פליסברטו הרננדס (אורוגוואי, 1902–1964) הוא מהקולות המקוריים ביותר בספרות אמריקה הלטינית. הרננדס נולד במונטווידאו וגם נפטר בה והוא בן 61. במהלך כל השנים האלה, הסופר שהיה גם מלחין ופסנתרן מחונן נדד בין אורוגוואי לארגנטינה בניסיון עיקש להרוויח את לחמו ממוזיקה, ובין הופעה אחת לאחרת כתב את סיפוריו. על אף הנדודים והקשיים הכלכליים שאפיינו את חייו, הרננדס הצליח להוציא תחת ידיו גוף יצירה מרשים על טהרת הסיפור הקצר. סיפוריו משלבים בין התרחשויות ריאליסטיות מוזרות לבין אלמנטים על־טבעיים במובהק, כפי שניתן לראות בתרגום המוגש כאן לקוראות ולקוראים. בסיפור “הסדרן”, שפורסם לראשונה ב־1946, דחפיו האנוכיים של הגיבור לובשים צורה של אור מסתורי שמכלה את כל העומד בדרכו. במובן זה, ניתן לפרשו כאלגוריה על סכנות האגואיזם האנושי ובו בזמן כמייצג מובהק של זרם המציאות המופלאה. אם נכון הדבר הרי שפליסברטו הרננדס, שזכה להכרה מועטה בחייו, ניצב אחרי מותו כאחד מאבות הריאליזם המאגי בספרות אמריקה הלטינית, באותה שורה עם חואן רולפו במקסיקו וגבריאל גרסיה מארקס בקולומביה.
אך יצאתי מנעוריי כשהלכתי לחיות בעיר גדולה. מרכזה, בו הכול נעו בחיפזון בין בתים גבוהים מאוד, שכן בסמוך לנהר.
עבדתי כסדרן בתיאטרון, אך מחוצה לו התרוצצתי גם אני. דמיתי לעכבר מתחת לרהיטים ישנים. הייתי הולך למקומות המועדפים עליי כמי שנכנס לחורים קרובים ומוצא חיבורים בלתי צפויים. בנוסף, אהבתי לדמיין את כל מה שלא הכרתי באותה עיר.
המשמרת שלי בתיאטרון הייתה המשמרת האחרונה של הערב. הייתי רץ לתא שלי, מבריק את כפתוריי המוזהבים ולובש את הפראק הירוק שלי על אפודה ומכנסיים אפורים. מיד הייתי מתייצב במסדרון השמאלי של האולם וניגש אל האדונים לקחת מהם את הכרטיס; אך הגברות היו הראשונות ללכת אחריי שעה שדוממתי את צעדיי על השטיח האדום. הייתי אז עוצר, מושיט את ידי ומברכם בצעד מינואט. נהגתי לצפות לתשר מפתיע וידעתי להטות את ראשי בכבוד או בזלזול. לא היה זה משנה שלא ידעו כמה עליון הייתי עליהם. עתה חשתי עצמי כרווק נחשק ומנוסה בדברים רבים; והייתי מאושר בראותי גברות בתלבושות מגוונות; והבלבול ברגע שבו נדלקו אורות הבמה והאולם נותר באפלולית. אחר כך הייתי רץ לספור את התשרים; ולבסוף הייתי יוצא לגלות את העיר.
כשהייתי חוזר עייף לחדרי, בעודי עולה במדרגות וחוצה את המסדרונות, ציפיתי לראות דבר מה נוסף מבעד לדלתות הפתוחות למחצה. אך הדלקתי את האור ונצבעו במכה הפרחים שבטפט: הם היו אדומים וכחולים על רקע שחור. המנורה השתלשלה מכבל שיצא ממרכז התקרה והגיע עד כמעט למרגלות מיטתי. יצרתי אהיל מנייר עיתון והייתי שוכב עם ראשי למרגלות המיטה; כך יכולתי לקרוא באור עמום שֶכיבה מעט את הפרחים. למראשות המיטה עמד שולחן עם בקבוקים וחפצים אשר ריתקו את מבטי במשך שעות. אחר כך הייתי מכבה את האור ונשאר ער עד ששמעתי מבעד לחלון רעשים של עצמות מנוסרות, חצויות בגרזן, ואת שיעולו של הקצב.
