למהדורא ראשונה, בהשמטות והוספות

מימות עולם היה המשל כלי חפץ בידי חכמי דור ודור אשר השתמשו בו לפרקים לפתיח לדבריהם מבוא בלבב השומעים; והוא הענף האחד בענפי עץ הדעת אשר פריו טוב למאכל ועליהו לתרופה לכל מעמדי חיי האדם. אפלטון צוה את המיניקות לספר משלים באזני יונקיהן למען ימצו יינקו את המוסר והצדק יחד עם חלב שדיהן. הפעולה הטובה אשר יפעל המשל על לב הילדים באי בית הספר גלויה היא לעינים, כי כחצים ביד גבור משכיל כן המשלים אל אלה בני הנעורים אשר כבר נפתחה אזנם לשמוע בלמודים ורוב ימים לא הקשיחו עוד את לבם; נפשותם התמימות מתהפכות כחמר חותם לקבל כל צורה אשר יצורו עליהן ואזניהם קשובות לשמוע בשום שכל ולהתפלא בקלות דעתם על הספיר הנפלא אשר בפי המשל, ואז תכליתו משֻׁלשת, כי בבלעם את הספור המתוק יבלעו אתו יחד גם את המוסר המר ויקנו כאחד גם ידיעת השפה ומעט מזער גם מידיעת טבעי בעה"ח, שהוא אחד הצירים אשר עליהם תסֻבינה דלתות המשל. וגם אנשים מלאי ימים יקראו בספר כזה לא בלי ענג ותועלת; ומה גם אחרי אשר גם בין הגדולים יש אשר דעתם דעת ילדים, כי לא על פי רוב השנים יבֻכר רוח האדם כי אם על פי ידיעותיו ונסיונותיו, ובן שבעים שלא למד כבן שש כבן שבע; ומעטים הם מאד אנשי סגלה ישרי נפש כבירי כח לב אשר ישלטו ברוחם לשמוע בקָרת רוח את האמת על בוריה, וכבר אמר אחד החכמים: “האמת כבדה על כן נושאיה מעטים”. רבים אשר יבושו לשמוע חרפתם בתוכחת מגולה אף כי יחרפם לבם בסתר, ורבים אשר מוסר נאץ לבם ולא יחפצו בו ושנתם ערבה להם בצל החנופה ובצל השקר, וכזה כן זה עברתם שמורה נצח לכל אשר אמת יהגה בפניהם, וטוב להם בדעת אלפי אנשים את משחתם בהם בסתר, משאת אחד מני אלף את מומם על דל שפתיו. ואולם המשל יתקן המעֻות בשומו ענן לבוש המוסר וערפל חתולת האמת, ובדרך הזה יתגנבו האמת והמוסר בלבב שונאיהם מנדיהם, ובהכירם במראות האלה גם את צלם דמות תבניתם אז יוכלו אם יחפצו להסיר איש שקוצי עיניו מפניו, ולא יתבוששו.

ומי מן המתבוננים בספרים אשר לא יֵדע כי כמעט אין אומה ולשון בכל לשונות הגוים אשר לא הביאו את האבן היקרה הזאת, את המשל, אל אוצרותם?! מלבד הממשלים העתיקים כמו איזופוס היוני ( Aesopus ) יליד כפר Amorium בארץ Phrygien, והראשון לכל ממשלי משלים כאלה ¹, חי סביב לאולימפיאדה הנ“ז שהיא כחמשים שנה אחרי חרבן הבית הראשון, לקמאן הערבי, אשר לו ייחסו קובץ משלים בשם אמתאל לקמאן אלחכים ², פידפיי ההודי ופדרוס הרומי, עשו להם שם עולם בזמני הקרובים אלינו ע”י קובצים משלים כתובים בשירים איש בלשונו; לאפונטין הצרפתי, לססינג האשכנזי והאחרון מהם בזמן וקודם במעלה הוא קרילוף הרוסי, אשר משליו היו לראש פנה בבתי הספר לבני הנעורים בארצנו ללמדם ספר ולשון רוסיא. ומודעת בכל הארץ התועלת הרבה היוצאת מבפרי משלים כאלה.

