עורך אהרן אמיר

חברי המערכת: דוד ויטל, אסף ענברי, עליזה ציגלר, יהושע קנז, אמנון רובינשטיין, ש. שפרה

הצילום על העטיפה, וכן הצילומים המלווים בגוף החוברת: מיכל חלבּין

הִיא נָחָה, כְּמוֹ בַּזְּמַן שֶׁלֹּא יוֹדְעִים מַה יֵּעָשֶׂה בּוֹ.

הַקֶּמַח בַּמְּכָלִים. וּמֶלַח, לְמִקְרֶה שֶׁל שָׁלוֹם.

מְחַשֶּׁבֶת בְּצַעַר סִכּוּיֵי לָקוֹחוֹת.

רַעַשׁ מוּזָר בַּחַלּוֹן (מְכַפְתֶּרֶת כַּפְתּוֹר אַחֲרוֹן), מִתְכּוֹפֶפֶת:

הַאִם כִּתּוּר הָעִיר כְּבָר הֵחֵל? מְמַשֶּׁשֶׁת אֶת חוּט הַשָּׁנִי. מְהַדֶּקֶת.

הַהֶסְכֵּם עִם הַמְּרַגְלִים, כַּיָּדוּעַ, כֻּבַּד.

חוּט הַשָּׁנִי דָּהָה.

רָחָב שׁוֹכֶבֶת עִם אֲבוֹתֶיהָ, צוֹחֶקֶת אֵלַי בְּפֶה מָלֵא עָפָר.

אֵין לָהּ עִנְיָן לְאַמֵּת אוֹ לִסְתֹּר לִי עֻבְדּוֹת בַּבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלָּהּ.

מַה שֶּׁעָבָר עָבָר.

וְרַק אֲנִי, יַלְדָּה גַּמְלוֹנִית, כָּל חַיַּי מְטַפֶּסֶת אֶל מְשֻׁלָּשׁ הַגַּג

שֶׁל יַלְדּוּתִי.

דּוֹרֶכֶת בְּרַגְלַיִם יְחֵפוֹת עַל הָרְעָפִים,

מְצִיצָה לְמַטָּה בְּעֵינַיִם בּוֹהוֹת.

מַבִּיטָה בְּבֶהָלָה אֶל תּוֹךְ חַדְרָהּ:

מַה בֶּאֱמֶת הִיא מָכְרָה שָׁם.

וְהַמּוֹרָה.

תמצית היחסים שבין בני האדם לבין האל, ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מתכנסים בביטוי “צאן מרעיתו”, בהתאמה. האל הוא המיטיב כרועה זה השומר ומטפח את עדרו. שליחי האל עלי אדמות, כהנים, רבנים, כמרים, אפיפיורים, שייחים, אימאמים, אַיאתוללות, גם הם רועים את צאנם. באסלאם מודגש אף תפקידו של אבי המשפחה כרועה מיטיב. אולם הצאן אינו רק משל לאדם, אלא גם מנחתו של האדם לאל הרועה אותו. שׂה לעולה. לאמור, הצאן זובח בצאן להעלותו באש. במלים פשוטות יותר, האדם הורג עצמו למען עליון. אברהם העוקד את בנו יחידו את יצחק להעלותו באש עושה מעשה של התאבדות. השה מתאבד. העובדה שאלהים הוא המצווה על העקדה, מעידה שהאל, שבתפיסתם הרליגיוזית של שפינוזה ואינשטיין הוא הטבע, מכיר את ההתאבדות ועושה בה שימוש.

ההתאבדות אינה מיוחדת לאדם כל עיקר. היא מופיעה בכל צורות החיים המקיימים רבייה מינית. החל במיקרו־אורגניזמים זעירים ועד ללווייתנים עצומים. החיבור בין המין לבין המוות חדש במושגים אבולוציוניים, גילו כמיליארד שנים, וכל מי שחיו קודם, או מי שחיים עדיין ללא מיניוּת, אינם בני־תמותה. הם עלולים כמובן למות אם יהרוג אותם מישהו, האנטיביוטיקה למשל, אך המוות אינו מצוי בתוכנית חייהם, הוא אינו מוצפן בגנוֹם שלהם. המוות מקודד בתוכנית החיים שלנו, בני־המין שסופם בני־מינן. בדנ"א שבכל תא מתאי גופנו טמון המוות בשני אופנים לפחות: הגֵנים סופרים את גילנו ומכוונים את דעיכתנו לעת זקנה, עד מוות, והם עשויים גם להחליט על מעשה של התאבדות, בכל גיל, על פי נסיבות הזמן והמקום. כך באורגניזם מיני זעיר שכולו תא יחיד, וכך בכל תא מתאי גופנו הגדול. לתאים אין אלוהים. יש להם זיכרון.

המולקולה הארוכה של הדנ"א, 3 מיליארד בסיסים כפולים אורכם באדם, זוכרת את האבולוציה שלה מאז היתה מיקרו־אורגניזם פרימיטיבי, בדרך השתכללותו המופלאה של התא (עליה שוקדים מדעני צמרת וחתני פרס־נובל בארץ ובעולם), בדרך המזיגה שהחלה לאחד אותה עם מולקולת דנ"א אחרת (שהיא המעשה המיני), בדרך הברית שהחלה לרקום בין התא הנושא אותה לבין תאים אחרים (ברית השהצמיחה יצורים רב־תאיים), בדרך חייה כדג (ועדיין היא מצמיחה זימים בכל עובּר אנושי), בדרך חייה כדו־חי (ועדיין היא מצמיחה קרומי־שחייה בין אצבעות כל עובּר אנושי), בדרך חייה כזוחל (כולנו נושאים את התשתית לפיתוח זנב) ועד לחייה כיונק (ולכולנו, גברים ונשים היא מצמיחה פטמות). הזיכרון הפנומנלי שלה נמתח על קרוב לארבעה מיליארד שנים, ומאז שנבררה בה הנטייה להתמזג לבשר אחד עם דנ"א אחר, המיניות, היא זוכרת גם את הצורך להשמיט עודפים שהופכים מכבידים ומיותרים בצוֹק העִתים ויש צורך להמיתם, כדי לאפשר למולקולה האחת, המקורית, שיגשוג מחודש. המין הביא לעולם את המוות, ואת זכרון שניהם נושא הגנוֹם.

מיתוסים מבטאים זיכרון גנטי. לפחות בשניים מאלה המונחים בבסיס התרבות שלנו היום מתואר המוות כתוצר ישיר של המיניות. ספר בראשית מספר על חיים בגן העדן, ללא מוות, חיים המותנים באי־ידיעה, שהיא אי־ידיעת האדם את חוה. אי־מיניות. לאחר שידע האדם את חוה, נחרץ גורלם להיקרע מעץ החיים ולהישלח למחוזות הכאב והמוות: “…ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם; וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן…” (בראשית, ג, 22–23). גם המיתולוגיה היוונית מבטאת זיכרון גנטי מופלג זה: פנדוֹרה היתה האשה הראשונה בעולם. כולה תום בתולים. רק כאשר אילצו אותה להינשא חייבת היתה לקבל כ"מתנת" נישואיה את התיבה האכזרית שממנה פורצים כל המכאובים, הקללות, המחלות והמוות.

שוב יש להזדרז ולומר כי עולם החי מציג לפנינו את הצירוף של המין והמוות בבהירות שאינה נופלת מזו השמורה למיתוסים: דגי־הסלמון מפליאים בזאת במיוחד. הם נולדים במוצא הנהרות בהרים וגדלים שם בשנתם הראשונה. בעלומיהם הם יורדים במורד הזרם הנשפך לאוקיינוס ובו הם עושים אלפי קילומטרים של חיים חסרי דעת, במשך שנתיים-שלוש. רק אחר־כך מתפרצת המיניות בשטף הורמונלי רב־עוצמה ודוחפת אותם שוב אל נהר מכוֹרתם, הפעם במעלה הזרם. חסרי מנוח, בעקשנות אין־קץ, הם מנתבים דרכם אל מוצא נהר הוֹרתם, וכנגד הסכרים, הדייגים, הדובּים הרעבים, המפּלים השוצפים, ואף כנגד צעקתי שלי, שעמדתי שם ליד מפל בהרי הרוֹקי הקנדיים הגבוהים והתריתי בהם במלוא גרוני לבל יילכו אל מותם – הם חותרים מסוּנוורי־חשק אל מקום הולדתם, באים זכר על נקבה, עד שהביצית והזרע הוֹוים לבשר אחד. תוך יומיים מתים ההורים המיותרים ומותירים את עודפי המיניות, גופם ובשרם, להיותם צידה לשיגשוג מחודש של צאצאיהם, הנושאים את אותה מולקולת דנ"א, זו שזוכרת את כל הדרך המתחילה עכשיו, ובסופה ממתין גם זכרון המוות.

לין מרגוליס מאוניברסיטת אמהֶרסט, הנמנית עם גדולי הביולוגים של כל הזמנים, היא שהציעה לפני 35 שנים לראות באברוני התא, דוגמת המיטוכונדריה, מיקרו־אורגניזמים קדומים שהתמזגו לתוך תא גדול יותר ולבשר אחד לתועלת כל הצדדים. אחרי שגמרו מדענים רבים וכבודים לשלול את השערתה המהפכנית וללגלג עליה הצטברו עוד ועוד ראיות המעידות שאכן כך היה. היום מצויה האמת זו בכל ספרי הביולוגיה מרמת בית הספר ועד לאוניברסיטאות, והיא מניבה כבר פירות מחקריים ורפואיים מלוא הטנא. ספרה האחרון Acquiring Genomes, a Theory of the Origins of Species (2002), עתיד להטביע חותם מהפכני על תורת האבולוציה, כשהוא שׂם לפני הקורא אוסף מרשים של טענות על הסימביוזה (והיו לבשר אחד) כמקור השונוּת העיקרי (סימביוזה ולא דווקא מוּטציה) שעליו עובדת הברירה הטבעית. בין מהפכה זו לזו חוללה לין מרגוליס אחת נוספת, שבעקבותיה אני מגלגלת את רעיונותי כאן: היא שהראתה את הופעתו של המוות כפתרון להתמזגות מינית הטובה לעונתה (חורף למשל) ומכבידה עד מוות בעונה הבאה (קיץ למשל), ומכאן הצורך של הדנ"א ללמוד להשיל מעליו עודפים: עלים בשלכת, נֶשל הנחש, שכבת עורנו העליונה, וגם גופנו כולו. הדנ"א למד למות, והוא נושא את תוכנית המוות בזכרון החיים.

שמשון השופט הגיבור מוביל אותנו אל החיבור שבין המין למוות בטרם־עת, ההתאבדות. שכיחה ההסבה שעושה האבולוציה לאמצעי שכבר עומד לרשותה כדי שישמש גם מטרות חדשות. לאחר שיודע הדנ"א למות הוא לומד להתאבד, למות בטרם זקנה, כפתרון למצבים מיוחדים. שמשון נולד בסימן התאבדות סמלית, לאחר שהעלה אביו גדי לעולה “…וַיקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה וַיעל על הצור ליהוה וּמפליא לעשות…” (שופטים יג, 19) ומת בהתאבדות, בעקבות התמזגותו המינית עם דלילה. “…ויהי כי הציקה לו בדבריה כל־הימים וַתאלצהו וַתקצר נפשו למות…” (שופטים טז, 16). במותו הוא עושה שימוש נוסף: הוא נוקם באויביו הפלשתים, ובהתאבדותו הוא הורג בהם אלפים רבים, יותר מכל שהרג בהם בימי־חייו.

שוב אני ממהרת אל עולם החי כדי להראות שגם ההתאבדות איננה חדשה לאדם אלא טמונה היא בזיכרון הגנטי זה עידנים רבים. נקבת האוקטופוּס, התמנוּן, חדלה מלאכול מיד לאחר שהטילה את ביציה ומרעיבה את עצמה עד מוות. עכבישי־הזאב מניחים לצאצאיהם לזלול אותם וכך לגדול. לווייתנים עולים על החוף, לעתים בקבוצות שלמות, אל מותם הוודאי. את קפיצתם של הלֶמיניגים אל התהום פירסם וולט דיסני, ויש חוקרים האומרים שזה כל הסיפור כולו, אך גם אם לא כל תמונת התאבדותם של בעלי־חיים ברורה לנו, התופעה קיימת.

ברורה עוד יותר, וכאן אני מגיעה אל עיקר טענתי, תמונת התאבדותם של תאים. לאחר שצימח הדנ"א זימים בעובּר אדם הם מתאבדים בתהליך המוות היותר מקובל עליהם, אפופטוטיס. זוהי התפוררות יזומה על־ידי הגֵנים, המייצרים חלבונים שמעכלים את התא ועמו את עצמם עד מוות. כך נוהגים גם התאים הבונים תחילה את קרומי־השׂחייה בין אצבעותיו של העובּר ואחר־כך מתאבדים. מחצית פרס דן דוד היוקרתי, חצי מיליון דולר, הוענק השנה לפרופסור יוסף שלזינגר, ראש המחלקה לפרמקולוגיה בבית־הספר לרפואה שבאוניברסיטת ייל. הפרס הוענק לו על מחקר רב־שנים בו הראה שתא הופך להיות סרטני כשהוא מאבד את ההיענות להוראות ההתאבדות המנהלות את חייהם ומותם של תאים רגילים. ומעניינים עד מאד תאֵי המוח כבר מן הטרימסטר הראשון של ההיריון, ובהמשך החיים מעוצבים האישיות, האופי, הנטיות, הכשרונות, הידע, השיכחה, הלמידה, הקונצפציה המשתנה של האדם, באמצעות טיפוחם של תאי מוח אלה, לצד התאבדותם, ולעתים זוהי התאבדות מאסיבית של תאים אחרים. לקראת סוף גיל ההתבגרות מתאבדים כ־40% מן החיווּטים העצבּיים שמעצבים את אישיותו של אדם, ובכך הם חושפים את המוח הבוגר לפגוש את החיים בכוחותיו־הוא, ללא חיתוליו. במחיר נמוך יחסית – שנים־שלושה אחוזים של נפגעי מחלות־נפש פסיכוטיות הפורצות עכשיו – מתגבשת כך דרכנו. כמונו כשׂיח זה שאנו מגדלים ומטפחים את פארותיו בגינתנו – התפתחותו היא תמיד הצירוף של צמיחה לצד גיזום וקיטום מושׂכּלים. לו לא ידעו תאי מוחנו להתאבד בזמן הנכון לא היו ל"קשת החדשה" לא קוראים ולא כותבים. והרי זו דוגמה למטרה ראויה המקדשת את האמצעי: התאבדות.

המולקולה הזוכרת ובוחרת את דרכה למות, הדנ"א, לעולם היא חיה בתוך תא, ובבעל־חיים רב־תאי כמונו היא חוזרת על עצמה במדויק בכל אחד ואחד מטריליוני התאים. אין בַיצור השלם יותר אינפורמציה גנטית מאשר בַתא היחיד. האדם השלם הוא מושבה של חד־תאיים, חיידקים, שרק הסינֶרְגיה ביניהם, טריליונים של חיווּטים עצבּיים בין תא־עצב אחד לאלפים מחבריו, בתבניות מעגליות ייחודיות, היא שמעלה אותה לרמות מופלאות של ביצועים, מגלֶן גוֹלד המנגן את וריאציות גולדברג של באך (1981) ועד לספרו עוצר־הנשימה של פיטר אֶטקינס The Creation (1981). אין ספק שגם הידע הסינרגטי כבר נמצא בכל אחד מן התאים, מצפה בשקיקה לסביבה המשקה, מאכילה, מלמדת, אוהבת, משפיעה בכל רגע וזמן, כדי שיבטא במעגלים מחווטים את ייחוּדיוּתו, ולא רחוק היום בו יוכלו מדענים לקחת תא כלשהו מתאי הגוף ולהצמיח אדם מדהים. ההתאבדות אינה תלויה בסינרגיה האנושית המופלאה ולא במוּדעוּת. היא אפשרות של ממש לכל תא יחיד וגם לכל מושבת תאים. היא מופיעה במיתוסים קדומים מכוחה של תחושה מילולית, לא־מודעת, לזיכּרון שנושא עמו הגנוֹם האנושי (ואני יודעת מה רבים ועצומים הקשיים שעליהם אני מדלגת בפזיזות באמירתי זו). היא מופיעה במילוליות סמלית בדתות שונות, כשהמאמינים, צאן מרעיתן, מודעים לרעיונותיה אך נדמה שבמידה מוגבלת. הסיבות להתאבדות יכול שתהיינה מגוונות יותר ממה שידוע לנו כעת: מתן עצמך כמזון לילדיך כדרך התמנון, נקם ושילם כדרכו של שמשון, פינוי הדרך לחיים באוויר, כמקום חיים במים, כדרך הזימים וקרומי־השׂחייה. דגש בשפת האם תוך ויתור על שאר חלופות כדרך תאי המוח, ויתור על היכולת ללדת למען ילדיה של נקבה מנהיגה, כדרכן של נקבות זאבים וחיות־להקה אחרות. זו גם דרכן של האנוֹרקסיוֹת שאינן מאמינות בזכותן, ובאמצעות הרעבה הן חדלות מפּוריוּת. פינוי מקומך העלוב בחברה כדי להשאיר את המרחב לטובים ממך הוא הרגשה עמוקה של המתאבד הצעיר. חוסר רצון להמשיך ולסבול מוביל את מחשבתו של המתאבד שקץ בחייו. הרצון להציל שבעה בנים מחילול־השם עודד את חנה שלא לנסות להציל את חייהם, הרצון להושיע את צבא המקבים השליך את אלעזר אל מתחת לגחונו של הפיל. בדרך הדורשת עוד מחקר גדול ורב מתבטאת יכולתו הקמאית של הגנום להתאבד, גם במוּדעוּתו המפותחת כל־כך של האדם. הנקם והשילם, המאבק לשיחרור העם והאדמה, החלום על כבוד ועל בתולות, הם ביטוי תואֵם־זמן־ומצב, של דנ"א זוכר, המצוי בכל תא של שהיד.

“עֲרָבִי אֲמִתִּי יוֹדֵעַ כֵּיצַד לִתְפֹּס זְבוּב בְּיָדָיו”,

נָהַג אָבִי לוֹמַר. וְהוּא גַּם הוֹכִיחַ זֹאת

בְּלָכְדּוֹ אֶת הַזַּמְזְמָן כְּהֶרֶף עַיִן בְּכַפּוֹת יָדָיו

שֶׁנִּסְגְּרוּ עָלָיו בְּעוֹד הַמְּאָרֵחַ חָמוּשׁ בְּמַחְבְּטוֹ לוֹטֵשׁ עֵינַיִם.

בָּאָבִיב הִשִּׁילוּ דְּקָלֵינוּ אֶת עוֹרָם כִּנְחָשִׁים.

עֲרָבִים אֲמִתִּיִּים מַאֲמִינִים שֶׁאֲבַטִּיחַ עָשׂוּי לְרַפֵּא בַּחֲמִשִּׁים דְּרָכִים.

שִׁנִּיתִי אוֹתָן לְמַעַן תַּתְאֵמְנָה לַהִזְדַּמְנוּת הַנּוֹכְחִית.

לִפְנֵי שָׁנִים הִקִּישָׁה יַלְדָּה עַל הַדֶּלֶת,

רָצְתָה לִרְאוֹת עֲרָבִי.

אָמַרְתִּי שֶׁאֵין אֶצְלֵנוּ כָּזֶה.

לְאַחַר מִכֵּן סִפֵּר לִי אָבִי מַה מוֹצָאוֹ,

“שִׁהַאבּ” – “כּוֹכָב נוֹפֵל” –

שֵׁם טוֹב, שָׁאוּל מִן הָרָקִיעַ.

פַּעַם אָמַרְתִּי, “כְּשֶׁנָּמוּת, הַאִם נַחְזִיר אוֹתוֹ?”

הוּא אָמַר שֶׁכָּך דּוֹבֵר עֲרָבִי אֲמִתִּי.

הַיּוֹם הַכּוֹתָרוֹת נִקְרָשׁוֹת בְּדָמִי.

פָלַסְטִינִי קָטָן מְטַלְטֵל מַשָּׂאִית בָּעַמּוּד הָרִאשׁוֹן.

תְּאֵנָה לְלֹא בַּיִת, טְרָגֶדְיָה זוֹ אֲיֻמַּת הַשֹּׁרֶשׁ

גְּדוֹלָה עָלֵינוּ. אֵיזֶה דֶּגֶל יֵשׁ בְּכֹחֵנוּ לְנוֹפֵף?

אֲנִי מְנוֹפֶפֶת בְּדֶגֶל אֶבֶן וָזֶרַע,

כִּסּוּי שֻׁלְחָן רָקוּם בְּכָחֹל.

אֲנִי מִתְקַשֶּׁרֶת עִם אָבי, אָנוּ מְשׂוֹחֲחִים סְבִיב הַחֲדָשׁוֹת.

הַדְּבָרִים גְּדוֹלִים מִכְּפִי הַשָּׂגָתוֹ,

אַף לֹא אַחַת מִשְּׁתֵּי לְשׁוֹנוֹתָיו עֲשׂוּיָה לְהַבְקִיעַ אֲלֵיהֶם.

אֲנִי יוֹצֵאת אֶל מִחוּץ לָעִיר לִמְצֹא כְּבָשִׂים, פָּרוֹת,

לְהַפְצִיר בַּאֲוִיר:

מִי יִקְרָא לְמִי “מְתֻרְבָּת”?

אֵיפֹה יוּכַל הַלֵּב הַבּוֹכֶה לִרְעוֹת?

מַה עוֹשֶׂה עֲרָבִי אֲמִתִּי עַכְשָׁו?

כְּשֶׁאַתָּה אוֹכֵל צָהֳרַיִם בְּעִיר שֶׁיָּדְעָה מִלְחָמָה בָּאַחֲרוֹנָה

תַּחַת שְׁמֵי צִפְחָה רְגוּעִים שֶׁאֵינָם מְשַׁקְּפִים מְאוּמָה מִמֶּנָּה,

אַתָּה חָשׁ שֶׁמִּלִּים מְסֻיָּמוֹת הֵן בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת בַּפֶּה.

אֲבֵדָה: אוֹבֶדֶת בְּמִקְרִיּוּתָהּ, מִן הַהֶכְרֵחַ לְשַׁנּוֹתָהּ.

אָדָם קְצַר קוֹמָה מְסַדֵּר עֲרֵמוֹת שֶׁל פִּתּוֹת

בְּכָל קָצֶה מִקַּצְווֹת הַשֻּׁלְחָן, מְמַלְמֵל

מַשֶּׁהוּ עַל תּוֹסֶפֶת שֶׁתַּגִּיעַ.

חֲזָקָה עַל צִפֳּרִים שְׁמַנְמַנּוֹת הַנּוֹחֲתוֹת עַל סַפְסָלִים בַּגַּן

שֶׁלֹּא רָאוּ אַף לֹא רֶמֶז לְנֶשֶׁק אוֹ לְהֶסְגֵּרִים.

כְּשֶׁהָאִשָּׁה מוּלְךָ מֵעֵבֶר לַשֻּׁלְחָן לוֹחֶשֶׁת

אֵינִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁנּוּכַל לְהַמְשִׁיךְ לַעֲמֹד בְּכָךְ

וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁיֵּשׁ אֲנָשִׁים הַמִּתְפַּלְּלִים בִּשְׁבִילָהּ

בְּהָרֵי הַהִימָלָיָה וְהִיא אוֹמֶרֶת

גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מַסְפִּיק, וְאָז מַה?

צַלַּחַת שֶׁל כַּדּוּרֵי בָּשָׂר דְּמוּיֵי סִיגָרִים, קַעֲרַת עַגְבָנִיּוֹת,

יְדִידִים טוֹבְלִים פִּתּוֹת –

אֲנִי לֹא אֶתְחַתֵּן עַד שֶׁתִּהְיֶה אַהֲבַת אֱמֶת, אוֹמֶרֶת אַחַת,

מְנַעֶרֶת לְאָחוֹר אֶת אֶשֶׁד שַׂעֲרָהּ הַמְּבֻשָּׂם.

הוּא אוֹמֵר שֶׁאוּנִיבֶרְסִיטַת טֶקְסָס נִרְאֵית לוֹ רְחוֹקָה

כְּמוֹ מַאֲדִים, וּבַחֹדֶשׁ הָאַחֲרוֹן יָשָׁב בְּבֵיתוֹ

בְּמֶשֶׁך 26 יָמִים. הוּא לֹא יַעֲזֹב, הוּא מְסָרֵב לַעֲזֹב.

בשבועות האחרונים לשנת 1992 ביליתי את רוב זמני כשאני קורא וחוזר וקורא שלושה מחיבורי הקודמים, שהגיעו כולם באותה עת לערך ולאותה מטרה: הכנת מהדורה חדשה ומתוקנת. אין ספק ששולחיה כיוונו לחופשת חג־המולד שלי, שהרי אז חזקה עלי שאהיה פנוי וזמין. משך תקופה של כששה שבועות חייתי אפוא כמעט בלי הפסק על תזונה שבה אכלתי את מלותי שלי – תזונה שלא ערבה לחיכי גם לא השׂביעתני. אחרי הכל, את כל זה כבר קראתי. ובכל־זאת עוררה התנסות זו מספר מחשבות, שאחדות מהן כללתי ופירסמתי במבואות חדשים; באחרות אשתף כאן את קוראי.

המקור

החשוב בשלושת הספרים – והיחיד שבו אדון פה – היה הישן שבהם: הערבים בהיסטוריה, שראה אור לראשונה ב־1950. ומעשה שהיה כך היה: בתחילת אוגוסט 1946 קיבלתי לפתע פתאום מכתב שמילאני שמחה שאי־אמון בצדה. המכתב בא מאת ההיסטוריון הגדול והמפורסם סיר מוריס פוויק (POWICK), הפרופסור להיסטוריה חדשה באוניברסיטת אוקספורד והיסטוריון דגול מאד של ימי־הביניים. אולי יתמה הקורא עכשיו, כמו שתמהתי אני אז, מדוע היה היסטוריון של ימי־הביניים הפרופסור להיסטוריה של העת החדשה. בזמנו הוסבר הדבר בכך שבאוניברסיטת אוקספורד תולדות העת החדשה פותחות בנפילתה של רומא.

המכתב מאת סיר מוריס הכיל הזמנה. הוא נתמנה עורך כללי, כך אמר, לסדרה חדשה של ספרי־היסטוריה קצרים שיופיעו בבית־ההוצאה האצ’ינסון, והוא שאל אותי ממש (וכאן אני מצטט ממכתבו) אם אהיה “מוכן לכתוב ספר קצר של 60,000 מלה על הערבים בהיסטוריה” (את השם לספר, עיניכם הרואות, נתן הוא). הוא צירף מסמך המתאר בלשון כללית מה עניינה של הסדרה, והסביר ביתר פירוט מה הוא רוצה ממני. שוב אני מצטט:

(זו הלשון של 1946, ואל לנו להבינה שלא כהלכה). בהמשך דבריו אמר סיר מוריס שאם אני “נוטה לקבל את ההצעה הזאת”, הרי “ישמח לקבל איזו הצגת־דברים באשר להיקפו וגישתו של הספר כפי שאתה רואה זאת”. בתשובתי, כמובן, נענינתי להזמנה בהתלהבות, והגשתי את התוכנית הכללית שאותה ביקש.

שבועיים לאחר מכתבו הראשון שלח לי סיר מוריס מכתב שני ובו הביע את שביעוּת־רצונו מנכונותי לכתוב את הספר “על הערבים”, והוסיף עוד כמה עצות:

כעבור ימים אחדים הביא לי הדואר מסמך מדהים עוד יותר: חוזה אמיתי מאת מו"ל אמיתי עם הבטחה למקדמה, על הסכום האגדי של 75 לי"ש, שישולם עם מסירתו וקבלתו של כתב־היד המוגמר. והנה, סכום של 75 לי"ש אולי אינו עושה רושם גדול כיום, אך בזמנו די היה בו לקנות לי ירח־דבש שלם בשבדיה, ובכך לאפשר לי להימלט מחומרות הצנע של בריטניה הבתר־מלחמתית ולהתענג בחטף על מותרותיה של נייטרליות. אולי יקבל הקורא מושג־מה אם אציין שהמשכורת שקיבלתי קודם כאשר אך נתמניתי עוזר־מרצה היתה 250 לי"ש לשנה, ושלעת הזאת הגעתי לסכום הנעלה של 600 לי"ש בשנה. מקדמה זו ציינה אפוא שינוי ממשי במצבי הכלכלי.

כשאני מביט עכשיו לאחור, כעבור יותר ממחצית המאה, עדיין שני דברים מדהימים ומביכים אותי: האמון שנתן בי סיר מוריס בשיגור ההזמנה הזאת, ועזות־הנפש שלי עצמי בקבלתה. אחרי ככלות הכל, עדיין הייתי צעיר מאד לכתיבת “חיבור קלאסי”, ועדיין הייתי מתחיל יחסית במקצוע שלי, והספר הזה, על־פי תיאורו של סיר מוריס, דומה היה יותר לספר מן הסוג שאותו יש לכתוב לאחר תקופת־חיים שלמה של מחקר, של הוראה, של הגות. אמת שכאשר קיבלתי את הזמנתו של סיר מוריס כבר הייתי מורה אוניברסיטאי שמונה שנים, מאז נתמניתי בראשונה לשמש בבית־הספר ללימודי המזרח ואפריקה באוניברסיטת לונדון, אבל רק שלוש שנים מתוך אותן שמונה ביליתי בפועל בהוראה אוניברסיטאית: את שתי הראשונות והאחרונה. שאר אותה העת הייתי בחופשה זמנית ללא תשלום והועסקתי בתפקיד מלחמתי – צבאי ואחר. שירותי המלחמתי השאיר לי ידע אינטימי אבל מצומצם מאד בייחודו לגבי אי־אלה היבטים של המזרח התיכון בהווה, אך הוא גם השאיר את כישורי האקדמיים, כחוקר וכמרצה כאחד, במצב מדולדל ועגום.

כשהגיע מכתבו של סיר מוריס רק התחלתי ללמוד מחדש את אומנותי. פירסומַי היו מיזעריים; הם כללו גירסה מקוצרת של עבודת־הדוקטור שלי, שפרט לקיצורה לא ידעה שום שיפור נוסף, ופורסמה לא משום שהיתה מוכנה לפירסום אלא משום שעמדתי לצאת למלחמות וּועדת־הפירסומים של אוניברסיטת־לונדון זימנה לי הזדמנות שאותה שעה יכלה בהחלט להיות אחרונה. מחוץ לתיזה פירסמתי עוד כמה זוטות; לא אכנס כאן לפרטים שכן אחדות מהן מעוררות בי בדיעבד מבוכה יותר מאשר גאווה.

מדוע־זה אנוכי? הסיבה שבגללה שלח סיר מוריס את ההזמנה הזאת לי ולא לאיש זולתי ודאי שלא היתה המוניטין שלי, שבעת ההיא כאיִן נחשבו, ובצדק, אלא המלצתו של מי שהיה מורי בעבר, הפרופסור ה.א.ר, לימים סיר המילטון, גיבּ. הסיבה שבגללה העדיף פרופסור גיב אותי על כל תלמיד אחר מתלמידיו והמליץ עלי לפני סיר מוריס ידועה היתה לי. פעמים רבות אמר לי שככל הידוע לו הרי אני ההיסטוריון המקצועי הראשון בבריטניה שלמד ולימד היסטוריה ערבית, וכי להוציא עוד איש אחד, צרפתי בשם קלוֹד כאהן, שאליו התוודעתי ברבות הימים, סבור היה שאני, מן הסתם, היחיד בעולם המערבי. פרט לזה, אמר, הרי את ההיסטוריה של הערבים ושל שאר עמי המזרח התיכון מלמדים – אם בכלל – מזרחנים שהתמחו במקצועות הבלשנות או התיאולוגיה או בשתיהן אלא שהם חסרים את כישורי ההיסטוריון המקצועי, או שמלמדים אותם מורים להיסטוריה קיסרית או דיפלומטית, שאינם יודעים כלל ערבית וממילא אין להם מושג במקורות ובספרות המצויים באותה לשון בלבד.

לדעתי החמיר גיבּ קצת עם עצמו ועם כמה מלומדים אחרים – שמות כגון כריסטיאן סנוּק הוֹרגרוֹנייה ויוליוס ולהאוּזן עולים בזיכרון מיד – שהיו ערביסטים טובים ושלדעתי היו היסטוריונים במלוא מובן המלה. אבל במובן המצומצם, של איש בעל סממנים מקצועיים של היסטוריון – תואר מכובד בהיסטוריה או שווה־ערך לזה, ומשרה שלמה במחלקה להיסטוריה, מסתבר שצדק כשאמר שקלוד כהאן ואני הננו היחידים. כהונתי כעוזר־מרצה ב"היסטוריה של המזרח הקרוב והתיכון", שנוצרה בסתיו 1938, היתה, ככל הידוע לי, המינוי הראשון בסוגו במחלקת־היסטוריה כלשהי, וזמן רב נשארה יחידה בסוגה. ורק עם ההתרחבות הגדולה של לימודי המזרח ואפריקה בשלהי שנות ה־40 ותחילת שנות ה־50 למאה שעברה צצו הרבה משרות חדשות באוניברסיטאות בבריטניה, בארצות־הברית ובשאר מקומות בעולם המערבי. אני נשארתי חבר פעיל בבית־הספר להיסטוריה באוניברסיטת־לונדון עד 1974, שעה שעקרתי לפרינסטון, וזו פעם ראשונה נהייתי פרופסור לא להיסטוריה כי אם ללימודי המזרח הקרוב.