פעמיים בשבוע חבר היה לוקח אותי לאכול בבית תמחוי. קודם היה צריך להיכנס למבואה גדולה כמעט כאולם תיאטרון; אחר כך אפשר היה לעבור לדממת היוקרה של המזנון. הוא היה בבעלותו של אדם שנידב את אותן ארוחות ערב עד סוף ימיו. הייתה זו שבועה שנשבע משום שבתו ניצלה ממימי הנהר. הסועדים היו זרים אפופי זיכרונות. כל אחד היה רשאי להביא חבר פעמיים בשבוע; ובעל הבית היה אוכל באותו שולחן פעם בחודש. הוא היה מגיע כמנצח תזמורת לאחר שהנגנים כבר מוכנים. אך הדבר היחיד עליו הוא ניצח היה הדממה. בשעה שמונה, השער הלבן הגדול בקצה היה נפתח למחצה והופיעה ריקנותו האפלולית של חדר סמוך; ומתוך אותה אפלה יצא הפראק השחור של דמות גבוהה שהטתה את ראשה לימין. הוא בא והרים את ידו לאות שאיננו צריכים לקום. כל הפנים נפנו אליו, אך לא העיניים: הן השתייכו למחשבות שבאותו רגע דרו בראשים. המנצח נד בראשו לשלום כשהתיישב, כולם הסבו את ראשם אל הצלחות ופרטו על כליהם. ואז כל מורה לדממה ניגן לעצמו. בתחילה נשמע ניקור הסכינים והמזלגות, אך לאחר רגעים בודדים אותו רעש התעופף ונשכח. אני פשוט התחלתי לאכול. חברי נהג כמותם וניצל את אותם רגעים להיזכר בארצו. פתאום חשתי שהצטמצמתי למעגל הצלחת ונדמה כאילו לא היו לי מחשבות משל עצמי. האחרים היו כרדומים שאכלו מתוך שינה, נתונים לעיניהם של המשרתים. ידענו שסיימנו את הצלחת בגלל שבאותו רגע הם העלימו אותה; ומיד שימחה אותנו המנה הבאה. לפעמים היינו צריכים לחלק את פתיעתנו ולשים לב לצוואר בקבוק שהגיע עטוף במפית לבנה. בפעמים אחרות הופתענו מכתם היין הכהה שנדמה כמתרחב באוויר בזמן שתמכה בו זכוכית הגביע.
לאחר הליכות אחדות לבית התמחוי כבר התרגלתי לחפצים שהיו על השולחן ויכולתי לנגן בכלים לעצמי. אך לא יכולתי להפסיק לדאוג מריחוקם של המוזמנים. כש"המנצח" הופיע בחודש השני, לא חשבתי שאותו אדם תגמל אותנו משום שבתו ניצלה; התעקשתי להאמין שהבת טבעה. מחשבותיי חצו בצעדים עצומים ועצלים את הרחובות המעטים שחצצו בינינו לנהר; ואז דמיינתי את הבת, סנטימטרים ספורים מתחת לפני המים. שם היא קיבלה את אורו של ירח צהבהב; אך בו בזמן היא זרחה בלבן, שמלתה היקרה ועור ידיה ופניה. אולי אותה זכות יתר נבעה מעושרו של האב ומקורבנות לא ידועים. את אלה שאכלו מולי ועם גבם לנהר, גם אותם דמיינתי טבועים: הם רכנו על הצלחות כאילו רצו לעלות מקרקעית הנהר ולצאת מהמים; אנחנו, שאכלנו מולם, נהגנו בהם בנימוס אך לא הושטנו יד.
פעם אחת באותו מזנון שמעתי כמה מילים. סועד שמן מאוד אמר: “אני עומד למות”. מיד הוא נפל וראשו במרק, כאילו רצה לאכול אותו בלי כף. האחרים סובבו את ראשיהם כדי להביט בראש שהוגש בצלחת וכל הכלים פסקו מלפעום. אחר כך נשמעה גרירת רגלי כיסאות, המשרתים לקחו את המת לחדר הכובעים וצלצלו בטלפון לרופא. ולפני שהגופה התקררה הכול כבר חזרו לצלחותיהם ונשמע ניקור הכלים.
לאחר זמן מועט התחלתי להפחית בריצות לתיאטרון ולחלות בדממה. שקעתי בעצמי כבתוך ביצה. עמיתיי לעבודה היו נתקלים בי ואני התחלתי להיהפך למכשול נודד. הדבר היחיד שעשיתי היטב היה להבריק את כפתורי הפראק שלי. פעם אחת עובד אחר אמר לי: “תזדרז, היפופוטם!”. אותה מילה נפלה לתוך הביצה שלי, נדבקה אליי והתחילה לשקוע. אחר כך אמרו לי דברים אחרים. וכשכבר מילאו את זיכרוני במילים שהיו כמו כלבלבים מלוכלכים, נמנעו מלהיתקל בי ופנו לכיוון אחר כדי לחמוק מהביצה שלי.
זמן מה לאחר מכן פיטרו אותי מעבודתי וחברי הזר השיג לי משרה אחרת בתיאטרון נחות. לשם הלכו נשים לבושות רע וגברים שנתנו תשר זעום. אף על פי כן, ניסיתי לשמור על משרתי.