ומכרם שפת בני ישראל, גוי מעולם זה. עם חכם בחכמת הדבור והמליצה, עלה גם נטע שעשועים זה כיונק לפנים. מאות שנים רבות לפני השמיע איזופוס את משליו באזני אנשי סאמאס וכל בני היונים ולפני קום מיניניוס אגריפפה ³להשביח שאון רגשת עמו על ידי המשל הנפלא “האצטומכא והאברים”, השכיל יותם בן ירבעל ⁴להוכיח את בני דורו במשל נאוה מן המין הזה אשר בשם “פאבעל” יקבוהו עמים ולקרוא כשופר מעל ראש הר גריזים באזני אנשי שכם את דברי “העצים אשר הלכו למשוח עליהם מלך” ⁵ (שופטים ט'), וכן בחר לו יהואש מלך ישראל לשון ערומים זה לדקור כחוח לבב אמציה מלך יהודה במשל “החוח אשר בלבנון” (מ“ב יד, ט'; דה”ב כ“ה, י”ח; ועיין בזה בפירוש המיוחס לרש"י), למען הזכירו כי ברב עמו ואנשי מלחמתו חזק הוא ממנו כארז מן החוח, כפי אשר תמצא את המשל השני הזה בא בחרוזים בתוך המשלים הבאים (ספר ב' משל א'), מלבד מרבית בני הנביאים אשר למדו לשונם דבר בכל משל ומליצה למיניהם. וכבר חכמים הגידו כי ראשית מקור המשל הוא כתב החרטומים (היעראגליפען) על עמודי מצרים אשר הליטו בציורי בעלי חיים מעשים רבים וגדולים להורות בהם דעת לבני העם, כידוע, והבאים אחריהם השכילו לתת דברים בפי האלמים ההם ע“ד השאלה ויצא להם — המשל ⁶, וכן אומר גם אחד הממשלים החדשים Louis de Ronca בהקדמת משליו ( בערלין 1803 צד 7); ואולם בזה טעה, כי כפי הנראה יצא לחלק שם בין משלי ספרי קדש שהם רק פאראבעלן ובין משלי היונים שהם פאבעלן ⁷, וזה אינו אמת כי גם בספרי קדש נמצאים ממין האחרון כמו שהבאנו. וגם במאסף לשנת תקמ”ד אמר אחד המאספים: “המשלים הנמצאים בספרי קדש אינם כי אם מה שנקרא בל”א פאראבעל", ויותם ויהואש יוכיחו לו שגגתו על פניו.

עקבות משלים מזה המין נודעו גם בספר בן סירא, שהוא כעומד באמצע בין ספרי הקדש ובין ספרי התלמוד הבאים אחריו; אפס כי אצלו לא נאמרו הדברים בדרך משל ספורי כי אם בדרך מאמר מוסרי היוצא מן המשל. בספר בן סירא הכתוב ארמית סימן י"ג פ' ב' וג' כתוב לאמר:

דיקיר מנך לא תבעי ולדעתיר מנך לא תשתיתף: למא תשתופפי קדרא דפחרא לאירא דנחשא דנקשא לה ותברא לה.

הפסוק הזה כולל במעט דברים את משלו של איזופוס χυτραι, כלו' סירות יוצר חרש. עי' משלי איזופוס בל' יונית הוצאת האלם, משל 422; ומשם בא ללאפונטין, ספר חמישי משל שני, ומשם לקרילוף, ספר שביעי משל י“ב; ואצלנו ספר רביעי משל כ”ב ⁸, ושם הבאנו את שני הפסוקים מבן סירא בלה“ק עפ”י העתקו של בן זאב; ועי' עוד מדרש תנחומא פ' תולדות, סי' ח'.

עוד בבן סירא כ“ח, י”א: “אן תפוח בנורא תאקדי ואן תירוק עליה מיא תרעבי ותרתיהון מן אנון”, הוא המאמר המובא במדרש ויקרא רבה פ' ל"ג; בן סירא אומר: היתה לפניו נחלת נפח בה וביערה רקק בה וכבתה. המוסר היוצא מזה הוא מה שאמר שלמה: מות וחיים ביד לשון, כמו שמבאר אותו המדרש (שם) והמשל הזה הוא משלו של איזופוס Ἄνθρωπος καὶ σάτυρος כלו' “האדם והשעיר”, ששם השעיר אומר אל האדם ממש כדברי בן סירא ἐκ τοῦ αὐτοῦ στόματος καὶ τὸ θερμὸν καὶ τὸ ψυχρὸν ἐξιεῖς כלומר: החם והקר מפיך יבואו שניהם יחדו. (האלם 64 ועי' לאפונטין ה' ו').

