ספרהּ החדש של יערה בן־דוד, זמן בוֶרטיגו, הוא פנינה נוספת בשרשרת יצירתה של משוררת נפלאה, אשר בצד העושר הלשוני והתרבותי המובלע בשיריה היא מתייחדת במבטה הרגיש והמעמיק גם מעבר לרדיוס האישי שלה; בספרהּ ישנן, בין היתר, מחרוזות שירים שנכתבו על רקע אירועי הזמן, בהם מגפת הקורונה ואירועי ה־7 באוקטובר. מחרוזות אלו ואחרות משלבות את הרובד הפרטי ברובד הקולקטיבי, התרבותי וההיסטורי. משל לכך נמצא בשירי המסע לדרום אמריקה ובשירי המסע לארמניה, אליהם אתייחס כאן.

השימוש ב’סיפור מסע' כאמצעי ספרותי, ידוע ומוכר כבר בספרות הקדומה, משל לכך נמצא בסיפור ‘עלילות גילגמש’, בסיפור מסעו של יעקב וקורותיו בחרן (בראשית כ"ח–ל"ב) או בסיפור מכירת יוסף וקורותיו במצרים (בראשית ל"ז, מ’–מ"א). בעיקרו של דבר אין לראות ב’סיפורי מסעות' סוגה ספרותית מובחנת, ומבעים שונים של מסעות נמצא בשירה ובפרוזה כאחד.² יחד עם זאת, דומני כי ניתן לזהות שני מאפיינים מרכזיים לשימוש במוטיב המסע.

מאפיין אחד הוא סיפור מסע פיזי־ממשי העוקב אחר הגיבור כבר מרגע החלטתו להתנתק ממקומו ולעבור למקום אחר (נתן זך, ‘הכנות למסע’³; ‘המסע הגדול’⁴) עד לתיאור קורותיו וחוויותיו במסעו. דוגמאות לכך נמצא בשירו של נתן יונתן, ‘נוקטורנו ברכבת התחתית’,⁵ או בשירה של לאה גולדברג ‘מסע ללא שם’: ‘אֲנִי פֹּה, כֻּלִּי פֹּה – / בְּעִיר נָכְרִיָּה / בְּלֵב מוֹלֶדֶת גְּדוֹלָה שֶׁל נֵכָר // חַדְרִי כָּל כָּךְ קָטָן / […] // הָלַכְתִּי עִם הַסְּפִינוֹת וְעָמַדְתִּי עִם הַגְּשָׁרִים / וְהָיִיתִי מֻטֶּלֶת בָּרְחוֹב / עִם עֲלֵי הַתִּדְהָר הַנּוֹשְׁרִים’.⁶

המאפיין השני מתבטא במסע מדומיין, שבו מתנתק הגיבור ממקומו, באופן נפשי ומטפורי, ומפליג למסע על גלי הדמיון. בעיקרו של דבר, המסע המדומיין בולט יותר בפרוזה מאשר בשירה, וביטוי מוקדם למופעו נמצא כבר בספרות הדתית, למשל בספר חנוך ובספרות ההיכלות והמרכבה. בעיקרו של דבר, נמצא תיאורים של מסע מדומיין בכל מצבי הזמן. ביטוי למסע בהווה נמצא למשל בשיר הידוע: ‘לִבִּי בַּמִּזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב’ או בשיר אחר של ר' יהודה הלוי, ‘ציון הלא תשאלי’: 'מִי יַעֲשֶׂה לִי כְּנָפַיִם וְאַרְחִיק נְדוֹד, / אָנִיד לְבִתְרֵי לְבָבִי בֵּין בְּתָרָיִךְ! / אֶפֹּל לְאַפַּי עֲלֵי אַרְצֵךְ וְאֶרְצֶה אֲבָנַיִךְ / מְאֹד וַאֲחֹנֵן אֶת עֲפָרָיִךְ, / […] / אֶעֱבֹר בְּיַעְרֵךְ וְכַרְמִלֵּךְ וְאֶעֱמֹד בְּגִלְעָדֵךְ וְאֶשְׁתּוֹמֲמָה אֶל הַר עֲבָרָיִךְ''. סיפורי מסע מדומיין בזמן עתיד נמצא, למשל, במסע לארץ־ישראל בשנת ת"ח של אלחנן לייב לוינסקי המתאר את חזון ארץ־ישראל בשנת 2040, או באלטנוילד של ב"ז הרצל שנכתב בשנת 1902 ומתאר את ‘החברה החדשה’ בארץ־ישראל בשנת 1923; מסע מדומיין לעבר משתקף לדוגמה בסיפורו של ש"י עגנון בלבב ימים, המתאר את עליית החסידים במאה ה־18.