כתיבת הספר נמשכה שלושה חודשים; ההוצאה לאור היתה עסק אטי וקשה באותן שנים שסמוך לאחר המלחמה, והוא הופיע למעשה רק ב־1950. שני סנדקיו של הספר – סיר המילטון וסיר מוריס – הכריזו שהם מרוצים, ואני חשתי הקלה עצומה. הספר זכה לביקורות נרחבות וחיוביות ביומונים ובשבועונים באנגליה, ולאחר־מכן בכתבי־עת למדניים גם שם וגם בחוץ־לארץ.

במיוחד רוויתי נחת מן העובדה שבכללו של דבר זכה הספר לקבלת־פנים ידידותית בעולם הערבי. אחד ההיסטוריונים המצרים הבולטים בעת ההיא, שפיק ע’רבּאל, הקדיש לו בפועל־ממש שידור ברדיו, שאחרי־כן נתפרסם כמאמר, שבו הצביע עליו (ודבר זה יש בו משום אירוניה מתוקה) כדוגמה לתרומה רבת־הערך שיכולה הלמדנות המזרחנית לתרום להבנת הערבים את מורשתם על־ידי כך שהיא מציגה את ההיסטוריה שלהם בהקשר היסטורי רחב יותר, שבעת ההיא כמעט לא היה מוכּר להם. הספר אפילו תורגם לערבית בידי שני היסטוריונים ערבים מכובדים, נבּיה פארס ומחמוד זייד, וראה אור בבית־ההוצאה הקרוי בשם האופטימי דאר אל־עלם לאל־מלאיין (מדע למיליונים) בביירות. למרבה ההפתעה הכליל אותו משרד־האינפורמציה של הליגה הערבית בוושינגטון ובניו־יורק ברשימה התמציתית של מקראות מומלצים לאמריקאים המבקשים להוסיף דעת על הערבים וקורותיהם. הוא תורגם בעוד כמה ארצות מוסלמיות, לתורכית, מאלאיית ואינדונזית, כמו גם לסינית ויפאנית, ללשונות שונות במזרח אירופה ובמערבה, ולמעֵט הפרק האחרון – לעברית (שתי סיבות שונות נמסרו לי להשמטת הפרק האחרון מן התרגום העברי: אחת היתה שכּלה ממונו של המו"ל; השנייה שהפרק האחרון לא מצא חן בעיניו. אינני יודע אם זו היתה הסיבה האמיתית; אולי שתיהן). אחת התגובות המפליאות יותר היתה הודעה מן המו"ל היוגוסלבי שלי שעומדים לרשותי 40 דינרים בבנק בזאגרבּ שאני רשאי לגבּותם בכל עת שתהיה נוחה לי. למעשה לא הספקתי לגבּותם מעולם.

בשום פנים איני יכול לומר שהספר התקבל בברכה בכל מקום. מיהרו לאסור אותו ברפובליקה של פאקיסתן, שעתה־זה קמה, בגלל איזכור זלזלני של הנביא שאותו ציטטתי מדאנטה כדוגמה למשפטים־הקדומים ולצרות־האופק של ימי־הביניים האירופיים. המדובר בפיסקה המפורסמת (התופת, כ"ח, 35) שבה פוגש דאנטה במסעיו בגיהנום את הנביא המוּקע כ־seminator de scandalo e di scisma. בתקופה מאוחרת יותר הותקף הספר שוב, בפרט, ובעצם בעיקר, על־ידי מייצגיה של אסכולת האפּיסטמולוגיה החדשה, מטעמים דומים בכובד־משקלם.

נראה שהמקור האנגלי זכה לקוראים רבים ולחמש מהדורות, ולמספר גדול בהרבה של הדפסות חוזרות. כאז כן עתה, למען היושר, עודני תמה על הצלחתו ושרידתו הנמשכת של הספר, ולעתים אפילו (ודבר זה אולי יעשה רושם משונה על הקורא) נרגז קצת. היה זה ספר שלמדן צעיר, חסר־בשלות וחסר־ניסיון, כתב אותו בשלושה חודשים. מאז, אחרי הכל, כתבתי דברים אחרים, שהתבססו על מחקר מעמיק יותר וידע רחב יותר, שהיו פרי יתר ניסיון (ואני מקווה גם פרי של יתר חוכמה), ומשך הכנתם של אלה נמדד לא בחודשים אלא בשנים ואפילו בעשורים. אולם עד לזינוק הפתאומי של התעניינות הציבור בעניינים אלה לאחר ה־11 בספטמבר, לא התקרב אף אחד מהם ולו במעט לפופולאריות הנמשכת של חטאת־נעורים זו שלי.

מן האמור למעלה ברי לי שהקורא יסכים כי במידה רבה הצליח הספר הודות להדרכתו התחילית של סיר מוריס פוויק, שהוליך אותי כביכול בדרך הישר, נתן לי דחיפה, ואחר־כך הניח לי למצוא את דרכי בעצמי. אריכות־ימיו נובעת בעיקר, כך אני מניח, מן המחסור בספרים מתחרים העוסקים בהיסטוריה ערבית באותה מידה של קיצור ועל אותה רמה של הכללה.

התיקון

ככל שעבר הזמן פחתה והלכה שביעות־רצוני ממה שכתבתי בשבועות האחרונים של 1946 ובחודשים הראשונים של 1947. המו"ל הוציא את הספר שוב ושוב, ולקראת כל הדפסה חוזרת הציע לי להכניס קצת שינויים. השינויים שיכולתי להכניס היו מצומצמים מאד. המו"ל עמד על כך שישמור את הסדָר, ולכן היתה כל מחיקה מצריכה פיצוי והוספה, וכן להפך, ולכל שינוי המשפיע על אורכה של שורה צריך היה למצוא פיצוי לפני סוף הפיסקה. שורה אחת עודפת או חסרה יכלה להיות אסון שהֵדיו מתגלגלים עד סוף הפרק. גלוי־וברור שיש גבולות למה שאפשר לעשות תוך שמירה על הסדר הקיים. וכך ניתנה לי הזדמנות לתקן כמה אמירות שמסיבה זו או אחרת שוב לא היו נכונות. יכולתי, למשל, לעבור מתימן אחת לשתי תימן ולחזור שוב לתימן אחת, ולתקן את מספר המדינות־החברות בליגה הערבית לפי הצורך. שינויים כגון אלה היו קלים למדי. עלה בידי אפילו להכניס כמה שינויים נכבדים יותר על־ידי עשיית להטים במספר המלים או הסימנים בשורה אחת ולהוסיף איזה עידכון למדני, אבל כל זה היה מוגבל מאד. יכולתי גם לטפל בשינויים פשוטים – לציין, למשל, במהדורות רצופות, את הקמת הקהילייה־הערבית־המאוחדת ב־1958 ואת פירוקה ב־1961.

אחרי המהדורה הששית החליט בית־ההוצאה הלונדוני המקורי, האצ’ינסון, כי הוגדשה הסאה. במסגרת שׂידוד־מערכות כללי של פעילותו, שבו ניטשה כל הסדרה שכּללה את ספרי, הוגד לי כי לא יוסיפו להדפיס את הספר הזה. אז באה הוצאת־אוניברסיטת־אוקספורד בהצעה לקבל את הספר לידה, אך היא רצתה שאגש לתיקון יסודי. היא היתה מוכנה לסדר את הדבר כולו מלכתחילה, ולכן שוב לא הייתי כבול בשלשלות של סדָר כביכול. כך ניתנה לי הזדמנות לשוב ולבחון את הספר בצורה יסודית יותר ולגשת להתקנה מקיפה יותר.

כוונתו של בית־ההוצאה, ובתחילה גם כוונתי שלי, היתה לתקן בעיקר את החלק האחרון. אחרי הכל, הוסכם בינינו, בהיסטוריה הקדומה יותר לא חלו שינויים מופלגים. החלק המאוחר ביותר, זה שעוסק במאה ה־20, הוא שיזדקק ביותר לתיקון, שהרי רבות היו ההתרחשויות במזרח התיכון מאז החודשים הראשונים של שנת 1947. בתחילה הייתי שותף לדעה זו. אבל התברר שהרעיון שלפיו לא השתנתה ההיסטוריה הקדומה יותר לקוי היה מאד, כפי שצריך הייתי לראות מלכתחילה. משחזרתי וקראתי את הטקסט שכתבתי כמעט 45 שנים קודם לכן, התברר לי עד־מהרה שיידרשו עוד הרבה והרבה שינויים עד שאוכל להציג את המהדורה ביושר כ"מתוקנת ומעודכנת". ברור שהמו"ל לא היה מוכן להסתפק בפחות מכך. מטעמים מובנים רוצה היה לשווק את הספר שכבר התיישן בינתיים כמהדורה מתוקנת ומעודכנת, ויהיה עלי לכבד את המלים הללו. התוצאה היתה שורה שלמה של שינויים, כמעט בכל עמוד מעמודי הספר – סימן מעניין לשינויים המחקריים, האינטלקטואליים והלשוניים המתרחשים תוך קרוב למחציתה של מאה.

רבים מהשינויים היו מילוליים בלבד. היו בספר אפילו כמה מקומות שבהם צריך הייתי לשנות את הטקסט כדי לשמר את ההוראה המקורית שהרי הרבה מלים אנגליות שינו את הוראתן או אפילו את משמעותן. דוגמה אחת היא השימוש במלים “גזע” ו"גזעי". באנגליה של 1946 ו־1947 שימשו מלים אלו כמעט תדיר במקום שכיום ישתמשו במלים כגון אתניות או אתני. כאשר התגייסתי לצבא הבריטי ב־1940 קיבלתי טופס למלאו ובשורה אחת נכתב שם “גזע”. היתה זו פעם ראשונה שבה נתקלתי בכלל במלה גזע במכתב רשמי, ולא ידעתי מה רצונם של מחברי הטופס. (אילו התגייסתי לצבא הגרמני יודע הייתי מה כוונתם; אבל אני התגייסתי לצבא הבריטי ולא לגרמני). פניתי אל הסַמל הממונה ושאלתי אותו אם יוכל להסביר לי מה פירוש גזע, והוא נתן בי אותו מבט של חמלה השמור אצל סמלים לטירונים שעימהם צריכים הם להתמודד. הוא ניסה להסביר, אבל בעצם לא למדתי הרבה מן ההסבר שנתן. לכן שאלתי, “אם כן, האם אני צריך לרשום כאן יהודי?” “לא”, אמר, “זו הדת שלך. לא שואלים אותך שתי שאלות שונות שהתשובה עליהן אחת. על זה כבר ענינו. פה מדובּר בגזע שלך”. ואז אמרתי, “ובכן, מה?” אני מניח שכיום הייתי אומר לבן או קווקאזי, אבל בעת ההיא לא היה הדבר עשוי לעלות על דעתי. לבן היה צבע – או היעדרו; ופירושו של קווקאזי היה אנשים הקרויים בשמות כמו דז’וגאשווילי. ולכן הסביר לי, אט־אט ובזהירות, שבמה שנוגע לצבא הבריטי הרי יש ארבעה גזעים, ואני יכול לבחור כרצוני בין הארבעה: אנגלי, סקוטי, ולשי ואירי.

השימוש במלה גזע במובן זה בספר הרואה אור ב־1993 אולי היה מעליב, וחשוב מזה – מטעה. ברוב המקומות שבהם השתמשתי בשעתו במלים גזע או גזעי במהדורה המקורית החלפתי אותן באתני. המלה גזע נעלמה למעשה מן הספר, שהרי לא דיברתי על הבדלים בגזע במובן המודרני ה"מאוּמרק" של המלה, שהוא בעצם המובן האנתרופולוגי הישן, שעכשיו נעשה כללי.

עוד מלה אחת, “מעמד”, גם היא שינתה את תוכנה ואת משמעותה כאחד, הן בשימוש השכיח של זמננו והן בתפיסתי שלי. במהדורה הראשונה השתמשתי לעתים קרובות במעמד בצורות שכיום הן נראות רפויות ובלתי־מדויקות ולפרקים אפילו מגמתיות. השארתי אותה במקומה במקום שנראתה הולמת, אך ברוב המקומות שבהם נזקקתי בשעתו למלה מעמד החלפתי אותה במונחים אחרים – מדויקים יותר כאשר איפשרו זאת הנתונים, ספציפיים פחות כאשר לא איפשרו זאת.

יש עוד מלים ששינו או איבדו את משמעותן, ומלים שפשוט אינן באות עוד בחשבון. לפעמים, כמו שאמרתי, אפילו במקום שלא רציתי כלל לשנות את מובנן של מלים שהשתמשתי בהן ב־1947, מצאתי לנחוץ להחליף את המלים עצמן כדי למסור את אותה המשמעות ביתר דיוק לקורא הנוכחי.

משחזרתי וקראתי את הטקסט הישן צרם את אוזני בכמה מקומות השימוש בלשון שעכשיו נראתה לי (אם כי ברור שבזמנו לא נראתה כך) כבעלת הטייה אידיאולוגית; מונחים, צורות של מלים שהיו מקובלות ואופנתיות בעת ההיא אלא ששוב אינן מתיישבות עם הדעות של זמננו, לרבות – ביתר ייחוד – זו שלי.

כל אלה היו שינויים מילוליים. חשובים הרבה יותר היו אלו שהשפיעו על המהות. כמה וכמה סוגים היו בהם. סוג אחד אפשר לתארו במידה מתקבלת על הדעת כתיקונים, כלומר שינויים שתכליתם להתאים את הטקסט למצב הידע הנוכחי ולאקלים הדעות הנוכחי בקרב המלומדים. מאז ראה הספר אור לכתחילה ב־1950 שקדו הרבה מלומדים בהרבה ארצות על רוב הנושאים והתקופות הנדונים בו, ואם לצטט את דרישותיה של אוניברסיטת לונדון למתן תואר דוקטור, תרמו לידע “על־ידי גילוי נתונים חדשים והשגת תובנות חדשות”, ולפיכך שינו מבחינות רבות־ערך את תפיסתנו לגבי העבר הערבי. מובן מאליו שחייב הייתי להתחשב בזה בספר המשוּוק כמתוקן ומעודכן.

חלק לפחות מתכליתה של התקדמות המחקר בהיסטוריה, כבשאר תחומים, הוא להבהיר מה שהיה סתום. אבל חוקרי ההיסטוריה המוסלמית של ימי־הביניים יבינו לרֵעי כשאני אומר שלעתים קרובות מאד התוצאה היא שנסתם מה שהיה ברור לשעבר. בכמה נושאים הידע שלנו מתמעט משנה לשנה ככל שהלמדנות והמחקר מתקדמים, ככל שהשקפות מקובלות בדרך־כלל מותקפות זו אחר זו, עד שנשאר שטח הזרוע היפותיזות והנחות שנהרסו או הועמדו בסכנה.

כאשר כתבתי את הפרק שלי על הנביא ב־1947 (מן המפורסמות הוא שספר על הערבים הכרח שיחזיק לפחות פרק אחד על הנביא) היו הרבה חילוקי־דעות בין המלומדים לגבי המהימנות של מסורת זו אחרת, של נרטיב זה או אחר, אבל המיתאר הרחב של פרשת חיי הנביא, כמו גם של מעשיהם והישגיהם של חבריו ויורשיו, מקובל היה בדרך־כלל. כאשר כתבתי בעת ההיא היה לאל־ידי להציג את התקדמות האסלאם בצורת נרטיב של אירועים ולנסות אחר־כך לפרש את משמעותה במסגרת ההיסטוריה הערבית המוסלמית והכללית. בעת ההיא תם הייתי ולא ידעתי מאומה על קבוצה של מלומדים איקונוקלאסטיים בברית־המועצות (קלימוביץ', בלאייב, טולסטוב ואחרים), שעוד לפני פרוץ מלחמת־העולם השנייה התחילו להטיל ספקות במהימנות ההיסטורית של הקוראן ובאמיתות ההיסטורית של הביוגרפיה הנבואית, ושאחדים מהם הטילו ספק אפילו בקיומו ההיסטורי של הנביא עצמו. לימים, כמובן, התפתחה בעולם המערבי ביקורת דומה ואפילו קיצונית יותר, ואף שאין אנו חייבים להיספח אל המבקרים הקיצוניים יותר, ברור ששוב אין אנו יכולים להוסיף ולהחזיק בחדווה בנרטיב מן הסוג שתקין היה עד לעת ההיא.

המחקר הביקורתי הקיצוני העמיד בסימן־שאלה מקור אחר מקור, נרטיב אחר נרטיב. במסה היסטורית קצרה אך רחבת־טווח מסוג זה לא תהיה אפשרות – גם לא יהיה זה הוגן – לבדוק את טיעוני המבקרים הקיצוניים של ההיסטוריה האסלאמית הקדומה, אך עם זאת גם אי־אפשר להתעלם מהם. עניינים שהוצגו לשעבר כדעות עובדתיות פשוטות יש להציגם עכשיו בצורה מהוססת יותר, היפוטתית יותר. גם אם אי־אפשר פשוט להשמיטם, אף שתהיה זו הדרך הקלה לטפל בדבר, כי חשיבותם והשפעתם עומדות בעינן. העבר כפי שהוא זכור, העבר כפי שהוא נתפס, העבר כפי שהוא מסופר, עדיין הוא כוח אדיר, לעתים מכריע, בדימוי־העצמי של חברה ובעיצוב מוסדותיה וחוקיה, גם אם לאחר מאות־שנים קמים היסטריונים בארצות מרוחקות ומוכיחים כי בבסיס העובדתי שעליו הוא נשען הדמיון עודֵף על העובדות.

מסתבר שזהו החשוב בשינויים העיקריים הנובעים מן המחקר ההיסטורי שהייתי חייב להתחשב בו, ומן־הסתם גם השינוי החשוב ביותר: להשאיר פרק על הנביא, תוך שימור חלק רב ככל הדרוש מן הנרטיב המסורתי כדי שנוכל להבין את תפיסת המוסלמים עצמם את עברם, בלי שאתחייב אני עצמי כמסַפר לאמירות הצהרתיות פשוטות רבות מדי.

עוד השקפה הטעונה תיקון היתה זו שנוגעת לתפקידם של הערבים־למחצה בממלכה האסלאמית הקדומה. בתקופה מסוימת היתה הנטייה לחלק את האוכלוסייה המוסלמית של הממלכה הקדומה לערבים ולמתאסלמים הלא־ערבים, אלה המכונים מוואלי. ב־1947 ייחסתי גם אני, כאחרים בעת ההיא, חשיבות מועטה מדי לקבוצה אחרת – הערבים־למחצה, אותה אוכלוסייה קטנה אך מהירה בגידולה של מי־שהיו בנים לאב ערבי ואֵם שאינה ערבייה. ניצולן של זכויות הכיבוש על־ידי הכובשים העמיד עד־מהרה מספר ניכר של אנשים כאלה. הללו, שמצד האב השתייכו לאצולה הקונקוויסטאדורית השלטת ומצד האם לאוכלוסייה כבושה ומשועבדת, היו קבוצת־תָווך חברתית חשובה ביותר. באמצע המאה השמינית כבר בטלה כמעט ההבחנה בין אלה לבין “הערבים הטהורים”, ואפילו הכליפה היו עכשיו לא בניהן של גבירות ערביות בנות־חורין אלא בני שפחות ופילגשים נוכריות. אך בתקופת הכיבושים מילאו הערבים־למחצה תפקיד בעל חשיבות מסוימת, שהיסטוריונים קודמים, כולל אותי, לא העריכו אותו כערכו.

ספק אם צריך אני להוסיף על רשימה זו של מחקר ותיקון את העבודה המקיפה שנעשתה על העולם הערבי בתקופה העותמאנית – נושא שבזמן שכתבתי, בטרם ייפתחו הארכיונים העותומאניים, כמעט לא נגע בו איש.

קטיגוריה שנייה של שינויים נבעה לא דווקה מהתקדמות המחקר אלא מדבר אישי יותר באופיו – והוא התפתחות השקפותי, תחומי ההתעניינות והעיסוקים שלי עצמי. אחרי הכל, הרי זה ספרי שלי – אני כתבתי אותו, שמי מתנוסס על עמוד־השער, וממילא מעצבים אותו הדברים שהעסיקו אותי עצמי אז והדברים השונים המעסיקים אותי כיום.

בדיעבד היתה לי הרגשה שהפרזתי בהקצאת המקום לתנועה האסמאעילית. האסמאעילים היו לי, שמא נאמר, כעין דיבוק. את עבודת־הדוקטור שלי עשיתי עליהם; הניסיון הראשון שלי בעבודת־שדה נעשה בכפרי האסמאעילים בסוריה; ומחוץ לזה עשיתי את עיקר עבודתי המוקדמת בקשר לאסמאעילים, ובעיני היו אלה בזמנו דבר חשוב מאין כמוהו בהיסטוריה הערבית. לכן הקדשתי להם ספר שלם, והם נטו להסתנן מאותו פרק אפילו למקומות אחרים. השעה היתה כבר מאוחרת מכדי לעשות הרבה בעניין זה. ודאי ששׂידוד־מערכות עד כדי השמטתו של פרק שלם היה עניין קשה מדי, אך בכל־זאת ניסיתי לכונן איזה יחס טוב יותר בין האסמאעילים לשאר יסודות בתולדות העת ההיא.

אם החשבתי מדי את האסמאעילים, הרי היו נושאים אחרים שאותם – בהשקפה־לאחור – נראה היה לי כי החשבתי פחות מדי, ובמהדורה החדשה ניסיתי להמציא לכך תקנה. אפשר לטעון (ונדמה לי שיהיה עלי להודות כי יש בזה מידה של אמת) שפשוט מחליף הייתי את הדיבוקים הישנים שלי בדיבוקַי הנוכחיים. העבדות, למשל, כמעט לא הופיעה במהדורה הישנה ואילו בחדשה תפסה מקום בולט בהחלט. אך שוב נדמה לי שדבר זה לא די שהוא בלתי־נמנע אלא הוא גם סביר בהחלט.

יש עוד הרבה דברים אחרים בהיסטוריה הערבית, ובתחומים אחרים בכלל, ששוב לא ראיתים, ובעצם גם אינני רואה אותם עכשיו, כדרך שראיתים ב־1947. היה זה ודאי כישלון גמור ודבר חסר־שחר מכל־וכל אילו ניסיתי לשכתב את הספר כפי שעתיד הייתי לכתוב אותו כעבור 45 שנה.

אכן, כעבור שנים אחדות, נחה עלי הרוח לנסות את ידי בפיתוח השקפה רחוקת־טווח יותר על נושא רחב יותר בספרי המזרח התיכון: היסטוריה קצרה של אלפיים השנים האחרונות, שראה אור לראשונה ב־1995. מטרת התיקונים של הספר הישן יותר היתה צנועה יותר: לסלק אמירות שעכשיו נראו לי בלתי־סבירות, לנקוט לשון זהירה במקום ששוב לא הייתי בטוח ככל שהייתי לפני מחצית המאה (ודבר זה כוחו יפה לגבי כל דבר בעולם הזה ובעולם הבא), ולהוסיף חומר חדש במקום שהיה בו צורך כמדומה להצגת תמונה מאוזנת. משתי הבחינות הלכתי בדרך של הוספה, של השמטה ושל תיקון בעודי שומר על המבנה המקורי של הרצאת־הדברים והניתוח.

בראשית דברי אמרתי כי הרעיון המקורי של בית־ההוצאה ושלי היה לעדכן את הערבים בהיסטוריה במובן של שיכתוב החלקים העוסקים בהיסטוריה המאוחרת יותר ובמאורעות הזמן הזה. גלוי־וברור ששינויים גדולים התחוללו בעולם הערבי ומעבר לו במרוצת השנים שחלפו מאז נכתב הספר וראה אור לראשונה. המאורעות האלה חשובים כשלעצמם, ואחדים מהם לפחות חייבו דיון. חשובים הם מבחינה אחת נוספת, והיא הדרך שבה הם משפיעים על תפיסת העבר והצגתו. שיגרת לשון היא לומר שאנו משתמשים בעבר כדי לשפוך אור על ההווה ואולי על העתיד; נכון הוא, אם גם עומדים על כך פחות, שלפעמים אנו משתמשים בהווה כדי להאיר את הבנת העבר שלנו.

יורשה לי להדגים זאת בכמה דוגמות. ב־1947, כשגמרתי את הספר הזה, עדיין לא התחילה המלחמה הקרה; ב־1992, כשהכנתי את המהדורה החדשה, כבר חלפה־עברה. כאשר השקפתי לאחור על הפרק שלי בדבר ערב הטרום־אסלאמית בהכרח התחוורו לי ההקבלות בין מצבו של המזרח התיכון המודרני בין שתי מעצמות־העל היריבות למצבו של חצי־האי הערבי בין ביזנץ לפרס, כשבעיקרו היה מחוץ לשליטתה הישרה של איזו משתיהן אבל במובנים הרבה הושפע מן המאמצים האסטרטגיים, המסחריים והדיפלומטיים המתחרים של שתי מעצמות־העל של הזמן ההוא – במלחמה, בשלום, ושוב במלחמה. השפעת התחרות ביניהן על חצי־האי הערבי עוררה מחשבות חדשות על סיומה של המלחמה הקרה ועל התוצאות המסתברות לגבי המזרח התיכון. וכשאנו מסתכלים במצב הנוכחי עשוי הדבר גם לסייע בהשגת הבנה טובה יותר של מה שהתרחש בחצי־האי ערב לפני הופעת האסלאם.

נושא נוסף שבו יכולים המאורעות של הזמן האחרון והזמן הנוכחי לסייע בשיפורה של הבנת העבר הוא חשיבותם היחסית של גורמים סוציו־כלכליים ואתנו־לאומיים. במאה הי"ט, אותו עידן של ליברליזם ולאומיות, הניחו המלומדים בדרך־כלל שהמאבקים הגדולים של הכליפות המוקדמת היו לאומיים ביסודם: במיוחד הלאומיות הפרסית במרידתה נגד השליטה הערבית. עד שכתבתי את הספר הזה כבר ננטשו הרעיונות האלה בדרך־כלל וכמעט כולנו בטוחים היינו שהלאומיות אינה חשובה ביותר, שהאתניות היא בעלת חשיבות משנית, שהדבר החשוב באמת הוא הגורמים הכלכליים והחברתיים. ובכך, יחד עם רוב האחרים בזמנו, הצגתי גם אני את המאבקים המוקדמים האלה במונחים סוציו־כלכליים בעיקרם. כשהסתכלנו בעולם ב־1992, מי היה אומר שהאתניות אינה חשובה? מי יכול היה לומר בוודאות שהגורמים הסוציו־כלכליים חשובים יותר ומכריעים יותר מקשרי־נאמנות אתניים – ואפשר להוסיף, דתיים? כאן שוב היתה לי הרגשה שנדרש איזה תיקון.

ההיסטוריה הערבית יש בה קשת רחבה של התנסויות שבהן אדם יכול להפליג בתרגיל הרגיל של הסתכלות בעבר כדי להסתייע בהבנת ההווה ואפילו להתכונן לקראת העתיד. בעבר הערבי יש לנו מבחר נפלא של מאורעות רלוואנטיים לכאורה: פלישות מצפון, מדרום, ממזרח וממערב; נצחונות ומפלות; התעצמותו ודעיכתו של הכוח הקיסרי, זה שלהם וזה של זולתם; פריחתן וקמילתן של תרבויות; מתחים והרפּיות בשינוי הכלכלי והחברתי. לא פחות חשובים מבין לקחי העבר הם הדברים שלא אירעו – השינויים שנהדפו או שנוסו בלי הצלחה, המהפכות שכּשלו, או, בביטוי שאול, הדרכים שלא הלכו בהן.

המאורעות של עשרות־השנים האחרונות הוכיחו בבהירות מסנוורת את השפעתו של השינוי הטכנולוגי, בשלום כבמלחמה; ואת המחיר שמשלמים הנחשלים מאחור. עכשיו יכול הדבר לסייע לנו בהשגת הבנה טובה יותר מקודם לגבי השפעתו של נשק חם בשלהי ימי־הביניים ובראשית העת החדשה בעולם האסלאמי של המזרח התיכון ולגבי התוצאות הפוליטיות של האיחור והרתיעה באשר לאימוצו של נשק מודרני. מהפכת התקשורת של זמננו ותוצאותיה שפכו אור על סתירה אחת נוספת בעבר הערבי והאסלאמי: ההתקבלות המהירה והמוקדמת של הנייר – יבוּא מסין, שאיפשר ייצור מהיר וזול־ביחס של ספרים מתקיימים יותר והשפיע לא רק על הספרות והמדע אלא גם על המימשל והמסחר; ולאחר הנייר, ההשתהות הממושכת בהתקבלות הדפוס והרתיעה מקבּלתו. בחירות חברתיות מסוג זה חשובות לא פחות, ולעת הזאת הן נראות רלוואנטיות פי כמה וכמה, ממאורעות מסעירי־עולם כמסעי־הצלב וכיבושי המונגולים.

מכל הדפים במהדורה המקורית אלה שאבד עליהם הכּלח ביותר היו, כמובן, אלה שבעת כתיבתם היו המעודכנים ביותר – הדפים האחרונים שעסקו במאורעות הזמן האחרון וההווה. הללו מתיישנים במהירות רבה, אפילו בפרק־הזמן הקצר שבין קריאת ההגהות להוצאה־לאור. הפעם נזהרתי יותר. שיכתבתי, כמובן, את הדפים האחרונים האלה כדי לעמוד במידת־מה על השינויים הכבירים שהתרחשו בעולם הערבי מאז הופיעה המהדורה הראשונה, אך לאחר שהפכתי קצת בדבר החלטתי שלא להכליל אפילו את התקציר הזעום ביותר של קורות הזמן האחרון וההווה. באזור ובתקופה של שינוי מהיר (ותכופות אַלים) דרוש ריחוק־מה לשם הערכה רצינית, ומתברר שכל ניסיון להדביק מאורעות חדשים נדון להתיישנות מהירה. העבר יציב קצת יותר.

כִּי נִמְשְׁלוּ לְזַיִת.

כִּי יַעֲנִיקוּ מִטּוּבָם רַק אִם יִכְתְּשׁוּ אוֹתָם.

כִּי יָאָה לָהֶם עֲנִיּוּתָם.

כִּי כֵּיף לָהֶם בֵּין הַבְּרִיתוֹת וְהַבְּתָרִים.

כִּי יַעֲלוּ שָׁמַיְמָה בְּצַעֲקָתָם,

שָׁבִים צְרוּדִים אֶל אֲבִיהֶם.

וְיָצָאתִי וְהָלַכְתִּי וְהָלַכְתִּי לִקְרָאתָם

וְכִסִּיתִי עַל עֵינַי לְבַל אֶרְאֵם.

*

נִפְלְאוֹת חֳלִי אַהֲבָתָם.

הַהַמְצָאָה הַהִיא.

גַּם הַנִּמְלָט מֵהֶם יוּשַׁב בְּעוֹר שִׁנָּיו מִן הַתּוֹעִים,

כִּי הוּא לָעַד מִשֶּׁלָּהֶם, אַף שֶׁחָטָא.

כִּי נוֹדְעוּ מִקַּדְמַת דְּנָא כְּאֲהוּבִים וּרְצוּיִים.

כִּי לֹא הָיָה לָהֶם מָקוֹם

וְלֹא הָיָה מָקוֹם פָּנוּי מֵהֱיוֹתָם.

וְהַמָּקוֹם בְּדֶרֶךְ כְּלָל מַסְתִּיר פָּנָיו מֵהֶם.

אַשְׁרֵי יוֹלַדְתָּם!

*

כְּמוֹ הַשְּׁלוּחִים הָהֵם בַּלַּיְלָה וּבָעֲרָפֶל.

דֶּרֶךְ עֵיפָתָה. דֶּרֶךְ הַבַּרְזֶל.

וְלֹא מַלְאָךְ נֵעוֹר מִן הַשֵּׁנָה הָעֲמֻקָּה,

כְּדִין הַנִּזְכָּרִים בְּעוֹד מוֹעֵד.

וּגְדוֹת הַמְּאֻחָר וְאֹרֶךְ הַשְּׁתִיקָה.

רוּחַ מַקְפִּיאָה נוֹשֶׁבֶת מִן הַנְּהָרוֹת,

עוֹד אֲוִיר אָפֹר מְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם.

וְעוֹד וְעוֹד שְׁלָגִים, תּוֹסֶפֶת נוֹי

לִיעָרוֹת בְּעֵרוּמָם.