והנה אם עד כה נשא הענף הזה על אדמת ישראל פרי רק מעט מזער ⁹הנה בימי חכמי המשנה הראשונים והאחרונים החל לתת פרי תנובה למכביר; כי בימים ההם אפשר התפשטה גם חכמה יונית גם לשונה בין היהודים לא נמנעו חכמינו מלהרכיב זמורת זר זאת על גזע הקדש וממנו נמצא פרי יפת תואר, וידיעת המשלים ממין זה רחבה ונסבה אצלם ויהי להם למקצוע מיוחד בתורה ויקראו לו שם “משלי שועלים” ורבים מגדולי החכמים הגו ועסקו בו ¹⁰. כי מלבד שחבור משלים ממין זה משולב עם ידיעת תולדות בע“ח וחכמת הלשון, שהיו יקרות בעיני חז”ל, עוד היה המשל להם לכלי מעשה להורות על ידו מוסר לקהל שומעיהם ולבאר להם על ידו דברי תורה. ובהדיא אמרו; אל יהא המשל הזה קל בעיניך, שע“י המשל אדם יכול לעמוד בדברי תורה (שה"ש רבה פ' א'). ובעת אשר יספרו לנו שבחו של הלל וגדל חכמתו יאמרו: “שיחת עצים ועשבים, שיחת חיות ובהמות ומשלות, הכל למד” (מס' סופרים פט“ז ה”ט). וכן בספרם שבחו וחכמתו הרבה של תלמידו ריב”ז יאמרו ג“כ: שלא הניח וכו' שיחת דקלים, משלות כובסים, ומשלי שועלים ¹¹(סוכה כ“ח, ב”ב קל“ד, ומס' סופרים שם ה”ח). – ואולם המפורסם בין חכמי התלמוד אשר התעסק בפרט והיה לו יד ושם בחלק הזה מחכמת הלשון הוא רבי מאיר אשר עליו אמרו (סוטה מז): משמת רבי מאיר בטלו מושלי משלים. וכי הוה דריש ר”מ בפירקיה הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי (סנהדרין ל“ח סע”א), והם המה הפאבעלן, כמו שנראה ממאמרם ז“ל (שם) שלש מאות משלי שועלים היו לו לר”מ ¹², ועל דעתי המה ממש משלי איזופוס שמספרם עולה באמת לכמה מאות ¹³ור“מ למד אותם מרבו אלישע בן אבויה שהתעסק הרבה בחכמה יונית ¹⁴, וגם הוא בעצמו היה בארצות יון ולמד שם את לשונם וחכמת חכמיהם, כמ”ש (ב“ר פ' ל”ז) ר' מאיר הוה באסיה, וגם מת שם (ירושלמי כלאים כ"ד) ¹⁵. ואסיה היא שם מדינה בארץ אנטוליא (קליינאזיען) והיא כוללת בתוכה גם מדינת פריניה מקום מולדת איזופוס בעל המשלים. (כמו שמבואר בס' תבואות הארץ לר“י שווארץ דף ד'. וכמו שמשמע בפעלי השליחים י”ט) ובשה“ש רבה פסוק עת למות, ובב”ק דף פ“נ אמרו משוּם רשב”ג (ובמוטה מ“ט רשב”ג בעצמו אומר זאת, ועי' חומ' ע“ז לב ד”ה אבל) “אלף ילדים היו בבית אבא, ה' מאות מהם למדו תורה וה' מאות למדו חכמת יונית, ולא נשתייר מהם אלא אני כאן ובן אחי אבא באסיה”, ע“כ. הנראה שלאסיא היו מורגלים לשלוח ללמוד חכמה יונית, והיה הוא האחד שנשאר מן הה' מאות שלמדו תורה, ובן אחי אביו באסיה, האחד הנשאר מן הה' מאות שלמדו חכמה יונית. והיה לו לר”מ הבנה יתירה להיות ממשל משלים, יען שהיה גם בעל לשון ומליץ, כמו שאמרו עליו (גיטין סז. אדר“נ י”ח): ר“מ חכם וסיפר; ואם כפי הנראה יכֵונו בזה במלת סופר על יפי מלאכת הכתיבה שהיה ר”מ מתפרנס בה, וכמו שאמרו בהדיא במקום אחר (מד"ר לקהלת פ' ושנאתי אני); ר“מ הוה כתבן טב ומובחר, בכל זאת ידוע היא שמלת סופר תורֶה על הבקי במליצה ומלומד בספרים ¹⁶. ומתק שפתיו נראה ממאמריו היפים בפ”ב דברכות (דף יז) ועוד בכמה מקומות. ובעת שהיה מעשה ושלחה מלכות אצל רבותינו ואמרה להם שלחו לנו קסלופנס אחד ¹⁷, שלחו להם את רבי מאיר (מדרש קהלת פ' מה שהיה הוא שיהיה) והוא מפני שלא היה בדורו של ר“מ כמותו (עירובין יג), ובודאי היה יודע לשון המדינה יותר משאר חכמי ישראל כמו שכתבנו. וכבר מצינו: שאלה קליאופטרא (?) את ר”מ (סנהדרין צ') ¹⁸וגם היה הולך ובא אצל אבנימוס הנרדי (רות רבה פ' ותאמר נעמי), שהיה פילוסוף גדול כבלעם (ריש איכה רבתא, ב"ד פ' סב).

