למרות הצהרת האהבה של בעלי, למרות הזעזוע שהיכה בנו בפגישת הטיפול הראשונה, והתמשך לפגישות הבאות, לא הצלחנו להתקרב. המרחק הפך לישות שאפשר כמעט לגעת בה, שנפרשה מעל ראשי הילדים, מעל קרקוש כלי האוכל ועננת אדי־המדיח והשקע שבמרכז הספה. את מעט קשרי החברות המשותפים שלנו היה קשה להקים לתחייה, אנשים היססו להיפרד מהבידוד שנכפה מלמעלה והפך כבר לטבע שני. ובבית, שנינו המעטנו לדבר, וכך גם המעטנו לריב. הילדים פטפטו גם בשבילנו, התינוקת הצמיחה מילים ראשונות וצעקה אותן לאחיה כדורשת תשובה, הוא דיבר לעצמו ולבובות “סמי הכבאי” שערך על משטחי לגו וארגזים הפוכים, ונשא הבטחות חילוץ גם בשמן. הקשבתי לו בריכוז, בעודי מקלפת או חותכת או מחליפה חיתול, ניסיתי לפענח את העלילות שרקם ולהבין מהן משהו על המתחולל בתוכו. לפעמים ביקש ממני להיות אחת הדמויות – הוא תמיד היה סמי וניהל את האירוע ביד רמה – ולדקות ספורות נסחפתי איתו, נהגתי בג’יפים והשתלשלתי ממסוקים, עד שמשהו היה שולף אותי משם, תלונה של הילדה, צליל ההתראה של התנור או מבט במחוגי השעון, שסימנו שאותה ויה דולורוזה יומית, חזרתית, מתקרבת לקיצה. שעות אחר הצהריים הצטמצמו והיו לציפייה טורדנית, עיניים נשואות אל הערב, והלאה משם, אל השינה הברוכה. בדרכי עמדו כל הפעולות הקטנות שהיו צריכות להסתיים, ולצידי עמדה הבירה שקניתי בתום יום העבודה ושתיתי כבר בדרך הביתה, וכוס או שתיים של ייגר בשעות הערב, שהפכו את הזמן בבית למעט יותר נסבל.

כעת, משחזרו המסגרות ואיתן שגרת־יום מסוימת, זיהיתי אצל הילדים את השפעות המשבר שלנו. הקטנה החלה לתעתע בנו בדרישות בלתי נגמרות, כשהייתה איתי תבעה את בעלי, כשהייתה איתו תבעה אותי, היא לא הצליחה לשבוע נחת משום מצב. והילד, שהקשרים החברתיים העדינים שהספיק לרקום בגן, נפרמו בשבועות הארוכים של הסגר, החל להתנהג כמו בריון. הוא חטף לאחותו צעצועים, מבין הידיים ממש, וכשהייתה פורצת בבכי לעג לה שהיא בכיינית, וחיקה אותה בנבזות מלאת כוונה. כמה פעמים הרביץ לבעלי בפראות כשזה ניסה להכניס אותו למקלחת. פעם אחת הרים רגלו במחוות איום כלפי חתול שנקרה לפנינו על השביל. הרגעים הללו עוררו בי שאט־נפש: למה הוא עלול להיהפך, הילד הקטן שלי?

בעלי אמר שזו תוצאה של הַסגר, שהילד זקוק ליציבות. היה קל להפנות לשם את האצבע, הרי גם בתקשורת דיברו בלי הרף על השפעות התקופה, מהדורות החדשות התהדרו בכתבות צבע על עלייה בשיעורי הדיכאון, בשיעורי החרדה, בשיעורי השימוש בתרופות פסיכיאטריות. אם דיברו על מגפת פרידות עולמית, העמדנו פנים שזה לא נוגע לנו. ממילא התהלכנו בבית ביתר־זהירות, הקירות היו לקליפה פריכה, את הדברים הנפיצים שמרנו לחדר הטיפול. אבל הכאבים של הילדים הם תמיד בחוץ. זה לא מהבית, בעלי אמר, הוא מחקה חברים מהגן, ורשם אותו לחוג ג’ודו במתנ"ס שפתח זה עתה את שעריו מחדש, בקבוצות קטנות שכונו קפסולות. לא הצבתי בפני בעלי מראה, לא הזכרתי שגם הוא עצמו השתנה. הנה אותו זעם שהיה חבוי במרתפיו כל השנים, יוצא כעת החוצה בהשפרצות דקות של איבה, של ריכוז עצמי, ואולי היסודות הללו מפעפעים גם בבננו. זיק של אלימות, של חורבן, שהתלקח לפתע, ושוב לא ידעתי אם ניתן לכבותו.

בעלי מצידו התחיל להתלונן על השתייה שלי. הוא טען שזה מדרון תלול. הוא עצמו לא הרבה לשתות אלכוהול בשנים האחרונות, חלק מאורח החיים הבריא שסיגל לעצמו, אבל מעולם לא חשב להיכנס לי לצלחת או לכוס. ופתאום, אולי מאז גילוי הסליק של השכן, השתייה נהפכה לדבר מגונה, ודווקא כשנזקקתי לה יותר מתמיד.

“כולם שותים”, מחיתי. “אנחנו במשבר עולמי, אתה יודע, זאת לא תקופה רגילה”.

“זאת לא סיבה להפוך לאלכוהוליסטית”.

“אני לא אלכוהוליסטית, אני סתם שותה. רד ממני בבקשה”.

הוא לא ירד ממני. בדרכו הפשרנית ניסה להציע שאפחית, או שלפחות אשתה אחרי שהילדים נרדמים, שלא ילמדו ממני. כאילו שבגילם הם מבינים מה זה אומר. כיוון שהיינו בטיפול, ושעבדנו על קבלה רדיקלית ועל הקשבה ממקום חומל, ניסיתי לעשות את חלקי ולהבין למה הוא מודאג כל כך. הגענו למשהו שקשור באביו, שאורח החיים הקלוקל שלו הביא אותו להיות לא רק שמן מאוד אלא גם כבד בכל מובן, כבד ומכביד, אבל התובנה המופלאה הזו לא צימחה בי שום אמפתיה. עדיין חשבתי שבעלי נִטפל לעניין השולי הזה מתוך שעמום, כי מאז שהילדים שבו לגנים, והוא עוד לא הוחזר לעבודתו – שנינו ידענו מה טיבו של החל"ת הזה, גם אם מיאנו לומר זאת בקול – לא הייתה לו תעסוקה רבה. הוא נמנע מחדר הכושר, שראה בו כר פורה להדבקה, ואת אימוניו בקיר הטיפוס, שעובדת היותו באוויר הפתוח הכשירה אותו מבחינת היגיינה, הגביל לפעם בשבוע מטעמי חיסכון. הוא אמר שגם ככה אנחנו מוציאים הון על הטיפול והכריז בנוסף על עוצר משלוחים, אפילו מוולט. את רוב היום בילה מול המחשב, מחפש משרות ומעלה מהאוב קשרים ישנים שאולי יעזרו לו למצוא עבודה. אפילו את הסוני הוא הזניח וכך הפך למין צמח, שגדל בעציץ בפינת החדר, כזה שאפשר לקטום את עליו והוא לא ירגיש דבר. איך אפשר לכעוס על צמח? בלעתי את אכזבתי. ממילא לא היה לי במה להשקות אותו, הייתי מיובשת בעצמי. מיובשת, ולא צמאה; לא רציתי דבר חוץ מוודאות ושגרה, ואלה – לא היו בנמצא.

מדי פעם התאחדנו כדי לצחוק על המטפלת הזוגית – היינו חייבים אויבת משותפת והיא הייתה מטרה קלה למדי, עם הבגדים הפרחוניים שלה והמחרוזות המוגזמות – ובפעמים אחרות התיישבנו זה מול זה, צייתנים כמו זוג תלמידי כיתה א', כדי לבצע משימה שהיא הטילה עלינו, לדון בחלוקת התפקידים בינינו או לכתוב איך אנחנו מדמיינים את חיינו בעתיד. חששנו לאכזב אותה, כי המשמעות הייתה להודות בכישלוננו, ומלבד זאת היא הילכה עלינו יראה, כמו סבתא קשישה שחוששים להמרות את פיה פן תמות או תפעיל איזו עין רעה. רק מבקשתה למצוא לנו זמן לבילוי זוגי משותף הצלחנו להתחמק, זה היה מעל ומעבר למידותינו. במובן מסוים, נכנענו לעתיד מסתורי שכבר משל בנו.

הילה אמרה שאני צריכה להעריך את מה שיש לי. עדיין נהגנו לשבת בחדר המדרגות, סמוך לדירתה שבקומה הראשונה, משם יכולת להרגיש את הדופק הפועם של הבניין. הפעם שתינו בירות, זה היה ערב חמישי, היה צריך לסגור את השבוע, שבתומו לא ציפה לי שום דבר מלהיב, והנחתי, משום מה, שכך המצב גם לגביה. הייתי מרוקנת ועייפה אחרי סשן טיפול, שבו התווכחנו מרוֹת לגבי התוכניות לשבת, ושקענו בוויכוח הקבוע לגבי מפגש עם משפחתי: בעלי עדיין התעקש להיפגש רק באוויר הפתוח, בעוד אחי הזמין לנו מקום במסעדה – נדמה לי ש"השיג מקום" היה המונח שבו השתמש – ונשמע מלא ציפייה. לא היה יכול לצאת מזה משהו טוב.

הילה אמרה שהיא מבינה את בעלי, שבאמת לכי תדעי מאיפה היא תגיע, ההדבקה, שהוא בוודאי דואג גם לי ולילדים. עוד אחת שנפלה בשבי גומות־החן המטעות שלו, חשבתי לעצמי.

כמובן, מושא־ההשוואה שלה היה בעל לשעבר מזניח ומרוכז בעצמו, זאת לא הייתה חוכמה. אני אפילו לא מעלה בדעתי להשוות אליו, היא נהגה לומר, אבל לא קניתי את זה: זה מה שהיא הכירה. בעבעתי בתוכי, איך אפשר להסביר את מה שקרה, את מה שהשתנה, שאני לא מוכנה יותר להסתפק במעט.

“מה שלום המורה לנהיגה שלך?” ניסיתי להסיט את נושא השיחה לחבר הנשוי שלה, זה שתמיד הלכה ממנו ותמיד חזרה אליו.

“האמת שיש מישהו חדש”, היא לחשה כממתיקת סוד. למראה פניי השואלות החוותה כלפי מעלה ואמרה בשקט: “השכן שלך. אליק. היה לנו קטע ביום שישי”.

“קטע?”

“קטע קטע”, היא בנתה את הדרמה בהרמת גבות תיאטרלית. “הייתי עם ליידי למטה, הוא חזר מאיזה דייט גרוע, נראה לי שהוא היה די שתוי. עשינו סיבוב, קשקשנו. מפה לשם…” היא לא היתה צריכה להשלים את המשפט. החיוך המטופש שנמתח על פניה הסגיר את הכול. ניסיתי לחייך בהשתתפות אבל אני מניחה ששמץ מהרגשתי ניכר על פניי, גם אם לא ניתן היה לראות את הצניחה החדה בעומק הבטן, עניין פנימי לחלוטין, כמו בירידות הפתאומיות בכביש לאורך ים המלח, כשהאוטו לרגעים מרחף.

הרגשתי טיפשה, טיפשה מאוד. הרי היא סיפרה שהיה ביניהם איזה קלאץ', למה חשבתי שבכך זה נגמר? האם בגלל שהילה מבוגרת ממני? הרי גם השכן מבוגר ממני, זה ניכר, אולי אפילו בעשור. והיא עצמה מוקפת גברים, השמות המתחלפים בסיפוריה, הנביחות הנרגזות של ליידי כשהיא מאחרת להוציא אותה לטיול הבוקר, הודעות המצוקה התכופות בקבוצת הבייביסיטר השכונתית: מישהי פנויה לעוד שעתיים?

בטח שיש ביניהם משהו, מה בכלל חשבתי לעצמי. ניסיתי להיזכר מתי דיברתי עם השכן בפעם האחרונה, זה היה לפני כמה ימים, כנראה, לפני הפגישה שלהם. הילה עדיין חייכה את החיוך המטופש, צופן הסוד. היה ברור שהיא רוצה לספר עוד.

“עליתם אלייך?” שאלתי בלית ברירה.

“לאן נלך? אליו?” היא שאלה בלגלוג. תמונה ברורה שלו ושל הילה לצד המיטה הרחבה שלה, עם כיסוי המיטה הבהיר ושורת הכריות התפוחות כמו מתוך קטלוג, הלכה והצטיירה לנגד עיניי. ראיתי את הכיסוי נתלש באחת. את הכריות המתעופפות לצדדים. ראיתי את הברמודה שלו מופשלים כששכב בין רגליה המפושקות. ראיתי את הישבן שלו, שתי גבעות קטנות, גבעתיים, מיתמרות מעל הברמודה, ואת גבו הגולש קדימה־אחורה – קדימה־אחורה – קדימה־אחורה…

“את בשוק?” היא שלפה אותי מהרהוריי.

“לא, לא”, מיהרתי לטאטא את המראה המוצק מדמיוני. “יופי. אתם, כאילו… מה, תצאו וזה?”

נשמעתי עילגת גם לעצמי.

“לא יודעת”, היא עיקמה את אפה, אבל החיוך לא מש משפתיה. “נראה לי שהוא בעייתי”.

“למה?”

“את יודעת, גרוש לא כל־כך טרי, גר אצל אמא שלו… זה לא מבטיח”.

הכעיס אותי, שהיא שופטת אותו, מה היא כבר יודעת על נסיבות חייו, אבל לא יכולתי לומר כלום. הרגשתי שכל מילה נוספת שאומר עלולה להסגיר אותי, ונמלטתי הביתה בתואנה אקראית.

לא היה ספק בנוגע לדברים שהתמונה הציורית עוררה בי: באותו לילה אוננתי לראשונה מזה זמן רב, חודשים, אולי שנים, מי יודע כמה זמן כל המתגים שלי היו מכובים. אומרים שעם האוכל בא התיאבון, אבל לא מספרים לנו שבלי אוכל התיאבון מצטמק ונעלם. אפשר לצום שנים ארוכות, כמעט בלי להרגיש. אפשר לאבד את חוש הטעם והריח, להצטמצם לחוש אחד, להיות רק עין רואה או אוזן שומעת, די בכך כדי לשרוד. ופתאום, בא השכן־השתיין, החיוור, העלוב הזה – ואני צהלתי בחושך, מתחת לשמיכת הפיקה שזה עתה הורדנו מהארון הגבוה, ונדהמתי. לא ידעתי שאני כל־כך רעבה.