹ. משל לחייט אוּמן, שתוֹפר בּגד נאה, משוּפּר וּמשוּכלל, אלא שאינוֹ הוֹלם למידת האדם, אם שהוּא קטן בּשביל ננס אוֹ שהוּא גדוֹל בּשביל ענק, אבל לאדם רגיל לא יִסכּוֹן. הרי אמרוּ: הילוֹדים למוּת והמתים להחיוֹת והחיים לידוֹן. ולוֹ היוּ החיים לידוֹן! בּרם כּיצד יחיה אדם – אם הוּא רוֹאה בּעליל שאין דין לחיים. מה טעם, אם כּן, לימים שזוֹרחים ושוֹקעים, מה חשיבוּת למעשׂים אם יעשׂם ואם לא יעשׂם וּמה ערך לדברים שידבּר אדם אוֹ שידבּרוּ אחרים עמוֹ? והרי – הוֹסיף והסבּיר לוֹ – לוּ כּמוֹת כּל האדם נאסף השׂר חיים על עמיו, ולוּ גם בּדמי ימיו, בּלא עתוֹ ולא כּגמוּלוֹ הראוּי לוֹ, כּי עתה, עם כּל זאת, הרכּנתי ראשי ואמרתי: בּרוּך דיין האמת. אבל על דא קא בּכינא: כּי אמרתי “בּרוּך דיין האמת” – רק בּלשוֹני אמרתי. אבל כּל עצמוֹתי תאמרנה: אַיכּה, אלוֹהי הדין? אַיכּה, אלוֹהי המשפּט? עד היוֹם, זה כּחצי שנה מיוֹם הזוָעה, כּל שאפקח את עיני בּבּוֹקר, יקוּם מחזה התוֹעבה לעיני: הצדיק מוּשלך מחלוֹן בּיתוֹ כּנצר נתעב, שוֹד וּביזה, הרס וחוּרבּן בּמשכּנוֹ וגם קבוּרה לא היתה לוֹ. ואשתוֹ הצדקת הכּשרה, האם עם בּניה, נסים, נעים ונדים בּין ההרים. וכל אלה עשׂוּ ידי רשע בּליעל, לאיש אשר היה לוֹ לאב, לתוֹמך, למנחיל שלטוֹן וגדוּלה. אִי שמים! והרי חבקוּק שזעק: טהוֹר עינים מראוֹת רע, למה תבּיט בּוֹגדים, תחריש בּבלע רשע צדיק ממנוּ – מה מענה נענה? השאלה בּוֹערה כּלבת־אש והמענה סתוּם וחתוּם כּניצוֹץ דוֹעך בּתימרוֹת עשן.

– מחילה, יהוּדה חי, מה כּתיב אַבּתריה: עוֹד חזוֹן למוֹעד, אם יתמהמה חכּה לוֹ כּי בּוֹא יבוֹא ולא יאַחר.

– אדרבּא! ולא יאחר! אבל מימי חבקוּק ועד הלוֹם – “ולא יאחר?” עד מתי? עד אנה? שני אלפים ות"ק שנה – לָאו שמיה איחוּר.

– לא נעלם: “כּי אלף שנים בּעיניך כּיוֹם אתמוֹל כּי יעבוֹר”.

– הרי זוֹ שאמרתי: הדברים לעצמם נאים ונשׂגבים. אלא שמרוֹב שׂגבוּתם לא יִסכּנוּ לאדם. הן אמנם “כּי גבהוּ שמים מארץ כּן גבהוּ דרכי מדרכיכם וּמחשבוֹתי ממחשבוֹתיכם”, ודאי, ודאי. אבל מה יתנוּ וּמה יוסיפוּ וּמה ינַחמוּ אלף אלפי שנוֹת אלוֹה, לאדם קצר־ימים וּשׂבע־רוֹגז? ואנה יבוֹאוֹ וּמתי יבוֹאוּ על נקמתם כּל הדוֹרוֹת, כּל אלפי שנוֹת זדוֹן ורעה, יגוֹן וזוָעה?

אמר לוֹ ח' רבּנוּ: על כּך הוֹסיף ודאי חבקוּק: וצדיק בּאמוּנתוֹ יחיה, לוֹמר לך, אף על פּי שהלב נשבּר ממה שעין רוֹאה – “צדיק בּאמוּנתוֹ יחיה”.

אמר לוֹ ח' יהוּדה: ודאי כּך הוּא, אלא אף על פּי שצדיק בּאמוּנתוֹ יחיה – עדיין שאלה היא: למה תבּיט בּוֹגדים, תחריש בּבלע רשע צדיק ממנוּ?

אמר לוֹ ח' רבּנוּ: אף על פּי ששאלה היא, אין לנוּ להרהר אחרי מעשׂי הבּוֹרא. ואני מבין שאין אתה, חלילה, מהרהר מרצוֹנך אחרי מעשׂיו, אלא שההרהוּרים תוֹפסים בּך שלא מרצוֹנך. וּמה התקנה? שלא תהא יוֹשב לבדך. הבּדידוּת מוֹשכת הרהוּרים. הפסק אתה הבּדידוּת ויִפּסקוּ ההרהוּרים מעצמם.

אמר לוֹ ח' יהוּדה חי: חייך, שאני משתדל להסיח דעתי מההרהוּרים ואני מהלך בּיוֹם כּכל שאוּכל לילך. אבל מה אעשׂה על משכּבי בּלילוֹת? על משכּבי בּלילוֹת – אין מנוֹס לי מהרהוּרים. שלא די שדרכי מרוֹמים סתוּמים וחתוּמים, עוֹד גדוֹל צערי שנסתמה כּל ידיעה מהמשפּחה בדמשׂק. מה נעשׂה בּבניו הקטנים של השׂר חיים (שני נערים ונערה)? וּמה מעשׂיהם של האחים? כּיצד לא עלה זכרנוּ בּלבּם, שיוֹדיעוֹ לנוּ דבר מן הקוֹרוֹת? שלוֹשה מכתבים שלחתי לדמשׂק – ולא קיבּלתי מענה. ויוֹתר אשתוֹמם על עמרם נג’ארה, שהוּא לא כּתב לי אפילוּ שוּרה אחת. אפשר יש בּלבּם עלי, שלא נסעתי מיד לאחר הבּשׂוֹרה הרעה לדמשׂק? אבל מחלת אבּא וּמחלתי אני מנעוּני מכּך. ואחר כּך – מיד החלוּ הגשמים. בּימי חוֹרף, נסיעה ארוּכּה על בּהמוֹת, בּדרך מדבּרוֹת, אינה בּגדר אפשרי.

אמר לוֹ ח' רבּנוּ דברי חיבּה: הרי זה מעוּוָת שיכוֹל לתקוֹן. בּלא נדר, אם יגזוֹר ה' בּחיים, מיד לאחר הפּסח, נמצא לכּסף מוֹצא, אנוּ נוֹסעים יחד לדמשׂק.

גמרוּ והסכּימוּ שכּך, בּעזרת ה', יעשׂוּ בּהקדם.

אבל שבוּעים ימים לאחר הפּסח, בּעוֹד ח' יהוּדה וח' רבּנוּ מבקשים שיירה שיוֹצאת לדמשׂק וּמכינים עצמם לנסיעה, נתרחש לפתע ענין גדוֹל שהשקיט מעט רוּחוֹ של יהוּדה חי ורוּחם של כּל בּני המשפּחה:

בּאחד הימים ההם ישב ח' יהוּדה בּביתוֹ טרוּד בּאשר לוֹ – נשׂא עיניו וראה בּפתח הבּית עוֹמדים שני אנשים שבּאוּ מדרך רחוֹקה. אחד מהם – ר' דויד כּתרן! רגע היה מסוּפּק בּמראה עיניו משוּם שנזרקה שׂיבה בּשׂערוֹתיו של ר' דויד. מששמע קוֹלוֹ, שדרש בּשלוֹמוֹ, כּמעט שניטל הדיבּוּר מפּי ח' יהוּדה חי. לשׂמחת שניהם ושׂמחת כּל בּני הבּית לא היה קץ. אלא שמיד נשבּתה השׂמחה משנוֹדע לר' דויד על פּטירתוֹ של ר' שלמה, שחלה את חליוֹ אשר לא קם ממנוּ בּשעה שהגיעוּ הבּשׂוֹרוֹת הרעוֹת. וּמשבּיקש ח' יהוּדה לידע מפּי ר' דויד עצמוֹ בּפרטוּת מה שנתרחש בּאוֹתוֹ יוֹם מר ונמהר בּעכּוֹ – נתעוֹרר מחדש היגוֹן שבּלב והיוּ עיני השוֹמעים זוֹלגוֹת דמעוֹת בּלי הפוּגוֹת.

הדברים שסיפּר מגזר־דינוֹ של השׂר חיים היוּ דוֹמים כּמעט ממש לדברים ששמעוּ בּשעתוֹ מפּי הישיש ר' מַסעוּד כּהן. אבל חרדה גדוֹלה אחָזתם כּששמעוּ סוֹפה המר של הגבירה. ר' דויד סח להם:

– אני הגבר ראה עני בּשבט עברתוֹ. בּוֹ בּיוֹם, עם שלבּי היה שבוּר עלי ועוֹלמי חשך בּעדי, היה עלי להתגבּר כּארי להוֹציא את הגבירה וּבני הבּית מתוֹך החוּרבּן וּלהמלט עמם בּהקדם. פּחד גדוֹל פּחדנוּ שמא יבקש הנבל להוֹסיף נקם על נקם. בּוֹ בּיוֹם בּחשכה יצאנוּ הגבירה וּבני הבּית עם שיירה קטנה לצפת ללכת דמַשׂקה.

תלא לשוֹני מסַפּר התלָאוֹת והיסוּרים שמצאוּ את הצדקת. מן הרגע שיצאנוּ מעכּוֹ כּמוֹ לקה מאוֹר רוּחה. כּל הדרך מעכּוֹ עד צפת לא פּסקה מקוֹנן חרש חרש ולא יבש מקוֹר דמעתה. אבל לא הרימה קוֹל ולא יללה. גם סירבה לטעוֹם דבר לחַזק נפשה, רק קצת מים לגמה מפּעם לפעם. כּל שבּיקשתי להשקיט רוּחה לא עלתה בּידי.

וּמשנראוּ אוֹרוֹת צפת בּתחילת הלילה כּאילוּ נזדעזעה לפתע פּתאוֹם ונשׂאה קוֹלה, קוֹל יללה גדוֹלה, ולא פּסק קוֹלה. והד ההרים עוֹנה לקוֹלה. ואני – לבּי מר לי מר. לא ידעתי נפשי. איני יוֹדע מה היה לי וּמה היה לה. דוֹמה שנפלה מן הבּהמה. בּבוֹאנוּ לצפת היה גוּפה בּוֹער כּאש. וּבוֹ בּלילה שבקה חיים.

אני עמדתי ואמרתי קדיש ליד קבוּרתה. כּל עיר צפת הלכה ללויתה. השׂר, בעווֹנוֹת, לא זכה גם לקבוּרה.

ואוּלם אחר הדברים האלה שמעוּ המסוּבּים מפּי ר' דויד דברים אחרים, שהיוּ כּצרי מַרפּא ללב חוֹלה:

– כּשבּאתי לדמשׂק עם הילדים לאחר כּשבוּע ימים, מצאתי העיר כּמרקחה. מיד כּשקמוּ האחים משבעה שלחוּ שליחים נכבּדי־שם לסוּלטן בּקוּשטא ולקחוּ דברים עם שׂרים וידידים שלהם שמוֹשלים בּערי סוּריה. יוֹמם ולילה לא שקטוּ שלוֹשת האחים שלמה וּמשה ורפאל. לבּם יסער מנקמה וחמתם בּוֹערה בּם. כּל ימוֹת החוֹרף היוּ נוֹסעים וּמתוַעדים עם ידידים ושׂרים עד אשר קיבּלוּ בּערב פּסח מאמר המלך מקוּשטא כּתוּב וחתוּם בּיד שייך אל איסלאם, שהזכוּת בּידם לאסוֹף חיל צבא כּכל אשר לאל ידם ולעלוֹת למלחמה על הנבל, הבּליעל עבּדאללה בּעכּוֹ. הרשוּת בּידם להוֹרידוֹ מכּסאוֹ, לעשׂוֹת בּוֹ שפטים וּלחדש השלטוֹן בּכל הארץ כּפי ראוּת עיניהם.

שמע יהוּדה חי וּבני המשפּחה הדברים האלה, כּמי ששוֹמע מעשׂה פּלא. חזר ושאל יהוּדה חי:

– האוּמנם מאמר מלכוּת כּתוּב וחתוּם בּטבּעת המלך?

– מאמר מלכוּת כּדת וּכדין.

– וכּיצד יעשׂוּ המלחמה? כּלוּם האחים השׂרים יוּכלוּ לצאת וּלערוֹך מלחמה בּשער? וּמי וָמי ההוֹלכים? וּמאין להם אנשי־צבא?

השיב להם ר' דויד:

– עכשיו כּבר אספוּ מחנה גדוֹל ארבּעת אלפים חיילים. והנם חוֹנים בּככּר “בּראמכֶּה” הגדוֹלה, מדרוֹם לעיר. חפצם לצאת למלחמה בּשעה שיהיוּ מוּכנים חמשת אלפים איש צבא. יוֹם יוֹם הייתי יוֹצא בּעצמי לכּכּר הגדוֹלה מדרוֹם לדמשׂק. שם בּבּקעה הגדוֹלה ערוּכים האוֹהלים – מאוֹת מאוֹת טוּרים מחנה גדוֹל ורב. שׂרי אלפים ושׂרי מאות ושׂרי עשׂרוֹת. יוֹם יוֹם מלמדים וּמאַמנים אוֹתם בּתכסיסי מלחמוֹת. מלבּוּשיהם של אנשי־הצבא וּכלי־זין שלהם משוּבּחים. לחמם וּמזוֹנם ניתנים בּשפע וּבעין טוֹבה וכל הצבא מלא רוּח קנאוּת לנקוֹם נקמת השׂר חיים.

– אבל מאין לקחוּ את אנשי־הצבא? כּוּלם בּני דמשׂק?

– רוּבּם מדמשׂק. אבל גם רבּים מארם צוֹבא וּמטראבּלוּס וּמבּירוּת וצידוֹן.

– וכוּלם בּני ישׂראל?

– לא. רוּבּם גוֹיים. אבל כּבר יש בּיניהם כּשבע מאוֹת בּני ישׂראל. בּחוּרים טוֹבים, מדלת העם, מכּל ערי סוּריה. אבל גם הגוֹיים עצמם, אלה שהם מדמשׂק, רוּבּם הכּירוּ את השׂר חיים פּנים אל פּנים. ושׂרי המאוֹת ושׂרי העשׂרוֹת מבארים להם לחיילים וּמסבּירים להם, שמקדשים מלחמה זוֹ לנקוֹם נקמת דם הצדיק, שהיה רחוּם ונדיב והיה אהוּב לישׂראל ולגוֹיים.

היה ח' יהוּדה ועמוֹ כּל הנאספים בּבּית שוֹמעים הדברים כּילדים ששוֹמעים מעשׂה רב מפּי בּעל אגדה. כּמה מן הנאספים וּמבּין הנשים היוּ חוֹזרים ושוֹאלים שאלוֹת משאלוֹת שוֹנוֹת מחמת שהיוּ הדברים תמוּהים וּמוּפלאים בּעיניהם. האוּמנם הגדיל ה' כּל כּך לעשׂוֹת עם השׂרים האחים שיעשׂוּ מעשׂים כּאנשי השם מן הגוֹיים?

ור' דויד כּתרן מספּר וּמסבּיר להם, כּמה חן וחסד נתן ה' לאחים בּעיני השׂרים, שהם מחבּבים אוֹתם כּאחים. הנה הפּחה מדמשׂק, סוּלימאן פּאשה, וּמוּסטאפה פּאשה מארם צוֹבא ועוֹד שני פּחוֹת ידם בּבּרית וּבאמוּנה עם האחים. והוּא, דויד כּתרן, שקרוֹב לעניניהם של האחים, הוּא יוֹדע, שכּסף יוֹם יוֹם שמוֹציאים האחים עוֹלה ל־20.000 גרוּש ליוֹם, והוֹצאוֹת מלבּוּשים ונשק לחיילים עלה בּחלקם 5000 דינרי זהב (שכּן גם הפּחוֹת נתנוּ חלקם מעט בּהוֹצאוֹת).

משדיבּר דבריו ר' דויד וענה לשאלוֹת ששאלוּ אוֹתוֹ אמר להם:

– אבל תמה אני שלא תשאלוּני: מה תכלית בּוֹאי לירוּשלים?

אמת, מרוֹב ענינים ששמעוּ לא חשבוּ על כּך. אבל ח' יהוּדה חי השיב לוֹ:

– הצמא, שנפשוֹ יוֹצאת למים, משיגישוּ לוֹ לשתוֹת – לא ישאל שאלוֹת, רק ישתה ויתן תוֹדה ושבח למשיבים נפשוֹ. כּן דברי ר' דויד, שהיוּ לנוּ למשיב נפש וּלנחַמת לב.

אחר הדברים האלה סיפּר להם, שרצוֹן האחים הוּא, שיצאוּ חיילים יהוּדים מירוּשלים, רבּים כּכל האפשר, ל"מחנה הגבירים", שבּזכוּת אנשי ירוּשלים, יהי רצוֹן מלפני שוֹכן ירוּשלים, שיגיעוּ לנצחוֹן. והנה עמו מכתבים למוֹשל ירוּשלים מהפּחה של דמשׂק, שיסייע לאסוֹף המתנדבים בּעם וּלשלחם עמוֹ דמַשׂקה.

מששמע ח' יהוּדה חי כּל הדברים האלה היתה רוּח אחרת עמוֹ. הוּא ישב דמוּם, עיניו נעוּצוֹת בּפי ר' דויד ולא פּתח פיו. עד כּך נראוּ הדברים שׂגיבים בּעיניו, שלא מצא מלים בּפיו – בּחינת: לך דוּמיה תהילה. “מחנה הגבירים” נתקבּל על לבּוֹ לא רק כּמעשׂה רב לנקוֹם נקמת דם הצדיק, אלא למעלה מזה. הרי אוֹת וּמוֹפת לאתחלתא דגאוּלה. סימן ראשוֹן לקוֹממיוּת ישׂראל. אבן־פּינה להקמת סוּכּת דויד הנוֹפלת. וכל אוֹתה שעה שהמסוּבּים היוּ חוֹזרים ושוֹאלים דברים מפּי ר' דויד היה ח' יהוּדה נתוּן להרהוּרי לבּוֹ.

נתן דעתוֹ ר' דויד על כּך וּשאלוֹ:

– בּמטוּתא, מה טעם כּי יחריש וידוֹם ח' יהוּדה? כּלוּם אין דעתוֹ נוֹחה מחפצם וּפעלם של האחים?

השיב לוֹ ח' יהודה:

– חס ושלוֹם, אדרבּא, בּרכוֹת שמים על ראש האחים נוֹקמי נקמת דם הצדיק וּמקנאי קנאת ה' צבאוֹת. ויהי נוֹעם ה' עליהם על כּל אשר יזמוּ לעשׂוֹת. ואני, וכל איש יהוּדה, מוּכנים וּמזוּמנים לעשׂוֹת כּל אשר יצווּ עלינוּ האחים. הן שליחי מצוה הם, שליחים בּדבר ה', להקים דברוֹ. עכשיו נקרע פּרגוֹד מעינַי וכל עצמוֹתי תאמרנה: מה רבּוּ מעשׂיך ה'! מאז הגיעה אלינוּ הבּשׂוֹרה הרעה – הנה יעידוּ בּני הבּית ויעיד ח' רבּנוּ רעי – לא שלַותי ולא שקטתי. דלפה נפשי מתוּגה, נשבּר לבּי בּקרבּי, עד שהייתי כּאיש טוֹבע בּמים זידוֹנים וּכפסע בּיני וּבין נפילתי – חס ושלוֹם. על משכּבי בּלילוֹת אריד בּשׂיחי ואהימה: האָפס לנצח חסדוֹ? השכח חנוֹת אל, אם קפץ בּאף רחמיו? תמוּה וּמשמים הייתי מצפּה יוֹם יוֹם לאוֹת, לנס שאשמע ואציל נפשי. וכּלוּ עיני מיחל. והנה בּאוּ היוֹם דברי בּשׂוֹרה של ר' דויד כּשמן בּעצמוֹתי. – ה' יאריך ימיו ויראה בּנחמה וישוּעה, על כּל אשר הוֹדיענוּ והשמיענוּ. עתה נפקחוּ עיני וארא מעט מזער מדרכי ה' הנסתרוֹת. לא לחינם אבד צדיק מן הארץ. לא לריק נשפּך דמוֹ. בּוֹ בּחר ה' להצמיח פּרי ישוּעוֹת. אכן לוֹ, לצדיק, יאתה זאת. מי כּמוֹהוּ היה מוּכן וּמזוּמן לתת נפשוֹ עוֹלה תמימה למען ישוּעוֹת ישׂראל? עתה אני אמוּנה, שנפשוֹ עלתה למרוֹם לחוֹלל ישוּעוֹת גדוֹלוֹת. והיה בּיוֹם ההוא, בּגבוֹר “מחנה הגבירים” על שבט הרשעים, יִקָרע צעיף האֵבל מראשנוּ וּמראש כּל ישׂראל. שמש ישוּעוֹת תזרח. הנה בּאזנינוּ שמענוּ: דבר מלכוּת בּידי האחים לחדש השלטוֹן בּארץ. האחים, שׂרי ישׂראל, יֵשבוּ כּסאוֹת למשפּט, פּחוֹת ושליטים מבּני יהוּדה, שרביט שלטוֹן בּידם ורוּח נכוֹנה בּקרבּם לשפּוֹט בּצדק וּבמישרים. מי יתן ונזכּה ותראינה עינינוּ בּנחמה וּבישוּעה.

שמעוּ המסוּבּים דרך שׂיחוֹ של ח' יהוּדה חי והיו כּמשתאים לדבריו: הקוֹל קוֹל יהוּדה כּתמוֹל שלשוֹם, אבל תוֹספת חיזוּק וּבטחוֹן שמעוּ בּקוֹלוֹ, כּמוֹ קוֹל חדש בּקע מקרבּוֹ. בּשלוה ושקט דיבּר כּדרכּוֹ, אבל דוֹמה כּמוֹ יצאוּ מפּי איש אחר, גדוֹל הרבּה בּשנים ממנוּ, כי כּאיש מבשׂר בּשׂוֹרה דיבּר דבריו ויהי קוֹלוֹ אמוּנה והבטחה גדוֹלה ויקח לבּם בּדברוֹ.

וּבקוּמם מן המוֹשב היה איש ואיש חש בּלבּוֹ: הנה ימים גדוֹלים בּאים. תקווֹת וישוּעוֹת תצמחנה. כּפי שצפה אוֹתם היוֹם ח' יהוּדה חי. בּרוּך ה' אשר לא עזב חסדוֹ ואמיתוֹ מעַמוֹ.

שבוּע ימים עשׂה ר' דויד כּתרן בּירוּשלים. בּיוֹם ג' לשבוּע, יוֹם שהוּכפּל בּוֹ “כּי טוֹב”, יצאוּ עמוֹ מירוּשלים ששים וּשמוֹנה אנשים למחנה הגבירים. אמת, ח' יהוּדה חי, אדיר חפצוֹ היה, שיצאוּ לפחוֹת שלוֹש מאוֹת ותשעים ואחד איש, גימטריה ישוּע"ה. יוֹם יוֹם הכריזוּ הכרזוֹת והקהילוּ קהילוֹת מטעם הרב ראשוֹן לציוֹן ר' יוֹסף חזן. וח' יהוּדה ותלמידי־חכמים אחרים היוּ דוֹרשים דרוּשים, מזהב וּמפּז נחמדים, לעוֹרר הלבבוֹת לצאת למלחמה בּיד רמה. אבל אף על פּי שרבּים היוּ מַזילים דמעה מעינם מרגישוּת לבּם בּשמעם דברים שמרעידים את הלב ורבּים היוּ קמים ואוֹמרים: הננוּ ועלינוּ, – בּכל זאת, כּשבּאָה השעה לצאת ממש, לא נמצאוּ אלא חמישים איש. והרבּה נתיגע ועמל ח' יהוּדה עד שהגיע המספּר לששים וּשמונה כּמנין חיי"ם, לקיים: כּל הכּתוּב לחיים בּירוּשלים.

בּוֹ בּיוֹם, בּיוֹם ג', יצאה החבוּרה עם הנץ החמה, אחר תפילה ראשוֹנה מבּית־הכּנסת רבּן יוֹחנן בּן זכּאי, ואחריהם נישׂאה הכּבוּדה על פּרדוֹת וחמוֹרים נוֹשׂאי משׂא רב. שני פּרשים מפּרשי השלטוֹן בּירוּשלים הלכוּ בּראש החבוּרה ואחד בּסוֹפה. המוֹן רב, אנשים, נשים וטף נאספוּ אחריהם. וּבכל עברם בּרחוֹבוֹת קריה בּשעה מוּקדמת, נשמע קוֹלם, קוֹל גדוֹל וחזק, לא קוֹל קינה ללוית מת, אוֹ קוֹל רגיל בּשׂמחת בּרית מילה, אלא קוֹל חדש, שהיה בּוֹקע ועוֹלה, בּצהלה ועוֹז:

יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלֹהֵי יַעֲקֹב,

יִשְׁלַח עֶזְרְךָ מִקֹּדֶשׁ וּמִצִּיּוֹן יִסְעָדֶךָּ.

נְרַנְנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם־אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל,

יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְאֲלוֹתֶיךָ.

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ,

יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ בִּגְבוּרוֹת יֵשַע יְמִינוֹ.

אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר,

הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד.

ה' הוֹשִיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם־קָרְאֵנוּ.

וּבחלוֹנוֹת וּבאשנבּים וּבפתחי הבּתים בּרחוֹבוֹת היהוּדים, עוֹמדים צפוּפים אנשים, נשים וטף. אלוּ שוֹאלים ואלוּ בּוֹכים. ואלוּ ואלוּ שוֹלחים בּרכה מפּיהם ליוֹצאים למלחמה שיהא ה' עמם כּאשר היה עם אבוֹתם.

וּבעברם בּרחוֹבוֹת הגוֹיים, בּדרך לבּאבּ אל עמוּד³⁶, עמדוּ רבּים משתאים בּצדי הדרכים: מה זאת היתה? הגם היהוּדים בּנלחמים? איכה היתה זאת החדשה?

וח' יהוּדה וחֶבר מרעיו, שהלכוּ רכוּבים אחריהם על חמוֹרים, ליווּם הרחק מחוּץ לעיר עד בּארוֹת אשר לבנימין³⁷.

שעה ארוּכּה שהה ח' יהוּדה רכוּב על חמוֹרוֹ, צוֹפה וּמבּיט דוּמם אחר החבוּרה, שהוֹלכת הלוֹך ורחוֹק בּדרך העוֹלה צפוֹנה. חבריו בּני־לויתוֹ לא פּצוּ פּה ולא דיבּרוּ עמוֹ ולא בּינם לבין עצמם, כּל אוֹתה שעה שח' יהוּדה עמד תחתיו. בּרוּר ראוּ בּעיניהם שח' יהוּדה שרוּי בּתפילת לחש בּכוונה גדוֹלה. בּכל חזוּת פּניו נראה שלבּוֹ מלא תחנוּנים גדוֹלים.

וּממחרת היוֹם קבע ח' יהוּדה מנין אנשים, יראי ה', למדנים ותיקים, שיהיוּ מתפּללים בּכּוֹתל המערבי יוֹם יוֹם תהילים ותיקוּנים והוּא עצמוֹ בּא יוֹם יוֹם להתפּלל עמם.

כּל אוֹתם ימוֹת החמה עדיין נמשכוּ ההכנוֹת וההתקנוֹת למלחמה. וּבשלהי החוֹרף בּשנת תקפּ"א יצאוּ חילוֹת הגבירים מדמשׂק בּיד רמה. וּבקרבם לגבוּלוֹת ארץ־ישׂראל עברוּ בּגבוּרה וגירשוּ מן הערים הגדוֹלוֹת והקטנוֹת המוֹשלים של עבּדאללה ולא עמד איש נגדם. וּבראש חוֹדש ניסן הגיעוּ גדוּדי הגבירים בּגשר הירדן (ג’יסר בּנאת יעקוֹב) וצבאוֹת הרשע עבּדאללה עמדוּ מעבר מזה לירדן ערוּכים לקרב, לבלי תת למחנה הגבירים לעבוֹר את הירדן להכּנס לאָרץ.

וח' יהוּדה היה משכּים יוֹם יוֹם לפתחוֹ של המוֹשל בּירוּשלים. וּככל שקיבּל המוֹשל ידיעוֹת חדשוֹת ממהלך המלחמה, סיפּר לח' יהוּדה והוּא הוֹלך וּמוֹדיע לראשי הקהל.

וּמשהוֹדיע לוֹ המוֹשל שהמחנוֹת עוֹמדים הכן לקרב בּגשר הירדן מיד נתוַעדוּ החכמים והסכּימוּ שאף על פּי שאין אוֹמרים תחנוּנים בּניסן מן הראוּי לקרוֹא ליוֹם תפילה ותחנוּנים בּכּוֹתל המערבי.

בּיוֹם י"ב ניסן נהוּ המוֹנים המוֹנים לכּוֹתל המערבי לשפּוֹך שׂיח וּתפילה לנצחוֹן מחנה הגבירים.

וּבאִסרוּ חג פּסח רץ בּא והביא איגרת מר' דויד כּתרן לח' יהוּדה. והאיגרת מתחילה בּדברי בּשׂוֹרה: זה היוֹם עשׂה ה' נגילה ונשׂמחה בּוֹ. נפל מחנה הרשע בּגשר הירדן והוּכּה שוֹק על ירך והשׂרידים נסוֹגוּ נסוּ לעכּוֹ.

ויתר דברי האיגרת, דברים קצרים, בּרוּרים ונאים, שכּתב ר' דויד היאך עשׂוּ שׂרי הצבא בּמחנה הגבירים בּתחבּוּלוֹת ערמה, “שהעבירוּ בּלילה בּסתר שני גדוּדים דרך גשר קטן הרחק מגשר בּנוֹת יעקוֹב וּבאוּ על מחנוֹת האוֹיב לפתע פּתאוֹם והיתה להם המלחמה מפּנים וּמאחוֹר ויתבּהלוּ מחנוֹת הרשע. וטרם תבוֹא עת הצהרים ויפג לבּם ויתנוּ ראש וינוּסוּ ואנחנוּ רוֹדפים אחריהם וּמפּילים חללים רבּים מהם – כּן יאבדוּ כּל אוֹיביך ה'. ועתה אנחנוּ מזדרזים וחוֹפזים לצוּר על עכּוֹ עד רדתה”.

אז נקהלוּ בּירוּשלים בּקהילה הגדוֹלה ואמרוּ הלל הגדוֹל בגיל וּבשׂמחה.

וּמחנה הגבירים הקיף את עכּוֹ מכּל עבריה בּחַיִל חזק וגם מעבר הים עמדוּ שׂרי הצבא על המשמר בשלוֹש אניוֹת אשר להם עם קאנוֹנים גדוֹלים, והן שטוֹת, עבוֹר ושוּט, וזרקוּ חצי מות בּעיר. ועכּוֹ סגוּרה וּמסוּגרת, אין יוֹצא ואין בּא.

בּכל ימי המצוֹר – ימוֹת הקיץ – לא הסיח דעתוֹ אוֹתוֹ הידיד הנאמן, ר' דויד כּתרן, מח' יהוּדה חי ויהי שוֹלח מפּעם לפעם איגרוֹת וּשליחים להוֹדיעוֹ כּל הקוֹרוֹת בּמלחמה בּעת המצוֹר. וּמה שׂשׂוּ ושׂמחוּ ח' יהוּדה וראשי הקהילה כּשבּאוּ בּשלהי הקיץ שני חיילים יהוּדים מאַנשי דמשׂק ואיגרת גדוֹלה בּידם לח' יהוּדה. אַף הם סיפּרוּ כּעדי ראִיה לאמוֹר: “כּל מקוֹם דרכה בּוֹ כּף רגלם של מחנה הגבירים בּארץ־ישׂראל צפוֹנה – כּבשוּ אוֹתוֹ, ואת מוֹשלי עבּדאללה הרשע העבירוּ ויגרשוּ ויבחרוּ מוֹשלים חדשים (מוּטצעלים) בּכל המקוֹמוֹת והגבירים מוֹשלים בּכל האָרץ. וכן סיפּרוּ החיילים על המצוּקה והלחץ בּעכּוֹ מחמת המצוֹר, שהרעב גדוֹל בּעיר עד שערך בּיצה 70 גרוּש (בּערך שלוֹשה דוּקאטי) וכבשׂ אחד תשע מאוֹת גרוּשים (בּערך 39 דוּקאטי)” ואשר מיוֹם ליוֹם מצפּים כּי תפּוֹל העיר שאָפס כּוֹחה ותם צבאָה, ואשר לא עלה בּידי נאפּוֹליוֹן בּוֹנפּארטי בּשעתוֹ יעלה, בּעזרת ה' בּידי מחנה הגבירים.

אחד־עשׂר חוֹדש ארכוּ ימי המצוֹר. אבל אחריתוֹ היה עדי אוֹבד. משהגיע המצוֹר לתקפּוֹ והנצוּרים בּאוּ עד שערי מות שלח הרשע עבּדאללה שליחי הכנעה. ועוֹד הם נוֹשׂאים ונוֹתנים בּתנאים וּבשפטים שיקבּל עליו הרשע – שלח בּסתר ממוֹן גדוֹל, שוֹחד לפּאשה מוּסטפה מארם צוֹבא וּדברים שלח אליו בּסוֹד לאמוֹר: הטוֹב טוֹב בּעיניך כּי ימוּתוּ אַלפי מוּסלמים, נשים וטף, בּרעב וּבכפן? ואיפה בּרית דת וקרבת אַחים שבּין ישמעאל לישמעאל? ולמה תתן נפש מוֹשל מוּסלמי וכל עמוֹ בּגלל יהוּדי כּוֹפר? ועוֹד הוֹסיף דברי חרחוּר ושׂטנה, פּוֹרי ראש ולענה. “ויעשׂ מוּסטפה פּאשה מלחמה בּערמה. וישלח דברוֹ כּפתן בּאזני חֶבר קנאים מאנשיו ויעשׂוּ בּסתר וישקוּ רעל סם מות את השׂר סוּלימאן פרחי וימוּת בּח' ניסן תקפּ”ב. וּפחת דמשׂק סוּלימאן הוֹסיף ונלחם בּאמוּנה עד חוֹדש סיון וירא כּי לא יוּכל וישב דמַשׂקה. וירא הגביר ר' רפאל כּי מת אָחיו הגדוֹל וירא כּי לא יוּכל וישב דמַשׂקה".

מחנה הגבירים נתפּזר לכל רוּח.

וּמששים ושמוֹנה חיילים שיצאוּ מירוּשלים נספּוּ מעטים ורוּבּם שבוּ לביתם.

 

יא. ממעמקים    🔗

כּמה שבוּעוֹת לאחר שלוֹשים ימי האבל, כּשקיבּל ח' יהוּדה איגרת מדמשׂק מידי ר' דויד כּתרן, היה יוֹם חוֹשך ואפלה לכל המשפּחה, כּאילוּ חזרוּ ונתחדשוּ בּאוֹתוֹ היוֹם כּל הפּוֹרענוּיוֹת והעלבּוֹנוֹת, המכאוֹבוֹת והיגוֹנוֹת. לא קוֹל קינה ונהי בּלבד עלוּ מאוֹתה איגרת, כּי קוֹל אימוֹת וּכלימוֹת, כּמוֹ שמעוּ בּאזניהם, וּבעיניהם ראוּ בּהתמוֹטט בּנין אדיר לעיי מפּוֹלת. נוֹסף על אבדן האָח הגדוֹל סוּלימאן, הוֹדיעה האיגרת על מוֹת הצעיר בּחמשת האחים, משה, שהיה דוֹמה הרבּה לשׂר חיים, וגם האחוֹת היחידה, אֵם עמרם. שניהם כּרעוּ נפלוּ ונספּוּ בּחָליים. וזוּלת אבדן כּל הנפשוֹת היקרוֹת וזוּלת כּל העמל והתלאָה שהיוּ לשוא, הנה הוּכּה כּל בּית פרחי לרסיסים: כּמעט כּל הוֹנם, בּכסף וּבקרקע, אָבד בּמלחמה. כּלכּלת החיִל הגדוֹל, מחנוֹת רגלים, פּרשים, סוּסים וּגמלים (כּשבעת אלפים נפש, אדם וּבהמה, בּתקוּפת ארבּעה־עשׂר חוֹדש) וצרכי המלחמה, עגָלוֹת וּמכוֹנוֹת וּכלי־זין לרוֹב – הצריכוּ ממוֹן עצוּם, עד שנתרוֹששה כּמעט המשפּחה. ואחר כּל אלה הנה יצאוּ ריקם מכּל, נשבּרה קרנם ואָבד חָסנם ורק כּלימוֹת וּבוּז עמם. על מה ולמה ירדה שוֹאָה גדוֹלה על ראש המשפּחה המהוּללה? מה חרי־האַף הגדוֹל הזה? למה הכּה ה' ולא חמל והיה כּצר לישׂראל וּמוֹשיע לאוֹיבם?

גדוֹל האֵבל ורב היגוֹן לאין נשׂוֹא.

וכל בּני הבּית צוֹפים בּחרדה על יהוּדה חי פּן יכרע ויפּוֹל משברוֹן לבּוֹ. דוּמם ושחוֹח, כּצל קוֹדר, התהלך ולא נשׂא ראשוֹ ולא יבשה דמעת עינוֹ – וימאן להתנחם. לא גוֹרל משפּחתוֹ, שנוֹתרה עתה בּחוֹסר כּל ולא אהבת אב לא יכלו להשיב רוּחוֹ (שבּראשית ימי מלחמת־האַחים נוֹלד לו הבּן הבּכוֹר וקרא שמוֹ חיים על שם השׂר. כּך גילה רצוֹנוֹ בּשעתוֹ ר' שלמה אָביו, שאם יוָלד לוֹ בּן יקראהוּ על שם השׂר חיים, והבּא אחריו יקראהוּ על שמוֹ – שלמה).

אָבל וּבוֹדד הלך בּנתיבוֹ, רק ח' רבּנוּ קארוֹ מקוֹרבוֹ נמצא לרוֹב סביבוֹ.

כּן נמשכוּ הימים העגוּמים עד ימי אב ואלוּל.

בּרם כּחלוֹף ימי החגים, וכל חוֹדש תשרי – כּמוֹ היתה רוּח אחרת עם ח' יהוּדה חי. ועם תחילת ימוֹת החוֹרף כּמוֹ עמד על דעתוֹ וחזר לעצמוֹ. קשר עצמוֹ למלאכתוֹ החדשה, מלאכת סוֹפרוּת³⁸, גם קיבּל על עצמוֹ ללמד לנערים כּמה שעוֹת בּשבוּע תלמוּד וּלשוֹן ערב (וכמה אבוֹת, מפּני העיר, הביאוּ בּשׂמחה את בּניהם אליו וקבעוּ לוֹ שׂכרוֹ).

היוּ בּני הבּית שׂמחים בּסתר לבּם למראה עינם. משוּל היה בּעיניהם לאחד, שהיה חוֹלה אָנוּש ועשׂוּ לוֹ ניתוּח חמוּר ויצא הימנוּ בּשלוֹם. עברה הסכּנה וחלפה החרדה ושב החוֹלה לאיתנוֹ. וח' רבּנוּ המשיל מהלכיו של יהוּדה חי עכשיו וּמהלכיו בּעת נפוֹל השׂר חיים בּשעתוֹ, לדויד המלך, בּעת שחלה הילד את חָליוֹ וּלאחר שמת בּחליוֹ. בּדוֹמה לכך נהג ח' יהוּדה חי: בּנפוֹל השׂר חיים לפני בּני עוולה, נזדעזעה נפשוֹ של יהוּדה חי, רפוּ מַצפּוּניו ונתערערוּ אמוּניו, ועתה, הגם שגדוֹלה הצרה האחרוֹנה מהראשוֹנה ואבדה כּל תקוה לישע ונחמה, אָזר חייליו וחיזק חבליו ויצא לסבליו. ואם כּי הדבר תמוּה בּעיניו – קיבּלהוּ כּמוֹת שהוּא בּשׂמחה.

