פתח דבר    🔗

את ההצגה “כנר על הגג” עם שמואל רודנסקי בתפקיד טוביה החולב ראיתי כמדומני פעמיים, אולם אף יותר ממנה אהבתי את הסיפור שסיפר לי פעם יצחק אורפז על הימים שבהם ניסה להיות כנר על הגג, הן בליפקאני והן בארץ ישראל.

 

1    🔗

“כשאני כותב, שומע אני בראשי מנגינות כינור,” סיפר לי פעם הסופר יצחק אורפז בקול שהזכיר לרגע קשת חורקת על מיתרי הכינור, ועורר את סקרנותי הגדולה מדוע כינור הוא שומע ולא נניח פסנתר.

ואולי הוא חלם להיות הנער דויד המנגן בפני שאול המלך כדי להסיר מעליו את רוחו הרעה. אך לא, חלומו, מסתבר, היה שונה בתכלית.

בילדותו, יצחק אורפז, שקראו לו אז אייזיק אוורבוך, שמע על ההצגה המפורסמת ‘כנר על הגג’ וחלם להיות כנר.

“כתבתי אז שירים ביידיש, אך לא הרהבתי עוז לחשוב שאהיה סופר. הכי רחוק שיכולתי לחשוב עליו היה שאהפוך למשורר. גרתי אז בעיירה ליפקאני בסרביה, עיירה שאליה ברחנו מאימת הקומוניזם, ולאיש שם לא היה כינור. שברתי אז את הרגל ושכבתי תקופה ארוכה מגובס, וכשניסו לתקן לי את הרגל קיצרו אותה בסנטימטר וחצי, ואמי, או־הו, בשבילה זה היה סוף העולם. כאילו קיצרו לא רק לי אלא גם לה את החיים. וגם אני הייתי עצוב בגלל ששכבתי כל היום במיטה, ולא היה לי מה לעשות, אז קראתי ספרים, ולבסוף, למרות שפחדתי מאמי, העזתי לבקש ממנה שתקנה לי כינור.”

“ומדוע רצית לנגן דווקא בכינור?” תהיתי, הגם שהתשובה הזו אמורה לכאורה להיות מובנת מאליה. שהרי סופר הוא סוג של כנר שמנגן לפי תווים העשויים ממילים.

“חשבתי שאם אנגן על כינור אולי אצליח לגרש את העצב,” השיב. “כינור הוא כלי נגינה הכי יהודי שיש, הרי הכנרים הכי גדולים כמו יאשה חפץ ואייזיק שטרן ויצחק פרלמן היו יהודים, והוא גם כלי הנגינה הכי עצוב שיש, שמבטא טוב מכל כלי נגינה אחר את הבדידות,” הסביר, “ואני גם יהודי וגם אדם בודד וגם קצת עצוב, והכינור מתאים אפוא לכתיבה העצובה שלי כמו קשת למיתר.”

ניסיתי לחפש את העילות העמוקות לעצבונו. הוא עצוב כי משפחתו נספתה בשואה – אמו, אביו, אחותו הקטנה וקרובים נוספים; הוא עצוב כי אחיינו זאביק נהרג במלחמת יום כיפור, ומותו העציב אותו כל כך שהוא חזר לאחר מכן לשם אבותיו; הוא עצוב כי התגרש משלוש נשים, ובפרידתו מהאחרונה שבהן, אף פקדו אותו מחשבות אובדן שכמעט וגרמו לו לקפוץ מחלון ביתו; הוא עצוב גם משום שנלחם במלחמות וראה מתים, והפגזים שרקו סמוך לאוזניו, וכשהם שרקו הוא לא השלה את עצמו הפעם שזו רק מנגינת כינור. ואולי הוא עצוב כי קיצרו לו את הרגל, הגם שפעם אמר לי בבדיחות הדעת שרגל קצרה היא סגולה לחיים ארוכים (ואכן חייו היו ארוכים). ובעיקר הוא עצוב כיוון שירש למעשה את העצב האינסופי, המלנכולי, העצב שאין לו מרפא, מאמו, והפך אותו למעין דרך חיים אקזיסצנטיאליסטית. אני עצוב, משמע אני קיים.

ובגלל כל אלה, ואולי אף מסיבות נוספות, אורפז היה בהחלט אדם עצוב, וכתיבתו עצובה בהתאם, ומן הסתם גם נגינתו בכינור אף היא היתה עצובה, שהרי כלי הנגינה צריך להתאים לצבעי הנפש, כמו מילים לסופר, כמו צבעים לאָמן. כך שללא ספק, הכינור הוא הכלי המשקף בצורה הטובה ביותר את הווייתו, והוא מעין הכלה הניצחית שלו בפרפרזה על שם אחד מספריו החשובים.

“אבל זו פרשנות שאני מסוגל לתת לך רק עכשיו, כאדם מבוגר,” הוסיף ואמר. “בתור ילד, היו לי טיעונים אחרים להעדיף את הכינור.”

 

2    🔗

“האם אמך נענתה לבקשתך וקנתה לך כינור?” התעניינתי תוך שאני מנסה להחזירו לעלילת סיפורו. אורפז היה מספֵּר מאוד אסוציאטיבי, שנהג להסתעף תדיר לסמטאות משנה, שהתפצלו מן הצומת המרכזי.

פניו התעננו כמו בכל פעם שהזכרתי את אמו. זה היה מעין סוג של טאבו, שהוא לא אהב שישאלו אותו עליו, אך מעת לעת, כשנחה עליו הרוח, אולי אותה רוח שמנגנת בכינור, הוא התנדב לספר עליה מרצונו הטוב והחופשי.

“כינור היא לא קנתה לי, אלא רק גערה בי: ‘שייגעץ, לא מספיק ששברת את הרגל, אתה רוצה שאקנה לך כינור כדי שתשבור גם אותו?’ כאילו כל דבר שאני נוגע בו, אני שובר. וזו היתה אמירה כזו שהדהדה תמיד בראשי. ואמי המשיכה לגעור בי כאילו היא מדברת אל אדם שלישי: ‘בקושי יש לנו מה לאכול והשייגעץ מבקש כינור? תיכף אני אראה לך מה זה כינור,’ פנתה אליי בפנים מאיימות והחטיפה לי שתי סטירות, אחת בכל צד. תמיד היא היתה מחטיפה לי שתי סטירות, אחת בכל לחי, כאילו היא רצתה שהפנים שלי יישארו סימטריות גם אחרי הסטירות שלה,” צחק, ואז הוסיף את המובן מאליו: “אבל פחדתי אז מאוד מהסטירות שלה, או־הא, כמה שפחדתי ולא העזתי עוד לבקש ממנה שתקנה לי כינור.”

