א    🔗

בּקיץ שנת 1920 ישבוּ שני סוֹפרים רוּסיים, שמשוּם מזג-רוּחם וּמשוּם דעוֹתיהם בּמדיניוּת וּבחברה נשארוּ זרים למהפּכת אוֹקטוֹבּר, בּחדר של בּית-ההבראה “לעוֹבדי המדע והספרוּת” בּמוֹסקבה ונתגלע בּיניהם פּוּלמוֹס מרוּבּה וּממוּשך וסוֹפם, שאף שהיוּ סמוּכים זה לזה בּמקוֹם, פּתחוּ בּחליפת מכתבים. הוֹסיפוּ לדבּר ולעבוֹד יחדיו, אוּלם לפי שענינם היה ענין של כּוֹבד-ראש ושל חוָיה אמיתית, היתה חליפת-המכתבים פוֹרה יוֹתר. וכן נצמח להם ספר קטן וּמיוּחד בּמינוֹ “חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. מחבּרי המכתבים הם ויַצ’סלב איבַנוֹב, ממוּבהקי המשוֹררים הרוּסים בּימינוּ, שנוֹהגים לציינוֹ כּ“משוֹרר פילוֹסוֹף” וּמ.א. גֶרשֶנזוֹן, פּוּבּליציסט רוּסי ממוֹצא ישׂראל, מטוֹבי הבּקיאים (ועתה אוּלי הטוֹב שבּהם) בּתוֹלדוֹת הרוּח הרוּסית בּראשית המאה התשע-עשׂרה, שגילה בּעבוֹדוֹתיו שרוּבּן כּכוּלן יסוֹדיוֹת, על צֵ’דֵיֶב, הדקבּריסטים וּזמנוֹ של פּוּשקין, הבנה עמוּקה לנפש המשׂכּיל הרוּסי לפני מאה שנה. בּחיים הרוּסיים עתה עמידתוֹ שלוֹ, כּעמידת איבנוֹב, בּאגף הליבּרלי-ימני; כּפילוֹסוֹף הוּא ניאוֹ-קנטיאני וּתכוּנה המציינת אוֹתוֹ בּיוֹתר היא שהוּא לוֹחם נלבּב לזרם הסלַבוֹפילי; לידתוֹ בּבית יהוּדים אדוּקים בּמצווֹת ואף חינוּכוֹ על דרך היהדוּת; אוּלם בּכתביו (כּפי שדעתי מגעת, שלא כּל כּתביו ידוּעים לי) לא היה, עד הזמן האחרוֹן, מיחד את הדיבּוּר על היהדוּת. פּעוּלתוֹ שלטה בּה דביקוּת ללא מצרים בּתרבּוּת הרוּסית, סגוּלה מפליאה לקלוֹט ערכיה וּלהיקלט בּהם. אמנם, בּשנת 1917 כּתב הקדמה קצרה לאנתוֹלוֹגיה של משוֹררים עברים בּתרגוּם רוּסי וּבה הגה את תמיהתוֹ על הפּריחה המפתעת של כּוֹח-היצירה היהוּדי, שמקוֹרוֹ כּאילוּ יבש – וחסל. לאמוֹר, לפנינוּ יהוּדי מתבּוֹלל בּתכלית אלא שסוּגוֹ טהוֹר וישר בּיוֹתר. איבנוֹב וגרשנזוֹן מריבים על חשיבוּתה ותפקידה של תרבּוּת, לא מצב פּעוּלתה החיצוֹנית, אלא מצד ערכּה כּחוָיה פּנימית. מריבת-דברים שהיא בּרוּסיה עתה, בּיחוּד לפי העמדה הפּוֹליטית של שני הסוֹפרים, ודאי אקטוּאלית בּיוֹתר. ניכּר, שני הכּוֹתבים שאלוּ אוֹתה שאלה עצמה: האם ראוּי היה להעמיק חקר, להילָחם, להתיסר, כּדי שנראה את ערכי התרבּוּת, גדוֹלי המִפעלוֹת של רוּח האדם ולבּו והם מתקעקעים והוֹלכים כּבנין קלפים וּמוּשלכים כּכלי אין חפץ בּוֹ? התשוּבוֹת של שניהם – הסתירה שבּהן ללא גשר: בּשעה שאיבנוֹב משיב תשוּבתוֹ בּודאוּת גמוּרה, מתוֹך השתרשוּת עמוּקה, כּשהוּא ושרשוֹ כּחטיבה אחת, וּמתוֹך הרגשה של חיבּוּר-עוֹלם שבּין ערכי התרבּוּת וּבין מהוּתוֹ הפּנימית ואמירתוֹ בּבירוּר וּבלא לב ולב “הן!”, הרי תשוּבת גרשנזוֹן תחילתה היסוּסים וסוֹפה אף היא ודאוּת של אמירה בּלא לב ולב: “לאו!” מה שהאנוֹשוּת כּבשה עד עתה, מה שהוּא, גרשנזוֹן, עד שעת המשבּר האחרוֹן, הרגיש לכאוֹרה בּעמקוּת וּבאמיתיוּת כּל כּך, שוּב אינוֹ בּעיניו אלא הפשטה מדרכדכת. הוּא חוֹלם על האפשרוּת “להיפּטר מזֵכר כּל הדתוֹת והשיטוֹת הפילוֹסוֹפיוֹת האלה, מזכר המדעים והאמנוּיוֹת, ולשוּב אל האדם הערוֹם, הקל והשׂמח”. הוּא נלאה מנשׂוֹא את כּוֹבד הדעת הממיתה, הוּא נלאה ממוֹרשת העבר, נסיוֹנם של הדוֹרוֹת שוּב אינוֹ אוֹמר לוֹ ולא כלוּם, הוּא צמֵא לנסיוֹנוֹ שלוֹ עצמוֹ, ואך לחוֹפש-הרוּח הזה, לרעננוּת הרוּח. לשוא יגן איבנוֹב בּרוֹב הוֹכחוֹת על התרבּוּת הנתקפת, לשוא יאמר לגרשנזוֹן, כּי “התרבּוּת, לפי מוּבנה האמיתי, אינה שׂדה-חרבוֹת. יש בּה מה שהוּא קדוֹש בּאמת: היא לא בּלבד זכּרוֹן של דמוּת-האבוֹת הפּנימית והחיצוֹנית החוֹלפת אלא גם של האיניציאציוֹת (הקידוּשים) שנכבּשוּ בּידם. הזכּרוֹן החי והנצחי שאינוֹ מת גם בּאלה המצטרפים לאיניציאציוֹת האלה… מכּאן שהתרבּוּת היא לא בּלבד סטטית, אלא גם דינַמית. כּי הזכּרוֹן, השוֹלט בּה, מַקנה לעוֹבדיו האמיתיים את האיניציאציוֹת של אבוֹתיהם וּמתוֹך שהוּא מחַדשן בּתוֹכן הוּא נוֹתן בּהן את הכּוֹח לקבּלה חדשה, לראשית חדשה”.