אך באחד הימים הכי אומללים ההם הופיע לנגד עיניי דבר שפיצה אותי על כל הרע. הוא הלך ונרמז אט אט. לילה אחד התעוררתי בדממה האפלה של חדרי. על הקיר המכוסה טפטים של פרחים סגולים, הבחנתי באור. מן הרגע הראשון הבנתי שקורה לי דבר יוצא דופן ולא נבהלתי. הסטתי את עיניי לצד אחד וכתם האור נע באותו כיוון. היה זה כתם הדומה לאלה שרואים בחשכה ממש לאחר שמכבים את האור; אבל הכתם האחר הזה נותר זמן רב וניתן היה לראות דרכו. הורדתי את מבטי לשולחן וראיתי את הבקבוקים ואת החפצים שלי. לא נותר בי ספק: אותו אור יצא מעיניי והלך והתפתח במשך זמן רב לפני כן. העברתי את גב היד מול פניי וראיתי את אצבעותיי הפרושות. לאחר זמן מועט חשתי עייפות; האור נחלש ואני עצמתי את עיניי. לאחר מכן שבתי לפקוח אותן כדי להיווכח שאמת הדבר. הבטתי בנורת החשמל וראיתי אותה זורחת באור שלי. שבתי להשתכנע ועלה בשפתיי חיוך. מי עוד בעולם כולו ראה עם עיניו שלו בחשכה?
בכל לילה היה לי יותר אור. בימים מילאתי את הקיר במסמרים; ובלילות תליתי עליהם חפצים מזכוכית או מפורצלן: אותם אפשר היה לראות יותר טוב. בתוך ארון קטן, שעליו היו חרוטות ראשי התיבות של שמי אבל לא אני הוא שחרטן, הנחתי גביעים הקשורים בחוט מתחתיתם, בקבוקים עם חוט בצווארם, צלוחיות קשורות בנקבים המעטרים את הדפנות, ספלונים עם אותיות מוזהבות ועוד. לילה אחד תקפה אותי בעתה שכמעט הביאתני לידי טירוף. קמתי כדי לראות האם נותר דבר מה נוסף בארון; לא הדלקתי את האור וראיתי עם האור שלי את פניי ואת עיניי במראה. התעלפתי. וכשהתעוררתי היה ראשי מתחת למיטה וראיתי את הברזלים כאילו הייתי מתחת לגשר. נשבעתי שלא להביט שוב לעולם באותן פנים שלי ובאותן עיניים מעולם אחר. היה להן צבע צהוב ירקרק שזהר כניצחונה של מחלה לא מוכרת; העיניים היו עיגולים גדולים והפנים נחלקו לחתיכות שאיש לא יוכל לחבר או להבין.
נותרתי ער עד שעלה רעש העצמות המנוסרות והחתוכות בגרזן.
למחרת נזכרתי שלפני כמה לילות עליתי במסדרון של התיאטרון האפלולי ואישה אחת הביטה בעיניי בגבות מכווצות. בלילה אחר חברי הזר צחק עליי ואמר שעיניי זוהרות כעיני החתולים. אני ניסיתי להביט בפניי דרך חלונות הראווה הכבויים והעדפתי שלא לראות את החפצים מאחורי הזגוגיות. לאחר חשיבה מרובה על הדרכים שבהן היה ניתן להשתמש באור, הייתי מגיע תמיד למסקנה שעליי להשתמש בו כשאני לבדי.
באחת מארוחות הערב, לפני שהופיע בעל הבית בשער הלבן, ראיתי את אפלוליתה של הדלת הפתוחה למחצה וחשתי רצון לדחוף לשם את עיניי. אז התחלתי לתכנן את הדרך שבה אכנס לאותו חדר, כי כבר הבחנתי בתוכו בארונות זכוכית עמוסי חפצים וחשתי שהאור של עיניי הולך ומתגבר.
המבואה של המזנון הגדול פנתה לרחוב, אולם הבית התפרש על כל הבלוק והכניסה הראשית הייתה ברחוב אחר. כבר עברתי המון ברחוב שפנה למבואה וראיתי פעמים רבות את אב הבית: הוא היחיד שהיה מסתובב שם בשעות האלה. כשהלך לפנים עם רגליו וזרועותיו מכופפות החוצה, הוא נראה כמו אורנגאוטן; אך כשהבטתי בו מהצד, עם זנבות הפראק הנוקשים הוא נראה כחרק מבחיל. ערב אחד לפני הארוחה אזרתי אומץ לדבר איתו. הוא הביט בי בעודו מסתיר את עיניו מאחורי גבותיו העבות כשאמרתי לו:
“ברצוני לדבר עם האדון על נושא מסוים, אך עליי לבקש דיסקרטיות.”
“בבקשה, אדוני.”
“אני…”. עכשיו הוא הביט בקרקע וחיכה. “יש לי בעיניים אור שמאפשר לי לראות בחשכה…”
“אני מבין, אדוני.”
“מבין? לא!”, עניתי בכעס, “לא יכול להיות שהכרת אי פעם אדם שרואה בחשכה.”
“אמרתי שהבנתי את המילים, אדוני; אבל הן בהחלט מפליאות אותי.”
“הקשב. אם ניכנס לחדר הזה, לחדר הכובעים, ונסגור את הדלת, תוכל להניח על השולחן כל חפץ שתוציא מכיסיך ואני אומר לך מהו.”
“אבל, אדוני”, הוא אמר, “אם באותו רגע יבוא…”
“אם מדובר בבעל הבית, אני מרשה לך לספר לו. עשה טובה; זה לא ייקח יותר מדקה.”
