דליה רביקוביץ שואפת בשיריה להגיע אל סודות החיים, על כל רבדיהם ולחוות אותם במלואם. לא פלא אפוא שהיא כותבת גם על שיכרון החיים, שיכרון האהבה, וההתלכדות עם הטבע.

שכרה – דליה רביקוביץ

השיר “שכרה” כשמו כן הוא. המשוררת מתארת את סערת החושים האופפת את הדוברת בשיר, החוגגת יחד עם תבל כולה את שיכרונה. הרוחות מקצה העולם אל קצהו, השמש החולש על החיים, השיחים ההומים, כל אלה שותפים בחוויה החושית הכבירה שהדוברת שואפת אליה.

מדוע שואפת? משום שהשיר ברובו עומד על משאלה. זו מובעת במילה החוזרת “לו” שתי פעמים בבית הראשון: “לו הייתה ידי משגת את השמלה האדומה/ שמחירה יקר מאוד,/ ולו היה לי עופר מדלג על הרמה/ מקפץ על הגבעות –”.

השמלה ומחירה נטולים מן העולם הריאלי. אך כבר בהם נטוע אלמנט, שהוא עדיין חבוי, של תשוקה, ושל הנדירות שלה. שהרי הצבע האדום מסמל תשוקה, חשק, להט יצרים; אלא שמיד אנו מתוודעים לעובדת הנדירות של תשוקה זו, והקושי בהשגתה, באשר “מחירה יקר מאוד”.

המשאלה לתשוקה מתפתחת מיד לרובד המקראי של “שיר השירים”, של תמונת האהוב כעופר. בידוע הוא כי “שיר השירים” הוא טקסט האהבה האולטימטיבי של התרבות העברית הקדומה, ועד ימינו אלה.

השמלה אמורה להיות התנאי המקדים לתשוקה, שהרי היא אדומה. והנה העופר מתואר כקל תנועה, “מדלג על הרמה/ מקפץ על הגבעות” כאלוזיה (כהרמז) לתיאורו ב"שיר השירים":²

יחד עם זאת תיאורו מוביל מיד אל הגבהה של המציאות, שהרי קרקע פעילותו מוגבהת מיסודה: רמה, גבעות.

מכאן, שכבר מן הבית הראשון, בצד המשאלה לתשוקה ולאהבה, מוצגים הנדירות וההגבהה של המשאלה.

בהמשך, מתפתח השיר לארבע תמונות הבאות בשִרשור זו מזו: תמונות אלו מסבירות ומדגימות מה היה קורה לו שני התנאים שבבית הראשון היו מתקיימים: לו היה לה יצר עז, ולו היה לה אהוב (עופר), הייתה נכנסת למצב של שיכרון חושים.

תמונה ראשונה (בית שני) מתארת את הנאהבים כחיים ברובד מוגבה של המציאות: הם היו “נתלים בגגות הבתים”, כלומר נמצאים גבוה יותר ממגורי בני אדם שבשגרה, ושם היו “קושרים את כנפי הרוחות”. לפנינו תמונה של מעוף, שהרי כנפי הרוחות הם תמונה של קצוות הרוחות, מצד אחד של העולם אל משנהו, אבל יחד עימן גם הדוברת בשיר והעופר אהובה חובקים זרועות עולם.

התמונה היא של סחרור: הרוחות היו מסתבכות הלוך והסתבך, עד הפיכתן למעין פקעת “כמו פקעת של חוטים”, והנפשות הפועלות ככל הנראה הולכות ומסתבכות יחד עימן והופכות לאחד.

התמונה השנייה (בית שלישי) מתארת את התנשמות הרוחות ובריחתן, שמתייחסת, לדעתי, להתנשמות האוהבים בזמן ההסתחררות שלהם באהבתם. אך עדיין אין הן מביאות להתממשות התשוקה. בתמונה זו מככב השמש המופיע עם כוחו הרב. “עד שיצא השמש בגבורה/ מתנודד ברוב כוחו”.