דומני, כי בשימושים השונים במוטיב המסע, רב המשותף על המפריד: בכל מסע, הן הממשי והן המנטלי, משתקפת דיספוזיציה של הכותב, העובר בין חברות, תרבויות וזמנים, המשמשים לו השראה להבעת חזון קולקטיבי־תרבותי, או לכמיהה אישית ופרטית. שימוש ייחודי במוטיב המסע נמצא בשיריה של המשוררת יערה בן־דוד, שבא לביטוי במיוחד בחטיבות השירים: ‘עולם על הקצה’ ו’לא במחול החרבות'.

בניגוד לשימושים הנזכרים במוטיב המסע בהם נמצא, לרוב, דיכוטומיה ברורה בין זמנים ובין מצבים, משכילה בן־דוד לארוג ביד אמן את המסע המדומיין במסע הממשי; את המסע האישי במסע הקולקטיבי־תרבותי; את ההווה בעבר.⁷

כבר בפתיח לסדרת השירים ‘עולם על הקצה’, מתברר כי אין ענייננו בשירי מסע מהסוג החווייתי גרֵידא, אלא במסע המשלב רכיבים היסטוריים ותרבותיים: ‘קָנִיתִי גְּלוֹבּוּס מְחֻבָּר לַחַשְׁמַל / שֶׁיָּאִיר אֶת הַחֶדֶר וְיַרְאֶה לִי / […] / יָצָאתִי לְטַיֵּל עָלָיו סְחַרְחָרָה מִמְּבוֹכִים. / הָלַכְתִּי בִּשְׁבִיל הַנְּמָלִים, וְהוֹפּ! / מִכָּאן הָאָרֶץ לֹא מִתְעַגֶּלֶת, / מִכָּאן, לְפִי הַתּוֹרָה הַיְּשָׁנָה, נוֹפְלִים / עִם מַשָּׂא הַפֵּרוּר’.⁸ השיר הראשון פותח, אפוא, בהכנות למסע מדומיין על גבי כדור־הארץ המאיר את החדר, כאשר המבנה הכדורי, המשקף את תפיסת המדע המודרני מתכתב עם המדע הקדום על הארץ השטוחה, כאשר המשוררת נעה למעשה, כנמלה נושאת ‘משא’, בין הווה לעבר.

מכאן יוצאת המשוררת למסע ממשי לדרום־אמריקה, הנפתח בשיר ‘הומאז'': ‘מִסַּנְטְיָאגוֹ דֶּה צִ’ילֶה גַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס רָצִים לְאָחוֹר, / מַצְלִיפִים בְּסִפּוּן ה־’Coral’, סוּסַת יָם עֲנָקִית בְּדוּדָה, / […] / בְּמוֹנִיטוֹר הַזְּמַן // לוּסִילָה אַתְּ, קֶרֶן שֶׁמֶשׁ נֶחְבֵּאת, / נֶקְטַר אַהֲבָה מִן הַמֶּלַח, הָאֶבֶן וְהַמַּיִם’.⁹ לכאורה ענייננו בתיאור ריאלי של חוויות מסע. אולם, במבט שני מתברר כי המסע בהווה כרוך, מניה וביה, במסע תרבותי לעבר; גלי האוקיינוס אינם נושאים את המשוררת ליעד בהווה אלא דווקא במסע לעבר, ‘במוניטור הזמן’ – לדמותה של המשוררת הצ’יליאנית גבריאלה מיסטראל, שנודעה בשמה הספרותי – לוסילה.