“ובשביל מה?”
“אני כבר אסביר לך. הנח כל דבר שהוא על השולחן לאחר שאסגור את הדלת; ומיד אומר לך…”
“מהר ככל שאוכל, אדוני.”
הוא חלף בזריזות, התקרב לשולחן, אני סגרתי את הדלת ומיד אמרתי לו:
“אדוני הניח את ידו הפרושה ושום דבר נוסף!”
“טוב, זה מספיק לי, אדוני.”
“אבל שים משהו שיש לך בכיס…”
הוא שם את הממחטה; ואני, בעודי צוחק, אמרתי:
“איזו ממחטה מלוכלכת!”
גם הוא צחק; אבל פתאום יצא לו קרקור צרוד והוא נפנה לעבר הדלת. כשפתח אותה ידו כיסתה את עיניו והוא רעד. אז הבנתי שהוא ראה את פניי; ועל זה לא חשבתי מראש. הוא אמר לי בנימה מתחננת:
“לך מפה, אדוני! לך מפה, אדוני!”
והחל לחצות את המזנון. הוא כבר היה מואר אבל ריק.
בפעם הבאה שבעל הבית אכל איתנו, ביקשתי מחברי שירשה לי לשבת קרוב אל ראש השולחן, מקום מושבו של הבעלים. אב הבית יהיה חייב להגיש שם ולא יוכל להתחמק ממני. כשהביא את המנה הראשונה הוא חש במבטי וידיו החלו לרעוד. בעוד רעש הכלים מנעים את זמנה של הדממה, רדפתי את אב הבית. אחר כך שבתי לראותו במבואה.
הוא אמר לי:
“אדוני, אתה מוביל אותי לאבדון!”
“אם לא תציית לי, אני באמת אוביל אותך לאבדון.”
“אבל מה האדון רוצה ממני?”
“שתיתן לי לראות, רק לראות, מאחר שתערוך עליי חיפוש לפני שאצא, את ארונות הזכוכית שבחדר הצמוד למזנון.”
הוא התחיל להחוות סימנים עם הידיים והראש לפני שעלה בידו לפצות את פיו. וכשהצליח לבסוף, אמר:
“אני באתי לבית הזה, אדוני, לפני הרבה שנים…”
ריחמתי עליו; ומרוב רחמים גאה בי זעם וחשתי קוצר רוח. תאוותי לראות גרמה לי להתייחס אליו כאל מכשול מורכב. הוא שטח בפניי את סיפור חייו והסביר לי למה הוא אינו יכול למעול באמונו של בעל הבית. אני קטעתי אותו בתוקף:
“כל זה חסר משמעות מאחר שלא ייוודע לו דבר; בנוסף, אדוני יהיה במצב גרוע הרבה יותר אם אני אסובב לו את הראש מבפנים. הלילה אבוא בשעה שתיים ואהיה בחדר ההוא עד שלוש.”
“אדוני, סובב לי את הראש והרוג אותי.”
“לא, יקרו לך דברים נוראיים הרבה יותר מהמוות.”
ולפני שהלכתי חזרתי ואמרתי לו:
“הלילה, בשעה שתיים, אני אהיה מול הדלת הזאת.”
כשיצאתי משם הייתי צריך לחשוב על דבר מה שיצדיק את מעשיי. אז אמרתי לעצמי: “כשהוא יראה שלא קורה דבר, הוא לא יסבול יותר”. אני רציתי ללכת באותו לילה כי זה היה מועד ארוחת הערב; ואותם מאכלים ויינות הלהיטו אותי מאוד והגבירו את האור שלי.
בזמן ארוחת הערב אב הבית לא היה עצבני כפי שציפיתי שיהיה וחשבתי שהוא לא יפתח לי את הדלת. אבל הלכתי בשעה שתיים והוא פתח לי. בזמן שחציתי את המזנון, בעודי הולך אחריו ואחר הפמוטים שבידו, עלתה בראשי המחשבה שהוא לא עמד בעינויי האיומים, שהוא סיפר הכול לבעל הבית ושהם טומנים לי מלכודת. מיד כשנכנסנו לחדר ארונות הזכוכית הבטתי בו: הוא בהה ברצפה ופניו היו חסרות רגש. אמרתי לו:
“הבא לי מזרן. אני רואה יותר טוב מהרצפה ואני רוצה לשכב בנוח.”
הוא היסס לרגע בעודו מחווה תנועות עם הפמוטים והלך. כשנותרתי לבדי והתחלתי להביט, חשבתי שאני ניצב במרכזה של קבוצת כוכבים. לאחר מכן חשבתי שיתפסו אותי. אב הבית בושש לשוב. הם לא יזדקקו לזמן רב כדי ללכוד אותי. לבסוף הוא הופיע בעודו סוחב מזרן ביד אחת, בגלל שבידו האחרת אחז בפמוטים. ובקול שנשמע חזק מדי בין אותם ארונות זכוכית, הוא אמר:
“אחזור בשלוש.”
