וכשהגיעה השמועה אל בין חומות ירושלים העתיקה, הופר שלום־הבית בביתו של מרדכי הוותיק. בנו יחידו המופלג בתורה לא עצר ברוחו עוד:

– בעקבות המשיח אלך – אמר ברטט וביראת הכבוד מפני אביו הזקן – תל־אביב, זה שם העיר הנבנית שם על חוף יפו. כבר ששה בתים עומדים בנויים לתלפיות.

קם והוסיף בהחלטה, כמגלה סוד נורא:

– כבר זכיתי לקנות לי מגרש שם. הבית שלי יהיה השביעי.

העקשן הזקן נזדעזע כנשוך נחש, הביט רגעים אחדים בבנו המרדן – ועצם את עיניו. לא, זה לא יאומן. –

אחר כך פקח את עיניו הזקנות לרווחה וגזר בזוועה, בחירוק שנים ובעינים בולטות:

“בִּבְכוֹרוֹ יְיַסְּדֶנָה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ”

האם הזקנה שהרגישה כבר במלה הראשונה שקללה נזרקת מפי האב, קפצה אליו לשים את ידה על פיו – אך איחרה את המועד.

הגזירה נגזרה.

ומנחם, הבחור הרועד, נעץ את עיניו המתחננות בפניו הקמוטים והמאיימים של אביו ומלמל:

– אבא! –

ראשו של זקן התחיל מסתחרר. הזקנה עזרה לו לצנוח אל תוך כסאו. וכשגם בנו נגש אליו בבהלה חשאית – התעודד הזקן, הבליט בו את עיניו ודחה אותו במבטו הנורא:

לך!

הבחור נסוג לאחור והזקן הרשיל את ראשו הכבד על חזהו ואמר לעצמו בעצימת עינים:

– יפו. – עיר הקלקלה. – “וירד יפו”. “ויקם יונה לברוח תרשישה, וירד יפו”. – חוף יפו מקום מוכן לפורענויות. הנביא המורד באלקים בורח מפניו, מפני האלקים. “וירד יפו”. –

נִינְוֵה, נִינְוֵה.

נאנח אנחה עמוקה והוסיף:

– "טוב מותי, מחיי! "

הבחור שוב רצה לנסות לגשת אל אביו. האם עכבה בעדו: זה ירגיז אותו יותר.

הבחור עמד כארז צעיר בסער. הוא הרגיש מכבר, שזה יהיה הסוף: יבוא יום והויכוחים על דבר התנועה החזקה שם, ברחבי הגולה, יצאו ללהב בין שניהם: בינו ובין אביו – והנה היה הדבר ובא.

היכוף את ראשו וישב על הגמרא… וימשיך?

ופתאום – מחשבה אכזרית: הוא יוסיף לחכות זמן מה עד שאביו ייפטר…

חלילה. לא. אביו יחיה לאורך ימים ושנים בעזרת השם… להיפך, הוא יבנה את ביתו שם ויכניס לתוכו את אביו הזקן; את אביו ואת אמו. יושיב את שני הזקנים בחדר מיוחד, זוג שכינה בבית־מקדש־מעט: ובחדר – ארון קודש עם ספר תורה.

 

ב.    🔗

את ביתו בנה בידיו, ואשתו הצעירה, אשת נעוריו עזרה על ידו. – אך המארה רבצה במוחו התוסס.

“בבכורו ייסדנה” – הרהר ושתק ורעד. אשתו לא ידעה דבר מכל ענין הקללה של אביו ולא הבינה את סיבת יגונו הקודר.

ופעם נכנס הביתה בפנים מאירים:

– ברכה! יודעת את? לראש־הועד אין ילדים, חשוך בנים הוא! קללתו של אבא קללת שוא היא!

– ובכן, מה היא השמחה? התפלאה היא. ועל זה פרש לפניה את כל הסכסוך שבינו ובין אביו, התנגד לכל תנועת־התחיה והוציא מפיו קללה על עיר־התחיה הראשונה. אך מכיון שראש־המייסדים חשוך־בנים הוא, הרי אין הקללה יכול להיות בה ממש.

ואכל את ארוחתו בשמחה.

וכשהראתה אשת נעוריו סימני הריון, שוב התחילה התוגה שורה עליו. פחד נורא תקפהו.

– וכי אתה הוא המייסד, מנחם? למה תראה סיוטים – הרגיעה אותו אשתו.

ללא יועיל, האב הצעיר לא שקט.

וכשבא החרש להציב את הדלתות בבית החדש – לא הרשהו. – נוסיף לחכות – אמר בהרהורי ערבוביה – נחכה קצת. ותלה יריעות־סדין על הפתחים.

אשתו הסכימה. גם היא נתפסה לעולמו המפחיד והמנבא רעות.

אך הפעם נצנצה מחשבה במוחה. פתאום אמרה לו:

– להיפך, מנחם, נציב את הדלתות… אדרבה, אינך מבין? אדרבה! אחרי כן שוב לא תהיה לו לשטן שליטה עלינו. מובן!

הוא הסכים. מובן. – והציב את הדלתות.

אך המארה לא פגה מקרבו פנימה. היא לבלבה בקרבו והכתה שרשים גם בקרבה. לשוא הריץ אל אביו מכתב סליחה. ללא תועלת. – “המאדיארי” הזקן – רטנה אשתו בפחד – המאדיארי העקשן, כולכם ממין זה. “יקוב הדין את ההר”! – זאת היא כל תורתכם, אתם יהודי הונגריה. –

ופרצה בבכיה בלתי צפויה.

והילד נולד מת. –

 

ג.    🔗

קודם עזב הוא את בית־הרב ואחר כך היא. הוא בראש פרוע ובעינים בולטות ואדומות והיא בראש מורד ובעינים עצומות, שמעיינות הלב שטפו בחשאי דרך ריסיהן השחורים וההדוקים. – אך עזבו את בית־הרב, פנה אחד הדיינים אל הרב ואמר בחרטה:

– דומני, שעבודתנו פסולה. הוא אינו שפוי, הוא דיבר כאדם שנטרפה עליו דעתו: הגט אינו גט. –

הרב הרהר קצת ואמר בפחד:

– אפשר, דומני גם אני, נכון.

ותיכך הוסיף בבהלה:

קרא אותם חזרה. כרגע!

רק אותה מצאו עומדת הרחוב מסומרת לקרקע ואינה יכולה לזוז. –

השמש סחב אותה אחורנית, אי אפשר היה להזיזה מן המקום, אלון־בכות נובל, ששרשיו מגיעים עד לעמקי הגיהנום. –

עד שיצא הרב בעצמו.

האשה ספרה את כל שלשלת העינויים שלה ושל בעלה, המארה הנוראה. הוולד המת. –

ואחר כך הוסיפה ביללה:

– אילו לכל הפחות היה מגרש אותי תיכך אחרי האסון. אך לא. הוא התעקש אז ואמר: על אפו וחמתו של השטן! “לא יומתו בנים על אבות!” “אם אני מריתי את פי ה', התינוק מה אשם?!” צעק כל הזמן. – וכעת, וכעת כשאני שוב נמצאת בחודש השלישי – גזר עלי פתאום לעזוב אותו ואת ביתו ואת הכל.

התעלפה בבכיה ונשתתקה.

 

ד.    🔗

– איזו עיר היא זו? שאל את השוטר בגשתו אליו בבת צחוק על פניו.

טיפליס – אמר השוטר המתבונן באדם הזר בחמלה גדולה – טיפליס. – אף כי לא היה בטוח שהבין את השאלה בשפה הזרה לו.

– טיפליס – חזר המטורף – טיפליס־תיפלה – אמר לעצמו. – תיפלה פירושה: דופי.

אחר כך שוב פנה אל השוטר ואמר:

– אם אלך ככה, שמה, כלפי צפון, האם אתרחק יותר ויותר מתל־אביב?

– כן־כן, – ענה השוטר – בלי להבין אף מלה.

והוא הלך לדרכו בבת־צחוק על פיו הנעוה. ויש אשר הלך הלוך וזמר בטעמי המקרא: “הגידה נא לנו, בשלמי הרעה הזאת לנו, מה מלאכתך ומאין תבוא, מה ארצך ואי־מזה עם אתה”.

ופתאום פרץ בזעקה מרה:

– “קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא אליה!” – –

הזעקה משכה אליו קהל ובתוכם יהודים. אחד מהם אסף אותו אל ביתו, האכילהו והשקהו – אך אי אפשר היה להציל מפיו דברים של טעם, חוץ מהשאלה אחת ברורה, שהיה חוזר ושואל מכל מי שנכנס אתו בדברים:

– אתה היית בתל־אביב? נו, ומה שלום הילדים שם? אך הגד נא את האמת, חביבי.

ככה עבר ארצות ועמים, היה, ורגעים שפויים כברו עליו, אז לא היה מאמין למשמע אזניו: העיר הולכת ונבנית. הולכת ומתפתחת, חמשת אלפים תושבים!

לכל אלה האמין בפקפוק, אך במציאותם של ילדים לא האמין בכלל. זה לא. הילדים נולדים שם מתים. את זה הוא יודע ברור. כולם מרמים אותו כדי להשקיטו. כן – ופעם פנה אל המדבר אליו ושאל אותו בתחינה:

– ובכן, טוב – אמר בעינים שמחות ודומעות כאחת – טוב מאד… אם ככה, אמור לי: אם נכון שראית שם ילד, תן אות ומופת! תן סימן.

– סימן? הנה סימן: ראיתי ילד, המעיף “טיארה” גבוה־גבוה בשמים ועליה מגן דוד יפה!

המטורף הוריד ראשו, כבש פניו בקרקע, אחר כך נשא את עיניו הבולטות השמימה, פתח פיו לרוח ופניו נתרחבו בעווית־גיל:

– אה, אמר, כמי שמצא את אלהיו הקדושים – אה! טיארה, עפיפון! דרקון עברי! –

וקם בפה פעור ובעינים נעוצות בשמים ושם לדרך פעמיו, כשהוא מדבר באותה נעימה עצמה, המתפלאת ושמחה:

– טיארה! –טי–ארא! –

 

ה.    🔗

בעיר הגדולה שבאירופה התיכונה כבר הכירו אותו ברחובות:“המשוגע בעל הטיארה”.

וכל הלך מעיר לעיר וממדינה למדינה, לבוש מכנסים קצרים, שהכותנת נזנבת מאחוריהם, מעיף אחריו אוירון ילדים ומפטפט בכוונת ותיקין ובגמגום ילדותי, ב“שין” שמאלית וב“ריש” מבוטאת “למד”.

– סְתַּיִם עֶשְׂלֵה לִבּוֹא אָדָם – סְתַּיִם עֶשְׂלֵה לִבּוֹא אָדָם"

(שתים עשרה רבוא אדם). כן הלך־נדד והתפלא. – הטיארה טסה אחריו למעלה ומגן־הדוד שעליה התנופף כברכת־שלום עברית עליזה לאומות העולם. בידי עצמו עשה את הטיארה ותמיד תיקן אותה אחרי הגשם. וכשהיה נשאל עליה, ענה בפשטות:

– אני הנני הילד הראשון של תל־אביב. הולך אני הביתה, אבי גזר גזירת־מות על הילד הראשון שיוולד שם. אם כן, אני אמות שם והעיר תיבנה על תילה. כן יהיה רצון אמן ואמן סלה.

והכריח את השומעים לענות אחריו אמן.

ובינתים לא ידע ולא הרגיש בעצמו, שדרכו מובילה אותו באמת חזרה. בהרבה ערים כבר הכירו אותו השוטרים והילדים. איש לא נגע בו.

– המשוגע הארצישראלי. מדבר עברית.

הגבולות היו פתוחים לפניו כלפני הרוח השובבה, שנפנפה את הטיארה שלו בשמי התכלת העמוקים.

 

ו.    🔗

ושוב בירושלים.

האם לטפה את ראשו הפרוע. הטלילה אותו בדמעותיה. טל־תחיה עלי שיח נובל. –

כשבאה אשתו לראותו – לא הכיר אותה, הביט בה בעיני־זגוגית ושאל כנוזף:

היכן הטיארה? הא? איפה היא?

לפי עצת הרופא לא הראו לו לעת עתה את ילדו. לא התווכחו אתו ולא הרבו לדבר אליו. הרופא יעץ להובילו הביתה לתל־אביב. אך לא בזרוע. ילך כמאליו, ואם ירצה – יעשה מה שיעשה ובלבד שלא להפציר בו. – לשבת ברכבת או במכשיר נסיעה אחר לא רצה בשום אופן, רק ברגל: ויחד עם הטיארה. אביו ואשתו נסעו בעצת רב הכולל לתל־אביב, אל ביתו, אך אמו לא עזבה אותו אף רגע. הלכה אתו שמה ברגל.

הדרך ארכה כששה ימים, אשה זקנה התהלכה לאיטה, ולפניה: יהודי צעיר מזוקן וממעל לו טיארה מעופפת, שחוט הרסן שלה נתון בידו הימנית – כה הלכו כל הזמן בשתיקה. – ורק לעתים רחוקות אמר בנעימת־ויכוח מובהקת.

– וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה?!"

וככה הלכו שלשתם: הזקנה, בנה והטיארה העליזה, המשתובבת בשמים – וכשפנה מישהו אליה, אל האם, בדברים – עצמה את עיניה היבשות ורמזה בידה: – הניחו, הניחו, אל תפריעו.

ולא הפריעו, לא בחוצות ירושלים ולא בדרך המלך.

כשהגיעו אל גבולות תל־אביב – מצמץ הבן רגע בעיניו. עפעף והביט, עצם את עיניו ופקחן חליפות. – והאם הביטה בו בתקוה מתוקה: הוא מתעורר, משתפה?

– מנחם – הפסיקה בפעם הראשונה את שתיקתה הארוכה – מנחם שלי. – אתה רואה? שם תל־אביב – תל־אביב –

וחכתה.

והבן התחיל צועד פתאום בצעדי ענק. האם לא יכלה לרוץ עמו ברגליה הזקנות.

רצה, קפצה, נכשלה וקמה אך לא עזבתו.

השמש התחילה שוקעת – והשלישיה נחפזה ללכת כלפי העיר, האם ובנה למטה והטיארה למעלה. –

כוחותיה האחרונים כלו. היא נפלה אין־אונים ליד פרדס, בלי להשמיע קול, –אסור לקרוא לו. – רק עיניה הביטו אחריו, אחרי בנה הרץ. –

וכשקמה בהתאמצות והתלבטה רגעים מספר, מצאה את בנה שוכב בירכתי גבעת־חול – וישן. וחוט הטיארה בידו הקמוצה כברזל. השמש כבר שקעה.

החול היה רטוב והטל ירד בשפע.

אי אפשר היה להזיזו ממקומו, סלע צחיח בולט מן החול. ושכבה גם היא. על ידו. לחממו.

 

ז.    🔗

כשהאיר השחר וקרני שמש מזרח נגעו בהם – התעורר הבן, הרים ראשו והביט סביבו. האם התעודדה והראתה לו בידה אל עבר הגבעה:

– שם, מנחם שלי, שם. – תל־אביב.

– איפה? – שאל פתאום הבן.

האם נזדעזעה בכל גופה הצנום, תחית מת־מדומה עתיק יומין, שרק לבו לא פסק מלדפוק.

– שם, שם, בני,שם. –

הבן קם על רגליו…

רעש העיר הגיע לאזניו כנבואת אלהיו מקרב לבבו העייף. – הוא הזקיף את ראשו, מתח את צוארו למעלה־למעלה ופתאום ראה דבר, שמילא את עיניו אור־שחר:

שם, רחוק, בשמי התכלת, משתובבת טיארה בעלת זנב ארוך. –

הוא לא האמין. התכופף כמפחד מפני חזון־שוא, המצודד ומדיח. שוב הזדקף. צעד קדימה והביט. אחר כך שוב התמתח כולו וכשראה שהטיארה אינה חלום – הביט בטיארה שלו כמתועתע, עצם את עיניו רגע ואחר כך הביט באמו, וכמי שיודע כל הזמן שאמו בצדו, פנה אל הזקנה, האורבת כל הזמן לתנועותיו, ואמר:

– אמא. –

– מה בני? מה יקירי?

– אמא. הנה! שם ילד! טיארה! –

ופתאום כאדם שפוי כביכול:

– למה אנו עומדים פה, אמא?

אגרופו הקמוץ נפתח והטיארה שלו השתחררה ועפה לה. –

 

ח.    🔗

– כשיתעורר משנתו, שאביו יראה לו ראשונה את הילד – אמר הרופא:

וכשנתעורר לפנות ערב במטתו – עמד אביו הזקן וליטף אותו כששפתיו ממלמלות תפלה והילד בזרועותיו. הוא הביט בו, לקח את התינוק נשק לו ואמר, כאורח עייף הבט ממרחקים:

– כמה גדול הוא הילד!

– הוא כבר לומד אלף־בית – אמרה האם בזהירות.

– אתה רוצה טיארה? שאל את הילד – אני אעשה לך טיארה עם מגן דוד – אמר בפשטות, וכל דבר נדמה לו כמעשיה מופלאה, שהוא עצמו סיפר אותה לילדו.