בּרם עיני אשתוֹ, שהיו דבקוֹת אחריו בּלכתוֹ וּבבוֹאוֹ, בּשבתוֹ על מלאכתוֹ בּכתיבה אוֹ בּלמדוֹ לימוּדיו בּספריו והיתה בּוֹחנת ושוֹקלת בּינה לבין עצמה כּל שעוֹשׂה וכל שלא עוֹשׂה, חשה בּעליל שהוּא צוֹפן בּחוּבוֹ ענין שמעסיק דעתוֹ בּלא הרפּוֹת. עינה רוֹאָה, שעבוֹדתוֹ וּמלאכת־ידוֹ, שהיוּ הכרח לקיוּם המשפּחה, אינן לוֹ תכלית לעצמה, אלא בּחינת קליפּה ששוֹמרת על פּרי שבּתוֹכה. שכּן, יוֹתר משהיה נתוּן למלאכתוֹ היה טרוּד בּינוֹ לבין עצמוֹ, אוֹ שהאריך שבת בּלילוֹת החוֹרף על ספריו, אוֹ שבּכל יוֹם שזרחה השמש קם ויצא יחידי מהבּית והלך לשעוֹת רבּוֹת בּאשר הלך.

ואף על פּי שלא סחה עמוֹ ולא שמעה מפּיו שוּם דיבּוּרים, די לה מה שרוֹאה בּפניו וּבעיניו. עיני אדם סחוֹת בּלא דיבּוּר. יש שתיקה שמסיחה יוֹתר מדיבּוּר. ישיבה ארוּכּה דמוּמה שלוֹ נראית כּעבוֹדה ממש, בּחינת “סוֹף מעשׂה בּמחשבה תחילה”. אין שעה, ואפילוּ רגע, שהוּא פּנוּי, שלא ימשך אחר הרהוּריו. גם עכשיו, כּמוֹ בּזמן שהתחיל לוֹמד קבּלה, פּעמים הרבּה שוֹכח עצמוֹ וּמקוֹמוֹ. יש שעוֹזב קוּלמוּסוֹ מידוֹ, מניח יריעת הקלף שבּירכוֹ, נוֹעץ עינוֹ למוּלוֹ ושוֹהה כּך שעה ארוּכּה כּאילוּ היה רוֹאה ואינוֹ נראה. ואפילוּ בּשעה שלוֹקח את הילד בּזרוֹעוֹתיו וּמשתעשע עמוֹ, בּחיבּה רבּה, יש שנתפּס להרהוּריו ואינוֹ מרגיש כּשבּאה ולוֹקחת הילד מבּין ידיו.

כּל עצמוֹ נראה לה עכשיו כּאָדם שעוֹמד על משמרתוֹ וצוֹפה בּציפּיה גדוֹלה. מהוּ שצוֹפה וּמצפּה?

בּרם עכשיו אין דאגה יתירה בּלבּה. יוֹדעת היא אל נכוֹן: רוּחוֹ טוֹבה וּשלמה עמוֹ. אַדרבּא, ענין זה שבּחוּבּוֹ מחזק נפשוֹ וּמעוֹדד רוּחוֹ. יש ויתן קוֹלוֹ בּשיר חרש. זה ימים רבּים לא שמעה קוֹל שירוֹ, זוּלת בּשעה שהוּא עוֹבר לפני התיבה, כּחזן בּבית־הכּנסת. והרי רוֹאָה היא שהוּא מתגבּר יוֹם יוֹם על עצמוֹ וּמוֹשך בּעוֹל פּרנסה כּבד, שלא ידע מעוֹדוֹ. וזוּלת זאת, בּרוּך ה', אין הוּא מעיין עכשיו בּספרי קבּלה. סימן מוּבהק לה, האבק שעל גבּי הספרים (“עץ החיים” ו"ספר יצירה" ותיקוּני “הזוֹהר”) שאינוֹ נמחה מעליהם. לפיכך, בּכוונה אין היא מנקה אבק־הסימן שעליהם. לספרים אלה, יוֹשב בּשמים יסלח לה, אין רגש קדוּשה בּלבּה. אם אביה היקר־יקר, שהיה “תלמיד־חכם רשוּם” לא הזכּיר מעוֹדוֹ דבר וחצי דבר על קבּלה וּמקוּבּלים, וחָמיה, הדיין והצדיק, אָמר לה בּשעתוֹ מה שאמר, יכוֹלה היא לסמוֹך בּלי פּקפּוּק על דעתם. על כּך שלוה היא עכשיו, שאין הוּא “מסתכּן” בּקבּלה. ואם כּי תמהה היא מה הסיבּה, שהפך לבּוֹ מספרי הקבּלה – לא תשאל ולא תחקוֹר. לבּה יאמר לה שבּמעמקי נפשוֹ שלוֹם לוֹ. על כּן לא תכבּיד עליו בּדברים. בּדוּמיה תצפּה לימים יבוֹאוּ. ימים ידבּרוּ.

כּן נמשכוּ ימוֹת החוֹרף. הגיעוּ ימים זוֹהרים של שלהי החוֹרף שדוֹמים לימי אָביב. בּימים אלה היה שוֹהה ח' יהוּדה חי שעוֹת רבּוֹת אחר הצהרים מחוּץ לבּית. לרוֹב הוֹלך הוּא יחידי. פּעמים נלוָה אליו ח' רבּנוּ. יש שמהלכים לשׂוּח מחוּץ לחוֹמה, ויש שיוֹשבים לרוּח היוֹם בּגן הגדוֹל והנאה של האַרמנים הסמוּך למנזר (בּרוֹבע העיר של האַרמנים).

כּרגיל סגוּר הגן תדיר. אין זר נכנס ויוֹצא. גדר גבוֹהה, בּנוּיה אבן חזקה, מקיפה כּל הגן מצד הרחוֹב. מימֹות היוֹתוֹ בּירוּשלים לא ידע מה גדוֹל הגן וּמה רב הטוּב הצפוּן בּוֹ. אכן, פּארוֹת גדוֹלוֹת מן העצים הרמים יוֹצאוֹת ממעל לגדר וּמצילוֹת על כּל הכּכּר הגדוֹלה (הרוֹפאים היחידים שבּירוּשלים, הנֶמצי והיוָני, שוֹלחים חוֹלים, שזקוּקים לאויר זך, לכּכּר של מנזר האַרמנים שעל יד הרחוֹב, שריח האילנוֹת, שעוֹלה מן הגן, מרפּא לנפש־חוֹלה).

לח' יהוּדה חי נגלה פּנים הגן על פּי מקרה. יוֹם אחד לפנוֹת ערב, לא יוֹם שבּת ולא יוֹם ראש חוֹדש, עבר לפנוֹת ערב ליד הכּכּר ושמע קוֹל זמרה, הדוּר וּמוּפלא, עוֹלה מפּי הרבּה אנשים מאחרי הגן. והזמרה דוֹמה הרבּה לזמר ולפּיוּטים של ימים נוֹראים. עמד תחתיו כּתקוּע בּמקוֹמוֹ ושמע. שעה ארוּכּה עמד ושמע. אחר כּך ראה כּוֹמר אַרמני מכוּבּד עוֹמד על ידוֹ. נכנס הכּוֹמר בּשׂיחה בּלשוֹן תוּרכּית עמוֹ ואָמר לוֹ: ראיתי מחלוֹן שבּחדרי, ש"חכם" יהוּדי עוֹמד על רגליו זה כּחצי שעה וּבאתי לשאוֹל לחפצך. אמר לוֹ: אין בּרצוֹני ולא כּלוּם. רק שוֹמע אָנכי הזמרה שערבה מאד לאזני ודוֹמה הרבּה לתפילוֹת שלנוּ. הזמינוֹ הכּוֹמר שילך עמוֹ לחצר של המנזר. נכנסוּ והראָה לוֹ פּתח מיוּחד לגן. נכנסוּ לגן מפוֹאר בּפרחים וציצים משׂמחים עין הרוֹאה ואילנוֹת רבּים למכבּיר מצילים בּרחבי הגן. בּמדרגוֹת רחבוֹת שבּגן ישבוּ וגם עמדוּ בּחוּרים רבּים, פּרחי כּמרים, מבּית־מדרש שלהם והיוּ אוֹמרים שירה. סח לוֹ הכּוֹמר, שהוּא שָלישוֹ של הפּאטריק הגדוֹל, ואוֹתוֹ יוֹם יוֹם פּגרא הוּא, והבּחוּרים התלמידים חפשים לעצמם. ישבוּ שניהם ושמעוּ שירתם. ותוֹך כּדי שׂיחה נתידד הכּוֹמר עמוֹ וּכשנפרדוּ ציוה על השוֹמר בּחצר המנזר שהרשוּת בּידי “החכם” לבוֹא דרך הפּתח שבּחצר לגן בּכל שעה שיִרצה.

וכן נלוָה עמוֹ לעתים ח' רבּנוּ ונכנס עמוֹ לגן. והגן גדוֹל וּרחב־ידים. סוּכּוֹת ושׂבכוֹת עטוּיוֹת ירק למכבּיר מצוּיוֹת בּוֹ בּכמה פּינוֹת. שלוָה ושקט בּחלל הגן. שני גננים נראים מהלכים איש איש לעברוֹ ועוֹשׂים מלאכתם בּדוּמיה ושלוה. לעתים רחוֹקוֹת מטיילים בּוֹ כּמרים. הללוּ, חלוֹנוֹת וּגזוֹזטרוֹת שבּחדריהם נשקפים לתוֹך הגן כּאילוּ יוֹשבים הם תדיר בּתוֹכוֹ.

בּימים ההם, בּעצם ימי חוֹל המוֹעד של פּסח, היוּ בּני הבּית רוֹאים שרוּח טוֹבה שוֹרה על יהוּדה חי. הוּא יוֹצא וּבא בּין הבּריוֹת, מסבּיר פנים לבני־אָדם, מסיח וּמתבּדח כּדרכּוֹ מאָז. רוּח טוֹבה זוֹ לא פּסקה גם אחרי החג אלא היתה גוֹברת בּוֹ, שכּן לעתים קרוֹבוֹת הלך לישיבה ולמד עם תלמידי־חכמים מבּני גילוֹ. כּן היה פּוֹקד בּבתי מקוֹרבים בּשעת־שׂמחה וגם נענה לבקשת הבּריוֹת ושר פּיוּטים שלוֹ ושל אחרים. בּני המשפּחה וח' רבּנוּ היוּ תמהים כּל כּך לשינוּי זה, שנראָה כּהיפּוּך גמוּר לעצבוּתוֹ הרבּה בּראשית ימי האבל, עד שהיוּ חוֹששים לוֹ בּסתר לבּם. וח' רבּנוּ, על דעתוֹ ועל דעת אסתר, היה נוֹתן עינוֹ בּמהלכיו ושוֹמר צעדיו.

כּמה ימים לאחר חג הפּסח בּיקש ח' יהוּדה חי מח' רבּנוּ שיצא עמוֹ לאחר פּת שחרית לגן, שבּשעה זוֹ אין שוּם אָדם מצוּי בּוֹ. משבּאוּ לשם עדיין היתה צינת הבּוֹקר מרחפת בּחלל הגן. פּסעוּ ונכנסוּ לפנים לצד דרוֹם והגיעוּ לקצהוּ, בּמקוֹם שעצים גבוֹהים, מרוּבּי ענפים, גדלים בּשוּרה כּסייג לתחוּם הגן. ישבוּ בּספסל שבּין שני עצים וּפניהם לאוֹפק ההרים, שבּדרוֹמה של ירוּשלים.

היה ח' יהוּדה מתנצל לפני ח' רבּנוּ, שהטריחוֹ לבוֹא עמוֹ לכאן בּשעה מוּקדמת, אלא שגמר בּנפשוֹ לסיח עמוֹ דברים, שעמוּסים בּלבּוֹ מכּבר ועכשיו דוֹחקים בּוֹ, שאינוֹ יכוֹל לשׂאתם עוֹד. וכאן בּגן יכוֹלים הם לשבת בּלא הטרדה.

השיב לוֹ ח' רבּנוּ: אדרבּא, מצפּה הוּא כּמה זמן לשעה זוֹ. וגם הוּא מכּבר גמר אוֹמר בּנפשוֹ לבקש ממנוּ, שיגלה דברים נסתרים שעמוֹ, אלא שהנה הקדימוֹ ח' יהוּדה.

תמה ח' יהוּדה על דבריו ואָמר: הא כּיצד? מנַיִן לוֹ שדברים נסתרים עמוֹ?

נצטחק ח' רבּנוּ ואמר: תמיהני עליך, ח' יהוּדה. הן האָדם יראה לעינים, וכמַים הפּנים לפּנים, בּפרט שאתה שוֹתק שבוּעוֹת וחדשים. מי ששוֹתק הרבּה – סימן שרבּוֹת מחשבוֹת בּלבּוֹ. ואַתה, מחמת שטרוּד אַתה עם עצמך, אין אַתה מבחין כּלל בּאחרים, שטרוּדים בּך וּמבּיטים אליך. והרי הוֹכחה בּרוּרה לכך ענין שאירע אתמוֹל שלשוֹם. כּשנתאחרת בּצהרים הרבּה, בּאוּ מבּיתך אלי ושאֵלוּני עליך, שדאגוּ לך הרבּה. אָמרתי בּלבּי, ודאי יצא לגן האַרמנים. בּאתי הנה. כּאשר דימיתי כּן היה. ישבת סמוּך לאוֹתה תבנית־פּסל, מימין, וּפניך לצד השׂיחים. ישבתי אחריך, סמוּך לך, ולא הרגשת בּבוֹאי וּבלכתי, נזהרתי שלא אטרידך. שבתי אל בּיתך ואָמרתי להם, שראיתיך ואין להם לדאוֹג, אפשר שתתאחר עוֹד. וּבאמת סיפּרוּ לי, שבּאת שלוֹש שעוֹת אחר הצהרים.

היה ח' יהוּדה משתוֹמם ואָמר כּנכלם: כּך, כּך. ואני – “לא חלי ולא מרגיש”. אמת. ראשי עלי כּגלגל. הרי שאַתה צוֹפה ויוֹדע מהלכי יוֹתר מאשר יוֹדע אני עצמי.

– אָמנם – השיב לוֹ ח' רבּנוּ – רוֹאֶה אני דברים שכּלפי חוּץ, אבל כּל אָרחוֹתיך תמוּהים בּעיני, ואם כּי אני וכל המשפּחה מוֹדים לה' על כּך, אנוּ תמהים ותוֹהים.

– אבל מהוּ שאתם תמהים עלי כּל כּך?

– אמת, אין כּאן תמיהה אלא על ענין אחד: מהוּ שגרם בּך שינוּי זה לטוֹבה, שבּזמן שבּאָה הבּשׂוֹרה הרעה בּשעתה על אבדן השׂר חיים, עליו השלוֹם, היית בּרעה גדוֹלה וּמיאַנת להתנחם. וּלאחר השבר הגדוֹל, כּשכּלוּ כּל התקווֹת ונסתתמוּ כּל מַעינוֹת הישוּעה – לא עמדת כּל כּך בּצערך וּכמוֹ רוּח טוֹבה עברה עליך; אָכן, כּאָמוּר, שבח לאֵל על כּך, אבל התמיהה – תמיהה.

– אם כּך – אמר ח' יהוּדה – עכשיו יקל לי לדבּר עמך, שאיני צריך להאריך בּדברים לבאר לך כּמה יהמה לבּי עלי ועד כּמה משוּך לבּי אחרי עשתוֹנוֹת זה ימים רבּים, שהרי ראית בּעצמך מעמדי בּלא ידיעתי וּבלא כּוונתי. אסיח, אם כּן, בּגוּפא דעוּבדא:

לאחר שירד הכּל לטמיוֹן, וכל התקווֹת היוּ כּמוֹ אכזב, כּפי שאָמרת, בּימים ההם, שאוֹר־עוֹלם חשך בּעדי, קרני פּעם, לאחר שלוֹשים ימי האֵבל לרצח השׂר שלמה, שעליתי בּלילה על גג בּיתנוּ. אוֹתה שעה תוּגה גדוֹלה היתה רבוּצה עלי. ואין מלים בּלשוֹני, שאתאר לפניך מה שחשתי וּמה שדאבתי בּאוֹתה שעה. דיִי אם אגיד לך, שחשבתי: הנה קרבה בּאָה אחריתי; לאחר שקמה פּעמַים צרה והצרה השניה בּאה עלינוּ בּיתר חרפּה וּכלימה, הרי כּלוּ כּל הקצים, וּמה קצי אני כּי איחל? חרפּה שברה לבּי ואנוּשה, “רוּחי חוּבּלה, ימַי נזעכוּ קברים לי”. ולא עלתה על לבּי בּאוֹתה שעה שאָשוּב לראוֹת בּאוֹר החיים. עד כּך נפלתי בּיאוּש גדוֹל. ליאוּת גדוֹלה אחזה כּל גוּפי כּאילוּ נתיגעתי יוֹם תמים בּעמל וּתלאָה. אַף תנוּעה קלה קשתה עלי. לא אדע כּמה אָרכה ישיבתי על הגג. אפשר נתנמנמתי קצת ואפשר לא עצמתי עין. איני יוֹדע. איני זוֹכר. כּיצד אזכּוֹר? כּמה פּעמים שבּיקשתי אחר כּך להזכר בּאוֹתה התהווּת שעברה עלי, לא עלתה לי. כּוּלי הייתי נרעש ונפעם מתוֹך התעייפוּת, אוֹ התפּלאוּת, על כּל שראוּ עיני. ואיני זוֹכר מה מוּקדם וּמה מאוּחר בּאוֹתה ישיבה. אבל לפתע פּתאוֹם עלתה מחשבה בּלבּי, כּפנינה שהוֹעלתה ממעמקי תהוֹם. בּתחילה צפה ועלתה כּמוֹ בּעבי ערפל, מתגלה וּמסתתרת, מתרחקת וּמתקרבת, עד שהיתה מתבּהרת ועוֹלה, מתקרבת וּמאירה. ואשר ראיתי אחר כּך – ספק בּחלוֹם ספק בּהקיץ… לא אֶזכּוֹר, לא אדע הדברים כּסדרם.

נשתתק ח' יהוּדה, כּמוֹ נאחז בּסבך סַרעפּיו. ראה ח' רבּנוּ וּשאלוֹ:

– אבל מהי אוֹתה מחשבה שהזכּרת?

– כּך, עכשיו יכוֹל אני להגיד לך בּקיצוּר מה שנתחַור לי בּמשך אוֹתוֹ לילה. אָמרתי בּלבּי: אם לאחר כּל החפץ והתשוּקה של אוֹתם הצדיקים להעלוֹת ארוּכה מעט לעצמם וּלישׂראל, נתפּרדה החבילה ונגזרה אוֹתה אחרית מרה, והגיעוּ הדברים למה שהגיעוּ, אין זאת כּי צפוּנה טעוּת גדוֹלה, טעוּת שבּיסוֹד, בּכל אוֹתה העליליה. וטעוּת זוֹ היא שהפכה את הדברים על פּניהם, היא שגוֹרמת לנוּ תמיד חוּרבּן ואבדן ושׂמה את הטוֹב לרע, את הזכוּת לחוֹבה ואת היש לאין. כּשם שבּסידוּר חשבּוֹן גדוֹל יש וטעוּת אַחת מקלקלת והוֹפכת כּל החשבּוֹן וגוֹרמת לבלבּוּל וּמבוּכה, כּן בּחשבּוֹן דידן, חשבּוֹנם של ישׂראל. וּכשם שהטעוּת חבוּיה בּין השיטין, בּמערכת המספּרים, כּך ודאי חבוּיה אוֹתה טעוּת בּנוּ, בּין מערכוֹת ישׂראל. הטעוּת אינה ממעלה, ממטה היא. אַדרבּא, מסתבּר שלמעלה נמתחים דינים קשים בּגלל אוֹתה הטעוּת, בּגלל העלמת עין מן האמת, וּמַרעין בּישין אלוּ אינם אלא מוּסר שדי, אוֹת וּמוֹפת על ההתעלמוּת, על היסח הדעת. הן נצח ישׂראל לא ישקר. הבטחוֹת שניתנוּ בּאר היטב לחוֹזים וּנביאים – כּלוּם, חלילה, חזוֹן שוא המה? והיד ה' תקצר להשיב שבוּתנוּ וּלרפּא שברנוּ? ואם כּך – הלא תשאַל: למה, ה', תעמוֹד מרחוֹק? למה סר צלוֹ מעלינוּ? וּכשנעשׂה נסיוֹן על ידי האַחים הצדיקים להקים לנוּ יד ושם בּמעט, מקצת מן המקצת משלטוֹן וחירוּת, למה הפך ה' פּניו פּעם אחר פּעם ולמה השקנוּ כּוֹס תרעֵלה, כּמוֹ, כּביכוֹל, צרה עינוֹ בּמעט טוֹבה לישׂראל? מהוּ גוֹרם לגזר־דין זה? מדוּע נראה כּמוֹ יד נַעלמה טפחה על פּנינוּ והשליכתנוּ אַפּים ארצה? הן כּמה יסוּרים וכמה חרפּה שׂבעה לה נפשוֹ של אוֹתוֹ צדיק, השׂר חיים, כּמה ניתן לבוּז וּמשיסה על מעט שלטוֹן שנפל בּחלקוֹ, על שׂררה פּוּרתא שלוֹ למען טוֹבת ישׂראל? אלא, בּרוּר שטעוּת היא עמנוּ. אבל מהי זוֹ הטעוּת?

אוֹתוֹ לילה, על הגג, נתחוורה לי הטעוּת. פּתאוֹם נתחוורה. ואָמנם, כּפי שאָמרתי, נבהלתי, רעדה אחָזתני אוֹתה שעה. שׂמחה וּפחד עמי. שׂמחה ממציאַת הפּתרוֹן וּפחד מהפּתרוֹן עצמוֹ. משל לאחד שגילה שרשה של טעוּת בּחשבּוֹן שלוֹ, אלא שעל ידי כּך נגלה לוֹ שהוּא עצמוֹ חייב חוֹב עצוּם.

אבל בּעצמוֹ של דבר גם תחילת המחשבה וגם סוֹפה – הכּל מכּוֹחוֹ של השׂר חיים הגיע לי. בּבחינת הוּא מוֹתיב לה והוּא מפרק לה.

– אבל, שמא תאמר לי תחילה מהי אוֹתה טעוּת שנתבּררה לך? מתכּסף אני לדעת מהי הטעוּת עצמה, אחר כּך תבאר לי כּיצד נתבּררה לך.

– הא בּהא תליא. זוֹ וזוֹ בּזכוּת השׂר חיים הגיעוּ לי.

ראה ח' רבּנוּ שאף עתה מתרגש ח' יהוּדה בּדברוֹ. נשתתק ונתן לוֹ שידבּר מעצמוֹ.

– גם מה שראיתי אני עצמי בּאוֹתוֹ לילה – חזר ח' יהוּדה לשׂיחוֹ – בּהקיץ וּבחלוֹם, מקוּשר עם חלוֹמוֹ של אבּא עליו השלוֹם על השׂר חיים. אפשר נזדמן לך לשמוֹע פּעם מפּי אבּא חלוֹם, שחלם בּשעה שהכּרנוּ את השׂר חיים בּעכּוֹ?

– שמעתי משהוּ על כּך, אבל איני יוֹדע הדברים בּשלמוּתם.

– הזכוּר אתה מה שסיפּר אבּא, שעלה למרוֹם בּחלוֹמוֹ, לתבּוֹע עלבּוֹנוֹ של השׂר חיים?

– דוֹמני, זוֹכר אני. ענוּ לוֹ: כּסאוֹ של השׂר חיים שמוּר בּגן־עדן עליוֹן בּין פּמַלית הצדיקים.

– לא זה העיקר. תשוּבה אחרת שמע והיא תכלית כּל הענין. הזוֹכר אַתה?

– איני זוֹכר.

– כּשעמד אבּא בּחלוֹמוֹ בּשערי מרוֹם וטען, שנַעשׂה לוֹ עוול גדוֹל לשׂר הצדיק בּעוֹלם התחתוֹן – שמע קוֹל ששוֹאֵל אוֹתוֹ, שלא מן הענין: מי וָמי הבּאים עמך?

ענה אבּא: אני לבדי.

– לבדך? – שמע שהקוֹל גוֹער בּרוֹגז – לבדך לא יתכן. לא תבוֹא הלוֹם לבדך. לך כּנוֹס את כּל היהוּדים.

זוֹכר אני דברים אלוּ, ששמעתי מלה בּמלה אני אָז נער קטן. אבל, פּלא, שמעוֹלם לא עמדנוּ לא אבּא ולא השׂר חיים ולא אני על טיבם של אלה הדברים. תפסנוּ אוֹתם כּסתם דברי חלוֹם. אבל בּאוֹתוֹ לילה נגלוּ לי אלוּ הדברים כּמשמעם והבינוֹתי כּוונתם: אין לקבּוֹל על גלוּת ישׂראל ואין לתבּוֹע עלבּוֹנם של ישׂראל, אלא אם ישראל עצמם, המוֹנים המוֹנים, יתעוֹררוּ לתבּוֹע עלבּוֹנם. וּדברים אלוּ, ששמעתים לפי תוּמי בּנעוּרי, מאמין אני עתה אמוּנה שלמה, לא בּמקרה שמעתים ולא לחינם שמעתים. הם נחקקוּ בּזכרוֹני כּדי שאבינם לעוּמקם בּבוֹא השעה. והשעה בּאה בּאוֹתוֹ לילה. ספיקוֹת וּבעיוֹת, הרהוּרים ורעיוֹנוֹת, סַבּוּני גם סבבוּני והיוּ מסתבּכים בּמוֹחי וּמחשיכים עוֹלמי – ותוֹך כּדי כּך הגעתי בּמחשבתי לאוֹתוֹ חלוֹם של אבּא. כּשעלוּ אוֹתם הדברים על לבּי נתעכּבתי בּהם ונתמלא לבּי תקוה גדוֹלה כּדייג שהיתה רשתוֹ פּרוּשׂה שעוֹת רבּוֹת בּמים רבּים לריק וחש פּתאוֹם שנתפּס דבר כּבד בּרשתוֹ. אז נתבּררה ונתבּהרה לי אוֹתה טעוּת. אמרתי בּלבּי: טעוּת היא אם יחידים, אפילוּ שהם צדיקים גמוּרים, ידמוּ בּנפשם שיוּכלוּ להביא ישוּעה לישׂראל. שׂר אוֹ גביר, מקוּבּל אוֹ בּעל שם, לא יוּכל לעשׂוֹת לבדוֹ דבר לתקנתם של ישׂראל. וטעוּת זוֹ עצמה היא שגרמה לנוּ אריכוּת גלוּת שלישית זוֹ, שיִבּשה עצמוֹתינוּ ודחתה תקוָתנוּ אלף ות"ק שנה. כּל זאת בּאַתנוּ משוּם שאָנוּ מדמים, שהגאוּלה עתידה לבוֹא לנוּ פּתאוֹם בּדרך נס, שהמשיח ישׂאֵנוּ על כּפּים וישיב שבוּתנוּ. נסים ונפלאוֹת שמוּבטחים לנוּ, הרי על ידי משיח בּן דויד הוּבטחוּ. ולא נעלם שמשיח בּן יוֹסף קוֹדם לבן דויד. על משיח בּן דויד אין לנוּ מה לדבּר, שלא פּוֹרש מי הוּא ואיך הוּא וּמתי יגיע. אבל משיח בּן יוֹסף הוּא אָב וראש שישׂימוּ ישׂראל עליהם בּדרך הטבע. כּמקרא המפוֹרש: ונקבּצוּ בּני יהוּדה וּבני ישׂראל ושׂמו עליהם ראש אחד ועלוּ מן האָרץ. וכל זמן שאין ישׂראל מתעוֹררים לקוּם ולשׂים עליהם ראש, ואין הם עוֹשׂים מעשׂה בּעצמם – אין משיח לישׂראל, היינוּ, אין משיח בּן יוֹסף ואין משיח בּן דויד. וגאוּלת ישׂראל הרי דָמיא לבריאה חדשה, לצמיחה מחדש, משל לאילן שמתמלא עלים וּמתכּסה ענפים וּמוֹציא פּירוֹת. אבל לא יתכן לאילן שיצמיח פּירוֹת מחדש בּלי שיהיוּ לוֹ שרשים ועיקרים. וכך גאוּלת ישׂראל לא תתכן בּלי השרשים והעיקרים – הם הם בּית ישׂראל כּוּלוּ.

משנתבּרר לי זה הענין שככה סערה שבּלבּי. אמת, שלזכר אבדן האַחים הצדיקים וּבפרט השׂר חיים – דאבה תמלא נפשנוּ, אבל אין סמיכוּת בּין אחרית מרה שלהם וּבין נפילת גאוּלת ישׂראל על ידם. זוֹ לחוּד וזוֹ לחוּד. קיפּוּח חיי הצדיקים – גזר־דין הוּא מאת הבּוֹרא, וּמה אָדם כּי ידע דרכיו ויבין אָרחוֹתיו. אבל העדר גאוּלתנוּ ואוֹרך גלוּתנוּ – בּנוּ אשמתנוּ, עד שלא יקוּמוּ ישׂראל המוֹנים המוֹנים.

הנה הגדתי לך, אחא, בּקיצוּר מקוּצר, אלוּ המחשבוֹת שמתרגשוֹת וּמתגלגלוֹת בּקרבּי זה ימים רבּים. ואַתה אמוֹר לי בּגלוּי וּבאמת מה דעתך על כּל הדברים האלה.

אמר לוֹ ח' רבּנוּ: שפּיר, שפּיר. עכשיו אני מבין. לא בּכדי היתה שתיקה ארוּכּה שלך. ודאי מחשבוֹת ועשתוֹנוֹת מכריחים לאָדם שימַעט בּדיבּוּר. עכשיו גם בּני הבּית תנוּח דעתם עליהם לכשידעוּ מה היתה סיבּת שתיקתך.

– אם כּך – אָמר ח' יהוּדה – בּרצוֹני לבקש עצה ממך, כּיצד, לדעתך, אתחיל עכשיו. וּבמה אַתחיל?

– מה רוֹצה אתה להתחיל?

– אחרי שחשבתי ימים רבּים בּאלוּ המחשבוֹת רוֹצה אני עכשיו להתחיל בּמעשׂה. אמרת, שהדברים נראים לך והריני שוֹאל אוֹתך מה, לדעתך, ראשית המעשׂה שצריך לעשׂוֹת?

– איני מבין למה אַתה מתכּוון? לאיזה מעשׂה?

היה ח' יהוּדה חי תמה מדברי חברוֹ. אבל הבין, שלא תפס מחשבתוֹ לתוּמה.

חזר ואָמר לוֹ: אם כּך עלי להגיד לך בּרוּר וּמפוֹרש; ימים רבּים שהייתי שוֹתק וּמהרהר, לא הייתי מהרהר אלא על כּך: כּיצד אַשמיע רעיוֹנוֹת וּמחשבוֹת אלוּ בּרבּים. שכּן רוֹצה אני, וחייב אני לקיים אוֹתוֹ צו שנשמע בּשעתוֹ בּמרוֹמים: לך כּנוֹס את כּל היהוּדים. רצוֹני לעוֹרר בּישׂראל חפץ וּתשוּקה גדוֹלה לגאוּלה. ועל כּך שאלתי אוֹתך: מה עצתך? איכה אתחיל בּדבר. אני לעצמי כּבר חשבתי על כּך – על האפנים והדרכים – אלא אָמרתי לשמוֹע דעת אחרים, אפשר אמצא דעה טוֹבה וּנכוֹנה מדעתי.

– מבין אני כּוונתך וּמשבּח אני רצוֹנך. אבל האמת, איני יוֹרד לסוֹף דעתך. דוֹמה לי שאָנוּ עוֹמדים לפני כּוֹתל זקוּף ואַתה אוֹמר לי, עוּצה נא עצה כּיצד אעלה על כּוֹתל זה. כּיצד אָעוּץ והיא גבוֹהה ממנוּ. מוּטב שתגיד אַתה את דעתך, אַתה המתחיל – גמוֹר. ואם יהיה לי דבר להגיד לך אגידנוּ.

בּאוֹתוֹ רגע נתחבּב עליו ח' רבּנוּ הרבּה מחמת טוּב־לבּוֹ וענוַת־רוּחוֹ. הוֹדה לוֹ ח' יהוּדה על דברי אמת שלוֹ וחזר וּפירש לפניו דעתוֹ בּמפוֹרט על שחשב והגה ימים רבּים בּאוֹתוֹ ענין. מתוֹך כּך היה ח' רבּנוּ שוֹאלוֹ שאלוֹת בּכמה ענינים והוּא משיב לוֹ וּמסבּיר לוֹ. אבל משפּנה אליו ח' רבּנוּ בּגילוּי־לב ושאֵלוֹ: מכּיר אני בּך, שעל פּי טבעך ורוּחך ראוּי אַתה וכשר אַתה למעשׂה גדוֹל זה. אבל דבר דחיקת הקץ – ענין חמוּר הוּא, חתוּם וסבוּך. הן רבּים ניסוּ ולא עלתה להם. וגם, לא עלינוּ, גרמוּ תקלה רבּה. וּמשוּם כּך תמיהני עליך: מנַיִן בּטחוֹן גדוֹל שאַתה בּוֹטח בּעצמך. שכּן רוֹאה אני, שאַתה חוֹשב וּמדבּר בּוַדאוּת וּמכוון להתחיל ולגמוֹר, לא כּאחד שהוֹלך לנַסוֹת דבר, אלא כּאחד שנטל עליו שליחוּת. כּאילוּ אוֹמר אַתה: היה דבר ה' אלי… והעבוֹדה! לא לגנאי אני אוֹמר כּך, לשבח אני אוֹמר, אלא הייתי רוֹצה להבין דבר לאמיתוֹ.

שוּב ראָה אוֹתוֹ ח' יהוּדה בּעין טוֹבה ושׂמח הרבּה על דבריו, שמהם נתגלה לוֹ, שעכשיו הכּיר ח' רבּנוּ הדברים בּשלמוּתם.

אבל נשתהה ח' יהוּדה בּשתיקה, והיה כּמהסס הרבּה לדבּר. מילא ח' רבּנוּ מקטרתוֹ והמתין. היה חוֹשש שמא פּגע בּוֹ בּדבריו. העירוֹ ואָמר לוֹ:

– יהוּדה חי, בּנאמנוּת אוֹמר אני, מה ששאלתי לא שאלתי אלא לצוֹרך הבנה בּענין הגדוּל הזה, כּי גדוֹלה העלילה –

– אַל תחשוֹש דבר, ח' רבּנוּ, איני מפקפּק בּכוונתך, אלא שאַתה מכריחני לדבּר, מה שלא היה בּרצוֹני לדבּר. אבל בּעל דין אַתה כּמוֹני, שוּתף לדברי מצוה כּמוֹני, וחייב אני לענוֹת לשאלתך. בּכן, אגיד לך בּקיצוּר:

לא דבר ה' היה אלי. מה אני וּמי אני שאגיע לדרגה זוֹ? אבל נוֹפל וּגלוּי עינים הייתי בּאוֹתוֹ לילה על הגג. כּבר נפלט מפּי, דוֹמני, שראיתי חזיוֹן לילה, ואיני יוֹדע בּאמת מה ראיתי בּחלוֹם וּמה בּהקיץ. בּאוֹתוֹ לילה סמוּך לעלית עמוּד השחר ודאי נתנמנמתי – מרוֹב יגיעת מוֹח. וּבחלוֹמי: אבּא ואני ועל ידנוּ השׂר חיים ועוֹד איש זוּלתנוּ, יוֹשבים בּגינה שבּמעוֹנוֹ בּעכּוֹ, הסמוּכה על פּני החוֹף, כּדרך שישבנוּ לעת ערבּיִם כּמה פּעמים בּהיוֹתנוּ בּעכּוֹ. היינוּ לבוּשים בּגדי חג אַף שהיה יוֹם חוֹל. אבּא והשׂר חיים היוּ מעשנים נַרגילה. אני, בּה בּשעה ראיתי עצמי נער כּבעת היוֹתי שם בּפּעם הראשוֹנה, אבל יחד עמי היתה על ידי אסתר רעיתי. אלוּ הן מן “הדברים הבּטלים” שמשתרבּבים וּמצטרפים לכל חלוֹם. עוֹדנוּ יוֹשבים למנוּחוֹת והנה נראתה אניה ודגל לבן עליה והיא רחוֹקה מן החוֹף. והים נראה קוֹדר וסוֹער הרבּה. משבּרים גדוֹלים וקצף רב על פּני הים. בּאוֹתה שעה נראה אָדם צף בּין הגלים, סמוּך לאניה וּמבקש להאָחז בּה. כּוּלנוּ הסתכּלנוּ בּאיש הטוֹבע. וּמי הוּא הטוֹבע? הכּרנוּהוּ מיד. פּלא פּלאים! הוּא ישׂראל בּרוּך, הסַבּל והשמש בּבית־הכּנסת שלנוּ בּסאראיבוֹ. הוּא היה בּעל גוּף וּבעל קוֹמה וזקן מלא ורחב לוֹ. אבּא היה קוֹרא לוֹ בּדרך צחוֹק: “ישׂראל קטן”. והוּא, “ישׂראל קטן”, טוֹבע בּים. מיד אמר אלי השׂר חיים: רד להצילוֹ. תמהתי לפקוּדתוֹ, שאיני יוֹדע לשׂחוֹת. שאלתיו: הלי אדוֹני אוֹמר?

– כּך, בּני, – ענה – כּוֹחך בּמתניך, הזעֵק אנשים, קרא בּקוֹל גדוֹל, יבוֹאוּ לקוֹלך רבּים ויצילוּהוּ. פּניתי לצאת למלא פּקוּדתוֹ וּברוֹב התרגשוּתי – הקיצוֹתי. חוֹשך היה סביבי. עוֹדני אחוּז בּדבר החלוֹם והנה אוֹר גדוֹל לפנַי בּאוֹפק כּאוֹר שמש בּוֹקע ועוֹלה וּדמוּת השׂר חיים בּבגדי שׂרד מפוֹארים שלוֹ כּפי שראיתיו פּעם, נראה עוֹבר לאטוֹ וּמניף ידוֹ כּלפי כּפוֹרשׂ שלוֹם לי. ושוּב לא אדע אם ראיתי זאת בּהקיץ אוֹ בּחלוֹם. מאוֹתוֹ לילה – ירדה שלוָה בּנפשי ואמוּנה גדוֹלה בּלבּי. אמת, בּטחוֹן גדוֹל יש בּלבּי שעוֹשׂה אני בּרצוֹן מעלה, בּרצוֹן בּעל־הרצוֹן.

היה ח' רבּנוּ שוֹמע כּנער קטן שמקשיב דברי אגדה. משגמר דברוֹ ח' יהוּדה, סיים ח' רבּנוּ ואמר:

– אשריך, לך בּכוֹחך זה. ואני אוֹדה לך כּי בּחרת בּי לגלוֹת דברך. בּעזר ה' אני מוּכן, בּלי נדר, לסייע בּידך כּכל אשר בּידי.

בּה בּשעה ערך לפניו ח' יהוּדה דברים שיש להתחיל בּהם, וּביקש ממנוּ שיבוֹא בּכל יוֹם עמוֹ לישיבה, מקוֹם שלוֹמדים תלמידי־חכמים מבּני גילם, שבּעת שיתחיל בּשׂיחה עמם יהא עוֹזר על ידוֹ ויתמוֹך בּרצוֹנוֹ. כּמו כן בּיקש שיקרא כּמה דברים בּמדרש וּב"זוֹהר" כּפי שציין לוֹ. אבל הזהיר אוֹתוֹ: חלילה, שיגלה שמץ הדבר מחלוֹמוֹ. ענין זה סוֹד גמוּר ולא יספּרוּ לשוּם בּריה. וכל שכּן שלא יגלה פּרטי הדברים לבני המשפּחה. כּשתבוֹא השעה הוּא יגלה מה שאפשר.

כּשגמרוּ שׂיחם וקם ח' יהוּדה ממקוֹמוֹ, עדיין ישב ח' רבּנוּ והבּיט אל פּניו כּמשתאה, בּרגע זה נדמה לוֹ, הנה גבה וגדל ח' יהוּדה, ועיניו, שיפוֹת הן תמיד, מזהירוֹת כּאילוּ הוּצתוּ בּהן זיקים בּוֹרקים. אוֹתה שעה ראה עצמוֹ ח' רבּנוּ כּירח שמאיר מאוֹר השמש.