בהתחלה פחדתי לראות את השתקפותי במראות הגדולות או בזגוגיות של הארונות. אך בעודי שרוע על הרצפה אף אחת מהן לא תגיע אליי. מדוע אב הבית היה רגוע כל כך? האור שלי שוטט הלוך ושוב באותו יקום; אבל לא הצלחתי לשמוח. אחרי כל כך הרבה תעוזה להגיע עד לשם, חסר בליבי האומץ להיות רגוע. יכולתי להביט בכל דבר ולהופכו לשלי משנקלע לזמן מה בתחום האור; אבל הייתי חייב להיות חסר דאגות ולדעת שהייתה לי זכות להביט בו. החלטתי להביט בפינה קטנה שהייתה קרובה לעיניי. היה שם ספר תפילה עם כריכה משוישת כסוכר שרוף, אך באחת הפינות היה עיטור נקבים עליו נח פרח מחוץ. לצידו, מגולגלת סביב עצמה כזוחל, נחה מחרוזת תפילה עשויה אבנים טובות. החפצים הללו ניצבו לרגלי מניפות שדמו לרקדניות הפורשות את חצאיותיהן הרחבות. האור שלי איבד מעט מיציבותו כשחלף על כמה מן המניפות המעוטרות בחרוזים מנצנצים, ולבסוף נעצר על מניפה אחרת שעליה היה סיני עם פני צדף וחליפה ממשי. רק אותו סיני יכול היה לבלוט בנפרד באותו מרחב אינסופי. הוא התאפיין בקיפאון שגרם לי לחשוב על מסתורין הטיפשות. עם זאת, הוא היה היחיד שיכולתי להפוך לשלי באותו לילה. כשיצאתי רציתי לתת לאב הבית תשר. אך הוא סירב ואמר:
“אני לא עושה את זה למטרות רווח, אדוני; אני עושה את זה כי אתה מכריח אותי.”
בלילה השני הבטתי במיניאטורות מאבן ישפה; אך כשהאור שלי עבר מעל גשר קטן שחצו פילים, הבחנתי שבחדר ההוא היה אור אחר שלא היה שלי. הפניתי את עיניי לפני שסובבתי את ראשי וראיתי אישה לבנה מתקדמת עם פמוטים. היא הגיעה מראשיתה של השדרה הרחבה המוקפת ארונות זכוכית. התחלתי לחוות פרכוסים ברקה שרצו מיד כנהרות רדומים על פני הלחיים; ואז הפרכוסים נכרכו סביב שׂערי בסיבובי טורבן. לבסוף הם ירדו במורד הרגליים ונקשרו בברכיים. האישה התקדמה במבט ישר ובצעדים איטיים. אני חיכיתי שמעטפת האור שלה תגיע למזרן והיא תשמיע צעקה. היא עצרה לכמה שניות; וכשחידשה את הליכתה חשבתי שיש סיפק בידי לברוח; אבל לא יכולתי לזוז. על אף הצללים הקטנים על פניה, ניכר שאותה אישה הייתה יפהפייה: נדמה כאילו יצרו אותה עם הידיים לאחר שציירו טיוטה שלה על דף נייר. היא התקרבה עד להכאיב; אך אני חשבתי להישאר דומם עד סוף הימים. היא עצרה לצד המזרן. לאחר מכן החלה ללכת בדורכה ברגל אחת על הרצפה ובאחרת על המזרן. אני הייתי כבובה שרועה בחלון ראווה בזמן שהיא דרכה ברגלה האחת על המדרכה ובאחרת על הכביש. לאחר מכן נותרתי קפוא למרות שהאור שלה זז בצורה מוזרה. כשראיתי אותה עוברת שוב, היא זגזגה במרחב שבין ארון זכוכית אחד למשנהו ושובל כותנתה התלפף ברכות על רגלי הארונות. חשתי כאילו ישנתי קצת לפני שהיא הגיעה לדלת בקצה. היא הותירה אותה פתוחה כשהיא באה וגם כשהיא הלכה. האור שלה לא נעלם לגמרי כשזיהיתי עוד אור מאחוריי. עכשיו יכולתי לקום. אחזתי בקצה המזרן ויצאתי כדי להיפגש עם אב הבית. רעד לו כל הגוף וגם הפמוטים. לא יכולתי להבין את מה שאמר כי שיניו התותבות שקשקו.
ידעתי שבלילה הבא היא תופיע בשנית. לא יכולתי להתרכז כדי להביט בחפצים ולא עשיתי דבר מלבד לצפות לה. היא הופיעה וחשתי רגוע יותר. כל האירועים היו זהים לפעם הראשונה; חריצי עיניה שימרו את נוקשותם; אך אינני יודע מה בה היה שונה בכל לילה. באותו זמן אני כבר חשתי בהרגל וברוך. כשהיא הגיעה קרוב למזרן, נמלאתי פתאום חוסר שקט: הבנתי שהיא לא תעבור לידו אלא תחצה מעלי. שבתי לחוש באימה וחשבתי שהיא תצעק. היא עצרה קרוב לרגליי. לאחר מכן פסעה צעד אחד על המזרן; עוד אחד מעל ברכיי שרעדו, נפתחו וגרמו לרגלה להחליק; עוד צעד ברגל השנייה על המזרן; עוד צעד על בטני; עוד אחד על המזרן ועוד אחד כך שרגלה היחפה נשענה על גרוני. לאחר מכן איבדתי את המשמעות של מה שאירע בצורה הרכה ביותר: עבר על פניי כל שובל כותנתה המבושמת.
