תמצית היחסים שבין בני האדם לבין האל, ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מתכנסים בביטוי “צאן מרעיתו”, בהתאמה. האל הוא המיטיב כרועה זה השומר ומטפח את עדרו. שליחי האל עלי אדמות, כהנים, רבנים, כמרים, אפיפיורים, שייחים, אימאמים, אַיאתוללות, גם הם רועים את צאנם. באסלאם מודגש אף תפקידו של אבי המשפחה כרועה מיטיב. אולם הצאן אינו רק משל לאדם, אלא גם מנחתו של האדם לאל הרועה אותו. שׂה לעולה. לאמור, הצאן זובח בצאן להעלותו באש. במלים פשוטות יותר, האדם הורג עצמו למען עליון. אברהם העוקד את בנו יחידו את יצחק להעלותו באש עושה מעשה של התאבדות. השה מתאבד. העובדה שאלהים הוא המצווה על העקדה, מעידה שהאל, שבתפיסתם הרליגיוזית של שפינוזה ואינשטיין הוא הטבע, מכיר את ההתאבדות ועושה בה שימוש.

ההתאבדות אינה מיוחדת לאדם כל עיקר. היא מופיעה בכל צורות החיים המקיימים רבייה מינית. החל במיקרו־אורגניזמים זעירים ועד ללווייתנים עצומים. החיבור בין המין לבין המוות חדש במושגים אבולוציוניים, גילו כמיליארד שנים, וכל מי שחיו קודם, או מי שחיים עדיין ללא מיניוּת, אינם בני־תמותה. הם עלולים כמובן למות אם יהרוג אותם מישהו, האנטיביוטיקה למשל, אך המוות אינו מצוי בתוכנית חייהם, הוא אינו מוצפן בגנוֹם שלהם. המוות מקודד בתוכנית החיים שלנו, בני־המין שסופם בני־מינן. בדנ"א שבכל תא מתאי גופנו טמון המוות בשני אופנים לפחות: הגֵנים סופרים את גילנו ומכוונים את דעיכתנו לעת זקנה, עד מוות, והם עשויים גם להחליט על מעשה של התאבדות, בכל גיל, על פי נסיבות הזמן והמקום. כך באורגניזם מיני זעיר שכולו תא יחיד, וכך בכל תא מתאי גופנו הגדול. לתאים אין אלוהים. יש להם זיכרון.

המולקולה הארוכה של הדנ"א, 3 מיליארד בסיסים כפולים אורכם באדם, זוכרת את האבולוציה שלה מאז היתה מיקרו־אורגניזם פרימיטיבי, בדרך השתכללותו המופלאה של התא (עליה שוקדים מדעני צמרת וחתני פרס־נובל בארץ ובעולם), בדרך המזיגה שהחלה לאחד אותה עם מולקולת דנ"א אחרת (שהיא המעשה המיני), בדרך הברית שהחלה לרקום בין התא הנושא אותה לבין תאים אחרים (ברית השהצמיחה יצורים רב־תאיים), בדרך חייה כדג (ועדיין היא מצמיחה זימים בכל עובּר אנושי), בדרך חייה כדו־חי (ועדיין היא מצמיחה קרומי־שחייה בין אצבעות כל עובּר אנושי), בדרך חייה כזוחל (כולנו נושאים את התשתית לפיתוח זנב) ועד לחייה כיונק (ולכולנו, גברים ונשים היא מצמיחה פטמות). הזיכרון הפנומנלי שלה נמתח על קרוב לארבעה מיליארד שנים, ומאז שנבררה בה הנטייה להתמזג לבשר אחד עם דנ"א אחר, המיניות, היא זוכרת גם את הצורך להשמיט עודפים שהופכים מכבידים ומיותרים בצוֹק העִתים ויש צורך להמיתם, כדי לאפשר למולקולה האחת, המקורית, שיגשוג מחודש. המין הביא לעולם את המוות, ואת זכרון שניהם נושא הגנוֹם.