יצאוּ מהגן שׂשׂים וּשׂמחים כּמוֹ היוּ עמוּסים שניהם סגוּלוֹת יקר לא ישוֹערוּ.

 

יב. יוֹם שימוּרים    🔗

השחר כּמעט נבקע.

רוּחוֹת צוֹננוֹת, רכּוֹת – רוּחוֹת אייר – מנשבוֹת והוֹלכוֹת. אפלה שבּאשמוֹרת אחרוֹנה תלוּיה על סימטאוֹת וּמבוֹאוֹת בּירוּשלים שבּין החוֹמוֹת. יחידים יעשׂוּ דרכּם בּרחוֹבוֹת בּפסיעה דקה וּמתונּה. דמוּת פּני ההוֹלכים סתוּמה וקוֹמתם נראית כּעמוּסה משׂא.

בּאוֹתה שעה יצא בּחוּר בּעל קוֹמה בּלבוּש תלמיד־חכם מפּתח חצר בּדרוֹמה של העיר, בּצעדים מזוֹרזים עבר כּמתחמק בּצדי דרכים עד שהגיע סמוּך לחוֹמה. פּנה דרוֹמה והוֹסיף ללכת עד שהגיע סמוּך לחוֹמה. פּנה דרוֹמה והוֹסיף ללכת עד שהגיע ל"שער האַשפּוֹת", עדיין שערי העיר סגוּרים והזקיף עוֹמד על משמרתוֹ. נתקרב הבּחוּר אליו וּבירכוֹ לשלוֹם, היה הזקיף מכּירו משכּבר, את החכם היהוּדי, שמסיח לשוֹן תוּרכּית, לשוֹן השלטוֹן, ואמר לוֹ:

– המתן מעט ואני פּוֹתח את השער.

כּשפּתח נפרד מעמוֹ בּשלוֹם ויצא אל מוֹרדוֹ של הר המוֹריה, משהגיע לגיא הקטין צעדיו; מתוּן מתוּן היה עוֹלה בּמעלה הר־הזיתים, בּשביל צר, מרוּחק מעוֹברי־אוֹרח, וּשׂפתיו לוֹחשוֹת זמירוֹת תפילת שחרית. עד שעלה והגיע לדרך־המלך החוירוּ קמעה פּאתי־שמים. הרים וגיאָיוֹת, שבילים ושׂדוֹת לבשוּ אוֹר־שחר רפה, אפוֹר. כּל מה שעלה בּהר, נגלוּ המרחקים הגדוֹלים. אז גם הוּאר דיוֹקנוֹ של הבּחוּר – הוּא ח' יהוּדה חי – ונראה מראהוּ שכּוּלוּ חמוּדוֹת־חן, תשחוֹרת זקן צעיר לפניו, אוֹר עיניו כּמזוּג עֶרגוֹנוֹת ויגוֹנוֹת וּבאשר ישרה מבּטוֹ יאצוֹל אהבת־חסד.

הגיע אל צוּק־סלע נעלם מעין־רוֹאים, כּאן מקוֹם תחנוּתוֹ מדי יצא לעתים, עם שחר אוֹ עם ערב, לרוּח היוֹם. דממה רבּה בּמרחביה, אין קוֹל ואין עוֹבר. דוֹק־ערפל פּרוּשׂ בּמרחק, מעמק ועד גבעה.

כּל אימת שזקוּק הוּא לרחמי שמים בּאלה הימים ולבּוֹ להוּט אחר התיחדוּת, ישכּים ויעלה להר הזיתים. מעבר מזה נטוּיה ירוּשלים כּוּלה וּמעבר מזה – מרחב פּני קדם. אף היוֹם, כּוּלוֹ מצפּה לסייעתא דשמַיא. זה היוֹם, ל"ג בּעוֹמר, שנת תקפּ"ג מצאוֹ ראוּי – לפי צירוּפים נאים שעלוּ בּידוֹ – לגלוֹת לחבריו בּפּעם הראשוֹנה את חפץ לבּוֹ: יסוּד חברת דג"ל – דוֹרשי גאוּלה לישׂראל. היוֹם, לעת ערבּיִם, יהיה האוֹת בּפּוּנדק שהזמינם לשם. ואוּלם כּל היוֹם הזה יקדישהוּ לדבר־הקוֹדש. ערוּכים וּסדוּרים עמוֹ כּל הענינים, הדרכים והתיקוּנים, שישמיעם לאזני החברים. בּמשך ימים ושבוּעוֹת חזר וּבדק, שקל וּבחן, את הרעיוֹן והתכלית, האפנים והמעשׂים, ועתה – “היה נא רבּוֹני עם פּי ושׂים לבּם של חברי כּפי וּרצוֹנם כּרצוֹני. יהיוּ לרצוֹן אמרי פּי”.

וּלפיכך חש הכרח לצאת לכאן מאשמוֹרת הבּוֹקר לשם חיזוּק. עד מה זקוּק הוּא לחיזוּק! “בּהתעטף עלי נפשי, את ה' זכרתי ותבוֹא אליך תפילתי”.

רוּחוֹת־שחר יסעדוּ תמיד לבּוֹ ונפשוֹ. כּשיקוּי בּעצמוֹת יבוֹאוּ מראוֹת־בּוֹקר אלוּ בּקרבּוֹ. “בּבּוֹקר בּבּוֹקר יעיר לי אוֹזן לשמוע כּלימוּדים”.

משׂדוֹת כּפר השילוֹח, ליד מלוּנוֹת־מקשה וערוּגוֹת־ירק גדוֹלוֹת, דמוּיוֹת בּוֹדדוֹת כּפוּפוֹת תלכנה וידן אל מלאכתן להוֹציא צמח מן האדמה, בּמשעוֹלי הרים ועמקים ינוּעוּ לאטם בּני־אדם. שפי ילכוּ בּעתוֹת־שחר אלוּ טעוּנוֹת חסדי־יה אל אשר תכסוֹף ותכלה נפשם… שלל־מראוֹת לעיניו, מחזוֹת שדי יחזה. זוֹהר זהריים לכל גבע, לכל סלע, לכל תל. אט אט תעבוֹר עינוֹ ותשהה גם פּה גם שם.

הנה הנם שלוֹשת העצים שם הרחק הרחק בּפסגת ההר שבּאוֹפק, כּרֵעים מיוּדעים המה לוֹ, מוּפלאה מאד מַראיתם, גדוֹלה העצה ורבּה העליליה עמם, כּצוֹפים המה מרוּמוֹ של ההר לרזין בּחללוֹ של עוֹלם. האחד נטוּי לצד שני רעיו. שלָשתם רז אחד, וכל אחד רז משוּלש, וּראה גם ראה: שׂיחתם – דוּמיה, והקשבתם – שׂיחה.

שלוֹשת העצים שבּאוֹפק, בּאמנה, אַנפּין רבּים להם, לבוּשי לבוּשים להם. ראָה עמידתם ותמַה למראיתם. עמידתם הליכה והליכתם כּעמידה, כּי רוּח החיה בּעצים. כּפסע בּיניהם וּבין מעשׂה־פלא. אם לא מוּכנים וּמזוּמנים הם בּכל רגע לנוּע, לקרב אליך ולשׂיח עמך?

מן הגיא עוֹלים מפּעם לפעם קוֹלוֹת וּבנוֹת־קוֹל. והקוֹלוֹת חצוּבי פּלאים, קדמוֹנים וּטהוֹרים, מזוּקקים וּמצוֹרפים מרעה ושׂנאה, מקנאה ונקם. חייך, גם בּקוֹלוֹת אלה אוֹת ורמז לגאוּלת ישׂראל וּבנין ירוּשלים. הדא הוּא דכתיב: “כּי הנני בּוֹרא שמים חדשים וארץ חדשה”. וּלהלן: “כּי הנני בּוֹרא את ירוּשלים גילה, ועַמה משׂוֹשׂ – – ולא ישמע בּה עוֹד קוֹל בּכי וקוֹל זעקה”. אשרי עין ראתה!

אך ירוּשלים שלפניו רבוּצה עתה, על בּתיה וכיפּוֹתיה, מגדליה וּמסגָדיה, שרוּיה בּעלבּוֹנה. נאה היא ועגוּמה, דאוּבה וּדמוּמה. קוֹדרוֹת חוֹמוֹתיה והיא כּשבוּיה בּתוֹכן. חזה ציוֹן קרית מוֹעדנוּ! משוּלה היא לטבּעת זהב, שחסרה פּנינתה וּמקוֹם שיבּוּצה ריק, אוֹ כּמסגרת־פּאר בּלא תמוּנה ותוֹכה חלל. וּככל שתסתכּל בּדמוּת ירוּשלים תיראה לך כּגבירה הדוּרת־פּנים שמלבּוּשיה קרעים קרעים. – – קרית־מקדש, קרית־מלך, קרית־חוֹזי־יה – איכה היתה כּאלמנה עזוּבה ונשכּחה, שממוֹן וחוּרבן למראשוֹתיה, תלי עפר ואבנים למַרגלוֹתיה. על אלה היא בּוֹכיה. ירוּשלים – אבנים בּוֹכיה, היוּ דמעוֹתיה לאבנים. דמעוֹת־דוֹרוֹת שנתאַבּנוּ. מי יִרפּא לך ואיך ירפא לך, ירוּשלים? – – ואתה אל עליוֹן, שכּבוֹדך מלא עוֹלם, איכה תשׂא ותסבּוֹל זוֹ הרוֹממוּת וזוֹ התפארה בּזיו עוֹלמך וזה הקלוֹן והבּזיוֹן בּבית קדשך? גלה רז זה לעבדך. הוֹדיעני ה' ישע־ציוֹן והרגני נא הרוֹג. אהיה כּפּרתם של ישׂראל – אדע את גאוּלתם, ולוּ איספה ולא אשׂמח בּשׂמחתם.

נשׂא עיניו והבּיט לעברים. מעוּננים השמים היוֹם. קרני השמש כּחניתוֹת חניתוֹת נמתחוֹת מתחת לענן כּנדחקוֹת להשתלף מתוֹכוֹ. טרם תעלה החמה בּאוֹפק. בּיוֹם מעוּנן נפלאים פּני קדם. עת תזרח השמש גלוּיה – אין לראוֹת דבר מחמת אוֹרה כּי רב.

הזדרז ועלה על ראש ההר. הוֹד נוֹרא פּרוּשׂ על גבעוֹת, הרים וּבני־הרים עד ערבוֹת מוֹאב והרי הגלעד. דוּמית קדשים ושלוַת אֶראלים. אין זאת כּי אלה שׂרידים שנשתמרוּ כּאן מקדמוּתוֹ של עוֹלם, מימי בּרוֹא אלוֹהים ארץ ושמים. וּבשחק – סוֹד תעלוּמה. חַשרת עבים – גוּשי הרים, תלי עננים – צבאוֹת אראלים. שוֹהים הם על משמרם כּמצפּים לצו עליוֹן. אף עליהם יזרח ה' וּכבוֹדוֹ עליהם ירָאה. אתה נגלית בּענן כּבוֹדך!

ישב ליד גזע זית ועיניו צמוּדוֹת לזיווֹ של עוֹלם. כּוּלוֹ נשתקע בּדוּמיה וכוּלוֹ – המיה והוֹדיה. כּלתה נפשוֹ לשפּוֹך אוֹר לאל חי. הוֹציא פּנקסוֹ מחיקוֹ והיה רוֹשם דבריו.

שעה ארוּכּה כּתב ושיפּר, לחש וזימר – ושכח את סביביו. לא הבחין בּעלוֹת מצלע ההר שבּימינוֹ רוֹעה ישמעאלי ועדר צאן עמוֹ. הצאן פּשטוּ בּרכסי ההר ורעוּ בּין שׂיחים וחרוּלים והרוֹעה ישב נשען אל הגדר.

בּינתים החזיר ח' יהוּדה חי פּנקסוֹ לחיקוֹ וראה את הרוֹעה יוֹשב, הרחק קצת, למוּלוּ. פּניו לבּחוּר כּשעיניו צוֹפיוֹת בּחללוֹ של עוֹלם. שלוה ישיבתוֹ. לא ינוּע ולא יזוּע. בּדוֹמה לגוּש סלע, לאבן בּין אבנים, מזוּג וצמּוד עם סביביו, פּניו צנוּמים, זקנוֹ קצר ושׂיבה זרוּקה בּוֹ. יחפוֹת רגליו, דקוֹת, מאוּבּקוֹת. רק חלוּק בּלה על גוּפוֹ ושבט־רוֹעים בּידוֹ. חזוּת פּניו – הכנעה ועגמימוּת, שלא כּמראיתם של ישמעאלים עירוֹניים. מה יִצפוֹן לב רוֹעה בּקרבּוֹ? אל מה ישׂא עינוֹ וּמה תכסוֹף נפשוֹ? היחסר דבר כּי ידאב עליו? היש דבר אשר לבּוֹ יתוּר אחריו? נכספה נפשוֹ של ח' יהוּדה חי לשמוֹע דבר מפּיו. עוֹד שעתוֹ עמוֹ. לא יאוּץ לחזוֹר. נזהוֹר נזהר וקרא “קריאת שמע” כּהלכתה בּתפילין טרם יצא לדרכּוֹ. אין עליו למהר, יתפּלל עם אחרוֹני המתפּללים. אך הרוֹעה לא הסב פּניו כּל אוֹתה העת ולא שעה אליו. הרעה עינוֹ בּוֹ? ואוּלי אף הוּא אדם קשה הוּא אוֹ רע־לבב? אבל מה רעה בּלב אביוֹן ודל?

פּתח ואמר לשוֹן רכּה:

– בּקרך בּטוב, אחא, לא ראיתי בּבוֹאך.

הרוֹעה הפך פּניו אליו, החזיר לוֹ שלוֹם בּנימוּסין, האריך מבּטוֹ עליו – והחריש. הוֹסיף ח' יהוּדה ושאלוֹ:

– מאין תבוֹא, דוֹדי?

– משם, מצפוֹן – ענה ונתן עינוֹ בּמשענתוֹ.

– הצאן צאנך?

– לא, רוֹעה שׂכיר אני. כּל הצאן הזה, שני עדרים, לשני בּעלים המה.

– מאיזה כּפר?

– מענתה³⁹.

– כּפר קדוּמים הוּא זה. ידוּע לנוּ הרבּה.

החריש הרוֹעה כּמוֹ לא שמע דברוֹ.

נכלם ח' יהוּדה חי ואמר בּלבּוֹ: ראה, אף אביוֹן בּאביוֹנים זה מתיהר על יהוּדי. דל חלכה – ורוֹאה עצמוֹ עליוֹן על ישׂראל".

עוֹדוֹ מגלגל הרהוּרים בּלבּוֹ שמע קוֹלוֹ של הרוֹעה:

– מהוּ שאמרת, שתדע על ענתה?

– נביא גדוֹל שלנוּ, מוּפלא מאד, היה שוֹכן בּימי קדם בּזה הכּפר.

– עת שכנוּ בּני ישׂראל בּארץ זוֹ?

– כּך. כּך.

החריש שוּב הרוֹעה ונתן עיניו בּעדרי הצאן.

נתחזק לבּוֹ של ח' יהוּדה חי לפתוֹח פּה לרוֹעה.

– מה שמך, אחא?

– מַחמוּד, מחמוּד בּן עלי.

שאלוֹ הרוֹעה לשמוֹ ותוֹך כּדי כּך חזר ונתן דעתוֹ בּשני תיישים מתנַגחים וגער בּהם בּגרגוּרי גרוֹן. חזר ואמר לוֹ ח' יהוּדה חי:

– אפשר מַטרידך אני בּדברים? סלח לי.

– לא, אחא, דבּר, דבּר לרצוֹנך. אני ראיתיך כּוֹתב – שתקתי. מהוּ שכּתבת כּל אוֹתה שעה?

– דברי שבח לבּוֹרא.

– אתה משוֹרר?

– מתפּלל אני.

– מה לך תבוֹא לעתים עם שחר בּמקוֹם הזה?

– כּך, לרעוֹת כּמוֹך.

– לרעוֹת – אמר בּצחוֹק קל – רוֹעה בּלי צאן.

– רוֹעה אני עצמי. רצוֹני – אבוֹא לכאן לנשוֹם רוּחוֹת הבּוֹקר.

– החוֹלה אתה?

– מעט חוֹלה.

– מראה פּניך, בּרצוֹן האל, טוֹב ונאה. לא חוֹלה אתה. יִכאב לך מה?

– כּן; יכאב. לבּי יכאב עלי.

– האין לבּך חוֹלה אהבה? דוֹמה, חוֹלה אהבה אתה.

– מדוּע תדמה כּך?

– פּעם ראיתיך ועיניך דוֹמעוֹת.

– אימתי? אני זאת הפּעם הראשוֹנה אראך.

– ראיתיך פּעמים יוֹשב בּעֵבר השני. ואני מדי עברי עם הצאן דרוֹמה – ראיתיך. בּתחילה אמרתי: איש יהוּדי יבוֹא לפקוֹד קברי מתיו. אפשר אחד יקר מת לוֹ. אך ראיתיך תמיד יֹושב הרחק מן הקברים, אמרתי: דאבוֹן בּלבּוֹ של זה והוּא יבוֹא להתבּוֹדד כּאן. הדוֹאג יבחר בּדידוּת.

– צדקת, אוֹהַב בּדידוּת. אף אתה, דוֹמה, תאהב בּדידוּת.

– אני בּעל כּרחי אוֹהב בּדידוּת. כּן גזוּר מהבּוֹרא.

– כּיצד? מדוּע?

– כּך, אחא, ארוּכּים הדברים. “מסירתי”⁴⁰ עצבוֹן ויגוֹן. לבּי מלא צער. כּך עלתה לי בּחַיתי.

– אֶתמהה! מה ידאיב לב־רוֹעה עד כּך? כּה רב היגוֹן עמך?

– רבּים הפּצעים בּלב. הרי נוֹדד אני כּאן. מצפוֹן אני. ליד טבריה. אשה אבדה לי שם. אחד שׂוֹנא, שפל, רצָחָה. אחיה גאל דמה. לאחר שנה נשׂאתי לי אשה אחרת. הביאה לי שני ילדים, בּן וּבת. אף היא נפטרה לעוֹלמה. נשבּר לבּי, לא אחמוֹד אשה ולא תחמדני. אמי, אשה זקנה, תגדל ילדי עד היוֹם. ואני לא בּית לי ולא נחלה. דל אביוֹן. קמתי ואֶדוֹד דרוֹמה, זה לי שבע שנים בּמקוֹמוֹת אלה.

– ידאב לב השוֹמע. האל ירפּא לבּך ויפתח לך שערי ישוּעה.

– ויוֹשיע אוֹתך בּטוֹבה.

החריש שוּב הרוֹעה רגע ארוֹך ואחר אמר:

– אבל אתה, מה כּי תקשה עליך אהבתך? בּחוּר נאה אתה גם “שלם”⁴¹. איזו הבּת לא תבחר בּך?

– נשׂוּי לאשה אנכי וילד לי. איני “אוֹהב”.

– אם כּך מה דאגה בּלבּך? מה תחסר?

– אני, אמת, לא אחסר דבר והכּל אני חָסר.

– כּיצד אבין דבריך? לא אבין.

– אָכן יִקשה לך, וּלכל אדם זוּלתך, להבין לי.

– כּיצד? לשוֹן־אדם תפתח שביל ללב רעהוּ. הלא תראה: אני מצוּקוֹת חיי וּמַדוי שנים רבּוֹת סיפּרתי לך בּרגע אחד. ואתה תאמר לא תוּכל בּאר לי דברך? ואפשר סוֹד נסתר הוּא עמך – לא תוּכל גלוֹתוֹ.

– לא, לא סוֹד, אחא. גלוּי דברי לכּל, לכל בּאי עוֹלם – ועם זאת לא יבינהוּ איש. אפוּנה אם תבינני, אוּלם אגידנוּ לך, לבל תחשוֹב עלי דבר אשר לא כּן. ראה, אחא, אל נכוֹן תחשוֹב בּלבּך כּי טוֹב חלקי מחלקך, אבל על צד האמת טוֹב לך ממני, אכן – כּאשר אמרת – חסַר־כּל אתה, לא בּית ולא נחלה. אבל לאַחיך, בּני עמך, בּני ערב, יש הכּל: להם שׂדות וגנים, כּפרים וערים. להם כּל הארץ, גם שלטוֹן גם שׂררה. פּה, אמת, יֵשבוּ תחת שלטוֹן עוֹתמנים, אך גם לערבים יד בּשלטוֹן. ולהם מלכוּיוֹת וּמדינוֹת אחרוֹת: ארץ מצרים וארץ ערב וּמדינות המערב⁴². אבל ליהוּדים אין כּל. יש מהם, מעטים, אשר להם כּסף, אבל לכוּלם יחד אין מאוּם. לא בּית ולא ארץ־מנוּחה. פּזוּרים היהוּדים בּכל ארצוֹת תבל. על כּן כּל עמי תבל ישפּילוּם ויבזוּם. אפשר שמעת, אפשר ידעת כּמה נשפּך דמם של יהוּדים בּהרבּה ארצוֹת ואשר יענוּם ואשר יטרידוּם? על זאת ידאב לבּי ולב כּל יהוּדי. זה מכאוֹבי. ואמוֹר אתה: היגוֹן שבּלב אחד על עצמוֹ, ויגוֹנם של אלפים וּרבבוֹת בּלב אחד – מה כּבד וקשה יוֹתר?

היה הרוֹעה מטה אזנוֹ וּמקשיב קשב רב. אחר פּתח ואמר:

– הצדק עמך. מַשׂאך כּבד ממַשׂאי. לבּך יכאב כּאב רבּים. צערך – צערם של היהוּדים.

נשתקע הרוֹעה בּדוּמיה. וח' יהוּדה חי נתחרט שגילה לבּוֹ לפני גוֹי. בּלא רצוֹנוֹ הרחיב הדיבּוּר – אפשר לא היטיב עשׂה. קם וּביקש לחזוֹר העירה.

נשא הרועה ראשוֹ ואמר:

– שמע ממני. דברים שאמרת הזכּירוּני ענינים משנוֹת הילדוּת. אֶזכּוֹר עתה, שמעתי פּעם שׂיחת זקנים, אָמרוּ: ארץ זוֹ “אוואליתהא לליהוּד ואכריתהא לליהוּד”⁴³. חייך, כּך אזכּוֹר.

– אלוֹהים, ישתבּח ויתעלה, יוֹדע דרכיו. אצלנוּ יאמרוּ: בּישישים חכמה.

– אם כּך, הרי תראה לא נקטעה תקוה מכּם. האלוֹהים רב העלילוֹת וּגדוֹל התמוּרוֹת.

הוֹסיף ח' יהוּדה וּבירכוֹ לשלוֹם ונפרד מעמוֹ.

בּחזירתוֹ לעיר היה פּוֹסע והוֹלך בּזריזוּת. וּככל שירד ועלה בּהרים, היוּ הדברים שסח לוֹ הרוֹעה עוֹלים ויוֹרדים בּלבּוֹ.

אילמלי דברים פּשוּטים, שסיפּר רוֹעה זה לפי תוּמוֹ היה מאמין, כּי שליח שמים הוּא שנשלח היוֹם לקראתוֹ בּדמוּת רוֹעה ישמעאלי. ושמא… שמא יש בּוֹ דבר רמז? משהוּ ממשהוּ… אתיא שעבּוּד משעבּוּד. בּשעבּוּד מצרים היה גילוּי ראשוֹן של גאוּלה בּין עדרי הצאן. “וּמשה היה רוֹעה את צאן יתרוֹ… ויֵרא מלאך ה' אליו בּלבּת אש”. ועכשיו בּדוֹר ירוּד ודל – לא משה, לא מלאך ולא לבּת־אש. דיוֹ אחד פּשוּט, יהוּדה חי אלקלעי, עני ממַעשׂ וריקן מזכוּיוֹת, ודיוֹ רוֹעה ישמעאלי… הוה אומר: מעין בּשׂוֹרה. מַסוה בּתוֹך מסוה. אבל דיבּוּרים שבּפיו – לא יסוּלאוּ בּפז: “ראשיתה ליהוּדים ואחריתה ליהוּדים”. רעד הלב מחיתוּך־דיבּוּר זה. כּברוֹק בּרק בּאפלה, עלתה דמעה בּעין. כּמעט שנפל על צואריו וַיִשקהוּ.

אפילוּ ישמעאלי זה נתרכּך לבּוֹ ונתגלגלוּ רחמיו בּענין גאוּלתם של ישׂראל. שמַע מינה – הכרח יש לדבּר, השכּם ודבּר, הלוֹך וקרוֹא בּאזני ישׂראל וּבאזני הגוֹיים. אכן, קשה המלאכה כּקריעת ים־סוּף. מי יעצוֹר כּוֹח לגלגל רחמים בּלבּוֹת רבּוֹא רבבוֹת מישׂראל וּמן הגוֹיים? מי יקים יעקוֹב? אבל יגעת ולא מצאת אַל תאמין. אבנים שחקוּ מים. לוּ יתעוֹרר לבּם של חבריו לתת ידם לדבר הגדוֹל, לוּ עלה בּידוֹ להעלוֹת אש קוֹדש בּלבּם!… אבל בּשעת השׂיחה עם החברים לא יספּר כּלוּם בּענין הרוֹעה. אל יהיה, חלילה, כּמתיהר בּעיניהם.

הגיע למעלה הר־המוֹריה. לא עבר פּסיעוֹת מעטוֹת עד שראה לפניו חמוֹר טעוּן משׂא כּבד, רוֹבץ תחת משׂאוֹ. נשׂאה עיניה הערביה, פּלחה זקנה – מאין יבוֹא עזרה. אף ח' יהוּדה פּנה והבּיט כּה וכה – ואין איש. משעוֹל תלוּל זה מקוֹם מוּכן תמיד לפוּרענוּת. כּמה פּעמים נתן ידוֹ לזקן, אוֹ נער, לפרוֹק ולטעוֹן את משׂא הבּהמה. עכשיו דחוּקה לוֹ השעה לתפילת שחרית. אך הוֹאיל ולא נראָה עוֹבר ושב אמר: “עזוֹב תעזוֹב עמוֹ – מצוַת עשׂה”. נגש וטיפּל בּמשׂא. פּרקוֹ והטעינוֹ יחדיו. לבסוף הוֹכיח את הערביה, שאין בּכוֹח הבּהמה לעלוֹת בּמשעוֹל התלוּל ועזר לה להחזיר את החמוֹר למעלה המשוּפּע שקלה בּוֹ העליה.

טרם יקרב לרחוֹבה של העיר ניער האבק מנעליו וּמשוּלי מַדיו. נכנס לבית־הכּנסת ונצטרף למנין אחרוֹן.

כּשנכנס לביתוֹ (חדר אחד מרוּוָח וּבוֹ שני חלוֹנוֹת נשקפים מזרחה), תלתה עיניה בּוֹ רעיתוֹ אסתר מתוֹך סבר שׂמחה רבּה ואמרה לשוֹן מתוּנה:

– תוֹדוֹת לבּוֹרא, שבּא בּשלוֹם… לבּי מלא דאגה, שנתאחר היוֹם.

– אמת, אסתר, נתאחרתי מדי. אבל לדאגה מה זוֹ עוֹשׂה? דיה דאגתך לתינוֹק שלך, לאבי התינוֹק – אדאג אני בּעצמי.

– להיפך, אהוּב, התינוֹק אינוֹ יוֹצא מבּין עיני, אבל אבי התינוֹק הוֹלך פּוֹרח – ועינַי נשׂוּאוֹת אחריו.

בּין כּך ערכה לוֹ פּת שחרית והיה סח עמה שׂיחה קלה: וכי היתה רוֹצה, סגוּלה שלוֹ, שישב תדיר עמה?

– לא, לא כּך אני אוֹמרת. אבל כּשהוּא יוֹצא מחוּץ לעיר, אוֹ שמה, להר, וּבפרט בּשעה כּל כּך מוּקדמת – לבּי יוֹצא אחריו.

– מי אמר לך שהלכתי לשם? שמא הלכתי לתיקוּן חצוֹת?

– כּלוּם אין אני יוֹדעת? כּשהוּא יוֹצא מפּתח הבּית, יוֹדעת אני אנה פּניו מוּעדוֹת, בּין שאוֹמר לי וּבין שלא אוֹמר לי.

– והיוֹם, כּלוּם לא לתיקוּן חצוֹת הלכתי?

– לא. הרי ראיתי שהניח תפילין וחלָצן מהרה.

– תחיי לי הרבּה, בּוֹלשת שלי, מתחפּשׂת ורוֹאה ואינה נראית.

– ויוֹתר מכּך. פּעמים רוֹאה אני אוֹתוֹ בּהר מן החלוֹנוֹת. בּעלוֹתוֹ או בּרדתוֹ.

– בּאמת? ממרחק כּזה? ישמוֹר לי הבּוֹרא עינים בּהירוֹת אלוּ, כּך, אין נסתר מנגד עיניך.

– והיוֹם, שהלך בּעוֹד חשכה, לא ידעתי מנוּחה. הן הוֹלך הוּא ושוֹכח הכּל מסביב.

– אין רע, אין רע – שוֹמר פּתאים ה'.

– אבל אין הוּא אוֹמר תדיר: חייב אדם לשמוֹר נפשוֹ?

– שלוּחי מצוה אין ניזוֹקין.

– אבל ערביים אלוּ – ה' ישמרנוּ.

– אין כּל רע. חייך, שמכּירים אוֹתי. כּמה מן השוֹערים יוֹדעים אוֹתי יפה וּרגילים בּי. אף היוֹם שׂיחה היתה לי עם רוֹעה ישמעאלי – ושמעתי מפּיו דברים מוּפלאים.

סח לה קיצוּרה של השׂיחה וישב אחר כּך בּמוֹשב שלוֹ, בּזוית שבּחדר, וכתב ושיפּר שעה ארוּכּה את הפּיוּט שכּתב. עד שהעתיקוֹ לנקי:

יָהּ מֻפְלָא / לְאֵין תִּכְלָה / וּבַכֹּל גָּלוּי הוֹדֶךָ.

הַר וָגַיְא / וְכָל הַחַי / יְעִידוּן כְּבוֹדֶךָ.

וְצִיץ יִצְמַח וְעוֹף יִפְרַח / הַכֹּל מִיסוֹדֶיךָ.

דְּבַר הֱיוֹתָם / וַחֲיוֹתָם / סוֹד הוּא מִסּוֹדֶיךָ.

הָיָה הוֹוֶה / וְיִהְיֶה / קְצוּבִים בְּיִעוּדֶיךָ.

חַי אֵלִי / מְנָת חֶבְלִי / עַד בּוֹא יוֹמִי אוֹדֶךָ.

אֲבַל אֲחַלֶּה / וְלוּ אֶחֱלֶה / שְׁמַע נָא יָהּ תְּחִנָּתִי:

לָמָּה אָבִי / מָאַסְתָּ בִּי / וּבִמְעוֹנְךָ מְעוֹנָתִי?

קְרוֹבִי אַתָּה / לָמָּה עַתָּה / כֹּה תִּרְחַק מִקִּרְבָתִי?

לְךָ לִבִּי / מֵעֵת אִבִּי / וּלְךָ לָעַד תְּשׁוּקָתִי.

עִיִּים אַרְצִי, / גָּדוֹל פִּרְצִי / וּבֵין זָרִים תַּחֲנוֹתִי.

יָהּ אֵלִי / גַּלֵּה נָא לִי / אוֹת וְנֵס גְּאֻלָּתִי.

משגמר סח לה: היוֹם לפנוֹת ערב יוֹצא הוּא עם ארבּעה מן החברים ל"כּרם" (כּרם זיתים וּתאנים מאחרי החוֹמה סמוּך לשער ציוֹן), שם ישׂיחוּ בּישוּב הדעת על יסוּד החברה “דוֹרשי גאוּלה לישׂראל”.

– בּשעה טוֹבה, בּברכּת אב עליוֹן.

– תערכי גם את שׂיח לבּוֹרא, שחפץ ה' יצליח בּידי.

– ודאי, מכּל לבּי. אף כּי מה אני וּמה תפילתי – רק אשה אחת, אבל ערוֹך אערוֹך שׂיחה. כּלוּם אין אני רוֹאה כּמה משוּך לבּוֹ אחר הענין הזה כּמה שבוּעוֹת? וּבודאי, שהחכמים, הלמדנים הבּחוּרים, יתנוּ ידם לענין הגדוֹל הזה.

– מי יתן, מי יתן והיה לבבם עמי. אבל משׂיחות קלוֹת, שסַחתי פּעמים עם זה ועם זה על חשיבוּתה של חברה כּזוֹ, ראיתי שרחוֹק לבּם מהענין הגדוֹל – הרבּה רחוֹק.

– תמהה אני על פּקפּוּקים שבּלבּוֹ. מעשׂה גדוֹל כּזה ולא יהיוּ חכמים זריזים לעשׂוֹתוֹ?

– חלילה לי מהטיל דוֹפי בּחכמים יראי ה', אלא חוֹשש אני, שמא לא יהיוּ להוּטים אחר הענין, שכּן, בעווֹנוֹת, מעת צאתנוּ לגלוּת הוּרגלנוּ בּחשכה גדוֹלה. וּכשם שאם מאירים אוֹר גדוֹל לעיני אדם שהוֹלך בּחשכה – מיד עוֹצם עינוֹ, שאין הוּא יכוֹל לראוֹת האוֹר הגדוֹל – כּך הוּא עמנוּ. אני הרבּה הרגלתי עצמי, קמעה קמעה, לראוֹת בּאוֹר הגדוֹל – והם אינם מוּרגלים.

– על כּך ישׂיח עמהם, יסבּיר להם בּטוּב טעמוֹ ויהיוּ מקבּלים דבריו.

– אחוֹת שלי, על כּך תוֹהה אני – כּיצד אדבּר עמם? רוֹצה אני בּכל לבּי להלווֹת להם, אבל מחוּיב אני להיוֹת בּעיניהם כּלוֹוה, שאם, חלילה, אדבּר בּלשוֹני כּמַלוה – שוּב לא יאבוּ לקחת דבר מידי, אבל בּה' בּטחתי, הוּא יהיה עם פּי.

משבּיקש להפּרד מאשתוֹ ולצאת שוּב מן הבּית – תמהה: הן עייף הוּא והיוֹם ל"ג בּעוֹמר, האין בּרצוֹנוֹ לצאת עם בּני המשפּחה אל קבר שמעוֹן הצדיק, כּמנהג? לפנוֹת ערב יוּכל ללכת אל המוֹשב עם החברים.

– לא… לא… יקירה, היוֹם יוֹם שימוּרים הוּא לי לענין הקדוֹש – מעלוֹת השחר עד בּוֹא השמש. אילמלא ל"ג בּעוֹמר היוֹם, מן הראוּי היה שאעשׂה “תענית”. אבל על כּל פּנים אין עלי להסיח דעתי היוֹם מן הענין עד יצא לאוֹר בּעזרת השם. עכשיו אסוּר אל ר' אבּא גאוֹן לשמוֹע עצה מפּיו ואחר אלך לבית־המדרש ואוֹמר כּל התהילים – אחר כּך, בּשעה תשע לפנוֹת ערב⁴⁴ אלך למוֹשב החברים.

– תהא דרכּוֹ צלחה וה' ימלא משאלוֹת לבּוֹ.

משנכנס ח' יהוּדה בּמבוֹי בּיתוֹ של ר' אבּא גאוֹן היה לבּוֹ מהסס ורוֹטט, שמא לא יהא הזקן רוֹאה את דבריו ויחלוֹק על דעתוֹ. בּכל זאת לא יכוֹל למנוֹע עצמוֹ משמוֹע את דעתוֹ בּענין החשוּב הזה.

בּאַכסַדרה היוּ יוֹשבוֹת שתי נשים כּנוּעוֹת, עגוּמוֹת ודמעתן על לחָייהן שבּאוּ ודאי לבקש תפילה מפּי סבּא וּמסרו משהוּ ממלבּוּש החוֹלים לצדיק שיתפּלל והן מצפּוֹת לחסדוֹ.

כּשנכנס ח' יהוּדה נשק ידוֹ בּחיבּה וּבכבוֹד, ישב וסח לוֹ כּל שבּלבּוֹ בּענין יסוּד החברה “דוֹרשי גאוּלה לישׂראל”. היה הזקן מקשיב ושוֹאל וח' יהוּדה מסבּיר לוֹ, שכּל כוונתוֹ לעוֹרר לבּם של ישׂראל לגאוּלה, לא בּכוֹח תוֹרה נסתרה, שלא כּל ישׂראל יש להם חלק בּה, אלא בּדרך הנגלה וּבדרך הטבע, שיהיוּ מכוונים לבּם לגאוּלה ויקוּמוּ ויעלוּ חבוּרוּת חבוּרוּת מהגלוּת לשכּוֹן וּלהאָחז בּארץ הקוֹדש. והרי בּא לשמוֹע מפּיו, אם טוֹבה הדרך שילך בּה.

מיד, כּשכּילה ח' יהוּדה דבריו, הניח ידיו על ראש הבּחוּר ואמר:

– יאר ה' פּניו אליך ויחוּנך. ידעתי, בּני, ידעתי. אשריו, אשריו שכּך עלתה בּמחשבתוֹ. ילך בּכוֹחוֹ זה. וזאת ליהוּדה כּתיב, ויהוּדה יעלה – כּתיב. ואיתא בּזוֹהר הקדוֹש פּ' אמר (ד' צג, עב): בּגין דכנסת ישׂראל השתא בּגלוּתא, כּביכוֹל לא איקרי אָחד, ואימתי איקרי אחד, בּשעתא דישׂראל יפקוּן מגלוּתא. ואיתא בּתיקוּנים תיקוּן כּ"א וזה לשוֹנוֹ: ועוֹד, שכינתא איהי מצות העמדת מלך, הדא דכתיב: שׂוֹם תשׂים עליך מלך, כּביכוֹל כּל זמנא דלית שכינתא בּאתראה לית מלכּא⁴⁵.

שעה ארוּכּה היה הסב מעלה בּפיו דברי חיזוּק מן הזוֹהר וּמן המדרש כּמַעין המתגבּר, וח' יהוּדה היה נהנה מכּוֹח זכרוֹנוֹ של הזקן והיתה דעתוֹ מתישבת עליו כּאחד שמַטעין עצמוֹ בּצידה רבּה טרם יצא לדרכּוֹ.

כּשיצא מאת הזקן – מיד פּנה ונכנס לבית־המדרש והתחיל אוֹמר בּקוֹל נעימוֹת מזמוֹרי תהילים, עד שגמר חמשת הספרים עד סוֹפם.

בּשעה המיוּעדה יצא לדרך שער ציוֹן – אל מוֹשב החברים.

ארבּעת החברים, שהזמינם ח' יהוּדה היוֹם לישׂא וּליתן בּפרטוּת בּענין, הסכּימוּ והבטיחוּ לבוֹא.

וח' יהוּדה אף שבּכל ימי בּחרוּתוֹ, שהיה סמוּך על ידוֹ הרחבה של השׂר חיים, לא היה מעוֹרב הרבּה עם הבּחוּרים החכמים, והיה מהלך לבדוֹ בּשבילוֹ וגם בּבית־המדרש היה עוֹסק לרוֹב לבדוֹ בּלימוּדיו – בּכל זאת היוּ הבּחוּרים נוֹהגים בּוֹ כּבוֹד. בּתחילה היה מי שחשב שנוֹהג הוּא בּיוֹהרה. אבל בּמרבּית הימים הכּירוּהוּ מיוּדעיו וחבריו שעניו הוּא מטבעוֹ, מַענה פּיהוּ רך ולבּוֹ טהוֹר מכּל פּסוּל. מידת ההתבּוֹדדוּת שלוֹ אינה אלא מטבעם של פּייטנים. שכּן, כּמה פּעמים, לעת מצוֹא, היה מחבּר פּיוּטים נאים ואף היה מצרף להם לַחַן משלוֹ. עם שלוֹשה־ארבּעה מן החברים היה מתרוֹעע לעתים, ואת כּל יתרם של החכמים הצעירים בּירוּשלים – שמוֹנה אוֹ עשׂרה בּמספּר – ידע ידיעה קלה מרחוֹק.

בּשעה תשע (שלוֹש), אחר חצוֹת יוֹם, בּא למוֹעד המיוּעד, לכּרם.

אחריו בּא שמש בּית־המדרש והביא סל פּירוֹת משוּבּחים וּמגדנוֹת. פּרשׂ מחצלת תחת תאנה מרוּבּת ענפים וערך את המוֹשב בּעיגוּל.

