“ב–בקשה”, אומרת המלצרית ומניחה מולי ספל חרסינה מעוטר בפרחים ולצידו קנקן מיניאטורי מנירוסטה, “אמריקנו עם חלב חם בצד”. “תודה”, אני עונה ומחייכת חיוך מסומן מעל הלפטופ. סביבי עוד שלושה אנשים יושבים ובוהים במסך הקטן שמולם, מוארים באור לבן־כחלחל, ובבר הבריסטה מסדר סכו"ם מתחת לדלפק. משמאלי, ליד החלון, יושבים גבר ואישה ומשוחחים באנגלית. הוא גדול ורחב, הבטן שלו נדחקת בקושי בין הכיסא לשולחן, והיא גבוהה עם פנים מאורכות, מרפקיה על השולחן והיא ממוללת מפית נייר לבנה בין האצבעות. אני משפילה את המבט חזרה למסך שלי, דף וורד חלק מלבד סַמָּן שחור מהבהב בקצה כותרת: “5 Ways to Say I Love You in Hebrew”. החלטתי הבוקר לצאת מהבית ולנסות לכתוב בבית קפה שכונתי, אולי ככה אסיים כמה מיילים ואמלא את מכסת השעות השבועית שלי.

כבר כמה חודשים, אולי שנה, שאני מנסה להעלות את מכסת השעות שלי במחלקת קריאייטיב. זה לא מתאפשר, אז אני מתפשרת: חמש שעות נוספות בחודש. לפעמים גם עשר, תלוי אם אני מוצאת 5 סיבות לכך שאני עובדת חיונית, או 4 הוכחות לקיום יחס ישיר בין רווחת העובד לתפוקה שלו. לאחרונה התחלתי להתעצבן על בן הזוג שלי שהוא נשאר שעות ארוכות במשרד. הוא נהנה מאוד מהעבודה שלו, אבל אני מתעקשת ומוודאת: כתבת, כתבת את השעות הנוספות? הוא צעיר ממני בשנתיים בן הזוג שלי, ואנחנו יחד כבר כמעט שנה. כשהוא חוזר הביתה בערב ואני לא מלמדת בזום, אנחנו אוכלים יחד ארוחת ערב במשך ארבעים דקות, ואז צופים יחד בסדרה בערך עוד חצי שעה. אחד מאיתנו מקפל כביסה בזמן שהשני עושה כלים, מצחצחים שיניים ולמיטה. סך הכול יש לנו עוד שעתיים ורבע ביחד ביום, לא כולל הסופ"ש.

הכותרת מולי ממשיכה להקניט, עברה שעה נוספת ועדיין לא המשכתי. מתוך אלפי האנשים שהטקסט הזה יגיע אליהם, אולי 300 יפתחו אותו. 50 יקראו עד הסוף, אולי פחות. איך אומרים אני אוהבת אותך בעברית? “מכינה לך את השקשוקה בדיוק כמו שאתה אוהב”. הולכת לירקן בקצה השוק כי שם הפירות הכי יפים, קונה בננות ותפוח פינק ליידי. “מזמין אותך לקוקטייל בשקיעה על החוף”. אוטם את הקירות בשפכטל ועושה שכבה של צבע, ועוד אחת בבוקר. “ארוחת שישי עם כל המשפחה”. רוכבת על אופניים לאסוף חבילה שלך מאמזון אחרי הפסיכולוגית ולפני השיעור. “קניתי לנו כרטיסים להופעה בקיסריה”. שמרתי לך סוכריית קרמל שדן הביא מצרפת. “יפה שלי”. אין לי ספק שתצליחי.