ואע“פ שאמרה עליו המשנה “משמת ר”מ בטלו מושלי משלים”, בכל זאת מצינו בדור שאחריו את בר קפרא שהיה גם הוא יודע משלים הרבה, כמספר משליו של ר“מ: כמו שאמרו עליו (ויקרא רבה כ"ח, ובקהלת רבה פ' מה יתרון); הוה אמר תלת מאה מתלין על הדין תעלא; והתימה שבזמן קצר מן בר קפרא עד ר' יוחנן נשתכחו המשלים, שהרי רבי יוחנן זה הוא האומר (סנהדרין ל"ח) נ' מאות מ”ש היו לו לר“מ ואנו אין לנו אלא ג‘! והיה בר קפרא גם כן מליץ חד הרעיון, כנראה ממאמריו הפזורים בתלמוד, נאמרים בשפה ברורה ובשכל עמוק. ולדוגמא עי’ כתובות פרק י”ב ובמדרש קהלת פ' טובה חכמה, ופ' טובים השנים ובשאר מקומות. ואולי ראה בר קפרא את ר' מאיר ולמד ממנו משליו. כי בימי רבי כבר היה בר קפרא זקן בא בימים, אף כי חיה עוד אחרי מותו, כנראה ממאמר המדרש הנ“ל: אית תמן חד גבר סב, ומדברי רבי אליו: אינני מכירך זקן; וכבר ראה גם רבי את רבי מאיר מאחוריו. והטעם אשר לא זכרה המשנה חכמת המסכן הזה, אולי לא הגיע בר קפרא בידיעתו זאת לשבחו של ר' מאיר, או אולי לפי שרוח רה”ק מסדר המשנה לא היתה נוחה מב"ק שהקניטהו כמה פעמים בחדודיו, כידוע.

ומטעם זאת לא נתפלא בראותנו משלים רבים ממשלי איזופוס באים כדמיתם וכצלמם או בשנוים קטנים בתלמוד ומדרשים, כי לא חדלו חז“ל מהוציא את תוך האגוז מקלפתו ומהביא דברים מועילים מספרי יון לספרי קדשם, כמו בב”ר סוף פ' ס“ד: ארי טרף טרף ועמד עצם בגרונו כו' הוא באיזופוס הוצ' הַאלם No. 276 Λύκος και γερανός כלו' הזאב והחסידה. ואולי החליף ריב”ח בכונה את הזאב בארי מלך החיות יען כי נשא משליו על מלך רומה (ע"ש), ודוקעם בספרו: צור ראב. שפרוכקונדע, צד 40 כו' 129 לא העיר ע"ז מאומה.

בדברים רבה פרשה א‘: לנחש הזה שאמר הזנב לראש עד מתי אתה מתהלך תחלה, אני אלך תחלה וכו’; באיזופוס No. 344 Ουρά και μέλη όφεως כלו' זנב הנחש ואיבריו.

במדרש אסתר פרשת גדל את המן: משל לאדם שהיתה לו סיחה וחמורה וחזירה כו' דומה במקצת למשל איזופוס No. 115 Δέλφαξ καὶ πρόβατα ויתרון למשל המדרש על משל איזופוס.