בכל לילה האירועים היו יותר דומים; אבל הרגשות שלי היו שונים. אחר כך כולם ניתכו זה בזה והלילות נדמו מעטים. שובל הכותונת מחק זיכרונות מלוכלכים ואני שבתי לחצות מרחבים עם אוויר כה עדין כמו זה שיכלו להניע סדיני הילדות. לעיתים הייתה קוטעת לרגע את ליטוף השובל על פניי; או אז הייתה נופלת עליי מועקה שמא ינתקו איתי קשר והייתי חש באיומו של הווה בלתי ידוע. אך כשהליטוף נמשך והתהום חלפה, הייתי חושב על בדיחה של רוך ושותה לרוויה את כל שארית השובל.
לעיתים אב הבית היה אומר לי:
“אה, אדוני! כמה זמן לוקח לך לגלות את כל זה!”
אבל אני הייתי הולך לחדרי, מבריש לאיטי את חליפתי השחורה בברכיים ובבטן ולאחר מכן שוכב כדי לחשוב עליה. שכחתי את האור שלי: הייתי נותן את כולו כדי לזכור בצורה יותר מדויקת כיצד אפף אותה אור הפמוטים. שחזרתי את צעדיה ודמיינתי שלילה אחד היא עוצרת לצידי ומתכופפת; ואז, במקום הכותונת, אני חש בשׂערה ובשפתיה. את כל זה הרכבתי בצורות שונות; ולעיתים שמתי בפיה מילים: “יקירי שלי, אני שיקרתי לך…”. אבל המילים האלה לא דמו למילותיה והייתי צריך לדמיין הכול מהתחלה. המחשבות האלה לא נתנו לי מנוח ואפילו חדרו במעט אל החלומות. פעם אחת חלמתי שהיא חצתה כנסייה גדולה. אורות מבהיקים של נרות נגהו על צבעים אדומים וזהובים. זו שזהרה יותר מכל הייתה שמלת הכלה הלבנה שלה עם שובל ארוך שהיא משכה לאיטה. היא עמדה להתחתן; אבל היא הלכה לבדה וידה האחת אחזה בידה האחרת. אני הייתי כלב צמרי עם פרווה שחורה ומבריקה שהשתרע על שובל הכלה. היא סחבה אותי בגאווה ואני נדמיתי לישן. בו בזמן חשתי כאילו הלכתי בין המון אדם שעקב אחר הכלה והכלב. בצורה האחרת הזאת שלי, היו לי רגשות ומחשבות דומים לאלה של אמי וניסיתי להתקרב ככל האפשר לכלב. הוא היה כה רגוע, כאילו נרדם על החוף ומפעם לפעם היה פוקח את עיניו ורואה שהוא מוקף קצף. אני שידרתי לכלב מחשבה והוא קיבל אותה בחיוך. היא הייתה זאת: “אתה מניח שייקחו אותך; אבל אתה חושב על דבר אחר”.
לאחר מכן, עם שחר, שמעתי את ניסורי הבשר ומכות הגרזן.
בלילה אחד של תשרים מעטים יצאתי מהתיאטרון וירדתי לרחוב הקרוב ביותר לנהר. רגליי היו לאות אך לעיניי היה צורך גדול לראות. כשעצרתי ליד חנות ספרים משומשים, ראיתי זוג זרים חולף לצידי. הוא היה לבוש בשחור ולראשו כובע פרווה; היא עטתה רדיד ספרדי ודיברה גרמנית. התקדמתי לעברם אבל הם מיהרו ללכת ופתחו פער בינינו. עם זאת, כשהגיעו לפינה הם נתקלו בילד שמכר סוכריות והקופסאות שלו התפזרו לכל עבר. היא צחקה, עזרה לו לאסוף את הסחורה ולבסוף נתנה לו כמה מטבעות. ברגע שהיא שבה להביט במוכר, זיהיתי את הסהרורית שלי וחשתי כאילו אני נופל לתוך בור באוויר. עקבתי בחרדה אחרי הזוג; גם אני נתקלתי באישה שמנה שאמרה לי:
“תסתכל לאן אתה הולך, דביל.”