השמש ישים קץ למירוץ ולמרדף הנ"ל ויביא להתממשות התשוקה. בעברית השמש הוא הן זכר והן נקבה. אך בשיר שלפנינו הוא זכר מובהק. השמש היוצא בגבורתו³ מואנש באופן מטאפורי, כשהוא הולך ומתנודד ברוב כוחו, כלומר, מעוצמת כוחו. אך תמונת ההתנודדות מעלה בפני הקורא גם תמונה של שיכרות, כשיכור המתנודד בהילוכו. השיכרות של השמש תואמת את הנושא המרכזי של השיר: “שכרה”. והוא בפעולתו, המתוארת בתמונה השלישית שבשיר (בית 4), מביא לידי התממשות התשוקה בין האוהבים:

תחילה, השמש רואה אותה ומעניק לה תשומת לב. הוא משליך לה (מטאפורה – מעל שולחנו) פירורים. כלומר, יש לה מגע עם איתני הטבע. ומה הם פירורי השמש אם לא להבות קטנטנות של אש, “שיהיו בוערים על השמלה האדומה”. יש כאן מגע של אש באש, שהרי צבע השמלה מעיד על התשוקה, על להט יצרים, והפירורים הם אש הנוטפת מן השמש.

כאן בא המגע של הדוברת בשיר עם השמש. לא רק שהוא מעניק לה תשומת לב בהשליכו פירורי אש על שמלתה האדומה, אלא שהוא ממש רוצה לחדור אליה. הוא נוגש בה, רודה ומתעלל בה, תוך כדי נהמה, שהיא קול חייתי חזק, מלא עוצמה (אפשר שבדומה לנהמת אריה). וייתכן שהוא עושה זאת מספר פעמים, שהרי נכתב “וישוב יסתולל בי בקול נהמה”.

התמונה שמתקבלת היא ביאה כוחנית, שהרי השמש ינגח בה בקרניו, “כצמד שוורים”. הדוברת בשיר, שיכורת החושים, שואלת לעצמה התמזגות עם הטבע, המיוצג על ידי השמש וניגוחו אותה. הקרניים הן סמל פאלי, שכוחו מועצם, ומושווה לצמד שוורים, לא די לה בהשוואה לשור אחד.

בתמונה הרביעית והאחרונה (בית 5), הקורא שומע, יחד עם הדוברת בשיר, את ההמיה והצליל של עלי השיחים, המדומים ל"מטר מטבעות זהב". ואז השמש יביט בה, שוב בעוצמה, כי ישנו שילוש של המבט, שהוא מאוהב.

זוהי שאיפתה של הדוברת בשיר: לאהוב ובעיקר להיות נאהבת, וכל זאת בשיתוף עם איתני הטבע ובעוצמה רבה מאוד. לא רק הדוברת בשיר היא שיכורה, אלא, כאמור לעיל, כל הטבע ישתתף בשיכרון הזה: הרוחות, השמש, השיחים. החושים פועלים באמצעות תמונות מצוירות של צבעים (אדום, זהב) ובאמצעות צלילים. שיכרון החושים ייצור בדמיונה הפרייה, “כמטר מטבעות זהב”, שהם מטאפורה לזרעים של ההפריה.⁴ הטבע עצמו יתאהב בה ויתמזג בה. זוהי הדרגה הגבוהה ביותר של התמזגות והיות לאחד. לשיכרון חושים זה היא חותרת לאורך כל השיר.

לכן בסיום השיר, היא פונה אל דודה, הלא הוא אהובה הריאלי, האנושי, וקוראת לו להידמות, הפעם לצבי, או לעופר איילים. הצבי הוא החי שבטבע, בעל הקרניים, שהן המכנה המשותף לו ולשמש המנגח אותה בדמיונה בקרניו, כשני שוורים. אך היא מוכנה לקבל גם את הדימוי לעופר איילים⁵. אף איתו היא תוכל – על פי משאלת ליבה – לחוות את סערת החושים המשכרת של ההתאהבות וההתמזגות.

השיר, הפותח בתנאי הבטל הכפול בעבר “לו” – זורם מן העבר דרך ההווה אל העתיד (בית רביעי), בתמונת השמש המנגח. הדוד, המאהב (בשורה המסיימת את השיר), מופיע כמציאות שבהווה. היא פונה אליו כאל נוכח־קיים: “דמה לך דודי”,⁶ ומסבירה לאורך השיר מה היא מצפה ומקווה ממנו.