מיתוסים מבטאים זיכרון גנטי. לפחות בשניים מאלה המונחים בבסיס התרבות שלנו היום מתואר המוות כתוצר ישיר של המיניות. ספר בראשית מספר על חיים בגן העדן, ללא מוות, חיים המותנים באי־ידיעה, שהיא אי־ידיעת האדם את חוה. אי־מיניות. לאחר שידע האדם את חוה, נחרץ גורלם להיקרע מעץ החיים ולהישלח למחוזות הכאב והמוות: “…ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם; וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן…” (בראשית, ג, 22–23). גם המיתולוגיה היוונית מבטאת זיכרון גנטי מופלג זה: פנדוֹרה היתה האשה הראשונה בעולם. כולה תום בתולים. רק כאשר אילצו אותה להינשא חייבת היתה לקבל כ"מתנת" נישואיה את התיבה האכזרית שממנה פורצים כל המכאובים, הקללות, המחלות והמוות.

שוב יש להזדרז ולומר כי עולם החי מציג לפנינו את הצירוף של המין והמוות בבהירות שאינה נופלת מזו השמורה למיתוסים: דגי־הסלמון מפליאים בזאת במיוחד. הם נולדים במוצא הנהרות בהרים וגדלים שם בשנתם הראשונה. בעלומיהם הם יורדים במורד הזרם הנשפך לאוקיינוס ובו הם עושים אלפי קילומטרים של חיים חסרי דעת, במשך שנתיים-שלוש. רק אחר־כך מתפרצת המיניות בשטף הורמונלי רב־עוצמה ודוחפת אותם שוב אל נהר מכוֹרתם, הפעם במעלה הזרם. חסרי מנוח, בעקשנות אין־קץ, הם מנתבים דרכם אל מוצא נהר הוֹרתם, וכנגד הסכרים, הדייגים, הדובּים הרעבים, המפּלים השוצפים, ואף כנגד צעקתי שלי, שעמדתי שם ליד מפל בהרי הרוֹקי הקנדיים הגבוהים והתריתי בהם במלוא גרוני לבל יילכו אל מותם – הם חותרים מסוּנוורי־חשק אל מקום הולדתם, באים זכר על נקבה, עד שהביצית והזרע הוֹוים לבשר אחד. תוך יומיים מתים ההורים המיותרים ומותירים את עודפי המיניות, גופם ובשרם, להיותם צידה לשיגשוג מחודש של צאצאיהם, הנושאים את אותה מולקולת דנ"א, זו שזוכרת את כל הדרך המתחילה עכשיו, ובסופה ממתין גם זכרון המוות.

לין מרגוליס מאוניברסיטת אמהֶרסט, הנמנית עם גדולי הביולוגים של כל הזמנים, היא שהציעה לפני 35 שנים לראות באברוני התא, דוגמת המיטוכונדריה, מיקרו־אורגניזמים קדומים שהתמזגו לתוך תא גדול יותר ולבשר אחד לתועלת כל הצדדים. אחרי שגמרו מדענים רבים וכבודים לשלול את השערתה המהפכנית וללגלג עליה הצטברו עוד ועוד ראיות המעידות שאכן כך היה. היום מצויה האמת זו בכל ספרי הביולוגיה מרמת בית הספר ועד לאוניברסיטאות, והיא מניבה כבר פירות מחקריים ורפואיים מלוא הטנא. ספרה האחרון Acquiring Genomes, a Theory of the Origins of Species (2002), עתיד להטביע חותם מהפכני על תורת האבולוציה, כשהוא שׂם לפני הקורא אוסף מרשים של טענות על הסימביוזה (והיו לבשר אחד) כמקור השונוּת העיקרי (סימביוזה ולא דווקא מוּטציה) שעליו עובדת הברירה הטבעית. בין מהפכה זו לזו חוללה לין מרגוליס אחת נוספת, שבעקבותיה אני מגלגלת את רעיונותי כאן: היא שהראתה את הופעתו של המוות כפתרון להתמזגות מינית הטובה לעונתה (חורף למשל) ומכבידה עד מוות בעונה הבאה (קיץ למשל), ומכאן הצורך של הדנ"א ללמוד להשיל מעליו עודפים: עלים בשלכת, נֶשל הנחש, שכבת עורנו העליונה, וגם גופנו כולו. הדנ"א למד למות, והוא נושא את תוכנית המוות בזכרון החיים.