הָיוּ שָׁם זְאֵבִים שֶׁהִתְלַוּוּ, זְרוּחֵי אִישׁוֹן,

לִרְאוֹת – הַכְצַעֲקָתָהּ.

יֵאָמֵר זֶה לִזְכוּתָם.

וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל נִשְׁאַר שָׁם רַק הַהוּא,

שֶׁלְּבַדּוֹ יִמְלֹךְ נוֹרָא עַל הָרֵיקָם.

שָׁלוֹש לִפְנוֹת בֹּקֶר,

וְהַפְּגִישָׁה עִם “יוֹחָנָן הַמְּהַלֵּךְ” שֶׁהִגִּיעַ,

שֶׁנּוֹעַד לִהְיוֹת בִּי רָצוּי וּמְנַחֵם, כְּדַרְכּוֹ.

וְהָיִיתִי מוּשָׁט וְהָיִיתִי נִתָּן.

וּבִקַּשְׁתִּי מֵהַסְּקוֹטִי הַהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה עִמִּי חֶסֶד,

שֶׁיִּפְתַּח בְּפָנַי כְּמֵיטַב יְכָלְתּוֹ אֶת שַׁעֲרֵי הָאֶפְשָׁר;

שֶׁיִּגְרַע בִּי שָׁנִים עַל שָׁנִים,

שֶׁאָשׁוּב בְּרֶוֶרְס אֶל הִבְהוּב שְׁעָתִי הַיָּפָה, כְּאָז,

בְּרוּחַ הַיָּם הַהוֹלֶלֶת בָּעִיר הַסְּחוּפָה

בְּאוֹתָהּ חֲגִיגָה מְעַרְבֶּלֶת, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבָּרִים הַשָּׁמַיִם

וּמוֹפַע הַבְּרָקִים הַיָּרֹק מְסַמֵּא כְּדֵי רֶגַע

אֶת חֵיפָה מִסּוֹפָהּ עַד סוֹפָהּ;

כַּאֲשֶׁר מַרְכְּבוֹת הָאֵלִים רוֹעֲמוֹת בְּמוֹרָד הַכַּרְמֶל

וְיוֹחָנָן וַאֲנִי מֵעַל גֶּשֶׁר וָאדִי רֻשְׁמִיֶּה,

לְכוּדִים בְּשִׂמְחָה מַבּוּלִית.

וְהַצֶ’ק־פּוֹסְט אָבוּד כְּסִכּוּי וְיָגוּר רְחוֹקָה כְּתִקְוָה.

וַאֲנִי שָׁם בִּדְמֵי עֲלוּמַי, הַרְחֵק,

בִּימֵי הָאַנְגְּלִים.

כִּמְעַט כָּל הַפָּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת נִשְׁחֲטוּ.

מַה נַעֲשֶׂה.

אוּלַי נִפְנֶה אֶל גְּדָל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה,

הָאוֹמֵר וְעוֹשֶׂה.

אוּלַי נַבְרִיחַ כַּמָּה מֵהֶן מִמִּזְרָח,

מֵהָע’וֹר שֶׁמֵּעֵבֶר לַגְּבוּל.

אוּלַי נְבַקֵּשׁ פֶּסֶק־זְמַן.

אוּלַי תּוּמַרְקִין יָקִים בְּיָדָיו הַקָּשׁוֹת

אַנְדַּרְטָה לְזִכְרָן הַיָּקָר –

בַּרְזֶל מְעֻרְגָּל, מִזְדַּקֵּר עַל רֶכֶס קַשּׁוּב,

מוּל מוֹאָב.

קָשֶׁה לִי אִישִׁית לְלֹא הַפָּרוֹת הָאֵלּוּ.

שָׁנִים עַל שָׁנִים רָעִיתִי אוֹתָן.

אֲנִי הוֹלֵךְ וְנַעֲשֶׂה דּוֹמֶה לִמְתוּשֶׁלַח,

לְעוֹד פָּרָה קְדוֹשָׁה שֶׁנִּשְׁחֲטָה.

הִנֵּה נִשְׁמָע הַשֶּׁקֶט סְבִיבְךָ.

הִנֵּה קְרֵבָה הָעֲיֵפוּת וּבָאָה גַּם בְּךָ,

כְּמוֹ פּוּס, כְּמוֹ דַּי, כְּמוֹ מַעֲשֵׂה כְּשָׁפִים.

וְשָׁם אַתָּה שָׁעָה אֲחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ מֻכֶּרֶת לְךָ.

וְשָׁם דְּלִילָה הַמְּאֹהֶבֶת בְּמַחְלְפוֹתֶיךָ,

הַמְּלַטֶּפֶת נוּמָה, נוּמָה, אֶת רֹאשְׁךָ.

מוֹצֵא בְּקֹשִׁי כַּמָּה זְקֵנִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ

הָאֲמוּרִים לָדַעַת דְּבַר־מַה.

פּוֹגֵשׁ בָּעֵצִים הָעֲבוֹתִים, כִּבְדֵי הַזְּמַן,

בְּעוֹד קוֹצִים וְעוֹד שִׁבְרֵי כֵּלִים,

שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מֵהַתְּקוּפָה הַחַקְלָאִית,

לְיַד שְׂרִידֵי קִירוֹת שֶׁלֹּא וִתְּרוּ.

מְחַפֵּשׂ אֶת אֶלוּאֵלָה, סָרָפָן וְסַנְדָּלִים תָנָכִיּוֹת,

זֵעַת קַיִץ וְסַבּוֹן “עָדִין”.

הוֹלֵךְ סוֹבֵב, אֲנִי וּמִקְטַרְתִּי,

נָע וְנָד אֲנִי וְכָל שְׁנוֹתַי וּנְדוּדֵי שְׁנָתִי.

אֲנִי וְכָל שׂוֹנְאַי הַמְּלַוִּים אוֹתִי.

אַחֶרֶת לֹא הָיוּ בָּאִים אֶל הַמָּלוֹן הַזֶּה

לְבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי דְּמֵי שְׁתִיקָה,

לְיוֹם הוּלַדְתִּי.

אֲנִי רוֹאֶה דְּבָרִים הַמַּזְכִּירִים לִי מְאֹד, אַךְ קְצָת אַחֵרִים.

הַפַּעַם זֶה נִרְאֶה אֶפְשָׁרִי.

כֹּחַ מְשֻׁנֶּה נִכְנַס בִּי, כְּמוֹ בְּסִפּוּרֵי הַגִּבּוֹרִים.

הַפַּעַם אוּכַל לָלֶכֶת עַד כְּלוֹת הַנְּשִׁימָה.

לֹא יְבַקְּשׁוּ מִמֶּנִּי תְּעוּדוֹת.

לֹא יַשְׁווּ בַּאֲרִיכוּת אֶת פָּנַי לִתְמוּנָתִי.

כָּך אֶעֱבֹר מֵעִיר לְעִיר,

אָשִׁיב אֶת גְּזֵלוֹתַי אַחַת אַחַת

עַד קְצֵה הָרְשִׁימָה.

אַחַר כָּךְ. רַק אַחַר כָּךְ נֵדַע.

זֶה מִשְׁתַּנֶּה, אַתָּה מֵבִין, זוֹ לֹא הָעֵת לְדַקֻּיּוֹת.

זֶה לֹא יִבְרַח מִמְּךָ.

אוּלַי תָּבוֹא בְּיוֹם אַחֵר, בְּשָׁעָה אַחֶרֶת.

אָז, לְאַחַר הַבְּכִי, אוּלַי נִשְׁמַע אוֹתְךָ.

שבעים וחמש שנים ויותר חלפו מאז המסה המפורסמת של פרויד, “תרבות בלא נחת”, ועל אף התהפוכות והשינויים החברתיים והרוחניים העצומים שעברו על האנושות מאז פירסומה, נראה שלא נס ליחה אם החברה הפסיכואנליטית האיטלקית החליטה לקיים ברומא כנס מיוחד לכבודה שאליו אפילו מוזמן סופר זר, שאיננו אנליטיקן ואיננו מומחה לכתבי פרויד, לבוא ולהביא לפניו את הירהוריו בנושא זה. והייתי רוצה אפוא לארגן את הירהורי סביב חמש שאלות:

1. מה טיבה ומה מהותה של אותה “נחת” שהתרבות אמורה לספק לנו?

2. מדוע זה תרבויות כה עשירות וכה מפותחות במאה הזאת, כמו התרבות הגרמנית, היפאנית, התרבות הרוסית, הספרדית, ובמובן מסוים גם האיטלקית, לא אצרו כוח להתגונן או לחסן מפני התוקפנות הקשה והאיומה שכּוּונה הן כלפי אחרים והן כלפי עצמן? ובכך אני מבקש להתייחס לתקופה שבה נכתבה המסה של פרויד, תקופת הסער והדימדומים בין שתי מלחמות־העולם, כאשר פרויד עצמו, הן כאיש התרבות הגרמנית וּודאי כיהודי, החל לחוש בזוועה המתרגשת לקום בלב־לבה של אירופה התרבותית. אף שאני בטוח שגם בפסימיות העמוקה שלו ביחס לטבע האנושי לא יכול היה לשער עד איזה תחתיות־שאול יגיעו בני־התרבות.

3. השאלה השלישית נובעת באופן לוגי מן השאלה השנייה. האם התרבות בת־זמננו ערוכה יותר להתמודד עם תוקפנותו של האדם? האם הצביון הגלובלי, הפלורליסטי, הדמוקרטי מסוגל לחסן טוב יותר את האדם מפני ההתפרצויות הזוועתיות שהתרחשו במאה שחלפה? ומכאן תעלה שאלה נוספת, שמעניינת אותי באופן אישי – האם התרבות בת־ימינו משלמת מחיר אסתטי מסוים במורכבותה ובעומקה על שהיא נותנת יותר “נחת” במובן הפרוידיאני.

4. מכאן שאלה נוספת אקטואלית מאד, שמבקשת התייחסות דחופה בכל דיון במצב התרבות היום: מה מקומה של הדת בתוך המארג התרבותי, ומדוע היא מתחזקת כל־כך בשנים האחרונות בקרב מיליוני מאמיניה, וזאת למרות הרציונליות הגוברת בעולמות התרבות והמדע? האם המקום שהדת רוכשת לעצמה לאחרונה הוא רק שלילי, בנוסח הביקורתיות החריפה של פרויד כנגדה במסה “עתידה של אשליה”, או שמא בכל־זאת אפשר להעביר מתוכה אל התרבות החילונית כמה אלמנטים חיוביים, או ויטמינים חיוניים לחיזוק החיסון וה"נחת" שתוכל התרבות לתת לנו מול תוקפנותו הטבעית של האדם?

5. ונסיים את הצגת מחשבותינו בהתייחסות לשאלת האשמה, שעל פי פרויד היא אכן דלק רב־עוצמה להנעת התרבות. הבה נתבונן מה גובה המִפלס שלה בתוכנו כיום, מה מדד האוֹקטן בתוכה. האם מתחולל בה שינוי לאחרונה, ומהו?

אך לפני שאגש לעיקר דברי עלי להבהיר נקודה אחת. כאשר בדקתי את המקור הגרמני של שם המסה הזאת Un-Behagen im Kultur ראיתי שיש פה קושי מסוים, שכבר נתתם דעתכם עליו במהלך הקונגרס. בעוד שבמקור השתמש פרויד בפירוש במושג תרבות ולא ציביליזציה, הרי כאשר נתבקש הוא עצמו לייעץ בבחירת שם המסה שלו בתרגום האנגלי העדיף שיתרגמו את המושג תרבות במושג ציביליזציה. ואני נוכח לדעת שגם באיטלקית נבחר המושג ציביליזציה ולא תרבות, בעוד שבתרגום לעברית, להולנדית ולעוד הרבה שפות נבחרה המלה תרבות ולא ציביליזציה.

לא כאן המקום ולא כאן הזמן להיכנס לדקויות ההבדלים הקיימים בין המושג תרבות למושג ציביליזציה. בסופו של דבר אין ספק שהמושג ציביליזציה מתאים יותר למסה שלו. אבל בגלל זהותי המקצועית כסופר אתרכז בעיקר בצד האמנותי־היצירתי של הציביליזציה, הקשור במושג תרבות, כפי שאנחנו משתמשים בו יום־יום, כגון מוסף־התרבות של העיתון, מיניסטריון־התרבות, תוכנית־תרבות בטלביזיה וכו' וכו'. גם אין לשכוח שהמלה תרבות, הקודמת בהרבה למונח ציביליזציה, מקורה קשור לביוּתם של צמחים ובעלי־חיים והפיכתם, דרך שינויים גנטיים והתנהגותיים, לנגישים ומועילים לאדם. ואין ספק שיש ליצירה האמנותית ערך מוסף בהיותה קשורה לתהליכים הראשוניים והמוחשיים ביותר בהתפתחותו של האדם.

פרויד אכן היה קרוב מאד לאמנות וראה בה מקור השראה לרעיונותיו, אף תלה בה תקווה להגברת מודעותו־העצמית של האדם. אבל האם דעתו הטובה והמכבדת על האמנות היתה נשמרת גם לאחר שהיה יודע מה קרה באירופה ובאסיה בזמן מלחמת־העולם השנייה, מה שקרה במחנות־המוות בלב אירופה או בגולאגים הסובייטים? קרוב לוודאי שעדיין היה דבק באמונתו שאכן יש תפקיד רב־ערך לאמנות, ספרות, שירה, תיאטרון וקולנוע, ציור ופיסול בתהליך החשיפה והביות של דחפי תוקפנותו של האדם והבהרת עולמו הלא־מודע; אך נדמה לי שהמיון שלו בין יצירות האמנות הראויות לתפקיד זה לבין אלו המגבירות חשכה ושטחיות היה מחייב איזו רביזיה חדשה וחמורה יותר.

ניגש אפוא לשאלה הראשונה: מה טיבה של הנחת שהתרבות בגילוייה האמנותיים אמורה לתת לנו? האם המלה נחת מתאימה, או שמא היא ממעיטה ומינימליסטית מדי לגבי התפקיד החשוב שאנו מטילים על התרבות?

כי אם תפקידה של התרבות הוא לעשות סובלימציה ליצרים האנושיים, לדחפים המיניים, ליצר־המוות ולתוקפנות הרבה והטבעית של האדם, אם תפקידה של התרבות לתת לאדם מבט־עומק אל הלא־מודע שלו, הרי משימתה גדולה וחשובה ממתן “נחת” סתם, כפי שפרויד ביטא זאת. או שמא פרויד, בלשון־המעטה מובהקת שלו, ניסה לומר שהתרבות והאמנות, בסופו של דבר, גם כשהן לכאורה נוגעות עמוק בלבותיהם של בני־אדם, עדיין הן חלשות מלעשות את הדברים שמצפים מהן. אל נשלה את עצמנו: פעולתה של האמנות, גם כשהיא בעלת עוצמה לרגעים, עדיין היא בת־חלוף ושטחית לגבי מכלול חייו של האדם.

מכל־מקום, אם נצטמצם ברכיב היסודי של האמנות, המבדיל אותה בבירור מכל פעולה תקשורתית אחרת, ובכוונה אני מפשט את הדברים, הרי אפשר להגדיר את שאיפתה היסודית כיצירת הזדהות. כלומר: לטעת את החוויה הנפשית והרוחנית של גיבורי הרומן או הסיפור או המחזה או הקולנוע, או אפילו הציור והפיסול, בנפשו של הצופה או הקורא, כאילו היתה זו חוויה בממשות חייו, אך כמובן בלי שיידרש לשלם את המחיר המציאותי שאותו משלם הגיבור בחיי היצירה. הקורא שוכב עם אמו והורג את אביו ומנקר את עיניו, אבל רק בדמיונו. רק בנפשו פנימה הוא רוצח כמו רסקולניקוב את המלווה־בריבית הזקנה ואת אחותה התמימה, או מתאבד יחד עם אנה קרנינה, אך בלי לשלם את המחיר המציאותי של פעולות אלו. הוא הופך רמשׂ נורא ומבחיל כמו גרגור סאמסא, אבל אין הוא נזרק כמוהו בסוף הסיפור על־ידי המשרתת לפח האשפה אלא הוא נשאר יושב בכורסתו הנוחה ואומר: איזה סיפור נפלא. זהו, בקיצור נמרץ, אותו מרחק אסתטי הנותן לנו חדווה וסיפוק קתארטיים גם בנגיעה בדברים קשים ובהזדהות עם מוקדים נפשיים מוגלתיים, בחדירה אל מעמקים מודחקים, בלגיטימציה לרגרסיות אסורות, ועוד ועוד. האסתטיקה אינה קשורה ליופי אובייקטיבי של צורה, משפט או צליל, שהרי אין באמנות קיום ליופי לכשעצמו. גרגור סאמסא אינו יפה לכשעצמו, גם לא הרצח של קרמאזוב הזקן, וּודאי לא ניקור עיניו של אדיפוס. האסתטיקה היא רק בפעולת ההזדהות ההדדית שעלתה יפה בין הנמען ליצירה. אלא שכאן עולה שאלה נוספת לגבי טיבה וערכה של אותה הזדהות. האם הפעולה האמנותית היא רק פריצה חסרת כאב למקומות אסורים או שהיא גם כזאת המאפשרת פעולה טיפולית מודעת וביקורתית וממילא גם שיקומית. כאן תימצא, לדעתי, אחת ההבחנות בין אמנות חשובה ובעלת ערך לבין פעולה אמנותית שאיננה כזאת.

מהבחנה ראשונית ובסיסית זו אנו עוברים אפוא לשאלה השנייה, שמוסיפה למסה הפרוידיאנית, לפחות בעיני, גם את תהודתה ההיסטורית, ומכאן גם את האזהרה הטמונה בה לימינו־אנו. ואת השאלה הזאת כולנו חייבים לשאול, ועל אחת כמה וכמה אלה שנוגעים ישירות לאותה תרבות שאליה התייחס פרויד. וכך תנוסח השאלה: איך קרה שבתרבויות כה מפותחות וכה משוכללות, בעלות מסורות כה מעמיקות וכה מרהיבות מבחינת הישגיהן הרוחניים והאסתטיים, לא נמצאו די נוגדנים או בלמים מול התפרצויות קשות ומזוויעות של שלילת חופש האדם, דיכויו הפיזי והרוחני ותוקפנות חסרת־רחמים, שהביאה לרצח־עם ומסכת עינויים שלא נראתה כמותה בהיסטוריה? מה עוד שמעשים איומים אלו לא נעשו רק מתוך אימה וכפייה של שלטון רודני, אלא תוך שיתוף־פעולה נרחב של המוני אזרחים, שהשתתפו מרצונם בביצוע הוראות שטניות לא רק כלפי בני עמים אחרים אלא גם כלפי בני עמם, השותפים עמהם באותה תרבות.

אבל השאלה חמורה מכך, והיא מביאה אותנו אל לב הרצאתנו. השאלה אינה רק של בלמים חסרים או נוגדנים חלשים בתרבויות האלו, אלא אולי גם של רעלים פעילים שמצויים בתוכן, של הרשאה והשראה לרוע ולתוקפנות ולטירוף התוקפני בתוך לב־לבה של האסתטיקה המעודנת ביותר, בלב־לבו של היופי האמנותי. וזה כבר איננו יכול להסתכם רק בשאלה אם יש נחת או אי־נחת בתרבות, אלא בבדיקת הסכנות שיכולות להימצא בה ובציביליזציה שעוטפת אותה.

או, במטפורה פרובוקטיבית: האם, למשל, יצירת־המופת של גיתה, פאוסט, סיפורו של אדם המוכר את נפשו לשטן, היתה רק טרגדיה אינטלקטואלית הכתובה בלשון גרמניה מפוארת או שמא, שלא בטובתה, ודווקא בשל כוחה האסתטי, הפכה גם מקור השראה למשהו עמוק בתשתית־יסוד של הלאומיות הגרמנית שהחל אולי כמשהו לא־מודע עד שהפך ממשות פעילה לעם שלם שהלך בעקבות גיבורו פאוסט, ובדיוק מאה שנה לאחר פירסום המחזה מכר את נפשו בפועל ומרצונו החופשי לשטן בשר־ודם, שאפילו לא ניסה להסתיר את שטניותו כמפיסטופלס.

ומכאן עולה נקודה נוספת. תרבויות ואמנויות שהעריצו וטיפחו את מסורתן גם יצרו בתודעה הלאומית מידרג ברור בין תרבויות גבוהות ונעלות לנחותות, שהוליד לפעמים הנחה בדבר אופי גזעי ולאומי בעל גניוס מיוחד (דברים כאלה אפשר לשמוע גם אצל יהודים, המתפארים בפרסי־נובל שלהם ובהישגיהם האמנותיים ומייחסים אותם לאיזה גניוס מיוחד). מכאן שלפעמים התרבות והאמנות, במקום לאחד את האנושות, במקום למצוא את המשותף האנושי, הפכו גורם שנותן לגיטימציה לתחושת עליונות, שממנה גם השתמע היתר להשפלה, דיכוי וניצול של תרבויות “נחותות”, או לפחות הצדקה לכפות עליהן את דפוסי וערכי התרבות ה"נעלה". מכאן גם באה השראה חוקית ומוסרית לאימפריאליזם ישן וגם חדש.

וכך נוצר מצב אבסורדי ובלתי־נסבל, שהסימפוניה התשיעית של בטהובן, המסיימת בהימנון האחווה של שילר, יכולה היתה להתנגן בטבעיות בביתנים של קציני הס"ס וחייליו במחנות־המוות, בלי שיחושו הם עצמם בסתירה בין התרבות שהם ניזונים ממנה לבין מעשיהם.

בסוף המאה התשע־עשרה ובתחילת המאה העשרים, כאשר בכל תחומי האמנות אנו עדים לפריצות־דרך חדשות ורבות־משמעות, ולהישגים צורניים ותוכניים חדשים שלדעתי עדיין לא זכו למיצוי מלא באמנות של ימינו, חל גם אותו מגע ראשוני פורה ורב־השראה בין האמנות לבין הרעיונות הראשונים של הפסיכואנליזה. בדרך־כלל חשיבתם של אמנים אינטואיטיבית יותר ואינה ממהרת להתנסח בתיאוריות מופשטות, אבל רעיונות הפסיכואנליזה, הן הפרוידיאנית והן היונגיאנית, משכו מאד את האמנים בתחילת המאה העשרים, בעיקר בלגיטימציה שנתנו לחתירה שיטתית, מסודרת ומאורגנת יותר אל שכבות־עומק לא־מודעות, אישיות וקיבוציות, שעד אז הופיעו ביצירות האמנות רק באקראי, בלי יכולת מישוג שיטתי. זרם התודעה האסוציאטיבי, החלומות, הפנטזיות, המיתוסים המודרניים, האבסורד כחלק מן החיים, הנברוזות והפרוורסיות, הסוריאליזם והסמלים המופשטים – כל אלה קיבלו דחיפה חזקה באמנות המודרנית, שהחלה לחפש אותם לא רק באגדות רחוקות ובגיבורים מופלאים אלא בחיי היומיום שסביבה, בין אנשים פשוטים ורגילים, פקידי בנק וסוכני בורסה, פועלי מכרות ועקרות־בית.

מכיון שהיו אלו פריצות ראשונות, בעוד האמנים מגששים דרכם בין תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות עמומות ובלתי־מעוכלות לבין מציאות שעדיין לא בשלה דיה לחפירת־עומק כזאת, נוצרו כאן כלים צורניים חדשים בציור, פיסול, מוזיקה, ספרות ומחול ועוד, שראשוניותם העניקה להם עוצמה מיוחדת. ואינני רוצה אפילו להתחיל למנות את כל גדולי האמנות בכל התחומים מן המחצית הראשונה של המאה העשרים שאנו ניזונים בהתפעלות מיצירותיהם, המאפילות עדיין על כל האמנות שנוצרה בחמישים השנים האחרונות.

וכאן אני מעז למצוא אי־נחת נוספת בתרבות או באמנות של התקופה שבה נכתבה המסה של פרויד העומדת כאן לדיון, אף שאינני יודע אם התכוון אליה פרויד בכלל. אבל מסתו מעוררת אותי לחשוב עליה, ואני מקווה שאוכל לנסח זאת לפניכם בבהירות מספקת.

הפריצות האמנותית הללו אל הלא־מודע האישי והקיבוצי של אמנים, שוויתרו על המגע הפופולרי עם קהל הצרכנים כדי להיות נאמנים לחזון האמנותי החדש שפועם בתוכם – וזאת לשבחם הגדול של פוקנר ושנברג, פיקאסו או בקט, קפקא או ג’ויס, שלא נרתע מן החרם שהוטל על יצירתו הגדולה, יוליסס, או איגור סטרווינסקי ודיאגילב, שלא נבהלו מן העגבניות הרקובות והביצים הסרוחות שנזרקו אל הבימה כשהוצג בפריז הבלט של פולחן־האביב – פריצות הדרך החדשות המופלאות הללו היו שיכורות כל־כך מהעזתן עד שלא תמיד שמו לב לצד האינטגרטיבי, המוסרי, התרפויטי והמשקם שקיים גם בתהליך האנליטי. כמודלים תרבותיים, עם כל כוחן וגדולתן האסתטיים, נשארו בהן אפוא גם יסודות חשוכים ופסימיים שיכלו להזין, ולו גם שלא בכוונה ישירה, את הפסימיות והאבסורד של הרוע, ולתת לגיטימציה לתוקפנות ולטישטוש ההבחנה בין טוב ורע.

כל זה, כאמור, ואני חוזר ומדגיש, בתחומי האמנות, שממילא היא נוגעת בשכבה דקה של אנשים, אף שבדרכה שלה היא מקרינה על מעגלים רחבים יותר.

ומכאן באה ועולה באופן טבעי השאלה השלישית. האם יש לתרבות ולאמנות של השנים האחרונות יותר נוגדנים המסוגלים להתמודד עם תוקפנותו של האדם בנוסח שפרויד קיווה לו? אם הוא היה שותף עם כולנו בתהליך האבל העמוק על מה שקרה בפועל לאנושות התרבותית, ובעיקר לבני־עמו הגרמנים והיהודים בפרוץ מלחמת־העולם השנייה, האם נוחה יותר היתה דעתו מהתרבות והאמנות כפי שהיה נתקל בהן היום? או, בלשון אחרת, מה היה היום על־פיו מדד “אי־הנחת”? כן, אולי התרבות והאמנות היום מרשימות פחות בהישגיהן האסתטיים לעומת הקלאסיקה הנפלאה של סוף המאה התשע־עשרה ומחצית המאה הקודמת. אולי חברת־ההמונים הגלובלית החדירה גם באמנות הרצינית אלמנטים מסחריים שרידדו אותה יותר. אבל אין להכחיש שנוספו לאמנות כמה ערכים חיוביים במשך השנים, כמה נוגדנים טובים לתוקפנות האדם, ונדמה לי שבמרוצת השנים תרמה לכך גם הפסיכואנליזה את תרומתה הצנועה.

ראשית־כל: העובדה שהפסיכואנליזה נטלה את הנפלאה במשאלות האנושות, את המשאלה דע את עצמך, שהתנוססה על מקדש אפולו, וניסתה לתרגם אותה לתורה משוכללת שיש לה גם דרך ממוסדת ומעשית למימושה בפועל, עובדה זו חדרה יותר גם לתודעתם של האמנים ביצירותיהם מן התקופה האחרונה. אמנם מבחינה אסתטית לא תמיד ראוי לאמנות להיות מודעת לעצמה יותר מדי, ואמנים חוששים לפעמים להעמיק באנליזה עצמית פן תיפגם בהם רוח היצירה. אבל בהתחשב בעובדה, שכולכם מכירים אותה מנסיונכם בעבודה הטיפולית, ש"לדעת את עצמך" זהו בור שאין לו תחתית, מודעות־עצמית של האמן אולי חוסכת ממנו כמה נברוזות מלבבות, אך ודאי תורמת להעמקה בוגרת יותר בהבנת העולם ולשיכלול הפרופיל הפסיכולוגי של גיבוריו.

אמת, לפעמים האמנות – בעיקר הספרות, הקולנוע והתיאטרון – עושה שימוש זול ומיכני מדי בטכניקת ה"סוד" האנליטית. כאילו מאחרי כל מכשלה אנושית, מאחרי כל בעיה ביחסים טמון איזה סוד טראומטי מימי הילדות או הנעורים שתובע פיענוח הנותן מעין מפתח כל־יכול להתנהגות בהווה; וכדאי לשים לב עד כמה יצירות בנות־זמננו בנויות על טכניקת הסוד המתגלה לקראת סוף היצירה לעומת יצירות שבמרכזן עומד מהלך התפתחותי של הגיבורים, שהמודעות־העצמית שלהן נקנית תוך התמודדות בוגרת עם החיים ולא מתוך גילוי של איזה סוד מחריד מן העבר. (זאת, אגב גם הסיבה לפופולריות העצומה והגוברת של ספרי בלשים ומותחנים אינטלקטואליים). פייר באזוחוב ואנדרי בולקונסקי, גיבורי מלחמה ושלום, או הנס קסטרופ ואנשי בית בודנברוק של תומאס מאן, גם בלום ביוליסס של ג’ויס או מרת רמסיי באל המגדלורשל וירג’יניה וולף, לא עסקו יותר מדי בסודות. ונדמה לי שהיינו מפסידים הרבה אם דוסטוייבסקי היה מציע לנו בסוף החטא ועונשו איזה מפתח פסיכולוגי טראומטי בילדותו של רסקולניקוב כהסבר לרצח הזקנה, או אם היה טולסטוי מגלה לנו טראומה של ניצול מיני בילדותה של אנה קרנינה, שמסבירה את התאבדותה.

אבל על אף השימוש הבנאלי והמופרז מדי בסוד ביצירות האמנות, בסופו של דבר יש בתרבות של ימינו, הפונה בחפירתה אחורה, אל הילדות, אל יחסים ראשוניים בין הורים לילדים, גם משהו רב־ערך שעוזר להגברת המודעות־העצמית הביקורתית הן של היחיד והן של הקיבוץ, דבר שבסך־הכל הוא חיובי לריסון תוקפנותו של האדם. דבר שני שמתברר והולך בשנים האחרונות, וזאת באמצעות תפיסת הלגיטימציה של הרב־תרבותיות ומתן ערך וכבוד לפלורליזם התרבותי: קדושת סולם־הדרגות של התרבויות נשחקת והולכת, ומכאן גם אותה לאומנות תוקפנית שינקה השראה מן המידרג הזה. אמנם לפעמים אין דעתנו נוחה מהדמוקרטיוּת הנדיבה מדי של הערכת יצירות התרבות, הנדיבות במתן היתר לכל גחמה ותעלול אמנותיים, הסירוב להפעיל קריטריונים ביקורתיים נוקבים ומחמירים יותר, אבל בסך־הכל הגישה הדמוקרטיה הזאת, התורמת אולי להורדת הרמה הכללית, גם פותחת פתח רחב אל הזולת, אל האחר והשונה, ומאלצת את כולנו להיות סובלניים יותר. ואין ערכים טובים מאלה לריסון התוקפנות הטבעית של האדם.

וכאן אני מגיע לשאלת הדת. מה מקומה של הדת בתוךמכלול התרבות בת־זמננו? האם היא מחמירה את “אי־הנחת” הפרוידיאנית או שמא היא ממתנת אותה? האם הדת היא מהות המרסנת תוקפנות, או שהיא מלבה אותה דווקה?

אגב, שאלה זו מעסיקה אותי מאד כישראלי חילוני. הרי בישראל ההתמודדות בכל המישורים בין התפיסות החילוניות לדתיות, על כל סוגיהן, מגיעה בימים אלה ממש לצומת רב־מוקשים שבו החברה הישראלית עלולה להידרדר למלחמת־אחים.

במסה אחרת של פרויד, “עתידה של אשליה”, שנתפרסמה ב־1927, אנו מוצאים דיון סוער בשאלת מקומה של הדת בתרבות. אני אומר סוער, כי במסה הזאת מנהל פרויד מעין דו־שיח דמיוני בינו לבין המתנגדים להנחותיו, והוא מרשה לעצמו לשים טיעונים כבדי־משקל בפיהם של אלה החושדים בו שהוא מבקש לסלק את השפעתה של הדת מתוך ציווי התרבות.