במדרש קהלת פרשת כאשר יצא: לשועל שמצא כרם והיה מסויג מכל פנותיו וכו' איזופוס No. 31 Ἀλώπηξ ἐξογκωθεῖσα τὴν γαστέρα.

סנהדרין ל“ט רע”א; אבות יאכלו בסר, מאזני צדק אבני צדק, צדיק מצרה נחלץ; עי' רש“י. החלק השני מן המשל שהביא נמצא באיזופוס No. 45 Ἀλώπηξ καὶ τράγος השועל והתיש (וברש"י והזאב), והנה ברש”י לא נמצאו במקום השלשה רק שנים? וכבר התקשה בזה הרש“א ויגע לתקן. ובאמת שני משלים דומים מעט זה לזה נשלבו פה והיו לאחדים. הא') ברדת השועל לבדו בתוך הבאר ע”י הדלי ולא יכול לעלות ויפתה את הזאב לשבת בדלי שכנגדו (6 XI, Lafontaine, ואצלנו ד' ט"ז ¹⁹. ואליו שייך מאזני צדק אבני צדק, והב') ברדת השועל יחד עם צפיר העזים ויעל הוא לבדו בעזרת הצפיר ואת עוזרו הניח שמה ( III, 5 שם, ואצלנו כ' כ"ג ²⁰). ועליו נאמר צדיק מצרה נחלץ.

ויש עוד לדמות ב“ק דף ס' לאחד שהיו לו ב' נשים אחת ילדה ואחת זקנה כו' עם איזופוס (האלם 56, באבריוס 22) ועם 17. I לאפונטין; וב”ר פ' ה' כיון שנברא הברזל התחילו האילנות מרתתין – עם איזופוס (האלם 122) ועם XI, 16 לאפונטין. וב“ר ס”ה: לעורבא דאייתא נורא לקיניה – עם איזופוס (האלם 5) ששם הנשר מצית אש בקנו ע“י הגחלים הבוערות שהוא מביא ביחד עם הבשר שהוא גונב מעל המזבח. ועי' במדרש שם במתנות כהונה. וכן מה שמסופר במדרש מטבי עבדו של רשב”ג (או של ר"ג) רא“ל פוק זבין לי צדי טבא נפק ובין ליה לישן וכו' ע”ש, מסופר כבר מאיזופוס כזה ממש. (עיין תולדות חייו בס' המשלים ללאפונטין).

מלבד המשלים אשר הבאנו ומעט הדומים להם עוד נמצאו מלין דרבנן אשר הכרת פניהם תען בהם שהם מיוסדים על איזה משל באם שנדעהו או לא נדעהו. כמו לדוגמא, המאמר: “לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז” (תענ' כ' אדר“נ מ”א) וכל האמור שם להלן יכַון בלתי ספק אל המשל הידוע מן הארז והקנה ( Aesop. No. 179 ). עי' אצלנו א. ב ²¹המאמר “עד שהזאב בא לצאן פרשו לו מצודה” (במ“ר כ”ב) רומז אל משלם (ש"ר פ' ה') לשה שבא הזאב ליטול אותו (אצלנו א. יט ²²). – המאמר “טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך” (ב“ר כ”ב ועוד בכ"מ). מיוסד על המשל לארכי ליסטים שהיה ישן בפרשת דרכים עבר חד ושרי מעורר ליה אמר הכישא ²³ שכיח הכא כו' שהוא דומה למשל איזופוס 97. במס' דרך ארץ פ' י' ובילקוט מלכים: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב כו' מיוסד על המעשה: בימי ר' חייא עלה זרזיר לא“י כו' (ב“ר ס”ה). וכן בלתי ספק המאמר “כך עונשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו” (סנהדרין פ"ט), והמלה כך מרמזת על איזה ספור מעשה, וכן “גמלא אזיל למבעי קרני, אודני דהוו ליה נזיזו מניה” הוא משל איזופוס ( Halm 184 ): וכן “כרכושתא ושונרא עברין הילולא מתרבא דביש גדא”, אשר אולי ירמזו אל המשל “לעוף שהיה חבוש כו' א”ל: ביש גדא כו' (קהלת רבה פ' שמח בחור), וכן “נפישי גמלי סבא דטעיני משכי דהוגני”, “מניה וביה אבא ניזיל בי נרגא” (סנהדרין לט) רומז אל “התחילו האילנות מרתתין” שהבאתי לעיל, ועוד ועוד. וכבר אמר הר”מ קוניץ (מצרף א' כ"ו) שהמאמר תעלא בעידניה סניד ליה (מגילה ט"ז) מיוחס למשלי עזובוס הקדמוני, כי פעם אחת המליך הארי את השועל לזמן מה, ע“כ. ומשל כזה נמצא באמת במשלי איזופוס ( Halm 272 ) ובמשלי פידפיי ההודי ( Hito – padeda III, 7 ) וכן אמר הגאון שי”ר (ישורון של קאבאק, שנה א' חו' ג' צד 58) על מאמר “אין משיבין את הארי לאחר מיתה”, שלדעתו הוא מיוסד על משל י"ב מן המשלים הנדפסים בס' חפש מטמונים.