הסטירות ההגונות שחילקה לו אמו על ימין ועל שמאל, דחו אמנם לזמן־מה את חלומו להיות כנר על הגג, אך לא גנזו אותו לחלוטין. חלפו שנים אחדות, והחלום הישן נושן נֵיעור מחדש, כי חלומות של ילד כנראה שאי אפשר למחוק בעזרת סטירות.

 

3    🔗

כשאייזיק אוורבוך עלה ארצה, רגע לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה – ומבלי שסלח מעולם לעצמו על כך שהשאיר את אמו להיספות מאחור – הוא נשלח לכפר הנוער מאיר שפיה. שם, כך סיפר, סבל בתחילה מהצקותיהם של הנערים הגדולים ממנו, כמו שסבלו גם יוצרים אחרים שגדלו בכפרי נוער כאלה, למשל הסופר דוד שיץ, הצעיר מאורפז בכעשרים שנה, שהתחנך בכפר הנוער ניצנים והגדירו כ"מקום האכזרי והאלים ביותר עלי אדמות." תקופה זו מצאה הד ביצירותיו של שיץ, כמו גם ביצירות אורפז, כך שבמרחק השנים אפשר לומר שמוסדות הנוער של פעם גרמו אמנם לסבל ולייסורים לנערי הדור ההוא, אך היוו כור היתוך לסופרים כשהעניקו להם השראה לכתיבה בבגרותם.

“לא רק אמי חילקה לי סטירות, שצלצלו באוזניי עד ארץ ישראל. גם הנערים הגדולים ממני במאיר שפיה חילקו לי סטירות, והן כאבו לי כל כך,” המשיך בסיפורו, “עד שהתגעגעתי אפילו לסטירות של אמי, מבלי שידעתי אז שאמשיך להתגעגע אליהן כל החיים. אמי מתה בשואה, אך החלום שלי לנגן בכינור לא מת. במאיר שפיה זכיתי לפיצוי ולתיקון על חסכי הילדות שהיו לי בעניין הכינור. מצאתי כינור וסוף סוף למדתי לנגן עליו.”

מאיר שפיה של אותם הימים היה מה שכינה עמוס עוז “ארצות התן”. מוריו לנגינה של אורפז היו, כך מסתבר, התנים. בסיפור “מחר מתחיל יום חדש”, הלקוח מן הקובץ “הלילה בסנטה פאולינה”, ומתרחש בכפר נוער המזכיר את מאיר שפיה, הוא מספר על זוסיה שהיה מנגן בכינורו מנגינות צועניות ומחקה בהן את יללת התנים.

אך יותר מאת יללות התנים, אורפז ניסה, כמדומה, לחקות בנגינתו את קול בכייה של אמו, בשעה שנפרד ממנה ועלה לארץ ישראל, שהדהד בראשו כל חייו. “הצטערתי שלא אוכל לנגן גם בפני אמי כדי להוכיח לה שלמדתי לנגן בכוחות עצמי. ידעתי שאסור לי לזייף בשעת הנגינה, כדי שלא תהיה לה, חלילה, סיבה לחלק לי שוב סטירות, גם לאחר מותה.”

עיניו התכולות והנוגות מעט, שהיו מושפלות בפתח דבריו, נישאו עכשיו למרומים, כאילו הוא מבקש מעין צידוק הדין. הוא חיפש שם לא רק את אמו שהלכה לעולמה, אלא גם את כינורו־שלו שהלך אף הוא לעולמו, אם כי את הפרט הזה אגלה רק בהמשך. מות האם וגם מות הכינור היו שברים בחייו, שעיצבו את אישיותו, כל אחד מהם בדרך אחרת, אך כזו שהצטלבה לבסוף.

 

4    🔗

“לכנר אמנם לא הפכתי, אך בזכות כינור הפכתי לסופר,” מלמל פתאום. וכשהבחין במבטי התוהה, הוסיף כדי להגביר את תהייתי: “ובעצם אולי הפכתי לסופר לא רק בזכות הכינור אלא גם בזכות חייל בריטי.”

כשהסתקרנתי אף יותר, הוסיף בטון מסתורי קמעא כדרכו: “זה סיפור קצת מיוחד ודי שגעוני. אולי אספר לך אותו ביום אחר, כי עכשיו אני קצת עייף.”

 

5    🔗

בפעם הבאה באתי לבקר בביתו ברחוב מלכי ישראל ביום שישי אחר הצהריים, רגע לפני כניסת השבת, ולכאורה מה טוב ומה נעים יותר מלקבל את השבת עם סיפור של אורפז. התיישבתי בכורסא הרכה בסלון שלו, שעמדה, כמדומה, בניגוד גמור לאופיו המעט נוקשה של הסופר, שאותו למדתי להעריך ואף לחבב במרוצת השנים. העפתי מבט משתהה לעבר הקירות המסוידים לבן, שחיוורונם תאם לצבע פניו, בכל פעם שנקלע למצוקה קיומית, כמו באותו יום. והגם שהוא לא ביאר לי את הסיבה למצוקתו, הרגשתי שהוא מנסה לרפד אותה, כמו תמיד, במילים מסיחות דעת.

כשהזכרתי לו שהוא עדיין חייב לי את הסיפור כיצד הפך לסופר בזכות חייל בריטי, הוא נעתר רק בדחילו וברחימו. ולפני שפתח וסיפר, כחכח מעט בגרונו ונראה לרגע כמו כנר המכוון את כינורו.

“במאיר שפיה ניגנתי על כינור,” פתח ואמר, ואילץ אותי להמתין בסבלנות עד שאבין כיצד הכינור הזה קשור לחייל הבריטי, וכיצד הוא עצמו קשור לשניהם.