ארשה לעצמי לקרוא כמה מובאות קצרות מתוך המסה “עתידה של אשליה” (עמד 64):

מה נאמר על תמימותו של פרויד? אילו היה קם עכשיו מקברו ומתהלך בעולם, ורואה כנסיות מלאות מתפללים במזרח אירופה ובברית־המועצות־לשעבר, צופה בטכסים של בפטיסטים קנאים ושמרנים באמריקה, שרובם, בתחילת המאה העשרים־ואחת, עדיין דוחים את תורת האבולוציה של דרווין ונצמדים לסיפור בריאת העולם שבתנ"ך, מה היה פרויד אומר אילו ראה את המסגדים המלאים מתפללים מוסלמים לא רק בטהראן או בקהיר או ברבאט אלא גם בלב אירופה הנוצרית, בפריז ולונדון ואמסטרדם? כמה היה נדהם לראות את המוני הקנאים היהודים הדתיים, בני עמו, המתרוצצים חמושים בין פלשתינאים כבושים ועושים בשם הדת פרובוקציות לאומניות קשות, או אילו התהלך בערי ישראל, או באנטוורפן, פריז, מוסקבה וניו־יורק ומשתאה למראה הגיטאות ההולכים וגדלים של יהודים חרדים, חסידים בלבושם המסורתי מימי־הביניים? מה היה אומר אילו ראה את התחזקותם של הפולחנים ההינדיים בהודו, ואת המריבות העזות בינם לבין המוסלמים בשל חזקה על מקדשים עתיקים? הקצרה: אידיאולוגיות חילוניות גדולות וחזקות התמוטטו כארמונות־קלפים במאה שחלפה, הן במערב והן במזרח, בעוד הדת חוזרת ומתחזקת בעולם.

האם הדת היא חלק מן התרבות כפי שפרויד תפס אותה? זו שאלה לא קלה, אבל נדמה לי שלא אטעה הרבה, ואני יכול להביא לכך הוכחה הגיונית, שפרויד לא יכול היה לראות את הדת כחלק מן התרבות במובנה הטהור אלא רק כחלק מן הציביליזציה. ובצדק, לדעתי. שכן רואים אנו אנשים בעלי תרבויות שונות ומרוחקות זו מזו ועדיין הם מחזיקים באותה דת. אנו רואים גם אנשים בדרגות שונות מאד של התפתחות תרבותית, וגם הם נאמנים ודבקים באותה דת. פרופסור באוניברסיטה ואנאלפבית גמור משתתפים זה לצד זה באותו פולחן באותה מידה של דבקות ומסירות.

מכאן נובעת אפוא שאלה חדשה, שפרויד אולי לא התכוון אליה אך לדעתי היא מתחייבת. מה היא אותה אי־נחת בתרבות שמביאה אנשים לדבוק בדת? מסה על “אי־נחת בתרבות” יכולה להיכתב היום בלהט רב לא על־ידי פסיכואנליטיקן אלא דווקא על־ידי אימאם, כוהן־דת נוצרי או רב. מכל מקום, דרשות בנוסח זה כבר נשמעות מעל דוכני המטיפים בבתי־תפילה של דתות שונות ואף אויבות זו לזו.

נשאלת השאלה איך כשלה התרבות (ואני חוזר ומדגיש שענייני בהרצאה זו הוא בעיקר בחלק האמנותי־היצירתי של התרבות) בשבירת רעבונו של האדם בן־זמננו עד כדי כך שהוא חוזר בתשובה ומבקש נחמה ומזון רוחני במסגרות הישנות של הדת? זאת שאלה חשובה, שכן באופן כללי אנו רואים כיום שלפחות חלק מאנשי הדת הצטרפו באופן בוטה להתקפה על התרבות הרציונלית, החותרת להגביר את המודעות האנושית, שפרויד תלה בה תקווה לריסון הדרגתי של תוקפנות האדם ולמציאת לשון משותפת בין הבריות. התקפתם של אנשי־הדת על התרבות נעשית מסוכנת משום שאינה נרתעת מלהשתמש במלחמתה הפעילה בכל הישגי הציביליזציה הטכנולוגית. ודוגמאות לכך ידועות לכולנו מגל הטרור המאיים על העולם לאחרונה.

האם הסיבה להתחזקותה של הדת קשורה לאיזה חום של סולידריות אנושית שקיים במסגרות הדת, תוך כדי הבחנה פעילה יותר וברורה יותר בין טוב ורע, שחסרים אולי בתרבות בת־זמננו? אמנם תרבותנו במיטבה מודעת יותר לעצמה, דקה יותר בביקורתיותה, נאמנה אולי לכללים של ה־political correctness, אבל בסך־הכל היא קרה יותר, משחקית, נרקיסיסטית, רילטיביסטית ולא נחרצת בשיפוטיה המוסריים. התרבות שלנו חותרת אמנם לאושרו של הפרט, אבל אושר במובן הפרטי, בלא “התחושה האוקיאנית” שעליה כתב רומן רולאן במכתבו לפרויד לאחר שקרא את המסה “עתידה של אשליה”, ופרויד כרציונליסט מובהק דוחה אותה בתחילת המסה שבה אנו דנים, תוך שהוא ממשיך ומצטט את מכתמו של גיתה:

ראינו במאה שעברה איך לא הצליחו המדע והאמנות בחברה החילונית לרסן את תוקפנותו של האדם. ראינו גם איך גם המדע וגם האמנות נרתמים לשירות הדיכוי והרצח בגרועים שבמשטרים הרצחניים. אבל מצד שני מעטים מאתנו, אני מקווה, חושבים שהדת של היום, בפרט זו שכורתת ברית־דמים עם הלאומנות, תוכל לסייע בהשגת המטרות הנעלות של יותר אושר ופחות תוקפנות.

ובכל־זאת הכזיבה העמדה החילונית והבוטחת בעצמה של פרויד. האם הכישלון הוא זמני או שמא בכל־זאת, באמצעות הפעילות האמנותית, שקיבלתי עלי כאן להיות מעין סוכן שלה, יכולה התרבות להגביר את ה"נחת", אם אמנם תאמץ לה משהו מן התחושות הדתיות הנוכחיות, או לפחות תשאב מהן השראה (אך עדיין על־פי דרכה הביקורתית) לעסוק גם בבדיקה מחודשת של ערכים, בהבחנות נחרצות יותר בין טוב לרע, ולא תתרכז רק ברגשות וביחסים, על הצלחותיהם וכשלונותיהם?

אבל איך אפשר לטפל טיפול אמנותי בעל־משמעות בשאלות מוסריות בלי הדחף של אותה אשמה סובלימטיבית המולידה ומעוררת את המצפון; אשמה שפרויד עשה אותה דלק חשוב המניע את תרבותנו. ובכך אנו מגיעים לשאלה החותמת את הרצאתי.

מה על הדלק הנפשי החשוב הזה? מה מעמדה של האשמה כמקור למצפון הפעיל? עד כמה היא חיה ופעילה בחברתנו? האם היא רלבנטית כבימים־עברו או שהיא מתמוססת ומתרדדת בתוך האווירה הפוסט־מודרנית החדשה?

קשה, כמובן, להגיד משהו בעל־משמעות על עניין זה, שהרי תחושת האַשמה קשורה למבנה הנפשי של הפרט, ולכל אחד אופי האשמה שירש, או שליבּה או לא ליבּה בעצמו. אבל פיסקה אחת ב"עתידה של אשליה" עוררה אותו למחשבה, וזוהי:

זוהי פיסקה מעניינת, שמפתה אותי לחזור עליה בשינוי־גירסה ולהחליף את הנברוזה במושג אשמה. וכך אני מנסה להוליך את הדברים:

כוחה של האשמה, אם אינה נעשית נברוטית מדי, בכך שהיא מובילה את האדם לאחריות, ליצירתיות, לסולידריות ולרגישות מוסרית, ולכן היא חשובה כל־כך להנעת התרבות. יש התנהגות מוסרית המבוססת על אשמה ויש התנהגות מוסרית המבוססת על בושה, ואין כל ספק בעיני שלראשונה יתרון על השנייה. אלא שבחברות דמוקרטיות, המלאות אירגונים ומוסדות, תחושת האשמה האישית ה"ישנה" מקפחת את חיותה הראשונית ונעשית יותר “טרוניית אשמה” כנגד המוסדות מסביב, שהיחיד אמנם שותף בהם ואחראי להם לכאורה בתוקף אזרחותו ואף־על־פי־כן אין הם אישיים במובן החמור והמלא של המלה. מכאן הולכת לאיבוד הספונטניות של האשמה האישית ומתגלגלת בדרך פעילותם הענפה של כלי התקשורת למין אשמת הקולקטיבים שאליהם קשור היחיד – “אשמת השמאל”, “אשמת האינטלקטואלים”, “אשמת יחידות־הסעד”, “אשמת בתי־המשפט”, “מחדלי האקדמיה”, “אשמת הצבא”, “אשמת העירייה”, “שחיתות המערכת הפוליטית”, כאשר כל אלה כבר אינם גופים זרים מסתוריים ורבי־עוצמה כמו לפני מאה שנה אלא מוסדות חביבים ונגישים של החברה הדמוקרטית, שהיחיד הוא חלק ממנה ושותף בה. וכך מעביר היחיד חלק מאשמתו אל קולקטיבים שהם בעת־ובעונה־אחת חלק ממנו ולא חלק ממנו, ובכך מתקהה החריפות הראשונית של תחושת האשמה.

תחושת האשמה והחטא של פראנץ קפקא, נברוטית מאד ובלתי־מפוענחת, הביאה לתרבות שלנו כמה תובנות עמוקות לגבי עולמו של האדם, ועד היום אנו לומדים איך לפרשן. תרבותנו, לרבות זו החילונית והרציונלית, צריכה לתת מקום כלשהו לתחושת האשמה האישית הפעילה, שמתוכה נולד המצפון ומתחזקות הסולידריות המוסרית והאחריות האנושית, שנותנות לעתים גם טעם של קדושה ולא רק של חשיבות. אי־אפשר להשאיר את האשמה ומירוקה לדתות בלבד. הן יכולות להתגלות כמסוכנות וקנאיות בעולם שיש בו אמצעי השמדה שנעשים נגישים עד בהלה. שהרי תרבותנו, תרבות־השפע הצרכנית והציביליזציה הטכנולוגית, אינה יכולה לזלזל בפסימיות של פרויד כפי שהתגלתה במסה המיוחדת הזאת, שלכבוד פירסומה לפני שבעים־וחמש שנה התכנסנו כאן היום.

אַהֲבָה הַבָּאָה בָּעֲבֵרָה מְפַתָּה

כַּמָּוֶת בְּבֵית מִשְׁפָּחָה שֶׁלֹּא נִגְמְרָה

מְלַאכְתּוֹ פְּעוּר חַלּוֹנוֹת עַל מִטַּת פּוֹעֲלֵי

בִּנְיָן לְקוֹל קִרְקוּר צְפַרְדֵּעִים וְהֶבֶל לַח מִתַּמֵּר

כַּחֲלוֹם מִבִּצַּת הַיַּרְקוֹן אֵד נַרְקִיסִים

נִמְסָךְ בֵּין שָׁדֶיהָ, גּוּף פִּילֶגֶשׁ תָּמִים

נרְצָע עַד מָוֶת

חֵרוּת מֻטַּת כְּנָפֶיהָ אֵין

סוֹף עַד שֶׁבָּא אִישׁ אֶחָד וְלֹא פָּחַד, מִשְׁתָּאֶה

לַפְּרוּעָה, הִשִּׁיב בְּאַפָּהּ נִיחוֹחַ

הָדָר וְהִגִּיר אֲבָרֶיהָ דְּבַשׁ, וּמוֹסֵס

וְיָדַע בִּבְלִי דַּעַת עִוֵּר, פִּלֵּשׁ

וּבִתֵּר וְרִקֵּעַ עַד

דַּק, עַד שְׁבִי

בֶּעָפָר, לִבְשִׁי

שַׂק, אִפֵּס

וְצִמְצֵם מֻטַּת כְּנָפֶיהָ בְּטַבּוּר

בִּטְנָהּ וְלֹא יָדַע.

גֶּבֶר נוֹשֵׂא לְאִשָּׁה פִּילֶגֶשׁ וּמִיָּד נֶהְפָּךְ

לְבַעַל, עִם בַּיִת וְגַם בְּלִי, וְהִיא לְרֵיחַ

הַגֶּשֶׁם בַּחַלּוֹן הַגָּדוֹל, תָּמִיד פִּילֶגֶשׁ,

נְחִירֶיהָ מִתְרַחֲבִים נוֹשְׁמִים נַרְקִיסִים

בְּדוּיִים וְעֵינֶיהָ זוֹלְגוֹת בּוֹץ עַל הָאָהוּב

הַזָּר שֶׁבָּא לָגוּר דַּיַּר מִשְׁנֶה, מִדֵּי שָׁנָה לְרֵיחַ

הַגֶּשֶׁם, בְּאֹרַח פֶּלֶא, הִיא לֹא מִתְיָאֶשֶׁת, אַחֲרֵי

הַרְבֵּה שָׁנִים הִיא שׁוֹאֶלֶת

לָמָּה אֵין פִּילֶגֶשׁ בִּלְשׁוֹן זָכָר.

דְּבַשׁ נִגַּר מֵחַלְצֶיהָ שׁוֹמֶרֶת

אֱמוּנִים כְּמוֹ שִׁפְחָה

חֲרוּפָה מִפַּחַד

אוֹ מֵאַהֲבָה

בִּבְשָׂרִי נִמְכַּרְתִּי

בִּבְשָׂרְךָ נִמְכַּרְתִּי

בְּרֵיחַ נִשְׁמַת אַפְּךָ, מֶזֶג

חֲרִיפוּת חֲלֵב תְּאֵנָה וּמֶתֶק

פְּרִיחַת נַרְקִיס, נִמְכַּרְתִּי, בְּזָרוּתְךָ

בְּאַחֵרוּתְךָ, בַּתְּשׁוּקָה לְהַגִּיעַ,

לִנְגֹּעַ, בַּיֶּלֶד הַמֵּת נִמְכַּרְתִּי, בַּצִּפִּיָּה

לֶחַי, אוּלַי מָחָר, מָחֳרָתַיִם, בְּגַבְהוּת

לִבִּי נִמְכַּרְתִּי, אֲנִי אֶגַּע, אַגִּיעַ, פִּילֶגֶשׁ

כְּנַעֲנִית נִמְכַּרְתִּי לְךָ עַד כְּלוֹת

שְׁנֵי גְּרִיפוֹנִים בְּמִקְדָּשׁ קַדְמוֹן שׁוֹמְרֵי

סַף שׁוֹתְקִים אֲפִלּוּ לֹא מַנִּיחִים יָד

עַל כָּתֵף, נוֹגְעִים דַּק דַּק כְּמוֹ קַו הָאֹפֶק

הַמָּתוּחַ עַכְשָׁו אַחֲרֵי הַרְבֵּה

הַרְבֵּה שָׁנִים בְּיוֹם חֹרֶף, בְּתִשְׁעָה

עָשָׂר בְּטֵבֵת, הֶעָתִיד חָתוּךְ,

גָּזוּר כְּמוֹ שְׁנֵי גְּרִיפוֹנִים שׁוֹמְרֵי סַף בְּמִקְדָּשׁ קַדְמוֹן.

פִּילֶגֶשׁ תָּמִיד פִּילֶגֶשׁ בְּחַיָּיו וְגַם אַחֲרֵי מוֹתוֹ בְּיוֹם

הַשָּׁנָה יַעַמְדוּ סְבִיב הָאֶבֶן כָּל יְדִידָיו וִידִידֶיהָ מוֹקִירֵי

זִכְרוֹ וּבְנוֹ הַחֻקִּי כַּדָּת יְחָרֵף וִיגַדֵּף, וְהִיא הָאֲשֵׁמָה

שֶׁמִּבְּרֵאשִׁית תַּרְכִּין רֹאשׁ בִּדְמָמָה, וְכָל יְדִידָיו וִידִידֶיהָ

מוֹקִירֵי זִכְרוֹ יְיַדּוּ בָּהּ אֶבֶן, פִּילֶגֶשׁ הִיא שָׂעִיר

לַעֲזָאזֵל, עֵת נָקָם וְשִׁלֵּם לַחֲרָמוֹת

וְלָאִסּוּרִים שֶׁנִּשְׁבְּעוּ לָהֶם כַּדָּת וְכַדִּין וְלֹא

הֵעֵזּוּ לְהָפֵר, יְיַדּוּ בָּהּ אֶבֶן בַּפִּילֶגֶשׁ שֶׁהִפְקִיעָה

עַצְמָהּ מֵרְשׁוּת הַדָּת וְהַדִּין וְהִפְקִירָה אוֹתָם לַפִּתּוּי

רַק בַּחֲלוֹמוֹת, בְּיוֹם הַשָּׁנָה, יוֹם נָקָם

וְשִׁלֵּם, שֶׁתַּשְׁפִּיל סוֹף סוֹף עֵינַיִם אַחֲרֵי שֶׁהֵעֵזָּה

לְהַחְצִיף פָּנִים.

פִּילֶגֶשׁ נִשְׁאֶרֶת תָּמִיד פִּילֶגֶשׁ לֹא

דַּי שֶׁהִיא לְבַדָּהּ עַכְשָׁו, פִּילֶגֶשׁ

נִשְׁאֶרֶת תָּמִיד פִּילֶגֶשׁ בְּחַיָּיו

וְאַחֲרֵי מוֹתוֹ, לֹא דַּי שֶׁהִיא לְבַדָּהּ

עַכְשָׁו וְגַם זֶה פִּתּוּי, יֵשׁ לָהּ נִסָּיוֹן בִּגְנֵבַת

לְבָבוֹת, כְּדַאי לִפְקֹחַ עַיִן, אוֹ בִּכְלָל

לְהִתְרַחֵק, שֶׁתֵּחָנֵק בַּתַּבְשִׁיל

שֶׁבִּשְּׁלָה, אָז מַה אִם נָשָׂא אוֹתָהּ כַּדָּת,

פִּילֶגֶשׁ תָּמִיד מוּעֶדֶת, בְּעִקָּר שֶׁאִי

אֶפְשָׁר לִסְמֹךְ עַל שׁוּם גֶּבֶר, שֶׁתֵּחָנֵק

לְבַדָּהּ בַּאֲרוּחַת שַׁבָּת, אֶצְלֵנוּ, זֹאת

אוֹמֶרֶת אֶצְלִי, הִיא

לֹא תִּהְיֶה בַּת בַּיִת.

מיכל חלבּין: בלי כותרת

לפני שלושים שנה כתב ישעיהו ברלין הספד לזכר ידידו האוסטרי, ריימונד פון הופמנסטאל, שהשתקע בלונדון אחרי המלחמה. “אנגליה היתה בעיניו”, כתב ברלין, “התגלמות של הוויה שקטה, מהוגנת רחומה; על הכל, של ציביליזציה הנקייה להפליא מאלימות, היסטריה, קטנוניות והמוניות”. תחושתו של הופמנסטאל לגבי אנגליה לא לקתה באידיאליזציה יתרה גם לא בחוסר־ניסיון (בשעתו התגורר גם בארצות־הברית), אך כיום אי־אפשר יהיה לקבלה בשום פנים. המידות הטובות האזרחיות, נימוסים נאים, הרגלים אישיים מושרשים של איפוק ומתינות, והחשדנות הלאומית כלפי הגדשת הסאה, כל אלה הושלכו אחר־גו או עברו מן העולם. אין ספק שכיום אלימות, היסטריה, קטנוניות והמוניות נמנות עם הקווים העיקריים במזג האנגלי הנוכחי.

מעטים מהאנשים המסוגלים לתאר את ההשפעות הרות־האסון של קריסת הנימוסים וההרגלים האנגליים יותר מ"תיאודור דאלרימפל", שמו הבדוי של רופא שעד לא מכבר עבד באזור עשוק של הגוש העירוני של בירמנגם וכרופא בית־כלא. מסותיו – שנכתבו בעיקר לכתבי־עת אמריקאיים וקובצו בספר תרבותנו, מה שנשאר ממנה – יצאו לנפות את “הביצה המוסרית שהיא בריטניה של הימים האלה” ולחקור את “הרוע הנחות אך הטיפוסי”, שלפי דבריו הוא פורח “באופן ספונטני ובלתי־מאולץ” במעמד התחתון הבריטי. הוא מעריץ את זו האצילית שבמידות הטובות, אומץ־הרוח; והוא בוחל בצורה שבה אותה “תרבות החיבוק־וההתוודות” עוקרת את קשיחות הרגש והביטחון־העצמי מן האופי הבריטי “לטובת התפרקות רגשית בנאלית, שטופת חמלה־עצמית מטומטמת ושטחית”. בכללו של דבר הוא טוען בתוקף – בכוח שאין לעמוד בפניו – למען חידוש המידות הטובות המסורתיות של האנגלית: “יישוב־הדעת, חריצות, חסכנות, יושר, מתינות, אדיבות, שליטה־עצמית”.

יש להדגיש שדאלרימפל כתב ספר נמרץ, חשוב, כמעט חיוני. תרבותנו, מה שנשאר ממנה הוא ספר שקובעי־מדיניות, מעצבי דעת־קהל, וכל הרוצה להבין מדוע כה הסתאבו החיים בבריטניה, חובה עליהם לקרוא אותו ולהסיק ממנו מסקנות. הספר כתוב בהידור סגנוני, טיעונו מדוקדק, והוא פרובוקטיבי ונחוש בעמדתו: “אמת ממשית מפי בעל־דעה אחד מוצהר שקולה כנגד מה שתשמע מפי תריסר מאותם חסרי־פניות כביכול”, אמר פעם לואיס סטיבנסון. המידע שמוסר דאלרימפל קשה לא פעם לעיכול, אך תמיד הוא מרתק. הוא מוסר, למשל, שהרבה מוסלמיות צעירות באות לחדר־הקבלה שלו מתוך ייאוש שעל גבול ההתאבדות משום שכפו עליהן נישואים לשארי־בשר קרובים, “בדרך־כלל דודנים ראשונים”, והוא דואב על כך שעיתונאים, “מחשש לפגוע”, אינם מרבים להתייחס “לאחוז הגבוה ביותר של מחלות גנטיות בקרב ילודיהם של נישואי קרובים”.

נעימת הפולמוס השקולה שלו מעוררת סלידה, בושה וייאוש: עתידה היא לערער את השקפותיהם של רבים מן הקוראים על סביבתם הפיזית ועל ההנחות התרבותיות שלהם, ויש בה כוח מעשיר להשבחת הצורה שבה אנשים חושבים ופועלים.

בארבע דרכים שונות הוא ניגש אל הנושאים שלו. פרקים רבים מתארים בעוצמה חדה־כתער את תנאי החיים המבישים והאכזריים ואת הקיום התהומי של עניי אנגליה. בפרקים אחרים הוא מוקיע במפורט את גילויי חוסר־האחריות וחולשת־הדעת של מורי־ההוראה בני המעמדות המשכילים, שבצווארם הוא תולה את קולר יצירתו של “מעמד תחתון גדל־והולך המשולל כל מצפן מוסרי”. לעומת זה, בפרקים אחרים המצטיינים בדקות־רגש, דאלרימפל מפאר ומרומם את זכרם של כמה מן הנפילים שיצירותיהם מדגימות את כוחותיה הגואלים של האמנות. “להוציא עניינים טכניים טהורים, הגיעה בינת האדם לשיאה עם שקספיר”, הוא מכריז. מסות אלו יש בהן משום קריאה קיבוצית לחידושה של אפליה מטעמי תרבות: להכרה, ההכרחית לתבונת האדם ולרווחת החברה, כי יש קווי־תיחום חדים החוצצים בין המעולה לנחות. דאלרימפל מחזק טענה זו בהסתמך על מסעותיו הנרחבים בעולם השלישי בבואו ללמדנו מהי ברבריות, מה פירושה של ברבריות, ועד כמה הברבריות חודרת לאנגליה של זמננו. בתוך הרבה דימויים מרתקים יש דימוי אחד שהוא בלתי־נשכח: איך גילה, בעת מלחמת־האזרחים הליברית, את היכל יובל־המאה במונרוביה, שהיה ריק לגמרי להוציא פסנתר־כנף, סטיינוויי, שרגליו נוסרו והונחו על הרצפה שבסמוך, יחד עם ערמות קטנות של צואת אדם. אולם יש אויבים קרובים יותר לתבונה, להשכלה ולאפליה מטעמי תרבות.

“אין עוד ארץ בעולם שבה תהליך ההסתאבות מרחיק לכת יותר מאשר בבריטניה: בזה, לפחות, אנו תופסים מקום ראשון בעולם”, מתעקש דאלרימפל. “אומה שעד לא מכבר היתה מפורסמת באיפוק הליכותיה ידועה עכשיו לשמצה בגסות תאוותיה ובנסיונותיה שלוחי־הרסן והאנטי־חברתיים לספק אותן”. ההשתכרות ההמונית בכל סוף־שבוע, שבגלל מרכזי הערים הבריטיות נעשים “קשים־מנשוא אפילו על מעוטי־תרבות, משתלבת ביחסים הגסים, האלימים, והרדודים עד להחריד, בין המינים”. במהלך מסה מצוינת, שבה הוא משווה את הכרת־הכבוד והחביבות של חיי האיטלקים בני־זמננו עם ההסתאבות וחוסר הכבוד־העצמי של בריטניה בת־זמננו, מזכיר הוא את חוויותיו מזמן שעבד במזרח־אפריקה בריחוק מילים ספורים משני מפעלי־בנייה, אחד איטלקי ואחד בריטי. “פועלי הבניין הבריטים היו שיכורים, אלימים, שטופי־זימה ומזוהמים, נטולי בושה וכבוד־עצמי. מהיותם אנוכיים לגמרי, ועם זאת נטולי עצמיות מרובה, השחיתו מכונות יקרות ביותר בשעת שכרות, בלי רגע של מוסר־כליות, ואם כיהו בהם, הגיבו בפראות”. לדעתו של דאלרימפל, “ייצגו הללו באמת אוכלוסיה שניטלה ממנה כל גאווה בעצמה או במעשיה, ואשר אי־כך היא מצליחה לנהוג בקלות־דעת שאין עימה עליצות”. השכנים האיטלקים, כנגד זה, היו “חרוצים, ממושמעים ונקיים, ויכלו ליהנות בצורה תרבותית אפילו בערבות אפריקה, לשתות בלי להשתכר, ובלי אותו היעדר גמור של שליטה־עצמית המאפיין את הבריטים של ימינו. להבדיל מן הבריטים, מעולם לא נעשו מטרד לאוכלוסייה המקומית, והכל ראו בהם אנשים שבאו לבצע עבודה”.

חלק מן האשמה בהידרדרות זו תולה דאלרימפל במדינת־הרווחה:

כמי שפועל בשכונת־עוני אנגלית הוא רואה מה הביאה המהפכה המינית למעמד התחתון: “שום התאפקות, שום חוש־מידה, שום הכרת־ערך, שום שמירת־סוד, שום עמקות, שום סייג לתשוקה אינם מקובלים אצלם”. דאלרימפל אינו רואה כל חיוב בריבוי חד־הורוּת בקרב הלקוחות שלו. “הממזרות ההמונית של בריטניה איננה סימן להתחזקות האותנטיות של יחסי־האנוש אצלנו אלא היה תוצאה טבעית מן הנהנתנות חסרת־המעצורים, המוליכה חיש־מהרה לאנדרלמוסיה ולמסכנוּת, בפרט בקרב העניים”. הוא מתחלחל למראה ההפקרות החברתית וההרסנוּת־העצמית של הפאציינטיוֹת שלו, המוציאה לאוויר העולם שורה של ילדים בני אבות שונים, שכמעט תמיד הם אלימים, פליליים או פרועים. “התוצאה היא גל גואה של הזנחה, אכזריות, סאדיזם ורשעות צוהלת”, שמולה הוא עומד “מקץ ארבע־עשרה שנה אחוז חרדה יותר משהייתי ביום שהתחלתי”.

לכאורה דאלרימפל איננו איש נוצרי, אך לבו דואב על החילון של בריטניה והקלקלות החברתיות המתלוות אליו:

הוא מתעב את הצורה שבה הוחלפו האתיקה הנוצרית והמוסר הציבורי על־ידי המוסר הילדותי והסנסציוניות הזולה והצינית של העיתונות. פירפורי־עווית של צדקנות הם התחליף שלו לחיים המוסריים.

הוא גורס שהילדותיות חסרת־המצרים של עיתוני בריטניה, והתנפלותם המתחסדת והפרועה על אישי־ציבור, יש לה “מטרה אידיאולוגית: לערער את עצם מושג המידות הטובות ולכפור באפשרותן, וממילא בצורך באיפוק”. אכן, האינטואיציה הקיבוצית של כלבי־הציד הבריטיים היא להכחיש או לבטל כל מרות זולת זו שלהם: לפסול כל התמחות מקצועית, מקצוענות חסרת־פניות, עליונות חינוכית, דייקנות טכנית, כדי שכל איש בלתי־מחונך, מתפרץ וצרחני בציבור יוכל להאמין שאפילו בנושאים המורכבים ביותר אין דעותיו נופלות בערכן מאלו של כל אדם זולתו.

אינטלקטואלים, סופרים ואמנים, המשחקים בקלות־ראש או מתוך יצר נצלני בתמונות הלקוּחות מאכזריותם של החיים כהווייתם, והמביעים התפעלות ממַתנת כלפי רעיונות אלימים, הטלת־מומים עצמית והשתקעות ההכרה באני, זוכים לבוז מתמיד אצל דאלרימפל. הוא אינו יכול לסלוח על “הרעיונות הלא־מציאותיים, המתפנקים, והריקים תכופות מכל תוכן, של מבקרי החברה”, על שום ששיגעו את המעמד התחתון הבריטי ב"רעיונות הרסניים באשר לדרך בה יחיה". הוא פרשן תרבותי חד־עין – לפעמים מזן טרופי לא פחות מחברו־למקצוע סֵלין [הסופר והרופא הצרפתי] – וכשרון אדיר יש לו לקשר קישורים מטרידים. “תרבות גולמנית מעמידה אנשים גסים”, הוא מדגיש. מהרבה זוויות הוא מתקרב אל שפַל־המדרגה הרגשי של זמננו: סיפורו על המשפט של רוצח־הילדים מסוהם, איאן האנטלי, וחברתו לפשע מקסין קאר, סיפורו החוזר לקוראים אמריקאים על הרציחות הסדרתיות הסאדיסטיות שביצעו פרד ורוזמרי וסט, ומאמרו שופע־הבוז, “אשפה, אלימות, ורסאצ’ה”, על Sensation, זו תערוכת האוסף של צ’ארלס סאצ’י באקדמיה המלכותית ב־1998, ממחישים עד כמה אבזרי האמנות של מיליונר הם חלק מאותו עולם רוחני כמרתף־העינויים של רוצח סדרתי.

בשורת מאמרים דקי־רגש מביא דאלרימפל ציטוטים שופעי־אהדה להפליא מתוך שקספיר, טורגנייב וצווייג. נראה כי צווייג יש לו מסרים שאי־אפשר־בלעדיהם לבריטניה של המאה העשרים־ואחת: “שרק השתקנים והמושלים ברוחם מסוגלים לחוש התלהבות והתרגשות של אמת”; וכי “ככל שחיי הרגש מתקרבים להיסטריה, לראווה חיצונית מתמדת, כך כנותם פוחתת”. בעוד פרק נזעם ומצחיק אנו מוצאים פרשנות קטלנית לספרה של וירג’יניה וולף, שלוש גיניאות, שלפי דעתו מוטב יהיה לקרוא לו איך להיות עשיר ובכל־זאת לחוש קיפוח מופלג.

אך אף שדאלרימפל ניחן בכשרונות תיאור כבירים, והוא מציג את הנתונים שבידו בצורה שאין בה דופי, הניתוח שלו פגום והוא לוקה בחיסרון אחד עצום וקשה: אין לו כמעט תחושה כרונולוגית. אין זה ברור די הצורך מתי, לפי דעתו, נגרם הנזק לשליטה־העצמית ולכבוד־העצמי של הבריטים: על־ידי וירג’יניה וולף ועל־ידי התיאוריות החברתיות של שנות ה־30 למאה שעברה; על־ידי הנהגת מדינת־הרווחה; על־ידי ממשלת אטלי בשנות ה־40 למאה שעברה; על־ידי מפעלי הבינוי העירוני שהתחילו בשנות ה־50 למאה שעברה ותיכנונם היה הרה־אסון; על־ידי שוטים כמו [המבקר הנודע] קנת טיינן, שאמר “fuck” בטלביזיה בשנות ה־60 למאה שעברה; או על־ידי הרס הרוח הציבורית בידי ממשלה מוניטריסטית בשנות ה־80. אם צדקו ישעיהו ברלין וריימונד הופמנסטאל – ובהיותם גולים בארץ הזאת היו להם נקודות־מבט עדיפות במיוחד – עדיין היתה בריטניה מהוגנת ורחומה במידה מתקבלת על הדעת בראשית שנות ה־70. העובדה שדאלרימפל אינו מעמיד רצף כרונולוגי ברור בבואו לתאר את ירידתה של בריטניה מחלישה את בהירות טיעונו.