לאחר שעה קלה נראוּ ארבּעת האברכים קרבים לאטם למקוֹם.

האחד בּיניהם גבוֹה, גווֹ מלא ועיניו פּקוּחוּת לרוָחה – הוּא ח' שלמה חריף – כּשמוֹ כּן הוּא, פּלפּלא חריפתא בּתלמוּדוֹ וּמכוּבּד בּעיני חבריו. עליו היה ח' יהוּדה אוֹמר, שהוּא יכוֹל להביא את המשיח בּכוֹח פּלפּוּלוֹ, אלא שהמשיח ירא אוֹתוֹ, שבּכוֹח פּלפּוּלוֹ יכוֹל הוּא להשיבוֹ בּחזרה. וכן ח' שלמה היה נוֹהג לאַחר בּכל מוֹשב שהוּזמן, וּכשהיה בּא, היה מרבּה להוֹכיח שלא איחר. ח' יהוּדה שהיה נוֹהג ליתן סימנים וגימַטריוֹת בּכל דברי שׂיחה אָמר לוֹ פּעם: “לך הצדקה: ־ מפוּלפּל בּגימַטריה 'אני הצוֹדק”. וּכששאלוּ לפעמים החברים את ח' יהוּדה מדוּע הוּא משתמט מהתנצח בּהלכה עם חבריו, ענה: “שחַל בּדרך! שח”ל – ראשי־תיבוֹת: שלמה חריף לוֹמד!"

מחוּץ לתלמוּדוֹ לא היה ח' שלמה נוֹתן דעתוֹ לשוּם דבר. לכן היה חוֹשש ח' יהוּדה שלא יבוֹא למסיבּה. משראהוּ הוֹלך, שׂמח הרבּה.

על יד ח' שלמה היה מהלך ח' יוֹסף רוּסוֹ. קוֹמתוֹ בּינוֹנית, גוּפוֹ רזה ותוֹאר פּניו נאה. ידוּע היה בּין החברים כּתלמיד־חכם “רשוּם”, אבל נוֹהג היה קפּדנוּת ורוֹגז עם הבּריוֹת. אמרוּ: מחמת שהיה קשה־יוֹם ועל צואריו פּרנסתה של משפּחה גדוֹלה.

השלישי ח' נסים נחמה – נמוּך־קוֹמה, צוארוֹ קצר, עיניו שחוֹרוֹת וּמבּטיהן חדים וערים. הוא הגדוֹל בּגילוֹ מן הארבּעה (כּבן שלוֹשים) וידוּע כּבקי גם בּחכמה נסתרה. פּעמים היה מצטרף לתפילה עם המקוּבּלים בּ"בית־אל".

הרביעי היה ח' רבּנוּ קארוֹ, שמחמת מזגוֹ הטוֹב ורוּחוֹ העליזה היה חביב על חבריו.

אחר שׂיחה קלה של תלמידי־חכמים, שרוּבּה דברי בּדיחה, וּמשטעמוּ מן הפּירוֹת וישבוּ למנוּחוֹת – בּיקש ח' יהוּדה מחילה, שהטריחם לבוֹא עד כּאן ונתן תוֹדה להם שנאוֹתוּ להזמנתוֹ.

ענה ח' שלמה חריף ואמר:

– טרחה לאו דוקא. אדרבּא. תיתי לוֹ לח' יהוּדה, שהוֹציאם לרוּח היוֹם לנשוֹם ריחוֹת שׂדה וכרם ועליהם להחזיק טוֹבה לוֹ על הפּירוֹת והמגדנוֹת המשוּבּחים.

פּתח ח' יהוּדה ואמר:

– למוֹדעי אני צריך: לא בּאתי, חס ושלוֹם, ללמד אלא ללמוֹד. ואף על פּי שאני משמיע, בּאמת איני אלא שוֹמע. למי משוּל אני? לזוֹרע, שאין בּידוֹ אלא מעט גרגרים וכל תקותו כּי ייחל לברכּת האדמה הרבּה. ואני בּרוֹב סַרעפּי בּקרבּי – נבוֹך נבוֹך ראשי. פּרוּץ אני כּחדר נטוּל דלתוֹת וחלוֹנוֹת, שכּל הרוּחוֹת מתנשבוֹת בּוֹ.

לא אאריך למעניתי בּדברי הקדמה ואתפּוֹס לשוֹן קצרה: הבוּ עצה, הוֹרוּ דעה – מה בּיכלתנוּ לעשׂוֹת, בּרוֹב אוֹ בּמעט, למען החיש הקץ; היתכן אוֹ לא יתכן לעשׂוֹת מעשׂה? אוֹ שמא טוֹבה וישרה בּעיניכם דרך זוֹ, שהלכוּ בּה כּל הדוֹרוֹת, דרך השכחה והבּטלה? ודאי, דאגה רבּה זוֹ כּמוּסה בּלב כּל אדם מישׂראל. מי אדם מישׂראל ולא יעלוּ הרהוּרים מרים בּלבּוֹ בּשעת תפילה, בּימי זכּרוֹן וּבכל שעת רחמים – על צרוֹתיהם של ישׂראל? אך דא עקא שהכּל מהרהרין בּלבּם ואין שנַים מסיחין בּלשוֹנם. בּכל אנוּ מסיחין וּבכל גוּפי הלכוֹת אנוּ עוֹסקים – אבל אין אנוּ קוֹבעים עתים לשׂיחה, לעיוּן וּלהתבּוֹננוּת בּגאוּלתם של ישׂראל. והנה, אם טוֹב בּעיניכם הדבר וּכדאי הוּא לעסוֹק בּוֹ – הבה יאירוּ דבריכם.

נטל הדיבּוּר ח' יוֹסף רוּסוֹ ואמר לשוֹן קלה כּדרכּוֹ:

– אשריך, ח' יהוּדה, שדעתך פּנוּיה וכוֹחך עמך לעסוֹק בּהדי כּבשי דרחמנא⁴⁶. אני כּשלעצמי אוֹמר: אין עמדי. הרי הפּרנסה שהוּא ענין שבּטבע, קשה עלינוּ כּקריעת ים־סוּף – הגאוּלה, שהיא למעלה מן הטבע, לא כּל שכּן. בּהלכוֹת פּרנסה כּוֹתשים אנוּ יוֹם יוֹם מים בּמכתש, וּבהלכוֹת גאוּלה גם מים וּמכתש אין בּידנוּ. סוֹבר אני, שטוֹב היה עוֹשׂה ח' יהוּדה, אילוּ היה עמל, כּידוֹ הטוֹבה עליו, לזַכּוֹת אוֹתנוּ בּ"הקדש" מנדיבים מיוּדעים לוֹ מסוּריה אוֹ מחוּץ־לארץ בּשביל תלמידי־חכמים. ועתה – אחת משתים: אוֹ שנמצא מוֹצא לפרוּטה, ואז נוּכל לחכּוֹת לגאוּלה, כּדכתיב: אם יתמַהמַה חכּה לוֹ – אוֹ שתכלה פּרוּטה מן הכּיס וּממילא בּן־דויד בּא… אבל – חזר והמשיך – כּך אני אוֹמר לשוֹן בּדיחה. ולאמיתוֹ של דבר: הרי העניים והאביוֹנים בּירוּשלים מבקשים מים ואין, ואתה, חביבי, מבקש משיח בּשבילם? והמעט לנוּ יוֹסף די לה ריינה ושבּתי צבי וכל יתר המשיחים? לכוּ חזוּ מפעלוֹת משיחים אשר שׂמוּ שַמוֹת בּארץ. ועל הראשוֹנים אנוּ מצטערים.

לקח ח' שלמה חריף ואמר:

– אף אני תם ולא אדע. בּהדי כּבשי דרחמנא למה לך? הן יד אדם תקצר. גדוֹלים וטוֹבים ממנוּ ניסוּ ולא יכלוּ. נכשלוּ והכשילוּ ואנוּ בּמה כּוֹחנוּ גדוֹל מהם? לדעתי, על כּל כּגוֹן יש לוֹמר: לא תנסוּ את ד' אלוֹהיכם.

משבּיקש ח' נסים נחמה לדבּר הקשיבוּ הכּל.

– אני איני כּמוֹכם – אמר – אני מוֹדה בּמקצת. אשרי ח' יהוּדה, שקוֹבע עתים מזמַנוֹ לענינם של ישׂראל. וּמצוה וחוֹבה עלינוּ לעוֹרר את האהבה עד שתחפּץ. ויגעתי ולא מצאתי אל תאמין. בּרם, לדידי, יגיעה זוֹ תיתכן רק על פּי “תוֹרת הסוֹד”. שכּן, אין בּרשוּתנוּ שוּם כּוֹח להוֹציא שכינתא מגלוּתא אלא בּכוֹחה של “תוֹרת הנסתר”. אמת, ראשוֹנים נכשלוּ. אבל כּשלוֹנם היה במשוּגתם. הם בּיקשוּ להביא את הגאוּלה בּכוֹח יחיד. ולא היא. לענין הגאוּלה נצרכת עדה, אלוֹהים נצב בּעדת אל. א"ל – גימַטריה שלוֹשים ואחד. לוּ זכינוּ בּשלוֹשים ואחד ותיקין עילאין – היינוּ נגאלים. אבל בּדרך הנגלה – משיח לא יגָלה.

נזדרז ח' רבּנוּ קארוֹ ואמר:

– לא טוֹבה דרך זוֹ נלך בּה. אם נבוֹא להתנגח בּהלכה וּדרש – נוֹציא שעתנוּ לבטלה. שבעים פּנים לתוֹרה. איש איש מאתנוּ ימצא פּנים לכאן וּלכאן – ל"קוּם ועשׂה" ול"שב ואל תעשׂה". מן הראוּי שנשמע תחילה את דעתוֹ של בּעל הדבר. בּעל הבּית בּוֹצע.

הסכּימוּ והחרישוּ.

אמר ח' יהוּדה:

– סבוּר הייתי, שאגיד לכם כּל דעתי מיד. אבל מכּיון ששמעתי טענוֹת החברים, מן ההכרח שאשיב להם תחילה – אחר בּקשת הסליחה. מה שאמר ח' נסים על תוֹרת הנסתר ודאי נכוֹן הוּא. אף אני הקטן בּאלפי ישׂראל, משהוּ עמי מאש־דת הקבּלה. המקוּבּלים, ו"המשׂכּילים יזהירוּ בּזוֹהר הרקיע" – הם, אפשר כּוֹח וּגבוּרה בּהם. אבל תמיהני, מנָלָן שאין גאוּלה לישׂראל אלא לפי תוֹרת הסוֹד? כּלוּם הגאוּלה משעבּוּד מצרים וּמגלוּת בּבל לפי תוֹרת־סוֹד היתה? ולמה וּמדוּע תהיה הגאוּלה מגלוּת שלישית, החמוּרה והארוּכּה מן הקוֹדמוֹת, דוקא לפי תוֹרת הסוֹד? ושוּב: אם אין אתנוּ מקוּבּלים ותיקים בּמנין זה וזה – משוּם כּך אבדנוּ כּוּלנוּ וּפסה תקוה, חלילה, לגאוּלת ישׂראל? לפי עניוּת דעתי: אדרבּא, כּל ישׂראל חייבים בּחיפּוּש תיקוּן לגאוּלה, שכּן כּל ישׂראל יש להם חלק לעוֹלם הבּא. וימוֹת המשיח – לא נעלם – קוֹדמין לעוֹלם הבּא. וכן ח' שלמה שפּסק: על כּגוֹן דא נאמר: לא תנסוּ את ה' אלוֹהיכם – כּלוּם על חיפּוּשׂ דרך לגאוּלה נאמר פּסוּק זה? ועוֹד חַגי צוֹוח בּשעתוֹ: “העת לכם אתם לשבת בּבתיכם ספוּנים והבּית הזה חרב?” ושוּב, ח' יוֹסף קָבל על מיעוּט פּרנסה וסבוּר כּמאמרם: גדוֹלה פּרנסה מן הגאוּלה. בּרם היא הנוֹתנת. העניוּת לא סיבּה היא אלא מסוּבּב. עווֹנוֹתינוּ הם שמנעוּ הטוֹב ממנוּ ואנוּ אשמנוּ, שהיינוּ כּיתוֹמים ואין אב. אבל ירוּשלים עצמה יכוֹל שתהיה מקוֹר השפע.

אין מדעתי להתחיל וּלסיים וּלברך על המוּגמר בּענין החברה. הן זה מן הנמנע בּישיבה אחת. דיינוּ, שנגיע היוֹם לדרגה ראשוֹנה: להסכּמה מצדכם ליסוּד החברה, ואם תהיוּ מסכּימים לעיקרוֹ של המעשׂה – נשוּב בּעזר ה' ונבדוֹק בּדיקה מעוּלה כּל פּרט לפרטוֹ. אני הצעיר בּאַחי תרתי ימים ולילוֹת להבין את העילה לקץ החתוּם. וּבאתי לכלל דעה, כּי קוֹלר זה – אריכוּת הגלוּת – תלוּי בּצוארינוּ. שכּן, המסתכּל בּצינוֹרוֹת השפע הרבּים שבּין הבּוֹרא לברוּאיו יראה בּהם כּמה זיקוֹת: זיקה גשמית, זיקה רוּחנית, זיקה שבּפרט וזיקה שבּכּלל וכו'. והם הם חוּטי השפע והחסד שמתוּחים בּין שמים וארץ, ודוֹק ותמצא שכּל החוּטים הללוּ מקוֹרם בּיסוֹד אבּהוּת של הבּוֹרא, בּבחינת: כּרחם אב על בּנים, שהם השוֹפעים מזוֹן וחיוּת, עוֹשר וכבוֹד, חכמה וּבינה וכוּ'. אבל חוּט אחד יש, שמקוֹרוֹ בּיסוֹד מלכוּת של הבּוֹרא, הוּא החוּט, שמקשר בּני־אדם וכוֹללם לקיבּוּצים, לשבטים, לעמים וּללאוּמים. וחוּט מלכוּת זה בּין ישׂראל אביו שבּשמים ניתק בּעת חוּרבּן הבּית. אבל חיבּוּרוֹ של חוּט זה (אחרי אלף שנה של גזירת גלוּת שלישית) נתוּן, לפי הידוּע, בּידי אדם. כּל חיבּוּר החוּטים בּידי שמים חוּץ מחוּט־מלכוּת. שאם לא כּן, מה טעם לאריכוּת הגלוּת? מה טעם, שכּל האוּמוֹת יִינקוּ מחוּט מלכוּת וישׂראל מוּשפּלים וּבזוּיים וּמשוּללים חסד מלכוּת? שמא תאמר – כּדאֶמרי אִינשי – אין הדוֹרוֹת ראוּיים לגאוּלה. אם כּך – אם דוֹרוֹת שהיוּ בּהם מאוֹרוֹת גדוֹלים, תנאים, אמוֹראים, גאוֹנים, פּוֹסקים ותוֹרנים מוּפלאים, – לא היוּ ראוּיים, אם כּן איזה דוֹר עתיד להיוֹת ראוּי? והתעלה על דעתך ששוּב לא תקוּם גאוּלה לישׂראל? לפי עניוּת דעתי, דוֹרוֹת אלוּ, שבּגלוּת שלישית זכּאים לגאוּלה יוֹתר מדוֹרוֹת ראשוֹנים – ואפילוּ מגוֹלי מצרים וגוֹלי בּבל, שהרי כּמה דלים וריקים מתוֹרה וּמצווֹת היוּ הדוֹרוֹת ההם (שהרי התוֹרה לא נשלמה אז – עד שבּאוּ דוֹרוֹת אחרוֹנים והשלימוּה), ואף על פּי כן זכוּ יוֹצאי מצרים לכיבּוּש הארץ וּלמלכוּת דויד, וגם גוֹלי בּבל זכוּ למלכוּת חשמוֹנאים, וכל שכּן, שאם אנוּ קמים עכשיו לחבּר חוּט של מלכוּת שניתק – חפץ ה' בּידנוּ יצליח.

– מחילה, מחילה, – נתכּעס ח' שלמה חריף – אבל בּיציאת מצרים היה משה, השקוּל כּנגד כּל ישׂראל, וכן נביאים וסוֹפרים בּימי בּית שני – ואנוּ דוֹר יתוֹם ודל – מה אנוּ?

– אמת, אמת ויציב – אמר ח' יהוּדה לשוֹן מתוּנה – אבל תוֹרת משה, שכּל הדוֹרוֹת גידלוּה ורוֹממוּה והרחיבוּה כּים גדוֹל וּרחב־ידים – הריהי בּידנוּ ואנוּ מקיימים אוֹתה בּרוֹב רוּבּנוּ והיא שקוּלה ודאי כּמשה עצמוֹ. אלא, עילת העילוֹת לאריכוּת גלוּת מרה זוֹ, היא החטא שחטאנוּ בּהיסח הדעת מן הגאוּלה. על כּן סבוּרני, שאין אנוּ זקוּקים אלא לתיקוּן אוֹתוֹ חטא תיקוּן גמוּר וּמוּחלט: בּהיסח הדעת חטאנוּ וּבנתינת דעת נתקן.

שב ח' יוֹסף ואמר:

– דברים אלוּ משׂבּרים את האוֹזן – אבל לית בּהם ממש. שמא סלקא דעתך, שגאוֹנים וּמאוֹרוֹת גדוֹלים בּשעתם לא עלתה על דעתם סברה זוֹ? ודאי שעלתה, אלא הם עצמם סברוּ, שלא היה דוֹרם ראוּי בּשעתם – ואנוּ מה נענה אחריהם?

– מחילה רבּה, ח' יוֹסף – השיב ח' יהוּדה – עפר אנחנוּ תחת כּפּוֹת רגליהם של ראשוֹנים, אם הם כּמלאכים אנוּ כּבני־אדם וכוּ'. אבל דוֹרוֹת שעברוּ לא ראוּ דוֹרוֹת אחרוֹנים ולא שיערוּ שעד כּך תארך גלוּת שלישית ועד כּך תרבּה שפלוּתם ודלוּתם של ישׂראל, ואנוּ דוֹרוֹת אחרוֹנים יכוֹלים אנוּ שנלמד מדוֹרוֹת ראשוֹנים.

ואחר שגמר ח' יהוּדה עיקר דבריו סח להם שבּיקר היוֹם את ר' אבּא גאוֹן וחזר לפניהם כּל מה שזכר מדבריו.

מיד התחילוּ ארבּעתם מתרתחים בּדברי תוֹרה. ח' נסים נחמה נטפּל לח' שלמה חריף וח' יוֹסף רוּסוֹ לח' רבּנוּ קארוֹ. מימרוּת וּמדרשים, אבעיוֹת וקוּשיוֹת היוּ נזרקים מכּאן וּמכּאן כּאבני בּליסטראוֹת.

וח' יהוּדה היה עוֹמד מחריש מן הצד כּסוֹחר, שלקוֹחוֹת רבּים אוֹחזים בּסחוֹרתוֹ, הללוּ מגנים והללוּ משבּחים, והוּא מפלל חרש בּלבּוֹ, שהבּוֹרא יתן בּלבּם שיקבּלוּ סחוֹרתוֹ.

בּיני וביני נטתה חמה למערב ורפה אוֹר היוֹם. שיפּוּלי הרים וּמצרי גיאיוֹת היוּ מתכּהים והוֹלכים. אוֹרה מבהיקה נמתחה בּפסגוֹת הרים וגבעוֹת. נתגוונוּ קצוֹת שמים בּגווני גוונים ודוּמיה רבּה ריחפה בּכנף הארץ.

חששוּ החברים שמא יהיוּ נמשכים בּדברים וּויכּוּחים, אמרוּ: מוּטב שיתפּללוּ מנחה וישבוּ בּמנוּחה עוֹד כּדי שעה אחת, עד שעת ערבית וּספירת העוֹמר. גם ח' נסים נחמה, שהיה זהיר כּל ימיו בּתפילה בּציבּוּר, הסכּים לכך.

משגמרוּ מנחה יצאוּ וישבוּ על גדר בּראשוֹ של ההר, פּניהם למזרח וכל קצוֹת הארץ מים המלח עד הירדן, הרי אפרים והרי גלעד, נשקפים לפניהם. טעמוּ משאר הפּירוֹת וּביקשוּ לחזוֹר לענין. אמר ח' שלמה חריף:

– יאמר לנוּ מר עכשיו טיבה של החברה ועיקריה.

אמר ח' יהוּדה:

– התכלית המבוּקשה לעוֹרר חשק וּתשוּקה בּלבּוֹת ישׂראל לגאוּלה. ודאי יוֹדענוּ שלב כּל ישׂראל מלא רצוֹן וכיסוּפים לגאוּלה. אלא, רצוֹן בּלא אמוּנה בּרצוֹן – אינוֹ ולא כּלוּם. רצִייה בּלא אמוּנה בּרצייה – דוֹמה לפעוּלתוֹ של אכּר, ששוֹלח זרעוֹ על פּני צחיח סלע – היעלה בּר מזריעה זוֹ? ועוֹד תנאי גדוֹל: צריכה רצייה בּלי שהייה אף לרגע. שהייה פּוֹסלת. כּל אוּמוֹת העוֹלם, שנהנוֹת מזיוה של מלכוּת, לא זכוּ בּכך אלא מפּני עמידתן בּכוונה רצוּפה בּלי הפסק רגע בּשמירה על מלכוּתן; שכּן משמרוֹת, חיילוֹת, וּצבאוֹת עוֹמדים, יוֹם ולילה לא ישבּוֹתוּ, ושוֹמרים על גבוּלוֹת, דרכים וּרשוּיוֹת שלהם. ואנוּ שאין בּידנוּ עדיין מלכוּת, חוֹבה עלינוּ לעוֹרר תחילה חפץ וּתשוּקה בּלב ישׂראל לגאוּלה בּלי שהייה והפסק. כּדכתיב: “על חוֹמוֹתיך ירוּשלים הפקדתי שוֹמרים כּל היוֹם וכל הלילה תמיד לא יחשוּ, המזכּירים את ה' אל דמי לכם ואל תתנוּ דמי לוֹ עד יכוֹנן ועד ישׂים את ירוּשלים תהילה בּארץ”. דברים מתלבּים בּלבּת אש. שוֹמרים וּמזכּירים אלה – הם חברת דוֹרשי גאוּלה לישׂראל. השוֹמרים המזכּירים בּגימַטריה תשע מאוֹת שלוֹשים וּשלוֹשה וכן: דוֹרשי גאוּלה נאמנים יוֹמם ולילה, עוֹלים תשע מאוֹת שלוֹשים וּשלוֹשה.

וּמה יהיה פּעלם? חלק מהם, עשׂיריתם, אוֹ כּפי שנקבּע אחר כּך בּעזרת ה', יהיוּ לוֹמדים בּמשמרוֹת קבוּעוֹת יוֹמם ולילה – לעוֹרר רחמי שמים, ויִתרם – תשע הידוֹת – יפוּצוּ מַעינוֹתיהם חוּצה, רצוֹא ושוֹב ילכוּ בּתפוּצוֹת ישׂראל, בּכל קצוי ארץ, לעוֹרר את הלבבוֹת לעלוֹת וּלהשתקע בּארץ, לקנוֹת אדמה וכרם וּללמד את בּני ישׂראל עבוֹדת שׂדה וכרם. לקיים “ואתם הרי ישׂראל ענפּכם תתנוּ וּפריכם תשׂאוּ לעמי ישׂראל כּי קרבוּ לבוֹא”. והרי אנוּ מתפּללים בּכל יוֹם: “ותחזינה עינינוּ בּשוּבך לציוֹן”, על מי מַשרה שכינתוֹ – על העצים ועל האבנים?

בּיקש מחילה ח' שלמה חריף ואמר:

– דברים אלוּ נאים הם וּמשדלים הלב כּדברי אגדה. אבל – הרי אין בּירוּשלים כּיוֹם אף שלוֹשה מנינים של תלמידי־חכמים הגוּנים, וכל העם היוֹשב בּציוֹן – לפי פּנקסי הכּוֹלל – קרוֹב לארבּעת אלפים. וּבשאר ערי הארץ קרוֹב לעשׂרת אלפים נפש, ורוֹב רוּבּם המכריע של התוֹשבים עניים מרוּדים ועניים למחצה, לשליש ולרביע – ואתה אוֹמר רק “שוֹמרים וּמזכּירים” תשע מאוֹת וּשלוֹשים ושלוֹשה?

– לאט לך, ח' שלמה – השיב לוֹ ח' יהוּדה – מספּר זה הוּא המספּר הנרצה. ואף הוּא לא יהיה מספּיק להבּא. ויגדל וירבּה – בּעזוֹר ה'. אבל מן ההכרח להתחיל מיד. וּלאַתחַלתא דגאוּלה דיינוּ בּמשמרת של שנים־עשׂר שוֹמרים, בּתחילה בּירוּשלים ואחר כּך בּיתר ג' הארצוֹת⁴⁷, שכּל אחד יהא מסוּר שתי שעוֹת בּמעֵת־לעת, קבוּעוֹת מראש, בּכוָנה גמוּרה וּבדביקוּת רצוּפה לסַדר הלימוּד. וחמישה אנשים לעת עתה יהיוּ המזכּירים את ה' שיצאוּ לשליחוּת בּארצוֹת קרוֹבוֹת: סוּריה, בּבל, מצרים, מערב החיצוֹן והפּנימי⁴⁸, וּשליחוּתם – לקוּפּה למען הגאוּלה.

אמר ח' יוֹסף:

– חלמא טבא חָזית! ולוּ נַניח שימצאוּ אנשים מעטים “שוֹמרים” וּ"מזכּירים" – הרי הרבּנים וראשי העדוֹת ודאי לא יסכּימוּ בּשוּם פּנים, שיהיוּ מסיגים גבוּל הקוּפּוֹת הקיימוֹת. וחוּץ מזה – דבר קטן הוּא סידוּרם ודאגתם של חמישה שליחים וּמשפּחוֹתיהם וכן הדאגה לשוֹמרים גם הם? הרי ממוֹן עצוּם דרוּש לכך!

מיד אמר ח' יהוּדה:

– אנוּ אנשי החברה, כּמה שיהא מספּרנו בּתחילה – יד אחת, לב אחד וכיס אחד יהיה לכוּלנוּ. כּל צרכיהם והוֹצאוֹתיהם של החברים וּמשפּחוֹתיהם – על קוּפּת החברה יהיוּ. זה תנאי ראשוֹן. שלא יהיה הממוֹן מכשוֹל לאחדוּת וּלטהרה; שהממוֹן הוּא ראש לכל מדוֹן. פּרוּטה בּגימַטריה יצר. ואשר על כּן כּל החברים לבּם יהא פּנוּי מדאגת ממוֹן וּמטרדת פּרנסה. אם כּן נעשׂה, סמוּך לבּי וּבטוּח, שעתידה ירוּשלים לגלוֹת צינוֹרוֹת השפע שלה, כּדכתיב: “וּפתחוּ שעריך תמיד יוֹמם ולילה לא יסגרוּ להביא אליך חיל גוֹיים”.

– אשרי המחכּה ויגיע – התאנח ח' יוֹסף.

אבל ח' נסים בּיקשוֹ שלא יפסיק בּדיבּוּר עד שישמיע ח' יהוּדה מחשבוֹת לבּוֹ עד תוּמן.

מתוּן מתוּן משך ח' יהוּדה דברוֹ:

– רוֹאים אַתם גאוּלתם של ישׂראל קשה כּעקירת הרים? רוֹאים אַתם, התחלה קטנה כּזוֹ – שנים־עשׂר שוֹמרים וחמישה מזכּירים – כּטיפּה מן הים? יפה אַתם רוֹאים. אַף אני רוֹאה כּך. ויוֹתר מכּך, שאם כּל התחלה קשה הרי התחלת הכּל על אַחת כּמה וכמה! שכּן גאוּלת ישׂראל אינה אלא התחלה של התחדשוּת כּללית, התחדשוּת ישׂראל והתחדשוּת העוֹלם, כּדכתיב: “כּי הנני בּוֹרא שמים חדשים וארץ חדשה” – רמז לעתיד לבוֹא – בּימוֹת משיח בּן דויד. אבל, כּידוּע, אין משיח בּן דויד בּא עד שיבוֹא משיח בּן יוֹסף. ודוֹרשי גאוּלה לישׂראל תעוּדתם ותפקידם לקרב בּוֹאוֹ של משיח בּן יוֹסף, שענינוֹ דבר שבּטבע ושבּשׂכל. והם – הראשוֹנים לבית יוֹסף – בּחינת יסוֹד הם. ולא יוּקם בּנין רם ונישׂא שלעתיד לבוֹא אלא על יסוֹד איתן וחזק מחַלָמיש. מכּאן, שטיבם וּסגוּלתם של דוֹרשי גאוּלה, שיהיוּ צדיקים גמוּרים, זהירים כּחוּט השׂערה בּקלה כּבחמוּרה, טוֹבים לשמים וטוֹבים לבּריוֹת, מַרבּי שלוֹם וּמרבּי אַהבה, נס וּמוֹפת לכל ישׂראל. וכל הנסים והנפלאוֹת, האוֹתוֹת והמוֹפתים שניבּאוּ לא יִגָלוּ ולא יבוֹאוּ עד שיגלוּ בּני־אדם נסים ונפלאוֹת בּגוּפם וּבנפשם, שהם גדוֹלים וּמוּפלאים ממעשׂי שמים. וכן יש לבאר מה שדרש בּר קפרא: “גדוֹלים מעשׂי צדיקים ממעשׂי שמים וארץ”.

אִי לזאת – הכּל מוּכן וּמזוּמן. המזבּח, העצים והשׂה לעוֹלה. המזבּח – ארץ־ישׂראל, העצים – ישׂראל, ודוֹרשי גוֹלה – השׂה לעוֹלה. ואלוֹהי ישׂראל יענה בּאש, אם יבעיר איש איש ניצוֹץ אש קוֹדש בּלבּוֹ. היוֹם ניצוֹץ לניצוֹץ, מחר – ניצוֹצוֹת לרשפים, וּמחרתוֹ – רשפיה רשפּי אש שלהבת יה…

שתק ח' יהוּדה. בּאוֹתה שעה היוּ ההרים מתלהטים, כּי נגה עליהם אוֹר גדוֹל. ממרוֹם הוּצק זיו עליוֹן על הרים וּגבעוֹת ונמזגוּ קדשים בּקדשים. שעת רחמים ירדה לעוֹלם. נמשכוּ הלבבוֹת והיוּ עוֹרגים לגילוּיי מרוֹם.

עיני ח' יהוּדה היוּ שוֹהוֹת בּמרחבי ארץ בּין הרי מוֹאָב והגלעד וּבין הרי אפרים ויהוּדה. נלחש קוֹלוֹ בּפיו והיה כּעוֹרך שׂיח תפילה:

– והיה בּאַחרית הימים והטיפוּ ההרים עסיס וכל הגבעוֹת תתמוֹגגנה… הנה ימים בּאים… הנה הנם… עצמוּ עיניכם, אחַי, וּראוּ: ההרים מעטה ירק כּוּלם. זית וּתאנה, גפן ורימוֹן. הרי גלעד וּבשן – יערוֹת עוֹלים בּאַדיר. ישׂמחוּ כּל עצי היער. ואַנשי יהוּדה כּוֹרם ויוֹגב, בּחוּר וזקן יוֹרדים מן ההרים. והעמקים יעטפוּ בּר. המוֹנים המוֹנים בּעמק החרוּץ. שׂדוֹת בּכסף יקנוּ ובחוּרי ישׂראל – ידם בּמלאכת שׂדה וכרם. איש לרעהוּ יאמר חז"ק (חרישה, זריעה, קצירה) – כּי ניחם ה' ציוֹן, ניחם כּל חָרבוֹתיה.

נדם קוֹלוֹ. נשתתקוּ החברים. דוּמיה אחזתם.

– גדוֹל אוֹר השקיעה כּאוֹר הזריחה – אמר ח' שלמה חריף ולא יסף.

– מן הראוּי – אמר ח' רבּנוּ – שנגלה דעתנוּ על הענין, כּי נכבּד הוּא מאד.

– אני כּשלעצמי – אמר ' נסים נחמה – ידי תכּוֹן עם ח' יהוּדה. בּעיקרוֹ של דבר אני מאמין כּי רוּח ה' נוֹססה בּוֹ. אשריו ואשרינוּ. אני מוּכן וּמזוּמן לעיין בּפרטים וּבצירוּפים – עד יצא לאוֹר משפּט.

– אף אני – אמר ח' יוֹסף – חלילה לי למעוֹל בּקדשים. תבוֹא עליו בּרכּת טוֹב. מי יתן חפץ ה' בּידוֹ וּבידנוּ יצליח.

– אם כּן – אמר ח' רבּנוּ – כּוּלנוּ נלך בּשם ה'. נתן ידנוּ בּתקיעת כּף לקבּל על עצמנוּ מעתה יסוּד החברה.

קמוּ, עמדוּ על רגליהם, שלחוּ ידיהם ואחזוּ בּיד ח' יהוּדה, וח' שלמה חריף עצמוֹ קרא:

– יהי ה' אלהינוּ עמנוּ כּאשר היה עם אבוֹתינוּ, אַל יִטשנוּ ואַל יעזבנוּ.

וחתמוּ בּתקיעת כּף.

משבּאוּ אל בּית־מדרשם עם חשכה בּיקשוּ מאת ח' יהוּדה שיעבוֹר לפני התיבה. היוּ המתפּללים, קהל בּית־המדרש, משתוֹממים לקוֹל הזמרה, קוֹל הדוּר וּמוּפלא, בּתפילת ערבית של יוֹם חוֹל כּביום קוֹדש ומקוּדש.

כּשבּא ח' יהוּדה חי אל בּיתוֹ שׂמח וטוֹב־לב הוֹדתה אשתוֹ לבּוֹרא שחפץ ה' הצליח בּידוֹ. אחר זה הגישה לוֹ מכתב שהביא לעת ערב איש עוֹבר־אוֹרח מדמשׂק.

פּתח המכתב וקרא:

פּה עי"ת דמשׂק ה' אייר תקפּ"ג

לידיד יקר נטע נַעמנים, אציל־נפש מגזע רבּנים, בּקי בּתוֹרה והוֹלך לאוֹרה, איש חן וּמידוֹת תרוּמיוֹת, אהוּב לשמים ולבּריוֹת כּ"ש

יהוּדה חי אלקלעי יצ"ו

אחרי השלוֹם והבּרכה, הנה זה ימים רבּים, כּמשלוֹשה חודשים תמימים, לא הגיעה אלינוּ לא ידיעה ולא אוֹת לטוֹבה ממחנה קדשכם ואָנוּ בּדאָגה רבּה מזוֹ השתיקה. יתן ה' והיתה דאגתנוּ שוא וּשלוֹמכם טוֹב ורב.

גם גדוֹלה הפּליאה עמנוּ, אשר לא בּא עד היוֹם דברכם, נכסַפנוּ לוֹ מכּבר, אשר הבטחתם להוֹסיף לכבּדנוּ בּדברים מסבּירים בּמהוּת חכמת הקבּלה ואנחנוּ עד היום בּציפּיה רבּה.

ואוּלם חלילה לכם מחשוֹב אוֹתנוּ כּמתאוֹננים וּמרננים, רק מדאגת לבּנוּ עליכם נשתוֹקק לידע שלוֹמכם וּמדאבת לבּנוּ עלינוּ נכסוֹף לראוֹת אוֹת לטוֹבה מידידנוּ.

ואָנוּ פּה בּדוּמיה ונפש הוֹמיה. נשִינוּ טוֹבה וכל היוֹם דאָבה. נתרוֹקן מטוּב הבּית ורק יגוֹן מחוּץ וּמבּית. הלכוּ היקרים וכּבה האוֹר אחריהם, וּבפינוֹת הבּית ירחפוּ צלליהם.

אהה! על מה עשׂה ה' כּכה לבּית הזה? ואנוּ, מה אָנוּ וּמה כּוֹחנוּ כּי ניחל?

אָנא, ח' יהוּדה חי, שׂאוּ נא פּניכם אלינוּ והיה מַענכם נטף־נחמה ללבּנוּ.

כּה דברי המסוּר בּידידוּת נאמנה

הצעיר עמרם נג’ארה.

בּה בּשעה ישב וכתב איגרת תשוּבה זוֹ:

לתפארת בּחוּרים, בּן שׂרים וחוֹרים, זית רענן יפה־תוֹאר, תוֹכוֹ כּברוֹ רב־זוֹהר, איתן־אמוּנה ורב־תבוּנה, טהוֹר נפש וחכם לב, מחמד עין ואיש נלבּב הלא הוּא ידידי יקר כּאח לי,

עמרם לבית נג’ארה, ישמרהוּ ה' ויחַיהוּ.

איגרתך היקרה מיוֹם ח' אייר הגיעה לידי וגרמה לנוּ שׂמחה וּמגינת לב כּאחד. אָכן לב ולב ידבּרוּ. היוֹם גמרתי אוֹמר בּלבּי להריץ לך מכתב על כּל אשר בּשׂיחי והנה הקדמתני, אָחי.

ואָמנם צדקת, אָחי, צדקת ממני. משוּגתי תלין עמדי כּי מנעתי עד כּה דברי מידידי ואוּלם לא מהיסח־דעת וּמרפיוֹן־ידים היתה זאת. ונהפוֹך הוּא. מחפצי לחלק עמך הכּל אשר עמי, מנה גדוֹלה וּשלמה, התמהמהתי עד כּה לרגל המלאכה הרבּה.

ואשר לחפץ לבּך בּדבר התוֹרה הנסתרה, אנקוֹט לשוֹן קצרה. כּפי שהוֹדעתיך בּזמנוֹ, פּקוּדתך שמרה רוּחי ויגעתי בּכל כּוֹחי (כּמה חדשים נצמדתי בּכל החוּשים לתוֹרה זוֹ) כּדי שארד לעוֹמקה לאצוֹל לך תרוּמה. אבל בּסוֹפוֹ של דבר יצאתי כּלעוּמת שבּאתי. ואם אָבוֹא להעלוֹת הדברים בּכתוּבים ירָאוּ כּנבוּבים כּי תקצר היריעה מהכיל גם אַחת מני אלף מהדברים. ואַף אָמנם אימנע לחווֹת דעה כּלל ועיקר בּזאת התוֹרה. כּי רב הערפל סביבה ואין לראוֹת הנתיבה. והמבין ידוֹם ולא יחטא בּלשוֹנוֹ וידבּק בּתוֹרת קוֹנוֹ תוֹרת משה, תוֹרת אמת.

בּרם חפץ אחר (והוּא ענין רב למכבּיר) משך לבּי ימים רבּים. בּוֹ דבקו כּל מַעיני כּי נגה אוֹר גדוֹל לעיני. ואני אמוּנה אוֹמן, שבּאוֹתוֹ ענין רם ונישׂא, צפוּנה תקות ישע לכל ישׂראל וּלכל אדם מישׂראל.

וגם הדבר הזה כּבד ממני לרשמוֹ על גליוֹן. ואני תקוה רבּה, שאוּכל לבוֹא בּקרוֹב, בּעזר ה', אל מקוֹם כּבוֹדכם ואָז פּה אל פּה אדבּר בּוֹ.

ועד בּוֹא השעה הטוֹבה אפרוֹשׂ שפע שלוֹמוֹת וּברכוֹת ממני וּמבּני המשפּחה לך וּלכל בּני המשפּחה הכּבוּדה.

כּחפץ המעתיר לכם טוֹבה ושלוֹם לפני צוּר ישעי

הצעיר יהוּדה חי אלקלעי

 

יג. חברת דג"ל    🔗

יוֹם יוֹם, כּחוֹדש תמים, היוּ מתוַעדים חמשת החברים והיוּ בּוֹחנים וּבוֹדקים בּדרכים וּבמעשׂים, שעליהם לבחוֹר כּדי לכוֹנן את החברה דג"ל.

וּכהינתז ניצוֹצוֹת אש מהַקָשת אבן בּאבן, כּן נתלקחוּ רשפּי אש מלב איש אל לב רעהוּ בּעתוֹת שׂיחוֹתיהם וּויכּוּחיהם ונדלקה בּהם שלהבת־יה למען הגאוּלה. וּככל שהפכוּ והפכוּ בּמערכי לבּוֹ של ח' יהוּדה חי, כּן דבק לבּם בּלבּוֹ ונפעמה רוּחם מרוּחוֹ, כּאנשים שמתעסקים בּעצירת שמן פּרחים ושוֹשנים, שמחמת טבע מלאכתם, הריח הטוֹב דבק בּהם ונוֹדף מהם.

