רקע
משה בילינסון
מצבת תפארת לזרוּת הישראלית

אוֹדה: הרגשה משוּנה היתה בּי כּשנטלתי את הספר “ארבּעים ימים של מוּסה-דאַג” לפרַנץ וֶרפל, וכבר ידעתי את המוֹניטין שיצאוּ לוּ, את תפקידוֹ שמילא ועתיד למלא לעוֹלמים – לפאֵר את מלחמת הגבוּרה של העם הארמֶני, להקים מצבה פּיוּטית לסבלם וּליסוּריהם; לנקוֹם, בּדרך נעלה זאת, את נקמת השמדתם. וּמהי ההרגשה המשוּנה? תערוֹבת של קנאה ורוּגזה – קנאת האוּמלל בּאוּמלל אשר זכה בּפרס-מה, רוּגזה על בּן עַם המקים מצבה לעם זר. כּלוּם לא סבלנוּ? כּלוּם לא נרדפנוּ? כּלוּם חרב-השמדה לא הוּנפה על ראשינוּ פּעמים אין מספּר? כּלוּם לא נאבקנוּ בּגוֹרלנוּ האכזר? והנה, כּשמשוֹרר גדוֹל קם בּתוֹכנוּ, ושם-עוֹלם לוֹ וכוֹחוֹ אתוֹ – לא לנוּ הוּא שר שירוֹ.

כּתוּב בּפתח הספר: “תמוּנת הענוּת של ילדי הפּליטים נעווי-דמוּת וּמוּרעבים, שעבדוּ בּבית-החרוֹשת לשטיחים (בּדמשק), נתנה את הדחיפה המכרעת להעלוֹת מתהוֹמוֹת הקוֹרוֹת את הגוֹרל הבּלתי-מוּשׂג של העם הארמני”. האם בּסנוורים הוּכּוּ עיני הסוֹפר? עלי אדמוֹת יתהלך ולא יפגוֹש “תמוּנת הענוּת” של ילדים “נעווי-דמוּת” בּלתי אם בּין הפּליטים הארמנים של דמשׂק? לתהוֹמוֹת הקוֹרוֹת ירד ולא ימצא “גוֹרל בּלתי מוּשׂג”, בּלתי אם גוֹרל העם הארמני? אכן, זאת היא ההתבּוֹללוּת, המוּכנה לשרת אחרים.

אפשר: הרגשה תפלה, הרגשת מוּכּה ואוּמלל, אשר כּל רכוּשוֹ בּיסוּריו וצר להתחלק בּזה עם אחר. אך אוֹדה: היתה בּי הרגשה כּזאת.

עם הקריאה הלכה והתנדפה. ולא לבד משוּם שגדוֹל הספר ועצוּם כּוֹחוֹ, ספר לדוֹרוֹת, וכל הרגשה תפלה לא תעמוֹד בּפניו. העיקר: הרגשה אחרת תפסה, עם כּל דף נוֹסף, את מקוֹם הקנאה וגירשה את הרוּגזה. מה בּכך אם הספר יפאר, בּעיני זרים, את מלחמת הגבוּרה של העם הארמני, ויעוֹרר השתתפוּת בּצער העם הזה? אין זאת אלא קליפּה, בּאשר לאמיתוֹ של הדבר ספר יהוּדי הוּא זה, ולא בּמוּבן זה בּלבד שעל-ידי יהוּדי נכתב, אלא בּמוּבן פּחות מוּפשט, פּשוּט וממשי יוֹתר – בּנוּ, בּגוֹרלנוּ, בּמלחמתנוּ הכּתוּב מדבּר.

“גוֹרל ארמני”, כּפי שתפסוֹ פרנץ ורפל, וּכפי שהוּא חוֹזר עליו שוּב ושוּב – למוּשג זה, בּאוּניברסַליוּת שלוֹ, כּמעט בּמטפיסיוּת שלוֹ, אין הצדקה. רדיפוֹת איוּמוֹת נפלוּ בּחלקוֹ של העם האוּמלל הזה – גם בּתוּרכּיה, גם בּרוּסיה. אך לא היה זה בּלתי אם גוֹרל מיעוּט לאוּמי, שהיה מוּפקר בּידי עריצים. שוּם שׂנאת-דוֹרוֹת לא ליותה את הארמנים בּכל מקום שם פּנוּ. שוּם תהוֹם, ללא גשר, לא היתה רוֹבצת בּיניהם וּבין העמים, אתם נפגשוּ. הם לא היוּ מפלצת ארוּרה, לא בּעיני הנוֹצרים ולא בּעיני המוּסלמים. עלילת-דם לא ריחפה מעל ראשיהם, וילדי העוֹלם כּוּלוֹ לא ינקוּ את השׂנאה אליהם עם חלב אמוֹתיהם, וגם לא היוּ נדוֹנים לחיי נדוּדים. לא עברוּ מארץ לארץ, ממדינה למדינה. את טעם הגלוּת לא טעמוּ. ישבוּ על אדמתם, ואפילוּ היא קרוּעה בּין מדינוֹת זרוֹת. נהנוּ מתרבּוּתם. היוּ מוּשרשים בּקרקע שלהם. דמם נשפּך בּידי תקיפים – אך “גוֹרל” זה, בּוֹ חדוּרה האֶפּוֹפּיה הטרַגית-ההֶרוֹאית של ורפל, איננוּ גוֹרל ארמני אלא גוֹרל-ישׂראלי. “עינים” אלה, עיני היאוּש מעבר לכל היסטוֹריה, עליהן מספּר ורפל, אינן עינים ארמניוֹת אלא עינים ישׂראליוֹת. נער זה העוֹמד לפתע בּאמצע הכּביש ושוֹאל את חברוֹ: “מדוּע הננוּ בּעצם ארמנים”? שאלת נער ישׂראלי – של דוֹר ההתרוֹפפוּת – הוּא שוֹאל, וזקן זה הקוֹבע: “להיוֹת ארמני – דבר מן הנמנע הוּא”, אמת ישׂראלית הוּא קוֹבע. שתדלן זה, כּהן גרמני, טהוֹר נפש, תמים ונבוֹן, עלוּב, מסכּן, מכוּסה זיעה, מאַבּד מרוֹב התרגשוּת ללא-אוֹנים את חוּשיו ואת צוּרתוֹ, הוּא מתרוֹצץ בּין שליטי עמוֹ למען ימנעוּ את האסוֹן, וּבין שליטי תוּרכּיה למען יפסיקוּ את השחיטה, איננוּ אלא “חסיד אוּמוֹת העוֹלם”.

לא לבד ספר יהוּדי הוּא זה אלא גם ספר ציוֹני, כּי בּלי תנוּעת השחרוּר הישׂראלית, בּלי ארץ-ישׂראל, בּלי עמידה על הנפש של היהוּדי הנתקף, אפילוּ בלי הקבוצה הארצישׂראלית, אשר ממצוּקה ומהכּרה נוֹלדה, – אי-אפשר היה לוֹ לספר זה שיכּתב, כּשם שאי-אפשרית היתה הדרמה שבּתוך הדרמה – גבריאל בַּגרדיאן על מוּסה-דאג – בּלי דמוּתוֹ של תיאוֹדוֹר הרצל.

כּשם שאין הצדקה למוּשג: “גוֹרל ארמני”, בּמוּבנוֹ הכּל-היסטוֹרי, מעל הדוֹרוֹת והמקוֹם, כּן אין הצדקה, מתוֹך המציאוּת הארמנית, לדמוּת זאת של המתבּוֹלל השב לעמוֹ בּשעת הסכּנה האוֹרבת לאוּמה, והעוֹמד בּראש העם הזה בשעת התקוֹממוּתוֹ. ההתבּוֹללוּת, אם כּי נתנה את אוֹתוֹתיה גם בּין הארמנים, כּמוֹ בּין כּל מיעוּט, בּכל זאת לא הגיעה אצלם, שישבוּ על אדמתם, - מרוּכּזים, בּעלי תרבּוּת אחת ושׂפה אחת, - למדרגת הבּעה המצדיקה את המקוֹם המרכּזי שניתן לה בּ“ארבּעים יוֹם של מוּסא דאג”. הארמני הזה, בּן למשפּחה אמידה הוּא, התגלגל מנעוּריו לפּאריס וסיגל לוֹ תרבּוּת צרפתית-אירוֹפּית עד שנעשׂה ל“אדם מוּפשט”, ל“אדם כּשהוּא לעצמו”, ועמוֹ וגוֹרלוֹ ושייכוּתוֹ הוּא אליו נשכּחוּ מלבּוֹ כּליל. הקים לוֹ משפחה צרפתית – אשה צרפתיה, בּן צרפתי – וכאשר קרוֹביו מצליחים בּעסקיהם שם, על האדמה הזרה והרחוֹקה שחדלה להיוֹת לוֹ מוֹלדת, יש סיפּק בּידוֹ להתמסר לטיפּוּל בּדברים יפים ונעלים, קצת ספרוּת יפה וּקצת אמנוּת וּקצת פילוֹסוֹפיה. גבריאל בַּגרַדיאן זה איננוּ דמוּת ארמנית אלא דמוּת ישׂראלית. לא יחידים, כּאשר יכלוּ ודאי להיוֹת גם בּין הארמנים, אלא לאלפים ולרבבוֹת התגוֹללוּ הם, יהוּדים אלה, יפי-רוּח, על חשבּוֹן המשפּחה ועל חשבּוֹן עסקי קרוֹביהם, לא בּפּאריס בּלבד אלא בּכל בּירוֹת העוֹלם.

ולדמוּת הרצלאית נהפּך גבריאל בּגרדיאן זה, כּשהמקרה מביאוֹ אל קרב עמוֹ הזר, והעם הזה פּעוּט הוּא, כּפרי-פּרוֹבינציאלי, מוּגבּל, מגוּחך כּמעט, מכּל מקוֹם רחוֹק בּאמת כּרחוֹק מזרח ממערב, משפע אוֹר ורוּח, אשר לפּאריס האינטלקטוּאַלית; אך העם הזה הוּא גם אוּמלל לאין-גבוּל וּללא מידה, נרדף על צואר, טוֹבע בּיסוּריו וּבדמוֹ, מוּשפל עד עפר. לדמוּת הרצלאית נהפּך גבריאל בּגרדיאן כּאשר הוּא מתקוֹמם, הוּא האירוֹפּי, איש החירוּת, איש הכּבוֹד האנוֹשי, נגד “הגוֹרל הארמני” הזה ואיננוּ מקבּל אוֹתוֹ ואיננוּ משלים אתוֹ, וּלאחר שהחליט החלטת גוֹרל: “אני אלך בּדרך עמי” (עמי, עם שלי – מאיזוֹ תהוֹם צף זה?) נוֹתן אוֹת למרד.

כּדרך הטבע מתיצב הוּא, – אירוֹפּי, בּעל השׂכּלה, מחוֹנך בּמידוֹת וּבשיקוּל, איש תכנית ממלכתית, הוֹזה, רוֹאה מראש, מאמין, נוֹעז כּשוּם אדם מבּני עמוֹ (דוקא משוּם ש“הגוֹרל הארמני”, על יאוּשוֹ, איננוּ בּדמוֹ) – בּראש המרד. העם הפּעוּט, הכּפרי-פּרוֹבינציאלי, המוּגבּל והמגוּחך כּמעט מקים אמנם מקרבּוֹ, בּדרך פּלא, אנשי אוֹפי ואנשי נפש, בּעלי קוֹמה שאפשר היא גבוֹהה מקוֹמתו של בּגרדיאן, אך רק הוּא מסוּגל להיוֹת ראש-המרד, כּלוֹמר: בּא-כּוֹחוֹ של העם הנרדף כּלפּי חוּץ. לאחרים, למוּכשרים – תפקידים פּנימיים.

בּמרד זה נשׂרף יפה-הרוּח הפּריסאי, דבר וחצי דבר לא נשאר ממנוּ. בּלוּי, מגוּדל זקן, פרוּע שׂיער, לפרקים רעב ללחם (וּבכל זאת – ולא “בּכל זאת” אלא דוקא עתה – כּמלך יתהלך), לא ידע עוֹד מנוּחת-גוּף וּמנוּחת-נפש מַהן. חיי עמוֹ יחיה וכוּלוֹ בּעניני עמוֹ, בּהגנתוֹ המיוּאשת, וּמראהוּ, כּפי שהיה אז, לפני מאוֹת-מאוֹת בּשנים, בּפּאריס הרחוֹקה ממנוּ אלפי-אלפים מילים, כּמראה שבּראי עקוּם. לא יכּיר עוֹד את עצמוֹ. מה לוֹ עתה הספרוּת היפה והאמנוּת והפּילוֹסוֹפיה? חפירוֹת על סדר יוֹמוֹ, כּדוּרים, רוֹבים – להגנת עמוֹ! לא מסוֹת מוּצלחוֹת בּירחוֹנים הצרפתיים, אלא תוֹתחים – זהוּ הנצחוֹן הגדול. יפה-הרוּח נעשׂה למנהיג לעמוֹ, הלוֹחם על הקיוּם.

בּמרד זה נחרב עוֹלמוֹ הפּרטי של גבריאל בּגרדיאן. מה שקטה, מה מסוּדרת, מה בּטוּחה, מה מאוּשרת, היתה המשפּחה הזאת. הכּל נחרב בּשעה שהאב נזכּר בארמֶניוּתוֹ. הקרוֹבים נעשׂים רחוֹקים, והרחוֹקים נעשׂים קרוֹבים. אשה זאת – שנוֹת-שוּתפוּת רבּוֹת בּיניהם, בּנה-בּנוֹ, אהבה שרוּיה בּיניהם, ועתה נוֹספה גם הערצה אליה, כי הן לא בּגדה ולא עזבה והלכה אתוֹ אל הר-מות זה, לשׂאת עמוֹ בּגוֹרל שאיננוּ שלה – אשה זוֹ לא לבד שהוּא מוּכרח להקריבה, אלא שזרה נעשׂית לוֹ וזר נעשׂה הוּא לה, על אף האהבה אשר עוֹד כּוֹחה עמה. אדרבּא: הכּוֹח הזה מעוּנה וחריף ועז יוֹתר, ועם זאת היא מוּשלכת בּכוֹח-איתנים לזרוֹעוֹת אחר, בּאשר דם משוּתף בּיניהם, והוּא נמשך בּכוֹח איתנים לאחרת בּאשר דם משוּתף בּיניהם (“דף משוּתף” – מנַין זה לוֹ ל“אדם מוּפשט”?). והבּן הזה, העוֹקר מנפשוֹ את צרפתיוּתוֹ, הלוֹחם לארמניוּתוֹ, השוֹאף לשרשים, אשר ניתנוּ מאליהם לכל חבריו, הפשוּטים, הגסים, הבּלתי משׂכּילים והבּלתי מחוּנכים, וניטלוּ ללא-תקוה ממנוּ, הפּריסאי הקטן; גיבּוֹר זה, אשר מקוֹר גבוּרתו בּחוּלשתוֹ, הוּא נוֹפל קרבּן לא של “גוֹרל ארמני” אלא של הזרוּת המתאמצת לשוא לתקן את אשר לא ניתן לתיקוּן.

דמוּת הרצלאית, גוֹרל הרצלאי. אכן, ספר, אשר כּוּלוֹ ארמני, ואין היהוּדים נזכּרים בּוֹ כּלל, ואף רוּח נוֹצרית נוֹשבת בּוֹ וכל מוֹטוֹ לפרקיו לקוּחים מ“הבּרית החדשה” דוקא; ספר המפאר את מלחמת הגבוּרה של העם הארמני, ספר השר שירת אֵבל וּתהילה ליסוּרים ארמניים – כּך קיבּל אוֹתוֹ העוֹלם. ולא כן הוּא. בּין שידע זאת המשוֹרר ורצה בּכך וּבין שלא רצה ואף לא ידע את אשר עשׂה – ספר ישׂראלי, יתר על כּן – ציוֹני. ועם זאת, אמנם כּן: ספר ההתבּוֹללוֹת הישׂראלית, לא לבד ספר שנכתב על-ידי יהוּדי מתבּוֹלל, אלא ספר הזרוּת הישׂראלית.

בּשעת סכּנת-שמד שארבה לעמוֹ, בּשעת השפּלה ועינוּיים, החליט גבריאל בּגרדיאן את החלטת-הגוֹרל שלוֹ: “אני אלך בּדרך עמי”. הוּא עמד בּדיבּוּרוֹ. עלה על הר-כּבוֹד זה שנוֹעד להיוֹת הר-מות. הגן על עמוֹ, בּכל שכלוֹ, בּכל נפשוֹ, בּכל גוּפוֹ. כּל אשר היה אתוֹ העלה על המזבּח הזה. דבר לא נשאר לוֹ משלוֹ. ולא נרתע אחוֹרנית עד הסוֹף. כּשאפסה כּל תקוה וצל-מות ריחף עליו ועל כּל עדתוֹ, ושוּם טעם לא היה עוֹד בּמנהיגוּתוֹ ולא היתה נחוּצה עוֹד לנדוֹנים אלה, והנה פּתח-תקוה נפתח לפניו – פּאריס, שפע אוֹר, חוֹפש, חירוּת, כּבוֹד-אדם, נקיוֹן הגוּף, שׂוֹבע-לחם, ותענוּגוֹת לרוָחה לוֹ, לאשתוֹ הנדוֹנה על לא אשם בּכפּה, לבנוֹ הלוֹחם בּעד ארמניוּתוֹ – הנה סתם את הפּתח הזה. ללא היסוּסים וּללא רחמים. נשאר נאמן. למי? – להחלטתוֹ. לא לעמוֹ אלא להחלטתוֹ. כי הן גבריאל בּגרדיאן לא שב לעמוֹ אלא בּגוּפוֹ בּלבד. אמנם כּן: כּמוֹהם – כּמוֹהוּ, בּלוּי, מגוּדל-זקן, ואפילוּ בּשׂפה שב ודבק, והבּיטוּי הצרפתי כּבר מקשה עליו. לכאוֹרה: כּל נפשוֹ, כּל לבּוֹ – לעם הזה. ועם זאת: כּזר יתהלך בּקרבּוֹ. כּמלך וּכזר. לכּל יוּכל: לאהבת חירוּת וּכבוֹד-אדם, לאהבת גבר וּלאהבת אב, וּלדבר זה – להרוֹס את המחיצה אשר בּינוֹ וּבין עמוֹ – לא יוּכל.

אילוּ נתמלאה הגזירה היה גבריאל בּגרדיאן מת עם עדתוֹ, בּראשה. אך נס קרה לאנשי מוּסה גאז. הנה הם יוֹרדים מן ההר הזה, שהיה צריך להיוֹת להם הר-מות, ולא לקראת גיהינוֹם, אלא לקראת חיים חדשים הם הוֹלכים. יד-אלוֹהים החריבה את הגרדוֹם אשר עליו היוּ צריכים לעלוֹת. אחד-אחד, גברים ונשים, זקנים וטף. וגבריאל בּגרדיאן איננוּ אתם. היה אתם כל “ארבּעים יום של מוּסה דאג”, והוּא-הוּא שהוֹליכם אל ההר הזה, הוּא-הוּא שהגן עליהם, הציל אוֹתם, גאל אוֹתם. לא נרתע מפּני כּל קרבּן. וּבשעת ההצלה, בּשעת הגאוּלה איננוּ אתם. כי למה ילך לקראת חיים חדשים? שוּב לא יהיה “פּריסאי”. שׂרף את הכּל, נשׂרף כּוּלוֹ. להיוֹת ארמני – והן אמר נער זה, בּנוֹ: “מדוּע בּעצם אנחנוּ ארמנים?”, אמר הזקן ההוּא: “להיוֹת ארמני – דבר מן הנמנע הוּא”. והוּא בּפרט – מדוּע הוּא ארמני, מה בּינוֹ וּבין האנשים הזרים האלה? הלא “אדם כּשהוּא לעצמוֹ” הוּא.

גבריאל בּגרדיאן נשאר יחידי בּין כֹל אנשי מוּסה-דאג, על הר-הגלוּת, הר-המרד. כּאן, על-יד קבר בּנוֹ, כּמוֹהוּ קרבּן למאמץ-שוא לתקן את אשר לא ניתן לתיקוּן, מצא אוֹתוֹ כּדוּר-המות.

וּמי יכוֹל לדעת, אם גם בּסוֹפוֹ זה לא היה גבריאל בּגרדיאן דמוּת הרצלאית. הן רק את ראשית “ארבּעים ימי” מרדנוּ והתקוֹממוּתנוּ חי הרצל אתנוּ.

מוּסה-דאג – הר משה. אכן – “איש וּנבוֹ לוֹ”.

וזהוּ נבוֹ של האיש השב לעמוֹ והנשאר זר לעמוֹ: נבוֹ שבּשירוּת ללא גמוּל, בּקרבּן ללא תקוה, בּמלחמה ללא נצחוֹן, ללא אפשרוּת של נצחוֹן.

אלה, אשר השרשים בּעמם ניתנוּ להם כּדבר המוּבן מאליו, – מה יוֹדעים הם על זרוּת זאת אשר אף המנהיגוּת בּחסד עליוֹן, אף ההליכה כּהלוֹך מלך בתוֹך עמוֹ, איננה מצילה מידה?

בּא משוֹרר גדוֹל אשר דם ישׂראל בּעוֹרקיו והוּא זר לישׂראל וסיפּר על הזרוּת הזאת: “כּך, כּמוֹ שהוּא חי עתה, אף ילוּד-אשה אחר איננוּ יכוֹל לחיוֹת מעבר לדמדוּמים”.

מצֵבה היא ספר זה, “ארבּעים יוֹם של מוּסה דאג” לפרנץ ורפל; מצבה למלחמת-הגבוּרה של העם הארמני, שירת אֵבל וּתהילה ליסוּרים הארמנים; כּך הוּא בּעיני העוֹלם. אך גם זה יתכן: מצבת-תפארת הקים הזר-הקרוֹב הזה לזרוּת הישׂראלית, לאוֹתה הזרוּת שאנוּ רגילים ללעוֹג לה וּלהתקלס בּה ולא לראוֹת בּה אלא הסתגלוּת שפלה והתרפּסוּת וּבגידה, לזרוּת זאת שאיננה מחוּיבת להיוֹת קוֹמדיה ואפילוּ דרמה ויכוֹלה להיוֹת גם טרגדיה, כּלוֹמר: פַטוּם, גוֹרל, ללא מוֹצא, בּלתי אם נבוֹ זה עם הכּדוּר התוּרכּי בּפסגתוֹ.


כ“ז טבת תרצ”ו (22.1.1936).

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!