לכן דומה כי התקפתו על שלטון המנדארינים בתרבות היא פשטנית מדי. ודאי, הוא מצטט דברי־הבל מבחילים מן האובזרוור, ואין הוא חוסך את שבטו מחוסר־האחריות של בעלי־הטורים בגארדיאן. אבל תמיד יש לזכור שהמאמרים האלה, שלכתחילה נכתבו בשביל כתבי־עת אמריקאיים שמרניים (או ממחנה השמרנות החדשה), יש בהם לפעמים צד של דמיון לקיטרוגי־הכזב הצורמים של ספּיירו אגניוּ על אינטלקטואלים ליברלים, בתחפושת של הדרת־לשון אנגלית אדיבה. אם אמנם ראוי יהיה לתלות את סיאובה של בריטניה בת־ימינו בעובדה שכטענתו אכן הלך־המחשבה של וירג’יניה וולף בשלוש גיניאות – “שטחי, שקרי, מלא טינה, צר־עין, סנובי, אנוכי, קטנוני, פיליסטרי, ובחשבון אחרון ברוטאלי” – הרי הוא שניצח בעיליתות התרבותיות של המערב.

אפילו מי שיקבל בהכרת־טובה שאין למעלה ממנה את דעותיו של תיאודור דאלרימפל אינו יכול להאמין שהוא מתאר את המצב כהווייתו. הוא מחליש את טיעונו בהסתמכותו היתרה על אסכולת התירוצים וטפילת ההאשמות של ספיירו אגניו; וכתוצאה מכך האיבחון שבספרו המשכנע לוקה־בחסר במידה מסוכנת. רק לעתים רחוקות הוא מזכיר את ארצות־הברית, בדוחק הוא מודה ברישומה של התרבות העממית האמריקאית על אירופה, אין הוא מציין כלל עד היכן הושפעה זו מן ההמוניות, האלימות והרגשנות הילדותית של התכנים האמריקאיים שהציפו את המעמד התחתון הבריטי שטוף־הטלביזיה בארץ הזאת מאז שנות ה־70. אכן, לפרקים תרבותנו, מה שנשאר ממנה כתוב (צר לומר זאת) בנעימה החנפנית של חצרן מצטנע במשק־ביתו של דעתן ממחנה הניאו־שמרנים. העקיצות העדינות הקטנות נגד צרפת גולמניות פחות מדברי־הגנאי של ריצ’ארד פרל בזמן הפלישה לעיראק, אבל הן מחזקות אותו מֶסר מתרונן באשר לעוצמתה הניצחת של אמריקה. מאמרו של דאלרימפל, “בקרוֹס האסלאם” – שנכתב במפורש ל"קוראים אמריקאים", אם גם יש בו תיאורים מעניינים של פושעים מוסלמים בבתי־סוהר בריטיים – מבטיח ומחניף לאמריקאים ש"הקנאים והמפוצצים אינם מייצגים שום תחייה של אסלאם פונדאמנטאליסטי שוקט־על־שמריו אלא את פירפורי גסיסתו". בדומה לזה, מסתו הנהדרת בצבעיה החיים על האוואנה של קאסטרו, שבה העוני והעריצות נעשים מוחשיים בכל דף, מרגיעה את הקוראים האמריקאים בהבטחה שצווחותיה של קובה הרשמית על “ההתפרקות החברתית האיומה… בארצות־הברית” משעממות אפילו את הקומוניסטים הקישחים.

בשום מקום אין דאלרימפל רומז שהחטאים, הכיעור, האינפנטיליות הרגשית של אירופה בת־ימינו שאובים אולי מן ההסתננות התרבותית של אמריקה. הוא מתלונן – וזוהי תובנה נוקבת לגבי אי־הנעימות שבבריטניה של זמננו – ש"המתבגרים מבוגרים בטרם־עת; המבוגרים מתבגרים תמידיים". האומנם הוא סבור שבעלי־טורים בשבועון אובזרוור אשמים בזה יותר מן המסר הבלתי־פוסק של סדרות־טלביזיה אמריקאיות, המשודרות בבריטניה זה שלושים שנה בשפע כה רב ובשעות של צפיית־שיא? אנשי המעמד התחתון הבריטי שאותם הוא רואה כאיש־מקצוע, או שאותם הוא בוחן באזורי־החרושת המפויחים שסביב בירמינגם, “הורדו” – לדעתו, על־ידי מדינת־הרווחה ומתנות הביטוח הלאומי – “למעמד של ילד, ואם גם ילד מפונק בעל כישורים פיזיים של גבר: מתבכיין, תובעני, קובלני, הנוהג באלימות אם אינו מקבל את מבוקשו”. האלימות הגוברת־והולכת של האנשים האלה נעשית הרגל: “הפרחח המפונק הופך להיות עריץ מרושע בביתו”. איך יכול בכלל דאלרימפל לטעון שהסכומים המופרזים לפעמים ששולמו להולכי־בטל מבני המעמד התחתון השפיעו על יצירת המעמד התחתון הזה של אנגלים מפונקים, אנוכיים ואלימים יותר מן המופת – שנתקע בראשיהם מכוח חשיפה מתמדת לטלביזיה האמריקאית – של הרפובליקה העשירה ביותר והחזקה ביותר בעולם, כמקום הולדתו של הזאטוט המפונק, וכיום בעצם כממלכתם של זאטוטים עשירים, שהרי מהי משפחת בוש אם לא להקת הזאטוטים החזקה ביותר בעולם?

כשדאלרימפל מתאר את הגזמותיה של ה"דיאנאמאניה" בבריטניה ב־1977 הוא דואב על כך ש"הבריטים, שבהשפעת כלי־התקשורת הם דורשים מכל אדם שילבש את הרגש או את הפסבדו־רגש שלו על שרוולו, קיפחו את סגולותיהם היחידות הראויות לשבח – סטואיות, הצנע־לֶכת וחוש לאירוניה – ורכשו להם רק את אלו הראויות לבוז". הוא צודק; אבל היכן לדעתו היה מקור הניצול המסחרי של קיצוניות רגשית: ברומנים של שנואת־נפשו וירג’יניה וולף, או בשידורים אל אופרה וינפרי? אם אמנם, כדבריו, חרבה במידה רבה גאוות הבריטים על לשון־ההמעטה, אם כיום רבים רואים בערכי החינוך הקלאסי של איפוק רגשי ושליטה־עצמית דברים שאבד עליהם כלח או הפרעות רגשיות, הרי ודאי יש לתלות את עיקר האשמה בחיזיון התוקפני והמשפיל של הפסבדו־רגש של הטלביזיה האמריקאית.

במקום אחר, בדיון שנון ברגשי־הדאגה של אלדוס האקסלי באשר לאמריקניזציה האורבת לתרבותם ולרגשותיהם של האנגלים, מסכם דאלרימפל את ציפייתו של האקסלי לכך שחברה המכוונת לסיפוק מאוויים בן־רגע תיצור אוכלוסייה שטחית ואנוכית הדורשת “בידור עד מוות”. ד"ר דאלרימפל מעלה השגות נהדרות על הצורה שבה מתייחסים לתיסכולם של בני־אדם ולחוסר סיפוקם היומיומי כמו אל תנאים רפואיים, והוא מתאר את דרישות הפציינטים שלו לגלולות נגד דיכאון בגלל האמונה הזוחלת ש"כל אדם יש לו זכות להיות מאושר" (ההיפך מלהיות מדוכא). אבל המושגים האלה של הגשמה אנושית לא החלו במנדארינים תרבותיים בריטיים נמהרים וחלושים אלא אצל האבות־המייסדים של ארץ בני־החורין. “בעינינו מובנות מאליהן האמיתות האלו”, נאמר במגילת־העצמאות של ארצות־הברית, “שכל בני־האדם… קיבלו מבוראם אי־אלו זכויות שאין למנוע מהם, ועמהן נמנים החיים, החופש וביקוש האושר”. הצרה התחילה בכך שביקוש האושר הועלה לדרגת זכות פוליטית.

אחת הצורות שבהן האנגלים המטופשים מפחיתים כיום ביודעים את הכרת־הערך האישית והכבוד־העצמי שלהם מתבטא בזילזול בלבוש, טוען דאלרימפל. מתועבת בעיניו הצורה שבה אנשים אמידים מחקים את בגדיהם של העניים הבלויים, ולובשים בגדים בלים ושחוקים היאים רק לאלה החיים במשכנות־עוני. “הרי זו יריקה על קברותיהם של אבותינו, שהתאמצו קשה כל־כך, זמן רב כל־כך ובעמל כה רב שנהיה שרויים בחום, בניקיון, שׂבעים ופנויים”. אולם אנשי־רוח ליברליים ובעלי־טורים בגארדיאן ודאי יש להם השפעה מצומצמת ביותר על אופנות הלבוש האנגליות. אי־אפשר להאשים אותם. אין ספק שהריפוט המעושה, הסנוביות המהופכת והרומנטיזציה של האדם הכושל, המאפיינים את סגנונות הלבוש של זמננו, הם אמריקאיים במקורם. נשי מיליונרים במנהטן, לא אנגליות בהולנד־פארק, הן שהתחילו ללבוש בגדים יקרים שהיו חיקוי לאלה של פושעי־רחוב. נערים מתבגרים בני המעמד הבינוני, בפרוורי־מותרות אמריקאיים ולא במילטון קיז, הם שהיו ראשונים ללבוש ג’ינס ללא חגורה המשתלשלים על עכוזיהם, דרך־חיקוי לאסירים שחורים, שבמערכת בתי־הכלא האמריקאית מונעים מהם חגורות כדי שלא יתלו את עצמם.

בכאב מזכיר דאלרימפל את תת־התזונה שגוזרים על עצמם כה הרבה פאציינטים ואסירים אנגליים. הוא מתאר מה שקרוי “מדבריות אוכל”, שכונות־עוני עירוניות שרק חנויות מעטות מוכרות בהן מזון טרי, שבהן תזונת ההמונים היא אוכל חטוף, על רגל אחת, או שאר מאכלים של מיקרו־גל, יקרים ופסולים לבריאות. אבל אין הוא נוקב בשם האומה שהיא בעלת המסעדות המשוקצות של המזון המהיר, שבבריטניה הן מחליאות ותוקפניות־בשיווקן יותר מכל.

תיאודור דאלרימפל אינו אומר לקוראיו האמריקאים מה שאינם רוצים לשמוע. הוא מתעמת עם כה הרבה בריונים והורס כה הרבה מחשבות מוטעות בספר הזה האמיץ והבוטה, שאין להכחיש את חשיבותו; אבל אין הוא מוכן לנקוב בשמו של המיפלץ הגדול מכולם.

וּלְעִתִּים אָנוּ מִין נֶגֶב מִיתוֹלוֹגִי צָחִיחַ

וְעַלִּיז שֶׁכָּזֶה כְּמוֹ בְּאִיּוּרֵי הַסְּפָרִים שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ.

קַקְטוּסִים מוֹלִיכֵי שׁוֹלָל בַּשְׂרָנִיִּים

כָּאֵלֶּה וְזִקְפַּת קוֹצִים בִּמְלוֹא אוֹנָם,

נוֹטְפֵי אָנִיס צוֹנֵן, יָרֹק עָמֹק וּמְשַׁכֵּר שֶׁכָּזֶה

כְּקֻבַּעַת רַעַל.

וּלְעִתִּים חוֹצוֹת אוֹתָנוּ בַּלַּיְלָה רַכְּבוֹת מַשָּׂא

עֲמוּסַת קֻבִּיּוֹת מִשְׂחָק צִבְעוֹנִיּוֹת וּמְשַׁקְשְׁקוֹת

בַּעֲלִיצוּת שֶׁל כְּאֵבֵי הָאֲחֵרִים, וּמִקְּרוֹן הַנּוֹסְעִים הַיָּחִיד

שֶׁבִּתְנוּחָה כַּלְבִּית שׁוֹגֵל אֶת הָרַכֶּבֶת מֵאָחוֹר אָ

חוֹר נִשְׁקֶפֶת אֵלֵינוּ מֵרָחוֹק רָחוֹק יַלְדָּה מְתוּקָה

וְעַלִּיזָה וּמְנוֹפֶפֶת לָנוּ בִּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת הוֹלְכוֹת

וְנִפְרָמוֹת הוֹלְכוֹת וּמִתְפָּרְעוֹת

וּכְבָר חָצְתָה אֶת הַצִּיּוּר

בְּטֶרֶם עוֹד נָבִין שֶׁזֶּה עַתָּה

הִיא

וּכְמִיהָתִי אֵלֶיךָ עַתָּה כִּסְפִינָתוֹ הַמְּעֻצֶּבֶת לְהַפְלִיא שֶׁל מָגֶלַּן

עַל קִשּׁוּרֶיהָ וַחֲבָקֶיהָ וְחִבּוּקֶיהָ וּתְרָנֶיהָ הַזְּקוּפִים לִקְרָאתֵךְ

בְּצֵאתָהּ לָתוּר יַבָּשׁוֹת עַתִּיקוֹת וּמְשַׁכְנַעַת אֶת עַצְמָהּ שֶׁטָּרָה נוֹבָה טָרָה

נוֹבָה עוֹדָהּ פְּקוּקָה בְּבַקְבּוּק מָט הַמִּתְכַּסֶּה אָבָק קַדְמוֹנִי עַל

הַמָּדָף אַחֲרֵי נְפִילַת הַשַּׁח, וְהַצְּרִיחַ, וְהַפָּרָשִׁים בְּחֶדֶר מְעֻרְבָּל

עָשָׁן נִיחוֹחִי שֶׁל סִיגָרִיּוֹת קְטֹרֶת לְעוֹרֵר בָּהֶן אֶת כְּמִיהָתִי עַד

שֶׁתֶּחְפַּץ אֶלֶף פְּעָמִים אָמַרְתִּי לְךָ לֹא לְעַשֵּׁן כָּאן כָּל בְּגָדֶיךָ

מַסְרִיחִים וְאֲנִי יוֹצֵא הַחוּצָה לְהַקְשִׁיב אֶל הָרִנָּה וְהַתְּפִלָּה

הַבּוֹקְעִים חֶרֶשׁ שֶׁלֹּא לְהַפְרִיעַ אֶת מְנוּחַת הַשְּׁכֵנִים מִדִּירָה

פְּקוּקָה וּמְהַסָּה אוֹתִי בְּאֶצְבַּע מֵאֲחוֹרֵי זְגוּגִית הַמַּט שֶׁעָשָׁן סָמִיךְ

עוֹלֶה מִמֶּנָּהּ וְכָל תְּפִלּוֹת עֲמִידָה וְאָנוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנָא אַל

תַּשְׁלִיכֵנִי קוֹפְצוֹת חֲרוּכוֹת מִן הַחַלּוֹן אַךְ מָגֶלַּן פּוֹרֵשׂ לוּחַ שַׁח חָדָשׁ

מַזְמִין אוֹתִי לְרֵבָאנְשׁ

כבר כמה שנים, מיה, שאַת תלויה על הקיר הצפוני של דירתי בבוגרשוב. את יושבת ליד שולחן עגול בבית־קפה ושותה תה. מיה, מסכנה שלי, האם הצלחת למצוא תה נענע בארצות הברית של שנות העשרים? את חובשת כובע צהוב ששוליו הרכים נופלים על אוזנייך ומעיל ירוק עם בטנת פרווה שחורה מכסה שמלה סגולה שחתוכה נמוך למדי. ידך השמאלית עוטה כפפת־עור שחורה והיד הימנית, היד בה את מחזיקה את ספל התה, חשופה לאוויר. רגלייך חשופות גם הן, משׂוכּלות מתחת לשולחן.

את יושבת לפני חלון גדול ומושחר, נראה שבחוץ כבר לילה. בשמשת החלון משתקפות מנורות התקרה של בית־הקפה, אך אַת, מיה, לא משתקפת בחלון ונראה לי שאת לא מודעת לכך שבכלל יש חלון מאחרייך. כל־כולך מרוכזת בספל התה, וחבל לי עלייך. את כל־כך בודדה שם, מנותקת מזמנך, מנותקת מחברייך. ואיך שאני מכירה אותך, לפחות איך שהכרתי אותך פעם, את ודאי גם מנותקת מעצמך.

היינו חברוֹת פעם, לפני שנעלמת. לפני שנים, לפני שהיו לי ילדים ודירת שלושה חדרים ועבודה קבועה, כשעל הקיר עוד תליתי פוֹסטרים של זמרים במקום רפרודוקציות של ציירים אמריקאים. היינו מאוד קרובות: דיברנו כל יום והתראינו לפחות פעמיים בשבוע, בבתי־קפה או זו אצל זו. כשהיה לנו קצת כסף לבזבז היינו יוצאות למסעות קניות: אני הייתי חוזרת עם שלוש חולצות חדשות ושתי חצאיות שמעולם לא הייתי לובשת; את היית מודדת הכל, אבל לא קונה כלום. אמרת שאת חוסכת, שאת רוצה להשקיע את הכסף שלך באמנות.

איי, מיה, איך שאת אהבת אמנות. הלכנו יחד לכל הגלריות בתל־אביב ולפחות שלוש פעמים בחודש היינו מבקרות במוזיאון תל־אביב כדי לראות את התערוכות החדשות, או פשוט כדי להעריך מחדש את התצוגות הקבועות. אבל הגישה שלך לאמנות היתה שונה בתכלית משלי.

מיה, חמודה שלי, מעולם לא למדת להעריך אמנות באופן מקצועי; נהגת לדבר על תחושות ורגשות שהתמונות והפסלים מעוררים בך. היית עוצמת את עינייך, נושמת לתוכך את הציור וחיוך היה מתפשט על פנייך. האמת, קינאתי בחיוך הזה שלך, בתמימות שלך נוכח יצירות האמנות. שלוש שנותי בלימודי אמנות באוניברסיטה הנחילו לי כלי ניתוח, חדים וקרים. אני ראיתי השפעות, השְלָבוֹת והַשְכָּבוֹת בלי הדגש ב־כ', המקור הוא במלה שִכְבָה; אני ראיתי אימפרסיוניזם, פואנטיליזם וקובּיזם ואת יחסי־הגומלין ביניהם; את ראית רק את היופי, וקינאתי בך על כך.

את לא יושבת במרכז התמונה, מיה. את יושבת לימין המרכז, לצדה של קערה ובה פירות אדומים וצהובים. את אינך מציורת במרכז התמונה, מיה, מכיון שאת, לבדך, אינך נושא התמונה. על־מנת להבין את התמונה כראוי, כפי שסיפרה לי המרצה בקורס לריאליזם סוציאלי באמנות, יש לשים לב לכך שבמרכז התמונה ניצב כיסא ריק, ואותו כיסא ניצב מצדו השני של השולחן, מולך. מיה, המרצה חשבה שהתמונה מסמלת בדידות, היא חשבה שעינייך השמוטות מסמלות עצב. אבל אני יודעת את האמת, מיה, אני יודעת שהכיסא הריק נועד לי, שאת מחכה שאני אכּנס דרך דלתות העץ השחורות ואתיישב מולך. אני מצטערת, מיה, ואני מקווה שיום אחד תוכלי לסלוח לי.

איך יכולתי לדעת שתיעלמי, מיה? עברתי בזכרוני על היום האחרון שלנו ביחד כל־כך הרבה פעמים שאני כבר לא יודעת להבדיל בין הזיכרון האמיתי לבין הניתוחים שלי. אני חיפשתי שמלה חדשה לדֵייט הבא שלי עם שלומי, את בדיוק היית בין מערכות־יחסים. מדוע לא נתת לי סימן, מיה? מדוע לא הזהרת אותי?

“אני לא אוהבת את האופנה החדשה הזאת”, אמרתי, מראה לך שמלה לבנה מכוסה נקודות חומות, “זה כל־כך שנות־החמישים שזה נורא”. עמדנו בחנות של “זארה” בדיזנגוף־סנטר. זו היתה החנות השלישית שבה ביקרנו באותו יום והתחלת להראות סימנים של חוסר סבלנות.

“דווקא מוצא חן בעיני הרֶטרוֹ הזה. מה רע בשמלות מנוקדות?”

“זה לא הנקודות, זה איך שהיא מתרחבת באגן. את רואה אותי מסתובבת במקום כדי שהיא תתרומם מסביבי? אני נראית לך כמו מרילין מונרו?”

“אולי”, חייכת, “אם היית משמינה קצת. את מאמינה שהשמנמונת הזאת היא עדיין סמל סקס? למה אנחנו לא יכולות?” ריפרפת בין החצאיות הצבעוניות, תלויות מקולבי הפּלסטיק השקופים, אבל לא בחרת לעצמך כלום.

“שלומי כל הזמן אומר לי שאני רזה מדי”, אמרתי, מצמידה את השמלה לגופי לפני מראָה, “אבל הוא יגיד הכל כדי להשיג זיון”.

“למה שלא תנסי?” שאלת, “תשמיני קצת, לא הרבה, רק כדי לראות איך הוא יגיב”. הסתכלת על הבגדים במין ריחוק, כאילו שהם לא רלוונטיים לך. לבשת ג’ינס וסוודר אפור, ישן, אותו סוודר שהיה לך מאז התיכון.

“תגידי, לא נמאס לך מהבגדים הישנים שלך?” שאלתי, משנה את נושא השיחה, “אולי תתני לי סוף־סוף להלביש אותך קצת?”

“תעזבי, שִמרית, אני לא בקטע עכשיו. חוץ מזה”, הצבעת על הבגדים שכיסו את המדפים סביבנו, “זה לא הטעם שלי. אני מחכה ששנות־העשרים יחזרו”.

צחקתי, “שנות־העשרים? עם השמלות הקצרות והנעליים הנוראיות? תעזבי את השמלות, מיה, כובעים! הן חבשו כובעים! את רואה אותנו עם כובעים! ולמה שתרצי לכסות את השׂער היפה שלך, מיה?” ליטפתי את שערך הזהוב, “כמה בחורות את מכירה עם כזה בלונד זוהר? ועוד טבעי?”

“זה לא רק הבגדים, שימי, זה כל התקופה!” התחלת להתלהב, “הכל היה פשוט יותר, קל יותר. עוד לא היה איידס, או טלביזיה, או פצצות אטום”.

“לא, אבל היה שפל כלכלי, וגזענות ופאשיזם. על מה את מדברת, מיה? לא היתה ישראל עדיין, לא היה את כל זה”, הקפתי בידי את החנות, את תל־אביב, את כל הארץ, “כל מה שאת מכירה, עוד לא היה כלום”.

“היה צבע”, אמרת בשקט, “היה צבע ברחובות ובבתים, לא רק בבגדים”.

אולי שם זה התחיל? ואולי זה התחיל עוד הרבה לפני כן? מיה, למה לא אמרת לי כלום? למה הסתרת ממני את מה שבאמת הפריע לך, את מה שבאמת הרגשת?

“הכל בסדר, מיוּש”? שאלתי, מקפלת ברישול את השמלה ומניחה אותה על אחד המדפים. “את מתגעגעת למוטי?”

“לא, זה כלום, זה סתם. אני מצטערת שלא כּיף אתי היום, אני סתם בגועל־נפש של מצב־רוח”.

“על מה את מצטערת, חמודה? שעובר עלייך יום לא משהו? זה קורה לכולנו. את יודעת מה”, אמרתי, יודעת מה ישפר את מצב־רוחך, “נראה לי שיש לי פה מספיק אופּציות להערב. את רוצה לקפוץ למוזיאון, לראות את התערוכה החדשה?”

עינייך נדלקו, ואני מקללת את עצמי עד היום.

מוזיאון תל־אביב: אם רק היו משקיעים בו קצת יותר כסף, אם רק היו מחליפים את האוצֵר, פרופ' הֶרץ הזקן, משיגים אוספים קצת יותר חשובים, קצת יותר אוונגרדיים, אפשר היה להפוך אותו לחלום. אם רק היו מקבלים אותי בתור אוצרת, או אפילו יועצת, הייתי יכולה להגשים בשבילם את החלום, הייתי הופכת אותו למוזיאון חשוב, אירופי. הוא היה מופיע במדריכים לצד הלוּבר והפומפידוּ, הגלריה הלאומית של לונדון ואוסף סאצ’י. אם רק האוצר הנוכחי היה, נאמר, נעלם בנסיבות מסתוריות! אח, מיה, זוכרת כמה תכניות רקמנו כדי לסלק את האוצר הזקן?

“שלום, מיה, מה שלומך היום? ושמרית, איך התֵזה מתקדמת?” שאל אותנו יבגני, השומר המבוגר בכניסה.

“מה חדש, יבגני?” שאלת, והוא ידע שאת לא מתכוונת אליו. אף פעם לא היית טובה עם אנשים.

“יש את (זה עניין של סגנון דיבור) התערוכה חדשה של ריאליזם אמריקאי, שנות־העשרים, באולם זקס”, אמר והצביע לנו על הכיוון, “המקום מפוצץ, כולם באים לראות”.

“ריאליזם אמריקאי? איך לעזאזל השיג האוצר כזאת תערוכה יוקרתית?” שאלתי בתדהמה. “איך הילדים, יבגני? הקטנה עוד חולה?” שאלתי, ובעיני ביקשתי ממנו סליחה על הסוֹציוֹמטיוּת שלָך.

הוא חייך אלי בהבנה, “הרבה יותר טוב. החום עבר לה לפני שבוע ועכשיו נשאר רק השיעול”.

את כבר התחלת ללכת לכיוון אולם זקס, נדחקת בין עשרות האנשים שמילאו את המוזיאון, אפילו לא אומרת לו להתראות. חייכתי ליבגני סליחה ורצתי אחרייך. ביחד נכנסנו לאולם הגדול והשקט. היו בו כשלושים אנשים מלבדנו, אך כולם שמרו על שקט והקולות היחידים שנשמעו היו תיפּופי נעליהם על רצפת הפרקט המשוּיפת.

על הקירות נתלו, ללא כל סדר הגיוני או אמנותי, תמונות של ציירים אמריקאים משנות־העשרים, ביניהם גראנט ווּד, אדוארד הוֹפּר וג’ון סטיוארט קֶרי. אני מודה שהאמנים שהביאו היו מדהימים, ואני עדיין בהלם שמוזיאון תל־אביב הצליח בכלל להשיג אותם, להוציא אותם מהאוספים הקבועים שלהם, וזה למרות שאני אישית מעולם לא אהבתי את הריאליזם האמריקאי. כשגרמנים כמו גיאורג גרוס ואוטו דיקס ציירו סצינות גיהינום כביקורת על החיים ועל מלחמת־העולם הראשונה, האמריקאים הסתפקו בציורים משמימים של חוֹפים, בתים עירוניים ובלונדיניות במכוניות פתוחות.

“על כמה מתערבים שהתערוכה הזאת לא קשורה בכלל להרץ?” קיטרתי לך, “אם רק היו שׂוכרים מישהו חדש, מביאים יועץ, מישהו שיביא עוד תערוכות כאלו. למרות שאני לא הייתי מביאה את אלו”, הצבעתי על התמונות, “את מי זה מעניין היום, תגידי לי? ואם כבר ריאליזם, למה לא להביא משהו מתנועת הנוֹיֶה־זַכְלִישכקַייט? משהו קצת יותר נועז?”

“שימי, את לא יכולה פשוט ליהנות מהיופי? תעזבי את התיזה שלך לכמה דקות ותסתכלי על התמונות האלו, תראי איזה נופים יפים, תראי כמה אמיתי זה נראה!” התלהבת.

ניסיתי לראות את מה שאת רואה, אבל פשוט לא יכולתי, עקבתי אחרייך, בולעת את דברי הביקורת שהיו לי לומר על כל תמונה ותמונה. פשוט, באמת, אני יודעת שארצות־הברית היא ידידה אסטרטגית וכו' וכו', אבל למה להזניח את גרמניה? והמֶלל על הכּרטיסיות, מאיפה הם הקריצו את השטויות האלו? אבל באנו למוזיאון כדי לשפר את מצב־הרוח שלך, אז שתקתי. ועם כל תמונה שעברנו העיניים שלך בערו באור בהיר יותר, והחיוך שלך התרחב. אז בשבילך, שתקתי.

“את רואה, שימי? תראי איזה יופי היה אז, בתחילת המאה”, הצבעת על תמונה של הוֹפּר, של ארבעה צעירים בסירת־מפרש לבנה, “תראי את השיזוף שלהם, ואיך שהכל נקי!” על הסירה היו שלושה גברים, בלי חולצות, גוום רחב ושזוף, ובחורה אחת, במכנסיים שחורים, חזייה כתומה ומטפחת תוֹאמת סביב ראשה. היא שכבה על תקרת הביתן הנמוך ולידה נשען אחד הגברים, זרועותיו שלובות. שני הגברים האחרים נהגו את הסירה: אחד מהם החזיק בהגה הכיוון והשני בתורן־העץ הנטוי. כל הארבעה השקיפו על מצוֹף־מתכת שעלה וירד על הגלים. ענני־נוצה אווריריים ועדינים כיסו את שמי התכלת.

“זה נקי כי ככה הצַייר צִייר את זה, מיה, את לא יכולה להסיק שככה באמת נראו החיים שלהם”.

“את לא מבינה, שמרית, את פשוט לא רואה את מה שאני רואה. תראי אותם מחייכים!”

התקרבתי לתמונה, אבל הצעירים הסתכלו על המצוף, לא עלי, ולא יכולתי לראות אם הם מחייכים או לא. זה גם מה שאמרתי לך.

“את לא צריכה לראות את הקווים כדי לראות שהם מחייכים, זה כל־כך ברור!”

אחח, מיה, כשאת החלטת משהו אי־אפשר היה להזיז אותך מזה. המשכנו לטייל באולם הגדול, נעלינו נוקשות על רצפת הפרקט ומושכות הדים חלולים מהקירות הדקים.

עד שהגענו לתמונה של חדר ריק, אחת מסדרת החדרים של הוֹפֶּר. אני מודה שזה כבר היה יותר מעניין. בתמונה ראו חדר ריק, קירותיו צבועים במעין בז' דהוי. אור חלוש נכנס מבעד לחלון פתוח בצדה הימני של התמונה והאיר את רצפת החדר וחלק מהקירות. האור היה חלש ומזווית הצללים על הקירות הרגשת שבחוץ השמש שוקעת, הערב מעמיק ועוד מעט גם האור המועט הזה ייעלם. החדר הריק יתכסה בחשכה והעץ הבודד שנשקף מן החלון ייעלם בתוך הלילה השחור.

נעצַרת לפני התמונה ועינייך ננעלו עליה. החיוך שכיסה את פנייך התחיל להיעלם ופתאום נראית עייפה, אולי אפילו קצת חַרֵדה.

“מיה, מה קרה? מה את רואה?” שאלתי, ולקחתי את ידך בידי.

“זה כל־כך עצוב”, אמרת, “אף אחד לא גר שם. החדר, הוא”, חיפשת דרך לבטא את התחושה שהתמונה עוררה בך. חמודה, לא היית רגילה לדבר על תמונות, “הוא מת”.

“הוא לא מת, חמודה”, שיפשפתי את זרועותייך, “פשוט אף אחד לא גר שם כרגע”.

“הוא בודד”, אמרת בפסקנות, “הוא צריך מישהו שיגור בתוכו, מישהו שֶיחַיֶה אותו”.

עמדתי לומר משהו מעודד, משהו אופטימי, כשהפלאפון שלי צילצל והחמישית של בטהובן התפרצה לתוך שיחתנו. פישפשתי מהר בתיק, מתביישת מהמבטים המאשימים שהפנו אלי האנשים האחרים בחדר. בסוף מצאתי אותו, קבור מתחת למפתחות וממחטות הנייר, ויצאתי מהאולם כדי לענות.

“שלומי? היי, זה חשוב? אני פשוט עם מיה. לגבי הערב? קרה משהו? אה, כן, אפשר לדחות בשעה שעתיים, זה לא בעיה. אז תאסוף אותי באחת־עשרה? כן, ארבעים ושתיים, נכון, מאחרי העירייה, כן. תעצור מתחת לבית, זה סיוט למצוא חנייה. פשוט תתקשר חמש דקות לפני שאתה מגיע, כן, כן, אני ארד למטה. טוב, אני ממש חייבת לחזור אליה. אוקיי, אז אני רואה אותך הערב? טוב, יופי, אז בַּיי”.

חזרתי לאולם, אבל לא היית שם. חיפשתי אותך בחדרים האחרים, אבל פנייך נעלמו בין פנים זרים. בדקתי בשירותים, בשתי הקומות; כלום. עברתי שוב באולמות השונים, למקרה שפיספתי אותך בפעם הראשונה. שאלתי את יבגני אם יצאת בלעדי, אבל הוא אמר שלא ראה אותך. איכשהו (אי־כך כבר לא בשימוש בשפה), בשתי הדקות שדיברתי בפלאפון, פשוט נעלמת.

עברו כמה שבועות, השארתי לך עשרות הודעות בפלאפון ובתא הקוֹלי בבּית. חיפשתי אותך אצל חברים אחרים, אצל ההורים שלך, בעבודה; כלום. פשוט פוּף, נעלמת. בלי לומר כלום, בלי להגיד שלום, נעלמת. ההורים שלך לא היו מודאגים יותר מדי, הם כבר התרגלו להיעלמויות שלך. נכון, מדי־פעם היית נעלמת לשבוע-שבועיים, נוסעת לצפון או למדבר כדי לנקות את הראש. אבל פה כבר דובּר בחודשים, וכבר התחלתי לדאוג לך.