כמעט רצתי ועמדתי לפרוץ בבכי. הם הגיעו לקולנוע זול. בזמן שהוא הלך לקנות כרטיסים, היא סובבה את ראשה. היא הביטה בי בעיקשות מסוימת כי ראתה את חרדתי, אבל היא לא זיהתה אותי. לי לא היה ספק. נכנסתי והתיישבתי שורות אחדות לפניהם. באחת הפעמים שהסתובבתי כדי להביט בה היא ודאי ראתה את עיניי בחשכה, כי התחילה לדבר אתו ונראתה קצת נסערת. כעבור רגע הסתובבתי בשנית; הם שוב דיברו, אך במילים אחדות ובקול רם. מיד נטשו את האולם. גם אני. רצתי אחריה בלי לדעת מה אעשה. היא לא זיהתה אותי; ובנוסף היא ברחה לי עם אחר. מעולם לא חוויתי התרגשות כה רבה, ולמרות שחשדתי שזה לא ייגמר בטוב, לא יכולתי לעצור. הייתי בטוח שבכל זה הייתה הצטלבות גורלות; אך הגבר ששילב את זרועו בזרועה הידק את הכובע על אוזניו והלך מהר יותר ויותר. שלושתנו מיהרנו כבסכנת שריפה; אני כבר הייתי קרוב אליהם וחיכיתי למי־יודע איזה סיום לפרשה. הם ירדו מהמדרכה והחלו לחצות בריצה את הכביש. אני עמדתי לעשות כמותם ובאותו רגע עצר אותי איש אחר בכובע. הוא ישב בתוך מכונית, צפר צפירה מחרישת אוזניים והחל לקלל אותי. כשהמכונית נעלמה ראיתי את הזוג מתקרב לשוטר. באותה המהירות שבה עקבתי אחריהם, החלטתי ללכת בכיוון אחר. לאחר מטרים ספורים הסתובבתי, אבל לא ראיתי שאיש עוקב אחריי. אז התחלתי להאט ולזהות את עולמם של כל הימים. צריך היה ללכת לאט ולחשוב הרבה. חשתי שנכונה לי מועקה גדולה ונכנסתי למסבאה עם אור קלוש ומעט אנשים. הזמנתי יין והתחלתי לבזבז את כספי התשר שחסכתי כדי לשלם על החדר. האור יצא לרחוב מבעד לסורגיו של חלון פתוח, ואפשר היה לראות את עליו הבוהקים של עץ שניצב במדרכה. התקשיתי לנסות ולחשוב על שאירע לי. הרצפה הייתה עשויה קורות עץ ישנות עם חורים. חשבתי שהעולם שבו היא ואני הכרנו היה בלתי חדיר; היא לא יכולה לנטוש אותו לאחר שהעבירה את שובל כותנתה פעמים כה רבות על פניי; היה זה טקס שהכריז על מילויו של צו. יהא עליי לעשות משהו. או אולי לחכות למסר כלשהו שהיא תעביר לי באחד הלילות. עם זאת, נראה שהיא לא הייתה מודעת לסכנה שארבה לה בלילותיה הערים, שעה שהייתה מפרה את התוואי שהכתיבו לה צעדי החלום. אני הייתי גאה להיות סדרן, לשבת במסבאה הכי עלובה ולדעת רק אני, כי אפילו היא לא ידעה, שעם האור שלי חדרתי לעולם שהיה סגור בפני הבריות. כשיצאתי מהמסבאה ראיתי אדם שחבש כובע. אחר כך ראיתי אחרים. ואז עלתה בראשי מחשבה על האנשים חבושי הכובעים: הם היו יצורים שהלכו בכל מקום אבל שלא היה להם ולו דבר אחד המשותף איתי. עליתי על חשמלית וחשבתי שכשאכנס לחדר ארונות הזכוכית אביא איתי בהיחבא כובע ופתאום אציגו בפניה. אדם שמן הטיל את מלוא גופו ביושבו לידי ולא יכולתי לחשוב עוד על דבר.