וכאילו הוא שומע בראשו מנגינת כינור עתיקת יומין, נעץ בי עיניים עצובות־משהו, שריסיהן ניגנו כמדומה אף הן בכינור, ונעתר להמשיך בסיפורו על קורותיו בכפר הנוער: “ערב שבת אחד ארגנתי במאיר שפיה את שירת ‘האינטרנציונל’, תוך שאני מלווה את עצמי בכינור. הייתי חניך ‘השומר הצעיר’ עוד בליפקאני, ותוך זמן קצר נעשיתי שם אף מדריך, והייתי מרצה לחניכים שלי על מרקסיזם ודרוויניזם, ושר להם שירים עבריים, בעיקר של רחל המשוררת, ומלווה את עצמי בכינור. ואם עשיתי זאת בליפקאני,” המשיך, “הרי שהאמנתי שאין מניעה שאעשה זאת גם בכפר נוער בארץ ישראל. אלא שכנראה מה שמותר היה לי לעשות בגולה, משום מה אסור היה לי לעשות בארץ ישראל. בגלל שירת האינטרנציונאל שארגנתי סילקו אותי משפיה, והגירוש הזה שבתחילה הכאיב לי מאוד ונתפס בעיניי כמו הגירוש מגן עדן (ואני אומר זאת, למרות ששפיה היה לפעמים כמו גיהינום), היה בסופו של דבר עבורי בבחינת מעז יצא מתוק. הפכתי נחוש ויודע טוב יותר מה אני מבקש מן החיים, ומה אני רוצה מעצמי,” אמר בפנים שכמו סותתו לרגע באבן.

“אם הצטערתי על הסילוק או על הגירוש ממאיר שפיה,” המשיך, “הרי זה רק מן הטעם הפשוט שנאלצתי להיפרד מהכינור של כפר הנוער שעליו יכולתי לנגן להנאתי, ובסתר ליבי קיוויתי שאולי זוהי פרידה זמנית בלבד. עזבתי אמנם את מאיר שפיה אך לא רציתי לעזוב את הכינור, ולא פעם חלמתי בלילות שאני ממשיך לנגן בו. אלא שהכינור נשאר למרבה הצער במאיר שפיה, ואילו אני נשארתי עם החלום שיום אחד יהיה לי שוב כינור.”

לאחר שסולק משפיה, החל אייזיק־יצחק במסעותיו האוורבוכיים בנוסח ‘פה ושם בארץ ישראל’, ספרו של ידידו עמוס עוז, שחתם איתו על כמה מהעצומות של השמאל. הוא התגלגל לקיבוץ דגניה ב', ולאחר מכן לקיבוץ שמיר, שאחיו הגדול מנדל היה חבר בו, ובהמשך החל לחפש עבודה וגם את מזלו בחיים. אורפז התגלגל לנתניה, ושם הועסק כמתלמד במקצוע ליטוש היהלומים, מבלי שידע אז שהיהלומים האמיתיים שהוא יפיק בהמשך מתחת ידיו יהיו דווקא ספרותיים.

ואיך אמר לי פעם אורפז עצמו? “במקום ללטש יהלומים, התחלתי ללטש סיפורים. וסיפורים צריך ללטש אף יותר מיהלומים, וגם אתה, אם תרצה לכתוב פעם סיפור,” הוסיף, “עליך לדעת שאחרי מעשה הכתיבה, מחכה לך מלאכה קשה אף יותר – מלאכת הליטוש.”

וזה מה שאני עושה למעשה עכשיו, בעודי כותב את הסיפור עליו, כותב ומלטש, מלטש וכותב, כותב ומלטש ומלטש ומלטש וכותב, עד שאולי יום אחד הוא יעמוד ברף שאורפז עצמו הציב לסיפוריו.

 

6    🔗

ובנתניה, שם עבד בליטוש יהלומים, הוא נתקל באחד הפונדקים, שלא היה להם דבר וחצי דבר עם “פונדק הרוחות” של אלתרמן, בחיילים אנגלים מבוסמים ובנערות יהודיות שהתרועעו איתם, והעתירו עליהם נשיקות מתוקות מיין. לאורפז היה נעים להיזכר בסיפור הזה, והגרסה שסיפר הזכירה לי במידת מה את סיפוריו מהקובץ “אהבות קטנות, טירופים קטנים” – סיפורים שכותרתם אכן יאה להם.

גם הסיפור שאותו גולל באוזניי כסיפור בהמשכים, עסק למעשה באהבה קטנה וברגע קטן של טירוף, והיה יכול להיכלל בנקל בקובץ שפרסם, אילו הוא טרח לכתוב אותו בעצמו ולא הותיר לי לעשות את המלאכה במקומו. וכדרכם של מספרי סיפורים מיומנים, הוא תיבל אותו באוזניי בניואנסים ובקישוטים נוספים, שהפכו אותו בעיניי ליצירת פרוזה לכל דבר, המתנגנת בראשי כמו מנגינת הכינור גם בחלוף השנים, ומשום כך אני חש חובה להעלותה כאחוז בולמוס על הכתב, לפני שחלילה וחס היא תימחק מזיכרוני.

וכך סיפר:

“במשכורת הראשונה שקיבלתי מעבודתי כמלטש יהלומים, החלטתי לקנות כינור. המשכורת הזו היתה נמוכה מאוד, והייתי בדילמה מה לעשות איתה. הייתי יכול לשלם על החדר העלוב שבו התגוררתי ולקנות קצת אוכל, או לחילופין לקנות כינור. החלטתי לבסוף לקנות כינור, כי לנגן על כינור אפשר גם כשרעבים וגרים ברחוב. הרי הרעב מכוון טוב יותר את המיתרים, ואולי הצליל של הכינור ייצא הרמוני ונקי יותר. זה ממש כמו שהסופר קנוט המסון כתב אולי את ספרו הטוב ביותר ‘רעב’ כשסבל בעצמו מרעב, וג’ורג' אורוול כתב את ‘דפוק וזרוק בפריז ובלונדון’ כשהוא עצמו היה דפוק וזרוק. ואם כך, גם אני יכול לנגן כשאני רעב, למרות שפחות נעים לשמוע קרקור של רעב מאשר מנגינת כינור, אלא אם כן אתה מזייף בנגינתך ואף היא נשמעת כמו קרקור.”