גרשנזוֹן מוֹדה בּגלוּי, שאין הוּא מרגיש בּזכּרוֹן כּזה. “גילוּיי-האמת, שנגלוּ לאבוֹת כּחנוּטים הם, מיני פֶטיש, ושוּב אינם משַקעים עצמם בנפש כּתֶסֶס הוֹרס-מיטיב וּמַפרה, אלא סוֹתמים מלמעלה בּצרוֹרי-שוֹהם ובמפּוֹלת אידיאוֹת מפוֹררוֹת… האיניציאציוֹת של האבוֹת מאוּבּנוֹת הן, ערכים עריצים הן…” הוּא, שקיפח את זכרוֹנוֹ, נוֹזף בּאיבנוֹב על שוּם שהוּא נוֹהג בּהיסטוֹריה “יראת-כּבוֹד של בּן לאביו”, כּשאמר לוֹ בּגלוּי: “מי שאין בּוֹ זכרוֹן-קרבתוֹ, הוּא עֶבד בּוֹרח אוֹ משוּחרר ולא בּן-חוֹרין מלידה. התרבּוּת היא פּוּלחן האבוֹת וּתחיית האבוֹת”. אין הוּא יוֹדע לבאר דרכּוֹ של משבּר זה בּגרשנזוֹן; איבנוֹב מציינוֹ כּדיקַדָנטיוּת וּמקטרג על הזכּרוֹן המת שקיפּח את כּוֹחוֹ האיניציאטיבי ושאינוֹ יכוֹל להצטרף לאיניציאציוֹת של האבוֹת. בּיתר בּירוּר אתה לָמד על מערכי נפשוֹ של גרשנזוֹן מתוֹך מכתבוֹ האחרוֹן, המסיים את חליפת המכתבים: “חיי הם כּהוָיה מפוּצלת וּמיוּחדת בּמינה. מילדוּתי אני קרוֹב לתרבּוּת אירוֹפּית, רוּחה נקלט בּמעמקי, ולא זוֹ בּלבד שאני מרגיש עצמי בּה כּבן בּית, אלא שאני אוֹהב בּאמת דברים הרבּה שבּה… אני בּן-בּית בּסביבת התרבּוּת, אני מתוַכּח בעֵרוּת עם ידידים על נוֹשׂאי תרבּוּת, אני מרגיש ענין של ממש בּנוֹשׂאים אלוּ וּבשיטוֹת דיוּנם. כּאן אנחנוּ תמימי-דעים: יש לנוּ פּוּלחן משוּתף של עבוֹדת הרוּח, מנהגים משוּתפים, לשוֹן משוּתפת. כּך חיי, חיי-הקיץ. אוּלם בּעוֹמק הכּרתי אני חי חוָיה אחרת, זה שנים שמדבּר בּי, בּעקשנוּת וּללא הפוּגוֹת, קול רב-תעלוּמה: זאת היא, לא זאת היא. איזה רצון אחר שבּי כּוֹבש עצמוֹ בּכיסוּפים מעם התרבּוּת, מכּל הנעשׂה והנאמר מסביבי. השממוֹן אוֹכל בּוֹ, למוֹתר לוֹ כּל זה הנראה לוֹ כּמלחמת שדים תוֹעי-מדבּר; הוּא יוֹדע את ה’אני' האמיתי שלי, אני חי כּזר, שעשׂה עצמוֹ בּן-בּית בּארץ זרה. אני אהוּב על התוֹשבים, אני עצמי אוֹהבם, אני עוֹבד לטוֹבתם, בּצרתם לי צר וּשׂשׂוֹני שׂשׂוֹן מוֹלדתי… איה מוֹלדתי? אנכי לא אראנה, אמוּת בארץ נכר. לרגעים אני נכסף אליה בתאוַת נפש… אתה, ידידי, בּמוֹלדת אתה, לבּך בּאשר בּיתך, שמיך מעל הארץ הזאת, מוֹלדתנוּ המשוּתפת. ועל כּן אאמין, כּי בּבית-האב הוּכן משכּן לשנינוּ אם כּי פּה, עלי אדמוֹת, כּל אחד משנינוּ יוֹשב בּעקשנוּת בּזוית שלוֹ ואנוּ מריבים על התרבּוּת”.

כּאן לפנינוּ כּאֵב כּן, כּבד וישר וגלוּי בּאמיתוֹ וראוּי הוּא לכל יראת-כּבוֹד. לא נפסוֹק מיד, כּי ארץ הנכר של גרשנזוֹן היא רוּסיה ו“הגלוּת” שלוֹ גלוּת-ישׂראל שלנוּ; כּאן הדברים אמוּרים בּגלוּת אחרת. ועם זאת, אתה מוֹצא בּויכוּח זה רמזים בּרוּרים כּל כּך, אפילוּ המוּנחים נוֹדעים לנוּ כּל כּך, עד שלא מדעת מתעוֹרר בּך החשד: בּנוּ הכּתוּב מדבּר! שמא יש חיבּוּר בּין הגלוּת המֶטפיסית של גרשנזוֹן והגלוּת ההיסטוֹרית שלנוּ? שני סוֹפרים רוּסיים עוֹמדים כּאן זה לעוּמת זה. לכאוֹרה עמידתם שוה; גילם שוה (שניהם כּבני חמישים); מאחוֹריהם כּכל הנכוֹן, אוֹתם חיי-תרבּוּת אינטֶנסיביים, עד שאין רשוּת לדבּר על מעמסה מיוּחדת שגרשנזוֹן חייב לשׂאת בּה; שניהם נמנים עם אוֹתוֹ מחנה פּוֹליטי וּפילוֹסוֹפי; כּאוֹתה חוָיה חיצוֹנית נוֹראה הרעימה מעליהם רעם קוֹלה, קוֹל האזהרה – מלחמת העוֹלם והמהפכה, שאינה מוּבנת בּמידה שוה. ואף על פּי שעמידתם שוה כּל כּך, הם מגיבים על חוָיה זוֹ הגבה שוֹנה בּתכלית. איבנוֹב עוֹמד, עוֹמד איתן וּבל יִמוֹט; האחר, גרשנזוֹן, מרגיש את מוֹסדי-חייו עד עתה והם מתערערים ואינוֹ מוֹצא כּל נקוּדת סמך, זוּלת “משכּן האב” שהוּא ואיבנוֹב ישוּבוּ וימצאוּ עצמם בּוֹ. שוּם אחד משני הכּוֹתבים אינוֹ אוֹמר לנוּ, על מה גרשנזוֹן דוקא בּא עד משבּר ואילוּ איבנוֹב עוֹמד בּוֹטח, כּמצבת-עד. ההבדל היחיד שבּמעמדם הוּא בּעמם. האוּמנם אך מקרה הוּא, כּי איבנוֹב הבּוֹטח הוּא רוּסי ואילוּ גרשנזוֹן “שנלאה מזכרוֹנוֹ” הוּא יהוּדי, והאוּמנם לא בּהבדל היחיד הזה אנוּ שוֹמעים את התשוּבה לשאלה, על מה בּא גרשנזוֹן דוקא עד משבּר; אנוּ, היוֹדעים, כּי אין להתגבּר על הגלוּת המֶטפיסית אלא בּדרך השחרוּר מן הגלוּת ההיסטוֹרית?

בּיסוֹדוֹ של דבר הרי העיקר הוּא בּמה שאיבנוֹב מרגיש את התרבּוּת, שהיא הנוֹשׂא להתקפוֹתיו של גרשנזוֹן, כּתרבּוּת שלוֹ עצמוֹ, כּענין אישי, כּענין של חוָיה, כּזכּרוֹן נצחי וחי שהיה לוֹ לא בּלבד בּחינת ערכים שבּמסוֹרת אלא גם בּחינת מקוֹרוֹת-חיים לפעוּלתוֹ הרוּחנית האינדיבידוּאלית העצמית; ואילוּ גרשנזוֹן מרגיש בּתרבּוּת הזוֹ משהוּ מת וּממית, שאינוֹ נחשב בּחייו האישיים ולא כלוּם. התרבּוּת האירוֹפּית, בּיחוּד הרוּסית, היא לוֹ לרוּסי דבר הקרוֹב בּיוֹתר, שהוּא חי אוֹתוֹ עד עוּמקוֹ, הוּא שוֹמע בּה בּבירוּר את קוֹל אבוֹת-אבוֹתיו שלוֹ ועל כּן הוּא כּה בּוֹטח, אוֹרגני, מוּשרש בּמעמקים. אוּלם ליהוּדי הוּא דבר הנקנה בּלימוּד. לא אבוֹת-האבוֹת שלוֹ יצרוּ את הערכים האלה; על כּן די לה לפוּרענוּת סוֹציאלית אוֹ פּוֹליטית שתבוֹא וּתגלה את כּל הריקנוּת של הוָיתוֹ הרוּחנית וּתעוֹרר בּוֹ את הכּיסוּפים הטרגיים לשחרוּר מעם כּל אוֹתה “מפּוֹלת”, הכּיסוּפים לחייו העצמיים האישיים שלוֹ. הכּוֹתבים עצמם מדקדקים כּל כּך בּתיאוּר מחלתו של גרשנזוֹן, שהדיאגנוֹזה כּאילוּ נקבּעת מאליה. זוֹ היתה אוֹתה מחלה יהוּדית עצמה, שבּוּבּר הגדירה כּסכסוּך היהוּדי שבּין הדם והסביבה: “בּמקוֹם שניתנת הסיטוּאציה הטבעית, האוֹבּיֶקטיבית, של היחיד בּיחסוֹ לעם, עוֹברים חייו בּהרמוֹניה וּבגידוּל בטוּח; בּמקוֹם שאין היא ניתנת, הרי היחיד, כּל מה שהכּרתוֹ וישרוֹ מרוּבּים יוֹתר, כּל מה שדרישת ההחלטיוּת והבּירוּר מעצמוֹ מרוּבּה יוֹתר, הוּא נפתל בּסכסוּך עמוֹק יוֹתר, והוּא נדרש יוֹתר, כּבאפס בּרירה, להכריע ולבחוֹר בּין עוֹלם הסביבה וּבין עוֹלם הפּנים, בּין עוֹלם הרשמים וּבין עוֹלם הסוּבּסטַנציה, בּין האוירה וּבין הדם, בּין זכּרון כּברת-חייו וּבין זכרוֹן אלפי שנים…” בּיוֹדעים אוֹ בּלא יוֹדעים נתוּן גם גרשנזוֹן בּסכסוּך זה. וענינוֹ חשוּב בּעינינוּ בּיוֹתר משוּם שהוּא, כּאמוּר, אחד הסוֹפרים היהוּדיים-רוּסיים המעטים, שעלתה בּידוֹ, לפי דעת רבּים, בשלימוּת לחדוֹר לנפש האדם הרוּסי וּלהיקלט בּערכים רוּסיים. לאמוֹר, ללא הוֹעיל היא התעסקוּת מוּפלגת, ויהא בּשקידה וּבהבנה עמוּקה בּיוֹתר, בּצֵ’דֵיֶב והדֶקבּריסטים, ללא הוֹעיל היא חסידוּת סלַבוֹפילית מוּפלגת. בּבוֹא רגע של התמוֹטטוּת, מתבּרר בּכל זאת, כּי צ’דיֶב וּפּוּשקין היוּ אמנם אבוֹת-אבוֹתיו של איבנוֹב, אוּלם לא של גרשנזוֹן.

ב    🔗

האוּמנם בּאמת אין הכּרתוֹ של גרשנזוֹן מַבחינה בּדגש היהוּדי שבּסכסוּך הזה? על כּל פּנים בּ“חליפת המכתבים” אין הדיבּוּר מתגלגל על כּך; גם בּפעוּלתוֹ הספרוּתית הקוֹדמת לא נזדמנה לי, כּאמוּר, רמיזה על היהדוּת, שתהא ראוּיה להזכּיר. ועף כל פי כן: “היסוֹד היהוּדי הוּא בּל ימוֹט - - . עם ישׂראל אפשר שימוֹג בּעוֹלם ללא שארית… – רוּח-היהדוּת אך תתחזק בּזה. פיליטוֹניסט יהוּדי מוינא, סרסוּר הבּוּרסה מפּטרבוּרג, יהוּדי – סוֹחר, שׂחקן, פּרוֹפסוֹר, - מה להם וליהדוּת, בּיחוּד בּדוֹר השלישי אוֹ הרביעי של הטמיעה? דוֹמה כּאילוּ עד מוֹח-עצמוֹתיהם הם קלוּטים רוּח קוֹסמוֹפּוֹליטית אוֹ, לכל המוּטב, רוּח התרבּוּת המקוֹמית: כּמוֹהם כּאחרים מאמינים בּאוֹתם הענינים עצמם, אוֹהבים אוֹתם הענינים עצמם. אוּלם התנחם: הם אוֹהבים דברים שוים אך אין אהבתם שוה. הם נוֹטלים אמוּנה, רעיוֹנוֹת וטעם של זרים – ראשית משוּם שהחיים דבר שבּנוֹתן טעם ויהא גם דרך האוֹנאה העצמית בּטעם מדוּמה; ושנית משוּם שההתערטלוּת של הרוּח היהוּדי, שהתחילה בּהם, היא כּמפלצת לעוֹלם. צריך בּדרך מן הדרכים לכסוֹת את מערוּמי הרוּח. אין הם רמאים. אדרבּא, אין לך גרים ישרים וחרוּצים מהם. אמנם, יש בּהם המשאלה הסוֹערת, שיוּכלוּ להאמין בּמישרים בּאלוֹהי-נכר, כּדרך האמוּנה שהם רוֹאים אוֹתה בּתוֹשבים; כּי אמוּנה כּזאת בּלבד, המכוונת בּדרך אבטוֹמטית את התוֹדעה, מזרזת את הפעוּלה כּהלכה. אוּלם האמוּנה היא כּילד: בּתמצית הדם אוֹהבת אוֹתוֹ רק הנפש שילדה אוֹתוֹ בּעצבוֹנה; לכל נפש אחרת הוּא ערך, כּלוֹמר דבר חיצוֹני, שההערכה חלה עליו ממילא. כּך דוקא חייהם של יהוּדים, שהתנכּרוּ ליהדוּתם. הם מתאמצים לאהוֹב את אשר מפרנס את עוֹלם התרבּוּת בּימינוּ: אמוּנה פּוֹזיטיבסטית, פילוֹסוֹפיה, מדע, אֶסתֶטיקה, דמוֹקרטיה פּוֹליטית וסוֹציאליזם. הם מעמידים פּנים כאילו הם כּבר אוֹהבים כּל אלה, אוֹהבים בּאמת, וֹמתאמצים שהם עצמם יאמינוּ בּכך. אוּלם אלה הם רק ילדים מאוּמצים, לא בּשׂר מבּשׂר רוּחם. ריקנוּת היא בּלבּם וּבהירוּת יתירה בּראשם. מאחוֹרי פּעוּלתם רבּת-ההמוּלה בּסביבה הזרה, מאחוֹרי חיצוֹניוּתם הבּוֹטחת בּעצמה, שהיא לפעמים נינוֹחה מעצמה, מסתתר אפס-מנוּחה לא בּרוּר; מרצם שאינוֹ יוֹדע מרגוֹע לא בּא משפע הנפש כּי אם מרעבוֹנם; אלילת הזעם, אימה לא מוּדעת, אימת ריקניוּת רוֹדפתם”.

פּסק-דין קטלני זה על ההתבּוֹללוֹת לא יצא מפּי ציוֹני אוֹ יהוּדי לאוּמי, שאפשר לקטרג עליו כּעל רוֹאה-שחוֹרוֹת; זהוּ סך-הכּל לחיי-עבוֹדה ארוּכּים של יהוּדי טיפּוּסי מיהוּדי ההתבּוֹללוּת, שפּעל ויצר עשׂרוֹת שנים בּשׂדוֹת זרים, ששמוֹ “גוֹרלות עם ישׂראל” ושיצא לאוֹר אֵילוּ חדשים לאחר “חליפת המכתבים”.

הנוֹטל את הקוּנטרס בּידוֹ מתפּתה ממילא למחשבה: “הרמן כּהן הרוּסי”, אוּלם זוֹ היא מסכת אחרת לגמרי. אם גרשנזוֹן וכהן משוּתפת להם, בּהערכת הבּעיה היהוּדית, העמדה השלילית לציוּנוֹת וּבעמדה הזוֹ משוּתפים להם אֵילו ארגוּמֶנטים, הרי גרשנזוֹן מצטיין בתפיסה אינטימית יוֹתר של הבּעיה, בּיתר עוֹז וּביתר מַסקניוּת. אם כּהן הוּא כּוֹתרת, ואוּלי גוּלת-כּוֹתרת של ההתבּוֹללוּת, הרי גרשנזוֹן הוא דבּרה האחרוֹן. ראינוּ את הערכת-ההתבּוֹללוּת שלוֹ. הוא נתוּן בהתבּוֹללוּת בּפעוּלתוֹ רבּת-השנים, אף על פּי כן הוּא מתאמץ להבּיט בּפני האמת בּשקידה, בּעמל, בּמסירוּת. הציטטה נלקחה מעם הקוּנטרס של אוֹתוֹ מ.א. גרשנזוֹן, בּלא מוֹרך ועין בּעין והוּא מקיים גם מידה של אוֹבּיֶטיביוּת בּהערכת המתנגד. כּשהוּא מבקר את הציוֹנוּת (כּמחצית המחבּרת הוּקדשה לביקוֹרת זוֹ) הריהוּ שוֹקד לכתוֹב כּך, שלא יגלוּ בּדבריו פּנים שלא כּהלכה: “לפי הרגשתי האישית איני אוֹיב הציוֹנוּת; אדרבּא: היא נוֹגעת בּלבּי בּכנוּת, התלהבוּת, מסירוּת ללא גבוּל לאידיאל… מי עינים לוֹ ולא יראה עד מה חי בּתנוּעה הזאת הצער של עם ישׂראל, קוׁצר-הרוּח להקימוֹ לחיים חדשים… אני לא זר, לא מתבּוֹנן”. וכן הוא מוֹדה בּגוֹדל-נצחוֹנוֹ של הרעיוֹן הציוֹני: “הדוֹקטרינה של ההתבּוֹללוּת, התוֹרוֹת על התעוּדה הדתית אוֹ התרבּוּתית רוּחנית של עם ישׂראל, כּילוּ את ימיהם הקצרים ושוּב אין הן עוֹשׂוֹת נפשוֹת. כּל אלה ניגפוּ מפּני התנוּעה הציוֹנית הגדוֹלה”. וכן יש בּזה הוֹדיה ללא-תנאי בּתכוּנה הלאוּמית של עם ישׂראל ונמצא, שכּל מחלוֹקת-מושׂגים מסוּלקת מלכתחילה. אכן, לא דבר-מוּשׂגים בּלבד היא דבר המחבּרת הקטנה הזאת.

שוּרת-הבּיקוֹרת, שגרשנזוֹן מוֹתחה על הציוֹנוּת, ענינה לנוּ אינוֹ רב בּיוֹתר. בּיקוֹרת כּזאת שמענוּ לפרקים מצוּיים למדי. ציוֹנוּת שהוּתקנה כּבידים, שקנתה בּמשיכה מעִם עמי אירוֹפּה את המוּשג הטֶריטוֹריאלי של אוּמה ושעל כּן היא שטחית, פּוֹזיטיביסטית, זרה לרוּח ישׂראל, עוֹינת לדתיוּת ישׂראל, אינה מבינה והיא שוֹללת את עבַר-הגלוּת של עם ישׂראל, ערוּמה מכּל מֶטפיסיקה של תוֹלדוֹת ישׂראל, וּלכל לראש היא לאוּמנית ועל כּן מלאה חטאים כּרימון, כּאירוֹפּה כּוּלה בּת המאה התשע-עשׂרה והעשׂרים. בּאמת, אין התמוּנה הזאת אלא קריקטוּרה של התנוּעה הציוֹנית. בּביקוֹרת הזאת, שכּכל שהיא נסמכת על תכנה הממשי של התיאוֹריה הציוֹנית, היא מביאה בּכוָנה בּמנין רק את הציוֹנוּת הפּרימיטיבית של השנים הראשוֹנוֹת לתנוּעה הפּוֹליטת, מתארת את הציוֹנים כּקבוּצה מבוּדדת של אינטֶלקטוּאלים הזרים לעם ושהצלחתם לא בּאה אלא בּשביל שהראוּ ליהדוּת את הדרך הקלה בּיוֹתר – בּביקוֹרת זוֹ, כּבכל בּיקוֹרת, יש משהוּ מן האמת, שראוּי לה לציוֹנוּת שתתן דעתה עליו. אוּלם בּרוּבּה אין היא נוֹגעת לנוּ עתה, לאחר ההתפתחוּת של הרעיוֹן הציוֹני בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. רק בּנקוּדה אחת נבדל גרשנזוֹן ממבקרים אחרים. וּמן הנכוֹן להדגישה. בּבוֹא גרשנזוֹן להאשים את הציוֹנוּת בּמגמוֹת לאוּמניוֹת, הוּא מאשימה משוּם טעמים אנוֹשיים כּלליים: “הלאוּמיוּת המוּדעת, מן המוּכרח שהיא אכזרית וּבלתי אנוֹשית: אני מאשים את הציוֹנוּת, כּי מתוֹך שהיא מוֹדה בּעיקרוֹן הארוּר של הלאוּמיות היא מוֹסיפה לוֹ חיזוּק… גם הלאוּמיוּת היהוּדית תשקוֹד על טהרתה, תבּיט בּחשד על כּל סביביה ותבנה חיץ לפנים מחיץ”. אוּלם, שלא כּדרך אוּניברסַליסטים אחרים, שוּב לא יֵאָמר בּאזני היהוּדים: אם תישארוּ מפוּזרים וּמפוֹררים ותתנוּ ידכם להשלמת העוֹלם, תיפּתר גם שאלתכם. ניכּר, אין בּוֹ עוֹד מן האשלָיוֹת האלה, והוּא אוֹמר בּפירוּש: רע לכםף רע מאד, אף יֶרע לכם בּיוֹתר וּגזירה היא. והוּא נלחם בּציוֹנוּת, כּי הציוֹנים אינם מבקשים גוֹרל אינדיבידוּאלי נעלה בּשביל היהדוּת, אלא כּנוּסח כּל טוּב סלה… היהדוּת היא עד עתה, בּזכוּת יִחוּד-דמוּתה וגוֹרלה, האריסטוֹקרַט שבּעמים; הציוֹנוּת מבקשת לעשׂוֹתוֹ בּוּרגני זעיר, להיוֹתוֹ כּאחרים… אוּלם היהדוּת חייבת להאזין לקוֹל רוּחה רב-הרזים ולא לכללי-התבוּנה התפֵלים. אכן, האוֹשר ואף החוֹפש אינם היקר שבּקניני העוֹלם הזה, יש קנינים נעלים ממנוּ, ואף אם אין היד יכוֹלה למשמש בּהם… הציוֹנוּת היא כּחש בּאידיאה של העם הנבחר ועל כּן בּגידה בּיהדוּת ההיסטוֹרית… לא אמיר את הבּחירה של עם-הסגוּלה בּנזיד-עדשים של לאוּמיוּת טריטוֹריאלית… עמי אוּמלל, נרדף, מפוּזר, אוּלם בּגלל זאת איננוּ רע מאחרים, ונהפוֹך הוּא: גוֹרלוֹ הוּא יפה כּל כּך, משוּם שהוּא מיוּחד כּל כּך".

אפשר ונשיב לוֹ לגרשנזוֹן, כּי בּאמת לא הציוֹנוּת היא שבּגדה אלא הפיזוּר הוּא שבּגד בּאידיאה של העם הנבחר; כּי קיבּוּץ הגלוּיוֹת הוּא נחת-אב מוּכרחת להתפּתחוּת המיוּחדת של היהדוּת; כּי דוקא פּה, בּגוֹלה, נהיוּ היהוּדים “בּוּרגנים זעירים מאחרים”; כּי האריסטוֹקרַטיה היהוּדית של הפּיזוּר עתה, כּפי שגרשנזוֹן עצמוֹ מתארה, היא עלוּבה בּיוֹתר: כּי ארץ-ישׂראל היהוּדית, אף כּיוֹם הזה היא לא ממלכת הבּוּרגנוּת הזעירה אלא ממלכת העבוֹדה היוֹצרת וּגבוּרת הקרבּן ועוֹד ידה נטוּיה; כּי בּנין ארץ-ישׂראל נעשה בּמאמצים הקשים בּיוֹתר, וכמעט שאין למצוֹא כּחזיוֹן המיוּחד הזה בּתוֹלדוֹת העוֹלם. אוּלם לא בּיקוֹרת הציוֹנוּת של גרשנזוֹן, אלא ההנאה המיוּחדת של “הקדוֹש” המתענה על עינוּייו נראית לנוּ כּתכוּנה המציינת בּיוֹתר את הלֶך-הנפש של דֶקַדנטיוּת, כּכינוּיו של איבנוֹב; ואפילוּ לא היה בּידנו להשיב על בּיקָרתוֹ, אפילוּ לא בּטחנוּ בּהתפּתחוּת “מיוּחדת” של ארץ-ישׂראל היהוּדית, לא יכוֹלנוּ למצוֹא שׂפה משוּתפת בּינוֹ וּבינינוּ. לאמוֹר, הציוֹנוּת היתה מוּצדקת בּעינינוּ, אף אילוּ היה בּה רק מן הדחיפה האלֶמנטרית של האדם המדוּכדך בּיסוּרים וּמבקש לברוֹח מיסוּריו. כּי ילָחם איש על פּת לחמוֹ, לא יקוּם בּנוּ הכּוֹח לעצוֹר אוֹתוֹ ממלחמתוֹ, רק מהיוֹתנוּ מוֹאסים בּצחוֹקוֹ השמן של השׂבֵע; אוּלם זאת נגיד לוֹ, כּי אמנם יצדק בּבקשוֹ לשׂבּוֹע לחם, אוּלם שׂוֹבע-הלחם אינוֹ אלא הנחת-ראשית, פּתח לתעוּדתוֹ האנוֹשית. עם משוּסה כּי ילָחם לחירוּתוֹ, שׂוּמה על כּל המרגישים בּכאבוֹ וּבחרפּתוֹ, בּיתר בּירוּר: המרגישים כּי הכּאב כּאבם והחרפּה חרפתם – והלא כּזאת שמענוּ מפּי גרשנזוֹן – שלא להוֹסיף אבנים על אבני הנגף שבּדרך השחרוּר, רק מהיוֹת עמים אחרים שזכוּ לחוֹפש מכַתתים כּבלים לזרים; שׂוּמה עליהם שלא לעזוֹר לעשׂוֹת את היסוּרים כּיסוּרי-נצח רק מהיוֹת בּיסוּרים ממראה-היוֹפי; שׂוּמה עליהם להיספח למערכוֹת הקרב וּלהוֹליך את העם מחירוּת לגאוּלה, להמיר את מלחמת החירוּת בּמלחמת הגאוּלה.

ג    🔗

אוּלם יוֹתר משבּיקוֹרת-הציוֹנוּת מציינת את גרשנזוֹן, מציינתוֹ “הפילוֹסוֹפיה של תוֹלדוֹת ישׂראל”, שהוּא מגישה לפנינוּ. אין הוּא נוֹח להאמין, כּי תוֹלדוֹת ישׂראל הן כשלשלת של מקרי-פּוּרענוּת, שלא בּאוּ אלא משוּם מסיבּוֹת חיצוֹניוֹת בּלבד; ירוּשלים לא נחרבה משוּם שאלכּסנדר מוּקדוֹן היה מצביא גאוֹן ורוֹמא פּטיש העוֹלם; היהוּדים לא נתפּזרוּ בּגלוּיוֹת משוּם שהמנצחים בּימי קדם נהגוּ להוֹליך את המנוּצחים שבי. מלכוּת-ישׂראל נחרבה, היהוּדים פּוּזרוּ, נשארוּ מאוּחדים בּפיזוּרם, נבדלוּ משאר העמים, קיימוּ את עצמם בּטהרה בּתוֹך יסוּרים וקרבּנוֹת לאין שיעוּר משוּם שכּך עלה לפני רצוֹנוֹ של עם ישׂראל. לשם כּך נתקנוּ הלכוֹת-הדת; הוּקמה, בּכוָנת-מכָוון, חוֹמה חוֹצצת בּין ישׂראל ושאינוֹ ישׂראל; תוֹרת משה, תיקוּנה בּידי עזרא וּנחמיה, המשנה והתלמוּד, ספרוּת הרבּנים ושיטת הקהילוֹת בּפּוֹלין וליטא בּאוּ לשם כּך – להבטיח את אַחדוּת היהדוּת בּפיזוּרה. עם ישׂראל עוֹלה והוֹלך, בּלא הפוּגוֹת, לקראת תפקידוֹ; פּיזוּר הגלוּיוֹת הוּא כּהכרח חוּקי בּדרך העליה הזאת. “אני רוֹאה והיהדוּת לכל אוֹרך נדוּדיה נתוּנה לתאוָה אחת: להתפּשט מכּל שאינוֹ עלוּל לחליפוּת. דוֹמני: כּל שאר העמים צוֹברים אוֹצרוֹת, כּדי לקיים את תעוּדתם מתוֹך ניצוּל האוֹצרוֹת האלה בּדרך היצירה. עם ישׂראל שאף בּרוֹב קנאוּת אוּלם לא שאף לכך אלא כּדי שיוּכל, בּמחצית-חייו האחרת, להיחָלץ מכּל כּבלי-העוֹלם האלה, כּדי לרכּוֹש מה שאפשר להשליכוֹ אחר הגֵו. הוּא הרס את מדינתוֹ כּבַקע אפרוֹח שנגמר בּישוּלוֹ את קליפּת בּיצתוֹ; הוּא נשמט מאדמתוֹ והוּא נע ונד וחי ללא-מוֹלדת בּעוֹלם: הוּא מלא קרעים מכאיבים וּפצעים שוֹתתים דם, אוּלם העם עצמוֹ – בּרצוֹנוֹ אין דוֹמי, לוּ רצה בּזה. הוּא הרס את אַחדוּתוֹ ונתפּזר רסיסי-רסיסים. לא רצה בּחוּקים משלוֹ ורצה לחיוֹת לפי חוּקי זרים; אחרי כן נפטר גם מיקר-נכסוֹ, מלשוֹנוֹ הלאוּמית. כּביוֹדעים למד את האמנוּת להתכּחש לעצמוֹ: לא להוֹקיר עוֹד עצמאוּת לאוּמית, ללמוֹד לחיוֹת בּלעדיה, בּצל שלטוֹנם של זרים; לא להיוֹת מחוּבּר למקוֹם וּללשוֹן, כּי גם זאת עבדוּת לבשׂר: פּזר את עצמך ונוּד. אַל יהיה לך כּל דבר-קבע עלי אדמוֹת, כּל אוֹצרוֹת יקרים; האדם אינוֹ יוֹדע לחיוֹת בּלא כּלי-שרת ארציים – אוּלם לך יהיוּ כּלים אלה כּבלי-עראי חוֹלפים; למוֹד תלמד להמירם מבּלי היוֹת נפשך קשוּרה בּהם… לא שׂרד לוֹ לישׂראל כּל דבר-קבע; בּכל אשר ישׂראל נחיתים שמה, הכּל להם ארעי: הישיבה, הלשוֹן, החוֹק, המלבּוּש, המזוֹנוֹת, האוּמנוּיוֹת, הענינים, המוֹדוֹת… לא בּית להם כּי אם אוֹהל, כּאדם הבּהוּל למחוֹז-חפצוֹ ואינוֹ שׂם על לבּוֹ את עינוּגי-הדרך… רוּח-העם אסר את עבוֹדת-האדמה על היהוּדים, כּי בּהשריש האדם בּאדמה הוּא כּנצמח לתוֹך הקרקע וּלתוֹך דפוּסי-חיים קבוּעים… היהדוּת יריבת-התרבּוּת היא; היא נוֹדדת בּעמים כּזכּרוֹן מוּזר וכנבוּאה: מן העפר בּאת ואל העפר תשוּב. היחידיוּת היהוּדית אך כּקרוּם חיצוֹני היתה לעוֹלם, כּי בּאמת הוּא שׂנא בּיהדוּת את מהוּתה, שבּיטאה את עצמה בּקרוּם הזה, הוּא שׂנא בּה את רצוֹנוֹ להתכּחש לעצמוֹ, להיחַלץ מכּל יציב. היהדוּת לא היתה כּקטנה בּעיני עוֹלם בּעשׂרים המאוֹת האלה: העמים התבּוֹננוּ בּלהט-התענינוּת וכל מה שהוֹסיפוּ לחזוֹת בּה, גדלוּ בּהם האימה והמשׂטמה. בּכל אשר יעשׂה יהוּדי מסתתרת איזוֹ אמת, שהיא נצחית אך נוֹראה. על מה הוּא מזכּירנוּ את האמת הזאת? הלא האמת הזוֹ תמית את הרצוֹן לבּנין הארצי. איכה נוּכל ונחיה ואמת כּזאת בּנפשנוּ? הוּא כּשׂריד-מפלצת של ימי קדוּמים, הוּא מפּיל חתיתוֹ על ילדינוּ. – הך בּוֹ, רדוֹף אוֹתוֹ ויכָּחד. והלא זה חפצוֹ של הרצוֹן היהוּדי – להיות יהוּדים נרדפים, רדיפה רוֹדפת רדיפה. על כּן היה גם מלוֹא-הרמוֹניה בּין רצוֹן העם היהוּדי וּבין גוֹרלוֹ החיצוֹן. העוֹלם דימה, כּי הוּא מכלה את היהוּדים, אוּלם בּאמת הוּא שירת אוֹתם לטוֹבתם, כּדרכּוֹ לשרת כּל רצוֹן”.

עד שלא נשאר להם לישׂראל אלא תחליף שמימי תחת מדוֹרם הארצי – התוֹרה, הרגשת האַחדוּת הלאוּמית והדתית. והנה הגיעה השעה להחריב גם את בּתי-האחיזה האחרוֹנים של הגוּף היהוּדי, כּי גם הם עבדוּת לרוּח היהוּדי, ששאיפתוֹ פיזוּר-הגלוּיוֹת אינם תוֹפעוֹת שבּמקרה, היא גמר תוֹלדוֹת ישׂראל. היהדוּת מבקשת את חירוּתה האחרוֹנה ועוֹשׂה כּיוֹם את כּברת-דרכּה האחרוֹנה. מן המוּכרח שהיהוּדי יִדַלדל בּרוּחוֹ כּדלדוּל גוּפוֹ; אין אנוּ יכוֹלים לדעת לשם מה כּל אלה, אין אנוּ יוֹדעים אלא ש“האדם בּיהדוּת נעשׂה פּוֹשט-יד שבּרוּח; והאוּמנם לא זאת המטרה אשר האנוֹשוּת כּוּלה שוֹאפת אליה?.. דוֹמני כּל האנוֹשוּת הוֹלכת בּדרך הזה: מעניוּת טבעית לצבירת נכסים ואחר כּך לעניוּת אחרת, שהיא עניוּת שמרצוֹנה”. היהדוּת היא כּרוֹז וּמוֹרה בּדרך הזאת.

השרירוּת שבהלֶך-מחשבה זה של גרשנזוֹן בּוֹלטת בּיוֹתר, מאחר שהוּא עצמוֹ אינוֹ טוֹרח לאַששו על הוֹכחוֹת ברוּרוֹת. ההכּרה, שאין תוֹלדוֹת ישׂראל עשׂוּיוֹת כּשלשלת של מקרים, עדיין אינה אוֹמרת, כּי המצב עתה לתוֹצאוֹתיו – ההתפּרקוּת השלימה, – היא בּאמת מטרה אחרוֹנה לרצוֹן העם היהוּדי. הפּיזוּר וההתבּוֹללוֹת אפשר לראוֹתם, ואף בּיתר דין, כּאפּיזוֹדוֹ חוּקיוֹת אך ארעיוֹת, מכינוֹת של תוֹלדוֹת ישׂראל. הרי הגלוּת שלנוּ עתה אינה גלוּת ראשוֹנה בּתוֹלדוֹת ישׂראל וּככל הנכוֹן היה יהוּדי משׂכּיל בּימי בּבל נתוּן כּוּלוֹ בּתוֹך חיי מדינת בּבל ותרבּוּת בּבל, ומחשבתוֹ על עתידוֹת עם ישׂראל לא היתה שוֹנה בּיוֹתר ממחשבתוֹ של גרשנזוֹן עתה, בּיחוּד בּימים כּשהתרבּוּת, שהיתה לפעמים אדירה ושלטה בּוֹ, התחילה מתפּוֹררת והוֹלכת. עם זאת היתה שיבת-ציוֹן סיוּמה של גלוּת-בּבל, אוֹ, אם לדבּר כּנוּסחוֹ של גרשנזוֹן, רצוֹן העם היהוּדי העצום להתרכּזוּת טֶריטוֹריאלית כּאפשרוּת היחידה לעבוֹדת-יצירה שלֵוה וּמתמדת, שלא לראוֹת את ההכּרה העוֹלה וּמוֹסיפה, ההתרכּזוּת הזאת לא תוּכל להיוָצר אלא על אדמת ארץ-ישׂראל. “פילוֹסוֹפיה של תוֹלדוֹת ישׂראל”, שהיתה אוֹמרת, כּי עם ישׂראל היה נאחז תמיד בּכל שעת-כּוֹשר, וּתהא פּעוּטה בּיוֹתר, מתעתעת בּיוֹתר, כּדי להכּוֹת שוֹרש, כּדי לשוּב ולחיוֹת ולעבוֹד בּמאוּחד, בּקבע וּבתמידוּת; אוּלם כּל נסיוֹן כּזה סוֹפוֹ בּהכרח כּאב ואכזבה, כּדי שהעם יוּכל לשוּב לארצוֹ מקדם – פילוֹסוֹפיה כּזאת היתה, על כּל פּנים, הוֹלמת יוֹתר את המגמוֹת של העבר וההוֹוה היהוּדיים, שנתאַמתוּ באמת ההיסטוֹרית, וּממילא היתה הוֹלמת יוֹתר את רצוֹן העם היהוּדי, משהוֹלַמתוֹ זוֹ המֶטפיסיקה של פּיזוּר, שגרשנזוֹן התקינה לפנינוּ. דוקא דרך-התבּוֹננוּתוֹ של גרשנזוֹן בּתנוּעה הציוֹנית – נסיוֹן פּוֹזיטיביסטי של אינטֶלקטוּאליים הזרים לעם, בּשעה שהיא בּאמת, עם כּל השגיאוֹת האידיאוֹלוֹגיות והתכסיסיוֹת של מנהיגיה האינטלקטוּאליים, בּיטוּי אוֹרגַני לזרמים העמוּקים בּיוֹתר של תוֹלדוֹת ישׂראל והיא תנוּעה-שבּבחירה אֶתית, הניזוֹנה הרבּה ממוֹטיבים דתיים, ושעל כּן היא ראוּיה לתבּוֹע לעצמה שתהא נערכת כּעוּבדה שבּתוֹלדוֹת ישׂראל וּממילא שתהא משפּעת על הערכת התוֹלדוֹת האלוּ, וכן דרך-הערכתוֹ של גרשנזוֹן על ההתבּוֹללוּת – כּאיצטַדיה אחרונה, מסיימת, של תוֹלדוֹת ישראל, בּשעה שהיא בּאמת בּחינת אפּיזוֹדה ולא הראשוֹנה ואף לא האחרוֹנה לפי סוּגה, שישׂראל התגבּר ויתגבּר עליה בּמשך אֵילוּ עשׂרוֹת שנים – דרכים אלה יש בּהם כּדי להוֹכיח את מידת השריריוּת והסוּבּיֶקטיביוּת של השקפוֹתיו.

הסוּבּיֶקטיביוּת הזוֹ היא לנוּ אוּלי הצד המענין בּיוֹתר בּ“מֶטפיסיקה” הגרשנזוֹנית, “הגוֹרלוֹת של עם ישׂראל”, סמוּכים ל“חליפת-מכתבים משתי זויוֹת”. האנטי-קוּלטוּריזמוּס הקלוּט דֶקַדֶנטיוּת הוּא כּצד שוה לשני החיבּוּרים. בּימינו אין גרשנזוֹן היחיד לבשׂוֹרת “הכּליוֹן” משוּנה למדי, עד מה מוּעטת מידת המקוֹריוּת שבּרעיוֹן-ההתבּוֹללוּת שלוֹ. בּמאה התשע-עשׂרה, כּשאירוֹפּה בּטחה בּנצחוֹנה המוּחלט של תרבּוּתה, מן המוּכרח היה שהיהוּדים יצעדוּ בּראש תהלוּכת התרוּעה. מלחמת-העוֹלם ועוָיוֹת-תוֹצאוֹתיה העלוּ בּרבּים את הרגשת ההתמוֹטטוֹת התרבּוּתית וּמה שנחשב לאחרים כּחוֹרבּנה של אירוֹפּה אוֹ של המערב בּלבד, נעשׂה לוֹ לגרשנזוֹן חוּרבּן-העוֹלם, שהיהדוּת היא מוֹרת-דרך לוֹ. וכן כּל התוֹכן וכל המשמעוּת של תוֹלדוֹת ישׂראל לא בּאוּ אלא להראוֹת לוֹ לעוֹלם, כּיצד אפשר וכיצד צריך להגיע לכלל ריקניוּת גמוּרה, לכלל עניוּת רוּחנית אחרוֹנה.

כּקרבּנוֹת-המשבּר של ימינו נוֹפלים ראשוֹנים אלה, שהאוֹרגַניזם הפּסיכי שלהם יש בּו מֵחַלל ההתנגדות הפּחוּתה בּיוֹתר; שמרגישים בּמידה מחוּקה בּיוֹתר קרקע מוּצק מתחת כּפּוֹת רגליהם; שעוֹלם-התרבּוּת שפּירנסם עד עתה ושהיה בּוֹ לצאת ידי צרכּם בּשנים כּתיקוּנן, וּבממש, בּרצינוּת, לא היה בּוֹ אלא מעט לאלה שהוּא להם חכמה נלמדת ואינוֹ כּלי-זין חד וּממוֹרט לשנים של פּוֹרענוּיוֹת. הלא ראינוּ עד מה ידע איבנוֹב, אף בּעמדוֹ אל מוּל פּני מסוֹת הגוֹרל, לעמוֹד דבוּק בּתרבּוּתוֹ, תרבּוּת אבוֹת-אבוֹתיו, שהיא לוֹ לא בּלבד סטטית אלא גם דינַמית והוּא כּמעוּרה בּה, ועד מה רפוּיה לעוּמתוֹ עמידתוֹ של גרשנזוֹן. אם מצאנוּ בּ“חליפת-המכתבים” רק רמזים, בּרוּרים בּמעט אוֹ בּהרבה, לענין המוֹצא היהוּדי של הרפיפוּת הזאת, בּאוּ עתה ה“גוֹרלוֹת” ואישרוּ לחלוּטין את ההשערה, כּי בּמחבּרת הזאת ראינוּ את גרשנזוֹן נוֹטל את המקרה האישי שלוֹ ותוֹלה אוֹתוֹ בּגוֹרלוֹ של כּל עם ישׂראל כּוּלוֹ. הוּא מדמה, כּי כּשם שהוּא קיפּח את חמדת-החיים ואת מרץ-התרבּוּת, קיפּחם גם כּל עמוֹ. ציוּן עמוֹק הוּא, כּי דוקא עתה, לאחר עשׂרוֹת שנוֹת יצירה בּשדה זרים, חזר לראשוֹנה לאוֹתוֹ העם, להעניק לוֹ את גוֹרלוֹ האישי ולעשׂוֹתוֹ שוּתף בּכלייתוֹ.

הטרַגיקה האישית של המשבּר הזה, שהגיעה אליה ההתבּוֹללוֹת היהוּדית בּגרשנזוֹן, ממובהקיה הישרים והשלמים בּיוֹתר, ראוּיה ליראת-כּבוֹד ואף נמצא בּה, כּבכל טרגיקה, מן היוֹפי והגדלוּת. בּמעט או בּהרבּה מרגיש בּטרגיקה זוֹ כּל אחד ואחד מבּינינוּ, אף נגעה בּאיבנוֹב. אוּלם עם ישׂראל, שלא הלך בּדרך ההתבּוֹללוּת של גרשנזוֹן בּתקוּפת זהרוֹ, אינוֹ נוֹטה גם היוֹם, כּשהדרך הזוֹ הוֹליכתוּ לתהוֹם, לשׂאת בּענשם של פּשעי הדרך הזוֹ. אחרוֹן-דבר אשר להתבּוֹללוּת – האישית והיהוּדית-כּללית – הוּגד בּשני הקוּנטרסים הקטנים האלה והדבר שמוֹ: כּליוֹן. אוּלם ההתבּוֹללוּת ועם ישׂראל אינם עוֹלים בּקנה אחד. “אלוֹהים, לא זוֹ בּלבד שבּראני, אלא הוּא בּוֹראני ויבראני. רצוֹנוֹ הוּא, כּי אברא אוֹתוֹ כּביכוֹל בּי גם בּימים יבוֹאוּ, כּאשר עשׂיתי עוֹד עתה… חוֹק האהבה הפּנימי שנחרת בּנוּ, יאמר לנוּ, כּי כּנכוֹן היוֹם הוּא דבר נעים זמירוֹת ישׂראל אשר אמר לאלוֹהים: ‘כּי לא תעזוֹב נפשי לשאוֹל לא תתן חסידך לראוֹת שחת’”. הדברים האלה של הרוּסי איבנוֹב אוֹמרים לרצוֹן העם היהוּדי יוֹתר, מנבוּאת הכּלָיה של היהוּדי גרשנזוֹן.

“יוּדה”, 1923.