והנה החכם אשר הוציא לאור ספר חפש מטמונים זה, אמר בדרך השערה: “ומי יודע אם לא שארית פליטה המה ממשלי שועלים לר' מאיר או לבר קפרא אשר נזכרו בתלמוד”. מי יתן והתאמתה השערה הזאת והיה בזה סיוע רב לדברינו שחז“ל השתמשו במשלי איזופוס ממקורו, מפני שכל המשלים הנדפסים שם, ס”ה במספר (כי ז' המשלים מ“ד – נ' הם כפולים כפי הנראה בטעות מלה במלה מן המשלים י”ג – י"ט) כמעט כולם נמצאו באיזופוס. אבל יש טעמים מתנגדים להשערה זאת: א) משארית פלטת המשלים הנמצאים בתלמוד ומדרשים נראה על פי הרוב שהיו כותבים משליהם בלשון עבר נקיה: משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור כו' (סנהדרין צח); לשתי רחלות שהיו עוברות במים אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה (גיטין ז.); למלך שהיה לו צאן והיתה יוצאת בשדה כו' (במ“ר פ”ח), לרופא שבא לרפאות בלשונו נשוך נחש, בדרך ראה אנקה אחת כו' (שם פ"ב); לזאב שהיה צמא לשתות ופרשו לו מצודה על פי המעין, אמר: אם ארד לשתות הריני ניצוד ואם לא ארד הריני מת בצמא (מדרש אסתר פ' וכל עברי). ועוד הרבה כיוצא בהם, והמשלים בס' ח“מ כתיבים בל' סוריא קשה להבין, ב) המשלים של ר' מאיר כבר אבדו ונשתכחו בימי רבי יוחנן, כנראה ממאמרו “ואנו אין לנו אלא שלש” (סנהדרין ל“ח סע”ב), ואלו היו כתובים או מסורים על פה היה ר”י יודע מהם. ג) כפי הנראה היה ר' מאיר דורש משליו בבית המדרש ומבאר בהם פסוקים שבתנ“ך, כאמרם: כי הוה דריש ר"מ בפירקיה, הוה דריש תילתא שמעתא תילתא אגדתא תילתא מתלי (שם), וכמו שמעידים שלשת המשלים הנשארים, שהמוסר היוצא מהם מכוון אל איזה פסוק, אבות יאכלו בוסר כו' – ובהמשלים הנספדים בס' חפש מטמונים אין זכרון מזה. ד) חזות פניהם תעיד עליהם שהמה העתקה מאוחרת מידי אחד הסוריים מלשון יון, לפי שכמעט כל המשלים, כמו שכבר הזכרנו, נמצאים באיזופוס, ואחרים מהם גם בתוך המשלים המיוחסים ללקמאן הערבי כמו משל ט”ו. אצל הערבי אֵשַּׂרוֹן וַתֻוְרַאן (הארי ושני השורים), וגם נשארו בהם מלות יוניות כדמותם כצלמם כמו: קינדינוס (משל ל“ח ומ”ב), סכנה κινδυνος קירים (מ"ב) אדון κύριος ועוד. וכן סיום המשלים בס' ח"מ על פי רוב בלשון מודעא דין, או מלפא דין , ודומה הוא בזה למשלי איזופוס שמסיים Ὁ λόγος δηλοῖ או Ὁ μῦθος δηλοῖ, וכן אצל לקמאן הנזכר הדא מענאה ²⁴.