במפגש הבא הבאתי איתי את הכובע אך לא ידעתי אם אשתמש בו. אולם ברגע שהיא הופיעה בקצה החדר, הוצאתי את הכובע והתחלתי לעשות אתו סימנים כמי שמחזיק פנס שחור. פתאום האישה נעצרה ואני, מתוך אינסטינקט, החבאתי את הכובע; אבל כשהתחילה ללכת הוצאתי אותו ועשיתי סימנים בשנית. כשהיא עצרה לצד המזרן אחז אותי פחד וזרקתי את הכובע: הוא פגע לה בחזה ונפל לרגליה. עוד עברו שניות אחדות לפני שנמלטה מפיה צעקה. הפמוטים נפלו על הרצפה ברעש והנרות כבו. מיד שמעתי את רעש נפילתו של הגוף הרך ואחריו רעש חזק יותר שהיה מכת הראש ברצפה. נעמדתי ופרשתי את זרועותיי כמו בניסיון לגשש בחשכה אחר ארון זכוכית; אך באותו רגע נתקלתי באור שלי שהחל לגדול על גופה. היא נפלה כאילו בעוד רגע יהיה לה חלום נעים: זרועותיה היו פרושות למחצה, ראשה נשמט לצד ופניה היו מוסתרות במבוכה תחת אדוות השיער. אני עברתי על גופה עם האור שלי כשודד המאיר עם פנס; ולצד הרגליים הופתעתי למצוא חותם גדול ושחור, שזיהיתי מיד ככובעי. האור שלי לא רק האיר את האישה ההיא, אלא גם לקח דבר מה ממנה. אני הבטתי בנחת־רוח בכובעי וחשבתי שהוא היה שלי ולא של אחר; אך פתאום עיניי התחילו לראות ברגליה צבע צהוב ירקרק כזה שעטו פניי בלילה שבו ראיתי אותן במראת הארון. אותו צבע הלך והבהיק בחלקים מסוימים של הרגל וכהה באחרים. פתאום הופיעו חתיכות לבנות שגרמו לי לחשוב על עצמות האצבעות. האימה כבר סבבה בראשי כעשן ללא פתח יציאה. התחלתי לעבור במבטי בשנית על גופה; הוא כבר לא היה אותו הגוף ואני לא זיהיתי את צורתו. בגובה הבטן זיהיתי, אבודה, את אחת מידיה ולא ראיתי בה דבר מלבד העצמות. לא רציתי להביט יותר ועשיתי מאמץ אדיר לעצום את עפעפיי. אבל עיניי, כשתי תולעים שזעו לבדן בתוך ארובותיהן, המשיכו לנוע מצד לצד עד שהאור שהן זרקו הגיע לראש שלה. הוא היה קירח לחלוטין ועצמות הפנים זרחו באור רפאים כאורו של כוכב מבעד לטלסקופ. פתאום שמעתי את אב הבית: הוא צעד בעוצמה, הדליק את כל האורות ודיבר כמטורף. היא כבר חזרה לצורתה המקורית, אבל אני לא רציתי להסתכל עליה. מבעד לדלת שלא הבחנתי בה עד אז נכנס בעל הבית ומיד רץ להרים את בתו. הוא יצא והיא בזרועותיו כשהופיעה אישה נוספת; כולם עזבו ואב הבית לא הפסיק לצעוק:
“הוא האשם; יש לו בעיניים אור מהגיהינום. אני לא רציתי והוא הכריח אותי…”
כשנותרתי לבדי חשבתי שקורה לי משהו חמור מאוד. יכולתי לעזוב; אבל נשארתי עד שנכנס בשנית בעל הבית. מאחוריו הלך אב הבית ואמר:
“הוא עדיין כאן!”
עמדתי לענות לו. לקח לי זמן למצוא את התשובה; היא הייתה בערך זו: “אני לא אדם שעוזב ככה בית. בנוסף, אני צריך לספק הסבר”. אבל חשבתי גם שיהיה יותר מכובד לא לענות לאב הבית. בעל הבית כבר הגיע עד אליי. הוא החליק את שׂערו באצבעותיו ונראה מודאג מאוד. הוא זקף את ראשו בגאווה ושאל אותי בגבות מכווצות ובעיניים מצומצמות:
“בתי הזמינה אותך לבוא למקום הזה?”
קולו נדמה כמגיע מתחתית כפולה שהייתה בתוכו. אני הייתי כה מבולבל שלא יכולתי לומר יותר מכך:
“לא, אדוני. אני באתי לראות את החפצים האלה… והיא הלכה מעליי.”
בעל הבית עמד לדבר, אך נותר עם פה פתוח למחצה. הוא שב והעביר את אצבעותיו בשׂערו ונדמה כחושב לעצמו: “לסיבוך הזה לא ציפיתי”.
אב הבית התחיל להסביר לו שוב על האור מהגיהינום וכל השאר. אני חשתי שכל חיי היו דבר שהאחרים לא הבינו. רציתי להחזיר את כבודי ואמרתי:
“אדוני, אתה לעולם לא תוכל להבין. אם זה יותר נוח לך, שלח אותי לתחנת המשטרה.”
גם הוא החזיר את כבודו:
“לא אקרא למשטרה מאחר שאתה אורחי; אך מעלת באמוני וכולי תקווה שכבודך יורה לך כיצד לנהוג.”
אני התחלתי לחשוב על קללה. הדבר הראשון שעלה בראשי היה לומר לו “טינופת”. אבל מיד רציתי לחשוב על עלבון אחר. וקרה שבאותם רגעים נפתח לבדו ארון זכוכית ונפלה לרצפה מנדולינה. כולנו האזנו בקשב לצליל תיבת התהודה והמיתרים. אחר כך בעל הבית הסתובב ונכנס פנימה ואב הבית הלך להרים את המנדולינה: הוא התלבט האם להחזיק בה, כאילו חשד בקיומו של איזה כישוף; אבל המנדולינה האומללה דמתה יותר לעוף מפוחלץ. גם אני הסתובבתי והתחלתי לחצות את המזנון בצעדים מהדהדים. היה זה כאילו הלכתי בתוך כלי נגינה.
בימים הבאים הייתי מדוכא מאוד ופיטרו אותי שוב מהעבודה. לילה אחד ניסיתי לתלות את חפצי הזכוכית שלי על הקיר, אבל הם נראו לי מגוחכים. בנוסף, הלכתי ואיבדתי את האור: בקושי ראיתי את גב ידי כשהייתי מעביר אותה מול העיניים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות