[נספח 1: יום הולדת שמח לגבריאל מוקד. התפרסם בסלונט ב־27 לאוגוסט 2025]    🔗

גבריאל מוקד יחגוג מחר את יום הולדתו ה־92. המבקר החשוב ביותר בספרות העברית מאז קורצווייל. העורך החשוב ביותר שניצח על המהפכה הספרותית שהתחוללה בשנות החמישים והשישים של המאה שחלפה והעמידה את דור המדינה בספרות. עורך רעב שתמיד חותר לגילויים של יוצרים חדשים ונותן להם מקום בפרסומי “עכשיו”, כתב העת והוצאת הספרים. מחבר ה"ואריאציות" – טכסטים ניסיוניים החומקים מרוב ההגדרות המקובלות וחותרים לביטוי צָרוף של חוויות ומצבים קיומיים. אין כמעט שום סופר או משורר משמעותי שלא חב איזשהו חוב לגבריאל מוקד. בשמי ובשם חבריי בכתב העת “עמדה” – יום הולדת שמח גבריאל!!!

[נספח 2: על הוואריאציות של גבריאל מוקד: דברים לערב הוקרה, פסטיבל ת"א לשירה, ה־25 בדצמבר 2016]    🔗

הוואריאציות מסמנות בראש וראשונה חופש צורני וחופש חווייתי. שני ממדי החופש הללו מזינים זה את זה. אולם יש משהו פרדוקסלי בניסיון להגדיר מה הן הוואריאציות או אפילו לדון בהן. להלן מספר אפשרויות. מיפוי חווייתי מוקפד של אובססיות מתגברות על־ידי תודעה ממיינת, מגדירה וממשטרת ובאותה מידה ממש שזירתן של אובססיות על צירים חווייתיים והלחמתם לדימויים ארכיטיפליים. כך, המקרה הממשי יכול להיות רק ואריאציה – של או על – המקרה הממשי. העדרו של ממד זמני בוואריאציות מאפשר לכל החוויות להתרחש בו־זמנית. בירור המצבים החווייתיים מתרחש אם־כן כניתוח על־זמני של מקרים ממש כמו בפתרון של בעיה גיאומטרית. העדר ממד הזמן הוא העדר יסוד נאראטיבי שיוצר לעיתים תחושה אקסטטית ומנטרל את הציפייה להתרחשות בתוך ממד זמני. התודעה היא השולטת בזמן ומנטרלת את הזמן בתוך המרחב הטכסטואלי של הוואריאציה וככה, כמו בשורה הידועה של דליה הרץ: “הוא השבי, ואתה רק נמצא בשבי.” זהו הגרעין המודרניסטי והאוונגרדי המצוי בואריאציות של מוקד.

יש תמיד בוואריאציות איזה רגע מופלא ומזוכך של התגלות ופיכחון: “…הרי גם אותן העתודות הצבאיות האיסטראטגיות האמיתיות שלו, המוזרות כשלעצמן והקטלניות באופיין, שמוזרותן וקטלניותן התחרו מבחינה מסויימת זו בזו, אשר שמר תמיד בכל מצב על קיומן הרחק בעורף הנינוח והשליו של עצמו, אלפי מילין מקו החזית וממחזות התבוסה ושאִפשרו והיוו את ראשית גיבוש־כוחותיו לקראת מִתקפת־הנגד, לא יכלו גם הן לסבול שיתוף ועִרבוב עם שרידי הכוחות הישנים והרגילים שלו, ובוודאי של בני בריתו, במידה שחלק כלשהו מאלה ניצַל איכשהו מאסון וממפולת. הרי עתודותיו למעשה העדיפו תמיד אפילו את השכנוּת הבלתי־אמצעית עם הכוחות המסוכנים ביותר והמנצחים לפי־שעה של האויב, בִּמקום קִרבה לגדודי־הצבא הרגילים, הידידותיים והמהוהים של עצמו ושל בני־בריתו, הניצבים, ניצוֹלים עדיין, בִּקְצֵה ממלכתו המוּכָּה והמובסת.” (מתוך “המומחה למִתקפות־הנגד”, ‘עמדה’ 35 – מחברת קיץ (2016), עמ' 31). השורות הללו עצמן עם דימויי הצבא והתבוסה המוכרים היו יכולות להיכתב בכל נקודת זמן בציר שבין 1959 למחר בבוקר. העובדה שהן נדפסו לראשונה ב־2016 היא הוכחה לעל־זמניותן של הוואריאציות מחד ולטריותן הרבה מאידך. שהרי ברור שקרבתם של גדודים מסוכנים של אויב עדיפה תמיד שבעתיים על גדודים רגילים, ידידותיים ומהוהים. ולמי שזה לא ברור, ובכן אתה כבר אדוני מקרה אבוד, אם לצטט את אבידן.

שהרי הוואריאציות הן גם ואולי בעיקר וידוי נוקב ומתמשך על־אודות מצבים אפשריים ובלתי אפשריים: “איך יכול להצליח אדם שלא היה לו תחום: בייחוד בזמן התמחות הולכת וגוברת? העמדת הפנים של תחום הסובייקטיביות הזוהרת באור משל עצמה, עיר הבירה של הקוריקולום, הציגה עיסוק בתנודות נפשיות משניות, שלא היו אפילו מעוגנות בתורת־הנפש, בתורת־ההכרה ובתורת־היש, כמחוז מיוחס, שהיה עדיף על כל יתר התחומים, אם גם אולי לא הסתעפו ממנו כל התחומים כולם.” (1975) (מתוך “גם במערבולת התבוסה”, “ואריאציות”, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ת"א 1995, עמ' 130).

שהרי איש החרב או מפקד הפרטיזנים למשל הם בכל זאת רק מקרים פרטיים, כלליים ככל שלא יהיו, ביחס לאיש המקצוע, ואיש המקצוע עצמו ניצב כניגודו הברור של “אדם שלא היה לו תחום”. אלה רק מקצת היחסים האפשריים הנרקמים בין הוואריאציות ממש כמו יחסים בין צורות גיאומטריות. שהרי איש החרב הוא כבר מקרה פרטי של מפקד הפרטיזנים, וגיבושן של תוכניות קרב מסמן כבר רמה גבוהה יותר של יכולות טקטיות ואסטרטגיות בדרך אל המפקד המושלם. שהרי גיבושם של יחסים הירארכיים בין מצבים אובייקטיביים או אובססיביים, בין ארכיטיפים, מקרים וחוויות הוא שלב במיפוי מדויק יותר שלהם, בתוך תודעה כללית יותר ופרטנית יותר, כעין מחשב־על העורך את נתוניו ומושל בהם בקשיחות וביד רמה אולם בוודאי שלא בלי טעויות ומבוכות וסכנת תבוסה מוחשית ומוחלטת. שהרי “מי שאיננו איתי עכשיו לא היה איתי אף פעם”. שהרי איזו מטרה אחרת היתה יכולה להיות לתמרונים לשוניים וחווייתיים אלו? שהרי מדובר אולי רק בהסתעפות התמצית המרוכזת ביותר של מודרניזם עברי ורק בפגישות על דרג גבוה באמת.

[נספח 3: ואריאציה לזכר גבריאל מוקד]    🔗

כאן חוקי המשחק ידועים רק בחלקם, כלומר כמחציתם ידועים והמחצית השנייה עלומה. אתה מיטיב לשחק את מחצית המשחק. “מיטיב לשחק” ללא טיפת מרירות על־אף היכולת המוחלטת שלך לנצח שהרי כאן אתה אנוס להיות זהיר. מדובר על גשר חבלים צר שחלק משלביו רופפים וחלק נמצא במקום מפתיע ולא צפוי. גם מכונית מֵרוץ חדישה שוקעת במדבר. דווקא היכולת המוחלטת שלך להביס כל יריב בטווח ידוע של חוקי משחק ברורים היא המכשלה הכי גדולה שלך כאן. היכולת המוחלטת הזאת עומדת לך כאן לרועץ. שהרי באפלת החוקים הבלתי ידועים גם שחקן בינוני מסוגל להיות קטלני. הרי לפניך משחק בתוך משחק. האם יכולת חלקית שכזאת ניתנת גם לשחקנים אחרים או שזהו מבחנו המיוחד של שחקן מוחלט? אם ישנו שחקן שמכיר את כל חוקי המשחק שכאן הרי שהוא עכשיו השחקן המוחלט ואתה רק שחקן חלקי. אבל הוא שחקן מוחלט רק מכוח העובדה שהוא מכיר את כל החוקים ואתה לא. ואילו אתה, מוחלט שבמוחלט, רק נקלעת לכאן מכורח נסיבות מסוימות, בעוד שמכורח נסיבות אחר, אולי אפילו מכורח רוב רובן של הנסיבות, אתה נותר מוחלט שבמוחלט. אם כל השחקנים מכירים רק מחצית מהחוקים אתה בתור שחקן מוחלט יכול אולי לעיתים לנחש בהצלחה חוקים אחדים וכך בכל זאת לשמור על יתרון מסוים. “יתרון מסוים” אתה לוחש לעצמך בדריכות מוחלטת לקראת הבאות.