“קניתי לבסוף את הכינור, והגשמתי סוף סוף את חלום הילדות שלי שיהיה לי כינור משלי, מבלי שידעתי באותו הרגע, שזה יהיה הכינור האחרון שעליו אנגן,” המשיך לספר ונסחף למעמקי סיפורו, כאילו הוא נסחף ללב ים. ובשעה שנסחף, נסחפתי גם אני והרגשתי כאילו סיפורו סוחף אותי לגדת הנהר שמנגד. לאורפז היה ים של סיפורים, כך שאולי נסחפתי בעצם לחוף באי בודד, כיוון שהדימוי של אי בודד מתאים הרבה יותר לאופיו. הוא אהב אמנם מעת לעת להיפגש עם אנשים כדי שלא יחוש בדידות, אולם חלק מהאנשים שפגש גרמו לו, למרבה הצער, להרגיש בודד אף יותר מכפי שהרגיש כשהיה עם עצמו. אורפז ספר את רגעי הבדידות שלו כאילו הוא סופר מילים במחשב, כשהכותב רוצה להגיע למכסת המילים המתבקשת. אלא שלבדידות אין מכסה, והיא תמיד חורגת ממנה.

“אם אפשר לנגן בכינור על הגג, לבטח שאפשר לנגן עליו ברחוב, הלא כן?” פנה אליי ושאל שאלה רטורית. “ובמקום לגור ברחוב, אפשר אולי גם לגור בתוך הכינור,” צחק ואמר, כאילו הניגון העצוב התחלף לפתע בראשו במנגינה עליזה יותר. “אני בטוח שיש בתוך הכינור מספיק מקום לגור בו,” פסק. “אם לעובר יש מספיק מקום בבטן אמו, אז למה שלי עצמי לא יהיה מקום בבטן הכינור?”

“אפילו גבוה כמוך יוכל לגור שם,” הוסיף בבדיחות הדעת.

ניסיתי לרגע לדמיין כיצד אני מתכופף מלוא קומתי, מתכווץ כולי, וכל זאת כדי להשתחל ולגור בתוך כינור, והגעתי למסקנה שלגור בתוך כינור כנראה שלא אצליח, אבל אולי לכתוב עליו אצליח יותר.

 

7    🔗

“הכינור שקניתי היה מעט משומש, אבל העיקר שמיתריו לא היו קרועים ושהוא ניגן,” המשיך בסיפורו כאילו הוא מנגן על כינורו הנצחי, שעבר אמנם בינתיים מן העולם, אך ממשיך להתנגן תמיד בזיכרונו, כמו שסיפורו של אורפז ממשיך להתנגן בראשי עד היום.

“האמנתי אז לתומי, ואף השליתי את עצמי, שאהפוך לכנר על הגג, או ליאשה חפץ בסרט ‘תהיה להם מוזיקה’, או לאייזיק שטרן. הרי גם לי קראו אייזיק, וחשבתי אולי שלא חסר לי הרבה להפוך לשטרן,” הוסיף בבת צחוק. “דרך אגב, שטרן היה כמעט בן גילי, נולד שנה בלבד לפניי, אבל הוא הקדים אותי בשנות דור בנגינה על כינור. אתה יודע שהוא זה שניגן מאחורי הקלעים, ובמקום השחקנים, ב’כנר על הגג'? בכל אופן, הכינור הזה היה כל מה שהיה לי בחיים ושמרתי עליו מכל משמר. הוא היה מעין הקמיע שלי.”

“הוא תמיד היה איתי, ולא נתתי לאיש לגעת בו,” המשיך בסיפורו, המעיד על החשיבות שהעניק אז לכינור. “התגאיתי בו מאוד והאמנתי שאין ולא יהיה עוד כינור כמו זה שלי. ניגנתי בו מנגינות שהיו קרובות לליבי. מנגינות עבריות, ולעיתים גם נעימות ביידיש שאמי אהבה לזמזם, ושאותן זמזמתי לעצמי כמו מנטרה כדי להקל על געגועיי אליה. ניגנתי בעיקר מנגינות עצובות. אמנם הכול טענו שאני מתנהג כמו צבר לכל דבר, מדבר כמו צבר, ושאף הפכתי למעין הצבר האולטימטיבי. מדברים תמיד בהקשר הזה על מוסיה משה תהילימזאגער, שהפך לצבר בשם דן בן אמוץ, אבל אני ניסיתי למעשה להיות צבר לא פחות ממנו, ועם כל הצניעות, אני גם סופר טוב ממנו (הוא התחיל כסופר די טוב אבל התרחק מהמהות), אם כי בקללות לנהגים הוא ללא ספק היה טוב ממני,” התבדח. “אולי מזל שבן אמוץ לא כתב גם קללות לסופרים,” הוסיף, “כמו ‘שתירדם על מכונת הכתיבה שלך ותתעורר ב’הדסה', דברים כאלה, שאולי נשמעים לך משעשעים, אבל אין זה כך אם אנחנו יודעים שהכתיבה לעתים מאוד פוצעת, ולא רק את הנפש אלא גם את הגוף.”

“הכתיבה גם מאחה פצעים,” הערתי.

“כמובן,” מיהר להתעשת. “אלמלא הכתיבה, איך אתה חושב שהייתי מאחה את פצעיי? וגם חסרונו של הכינור פצע אותי, ומה שקרה עם החייל הבריטי פצע לא רק אותו, אלא גם אותי,” הוסיף, ואני קיוויתי שאולי הוא מגיע סוף־סוף ללב הסיפור.

 

8    🔗

“טרם סיפרת לי מה קרה עם החייל הבריטי,” הזכרתי לו.

מניסיוני ידעתי, שאורפז יסובב אותי סחור־סחור, כהרגלו, כאילו הייתי סביבון, וברגע שאהיה לגמרי בלתי מוכן, הוא יפתיע אותי עם המשך הסיפור, שנראה לרגע ככזה שיש לו התחלה אך אין לו סוף.

הוא לקח אתנחתא קלה, כסופר השוקל את מילותיו לפני שיתקתקן על מכונת הכתיבה הרעשנית שלו, המפריעה את מנוחת השכנים אף יותר מתרועת חצוצרה, ואז התרצה והמהם: “טוב, אני אספר… כמעט בכל יום, לאחר העבודה שלי כמלטש יהלומים, יצאתי עם הכינור, שהיה דבוק אליי כמו עולל אל שדי אמו, כדי שאוכל לנגן עליו ולהרשים את הנערות. קיוויתי שאולי אחת מהן תוקסם, אם לא ממני הרי שלפחות מהנגינה שלי, ושאהיה עבורה הכנר על הגג האולטימטיבי שבו היא תרצה לבחור.”

נזכרתי בסיפורו “כינורו של טולין” מספרו “רחוב הטומוז’נה”, וחשבתי שאולי אייזיק אוורבוך קיווה אז בתמימותו, שהנערות תתפעלנה מנגינתו כמו שהילד בסיפור מתפעל מנגינתו של הכנר טולין: “כשהחל טולין לנגן, חדלה העבודה בשוק. אפילו הירקניות… קרבו לשמוע… כינורו לא ניגן, הוא שר, סיפר, פיטפט, מצחיק לגמרי… והוא ניגן על אהבה… ועל בדידות ועל געגועים ועל מוות.”

“באחד הפונדקים, שאליו נכנסתי מעת לעת כשלא היה לי משהו טוב יותר לעשות,” המשיך לגולל את עלילת סיפורו, "אז, כאמור, עוד לא הייתי אדם כותב; כאשר אדם הוא סופר, גם כשאין לו מה לעשות, הוא יודע לפחות לקחת את העט ולשחק איתה כמו בטבעת זהב הענודה על האצבע, וככה עד שהעט מצליח להפיק מילים נוצצות כמו יהלומים. בזכות שורה אחת, ואפילו חצי שורה, סופר מצליח לעבור במהירות ממצב צבירה של אי עשייה למצב קיומי של עשייה. זה כמו בשיר, הכול בגלל מסמר קטן, אתה בטח זוכר, וככה זה גם אצלנו, האנשים הכותבים, הכול בזכות מילה קטנה, והמילה הקטנה שלי היתה כינור.

“אלא שאז העשייה שלי היתה ליטוש יהלומים ועדיין לא ליטוש מילים, ולנגן על כינור ניגנתי כשלא היה לי מה לעשות, וגם לפונדק ההוא נכנסתי כשלא היה לי מה לעשות. את שם הפונדק הזה אני כבר לא זוכר, ואת שם הנערה שבה התאהבתי שם מעולם לא ידעתי. לפונדק הזה נכנסו כמה מהנערות האלה, שאמרו עליהן שהן יצאו לתרבות רעה. היו שם נערות אחדות, ואולי אחדות מהן חיות בימינו אף באנגליה, בלונדון או במנצ’סטר, ואולי מקצתן הפכו סבתות לנכדים בישראל, ואולי כמה מהן קבורות כבר מזמן מתחת לאדמה, כי ג’ימי, איש הלח”י, השכן שלך בירושלים, שעליו כתבת בספרך ‘כשג’ימי ביקש שיקברו אותו בעמידה’, ירה בהן למוות בגלל מעלליהן…"

“הוא ירה בבריטים, ליהודיות הוא רק גילח את השיער,” תיקנתי.

“מזל גדול שלנערה הזאת שנראתה כמו נערת החלומות שלי, לא גילחו את שיער הראש,” מבטו הצטעף. “בכל אופן, הסתכלתי עליה שעה ארוכה וטיהרתי אותה בראשי עד שהפכה בעיניי לנערה ממש אוצר, נערה מבית טוב.”

טקס הטיהור הרוחני שעשה לה בראשו, כשרצה לגרש ממנה את כל השדים הרעים, מזכיר את טקסי הטיהור שעושים השמאניים האינדיאניים בדרום אמריקה. ובמהלך הטקס הזה, נערת הפונדק נולדה מחדש כמו בלידה פונדקאית, כנערה יפה ונערצת.

“ישבתי שם והבטתי עליה בהערצה, ואפשר לומר שזאת היתה אהבה ממבט ראשון לפחות מצידי. הערצתי אותה מבלי שהעזתי לומר לה מילה וחצי מילה, וגם היא, כמובן, לא אמרה לי דבר וחצי דבר. למעשה, היא די ניסתה להתעלם ממבטיי, כאילו לא היה נוח לה במיוחד בהם. הרי הייתי אז צעיר חסר כול, שכל רכושו היה הכינור, ומה יכולתי בעצם להציע לה חוץ מלנגן לה סרנדות מתחת לחלון? היא חיפשה כנראה מישהו שאצלו היא תנגן כינור ראשון. כך שאם אפשיט אותה לרגע ממחלצות הקדושה המזויפות שהלבשתי אותה אז, היא היתה למעשה לא יותר מקדֵשה שלא חיפשה צעיר יהודי מרושש כמוני אלא אנגלי עם שטרלינגים מרשרשים בכיסו, כדי שהיא תוכל לנגן לו על הארנק. אך אני סירבתי אז להכיר בעובדות החיים, והתאהבתי בה עד מעל לראש. ואז קרה מה שקרה…”

“ומה קרה כשהגיע הבריטי?” קטעתי אותו בקוצר־רוח מסוים.

“כדאי שתתאזר בסבלנות,” נזף בי במבט, “כיוון שקודם לכן עליי לספר לך מדוע התאהבתי.”

 

9    🔗

שוב עשה אתנחתא, ושאל אותי אם אני צמא ורוצה לשתות כוס מיץ.

אמרתי לו שאני צמא לשמוע סיפורים.

אורפז צחק, וצחוקו השכיח ממני את אי נוחותי מכך שהוא מושך אותי באף עם סיפורו, שהפך למעין סימפוניה לכינור.

“לא הבנתי אז מדוע התאהבתי כל כך בנערה הזו,” ניאות לבסוף להמשיך, "אבל במרחק השנים, כמדומני שאני יכול לתת את המענה לשאלה הזו; התאהבתי בה כי תווי פניה הזכירו לי לא מעט את תווי פניה של אמי. בנוסף, היה לה מבנה גוף שנראה כמו כינור. כך שאני עם הכינור שלי והיא עם הכינור שלה, ואני שואל אותך, איך שלא ארצה לנגן יחד איתה בדואט? ומרוב שהתאהבתי, התחלתי לפרוט על מיתרי הכינור כדי לנסות למשוך את תשומת ליבה. ובשעה שניגנתי הרגשתי הפעם שמנגינת הכינור היתה מוצלחת מתמיד, כאילו אמי היא זו שמכוונת עבורי מן השמיים את המיתרים בזמזומיה.

“ובעודי פורט להנאתי על מיתרי הכינור נכנס לפונדק חייל אנגלי, הוא היה סרג’נט,” הוסיף.