וכן דנוּ ושקלוּ וצירפוּ אליהם, אחר בּחירה וּזהירוּת מדוּקדקה, עוֹד חמישה־עשׂר חבר, טוֹבים וישרים, רוּבּם בּעלי תוֹרה וּמיעוּטם אַנשי מעשׂה והיוּ יחדיו שני מנינים.

אָז קבעוּ וכתבוּ על ספר עשׂר תקנוֹת של החברה, וזה מַשמען כּכתבן וּכלשוֹנן:

א) איש הדג"ל לא יסוּר מתוֹרת ה' וּבה יהגה יוֹמם ולילה.

ב) יהא זהיר בּמצוה קלה כּבחמוּרה וינהג תדיר מנהג חסידוּת.

ג) יהא רֵע דבק מאָח לחברוֹ וגם לכל אָדם מישׂראל.

ד) יהא דוֹבר אמת בּלבבוֹ, פּיו ולבּוֹ שווים, ולא ינהג חלילה אַחת בּפּה ואַחת בּלב.

ה) בּרית כּרוּתה בּשבוּעה חמוּרה בּין איש דג"ל וחברוֹ לקיים בּדקדוּק מדוּקדק אַחדוּת ושוּתפוּת: כּיס אחד לכוּלם וּמחסוֹרוֹ וצרכּוֹ של כּל פּרט מקוּפּת הכּלל.

ו) אם יראה חבר דג"ל משגה אוֹ חטא בּחברוֹ חוֹבה עליו להוֹכיחוֹ על כּך, אבל בּלשוֹן חיבּה וּבדרך כּבוֹד.

ז) אם חלילה פּגע חבר דג"ל בּחברוֹ בּדיבּוּר ואפילוּ בּמחשבה לא תלין משוּגתוּ עמוֹ, אלא ילך ויבקש מחילה מחברוֹ ולא יעלה על משכּבוֹ עד שימחל לוֹ והיה המחנה טהוֹר.

ח) איש הדג"ל יהא ממעט בּדיבּוּר וּלעוֹלם ימנע עצמוֹ משׂיחה בּטלה.

ט) לא יסוּפח חבר לדג"ל אלא בּהסכּמה גמוּרה של כּל החברים.

י) החברים מקבּלים עליהם, שידבּרוּ בּיניהם לבין עצמם, בּין בּשעת לימוּד וּבין בּשעת מעשׂה, בּין בּבּית אוֹ וּבין בּרחוֹב, בּלשוֹן הקוֹדש.

וכן נמנוּ ונגמרוּ ונקבּעוּ שנים־עשׂר חברים, גדוֹלים בּתוֹרה וּביראָה, “שוֹמרים־מזכּירים” (בּשתים־עשׂרה משמרוֹת, שני חברים למשמרה של שתי שעוֹת), שיהיוּ עוֹמדים בּתפילה ותחנוּנים ותיקוּנים מתוֹך כּוונה גמוּרה וּדביקוּת צרוּפה לפני כּסא הכּבוֹד על גאוּלתם של ישׂראל וכל זה בּלא שהייה וּבלא הפסקה אַף רגע קל, אלא עוֹד זה מתפּלל והנה זה בּא, משמרה גוֹמרת והוֹלכת וּמשמרה שניה כּבר עוֹמדת וּמתפּללת. וכל משמרה עוֹלה לתפילה אחר טבילה.

אחר הדברים האלה חיפּשׂוּ וּמצאוּ עליה קטנה בּדיוֹטה שלישית בּאַחת החצרוֹת למוֹשב־תמיד של משמרוֹת השוֹמרים־המזכּירים. לכאוֹרה לא נראה בּעליה זוֹ שוּם יתרוֹן אוֹ מעלה. רק ארוֹן־הקוֹדש וּשני כּסאוֹת וּמנוֹרה ושוּלחן. שני חלוֹנוֹת קטנים נשקפים אל מקוֹם המקדש והר הזיתים וּלעין הצוֹפה גלוּיים תדיר הוֹדוֹ וזהרוֹ של הר הבּית. ואף מבּחוּץ לא תוֹאר לעליה ולא הדר. ריקוּעי פּחים ישנים מתוּחים על הגג ועל הכּתלים וכל כּוֹלה דלה ועקוּמה כּהרבּה עליוֹת דלוֹת ועקוּמוֹת שבּעיר. בּרם כּל מי שידע טיבה ותפקידה של העליה ראָה אוֹתה כּדגוּלה מרבבה. ורבּים אָמרוּ: מה נוֹרא המקוֹם הזה! ולחברים עצמם היתה עליה זוֹ פּינת יִקרת מוּסד, שלב ראשוֹן של סוּלם מוּצב אַרצה וראשוֹ מגיע השמימה. ואַף אָמנם, מעת כּניסת המשמרה הראשוֹנה בּעליה, התחילה העבוֹדה בּלא שהייה. משמרה אחר משמרה, יוֹם ליוֹם ולילה ללילה. קוֹל רינה וּתפילה בּעליה (פּרקים נבחרים מתוֹרה, נביאים וּכתוּבים, הלכה וּמדרש וּפרקי זוֹהר, כּפי שתיקנוּם וערכוּם החברים). קוֹל־קבע בּוֹקע ועוֹלה מן העליה, עוֹלה וּמסתלסל, מסתלסל ונמשך ממטה למעלה; גשר־רינה, נתיב־תחינה, הוֹלך ונמתח, ממשכּן בּני העליה עד לפני כּסא רב העלילה.

וּבימים ההם, ימי בּיכּוּרים לחברה, שרעיוֹנוֹת וּמחשבוֹת, כּיסוּפים ותקווֹת, היוּ צצים וּפוֹרחים שבע בּיוֹם בּלב החברים – היה הזמן נתפּס בּעיניהם כּימי “בּראשית”, שהדברים נבראים בּמאמרים. והם עצמם היוּ תפוּסים תפיסה קלה בּידי הזמן כּאנשים שתפוּסים בּשיכּרוּת קלה של משתה־מצוה. וימי חוֹל רגילים, שהבּריוֹת עמוּסים בּהם טרדוֹת ותמרוּרים הפכוּ להם לימי ערבי חג, שהוֹמים וסוֹאנים מהכנה ועשׂיה ורוֹב ציפּיה.

וּבצאתם וּבבוֹאָם, בּשבתם בּבית מוֹעדם (בּישיבה שקבעוּ להם למטה מן העליה) וּבלכתם בּרחוֹבוֹת קריה אָנה ואָנה והם מדבּרים בּלשוֹן־הקוֹדש – היוּ הבּריוֹת משתאים להם וּמבּיטים עליהם בּעין טוֹבה וּבלב רוֹחש חיבּה ודמוּ בּעיניהם לבני עליה בּעלי שם, שוֹחרי נסים ונפלאוֹת. אמוֹדאים, שמוֹסרים עצמם לרדת ולצלוֹל בּתהוֹמוֹת – כּחגבים המה לגבּי אלה, שמתכּספים וּמתקדשים לעלוֹת למרוֹמים, לדפּוֹק בּשערי רחמים למען גאוּלתם של ישׂראל.

וילדים שבּרחוֹב היוּ מוֹרים עליהם בּאצבּע ואוֹמרים בּסילוּדים: אלה הם דוֹרשי גאוּלה לישׂראל, שעתידים להביא את המשיח.

וּמי שרוֹצה לחוּש מעט מהרבּה, מאוֹתה גילת רנן שקיננה בּלב דג"ל וּמאוֹתה רוּח עילָאָה שאָפפה אוֹתם וטלטלה אוֹתם טלטלה עזה, דיוֹ שיקשיב כּל־שהוּא מדרשתוֹ של אחד מחמשת החברים הראשוֹנים, הוּא ח' נסים נחמה, שדרש בּשבּת ראשוֹנה ליסוּד החברה.

ח' נסים נחמה – לבּוֹ דלוּק תמיד כּנר תמיד. וכל שפּתח לוֹ פּתח שׂיחה כּחוּדה של מחט בּענין הגאוּלה – מיד פּתח לוֹ ח' נסים שערי שערים בּלא שיעוּרים.

אוֹתה שבּת הפליג והאריך דרשתוֹ שלוֹש שעוֹת רצוּפוֹת. החברים, שרוּבּם תלמידי־חכמים ידוּעים, הקשיבוּ רב קשב לחידוּשי תוֹרה שנדלקוּ בּפיו כּרשפּי אוֹרוֹת בּנגלוֹת וּבנסתרוֹת. אבל ח' נסים היה מכוון כּמה מדבריו גם ליהוּדים פּשוּטים ונאמנים וּבעלי־בּתים מהוּגנים והם שמעוּ, טעמוּ וראוּ כּי טוֹב. מה עצמוּ וּמה נעמוּ דברים שקשר וּכתוּבים שחיבּר על ענין הגאוּלה ועשׂאָם כּשרשרת פּנינים ויהלוּמים – והדברים כּמתלהמים! ועיקר נוֹשׂא דרשתוֹ נסַב, וחזר ונסב, על יסוֹד אחד שבּגאוּלה – על ההתחדשוּת, שאין ישׂראל נגאלים ואין העוֹלם נגאל אלא בּהתחדשוּת משוּלשת: התחדשוּת שבּראִיה, התחדשוּת שבּהרגשה והתחדשוּת שבּהוָיה. וכן בּיאר את הפּסוּק: ואכלתם ישן נוֹשן וישן מפּני חדש תוֹציאוּ – באוֹפן זה: ואכלתם ישן נוֹשן – אם בּרכה היא זוֹ, כּיצד אוֹמר מיניה וּביה: וישן מפני חדש תוציאו? אלא ישן נוֹשן – זוֹ התוֹרה; חמדה זוֹ שהיתה גנוּזה בּבית גנזיו מלפני ששת ימי בּראשית הרי היא כּוּלה, על מצווֹתיה וחוּקיה, כּלליה וּפרטיה – קוֹדש קדשים כּוּלה. וזה אוֹמרוֹ: ואכלתם ישן נוֹשן. מצוּוים ישׂראל להפוֹך ולהפוֹך בּה, בּישן נוֹשן. אבל, וישן מפּני חדש תוֹציאוּ – חָדש, זה גאוּלה, כּכּתוּב: חַדש ימינוּ כּקדם. ונאמר: “וּבנוּ חָרבוֹת עוֹלם… וחידשוּ ערי חוֹרב, שוֹממוֹת דוֹר ודוֹר”. הוי אוֹמר: עם אכילה לשׂוֹבע, בּשפע וּברכה מהישן נוֹשן מצוּוים אנָוּ לאכוֹל חדש. וכן יוּבן פּשט הכּתוּב: “אוֹתוֹתינוּ לא ראינוּ, אין עוֹד נביא ולא אתנוּ יוֹדע עד מה”, רוֹצה לוֹמר: יען שאוֹתוֹתינוּ לא ראינוּ, שלא בּיקשנוּ אוֹתוֹת הגאוּלה, אין עוֹד נביא עמנוּ וכו'. אבל “כּאשר שמענוּ כּן ראינוּ” בּענין האוֹתוֹת והרמזים לגאוּלה – נזכּה “בּעיר ה' צבאוֹת… יכוֹננה עד עוֹלם”.

וכל העוֹסק בּענין הגאוּלה בּרמ"ח אבריו ושס"ה גידיו – הוּא עצמוֹ חש בּהתחדשוּת המשוּלשת. כּיצד?

חברי דג"ל יעידוּן ויגידוּן: מבּשׂרנוּ חזינוּ. הרי לכאוֹרה הכּל עמנוּ היוֹם כּאתמוֹל, ימין – ימין, וּשׂמאל – שׂמאל. וּבתים ורחוֹבוֹת ואנשים וּמעשׂים הכּל כּאשתקד, אבל, לפי האמת, הכּל נראה לנוּ עכשיו מחוּבּר וּמלוּכּד. שכּן חברי דג"ל רוּח אחרת היתה עמם ושפר עליהם טעמם, שמעשׂה שניערוּ עצמם מאהבת עצמם שוּב אין להם בּעוֹלמם אלא אהבת עמם. זוֹהי התחדשוּת שבּראִיה, שאנוּ רוֹאים עצמנוּ מחוּדשים, שהרי לכאוֹרה הננוּ כּאשר היינוּ – ועם זאת לאחרים דמינוּ. אתמוֹל היינוּ עניים והיוֹם עשירים, כּי לאיש ואיש משענת עשׂרים חברים. אתמוֹל ראינוּ עצמנוּ עלוּבים וּרצוּצים והיוֹם מפוּיסים וּמרוּצים. אתמוֹל – איש איש בּוֹדד לנפשוֹ, מבוּכה בּראשוֹ, נרדף מרישוֹ ונכוה בּאִשוֹ, והיוֹם, – ענין האחד ענין עשׂרים, וכוֹח האחד כּפוּל עשׂרים, וּגדוֹלה פּי עשׂרים שׂמחתנוּ וקטנה פּי עשׂרים עצבוּתנוּ. וזוֹהי גם התחדשוּת שבּהרגשה. אבל התחדשוּת שבּהוָיה – אַך קצה נראה. התחדשוּת שבּהוָיה – נכוֹנה בּשלמוּתה לעתיד לבוֹא.

ועתה – סיים ח' נסים דרשתוֹ – צא וחשוֹב: על אַחת כּמה וכמה יתגדל ויתקדש חפץ הגאוּלה ויגדל השׂשׂוֹן ותרבּה הגילה, עת יתחבּרוּ לדג"ל המוֹנים המוֹנים בּארץ־ישׂראל וּבתפוּצוֹת ישׂראל. אָז תגיע העת להתחדשוּת שבּהוָיה, שבּשעה שישׂראל מאוּגדים וקשוּרים בּאַחדוּת ושוּתפוּת מתקיים בּהם הכּתוּב: והסירוֹתי לב אבן מבּשׂרכם ונתתי לב חדש. וּבאוֹתה שעה שישׂראל מחוּדשים בּלב חדש – אוֹר גדוֹל בּוֹקע ועוֹלה מארץ־ישׂראל וּמתפּשט והוֹלך בּכל העוֹלם כּוּלוֹ – אָז הגיעה שעת התחדשוּתה של ההוָיה, שאוֹר גדוֹל יהא מאיר כּל חללוֹ של עוֹלם. וזה אָמרוּ: והיה אוֹר הלבנה כּאוֹר החמה ואוֹר החמה כּאוֹר שבעת הימים והלכוּ עמים רבּים ואָמרוּ לכוּ ונעלה אל הר הבּית ה' אל בּית אלהי יעקב ויוֹרנוּ מדרכיו ונלכה בּאָרחוֹתיו כּי מציוֹן תצא תוֹרה וּדבר ה' מירוּשלים.

לאחר שבּת התחילוּ ימי מעשׂה של החברה. בּישיבה שלהם ישבוּ שבעת חברי הועד כּמה שעוֹת בּכל יוֹם והיוּ דנים וּמתיעצים כּיצד יעשׂוּ להרחיב מיתרי החברה, כּיצד יכוֹננוּ אגוּדוֹת אגוּדוֹת “בּאַרבּע ארצוֹת” וּבארצוֹת אחרוֹת כּמתכּוּנתה של חברת דג"ל שבּירוּשלים, וּמה וכיצד יעשׂוּ, אחר יסוּד האגוּדוֹת, כּדי שישׂימוּ רבּים פּעמיהם לציוֹן. אָז הכּירוּ החברים שח' יהוּדה כּמה ידוֹת לוֹ על כּל חברי הועד, שכּל ענין וכל חפץ שנדוֹן בועד היה ח' יהוּדה מכוון מראש לדעת חבריו, הן לשלילה והן לחיוּב, והיה מברר וּמלבּן את הדברים בּעצמוֹ, עד שהיוּ הענינים מתקדמים בּקלוּת בּמוֹעצוֹתיהם.

בּאוֹתם הימים, שהיוּ דנים בּועד שעוֹת רבּוֹת בּכל יוֹם, ראתה “נוַת בּיתוֹ” של ח' יהוּדה, אסתר, שהוּא מתבּוֹדד כּמה שעוֹת בּיוֹם כּפי שנוֹהג תדיר בּשעה שמחשבוֹת וּדאגוֹת מטרידוֹת אוֹתוֹ. נתפּלאָה אסתר על כּך ושאלה אוֹתוֹ, פּעם, לאחר שאכל פּת שחרית בּחפּזוֹן: הגם עתה, אחרי שזיכּנוּ ה' והחברה עוֹלה כּפוֹרחת ונתמלאוּ משאלוֹת לבּוֹ, והחברים כּוּלם בּלב אחד מוּכנים לפעוֹל ולעשׂוֹת, הגם עתה ישׂא דאָגה בּסתר לבּוֹ? וּמה דאגה שבּלבּוֹ?

אָמר לה: דוקא עכשיו, שעברוּ ימים של דיבּוּרים והגענוּ לימים שיש לעשׂוֹת מעשׂים, עכשיו מתחילוֹת דאגוֹת גדוֹלוֹת. וכן הסבּיר לה שהוּא רוֹאה היוֹם מה שעתידים החברים לראוֹת מחר. עכשיו מדיינים בּועד בּענין השליחים, מן ההכרח לשלוֹח שבעה תלמידי־חכמים, מוּבהקים, מצוּינים בּכוֹח דיבּוּר וכוֹח פּעוּלה, לשבע ארצוֹת, שליח שליח לכל ארץ (לארם־נַהרים, סוּריה, מצרים ואל מערב החיצוֹן ולמערב הפּנימי), שיעשׂוּ שנה שלמה לפחוֹת בּכל ארץ ויכוֹננוּ בּכל עיר גדוֹלה חברת דג"ל. זאת התכלית בּשנה הראשוֹנה, שהיא בּחינת שנת החרישה, לאחר שנה יחזרוּ ויתועדוּ לראוֹת וּלהבין כּיצד עלתה החרישה וכיצד תהא הזריעה, כּלוֹמר מה יעָשׂה ואיך יעָשׂה לעוֹרר את בּני הקהילוֹת לעלוֹת לציוֹן, ושוּב לצאת לארצוֹת אחרוֹת בּמדינוֹת אירוֹפּה.

והנה, לאחר שיבחרוּ את השליחים ויקבּעוּ את הארצוֹת (וּבודאי יסכּימוּ השליחים מרצוֹנם הטוֹב לצאת למסעוֹתיהם), יהיה מחסוֹר הממוֹן מכשוֹל גדוֹל. אמת, קיוּם עצמם של השליחים אינוֹ בּכלל דאָגה. בּאשר יבוֹאוּ וּבאשר יהיוּ יקבּלוּ בּעלי־בּתים את חכמי ירוּשלים בּכבוֹד וּבחיבּה. ואפילוּ לצרכי הוֹצאוֹת נסיעוֹת ימצאוּ להם בּאשר הם שם. אבל דאָגה גדוֹלה היא פּרנסתן של שבע משפּחוֹת השליחים. בּשלמא כּשהחברים כּאן, איש איש מביא הכנסתוֹ, בּמעט אוֹ בּרוֹב, לקוּפּה הכּללית. זה מלמד, זה חזן, זה שוֹחט, זה סוֹפר ויש בּין החברים כּמה בּעלי־מלאכה ושבעה בּעלי סחוֹרה וכוּלם, כּמשפּחה אחת בּמקוֹם מוֹשבם – ושפּיר מצבם. אבל כּשיסעוּ שבעת השליחים, זוּלת שתחסר לקוּפּה הכנסתם, תחוּל פּרנסת שבע המשפּחוֹת על הקוּפּה. ואין יכוֹלת לקוּפּה בּשוּם פּנים לספּק פּרנסתן של המשפּחוֹת לשנה תמימה.

ועוֹד הסבּיר לה: אליבּא דאמת אין עיקר דאגתוֹ על הממוֹן. חסרוֹן ממוֹן ודאי חסרוֹן הוּא. אבל כּוֹחוֹ של הממוֹן גדוֹל כּהר גדוֹל לגבּי תכלית גשמית, אבל לתכלית רוּחנית, עליוֹנה – מה כּוֹחוֹ? וכל שכּן לענין גאוּלה כּכּתוּב: “מי אַתה הר הגדוֹל? – לפני זרוּבּבל למישוֹר”. בּעניני העוֹלם הזה חשוּב הממוֹן, שהוּא מקיים את האָדם. אבל בּענין נאצל, האָדם העיקר והוּא עוֹשׂה יוֹתר משֶממוֹן עוֹשׂה. ואני, בּעזר הבּוֹרא, מוּבטחני שהייתי יכוֹל לדבּר על לב שנַים־שלוֹשה עשירים שבּעיר, לתת בּלבּם שיכּנסוּ לחברה ויגדילו הקוּפּה (נדבה מידם לא נסכּים לקבּל, אלא אם יהיוּ חברים בּעצמם). אבל מתקשה אני בּזה הענין. וּמהוּ שקוֹשר ידי? שאני וכל החברים חסרי ממוֹן אָנוּ. איש איש מכניס הכנסתוֹ שמכניסה לוֹ מלאכתוֹ. אבל איש מאתנוּ לא היה לוֹ להכניס סך גדוֹל מרכוּשוֹ לקוּפּה. ולוּ היה לי סכוּם ממוֹן, שהייתי מכניסוֹ לקוּפּה, היה בּי כּוֹח לעוֹרר איזה בּעלי ממוֹן שיעשׂוּ גם הם כּך. שכּן, מעשׂה נאה חשוּב מכּל מדרש נאה. וזהוּ שמטריד דעתי בּאלה הימים.

שמעה אסתר ואָמרה: ירחם ה', הרבּה פּתחים למקוֹם.

בּאוֹתוֹ יוֹם לפני סעוּדת ערבית ישב ח' יהוּדה חי בּמוֹשב בּחצר לרוּח הערב שבּשלהי אָב.

בּאָה אסתר, הביאָה לוֹ קהוה וישבה למוּלוּ. משהיוּ שוֹתים אָמרה לוֹ:

– כּל היוֹם הייתי חוֹזרת וחוֹשבת בּענין שסח עמי בּבּוֹקר. בּחנתי ושקלתי בּדבר וגמרתי בּדעתי, שאתן כּל התכשיטים שלי לקוּפּה הכּללית. מכּל לבּי אני נוֹתנתם. ואף ששויים אינוֹ גדוֹל, הרי ודאי עוֹלים הם לחמש מאוֹת או שש מאוֹת וזַריס⁴⁹. אבל הרי זה כּל העוֹשר שלנוּ. על ידי כּך יהיה לבּוֹ שלם, שנתן כּל הממוֹן שלוֹ לחברה ואפשר תסכּמנה גם נשים אחרוֹת מהחברים למסוֹר תכשיטיהן ויִרבּה ממוֹן הקוּפּה.

וּבדבּרה הגישה לוֹ המפתח הקטן של ארגז התכשיטים שלה ואָמרה:

– הרי מן הרגע הזה כּבר הוֹצאתי את התכשיטין מדעתי והם שייכים לחברה.

היה מסתכּל ח' יהוּדה בּפני אשתוֹ, עיניו פּקוּחוֹת מתמיהה וּבת־צחוֹק של גיל מתוּחה על פּניו והיוּ פּניו דוֹמים לפני תינוֹק שמַעניקים לוֹ דברי חפץ, שלבּוֹ משתוֹקק להם.

פּתח ואמר לה:

– תבוֹרך מנשים אסתר. אַשריִך, אַשריִך. יהי שלוֹם בּחילךְ, שלוה בּארמנוֹתיך. אוֹת לטוֹבה הוּא. סימן טוֹב, סימן טוֹב, עכשיו ידעתי שחפץ ה' בּידנוּ יצליח.

שאלה אוֹתוֹ:

– סימן טוֹב על שוּם מה?

– כּלוּם יוֹדעת אַת, יקירה, מה תיקנת וּמה פּעלת בּמעשׂה זה שלך? הרי דוֹמה אַת לאחַת מאוֹתן נשים צדקניוֹת, שבּזכוּתן נגאלוּ אבוֹתינוּ ממצרים.

– אבל מהוּ האוֹת לטוֹבה שאָמר? לאיזוֹ טוֹבה כּוונתוֹ?

– כּן, אַגיד לך. חייב אני להגיד לך. בּאלו הימים, שאנוּ מדיינים על שליחת שבעת השליחים, והחברים מתרגשים וּמתלהבים מהענין הגדוֹל, הייתי אני, כּפי שראית, שרוּי בּצער, בּיני לבין עצמי, שבּעת שיבוֹאוּ לעשׂוֹת חשבּוֹן ויראוּ שדרוּש ממוֹן עצוּם לפרנסת המשפּחוֹת אָז יתמלאוּ צער גדוֹל, שאין בּיכלתנוּ להוֹציא הדבר לפעוּלוֹת. החשבּוֹן – חששתי בּלבּי – יבהיל אוֹתם ואפשר יעוֹרר יאוּש בּלבּם. “כּי אש יצאָה מחשבּוֹן”. וּבאמת, בּאלוּ הימים עלתה מחשבה בּלבּי כּמה פּעמים בּענין זה, כּלוֹמר בּענין התכשיטים שלך. ואמרתי בּלבּי: אילוּ היה ממוֹן התכשיטים שלך בּקוּפּה וגם של נשים אחרוֹת מהחברוֹת – היינוּ יכוֹלים לסַפּק צרכי המשפּחוֹת לפחוֹת לשנה. אבל מיד עקרתי מחשבה זוֹ מלבּי, שאמרתי: תכשיטי נשים – ענין חמוּר הוּא. נגיעה בּאש. היחתה איש גחלים ולא יִכּוה? כּלַך מדרך זוֹ, אין זוֹ דרך. בּרם – אמרתי בּיני לבין עצמי – אם אַת בּעצמך, בּלא שוּם נגישׂה מצדי, תתעוֹררי על כּך, אם יתרחש נס זה, אוֹת הוּא שנכוֹן הדבר מאת האלוֹהים וחפץ ה' בּידנוּ יצליח. והנה בּא האוֹת. כּאשר דימיתי כּן היה. עכשיו בּרי לי, קוֹם יקוּם חפצנוּ בּידנוּ. הממוֹן יִמצא. ואַת מה גדוֹלה זכוּתך, שאַת הראשוֹנה שנתת כּל אשר לך לענין הגאוּלה.

נתפּנתה אסתר, מתוֹך שׂמחת מצוה שבּלבּה, לעניני בּיתה וח' יהוּדה חי נשאר נשען בּמוֹשב שבחצר.

בּאפלה שבּשלהי החוֹדש היוּ הכּוֹכבים בּוֹרקים ונוֹצצים כּאילוּ מתעצמת וגוֹברת אוֹרתם מרגע לרגע. עיני ח' יהוּדה היוּ נשׂוּאוֹת למרוֹם שעה ממוּשכה. פּנתה אסתר אליו, שיגש לסעוֹד פּת ערבית ולא השיב לה. הבינה שנתוּן הוּא למחשבוֹתיו ואינוֹ שוֹמע לקוֹלה.

לאחר שעה קלה משעברה אסתר על ידוֹ הבחין בּה וקרא לה שתשב קמעה. פּתח ואָמר לה:

– כּל שאני חוֹשב בּמעשׂה שלך – רוֹאה אני שמעשׂה רב הוּא לאין תכלית. ואני יוֹשב כּאן וּמהרהר כּיצד נתקבּלה מתנה שלך בּמרוֹמים וכיצד היה רישוּמה בּעוֹלמוֹת עליוֹנים. בּרגע שמסַרת מפתח קטן שלך אפשר, אוֹ ודאי, ענינים גדוֹלים נתרחשוּ למעלה. האין ראוּי מפתח קטן זה, שיגלה מפתחוֹת רבּים אחרים שהיוּ טמוּנים בּמעמקים דוֹרוֹת רבּים? שהרי מיוֹם שחרב בּית־המקדש נסגרוּ וננעלוּ כּמה וכמה שערי טוֹבה לישׂראל: שערי־גבוּרה, שערי־תפארה, שערי־מלכוּת. והן ודאי יש יוֹם, יש רגע, שממנוּ מתחילה ונמשכת תקוּפה חדשה וחשבּוֹנא טבא. מפתח קטן שלך יתכן שחוֹלל תכוּנה גדוֹלה ועלילה רבּה בּשמי מרוֹמים. פּמַליה אחר פּמַליה נתעוֹררה. מלאכי שרת, מלאכי עליוֹן יחָפזוּ. רצוֹא ושוֹב ימהרוּ. ספרים ודיפתראוֹת מוּבאים ונפתחים. שׂרפים בּאים ואֶראֶלים יוֹצאים. תנוּעה ורעש ורב המַעשׂ. הללוּ נכנסים, הללוּ יוֹצאים. וּבפּרוֹזדוֹרים וּבמבוֹאוֹת רבּים מתאַספים. מלאָכים מתלחשים, צדיקים מתרחשים. עלוּ האָבוֹת. ואחריהם צוֹעדוֹת לאטן האִמהוֹת. הנה גם משה רעיא מהימנא ועמוֹ אהרון כּהנא. כּוּלם משתוֹממים ושוֹאלים: מה נתרחש וּמה נתחדש? וּמלאָכים־שליחים בּדרכּם נעצרים, נדרשים ונחקרים: מה זאת היתה וּמה קרתה? מה היוֹם מיוֹמַים? על מה זעוּ שמים? והללוּ בּשׂיח סוֹד משיבים: מאחרי הפּרגוֹד יצאָה בּת־קוֹל: “כּביכוֹל קם מכּסא הדין וישב על כּסא רחמים”. מיד מיכאל וגבריאל בּאים מזוֹרזים, נתבּקשוּ ספרים גנוּזים. וּמפתחוֹת כּבדים מוּזזים. שעת רחמים התעוֹררה כּמוֹה לא היתה. אַתחלתא דגאוּלה.

והכּל מקשיבים והכּל שוֹאלים: בּשל מה וּבשל מי זוֹ התמוּרה? מפּה לאוֹזן התשוּבה מסוּרה: בּשביל מפתח קטן, מפתח קטן של אשה צדיקה. מכּאן וּלהבּא שערים סגוּרים יִפּתחוּ: שערי תפארה, שערי גבוּרה, שערי מלכוּת.

היתה אסתר שוֹמעת וּמקשיבה לקוֹל מתוּן שיוֹצא מפּי בּעלה ולבּה נפעם. ענתה ואָמרה:

– ישמרהוּ לי ה' לאוֹרך ימים – כּמה יכוֹל לשדל את הלב בּדברים נאים כּדברי אגדה.

חזר ואָמר לה:

– דברי אגדה אַת אוֹמרת. אבל בּדברי אגדה מצוּיים גם דברי אמת. וּמי יוֹדע אם לא בּדוֹמה לכך נתרחשוּ הדברים בּמרוֹמים.

אחרי ימים אחדים, בּראש חוֹדש אלוּל, לעת הצהרים, נתכּנסוּ חברי האגוּדה, שלוֹשים בּמספּר, לסעוּדת מצוה יחדיו; כּפי שנהגוּ, בּכל ראש חוֹדש מתאַספים כּל החברים לסעוּדה, שמצוה לאכוֹל בּשׂר ולשתוֹת כּוֹס יין בּראש חוֹדש. בּחדר הגדוֹל והמרוּוָח שבּקוֹמה התחתוֹנה סעדוּ סעוּדת הצהרים וכמה חברים השמיעוּ, כּנהוּג, דברי תוֹרה.

בּין המסוּבּים לאחר הסעוּדה נמצא סיניוֹר רפאֵלג’י, אַחד הסוֹחרים העשירים שבּעיר, שח' יהוּדה הזמינוֹ לבוֹא, בּלא שידעוּ החברים. גם שלח לוֹ איגרת גדוֹלה על טיבה וענינה של דג"ל. הללוּ קיבּלוּהוּ בּכבוֹד כּאַחד האוֹרחים, שבּשבּתוֹת וימים טוֹבים נכנסים אוֹרחים למוֹשב החברים בּאין עוֹצר. והיה מוּסכּם, שאין מקבּלים חבר לחברה אלא אם נמצא כּמה פּעמים בּמוֹשב החברים ושמע לשׂיחם וידע דרכּם וחפצם.

משגמרוּ הסעוּדה יצאוּ החברים לדרכּם וח' יהוּדה חי בּיקש את הגביר שיכּנס עמוֹ ל"ישיבה" שבּחצר.

סיניוֹר רפאֵלג’י נמנה עם שלוֹשת העשירים שבּעיר שידם פּתוּחה לדבר מצוה ולבּם ער לדברי תוֹרה. כּנגדם מצוּיים שלוֹשה עשירים אחרים שידוּעים לצרי־עין, שאינם נענים לדוֹרשיהם אלא בּקוֹשי וּבצמצוּם רב.

סיניוֹר רפאלג’י, עם שכּלפּי חוּץ נראה כּגביר שלבּוֹ ודעתוֹ נתוּנים לעניני עוֹלם הזה (הוּא בּעל בּשׂר וּבעל דברים, אוֹהב שׂיחה וּבדיחה ותדיר בּת־צחוֹק שרוּיה בּפניו), אנשים שמקוֹרבים אליו מספּרים שקוֹבע עתים לאמירת מזמוֹרי תהילים וּקריאַת מעט זוֹהר, עוֹרך לפעמים תיקוּן חצוֹת ונוֹהג חסידוּת לפי יכלתוֹ.

נכנסוּ סיניוֹר רפאלג’י וח' יהוּדה ל"ישיבה" לבדם. פּתח ח' יהוּדה וּביקש מחילה ממנוּ שלקח רשוּת לעצמוֹ להטרידוֹ ולקחת זמנוֹ. ודאי זוֹ דרך כּסל. אלא הכרח יש בּדבר כּפי שיוָכח מעצמוֹ. החברים אינם יוֹדעים כּלל שהוּא הזמינוֹ. אם תצמח טוֹבה מפּגישה זוֹ – לכל החברים חלק בּה, ואם לאו – רק עליו בּלבד תחוּל משוּגתוֹ ואיש לא ידע קטנה אוֹ גדוֹלה משׂיחתם.

השיב הגביר, מה משוּגה תצא ממוֹשב עם תלמיד־חכם כּח' יהוּדה חי? אַדרבּא, חן חן לוֹ שהזמינוֹ למוֹשב החברים וגרם לוֹ נחת־רוּח לשמוֹע דברי תורה יקרים מפּז, ותוֹספת תוֹדוֹת לוֹ, ששיגר לוֹ האיגרת, שממנה הבין תכליתה וּמעשׂיה של החברה.

אָמר לוֹ ח' יהוּדה: משוּם כּך שלח לוֹ האיגרת כּדי לקמץ בּדברים וּבזמן. משל לאָדם, שמבקשים ממנוּ שיקנה בּית ונוֹתנים בּידוֹ המפתחוֹת. רוֹצה בּקנין, לוֹקח המפתחוֹת ורוֹאה החדרים והמקוֹמוֹת, אינוֹ רוֹצה בּקנין אינוֹ מקבּל כּלל המפתחוֹת. אף עניננוּ כּך. לאחר שקרא מעלתוֹ את האיגרת אם דעתוֹ נוֹטה מעיקרה להצטרף כּחבר לדג"ל, ודאי שיש לפתוֹח השערים וּלהסתכּל מקרוֹב בּדברים ואם אין דעתוֹ נוֹטה כּלל, אין תכלית בּדבר, שלוֹם וּברכה עליו ועלי ועל כּל ישׂראל.

אָמר לוֹ הגביר: הרי שח' יהוּדה חי, בּן פּוֹרת יוֹסף, נוֹהג כּסוֹחר מוּבהק, שקוֹבע הענינים בּדברים קצרים וּברוּרים.

אָמר לוֹ ח' יהוּדה: על דרך הכּתוּב: עם חסיד תתחסד, עם סוֹחר תסתחר.

– שפּיר – אָמר לוֹ הגביר – אף אני אגלה דעתי בּקיצוּר וּבבירוּר. רוֹצה אני בּכל לבּי להתחבּר לחברה והייתי רוֹאֶה זכוּת גדוֹלה לעצמי להיוֹת חבר לענין נשׂגב זה, אבל הרי אין מתקבּל חבר לחברה אלא אם יהיה שוּתף בּקוּפּה הכּללית ויכניס כּל הכנסתוֹ לקוּפּה. וענין זה אינוֹ מחוּור לי. האם סוֹבר ח' יהוּדה, שיוּכל אָדם להיוֹת חבר בּלא תנאי זה? כּלוֹמר, שיתן, למשל, לפי ראוּת עיניו חלק מסוּים של הכנסתוֹ בּכל חוֹדש ולא כּל הכנסתוֹ – אם כּך, מוּכן אני להצטרף וגם אֶתן נדבה גדוֹלה בּשעת כּניסה, אבל שוּתפוּת גמוּרה איני יכוֹל.

השיב לוֹ ח' יהוּדה חי: למען הגביר, שהוּא חשוּב ויקר, כּאיש ירא שמים ואוֹהב צדקה וחסד, עשׂה דבר אחד על דעת עצמוֹ, שהוּא פּנה ראשוֹנה אליו להצטרף לחברה אם רצוֹנוֹ בּכך, שכּן החברה אינה מבקשת שוּם אָדם שיכּנס לחברה, אלא אם מבקש אָדם ראשוֹנה להכּנס דנים בּחברה אוֹ שמקבּלים אוֹתוֹ אוֹ שאין מקבּלים אוֹתוֹ. אבל בּלא תנאי של שוּתפוּת גמוּרה – לא יתכן.

אָמר הגביר: אם כּן, אני מצטער הרבּה שלא יוּכל להיוֹת חלקי עמכם.

השיב לוֹ:

– מכּיון שכּבוֹדוֹ, כּפי דבריו, רוֹצה בּחברה, אלא שאינוֹ יכוֹל, שמא ימחל כּבוֹדוֹ ויגלה דעתוֹ משוּם מה אינוֹ יכוֹל.

– זה ענין בּרוּר וּמוּבן, סוֹחר, ממוֹנוֹ נתוּן בּגלגל. יוֹתר משהוּא מחזיק בּממוֹן הממוֹן מחזיק בּוֹ. ממוֹן גוֹרר ממוֹן. מעשׂה מוֹשך מעשׂה. הכנסה נקיה נכנסת בּעשׂיה חדשה, ועשׂיה חדשה עוֹשׂה הכנסה נקיה. וכן חוֹזר חלילה. ואם אני עוֹקר כּל חוֹדש הכנסה שלי מן המסחר, בּשביל הקוּפּה הריני קוֹצץ בּשרשים וסוֹפוֹ של דבר כּמישה וּנבילה.

אמר לוֹ ח' יהוּדה: חס ושלוֹם שיקצץ בּשרשים ויעקוֹר מסחרוֹ. אַדרבּא, יהא ממשיך כּכל חפצוֹ בּמסחר שלוֹ וישקיע בּענינים ועסקים מהריוח כּפי שמוֹצא בּדעתוֹ וּכפי ראוּת עיניו, ויקח להוֹצאוֹת בּיתוֹ וּלכל צרכיו וחפציו מהקוּפּה הכּללית. אלא שהכּל יכנס לקוּפּת החברה כּכל חבר וחבר, שנוֹתן הכּל וּמקבּל הכּל. חברים שהכנסתם קטנה, הוֹצאתם קטנה, וּכבוֹדוֹ, שמשפּחתוֹ גדוֹלה, יקח כּפי הוֹצאתוֹ הגדוֹלה.

– מחילה, ח' יהוּדה, הרי הענינים והרוָחים שבּכל שנה ושנה קשוּרים עם הקרן שלי וכיצד אפריד הקרן לי וההכנוֹת והרוָחים לקוּפּה הכּללית, הרי הכּל מחוּבּר לקרן וקרן וריוח קשוּרים זה בּזה כּפתילה בּשמן.

– אמת ויציב ונכוֹן. הכּל מחוּבּר והכּל שייך לחברה, גם הקרן והרכוּש והרוָחים.

– בּן פּוֹרת יוֹסף, ח' יהוּדה, הרי שרוֹצה כּל הממוֹן שלי, הכּל כּאשר הכּל, בּשביל החברה.

– לא. מחילה רבּה, טעוּת עמוֹ. לא את הממוֹן שלוֹ אני רוֹצה אלא את סיניוֹר רפאלג’י עצמוֹ אני רוֹצה. והא ראָיה, שאם היה מנסה כּבוֹדוֹ לנדב אוֹ להקדיש חצי ממוֹנוֹ ורכוּשוֹ ואף שלוֹשה רבעים מממוֹנוֹ לחברה בּלא שיהא חבר לחברה – אין החברה מקבּלת. שכּן לא הרכוּש רוֹצים דוֹרשי גאוּלה לישׂראל, אלא הנפש. וּמכּיון שסיניוֹר רפאלג’י קשוּר לממוֹנוֹ, אם הוּא נכנס לחברה ממילא נכנס ממוֹנוֹ עמוֹ.

