הבּרית היהוּדית / משה בילינסון

א

המשבּר הציוֹני מעמיק והוֹלך. לפני שתים אוֹ שלוֹש שנים היתה דעה מהלכת, שהמשבּר הזה עוֹלה בּקנה אחד עם המשבּר האירוֹפּי הכּללי. כּיוֹם נראה כּאילוּ ההיפך מזה: המשבּר האירוֹפּי, מתוֹך שפּעל פּעוּלה הוֹרסת וּמעוֹדדת מצדוֹ הפּסיכוֹלוֹגי והסוֹציאלי, סייע לגידוּלה וּלחיזוּקה של התנוּעה הציוֹנית; אוּלם זה מקרוֹב, משהתחילוּ החיים בּארצוֹת אירוֹפּיוֹת רבּוֹת חוֹזרים למסלוּלים נוֹרמַליים, עם תגבּוֹרת היצוּב הכּלכּלי והרוּחני של יחסי העמים-הבּעלים, – שהרוֹצה בּכך יכוֹל לקרוֹא להם בּשם ריאַקציה, – מתחדד יוֹתר ויוֹתר המשבּר הציוֹני. התנוּעה הציוֹנית היא בּזה אחוֹת-לגוֹרל לשאר תנוּעוֹת סוֹציאליוֹת-רוּחניוֹת, שנתהווּ לפני המלחמה, הבטיחוּ לחסידיהן רוֹב הבטחוּת, ועתה, לאחר המלחמה, משנדרשוּ להביא רוַח והצלה, – שהאמוּנה בּהם לא פּסקה להיוֹת בּת-לוָיה גם בּעצם הפּורענוּת, – נגלה קוֹצר-ידן, עד שהן עוֹמדוֹת כּיום בּפני בּרירה: אוֹ לקיים את דרך-המחשבה שלפני המלחמה וּלהתפּוֹרר גם להבּא בּמשבּר ללא תוֹחלת, אוֹ להכּיר בּתמוּרוֹת שנתחוֹללוּ וּלאוֹר הנסיוֹנוֹת כּבדי-המשקל שנקנוּ, לסלוֹל דרך חדשה. מהי הסיבּה לכך, כי התנוּעה הציוֹנית, אשר לפני שנים מעטוֹת חגגה בּרוֹב תרוּעה את נצחוֹנוֹתיה שבּאוּ לה שלא כּצפוּי, מוּטלת עתה לפנינוּ כּמשוּתקת ואין בּה, כּך לפחוֹת נראה לנוּ, הכּוֹח הנחוּץ לקיים את העמדוֹת שכּבר נכבּשוּ בּידה?

בּכלל התשוּבוֹת המהלכוֹת, יש כּאלוּ, שאנוּ פּוֹסחים עליהן מראש, משוּם שאין להם ענין בּתנוּעה כּשלעצמה אלא בּסיבּוֹת וּבטעמים חיצוֹניים. עם-ישׂראל אין מעמדוֹ כּמעמד צבא מנוּצח; שוּם מעצמה אוֹיבת לא עמדה ואינה עוֹמדת כנגדוֹ; שוּם ממשלה, לא של אחרים ולא של עצמנוּ, לא דיכּאה, כּמצוּי בתוֹלדוֹת המהפכוֹת, בּיד חזקה את יצר מלחמת החוֹפש של היהוּדים (אגב, גם בּהיוֹת דיכּוּי כּזה, אין אנוּ מאמינים אלא בּמעט בּתפקידוֹ המכריע של כּוֹח-הזין הריאקציוֹני). ניכּר, כּי התנוּעה הציוֹנית לוֹקה בּרפיוֹן פּנימי. דבר זה צריך להקדים מראש, שאם לא כּן אי-אפשר לעמוֹד על החשיבוּת של הכּשלוֹנוֹת הפוֹליטיים והכּלכּליים – שני הכּשלוֹנוֹת האלה ניתן, אם בּמוּקדם ואם בּמאוּחר, להתגבּר עליהם אילוּלא נשבּר כּוֹחה הפנימי של התנוּעה. תנוּעה, הנישׂאת בּרצוֹנוֹ החזק והמאוּגד של עם בּן חמישה-עשׂר מיליוֹני נפשוֹת, ששאיפוֹתיה כּבר הוּכּרוּ בּדרך-כּלל כּשאיפוֹת מוּצדקוֹת, לא יצוּיר בּה, ש“מנהיג חלש” יוֹליכה שוֹלל, או “משׂחק דיפּלוֹמַטי” יחריבנה. בּסוֹפוֹ של דבר מוֹדים גם אלה, הרוֹאים בּמוֹמנטים החיצוֹניים עיקרי-סיבּוֹת למצב החמוּר, כּי המצב יכוֹל היה להיוֹת אחר, אילוּ נהגה ההסתדרוּת הציוֹנית אחרת, לאמוֹר, אילוּ היתה אחרת המתכּוֹנת הציוֹנית. נמצאוּ הכּל חוֹזרים לשאלת מהוּתה הפּנימית של התנוּעה.

הזרם שמשקלוֹ מכריע, כּנראה, היוֹם בּהסתדרוּת הציוֹנית, טוֹען, כּי הציוֹנוּת בּשאיפוֹתיה הפּוֹליטיוֹת חסרה יסוֹדוּת כּלכּליים ממשיים בּארץ-ישׂראל ואילוּ ההסתדרוּת הציוֹנית אין בּידה ליצוֹר בּכוֹחוֹתיה שלה את היסוֹדוֹת האלוּ. היוֹצא מזה: ההתישבוּת הארצישׂראלית, שצריכה להיקבע בּהחלט כּנקוּדת-הכּוֹבד של התנוּעה, מן המוּכרח שתיעשׂה לפי שיטוֹת אחרוֹת, וּמימוּנה של ההתישבוּת הזאת מן המוּכרח שיֵעשׂה בּאמצעים אחרים, ואוּלי גם בּידי אנשים אחרים. נקוּדת-השקפה זו כּשלעצמה, בּהגיוֹנה המוּפשט, נראית לנוּ נכוֹנה. הציוֹנים אין להם אוֹתה אפשרוּת שמצינוּ בּלוֹחמי-תחיה וּבמהפכנים בּשעוֹת קשוֹת שבּמלחמתם, שנטוּ לצדי הדרך, התרכּזוּ, אגרוּ כּוֹחוֹת להסתערוּת חדשה, ואמרוּ בּגאוה: “אנוּ יכוֹלים לחכות”. דוקא את זאת אין הציוֹנים יכוֹלים. יִחוּדה של המהפּכה הציוֹנית, שעיקרה בּישוּבה של ארץ, מביא לידי כּך, שהזמן עוֹבד לא בֹעדם כֹי אם כּנגדם, על כּן אין הציוֹנים יכוֹלים לחכּוֹת עד שרעיוֹנם “יתפּשט בּעם ויתבּשל בּוֹ”. אם הבּנין יֵעשׂה גם להבּא לפי קצבוֹ עתה, יתכן כּי האפשרוּת ליַשב את ארץ-ישׂראל בּכלל, בּאמת סוֹפה שתישמט מידנוּ. וּלפי שהציוֹנוּת נתוּנה ועוֹמדת בּפני אפשרוּת כּזאת, אין בּרירה בּידה. על כּן אנוּ מרגישים את החוֹבה לא לעצוֹר בּשוּם פּנים אלא להקל בכל פנים את הגשמת התקנוֹת שמציע הזרם הזה, ושפּיסגתן בּמה שנקרא “משיכת כּוֹחוֹת חדשים מתוֹך היהדוּת הלא-ציוֹנית”.

אוּלם היתה זוֹ תקלה רבּה לתנוּעה, אילוּלא היה בּה העוֹז להוֹדוֹת בּפני עצמה, שהציוֹנוּת נסוֹגה בּזה נסיגה אחוֹרנית, כּי תבוּסה מתבוּסוֹתיה הכריחתה לפּשרה הזאת. ואין זוֹ תבוּסה משוּם שהיא פוֹגעת בּאהבה העצמית של הציוֹנים; משוּם שמנהיגי ההסתדרוּת הציוֹנית נאלצים לנוּד על פּני כּל הגלוּיוֹת ולאסוֹף כסף; משוּם שהם פּוֹנים להסתדרוּיוֹת ולאנשים שהיו נלחמים בּהם בּשער; אלא משוּם שאוֹתה פּשרה מוּכרחת ממיטה סכּנה על הגשמת-חלוֹמנוּ לבנוֹת את ארץ-ישׂראל בּרצוֹנוֹ הטהוֹר של העם העוֹבד, ואל-ידיו בּלבד, ולהקימוֹ כּבנין מיוּחד במינוֹ, שמתמזגים בּוֹ חוֹפש לאוּמי וצדק סוֹציאלי. עתה תוּכל ארץ-ישׂראל להיוֹת “ארץ כּכל הארצוֹת”, דוֹמה להן בּמשק-הכּספים וּבניצוּל-העבוֹדה. ולא בּאנו להבליט את הדבר הזה כּסכּנה הגדולה בּיוֹתר רק משוּם שאנוּ מחסידי הרעיוֹן השיתוּפי, שהוא מן המניעים הטהוֹרים בּיוֹתר של התנוּעה הארצישׂראלית המוֹדרנית, אלא גם משוּם טעמים לאוּמיים. חשיבוּת יתירה נוֹדעת לה לתנוּעה – וּתהי נקוּדת ההשקפה כּאשר תהיה: אנוֹשית, לאוּמית, סוֹציאלית – אם עם-ישׂראל יעמיד את עצמוֹ, גם בּעזרת הוֹן, על דרכים בּריאוֹת של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית; אם ההתישבוּת היהוּדית תקיים וּתחזק את הדמוּת הלאוּמית שלה; אם המרץ והעֵרנוּת הרוּחניים של המתישבים יעלוּ לאוֹתה מעלה, המסוּגלת לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל מרכּז התחיה היהוּדית; אם שאלת היחסים היהוּדיים-ערביים תיפּתר בּרוּח הצדק הלאוּמי הסוֹציאלי; קיצוּרוֹ של דבר: אם ההתישבוּת היהוּדית בארץ-ישׂראל לא תהיה גיטוֹ חדש. בּזה קשוּר גם גוֹרלה של כּל תנוּעת-התחיה היהוּדית כּאחת. מימוּן מתוּקן יוֹתר של ההתישבוּת איננוּ פּוֹתר עדיין בּלא חשש את השאלה על דרך הרצוּי – ונסיוֹנוֹת המוֹשבוֹת של הנדיב הידוּע יוֹכיחוּ. אפילוּ אם נצליח להבטיח מימוּן מתוּקן יוֹתר, לא יהא בּוֹ למעלה מנשימת-בּינתיים. אף הכּיבּוּשים הפוֹליטיים – הצהרת בּלפוּר והמנדט – הם נשימת-בּינתיים כּזאת. הסידוּר הבּין-לאוּמי של המזרח נעצר כּביכוֹל לזמן מסוּים: כּאן ניתנה לנוּ ליהוּדים האפשרוּת לרכּוֹש את ארץ-ישׂראל. הציוֹנוּת קצרה ידה להיעָזר בּהפסקת-בּינתיים זוֹ ועתה היא מרגישה, כּי ההפסקה הזוֹ אינה עלוּלה, בּמסיבּוֹת הימים האלה, להימשך עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת. מימוּנוֹ של הבּנין על ידי לא-ציוֹנים מתכּוון להאריך הפסקת-בּינתיים זוֹ. אולם כּדי שנוּכל להסתייע בּה בּמלוֹאה וּבשלימוּתה וּכדי שארץ-ישׂראל תיבּנה כּך, שהציוֹנוּת לא תחטיא בּה את מטרוֹתיה הלאוּמיוֹת, האנוֹשיוֹת והסוֹציאליוֹת, הכרח מוּחלט הוּא לתנוּעה שתתנער, מחוּדשת ומחוּזקת, ממשבּרה עתה.

בּמסיבּוֹת כּאלוּ קרוֹב הדבר להתקבּל, וכן ישמיענוּ רוֹב קוֹלוֹת בּרמה, אם נוֹהגים להעמיד זה לעוּמת זה את הפּתרוֹן “הכּלכּלי” של המשבּר ואת האינטנסיפיקציה של החיים הרוּחניים בּציוֹנוּת. יש המרחיקים בּזה בּיוֹתר והם דוֹחים את הפּתרוֹן הכּלכּלי לחלוּטין. שוֹכחים הללוּ, שמן המוּכרח שהבּית הלאוּמי בּארץ-ישׂראל יתקיים בּכלל אוֹ על כּל פּנים יתהווה, כּדי שהחיים הרוּחניים היהוּדיים האלה יתפּתחוּ בּדרך הנוֹרמליוּת; זהוּ מוּשׂכּל ראשוֹן להכּרה הציוֹנית, שכּל הנוֹגע בּוֹ סוֹפוֹ נתפּס לכעין לאוּמיוּת גלוּתית. נמצא, שאילוּ עלתה בּאמת לפנינוּ השאלה בּחריפוּת כּזאת, לאמוֹר שאין לפנינוּ אלא הבּרירה שבּין בּנינה של ארץ-ישׂראל וּבין שיתוּקה הארעי בּהתפּתחוּת הרוּחנית של הציוֹנוּת, מן הדין שנבוֹר את הדרך הראשוֹנה. אוּלם בּמציאוּת אין בּרירה כּזאת קיימת; אדרבּא, נכוֹן הוּא היפוּכוֹ של דבר, כּלוֹמר, סוֹפה של ההתפתחוּת הרוּחנית שתהא מַשטיחה והוֹלכת, משוּם שהבּנין אינוֹ זז מנקוּדת-קפאוֹנוֹ. חיבּוּרי-גוֹמלין בּין הגשמת-התנוּעה וּבין תכנה הרוּחני, וזה בּזוֹ תלוּי: התוֹכן פּוֹעל כּאוֹתוֹ קפיץ, אוּלם המשת-התפּתחוּתוֹ אינוֹ אפשר אלא בּעצם-תהליך-ההגשמה, רק בּו מתגבּרים מידת-עשרוֹ, ריבּוי-פּניו וחיוּתוֹ.

ב

אוּלם אם אמרנוּ: האינטֶנסיפיקציה הרוּחנית והכּלכּלית של התנוּעה אין לראוֹתה כּצמד-ניגוּדים, בּיחוּד עתה, שהעמדת-ניגוּדים כּזאת היתה מעידה על אי-הבנה גמוּרה של הקוֹניוּנקטוּרה ההיסטוֹרית-פוֹליטית ועל בּוּרוּת בּעניני המציאוּת הארצישׂראלית, לא התכּוונוּ לוֹמר, כּאילוּ ה“כּלכּליזציה” של התנוּעה אינה חוֹפנת בּתוֹכה סכּנוֹת וּכאילוּ יש בּה מפּתרוֹנוֹ הממשי של המשבּר. לא הגדרנוּ אוֹתה קוֹדם אלא כּהפסקת-בּינתיים; והשלָמה היא צריכה. האין, למצער, לבקש ולמצוֹא את ההשלמה הזאת בּעבוֹדה רוּחנית צרוּפה של הציוֹנוּת? אכן, זוּלת סכּנת הכּלכּליזציה צפוּיה לה לציוֹנוּת סכּנה אחרת: סכּנת הרוּחניוּת ההיפרֶטרופית.

צפוּיה סכּנה, שהרוּח הציוֹני והחיים היהוּדיים יתפרדוּ וילכוּ, זה בּדרכּוֹ שלוֹ ואלוּ בּדרכּם שלהם, דרכים הרחוֹקוֹת זוֹ מזוֹ, וּבעוד הרוּח מתענגת על קיוּמה המוּפשט בּספֵירוֹת העליוֹנוֹת של מחשבת-האדם, יסתבּכוּ החיים היהוּדיים בּרוֹב-פּוּרענוּת בּבּעיוֹת וּבחזיוֹנוֹת האלמֶנטַריים בּיוֹתר: “אנשי הרוּח” יתפּתחוּ כּשכבה מיוּחדת, שסוֹפה כּת, שכבה שהעם לא יבין אוֹתה והיא לא תבין את העם; הפעוּלה הרוּחנית תיעשׂה תכלית לעצמה וסוֹפה סמי-עדנים שבּתענוּג הרוּחני. אין ספק, שהסכּנה הזאת צפוּיה לציוֹנוּת וחוֹבה עלינוּ לקדם את הרעה. אין לקדמה על דרך העמקה נוֹספת ועיוּנים הלכתיים של הבּעיה היהוּדית (יתר על כּן, אין לעשׂוֹת את מה שנקרא בּשם בּיסוּס הרעיוֹן הרוּחני של הציוֹנוּת עשׂיה מלאכוּתית ואין הוּא בּא לפי פקוּדה בּשעה הצריכה לוֹ). והרי הציוֹנוּת אינה עניה בּאידיאוֹת. היא מקפּלת בּתוֹכה, - אם להזכּיר קצת שמוֹת, כּדרך-סיסמה בּלבד, שמאחוֹריהם מבהיק עוֹלם עשיר ורב-פּנים של מחשבה ורגש, - את הֶס ואת פּינסקר, את הרצל ואת נוֹרדאוּ, את אחד העם, את בּוּבּר ואת גוֹרדוֹן; נעשׂוּ מאמצים לחדש את דמוּתה האנוֹשית של התנוּעה, להזכּיר להם ליהוּדים את מוֹצאם ממזרח, להאחיז את הלאוּמיוּת היהוּדית בּמסוֹרת היהוּדית מכּאן וּבתנוּעת-השחרוּר האנוֹשית-כּללית של זמננוּ מכּאן, להביא אוֹתה לידי מזיגה אוֹרגנית בּרעיוֹנוֹת סוֹציאליסטיים מוּסריים. אפשר וכל אלה עוֹדם בּדרגת-ההתחלה, ופיתוּח והעמקה יפים להם; ודאי שפּיתוּח והעמקה כּאלה יהיוּ אך יתרוֹנוֹת לציוֹנוּת. אוּלם גם כּיוֹם אין היא דלה וריקה כּל כּך, שלא תהא לה זכוּת-קיוּם אידיאוֹלוֹגית. נכוֹן יותר היפּוּכוֹ של דבר, לאמוֹר שהציוֹנוּת נתעשרה בּרעיוֹנוֹת עשירוּת רבּה מדי. אין ספק, כּי בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת גדל בּמידה יתירה תכנה הרעיוֹני של הציוֹנוּת, בּיחוּד בּארצוֹת דוֹברוֹת גרמנית. ההתפּתחוּת הזוֹ רכשה לה לציוֹנוּת אֵילוּ כּוֹחוֹת חדשים, אוּלם בּדרך כּלל, ובשעה זוֹ דוקע, אין ההתפּתחוּת הזאת עלוּלה להניח בּשלימוּת את דעתנוּ. כּאחת עם ההעשרה בּא גם איזה ערעוּר-היציבוּת, עד שנעשׂינו עדים למעברים אידיאוֹלוֹגיים מפתיעים, בּיחוּד בּחוּגי הנוֹער. וּמעבר מזה אין בּנוּ הרוֹשם, כּאילוּ ההתפּתחוּת הזאת עוֹררה את חסידיה לשינוּי-חיים מכריעים בּאמת. דוֹמה, כּאילוּ התעמוּלה הרוּחנית של השנים האחרוֹנוֹת בּראה כּעין “נשמה ציוֹנית רוּחנית”, שהיא כּ“תחליף” של נשמת-שבּת המפוּרסמת, זוֹ “הנשמה היתירה”, שהיא יפה לימי חג וּמוֹעד ואינה יפה לחיי-חוֹל, חיי-הממש. נמצא, כּי עשרם של קצת מגדוֹלי-הרוּח שלנוּ מוּנח ללא שימוּש. צריך שהתנוּעה תחיה את רעיוֹנה ולא בּלבד תחשוֹב ותרגיש בּוֹ. כּכל שלא זכינו לכך, הרי שהמשך-אינטנסיפיקציה של הפּעוּלה הרוּחנית בּציוֹנוּת אוֹ שהוּא בּא למלא צוֹרך אינדיוידוּאלי, שהוּא ראוּי לכבוֹד מצד עצמוֹ, אבל אין בּינוֹ וּבין תפקידה של תנוּעת-המוֹנים אלא מעט, אוֹ שהוּא בּא כּאוֹנאה עצמית.

שתי דעוֹת קדוּמוֹת נתפּשטוּ בּתנוּעה הציוֹנית לפני המלחמה ועוֹדן קיימוֹת ועוֹמדוֹת: הוַדאוּת, כּי עם ישׂראל נפשוֹ מלאה שאיפה ציוֹנית פּעילה ושעיקר העבוֹדה הציוֹנית בּרכישת רוֹב חברים-לדעה. דעוֹת קדוּמוֹת אלוּ מוּסבּרוֹת מתוֹך האוירה הכּללית שאפשר לכנוֹתה כּאוירה “דמוֹקרטית-אידיאוֹלוֹגית”. אפשר חוֹבה מרה היא, אוּלם אין להימנע ממנה – דעוֹת קדוּמוֹת אלוּ צריכוֹת עקירה, ואף החיים עצמם עקרוּ אוֹתן בּמידה ראוּיה. ניכּר, כּי כּוֹחה של התנוּעה בּמנין מספּר חבריה המגיע כּדי מיליוֹן; רוֹב הקוֹלוֹת הניתן לפרקים מרובּים לציוֹנוּת עם בּחירוֹת פּוֹליטיוֹת במזרחה של אירוֹפה, אין בּהם כּדי להוּציא את התנוּעה ממשבּרה עד עתה. מעבר מזה, ודאי שעם-ישׂראל לא גילה אוֹתוֹ רצוֹן ציוֹני שהציוֹנים ציפּוּ לוֹ. דבר זה אפשר להעריכוֹ לא בּלבד לפי תרוּמוֹת-הכּסף, ששיעוּרן מוּעט מכּפי רכוּשם של ישׂראל, אפילו בּארצוֹת ששער-כּספּן ירוּד, אלא גם לפי השיעוּר, המוּעט בּיחס, של האנשים המתוַספים על התנוּעה. דבר-הבל הוּא לבקש את הסיבּה היחידה למנין-העוֹלים הזעוּם-להבהיל, בּהגבּלוֹת העליה. ההגבּלוֹת האלוּ קיימוֹת כּשלוֹש שנים. מיד לאחר שביתת הנשק היתה אפשרוּת מסוּימת לבוֹא לארץ-ישׂראל; קצת נאחזוּ, בּהתגבּרם על רוֹב קשיים, בּאפשרוּת זוֹ – אוּלם קצת זה פּירוּשוֹ מאוֹת בּלבד. מאז בּא הרבּרט סמוּאל לארץ-ישׂראל עד שניתן תוֹקף להגבּלוֹת העליה, עברה כּשנה, ואף היא לא הצטיינה בּעליה גדוֹלה מאד. הסתדרוּת “החלוּץ”, שקבעה כּתפקיד מיוּחד לעצמה איגוּדם והכשרתם של הפוֹעלים-העוֹלים, מנינה בּסך-הכּל (אם לא נביא בּמנין את רוּסיה שאין המספרים בּה מסוּימים) כּאלפּיים חבר – מנין, שאין כּל יחסי-שיעוּר בּינו לבין עשׂרוֹת-רבבוֹת השוֹקלים. לפי הידיעוֹת שנתפּרסמוּ בּעתוֹנים, בּא שיתוּקה של העליה עתה לא כּל כּך מחמת ההגבּלוֹת, אלא משוּם שרשיוֹנוֹת-העליה מוּנחים ללא דוֹרש וּללא שימוּש בּמשׂרדים הארצישׂראליים; ודאי אפשר להסבּיר את הדבר בּתנאים הכּלכּליים של ארץ-ישׂראל שאינם יציבים, אוּלם הסבּרה זוֹ, אם ננַסחה נוּסחה נכוֹנה יוֹתר, אוֹמרת, שהיהוּדים מוַתרים, משוּם אי-היציבוּת הכּלכּלית, על השתתפוּתם בּבנין ביתם הלאוּמי. אם נסַכּם את הרשמים האלה, סוֹפנו שנהא חייבים – גם בּלא פֶסימיוּת מיוּחדת – לראוֹת עין בּעין בּאכזבות הצפוּיוֹת לנוּ לעתיד. בּשנים 1917 עד 1920 נתפּשטה הדעה, כּי הציוֹנוּת עתידים לה כּסף ואנשים עד בּלי די. האוּמנם מן החכמה היא לא לפקפק, שאם נצליח בּמאמצינוּ עתה ונשׂיג את הכּסף, יעמדוּ תמיד גם אנשים לרשוּתנוּ? כּי גם עם הכּסף האמריקאי לא תיעשׂה ארץ-ישׂראל ארץ נוֹחה בּיוֹתר.

ג

כּל מה שאנוּ מעמיקים להגוֹת בּמציאוּת הציוֹנית הקיימת, אנוּ מבינים בּיתר בּירוּר, שכּאן – בּהעדר הרצוֹן הציוֹני של עם ישׂראל – נעוּצה הסיבּה המכרעת של מעמדנוּ הקשה. השלָיה היא לוֹ להאמין, כּי מעצוֹרים חיצוֹניים, שאין להתגבּר עליהם, חוֹסמים את הדרך להתישבוּתם של היהוּדים בּארץ-ישׂראל, לאמוֹר – תמוּרתה המוּדרגת של פלשׂתינה לארץ-ישׂראל; האמת האחת והיחידה היא, כּי היהוּדים אינם רוֹצים עוֹד בּארצם אוֹ בּיתר דיוּק: אינם רוֹצים בּה כּהלכה.

ההכּרה הזוֹ היתה פּוֹעלת בּנוֹ בּכוֹח-זעזוּע אלמנטרי, אילוּ נגלתה לנוּ בּבת אחת ולא בּמשך שנים אחדוֹת; אוּלם, מבּלי להרגיש בּכך, כּבר הוּרגלנוּ בּה ונדמה הדבר, שרוֹב הציוֹנים הפּעילים מוֹדים כּיוֹם, כּי למעשׂה, נוֹשׂאי הרעיוֹן הציוֹני הפּעילים אינם אלא קבוּצה יהוּדית שאינה גדוֹלה בּיוֹתר ואילוּ מיליוֹן השוֹקלים אינוֹ אלא קישוּטוֹ של הרעיוֹן הזה. הכּרה זוֹ, אפילוּ היא מוּרגשת בּמלוֹא בּהירוּתה, אין בּידה להפחית מאמוּנתנוּ בּנכוֹנוּתוֹ ובאפשרוּיוֹת-הגשמתוֹ של הרעיוֹן הציוֹני; כּענין מהוּתי הוּא לנוּ דבר אחד ויחיד, כּי הרעיוֹן הזה הוּא לאוּמי, לאמוֹר כּי הוּא מתאים למיטב-המסוֹרוֹת וּלעוֹצם-המגמוֹת של עם ישׂראל, למטפיסיקה של תוֹלדוֹת ישׂראל, להכרח ההוֹוה היהוּדי, לתקווֹת העתיד היהוּדי וּצמיחתוֹ מתוֹכם. כּל עוֹד כּמוּסה בּקרבּנוּ הוַדאוּת הזאת כּסלע בּל ימוֹט, אפשר שנתעצב עד עוֹמק נפשנוּ על העוּבדה, כּי דרך המחשבה והרצוֹן של עם ישׂראל אינה עוֹלה כּיוֹם בּקנה אחד עם רוּחוֹ הלאוּמי, אוּלם העוּבדה הזוֹ אינה יכוֹלה ליאש אוֹתנוּ מן הציוֹנוּת. הרי לא פּעם ראשוֹנה היא, לא בּתוֹלדוֹתינוּ ולא בּתוֹלדוֹת העמים האחרים, שהמיעוּט הוּא הנוֹשׂא האמיתי של הרוּח הלאוּמי וסוֹף נצחוֹנוֹ לבוֹא.

בּהכּרה הזאת של עמדת-הציוֹנים כּמיעוֹט בּעם ישׂראל, אין משוּם יהירוּת, אין משוּם עירוּב של גאוה ויאוּש שבּהעמדת עצמנוּ כּנגד העם; אין בּה אלא הצער על שמצב-הענינים הוּא כּך, ואין בּה אלא הודאוּת, שמצב הענינים מוּכרח להשתנוֹת, כּדי שהציוֹנוּת תוּכל להתקיים. זכוּרה לנו עמדתם של המוּעטים, של האישים היחידים, בּעוֹלם-התלמוּד – עמידתם בּמרכּז, כּעמוּדי-עוֹלם ושוּתפיו של הקדוֹש בּרוּך הוּא. אוּלם אנוּ גם מבחינים בּעוֹמק-הפּירוש לכּתוּב (שמוֹת ל"ב, ז') “וידבּר ד' אל משה לך רד כּי שיחֵת עמך אשר העלית מארץ מצרים”, שכּך לשוֹן המדרש (בּראשית רבּה ל"ב), “משה רד מגדוּלתך, כּלוּם נתתי לך גדוּלה אלא בּשביל ישׂראל ועכשיו ישׂראל חטאוּ, אתה למה לי?” מאמר זה בּא ללמדנוּ, כּי גם מי שנחשב בּמסוֹרת כּגדוֹל-האדם אינוֹ חשוּב בּעיני אלוֹהים אלא כּכל שהוּא מדבּר בּשם עם ישׂראל. אוּלם חשיבוּתוֹ בּטלה, כּשהעם וּמנהיגוֹ חדלוּ מהיוֹת אחד.

ההכּרה הזאת, הכּרת עמדת המיעוּט של הציוֹנוּת, נֹודעת לה חשיבוּת מכרעת בּכל הנסיוֹנוֹת לשוּב וּלהחיוֹת את התנוּעה הלאוּמית. לא זוֹ בּלבד שההכּרה הזאת מסוּגלת לפטוֹר את התנוּעה ממעמסה מזקת של דבּרנוּת, אלא שהיא גם מעמידה את המפעל הציוֹני בּקרב עם ישׂראל בּאוֹר אחר לחלוּטין. קיצוּרוֹ של דבר: אין הכתוּב מדבּר בּמעשׂה-אוֹרגניזציה בּלבד אלא בּמעשׂה החינוּך של עם ישׂראל. כּכל שאנוּ מבקשים לקיים את מלוֹא-האמוּנה בּרעיון הארצישׂראלי, אין אנוּ יכוֹלים להתחמק משוּרת-ההגיוֹן הגוֹזרת: עם ישׂראל נתעה בּיוֹתר מבּחינה אנוֹשית-לאוּמית והוא חייב לשוּב ולמצוֹא את הדרך אל עצמוֹ. דבר זה אנוּ קוֹראים בּשם חינוּך.

הסיסמה של החינוּך אינה חדשה בּמערכוֹת הציוֹנים. אוּלם עד כּה היה עיקר-הוֹראתה להתאמצוּת לנטוֹע בּלב היהוּדים את ההכּרה, כּי מעמדם הלאוּמי בּגוֹלה אין לוֹ על מה שיסמוֹך והמוֹצא הוּא בּהתישבוּת הלאוּמית בּארץ-ישׂראל. על ההתאמצוּת הזאת נוֹסף – לכל המוּטב – הנסיון להקנות לאלה שהתרחקוּ מעַמם את הלשוֹן העברית, את תוֹלדוֹת ישׂראל וספרוּתוֹ ולהשיבם בּזה לתחוּם התרבּוּת הלאוּמית. ואשר ליסוֹד הזה של החינוּך הלאוּמי עד עתה, ראוּי אמנם לכבּד את המאמצים שנעשׂוּ ושנעשׂים בּכּיווּן הזה, כּשם שראוּי להוֹדוֹת בּהצלחוֹת חלקיוֹת, אוּלם אין אנוּ פּטוּרים מחוֹבת-ההכּרה, שהרעיוֹן של הלאָמה שלימה של היהוּדים בּגוֹלה אינוֹ עשׂוּי להתקיים. חוֹבה היא להוֹדוֹת: המתנגד העוֹמד פּה לפנינוּ הוּא גם מבּחינה רוּחנית צרוּפה, כּלוֹמר גם אם נתעלם מן ההשפּעוֹת המתמידוֹת של חיי-יוֹם-יוֹם ועל כּל מוֹמנטים של אוֹפּוֹרטוּניוּת, מתנגד שכּוֹחוֹ יפה משלנוּ. התרבּוּת, שאירוֹפּה יכוֹלה להגישה לפני היהוּדים, עשרה וריבּוּי-פּניה מרוּבּים לאין ערוֹך משל התרבּוּת שהיהדוּת יכוֹלה בּמעמדה עתה להגישה לפניהם. היצירוֹת הנעלוֹת בּאמת של עם ישׂראל – התנ"ך, התלמוּד, הקבּלה – שרשן בּעבר הקדוּם ואינן עשׂוּיוֹת למלא תוֹכן-תרבּות של ימינוּ; התרבּוּת היהוּדית-הלאוּמית עתה, עם כּל ההוֹקרה של האישים הבּוֹדדים ושל היצירוֹת הבּוֹדדוֹת, אינה אלא הבטחה גדוֹלה, אוּלם עדיין אינה ממשוּת. אנוּ אנוּסים להיזקק לנכסי-זרים לא בּלבד מצד הטכני, כּשאנוּ מבקשים בּפשטוּת להכּיר וללמוֹד, אלא גם מצד המהוּתי, כּשאנוּ מבקשים לחדוֹר לתכני-תרבּוּת מוֹדרניים. אין כּוָנת-דברינוּ לוֹמר, שהרוּח היהוּדי, כּפי שנתגלם בּיצירוֹת היהוּדיוֹת הגדוֹלוֹת, פּקעה חשיבוּתוֹ לנוּ. אדרבּא, חשיבוּתוֹ עצוּמה. אוּלם בּבחינת-רוּח, בּבחינת כּיווּן מסוּים של הנפש ושל השׂכל, אבל לא בּבחינת-תוֹכן. מתוֹך שאנוּ מבקיעים לעצמנוּ דרך למקוֹרוֹת ישׂראל, אנוּ מקנים לעצמנוּ עינים יהוּדיוֹת, עינים משלנוּ, להתבּוֹנן בּהן בּעוֹלם, אוּלם עוֹלם-התרבּוֹת שאנוּ מתבּוֹננים בּוֹ ניתן לנוּ מחוּץ ואף ינתן לנוּ תמיד בּמידה מרוּבּה בּיוֹתר מחוּץ, כּל ימי ישיבתנוּ בּגלוּיוֹת. ולא נאמר בּזה, כּי בּארץ-ישׂראל צפוּיה לנוּ מיד פּריחה תרבוּתית, שכּן פּריחה כּזאת היא מעוֹלם ענין לעשׂרוֹת שנים, אם לא למאוֹת שנים; אוּלם שם מסייעוֹת בּידינוּ שתי מסיבּוֹת, שתחילתן אוּלי צמצוּם מבּחינת התרבּוּת, אלא סוֹפן הרחבה: קרבת המזרח וּבדידוּת.

ד

אם ההלאמה של היהוּדים בּגוֹלה כּאמצעי חינוּך בּמוּבן הציוני, עוֹמדים לשׂטן לה מעצוֹרים שאין להסירם, הרי לא טוֹב ממנה ענין התפּשטוּת ההכּרה, כּי מעמדם של היהוּדים בּגלוּיוֹת אין לוֹ על מה שיסמוֹך. כּשבּאוּ ליהוּדי רוּסיה והראוּ על ההגבּלוֹת החוּקיוּת והרדיפוֹת, היוּ משיבים בּמלחמה מוּגבּרת בּממשלה, שבּה נתגלמוּ ההגבּלוֹת והרדיפוֹת; התשוּבה הזאת היתה אלמֶנטרית יוֹתר, מוּבנת יוֹתר ועל כּן טבעית יוֹתר. המעמד הכּלכּלי הנוֹאש גרם בּתחוּם המעשׂי לידי הגירה מעבר לים, בּתחוּם האידיאוֹלוֹגי להצטרפוּת לסוֹציאליזם, לפרקים רחוֹקים יוֹתר להצטרפוּת לציוֹנוּת. לאחר זמן-מה, משהוּחלפה, - בּעיקר בּהשפעת הציוֹנים הגרמנים, - התיאוֹריה של הרדיפה בּתיאוֹריה של התבּוללוּת, לא הוּטב הענין בּיוֹתר. אלה עמדוּ וציירוּ לעיני היהוּדים תמוּנוֹת של התנוונוּת ושל סכּנת כּלָיה; אחרים דיבּרוּ על התוֹצאוֹת הרוּחניוֹת של ההתבּוֹללוּת, על החצאיוּת של היהוּדי המתבּוֹלל, על עֲקּרוּתוֹ הרוּחנית; עם הטענה האחרוֹנה נעתקה נקוּדת-הכּוֹבד שבּתיאוֹריה של ההתבּוֹללוֹת מתוֹך התחוּם הלאוּמי-סוֹציאלי הכּללי לתוֹך הספירה האינדיבידוּאלית וּבזה הוּשׂג הרבּה, אבל לא הכּל. היהוּדי האזין ואף הבין נכוֹנה, כּי עם ישׂראל נחרב והוֹלך בּגלוּת וחוּרבּנוֹ הוּא גם חוֹרבּנוֹ של היחיד. אוּלם ההכּרה הזוֹ בּלבד לא העלתה עדיין את ההכרעה האחרוֹנה, היחידה, שהיא נפש-נפשה של כּל תנוּעה גדוֹלה. וכאן נעוּצה השגיאה של החינוּך הציוֹני מלפני המלחמה: האמוּנה שאין ענינוֹ של החינוּך הזה אלא בּעבוֹדת-תרבּוּת, בּהקניית ידיעוֹת מסוּימוֹת, בּהיקשים הגיוֹניים בּלבד. אוּלם היהוּדי אפילוּ הגיע לכלל ההכּרה הזאת בּלבד לא העלתה עדיין את ההכרעה האחרוֹנה, היחידה, שהיא נפש-שנעשׂה בּן-בּית בּתוֹלדוֹת ישׂראל וּבלשוֹן העברית, לא עלה אלא בּשלב-הראשית של החינוּך הציוֹני האמיתי. כּי התמצית והעיקר היא אך ורק בּאימרה כּזאת של היהוּדי: “אין אני רוֹצה, שהיהוּדים יאבדוּ, אני רוֹצה שעם-ישׂראל יתפּתח בּחירוּת רוּחנית, מדינית, חברתית”. בּאוֹתה מלה “רוֹצה” גלוּם כּל הסוֹד של התנוּעוֹת הגדוֹלוֹת. דבר זה הכּיר להפליא פיכטה, כּשהיה נתוּן בּפני בּעיה, כּדרך שאנוּ נתוּנים לפניה עתה, בּפני בּעיית-החינוּך של עמוֹ: “כּשם (שהחינוּך) עד עתה עיצב מה בּאדם, כּך צריך (החינוּך החדש) לעצב את האדם עצמוֹ, ושלא לעשֹוֹת, כּדרכּוֹ עד כּה, את העיצוּב כּקנין, אלא כּחלק אישי של החניך… החינוּך שאני מציעוֹ, הוּא אמנוּת בּטוּחה וּמחוּשבת לעַצב בּאדם רצוֹן תקיף וטוֹב ללא החטיא וזה ראש-אוֹתוֹתיו”. הרי התעוּדה, שהחינוּך היהוּדי לא ידע עדיין לקיימה: לעצב את האדם היהוּדי, להעלות וּלבצר בּו רצוֹן תקיף וחסוֹן ורב-מסירוּת.

אין מעבר סמוּך בּין תרבוּת, השׂכּלה, הכּרה עיוּנית וּבין החלטת-הרצוֹן. אמנם, התרבּוּת היא הנחה מוּקדמת וּמוכרחת לכל מהפּכה, אך אין היא המהפּכה עצמה, שהמוֹטיבים שלה אינם נעוּצים בּשטח האינטלָקטוּאלי. הציוֹנוּת, שנתפּסה לאמוּנה הרציוֹנַליסטית המתעה בּכוֹח הכּל-יכוֹל של הדעת, לא ראתה זין-גיוּס אחר מזין התעמוּלה התרבּוּתית ולא שקדה להתקין את הגשר הנצרך בּהחלט, הגשר שבּין התרבּות והחלטת-הרצוֹן. מוֹמנט-הרצוֹן נדחה בּתנוּעה, פּרט למוֹמנטים וּלאישים בּוֹדדים, נטבּע בּה חוֹתם “בּוּרגני”, כּמעט פיליסטרי, ואָפיה כּאָפיה של כּל תנוּעה תרבּוּתית צרוּפה, אוֹפי של הפשטה ורציוֹנליוּת ואך לעתים רחוֹקוֹת היא מתעלה לסערת-נפש אמיתית, לאידיאליזם פּעיל, וּבזה שוֹרש-רפיוֹנה. אם נאמר להשווֹת את חשיבוּתה של התנוּעה הציוֹנית בּחיים היהוּדיים לחשיבוּתה של החסידוּת, ההשׂכּלה, הסוֹציאליזם (תנוּעוֹת שוֹנוֹת בּמהוּתן ועל כּן יפוֹת להשוָאה) נהא חייבים להוֹדוֹת, כּי ההשפּעה הישרה של הציוֹנוּת בּחיים היהוּדיים למציאוּתם – בּקהילה, בּמשפּחה, בּיחיד – פּחוּתה משלהן לאין ערוֹך; כּל ערי-ישׂראל ועיירוֹתיו שנרעשוּ ונסערוּ עם התנוּעוֹת האלוּ לא היתה בּהן אפילוּ כּעין פעולה כּזאת עם הציוֹנוּת (אם נוֹציא מכֹלל-דיוּננוּ אֵילוּ סביבוּת בּדרוֹמה וּמערבה של רוּסיה בּקצת מוֹמנטים שהיוּ טרגיים במיוּחד). אין אנוּ יוֹדעים את החסידוּת בּפריחתה ואת ההשׂכּלה אלא מפּי ספרים, אך גם הם מעידים למדי על פּעוּלתן המהפכנית. אוּלם אנוּ בּני-דוֹרה של התנוּעה הסוֹציאליסטית. מי שנזכּר בּימים הטוֹבים של ה“בּוּנד” יוֹדע, כּי בּעיני הנוֹער הבּוּנדאי להטה אש, המוּרגשת לעתים רחוֹקוֹת בּיותר באוּלמי-הכּינוּס הציוֹניים, כּשם שהוּא יוֹדע, עד מה מסרה היהדוּת דוקא את טוֹבי-בּניה, המסוּגלים בּיוֹתר להתלהבוּת, אל התנוּעה הסוֹציאליסטית, היהוּדית והכּללית. והוּא הדין עתה, בּקצת סביבוֹת, בּתנוּעה הקוֹמוּניסטית. גם ההשוָאה לתנוּעוֹת-שחרוּר לא יהוּדיוֹת, לאוּמיוֹת וסוֹציאליוֹת, אינה בּבחינה זוֹ עשׂוּיה לטוֹבת הציוֹנוּת.

תכוּנה זוֹ של הציוֹנוּת, ההעדר המפליא של סערת-נפש, המפחית את כּוֹח-המשיכה שלה, מוּתנה בּקצתו בּסיבּוֹת חיצוֹניוֹת, שאין לשנוֹתן. יחוּדה של המהפּכה שלנוּ גרם לכך, שאָפיה קוֹדם כּל פּנימי והיא תוֹבעת תמוּרה פּנימית וּלפי שעה זה סיוּמה. עד-עתה “יהוּדי לאוּמי אני”, “ציוֹני אני”, אינוֹ בּא ללמדנוּ על שינויי צדדים חיצוֹניים שבּחיים, על עקירה מן הסביבה; הוּא בּא ללמדנוּ קוֹדם כּל על עמדה ויחס רוּחני אחר לעוֹלם התרבּותי, הרעיוֹני, על מין דוֹקטרינה סוֹציוֹלוֹגית, רוֹצה לוֹמר פּילוֹסוֹפית, לפרקים רחוֹקים על משהוּ למעלה מזה. וּלפי שאוֹתה מהפּכה פּנימית אין לה בּקעה להתגדר בּה בּממש, אוֹ שכּל עיקר הבּקעה הזוֹ בּעבוֹדה לטוֹבת הקרן-הקיימת אוֹ האגוּדה לספּוֹרט ששמה שם עברי, מן המידה האנוֹשית היא, שסוֹפה דרך פיליסטריוּת וּמתוֹך אַטרוֹפיה של אפס-מעשׂה היא מקפּחת כּל השפּעה הקוֹבעת את החיים. שוֹרש אחר לרפיוֹנה של התנוּעה הוּא מבּחינה זוֹ בּהעדר מתנגד ואוֹיב סמוּך, מפוֹרש וּמסוּים, והעדר מלחמה ישרה על נצחוֹנוֹתיה וּתבוּסוֹתיה, גיבּוֹריה וּקדוֹשיה. בּבוֹא העלם הבּוּנדאי לבית-המלאכה שלוֹ, ראה בּוֹ את ה“בּוּרגני”; בּעבוֹר הפּוֹלני בּרחוֹבוֹת וַרשה ראה את השוֹטר הרוּסי. זה היה, בּרוּר, מרגיז ועל כּן עשוּי להעלוֹת יצרי-התרגשוּת אלמֶנטריים; זה מנע את הרעיוֹן הלאוּמי אוֹ הסוֹציאלי מלהיוֹת הכּרה עיוּנית בּלבד, הוֹציאוֹ מיד מתוֹך התחוּם האינטלֶקטוּאלי והכניסוֹ לתחוּם ההרגָשתי ועוֹרר בּוֹ החלטת-רצוֹן תקיפה. לימים, כשהעלם הזה והפּוֹלני הזה התקוֹממוּ אל הבּוּרגני ואל השוֹטר, - בּאוּ לבית-הסוֹהר; פּה נתחַסן רצוֹנם ונעשׂה כּסמלי-שחרוּר לאלה שנשארוּ מחוּצה לו. הציוֹנוּת אין לה מבּחינה זוֹ אוֹיב חיצוֹני, אין לה מתנגד גדוֹל – ההלכה הציוֹנית עמדה על הדבר הזה מראשיתה – המציאוּת המעשׂית אישרתוּ יוֹתר ויוֹתר – מן הפּסיביוּת של עם ישׂראל עצמוֹ; מכּאן אפס-אפשרוּת למלחמה, גלוּיה אוֹ נסתרת, אך ממשית.

אלוּ הן מסיבּוֹת חיצוֹניוֹת, שאין לשנוֹתן. אך ישנן עוֹד סיבּוֹת אחרוֹת לרפיוֹנה האֶמוֹציונַלי של התנוּעה ואלוּ נעוּצוֹת בּשיטוֹת ההגשמה הציוֹנית. הציוֹנוּת היא אחת התנוּעוֹת הדמיוֹניוֹת בּיוֹתר, שנראוּ בּעוֹלם. אכן המחשבה ליטוֹל עם, המפוּזר כּאלפּיים שנה בּכל מקוֹם וּמקוֹם, המפוֹרד בּהשפעוֹת תרבּוּת, בּמנהגים, בּלשוֹן, בּיסוֹדוֹת כּלכּליים-חברתיים; המרוּחק מכּבר מחיים לאוּמיים-מדיניים עצמאיים; הזר זה מאוֹת שנים לעבוֹדה יוֹצרת; וּלקבּצם בּארץ שוֹממה, עניה, בּהיוֹת מעצוֹרים פּוֹליטיים יוֹצאים מגדר הרגיל כּשׂטנים על הדרך, וחוֹבה להסירם, כדי שהעם יוּכל לחיוֹת חייו הלאוּמיים, הבּנוּיים על עבוֹדה יוֹצרת וּכדי שיוּכל להשיב לעצמוֹ מסוֹרת שכּמעט נשתכּחה – מחשבה דמיוֹנית היא. על כּן התנוּעה הציוֹנית היא בּאמת מן התנוּעוֹת המהפּכניוֹת בּיוֹתר שנראוּ בּעוֹלם; אין לך, כּמדוּמה לי, כּל תנוּעה סוֹציאלית אוֹ לאוּמית שיהא בּה כּדרך הזה של עקירת העבר, של בּנין-ראשית. זוֹהי המחשבה, שתכנה המהפּכני-דמיוֹני אינוֹ מגיע תמיד לידי הכּרתנוּ, אוּלי משוּם שכּוֹפים עליו בּמלים מקוּבּלוֹת וּמצוּיוֹת הלקוּחוֹת מעם ספרוּתנוּ, ספרוּת הקוֹדש כּספרוּת החוֹל. כּניגוּד נוֹקב לאָפיה זה של המחשבה הן השיטוֹת שאחזוּ בּהן לשם הגשמתה. אין לך תנוּעה שתהא מהפּכנית בּמידה יתירה מן התנוּעה הציוֹנית ואין לך תנוּעה שהגשמתה נעשׂתה בּאמצעים מעשׂיים יוֹתר, פּיכּחיים יוֹתר. בּתחוּם הפּוֹליטי – משׂא-וּמתן דיפּלוֹמטי על בּסיס כּספי, מקנֵה צ’רטר; בּתחוּם סוֹציאי-כּלכּלי – שוּב קנין-קרקע התישבוּת.

בּשיטוֹת לא יוּרגש כּלוּם מן הרוּח המהפּכנית שבּמחשבה, כּל מעוּף-התרוֹממוּת, וּביחוּד כּל דרישת-קרבּן. רק עתה, משנגלה שיתוּק-הרצוֹן של עם ישׂראל בּמלוֹאוֹ, וההסתדרוּת הציוֹנית נתבּעת למאמצים עצוּמים כּדי לקבּץ כּסף, כּסף דל, ניכּרת כּל הפעוּלה המשַתקת של השיטוֹת האלוּ, שבּיקשו להעמיד את הענין שאין כּמוֹתוֹ לקוֹשי וּלדמיוֹניוּת כּענין טבעי, שעשׂייתוֹ קלה ושלא דרשוּ מן היהוּדים בּכלל וּמחסידי-הרעיוֹן בּפרט כּל דבר היוֹצא מגדר הרגיל, כּל דבר שהוּא קשה בּאמת, אלא אמרוּ: “שחרוּר עם ישׂראל יֵעשה על דרך המהפּכה והמהפּכה הזאת תלוּיה רק בּיהוּדים עצמם”, והסיקוּ את המסקנה: “ועל כּן חייבים היהוּדים לתת תרוּמוֹת-כּסף – ויהי זה מַעשׂר”.

ה

התעוּדה של השעה היא להוֹציא את התנוּעה מן התחוּם האינטלקטוּאלי וּלהכניסה לתחוּם הרצוֹני, לעוֹרר בּעם ישׂראל התעוֹררוּת-רצוֹן גדוֹלה. אם לא יקוּם כּדבר הזה, אין גם טעם וערך למאמצי ההסתדרוּת הציוֹנית הרשמית להעמיד את ההתישבוּת על בּסיס כּספי רחב יוֹתר; בּלי עם ישׂראל עתידים הכּספים להיבּלע ללא פּרי בּביצוֹת ארץ-ישׂראל. ואין להעלוֹת את הרצוֹן הזה בּשיטוֹת הפּיכּחוֹת-מעשיוֹת שעד עתה. אנוּ חייבים בּהכּרה, כּי הציוֹנים נתוּנים ועוֹמדים בּפני תפקיד קשה לאין שיעוּר וגוֹרל עם ישׂראל תלוּי בּמילוּיוֹ של התפקיד הזה. אנוּ חייבים בּהכּרה, כּי התפקיד הזה לא יתקיים אלא בּהתאַזרוּת-כּוֹחוֹת עליוֹנה, בּמהפּכה אמיתית, בּקרע אמיתי מעם העבר. לפי מעמדם של המוֹני ישׂראל אין ידים לצפּוֹת ואף אין לדרוֹש, שיוּכלוּ לעשוֹת כּמעשה-הקרע הזה. חוֹבה היא לחַנכם לכך. והחינוּך הזה לא יבוֹא אלא אם תהיה להקת-חלוּצים, שיעשׂוּ את הקרע הזה לא בנאוּמים וּבמאמרים, כּי אם בּממש, בּמעשׂה, בּחייהם הם ויעברוּ לפני ההמוֹנים כּמוֹפת וּכאזהרה.

כּך היה דרך שאר המהפּכוֹת, בּתוֹכנוּ וּבּתוך עמים אחרים. אפשר להצטער על כּך ואפשר לראוֹת בּזה השפּלת הטבע האנוֹשי, אך דבר כּהוָיתו הוּא: הרעיוֹן המוּסרי כּשלעצמוֹ, ויהי גם בּרוּר בּתכלית וּמוּצק בּתכלית, אין בּכוֹחוֹ לפעוֹל פעוּלה מכרעת לכיווּן הרצוֹן האנוֹשי. אין האדם מקיץ מתרדמתוֹ אלא בּרבוֹת הזעזוּעים שהם עזים מיכוֹלת-ההשפּעה של בּיטוּי-הרעיוֹן בּנאוּם אוֹ בּספר. אך המעשׂה והמוֹפת כּוֹחם עמם לאחוֹז בּהמוֹנים וּלגרפם וּלהעלוֹת בּהם את שלהבת האידיאליזם הטהוֹר. בּקרבּן מרצוֹן וּמאהבה של מיעוּטים, לפעמים של מיעוּטים הבּטלים בּששים, נתעצם כּוֹחן של כּל התנוּעוֹת – החל בּמוֹת-הקרבּן של ישוּ מנצרת אוֹ ר' עקיבא בּן יוֹסף, עד לקרבּנות העוֹלים לעינינוּ על מזבּח הסדר הפּוֹליטי והסוֹציאלי והחירוּת הלאוּמית. התנוּעוֹת הלאוּמיוֹת של אירוֹפּה, המהפּכוֹת הפּוֹליטיוֹת, התנוּעוֹת הסוֹציאליסטיוֹת בּאשר הן שם נתחזקוּ בּכוֹח הדם הטהוֹר, שניתן בּרצוֹן, בּכוֹח המוֹפת בּחיים וּבמות. תנוּעוֹת אלוּ התנַוונוּ כּכל שהקרבּן פּחת והרצוֹן נדלה. רק הציוֹנים, דוקא אלה, המבקשים להילָחם את מלחמת-השחרוּר הקשה בּיוֹתר, סברוּ, שיוּכלוּ להגיע לשחרוּרם בּזוֹל, בּלא קרבּנוֹת גדוֹלים בּיוֹתר, בּתרוּמוֹת-כּסף וּמשא-וּמתן דיפּלוֹמטי, בּמחאוֹת והשתדלוּיוֹת בּפני המעצמוֹת הגדוֹלוֹת, שיוּכלוּ להשיג את חירוּתם בּתביעוֹת גדוֹלוֹת מאחרים, בּתביעוֹת זעוּמוֹת מעצמם.

הציוֹנוּת עשירה בּנוֹאמים וּבסוֹפרים, בּמקבּצי-כּספים וּבפקידים טוֹבים. עד מהרה, בּמידת הצוֹרך, תהא גם עשירה בּאנשי-טכניקה. אך היא עניה בּאנשים, המוּכנים בּכל מקום וּבכל זמן, להניח את חייהם הנוֹחים בּמעט אוֹ בּהרבּה, להינתק כּליל מעם עברם, ללעוֹג לכל הסכנוֹת; בּדיבוּר אחר: הציוֹנוּת עניה בּאמצעֵי-החינוּך הפּעיל בּיוֹתר למהפכה.

אוּלם בּתנוּעה הציוֹנית מצוּיוֹת היוּ וּמצוּיוֹת גם עתה מגמוֹת שבּהן חָיוּ וחיוֹת, אם בּהכּרה ואם בּהכּרה-למחצה, הרגשת ההכרח המוּחלט של התעוֹררוּת הרצוֹן ושל גילוּי הרצוֹן אשר לעם ישׂראל, ההוֹדיה בּמעשׂה וּבּמוֹפת כּבאפשרוּיוֹת היחידוֹת לעוֹרר את הרצוֹן הזה, ההכרעה הישרה והמוּחשית. הלא מעשׂה כּזה, מעשׂה הבּילוּיים, היה, בּעצם, כּפתיחה של התנוּעה; עליית-העבוֹדה שנגלתה ונשנתה מ-1905 עד 1907, מ-1918 עד 1920, החלוּץ – כּל אלה קמוּ מכּוֹחה של הרוּח הזאת; קרוֹב להם בּיוֹתר הרוֹב שבּלגיוֹנות העבריים בּימי המלחמה. טרוּמפּלדוֹר וגוֹרדוֹן שני שמוֹת גדוֹלים הם ותל-חי הוא הסמל הגדוֹל של המגמוֹת האלה. אוּלם התנוּעה הרשמית בּיקשה תמיד להתעלם מהם, להכחישם; המשׂא-וּמתן הדיפּלוֹמטי נראה חשוּב מן הבּילוּיים; הצהרת בּלפוּר חשוּבה מעליית העבוֹדה. וּלפי שכּל המגמוֹת האלוּ לא זכוּ למנהיג אמיתי וחסרוּ רצוֹן-שמִדעת ליצוֹר בּעם ישׂראל מסוֹרת של גבוּרה, שלשלת-בּל-תינתק של מעשׂה-הגבוּרה, ושעל כּן נתעוּ לתכליוֹת מעשיוֹת והסתפקוּ בּהזדכּכוּת המוּסרית של נוֹשׂאיהן, נשארוּ כּציוּני-דרך בּוֹדדים, אוּלם חסרה ההכּרה, כּי גוֹרל-התנוּעה תלוּי בּחינוּך-העם ושחינוּך-העם לא יֵעשׂה אלא בּכוֹחוֹ של מעשׂה, בּכוֹחוֹ של מוֹפת גדוֹל, מאיר, מלהיב נפשוֹת.

ו

בּבירוּר מוּפלג מתגלית התכוּנה האינסטינקטיבית של חזיוֹנוֹת-המעשׂה המעטים של התנוּעה הציוֹנית בּזרמים הסוֹציאליסטיים וּבמה שנקרא אקטיביזם. אחד הקוֹמפּוֹנֶנטים הפּסיכוֹלוֹגיים העזים בּיוֹתר של הזרמים הציוֹנים-סוֹציאליסטיים הוּא בּלי ספק התנגדוּתה לתכוּנה הפּיכּחת-אזרחית של התנוּעה. הוּרגש, כּי תנוּעת-המוֹנים מהפּכנית גדוֹלה אין לקוֹממה בּקוּפסאוֹת מגיני דויד, בּיחס לוֹיאלי בּיוֹתר לתנאים הפּוֹליטיים והסוֹציאליים הקיימים, בּמשׂא-וּמתן דיפּלוֹמטי, בּמכירת מניוֹת-בּנק (כּמה מציינים מבּחינה זוֹ ספרי-הימים של הרצל). בּזה אפשר לעוֹרר בּסביבה בּוּרגנית-זעירה תקווֹת זוֹלוֹת התלוּיוֹת בּאיש התקיף, הנוֹשא-ונוֹתן עם מיניסטרים וּמלכים ושישׂיג היוֹם אוֹ מחר, לכל המאוּחר מחרתיים, את ארץ-ישׂראל בּשביל היהוּדים – ואמנם תקווֹת אלוּ נתעוּררו והתנוּעה נעשׂתה אמנם “דמוֹקרטית”, אוּלם קיפּחה כּל כּוח חינוּכי. הדוֹר הצעיר הרגיש, שהתכוּנה הזאת של התנוּעה סוֹף פּעוּלתה הרס התנוּעה. כּדי להשׂיג דבר-מה העלוּל לנטוֹע בּתנוּעה פּעילוּת יתירה, גבוּרה יתירה, חדוַת-מעשׂים יתירה, שתוּכל לדרוֹש מחסידיה דרישוֹת יתרוֹת, מכריעוֹת, נאחז הסוֹציאליזם בּאידיאליזם, אוּלם נקוּדת-הכּוֹבד של הזרם נעתקה לא לספירה המוּסרית-רצוֹנית אלא לספירה הסוֹציאלית-כּלכּלית. הבּוּרגנוּת כּעצלוּת-חיים, והפּיכּחוּת הסוֹלדת מקרבּן הוּחלפוּ בּבּוּרגנוּת כּמעמד סוֹציאלי וכן נתעלם המתנגד לאמיתוֹ. משהגיעה אחר כּך שעת-הצלחה לסוֹציאליזם הציוֹני עמד ותלה את ההצלחה בּתיאוֹריוֹת וּבתכניוֹת הסוֹצאיליוֹת שלוֹ. אוּלם בּאמת בּאה לוֹ הצלחתוֹ בגלל רוּחוֹ, רוּח פּעילוּת וקרבּנוֹת. מתוֹך הרגשה זוֹ לבלתי נשׂוֹא של אפס-התאמה שבּין השיטוֹת וּבין המטרוֹת, קם האקטיביזם, אלא שעיקר-מטרתוֹ נעשׂה כּיבוּש וחיזוּק של עמדוֹת פּוֹליטיוֹת לציוֹנוּת, ושיטוֹתיו טבוּע בּהן חוֹתם חיקוּיי-מֶכַני בּלבד. אוּלם בּסוֹפוֹ של דבר עיקר הבּעיה הציוֹנית אינוֹ בּכיבּוּש עמדוֹת פּוֹליטיוֹת, אלא בּכיבּוּש הרצוֹן היהוּדי; על כּן מטרת האקטיביזם, גם אם נתעלם מקוֹצר-הראִיה הפּוֹליטי שלוֹ, מטרה לקוּיה, ואפילוּ אם ההצלחה תאיר לוֹ פּנים אין בּידו לפתוֹר את הבּעיה. האקטיביזם, מתוֹך שנתעה לעמדה פּוֹליטית צרוּפה ונתפּס להשפעה הפוֹרמַלית בּלבד של דוּגמאוֹת המלחמה האירוֹפּאית, רוֹאה כּעיקר-תפקיד לעצמוֹ את ההכשרה הצבאית של הנוֹער היהוּדי, שאין קשר מוּכרח בּינה לבין התפקידים האמיתיים של המעשׂה הציוֹני, שעיקרוֹ אינוֹ בּלכידת הארץ אוֹ שחרוּרה, כּי אם בּיִשוּבה, כּשם שאינה מוּצדקת בּמסיבּוֹת ההיסטוֹריוֹת של ההתישבוּת. נמצא כּי האקטיביזם, שאף בּוֹ חיה כּדרך אינסטינקט הערכה נכוֹנה של המצב, הערכת הסכּנה הצפוּיה לתנוּעה שתתנוון לאקדֶמיה רוּחנית אוֹ למנגנוֹן איסוּפי-כּספים, – גם הוּא החטיא את דרכּוֹ.

מגמוֹת אלוּ בּתנוּעה הציוֹנית מן המוּכרח שתתנערנה – מתוֹך ההכּרה, כּי הבּעיה הציוֹנית היא בּמידה יתירה מכּל שאר תנוּעוֹת השחרוּר, לא בּעיה סוֹציאלית, לא כּלכּלית, לא ארגוּנית ולא טכנית; לא רוּחנית-תרבּוּתית, אלא הבּעיה המוּסרית של האוֹפי היהוּדי וחינוּכוֹ למעשׂה, הבּעיה של הבראת עם ישׂראל.

ז

אך צריך שיהא מחוּור לנוּ, כּי החינוּך ךהזה לא יֵעשׂה בּבת אחת. כּכל שאנוֹ מעמיקים להבין לחסרוֹן-ההכשרה של היהוּדים עתה, כּכל שאנוּ משׂכּילים לתפּוֹס את בּעיית-הרצוֹן כּבּעיה הציוֹנית המכרעת, אנוּ מרבּים להבין, כּי המעשׂה שלפנינוּ הוּא לאין שיעוּר, כּי דבר-החינוּך יאריך ימים, אוּלי דוֹרוֹת, וידרוֹש רוֹב קרבּנוֹת. אך, חלילה, לעשׂוֹת את החינוּך כּסתירה לדרישוֹת השעה. מכּאן מאלצוֹת אוֹתנוּ, כּאמוּר, המסיבּוֹת הפּוֹליטיוֹת לסייע בּכל מאמצי-כּוֹחנוּ לבנין ארץ-ישׂראל; מכּאן הגענו לכלל-הכּרה כּי הבּנין הכּלכּלי הזה, גם בּמימוּן טוֹב יוֹתר, אינוֹ עדיין פּתרוֹן ממַצה של המשבּר הציוֹני; כּי הפּתרוֹן הזה לא יבוֹא אלא עם חינוּכוֹ של עם ישׂראל. מכּאן אנו למדים, כּי התנוּעה צריכה חלוּקת-עבוֹדה מסוּימת. לא הכּל יכוֹלים ולא הכּל רשאים להיוֹת עוֹשׂי-נפשוֹת לקרן היסוֹד וּפקידים ציוֹניים. ההתפּתחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית נוֹטה בּזמן האחרוֹן לעשׂוֹת את ההסתדרוּת, על מוֹסדוֹתיה שיצרה אוֹ שהיא מחוּבּרת להם – הקרן-הקיימת, קרן-היסוֹד, הבּנקים, הסוֹכנוּת היהוּדית – כּכלי-שרת של בּנין ארץ-ישׂראל; כּמרכּז וכקפיץ של המחנה הגדוֹל למען ארץ-ישׂראל. ההתפּתחוּת הזאת היא נוֹרמלית וראוּי לקדמה בּברכה, בּמידה שנראה כּי ההסתדרוּת הציוֹנית אינה מסוּגלה לבנוֹת בּעצמה את ארץ-ישׂראל וּבמידה שהמחנה למען ארץ-ישׂראל לא ימצא בּקרבּוֹ, בּלי הכּוֹח הממריץ, את ההתמדה לקיוּם העבוֹדה הקשה. אוּלם ראינוּ, כּי אוּלי מתמצה בּזה תפקידה של ההסתדרוּת הציוֹנית אוּלם לא תפקידה של הציוֹנוּת. שעל כּן חייב לקוּם ליד ההסתדרוּת הציוֹנית כּוֹח אחר, שתפקידוֹ חינוּכוֹ הישר של עם ישׂראל. צריך שמתוֹך המיעוּט הציוֹני יבָּדל מיעוּט חדש וּבכללוֹ – הגדוֹלים בּכוֹח ההתמדה, קבּלת העוֹל, המסירוּת, המיעוט לפְנים ממיעוּט חייב להיות חלוּץ עם ישׂראל.

והנה נגיע בּנפשנוּ, כּי החלוּץ הזה קם ויכּון. מה תפקיד יוּטל עליו, מה רוּח אשר תחַיה את פּעלוֹ?

בּרוּר, כּי העבוֹדה הרוּחנית, כּל הנסיוֹן המעשׂי של התנוּעה הציוֹנית, יסָפגוּ ויעוּכּלוּ בּמיעוּט הפּעיל, שנקרא לוֹ לשם הקיצוּר בּשם “בּרית”. הזרמים הרוּחניים, שפּעלוּ בּציוֹנוּת בעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, המשבּר שעבר על אירוֹפּה, אין להתעלם מהם – חוָיה היא חוָיה. צריך שהבּרית תהא בּה ההכּרה, כּי התנוּעה הציוֹנית לא תיתכן בּלתי אם כּתנוּעה אנוֹשית-מחַדשת, מהפּכה – אילוּלי היראה מפּני המלים, צריך היה לוֹמר למישרים – כּתנועה דתית, שתכליתה חידוּש התקוּמה של עם ישׂראל בּארץ תוֹלדוֹתיו, שיוּכל בּדרך היחידה שהיא בּאפשר לכבּוֹש את מקוֹמוֹ בּתנוּעת השחרוּר והגאוּלה האנוֹשית. וכך צריך שתהא בּה ההכּרה, כּי התנוּעה המתחדשת הזאת לא תיתכן בּלתי אם עם ישׂראל יעמיד את עצמוֹ על דרכי העבוֹדה היוֹצרת ויחדל מדרכּוֹ בּעבר, דרך התיווּכים, המסחר, הסרסרוּת והכּספים. ואף צריך שתהא בּה ההכּרה, כּי כּל מהפּכה היא חידוּש, החיאה של נכס, שהאיר לפנים אך עתה נתעמעם; עד אשר נחלת ישׂראל תשוּב לכוֹחה הדינמי; אם לא הצוּרוֹת והתוֹכן של ההתחדשוּת היהוּדית, הרי רוּחה חבוּי בּעבַר-ישׂראל. וכן חוֹבה על הבּרית שתכּיר בּמסגרת הממשית, שבּתוֹכה תתקיים המהפּכה היהוּדית – ההתישבוּת הלאוּמית בּארץ-ישׂראל; שעל כּן צריך שיהיוּ כּזרים לוֹ עיקרי הרעיוֹנוֹת של האקטיביזם המתכּחש למסגרת הממשית הזוֹ, הנתוּנה בּידי ההיסטוֹריה, הלא היא מסגרת העבוֹדה העברית, אשר תפיסתוֹ בּענין אידיאת-המעשׂה היא מֶכַנית בּיוֹתר; צריך שצוּרוֹת-עבוֹדתוֹ יתאימוּ למציאוּת הנתוּנה בּידי ההיסטוֹריה.

אך לא כּאן קוי-ההֶפרד שבּין הבּרית ובין הזרמים הקיימים. בּתנוּעה הציוֹנית, מבּחינה אידיאוֹלוֹגית, אין בּידי הבּרית כּל חידוֹש. ראשית-ההפרד נעוּצה בּהערכת השעה הזאת, הנראית לה לברית כּשעת-פּוּרענוּת ממש; בּהוֹדיה, כּי עם ישׂראל לא נענה לאפשרוּת שניתנה לוֹ בּמידה שהצריכה הצלחת המפעל; בּהוֹדיה כּי הסיבּוֹת האמיתיוֹת של רפיוֹן-התנוּעה אינן מחוּצה לה אלא בּתוך התנוּעה עצמה והסיבּוֹת האלוּ הן בּראש וראשוֹנה בּחסרון חינוּך-רצוֹן של עם ישׂראל, בּיחוּד של המיעוּט החלוּצי שבּוֹ. חינוּך זה לא יתקיים לא בּמאמרים ולא בּנאוּמים ולא בּכיבּוּש עמדוֹת פּוּליטיוֹת-ציוֹניוֹת בּלבד. מה שעלוּל בּיוֹתר לסייע לחינוּך הזה, זוֹהי התישבוּת גדלה והוֹלכת; אם גם היא לא תדע להשׂיג את התכלית האמיתית – העלאת רצוֹן ארץ-ישׂראל בּעם ישׂראל – אם תיבּנה כּולה על מימוּנה מצד החוּגים שאינם מעוּנינים בּה ענין של ממש. העבוֹדה הרוּחנית וההתישבוּת התכניתית המפוּכּחת (נקרא אוֹתה כּך) הם כּלי-עזר רבּי-ערך לחינוּך, אוּלם כּלי-השרת הריבּוֹני הוּא המעשׂה הישר, המוֹפת, חיי-גבוּרה של מיעוּט, הממשיך בּמפעלוֹ בּמשמעת, בּהקרבה, בּהתמדה, עד שהמוֹן-העם הרב ילך בּעקבוֹת חלוּציו.

וכך נעתק מרכּז-העבוֹדה. האוֹיב העיקרי אינוֹ עוֹד האדמיניסטרציה הארצישׂראלית, הספרים הלבנים, הערבים, חוֹסר הכשרה ארגוּנית-טכנית של ההסתדרוּת הציוֹנית; אפילוּ לא בּוֹרוּת היהוּדים בּמצבם האמיתי, התנכּרוּתם לנדנדוּתה של הגוֹלה וּפוּרענוּיוֹת הגוֹלה; האוֹיב אינוֹ אפילוּ ההתבּוֹללוּת. האוֹיב הראשי זוֹהי הפּסיביוּת, הדוֹגמַטיוּת, חיוּך הספקנוּת, האירוֹניה הזוֹלה, הפרזיאוֹלוֹגיה, המהיכא-תיתיוּת, האמוּנה כּי הכּל יבוֹא מעצמוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם, הנוֹחיוּת, הודאוּת, כּי “העם החמוּש” עשׂה בּתרוּמוֹת-כּסף שלוֹ את שלוֹ. לאמוֹר, האוֹיב אינוֹ מחוּץ, כּי אם בּתוֹך היהדוּת וּלעתים קרוֹבוֹת למדי בּתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.

“יודה”, 1924.

א

בּקיץ שנת 1920 ישבוּ שני סוֹפרים רוּסיים, שמשוּם מזג-רוּחם וּמשוּם דעוֹתיהם בּמדיניוּת וּבחברה נשארוּ זרים למהפּכת אוֹקטוֹבּר, בּחדר של בּית-ההבראה “לעוֹבדי המדע והספרוּת” בּמוֹסקבה ונתגלע בּיניהם פּוּלמוֹס מרוּבּה וּממוּשך וסוֹפם, שאף שהיוּ סמוּכים זה לזה בּמקוֹם, פּתחוּ בּחליפת מכתבים. הוֹסיפוּ לדבּר ולעבוֹד יחדיו, אוּלם לפי שענינם היה ענין של כּוֹבד-ראש ושל חוָיה אמיתית, היתה חליפת-המכתבים פוֹרה יוֹתר. וכן נצמח להם ספר קטן וּמיוּחד בּמינוֹ “חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. מחבּרי המכתבים הם ויַצ’סלב איבַנוֹב, ממוּבהקי המשוֹררים הרוּסים בּימינוּ, שנוֹהגים לציינוֹ כּ“משוֹרר פילוֹסוֹף” וּמ.א. גֶרשֶנזוֹן, פּוּבּליציסט רוּסי ממוֹצא ישׂראל, מטוֹבי הבּקיאים (ועתה אוּלי הטוֹב שבּהם) בּתוֹלדוֹת הרוּח הרוּסית בּראשית המאה התשע-עשׂרה, שגילה בּעבוֹדוֹתיו שרוּבּן כּכוּלן יסוֹדיוֹת, על צֵ’דֵיֶב, הדקבּריסטים וּזמנוֹ של פּוּשקין, הבנה עמוּקה לנפש המשׂכּיל הרוּסי לפני מאה שנה. בּחיים הרוּסיים עתה עמידתוֹ שלוֹ, כּעמידת איבנוֹב, בּאגף הליבּרלי-ימני; כּפילוֹסוֹף הוּא ניאוֹ-קנטיאני וּתכוּנה המציינת אוֹתוֹ בּיוֹתר היא שהוּא לוֹחם נלבּב לזרם הסלַבוֹפילי; לידתוֹ בּבית יהוּדים אדוּקים בּמצווֹת ואף חינוּכוֹ על דרך היהדוּת; אוּלם בּכתביו (כּפי שדעתי מגעת, שלא כּל כּתביו ידוּעים לי) לא היה, עד הזמן האחרוֹן, מיחד את הדיבּוּר על היהדוּת. פּעוּלתוֹ שלטה בּה דביקוּת ללא מצרים בּתרבּוּת הרוּסית, סגוּלה מפליאה לקלוֹט ערכיה וּלהיקלט בּהם. אמנם, בּשנת 1917 כּתב הקדמה קצרה לאנתוֹלוֹגיה של משוֹררים עברים בּתרגוּם רוּסי וּבה הגה את תמיהתוֹ על הפּריחה המפתעת של כּוֹח-היצירה היהוּדי, שמקוֹרוֹ כּאילוּ יבש – וחסל. לאמוֹר, לפנינוּ יהוּדי מתבּוֹלל בּתכלית אלא שסוּגוֹ טהוֹר וישר בּיוֹתר. איבנוֹב וגרשנזוֹן מריבים על חשיבוּתה ותפקידה של תרבּוּת, לא מצב פּעוּלתה החיצוֹנית, אלא מצד ערכּה כּחוָיה פּנימית. מריבת-דברים שהיא בּרוּסיה עתה, בּיחוּד לפי העמדה הפּוֹליטית של שני הסוֹפרים, ודאי אקטוּאלית בּיוֹתר. ניכּר, שני הכּוֹתבים שאלוּ אוֹתה שאלה עצמה: האם ראוּי היה להעמיק חקר, להילָחם, להתיסר, כּדי שנראה את ערכי התרבּוּת, גדוֹלי המִפעלוֹת של רוּח האדם ולבּו והם מתקעקעים והוֹלכים כּבנין קלפים וּמוּשלכים כּכלי אין חפץ בּוֹ? התשוּבוֹת של שניהם – הסתירה שבּהן ללא גשר: בּשעה שאיבנוֹב משיב תשוּבתוֹ בּודאוּת גמוּרה, מתוֹך השתרשוּת עמוּקה, כּשהוּא ושרשוֹ כּחטיבה אחת, וּמתוֹך הרגשה של חיבּוּר-עוֹלם שבּין ערכי התרבּוּת וּבין מהוּתוֹ הפּנימית ואמירתוֹ בּבירוּר וּבלא לב ולב “הן!”, הרי תשוּבת גרשנזוֹן תחילתה היסוּסים וסוֹפה אף היא ודאוּת של אמירה בּלא לב ולב: “לאו!” מה שהאנוֹשוּת כּבשה עד עתה, מה שהוּא, גרשנזוֹן, עד שעת המשבּר האחרוֹן, הרגיש לכאוֹרה בּעמקוּת וּבאמיתיוּת כּל כּך, שוּב אינוֹ בּעיניו אלא הפשטה מדרכדכת. הוּא חוֹלם על האפשרוּת “להיפּטר מזֵכר כּל הדתוֹת והשיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת האלה, מזכר המדעים והאמנוּיוֹת, ולשוּב אל האדם הערוֹם, הקל והשׂמח”. הוּא נלאה מנשׂוֹא את כּוֹבד הדעת הממיתה, הוּא נלאה ממוֹרשת העבר, נסיוֹנם של הדוֹרוֹת שוּב אינוֹ אוֹמר לוֹ ולא כלוּם, הוּא צמֵא לנסיוֹנוֹ שלוֹ עצמוֹ, ואך לחוֹפש-הרוּח הזה, לרעננוּת הרוּח. לשוא יגן איבנוֹב בּרוֹב הוֹכחוֹת על התרבּוּת הנתקפת, לשוא יאמר לגרשנזוֹן, כּי “התרבּוּת, לפי מוּבנה האמיתי, אינה שׂדה-חרבוֹת. יש בּה מה שהוּא קדוֹש בּאמת: היא לא בּלבד זכּרוֹן של דמוּת-האבוֹת הפּנימית והחיצוֹנית החוֹלפת אלא גם של האיניציאציוֹת (הקידוּשים) שנכבּשוּ בּידם. הזכּרוֹן החי והנצחי שאינוֹ מת גם בּאלה המצטרפים לאיניציאציוֹת האלה… מכּאן שהתרבּוּת היא לא בּלבד סטטית, אלא גם דינַמית. כּי הזכּרוֹן, השוֹלט בּה, מַקנה לעוֹבדיו האמיתיים את האיניציאציוֹת של אבוֹתיהם וּמתוֹך שהוּא מחַדשן בּתוֹכן הוּא נוֹתן בּהן את הכּוֹח לקבּלה חדשה, לראשית חדשה”.

גרשנזוֹן מוֹדה בּגלוּי, שאין הוּא מרגיש בּזכּרוֹן כּזה. “גילוּיי-האמת, שנגלוּ לאבוֹת כּחנוּטים הם, מיני פֶטיש, ושוּב אינם משַקעים עצמם בנפש כּתֶסֶס הוֹרס-מיטיב וּמַפרה, אלא סוֹתמים מלמעלה בּצרוֹרי-שוֹהם ובמפּוֹלת אידיאוֹת מפוֹררוֹת… האיניציאציוֹת של האבוֹת מאוּבּנוֹת הן, ערכים עריצים הן…” הוּא, שקיפח את זכרוֹנוֹ, נוֹזף בּאיבנוֹב על שוּם שהוּא נוֹהג בּהיסטוֹריה “יראת-כּבוֹד של בּן לאביו”, כּשאמר לוֹ בּגלוּי: “מי שאין בּוֹ זכרוֹן-קרבתוֹ, הוּא עֶבד בּוֹרח אוֹ משוּחרר ולא בּן-חוֹרין מלידה. התרבּוּת היא פּוּלחן האבוֹת וּתחיית האבוֹת”. אין הוּא יוֹדע לבאר דרכּוֹ של משבּר זה בּגרשנזוֹן; איבנוֹב מציינוֹ כּדיקַדָנטיוּת וּמקטרג על הזכּרוֹן המת שקיפּח את כּוֹחוֹ האיניציאטיבי ושאינוֹ יכוֹל להצטרף לאיניציאציוֹת של האבוֹת. בּיתר בּירוּר אתה לָמד על מערכי נפשוֹ של גרשנזוֹן מתוֹך מכתבוֹ האחרוֹן, המסיים את חליפת המכתבים: “חיי הם כּהוָיה מפוּצלת וּמיוּחדת בּמינה. מילדוּתי אני קרוֹב לתרבּוּת אירוֹפּית, רוּחה נקלט בּמעמקי, ולא זוֹ בּלבד שאני מרגיש עצמי בּה כּבן בּית, אלא שאני אוֹהב בּאמת דברים הרבּה שבּה… אני בּן-בּית בּסביבת התרבּוּת, אני מתוַכּח בעֵרוּת עם ידידים על נוֹשׂאי תרבּוּת, אני מרגיש ענין של ממש בּנוֹשׂאים אלוּ וּבשיטוֹת דיוּנם. כּאן אנחנוּ תמימי-דעים: יש לנוּ פּוּלחן משוּתף של עבוֹדת הרוּח, מנהגים משוּתפים, לשוֹן משוּתפת. כּך חיי, חיי-הקיץ. אוּלם בּעוֹמק הכּרתי אני חי חוָיה אחרת, זה שנים שמדבּר בּי, בּעקשנוּת וּללא הפוּגוֹת, קול רב-תעלוּמה: זאת היא, לא זאת היא. איזה רצון אחר שבּי כּוֹבש עצמוֹ בּכיסוּפים מעם התרבּוּת, מכּל הנעשׂה והנאמר מסביבי. השממוֹן אוֹכל בּוֹ, למוֹתר לוֹ כּל זה הנראה לוֹ כּמלחמת שדים תוֹעי-מדבּר; הוּא יוֹדע את ה’אני' האמיתי שלי, אני חי כּזר, שעשׂה עצמוֹ בּן-בּית בּארץ זרה. אני אהוּב על התוֹשבים, אני עצמי אוֹהבם, אני עוֹבד לטוֹבתם, בּצרתם לי צר וּשׂשׂוֹני שׂשׂוֹן מוֹלדתי… איה מוֹלדתי? אנכי לא אראנה, אמוּת בארץ נכר. לרגעים אני נכסף אליה בתאוַת נפש… אתה, ידידי, בּמוֹלדת אתה, לבּך בּאשר בּיתך, שמיך מעל הארץ הזאת, מוֹלדתנוּ המשוּתפת. ועל כּן אאמין, כּי בּבית-האב הוּכן משכּן לשנינוּ אם כּי פּה, עלי אדמוֹת, כּל אחד משנינוּ יוֹשב בּעקשנוּת בּזוית שלוֹ ואנוּ מריבים על התרבּוּת”.

כּאן לפנינוּ כּאֵב כּן, כּבד וישר וגלוּי בּאמיתוֹ וראוּי הוּא לכל יראת-כּבוֹד. לא נפסוֹק מיד, כּי ארץ הנכר של גרשנזוֹן היא רוּסיה ו“הגלוּת” שלוֹ גלוּת-ישׂראל שלנוּ; כּאן הדברים אמוּרים בּגלוּת אחרת. ועם זאת, אתה מוֹצא בּויכוּח זה רמזים בּרוּרים כּל כּך, אפילוּ המוּנחים נוֹדעים לנוּ כּל כּך, עד שלא מדעת מתעוֹרר בּך החשד: בּנוּ הכּתוּב מדבּר! שמא יש חיבּוּר בּין הגלוּת המֶטפיסית של גרשנזוֹן והגלוּת ההיסטוֹרית שלנוּ? שני סוֹפרים רוּסיים עוֹמדים כּאן זה לעוּמת זה. לכאוֹרה עמידתם שוה; גילם שוה (שניהם כּבני חמישים); מאחוֹריהם כּכל הנכוֹן, אוֹתם חיי-תרבּוּת אינטֶנסיביים, עד שאין רשוּת לדבּר על מעמסה מיוּחדת שגרשנזוֹן חייב לשׂאת בּה; שניהם נמנים עם אוֹתוֹ מחנה פּוֹליטי וּפילוֹסוֹפי; כּאוֹתה חוָיה חיצוֹנית נוֹראה הרעימה מעליהם רעם קוֹלה, קוֹל האזהרה – מלחמת העוֹלם והמהפכה, שאינה מוּבנת בּמידה שוה. ואף על פּי שעמידתם שוה כּל כּך, הם מגיבים על חוָיה זוֹ הגבה שוֹנה בּתכלית. איבנוֹב עוֹמד, עוֹמד איתן וּבל יִמוֹט; האחר, גרשנזוֹן, מרגיש את מוֹסדי-חייו עד עתה והם מתערערים ואינוֹ מוֹצא כּל נקוּדת סמך, זוּלת “משכּן האב” שהוּא ואיבנוֹב ישוּבוּ וימצאוּ עצמם בּוֹ. שוּם אחד משני הכּוֹתבים אינוֹ אוֹמר לנוּ, על מה גרשנזוֹן דוקא בּא עד משבּר ואילוּ איבנוֹב עוֹמד בּוֹטח, כּמצבת-עד. ההבדל היחיד שבּמעמדם הוּא בּעמם. האוּמנם אך מקרה הוּא, כּי איבנוֹב הבּוֹטח הוּא רוּסי ואילוּ גרשנזוֹן “שנלאה מזכרוֹנוֹ” הוּא יהוּדי, והאוּמנם לא בּהבדל היחיד הזה אנוּ שוֹמעים את התשוּבה לשאלה, על מה בּא גרשנזוֹן דוקא עד משבּר; אנוּ, היוֹדעים, כּי אין להתגבּר על הגלוּת המֶטפיסית אלא בּדרך השחרוּר מן הגלוּת ההיסטוֹרית?

בּיסוֹדוֹ של דבר הרי העיקר הוּא בּמה שאיבנוֹב מרגיש את התרבּוּת, שהיא הנוֹשׂא להתקפוֹתיו של גרשנזוֹן, כּתרבּוּת שלוֹ עצמוֹ, כּענין אישי, כּענין של חוָיה, כּזכּרוֹן נצחי וחי שהיה לוֹ לא בּלבד בּחינת ערכים שבּמסוֹרת אלא גם בּחינת מקוֹרוֹת-חיים לפעוּלתוֹ הרוּחנית האינדיבידוּאלית העצמית; ואילוּ גרשנזוֹן מרגיש בּתרבּוּת הזוֹ משהוּ מת וּממית, שאינוֹ נחשב בּחייו האישיים ולא כלוּם. התרבּוּת האירוֹפּית, בּיחוּד הרוּסית, היא לוֹ לרוּסי דבר הקרוֹב בּיוֹתר, שהוּא חי אוֹתוֹ עד עוּמקוֹ, הוּא שוֹמע בּה בּבירוּר את קוֹל אבוֹת-אבוֹתיו שלוֹ ועל כּן הוּא כּה בּוֹטח, אוֹרגני, מוּשרש בּמעמקים. אוּלם ליהוּדי הוּא דבר הנקנה בּלימוּד. לא אבוֹת-האבוֹת שלוֹ יצרוּ את הערכים האלה; על כּן די לה לפוּרענוּת סוֹציאלית אוֹ פּוֹליטית שתבוֹא וּתגלה את כּל הריקנוּת של הוָיתוֹ הרוּחנית וּתעוֹרר בּוֹ את הכּיסוּפים הטרגיים לשחרוּר מעם כּל אוֹתה “מפּוֹלת”, הכּיסוּפים לחייו העצמיים האישיים שלוֹ. הכּוֹתבים עצמם מדקדקים כּל כּך בּתיאוּר מחלתו של גרשנזוֹן, שהדיאגנוֹזה כּאילוּ נקבּעת מאליה. זוֹ היתה אוֹתה מחלה יהוּדית עצמה, שבּוּבּר הגדירה כּסכסוּך היהוּדי שבּין הדם והסביבה: “בּמקוֹם שניתנת הסיטוּאציה הטבעית, האוֹבּיֶקטיבית, של היחיד בּיחסוֹ לעם, עוֹברים חייו בּהרמוֹניה וּבגידוּל בטוּח; בּמקוֹם שאין היא ניתנת, הרי היחיד, כּל מה שהכּרתוֹ וישרוֹ מרוּבּים יוֹתר, כּל מה שדרישת ההחלטיוּת והבּירוּר מעצמוֹ מרוּבּה יוֹתר, הוּא נפתל בּסכסוּך עמוֹק יוֹתר, והוּא נדרש יוֹתר, כּבאפס בּרירה, להכריע ולבחוֹר בּין עוֹלם הסביבה וּבין עוֹלם הפּנים, בּין עוֹלם הרשמים וּבין עוֹלם הסוּבּסטַנציה, בּין האוירה וּבין הדם, בּין זכּרון כּברת-חייו וּבין זכרוֹן אלפי שנים…” בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים נתוּן גם גרשנזוֹן בּסכסוּך זה. וענינוֹ חשוּב בּעינינוּ בּיוֹתר משוּם שהוּא, כּאמוּר, אחד הסוֹפרים היהוּדיים-רוּסיים המעטים, שעלתה בּידוֹ, לפי דעת רבּים, בשלימוּת לחדוֹר לנפש האדם הרוּסי וּלהיקלט בּערכים רוּסיים. לאמוֹר, ללא הוֹעיל היא התעסקוּת מוּפלגת, ויהא בּשקידה וּבהבנה עמוּקה בּיוֹתר, בּצֵ’דֵיֶב והדֶקבּריסטים, ללא הוֹעיל היא חסידוּת סלַבוֹפילית מוּפלגת. בּבוֹא רגע של התמוֹטטוּת, מתבּרר בּכל זאת, כּי צ’דיֶב וּפּוּשקין היוּ אמנם אבוֹת-אבוֹתיו של איבנוֹב, אוּלם לא של גרשנזוֹן.

ב

האוּמנם בּאמת אין הכּרתוֹ של גרשנזוֹן מַבחינה בּדגש היהוּדי שבּסכסוּך הזה? על כּל פּנים בּ“חליפת המכתבים” אין הדיבּוּר מתגלגל על כּך; גם בּפעוּלתוֹ הספרוּתית הקוֹדמת לא נזדמנה לי, כּאמוּר, רמיזה על היהדוּת, שתהא ראוּיה להזכּיר. ועף כל פי כן: “היסוֹד היהוּדי הוּא בּל ימוֹט - - . עם ישׂראל אפשר שימוֹג בּעוֹלם ללא שארית… – רוּח-היהדוּת אך תתחזק בּזה. פיליטוֹניסט יהוּדי מוינא, סרסוּר הבּוּרסה מפּטרבוּרג, יהוּדי – סוֹחר, שׂחקן, פּרוֹפסוֹר, - מה להם וליהדוּת, בּיחוּד בּדוֹר השלישי אוֹ הרביעי של הטמיעה? דוֹמה כּאילוּ עד מוֹח-עצמוֹתיהם הם קלוּטים רוּח קוֹסמוֹפּוֹליטית אוֹ, לכל המוּטב, רוּח התרבּוּת המקוֹמית: כּמוֹהם כּאחרים מאמינים בּאוֹתם הענינים עצמם, אוֹהבים אוֹתם הענינים עצמם. אוּלם התנחם: הם אוֹהבים דברים שוים אך אין אהבתם שוה. הם נוֹטלים אמוּנה, רעיוֹנוֹת וטעם של זרים – ראשית משוּם שהחיים דבר שבּנוֹתן טעם ויהא גם דרך האוֹנאה העצמית בּטעם מדוּמה; ושנית משוּם שההתערטלוּת של הרוּח היהוּדי, שהתחילה בּהם, היא כּמפלצת לעוֹלם. צריך בּדרך מן הדרכים לכסוֹת את מערוּמי הרוּח. אין הם רמאים. אדרבּא, אין לך גרים ישרים וחרוּצים מהם. אמנם, יש בּהם המשאלה הסוֹערת, שיוּכלוּ להאמין בּמישרים בּאלוֹהי-נכר, כּדרך האמוּנה שהם רוֹאים אוֹתה בּתוֹשבים; כּי אמוּנה כּזאת בּלבד, המכוונת בּדרך אבטוֹמטית את התוֹדעה, מזרזת את הפעוּלה כּהלכה. אוּלם האמוּנה היא כּילד: בּתמצית הדם אוֹהבת אוֹתוֹ רק הנפש שילדה אוֹתוֹ בּעצבוֹנה; לכל נפש אחרת הוּא ערך, כּלוֹמר דבר חיצוֹני, שההערכה חלה עליו ממילא. כּך דוקא חייהם של יהוּדים, שהתנכּרוּ ליהדוּתם. הם מתאמצים לאהוֹב את אשר מפרנס את עוֹלם התרבּוּת בּימינוּ: אמוּנה פּוֹזיטיבסטית, פילוֹסוֹפיה, מדע, אֶסתֶטיקה, דמוֹקרטיה פּוֹליטית וסוֹציאליזם. הם מעמידים פּנים כאילו הם כּבר אוֹהבים כּל אלה, אוֹהבים בּאמת, וֹמתאמצים שהם עצמם יאמינוּ בּכך. אוּלם אלה הם רק ילדים מאוּמצים, לא בּשׂר מבּשׂר רוּחם. ריקנוּת היא בּלבּם וּבהירוּת יתירה בּראשם. מאחוֹרי פּעוּלתם רבּת-ההמוּלה בּסביבה הזרה, מאחוֹרי חיצוֹניוּתם הבּוֹטחת בּעצמה, שהיא לפעמים נינוֹחה מעצמה, מסתתר אפס-מנוּחה לא בּרוּר; מרצם שאינוֹ יוֹדע מרגוֹע לא בּא משפע הנפש כּי אם מרעבוֹנם; אלילת הזעם, אימה לא מוּדעת, אימת ריקניוּת רוֹדפתם”.

פּסק-דין קטלני זה על ההתבּוֹללוֹת לא יצא מפּי ציוֹני אוֹ יהוּדי לאוּמי, שאפשר לקטרג עליו כּעל רוֹאה-שחוֹרוֹת; זהוּ סך-הכּל לחיי-עבוֹדה ארוּכּים של יהוּדי טיפּוּסי מיהוּדי ההתבּוֹללוּת, שפּעל ויצר עשׂרוֹת שנים בּשׂדוֹת זרים, ששמוֹ “גוֹרלות עם ישׂראל” ושיצא לאוֹר אֵילוּ חדשים לאחר “חליפת המכתבים”.

הנוֹטל את הקוּנטרס בּידוֹ מתפּתה ממילא למחשבה: “הרמן כּהן הרוּסי”, אוּלם זוֹ היא מסכת אחרת לגמרי. אם גרשנזוֹן וכהן משוּתפת להם, בּהערכת הבּעיה היהוּדית, העמדה השלילית לציוּנוֹת וּבעמדה הזוֹ משוּתפים להם אֵילו ארגוּמֶנטים, הרי גרשנזוֹן מצטיין בתפיסה אינטימית יוֹתר של הבּעיה, בּיתר עוֹז וּביתר מַסקניוּת. אם כּהן הוּא כּוֹתרת, ואוּלי גוּלת-כּוֹתרת של ההתבּוֹללוּת, הרי גרשנזוֹן הוא דבּרה האחרוֹן. ראינוּ את הערכת-ההתבּוֹללוּת שלוֹ. הוא נתוּן בהתבּוֹללוּת בּפעוּלתוֹ רבּת-השנים, אף על פּי כן הוּא מתאמץ להבּיט בּפני האמת בּשקידה, בּעמל, בּמסירוּת. הציטטה נלקחה מעם הקוּנטרס של אוֹתוֹ מ.א. גרשנזוֹן, בּלא מוֹרך ועין בּעין והוּא מקיים גם מידה של אוֹבּיֶטיביוּת בּהערכת המתנגד. כּשהוּא מבקר את הציוֹנוּת (כּמחצית המחבּרת הוּקדשה לביקוֹרת זוֹ) הריהוּ שוֹקד לכתוֹב כּך, שלא יגלוּ בּדבריו פּנים שלא כּהלכה: “לפי הרגשתי האישית איני אוֹיב הציוֹנוּת; אדרבּא: היא נוֹגעת בּלבּי בּכנוּת, התלהבוּת, מסירוּת ללא גבוּל לאידיאל… מי עינים לוֹ ולא יראה עד מה חי בּתנוּעה הזאת הצער של עם ישׂראל, קוׁצר-הרוּח להקימוֹ לחיים חדשים… אני לא זר, לא מתבּוֹנן”. וכן הוא מוֹדה בּגוֹדל-נצחוֹנוֹ של הרעיוֹן הציוֹני: “הדוֹקטרינה של ההתבּוֹללוּת, התוֹרוֹת על התעוּדה הדתית אוֹ התרבּוּתית רוּחנית של עם ישׂראל, כּילוּ את ימיהם הקצרים ושוּב אין הן עוֹשׂוֹת נפשוֹת. כּל אלה ניגפוּ מפּני התנוּעה הציוֹנית הגדוֹלה”. וכן יש בּזה הוֹדיה ללא-תנאי בּתכוּנה הלאוּמית של עם ישׂראל ונמצא, שכּל מחלוֹקת-מושׂגים מסוּלקת מלכתחילה. אכן, לא דבר-מוּשׂגים בּלבד היא דבר המחבּרת הקטנה הזאת.

שוּרת-הבּיקוֹרת, שגרשנזוֹן מוֹתחה על הציוֹנוּת, ענינה לנוּ אינוֹ רב בּיוֹתר. בּיקוֹרת כּזאת שמענוּ לפרקים מצוּיים למדי. ציוֹנוּת שהוּתקנה כּבידים, שקנתה בּמשיכה מעִם עמי אירוֹפּה את המוּשג הטֶריטוֹריאלי של אוּמה ושעל כּן היא שטחית, פּוֹזיטיביסטית, זרה לרוּח ישׂראל, עוֹינת לדתיוּת ישׂראל, אינה מבינה והיא שוֹללת את עבַר-הגלוּת של עם ישׂראל, ערוּמה מכּל מֶטפיסיקה של תוֹלדוֹת ישׂראל, וּלכל לראש היא לאוּמנית ועל כּן מלאה חטאים כּרימון, כּאירוֹפּה כּוּלה בּת המאה התשע-עשׂרה והעשׂרים. בּאמת, אין התמוּנה הזאת אלא קריקטוּרה של התנוּעה הציוֹנית. בּביקוֹרת הזאת, שכּכל שהיא נסמכת על תכנה הממשי של התיאוֹריה הציוֹנית, היא מביאה בּכוָנה בּמנין רק את הציוֹנוּת הפּרימיטיבית של השנים הראשוֹנוֹת לתנוּעה הפּוֹליטת, מתארת את הציוֹנים כּקבוּצה מבוּדדת של אינטֶלקטוּאלים הזרים לעם ושהצלחתם לא בּאה אלא בּשביל שהראוּ ליהדוּת את הדרך הקלה בּיוֹתר – בּביקוֹרת זוֹ, כּבכל בּיקוֹרת, יש משהוּ מן האמת, שראוּי לה לציוֹנוּת שתתן דעתה עליו. אוּלם בּרוּבּה אין היא נוֹגעת לנוּ עתה, לאחר ההתפתחוּת של הרעיוֹן הציוֹני בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. רק בּנקוּדה אחת נבדל גרשנזוֹן ממבקרים אחרים. וּמן הנכוֹן להדגישה. בּבוֹא גרשנזוֹן להאשים את הציוֹנוּת בּמגמוֹת לאוּמניוֹת, הוּא מאשימה משוּם טעמים אנוֹשיים כּלליים: “הלאוּמיוּת המוּדעת, מן המוּכרח שהיא אכזרית וּבלתי אנוֹשית: אני מאשים את הציוֹנוּת, כּי מתוֹך שהיא מוֹדה בּעיקרוֹן הארוּר של הלאוּמיות היא מוֹסיפה לוֹ חיזוּק… גם הלאוּמיוּת היהוּדית תשקוֹד על טהרתה, תבּיט בּחשד על כּל סביביה ותבנה חיץ לפנים מחיץ”. אוּלם, שלא כּדרך אוּניברסַליסטים אחרים, שוּב לא יֵאָמר בּאזני היהוּדים: אם תישארוּ מפוּזרים וּמפוֹררים ותתנוּ ידכם להשלמת העוֹלם, תיפּתר גם שאלתכם. ניכּר, אין בּוֹ עוֹד מן האשלָיוֹת האלה, והוּא אוֹמר בּפירוּש: רע לכםף רע מאד, אף יֶרע לכם בּיוֹתר וּגזירה היא. והוּא נלחם בּציוֹנוּת, כּי הציוֹנים אינם מבקשים גוֹרל אינדיבידוּאלי נעלה בּשביל היהדוּת, אלא כּנוּסח כּל טוּב סלה… היהדוּת היא עד עתה, בּזכוּת יִחוּד-דמוּתה וגוֹרלה, האריסטוֹקרַט שבּעמים; הציוֹנוּת מבקשת לעשׂוֹתוֹ בּוּרגני זעיר, להיוֹתוֹ כּאחרים… אוּלם היהדוּת חייבת להאזין לקוֹל רוּחה רב-הרזים ולא לכללי-התבוּנה התפֵלים. אכן, האוֹשר ואף החוֹפש אינם היקר שבּקניני העוֹלם הזה, יש קנינים נעלים ממנוּ, ואף אם אין היד יכוֹלה למשמש בּהם… הציוֹנוּת היא כּחש בּאידיאה של העם הנבחר ועל כּן בּגידה בּיהדוּת ההיסטוֹרית… לא אמיר את הבּחירה של עם-הסגוּלה בּנזיד-עדשים של לאוּמיוּת טריטוֹריאלית… עמי אוּמלל, נרדף, מפוּזר, אוּלם בּגלל זאת איננוּ רע מאחרים, ונהפוֹך הוּא: גוֹרלוֹ הוּא יפה כּל כּך, משוּם שהוּא מיוּחד כּל כּך".

אפשר ונשיב לוֹ לגרשנזוֹן, כּי בּאמת לא הציוֹנוּת היא שבּגדה אלא הפיזוּר הוּא שבּגד בּאידיאה של העם הנבחר; כּי קיבּוּץ הגלוּיוֹת הוּא נחת-אב מוּכרחת להתפּתחוּת המיוּחדת של היהדוּת; כּי דוקא פּה, בּגוֹלה, נהיוּ היהוּדים “בּוּרגנים זעירים מאחרים”; כּי האריסטוֹקרַטיה היהוּדית של הפּיזוּר עתה, כּפי שגרשנזוֹן עצמוֹ מתארה, היא עלוּבה בּיוֹתר: כּי ארץ-ישׂראל היהוּדית, אף כּיוֹם הזה היא לא ממלכת הבּוּרגנוּת הזעירה אלא ממלכת העבוֹדה היוֹצרת וּגבוּרת הקרבּן ועוֹד ידה נטוּיה; כּי בּנין ארץ-ישׂראל נעשה בּמאמצים הקשים בּיוֹתר, וכמעט שאין למצוֹא כּחזיוֹן המיוּחד הזה בּתוֹלדוֹת העוֹלם. אוּלם לא בּיקוֹרת הציוֹנוּת של גרשנזוֹן, אלא ההנאה המיוּחדת של “הקדוֹש” המתענה על עינוּייו נראית לנוּ כּתכוּנה המציינת בּיוֹתר את הלֶך-הנפש של דֶקַדנטיוּת, כּכינוּיו של איבנוֹב; ואפילוּ לא היה בּידנו להשיב על בּיקָרתוֹ, אפילוּ לא בּטחנוּ בּהתפּתחוּת “מיוּחדת” של ארץ-ישׂראל היהוּדית, לא יכוֹלנוּ למצוֹא שׂפה משוּתפת בּינוֹ וּבינינוּ. לאמוֹר, הציוֹנוּת היתה מוּצדקת בּעינינוּ, אף אילוּ היה בּה רק מן הדחיפה האלֶמנטרית של האדם המדוּכדך בּיסוּרים וּמבקש לברוֹח מיסוּריו. כּי ילָחם איש על פּת לחמוֹ, לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעצוֹר אוֹתוֹ ממלחמתוֹ, רק מהיוֹתנוּ מוֹאסים בּצחוֹקוֹ השמן של השׂבֵע; אוּלם זאת נגיד לוֹ, כּי אמנם יצדק בּבקשוֹ לשׂבּוֹע לחם, אוּלם שׂוֹבע-הלחם אינוֹ אלא הנחת-ראשית, פּתח לתעוּדתוֹ האנוֹשית. עם משוּסה כּי ילָחם לחירוּתוֹ, שׂוּמה על כּל המרגישים בּכאבוֹ וּבחרפּתוֹ, בּיתר בּירוּר: המרגישים כּי הכּאב כּאבם והחרפּה חרפתם – והלא כּזאת שמענוּ מפּי גרשנזוֹן – שלא להוֹסיף אבנים על אבני הנגף שבּדרך השחרוּר, רק מהיוֹת עמים אחרים שזכוּ לחוֹפש מכַתתים כּבלים לזרים; שׂוּמה עליהם שלא לעזוֹר לעשׂוֹת את היסוּרים כּיסוּרי-נצח רק מהיוֹת בּיסוּרים ממראה-היוֹפי; שׂוּמה עליהם להיספח למערכוֹת הקרב וּלהוֹליך את העם מחירוּת לגאוּלה, להמיר את מלחמת החירוּת בּמלחמת הגאוּלה.

ג

אוּלם יוֹתר משבּיקוֹרת-הציוֹנוּת מציינת את גרשנזוֹן, מציינתוֹ “הפילוֹסוֹפיה של תוֹלדוֹת ישׂראל”, שהוּא מגישה לפנינוּ. אין הוּא נוֹח להאמין, כּי תוֹלדוֹת ישׂראל הן כשלשלת של מקרי-פּוּרענוּת, שלא בּאוּ אלא משוּם מסיבּוֹת חיצוֹניוֹת בּלבד; ירוּשלים לא נחרבה משוּם שאלכּסנדר מוּקדוֹן היה מצביא גאוֹן ורוֹמא פּטיש העוֹלם; היהוּדים לא נתפּזרוּ בּגלוּיוֹת משוּם שהמנצחים בּימי קדם נהגוּ להוֹליך את המנוּצחים שבי. מלכוּת-ישׂראל נחרבה, היהוּדים פּוּזרוּ, נשארוּ מאוּחדים בּפיזוּרם, נבדלוּ משאר העמים, קיימוּ את עצמם בּטהרה בּתוֹך יסוּרים וקרבּנוֹת לאין שיעוּר משוּם שכּך עלה לפני רצוֹנוֹ של עם ישׂראל. לשם כּך נתקנוּ הלכוֹת-הדת; הוּקמה, בּכוָנת-מכָוון, חוֹמה חוֹצצת בּין ישׂראל ושאינוֹ ישׂראל; תוֹרת משה, תיקוּנה בּידי עזרא וּנחמיה, המשנה והתלמוּד, ספרוּת הרבּנים ושיטת הקהילוֹת בּפּוֹלין וליטא בּאוּ לשם כּך – להבטיח את אַחדוּת היהדוּת בּפיזוּרה. עם ישׂראל עוֹלה והוֹלך, בּלא הפוּגוֹת, לקראת תפקידוֹ; פּיזוּר הגלוּיוֹת הוּא כּהכרח חוּקי בּדרך העליה הזאת. “אני רוֹאה והיהדוּת לכל אוֹרך נדוּדיה נתוּנה לתאוָה אחת: להתפּשט מכּל שאינוֹ עלוּל לחליפוּת. דוֹמני: כּל שאר העמים צוֹברים אוֹצרוֹת, כּדי לקיים את תעוּדתם מתוֹך ניצוּל האוֹצרוֹת האלה בּדרך היצירה. עם ישׂראל שאף בּרוֹב קנאוּת אוּלם לא שאף לכך אלא כּדי שיוּכל, בּמחצית-חייו האחרת, להיחָלץ מכּל כּבלי-העוֹלם האלה, כּדי לרכּוֹש מה שאפשר להשליכוֹ אחר הגֵו. הוּא הרס את מדינתוֹ כּבַקע אפרוֹח שנגמר בּישוּלוֹ את קליפּת בּיצתוֹ; הוּא נשמט מאדמתוֹ והוּא נע ונד וחי ללא-מוֹלדת בּעוֹלם: הוּא מלא קרעים מכאיבים וּפצעים שוֹתתים דם, אוּלם העם עצמוֹ – בּרצוֹנוֹ אין דוֹמי, לוּ רצה בּזה. הוּא הרס את אַחדוּתוֹ ונתפּזר רסיסי-רסיסים. לא רצה בּחוּקים משלוֹ ורצה לחיוֹת לפי חוּקי זרים; אחרי כן נפטר גם מיקר-נכסוֹ, מלשוֹנוֹ הלאוּמית. כּביוֹדעים למד את האמנוּת להתכּחש לעצמוֹ: לא להוֹקיר עוֹד עצמאוּת לאוּמית, ללמוֹד לחיוֹת בּלעדיה, בּצל שלטוֹנם של זרים; לא להיוֹת מחוּבּר למקוֹם וּללשוֹן, כּי גם זאת עבדוּת לבשׂר: פּזר את עצמך ונוּד. אַל יהיה לך כּל דבר-קבע עלי אדמוֹת, כּל אוֹצרוֹת יקרים; האדם אינוֹ יוֹדע לחיוֹת בּלא כּלי-שרת ארציים – אוּלם לך יהיוּ כּלים אלה כּבלי-עראי חוֹלפים; למוֹד תלמד להמירם מבּלי היוֹת נפשך קשוּרה בּהם… לא שׂרד לוֹ לישׂראל כּל דבר-קבע; בּכל אשר ישׂראל נחיתים שמה, הכּל להם ארעי: הישיבה, הלשוֹן, החוֹק, המלבּוּש, המזוֹנוֹת, האוּמנוּיוֹת, הענינים, המוֹדוֹת… לא בּית להם כּי אם אוֹהל, כּאדם הבּהוּל למחוֹז-חפצוֹ ואינוֹ שׂם על לבּוֹ את עינוּגי-הדרך… רוּח-העם אסר את עבוֹדת-האדמה על היהוּדים, כּי בּהשריש האדם בּאדמה הוּא כּנצמח לתוֹך הקרקע וּלתוֹך דפוּסי-חיים קבוּעים… היהדוּת יריבת-התרבּוּת היא; היא נוֹדדת בּעמים כּזכּרוֹן מוּזר וכנבוּאה: מן העפר בּאת ואל העפר תשוּב. היחידיוּת היהוּדית אך כּקרוּם חיצוֹני היתה לעוֹלם, כּי בּאמת הוּא שׂנא בּיהדוּת את מהוּתה, שבּיטאה את עצמה בּקרוּם הזה, הוּא שׂנא בּה את רצוֹנוֹ להתכּחש לעצמוֹ, להיחַלץ מכּל יציב. היהדוּת לא היתה כּקטנה בּעיני עוֹלם בּעשׂרים המאוֹת האלה: העמים התבּוֹננוּ בּלהט-התענינוּת וכל מה שהוֹסיפוּ לחזוֹת בּה, גדלוּ בּהם האימה והמשׂטמה. בּכל אשר יעשׂה יהוּדי מסתתרת איזוֹ אמת, שהיא נצחית אך נוֹראה. על מה הוּא מזכּירנוּ את האמת הזאת? הלא האמת הזוֹ תמית את הרצוֹן לבּנין הארצי. איכה נוּכל ונחיה ואמת כּזאת בּנפשנוּ? הוּא כּשׂריד-מפלצת של ימי קדוּמים, הוּא מפּיל חתיתוֹ על ילדינוּ. – הך בּוֹ, רדוֹף אוֹתוֹ ויכָּחד. והלא זה חפצוֹ של הרצוֹן היהוּדי – להיות יהוּדים נרדפים, רדיפה רוֹדפת רדיפה. על כּן היה גם מלוֹא-הרמוֹניה בּין רצוֹן העם היהוּדי וּבין גוֹרלוֹ החיצוֹן. העוֹלם דימה, כּי הוּא מכלה את היהוּדים, אוּלם בּאמת הוּא שירת אוֹתם לטוֹבתם, כּדרכּוֹ לשרת כּל רצוֹן”.

עד שלא נשאר להם לישׂראל אלא תחליף שמימי תחת מדוֹרם הארצי – התוֹרה, הרגשת האַחדוּת הלאוּמית והדתית. והנה הגיעה השעה להחריב גם את בּתי-האחיזה האחרוֹנים של הגוּף היהוּדי, כּי גם הם עבדוּת לרוּח היהוּדי, ששאיפתוֹ פיזוּר-הגלוּיוֹת אינם תוֹפעוֹת שבּמקרה, היא גמר תוֹלדוֹת ישׂראל. היהדוּת מבקשת את חירוּתה האחרוֹנה ועוֹשׂה כּיוֹם את כּברת-דרכּה האחרוֹנה. מן המוּכרח שהיהוּדי יִדַלדל בּרוּחוֹ כּדלדוּל גוּפוֹ; אין אנוּ יכוֹלים לדעת לשם מה כּל אלה, אין אנוּ יוֹדעים אלא ש“האדם בּיהדוּת נעשׂה פּוֹשט-יד שבּרוּח; והאוּמנם לא זאת המטרה אשר האנוֹשוּת כּוּלה שוֹאפת אליה?.. דוֹמני כּל האנוֹשוּת הוֹלכת בּדרך הזה: מעניוּת טבעית לצבירת נכסים ואחר כּך לעניוּת אחרת, שהיא עניוּת שמרצוֹנה”. היהדוּת היא כּרוֹז וּמוֹרה בּדרך הזאת.

השרירוּת שבהלֶך-מחשבה זה של גרשנזוֹן בּוֹלטת בּיוֹתר, מאחר שהוּא עצמוֹ אינוֹ טוֹרח לאַששו על הוֹכחוֹת ברוּרוֹת. ההכּרה, שאין תוֹלדוֹת ישׂראל עשׂוּיוֹת כּשלשלת של מקרים, עדיין אינה אוֹמרת, כּי המצב עתה לתוֹצאוֹתיו – ההתפּרקוּת השלימה, – היא בּאמת מטרה אחרוֹנה לרצוֹן העם היהוּדי. הפּיזוּר וההתבּוֹללוֹת אפשר לראוֹתם, ואף בּיתר דין, כּאפּיזוֹדוֹ חוּקיוֹת אך ארעיוֹת, מכינוֹת של תוֹלדוֹת ישׂראל. הרי הגלוּת שלנוּ עתה אינה גלוּת ראשוֹנה בּתוֹלדוֹת ישׂראל וּככל הנכוֹן היה יהוּדי משׂכּיל בּימי בּבל נתוּן כּוּלוֹ בּתוֹך חיי מדינת בּבל ותרבּוּת בּבל, ומחשבתוֹ על עתידוֹת עם ישׂראל לא היתה שוֹנה בּיוֹתר ממחשבתוֹ של גרשנזוֹן עתה, בּיחוּד בּימים כּשהתרבּוּת, שהיתה לפעמים אדירה ושלטה בּוֹ, התחילה מתפּוֹררת והוֹלכת. עם זאת היתה שיבת-ציוֹן סיוּמה של גלוּת-בּבל, אוֹ, אם לדבּר כּנוּסחוֹ של גרשנזוֹן, רצוֹן העם היהוּדי העצום להתרכּזוּת טֶריטוֹריאלית כּאפשרוּת היחידה לעבוֹדת-יצירה שלֵוה וּמתמדת, שלא לראוֹת את ההכּרה העוֹלה וּמוֹסיפה, ההתרכּזוּת הזאת לא תוּכל להיוָצר אלא על אדמת ארץ-ישׂראל. “פילוֹסוֹפיה של תוֹלדוֹת ישׂראל”, שהיתה אוֹמרת, כּי עם ישׂראל היה נאחז תמיד בּכל שעת-כּוֹשר, וּתהא פּעוּטה בּיוֹתר, מתעתעת בּיוֹתר, כּדי להכּוֹת שוֹרש, כּדי לשוּב ולחיוֹת ולעבוֹד בּמאוּחד, בּקבע וּבתמידוּת; אוּלם כּל נסיוֹן כּזה סוֹפוֹ בּהכרח כּאב ואכזבה, כּדי שהעם יוּכל לשוּב לארצוֹ מקדם – פילוֹסוֹפיה כּזאת היתה, על כּל פּנים, הוֹלמת יוֹתר את המגמוֹת של העבר וההוֹוה היהוּדיים, שנתאַמתוּ באמת ההיסטוֹרית, וּממילא היתה הוֹלמת יוֹתר את רצוֹן העם היהוּדי, משהוֹלַמתוֹ זוֹ המֶטפיסיקה של פּיזוּר, שגרשנזוֹן התקינה לפנינוּ. דוקא דרך-התבּוֹננוּתוֹ של גרשנזוֹן בּתנוּעה הציוֹנית – נסיוֹן פּוֹזיטיביסטי של אינטֶלקטוּאליים הזרים לעם, בּשעה שהיא בּאמת, עם כּל השגיאוֹת האידיאוֹלוֹגיות והתכסיסיוֹת של מנהיגיה האינטלקטוּאליים, בּיטוּי אוֹרגַני לזרמים העמוּקים בּיוֹתר של תוֹלדוֹת ישׂראל והיא תנוּעה-שבּבחירה אֶתית, הניזוֹנה הרבּה ממוֹטיבים דתיים, ושעל כּן היא ראוּיה לתבּוֹע לעצמה שתהא נערכת כּעוּבדה שבּתוֹלדוֹת ישׂראל וּממילא שתהא משפּעת על הערכת התוֹלדוֹת האלוּ, וכן דרך-הערכתוֹ של גרשנזוֹן על ההתבּוֹללוּת – כּאיצטַדיה אחרונה, מסיימת, של תוֹלדוֹת ישראל, בּשעה שהיא בּאמת בּחינת אפּיזוֹדה ולא הראשוֹנה ואף לא האחרוֹנה לפי סוּגה, שישׂראל התגבּר ויתגבּר עליה בּמשך אֵילוּ עשׂרוֹת שנים – דרכים אלה יש בּהם כּדי להוֹכיח את מידת השריריוּת והסוּבּיֶקטיביוּת של השקפוֹתיו.

הסוּבּיֶקטיביוּת הזוֹ היא לנוּ אוּלי הצד המענין בּיוֹתר בּ“מֶטפיסיקה” הגרשנזוֹנית, “הגוֹרלוֹת של עם ישׂראל”, סמוּכים ל“חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. האנטי-קוּלטוּריזמוּס הקלוּט דֶקַדֶנטיוּת הוּא כּצד שוה לשני החיבּוּרים. בּימינו אין גרשנזוֹן היחיד לבשׂוֹרת “הכּליוֹן” משוּנה למדי, עד מה מוּעטת מידת המקוֹריוּת שבּרעיוֹן-ההתבּוֹללוּת שלוֹ. בּמאה התשע-עשׂרה, כּשאירוֹפּה בּטחה בּנצחוֹנה המוּחלט של תרבּוּתה, מן המוּכרח היה שהיהוּדים יצעדוּ בּראש תהלוּכת התרוּעה. מלחמת-העוֹלם ועוָיוֹת-תוֹצאוֹתיה העלוּ בּרבּים את הרגשת ההתמוֹטטוֹת התרבּוּתית וּמה שנחשב לאחרים כּחוֹרבּנה של אירוֹפּה אוֹ של המערב בּלבד, נעשׂה לוֹ לגרשנזוֹן חוּרבּן-העוֹלם, שהיהדוּת היא מוֹרת-דרך לוֹ. וכן כּל התוֹכן וכל המשמעוּת של תוֹלדוֹת ישׂראל לא בּאוּ אלא להראוֹת לוֹ לעוֹלם, כּיצד אפשר וכיצד צריך להגיע לכלל ריקניוּת גמוּרה, לכלל עניוּת רוּחנית אחרוֹנה.

כּקרבּנוֹת-המשבּר של ימינו נוֹפלים ראשוֹנים אלה, שהאוֹרגַניזם הפּסיכי שלהם יש בּו מֵחַלל ההתנגדות הפּחוּתה בּיוֹתר; שמרגישים בּמידה מחוּקה בּיוֹתר קרקע מוּצק מתחת כּפּוֹת רגליהם; שעוֹלם-התרבּוּת שפּירנסם עד עתה ושהיה בּוֹ לצאת ידי צרכּם בּשנים כּתיקוּנן, וּבממש, בּרצינוּת, לא היה בּוֹ אלא מעט לאלה שהוּא להם חכמה נלמדת ואינוֹ כּלי-זין חד וּממוֹרט לשנים של פּוֹרענוּיוֹת. הלא ראינוּ עד מה ידע איבנוֹב, אף בּעמדוֹ אל מוּל פּני מסוֹת הגוֹרל, לעמוֹד דבוּק בּתרבּוּתוֹ, תרבּוּת אבוֹת-אבוֹתיו, שהיא לוֹ לא בּלבד סטטית אלא גם דינַמית והוּא כּמעוּרה בּה, ועד מה רפוּיה לעוּמתוֹ עמידתוֹ של גרשנזוֹן. אם מצאנוּ בּ“חליפת-המכתבים” רק רמזים, בּרוּרים בּמעט אוֹ בּהרבה, לענין המוֹצא היהוּדי של הרפיפוּת הזאת, בּאוּ עתה ה“גוֹרלוֹת” ואישרוּ לחלוּטין את ההשערה, כּי בּמחבּרת הזאת ראינוּ את גרשנזוֹן נוֹטל את המקרה האישי שלוֹ ותוֹלה אוֹתוֹ בּגוֹרלוֹ של כּל עם ישׂראל כּוּלוֹ. הוּא מדמה, כּי כּשם שהוּא קיפּח את חמדת-החיים ואת מרץ-התרבּוּת, קיפּחם גם כּל עמוֹ. ציוּן עמוֹק הוּא, כּי דוקא עתה, לאחר עשׂרוֹת שנוֹת יצירה בּשדה זרים, חזר לראשוֹנה לאוֹתוֹ העם, להעניק לוֹ את גוֹרלוֹ האישי ולעשׂוֹתוֹ שוּתף בּכלייתוֹ.

הטרַגיקה האישית של המשבּר הזה, שהגיעה אליה ההתבּוֹללוֹת היהוּדית בּגרשנזוֹן, ממובהקיה הישרים והשלמים בּיוֹתר, ראוּיה ליראת-כּבוֹד ואף נמצא בּה, כּבכל טרגיקה, מן היוֹפי והגדלוּת. בּמעט או בּהרבּה מרגיש בּטרגיקה זוֹ כּל אחד ואחד מבּינינוּ, אף נגעה בּאיבנוֹב. אוּלם עם ישׂראל, שלא הלך בּדרך ההתבּוֹללוּת של גרשנזוֹן בּתקוּפת זהרוֹ, אינוֹ נוֹטה גם היוֹם, כּשהדרך הזוֹ הוֹליכתוּ לתהוֹם, לשׂאת בּענשם של פּשעי הדרך הזוֹ. אחרוֹן-דבר אשר להתבּוֹללוּת – האישית והיהוּדית-כּללית – הוּגד בּשני הקוּנטרסים הקטנים האלה והדבר שמוֹ: כּליוֹן. אוּלם ההתבּוֹללוּת ועם ישׂראל אינם עוֹלים בּקנה אחד. “אלוֹהים, לא זוֹ בּלבד שבּראני, אלא הוּא בּוֹראני ויבראני. רצוֹנוֹ הוּא, כּי אברא אוֹתוֹ כּביכוֹל בּי גם בּימים יבוֹאוּ, כּאשר עשׂיתי עוֹד עתה… חוֹק האהבה הפּנימי שנחרת בּנוּ, יאמר לנוּ, כּי כּנכוֹן היוֹם הוּא דבר נעים זמירוֹת ישׂראל אשר אמר לאלוֹהים: ‘כּי לא תעזוֹב נפשי לשאוֹל לא תתן חסידך לראוֹת שחת’”. הדברים האלה של הרוּסי איבנוֹב אוֹמרים לרצוֹן העם היהוּדי יוֹתר, מנבוּאת הכּלָיה של היהוּדי גרשנזוֹן.

“יוּדה”, 1923.

אוֹדה: הרגשה משוּנה היתה בּי כּשנטלתי את הספר “ארבּעים ימים של מוּסה-דאַג” לפרַנץ וֶרפל, וכבר ידעתי את המוֹניטין שיצאוּ לוּ, את תפקידוֹ שמילא ועתיד למלא לעוֹלמים – לפאֵר את מלחמת הגבוּרה של העם הארמֶני, להקים מצבה פּיוּטית לסבלם וּליסוּריהם; לנקוֹם, בּדרך נעלה זאת, את נקמת השמדתם. וּמהי ההרגשה המשוּנה? תערוֹבת של קנאה ורוּגזה – קנאת האוּמלל בּאוּמלל אשר זכה בּפרס-מה, רוּגזה על בּן עַם המקים מצבה לעם זר. כּלוּם לא סבלנוּ? כּלוּם לא נרדפנוּ? כּלוּם חרב-השמדה לא הוּנפה על ראשינוּ פּעמים אין מספּר? כּלוּם לא נאבקנוּ בּגוֹרלנוּ האכזר? והנה, כּשמשוֹרר גדוֹל קם בּתוֹכנוּ, ושם-עוֹלם לוֹ וכוֹחוֹ אתוֹ – לא לנוּ הוּא שר שירוֹ.

כּתוּב בּפתח הספר: “תמוּנת הענוּת של ילדי הפּליטים נעווי-דמוּת וּמוּרעבים, שעבדוּ בּבית-החרוֹשת לשטיחים (בּדמשק), נתנה את הדחיפה המכרעת להעלוֹת מתהוֹמוֹת הקוֹרוֹת את הגוֹרל הבּלתי-מוּשׂג של העם הארמני”. האם בּסנוורים הוּכּוּ עיני הסוֹפר? עלי אדמוֹת יתהלך ולא יפגוֹש “תמוּנת הענוּת” של ילדים “נעווי-דמוּת” בּלתי אם בּין הפּליטים הארמנים של דמשׂק? לתהוֹמוֹת הקוֹרוֹת ירד ולא ימצא “גוֹרל בּלתי מוּשׂג”, בּלתי אם גוֹרל העם הארמני? אכן, זאת היא ההתבּוֹללוּת, המוּכנה לשרת אחרים.

אפשר: הרגשה תפלה, הרגשת מוּכּה ואוּמלל, אשר כּל רכוּשוֹ בּיסוּריו וצר להתחלק בּזה עם אחר. אך אוֹדה: היתה בּי הרגשה כּזאת.

עם הקריאה הלכה והתנדפה. ולא לבד משוּם שגדוֹל הספר ועצוּם כּוֹחוֹ, ספר לדוֹרוֹת, וכל הרגשה תפלה לא תעמוֹד בּפניו. העיקר: הרגשה אחרת תפסה, עם כּל דף נוֹסף, את מקוֹם הקנאה וגירשה את הרוּגזה. מה בּכך אם הספר יפאר, בּעיני זרים, את מלחמת הגבוּרה של העם הארמני, ויעוֹרר השתתפוּת בּצער העם הזה? אין זאת אלא קליפּה, בּאשר לאמיתוֹ של הדבר ספר יהוּדי הוּא זה, ולא בּמוּבן זה בּלבד שעל-ידי יהוּדי נכתב, אלא בּמוּבן פּחות מוּפשט, פּשוּט וממשי יוֹתר – בּנוּ, בּגוֹרלנוּ, בּמלחמתנוּ הכּתוּב מדבּר.

“גוֹרל ארמני”, כּפי שתפסוֹ פרנץ ורפל, וּכפי שהוּא חוֹזר עליו שוּב ושוּב – למוּשג זה, בּאוּניברסַליוּת שלוֹ, כּמעט בּמטפיסיוּת שלוֹ, אין הצדקה. רדיפוֹת איוּמוֹת נפלוּ בּחלקוֹ של העם האוּמלל הזה – גם בּתוּרכּיה, גם בּרוּסיה. אך לא היה זה בּלתי אם גוֹרל מיעוּט לאוּמי, שהיה מוּפקר בּידי עריצים. שוּם שׂנאת-דוֹרוֹת לא ליותה את הארמנים בּכל מקום שם פּנוּ. שוּם תהוֹם, ללא גשר, לא היתה רוֹבצת בּיניהם וּבין העמים, אתם נפגשוּ. הם לא היוּ מפלצת ארוּרה, לא בּעיני הנוֹצרים ולא בּעיני המוּסלמים. עלילת-דם לא ריחפה מעל ראשיהם, וילדי העוֹלם כּוּלוֹ לא ינקוּ את השׂנאה אליהם עם חלב אמוֹתיהם, וגם לא היוּ נדוֹנים לחיי נדוּדים. לא עברוּ מארץ לארץ, ממדינה למדינה. את טעם הגלוּת לא טעמוּ. ישבוּ על אדמתם, ואפילוּ היא קרוּעה בּין מדינוֹת זרוֹת. נהנוּ מתרבּוּתם. היוּ מוּשרשים בּקרקע שלהם. דמם נשפּך בּידי תקיפים – אך “גוֹרל” זה, בּוֹ חדוּרה האֶפּוֹפּיה הטרַגית-ההֶרוֹאית של ורפל, איננוּ גוֹרל ארמני אלא גוֹרל-ישׂראלי. “עינים” אלה, עיני היאוּש מעבר לכל היסטוֹריה, עליהן מספּר ורפל, אינן עינים ארמניוֹת אלא עינים ישׂראליוֹת. נער זה העוֹמד לפתע בּאמצע הכּביש ושוֹאל את חברוֹ: “מדוּע הננוּ בּעצם ארמנים”? שאלת נער ישׂראלי – של דוֹר ההתרוֹפפוּת – הוּא שוֹאל, וזקן זה הקוֹבע: “להיוֹת ארמני – דבר מן הנמנע הוּא”, אמת ישׂראלית הוּא קוֹבע. שתדלן זה, כּהן גרמני, טהוֹר נפש, תמים ונבוֹן, עלוּב, מסכּן, מכוּסה זיעה, מאַבּד מרוֹב התרגשוּת ללא-אוֹנים את חוּשיו ואת צוּרתוֹ, הוּא מתרוֹצץ בּין שליטי עמוֹ למען ימנעוּ את האסוֹן, וּבין שליטי תוּרכּיה למען יפסיקוּ את השחיטה, איננוּ אלא “חסיד אוּמוֹת העוֹלם”.

לא לבד ספר יהוּדי הוּא זה אלא גם ספר ציוֹני, כּי בּלי תנוּעת השחרוּר הישׂראלית, בּלי ארץ-ישׂראל, בּלי עמידה על הנפש של היהוּדי הנתקף, אפילוּ בלי הקבוצה הארצישׂראלית, אשר ממצוּקה ומהכּרה נוֹלדה, – אי-אפשר היה לוֹ לספר זה שיכּתב, כּשם שאי-אפשרית היתה הדרמה שבּתוך הדרמה – גבריאל בַּגרדיאן על מוּסה-דאג – בּלי דמוּתוֹ של תיאוֹדוֹר הרצל.

כּשם שאין הצדקה למוּשג: “גוֹרל ארמני”, בּמוּבנוֹ הכּל-היסטוֹרי, מעל הדוֹרוֹת והמקוֹם, כּן אין הצדקה, מתוֹך המציאוּת הארמנית, לדמוּת זאת של המתבּוֹלל השב לעמוֹ בּשעת הסכּנה האוֹרבת לאוּמה, והעוֹמד בּראש העם הזה בשעת התקוֹממוּתוֹ. ההתבּוֹללוּת, אם כּי נתנה את אוֹתוֹתיה גם בּין הארמנים, כּמוֹ בּין כּל מיעוּט, בּכל זאת לא הגיעה אצלם, שישבוּ על אדמתם, - מרוּכּזים, בּעלי תרבּוּת אחת ושׂפה אחת, - למדרגת הבּעה המצדיקה את המקוֹם המרכּזי שניתן לה בּ“ארבּעים יוֹם של מוּסא דאג”. הארמני הזה, בּן למשפּחה אמידה הוּא, התגלגל מנעוּריו לפּאריס וסיגל לוֹ תרבּוּת צרפתית-אירוֹפּית עד שנעשׂה ל“אדם מוּפשט”, ל“אדם כּשהוּא לעצמו”, ועמוֹ וגוֹרלוֹ ושייכוּתוֹ הוּא אליו נשכּחוּ מלבּוֹ כּליל. הקים לוֹ משפחה צרפתית – אשה צרפתיה, בּן צרפתי – וכאשר קרוֹביו מצליחים בּעסקיהם שם, על האדמה הזרה והרחוֹקה שחדלה להיוֹת לוֹ מוֹלדת, יש סיפּק בּידוֹ להתמסר לטיפּוּל בּדברים יפים ונעלים, קצת ספרוּת יפה וּקצת אמנוּת וּקצת פילוֹסוֹפיה. גבריאל בַּגרַדיאן זה איננוּ דמוּת ארמנית אלא דמוּת ישׂראלית. לא יחידים, כּאשר יכלוּ ודאי להיוֹת גם בּין הארמנים, אלא לאלפים ולרבבוֹת התגוֹללוּ הם, יהוּדים אלה, יפי-רוּח, על חשבּוֹן המשפּחה ועל חשבּוֹן עסקי קרוֹביהם, לא בּפּאריס בּלבד אלא בּכל בּירוֹת העוֹלם.

ולדמוּת הרצלאית נהפּך גבריאל בּגרדיאן זה, כּשהמקרה מביאוֹ אל קרב עמוֹ הזר, והעם הזה פּעוּט הוּא, כּפרי-פּרוֹבינציאלי, מוּגבּל, מגוּחך כּמעט, מכּל מקוֹם רחוֹק בּאמת כּרחוֹק מזרח ממערב, משפע אוֹר ורוּח, אשר לפּאריס האינטלקטוּאַלית; אך העם הזה הוּא גם אוּמלל לאין-גבוּל וּללא מידה, נרדף על צואר, טוֹבע בּיסוּריו וּבדמוֹ, מוּשפל עד עפר. לדמוּת הרצלאית נהפּך גבריאל בּגרדיאן כּאשר הוּא מתקוֹמם, הוּא האירוֹפּי, איש החירוּת, איש הכּבוֹד האנוֹשי, נגד “הגוֹרל הארמני” הזה ואיננוּ מקבּל אוֹתוֹ ואיננוּ משלים אתוֹ, וּלאחר שהחליט החלטת גוֹרל: “אני אלך בּדרך עמי” (עמי, עם שלי – מאיזוֹ תהוֹם צף זה?) נוֹתן אוֹת למרד.

כּדרך הטבע מתיצב הוּא, – אירוֹפּי, בּעל השׂכּלה, מחוֹנך בּמידוֹת וּבשיקוּל, איש תכנית ממלכתית, הוֹזה, רוֹאה מראש, מאמין, נוֹעז כּשוּם אדם מבּני עמוֹ (דוקא משוּם ש“הגוֹרל הארמני”, על יאוּשוֹ, איננוּ בּדמוֹ) – בּראש המרד. העם הפּעוּט, הכּפרי-פּרוֹבינציאלי, המוּגבּל והמגוּחך כּמעט מקים אמנם מקרבּוֹ, בּדרך פּלא, אנשי אוֹפי ואנשי נפש, בּעלי קוֹמה שאפשר היא גבוֹהה מקוֹמתו של בּגרדיאן, אך רק הוּא מסוּגל להיוֹת ראש-המרד, כּלוֹמר: בּא-כּוֹחוֹ של העם הנרדף כּלפּי חוּץ. לאחרים, למוּכשרים – תפקידים פּנימיים.

בּמרד זה נשׂרף יפה-הרוּח הפּריסאי, דבר וחצי דבר לא נשאר ממנוּ. בּלוּי, מגוּדל זקן, פרוּע שׂיער, לפרקים רעב ללחם (וּבכל זאת – ולא “בּכל זאת” אלא דוקא עתה – כּמלך יתהלך), לא ידע עוֹד מנוּחת-גוּף וּמנוּחת-נפש מַהן. חיי עמוֹ יחיה וכוּלוֹ בּעניני עמוֹ, בּהגנתוֹ המיוּאשת, וּמראהוּ, כּפי שהיה אז, לפני מאוֹת-מאוֹת בּשנים, בּפּאריס הרחוֹקה ממנוּ אלפי-אלפים מילים, כּמראה שבּראי עקוּם. לא יכּיר עוֹד את עצמוֹ. מה לוֹ עתה הספרוּת היפה והאמנוּת והפּילוֹסוֹפיה? חפירוֹת על סדר יוֹמוֹ, כּדוּרים, רוֹבים – להגנת עמוֹ! לא מסוֹת מוּצלחוֹת בּירחוֹנים הצרפתיים, אלא תוֹתחים – זהוּ הנצחוֹן הגדול. יפה-הרוּח נעשׂה למנהיג לעמוֹ, הלוֹחם על הקיוּם.

בּמרד זה נחרב עוֹלמוֹ הפּרטי של גבריאל בּגרדיאן. מה שקטה, מה מסוּדרת, מה בּטוּחה, מה מאוּשרת, היתה המשפּחה הזאת. הכּל נחרב בּשעה שהאב נזכּר בארמֶניוּתוֹ. הקרוֹבים נעשׂים רחוֹקים, והרחוֹקים נעשׂים קרוֹבים. אשה זאת – שנוֹת-שוּתפוּת רבּוֹת בּיניהם, בּנה-בּנוֹ, אהבה שרוּיה בּיניהם, ועתה נוֹספה גם הערצה אליה, כי הן לא בּגדה ולא עזבה והלכה אתוֹ אל הר-מות זה, לשׂאת עמוֹ בּגוֹרל שאיננוּ שלה – אשה זוֹ לא לבד שהוּא מוּכרח להקריבה, אלא שזרה נעשׂית לוֹ וזר נעשׂה הוּא לה, על אף האהבה אשר עוֹד כּוֹחה עמה. אדרבּא: הכּוֹח הזה מעוּנה וחריף ועז יוֹתר, ועם זאת היא מוּשלכת בּכוֹח-איתנים לזרוֹעוֹת אחר, בּאשר דם משוּתף בּיניהם, והוּא נמשך בּכוֹח איתנים לאחרת בּאשר דם משוּתף בּיניהם (“דף משוּתף” – מנַין זה לוֹ ל“אדם מוּפשט”?). והבּן הזה, העוֹקר מנפשוֹ את צרפתיוּתוֹ, הלוֹחם לארמניוּתוֹ, השוֹאף לשרשים, אשר ניתנוּ מאליהם לכל חבריו, הפשוּטים, הגסים, הבּלתי משׂכּילים והבּלתי מחוּנכים, וניטלוּ ללא-תקוה ממנוּ, הפּריסאי הקטן; גיבּוֹר זה, אשר מקוֹר גבוּרתו בּחוּלשתוֹ, הוּא נוֹפל קרבּן לא של “גוֹרל ארמני” אלא של הזרוּת המתאמצת לשוא לתקן את אשר לא ניתן לתיקוּן.

דמוּת הרצלאית, גוֹרל הרצלאי. אכן, ספר, אשר כּוּלוֹ ארמני, ואין היהוּדים נזכּרים בּוֹ כּלל, ואף רוּח נוֹצרית נוֹשבת בּוֹ וכל מוֹטוֹ לפרקיו לקוּחים מ“הבּרית החדשה” דוקא; ספר המפאר את מלחמת הגבוּרה של העם הארמני, ספר השר שירת אֵבל וּתהילה ליסוּרים ארמניים – כּך קיבּל אוֹתוֹ העוֹלם. ולא כן הוּא. בּין שידע זאת המשוֹרר ורצה בּכך וּבין שלא רצה ואף לא ידע את אשר עשׂה – ספר ישׂראלי, יתר על כּן – ציוֹני. ועם זאת, אמנם כּן: ספר ההתבּוֹללוֹת הישׂראלית, לא לבד ספר שנכתב על-ידי יהוּדי מתבּוֹלל, אלא ספר הזרוּת הישׂראלית.

בּשעת סכּנת-שמד שארבה לעמוֹ, בּשעת השפּלה ועינוּיים, החליט גבריאל בּגרדיאן את החלטת-הגוֹרל שלוֹ: “אני אלך בּדרך עמי”. הוּא עמד בּדיבּוּרוֹ. עלה על הר-כּבוֹד זה שנוֹעד להיוֹת הר-מות. הגן על עמוֹ, בּכל שכלוֹ, בּכל נפשוֹ, בּכל גוּפוֹ. כּל אשר היה אתוֹ העלה על המזבּח הזה. דבר לא נשאר לוֹ משלוֹ. ולא נרתע אחוֹרנית עד הסוֹף. כּשאפסה כּל תקוה וצל-מות ריחף עליו ועל כּל עדתוֹ, ושוּם טעם לא היה עוֹד בּמנהיגוּתוֹ ולא היתה נחוּצה עוֹד לנדוֹנים אלה, והנה פּתח-תקוה נפתח לפניו – פּאריס, שפע אוֹר, חוֹפש, חירוּת, כּבוֹד-אדם, נקיוֹן הגוּף, שׂוֹבע-לחם, ותענוּגוֹת לרוָחה לוֹ, לאשתוֹ הנדוֹנה על לא אשם בּכפּה, לבנוֹ הלוֹחם בּעד ארמניוּתוֹ – הנה סתם את הפּתח הזה. ללא היסוּסים וּללא רחמים. נשאר נאמן. למי? – להחלטתוֹ. לא לעמוֹ אלא להחלטתוֹ. כי הן גבריאל בּגרדיאן לא שב לעמוֹ אלא בּגוּפוֹ בּלבד. אמנם כּן: כּמוֹהם – כּמוֹהוּ, בּלוּי, מגוּדל-זקן, ואפילוּ בּשׂפה שב ודבק, והבּיטוּי הצרפתי כּבר מקשה עליו. לכאוֹרה: כּל נפשוֹ, כּל לבּוֹ – לעם הזה. ועם זאת: כּזר יתהלך בּקרבּוֹ. כּמלך וּכזר. לכּל יוּכל: לאהבת חירוּת וּכבוֹד-אדם, לאהבת גבר וּלאהבת אב, וּלדבר זה – להרוֹס את המחיצה אשר בּינוֹ וּבין עמוֹ – לא יוּכל.

אילוּ נתמלאה הגזירה היה גבריאל בּגרדיאן מת עם עדתוֹ, בּראשה. אך נס קרה לאנשי מוּסה גאז. הנה הם יוֹרדים מן ההר הזה, שהיה צריך להיוֹת להם הר-מות, ולא לקראת גיהינוֹם, אלא לקראת חיים חדשים הם הוֹלכים. יד-אלוֹהים החריבה את הגרדוֹם אשר עליו היוּ צריכים לעלוֹת. אחד-אחד, גברים ונשים, זקנים וטף. וגבריאל בּגרדיאן איננוּ אתם. היה אתם כל “ארבּעים יום של מוּסה דאג”, והוּא-הוּא שהוֹליכם אל ההר הזה, הוּא-הוּא שהגן עליהם, הציל אוֹתם, גאל אוֹתם. לא נרתע מפּני כּל קרבּן. וּבשעת ההצלה, בּשעת הגאוּלה איננוּ אתם. כי למה ילך לקראת חיים חדשים? שוּב לא יהיה “פּריסאי”. שׂרף את הכּל, נשׂרף כּוּלוֹ. להיוֹת ארמני – והן אמר נער זה, בּנוֹ: “מדוּע בּעצם אנחנוּ ארמנים?”, אמר הזקן ההוּא: “להיוֹת ארמני – דבר מן הנמנע הוּא”. והוּא בּפרט – מדוּע הוּא ארמני, מה בּינוֹ וּבין האנשים הזרים האלה? הלא “אדם כּשהוּא לעצמוֹ” הוּא.

גבריאל בּגרדיאן נשאר יחידי בּין כֹל אנשי מוּסה-דאג, על הר-הגלוּת, הר-המרד. כּאן, על-יד קבר בּנוֹ, כּמוֹהוּ קרבּן למאמץ-שוא לתקן את אשר לא ניתן לתיקוּן, מצא אוֹתוֹ כּדוּר-המות.

וּמי יכוֹל לדעת, אם גם בּסוֹפוֹ זה לא היה גבריאל בּגרדיאן דמוּת הרצלאית. הן רק את ראשית “ארבּעים ימי” מרדנוּ והתקוֹממוּתנוּ חי הרצל אתנוּ.

מוּסה-דאג – הר משה. אכן – “איש וּנבוֹ לוֹ”.

וזהוּ נבוֹ של האיש השב לעמוֹ והנשאר זר לעמוֹ: נבוֹ שבּשירוּת ללא גמוּל, בּקרבּן ללא תקוה, בּמלחמה ללא נצחוֹן, ללא אפשרוּת של נצחוֹן.

אלה, אשר השרשים בּעמם ניתנוּ להם כּדבר המוּבן מאליו, – מה יוֹדעים הם על זרוּת זאת אשר אף המנהיגוּת בּחסד עליוֹן, אף ההליכה כּהלוֹך מלך בתוֹך עמוֹ, איננה מצילה מידה?

בּא משוֹרר גדוֹל אשר דם ישׂראל בּעוֹרקיו והוּא זר לישׂראל וסיפּר על הזרוּת הזאת: “כּך, כּמוֹ שהוּא חי עתה, אף ילוּד-אשה אחר איננוּ יכוֹל לחיוֹת מעבר לדמדוּמים”.

מצֵבה היא ספר זה, “ארבּעים יוֹם של מוּסה דאג” לפרנץ ורפל; מצבה למלחמת-הגבוּרה של העם הארמני, שירת אֵבל וּתהילה ליסוּרים הארמנים; כּך הוּא בּעיני העוֹלם. אך גם זה יתכן: מצבת-תפארת הקים הזר-הקרוֹב הזה לזרוּת הישׂראלית, לאוֹתה הזרוּת שאנוּ רגילים ללעוֹג לה וּלהתקלס בּה ולא לראוֹת בּה אלא הסתגלוּת שפלה והתרפּסוּת וּבגידה, לזרוּת זאת שאיננה מחוּיבת להיוֹת קוֹמדיה ואפילוּ דרמה ויכוֹלה להיוֹת גם טרגדיה, כּלוֹמר: פַטוּם, גוֹרל, ללא מוֹצא, בּלתי אם נבוֹ זה עם הכּדוּר התוּרכּי בּפסגתוֹ.

כ“ז טבת תרצ”ו (22.1.1936).