ניסיתי לשוות לנגד עיניי את הפונדק הזה. גם מבלי שדרכתי בו מעולם, הוא הזכיר לי את שירו של המשורר אהרון שבתאי בביצוע צובט הלב של בני ברמן:

"בפונדק קטן הן ישבו שלושתן עם קברניט ולו

רגל מעץ…

האחת נשקה השנייה צחקה

השלישית את שפמו תקצץ

בפונדק קטן כך ישבו שלושתן עם קברניט ולו

רגל מעץ…"

בשירם של שבתאי וברמן יש, כמובן, נערות, וגם בסיפור שסיפר לי אורפז נוכחות הנערות, אלא שאצלו אין מדובר בספן עם רגל מעץ אלא בחייל בריטי, כפי שיתחוור לי בהמשך, עם ראש עץ.

 

10    🔗

“הסרג’נט האנגלי חיבק את הצעירה, ופנה אליי ופקד: ‘ועכשיו תנגן בשבילנו בכינור שלך.’ הוא לא לקח בחשבון שמאז ומתמיד לא הייתי צייתן ולא הסכמתי להיות לא משורר חצר, לא סופר חצר וגם לא נגן חצר של איש, ובטח לא של האנגלים,” הוסיף בפנים קמוטות.

“הבריטי התייחס אל הנערה הזו כאילו היא כבר שייכת לו, מעצם העובדה שהניח בסמכותיות את זרועו המגושמת על כתפה, וכל זאת אף מבלי שטרח לשאול לרשותה. התרגזתי מכך שהוא אינו מבקש ממנה רשות, ועוד יותר מכך התרגזתי שהוא אינו מבקש את רשותי לכך, כי הרגשתי שאם כבר, היא שייכת לי, לפחות בדמיונות שלי. התקנאתי בו על כך שהוא עושה בטבעיות כזו מה שאני לא מצאתי אומץ לעשות בעצמי. ומכיוון שלא חיבקתי אותה בעצמי, בא הוא וחיבק אותה במקומי,” סיפר בפנים עגומות, כאילו עד היום הוא מֵצֵר על ההחמצה. “הסתפקתי אפוא בלכרוך את זרועי סביב הכינור. ואולי הייתי אז תמים להחריד, שבחרתי לחבק את הכינור במקום לחבק אותה.”

“האנגלים האלה חשבו בטעות שהם לא רק בעלי הבית בפלסטינה־א”י אלא גם בעלי הבית של הפונדק ושל הבחורות, וכנראה שגם בעלי הבית שלי," הוסיף ברוגז. “אבל אני חייתי לא מעט שנים בליפקאני בין גויים, ולא רציתי שגם בנתניה יבוא גוי גמור וירגיש כמו בעל הבית שלי ויצווה עליי לא רק לנגן אלא גם מה לנגן, כאילו רק עברתי לחיות מגולה אחת לגולה שנייה. ואם ארצה לנגן לו למשל משהו ביידיש, האם הוא ידרוש ממני לנגן לו את ‘אל נצור המלכה’?” שאל בזעם כבוש, שרמץ בתוכו כמו גחלים במרוצת השנים, ומבלי שכבה.

“הבריטי ביקש שאנגן משהו שמח ועליז, ואני התקוממתי בתוכי עליו. מה פתאום הוא מבקש ממני שאנגן עבורו משהו שמח ועליז? איך לעזאזל אוכל להעמיד פנים ולהיענות למבוקשו, אם אני עצוב על כך שלא שמעתי כבר זמן רב מהוריי ומאחותי ולא יודע מה עלה בגורלם במלחמה, אותו גורל יהודי ארור שקשה היה אז לחמוק ממנו, ואיך אוכל לנגן משהו שמח ועליז, כשהוא מרשה לעצמו לחבק את מי שהחשבתי כנערתי ולפגוע כך בכבודה, ובמקביל גם בכבודי.”

“הרגשתי שאזהם את ידיי אם אנגן עבורו,” המשיך לאחר שלקח שוב אתנחתא. “וגם רציתי לומר לו שאני לא יודע לנגן מנגינות שמחות, שבקושי אני מצליח להתקיים מהעבודה שלי, וכל מה שיש לי בחיים זה רק הכינור שלי, ולכן מוטב שיסלק את הטלפיים שלו מהנערה שלי ושיסתלק משם. אך ידעתי שאם אטיח בו את כל הדברים האלה, קרוב לוודאי שיסלקו דווקא אותי מהפונדק ולא אותו. בעל הפונדק היה אמנם יהודי, אך הוא חיפש לקוחות אנגלים ולא דלפונים יהודים כמוני. הרי האנגלים הם אלה ששותים ומשתכרים ומזרימים כספים לבעלי הפונדק, ואילו אני נראיתי בעיניו מן הסתם רק צרצר משורר הדלות ועוד ביידיש,” הוסיף ואמר וטון הדיבור שלו הפך לרגע יידישאי, כאילו שכח את רצונו הישן להיות הצבר ‘המושלם’, במיוחד כשלאחר מלחמת יום כיפור שבה שב לשם אבות אבותיו והחל לכתוב עליהם ב"רחוב הטומוז’נה".

“יש רגעים שמילים אינן מספיקות,” טען, “ואני אומר זאת למרות שאני סופר, שחייב לבטוח בכוחן של המילים. לבטח גם אתה הרגשת כך בעצמך פעמים אחדות בחיים, וכשהמילים אינן מספיקות ושצריך כידוע לעבור למעשים. ולרגע גם אני התלבטתי מהו המעשה הנכון שעליי לעשות…”

הוא קטע את סיפורו והביט בי מהורהר, כשוקל אם ראוי לגלות מה אכן עשה, ואז כמכסה טפחיים, הוסיף במסתוריות כדרכו בקודש: “ומה שעשיתי גרם לי להרוויח את הכתיבה…”

דווקא ברגע המותח ביותר, אורפז עצר משטף הסיפור וחזר ואמר: “אני קצת עייף. תבוא אולי ביום אחר ואז נמשיך.”

אכזבתי ניכרה על פניי, אך הוא היה כבר במקום אחר, לא במקום של כתיבה או סיפור בעל־פה, ואני הכרתי אותו די כדי לדעת שזה הרגע שעליי לקום מהספה ולפנות לדרכי, ולצפות שאולי בפעם הבאה החסד הסיפורי יפקוד אותו שוב ויעטוף גם אותי בטלית.

קמתי והלכתי בתחושה שהוא נשאר הפעם בעל חוב. ואם אצליח לגבות את החוב, זו כבר היתה שאלה לגמרי אחרת.

 

11    🔗

אורפז סיפר לי את סיפורו, כאילו מדובר בעוד אחת מהמעשיות של הדודה בליומצי, אחת מגיבורות “רחוב הטומוז’נה”, שבמשפחתה לגלגו עליה שהייתה חולבת את מעשיותיה “מן הצמה שלה”. ומאין הוא שאב אותם? מעיניו הכחולות? מחוטמו היהודי? מרגלו הקצרה? ואולי מהצעיף המפוספס הקבוע שלו, שבו אהב להתעטף בימים קרים? סביר להניח שמהצעיף, כי צעיפים כאלה יש רק לקוסמים או לסופרים, שבמקרה שלו הם קוסמים מילוליים.

ובינתיים, ועד שימשיך לגולל את סיפורו, הוא התנגן בראשי וניסיתי בעצמי לבחור לו את הסיום היאה לו, כאילו אני כבר כותב אותו בראשי ולא רק מאזין לו.

לסיפור על הכינור הרי יכולים להיות אינספור סיומים. למשל, אייזיק מתרצה לבסוף לנגן בו, הנערה נשבית בקסמי נגינתו, מתנערת מהבריטי והולכת עם הכנר; אייזיק תופס בידה של הנערה ויחד הם מסתלקים מהפונדק; אייזיק מטיח דברים קשים בנערה על כך שהיא מתעלמת ממנו, בעוד שלאנגלי היא מתירה לכרוך את זרועו על כתפה; אייזיק יוצא מהפונדק כעוס יחד עם כינורו מבלי לומר דבר אחרי שהוא מטיח אגרופו בסרג’נט ונעצר על ידי המשטרה הבריטית; ועוד מיני אפשריות, אבל כל הכיוונים האלה נראו לי שגויים, כיוון שאורפז הרי רמז לי שאיבד את הכינור, ולשם עליי לכוון אפוא את מיתרי מחשבותיי, אך התלבטתי איך בדיוק לעשות זאת, ממש כמו שהוא עצמו התלבט מהו המעשה הנכון שעליו לעשות.

בפעם הבאה, כשנפגשנו, אורפז בחר לסיפור סיום שקצת הפתיע אותי באותו הרגע, אך במרחק השנים, כשאני מהרהר בו, אני סבור שהוא סיום כמעט מתבקש.

 

12    🔗

“כעסתי מאוד על חוסר הכבוד שהאנגלי נהג בנערה ובי,” סיפר, “ונזכרתי כיצד אמי גערה בי פעם: ‘שייגעץ, לא מספיק ששברת את הרגל, אתה רוצה גם לשבור את הכינור?’ כל השנים האלה נזהרתי מלשבור אותו, כי במחשבותיי הכמוסות פחדתי ממנה וממה שהיא עלולה לומר לי גם לאחר מותה, אבל אמירתה תמיד הדהדה בראשי, וחשבתי שאולי הגיע באמת הזמן לשבור אותו. ממילא הלב שלי היה שבור, והרגל שלי היתה שבורה, והחיים שלי, ככה הרגשתי אז, היו שבורים, אז מה זה כינור? לב אי אפשר לקנות חדש, ובטח שאמא אי אפשר למצוא חדשה, אבל כינור – כן. ואולי לאחר מכן, אוכל לבנות את עצמי מחדש מן השברים שלו,” הצטעף מבטו של אורפז וקמטיו נראו כמו תווים שעליהם מנגנות מחשבותיו.

“קמתי מכיסאי, והרמתי את הכינור מעט באוויר. האנגלי כנראה חשב שאני עומד למתוח את הקשת ולנגן, אבל הרגשתי יותר כמו קַשת שמותח את הקשת ורוצה לירות חץ. עיניו של האנגלי התרחבו מאימה כשראה לפתע את הכינור שלי מונף מעל לראשו. הוא היה כה שקוע בנערה שחיבק, ואולי גם שיכור מכדי להגן על עצמו, ולא הספיק להתגונן כשפצפצתי את הכינור בחוזקה על ראשו. כינור העץ נשבר, כמו שהלב שלי נשבר קודם לכן, והבריטי נפל והתעלף מעוצמת המכה.”

ובכל זאת, נשארתי עם התהייה כיצד הוא שבר את הדבר שהיה אז לכאורה היקר ביותר לליבו, הכינור, שהצטרף למעשה לאוסף השברים בחייו: ליבו השבור, השבר ברגלו בילדותו, שבר הפרידה ממשפחתו, שבר המלחמה ואי הידיעה מה עלה בגורל בני משפחתו. למעשה, חייו היו שבורים אף יותר מאשר הכינור, והוא ניסה לתקנם באמצעות הכתיבה, כפי שכתב פעם המבקר אמנון נבות, מן השברים האלה הוא בנה את סיפוריו, בניסיון לאחותם.

 

13    🔗

“הנערה נותרה המומה, אך הצליחה להשתחרר מחיבוק הדוב של הסרג’נט. הרגשתי שהחזרתי לה במעט את שברי כבודה האבוד ובטח שהחזרתי לעצמי את שברי כבודי. הכינור אולי היה שבור, אבל הכבוד שלי ושלה התאחו,” אמר. “וזהו, ככה נפטרתי גם מעונשו של הסרג’נט, וגם מעונשו של הכינור שהפך לי כבר למעמסה, כי הבנתי כבר שלא אצליח אף פעם להיות יותר מאשר כינור שני. כינור שני למוזיקה וכינור שני לנערות. רציתי להיות כינור ראשון ולא שני.”

“שברתי את הכינור, אבל מצאתי תיקון לעצמי,” הוסיף בפנים נוגות, ואני נזכרתי בשורה שכתב בסיפורו “כינורו של טולין”: “סוף סוף נמצא תיקון לכינור שלי.”

כנראה שלעיתים שבירה וניפוץ הם מעשה של תיקון.

 

14    🔗

ולאחר ששברתי את הכינור," המשיך, “ברחתי משם ויותר לא חזרתי לפונדק הזה ולא ראיתי עוד לא את הנערה ולא את האנגלי, והתגייסתי מיד לאחר מכן לצבא הבריטי.”