והנה כל חכמי התלמוד, שהזכרנו ושלא הזכרנו, שהשתמשו במשלים איזופיים, ובכל ספרי התלמוד והמדרשים הקדמונים ובכללם גם הזהר שנמצאו גם בו משלים הרבה ממין זה, לא השתמשו במשל אלא כפרפרת לחכמה והבליעו אותו בתוך דרשותיהם ואגדותיהם כדי לעמוד על ידו בדברי תורה; וכן נשאר על דרך זה זכרון קלוש מן המשלים ההם גם בספרי המפרשים בדורות שאחריהם, כמו בס' שערי צדק בתשובת ר' האי גאון וברש“י לסנהדרין ל”ט ד“ה אבות שהבאנו למעלה, ומכיון שבאו חכמי ישראל במגע ובמשא עם הספרות הערבית והתחילו להתרבות גם ביניהם ספרי חולין שהם ספרי מליצה ושיר, נתחברו ע”י אחדים מהם גם קובצים מיוחדים ממשלי מוסר, אשר אמנם כמעט כלם היו שאולים מסופרי עמים אחרים שקדמו להם, הגדולים והידועים בהם: משל הקדמוני לר' יצחק בן שלמה בן סהולא (חי במאה האחרונה לאלף החמישי), נדפס פעמים רבות עם ציורים פתוחי עץ לכל משל ומשל; אגרת בעלי חיים, העתקה מל' ערבית, מאת ר' קלונימוס בר' קלונימוס (בשנת ע"ו לאלף הששי); משלי שועלים לר' ברכיה בר נטרונאי הנקדן ממשפחת קריספיא (חי בבורגונד בערך 1260 למספרם), כולל ק“ז משלים איזופיים לקוחים ממשלי איזופוס ומספרי המושלים ההודיים, ורק את שם ספרו לקח בלי ספק מחז”ל שגם הם קראו למשלים אלה בשם משלי שועלים. כל אלה הספרים נדפסו כמה פעמים ונתפשטו בינינו, וזה לנו האות כי המון הקוראים מבני ישראל מוצא קורת רוח בספרים כאלה. אפס כי הספרים ההם שהזכרנו כבר נתישנו ואבד עלימו כלח, וסגנונם הישן שהוא סגנון בעלי האסופות הקדמונים לא ינעם עוד לחך בני הדורות האחרונים.

ובימים האחרונים אשר התעוררו רבים ושלמים להניף טל אורות על שפת עבר המתה, ויביאו איש נטע שעשועיו לטעת שורק בגן ה', באו בתוך הבאים גם משלים רבים ונכבדים כתובים על טהרת לשון הקדש, אפס כי המה מפורדים ומפוזרים, בספרי העתים ובהרבה ספרים, איש איש במועדו בודד, ואין דורש ואין מאסף ואין מקבץ לנודד, ואחד (מאשר ידעתי) בין אנשי דורנו הוא ר' בנימין קעוואל בספרו פרחי קדם אשר הוֹאיל לאסוף חמשים ושנים משלים כתובים בחרוזים בספר אחד (וויען 1843).

וספרי זה אשר אנכי נותן לפני אחי בני ישראל שוחרי שפת קדשם, יכיל מאה משלים איזופיים, רובם נעתקים בהעתקה חפשית ממשלי איזופוס, פהעדרום, לפונטין וקרילוף. ואחריהם עוללתי בספרים אחדים ואלקוט מבכורות המשלים ומחלביהם, ושַׁתִּי עליהם נוספות משלים רבים מספרי התלמוד והמדרשים ורבים מילידי רעיוני (ככל אשר יתברר לקורא מן הרשימה הפרטית ע“ס א”ב הרצופה בסוף הספר) ²⁵. ויש מן ההעתקות אשר שניתי לרוח העם ולרוח השפה אשר אני כותב בה, ועמלתי לכתבם בשפה ברורה קלה להבין, בשירים חרוזים וישרים, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