אחרי חמישה חודשים ראיתי אותך בגלריית “אז עכשיו”, וכמעט התעלפתי. רוני בדרך כלל הציג אנשים צעירים, אבל הפעם, אמר, נפל לידיו אוסף של חבר מרכז־ליכוד שמת מהתקף־לב חודש לפני כן. אלמנתו לא חיכתה יומיים לפני שמכרה את אוסף האמנות שלו, לכל המרבה במחיר. היא לא הבינה את חשיבות התמונות שהיו ברשותה, ורוני הצליח לשים את ידיו על שלוש־עשרה תמונות, ביניהן שני טריפטיכים, במחיר מצחיק. חלק מהתמונות היו של ציירים די חשובים, ואת הנזק מעשן הסיגריות, כך הבטיח, אפשר יהיה לתקן די בקלות.

חיפשתי אותך בין האנשים. זה נהפך להרגל בחודשים האחרונים; בכל גלריה, בכל פתיחת תערוכה, הייתי מחפשת אותך בין האנשים, מקווה לראות או להרגיש את החיוך שלך, ואולי סוף־סוף למצוא אותך, להשיב לי את האבדה. באותו ערב מצאתי אותך. אבל את לא היית בין האנשים, לא חייכת אלי מהקצה השני של החדר. אַת היית על הקיר, בתוך אחת התמונות, ולא, לא חייכת.

“שלומי”, משכתי אותו בשרוול לעבר התמונה, “שלומי, תראה, זאת מיה. אני לא מאמינה”, אמרתי, ובאמת התקשיתי להאמין, “תראה, זאת מיה. איך זה יכול להיות?”

הוא הביט בי במין מבט מרחם; אוהב, אבל מרחם. “מותק, זאת לא מיה. את פשוט מתגעגעת אליה, זה הכל”.

“שלומי, אני אומרת לך שזאת מיה”, התעקשתי, “אתה פשוט לא הכרת אותה מספיק זמן, אז אתה לא יכול לדעת. אבל אני אומרת לך, זאת קוֹפִּי היא, בְּלַיינְד”.

ישבת על מיטה צרה, ערומה לגמרי למעֵט מחוך כתום. עורך הבהיר נראה חיוור, כמעט כמו הסדינים הלבנים של המיטה. רגלייך הארוכות השתלשלו מהמיטה הנמוכה לשטיח הירוק שכיסה את הרצפה. על השטיח היו שתי מזוודות – אחת חומה ואחת שחורה – ולידן זרוקות נעלי־עקב שחורות. האם עברת לגור פה, מיה? או שבדיוק עמדת לעזוב? מה הביא אותך לחדר הזה, מיה, ומה קרה בו? המזוודות היו כל־כך קטנות, מיה, זה כל מה שהיה לך?

מאחרי המזוודות היתה כורסה עגולה וירוקה שעליה זרקת ברישול צעיף עם הדפסים מחרידים של פרחים סגולים. ובצד ימין של החדר היתה שידה מעץ־דובדבן ועליה כובע עגול וירוק. כובע, מיה? באמת?

“תסתכלי עליה, שלומי”, הקפתי את תווי פנייך באצבע אחת, “זה האף שלה, והשפתיים, והשׂער שלה, איך אפשר לטעות בשׂער שלה?” אותו שׂער זהוב משגע, למרות שנראה היה שסיפרת אותו והוספת סילסול; ותראי איך הכובע הנוראי ההוא שיטח אותו, הדביק אותו לראשך. אמרתי לך, מיה, אמרתי לך שאסור כובעים.

“היא קוראת משהו”, הצבעתי על דף נייר צהוב שהחזקת בידייך, “כמו מה זה נראה לך?”

הוא התכופף קדימה וקירב את ראשו לתמונה. זרועותייך כיסו את ערוותך, אבל עדיין קצת התביישתי בשבילך, שאנשים זרים רואים אותך ככה.

“אני לא בטוח”, הוא אמר לאט, “אבל אולי זה לוח־זמנים של רכבות. הדף ארוך, אבל מקופל לרוחב, כאילו שהוא מחולק לימים. כן, אני די בטוח שזה לו”ז של רכבות. אבל מותק", הוא משך את ראשו אחורה והסתכל עלי במבט מודאג, “את יודעת שזאת לא מיה. זה פשוט לא ייתכן”.

תסלחי לו, מיה, הוא לא יכול היה להבין. הוא לא הבין אמנות כמונו, הוא לא הכיר את הקסם שמתחבא בכל תמונה, בכל פסל, בכל מיצג. אבל תודי שזה היה חמוד, איך שהוא דאג לי.

חודש אחר־כך ראיתי אותך שוב, בעוד תמונה של הוֹפר, הפעם באחד מהספרים שלקחתי מהספרייה המרכזית לצורך התיזה שלי. הספרניות היסו אותי כשקפצתי מהכיסא וצעקתי בתדהמה. הנה היית, שוב, מתחת לשתי פסקוֹת של טקסט משמים באנגלית.

גם הפעם ישבת על מיטה לבנה. אבל החדר היה חדר אחר, ובמקום מחוֹך לבשת שמלה ורודה. ישבת באמצע המיטה, ירכייך חשופות וזרועותייך מחבקות את רגלייך. שערך גדל קצת מאז הפעם הקודמת שראיתי אותך, ועכשיו היה אסוף בפקעת מעל עורפך. ישבת והבטת מבעד לחלון גדול ופתוח. השמש האירה בעד החלון הפתוח והטילה את צלו של גבּך על הכּרית הלבנה מאחרייך. מהחלון נשקף בניין ארוך וכתום, אולי מחסן כלשהו, או מפעל. על גג הבניין היו ארובּות־לבנים גוצות ומגדל־מים מעוגל עם כיפת חרוט.

“גם פה הופר משחק בהצלָלוֹת”, המנחה שלי הופיע מאחרי גבי ולחש לי, “אין שני לו כשזה מגיע לזוויות תאורה ומשחקים עם השמש”, אמר.

“תראי איך השמש מאירה את חמוקיה, איך היא מלטפת את עורה הבהיר”, הוא העביר את ידיו לאורך רגלייך, כתפייך, פנייך, קרוב אבל לא נוגע בתמונה. נגעלתי מאיך שהוא התייחס אלייך, מיה. בשבילו היית לא יותר מאובייקט בתמונה; אוסף של משיחות מכחול וצבעים מעורבבים.

“שימי לב לפרטים הקטנים: לאצבעות הרגליים, לקרסול, לשֶקע שאחוריה משאירים במיטה”. רציתי להקיא באותו רגע. סגרתי את הספר, מוחצת את אצבעו השמנה בין הכריכות, ורצתי החוצה, בטענה שאני צריכה להגיע לעבודה. איך שהוא התייחס אלייך, מיה… אני רק מקווה שלא הרגשת את זה בתוך התמונה.

התחלתי לצוד תמונות של אדוארד הוֹפר. כשפרופסור פְלַטוּלוֹב גער בי על ביזבוז הזמן אמרתי לו שהחלטתי לשנות את התיזה שלי ולהתמקד בהוֹפר. הוא לא התלהב מהרעיון, אבל איימתי לגלות לדקאן שאני זאת שכתבתי את שני המאמרים האחרונים שלו, והוא השתתק.

אדווארד הוּפּר (1882–1961)

חלבתי קצת כסף מההורים שלי והתכוונתי לנסוע לארצות־הברית, לחפש אותך במוזיאונים בניו־יורק, בשיקאגו ובוושינגטון די־סי (לא טבעי לומר וושינגטון הבירה). ברגע האחרון גיליתי שבגלריית טייט בלונדון בדיוק הציגו רטרוספקטיבה של הופר, והם אספו יותר מעשרים תמונות מכל רחבי ארצות־הברית. הזמנתי כרטיסים והתקשרתי לגלריה, לקבוע פגישה עם האוצֵר. סיפרתי לו על ה"תיזה" שלי ושאני רוצה לשמוע על התמונות הספציפיות, לברר איך, מתי והיכן הן צוירו, אבל הכי חשוב – כדי לוודא שהמוזיאונים השונים בארצות־הברית התייחסו אלייך כמו שצריך, שהם דאגו לשמר אותך מגנבים, משמש ומהיבהובי הפְלָאש (זה כבר מושרש בשפה) של התיירים היפאניים.

נכון, היה יותר זול להוריד תמונות חינם מהאינטרנט, ואמנם מצאתי שם עשרות תמונות, פי שניים ממה שראיתי בטיול שלי. אבל לא סמכתי על הפּיקסלים; ידעתי שרק אם אראה את התמונה עצמן, בגודלן האמיתי, רק אז אוכל לומר בוודאות שזו את. חוץ מזה, תמיד רציתי לראות את אירופה, את יודעת.

מתוך עשרים־ואחת התמונות שראיתי בחודשים הבאים הופעת שלוש פעמים בלבד: נשעַנת על חומת־עץ נמוכה במרפסת ביתו של גבר צעיר, בלונדיני וחטוב. לבשת חצאית ורודה קצרה וחזייה תואמת שמאד התאימה לשדייך. אני לא יודעת מה הבחור אמר לך, אבל את המבט על פנייך הכרתי יותר מדי טוב. אני מצטערת שלא הלך אתו, הוא דווקא נראָה חמוד. והבית, הוא היה שלו, או של ההורים?

בבית־קולנוע מפואר, לבושה בשמלה מדהימה: הבד הכחול עטף אותך מצווארך ועד לנעלי־העקב השחורות. הכחול העמוק ומנורת האַר־דקוֹ עם שלושת הקנים הבעירו את שערך הזהוב; היית כל־כך יפה, מיוּש, כנראה צדקת והאופנה של שנות־העשרים באמת התאימה לך יותר מהאופנות של היום. אבל מדוע עמדת בצד, מיה? מדוע נשענת לבדך על הקיר, ליד הווילונות האדומים? הסרט כבר התחיל, האולם היה מלא. מדוע לא ישבת אתם, מיה? למי חיכית? מי העז להבריז לך?

ושוב, לבדך, בשמלת־בית ורודה, שערך כבר ארוך וגולש על גבך. ושוב, ישבת לבד בדירתך, הפעם ליד שולחן־עץ עגול וכבד, מרפקך הימני שעון על אדן החלון ומבטך ממוקד במשהו שלא אני ולא אף אחד אחר יכול היה לראות בעד חלון נוסף, מוּלך, רחוק ממך.

למה דווקא הופר, מיה? למה לא רמינגטון, או רוברט הנרי? מה משך אותך להופיע רק בתמונות שלו? האם הזדהית עם הבדידוּת של מוּשאי ציוריו? או שהוא זה שהזדהה עם הבדידות שלך? כאַב לי לראות אותך ככה, מיה, כאַב לי לראות אותך לבדך בעיר זרה, בתקופה שאמנם נמשכת אליה אבל לא השתייכת אליה. כעסתי על עצמי שהבאתי אותך לתערוכה ההיא, כעסתי על עצמי שאולי לא הייתי קַשובה מספיק. אבל כעסתי גם עלייך; אני יודעת שהיה לך קשה פה, מיה, אבל איך חשבת שלברוח לתקופה אחרת, שלהתחבא בתוך ציוריו של אמן מת, יפתור את הבעיה, יגרש את הבדידות?

חמש שנים עברו מאז שנעלמת. הספקתי להתחתן עם שלומי, ללדת שני בנים, עידן ואמיר, ולהתגרש משלומי. סיימתי את התיזה שלי וקיבלתי עבודה כיועצת במוזיאון תל־אביב. עם קצת מזל האוצֵר ימות עוד מעט, ואני אוכל להחליף אותו. הסתדרתי די טוב בחיים, אבל אני מתגעגעת אלייך, ואני דואגת לך. לפני חודשיים, בזמן שעבדתי על רטרוספקטיבה של סוריאליזם צרפתי, הרץ החליט להציג שוב את תערוכת הריאליזם האמריקאי שבמהלכה נעלמת.

התנגדתי בהתחלה, גם כי זה אמר שאצטרך לדחות את התערוכה שלי, וגם בגלל שקצת פחדתי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לראות עוד פעם את התמונות האלו שבגללן נעלמת. אבל הוא התעקש, ואני בסך־הכל הייתי יועצת. אז סתמתי את הפה, קיללתי את היום שבו אמא שלו פגשה את אביו, וזרקתי לפּח עבודה של חודשיים. התרחקתי מהתערוכה הזאת כמו מאֵש. סירבתי להיכנס לאולם שבו הוצגה וכשהיו שואלים אותי עליה הייתי מחליפה נושא. אבל ביום האחרון כבר לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה לעזור להוריד את התמונות הריאליסטיות ולהעלות במקומן את התמונות הסוריאליסטיות, את התמונות שלי.

התערוכה כמעט ולא השתנתה מאז שאני ואת ראינו אותה לפני חמש שנים. אותן תמונות של נופים, מכוניות ונשים חטובות. שתי תמונות הוחלפו: נוספה תמונה של ג’קסון פּוֹלוֹק, (נכון, הוא לא ריאליסט, אבל את יודעת כמה אנשים באו כדי לראות את התמונה הזאת?), והתמונה של הופר, של החדר הריק, הוחלפה בתמונה אחרת מסדרת החדרים.

נעמדתי לפני התמונה והבטתי בה בעצב. גם זו היתה תמונה של חדר ריק, ללא אנשים. אבל פה לפחות היתה נוכחות אנושית: בצד שמאל של התמונה, מאחרי קיר לבן, ראו כורסה, שידה וחלק מתמונה במסגרת צהובה. התמונה הזאת היתה קצת מוזרה, לא אופיינית להופר. כן, היו אותם משחקי אור וצל: השמש הטילה את הצל הגיאומטרי המוכּר על הקיר הלבן. אבל הפעם האירה בעד דלת פתחה, במקום חלון. ומצדה השני של הדלת היה ים, ים כחול וגלי.

זה בכלל לא התאים להופר, הריאליסט הדגול. זה נראה כמעט כמו מאגריט, כמו הסוריאליסטים שאני עמדתי להציג. מחוץ לחדר, מחוץ לבית הנורמלי והמשעמם היה ים. ים? בדקתי שהתמונה באמת של הופר, איתרתי את חתימתו בפינה השמאלית התחתונה של התמונה. פניתי לשאול את הֶרץ איפה הוא מצא את התמונה הזאת, וגיליתי שהשאירו אותי לבד באולם.

כשהסתובבתי חזרה לתמונה הופתעתי לראות שגלי הים עולים ויורדים. הם שטפו את מפתן הדלת, שולחים זרועות מים משוטטות לתוך המסדרון הריק ונסוגים בחזרה החוצה. יכולתי להישבע שהדלת הפתוחה התנדנדה קלות על צירה, חורקת קצת ברוח. רוח? זזתי הצדה, מתרחקת מהתמונה, והרגשתי רק את מיזוג־האוויר הקבוע של המוזיאון. נעמדתי שוב מול התמונה והנה שוב הרגשתי רוח, בריזה קלה, נושבת אלי מתוך התמונה.

את ואני, מיה, אנחנו ידענו שבאמת יש קסם באמנות. והאמת, נמאס לי לראות את הפרצוף־תשעה־באב שלך תוקע בי מבטים מאשימים מתוך מסגרות מסוגננות. הסתכלתי סביבי, וידאתי שאני עדיין לבד בחדר, והתקרבתי לתמונה עד שהאף שלי כמעט נגע בבד המתוח. אחזתי את המסגרת בשתי ידי, לקחתי נשימה עמוקה וטיפסתי פנימה, נופלת על השטיח הצהוב מהצד השני. רק מאוחר יותר, כשכבר לא היתה לי דרך חזרה, חשבתי על הבנים שלי. רק לאחר זמן מה הבנתי עד כמה נשאבתי פנימה לתוך התמונה. התביישתי, כעסתי על עצמי, ונחרדתי למחשבה שהשארתי את הבנים שלי מאחור.

כשפקחתי את עיני גיליתי שהבית באמת ריק. נכנסתי לחדר שראיתי בתמונה, עם הכורסה והשידה, ומשם נכנסתי לחדר־השינה. בארון מצאתי שמלה כחולה פשוטה ומאד שמרנית, וכובע תואֵם עם שוליים רחבים. החלפתי לשמלה, מחביאה את הבגדים המודרניים שלי עמוק בתוך הארון, והמשכתי לחטט בחדר, פותחת ארונות ומגרות. באחת המגרות מצאתי קצת כסף. הרגשתי קצת רע כשלקחתי אותו, אבל איזו ברירה היתה לי? בארנק היה לי לא יותר ממאה־ועשרים שקל, ומי בכלל שמע על שקלים באלף תשע־מאות עשרים ומשהו?

בדרך החוצה עברתי שוב דרך חדר הכניסה. מעל השידה היתה מראה נטויה. סידרתי את השמלה ופיזרתי את שערי מתחת לכובע. את יודעת משהו, מיה, אולי צדקת בקשר לצבעים. השׂער שלי נראה הרבה יותר טוב בצד הזה של התמונה. הג’ינג’י הדהוי שנשרף בשמש הישראלית נראה הרבה יותר חי ובוער, בוער מבּפנים. אחרי שסידרתי את הופעתי ראיתי שבמראה משתקפת התמונה שהיתה תלויה על הקיר, אותה תמונה במסגרת הצהובה שמהצד השני, מהצד של המוזיאון, אי־אפשר היה לראות בבירור.

הסתובבתי והתקרבתי לכורסה, כדי להסתכל על התמונה מקרוב. חייכתי כשזיהיתי את הפורטרט העצמי של אדוארד הופר, בחליפה שחורה על חולצה כחולה וכובע פֶדוֹרה חום על ראשו. עכשיו כבר לא הרגשתי כל־כך רע שלקחתי את הכסף.

ברכבת לניו־יורק, בשמלה שלוויתי מאשתו של הופר, דיפדפתי במדריך־טיולים על ניו־יורק שקניתי בתחנת־הרכבת. בחוץ השמש שקעה בגוונים של כתום ואדום ובתוך הרכבת מנורות מעל המושבים האירו את הקירות והכיסאות הירוקים. היו עוד נוסעים יחד אתי בקרון, אבל אף אחד מהם לא שם לב אלי. כל אחד ישב במושב בודד, שקוע בספר, או בחלון, או בעצמו. גלגלי הקרון קירקשו מעל פסי הברזל ובקושי שמתי לב לנוף הזר מחוץ לחלון. הירהרתי בכך שעוד מעט אני אגיע לניו־יורק ואז אמצא אותך. חמש שנים, מיה, חמש שנים! ועכשיו אני בדרך אלייך, מיה, עוד מעט נראה שוב זו את זו.

כשירדתי מהרכבת בתחנה המרכזית, גרנד־סנטרל־סטיישן, הדבר הראשון שעליו חשבתי היה הבנים שלי. הם היו כל־כך מתלהבים מהתחנה הענקית. מיד היו רצים ונעלמים בתוך המוני האנשים, משחקים מחבואים בתוך חורשת הרגליים. מאות אנשים מילאו את התחנה. הם הלכו מהר, כמעט רצים, מרגע שנכנסו פנימה ועד שנעלמו במדרגות שהובילו לרציפים. על הקיר היה לוח שחור עצום ועליו שמות הערים, שעות היציאה ומספרי הרציפים. כל כמה דקות האותיות היו מסתובבות, קלאק־קלאק־קלאק, והערים היו מתחלפות: לוס־אנג’לס נהפכה למיניאפוליס, דטרויט לדלאס וניו־ג’רזי לוושינגטון די־סי.

עמדתי באמצע הרצפה, אבן קטנה בתוך נהר האנשים שזרמו סביבי, ודאגתי לבּנים שלי, אבל לא חשבתי שאני איעדר לתקופה ארוכה. הייתי משוכנעת שאמצא אותך בקלות; שהמזל, מאיזו סיבה לא ברורה, יאיר לי פנים.

המציאות, כמובן, היתה קצת יותר מסובכת. לא חיכית לי ברציף, כמו שחלמתי, ולא היה לי מושג איפה בכלל להתחיל לחפש אותך. אז עשיתי את מה שאת כנראה עשית אחרי שנכנסת לתוך התמונה: מצאתי לי חדר.

שׂכרתי חדר קטן בקומה השלישית של בניין ישן ומכוסה פיח בברוקלין. הדירה הגיעה מרוהטת, כולל כיסא־נדנדה שבּעלת־הבית הציבה מול שלושת החלונות היחידים בדירה. החלונות היו צרים וגבוהים, ובלילה הייתי מכסה אותם בווילונות המתגלגלים, צבועים בצהוב עבֵש. שעות ישבתי מול החלונות ההם, מסיבה אחת ויחידה: הבניין שעליו השקיפו היה ארוך וכתום, ונראָה כמו מחסן תעשייתי או מפעל כלשהו. זה היה אותו בניין שנשקף מחלון הדירה שלך, הייתי בטוחה בכך. כל בוקר התיישבתי בכיסא־הנדנדה וסקרתי את החלונות שיכולתי לראות בבניינים מסביב. חיפשתי את פנייך, חיכיתי שעינינו ייפגשו (אם אני לא טועה אפשר גם כך, ואז עדיף), אבל לשווא.

ביומיים הראשונים הסתובבתי ברחובות, חיפשתי אותך בין האנשים. העיר היתה כל־כך שונה מהעיר שהכרתי מהסרטים. גורדי־השחקים כבר היו שם, חוץ מהתאומים, אבל הם נראו אחרת, אולי חדשים יותר. המכוניות היו ענתיקות, ורובּן היו שחורות. וכמות העשן שיצאה מהן, מיה, אין לך מושג כמה השתעלתי בימים הראשונים. בבתי־הקולנוע עוד הציגו סרטים ללא קול, הרכבת התחתית היתה נקייה מגרפיטי, והחנויות היו קטנות ופרטיות: המוכרים היו משׂופמים ולבושי סינרים. סינרים!

בלילות הייתי מתקשה להירדם. הבנים, הבנים היפים שלי, לא נתנו לי מנוח. מיום ליום הרגשתי אשמה יותר ויותר שעזבתי אותם מאחור, שנעלמתי להם. הבטחתי לעצמי שלמחרת אמצא דרך לחזור הביתה, אתך או בלעדייך. הלכתי לסרטים, ישבתי במושבים האדומים ובהיתי בצ’רלי צ’פלין ובבאסטר קיטון, רצים, נופלים, נתקעים בעמודים. חייכתי, צחקתי, אבל הצחוק היה מתחלף בדמעות. מה עשיתי? איך השארתי אותך שם? באמצע הלילה היית מתעוררת בצעקות ונופלת מהמיטה. חצי־ערומה, חצי שוכבת על הרצפה, ביקשתי מהם סליחה שוב ושוב עד שהייתי נרדמת על השטיח הדק והירקרק בחדרי הקטן.

מעט הכסף שלוויתי מהאדון הופר נגמר די מהר ונאלצתי לחפש עבודה. מצאתי משרה סבירה כמזכירה של עורך־דין צעיר בשם ג’ף הרטמן. תייקתי מסמכים והדפסתי בשבילו מכתבים. אַת קולטת, מיה? אני, דוקטורט באמנות, תייקתי מסמכים בשביל איזה עורך־דין טירון. אבל מה לעשות, זה לא כאילו שהמטרופוליטן היה שׂוכר אותי. גם אם היו לי המלצות, רוב האנשים החתומים עליהן עוד לא נולדו.

עבר קצת זמן להתרגל למכונת־הכתיבה המיושנת שלו, אבל המקלדת לא היתה כל־כך שונה מהמחשב שלי בבּית ואין לך מושג איך הוא התרשם שאני יכולה להקליד עיוור. התחלתי להתרגל לחיים בעיר הגדולה, אפילו לאופנה. במשך היום עבדתי אצל ג’ף המשמים, בערבים המשכתי לחפש אותך ברחובות העיר, בין עשרות אלפי הזרים, ובלילות הייתי עומדת מול החלון, ערומה, עם סיגריה ביד, וחושבת על הבנים שלי. כך עברו הימים, עד שג’ף התחיל אתי.

ערב אחד נשארנו במשרד מאוחר, אחרי שכבר ירד הערב. ג’ף עבד כמו מטורף, מתכונן לפתיחת המשפט למחרת. בחודשיים שעבדתי אצלו התרגלתי לקריזות שלו כשהוא היה צריך להתייצב בבית־משפט. הוא היה עורך־דין ממוצע מינוּס, לא מהמבריקים, והשופטים מאד הרתיעו אותו. הבטחתי לעזור לו להכין את הטיעונים שלו לקראת המשפט מחר, והכל היה בסדר גמור, עד שהשוביניסט המטומטם חיבק אותי מאחור.

“אנג’י, אולי תבואי אלי הביתה הלילה?” חשבתי שיהיה טוב יותר אם אני אקרא לעצמי אנג’לינה; לא הייתי משוכנעת בכלל אם השם שִמרית היה קיים בשנות־העשרים, והיה לי ספק אם אוכל לקבל עבודה עם שם כל־כך מוזר.

“ג’ף, אמרתי לך, אני מאורסת”, שיקרתי.

“רק ללילה אחד, אנג’י, בראד לא צריך לדעת על זה בכלל”. אם כבר להמציא ארוּס, למה לא בראד פּיט? הוא עוד לא נולד, לא יהיה לו אכפת.

“לא, ג’ף”, אמרתי והרחקתי את ידיו מגופי, “אולי עדיף שתחזור לסיכומים שלך”.

“אני לא רוצה לחזור לסיכומים שלי,” הוא אמר וניסה לחבק אותי שוב. זרקתי את ידיו מעלי. “אנג’י, אל תהיי כל־כך נוקשה, אני לא מבקש הרבה”. הוא המשיך להתקדם ובשנות־העשרים עדיין לא המציאו את הגז המדמיע. את מכונת־הכתיבה לא יכולתי לזרוק עליו, בקושי יכולתי להרים אותה, אז עזבתי. יצאתי מהמשרד בצעדים מהירים, אבל לא בריצה, טרקתי את הדלת בפניו ויצאתי לרחוב.

בדרך הביתה עברתי לפני בית־מרקחת. בחלון־הראווה המואר היתה פרסומת גדולה לתרופות משלשלות ואני חשבתי שוב על הבנים שלי, על עידן ואמיר. קיללתי את עצמי שנטשתי אותם מאחור, שברגע אחד של טירוף עזבתי את הילדים הקטנים שלי ובאתי לעיר הזרה הזאת, העיר המצוירת הזאת, רק בשביל למצוא אותך.

וכאילו ששמעת אותי, או שהופר שמע אותי, המשרד הבא על פניו עברתי היה המשרד שבו עבדת. עמדת מאחרי חלון־הראווה, ליד שולחן־כתיבה ארוך ועליו טלפון־חוּגה שחור. לבשת שמלה כחולה עם צווארון לבן ובדיוק התחלת לפתוח מכתב. בהתחלה לא האמנתי. כחול באמת מאד התאים לך. לא ייתכן שככה סתם, באמצע הרחוב, אחרי חודשיים של חיפושים, את פשוט תעמדי מאחרי חלון־ראווה, שלווה ורגועה, פותחת מכתב. נקשתי על החלון, נקשתי עליו כמו מטורפת, ואת היתר את יודעת.

“אני לא מאמינה שבאת לחפש אותי”, את אומרת.

אנחנו יושבות במסעדה קטנה בקווינס שנקראת “צוֹפ־סוּאי”. אני עוד לא הורדתי את המעיל הסגול והצעיף הכחול־צהוב שקניתי במייסיז בחצי מחיר. את לובשת חולצה ירוקה עם צווארון V, והמעיל הצהוב שלך תלוי על הקיר מאחרייך. ושתינו לובשות כובעי־קסדה שמכסים לנו את השׂער לגמרי. שלי כחול, שלך סגול.

המלצר כבר פינה את צלחות המרק שלנו ואנחנו מחכות שיחזור ויביא את ספלי הקפה שהזמַנו. חלק מהדברים באמת היו יותר פשוטים בשנות־העשרים, קפה למשל. אני הזמנתי קפה שחור, מיה הזמינה קפה עם חלב. פשוט לא היו אופציות אחרות. “בטח שבאתי לחפש אותך. את יודעת כמה מסכנה נראית בתמונות? איזו מין חבֵרה הייתי אם לא הייתי עושה כלום?” אני מחיכת, שמחה שוב לשבת מולך.

“את קולטת שאנחנו חושבות כובעים?” אני שואלת, “כובעים, מיה! ואנחנו לא נראות כמו מפגרות! אבל עכשיו ברצינות”, אני נהיית רצינית, “אנחנו צריכות למצוא דרך לחזור הביתה”.

“אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור הביתה”, את אומרת.

“על מה את מדברת? ראיתי תמונות שלך, חמודה, ראיתי איך את סובלת פה”.

את משתתקת ושׂפתייך, משוחות אודם אדום, נפתחות ונסגרות, מחפשות את המלים המתאימות. “תראי”, את אומרת לבסוף, “לא קל פה, אבל קצת יותר קל, את מבינה?”

אני מסמנת בראשי שלא.

“את יודעת שלא הסתדרתי בישראל, שלא הסתדרתי עם כל המודרניוּת הזאת. אני לא יודעת להשתמש במחשב ואת יודעת כמה פעמים המיקרוֹ ירק עלי? אני לא שייכת לשם”.

“ולפה את כן שייכת?” אנחנו מדברות עברית, ובני הזוג שיושבים מאחרי מיה מרימים את ראשם ומביטים בנו בסקרנות. “תראי אותם, אין להם מושג באיזו שפה אנחנו מדברות. ולמה שהם יזהו אותה, מיה? אף אחד פה עדיין לא שמע עברית!”

“ואת יודעת משהו”, את אומרת ועוברת לאנגלית, “זה לא כל־כך חסר לי”.

“אבל את בודדת פה”, אני מתקיפה מכיוון אחר, “ראיתי את החדר שלך, ראיתי את הגברים שאתם יצאת, ראיתי שזה לא הולך לך”.

“אבל פה אני לפחות מנסה, שימי! לכמה דֵייטים כבר יצאתי בבית, הא? ושתינו יודעות שמוטי היה טעות מההתחלה ועד הסוף. פה בחורים מזמינים אותי לצאת אתם, הם חושבים שאני יפה. ותסתכלי עלי, אני אפילו יכולה לאכול פה כמו בן־אדם”.

“באמת עלית קצת במשקל”, אני אומרת וסוקרת את גזרתה המלאה.

“ופה זה בסדר! שימי, תחשבי על זה, ליליאן גיש! זאת התקופה של ליליאן גיש ומארי פיקפורד! סוף־סוף אני יכולה לאכול ולהיראות כמו בן־אדם”.

“מי?” אני שואלת, השמות זרים לי.

“הן המרילין מונרו של התקופה, הן בכל הסרטים, והן פשוט מדהימות. לא יצא לך לראות את ‘הרוח’? ליליאן גיש היתה מדהימה שם”.

עכשיו אני נזכרת בהן, בפניהן הלבנות והמאופרות, בתלתלים השחורים. כן, ראיתי אותן בסרטים ונדהמתי שהן נחשבו פעם יפות. את מושיטה לי את ידך ואני אוחזת אותה בשלי.

“זאת התקופה שלי, פה אני רוצה לחיות”, את אומרת.

“זאת לא התקופה שלך, מאיה”, אני מתווכחת. “את נולדת בטבריה ב־1974. עיר גדולה ראית רק בגיל שש־עשרה כשהמשפחה שלך עברה לגור בתל־אביב. וגם אז, אין מקום בכלל להשוות בין תל־אביב לניו־יורק”.

“אבל בפְנים תמיד ידעתי”, את מתעקשת, “כל פעם שראיתי סרט שהתרחש בניו־יורק, כל פעם שראיתי תמונות מהתקופה הזאת. תמיד ידעתי, שמרית”.

“ומה עם ילדים?” אני מנסה כיוון אחר, “את באמת רוצה לגדל ילדים בתקופה הזאת, את באמת רוצה שהם יעברו שוב את מלחמת־העולם השנייה?”

“מה זה חשוב אם הם יעברו את מלחמת־העולם השנייה או השלישית?” את מחייכת במרירות צינית, “כל תקופה היא מסוכנת. לפחות פה אני יודעת שיש עתיד. בישראל של שנות האלפיים, מי יודע? יותר בטוח פה, שמרית, יותר בטוח בעָבָר”.

“שום דבר שאני יכולה לומר לא ישַנה את דעתך, הא?” אני שואלת, מתחילה להשלים עם כך שהחודשיים האחרונים היו לחינם.

“לא, לא ממש. טוב לי פה, וזהו”, את מחייכת אלי שוב ומתיישבת זקופה יותר בכיסאך.

“תמיד היית בחורה עקשנית”, אני אומרת, מרימה ידיים, “אבל אם טוב לך פה אז תישארי פה, מה אני אגיד לך. אני חושבת שזאת טעות”.

“אני יודעת”, חיוּכך מתרחב, “לא תיארתי לעצמי שתחשבי אחרת. אבל תוכלי להשלים עם זה?”

אני מחייכת חזרה, “היו לי חמש שנים להשלים עם זה, מיה, כבר התרגלתי לראות אותך בכובעים”.