נצטחק הגביר צחוֹק גדוֹל מתוֹך לגלוּג והנאָה ואָמר:

– נניח, שהייתי מסכּים להכּנס אני וממוֹני לחברה כּחפצוֹ, אבל יאמר לי ח' יהוּדה, מה מצא בּי וּמה אַהבה גדוֹלה נוֹדעת לוֹ ממני שבּחר בּי?

אמר לוֹ ח' יהוּדה מיד:

– מוּכן אני להשיב תשוּבה לשאלתו זוֹ אם יענה לי כּבוֹדוֹ בּאמת וּבלב תמים על שאלה אַחת: מה יקר בּעיניו יוֹתר, גאוּלתם של ישׂראל אוֹ ממוֹנוֹ?

נתפּס הגביר בּהרהוּריו, שהה מעט והשיב בּדרך החלטה:

– גאוּלתם של ישׂראל.

– וּמה הראָיה שלוֹ על כּך?

– שאילוּ הייתי יוֹדע, שעל ידי שאֶתן כּל ממוֹני תבוֹא גאוּלה לישׂראל הייתי נוֹתנוֹ בּכל לב. אלא, עכשיו שגאוּלתם של ישׂראל דבר שבּספק וּממוֹן שלי דבר שבּודאי, הרי גם חכמים אוֹמרים: בּרי ושמא בּרי עדיף!

– שפּיר, שפּיר. עכשיו אני משיב לשאלתוֹ מה טיבה של אהבה גדוֹלה שלי לכבוֹדוֹ ולמה רוֹצה אני בּוֹ לחבר בּדג"ל. רוֹצה אני שעשירים יהיוּ חברים בּדג"ל כּדי שיוֹכיחוּ בּעליל, שגאוּלתם של ישׂראל יקרה להם מממוֹנם, בּלא שוּם תנאי וּבלא שוּם תוֹספת, בּאוֹפן שה"שמא" של הגאוּלה יהיה עדיף בּעיניהם מה"בּרי" של ממוֹנם. וכאן, בּנקוּדה זוֹ בּאנוּ לעיקר עניננוּ. נקוּדה זוֹ היא ראש וסוֹף שׂיחתנוּ. אילוּ היה לנוּ לחברים המיסדים ממוֹן גדוֹל היינוּ מכניסים אוֹתוֹ לשוּתפוּת גמוּרה בּחברה (מעט שיש לנוּ הכנסנוּ). שכּן לא תבוֹא גאוּלה לישׂראל אלא עד שיִרצוּ בּה בּאהבה, “בּכל לבבך וּבכל נפשך וּבכל מאוֹדך”, אבל מכּיון שאין אנוּ יכוֹלים להוֹכיח זאת בּפוֹעל, הריני מחפּשׂ עשירים, שהם יכוֹלים להוֹכיח בּממש. אם טעיתי בּכבוֹדוֹ, אחפּשׂ אחר, אם אטעה בּאחר, אחפּשׂ שני ושלישי ולא אנוּח ולא אשקוֹט עד שאמצא, בּשביל להוֹכיח שאין זה בּגדר הנמנע, ואם יִמָצא אחד אוֹ שנַים, ימָצאוּ רבּים אחריהם. והרי מהאיגרת ששלחתי לכבוֹדוֹ ראה כּמה ממוֹן יהא דרוּש להתחלת הפּעוּלה לשלוֹח השליחים לכמה ארצוֹת לעוֹרר המחשבוֹת וּלחדש הלבבוֹת, להכריז על הרעיוֹן וּלחזק הרצוֹן. וכן שנה שנה בּארצוֹת אחרוֹת. וכמה ממוֹן יהא דרוּש כּשיעלוּ מוֹשיעים בּהר ציון, לסייע להם להאָחז בּארץ, בּמלאכה וּבעבוֹדת שׂדה וכרם. והיש שׂמחה גדוֹלה בּלב אדם מישׂראל כּשׂמחה לראוֹת המוֹנים המוֹנים, בּנים אוֹבדים, שבים לחיק הוֹרתם? האין כּדאי ונאה שיתן אדם מישׂראל ממוֹנוֹ ונפשוֹ לקרב השעה, שיאָמר לאסירים צאוּ ולאשר בּחוֹשך הגָלוּ? היש מעשׂה יוֹתר גדוֹל מזה, שיהא אדם מישׂראל משתף עצמוֹ ממש להוֹציא שכינתא מגּלוּתא ולראוֹת בּעיניו אַתחלתא דגאוּלה?

– אמת – אמר הגביר – אלוּ דברי אלוֹהים חיים. הרבּה הייתי רוֹצה לשתף עצמי בּענין גדוֹל זה בּחפץ לב וּבסיוּע ממוֹן. אבל ענין מסירת הרכוּש נוֹעל השער בּעדי. תנאי זה חוֹצץ.

– ולא יהא מיצר לבּוֹ שעזב הטוֹב והישר בּשביל ממוֹן?

– הרבּה יצר עלי. אבל אין יכלתי בּכך.

– תמיהני, שהאדם, עוֹשׂה הממוֹן, יעָשׂה הוּא עצמוֹ כּלי חפץ בּידי הממוֹן.

אמר לוֹ הגביר:

– אילוּ הייתי אני וּממוֹני בּלבד, אפשר, אוֹ ודאי, הייתי גוֹבר על הממוֹן. אבל הרי ממוֹני שייך כּבר לבנַי וּלבנוֹתי, אם לא בּפוֹעל הרי בּכוֹח, ירוּשה היא להם (שלוֹשה בּנים וּשתי בּנוֹת לי, שנַים מהם נשׂוּאים). כּלוּם יתכן שאעקוֹר ירוּשתם ואפרוֹק מעלי דאגה לסידוּרם ולעתידם?

– לא יעלה על הדעת שחברי דג"ל יפגעוּ אפילוּ כּחוּט השׂערה בּממוֹנוֹ אוֹ בּזכוּתוֹ של אדם מישׂראל, וכיצד יחשוֹב כּבוֹדוֹ, שאנוּ, חלילה, נשלוֹל זכוּת ירוּשה מבּניו? אלא עיקר החפץ הוּא שכּבוֹדוֹ יסכּים להיוֹת חבר לפי תקנוֹת החברה. אבל שאלוֹת וסידוּרים בּעניני ממוֹן אפשר לעשׂוֹת כּפי רצוֹנוֹ. למשל, יתכן לקבּוֹע תנאי מפוֹרש וּברור שהכנסת הממוֹן לחברה תהיה לאחר ניכּוּי הסכוּמים של הירוּשה ואחר סידוּרם של עניני הבּנים, אוֹ בּדרך שיבחר כּבוֹדוֹ.

– אם כּך, לאחר כּל הנכיוֹנוֹת, לא ישאר הרבּה; כּלוּם סבוּר ח' יהוּדה שאני עשיר כּקוֹרח?

– כּבר אמרתי לכבוֹדוֹ, לא ממוֹנוֹ העיקר אלא לבּוֹ. אחד המרבּה ואחד הממעיט וּבלבד שיכוון לבּוֹ לשמים.

– עכשיו – אמר הגביר – אשאל שאלה ואחר המחילה הרבּה. אל יִראה בּשאלתי כּוונה פּסוּלה, אלא ענין הזהירוּת ושיקוּל־דעת. נניח, שהייתי מתגבּר על יִצרי ועל בּני משפּחתי לתכלית הדבר הזה. אבל מי יוּכל לבטוֹח שהענין יהיה בּר־קיימא, כּלוֹמר, שהחברה תהיה נמשכת וקיימת. חלילה, שאפתח פּה לשׂטן, אבל – אשרי אדם מפחד תמיד. אם, לא יבוֹא ולא יהיה, יקרה מקרה, שהחברה מתבּטלת, ממוֹני מה יהא עליו?

משהשמיע הגביר דברים אלוּ, אחז ה' יהוּדה בּידיו בּחיבּה ואמר לוֹ:

– יבוֹרך מפּי עליוֹן. יאריך ה' ימיו בּטוֹב וּבנעימים. עתה ידעתי שהענין הגדוֹל קרוֹב ללבּוֹ וחפץ הוּא בּוֹ בּלב תמים. וּמשוּם כּך הוּא זהיר בּרצוֹנוֹ. אל יחשוֹש כּבוֹדוֹ שאראה שאלתוֹ כּכוונה פּסוּלה, חלילה, משוּם שאני עצמי חשבתי על כּך קוֹדם שיעלה הדבר בּדעתוֹ. איכה – אמרתי לעצמי – אקבּל אני אחריוּת לממוֹנם וּלמעמדם של אנשים? איכה אכניס ראשי בּין גלגלים שמתגלגלים בּרוּח הזמן ואצא בּשלוֹם? חלילה לי, שאהיה גוֹרם אפילוּ הפסד פּרוּטה, אלא גמרתי בּלבּי, שאם חפץ ה' יצליח בּידי ואנשים בּעלי ממוֹן, יראי ה', אנשי אמת וּטהוֹרי־לב, יהיוּ חברים לדג"ל – נבחר מהם (וּודאי כּל החברים יסכּימוּ לכך) שיהיוּ גזבּרים אוֹ גזבּר אחד, שכּל הממוֹן יהיה מתנהג בּחשבּוֹן וּבחוֹק וּבמשפּט וכל החברים מתחייבים לקבּל סידוּרי הגזבּרים והם, הגזבּרים, מתחייבים למסוֹר דין־וחשבּוֹן לחברים. וכן נתקן תקנוֹת וחוּקים על כּל מקרה שלא יבוֹא – כּדי לשמוֹר על ממוֹנם של ישׂראל.

נשתהה הגביר בּדוּמיה כּמה רגעים ואחר אמר:

– יתן לי שהוּת כּמה ימים עד שאחזיר לוֹ תשוּבה מוּחלטה.

בּאוֹתם הימים היוּ מתוַעדים החברים שעוֹת רבּות בּכל יוֹם ויוֹם והיוּ נוֹשׂאים ונוֹתנים בּענין קבּלתם של חברים עשירים. אבל לא נכנסוּ לחברה אלא שלֹושה, בּיניהם סיניוֹר רפאֵלג’י, שבּסוֹפוֹ של דבר סידר עניני משפּחתוֹ כּרצוֹן בּני המשפּחה, וסיניוֹר אשר אלטאראס, שהיה בּימי חרפּוֹ סגן ציר מדינת פּרס בּדמשׂק וּמזה כּמה שנים בּא עם אשתוֹ (ערירים מבּנים) להשתקע בּירוּשלים, והשלישי סיניוֹר שמעוֹן חסוֹן.

בּרם, עניני החברה היוּ מתפּרסמים והוֹלכים בּשׂיחוֹת בּין הבּריוֹת בּבּתים וּברחוֹבוֹת ועד למוֹשבי קרנות, והיוּ הדברים נמסרים ונשמעים בּתוֹספת הגזמה, כּדברי אגדה, שכּיסוּפים וּמשאָלוֹת, נחמוֹת וישוּעוֹת, כּרוּכים בּהם למכבּיר.

ח' יוֹסף רוּסוֹ, חבר ועד דג"ל, היה גר בּדיוֹטה שלישית, מעל חצרוֹת ההקדש, חצרוֹת עתיקוֹת שנמצאוֹת נמוּך משטח הרחוֹבוֹת כּעשׂר אמוֹת, מקוֹם מגוּריהם של בּני דלת העם בּחדרים שדוֹמים לכוּכים, משפּחה משפּחה לכל חדר צר. והוּא, ח' יוֹסף רוּסוֹ, סח לחברים בּישיבה שלהם מה ששמע ממקוֹם מוֹשבוֹ בּחלוֹן בּיתוֹ משׂיחתם של העניים והאביוֹנים. בּדיוֹטה התחתוֹנה בּבתי הכּולל – ישבוּ לאחר פּת ערבית לרוּח היוֹם כּמנהגם, משפּחה משפּחה על יד מפתן חדרה.

פּתח אחד (ראוּבן בּיגאס, איש מוֹכר כּלי־חרס בּפינה שבּרחוֹב) ואמר:

– חכּוּ מעט קט, יהוּדים, עתידה חברת דג"ל לעקוֹר עניוּת מירוּשלים. ידוּע לי מפּי איש מהימן, שהם עוֹמדים לקנוֹת כּל מגרשים ורחוֹבוֹת שבּעיר ויבנוּ בּתים חדשים לעניים, בּתים שניים וּשלישים, עם חלוֹנוֹת מרוּוָחים ואשנַבּים.

השיב ח' מרדכי פּרירא (רוֹכל שמוֹכר תוּרמוּסים ודברי מתיקה לתינוֹקוֹת):

– לא כּן. לא בּתים יבנוּ. כּפי שידוּע לי, עיקר רצוֹנם לקנוֹת שׂדוֹת וּכרמים בּסביבוֹת ירוּשלים וּלחַלקם למשפּחוֹת עניים, שיהיוּ חוֹרשים וזוֹרעים כּדרך אנשי אדמה. חברי דג"ל אין דעתם לצדקה, אלא לעקירת עניוּת משוֹרש. אין לכחד – דעה זוֹ נראית לי.

אמר אחר:

– זוֹ ואף זוֹ. גם בּתים יבנוּ גם שׂדוֹת יקנוּ. שכּן ממוֹן הרבּה בּרשוּתם. כּל העשירים שבּעיר הוֹלכים וּמביאים להם כּל ממוֹנם וּבלבד שיקבּלוּ אוֹתם לחברים.

אמרה אשה שישבה בחצר:

– פּליאה דעת ממני, בּמה כּוֹחם של אלה מהדג"ל, שלוֹקחים לבּוֹתם של עשירים? לא יאָמן כּי יסוּפּר, כּיצד הם מגלגלים רחמים בּלבּוֹת עשירים – ענין להפליא!

השיבה אשה אחרת:

– מה פּלא? בּימוֹת המשיח סדרוֹ של עוֹלם משתנה. אין פּרץ ואין רע, אין דוֹחק ואין מחסוֹר, העצבוּת נשכּחת והשׂמחה פּוֹרחת ואין עליוֹנים ותחתוֹנים, אלא הכּל בּני מלכים, בּני אברהם, יצחק ויעקוֹב. האין בּרוּר שימוֹת משיח ממשמשים וּבאים?

נשמע קוֹלוֹ של אוֹתוֹ לץ, הולך בּטל, שמעוֹן אואדיש שאמר:

– דוֹמה אני שאין לבּם של אלה מהדג"ל כּלל לעניים. מכּל הממוֹן שלהם – לא ראיתי פּרוּטה. אין דעתם אלא למשיח. על כּל פּנים, לבּי אוֹמר לי, שאין תקוה מהם, שמכּיון שהם קוֹשרים עצמם עם המשיח – הרי ילבּינוּ שׂערוֹתינוּ וּמשיח לא יבוֹא.

מיד הרימוּ רבּים קוֹלם ואמרוּ:

– סתוֹם פּיך, קבּצן אביוֹן. אל תגע בּכבוֹדם של אנשי דג"ל. לא כּל הענינים כּשרים לליצנוּת. אשרינוּ שזכינוּ לראוֹת חברת דג"ל בּימינוּ. ראוּיים הם שננַקה עפר רגליהם.

ואחד הבּחוּרים שבּיניהם אמר:

– אמת, שאין דאגתם לעניי ירוּשלים, אבל אין זה גנאי להם. אני שמעתי, שעיקר דאגתם לעניים וגם לעשירים מכּל ישׂראל, בּכל הארצוֹת. הם מבקשים וּמחפּשׂים אפנים וּדרכים לעזוֹר וּלסייע לאלפים ולרבבוֹת, שיצאוּ מבּוֹר גלוּת ויבוֹאוּ לארץ הקדוֹשה. ואז יראוּ מה לעשׂוֹת לתקנתם של כּל העניים.

טען אחר ואמר:

– הרי לשם כּך צריך ממוֹן עצוּם, כּלום מַעין כּסף יש להם?

– כּך, כּך, אם עכשיו עדיין אין להם אבל יהיה להם. מַעין כּסף יהיה להם. כּיצד? עשׂרים שליחים יצאוּ ויסוֹבבוּ בּעוֹלם ויקבּעוּ קוּפּוֹת בּכל עיר ועיר וסימן דג"ל על הקוּפּוֹת. כּל יהוּדי יכניס נדבתוֹ לקוּפּה כּל שבוּע וכל יוֹם – וכך יהיה להם ממוֹן עצוּם לכל הצרכים וּלכל התיקוּנים.

שמעוּ החברים דברי ח' יוֹסף רוּסוֹ ואמרוּ:

– קוֹל המוֹן כּקוֹל שדי. אם המוֹן העם מאמין וּבוֹטח בּחברה – סוֹף התקוה לבוא.

בּרם משהגיעה השמוּעה בּענין הקוּפּוֹת עד לאזני החברים בּועד העיר וּלאזני “הראשוֹן לציוֹן”, התעוותוּ “פּני העיר” וינוּעוּ אַָמוֹת הספּים בּועד. בּפרט, שפּני העיר היוּ חדשים, שישבוּ על כּסאוֹת הממשל לאחר פּטירתוֹ של הראשוֹן־לציוֹן הגדוֹל ח"ר יוֹסף חזן (בּעל “חקרי לב”). לאחר שהצדיק אבד, תקיפים שבּעדה, אף על פּי שהיוּ מוּעטים, לקחוּ להם קרנים ו"המליכוּ" לראשוֹן־לציוֹן את הרב הישיש ח"ר יוֹם טוֹב דאנוֹן (בּשנת תקפּ"א). הלה, דוקא משוּם שהיה צדיק תמים, מדקדק בּדין כּחוּט השׂערה ונוֹהג קפּדנוּת בּשלטוֹן, בּחרוּ בּוֹ התקיפים, שהוּא, בּלא יוֹדעים, יהא עוֹשׂה רצוֹנם וּמחזק דברם.

והיוֹשבים בּועד, טינא היתה בּלבּם על אלה תלמידי־החכמים הצעירים (שרוּבּם היוּ מתנגדים לתקיפים) וראוּ את מיסדי דג"ל בּעין רעה מחמת שבּני העדה נמשכים אחריהם וּמראים להם אוֹתוֹת חיבּה.

בּרם כּל זמן שאנשי חברת דג"ל נשׂאוּ עיניהם אל אביהם שבּשמים והרבּוּ תפילה והגדילוּ רינה, לא מצאוּ פּני העיר דבר־דוֹפי שיטילוּ עליהם. אבל משנשמע, שעתידים הם לצאת לחוּץ־לארץ וּרצוֹנם להעמיד קוּפּוֹת בּקהילוֹת ישׂראל ותרעש הרבּנוּת וּמוֹסדי הועד התגעשוּ כּי היטב חרה להם הדבר הזה. היוּ פּני העיר מתלוֹננים וּמתרעמים בּמוֹשביהם: בּלאו הכי קוּפּוֹת צדקה של ירוּשלים צנוּמוֹת ודלוֹת ואין הקוֹמץ משׂבּיע את העניים והאביוֹנים ותלמידי־החכמים, והללוּ רוֹצים להוֹסיף קוּפּוֹת חדשוֹת – היתכן? – וּשליחי הכּוֹלל, שהיוּ מצפּים לצאת לשליחוּת לחוּץ־לארץ כּנהוּג, בּאוּ ודפקוּ בּשערי הועד וטענוּ ורגנוּ: התיעשׂה כּזאת והועד יחריש?

בּאוֹתם הימים, בּימי שלהי אב, ישבוּ חברי הכּוֹללוֹת בּבית הועד, וּבראשם הראשוֹן־לציוֹן, לדוּן כּדת מה לעשׂוֹת, להסיר מכשוֹל זה מבּית ישׂראל.

משמילאוּ אזני הראשוֹן־לציוֹן תרעוֹמת דברים על תלמידי־חכמים בּחוּרים אלוּ, שעתידים להמיט שוֹאָה על עם ה' כּשבּתי צבי וחבריו בּשעתם, אמר הרב בּרוֹב רוּגזוֹ:

– מה מקוֹם פּה שנאריך בּדברים? נקרא מיד לאלה הבּחוּרים ונַתרה בּהם, שאם יצאוּ לחוּץ־לארץ לעשׂוֹת מעשׂיהם, זר מעשׂיהם, נשלח מכתבים אל כּל תפוּצוֹת ישׂראל ונטיל על הקהילוֹת בּכוֹח התוֹרה וּבמצוַת רבּני ירוּשלים, לבל יתן איש את ידוֹ לדוֹחקים הקץ, למַסיגי גבוּל, העוֹשׂים מעשׂים מבוֹהלים, שעלוּלים לגרוֹם מכשוֹל גדוֹל – ושוֹמר נפשוֹ יִרחק מהם ואַל יִמצא אדם מישׂראל, שיחַזק ידם – ותם ונשלם זה הענין.

אבל המזכּיר הראשי, ח"ר מאיר אנג’יל, שהוּא איש מתוּן וחריף כּאחד, הוֹלך חלָקוֹת וּנעימוֹת בּגלוּי ושוֹקל וּבוֹדק כּל ענין בּכיסוּי, בּיקש מחילה מכּבוֹד ח"ר הרב וּמהנאספים ואמר, לדעתוֹ דרך זוֹ לא תצלח. ראוּי לחברי הועדה, שיתנוּ לבּם לרוּחוֹת שמנַשבוֹת בּקרב העדה. אוּכלוֹסי העדה מפארים וּמשבּחים את החברה וגוֹמרים את ההלל על מיסדיה וחבריה. כּך נשמע קוֹל העם בּרֵעוֹ. גם כּמה עשירים נוֹהים אחריהם. קוֹל המוֹן כּקוֹל שדי. לעת כּזאת – אמר – לא יוֹעילוּ דברים בּוֹטים, שנדבּר לאזני בּעלי דג"ל. אֵחַרנוּ את המוֹעד. כּל שנדבּר ונסבּיר עכשיו דברים כּהויתם לקהל – לא נניח דעתם. ואיזהוּ חכם? הרוֹאה את הנוֹלד. חלילה, שנַבעיר אש מחלוֹקת וּפירוּד בּעֵדה. אם אנוּ נלך עם החברה בּקרי ילך הקהל עמנוּ בּחמת קרי. אשר לכך – אמר – לדעתי, איפּכא מסתבּרא. נקרא לראש החברה, לח' יהוּדה אלקלעי לבדוֹ, לבית הועד לשם שׂיחה קלה, שלא בּמוֹשב מלא של הועד, כּדי שלא להטיל מרה עליהם. ואָז נשאל דברים מפּיו ונדע ענינם, אם בּאמת מנוּי וגמוּר עמם לשלוֹח שליחים, לאן יצאוּ וּמתי יצאוּ וּמי וָמי היוֹצאים. אחר כּל אלה נעוּץ להם עצה טוֹבה, בּלשוֹן רכּה, שיסַלקוּ עצמם מהקוּפּוֹת וכל שדוֹמה לכך. ואם נראה שעוֹמדים הם על דעתם, אדרבּא: מוּטב שיצאוּ לדרכּם. נוֹח לנוּ לסדר זה הענין כּשהם רחוֹקים מכּאן. אם יצאוּ, ודאי יצאוּ לאחר החגים, בּערך לאחר חָדשים. ואנוּ נקדים ונכתוֹב מיד ונשגר המכתבים מטעם הראשוֹן־לציוֹן והועד לכל הארצוֹת שהם יוֹצאים לשם. נכתוֹב המכתבים כּראוּי וכיאה. והם, המכתבים, ימלאוּ שליחוּתם כּראוּי וכיאה. מתוֹך כּך יתבּטל ענינם ויתפּרק איגוּדם מעצמוֹ, בּחשאי, בּלא רעש וּבלא שאוֹן – והכּל אתי שפּיר.

נמצא חבר אחד בּאוֹתוֹ מוֹשב, שסבר שאין לאחוֹז בּמידה זוֹ, שעל ידי כּך יִגָרם להם הפסד ממוֹן והוֹצאוֹת נסיעתם ילכוּ לבטלה.

בּרם הראשוֹן־לציוֹן עצמוֹ אמר בּרתחנוּת וקפּדנוּת:

– תיתי להם! עווֹנם ישׂאוּ! כּי אין הצר שוֹוה בּנזק העם. הטוֹב טוֹב שנתן להם ידים לבעבוּר יפרצוּ פּרץ בּעם כּאוֹתוֹ שוֹטה, שבּתי צבי, בּשעתוֹ? מוּטב שיהיה כּיסם ריק מממוֹן.

נמנוּ וגמרוּ לנהוֹג כּדעתוֹ של הראשוֹן־לציוֹן והמזכּיר.

כּשהזמינוּ את ח' יהוּדה חי לבית הועד ישבוּ עם המזכּיר, כּבדרך עראי, עוֹד שני חברים. משנכנס אצלם קיבּלוּהוּ שלָשתם בּכבוֹד והוֹשיבוּהוּ בּיניהם.

פּתח המזכּיר בּשבח החברה וּבשבח תלמידי־החכמים הבּחוּרים, שגדוֹל שמם בּפי הבּריוֹת, אלא בּאשר נשמעוּ כּמה ענינים, שאינם מחוּוָרים דיים, רצוֹנוֹ לשמוֹע מפּיו דברים כּהוָיתם בּפרט וּבכלל.

השיב ח' יהוּדה בּענוָה, שאין הוא לבדוֹ בּעל החברה. חבריו, אנשי הועד, מסוּרים וּנתוּנים לענין החברה כּמוֹתוֹ ואילוּ ידע שהזמינוּהוּ בּענין החברה היה בּא יחד עם חבריו אוֹ עם המזכּיר, אבל מכּיון שנזדמן לבדוֹ הריהוּ מוּכן למלא רצוֹנם.

עמד וּמסר להם דבר דבר לאשוּרוֹ מטיבה ותכליתה של החברה על תקנוֹתיה וּפעוּלוֹתיה.

אך כּילה לדבּר וּבא בּמקרה ראש אב־בּית־דין ח"ר יעקוֹב אלחסיד, שאף הוּא ידוּע לכּל כּתקיף מאד בּדברוֹ ותדיר מגלה דעתוֹ בּלא היסוּס וּבלא שיוּר.

ונראה, שלא ציפּוֹ לבוֹאוֹ, משוּם שהמסוּבּים בּיקשוּ לדחוֹת הדברים והתחילוּ לסיח בּענין אחר. מיד ישב אב־בּית־הדין ושאל שמא הוּא מבטל מוֹשב של המסוּבּים – אל נא יפסיקוּ ענינם.

אמר לוֹ ח"ר מאיר אנג’יל:

– אין לנוּ עכשיו מוֹשב הועד. אף החברים בּאוּ בּאקראי. היינוּ סחים עם ח' יהוּדה חי על ענין שהוּא.

מיד אמר הישיש:

– שמא בּענין זה החברה? הרבּה שמעתי על חברה זוֹ. וטוֹב שנזדמנתי עכשיו לכאן, שכּן שמעתי ענינים שנוֹתנים טעם לפגָם ולחשש. ואפילוּ אם אין כּאן קלקלה ממש פּתח לקלקלה ודאי יש. מה טעם וּמה צוֹרך, למשל, בּקוּפּה כּללית שלהם כּקדירה דבי שוּתפי? הרי שָנִינוּ – אמר בּלגלוּג – האוֹמר שלי שלך שלך שלי הרי זה עם הארץ. וּתמיהני על תלמידי־חכמים צעירים שמשתעשעים בּדברי הבאי. תלמידי־חכמים צעירים, חיליכוֹן לאוֹרייתא![⁵³] וּכלוּם אי אפשר לחַשב את הקץ בּלי קוּפּה משוּתפת? בּרם, אין חדש תחת השמש. כּבר היה גם זה לעוֹלמים. זכוּר אני, כּד הוינא טליא היה מספּר אבּא מרי, שכּמה מקוּבּלים עשׂוּ חברה “אחדוּת”, שהיוּ נוֹהגים בּשוּתפוּת גמוּרה בּהכנסה והוֹצאה. וסבא עליו השלוֹם היה חבר בּזוֹ החברה. אבל לא ארכוּ הימים ונפרדה החבילה – נפל הבּנין ונתבּטל הענין. וכן יהא ודאי סוֹפה של חברה זוֹ.

רמזוּ לוֹ המזכּיר וחבריו לח' יהוּדה חי שלא יהא נפגע מדברי הישיש. אבל ח' יהוּדה חי היטב חרה לוֹ על כּך ולא יכוֹל לעצוֹר בּרוּחוֹ וּשאֵלוֹ לישיש:

– ימחַל כּבוֹד מעלתוֹ אם אשאל: שמא ידוּע לכבוֹד ח"ר כּיצד נפל אוֹתוֹ בּנין ונתבּטל הענין?

– למַאי נַפקא מינה? – ענה הישיש בּקיצוּר – מעשׂה שהיה כּך היה.

– נַפקא מינה אם מעצמוֹ נפל הבּנין אוֹ היתה בּוֹ יד מי להפּילוֹ?

– אם כּך ואם כּך הרי נפל, שזה סוֹפוֹ של כּל הענין, שאינוֹ כּדרך הטבע.

– מחילה רבּה מכּבוֹד תוֹרתוֹ – אמר ח' יהוּדה בּמתינוּת – כּל בּנין הריהוּ מדרך הטבע, הסתירה אינה מדרך הטבע.

– אין זה עיקר עניננוּ – טען אחד החברים, אי אָפשנוּ בּדברי קנטוּר. חבל, שלא היה נוֹכח כּבוֹדוֹ כּשסח לנוּ ח' יהוּדה חי על טיבה של החברה. כּוונתם של תלמידי־חכמים ודאי רצוּיה, אלא איזוֹ ענינים מעוֹררים פּקפּוּק. ראשית: השם – דג"ל, יש לחשוֹש, הרבּה יש לחשוֹש. אמת, “שמא לאו מילתא”⁵⁰. אבל הכא שָאנֵי. יהוּדים מדבּרים על דג"ל; חס ושלוֹם, שהרָשוּת תתלה בּוּקי סריקי בּענין זה, שיש בּוֹ ריח מַרדוּת. הכּל שפּיר, אבל בּלי השם “דגל”.

השיב ח' יהוּדה: הא כּיצד? כּל עצמה וכל עיקרה של החברה חתוּמים בּזה השם. מקדוּשת הענין מקוּדש השם. וּמכּוֹח השם כּוֹחוֹ של הענין.

– וכי מה קשה כּל כּך להחליף השם – טען שוּב ראש אב־בּית־דין – תעשׂוּ “מצלאין”⁵¹ – אמר בּלגלוּג – הרי מחשש סכּנה לחוֹלה מחליפים השם.

שוּב רמז ח"ר מאיר לח' יהוּדה, שלא יתן דעתוֹ לדברי הרב. מיד לקח המזכּיר דברים בּפיו ואמר לח' יהוּדה:

– אף ענין השם, לדעתי, אינוֹ מעלה ואינוֹ מוֹריד. אבל שמוּעה שמענוּ, שרצוֹנכם לשלוֹח שני שליחים בּכל ארץ וארץ – בּכל ארצוֹת תבל למזרח וּלמערב. וּמה הכרח דוקא בּשני שליחים בּכל ארץ?

אמר ח' יהוּדה:

– לא כּך. רק שליח אחד לכל ארץ וארץ ולא לכל ארצוֹת תבל אלא לסוּריה, למצרים, לבבל, למערב החיצוֹן ולמערב הפּנימי. על ארצוֹת אירוֹפּה – נדוּן בּשעתוֹ, לאחר שנים.

חזר וּשאֵלוֹ המזכּיר כּמתוֹך דאגה:

– וּכבר קבעתם אנשים למקוֹמוֹתיהם, שיהיוּ מתאימים לתעוּדתם ויהיוּ לתוֹעלת לחברה ולשם טוֹב לירוּשלים?

סח לוֹ יהוּדה ח' שכּבר נקבּעוּ האנשים לתעוּדתם: ח' שלמה חריף לבבל, ח' נסים נחמה למצרים, ח' יוסף רוּסוֹ למערב החיצוֹן, ח' בּן־ציון רקיב למערב הפּנימי, והוּא, ח' יהוּדה חי, לסוּריה. וח' רבּנו קארוֹ ישאר בּארץ ויעמוֹד על משמרת החברה וינהל עניניה. וּמפּעם לפעם יצא לערי ארץ־ישׂראל.

הוֹסיף ח"ר מאיר וּשאלוֹ:

– מה שאמרתם בּענין יסוּד חברת “דוֹרשי גאוּלה” בּכל עיר ועיר כּמתכּוּנתה וּכתקנוֹתיה של החברה בּירוּשלים – זה מעשׂה נאה. אשרי העוֹשׂים והמעַשׂים. בּרם אשר אמרתם, – שרצוֹנכם לקבּוֹע קוּפּוֹת בּכל עיר ועיר לאסוֹף סכוּמים גדוֹלים כּדי להסיע אנשים לארץ־הקוֹדש וּלכוֹנן להם מעמד – האין אתם חוֹששים שענין זה יפגע פּגיעה קשה בּקוּפּוֹת של ארבּע הארצוֹת?

אמר ח' יהוּדה:

– חס וחלילה. תנאי ראשוֹן, שנקבּע בּמפוֹרש, בּכל מקוֹם, שאין מערבין קוּפּוֹת ראשוֹנוֹת בּאחרוֹנוֹת. ואדרבּא: נוֹדיע ונוֹרה הלכה: תדיר ושאינוֹ תדיר תדיר קוֹדם. אלא הללוּ לחיי שעה והללוּ לחיי עוֹלם.

שוּב התריע ח"ר יעקוֹב אלחסיד ממקוֹמוֹ בּרתיחה רבּה:

– איני מבין מה לשוֹן רפה זוֹ בּפיכם? מה רשוּת לבּחוּרים הללוּ, שדוֹחקים הקץ ודוֹחקים רגלי שליחים ותיקים וּמתגנדרים בּחברה שסתרה מרוּבּה מגילוּיה? מה רשוּת בּידם לעשׂוֹת שבּת לעצמם, להקים כּוֹלל בּתוֹך כּוֹלל וקוּפּוֹת על קוּפּוֹת? וזה החילם לעשׂוֹת. עוֹד מעט ויעמידוּ לעצמם עדה נבדלה ורבּנוּת נפרדה תוֹככי ירוּשלים? ואתם תחרישוּן? וּמי הוּא השׂאוֹר שבּעיסה זוֹ? – ח' יהוּדה חי, בּנוֹ של אוֹתוֹ צדיק, שהיה לבּוֹ להוּט תדיר לעניי ירוּשלים וּלתלמידי־חכמים.

בּרם מששמע ראש אב־בּית־דין שהמסוּבּים משמיעים שוּב דברי סניגוֹריה על החכמים הבּחוּרים קם ממקוֹמוֹ ויצא מן המוֹשב בּחרי־אף. יצאוּ החברים אחריו לפייסוֹ. אף ח' יהוּדה חי קם ואמר:

– אילמלא ידענוּ את ח"ר יעקוֹב עד מה גדוֹל הוּא בּתוֹרה ועד מה הוּא צדיק בּמעשׂיו – היה ראוּי לקרוֹע על כּך. היאך רב מישׂראל יבוֹא לרתיחה כּזוֹ, שיפסוֹק דין בּלא חקירה וּדרישה. שמוֹע בּין אחיכם וּשפטתם – זוֹ אזהרה ראשוֹנה לדיין.

קם ח"ר מאיר ודיבּר על לבּוֹ:

– משוּם כּך אין הרב הישיש מעוֹרב בּעניני הכּוֹלל. אין כּאן ענין של דין אלא סתם שׂיחה.

וטרם שנפרד ח' יהוּדה חי אמר לאזני הראשוֹן־לציוֹן בּצער:

– סבוּרים היינוּ שכּבוֹד הראשוֹן־לציוֹן והועד יהיוּ מחזקים בּידנוּ ויתנו בּרכתם לנוּ, שהרי כּל כּוונתנוּ לשם שמים, לעוֹרר הלבבוֹת לבנין ציוֹן ולָסוֹל מסילה לגאוּלת ישׂראל. ואנוּ גמרנוּ בּמוֹשב שלנוּ שנבוֹא כּל הועד שלנוּ לבקש מכּבוֹדכם למלא ידנוּ בּעבוֹדת הקוֹדש בּתפוּצוֹת ישׂראל ולתת לשליחים מכתבים מהכּוֹלל להיוֹת לנוּ למליצי יוֹשר בּאשר נלך וּבאשר נבוֹא. עכשיו חוֹשש אני…

מיד ענה ח"ר מאיר:

– יתכן שנמַלא בּקשתכם. בּישיבת הועד נדוּן בּדבר.

מששמע ח' יהוּדה חי דברים אלוּ יצא מעמם בּפיוּס וּבשלוֹם.

כּשבּא אל חבריו וּמסר כּל פּרשת הדברים לתוּמה, מיד אמר ח' שלמה חריף:

– מששמעתי פּרשת הדברים עלוּ בּלבּי חשדים קשים. אבל מכּיון שאמרוּ שיש בּדעתם לתת לשליחים מכתבים – נחה דעתי עלי. שׂמח אני שחשדתי בּכשרים.

בּרם בּסוֹפוֹ של דבר נמצא שחוּשוֹ של ח' שלמה חריף לא הטעהוּ. בּתחילה אמרוּ אנשי הועד: אין הענין דוֹרש הרבּה זמן, כּשיקבּעוּ יוֹם הנסיעה – יהיוּ המכתבים מוּכנים בּידם. ואחר כּך דחוּ אוֹתם פּעמים בּאמתלאוֹת שמתקבּלוֹת על הדעת וּפעמים בּסתם דחיה – עד שהגיעה שעתם לצאת. וּבשעה שהיוּ כּוּלם מוּכנים לנסיעה לא יכלוּ לדחוֹת השעה ולא יכלוּ להתמהמה. הרבּה היוּ מצטערים על חסרוֹן המכתבים, אבל היוּ מוּכרחים לצאת לדרך בּהבטחה שנתנוּ להם שישלחוּ המכתבים אחריהם. וּבשעה שיצאוּ השליחים לדרכּם (בּראש חוֹדש חשון ש' תקפּ"ד) הרבּה אנשים ונשים ליווּ אוֹתם שעה ארוּכּה בּשׂמחת לבב וּברכוֹת מַאליפוֹת ואמרוּ להם:

– בּרוּכים אתם בּצאתכם וּברוּכים אתם בּבוֹאכם.

אבל השליחים עצמם, אף שלבּם היה מלא אמוּנה ותקוה, ושׂמחה גדוֹלה היתה מאירה בּפניהם, בּכל זאת נשׂא איש איש דאגה ועצב בּסתר לבּוֹ. ואוּלם איש לא סח על כּך עם רעהוּ כּאילוּ ירא להעלוֹת דבר אוֹ חצי דבר על שׂפתיו כּאדם שנוֹשׂא בּידוֹ בּזהירוּת כּוֹס משקה מתוֹק וטוֹב, שבּתחתיתוֹ שוֹרה שכבת שמרים וכל תנוּעה קלה יכוֹלה להעכיר את כּל המשקה שבּכּוֹס.

 

יד. בּדרך    🔗

בּראשית ימי חשון יצאה שיירה גדוֹלה מירוּשלים לדמשׂק ואליה נצטרף ח' יהוּדה חי, שנבחר לעבוֹד בּערי סוּריה בּענין החברה. בּימי הנסיעה היה נתוּן שעוֹת רבּוֹת להרהוּרי לבּוֹ והיה חוֹזר וּבוֹדק סדר מעשׂיו וּמסעיו בּערי סוּריה, בּאשר יבוֹא וּבאשר יצא וכיצד יפעל וכיצד ידבּר עם רבּים ויחידים, עם תלמידי־חכמים ואנשי־מעשׂה. רבּים מהרהוּריו היוּ נתוּנים בּמיוּחד לאוֹתוֹ ידיד נפש, לעמרם נג’ארה, שהיה מצפּה מכּבר לראוֹתוֹ ועכשיו היה משתוֹקק לספּר לוֹ כּל מערכי לבּוֹ בּענין החברה. משעה ראשוֹנה, שעלתה מחשבה גדוֹלה זוֹ בּלבּוֹ, עלה זכרוֹ של עמרם בּלבּוֹ. וּבכל אשר היה בּוֹדק וּבוֹחן עכשיו בּדרכי המעשׂה וּבכל אשר חשב על הטוֹבה והנחמה שיגיע לאיש ואיש מישׂראל וּלכלל ישׂראל מפּעוּלוֹת החברה, כּן שיוה לפניו את הטוֹבה וההתעוֹדדוּת שיכוֹלה להגיע לעמרם בּצר לוֹ. כּמה פּעמים חזר וחשב: הוּא, עמרם נג’ארה, יהיה כּאבן־בּוֹחן לפּעוּלה הזאת בּשביל הרבּים. אם הוּא, שלבּוֹ שבוּר עליו ורוּחוֹ נוּכּתה מכּבר, ימצא גהה וּמזוֹר לנפשוֹ בּענין גאוּלת ישׂראל, ודאי ימצאוּ רבּים נחמה ושׂמחה לנפשם. משל לאוּמן, שבּוֹחן מכשירי מלאכה שלוֹ, פּטישוֹ וגרזינוֹ, בּעץ קשה וחזק, אם יִצלחוּ לעץ כּזה ודאי יִצלחוּ לכל עץ. לפיכך גמר בּנפשוֹ, שיקח דברים קוֹדם כּל עם עמרם, ויפרוֹשׂ לפניו פּרשת הדברים לתוּמה.

ואוּלם כּל הימים בּמשך ימי המסע, כּמוֹ קיננה רוּח נכאים בּנפשוֹ וכבד לבּוֹ עליו. יש וחשב, שדאגה סתוּמה זוֹ שבּלבּוֹ – הזמן גרמה. הן עוֹבר הוּא עתה בּכמה מקוֹמוֹת זוֹ הפּעם השלישית. וּמה שוּנוּ פּני הימים עתה מאז! בּפּעם הראשוֹנה עבר בּמקוֹמוֹת אלוּ בּירחי קדם, בּעוֹדוֹ נער קטן, בּהילוֹ נרוֹ של אבּא על ראשוֹ, וּבפעם השניה נסע בּלוית הרעיה אסתר, בּשׂוֹבע שׂמחוֹת וּנעימוֹת מטוּב השׂר חיים. ועתה, כּאילוּ נתיתמוּ הימים ואף מראה־ההרים ושלוַת־השדמוֹת וּדמי־הגיאָיוֹת כּאילוּ הוּעמוּ ונפגמוּ. ויש וחשב, שעגמימוּת זוֹ שבּלבּוֹ אינה אלא מכּוֹבד המעשׂה אשר מוּטל עליו לבצע. אז בּימי ילדוּתוֹ וּבימי בּחרוּתוֹ עבר בּאֵלוּ הדרכים קל ועליז, ללא טרדה וּללא דאגה, ועתה הן נוֹשׂא על גבּוֹ משׂא כּבּיר.

היצליח ה' דרכּוֹ? היבוֹא דברוֹ כּחפצוֹ? היקוּם ויִכּוֹן החזוֹן הגדוֹל? בּכליוֹנוֹת־הגיוֹנוֹת אלוּ עברוּ עליו ימי הנסיעה.

השיירה הגיעה לדמשׂק לפנוֹת ערב.

למוּתר לסיח בּדברים מה נתרגש וּמה נתחוֹלל בּלבּוֹ של ח' יהוּדה חי וּבלב בּני המשפּחה בּשעה שדרכוּ רגליו בּמפתן חצר פרחי. אף על פּי שהרבּה חשב מראש על אוֹתה שעה והרבּה בּיקש להבליג על עצמוֹ, בּכל זאת לא שיער שכּך ישבר לבּוֹ בּקרבּוֹ. כּמוֹ נפתח מקוֹר דמעוֹתיו ולא יכוֹל לעצוֹר בּרוּחוֹ. שתים מגבירוֹת המשפּחה נפלוּ מתעלפוֹת וכוּלם היוּ נדכּאים ונכנעים מחמת שנתעוֹרר בּלבּם זכר האסוֹנוֹת והיגוֹנוֹת.

כּל אוֹתן השעוֹת, אם כּי בּני הבּית היוּ מבליגים על עצמם לעיני האוֹרח ודיבּרוּ עמוֹ טוֹבוֹת וקלוֹת, היה לבּוֹ של ח' יהוּדה חלל בקרבּוֹ. וכל שנחוּ עיניו בּחצר הגדוֹלה וראה את שני האַחים הנוֹתרים, מעט מרבּים, השׂר רפאל ואח התמים “הדוֹד נחמן”, היוּ בּעיניו כּאנשים שמהלכים וּמבכּים חרש בּין עיי מפּוֹלת כּל אשר אבד להם שם וירד לטמיוֹן.

גם פּני הבּנים והבּנוֹת היוּ עטוּיים רוּח קדרוּת. ועמרם, אם כּי גדל למדי וּמלאוּ כּתפיו וחזקוּ מבּטיו ורב יפיוֹ – אף הוּא חוֹתם אבלוּת נראה על כּל מהלכיו. וח' דויד כּתרן – הזקין מכּוּלם. רבּוּ שׂערוֹת שׂיבה בּראשוֹ וּבזקנוֹ וקמטוּ פּניו בּמידה יתירה משנוֹתיו. ואך דברוֹ המתוּן והשקוּל של האוּסתאז שאוּל (שגם בּדיוֹקנוֹ נתנוּ הימים אוֹתוֹתיהם), היה כּקרן־אוֹר קלוּשה שנראית מבּין מפלשׂי עבים.

בּוֹ בּלילה, משגמרוּ סעוּדת ערבית, נשארוּ הגברים בּני הבּית ושני אוֹרחים עמם מסוּבּים ליד השוּלחן בּאכסדרה, יחד כּמנין אנשים. מצא ח' יהוּדה חי השעה כּשרה לסיח עמם על תכלית בּוֹאוֹ לדמשׂק ואמר להם:

– בּאיגרת ששלחתי לעמרם הוֹדעתיו כּשיזַכּני ה' לבוֹא לפקוֹד אתכם אסיח עמכם בּאריכוּת פּנים אל פּנים בּענין נכבּד ונעלה מאד.

הענין הגדוֹל הזה רוֹאהוּ אני בּעינַי כּפרדס גדוֹל וּרחב־ידים, שבּוֹ עצי־פּרי הדוּרים רבּים, עץ־פּרי למינהוּ; שם אילנוֹת נוֹי רמים וּגדוֹלים ועתרת פּרחים ושוֹשנים בּשלל צבעים. פּרדס זה משל הוּא לגאוּלת ישׂראל. בּשוּב ה' את שיבת ציוֹן, לעת בּנין ארץ תפארתנוּ, ישוּבוּ יפרחוּ יהוּדה וישׂראל. שבּכל ימוֹת הגלוּת הארוּכּה נמשלנוּ לצמחים שתוּלים בּאַדמת נכר בּלא שוֹרש ויניקה, בּלא חיים ממש וּבלא גידוּל ממש, שמטלטלים אוֹתם ממקוֹם למקוֹם. אבל בּבוֹא עת הישוּעה יתקיים בּנוּ “ושׂשׂ לבּכם ועצמוֹתיכם כּדשא תפרחנה”.

וּבפתח דברי מוֹסר אני מוֹדעה בּמפוֹרש: רעיוֹן זה, שאני מדמהוּ לפרדס, הינוֹ התנַערוּת והתחדשוּת ישׂראל לגאוּלה, הגיע לי מהבּית הזה, מבּית פרחי. כּל עיקריו ושרשיו של רעיוֹן זה מקרקע פרחי עלוּ, מזכרם וּפעלם של האחים הצדיקים: חיים, סוּלימַן וּמשה, עליהם השלוֹם. מהם עשׂה רעיוֹן זה חיל גדוֹל בּקרבּי. הם היוּ כּמים מַפרים שיוֹצאים להשקוֹת וּלרווֹת את הפּרדס מקצהוּ ועד קצהוּ.

לאחר דברי הקדמה אלוּ, שהיוּ סתוּמים בּתחילתם, עמד ח' יהוּדה חי וגָלה את אזנם על כּל הקוֹרוֹת עמוֹ מעת מַפּלת השׂר חיים, ואחר כּך בּאבדן האחים, זכרוֹנם לברכה. וסיפּר להם כּל הדברים, שסיפּר בּשעתוֹ לחברוֹ ח' רבּנוּ קארוֹ בּגן האַרמנים, דבר דבר לאשוּרוֹ; ואחר זה סיפּר להם פּרט לפרט וקו לקו על יסוּד החברה דג"ל בּירוּשלים, שכּבר קיימת כּששה חדשים והגיע מספּר חבריה לכמה עשׂרוֹת, תלמידי־חכמים, אנשי־מעשׂה וּביניהם עשירים אחדים, שנכנסוּ לחברה וּמסרוּ ממוֹנם לקוּפּה הכּללית וקיבּלוּ עליהם בּאהבה כּל תקנוֹת החברה וּלבסוֹף הוֹדיעם, שיחד עמוֹ יצאוּ ארבּעה חכמים לארצוֹת שכנוֹת ליסד חברוֹת דג"ל.

היה ח' יהוּדה חי מסיח הדברים בּתוֹם־לב, בּאמוּנה אוֹמן וּבניב־חן וּמתבּל דבריו בּמקראוֹת וּבאמרי חז"ל והמסוּבּים שוֹמעים בּהקשבה רבּה וּבלא היסח הדעת מחמת שהיוּ הדברים חדשים בּאזניהם, לא הסכּינוּ לשמוֹע דוּגמתם מפּי חכמים והיוּ שוֹאלים לפעמים דברי הסבּר בּאיזה ענין. דוֹמה היה להם, כּאילוּ שוֹמעים הם משהוּ מבּשׂוֹרת התשבּי, שיבוֹא לבשׂר יוֹם הגאוּלה לפני בּוֹא הגוֹאל.

משגמר ח' יהוּדה חי פּרשת הדברים לתוּמה, שארכה שעה ומעלה, היוּ המסוּבּים מסיחים בּענין כּה וכה, אבל הכּל, וגם ח' יהוּדה חי בּיניהם, היוּ מבּיטים בּציפּיה על האוּסתאז שאוּל לידע מה טיבוֹ של הענין וּמה המשפּט אשר בּפיו.

אבל האוּסתאז שאוּל עצמוֹ – כּל טיבוֹ נראה בּמוֹשב זה שלא כּרגיל. מעוֹלם לא האריך בּשתיקה כּבשעה זוֹ. דוֹמה כּאילוּ גוּפוֹ בּלבד שרוּי על הכּסת, אבל רוּחוֹ בּל עמוֹ. מקטרתוֹ מעלה הרבּה תימרוֹת עשן והוּא דוֹמם כּפי שראוּהוּ בּכך לעתים רחוֹקוֹת. וּבשעה שהיוּ הכּל מסיחים זה בּכה וזה בּכה היוּ מרמזים בּמבּטיהם עליו כּאוֹמרים: מה היתה לוֹ לאוּסתאז, שאינוֹ מרגיש בּנוּ? רבּוֹת מחשבוֹת בּלבּוֹ, מה מחשבוֹת שבּלבּוֹ?

אחר רגעים מספּר, משנשתתקוּ המסוּבּים, היה כּמרגיש בּדממה. אבל פּנה אל המוֹשב, אגב הרהוּריו, ואמר: שׂיחוּ, אחים, שׂיחוּ, אל תפריעוּ לעצמכם. אני דעתי טרוּדה עלי קצת.

קראוּ למשרת שיחַדש העששיוֹת והביא קהוה וּפירות. ודמה מוֹשב המסוּבּים בּירכּתי החצר הגדוֹלה, הרחבה, בּחשכת הלילה בּשעה מאוּחרה, כּשיירה קטנה, שנזדמנה לה בּדרך מציאה משוּנה ואנשיה פּוֹרשים לצד הדרך וּמצפּים לאחד חשוּב מבּיניהם, שיגלה להם טיבה של מציאה זוֹ.

יוֹתר מכּוּלם היה מצפּה ח' יהוּדה חי למוֹצא פּי האוּסתאז. כּל חוּשיו וכל עשתוֹנוֹתיו היוּ מרוּכּזים בּקרבּוֹ, כּדויד לפני גָלית, מחשש שמא יבקש הלה להטיל פּסוּל אוֹ בּיטוּל בּכוֹח הפּלספה שלוֹ בּענין מרוֹמם זה. אבל בּה' שׂם מבטחוֹ, שיעמוֹד על דעתוֹ ולא יחדל ולא ישקוֹט מדברוֹ. וּמה גם, שעוֹד היה בּחפצוֹ של ח' יהוּדה חי לחַלוֹת את פּני עמרם שיהא מצטרף לחברה ויסע עמוֹ בּאשר יסע וּבאשר יפעל.

בּיני בּיני פּתח האוּסתאז מעצמוֹ ואמר:

– אפשר, אחים, אתם מתפּלאים ששתקתי שעה ארוּכּה, אגיד לכם בּקיצוּר מה מחשבוֹת ורגשוֹת נתגלגלוּ בּלבּי שעה זוֹ. דברים אלוּ ששמענוּ מפּי ח' יהוּדה עוֹררוּ בּלבּי בּלבּוּל גדוֹל. רגע מצאתים טוֹבים ונאים, ורגע – קלים ודלים. הנה טעמוּ לחכּי כּממתקים, אבל יש וטעמתי בּהם טעם מרירוּת. אבל לא אוּכל להסבּיר לכם כּראוּי הרגשוֹת לבּי אלא אם אספּר לכם מקרה, שקרה לי בּחיי וכל השעה הזוֹ הייתי מהרהר בּאוֹתוֹ מקרה. בּימי חרפּי, בּימי נדוּדי בּפרס, ואני אז כּבן שלוֹשים, מוֹחי מלא מחשבוֹת ודעוֹת וכיסי ריק ממעוֹת – אירע לי בּדרכּי, הרחק כּשלוֹש שעוֹת מן העיר, שישבתי לפוּש בּשׂדה מעבר לדרך. זכוּרני, יוֹם ששי היה אוֹתוֹ יוֹם, אחר חצוֹת, לאחר שנחתי כּחצי שעה – נפל מבּטי לארץ בּין רגלי ממש, וראיתי צרוֹר קשוּר. הרימוֹתיו, פּתחתיו וראיתי סכוּם ממוֹן כּערכּך עשׂרים דינרי זהב. אוֹרוּ עיני משׂמחה. נצרך גדוֹל הייתי בּימים ההם. אבל בּוֹ בּרגע נתעצבתי בּלבּי. לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? הן הצרוֹר אבד לאיש. אוֹתוֹ איש ודאי מר לוֹ מר. אבל הרי זוֹ מציאה בּשׂדה, בּמקוֹם הפקר, היתכן שאפקפּק לקחתה? ואם אוֹמַר לעצמי שלא אקחנה, כּלוּם בּרי לי שיבוֹא בּעל הצרוֹר ויקחנוּ? יתכן שיבוֹא, כּמוֹני, אחר ויזכּה בּוֹ. ואוּלם אפשר יחוּש בּעליו, ישוּב וימצאנוּ? אבל הרי זה ספק ספיקא. ספק אם יש בּעלים לממוֹן זה, ואם יש – ספק אם יוֹדע בּעליו מקוֹם אבידתוֹ, וספק אם יוּכל בּעליו לקחתוֹ. בּרם מה חשיבוּת שיש ספק בּדבר? הרי הרבּה הרבּה דברים בּחזקת ספק, ואפשר הכּל ספק, מה כּוֹחוֹ של ספק, שיתן לך רשוּת לקחת ממוֹן זה? כּלוּם משוּם כּך תיהנה מן האיסוּר? – יבוֹא אחר ויקחנוּ? – שפּיר. אַתה אַל תשלח ידך. מי יוֹדע אם לא אֶנקוֹת אביוֹנים ודמעוֹת עניים תבלע בּקרבּך? התקח ותקוֹט? תניח בּחיקך וּתנַער כּפּיך?

לא אאריך לכם בּדברים. שׂמתי הצרוֹר בּחיקי. אבל לא היה לבּי שקט. כּאבן קשה הכבּיד בּחזי. רגע משך הצרוֹר את לבּי ורגע דחָפוֹ מחָזי. מצד אחד ראיתי כּמה טוֹבה ותוֹעלת תצמחנה לי מצרוֹר זה, וּמצד שני – יראתי לנפשי. בּסוֹפוֹ של דבר, לא לקחתי את הצרוֹר. ידעתי, אתם לא תאמינוּ לי, אבל בּאמוּנה אגיד לכם: לא לקחתיו. הוֹצאתיו מכּיסי, הנחתיו בּמקוֹם שמצאתיו, קמתי והלכתי לדרכּי. לא נתחרטתי על כּך, שהרי בּיני לבין עצמי נתאבּקתי עם יצרי – ועמדתי בּנסיוֹן. ימים רבּים שׂמחתי שעמדתי בּנסיוֹן.

וכך, בּדוֹמה לכך, הרגשתי עכשיו בּדברים ששמענוּ מפּי ח' יהוּדה חי. ספיקוֹת וּפקפּוּקים הרבּה נתעוֹררוּ בּלבּי. אבל הפּעם מוֹדה אני על האמת: הצרוֹר הזה לקחתי. מקבּל אני את דברי ח' יהוּדה בּעיקר על כּל הספיקוֹת והקוּשיוֹת. אמת, נתעכּבתי הרבּה בּמחשבתי משוּם שלא חשבתי מעוֹדי בּזה הענין. על הכּל, כּל אשר יעלוּ גלי הזמן בּדרך אנוֹש, מהרע וּמהטוֹב, בּענין מדע אוֹ בּענין מעשׂה, אם מן הדברים אשר בּארץ מתחת ואם מאשר בּשמים ממעל, על הכּל הייתי שׂם לבּי וּמחַוה דעתי אם מעט ואם הרבּה, אם שצדקתי אוֹ שטעיתי. אבל בּענין זה, גאוּלת ישׂראל – עכשיו אשתוֹמם ואשתאה – לא התעכּבתי לחשוֹב מעוֹדי. בּמרבּית הצרוֹת של גלוּת זוֹ נעשׂתה לנוּ הגלוּת הרגל, שאין מרגישים בּה. היינוּ כּמוֹ לא היינוּ אוּמה מעוֹלם. משל לעיורים מלידה שלא ראוּ אוֹר מעוֹדם, שאינם יוֹדעים טיבוֹ של האוֹר. הוּרגלנוּ מילדוּתנוּ לראוֹת עצמנוּ שוֹנים ונפלים, דלים ונקלים, מכּל אוּמוֹת העוֹלם. ענין הגאוּלה נכתב הרבּה בּתפילוֹתינוּ ונמחָה מלבּנוּ. מסרנוּ דיננוּ לשמים וניערנוּ ממנוּ כּפּים. ואם מן השמים לא ענוּנוּ זה אלף וּשבע מאוֹת שנה ומעלה, חשבנוּ – מה אדם כּי יעשׂה וּמה יהוּדי כּי יפעל? כּך היתה מחשבתנוּ בּלא שנחשוֹב, זה היה משפּטנוּ בּלא שנדבּר – וכך הגענוּ, שהיינוּ אוּמה לא אוּמה.

והנה כּל ששמענוּ מפּי ח' יהוּדה חי, הוּא ההיפך ממה שהיינוּ בּוֹ עד עתה. הוּא יאמר, שחוֹבה על כּל ישׂראל לחשוֹב על הגאוּלה, מחשבה ממש, לדבּר דיבּוּר ממש ולעשׂוֹת מעשׂים ממש. שמעתם שאמר, התחלת המעשׂה בּידנוּ והסוֹף בּידי שמים. אם כּך, אם יבינוּ יהוּדים, שהם עצמם יהיוּ עוֹשׂים למען הגאוּלה – זה ענין אחר. אני כּשלעצמי כּל ימַי החזקתי בּדעה זוֹ, שיהא אדם מַשליט עצמוֹ על הזמן, כּמה שיוּכל, ולא יתכן שהזמן יהא שוֹלט מעליו, וכן נהגתי בּימי חיי. וח' יהוּדה חי ה' ישמרהוּ, מלמדנוּ שראוּי לכל יהוּדי שיעשׂה כּך.

אמת, רוֹאה אני ענין זה והוּא כּבד מאד, כּבד מהעתקת הר ממקוֹמוֹ. יתכן להעתיק הר ממקוֹמוֹ, אם יעמלוּ רבּוֹא פּוֹעלים בּמלאכה, ואם ימָצא שליט שישעבּד רצוֹנם לרצוֹנוֹ. אבל ענין הגאוּלה אראהוּ קשה אלף מוֹנים. קל להפוֹך המוֹן בּני־אדם למשוּעבּדים מלהפוֹך המוֹן משוּעבּדים לבני־חוֹרין. התמָצא יד אדם שתמשוֹך רבּוֹא רבבוֹת יהוּדים להפכם בּני־חוֹרין? בּרם כּל העת שסח עמנוּ ח' יהוּדה חי היה מתדמה הוא עצמוֹ בּעיני כּאחד אמוֹדאי שצוֹלל לעינינוּ בּתהוֹמוֹת ים וּמעלה פּנינים בּידיו. שבּאמת, כּך שקע בּנין גאוּלת ישׂראל בּמצוּלוֹת הזמן כּאבן בּמצוּלוֹת ים. ואני לא הייתי מאמין, אילמלא שמעתי מפּיו, שיש בּירוּשלים כּמה מנינים יהוּדים שדבקים כּמוּהוּ בּדעה זוֹ והרי זה כּעין חברת אמוֹדאים. ואם כּי לענין הגאוּלה דרוּש שיהיה כּל עם ה' אמוֹדאים אוֹ חלק גדוֹל ממנוּ, בּכל זאת אם מאין יצאה אגוּדה קטנה, יכוֹל שיצא מאגוּדה קטנה עם רב. ושוּב אוֹדה לפניכם: בּתחילת דבריו חשבתי בּלבּי: זה איש הוֹלך תוֹעה בּתוֹהוּ לא דרך. זרים לוֹ דרכי הזמן וחסר הוּא נסיוֹן בּחיים. בּטוֹח יבטח בּאדם כּילד קטן בּאיש גדוֹל ויאמין בּאשר לא יקוּם ולא יהיה. מה ידוּע לוֹ, אָמרתי לעצמי, לבחוּר טוֹב זה מקשיוּת־לבּם של בּני־אדם, מדביקוּתם בּישן נוֹשן? וּמה יכּיר מקשיוּת־ערפּם של עם קשה־עוֹרף? אבל דברים אחדים ששמעתי מפּיו טפחוּ על פּני ושינוּ דעתי. ענין זה שסיפּר, שגם עשירים, בּעלי ממוֹן, נתחבּרוּ לחברה מחפץ לבּם – זה מוֹפת גדוֹל בּעיני, אין חזק ממנוּ. הממוֹן אבן־בּוֹחַן הוּא מאין כּמוּהוּ. כּי “הדם הוּא הנפש”, והממוֹן הוּא הדם. בּגלגוּלי הזמן היה הממוֹן דם האדם. אבל אין זה הדם הטבעי, אלא דם עשׂוּי ולכן דם נפסד הוּא, דם חוֹלה. ואני, חייכם, מעוֹדי ועד היוֹם לא אאמין, שיעלה תיקוּן לחיי אדם כּל עוֹד ישלט הממוֹן בּאדם. לעוֹלם לא יבריא חוֹלה, שדם נגוּע נוֹזל בּגוּפוּ. אבל אם בּירוּשלים נמצאוּ עשירים, שיאהבוּ ענין הגאוּלה מדמם, מממוֹנם, זה אוֹת מבשׂר חידוּש גדוֹל. אמת, שמענוּ שהם מעטים, שלוֹשה־ארבּעה, אבל גרגרים עוֹשׂים שבּלים ושבּלים עוֹשׂוֹת זרע רב. דיה ההתחלה. אשרי המתחילים. דמיוֹנם כּיסוֹד של בּנין. בּנין בּלי יסוֹד לא יקוּם. אבל אם יוּסד היסוֹד – יכוֹל שיקוּם בּנין רם ונישׂא.

לפיכך, אחים, לא לי להוֹרוֹת דעה לח' יהוּדה חי בּענין גדוֹל זה. הוּא אבי הרעיוֹן וּמפּיו נשמע דעה. אשר נראה לנוּ קשה וסבוּך נשאל את פּיו. הוּא הרב ואנוּ תלמידים. ואך זאת עוֹד אגיד לכם, אחַי: זוּלת דברי הגיוֹן וּתבוּנה ששמענוּ מפּיו, אראנוּ בּעיני והוּא גדוֹל מפילוֹסוֹף, נעלה מבּעל חכמה, שרק הוּא יבשׂר חדשוֹת וישמיע נצוּרוֹת. וּמטוֹהר פּניו ואוֹר עיניו יוּכּר טוֹהר לבּוֹ ואוֹר נפשוֹ. ואני, אילמלא ששים ושלוֹש שנה שעל גבּי, הייתי הוֹלך אחריו בּאשר יוֹליכני וּבאשר ישלָחני.

דברי האוּסתאז עלוּ לרצוֹן בּלב הכּל וצהלוּ פּניהם משׂמחה. בּאוֹתה שעה קמוּ ח' יהוּדה ועמרם, מבּלי שיכּוֹנוּ מראש, נגשוּ לאוּסתאז ולחצוּ ידיו בּחיבּה וּבשׂמחה. אבל מכּיון שהיתה השעה מאוּחרה – קבעוּ שעה ליוֹם מחר להמשיך בּסיח בּפרטוּת.

בּאוֹתוֹ שבוּע לקח ח' יהוּדה חי דברים עם עמרם ועם האוּסתאז בּכמה עניניו לשם יסוּד החברה בּדמשׂק. הרבּה נשׂאוּ ונתנוּ בּדבר קיוּם תנאי השוּתפוּת הכּללית בּין החברים מחמת שרוֹב הסוֹחרים היהוּדים מעוֹרבים בּמסחרם וּבמשׂאם וּבמתנם עם הערביים ואינם סוֹחרים לעצמם. מצד אחד בּיטוּל קנין הפּרט עיקר גדוֹל הוּא בּין עשׂרת עיקרי החברה. וּמצד שני קשה לציבּוּר בּתפוּצוּת הגוֹלה לעמוֹד בּפניו. ואף הדיבּוּר בּלשוֹן־הקוֹדש יהיה קשה לכמה יהוּדים, שאינם מוּרגלים בּדיבּוּר בּשׂפת עֵבר. נמנוּ וגמרוּ שישאירוּ קביעת הדברים לאחר שיתפּרסם ענין החברה בּרבּים ויראוּ “מַאי עמא דבר”⁵².

וּביני וּביני נמשך לבּוֹ של עמרם בּחיבּה לח' יהוּדה ולענין הגדוֹל עד שלא הוּצרך ח' יהוּדה לדבּר על לב האוּסתאז על עמרם. האוּסתאז עצמוֹ גילה לח' יהוּדה חי, בּינוֹ לבינוֹ, שהוּא רוֹאה בּשׂמחה וּבנחת־רוּח שעמרם נתוּן בּלב ונפש לענין הנכבּד. אפשר שעל ידי כּך ימצא עמרם שׂמחה בּפעלוֹ ותתגלגל זכוּת על ידי ח' יהוּדה, שיעלה תיקוּן לחייו של עמרם. וח' יהוּדה חי גילה לוֹ דעתוֹ שאף הוּא ישׂא נפשוֹ לזאת.

בּרם כּמוֹ תחלוֹף פּתאוֹם רוּח חַמה כּלהט־אש ותכּה הקמה הפּוֹרחת בּשדפוֹן, כּן קמה רוּח רעה והכּתה מכּה קשה את מַשׂאַת נפשוֹ של ח' יהוּדה חי.

בּאוֹתֹו שבוּע הלכוּ ח' יהוּדה חי וּרפאל אֶפנדי והאוּסתאז שאוּל אל הרב דמתא לסיח בּענין החברה ולקבּוֹע סדרים לדרוֹש בּבתי־הכּנסת לעוֹרר לבבוֹת בּני העדה לתכלית החברה.

משהשמיע ח' יהוּדה חי דברוֹ לפני הרב בּאר היטב, שיבּח הרב את טוּב טעמוֹ ונוֹעם דבריו ואָמר:

– דברים שמוּצאים מן הלב נכנסים ללב. אבל אין בּיכלתוֹ לתת הסכּמתוֹ שישָמעוּ הדברים בּפרסוּם בּציבּוּר. מוּטב שיעשׂוּ בּהצנע לכת, בּין יחידים ידוּעי־שם.

שמע ח' יהוּדה חי, תמה הרבּה וּשאלוֹ:

– מאי טעמא?

אמר הרב:

– מחשש לזוּת שׂפתים מצד השלטוֹן. שמא תצא קלקלה לעדת ה'.

מיד טענוּ האוּסתאז וה' רפאל נגד סברה זוֹ וּביטלוּ חששוֹ.

אז העלה הרב בּפיו אמתלאוֹת אחרוֹת בּדברים סתוּמים, שמוּטב שיעָשׂה הדבר בּחשאי, לא בּפרהסיה.

אבל מכּיון שהאנשים הנכבּדים דיבּרוּ בּחזקה וּפלגוּ על הרב גילה דעתוֹ לבסוֹף, שהראשוֹן־לציוֹן וחכמי ירוּשלים אין דעתם נוֹחה מהענין הזה.

– כּיצד ידוּעה לוֹ דעת חכמי ירוּשלים?

סיפּר הרב שאיגרוֹת נתקבּלוּ מירוּשלים בּענין שליח החברה דג"ל – והוֹדיעוּ בּהן דעתם בּמפוֹרש כּנגד הענין הזה.

שמע ח' יהוּדה חי וחורו פּניו מצער.

מיד שאלוֹ ח' יהוּדה חי, שימחל ויוֹדיע לוֹ דבר לאשוּרוֹ, אם חכמי ירוּשלים כּתבוּ, שאין דעתם נוֹחה ממעשׂה זה אוֹ שהטילוּ איסוּר שלא יעָשׂה הדבר?

הוֹדה הרב ואָמר:

– איסוּר חמוּר הטילוּ.

חזר יהוּדה וּשאלוֹ: שמא ימחל ויגיד מהוּ עיקר הדברים שכּתבוּ הרבּנים בּמכתבים?

השיב הרב: אמת, על השליחים עצמם כּתבוּ הרבּה דברי שבח, שהם תלמידי־חכמים רשוּמים, כּפירים בּני אריוֹת, אלא, אָמרוּ, כּוונתם רצוּיה אבל מעשׂיהם אינם רצוּיים, שיש חשש גדוֹל, שיהיוּ למכשוֹל וּלפוּקה לבית ישׂראל.

קם ח' יהוּדה חי, נפרד בּשלוֹם מהרב ויצא.

תמהוּ הרבּה האוּסתאז והאָדוֹן רפאל ולא הבינוּ פּשר חידה זוֹ, עד שבּיאר להם ח' יהוּדה חי, שהתנגדוּתם של חכמי ירוּשלים אינה אלא בּגלל הקוּפּוֹת של צדקה. אימה גדוֹלה נפלה על נכבּדי העדה מחמת הקוּפּוֹת. בּגלל חשש זה – אָמר – עוֹללוּ לנוּ הרעה הגדוֹלה הזוֹ.

מששבוּ בּני הבּית לפנוֹת ערב ממעשׂיהם ושמעוּ הדברים שנתחדשוּ בּבית הרב דאַב לבּם, והיוּ מצירים בּצערוֹ וּבמר רוּחוֹ של ח' יהוּדה חי. התחילוּ נוֹשׂאים ונוֹתנים וּמבקשים למחוֹת צערוֹ של ח' יהוּדה וּלחַזק רוּחוֹ. קם עמרם ואמר:

– תמיהני עליך, ח' יהוּדה חי, שתעצב בּלבּך בּגלל מקרה לא טהוֹר זה. אם חכמי ירוּשלים שגוּ משגה גדוֹל, כּלוּם לא נוּכל אָנוּ לתקן את המעוּות? הרי פּה, בּעירנוּ, אָנוּ בּעלי הדעה. אם הרב דמתא לא אָבה לסייע לנוּ – נעשׂה אנוּ מעשׂנוּ בּלעדיו. אָנוּ נקרא לעצרה גדוֹלה, פּעם אחר פּעם, פּה בּביתנוּ וח' יהוּדה אִישנוּ ישׂא דבריו לפני העם ונעשׂה כּל המוּטל עלינוּ לעשׂוֹת כּפי דברוֹ וחפצוֹ. כּלוּם בּשביל חשש שוא נתן שיתבּטל, חלילה, המעשׂה הגדוֹל הזה?

מיד הוֹדוּ הכּל לדבריו ואָמרוּ:

– ודאי, כּך נעשׂה וכך נצליח.

ענה לוֹ ח' יהוּדה ואָמר:

– אילוּ היתה הרעה נוֹגעת בּדמשׂק בּלבד החרשתי, אבל יש לשער, שכּשם ששלחוּ איגרוֹת לכאן, לדמשׂק, כּן שלחוּ בּלא ספק לכל עיר ועיר בּסוּריה וכן לערי יתר הארצוֹת הרחוֹקוֹת שהשליחים יצאוּ לשם. לבּי לבּי על החברים שיצאוּ לנוּד ולנוּע בּחינם. איכה ימצאוּ השערים נעוּלים והלבבוֹת סתוּמים וכיצד יפּלוּ בּבהלה גדוֹלה ויהיוּ בּדאָבה רבּה – וּמי יוֹדע מה תהיה אחריתם? זוֹהי הפּוּרענוּת לכל עוּמקה. וידעתי שאתם תמהים ושוֹאלים: למה עשׂוּ החכמים מעשׂיהם בּעקבה? למה סוֹבבוּנוּ בּכחש? אַף אני שאלתי את עצמי כּך. אבל עכשיו מתחוור לי כּל הענין. בּירוּשלים מספּר החברים בּחברה מגיע קרוֹב למאָה איש, אבל רבּים רבּים בּעדה, שלבּם ונפשם לחברה, וגדוֹל כּבוֹדה בּעיניהם וּפיהם מלא תהילתה. משוּם כּך נמנעוּ נכבּדי העדה להראוֹת התנגדוּתם לחברה בּגלוּי. וּמחשש שמא יִקצף הקהל עליהם – עשׂוּ דבריהם בּסתר. ואדרבּא נתכּוונוּ לשלוֹח למרחק, לפזר כּוֹחנוּ וּלבזבּז הוֹננוּ. עד כּך הרעוּ לנוּ.

אבל עם כּל זאת, עם הדאָבה הרבּה שבּלבּי, חלילה שאדוּן את חכמי ירוּשלים לכף חוֹבה. שוֹגגין הם ולא מזידין. יש ששגגה יוֹצאת מלפני השליט. ויש רוֹצח בּשגגה. ואם שנראה בּעליל, שעשׂוּ מעשׂיהם בּזדוֹן וּבתחבּוּלה – הכּל שגגה אַחת להם. דינם כּדין אָדם, שגוֹרם הפסד מתוֹך שינה ותרדמה. אף הם בּתרדמה, עשׂוּ מה שעשׂוּ. שכּן הגלוּת כּל עצמוֹתה תרדמה היא. וּמטבע הנרדם, שכּוֹעס וּמתקצף על מי שמבקש לעקוֹר שינה מעיניו. לא אתיאש מן הפּוּרענוּת, הרי צרה זוֹ שבּאה עלינוּ מה תגרוֹם לנוּ בּעצם? – דחיה, איחוּר. מי שמאחר ודאי מפסיד, מעט אוֹ הרבּה, אבל המתיאש מפסיד הכּל. משוּם כּך אחַלה את מי שנוֹתן ליעף כּוֹח, שיחזק רוּחי. שכּן זה טיבה של הגאוּלה, שדוֹרשת יגיעה, הליכה, עקירה, בּניגוּד לגלוּת שקוֹשרת ידינוּ וּמוֹנעת אוֹתנוּ ממעשׂה כּאוֹמרת: שב ואל תעשׂה עדיף. וּמי יתן ויהיוּ עמי חברי בּדעה אַחת וּבלב אחד.

אי לזאת חייב אני לשוּב בּהקדם לירוּשלים לראוֹת כּיצד לתקן המעוּות. דוֹמה אני, שאַף אני וחברי שגינוּ בּמעשׂנוּ. שלא מדעת ולא בּכוונה לא נתַנוּ דעתנוּ על זקני העדה ונכבּדי הקהל. כּל כּוֹחוֹתי וכל עשתוֹנוֹתי נתתי לאנשים בּחוּרים, עד שמצאתי בּהם אוֹזן קשבת ולב פּתוּח לדברי. עכשיו, מן ההכרח שאשׂים פּנַי אל הזקנים והחכמים, עד שישמעוּ לי. ועכשיו עם ששׂמחתי מאד בּשמעי דברי עמרם, שמבקש לפעוֹל ולעשׂוֹת פּה בּדמשׂק, אף שלא בּרצוֹן החכמים, איני רוֹאה תוֹעלת בּכך. מה חשיבוּת וּמה ענין אם תיכּוֹן החברה בּדמשׂק בּשעה שבּכל הארצוֹת – נסתם חזוֹן? הן כּל טיבוֹ של הענין הגדוֹל בּשלימוּתוֹ, בּהתעוֹררוּת כּלל ישׂראל. אבל חברה אַחת בּעיר אוֹ שתים בּמדינה – מה תתנה וּמה תוֹסַפנה? משל לגדוּד גדוֹל, שכּוּלם פּנוּ עוֹרף ונסוּ משׂדה הקרב, מה יוֹעילוּ וּמה ייטיבוּ שנַים־שלוֹשה שימשיכוּ ויעמדוּ בּמלחמה? התמצא ידם לזכּוֹת בּנצחוֹן? ואני לא אכחד מכּם שמכשוֹל זה בּראשית דרכּי בּא כּמהלוּמה על ראשי. לא אדע עתה איזוֹ הדרך אלך בּה וּמה אֶפעל יוֹם מחר, עד שאשוּב לירוּשלים ואבחן הדברים כּהוָיתם בּמקוֹמם. אבל, בּעזרת קוֹני, מחפץ לבּי לא אסוּר ימין וּשׂמאל. גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירע רע כּי אַתה עמדי. כּל עצמוֹתי תאמרנה אַתה עמדי. אבל, אין זאת כּי עדיין סבוּכים החשבּוֹנוֹת ועוֹד רבּים הנסיוֹנוֹת שנתנסה בּהם עד שנזכּה כּי יקוּים בּנוּ: כּל גיא יִנשׂא וכל הר וגבעה ישפּלוּ והיה העקוֹב למישוֹר. ואני תפילה, שה' יתן לי כּוֹח וּגבוּרה לעמוֹד בּכל נסיוֹן שיגזרוּ עלי משמים, וללכת בּכל דרך קשה שיטילוּ עלי ללכת בּה. ואתם כּוּלכם ועמרם עמכם, אם מרצוֹנכם הטוֹב תאבוּ לעמוֹד לימיני, חכּוּ נא לדברי עד בּוֹאי לירוּשלים ונבוֹא מיד בּכתוּבים עד שאמצא השעה הכּשרה והדרך הנכוֹנה להמשיך הפּעוּלה. – אם כּך רצוֹנכם אוֹדה לכם מכּל לב.

כּשגמר ח' יהוּדה דבריו פּתח אוּסתאז שאוּל ואָמר:

– שמעוּני נא, אַחים, רוֹאֶה אני דברי ח' יהוּדה נכוֹחים וישרים בּתכלית. אשרינוּ, שנזדמן לנוּ להכּירוֹ וּלדעתוֹ ידיעה שלמה. אם היה עוֹד ספק מוּעט עמי על אַחרית פּעלוֹ של אִישנוּ ח' יהוּדה, ספק אם יהיה בּכוֹח איש צעיר לימים כּמוֹהוּ ללכת בּנתיב, שמדרך הטבע רבּים בּוֹ המכשוֹלים והחתחתים, בּפרט שההוֹלכים עמו הם עם קשה־עוֹרף, – הנה בּשמענוּ עתה מפּיו דברים מתוּנים וּשקוּלים כּגרגרי זהב בּמאזני צדק, ידענוּ נאמנה: יש תקוה ואַחרית לפעלוֹ. דרכּוֹ – דרך הישוּעה והוּא מוֹרה הדרך. בּאפלה תוּכּר העין החדה ולב נבוֹן יִבּחן עת יבוֹא בּמיצר. הנה ראינוּהוּ בּעת צרה – ולא נפלה רוּחוֹ בּוֹ ולא רפתה כּלל אמוּנתוֹ. כּן דרך הבּרזל הלוֹהט, בּבוֹאוֹ בּמים קרים יתחזק ויתקשה. עתה ידעתיו כּאַחד האנשים הנַעלים המעטים שהכּרתי בּחיי. ואני רוֹאֶה זכוּת לעצמי שאהיה בּין ידידיו וּקרוֹביו. ואם ישרוּ דברי בּעיניכם נבטיח לוֹ, אַחים, שאָנוּ, כּל בּית פרחי ואני ועמרם, עמוֹ נלך בּכל עת וּבכל מקרה שיקרא לנוּ.