יש לשיר מבנה מעגלי, כאשר ראשיתו ומהלכו הם משאלה ואילו סיומו הוא שיבה אל המציאות, מתוך תקווה שהמשאלה תתגשם במציאות או תקרין עליה.

יש בשיר של דליה רביקוביץ שני רבדים ארכאיים, כמיתוסים קדומים:

האחד הוא דמות האהוב־האוהב ב"שיר השירים", כמתואר בפתיחת השיר של דליה רביקוביץ ובסיומו. בסיום, מביע השיר משאלה לאהבת הדוד במציאות, בהשראת “שיר השירים”.

הרובד השני מתייחס אל דמות מן המיתולוגיה הרומית, הלא היא דנאה Danaë)). לפי האגדה אקריסיוס, מלך ארגוס, סגר את בתו דנאה במגדל שן, כדי שלא תינשא לאיש.⁷ אבל יופיטר (בשמו היווני: זאוס) ידעה בצורת גשם פז והיא ילדה לו את פרסווס. וכך אומר אובידיוס בספרו הידוע “מטאמורפוזיס”: “זרע דנאה הרתו לגשם הפז משמים”.⁸ וכן: “בא אל דנאה בפז”.⁹

הדמות של דנאה עוררה מספר ציירים במאות הבאות לצייר אותה. לדעתי, הנאמן ביניהם לתיאור המובא במיתוס הרומי, היה הצייר גוסטב קלימט. הוא צייר את דנאה שוכבת עירומה, וגשם של זהב בא בין רגליה. מצד שמאל של דמותה בא גשם הזהב, ואילו מצד ימין מופיעים הזרעים המופרים. זהו למעשה תיאור רגע ההתעברות שלה, וניתן להקבילו אל סצנת הניגוח של השמש את הדוברת, בשיר של דליה רביקוביץ, על ידי קרני השמש המסתוללות בה כשני שוורים.

למעלה מאלפיים שנה לאחר אובידיוס, משתמשת דליה רביקוביץ גם היא באותה תמונה שבמיתולוגיה הרומית והמופיעה גם אצל קלימט, ומתארת מה יקרה עם חדירת קרני השמש כצמד שוורים אל גופה:

“ועלי השיחים יהיו הומים ומצלצלים כמטר מטבעות זהב”.

כמו במיתוס של דנאה, כך גם בשירה של דליה רביקוביץ, גשם הפז, המופיע בדימוי של מטר מטבעות הזהב, מייצג, לדעתי, באופן מטאפורי, את ההפרייה.

בספר המוקדש לציורי גוסטב קלימט¹⁰ מועלית הפרשנות, כי ציור דנאה של קלימט מבטא את שקיעת דנאה בתוך עצמה, ומעצב אשה בעלת נשיות אוטונומית, המושגת על ידי סגנון ופורמליזציה (הצרנה, מתן צורה). הסגנון והפורמליזציה, על ידי אמצעים קישוטיים עשירים, יוצרים מרחק והופכים את העירום הנשי לתפאורה. כך התגבר קלימט על דעות קדומות מוסריות של תקופתו ביחס לעירום הנשי, על ידי ניטרול המיניות הטבועה בו.

ניתן, לדעתי, להקביל לכך את השימוש שעושה דליה רביקוביץ באלמנטים ארכאיים, מיתיים ומטאפוריים, היוצרים גם הם איפוק לתמונה הארוטית של שיכרון החושים של הדוברת בשיר. המרחק הנוצר על ידי אמצעים אלה הוא המאפק תיאור ישיר של עולם היצרים של האשה. ההתרחשות אינה מתוארת במציאות ריאליסטית כפשוטה. השימוש ברקעים רחוקים כל כך והתמוניות העשירה מעתיקים את התשוקה אל ספירה אחרת, גבוהה יותר, אל רובד קוסמי. דרך המציאות המושאלת ניתן להבין עד כמה ארוטית התמונה שמציירת דליה רביקוביץ בשירה זה.

באמצעות החזרה בפתיחה על המילה “לו”, נותנת לנו הדוברת בשיר להבין, כי שיכרון החושים המתואר בשיר מתרחש בדמיונה שלה והופך לפנטזיה. זהו ניסיונה של המחברת לרדת אל שורש ומהות החוויה המשכרת של החושים בזמן התרחשות הביאה. זהו פענוח פיסת חיים האופפת את כל החי.