שמשון השופט הגיבור מוביל אותנו אל החיבור שבין המין למוות בטרם־עת, ההתאבדות. שכיחה ההסבה שעושה האבולוציה לאמצעי שכבר עומד לרשותה כדי שישמש גם מטרות חדשות. לאחר שיודע הדנ"א למות הוא לומד להתאבד, למות בטרם זקנה, כפתרון למצבים מיוחדים. שמשון נולד בסימן התאבדות סמלית, לאחר שהעלה אביו גדי לעולה “…וַיקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה וַיעל על הצור ליהוה וּמפליא לעשות…” (שופטים יג, 19) ומת בהתאבדות, בעקבות התמזגותו המינית עם דלילה. “…ויהי כי הציקה לו בדבריה כל־הימים וַתאלצהו וַתקצר נפשו למות…” (שופטים טז, 16). במותו הוא עושה שימוש נוסף: הוא נוקם באויביו הפלשתים, ובהתאבדותו הוא הורג בהם אלפים רבים, יותר מכל שהרג בהם בימי־חייו.

שוב אני ממהרת אל עולם החי כדי להראות שגם ההתאבדות איננה חדשה לאדם אלא טמונה היא בזיכרון הגנטי זה עידנים רבים. נקבת האוקטופוּס, התמנוּן, חדלה מלאכול מיד לאחר שהטילה את ביציה ומרעיבה את עצמה עד מוות. עכבישי־הזאב מניחים לצאצאיהם לזלול אותם וכך לגדול. לווייתנים עולים על החוף, לעתים בקבוצות שלמות, אל מותם הוודאי. את קפיצתם של הלֶמיניגים אל התהום פירסם וולט דיסני, ויש חוקרים האומרים שזה כל הסיפור כולו, אך גם אם לא כל תמונת התאבדותם של בעלי־חיים ברורה לנו, התופעה קיימת.

ברורה עוד יותר, וכאן אני מגיעה אל עיקר טענתי, תמונת התאבדותם של תאים. לאחר שצימח הדנ"א זימים בעובּר אדם הם מתאבדים בתהליך המוות היותר מקובל עליהם, אפופטוטיס. זוהי התפוררות יזומה על־ידי הגֵנים, המייצרים חלבונים שמעכלים את התא ועמו את עצמם עד מוות. כך נוהגים גם התאים הבונים תחילה את קרומי־השׂחייה בין אצבעותיו של העובּר ואחר־כך מתאבדים. מחצית פרס דן דוד היוקרתי, חצי מיליון דולר, הוענק השנה לפרופסור יוסף שלזינגר, ראש המחלקה לפרמקולוגיה בבית־הספר לרפואה שבאוניברסיטת ייל. הפרס הוענק לו על מחקר רב־שנים בו הראה שתא הופך להיות סרטני כשהוא מאבד את ההיענות להוראות ההתאבדות המנהלות את חייהם ומותם של תאים רגילים. ומעניינים עד מאד תאֵי המוח כבר מן הטרימסטר הראשון של ההיריון, ובהמשך החיים מעוצבים האישיות, האופי, הנטיות, הכשרונות, הידע, השיכחה, הלמידה, הקונצפציה המשתנה של האדם, באמצעות טיפוחם של תאי מוח אלה, לצד התאבדותם, ולעתים זוהי התאבדות מאסיבית של תאים אחרים. לקראת סוף גיל ההתבגרות מתאבדים כ־40% מן החיווּטים העצבּיים שמעצבים את אישיותו של אדם, ובכך הם חושפים את המוח הבוגר לפגוש את החיים בכוחותיו־הוא, ללא חיתוליו. במחיר נמוך יחסית – שנים־שלושה אחוזים של נפגעי מחלות־נפש פסיכוטיות הפורצות עכשיו – מתגבשת כך דרכנו. כמונו כשׂיח זה שאנו מגדלים ומטפחים את פארותיו בגינתנו – התפתחותו היא תמיד הצירוף של צמיחה לצד גיזום וקיטום מושׂכּלים. לו לא ידעו תאי מוחנו להתאבד בזמן הנכון לא היו ל"קשת החדשה" לא קוראים ולא כותבים. והרי זו דוגמה למטרה ראויה המקדשת את האמצעי: התאבדות.