אני לא זוכרת מתי אבל באיזשהו שלב התחלתי לדרוש כסף על כל שעה שבה אני עובדת, כולל הפסקות הקפה, ההליכות לשירותים, הצלילה האינסופית אל ה־news feed, לא ברור מי אוכל את מי. האמריקאית ליד החלון אומרת שהמשכורת שמציעים לה הרבה יותר נמוכה מהממוצע לתקן שלה. הגבר שמולה מדבר בשקט אז קשה לי לשמוע, הנחתי בהתחלה שהוא העורך דין שלה אבל עכשיו נדמה לי שהם קולגות, והוא בכלל ישראלי. הם כנראה מנהלים רומן. הם עובדים באותו משרד והאישה היא מתמחה, איימי, משיקגו. היא רוצה להמשיך לעבוד במשרד כדי להמשיך להיפגש עם הגבר הישראלי, אורן, אבל מציעים לה משכורת נמוכה מדי. היא גם בנתה את עצמה כבר בשיקגו, וקשה לה לוותר על כל זה. אורן מבין ומציע שיֵשבו בבית קפה ביום ראשון לחשוב יחד מה לעשות. איימי מסכימה. הם נפגשים והוא מזמין ארוחת בוקר שכוללת חביתה, סלט, לחם וגבינות. היא מזמינה קפה וקרואסון שקדים. כשרק הגיעה להתמחות היא לא חשבה שיקרה ביניהם משהו, אורן הוא לא הטעם שלה והיא ידעה שהיא באה רק לשלושה חודשים. אבל אורן מדבר בטון נמוך והעיניים הבהירות שלו תואמות לגוון התכלת של חולצת הפולו שלו, וכשהם מסתובבים יחד במשרד הוא ממליץ לה על מסעדות טובות באזור ולאן למסור ניקוי יבש.

הפלאפון שלי רוטט ועל הצג מופיעה הודעה משרון, היא שואלת כמה זמן עד שהמיילים מוכנים. אני מסתכלת על הפרגמנטים שרשמתי ומנסה איכשהו לקשור אותם יחד, מוחקת ומשכתבת משפטים ארוכים מדי, מסורבלים. ברגע של ריכוז המלצרית ניגשת אליי: “את צריכה עוד משהו?”. אני מהססת, להזמין עוד קפה, אולי הפעם תה, ללכת הביתה, נשארה לי עוד שעה וחצי עד השיעור הבא גם ככה. אני בוהה בה. “אפשר תפריט?” אני אומרת כדי למשוך עוד זמן. איימי קמה והולכת לשירותים, אורן מביט בגבה המתרחק בסוודר דק כחול, הוא מסיט את ראשו אל החלון ומחכה. שלושת החודשים שעבדה כאן עומדים להסתיים, התכנון המקורי היה לחזור למשרד בשיקגו. הוא רוצה לומר משהו, מחליף ניסוחים בראש, מפחד להישמע נחרץ מדי. המלצרית החייכנית מניחה את תפריט הפלסטיק מולי ומתרחקת, איימי חולפת על פני השולחן שלי ומתיישבת חזרה במקומה.

היא שואלת את אורן שאלה שאני לא מצליחה לשמוע, והוא מזיז את ידיו יחד מצד אחד של השולחן אל הצד השני, משרטט עליו שני תרחישים אופציונליים. איימי מסתכלת בעיני התכלת של אורן בזמן שהוא מדבר, ידיו משייטות בעדינות מעל הכרס הגדולה, אבל שום דבר ממה שהוא אומר לה לא אישי. המלצרית שלי ניגשת אליהם עם החשבון והוא מניח עליו את כרטיס האשראי, נו מה קורה לך, למה אתה לא אומר כלום, הסרעפת שלי נמתחת, המלצרית מניחה את האשראי בחזרה על השולחן ומתקדמת אליי בשפתיים פסוקות, לוקחת אוויר אבל אני נעמדת והודפת אותה. היא נופלת על הרצפה וראשה נחבט בכיסא, עיניה פקוחות בזעזוע. כל הלקוחות פונים אליי, פניהם חיוורות, אחד מהם אפילו נעמד אבל אני צועדת ישירות אל אורן ואיימי, אני דופקת על השולחן ואומרת: “God damn it Amy! I know that it’s a crazy life we’re living, believe me I’ve had my fair share of heartache and disappointments, but you know what? We’re constantly running around from place to place, flying, sitting through meetings, and for what? And you, Oren, you’re just going to let her leave? You’ll both find yourselves sitting on your couch for hours, binge-watching another stupid show, daydreaming about what could’ve been. God forbid one of you gets hit by a car a year from today, all you’ll have is this boring-ass meal as your final memory.”

“היי, תרצי להזמין עוד משהו?” המלצרית החייכנית שוב עומדת מעליי. אני מסרבת בנימוס וקולטת שמשמאלי, השולחן העגול כבר נעזב. רק כמה קערות ריקות ומפית לבנה מקופלת מתחת לאחת הצלחות הן זֵכר לכך שמישהו ישב שם. אני מזמינה חשבון וכותבת לשרון שעד הערב המיילים יהיו אצלה. אני פותחת את טבלת השעות באקסל וכותבת בעמודת השעות: 2 – הזמן שבו באמת כתבתי משהו.