– פּיך כּפינוּ ולבּנוּ לבּך – ענוּ המסוּבּים ותמכוּ דבריו בּאמוּנה.

וּבחוֹם לבּוֹ, כּי גבר עליו רגשוֹ, קם ח' יהוּדה וּנשקוֹ לאוּסתאז בּרוֹב חיבּה.

עוֹד התמהמה ח' יהוּדה כּמה שבוּעוֹת בּדמשׂק עד שנוֹדע על פּי איגרוֹת, שגם רבּנים אחרים בּערי סוּריה קיבּלוּ מכתבים נגד דבר השליחוּת.

בּכל זאת יצא ח' יהוּדה מדמשׂק מנוּחם ונרגע בּמעט מעצבוֹנוֹ.

 

טו. בּפּרץ    🔗

לא אָרכוּ ימי היעדרוֹ של ח' יהוּדה חי מירוּשלים אלא כּשני חדשים, וּבכל זאת הרגיש ונוֹכח בּשוּבוֹ, שרוּח אחרת, רוּח זרה ועכוּרה, נוֹשבת בּקרב העדה וגם בּקרב כּמה מאַנשי החברה עצמם. היתה הרגשה בּלבּוֹ, כּאילוּ יד־סתר נַעלמה נגעה בּלבבוֹת וחיללתם, כּיד מכשף, אוֹחז־עינים, שנוֹגעת חרש בּדברים וּמשנה טיבם וּמראם.

עד מהרה נוֹכח, שאמת מה שסיפּרוּ לוֹ חבריו, וּביחוּד ר' רבּנוּ קארוֹ, על כּבוֹד חברת דג"ל שחוּלל בּסתר, כּאילוּ נתפּסוּ חבריה, חלילה, בּדבר עבירה אוֹ בּענין מגוּנה.

לא הגזימוּ החברים ולא הפריזוּ. מי שהוּא זמם עלילה רעה, שהטילה צל כּבד על החברה. אבל פּליאה דעת ממנוּ, מי זמם המזימה הרעה הזוֹ? מהוּ אשר זמם? כּיצד יֵדע פּשר זוֹ החידה?

למחרת יוֹם שוּבוֹ, כּשיצא לרחוֹב, עגמה נפשוֹ בּקרבּוֹ מאשר ראָה והרגיש. הרי פּגש בּפלוֹני ונזדמן בּאלמוֹני, שהיוּ מתכּבּדים בּוֹ, מאירים לו פּנים וחוֹזרים אחריו לסיח עמוֹ וליהנוֹת משׂיחוֹ, הן בּדברי חוּלין והן בּדברי תוֹרה, ועכשיו בּירכוּהוּ לשלוֹם בּשׂפה רפה כּמפּני הנימוּס והיתה בּעיניו פּרישׂת־שלוֹם זוֹ כּפרוּטה שמנדב אָדם לעני שנזדמן לוֹ בּדרכּוֹ.

אוֹבד־עצוֹת היה בּימים ראשוֹנים לשוּבוֹ. הן בּא מדמשׂק ותרעוֹמת גדוֹלה בּלבּוֹ על ראשי העדה. קוה קיוה, כּשישוּב – יגש אליהם ללבּן וּלברר הדברים וּלהשמיע לפניהם תוֹכחתוֹ וּמשפּטוֹ. והרי דוֹמה הוּא עתה למי שבּא לתבּוֹע ונמצא נתבּע.

וּבעוֹדוֹ מבקש עצוֹת ולוֹקח דברים עם ח' רבּנוּ, בּא ללשכּת החברה סיניוֹר אשר אלטאראס וּביקש להיוָעד עם ח' יהוּדה חי לבדוֹ ולסיח עמוֹ.

סיניוֹר אלטאראס, שהגיע כּבר לששים ומעלה, היה רחוֹק מחברת אנשים, נוֹהג חייו בּשלוה וּבהרגלים קבוּעים, ונראָה תדיר כּבד־ראש, ממַעט בּדיבּוּר וּמתוּן בּהליכוֹתיו עם הבּריוֹת. משנכנס וַישב בּלשכּה ראה ח' יהוּדה חי כּעין דוֹק־עצבוּת פּרוּשׂ על עיניו ועגמימוּת מתוּחה בּפניו. והיה תמה על כּך. בּיקש ח' יהוּדה לתפּוֹס לשוֹן קלה ואָמר:

– ידבּר נא, סיניוֹר אשר, כּי שוֹמע עבדוֹ.

פּתח הלה ואָמר:

– תראוּ, ח' יהוּדה חי, מעוֹדי נוֹקט אני כּכל האפשר לשוֹן קצרה. אף עכשיו, אבקשכם, ח' יהוּדה חי, לא נאריך הרבּה בּדברים. הדיבּוּר המוּעט בּריאוּת הוּא לגוּף ולנפש. וּמשוּם כּך בּקשתי, שאדבּר בּיחידוּת בּיני לבינכם. וזהוּ שבּאתי להוֹדיעכם: רצוֹני לפרוֹש מהחברה, ואבקש שתשיבוּ לי מן הקוּפּה הסכוּם שנתתי, פּחוֹת סכוּם הוֹצאוֹת לאַרבּעה חדשים, מזמן שנכנסתי לחברה, ואני מסכּים שתפחיתוּ גם סך מסוּים, נאמר עשׂרה למאָה, חלק הוֹצאוֹת החברה, ויוּתן לי השאר. זה כּל מה שבּפי.

אָמר לוֹ יהוּדה חי בּמתינוּת וּבשקט:

– אָנוּ מוּכנים למלא רצוֹנוֹ בּלי שוּם דיחוּי. אין תקנה שתמנע חבר לצאת מן החברה. אם זה רצוֹנוֹ כּן יעָשׂה.

בּוֹ בּרגע יצא ח' יהוּדה וּמסר דברוֹ לגזבּר. כּששב לחדר פּנה לישיש ואָמר:

– אחַלה פּניו עתה, שיגיד לי מה גרם לכך? מה הסיבּה? ודאי יסכּים כּבודֹוֹ, שענין זה פּגיעה קשה היא לחברה, אפילוּ שנעשׂה הדבר בּהסתר וּבסוֹד וסבוּרני שמוּתר לוֹ למי שנפגע על ידי חברוֹ לשאוֹל שאלה: פּגיעה זוֹ למה? ואיני מבקש רוֹב דברים. אקבּל תשוּבה קצרה וּמקוּצרת: מפּני כּך וכך – וחסל.

– אַתם מבינים, ח' יהוּדה, ששיערתי מראש, שתבקשוּ לדעת הסיבּה. אבל אין בּאפשרוּתי להגיד דבר. אמת, מבין אני לצערכם, וּמבין אני שמשפּט מעוּות בּידי, אבל מה אעשׂה ואין בּידי לתקנוֹ.

אמר ח' יהוּדה:

– מסתבּר שאין כּבוֹדוֹ רוֹצה להוֹדיע הסיבּה משוּם שהיא עצמה הפּגיעה וּרצוֹנוֹ למנוֹע כּכל האפשר בּפגיעה, אבל גם השתיקה עצמה פּגיעה. והרי מוּטב שנדע הסיבּה, ואַדרבּא, על ידי כּך אפשר תקל הפּגיעה.

– דבריכם, ח' יהוּדה, דברי טעם והגיוֹן. אבל ענין זה גזירה הוּא גם בשבילי, גם בּשביל החברה, וּמדרך הגזירה שאינה מכּירה בהגיוֹן.

בּינתים הביא הגזבּר את הממוֹן. חתם סיניוֹר אָשר קבּלה וּמסרוּ הכּסף בּידוֹ.

– עכשיו, – אָמר ח' יהוּדה – אחר שאני עשׂיתי כּפי שמוּטל עלי, אחַלה פּניו, שיעביר על מידוֹתיו וימלא בּקשתי. יהא מספּיק לי לדעת אפילוּ דברים כּל־שהם ולוּ גם בּרמז, שכּן בּרוּר לי שאוֹתה סיבּה שדחָפתוֹ למעשׂה זה – לא נתעוֹררה מעצמה בּכבוֹדוֹ, ואם כּך, תהיה הסיבּה מה שתהיה – אין תלוּנתנוּ על כּבוֹדוֹ כּלל ועיקר.

– מה שאני יכוֹל להגיד לכם הוּא, שהענין תלוּי בּסוֹד ואין בּיכלתי לגלוֹת סוֹד.

– שפּיר, אבל יוּכל כּבוֹדוֹ להגיד לכל הפּחוֹת אם סוֹד זה היה מספּיק בּעיניו לראוֹת פּסוּל בּחברה עד כּדי פּרישה ממנה?

– לא, לא אגיד כּך. אין הענין בּרוּר לעיני. אבל דוקא מחמת שראיתי, שאין דבר בּרוּר בּעיני, ויש ספיקוֹת וּפקפּוּקים, לחישוֹת וּרמיזוֹת, על כּן אני פּוֹרש. אילוּ היה כּוֹחי עמי הייתי טוֹרח לברר הספק וּלגלוֹת הסתוּם. וּמכּיון שאין אני יכוֹל לעשׂוֹת כּך אמרתי לעצמי: חזוֹר בּך – וחסל.

– ימחל נא לי כּבוֹדוֹ ואשאַל רק עוֹד שאלה קצרה: האם מעצמוֹ הגיע כּבוֹדוֹ לספיקוֹת וּלפקפּוּקים – אוֹ מי שהוּא העיר לוֹ על כּך?

– לא מעצמי. אחרים העירוּ לי. וּמי שהעיר ועוֹרר גם הוּא מקוּבּל וחשוּב עלי כּמוֹ שמקוּבּל וחשוּב בּעיני ח' יהוּדה עצמוֹ. וּמשוּם כּך איני יכוֹל להכניס ראשי בּין הרים.

הוֹדה לוֹ ח' יהוּדה ונפרדוּ בּשלוֹם.

מששאלוּ חברי הועד של אגוּדת דג"ל מהוּ שנוֹדע לוֹ מפּיו של הגביר אָשר אלטאראס, ענה להם:

– יכוֹלני להגיד לכם בּקיצוּר: לא נוֹדע לי כּלוּם ונוֹדע לי הכּל. משל לאָדם שרוֹאֶה עשן גדוֹל מיתמר ועוֹלה בּמקוֹם רחוֹק ממנוּ ואינוֹ יוֹדע מהוּ שבּוֹער וּמי המבעיר הבּעֵרה. אבל בּרוּר לוֹ שדליקה נפלה שם. כּן סיניוֹר אָשר, לא גילה לי שוּם דבר. אבל דיֵני שידעתי מפּיו, שסוֹד צפוּן בּדבר שאינוֹ יכוֹל לגלוֹתוֹ וכן אָמר, שאין בּרצוֹנוֹ להכניס ראשוֹ בּין הרים. שמַע מינה, שמי שהוּא טפל עלינוּ, בּעווֹנוֹת, עלילת שקר. וּמחשש, שבּודאי נבוֹא אנחנוּ ונַכחישם, סתמוּ הדרך בּדברים שהם בּגדר סוֹד.

וּבעוֹד ראשי הועד תוֹהים וּמצירים על מַכשלה זוֹ – בּא עוֹד אחד מהחברים הסוֹחרים החשוּבים, סיניוֹר שמעוֹן חסוֹן, וּביקש אַף הוּא לפרוֹש מן החברה כּמוֹ סיניוֹר אלטאראס. וגם הוּא נמנע מדבּר דבר ושמר פּיו שלא לגלוֹת הסוֹד.

משראוּ ראשי הועד כּך, היוּ נבוֹכים ועגוּמים, גם הרבּה חברים מהאגוּדה היוּ כּמתאוֹננים וּמרננים בּאהליהם לאמוֹר: מה זאת היתה לנוּ? מה הדברים שמסתירים מעמנוּ וּמדוּע היינוּ פּתאוֹם בּעיני כּל כּאבן מאסוּ הבּוֹנים?

שמעוּ ראשי הועד ונמנוּ וגמרוּ שיקראוּ עצרה כּללית וּבמעמד כּל חברי האגוּדה – יספּרוּ כּל הדברים כּהוָיתם למען ידעוּ ויבינוּ.

בּוֹ בּשבוּע נאספוּ כּל החברים בּלשכּה. לאחר שגוֹלל ח' יהוּדה פּרשת הדברים לתוּמם, מעת שיצא בּשליחוּת לסוּריה ועד היוֹם – קם רבּנוּ קארוֹ ואָמר:

– ראוּי לקרוֹע קריעה על חילוּל ה' וחילוּל שם ירוּשלים. היאך יאָמר על חכמי ישׂראל: “מהרסַיִך וּמחריביך ממך יֵצאוּ”, כּיצד יתנוּ אנשי תוֹרה ידם לעלילוֹת דברים, ללשוֹן הרע וּלהוֹצאַת שם רע? שוֹמוּ שמים! מה תהא עלינוּ ועל חברתנוּ? וּמה יעשׂוּ חברינוּ שנוֹדדים בּארצוֹת רחוֹקוֹת כּשיגיע לאזנם “מעשׂה העֵגל” הזה? הנשב ונחשה? חוֹבה עלינוּ שנרעיש שמים וארץ ונסיר זה הלוֹט מעלינוּ!

אָמר ח' יהוּדה חי לחברים:

– ראוּ גם ראוּ, אחי: הייתי מוּכן וּמזוּמן לילך ולזעוֹק בּחוּצוֹת קריה זעקה גדוֹלה וּמרה, אוֹ שהייתי קוֹרא לעצרה גדוֹלה בּבית־הכּנסת את כּל העדה, חברים ושאינם חברים, והייתי מספּר להם כּל שעוֹללוּ לנוּ – ויֵרא הקהל וישפּוֹט, אוֹ שהייתי הוֹלך וּמשפּיל עצמי וכּוֹרע על בּרכּי לפני ראשי העדה והייתי מתחנן לפניהם, שיחוּסוּ על כּבוֹד התוֹרה ועל שם ירוּשלים ויתקנוּ המעוּות בּהקדם. אבל כּל שלוֹש הדרכים האלה אין בּהן מוֹעיל, ואַדרבּא, סכּנה צפוּיה מהן. שאם נבקש, כּפי שאמר ח' רבּנוּ, להרעיש שמים וארץ ונביא משפּטנוּ לפני העדה, הרי נגרוֹם להבעיר אש מחלוֹקת בּישׂראל. בּרי לי שתקוּם מריבה גדוֹלה בּעֵדה ונפּוֹל בּפירוּד־לבבוֹת גדוֹל והשׂטן יהא מרקד בּינינוּ וּמי יוֹדע מה תהא אחריתה. והן כּוונתנוּ וראש חפצנוּ לעוֹרר אחוה ואַחדוּת בּישׂראל. וּכלוּם נהיה אָנוּ גוֹרמים להשחית וּלהרע, תחת לתקן וּלהיטיב? וגם אם הייתי הוֹלך וּמפּיל תחנוּנַי לפניהם, שיוֹציאוּ משפּטנוּ לאוֹר לא הייתי מוֹעיל ולא כּלוּם, שהרי אם לא היתה ידוּעה להם האמת אפשר היתה מוֹעילה תפילה, אבל הן יוֹדעים הם את האמת וּמכוונים למרוֹד בּה, אוֹ שאמת שלהם גדוֹלה בּעיניהם מאמת שלנוּ וּמה יוֹעילוּ דברים על אוֹזן לא שוֹמעת?

– וּמה, איפוֹא, נעשׂה – קָבל ח' רבּנוּ וחבריו – הנשב ונחריש? כּלוּם שב ואַל תעשׂה עדיף?

– לא, לא נחריש – השיב ח' יהוּדה – אַדרבּא, חוֹבה עלינוּ לדבּר. הוֹכח תוֹכיח את עמיתך. אבל לא בּרעש ולא בּזעם. דעתי, שנכתוֹב “גילוּי־דעת” לראשי העדה על הרעה הגדוֹלה שעשׂוּ לנוּ ועל מכתבים שכּתבוּ עלינוּ בּחוּץ־לארץ, על חשדים ועלילוֹת שמטילים בּסתר עלינוּ. אבל אַל לנוּ לשפּוֹך קלוֹן בּפרהסיה על ראשי עם קוֹדש. חלילה לנוּ שנחַלל שם ירוּשלים ונשפּיל כּבוֹד התוֹרה. וגם גילוּי־הדעת לא נכתוֹב עד שנדע דבר בּרוּר ממעמד חברינוּ השליחים. נחכּה לידיעוֹת מהתם ועל פּי הדברים שנדע – נכוון מעשׂינוּ. אין מן הראוּי שנעשׂה על דעת עצמנוּ בּעת שחברינוּ, מיסדי החברה, רחוֹקים מאתנוּ.

שמעוּ החברים דברי ח' יהוּדה חי ונשתתקוּ, משוּם שראוּ עצמם בּין הפּטיש והסדן: מצד אחד, מר להם מר על כּל הרעה שהמיטוּ ראשי העדה על החברה היקרה להם מכּל יקר, וּמצד שני, יקרים להם דברי ח' יהוּדה שיצאוּ מלב טהוֹר ונאמרוּ בּדעה צלוּלה וכל עצמוֹ נראה בּעיניהם כּגבּוֹר שעוֹמד בּפּרץ, כּוֹבש את יצרוֹ וּמבליג על צערוֹ.

וּכשקם אחריו סיניוֹר רפאלג’י, העשיר האחד שנשאר בּחברה, לחווֹת דעתוֹ, עשׂוּ הכּל אָזנם כּאפרכּסת. פּתח הגביר ואָמר:

– מוֹרי ורבּוֹתי, דברי אִישנוּ ח' יהוּדה חי – דברי אמת ושלוֹם. ואני לא בּאתי אלא למסוֹר מוֹדעה לפניכם, שאני כּשלעצמי, כּל רוּחוֹת שבּעוֹלם לא יזיזוּ אוֹתי מחברתנוּ. חברתנוּ דרך הקוֹדש יאָמר לה. ילעיזוּ על חברת דג"ל מה שילעיזוּ, אבל אָנוּ יוֹדעים שמחננוּ קדוֹש. ואָנוּ נקיים מה' וּמישׂראל. אַף אני נתוּן בּאוֹתוֹ מצב כּחברי, סיניוֹר אָשר וסיניוֹר שמעוֹן חסוֹן, אַף עלי רוֹבץ משׂא סוֹד. אבל לא איכפּת לי מדברים וחשדים, שמשמיעים אוֹתם בּסתרי סתרים. הן על כּך ניתנוּ אָזנים ולב לאָדם. שכּל שקוֹלטוֹת ושוֹמעוֹת אָזניו יהא אָדם מברר וּמלבּן, הפּסוֹלת והתבן יפלוֹט והבּר והנקי יקלוֹט. ואני כּשם שאני מאמין בּעצמי כּך אני מאמין אמוּנה שלמה בּטהרוֹ וּבצדקתוֹ של אִישנוּ חמדת לבּנוּ ח' יהוּדה חי וּבחכמים השליחים, ה' ישמרם. ילך איש איש בּשם יצר לבּוֹ ואנחנוּ נלך בּשם ה' אלוֹקינוּ.

עמידתוֹ של הגביר כּצוּר איתן וּדברים נאים ונמרצים שיצאוּ מפּיו היוּ למשיב נפש לח' יהוּדה וּבאו כּסם מרפּא ללבּוֹ.

נמנוּ וגמרוּ שח' יהוּדה יכתוֹב את גילוּי־הדעת כּידוֹ הטוֹבה עליו ולפני שימסרהוּ לראשי העדה יקראהוּ לפני חברי דג"ל כּוּלם – ואז יטכּסוּ עצה ויבקשוּ מוֹצא לחזק וּלהרים קרנה ותכליתה של החברה.

בּרם, אהה לשבר נוֹרא, שנפל כּרעם על ראש כּל חברי החברה! הצוּר תמים פּעלוֹ. מי יוֹדע דעת עליוֹן וּבסוֹד שדי מי יבוֹא?

בּוֹ בּערב שיצאוּ כּל החברים מן האסיפה מרוּצים וּמעוּדדים מדברי סיניוֹר רפאלג’י – נתעוֹרר הגביר בּחצוֹת לילה בּמיחוּשים קשים שתקפוּ בּלבּוֹ. מיד הבהילוּ שני הרוֹפאים שבּעיר. שעוֹת אחדוֹת אחָזתוֹ עוית ונסתתמה הכּרתוֹ. כּל שעשׂוּ שני הרוֹפאים להחיש לוֹ הצלה – עלה בּתוֹהוּ. לפני עלוֹת השחר שבק חיים לכל חי.

אֵבל כּבד, כּפוּל וּמכוּפּל, ירד על חברי דג"ל. כּאצבע אלוֹהים, רוֹמזת חימה וזעם, נתגלתה מיתת פּתאוֹם של הגביר לעיני כּל העדה. ראשי העדה, חברי הועד הכּללי, ראוּ אוֹר גדוֹל, אבל אַנשי דג"ל מבּני המוֹן העם היוּ כּהוֹלכים בּחוֹשך. ואָמנם על ידי מיתה פּתאוֹמית של הגביר החלה מיתה אִטית של החברה.

כּנגד “אצבּע אלוֹהים” זוֹ, שראשי העדה רוֹממוּה וסלסלוּה בּרוֹב דברים והציגוּה בּכל הזדמנוּת שבּאָה לידם לאוֹת וּלמוֹפת, לא יכלוּ להוֹעיל לא אמוּנה תמה ואיתנה של ח' יהוּדה חי ולא אהבתוֹ וּמסירוּתוֹ של ח' רבּנוּ קארוֹ לעניני החברה.

אבל אפשר שהם ויתר החברים היוּ מתנערים מצערם והיוּ מבקשים דרך ומטכּסים עצה כּיצד לחדש כּוֹחה של החברה, אילמלא מכּה אחרת, מכּת מדינה, שנפלה על ירוּשלים בּאוֹתה השנה, מחמת התמרדוּת הישמעאלים יוֹשבי ירוּשלים, וגרמה מהוּמוֹת ואימוֹת גדוֹלוֹת ימים רבּים על כּל ירוּשלים וּבפרט על עדת ישׂראל. “בּשנת תקפּ”ד התקשרוּ הישמעאלים למרוֹד בּסוּלימאן פּאשה בּדמשׂק כּי הכבּיד עוּלוֹ על כּל יוֹשבי האָרץ. ויהיוּ בּמבצר שבּירוּשלים כּת"ק אַנשי חיל ארנאוּטי. ויעשׂוּ הישמעאלים בּמרמה כּאילוּ נלחמים עם יוֹשבי בּית־לחם ויבקשוּ משׂר המבצר ללכת עם חילוֹ להלָחם עמהם ויעשׂ כּן. ויהי בּיוֹם י"ז בּתמוּז וילכוּ חוּצה מגדוֹלי העיר בּחרבּם וּבקשתם ועמהם שׂר המבצר וכל חילוֹ ויניח שם בּמבצר אנשים מעטים לשמרוֹ עד שוּבוֹ. ויהי בּהיוֹתם מחוּץ לעיר, לא הרחיקוּ, ויקוּמוּ מבּני העיר ויבוּאוּ פּתאוֹם המבצר ויגרשוּ היוֹשבים בּוֹ וילכּדוּהוּ וישמיעוּ קוֹל הקאנוֹני להוֹדיע לאחיהם שבּחוּץ כּי כּבר לכדוּ המבצר. וישאל השׂר, מה הקוֹל אשר אני שוֹמע ויכחשוּ לוֹ לאמוֹר לא ידענוּ ויבן כּי רימוּהוּ ויחזרוּ העירה בּני העיר ויסגרוּ על השׂר ועל אנשיו השערים. וילך שׂר המבצר ואנשיו הלוֹך וחזוֹר עד בּוֹאם דמשׂק".

וכל אוֹתם הימים, כּימי אַרבּעה־עשׂר חדשים, היוּ הישמעאלים מחזיקים שלטוֹן שלהם בּירוּשלים ואף על פּי שלא הרעוּ ממש ליהוּדים, אבל הטילוּ מוֹרא גדוֹל על כּל בּני העדה, ספרדים ואַשכּנזים, וינַע לבבם יוֹמם ולילה כּנוֹע עצי יער מפּני רוּח.

וּבימי צרה וּמצוּקה אלה פּרשוּ מן החברה רוֹב החברים. והנשארים, כּשלוֹשה מנינים, שהיוּ חזקים ואמיצים בּחפצם, החזיקוּ מעמד כּמה חדשים עד שנלאוּ גם הם, מחמת שרבּוּ ההוֹצאוֹת לכלכּלת משפּחוֹת השליחים וּמעטוּ ההכנסוֹת וכלתה הפרוּטה מן הכּיס.

בּיני בּיני שבוּ ח' נסים נחמה ממצרים וח' שלמה חריף מבּבל בּלב רגָז וּבחימה גדוֹלה ודימוּ לשפּוֹך עברתם על ראשי העדה, אבל מצאוּ את ירוּשלים בּצרה גדוֹלה ואת החברה בּחוּלשה רבּה וחָלשה דעתם אף הם. וּבימוֹת החוֹרף בּאוּ מכתבים ממערב החיצוֹן והפּנימי מח' יוֹסף רוּסוֹ וח' בּן־ציוֹן רקיב ותוֹכם רצוּף תאניה ואניה. אַך שני השליחים עצמם נשתקעוּ בּמקוֹמם ושלחוּ ולקחוּ את משפּחתם מירוּשלים אליהם.

אז היוּ הליכוֹתיה של החברה משוּלוֹת להילוּכוֹ של אָדם שעוֹלה בּמעלה ההר, שכּל שרגליו צוֹעדוֹת, הקרקע נשמטת מתחתן וכל שהן מתאַמצוֹת לעלוֹת נמצאוֹת יוֹרדוֹת.

ח' נסים נחמה וח' שלמה חריף סברוּ, שאין תקוּמה לחברה, אלא בּבירוּר גלוּי וּבפרהסיה. מן ההכרח לטהר את החברה והחברים בּפני קהל ועדה מן החשדים והעלילוֹת, שהטילוּ עליהם. אבל בּימים עכוּרים אלה, ימי בּהלה וּמבוּכה, לא היוּ הלבבוֹת פּנוּיים לכך. וּבמרבּית הימים ניטלוּ מן החברה כּוֹחה ותוֹחלתה והיתה כּגוֹססת והוֹלכת. וּביוֹם ח' לחוֹדש תמוּז, ש' תקפּ"ה, שנתים ומעלה מיוֹם היוָסדה, נתפּרקה מחבריה ונתבּטלה.

קשה מעקירת צפּוֹרן מן הבּשׂר היתה עקירתם של החברים מן החברה, כּל שכּן לח' יהוּדה חי; שכּל חבר וחבר כּאַב כּאֵב עצמוֹ וח' יהוּדה כּאֵב כּאֵב כּוּלם. כּל החברים היוּ משוּלים לבני־אָדם שירדוּ מנכסיהם ויצאוּ ריקים וח' יהוּדה כּאָדם שהביא בּן טיפּוּחיו לקבוּרה.

כּאָבל, נוּגה ושחוֹח, שב ח' יהוּדה לביתוֹ בּאוֹתוֹ יוֹם שנתבּטלה החברה ולא פּצה פּה ולא השמיע קוֹלוֹ כּל אוֹתוֹ היוֹם וכל אוֹתוֹ הלילה. בּני בּיתוֹ וח' רבּנוּ לא הסיחוּ דעתם ממנוּ ונמצאוּ בּקרבתוֹ.

לאחר ימים מעטים גברוּ המהוּמוֹת ורבּוּ הזדוֹנוֹת בּין הישמעאלים וּבין השלטוֹן, כּי “הסוּלטן בּקוּשטא ציוה לעבּדאללה פּאשה מעכּוֹ ללחוֹם עם יוֹשבי ירוּשלים, וּבחוֹדש תשרי, שנת תקפּ”ו, בּא עם מחנה גדוֹל ויחן בּהר הזיתים וישליכוּ על העיר קאנוֹני אין מספּר. וּבני העיר, אנשים ונשים, זקן וטף, נתחבּאוּ בּמרתפים וּבמערוֹת וּבכל מקוֹם מתחת לארץ. אכן בּחמלת ה' על עיר הקוֹדש לא רבּוּ החללים בּישׂראל. מעטים נפגעוּ. כּי בּימים נוֹראים וּבחג הסוּכּוֹת, שהפכוּ לבית ישׂראל לאֵבל ויגוֹן, בּאוּ בּצוּר ונטמנוּ בּעפר מיראַת האש שניתך כּברד על העיר כּל היוֹם וכל הלילה, עד אשר נכנעוּ הישמעאלים וּפתחו השערים לפּאשה בּיוֹם שמיני עצרת ויתנוּ לוֹ המבצר ויכרתוּ בּרית שלוֹם".

בּרם, גם לאחר שסר הצר הצוֹרר והיתה הרוָחה לכל יוֹשב ירוּשלים ותשקוֹט האָרץ – לא שקט ולא נח ח' יהוּדה חי. ענוּת הימים המרים, ימי המצוֹר, כּשהיוּ יוֹשבים בּמרתפים וּבפּתחים, לא רפתה ממנוּ כּל עת שבתוֹ בּמעמקים, בּמצוֹר וּבמצוֹק, היה חוֹזר וּמהרהר בּעֶלבּוֹנה ואַפסוּתה של כּנסת ישׂראל בּתהפּוּכוֹת הימים בּכל מקרה ופגע. ויוֹתר מכּל חש בּכל דמיו הלעג והקלס, שאוֹתוֹ רשע ונבל בּנבלים, עבּדאללה פּאשה, הוּא השליט! ידוֹ על העליוֹנה. ויד טמאָה שלוֹ שׂמה את ירוּשלים לחרפּה וּלקלסה, לשַמה ולשנינה. אִי שמים! איכה יראוּ זאת בּמרוֹמים ויחרישוּ? בּמסתרים בּכתה נפשוֹ. עד אָנה, עד מתי, יוּתן ישׂראל למשיסה וישׂראל לבוֹזזים, אשר כּל רוּח נוֹשבת – בּישׂראל תפגע ראשוֹנה; וכל שוֹאָה, בּאשר תבוֹא וּמאשר תבוֹא, על ראשוֹ תפּוֹל. בּכל צרה לנוּ צר וּלכל חץ אָנוּ המטרה. כּל גוֹי וכל שבט למען נפשוֹ ילָחם בּאוֹיבוֹ וּבית ישׂראל דמוֹ הפקר בּכל מלחמה, ואת מלחמתוֹ שלוֹ לא ילָחם ועל נפשוֹ לא יעמוֹד.

ואוּלם, דוֹמה, משוּם שנפל עד מעמקי יגוֹן, נכספה וגם כּלתה נפשוֹ להתנער ולצאת לפעוּלוֹת. בּיסוּרים וּבעינוּיים נצרפה נפשוֹ. החרפּה והכּלימוֹת דרכוּ כּיתר מיתרי לבּוֹ. כּל עצמוֹתיו אמרוּ: ממעמקים קראתיך ה'. וּממעמקים עברה אש קנאוֹת בּעצמוֹתיו לשם ישׂראל וגמר עם נפשוֹ לחפּשׂ מחדש מוֹצא ודרך לישוּעה וּגאוּלה.

בּראשית ימוֹת החוֹרף שב לעבוֹדת יוֹמוֹ וּלמחשבוֹת לבּוֹ. ואַף שנתפּרדה החבילה מצא צוֹרך לכתוֹב את גילוּי־הדעת כּפי שהסכּימוּ בּשעתוֹ, להאיר המחשבוֹת וּלטהר הלבבוֹת וקוֹדם ששלחוֹ לועד העיר קראוֹ לפני החברים. וּלאחר שבוּע ימים כּתב איגרת גדוֹלה לרעיו בּדמשׂק על כּל פּגעי ימי המצוֹר, גם ערך בּאר היטב כּל פּרשת פּירוּק החברה. וּבסוֹפה של האיגרת הוֹסיף לאמוֹר:

"ועתה, אחר שהייתי שבוּעוֹת וחדשים מוּרעש וּמהוּמם מעוֹצם היגוֹנוֹת, האיר ה' פּניו אלי ויחוֹנני. גבר חסדוֹ עלי ויאר עיני. ועתה גדוֹל בּטחוֹני בּבוֹראי להמשיך בּעבוֹדה כּגוֹדל התעוּדה. בּשבעה דרכים תפּוֹל האמת וּבשבעים ושבעה תקוּם. ואמרתי אל לבּי: מעתה אכתוֹב על ספר דברי התעוּדה ודרכי הגאוּלה ואחַלקם בּיעקוֹב ואפיצם בּישׂראל. אם הקרוֹבים מאסוּ בּאמת וחיללוּ הקוֹדש, הנה הרחוֹקים, פּזוּרי ישׂראל בּאשר הם שם, ישמעוּ דברי האמת, ילמדוּם ויעשׂוּם. ואם לא היוֹם – מחר. אם האנשים לא הטוּ אוֹזן לי אדבּר אל הימים. האָדם יש ונרדם, אבל הזמן לא ינוּם ולא יִישן. וזרח השמש וּבא השמש. הרעה והזדוֹן כּקצף. כּקצף־גלים המה. גלים ירדפוּ גלים, יחלוֹפוּ וימוֹגוּ ומי־הים לעוֹלם יעמוֹדוּ. ואני, בּעזר בּוֹראי, למען ציוֹן לא אֶחשה וּלמען ירוּשלים לא אֶשקוֹט. מקרים וּמכשוֹלים, אימים ונַחשוֹלים (כּמוֹת הגביר סיניוֹר רפאלג’י, עליו השלוֹם, בּשעתוֹ והפּגעים והתהפּוּכוֹת מבּחוּץ, שׂנאַת חינם וּלשוֹן הרע מבּפנים), כּל אלה – מה כּוֹחם כּלפי האמת והאמוּנה? האמת חזקה מכּל, והאמוּנה חזקה כּאמת.

בּרוּך ה', שנתן בּי כּוֹח ועצמה לשׂאת בּדוּמיה היסוּרים והפּוּרענוּיוֹת בּעת של בּיטוּל החברה ולא נכשלתי ולא נתתי לחברי להכּשל בּעווֹן מחלוֹקת וחילוּל ה' וחילוּל התוֹרה. שׂנאַת עוֹלם שׂנאתי המחלוֹקת וּפירוּד הלבבוֹת. יראָה גדוֹלה כּמפּני פּתן אירא מפּני המחלוֹקת. הן זוֹ המַכשלה שהחריבה שני בּתינוּ, בּית ראשוֹן וּבית שני, והפּילתנוּ נפילה גדוֹלה שלא קמנוּ ממנה עד היוֹם. וגם בּימי גלוּתנוּ וחרפּתנוּ לא נרפּאנוּ מנגע מַמאִיר זה. ואני מה אִירא כּל ימַי פּן היה, חלילה, הנגע הזה מוּם טבוּע בּנוּ. משוּם כּך, מאָה צרוֹת אשׂא ולא מחלוֹקת אַחת, הכּל – ולא מחלוֹקת. וּבכל חוּשי וּבכל נטף דמי ידעתי כּנכוֹן היוֹם, לא יקוּם ישׂראל אלא אם יהפוֹך לבּוֹ לב אחד. על כּן התגבּרתי על כּאבי ולא נתתי לטוּמאָה זוֹ שתקוּם בּתוֹככי ירוּשלים.

ועתה, אחי, השיבוּ לי מענה, אם נכוֹנוּ דברי בּעיניכם ואם טוֹבה מחשבתי לשׂים דברי התעוּדה והגאוּלה על ספר לכל תפוּצוֹת ישׂראל ואם לבּכם טוֹב ושלם עמי כּאתמוֹל שלשוֹם. וּבפרט אחַלה פּני עמרם שישיב אמריו לי ואדע מחשבוֹת לבּוֹ ליוֹם מחר.

הלא כּה דברי השוֹאל שלוֹמכם ונכסף לחזוֹת פּניכם

הצעיר יהוּדה חי אלקלעי."

עם חלוֹף ימי החוֹרף היה ח' יהוּדה שת עצוֹת בּנפשוֹ להכין עצמוֹ לילך בּדרך חדשה כּאשר עם לבּוֹ ואָמר לגשת לעבוֹדתוֹ והנה תמוּרה גדוֹלה וחדשה נפלה בּעוֹלמוֹ: בּאחד מימי הקיץ, בּשבתוֹ בּמוֹשב המשפּחה, הגיעה לידיו איגרת שלוּחה מחוּץ־לאָרץ. כּשישב וקרא האיגרת, הכּירוּ בּני הבּית בּפניו אוֹתוֹת פּליאה והתרגשוּת. משגמר לקרוֹא הדברים – חזר וּקראָם לאזני היוֹשבים.

האיגרת שלוּחה מראשי העדה בּעיר זמלין אשר בּסאֶרבּיה, מקוֹם שם התלקטוּ רבּים מידידי אָביו וּמיוּדעיו בּסאראיבוֹ. הם מזמינים אוֹתוֹ אחר כּבוֹד לבוֹא לכהן פּאר כּ"חכם" ודיין לָעדה בּזמלין. “בּוֹא בּרוּך ה' – כּתבוּ בּאיגרת – והיית לנוּ לעינים וּלמוֹרה לצדקה, כּי שמעך שמענוּ ואוֹתך ידענוּ בּרא כּרעא דאבּוּה, וּבך בּחרנוּ לתת הכּהוּנה הזאת על שכמך. תוֹרה חוֹזרת לאַכסַניה שלה. וכאשר היה אבּא ז”ל בּסאראיבוֹ יקר ונכבּד על כּוּלנוּ כּך תהיה לנוּ אַתה, בּעזרת ה', בּזמלין".

וכן פּרשוּ בּאיגרת תנאים טוֹבים וּמעמד נכבּד שיהיה לוֹ עמם ויִמצא עצמוֹ בּהרוָחה וּבכל טוּב.

שעה ארוּכּה ישב ח' יהוּדה תחתיו שקוּע בּהרהוּריו. חדשה זוֹ טלטלה רוּחוֹ טלטלה חזקה. האם שינוּי זה אוֹת הוּא לטוֹבה משמים? האם צפוּן בּוֹ רמז לחוּשבנא טבא מכּאן וּלהבּא? הראוּ ממרוֹמים בּצרת נפשוֹ וּפתחוּ לפניו פּתח ישוּעה? כּי הנה עד עתה יסוּרים ועינוּיים היוּ מנת חלקוֹ. ואפשר, משוּם שכּל חפצוֹ לשׂאת דבריו אל פּזוּרי ישׂראל, להכין לבּם לגאוּלה, – בּאוּ משמים לסייע בּידוֹ. הזה פּשר האיגרת? והן רק מחשבה זוֹ תצדיק שינוּי גדוֹל זה בּחייו. אילמלא כּך – כּיצד יוּכל לעקוֹר דירתוֹ מארץ־ישׂראל ולשׂים מגוּריו בּחוּץ־לאָרץ? הטוֹב טוֹב שימיר ישיבתוֹ בּירוּשלים בּישיבה בּחוּץ־לאָרץ?

אבל הן כּשליח מצוה יחָשב. לרעוֹת צאן קדשים יקראוּהוּ, הרשאי הוּא להשיב פּני המבקשים ריקם?

שעה ארוּכּה ישב תחתיו שקוּע בּהרהוּריו.

למחרתוֹ התיעץ ושקל וּבחן את הענין עם חבריו ח' רבּנוּ קארוֹ, ח' שלמה חריף וח' נסים נחמה. גם הם הכריעוּ לחיוּב וסברוּ שאוֹת הוּא משמים לטוֹבה. וח' רבּנוּ, הידיד הנאמן, טעמוֹ עמוֹ. הן האיגרת הגיעה לידי ח' יהוּדה בּיוֹם ח' תמוּז, בּוֹ בּיוֹם שנתבּטלה החברה אשתקד. אין זאת כּי אם רמז – בּמַאי דסליק פּתח. שם עתידוֹת נצפּנוּ לוֹ. ועוֹד חזוֹן למוֹעד.

כּדברים האלה חיווּ דעתם בּמכתבם גם רעיו בּדמשׂק, האוּסתאז שאוּל ועמרם נג’ארה.

לאחר שבוּעוֹת מספּר, אחר שבּת נַחמוּ שנת תקפּ"ו, יצאוּ ח' יהוּדה וּמשפּחתוֹ, אשתוֹ וּבנוֹ וּבתוֹ הקטנים, לדרכּם לשלוֹם.