המולקולה הזוכרת ובוחרת את דרכה למות, הדנ"א, לעולם היא חיה בתוך תא, ובבעל־חיים רב־תאי כמונו היא חוזרת על עצמה במדויק בכל אחד ואחד מטריליוני התאים. אין בַיצור השלם יותר אינפורמציה גנטית מאשר בַתא היחיד. האדם השלם הוא מושבה של חד־תאיים, חיידקים, שרק הסינֶרְגיה ביניהם, טריליונים של חיווּטים עצבּיים בין תא־עצב אחד לאלפים מחבריו, בתבניות מעגליות ייחודיות, היא שמעלה אותה לרמות מופלאות של ביצועים, מגלֶן גוֹלד המנגן את וריאציות גולדברג של באך (1981) ועד לספרו עוצר־הנשימה של פיטר אֶטקינס The Creation (1981). אין ספק שגם הידע הסינרגטי כבר נמצא בכל אחד מן התאים, מצפה בשקיקה לסביבה המשקה, מאכילה, מלמדת, אוהבת, משפיעה בכל רגע וזמן, כדי שיבטא במעגלים מחווטים את ייחוּדיוּתו, ולא רחוק היום בו יוכלו מדענים לקחת תא כלשהו מתאי הגוף ולהצמיח אדם מדהים. ההתאבדות אינה תלויה בסינרגיה האנושית המופלאה ולא במוּדעוּת. היא אפשרות של ממש לכל תא יחיד וגם לכל מושבת תאים. היא מופיעה במיתוסים קדומים מכוחה של תחושה מילולית, לא־מודעת, לזיכּרון שנושא עמו הגנוֹם האנושי (ואני יודעת מה רבים ועצומים הקשיים שעליהם אני מדלגת בפזיזות באמירתי זו). היא מופיעה במילוליות סמלית בדתות שונות, כשהמאמינים, צאן מרעיתן, מודעים לרעיונותיה אך נדמה שבמידה מוגבלת. הסיבות להתאבדות יכול שתהיינה מגוונות יותר ממה שידוע לנו כעת: מתן עצמך כמזון לילדיך כדרך התמנון, נקם ושילם כדרכו של שמשון, פינוי הדרך לחיים באוויר, כמקום חיים במים, כדרך הזימים וקרומי־השׂחייה. דגש בשפת האם תוך ויתור על שאר חלופות כדרך תאי המוח, ויתור על היכולת ללדת למען ילדיה של נקבה מנהיגה, כדרכן של נקבות זאבים וחיות־להקה אחרות. זו גם דרכן של האנוֹרקסיוֹת שאינן מאמינות בזכותן, ובאמצעות הרעבה הן חדלות מפּוריוּת. פינוי מקומך העלוב בחברה כדי להשאיר את המרחב לטובים ממך הוא הרגשה עמוקה של המתאבד הצעיר. חוסר רצון להמשיך ולסבול מוביל את מחשבתו של המתאבד שקץ בחייו. הרצון להציל שבעה בנים מחילול־השם עודד את חנה שלא לנסות להציל את חייהם, הרצון להושיע את צבא המקבים השליך את אלעזר אל מתחת לגחונו של הפיל. בדרך הדורשת עוד מחקר גדול ורב מתבטאת יכולתו הקמאית של הגנום להתאבד, גם במוּדעוּתו המפותחת כל־כך של האדם. הנקם והשילם, המאבק לשיחרור העם והאדמה, החלום על כבוד ועל בתולות, הם ביטוי תואֵם־זמן־ומצב, של דנ"א זוכר, המצוי בכל תא של שהיד.