דמותה של המשוררת הצ’יליאנית משתקפת בשני היבטים. האחד ספרותי־פואטי. לבד משיריה בעלי הגוון הדתי נודעה לוסילה גם בשירי הטבע שלה על ‘הים, האבן והמלח’, הנזכר בשיר. האחר, ביוגראפי. במוטו שבראש השיר 'הומאז'' מצטטת בן־דוד משיר של לוסילה, שהוקדש לרומליו אורטה, אשר לו היא שמרה אמונים גם לאחר התאבדותו, תוך ויתור על אפשרות של זוגיות ואִמהות: ‘גּוּפִי אוֹזֵל מִמְּךָ טִפָּה טִפָּה / פָּנַי הוֹלְכִים מִמְּךָ בְּשֶׁמֶן חֲרִישִׁי / הַכֹּל הוֹלֵךְ מִמְּךָ’.¹⁰ רמז להיבט זה בביוגראפיה של לוסילה משתקף לא רק מאזכור ‘נֶקְטַר אַהֲבָה’, הרומז לאהבתה היוקדת לרומליו, אלא גם לליבה השבור ולהתפוגגות הגוף הנרמזים בשירהּ: ‘מִמַּעֲקֵה הַסִּפּוּן הָעֶלְיוֹן אֲנִי יוֹרֶדֶת / לְסוֹף דַּעְתָּהּ. לְמַטָּה / צוּרַת פָּנִים בְּטוּרְקִיז אֲפַרְפַּר מִתְעַרְסֶלֶת, / נִקְרַעַת, מִתְאַחָה, מִתְפַּזֶּרֶת וּנְמוֹגָה’.¹¹ נמצא, אפוא, כי מסע השַׁיִט הממשי לחופי דרום־אמריקה מצטייר, בו בעת, גם כמסע מנטאלי־היסטורי ותרבותי.¹²

התנועתיות בין הווה לעבר, בין מסע ממשי למסע דמיוני־היסטורי עולה גם מהשיר ‘טבועות למחצה’: ‘בְּסַן אַנְטוֹנְיוֹ יַם הָאַחְלָמָה נוֹצֵץ וְכָבֶה. / מוּל סְפִינָה מְרִימָה עֹגֶן וְצוֹפָר / סְפִינָה נְטוּשָׁה מִמֵּאָה אַחֶרֶת עַל חֻדֵּי תְּרָנֶיהָ וְרִקְבוֹנָהּ / רוֹקַחַת אַשְׁלָיָה שְׁדוּדָה שֶׁל תְּנוּעָה פַּסְטֵלִית / וַאֲנִי בְּתוֹכָהּ וְאוּלַי לֹא / מְדַבֶּרֶת לְעַצְמִי, מְשַׁנֶּנֶת טָעוּת אוֹפְּטִית מִמָּקוֹם אַחֵר’.¹³ במסע הממשי בסן־אנטוניו, בספינה מודרנית בעלת ‘עוגן וצופר’, מוצת בדמיונה של המשוררת מסע דמיוני בספינה ‘נטושה ממאה אחרת’, כאשר המשוררת מצויה מבחינה ממשית בהווה העכשווי ומבחינה מנטאלית בספינה ‘ממאה אחרת’, בעוד היא מצויה מבחינה פיזית בהווה הממשי והמודרני; התנועתיות בין כאן לשם, בין הווה לעבר, מתכתבת עם ה’סחרחרה' הנזכרת בהכנות למסע, עד כי לא ברור הגבול בין עבר להווה: ‘וַאֲנִי בְּתוֹכָהּ וְאוּלַי לֹא’.

אם בחטיבת השירים ‘עולם אחר על הקצה’ משתלב המסע הממשי במסע מנטאלי, היסטורי־תרבותי הרי שבחטיבת השירים ‘לא במחול החרבות’, המתארים, לכאורה, מסע תיירותי לארמניה, משתקף בה בעת מסע היסטורי בעל משמעות קולקטיבית־תרבותית.

ב’תור לגלידה', אחד משירי חטיבה זו, אנו עוברים באחת מההווה הממשי לעבר הרחוק: ‘בַּתּוֹר לִגְלִידָה בְּיֵרֵבַאן / אִישׁ שֶׁשְּׂעָרוֹ פֶּחָם יָרָה לְעֶבְרִי: אַתְּ אַרְמֵנִית? / כְּשֶׁהֵבִין שֶׁאֲנִי מִיִּשְׂרָאֵל, נִסָּה בְּיִידִישׁ / אַחַר חָתַךְ בְּאַנְגְּלִית רְצוּצָה: […] // רָצִיתִי לְהַגִּיד קַיִן וְיָצָא לִי הֶבֶל / פּוֹעֵר פֶּה / גֵ’נוֹסִיד וְהוֹלוֹקוֹסְט // וַאֲנִי פּוֹעֶמֶת בְּלוּז לִשְׁתֵּי מִלִּים עֲקֻדּוֹת / אֶבֶן בְּאֶבֶן / קָרְבַּן חַטָּאת / קָרְבַּן אָשָׁם / בְּחָסוּת שְׁתִיקַת אֱלֹהַי וְאֱלֹהָיו’.¹⁴ לכאורה פותח השיר במפגש אקראי ב’תור לגלידה' בבירה הארמנית. דברי הארמני, הרואה את השונה והמבדיל בין העמים, מעבירים אותנו למונולוג פנימי של הדוברת שחשה לא רק את הקשר ה’עקוד' בין שואת הארמנים לשואת העם היהודי, אלא גם את ‘קורבן האשם’ וה’שתיקה' הן של הטורקי התוקפן והן של גורמים אחרים בעולם ובכללם גם ישראל.

המסע לארמניה כמסע היסטורי איננו מרחיק רק עד שואת הארמנים, אלא מפליג גם להיסטוריה רחוקה יותר ולגורל משותף לשני העמים, כפי שנאמר בשיר ‘מנגד’: ‘שָׁם לְמַטָּה, בְּאַפְלוּלִית מַדְרֵגוֹת הַשִּׁחְזוּר, / כְּלִמַּת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים. / בָּאוֹר הָעַז שֶׁל שַׁלְהֶבֶת־תָּמִיד’.¹⁵ לכאורה, ענייננו בתיאור חוויה ממשית של ביקור באתר ההנצחה לקורבנות השואה הארמנית (Tsitsernakaberd) ביירבאן, אשר בחללו לפיד אש, המסמל נצחיות לאומית. אולם האנדרטה הארמנית עם הלפיד בשיר היא אסוציאציה לאתר הזיכרון ב’יד־ושם', שבו ‘נר התמיד’ מצוי ‘למטה באפלולית’. כאמור, בכך לא סגי; אנלוגיה בין העמים, בעיקר בנתיב דרכם בהיסטוריה, איננה מוגבלת לעבר הקרוב, אלא מרחיקה לתקופה שבה הם התעצבו כעם: ‘הִתְכַּדְרֵר גּוּשׁ הַכְּאֵב שֶׁל מֵיסִיס וְהַר נְבוֹ / וְהָיוּ לְאֶחָד’. חתימת השיר מרחיקה לא רק למסע היסטורי, אלא גם למסע מיתי הקושר בין שני העמים באמצעות זיקתם המכוננת להר קדוש; על־פי המיתוס הארמני, ראשית התנצרותם התחוללה למרגלות הר אררט, בדומה לזיקתו של העם היהודי להר סיני או להר נבו, בו שב אלוהים והבטיח את הארץ לעמו (דברים ל"ד, 1–4).

לסיום, השימוש במוטיב המסע בסיפּוֹרֶת ובשירה קשור בחוויות של מסע ממשי אך גם במסע נפשי־רוחני. הייחוד בשירי המסע של יערה בן־דוד הוא באינטגרציה של כלל נתיבי המסע – הממשי והדמיוני, האישי והקולקטיבי – במארג אחד שיש בו מסר אקטואלי ותרבותי.