והנה לא נכחדה ממני סערת הסופרים אשר תמה יצאה להחליט כי המשל והשיר המה שני נשואים בלתי אפשרים בנושא אחד, ובד בבד לא ינשאו יחד, וכבר הוֹרה זקן והוא פאטרו אחד מיושבי בשבת תחכמוני אשר בפריז, כי ראשית עדיי המשל הוא לבלתי היות לו כל עדי ²⁶, והדברים האלה היו לנגד עיני החכם לעססינג אשר אמר (ואחריו החרה החזיק הסופר רמא"ג) “כי הכותב משלים בשירים כמבשם את הבשם”, ואני בעניי לא ידעתי עד היום אם יולד ריח רע מזה, בשׂום אדם תערובת בשמים רבים ויבשמם יחד לריח ניחוח; הלא תחת היות אז ריח הבשם האחד בודד במועדיו, יהיה עתה בלול בריח בשמים אחרים ויתן ריח כריח הסמים אשר בחר בם ה'! ולוּ היה לעססינג ורמא"ג אחריו משוררים כי אז דמו את המשל הבא בשיר לעלמה יפה המעלה עדי זהב וכל אבן יקרה על לבושה להגדיל יפיה: הלבעבור כן נתן דפי ביתר ההוד וההדר אשר יוסיפו עליה עדיה וחליתה, יען כי בלעדיהם יפה היא? אם כי אמת כי נצרך זהירות ושמירה יתירה לשום את המשל והשיר תמים יחדיו מבלי אשר יאבד מטוב איש מהם מאומה, בכל זאת בעבור אשר תכבד העבודה אין לנו להחליט אותה לבלתי אפשרית. וכבר הראו רבים כי נסו לעשות במלאכה הבלתי אפשרית הזאת ויעלה בידם, ולפונטין הצרפתי וקרילוף הרוסי ורבים ממשוררי אשכנז כמו געלערט, פּפעפעל ועוד, לנו לעדים נאמנים! ואני בעניי ארהיבה עז בנפשי לאמר ההפך מאשר אמרו הגדולים שקדמוני, כי המשל לא נברא בלתי אם להתבשם בבשם השיר; והמשל בכתב פרזי כבשר מבושל במים רבים, אשר יבטל טעמו במרק ונקטה בו נפש כל טועמו. ואם כי המשלים הראשונים, אשר נשאו איזופוס ופהעדרום הקדמונים, לא באו בשירים, הנה כתבו הם לרוח זמנם אשר חיו בו, וברבות הימים הלך המשל הלך וקרב להשלמתו, ככל דבר אשר מוצאותיו מקדם מימות עולם והדור האחרון יבא וישלימו: וכבר החל סוקראט לנסות כחו להלביש משלי איזופוס בלבושי השיר.

ולמען תת למשלי שפה ברורה יותר וחלקת לשון, נתתי לשירי רֹחב ידים לעבור בצר לו גם להלאה מגבול המשקל אשר קימו וקבלו עליהם משוררי היהודים בימים האחרונים. מספר תנועות שורותי אינו קצוב, כי פעמים יבאו בארוכה ופעמים בקצרה כדרך המשלים, והכי שפיר טפי דמחזי כאידותא דימא, ונוחים יותר ללשון הקורא; ועל פי רוב השורות הארוכות הנה בנות י“ג וי”א תנועות והקצרות בנות תשע ושבע; ויש לעתים רחוקות גם בנות חמש ובנות מלה אחת, וכן יש גם שורות קטועות לשנים לענין החרוז ונחשבות כאחת לענין המשקל; וכן גם החרוז איננו קצוב, פעמים איש באחיהו יגשו ופעמים יתפרדו וריוח ביניהם; וכבר אמר הר“ש די אוליווירה בסוף ספרו שרשרֹת גבלֻת: “הדת נתנה לגלגל החרוזים במיני המשקלים כרצון המשורר”, גם השוָאים הנעים, אשר יבערו אותם משוררינו מראשי מלותיהם אם לא יהיו במספר קצוב אשר אז בשם “יתדות” יקראו ואשר נזהרתי בזה גם אנכי בשירי הנדפסים והכתובים, גם המה יצהירו לפעמים בין שורות אלה ולא בערתי אחריהם עד תמם למען הציל את משלי מן הלחץ אשר מניעת השנ”ע לוחצת לפעמים את המשורר. ומטעם זה ימצאו לעתים רחוקות במשלי מלות אשר שנו חכמים בלשון המשנה אם מקורן או תבניתן עברית כמו מרגלית, תרנגלת, ספוג, צַיָר, ערבה (היחיד מן ערבי נחל), התנפַח, משפיע, מפרפר ועוד מעט כיוצא בהן. ועי' בזה דברי טעם לשד“ל בבכוּרי העתים תקפ”ט צד 124, והנה הודעתי זאת ראשונה למען תפוש את המבקר במשפטו ²⁷. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .