(פתיחה לנובלה)

על יופייה של שקיעה ניתן להתפייט למכביר, אבל לולא היה רעיון הזריחה כבר טבוע במבנה המבט שלנו על השמש השוקעת מדובר היה בלא יותר מאובייקט הנע לאורך הרקיע. מזה מספר חודשים שאני מביט בה ערב ערב נמרחת בשלל צבעי הדם עת היא שוקעת מאחורי קו האופק של שדה הראייה שלי. לפני שמונה חודשים נשבעתי בפניה שאקדיש לה את מלוא תשומת ליבי, ואלווה אותה מדי ערב עת היא מתמסרת לרגעיה האחרונים.

יום יום אני מתייצב במסעדת לה־לה־לנד שבחוף גורדון, מתיישב בכיסא הקבוע שלי, זה האחרון בדבוקה הדרומית ביותר של שולחנות בית הקפה – כס כבוד של אלמנה – ומקיים את הצו האתי: להיות נוכח עימה ברגע מותה. בעודי מתכנס אל כס הכבוד התחוור לי, שלא לקחתי בחשבון כי חודש אוגוסט בוא יבוא. הרמקולים, שהשמיעו כל השנה נעימת שקיעה מלנכולית, הפציצו כעת בהמנוני קלאב־מד בצרפתית. סרקתי את המרפסת: אין כיסא, שולחן או מיטת שיזוף שנותרו פנויים, הכול נכבש בידי “לה־עלייה” הצרפתית. מוקף חובבי פסטיס ואבטיח, כש־Voyage, Voyage צורח ברקע, הכרתי בכך שהמציאות אינה מתירה לי לעמוד בחובה האתית שלי כלפי החמה.

לא הייתה ולא תהיה עלייה כמו “לה־עלייה” הצרפתית. בשונה מכל גל עלייה שקדם לה, לא צו השעה עמד מאחוריה – לא פרעות קישינב, לא המשבר הכלכלי שלפני מלחמת העולם השנייה, לא עליית הנאצים לשלטון, ולא הצורך הדחוף להצלת חיים, כפי שהיה במבצע “על כנפי נשרים” או ב"מבצע שלמה". אם עלייה זו אכן דומה לעלייה כלשהי הרי שהיא דומה במקצת לזו של יוצאי ברית המועצות. לא במובן של האירועים שקדמו להם, הרי הגעתם של האחרונים התרחשה לאור התמוטטותה של ברית המועצות בעוד שהרפובליקה הצרפתית עומדת איתן על תילה, אלא בסוג התודעה שעליות אלו ייבאו לארץ.

פאר היצירה של המחשבה המודרניסטית – רעיונות כמו החילוניות שזרמה בעורקיה של הרפובליקה הצרפתית והקומוניזם שזרם בעורקיה של ברית המועצות, הפכו מחיזיון של ‘אתחלתא דגאולה’ לחלום ביעותים בעבור אזרחיהם היהודים. במקום שהרעיונות המודרניים יהוו מצע בריא ליצירת חברה שיווניות המורכבת מקבוצות אתניות שונות, האידאולוגיות החילוניות והקומוניסטיות הלבינו את האנטישמיות ואפשרו לה לפעול – אינקוגניטו, מאחורי מניפסטים טהרניים של קדמה ושוויון חברתי.

מה שמשותף לאנשי העליות של שנות התשעים הינה העובדה שאנשיה חיו במדינות המוצא שלהם לאור אנטישמיות שרשמית כלל לא הייתה קיימת, אך הלכה למעשה הייתה רצועת חנק שהונחה על גרונם של יהודי הגולה וליוותה כל תנועה, כל מבט, כל בדל חוויה במרחב הציבורי. סוג זה של אנטישמיות־שבעקיפין, אמנם אינו אלים ורצחני בהשוואה לגלי אנטישמיות אחרים שהביאו לגלי העלייה הקודמים, אך דווקא סוג זה התגלה כבעל מבנה חוויה שהצליח לעשות את מה שאלפיים שנות גלות לא הצליחו לעשות. כלומר, ליצוק ביהודי הגולה תודעה חדשה לגמרי – כזו שמעולם קודם לא היוותה חלק מזהותו.

ההרס הטמון בזמן שבו אנו משתתפים בפעילות יום־יומית תוך כדי הסתרה של מי שאנו באמת הוא כזה שמקורו בהונאה עצמית עמוקה. כך קרה שאת התודעה המצווה על היחיד לשרוד על מנת לשמר את נצר ישראל, את תודעת הכיסופים לארץ אבות שיצרה אין סוף דרכי פיוט, ואת התודעה המבקשת להקים מדינה יהודית־דמוקרטית לאור ערכי האדם המודרני, החליפה בשנות התשעים תודעה לאומנית.

מי שמסתובב בקרבת חופי הארץ בחודשי הקיץ שלנו ימצא שקשה עד בלתי אפשרי שלא לתהות על פשר נוהגם של אנשי הלה־עלייה להתהלך בציבור כמלכי הארץ. מי שביקש לשוחח עימם ימצא עצמו תוהה בדבר טבעו של הדחף הבלתי נשלט של בני הלה־עלייה להיקלע לוויכוחים פוליטיים והצורך העז שלהם לשפוך את חמתם על כל מי שאינו שותף להשקפתם הלאומנית־לוחמנית.

מנהגם חסר עכבות, מתענגים על השתלחות בכל מי שאינו רואה איתם את העולם עין בעין, דיבורם בעל המבטא הכבד נעול בתוך הטיית שפה אחת בלבד – ציווי. נדמה שכל ישותם זועקת “התנהגותנו זו – שליחותנו!”. במקום להקשיב לרגע מות החמה טבעתי במשפטים כגון: “ביבי זה מֶלֶק, יש לו לֵב ונשמָה, הוא לו מֶפְרֶד מקפלניסים או חוֹקִים צְבוֹאים ששוֹמְרים על האלִיט. הוא יוֹדע – עַם נֶצח לשמוֹר! – ולו מֶפְרֶד לְהתְּלַכְלֵכּ, וּלו מֶפְרֶד מחוֹק וּחוקֵי המוֹסֶר הצְבוֹאים של האירוֹפֶּאים!”

הצעקה, מבחינתם, איננה חוסר נימוס אלא ברכת־דרך. לשבת במסעדה, אייפון מוצמד לפרצוף, פייס־טיים בווליום מקסימלי – זוהי שליחות. להלך ברחובות חצי חשופים, מקועקעים במגן־דוד ובסמל יהודי אדיר ממדים – שליחות. לשתות לשוכרה ולהרעיש בשלוש לפנות־בוקר, שעה שהעיר כולה כבר ישנה – גם זו שליחות.

קשה שלא לתהות מה לעזאזל מקורה של תחושת שליחות זו? את התשובה, במפתיע, גילה לי צביקה, הטבח של לה־לה־לנד. הוא הציע לחשוב על נטיעות השליחוּת המודגמת לפנינו באמצעות הקְבלה אל עולם המגדר: בשנות השמונים קהילת ה־LGBT – בקולה המתעצם – הפכה את עצמה לתנועה, ועל ידי כך הדגישה את מה שהוסתר. כך גם טרנסים בעשור האחרון: הגוף הפך למצע הצהרתי של זהות נזילה על ידי הצגת עצמם כגבר החי בגוף אישה או כאישה החיה בגוף של גבר.

אצל אנשי הלה־עלייה, הזהות שהודחקה ונחבאה, מתגלמת כאן בגרוטסקה לאומנית. בדומה לחוויית היציאה מהארון שלעיתים מביאה עימה דחף לפצות על אותם חיים שההסתרה נכפתה עליהם בהתנהגות המעצימה את מה שהוחבא, אנשי הלה־עלייה מפצים בהתנהגותם על הזמן שזהותם האמיתית התקיימה במחשכים. אך מה שהופך את הסיפור של אנשי הלה־עלייה למייסר במיוחד, היא העובדה שברמה האישית של כל אחד מחבריה, התודעה הלאומנית חושלה לא רק כתגובה לאנטישמיות של אזרחי הרפובליקה אלא גם על בסיס הזעם הכבוש, המודחק ולרוב לא־מודע על כך שבעצמם לקחו חלק במנגנון פעולתה של האנטישמיות – בעקיפין.

עד כמה שקשה להודות בדבר, כאשר אנטישמיות הנה מעשה ישיר וגלוי הקורבנות מוצאים בתוכם את החירות לכעוס, להוקיע את התוקפן ואף לנקום בו. אך כאשר האנטישמיות פועלת בעקיפין ובמובלע בלי סממן ממשי לתוקפנות הטבועה בה, לזעם של קורבנותיה אין כתובת ממשית והוא נותר גורם אלים בתודעה העצמית של הקורבן. את מה שחורבן בית ראשון ושני, האינקוויזיציה, הפוגרומים והשואה לא הצליחו לעשות, הצליח לעשות הדור שחי בצילה של הרפובליקה הצרפתית הנאורה. כך, במחשכי תודעתו של היהודי הגולה, חושלו התנאים הפסיכולוגים לקיומה של לאומנות אתנית. מדינת היהודים שהצליחה בארבעים השנים הראשונות להיווסדה להרחיק מעליה סממנים של לאומנות ופשיזם מצאה את עצמה עם תחילת שנות האלפיים מייבאת לתוך גבולותיה את הרעיונות מהם ברחו האנשים שהקימו את המדינה מלכתחילה. והעתיד, למצער? עוד ירחיב על מובנה של שקיעה זאת.

בעודי משתדל לא לתת לרעשי הרקע למנוע ממני מלקיים את חובתי האתית לרגעי מות שמש אוגוסט, מטח שאנסונים צרפתיים קולניים נורה אל חלל בית קפה ובתגובה לעוצמת הצלילים כאב חד החל מכה בראשי. לצד התעצמותו של הכאב שמתי לב שאני מרגיש על עור גופי את מבטיהם של אנשי הלה־עלייה. זו לא הייתה תחושה של מבט תוקפני או חודרני מצידם, למען האמת לא משנה כמה זמן ביליתי לצידם תמיד חשתי שקוף עד בלתי ניראה בעולמם. המבט שחשתי בו על עור גופי היה קשור יותר בהופעתו האסתטית־חושנית של המרחב סביבי.

מאחר ששעת בין ערבים החלה כבר לתת את אותותיה על החוף, גווני השמש הכתומים שנפלו על בית הקפה הדגישו את הלובן סביב האישונים של בני הלה־עלייה ועיניהם כמו קרנו בזוהר מוזר על רקע שכבות השיזוף בצבע שוקולד שעטף את עור פניהם. המראה שנגלה בפניי היה כל כך מבעית עד שמצאתי את עצמי תחת הרושם שחלבון העין עומד לנזול מתוך ארובות עיניהם לחול הים כחלבון ביצה הנספג בתוך גרגירי החול ונעלם מעין.

הסצנה הסוריאליסטית הזו הזכירה לי את הסרט האלמותי של לואיס בוניואל וסלוודור דאלי, “כלב אנדלוסי”, אשר נפתח באחת מהסצנות המצמררות והאיקוניות בתולדות הקולנוע: גבר משחיז תער למול שמי לילה קפואים, בעוד ענן דק חוצה באיטיות ירח מלא. במעבר חד, המצלמה מלווה את ידו השמאלית של איש הפותח את עינה של אישה היושבת על כיסא במספרה, בעוד ידו הימנית חותכת את עינה השמאלית לאורכה בתנועת תער קרה. עריכה צולבת מייצרת הקבלה בין חיתוך העין לבין אותו ענן דק החוצה את הירח המלא – כאילו לחשוף את הקשר הסמוי שבין פעולת האלימות האנושית לבין השקט הקוסמי.

את הסרט פגשתי לראשונה כשהייתי בן שמונה, במהלך טיול משפחתי לפריז. במרכז פומפידו הוצגה אז תערוכת ענק של דאלי, שתנאיה הכתיבו חוויה טוטאלית: דאלי דרש שקירות התערוכה “ינשמו”, כיוון שלדידו האמנות איננה ייצוג של החיים אלא חלק אורגני מהם. חודשים עמלו צוותים טכניים על התקנת מאות משאבות ומפוחים שדחסו ורוקנו אוויר באופן מחזורי מאחורי יריעות שחורות שעטפו את כל חללי המוזיאון. התחושה הייתה מהפנטת – כאילו פסעתי במבוך החי של תודעתו של דאלי, כאשר החפצים סביבי שסירבו להישאר אובייקטים התנערו לחיים והחלו לנשום יחד איתי.

מהופנט, התרחקתי מהוריי שנעמדו מול כל יצירה במשך שעות, ושוטטתי בגפי ב"ראשו של דאלי". כך מצאתי את עצמי באולם חשוך, מלא מזרנים כחולים, כשסרט עמד להיות מוקרן על התקרה. נשכבתי, מתמסר להרפתקה, ואז ההתקפה על עיניי החלה. כלב אנדלוסי הוקרן מעליי, וכאשר הופיעה סצנת חיתוך העין, הרגשתי כאילו העין החתוכה רודפת אותי. במשך שבעת הימים שנותרו לחופשה שכבתי חולה במיטת המלון שברובע היהודי, והמראה של העין השסועה נשפכת החוצה המשיך לרחף מעליי. כל רגע בו מצאתי את עצמי בוהה בדבר מה או מתמסר למראה כלשהו עורר בי פחד עמוק שאחת מעיניי עומדת להתפקע. הסצנה נצרבה בתוכי – גם שנים לאחר מכן יכולתי לעצום עיניים ולחוות אותה כאירוע חוזר ונשנה, כאילו הזמן חדל לנוע. עם השנים הלכה והתחדדה בי תחושת בטן שהסצנה הזו, ויתרה מכך – עצם פעולתה – חושפת דבר מה עמוק שחורג מהחוויה שלי ונוגע להיסטוריה האנושית בכללותה. אך מעולם לא הצלחתי לנסח במילים את החשד הפסאודו־מטאפיזי שדבק בה.

זיכרונותיי מחוויית הצפייה בכלב אנדלוסי שחררו באחת את מבטי מהמראה המבעית של עיני אנשי הלה־עלייה, ואִפשרו לי ליישר אותו בחזרה אל השמש. הכדור הצהוב־כתום כבר היה במצב צבירה נוזלי, ניגר באיטיות אל תוך קו האופק של הים, כמי שנשפך החוצה מגבולות עצמו. שארית צבעיו – כתומים, סגלגלים – נפחו עוד נשימה אחרונה על קימורי הרקיע, כתמרור פרידה אחרון. גוונים של סגול ערפילי נאחזו בצורותיהם הדקות של ענני נוצה שהתפשטו מזרחה, רצועות־רצועות מעל שמי תל אביב.

מראה הנוצות הפסיכדליות, עטופות בצבעים כמעט בלתי אפשריים, שימח את ליבי. חשתי הקלה על כך שהצלחתי להתגבר על רעשי הרקע ולהתמסר שוב לנוכחותה של החמה, לרגעיה האחרונים. עיניי התבייתו על נקודת האור הכתומה שעדיין בצבצה, עיקשת, מעל קו המים, שעה שהחשכה החלה זולגת בנחישות על פני המרחב כולו – נבלעת וסוגרת, שכבה אחר שכבה, על נוף החוף והעיר.

בדיוק כששיוויתי לעצמי שהכול שב למסלולו ושהצלחתי לקיים את חובתי לחמה, ניתזו לפתע שתי טיפות אור זעירות מן הנקודה שבה שקעה. הן דמו לזרעונים שסירבו להיטמע בביצית; במקום להפרות – התפרצו החוצה, מרחפות על רקע השמיים הסגולים־שחורים בתנועה חסרת דפוס: פעם ימינה, פעם שמאלה, מעלה, מטה – ואז קפאו. לא הן קפאו, העולם כולו קפא סביבן, ורק מבטי עוד נע בתוכו.

בעודי בוחן את תנועתן המוזרה, פרצו מטיפות האור ברקים ענקיים שהבעירו את הרקיע בגוונים של סגול־לבן. החשכה נסוגה כמוכה אלם, ואור קטיפתי עטף את רצועת החוף, לוטף חול ואדם. שבריר שנייה חלף – והאור הלך ותפח, מתעצם עד שעיניי הוכו בסנוורים צורבים. באותו הרף עין הוכפל, שולש – איני יודע כמה – משקלה של ידי הימנית, וכאב חד טיפס מן האמה אל הכתף והתקבע בעצמותיי. אחוז כאב, נגזר עליי להמתין שהאור יתפוגג. הוא נסוג, אך ראייתי לא שבה. חושך מוחלט כיסה.

המתנתי חסר אונים, זרוע ידי הימנית הלכה והתאבנה והחשכה נותרה מוחלטת. אימצתי את כוחותיי שלא לשמוט את ידי הימנית ארצה מפאת כבדותה המפתיעה, והבחנתי לראשונה שבנוסף לעיוורון שתקף אותי גם אינני שומע כלום – דממה חודרנית עטפה אותי. עד כמה שיישמע הדבר מופרך, ההסבר היחיד שעבר במוחי באותו רגע נבע מספר מדע שקראתי בילדותי שתיאר סוגים שונים של אפוקליפסה שיכולים להתרחש על הגזע האנושי. הייתי בטוח שאני חווה את השלכות הרות האסון של התפרצות סוּפה סולרית על פני השמש, שלאחר שחצתה את 150,000,000 הקילומטרים שמפרידים בין “הוד מימן־נותה” לבין כדור הארץ, שיבשה את השדה האלקטרומגנטי שעוטף את כדור הארץ וגרמה לא רק להפסקת הפעילות של כל מכשירי האלקטרוניקה והחשמל בעולם אלא גם עיוותה את נתוני החושים שמוחי קלט מהסביבה. רעדתי למחשבה מה יתגלה כשיתפזר החושך – איזה אסון קוסמי או אקולוגי ייוולד לנגד עיניי.

לאחר זמן מה – איני יודע כמה – ראייתי החלה לשוב אליי. תחילה הכול נראה מטושטש, דמויות לא ברורות צפו בשדה הראייה שלי מבלי שאוכל להעריך את מרחקן. אך כשצלילות הראייה התגבשה, התמונה שצפה לנגד עיניי הייתה רחוקה מלהיות אסונית. זו לא הייתה קטסטרופה קוסמית – זו הייתה ישות אחרת לגמרי: תוּכי ענק שציפורניו היו נעוצות עמוק בזרועי הימנית. הוא התנשא לגובה של כחמישים סנטימטרים, נוצותיו אפורות־לבנות, זנבו אדום־דם, ועיניו – זהובות־ירוקות – נעוצות בעיניי ישירות, כאילו ביקשו לחלץ משהו ממעמקיהן.

למראה התוכי הענקי שעט עליי משום מקום קפצתי בבהלה מהכיסא. התחלתי לרוץ בין שולחנות בית הקפה, והתוכי – כנגד כל היגיון או חוק פיזיקלי – נותר צמוד לזרועי, מאזֵן את עצמו בנפנוף קדחתני של כנפיו. כשהבחנתי שהוא אולי אף מבוהל יותר ממני, עצרתי. נעמדתי, שלחתי באיטיות את כף ידי השמאלית לעבר גבו, מחפש לייצב אותו. והנה, כתינוק שראשו נכנע לקימור החזה, נרגע באחת והצמיד את ראשו אליי.

הבטתי סביב: לא חיפש אותו איש. אנשי הלה־עלייה שמסביב נותרו שקועים בלגימת הפסטיס, בלעיסת אבטיחים וגבינה מלוחה. חמוש בתוּכי שבין זרועותיי, פניתי אליהם בזה אחר זה, חוזר ושואל בקול ברור – "של מי התוכי הזה? מישהו איבד תוכי? " אך עיניהם – כמו תמיד – התעלמו ממני ומשאלותיי בהפגנתיות.

לאחר ניסיונות חוזרים ונשנים לאתר את בעליו של התוכי בין שולחנות לה־לה־לנד, נואשתי. נדמה היה שלאיש אין זיקה אליו, כאילו צנח מן השמיים. בלית ברירה החלטתי לקחת אותו עימי הביתה ולפרסם פוסט בפייסבוק: תמונה, תיאור, מקום המציאה – אולי בעליו ימצא אותו בין דפדפני הרשת. התוכי טמן ראשו תחת בית שחי ימין שלי והתמזג עם קצב נשימותיי, שילמתי את החשבון ויצאנו לדרך. בבית הגשתי לו מעט פתיתי אורז ומים בצלוחית קעורה והתיישבתי מול המחשב לקרוא מעט על סוג התוכי שכמו נפל עליי מהשמש.

חיפוש קצר העלה כי מדובר בתוכי “אפרורי אפריקאי” – ג’אקו בשמו העממי – יליד קונגו. לתדהמתי, זהו אחד מבעלי החיים האינטליגנטיים ביותר שנמצאו על פני האדמה, שני רק לאדם. מסוגל לחקות קולות, להבין הקשרים, ולפתח דפוסי תקשורת מורכבים. תמיד שמעתי על תוכים מדברים, אך מעולם לא פגשתי אחד מהם, פנים אל פנים. נלהב, התחלתי לשרוק, לקרוא לו בשמות חיבה מגוחכים – מותק, כפרה, חמודי, שריקי – אך הוא שמר על שתיקתו. עיניו נעצו בי מבט ממושך, ראשו היטלטל מצד לצד באיטיות, כאילו היה מגב ישן על שמשת רכב – רטוב, חורק, גורר עמו שובל איטי של חרדה. משהו במבטו היה מהפנט, דומם אך מלא נוכחות.

הדבר שבמיוחד משך את תשומת ליבי משלל הנושאים שקראתי אודותיו, היה שמדובר בחיה סוּפר רגישה הקושרת את חייה בחייו של אדם אחד בלבד ובמידה והיא ננטשת על ידי אותו אדם היא מורטת את נוצותיה ונכנסת לדיכאון קשה שבסופו היא מוצאת את מותה. ערכתי עליו חיפוש מהיר וגיליתי כי מתחת לכנפיו כבר ניתן היה לזהות מקומות בהן גוון עורו הוורוד היה חשוף לחלוטין, לצערי הרב תהליך מריטת הנוצות החל. הוא לא סתם לא דיבר או לא השמיע קול – הוא היה בדיכאון קשה. הבנתי כי אנו חולקים את אותו גורל. אֵבל כבד נפל עליי – המוות מרחף מעל שנינו! העליתי פוסט בדף הפייסבוק “בעלי חיים שהלכו לאיבוד או נגנבו” בתקווה שבעליו יפנה אליי במהרה והתוכי המסכן הזה יינצל מייסורי גסיסה נוראים הנלווים למוות בעקבות שברון הלב.

שקעתי בין כריות הספה, גלגלתי ג’וינט מן החומר שהרפורמה מתעקשת לכנות, בציניות שלא תחסר בה לעג, “קנאביס רפואי”, וביקשתי להירגע מן הרצף הבלתי־צפוי של ההתרחשויות שנפלו בחלקי. לפני כחמש שנים, אובחנתי עם סרטן מוח עיקש מסוג גליובלסטומה – גידול קטלני, חמקמק, מתוחכם. התמודדתי עימו פעמיים בגבורה, תוך הקפדה מחושבת על פרוטוקול הקרנות וכימותרפיה. פעמיים ראיתי אותו נסוג, נעלם באורח פלא מהדמיית ה־MRI. אך שלוש פעמים גם שב לבקר – בלי התרעה, בלי בושה. הפעם, בשובו האחרון, החלטתי – בניגוד להמלצת הרופאים – לסרב להמשיך בפרוטוקול. לא מתוך ייאוש, אלא מתוך הכרה מפוכחת: האסטרטגיה של הרפואה הממסדית בהתמודדות עם הסרטן אינה שונה בהרבה מהאסטרטגיה הצבאית של הפצצת שטח אזרחי כדי לחסל תא טרור בבניין העירייה.

מטווח ארטילרי חסר הבחנה, בשם “מלחמה על החיים”. אחרי שני סבבים של “נזק משני” – או מדיוק יותר – של “פגיעה מאש ידידותית” מצאתי את עצמי שבר כלי. תפקוד הכליות הדרדר, טִנטון אוזניים נוראי, פגיעה בשיווי המשקל שלי, בצקות לאורך שתי רגליי ודלקות נוראיות בשרירי הגב. המערכת החיסונית הפכה אותי לשבוי מרצון בחדרים סטריליים ובעולם של פרוטוקולים. ולבסוף, כנשורת רדיואקטיבית לאחר קרב – מערכת העצבים בחרה לדווח על כאבים מפושטים בכל הגוף, ללא סיבה, ללא הקשר, רק כדי להזכיר לי ששרדתי – אבל במחיר של איבוד טעמם של החיים.

עם כל הכבוד לאימה שאני חש מפני קבוצת הטרור שהשתלטה על האונה הקדמית של מוחי, החלטתי שאיני מוכן עוד להשתתף ברצח חסר אבחנה של האיברים שעדיין פועלים כשורה. לאחר חקירה אינטנסיבית במרחבי האינטרנט, הגעתי לקבוצות פייסבוק המתמחות בשימוש ב"שמן ריק סימפסון" – או בקיצור, RSO – הקרוי על שמו של קנדי חביב שטען כי ריפא את עצמו מסרטן באמצעות מיצוי פשוט של THC, החומר הפסיכואקטיבי המרכזי בקנאביס, אשר זוהה לראשונה בשנות השישים ידי פרופ' רפאל משולם. דרשתי מהאונקולוג שלי להנפיק לי רישיון לקנאביס רפואי כדי להתחיל תהליך הסתגלות למינונים הגבוהים של THC המצויים בשמן.

זהו תהליך עדין ומורכב: אם אינו מתבצע בהדרגה, נפש האדם נכנעת להשפעתו הפסיכואקטיבית של החומר, והזיות שווא משתלטות על תפיסת המציאות. תגובות הצוות הרפואי נעו בין זלזול עמוק במשחת ה"וודו" – כך כינו את השמן – לבין פחד מהבלתי מוכר. אך הסיבה האמיתית להחלטתי להמר על חיי ולשים את מבטחי בידע שמקורו, אם להיות כנה, חבוי במעמקי שיח של טוקבקים, נעוצה בתחושה עמוקה שליוותה אותי במהלך כל פגישותיי עם הרופאים שטיפלו בי.

ככל שביליתי לצידם יותר זמן, כך גברה בי ההרגשה כי איני נמצא במחיצת אנשים, אלא במחיצת בדיה – פיקציה מתפקדת. לא שאמרתי לעצמי ברצינות שהם אינם קיימים, אבל הם הלכו והתגבשו בדמיוני כייצוגים ריקים מתוכן – דמויות שדרכן העולם מציג לי את מושג ה"רופא", אך נטולות הוויה משלהן. קשה להסביר את התחושה הזו למי שלא פסע בוויה דולורוזה של הממסד הרפואי, אך יש באינטנסיביות של ההתמודדות עם מחלה סופנית כדי לעורר יכולות חבויות של נפש האדם. יכולות שמסוגלות להפשיט את המציאות מצורותיה המקובלות ולבחון אותה מתוך פרספקטיבה פנימית יותר. ואף שאני יודע שתיאור כזה עשוי להציג אותי ככפוי טובה כלפי אנשים שהקדישו את חייהם להצלת חיי, אין בכך כדי לשלול את מסירותם, אלא רק להצביע על כך שמערכת הרפואה, כפי שהיא פועלת, מתכנתת את אנשיה להיות פונקציות מהלכות בחלוק לבן, חסרי מבט. הם פועלים לפי פרוטוקולים, אך חדלים מלהתבונן באדם שמעבר לפרוטוקול.

מעולם לא חשתי כה קרוב לעצמי כפי שחשתי באותו רגע שבו הבנתי שכל אדם בעל יכולת שינון סבירה היה יכול למלא בנאמנות את תפקידם של רופאיי. מה שיש למוכר הפלאפל, למלצרית בבית הקפה, או לעובר האורח שמשיב לשאלה ברחוב, ואין לרופא – הוא היכולת לראות את האדם שמעבר לפונקציה שהוא ממלא.