לרגע נשמע לי הדבר כמו דיסוננס קוגניטיבי. אורפז, שהיה אז אוורבוך, הלם בראשו של חייל בריטי, ולאחר מכן התגייס לצבא הבריטי? הרי כששבר את הכינור ביטא את שנאתו העמוקה לבריטים, אז מדוע מיד לאחר מכן הוא הצטרף לצבאם, אם כי הוא היה יכול להשלות את עצמו שאינו משרת ממש בצבאם אלא רק במסגרת הבריגדה היהודית, בארצות כמו בלגיה, איטליה, מלטה ומצרים?

אבל אצלו, גם סתירות כאלו נראו לכאורה הגיוניות לחלוטין.

“איף יו קאנ’ט ביט דם, ג’וין דם,” השיב לי אורפז בשפתם. “אלה הם חלק מהאבסורדים הקטנים של חיי, חלק מהאירוניה של החיים. באמת שנאתי אותם, אבל התגייסתי לבריגדה כדי להציל יהודים ולא כדי להציל את האנגלים. קיוויתי, כמובן, גם לנסות להציל את המשפחה שלי, אבל כשהייתי כבר מגויס, קיבלתי מכתב מאחי מנדל שחי בקיבוץ, שכתב לי שאין כבר את מי להציל, והבנתי פתאום, שכל מה שנותר לי זה להציל רק את עצמי, הגם שכבר לא ידעתי אם אני באמת מסוגל לכך.”

 

15    🔗

אך יותר משעניינו אותי האנגלים, עניין אותי הכינור.

“בטח התגעגעת מאוד לכינור שלך?” ביקשתי לדעת. גם בשלב זה של הסיפור, טרם היה נהיר לי לחלוטין הקשר בין הכינור לכך שהפך לסופר.

“נשארתי בלי כינור ולא היה לי כסף לקנות חדש,” השיב, “ולא היה לי יותר במה לנגן. האצבעות התחילו לכאוב לי מרוב תשוקה לפרוט על המיתרים, וכדי שהן לא יכאבו לי אף יותר, מאיזה שהוא שלב אחזתי בעט והתחלתי לכתוב מעין חצאי סיפורים, ואת החלום הקטן שהיה לי, להפוך לכנר, החלפתי בחלום חדש – להיות סופר.”

מאותו יום ואילך ניגנה, אפוא, הכתיבה אצלו כינור ראשון, ועכשיו התהיות התיישבו טוב יותר בראשי. אורפז נהג למעשה כאברהם אבינו, שרצה להקריב את בנו יחידו, הדבר היקר לו בעולם, על המזבח בהר המוריה, והקריב את כינורו יחידו על מזבח החיים כדי לזכות בגאולה אישית.

“נגן כינור לא הפכתי, כפי שאתה מבין, אבל סופר – בהחלט כן,” הוסיף.

“אז במקום כנר על הגג הפכת לבסוף לסופר על הגג?” שאלתי אותו, שהרי את כמה מיצירותיו החשובות ביותר הוא כתב בדירת הגג שאותה רכש בדמי מפתח בשדרות נורדאו בתל אביב, ולאחר מכן אף התחיל לכתוב את הרומן “הכלה הנצחית” בדירת גג בירושלים.

“כן, משהו כזה,” חייך ואמר, “אני איש של גגות, ובשעה שכתבתי שם הרגשתי בכל זאת קצת כנר על הגג, גם בלי הכינור. ולמרבה המזל,” הוסיף בבדיחות הדעת, “את החלום להפוך לסופר הצלחתי למרבה המזל להגשים מבלי שאצטרך לשבור לאף אנגלי לא כינור וגם לא מכונת כתיבה על הראש. הגם שכדי לכתוב אני צריך ללא ספק לשבור לעצמי את הראש כדי למצוא את המנגינה הנכונה של המילים. אך לשמחתי, לא פעם כשאני כותב נדמה לי שאני שומע את הכינור הישן ההוא שלי מנגן, כאילו שוב אמי היא זו שמכוונת עבורי את המיתרים…”

 

16    🔗

הגם שפצפוץ הכינור על ראשו של הסרג’נט הבריטי שינה במידה רבה את חייו והפך אותו לחייל בעצמו למשך לא מעט שנים, אורפז מעולם לא כתב סיפור שעסק בכך, גם לא סיפור סימבולי כדרכו. הוא גם מיעט להזכיר את הכינור בכתיבתו, אלא רק כבדרך אגב, ורק בסיפור “כינורו של טולין”, המהווה חלק ממחזור סיפורי “רחוב הטומוז’נה”, פיצה כנראה את עצמו במקצת על סירובה של אמו לקנות לו כינור, כשסיפר שם על אביו שקנה לו כינור:

"אבא הצביע על תיבה שחורה מוארכת ואמר לי: ‘פתח. פתחתי. היה שם כינור בצבע אדום שמן, דוחה.’

‘הוא שלך,’ אמר אבא."

ב"כינורו של טולין" מצאתי גם רמז למעשה הניפוץ של הכינור, ולכך שנקעה נפשו ממנו. “שִׂנאתי את הכינור האדום־שמן שנתן לי אבא היתה מיידית, שלמה, וללא תנאי… הכינור היה הייאוש שלי. היתה בי תאווה לנתץ אותו,” כתב. ובהמשך הסיפור, הוא מתאר כיצד הכנר טולין מסתער עם הכינור על הבריונים ו"הכינור התפצפץ לשברים. המיתרים פקעו ביבבה."

"השברים של הכינור הזה הם השברים שמהם עשויים חיי," אמר בתשובה לשאלתי האם הסיפור הוא בעל נימה אוטוביוגרפית, הגם שלא פעם טען באוזניי שסיפורי הטומוז’נה הם ביוגרפיה אלטרנטיבית שהמציא.

 

סוף דבר    🔗

עשור לאחר מותו של יצחק־אייזיק אוורבוך־אורפז, ניסיתי למצוא תיקון לכינורו המנופץ. שבריו התעופפו לכל עבר ואחדים מהם למרחק כה רב, שהם אף הגיעו עד אליי מעבר לים, שם אני חי בימים אלה. נחה עליי הרוח, אולי זו המנגנת בכינור, ועכשיו לא רק אורפז אלא גם אני שומע מנגינת כינור. כמו שהוא עצמו כתב: “שוב ושוב אני נמשך אל הכינור של טולין. לספר על הכינור של טולין,” ואילו אני נמשכתי שוב ושוב אל סיפור הכינור של יצחק.