“אז אנחנו עדיין חברות”? את שואלת.

“בטח שאנחנו חברות, מצחיק אחת. אבל, מיה,” אני חוזרת למציאות, “אני לא יכולה להישאר פה. הבנים שלי, העבודה שלי, כל החיים שלי, אני רוצה לחזור אליהם”.

מלצר במכנסיים שחורים ווסט שחור על חולצת כפתורים לבנה ועניבה מביא לנו את כוסות הקפה שלנו. על ידו הימנית מונחת מטלית מטבח לבנה, נקייה ומגוהצת. שרווליו הלבנים, מעל המרפקים, נתונים בחישוקים שחורים. את מוזגת לעצמך חלב מקומקום פוֹרצלן ורוד ולפתע ידך קופצת באוויר והחלב נשפך על השולחן.

“אני כל־כך מצטערת”, את אומרת למלצר שממהר לנגב את החלב במטלית הלבנה, ואז פונה אלי, עינייך בורקות, “שימי, אני חושבת שיש לי רעיון. תני לי את הארנק שלך”.

קצת מבולבלת, אני מוציאה את הארנק שלי ומוסרת לך אותו.

“זה אותו ארנק שהיה לך בישראל, נכון?” את שואלת.

אני מהנהנת שכּן. הארנק עשוי פלסטיק אדום, קצת נוצץ. את פותחת אותו ומחטטת בפנים עד שאת מוציאה צילום מקופל של הבנים שלי.

“ואוּ,” את מסתכלת על התמונה, “אני לא מאמינה שיש לך ילדים. חמש שנים ויש לך שני ילדים, אלוהים ישמור”.

“פשוט תסתכלי עליהם”, אני אומרת, “אני רק מקווה שהם לא קיבלו את הגֵנים של אבא שלי, אחרת השׂער הנהדר הזה ייעלם די מהר”.

“כן”, את אומרת, מהורהרת, “אבל זה לא העיקר. מה שחשוב”, את אומרת, “שזאת הדרך שלך בחזרה”.

כשאת רואה את הבעת פנַי הספקנית את מסבירה, “כבר הראית לי את התמונה הזאת, אבל רק עכשיו חשבתי על זה. תסתכלי,” את מצביעה על הרקע, על הדלת שמולה צילמתי את עידן ואמיר, “יש פה דלת, ואפשר לראות פינה אחת של החדר”.

“אז?”

“אז תחשבי על זה. אם אנחנו נכנסנו דרך תמונות של חדרים, למה שלא תוכלי לצאת דרך תמונה כזו?”

אני מרימה גבה, אבל כעבור רגע אני כבר לא כל־כך בטוחה שאת מטורפת. “למה לא, בעצם?”

אנחנו משאירות כמה דולרים על השולחן (כל־כך זול פה!), יוצאות מהמסעדה וממהרות בחזרה לדירה שלך.

“מיה, בואי רגע”, אני קוראת לה שתבוא לעמוד לידי ליד החלון. “הנה, שם”, אני מצביעה החוצה, “שם הדירה שלי”.

את התמונה של הבנים שלי אנחנו תולות בעזרת נעץ על אחד הקירות. אבל אני עדיין לא מוכנה לעזוב.

“אז מה, אני לא רואה אותך יותר?” אני שואלת, ומרגישה את הדמעות מתחילות לחנוק אותי.

“אל תדברי ככה,” מיה אומרת, “תמיד תוכלי לבוא לבקר, עכשיו שאת יודעת איפה אני גרה”.

אני כבר לא יכולה לעצור את הדמעות, ואנחנו מתחבקות. התגעגעתי אליה, ועכשיו אני שוב צריכה להיפרד.

אני מנגבת את הדמעות ומחייכת אליה. היא באמת נראית פה יותר טוב, ואני לא יכולה להבטיח לה שהמצב בישראל ישתפר, שהיא תמצא דרך להשתלב. זה הבית שלה עכשיו, והגיע הזמן שאני אחזור לשלי.

אני מתרכזת בתמונה, בפניהם המחייכים של הבנים שלי. אני יכולה לשמוע אותם מתלוננים שכואב להם לעמוד במקום כל־כך הרבה זמן ושאני אמהר כבר ואצַלם את התמונה. אני יכולה לראות אותם מתנועעים במקום, מאיימים ליפול על הרצפה בתיאטרליוּת. אני מקרבת את פני לתמונה, עד שאפי כמעט נוגע בנייר־הצילום המבריק. אני מניחה את כפות ידי על הקיר משני צדי התמונה, תופסת תנופה ודוחפת את עצמי פנימה.

“אמא, את בסדר?” אני שומעת את קולו של עידן מעלי. כשאני פוקחת את עיני אני רואה שהוא רכון מעלי ואמיר לידו, מושך בשרוול ושואל, “אמא בסדר? מה קרה לאמא?”

אני מתרוממת לישיבה מזרחית ומחבקת אותם, “אמא בסדר גמור”, אני אומרת, “אמא חזרה והיא לא תעזוב כבר אף פעם”.

“חזרת מאיפה?” עידן שואל, “רק נפלת על הרצפה. אנחנו יכולים ללכת לשחק במחשב עכשיו?”

על הרצפה לידי אני רואה את המצלמה הדיגיטלית שלי. אני מרימה אותה ובודקת את התמונות האחרונות. הנה התמונה של הבנים מול הדלת, אמיר עושה קרניים לאחיו הגדול. “כן”, אני אומרת ומחבקת אותם שוב, “אתם יכולים ללכת לשחק”.

אז אני חזרתי הביתה, ומיה נשארה בביתה החדש־הישן בניו־יורק. ליד התמונה שלה בבית־הקפה תליתי רפרודוקציה נוספת של הופר, תמונה של חדר עם דלת פתוחה. אנחנו עדיין חברות. אמנם אנחנו לא מדברות כל יום או נפגשות פעמיים בשבוע, אבל מדי פעם אני קופצת לבקר אותה דרך התמונה ואנחנו מטיילות ברחבי ניו־יורק של שנות־העשרים, קונות בגדים ומתלוננות על הגברים בחיינו.

אני מביאה לה תמונות מהחיים שלי: הילדים, החבר הנוכחי, הבית שלי. מדי־פעם היא קופצת לבקר אותי ואנחנו יושבות בבתי־קפה בתל־אביב או מסתובבות בין הגלריות השונות. היא מגיעה לכל פתיחות התערוכות שלי, ולמרות שאני תמיד מבקשת, היא בכל־זאת מופיעה בשמלות של שנות־העשרים. יום אחד, היא אומרת לי, האופנה הזאת תחזור, ואז אולי אני לא אתבייש בה.

האמת היא שכבר התרגלתי למראה החדש שלה. בייחוד אני אוהבת את החיוך החדש שלה, למרות האודם הזול. אבל לא חשוב כמה זמן יעבור, אצלי או אצלה, אין סיכוי שאני אתרגל לכובעים. באמת, מיה, כובעים?

מִי שֶׁהֶחְלִיט לִחְיוֹת

צָרִיךְ לָדַעַת לָמָּה הֵקִיץ

הַלַּיְלָה, לְאָן הַיּוֹם

בִּרְצוֹנוֹ לִפְסֹעַ בָּרְחוֹבוֹת,

לְשֵׁם מַה עָלָיו לְסַיֵּד

מָחָר אֶת חַדְרוֹ.

הַאִם הָיְתָה זוֹ זְעָקָה?

הַאִם הוּצְבָה מַטָּרָה?

הַאִם יִהְיֶה מָקוֹם בָּטוּחַ, כָּלְשֶׁהוּ?

אֵין עֲדַיִן אוֹרוֹת בַּשָּׁמַיִם. עָשָׁן

עוֹלֶה בָּאֲוִיר, בַּחוּץ

עַל הֶחָצָץ נָעָה דְּמוּת

לֹא מְזֹהָה. עֲטוּי עֲרָפֶל

וְדִמְדּוּמִים

הָעֵץ הַפָּרוּץ שֶׁל דַּלְתְּךָ

מַכֶּה עַל הַכֵּהוּת.

וְאִם תִּשְׁאַל לִשְׁמוֹ שֶׁל זֶה

שֶׁדּוֹפֵק עַל דַּלְתְּךָ, יַעֲנֶה הַקּוֹל:

זֶה שֶׁזָּרַקְתָּ מֵחַיֶּיךָ

כְּמִשְׁקֹלֶת נְטוּלַת תּוֹעֶלֶת

שֶׁשָּׁפַכְתָּ

כְּמוֹ מֵי בִּיּוּב מַצְחִינִים.

אֵלֶּה שֶׁנָּתַתָּ לָהֶם לְהִתְיַבֵּשׁ

כְּמוֹ לִילָכִים בְּחֹם

הַצָּהֳרַיִם.

מִיהוּ זֶה שֶׁתָּמִיד מֵת וּבְשֵׂיבָתוֹ מַתְמִיד.

שְׁמִי הוּא אֱמֶת.

דָּבָר לֹא יַעֲצֹר אוֹתִי: לֹא הָעֵץ

שֶׁל דַּלְתְּךָ. לֹא הַדֶּלֶת שֶׁל חַדְרְךָ.

לֹא הָעוֹר שֶׁל בְּשָׂרְךָ. לֹא

עֶצֶם הַמֹּחַ שֶׁלְּךָ.

אֲנִי אֶכָּנֵס.

כְּמוֹ זְרִיחָה.

כְּיוֹם שֶׁדָּבָר לֹא יִמְנַע

אֶת בּוֹאוֹ.

כָּל הַפְּנִים כְּלַפֵּי חוּץ

נֶחְשַׂף בְּדַיְקָנוּת

וַאֲנִי כֻּלִּי נִרְאֶה חָדָשׁ:

הָאָדָם הֶחָדָשׁ

זָר לְעַצְמוֹ

כְּפִי שֶׁצָּרִיךְ

בִּלְתִּי נִרְאֶה פִּי הַמִּתְעַוֵּת

בְּעוֹד כָּל הַסּוֹדוֹת

גְּלוּיִים כִּפְקַעַת עוֹרְקִים

וּמִקְלַעַת עֲצַבִּים מְסֻחְרֶרֶת:

וְרַק בִּגְלַל זֶה

חָבִיב כְּלַפַּי כָּל אִישׁ

לוֹחֵץ אֶת יָדִי

עַד שֶׁאֵינִי מַבְחִין

מִי אֲנִי

א. “יברכך אלוהים!”

עמק ארוך מבתר את רכס הטירול בדרום אוסטריה ובתחתיתו זורם האַלפּבַּאך, הוא “פלג האלפים”, נחל עתיר־יובלים, קופצני וסואן, שהרבה פינות־חמד בין פיתוליו כבר נהירות לי היטב, ומעליו הכפר המצועצע הקרוי על שמו. מפלי גראניום באדום ובוורוד גולשים ממרפסות בבתי־העץ של המקום, משרים על המבקר הרגשה כאילו נכנס לאגדת ילדים. “גרִיס גוֹט (יברכך אלוהים)!” היא ברכת השלום המסורתית באזור זה, שלא כ"גוּטֵן טַאג" הנדוש או ה"הלוֹ" האנמי הרווּחים יותר בגרמניה. נשים קשישות מתהלכות כאן במכנסיים קצרים בקיץ, ובעדם ניתן לראות שרירי ירך מוצקים, עדות למאמץ הכרוך בכל הליכה ברחובות התלולים בכפר זה שעל צלע ההר.

אבל זוהי אוסטריה, וגם זכרוונת פחות לבביים ניעורים מדי פעם. “הֶרן” מכריז השלט בפתח שירותי הגברים, ולמראהו מתחשק לי לשאול את העומדים מול המשתנה אם פירוש הדבר שגם יהודים שכבר התקבלו ל"הֶרן ראסֶה" (גזע האדונים). ולמשמע ה־r במבטא המקומי, הנֵהגה, שלא כזה הגרמני, בקצה הלשון, עולה בזיכרון הערתו של אבא קובנר בערך “היטלר” באנציקלופדיה העברית על ה־r ההוא בנאומיו הצרחניים של הצורר, שהיה נשמע כדירדור חצץ.

“מיין הֶר?” סטודנטית מנסה להדביק אותי במעלה הרחוב התלול. “אבשלום” אני מתקן אותה. “כן, מה שאלתך?” מתי יהיה הקָמין־גֵשפּרכֵה (שיחה ליד האח)? האם יודע אני שמחר בערב מתקיים קונצרט והסטודנטים לא היו רוצים להחמיצו? “לא, לא ידעתי. תודה שהערת לי על כך. אנחנו עדיין מחפשים מסעדה מתאימה לקיים את המפגש. ומה שלומך, הַניָה? האם את נהנית מהקורס?” כן, אוהבת היא מאד את השיעורים. שלושת המרצים שונים כל־כך ובכל־זאת משלימים יפה זה את זה.

זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה, כשבעלות־הברית עוד שלטו כאן והמזון עוד היה מוקצב, באו לאַלפּבַּאך שני אחים, יוצאי המחתרת האנטי־נאצית, והקימו בו בית־ספר שהוציא את שמו בעולם. שרדינגר, הייזנברג, פוֹפר, אקלס, האייק – כל מאוֹרות המדע והפילוספיה, כמו גם ראשי־מדינות מרחבי העולם, באו לכאן מדי קיץ להורות קורס או להשתתף בסימפוזיון. גם משה דיין הוזמן לכאן פעם, מספר לי אחד המקומיים בטון נזפני מעט, והמשטרה האוסטרית נקראה אז למִבצע ענק לחסום את כל העמק.

לכן, לפני שנתיים, התרחב הלב כשהגיעה ההזמנה מאנטון ציילינגר, אחד הפיזיקאים הבולטים בעולם, ללמד אִתו כאן קורס על תורת הקוונטים. זכיתי להיות תלמיד וגם מורה לצדו, ולא התקררה דעתי עד שפיתיתי אותו אל בית־הקברות הקטן בחצר הכנסייה המקומית, שם הוצאתי חתול־צעצוע עוטה פרווה יפהפייה מהסוג הנמכר כאן בחנויות המזכרות, ויחד הצטלמנו ליד אחד הקברים שעל מצבתו נחקקה משוואת־היסוד של תורת הקוונטים. מאז מתהדר עמוד־הבית שלי באינטרנט בתצלום עם כיתוב מחוצף: “סימפוזיון בתורת הקוונטים, אַלפּבַּאך 2003: א. ציילינגר (חי), א. אליצור (חי), א. שרדינגר (מת), וחתולו של שרדינגר (בסופרפוזיציה)”.

ב. רות

עכשיו חזרתי לכאן עם הזמנה נוספת, ללמד קורס על יישומיה הביולוגיים של תורת האינפורמציה יחד עם פטר שוסטר, כימאי מווינה, ואֵוּרש סַאטמָרי, ביולוג מבודאפשט. שוב ניצב דגל כחול־לבן בין דגלי האומות ברחובה הראשי של אַלפּבַּאך, ושוב חוזרות ומתגמגמות בי מעט המלים הגרמניות שלמדתי בנסיעותי הקודמות. רק פרקתי את מזוודתי וכבר פניתי אל הבית עוטה הירק מול בניין הקונגרסים. האשה המקבלת את פני בנשיקות נעשתה יקרה מאד ללבי מאז ביקורי האחרון כאן. את רות בראוּניצר הציג בפני אנטון לפני שנתיים, וכשסרתי אליה באותו ערב לכוס תה, שנהפכה לארוחת ערב, ראשונה בהרבה ארוחות כפריות לבביות, התוודעתי אל המורשת הקשה שנשאה סבתא צחקנית זו למען אביה, ארווין שרדינגר, האיש שנתן לתורת הקוונטים את צורתה הנוכחית במשוואת הגלים המפורסמת.

בין מייסדי הפיזיקה החדשה מתבדל שרדינגר כדמות לעצמה. תורת הקוונטים ברובּה נוסדה בידי חבורת צעירים בשנות העשרים שלהם. הייזנברג ודיראק, למשל, שקיבלו את הנובּל יחד עם שרדינגר, הגיעו לטכס הנובל בשטוקהולם מלוּוים באִמותיהם, והייזנברג פרץ פעם בבכי במהלך ויכוח קשה עם בוֹהר. לעומתם היה שרדינגר בגיל הנחשב גריאטרי בין הפיזיקאים – שלושים־ושמונה – כשגילה את משוואתו. מצד שני, חייו האישיים יכלו לפרנס כרך של בוקאצ’ו: הוא שכב כאחוז־בולמוס עם נשים מכל הגילים והסוגים, עם חיבה מיוחדת לנערות מתבגרות. מצד שלישי, שרדינגר, האוסטרי הפרוטסטנטי שכבר עוּטר בפרס־נובל, בחר מרצונו לעזוב את גרמניה הנאצית, ושילם על כך מחיר אישי יקר. אבל מצד רביעי, הוא חזר ללמד לתקופה קצרה בגראץ ולשם כך פירסם התנצלות מאולצת על התנגדותו לנאציזם, פתחון־פה נוח ליריביו הרבים שהאשימוהו באופורטוניזם. כשפוּטר שרדינגר מגראץ כבר היה מישהו שרק חיכה להזדמנות זו: אמון דה־וָלֵרָה, ראש־הממשלה המיתולוגי של אירלנד ולימים הנשיא שלה, היה לא רק מנהיג ולוחם־חירות אלא גם מתימטיקאי, קלאסיקן ואיש־חזון. התקנא האיש באמריקאים שהקימו בפרינסטון את המכון ללימודים מתקדמים, שם הושיבו את אינשטיין וגמר בלבו להקים מכון כזה אצלו בדאבלין, שיתהדר בפליט מפורסם משלו. כך קיבל שרדינגר משרה בארץ חדשה, אליה נסע עם שתי נשותיו, החוקית והידועה בציבור, ועם רות הקטנה, שרק בגיל שבע־עשרה גילה לה “דוד ארווין” בהערת־אגב כי הוא בעצם אביה.

ועוד דבר ריתק אותי באיש: הוא היה פיזיקאי, אבל כתב ספרון מפורסם מאד שנתן את ההשראה לווטסון וקריק בגילוי הדנ"א, ואחריו ספרים על טבע התודעה, על הפילוסופיה היוונית, על ה"אוּפַּנישַאדות" ההודיות וכן שירים רבים. רב־צדדיות זו קנתה את הערצתי. בתחילת דרכי המדעית הרגל היה לי לעסוק בו־זמנית בכמה נושאים ולעבור מפיזיקה לפסיכולוגיה ומשם לביולוגיה וחוזר חלילה מדי כמה חודשים. “הוא לא רציני, אוטודידקט, מתפזר על הרבה תחומים” היא ההערכה החשדנית הרודפת אחרי עד היום בוועדות המינויים. בהזדמנויות כאלו, זכרוֹ של שרדינגר זה מעודד בהחלט.

זכר הענק רב־הפנים שב אלי לפני שנים אחדות בהיותי בווינה, כשצעיר אנגלי גבוה ומגודל־שׂער, טרי רודולף, הציג עצמו לפני במעבדתו של ציילינגר ובפיו סיפור לא־ייאמן: הוא למד פיזיקה לתואר הראשון, בחר לעשות דוקטורט בתורת הקוונטים, ואחת מעבודותיו הראשונות עסקה – הללויה! – בניסוי אליצור־ווידמן. אז החליטה אמו שהגיע הזמן לספר לו משהו. אתה יודע מי היה הסבא שלך? אני נולדתי מאחד הסטוצים של שרדינגר!

עננה חולפת על פני רות כשאני מזכיר את הסיפור. באהבת נפש מסורה היא לזכר אביה, והביוגרפיה שכתב וולטר מור גרמה לה עוגמת־נפש רבה. בעלה של רות, ארנולף, מנדב סיפורים משלו על שרדינגר. הוא אוסטרי חסון, גילו קרוב לשמונים, מדבר אנגלית במבטא בריטי מושלם, עוטה שׂפם־קולונלים וגינונים אריסטוקרטיים, ולא הייתי מתפלא אילו ציווה על האסיאתי השחום היושב מולו לקום ולהביא לו עוד בקבוק מהמרתף. אבל תחת זאת הוא חוזר ומוזג לגביעי יין אדום עז ואני איני ערב את לבי לומר לו שמעולם לא אהבתי אלכוהול. הרבה זכרונות יש לו על חותנו, שנעשה בערוב ימיו זקן רטנני ומר־נפש. הוא מספר לי איך חצה פעם שרדינגר את הכביש שלא במעבר־החצייה, טיפס על הגדר המפרידה בין שני צדי הכביש ושם נתקע בלי שיוכל לרדת. סטודנט שהבחין בפרופסור הנאבק באמצע הרחוב להשתחרר מהמצב המביך ניגש לעזור לו. שרדינגר, עודו משוּפד על הגדר, גירש אותו במקלו! שנינו צוחקים ברשעות על הסצנה, מתנודדים כשני בריונים שתויים, עד שאני מבחין במבט הנזפני על פניה של רות. בוא, אבשלום, אראה לך את הספרייה למעלה.

אלה המתמצאים מעט בהיסטוריה של המדע המודרני מכירים ודאי את מעמדו המיוחד של הספרון המפורסם, What is Life?(מה הם החיים?), בתולדות המחשבה המדעית. בסדרת הרצאות שנשא בדאבלין בעיצומה של מלחמת־העולם השנייה ניחש שרדינגר, בעיקר על סמך אינטואיציה ושיקולים תרמודינמיים, כי המידע התורשתי בתא אצור במולקולה יחידה, שלימים תיקרא הדנ"א. הרבה מניסוחי הספר התבררו כמוטעים ברבות הימים, אבל הרעיון העיקרי הוּכח כנבואי. את הספר הזה לא ניתן למצוא כיום כמעט בשום ספרייה אוניברסיטאית בישראל אף שהוא מופיע בכל הקטלוגים. זהו, בפשטות, ספר “גניב” מאד, קטן דיו להיכנס לכיס מעיל, שחובבי היסטוריה רבים (בעיקר, אני חושד, פרופסורים מהדור הקודם) לא התאפקו וצירפו אותו לספרייתם הפרטית. רות קופצת משמחה לשמע הדבר. היא אספנית ספרים נלהבת, ובספרייתה ספרים רבים שירשה מאביה ומאביו שלו, בנוסף לספרים המפורסמים שכתב בעצמו. “קמברידג' יוניברסיטי פרס” שולחת לה עותקים מכל מהדורה חדשה. האם רוצה אני את המהדורה המהודרת של מה הם החיים? ומה באשר לחומר ונפש? והטבע והיוונים? ואולי כדאי שאקרא גם את הביוגרפיה שכל־כך ציערה אותה? וגם…

“אבל רות”, אני מנסה למחות למראה האשה הטובה המטפסת בזריזות על המדפים, “אלה ספרים יקרים, הניחי לי לרכוש אותם!” בחיוך היא פותחת כל כרך ורושמת עליו הקדשה לבבית. “מדף שרדינגר” בחדר־העבודה שלי הוא עדות לרוחב־לבה של בת הגאון.

ג. ההוני

הטלפון הזעיר מצרצר בדירתי ב"האוז לוננדורף" המרווח. אטילה גראנדפִירה על הקו. הוא הגיע לפני שעה לאַלפּבַּאך. מתי נוכל להיפגש? בוא לכאן לארוחת־צהריים, אני מציע, מבלי לנחש לאיזה קטע הזוי אני נכנס.

מעולם לא נפגשנו קודם, אבל ידידותנו התפתחה מרחוק. היא החלה בבקשה שהגיעה בדואר האלקטרוני לקבל עותק של מאמר שפירסמתי לפני כמה שנים. המכתב הבא הביא תגובות נלהבות לצד שאלות ודברי ביקורת רבים, ודיאלוג ער החל. פניתי ל"אורים ותומים", הוא ה"גוּגל" הכל־יודע, לברר מיהו בן־שיחי החדש. עמוד־הבית האקדמי שלו הציג אותו כאסטרופיזיקאי, אבל לצדו עלו על המסך גם אתרי “פּאנק” מהונגריה וגם תמונה של האיש, פלג־גופו העליון עירום, במופע “פּאנק” פומבי. ברנש קצת מוזר, אבל כל השאלות ששלח לי רציניות ונוקבות, ולעתים גורמות לי לחשוב שנית על טענותי. כעבור כמה חודשים פירסם מאמר ובו התייחסות מפורטת למודל שלי, ומאמר נוסף נמצא עתה בהכנה. סוף־סוף, אמרתי, יש לי תומך רציני. כשסיפרתי לו שהוזמנתי ללמד באַלפבּאך הודיע כי יבוא אף הוא ויירשם לסמינר כתלמיד מן המניין. אני מקווה להוכיח שאני ראוי למחמאה הזאת.

הוא מאחר בכמה דקות, נושא עמו שׂקית ישנה. לחיצת־היד חמה והאנגלית ספוגה מבטא הונגרי כבד. אני מביט בתימהון בפנים הרזות שקועות־הלחיים ובבגדים הישנים העוטפים אותו בכמה שכבות, ותוהה אם קר לו ביום החמים הזה. כמה מלות־נימוס גששניות עוברות בינינו עד בוא המלצר. אני מזמין לעצמי משהו ומַפנה את המלצר אל אורחי אגב הודעה על מספר חדרי, כרמז על כך שאני המזמין. תודה, עונה אטילה וחיוך מוזר על פניו, אבל הוא הביא עמו ירקות. משהו לשתות? שוב החיוך הזה. לא, הוא הביא אתו מים מסוננים באוֹסמוֹזה הפוכה. המלצר מהנהן בנימוס ועוזב.

דיאטה? אני שואל בעודי בוחן שוב את פניו. מתוך העיניים התכולות מציצים בי אישונים זעירים כראשי סיכּה. כן, הוא אוכל רק פירות וירקות אורגניים בלי בישול. עיבוד המזון היחיד שהוא מרשה לעצמו הוא אידוי תפוחי־אדמה. האם גם משפחתו נוהגת כמוהו? כן, ילדתו הקטנה סבלה ממחלה קשה, שמתוך תיאורו איני מצליח לעמוד על טיבה, והחלימה בעקבות שינוי התזונה. האם נועץ ברופא? לא, די לו בכך שהוא חש בטוב במשטר הזה, וראיה היא שכבר הרבה זמן אין לו חלומות רעים.

הפסוק מספר שמואל עולה כמאליו באזני: “וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכָל אִישׁ מַר־נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר”. ההתנסות הזאת מוכּרת לכל מדען המפתח מודל או רעיון שנוי במחלוקת: במקום תמיכת עמיתים רציניים באים לעזרתו כל מיני תמהונים, ולפעמים מטורפים ממש, המנסים לנצל אותו כדי לנגח את המִמסד מסיבותיהם שלהם. הגם בעל־בריתי זה, שבהתכתבותנו נראָה לי שנון ומלומד כל־כך, עומד להתגלות בסופו של דבר כאחת הנשמות התועות הללו?

הוא מספר לי על נושאי מחקרו השונים: כתמי השמש, מורכבות ביולוגית, וכן על רוחניות וטלפתיה. אשר יגורתי בא לי. ומהיכן השם הצרפתי של משפחתו? אבותיו היו אנשי־צבא שבאו מצרפת. הוא גם זמר, נכון? כן, יש לו להקה המחיה שירים הונגריים עתיקים. הוא מצא דמיון מפתיע בין ה"פאנק" למוזיקה השמאנית הקדומה והוא חוקר אותה. הוא גם מתעניין בהיסטוריה העתיקה של הונגריה ולאחרונה כתב מאמר בנושא. על איזו תקופה בדיוק? “ההוּנים.” שנינו מצחקקים.

הארוחה הגיעה ואורחי מוציא את פירותיו וירקותיו וגם אולר ובקבוק מים. המלצר רב־הטאקט הביא לו סכו"ם וצלחת ריקה, והוא מכין לעצמו בנחת סלט על השולחן המהודר. אני מציע שאעלה למעלה להביא את רשימת השאלות ששלח לי בדוא"ל. זה בסדר, הוא אומר, כבר הדפסתי אותן בעצמי. הוא מוציא מהשקית שני דפים מודפסים ועוד דף כתוב בצפיפות, וגם עט ודף ריק בשבילי. פתאום אני רעב מאד, ואני מתחיל לאכול בעודי דן אתו בכתוּב ורושם הערות.

השאלות הראשונות קלות, ומצריכות הבהרה של מושגים מקובלים. הוא אינו מתבייש לשאול כשאינו מבין מושג כלשהו, ומתעכב עליו, לפעמים בעיניים עצומות, עד שווידא כי הבין אותו היטב. אבל אחרי שביררנו את המושגים הללו הוא מתחיל להתקיל אותי בשאלות פחות ופחות טריוויאליות. אין ספק שהוא מתמצא היטב בתחומים שעליהם הוא מדבר. מקובל שיש יחס חליפין בין אינפורמציה לאנרגיה – כל רכישה, העברה, עיבוד או מחיקה של אינפורמציה צורכים אנרגיה, וכן להפך: שימוש באינפורמציה יכול לחסוך באנרגיה – אבל רוב החוקרים רק מציינים את יחס־החליפין הזה וגם אני התבססתי עליו כדבר נתון, שעה שהוא טרח וחישב אותו למקרים הרלוונטיים לדיוננו. השיחה נעשית מאומצת. כמעט שעה עברה ורשימת השאלות מתארכת. מדי פעם עלי לבקש שהות לחשוב. עוד כחצי שעה והעייפות פשוט מפילה אותי. אבל אטילה שופע־מרץ. אישוניו דוקרים בי במבט תובעני, נוברים בקפלי מוחי בעוד עיני שלי חוזרות ונעצמות.

הארוחה שאכלתי היא לרועץ לי עתה. אני מעז לבקש ממנו בקשה מוזרה: זה בסדר אם אעלה לתנומת צהריים קלה? בבקשה, הוא אומר, לך שַן. יש לי כמה מאמרים לקרוא עד שתחזור.

בחלומי מתריס השׂר (?) יוסף לפיד בבוז גלוי נגד החוק השני ואני לא בטוח אם הוא (או אני) לא מתבלבל בינו לבין החוק הראשון. אני מתעורר ומציץ בשעוני. כמעט שעה עברה! ממש חזירוּת. אבל כשאני נזכר במה שמחכה לי למטה אני נכנע לפיתוי של מקלחת־בזק ושועט במדרגות אל חדר־האוכל.

הוא יושב באותו מקום, שקוע בקריאה בעודו מכרסם לאִטו גזר ארוך ביסודיות כארנב אפוף־הגיגים. בתנועה בהולה אני רומז למלצר להביא לי אספרסו ומתיישב אל השולחן. הוא מרים עיניו אלי בשלווה ומגיש לי את הדף שלי, מצביע על המקום שבו הפסקנו. הוויכוח מתחדש ואתו המאמץ. מול החיוך הדק של בן־שיחי מאיץ הקפה את פעולת מוחי ומול אישוניו הצרים מתרחבים נחירי כסוס השׂשׂ אלי קרב. הוויכוח מתחזק ואתו המאמץ, ועם המאמץ באה שמחה, שמחה־בחלקי והכרת־טובה. מי שׂמני לאיש שׂר ושופט לתייג אנשים על־פי אמונותיהם? עוד שתיקה משתררת כשאני מחפש תשובה לפירכה חדשה שעלתה בדעת הבר־פלוגתא שלי בעת שישנתי, לוגם בשקיקה מן המשקה החזק שהוא לא היה מסכים אפילו להריחו. אשרי שזכיתי, חבר. ברוך בואך.

ד. ברכת כהן

באולם הגדול עם קירות הזכוכית נערך ערב קבלת־הפנים למרצים. אני מתוודע אל שני עמיתי לקורס. פטר שוסטר הוא איש גבוה ורחב, בן ששים ומשהו, פנים עגלגלים וסמוקים, לובש בגדים שחורים כדרכם של שמנים המנסים להצניע את ממדי גופם, וכשהוא מדבר נשמעת נשימתו הכבדה, המאומצת. אבל החיוך המאיר את פניו כשהוא מפליג בסוגיה כלשהי משַווה לו יופי שובה־לב. הוא אינו חושש מגיל הפרישה, הוא אומר. יש הרבה מה לעשות. כשאני מזכיר את ארנסט מאייר המנוח שנפטר לאחרונה, פעיל עד יומו האחרון בגיל מאה, הוא מספר על פרופסור באוניברסיטת וינה שהגיע לגיל מאה ואחת־עשרה! ראיתיו שנה לפני מותו, הוא מספר, והוא עדיין התאמץ ללכת כל יום ברגל. שוב נוהרים הפנים בצחוק.

אֵוּרש סַאטמָרי, בשנות הארבעים שלו, הוא היפוכו של פטר. קטן־קומה וינשופי, מרכיב משקפיים עבים ועוטה זקנקן־סנטר קוצני. הוא מבודאפשט, היגויו ההונגרי הכבד נשמע כמו לקוח ממערכון של הגששים, וכל־אימת שאני מבטא את שמו החד־הברתי, הנהגֶה כמין הכלאה של צרה ושורוק, אני חייב לעצור ביצר החיקוי שלי, שכבר סיבך אותי לא פעם, לבל אפתח בהרצאה במבטא הונגרי מאנפף. הוא שופע בדיחות גסות הנשמעות כניסיון של “יורם” להראות שגם הוא יכול להיות פרחח קשוח. שניהם מזכירים באוזני בהערכה את מורי האהוב שניאור ליפסון ממכון ויצמן, שנפטר בשׂיבה טובה לפני שנים אחדות. אֵוּרש היה תלמידו של האנגלי ג’ון מיינארד־סמית', שהגיע אף הוא לגיל מופלג. אנחנו משתפים זה את זה בחוויות החברוּת עם איש זקן. מה שהכי מרגיז, אומר אֵוּרש בקול נרגן, זה שהבני־זונות האלה מתפגרים לך ככה פתאום בלי לשאול אותך. חוצפה!

נכן, אני עונה, צריך שיהיה חוק נגד דברים כאלה.

חלק חשוב מהעבודה בכל כינוס מדעי נעשה במסדרונות, בחדרי האוכל ובבריכת השחייה. הפוליטיקה המדעית כמוה ככל פוליטיקה, רווּיה יצרים, תככים ו"קומבינות", ואני איני מחמיץ הזדמנות להתחנף למישהו העלול להיות השופט האלמוני של מאמר שלי או להזמין מישהו חשוב שיקשט בנוכחותו כינוס שאני מארגן. “פלוריס כהן”, אומר איש בעל מבטא הולנדי ומושיט לי את ידו. “אבשלום”, אני מצביע על שמי הקשה להגייה בתווית שעל דש חולצתי. כהן? אני מגחך, האם אתה יכול לעשות ככה? ובידי אני מפשׂק את האצבעות כנהוג בברכת הכוהנים בתפילת שחרית. “מעולם לא ניסיתי”, באה התשובה ביובש. “מה, אף פעם לא…” אני עוצר בשאלתי למראה המבט הקפדני הננעץ בי מבעד למשקפיים הגדולים. אין ספק ששאלתי נשמעת לו חטטנית ומחוצפת. מעצבּנים הישראלים האלה, הוא ודאי אומר לעצמו. מעצבנים היהודים האלה, אני אומר לעצמי. אלך להציק לאיזה גוי לשם שינוי.

ה. דם כחול

“אבשלום?” ידיים אוחזות בכתפי ומסובבות אותי לאחור. בחור דקיק כבן שלושים, חיוך כובש־לב ורוך נשי כמעט נסוכים על פנים נרגשות עד סומק, מאמץ אותי בכוח אל לבו. “סוף־סוף!”

“אוֹירֶה מַאיֵסטֶט (הוד מעלתך!)” אני ממלמל בקול חנוק מתוך צלעותי הנלחצות. “התגעגעתי אליך! בוא, אכיר בינך לבין כמה חבר’ה פה”.

“אלכסנדר בַאטיַאנִי דה־נֶמֶט אויוַאר”, אני מציג אותו בפני אֵוּרש. כבר הייתי עד לתופעה הזאת בעבר, ובכל זאת אני משתאה עתה שוב למראה המדען הנודע שהבעת פניו הליצנית מרצינה בן־רגע לשמע השם, מרכין ראשו ביראת־כבוד בפני חברי בעודו ממלמל במַדיארית כמה מלים חרישיות, נרגשות בעליל. כמוהו נוהגים כל ההונגרים בחבורה. האוסטרים, לעומת זאת, מנופפים “נו־נו־נו” נזפני בפני הרוזן הצעיר, הפורשׂ ידיו בהבעה מתנצלת. כבר בראשית ידידותנו פניתי ל"אורים ותומים" ברשת כדי לברר מה פשר המהומה שמעורר השם הזה נעים־הצליל. תולדות משפחת בַאטיַאנִי שזורות בהיסטוריה של הונגריה מימי־קדם ומתהדרות במנהיגים ואמנים ידועים. לאיוש בַאטיַאנִי, אחי־סבו של אלכס, הנהיג את מלחמת השיחרור של הונגריה נגד האימפריה האוסטרו־הונגרית תחת בית האבסבורג ונעשה ראש־ממשלתה הראשון. האוסטרים תפסו אותו והוציאוהו להורג. סבו של אלכס, לאזלו בַאטיַאנִי־סטראטמן, הוא “לדיסלאוס המבורך”, היה רופא שהקים בית־חולים בחינם לעניים, פיזר ממונו לצדקה והוכרז קדוש על־ידי האפיפיור יוחנן־פאולוס השני. גם בנו, אביו של אלכס, נטל חלק בשיחרור ארצו, הפעם מידי העריצים שקמו עליה מבפנים: הוא הצליח לשים יד על רשימת של כוהני־דת וראשי כנסייה בהונגריה שקיבלו בסתר משכורת מהמפלגה הקומוניסטית ובמסמך המרשיע התייצב לפני הכס הקדוש, ידידם הגדול של עמי מזרח־אירופה. גם כבשה שחורה יש בין הבַאטיַאנִים, אשמאי קשיש שהפך את טירתו לבית־בושת לחובבי הסאדו־מאזו, ועצם הזכרת שמו מעלה סומק בפני הצעיר הבתולי. נדמה לי שקצת מהתכונות של סבו הקדוש עברו אליו. הוא מתעמק הרבה בכתבי פרבאופאדה, מייסד תנועת ה"הארי קרישנה" העולמית, והמוזיק היחידה הנשמעת במכוניתו או בדירתו אפופת־העשן היא מוזיקה כנסייתית או הינדית.

“נו אלכס, מה על הספר האומלל שלנו?” בחודשים האחרונים עברו דוא"לים נרגזים בינינו בעניין הזה. אלכס, מרצה באוניברסיטת וינה, הזמין אותי לערוך אתו ועם חברו ספר על “גישות לא רדוקציוניסטיות להבנת התודעה”. תרמתי מאמר, כתבתי הקדמה וסייעתי בעצות טובות, אבל אלכס נעלם לכמה חודשים והמחברים החלו להתמרמר עלינו. כשאיימתי לפרוש מהפרויקט הודיע שיבוא אלי לביקור פיוס באַלפּבַּאך. עכשיו אנחנו יושבים בבית־קפה קטן וניגשים לעצם העניין. “ככה מתנהגים?!” אני נהנה להציק לבחור הכנוע, “מתחילים עבודה ולא גומרים?”

“אוי ידידי, אל תשאל”, הוא מליט פניו בידיו, “עברה עלי שנה קשה, כל־כך קשה!” והוא מתוודה, וגם אני נפתח, והסיפורים יוצאים בקול נהי ותאנייה. בשנה שחלפה עברנו שנינו פרידה מלאת־ייסורים מאשה אהובה, וכך, לא ייאמן, קרה גם את שותפנו האמריקאי, ששברון־הלב שפקד אותו גובל עתה בדיכאון קליני ממש. ועל כל אלה נוסף הסיוט שעברתי אני באוניברסיטה שלי, כשראש־חוג אכול־שנאה החל מתנכל לי ולמשרתי. עוד ספלים נערמים על השולחן בעודנו מתַנים צרותינו זה באוזני זה. אותךרוצים לפטר? שואל אלכס כלא־מאמין. באיזו טענה? הוא טוען שאני מרצה גרוע, אני מספר, ואלכס, בלי בושה, צוחק בקול רם. אני מסתכל עליו באיום – ועכשיו משתנק החוצפן בצחוקו וטופח בידו על מסעד הכורסה. אותי זה לא מצחיק. עדיין לא.

ו. מלקק המים

בעיניו של ישראלי יש במראה של שפע מקורות המים בארצות אירופה לעורר קנאה קשה. שם, בבית, נחל זוטר מהסוג השכיח כאן היה משנה באופן ניכר את משק המים הארצי, ואולי היינו אף קוראים לו נהר. כזה הוא אחד מיובליו של האַלפּבַּאך המתנפץ אליו בשאון אחרי עוברו בין כמה מאחוזותיה העיליות של העיירה. אני שומע את נהימתו המתריסה מתחת לגשר קטן ובעקבות הקול אני יורד מהכביש. דפנות תלולות לנקיק הסלע הזה, ובעדן נראים שורשי עצים ענקיים לופתים בכוח את אמא־אדמה לבל תתפורר ותיסחף תחתם. היער שב וגדל במשנה־עוז בנקיק הזה ומעליו, ומסדרון רחב של נוף־פרא מזמין את הזר הקרב: בוא לראות ולחוש, אותי ואותך עצמך. אני מתחיל בצעידה מאומצת למעלה.

מחרתיים תהיה ההרצאה העיקרית שלי בקורס ואני עדיין מתלבט. מזה כעשר שנים אני משתעשע במודל חדש על היחס בין אנטרופיה למוּרכבוּת, בעיקר במערכות חיות. לא משהו גאוני, לא פריצת־דרך מרעישה, פשוט דרך חדשה להסתכל באופן שבו יצורים חיים יוצרים את המצב הזה הקשה־לאיפיוּן, הקרוי בפיזיקה “מורכבות”. אני רוצה להציג את המודל כאן בסמינר ולשמוע את דעתם של שני חברי. אבל האם בכלל מותר הניסיון הזה? מתכונת הסמינרים כאן, כך נראה לי, מיועדת להעביר לשומעים את הידע הקיים ולא השערות פרטיות של המַרצה.

שׂיחי הפטל עוטים פירות אדמדמים. אני טועם אחד וראה זה פלא: בארץ, וגם במקומות אחרים באירופה, הפטל האדום הוא “ירוק”, כלומר בוסר חמוץ, ורק בהיותו שחור הוא נעשה מתוק. אבל הפירות הסמוקים האלה שופעים מתיקות, אולי זה זן או תת־מין אחר של הפטל? אני קוטף מלוא היד ומתמכר לטעם הממתקים. ובכן, לוותר ולהיצמד לכּתוב בספרים? לתת לסטודנטים את מה שכבר ידוע ולא להעיר על השאלות הפתוחות? העלייה הולכת ונעשית תלולה והיער מתרחב. אנו כבר מחוץ לעיירה, אני והפּלג.

עכשיו משתלט עלי הדיכדוך. את מי אני מנסה לרמות בשבוע הזה בכפר הטובל בפרחים? הלא מקומי בחיים, הקריירה שלי, העתיד – כולם מוטלים עתה בכף מול המאבק האכזרי הצפוי לי עם אוניברסיטת בר־אילן. חמישה מאמרים חדשים כתבתי בשנה החולפת, המוצלחת ביותר בחיי האקדמיים. גם ספר שערכתי, ובו מאמריהם של שני חתני פרס־נובל, יצא לאור בהוצאת “שפרינגר” היוקרתית, שמיהרה לצרף אותי אל סגל עורכיה, ונהפך מיד לרב־מכר. אבל רק מי שאיתרע מזלו להיות כפוף למרותו של איש צר ואויב שכל עתידו מאחריו יכול להבין את הפורענות שהמיטו עלי כל אלה. כל הצלחה, כל פירסום חדש וכל הבעת התלהבות מצד הסטודנטים רק גררו עוד מכתבי איום חדשים על “תיפקודי הלקוי” כמורה וכחוקר. מי יכול לעמוד בפני כיתה, ומה עוד בנוכחות עמיתים ידועי־שם, כשזכר דברי שטנה כאלה עוד מצלצל באוזניו?

תתעודד, אני אומר. זוכר איפה היית לפני עשר שנים? אי־אז בתחילת שנות התשעים, ואני עדיין זר מקרוב־בא בתורת הקוונטים, קראתי על אחד מ"ניסויי־המחשבה" בהם נהג אינשטיין להקניט את חברו בוֹהר. הניסוי היה פשוט להפליא, חלקיק בודד “מתפצל” בזמן תנועתו לשנים על־פי ההיגיון המשונה של תורת הקוונטים ושב ומתאחד עם עצמו, ושני גַלאים אמורים לגלות באיזו דרך עבר. כמה ימים של משחק דמיוני עם הניסוי הפשוט כל־כך ובמוחי עלתה מחשבה: ומה אם יהיה הניסוי פשוט עוד יותר? שים רק גלאי אחד ותראה מה יקרה! היטב אני זוכר את המחשבה שבאה מיד אחר־כך: לא, אי־אפשר שאיש לא חשב על כך קודם! הרי אינשטיין ובוהר טחנו את הסיטואציה הזאת עד דק, וגם פיינמן בהרצאותיו המפורסמות שיחק באינספור וריאציות על ניסוי שני הסדקים ושני גלאים. וכי יעלה על הדעת שאיש מהם לא העלה על דעתו מצב פשוט יותר? הלכתי ללב ויידמן והראיתי לו את התוצאה המשונה, שממנה השתמע כי תורת הקוונטים מאפשרת לבדוק את תקינותה של פצצה בעלת המרעום הרגיש ביותר בלי לפוצץ אותה. הוא הציע מיד שיפור, כתבנו את המאמר וחיש־מהר שלחנו אותו לכתב־עת יוקרתי – שחיש־מהר שלח אותנו לכל הרוחות. כמוהו עשו כתב־העת השני והשלישי, עד שכתב־עת הנחשב בינוני פירסם אותו, ואז מיהר ציילינגר לעשות את הניסוי בצורה חלקה ואלגנטית. רוג’ר פּנרוֹז מצדו עשה לניסוי פירסום עולמי בשלושה מספריו, כולל ספרו הענק (תרתי משמע) “הדרך אל המציאות”. כיום, למעלה מעשור אחרי אותו מאמר, “ניסוי אליצור־ויידמן”, או בשמו הפופולרי “ניסוי הפּצצה” מובא כמעט בכל קורס־מבוא לתורת הקוונטים להמחשת התנהגותו הפרדוקסלית של חלקיק בודד, והוא הניסוי היחיד בתולדות הפיזיקה המעלה חיוך על שפתי השומע.

אבל אני אינני מצליח לחייך עכשיו. מועקת ההווה איננה מתפוגגת בפני זכרונות העבר. זוג נחליאלים נוחת בציוצים נרגשים על גדת הנחל. אולי עשו את החורף בירושלים או בשפלת החוף, אבל כאן בקיץ מתהדר הזָכר בלבוש־כלולות שחור. הערפל הקל שרבץ במורד הנחל נמוג עתה ושמש אחר־צהריים צובעת בנדיבות את הנקיק.

ומה היה לפני חודש בסידני שטופת־השמש? לראשונה בחיי העזתי להציג בפומבי “אקדמות” לתיאוריה על התפתחות המרחב־זמן העשויה (אולי) להביא את האיחוד הנכסף בין תורת הקוונטים לתורת היחסות. כן, אני יודע, זו טענה שאפתנית ומחוצפת מאין כמוה, בנושא שטובי המוחות בעולם מתחרים בו, והסיכוי שפיזיקאי בינוני שאין לו מושג בתורת־השדות יצליח לומר משהו חדש במקום שבו כשלו דורות של חוקרים הוא אפסי. אבל השנה היא 2005, מאה שנה ל"שנה המופלאה" שבה פירסם אינשטיין הצעיר את ארבעת מאמריו המיתולוגיים, וכל מה שהציגה הקהילה המדעית הבינלאומית לציון המאה הזאת הוא, עם כל הכבוד, תשפוכת של נוסטלגיה. לי, בכל הצניעות, יש לפחות כמה שאלות חדשות. לכן, כשקיבלתי את ההזמנה להרצות בכנס יוקרתי באוניברסיטת סידני, החלטתי להקדיש את ארבעים הדקות הראשונות להצגת החלק ה"ריגורוזי" של עבודתי, שכבר פורסם במקומות מכובדים, ואילו את עשר הדקות האחרונות השארתי לתיאור המודל החדש. בין המשתתפים היה ג’ון קראמר מוושינגטון, שעבודתי גם הסתמכה וגם חָלקה עליו. גם טרי רודולף, עתה פיזיקאי בזכות עצמו, היה בקהל, מתנשא בקומתו כלוחם ויקינגי קדמון. בבוקר ההרצאה בא לחדרי ג’ף טולאקסן ועמו תדפיס מהאינטרנט של מאמר חדש של קראמר ובו כתב שבוודאי יש משהו נוסף במהותו של הזמן שלא מצא עדיין את ביטויו בפורמליזם היחסותי והקוונטי. חיבקתי את ג’ף ומיהרתי לתקן את ההרצאה שעמדתי לשאת בעוד שעתיים. אני זוכר את פוֹל דייויס מזנק בסוף הרצאתי לשאול שאלה קשה, ואיני מצליח לזכור עתה מה היתה השאלה ומה עניתי לו. אבל בזכרוני נחקק מראהו של חתן פרס־נובל טוני לֶגֶט. הזקן יפה־התואר מחא כפיים ו… צחק בכל לב.

דקירה פתאומית בירכי מחזירה אותי אל העכשיו. הסבך אינו מקל על המטייל בו במכנסיים קצרים. אני מחפש מקום רדוד וחוצה את הנחל אל גדתו השנייה. ציפור כהה גדולה דמוית שׂכווי מתרוממת ברעש גדול מתוך העשב. גאון הנחל כמו מתריס כנגד עצבון נפשו של ההלך המשׂרך דרכו במאמץ בתוך המעבה שוקק־החיים. לראשונה בחיי צריך אני להתמודד בחזית כפולה, עם הנבָלה מבחוץ ועם הספקות מבפנים.

הגרון יבש, מעייפות וממועקה גם יחד. בכף ידי אני חופן מהנחל וגומע והמים ניגרים על בגדי, ורק אז אני מבחין במעשי. למה שתיתי הפעם מהיד ולא היישר מהנחל? זיכּרון עולה בי… האין זה החינוך הדתי מימי הילדות השב עתה לחלחל בחילוני המופקר, להזכיר לו נחל אחר שם בבית, בעין־חרוד? וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל גִּדְעוֹן: בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ. האסוציאציה המיליטנטית הזאת, כאן בכפר השלֵו שקשישוֹתיו מתהלכות במכנסיים קצרים ו"גריס גוט" בפיהן, מעלה על פני, סוף־סוף, חיוך. עוד גמיעה מלוא־חופניים, עוד שטיפת פנים באנקת־רווחה, ואני מתנער ומזדקף ושב על עקבי. יופי של הרצאה תהיה פה בעוד יומיים. כולם מוזמנים.

ז. איש הקופים

“טֶצוּרוֹ מַצוּזַאוָה”. לפיתת היד איתנה מאד. הוא נראה כבן ארבעים אבל כשהצצתי מאוחר יותר באתר־הבית שלו התברר שגילו חמישים־וחמש, לבוש חליפה ועניבה, ומבעד למשקפיו ניבטות אלי עיניים טובות, סקרניות. השם אינו מוכּר, אבל הפנים הללו, הנעימים ונוסכי האמון, והקול הרך הזה, היכן פגשתי בהם? “אני מלמד כאן קורס על התנהגות בעלי־חיים”, הוא לואט בביישנות. עכשיו אני זוכר. “כן, אתה פרימאטולוג, נכון? ראיתי אותך כמה פעמים בטלביזיה. מתי הקורס שלך? אני רוצה לבוא”.

תלמידי מפַנים לי מקום ביניהם כשאני מופיע באיחור לכיתתו של היפאני. האנגלי שלו עילגת, הוא מבטא את השורוק כהימהום עמום, וסדר המלים במשפט מתהפך לפעמים. אבל דבר מאלה אינו גורע מהקסם שהוא מהלך על שומעיו בספרו להם על שמורת השימפנזים בבוסו שבגיניאה, מדינה במערב אפריקה, שאליה הוא נוסע כל שנה זה כעשרים שנה, ועל השימפנזים במרכז־המחקר שלו באוניברסיטת אוֹסאקה. את אורחם־ורבעם הוא חוקר, את כישוריהם הקוגניטיביים, ובעיקר את שפתם. הוא מספר לנו על תרועת הזיהוי שבה הם מודיעים זה לזה בג’ונגל על מקום הימצאם. “אוה, אוה, אוה”, הוא מתחיל בגניחות רכות המזכירות משגל סוחף עד שהוא מסיים ב"הואאא! הואאא!" מקפיא־דם הממלא את חלל הכיתה. דממה משתררת בעודו חוזר בשלווה לדיבורו הרך. כמה סטודנטיות שהחווירו מצחקקות חרש. הוא מראה כמה תמונות של אם ותינוקה ואחר־כך מספר על צעיר מהלהקה שתעה בדרכו ושב ומצא את חבריו. “אוה, אוה, אוה, הואאא! הואאא!” ושוב חולפת בי צמרמורת בראותי את הפנים העדינים מפיקים שאגה אדירה כזאת. סרט וידאו מראה עתה תינוקת עם גור שימפנזים. מַצוּזַאוָה ואשתו, כמו בני הזוג הייס ובני הזוג גארדנר לפניהם, גידלו עם בתם הפעוטה קוף באותו גיל. הוא מדגיש בפנינו שהמעשה אינו אֵתי. שימפנזה זקוקה לאם בת מינה ולא לבית אנושי, אך למרבה הצער, מחצית מלידות השימפנזים בשבי מסתיימות בנטישה, ועל כן אסף אחד התינוקות הנטושים אל ביתו.

שימפנזים בשבי חייבים לקבל זריקות מדי פעם. אבל השימפנזה הוא חיה מסוכנת מאין כמותה. מקרה כזה קרה בארץ, ב"חי כף" בראשון־לציון, כשנער הציק לשימפנזה צעיר וזה הצליח לנשוך את פניו וכמעט הרגוֹ. לכן נהוג לתת להם את הזריקה באמצעות רובה־חִצים מידי וטרינר שאינו מאנשי הצוות המטפל, לבל יפַתחו הקופים שנאה אל מטפליהם. אני לא עושה ככה, אומר מַצוּזַאוָה. אני ניגש לשימפנזה ואומר – כאן הוא מצמיד את שתי כפות ידיו – “בבקשה, הרשה לי להזריק לך”. זה עובד, אבל רק אצל המבוגרים, הוא מצחקק. הצעירים משתוללים, אבל אצל המבוגרים – כאן חוזר מחווה הידיים הנוגע־ללב – “בבקשה, הרשה לי להזריק לך!” די בו להרגיעם. כמה נערות בכיתה התאהבו באותו רגע באיש שהשמיע את הבקשה הזאת?

הַניה, הסטודנטית החמודה שלי, לא נראית מאוהבת בטֶצוּרוֹ אבל אפשר לשמוע את שאון גלגלי מוחה כשהיא מתלווה אלי אחרי השיעור. האם שמעתי על ה"טרימאטיות"? כן, אני צוחק, מופתע שוב מתלמידת־הרפואה הלמדנית הזאת. Trimates הוא משחק־מלים המשלב “פרימאטים” עם המספר שלוש. כך מכוּנות שלוש נשים מיתולוגיות במדע המודרני: ג’ין ואן־לואיק גוּדוֹל, שהקדישה את חייה לחקר השימפנזים בטנזניה, דיאן פוֹסִי, שחקרה את הגורילות ברוּאנדה עד שנרצחה בידי ציידים, ובירוטה גלדיקַס שחקרה את האורנג־אוטאנגים בבוֹרניאוֹ וסומטרה. הַניָה, מסתבר, קראה את עבודותיהן, ומה שלמדה על אורחות חייהם של בני־דודנו מעסיק אותה מאד. האם גם אני מתעניין בנושא?

“כן, אבל יש לי פגישה עוד מעט. מחר, אחרי שנת הצהריים, חשבתי לעלות אל היער שעל צלע ההר ממזרח. רוצה לבוא אתי, ואז נוכל לדבר בנחת?”

כן, רוצה היא. מחר אחרי הצהריים, אם יהיה יום יפה.

ח. שרדינגר והאשה בשחור

אצל שרדינגר סקס טוב היה כנראה אמצעי חיזוק חיוני להתמודדות עם חידות הפיזיקה. הוא הגיע להישגיו הגדולים, העיד הרמן וייל, “במשך התפרצויות אירוטיות מאוחרות בחייו”. ואם היו התפרצויות אלו מאוחרות, הוא עשה הכל כדי לפצות את עצמו על האיחור. נישואיו לאַנֵמָרי היו כושלים מתחילתם, ובגידותיו נעשו עד־מהרה בידיעתה. את השנה הדרמטית ביותר בחייו המדעיים החל בחופשה באתר־הנופש ארוֹזה שבאלפּים השווייצריים בחברת צעירה אלמונית. וולטר מור, הביוגרף שלו, מלתבט בקשר לזהותה: ודאי לא היתה זו לוטה או אירנה, וכנראה גם לא פליסי. לבסוף, בפרפראזה על אשה אלמונית בחיי שקספיר, הוא מכנה אותה “האשה בשחור”. במהלך אותם חוֹדשים שבילה עם אהובתו פירסם את מאמריו פורצי־הדרך שבהם התגבשה “משוואת שרדינגר” המפורסמת, המתארת את מצבו של החלקיק, והיא מקבילתה הוונטית של F=ma המפורסמת של ניוטון בפיזיקה הקלאסית, המתארת את מצבו של גוף גדול. כעבור זמן קצר פיתה את אֵתי בת השבע־עשרה, שאחרי ההפלה שעשתה לא הצליחה עוד ללדת ילדים.

כמה שנים אחר־כך באה שעתה של הילדֶה מארץ', אשת עמיתו מאינסבּרוּק ולימים אמה של רות, שעברה להתגורר עמו ועם אַנֵמָרי.

בשנת חייו האחרונה, כאן באַלפּבַּאך האהוב עליו, כתב מאמר קצר ושמו “סקיצות אוטוביוגרפיות”, הפותח בווידוי מוזר: רוב חיי גרתי הרחק מחברי הטוב ביותר, למעשה החבר הקרוב היחיד שהיה לי. ובסוגריים הוא מוסיף: אולי בשל כך האשימו אותי בפלרטטנות במקום בידידות אמיתית. הוא מספר באריכות על החבר הזה וגם על שני אחיו ועל אחיינו, שגם אתם התיידד אחרי מות החבר. ולעומת כל אלה: “אשתי, הִילדֶה, רות ואני נסענו לבלגיה”. האיזכור האגבי הזה, הִילדֶה ורות, כאילו כבר אמור הקורא לדעת במי מדובר, הוא ההתייחסות היחידה לידועתו־בציבור ולבתו. את האוטוביוגרפיה הוא מסיים בהערה יבשה כי השמיט ממנה את פרשת יחסיו עם נשים, ראשית כדי למנוע רכילות, שנית מפני שהנושא אינו מעניין איש ושלישית מפני שאין איש יכול להיות אמיתי דיו בנושאים האלה.

מי היה אותו חבר? שרדינגר מזכירו רק בשם־החיבה שלו, פרנצל, מצטער על שלא בילה יותר במחיצתו כשעוד היה בחיים, ומציין את מקצועו: בוטנאי. במקרה או לא, מחקר הצמחים היה גם אהבתו הגדולה של שרדינגר־האב, שאֵרווין, הבן היחיד, העריץ ואהב, ושמותו הותיר בו רגשות אשמה על שלא סעד אותו בימי מחלתו. ספרו על טבע החיים היה, אם כן, גם מחווה לשתי הנפשות החסרות הללו.

אל דאבלין, שהעתירה עליו כבוד תחת חסותו של דה־וַלֵרָה האופורטוניסט (שהוריד את הדגלים לחצי התורן אחרי מות היטלר), בא עם שתי נשותיו והבת שלא ידעה עדיין שהיא בתו. אנמרי והִילדֶה היו לפעמים פורצות במריבות כה קולניות עד שסטיבן, הסטודנט הנאמן, היה מוציא את רות הקטנה לגינה. לאן יברח מלומד עדין־נפש כשביתו מתמלא שאון צווחות בין אשה וצרתה? אל זרועות האהובה הבאה, כמובן. בתקופה שבה פירסם את מה הם החיים? התאהב בשילה מיי גרין הצעירה. “מה הם החיים?” כתב ביומנו, “כך שאלתי ב־1943. ב־1944 שילה מיי ענתה לי. השבח לאל!”

במה הם החיים? נאחז שרדינגר ברמז שכבר נתנו לו חופריה הקדחתניים של מנהרת־התורשה שהיו מתקדמים אל נקודת המפגש המיוחלת, אלה מכיוון הגנטיקה הקלאסית ואלה מכיוון הביוכימיה. קוונט אחד של קרינת רנטגן די היה בו לחולל מוּטציה תורשתית באחד האתרים בכרומוזום. שרדינגר, שלמזלו כבר חקר בצעירותו את הפיזיולוגיה של ראיית הצבעים, החל לחשב את גודלה של מולקולה המסוגלת להיות מושפעת בצורה כה דרמטית מכמות כה זעירה של קרינה. צעד אחר צעד החל לצייר לו בעיני רוחו את תכונותיו של “הגביש הלא סדיר” – זה השם שנתן לאותה מולקולה שאמורה היתה להסביר את שתי תכונותיה הסותרות של התורשה: יציבות משך אינספור דורות מכאן, ודילוגי מוטציות פתאומיים מכאן. לימים יספרו ווטסון וקריק איך נקרָה על דרכם הספר הזה, על ניחושיו הגאוניים, בדיוק בזמן הנכון בחייהם.

מכאן המשיך שרדינגר והעיר על העובדה שהגוף החי אינו נכנע לחוק השני של התרמודינמיקה והאנטרוֹפיה שלו אינה עולה. ההסבר שלו לכך היה שהאורגניזם ניזון מ"אנטרוֹפיה שלילית" במזון. רבים ליגלגו על ניסוח מוזר זה, והוא תיקן אותה בציינו כי בנוסף לאגירת האנטרופיה השלילית הגוף גם מסלק החוצה את האנטרופיה החיובית המצטברת בו. אבל עד היום, לעניות דעתי, לא זכתה תובנה זו לחקירה מדוקדקת. דווקה פנרוז, הוא ולא אחר, בהקדמה למהדורה המודרנית של מה הם החיים?, מעיר בליגלוג כי יש עדיין מדענים הסבורים שאנחנו אוכלים כדי לקבל מהמזון אנרגיה. לוּ כך היה לא היינו זקוקים לחילוף חומרים, שהרי פשוט יותר לשמור על חומרי גופנו ולקבל אנרגיה בצורת חום. שרדינגר הוא שהבין כי האנרגיה המיוחדת שבמזון, “אנרגיה חופשית” בלשון הפיזיקאים, פועלת על הגוף החי כצורה שלילית של אנטרוֹפיה.

בפרק האחרון של הספר הוסיף שרדינגר כמה הירהורים לגבי הסתירה בין הדטרמיניזם הפיזיקלי, שעל־פי המודל שלו הוא תקף גם בגוף החי, לבין תחושת חופש הרצון האנושי. את יישוב הסתירה חיפש באוּפַּנישַאדות ההודיות האהובות עליו: נפש האדם היא נפש היקום, ובעצם האלוהות עצמה. Deus factus sum (נעשיתי אל), ציטט את המיסטיקאים הקדומים. האירים הקתולים התרתחו למשמע דברי כפירה אלה והמו"ל המקומי סירב לפרסם את הספר, לשמחתה ולמזלה של אוניברסיטת קמברידג'. האחדות הזאת, המשיך שרדינגר, מוכרת לאוהבים המביטים זה בעיני זו ומרגישים כי במחשבותיהם ובשמחתם הם אחד, אחד ממש, כמו המיסטיקאי המתאחד עם האלוהות.

ובעוד מה הם החיים? יוצא לאור התברר כי שילה הרתה. שרדינגר שמח שוב להיות אב, אבל אהבתו לאשה ההולכת ומתעגלת התפוגגה כפונקציית־גל אחרי מדידה. “במשך חודשיים התקיימה הנפש המשותפת”, כתבה לו המסכנה, “אבל הבוקר ראיתיה גוועת… יכול אתה לאהוב אותי ברכות, בנאמנות, כל חיי, אבל אנחנו שניים עכשיו”.

שניים? והיצור האנושי החדש, שהחל את חייו כתוצאה מאיחוד אלוהי זה? מילא שרדינגר אינו מצטיין בספירה בנסיבות אלו, אבל שילה?

אני סוגר את הספר וכל קנאתי במאהב הדגול מתפוגגת בחמלה.

ט. אחורי אשה

הר נישא, מיועד וחמור־סבר, נשקף אלי בכל יום מחלון חדרי. הדפיקה המיוחלת בדלת נשמעת בשעה היעודה. די בהצצה בהַניָה כדי לדעת שהטיול הזה יביא לי שיעור חשוב בצניעות. נעלי־ההרים המעולות, המכנסיים הקצרים החושפים שרירי ירך חסונים ועם זאת נשיים עד חמדה, והיציבה הבטוחה של כפות הרגליים, כל אלה מעידים כי הגוף הזה כבר ידע הרבה צוקים ופסגות. אם רציתי להרשים מישהו ביכולת הטיפוס שלי, הַניָה לא תהיה זו.

ואכן, שיחתנו המתחדשת מיד מהמקום בו הפסקנו אתמול הופכת עד־מהרה מבחן סיבּולת קשה בעוד הכפר הולך ונפרשׂ לרגלינו מתחת. אני מתנשם בכבדות בעוד היא מדברת בשלווה, מתאמץ לטפס לצדה אבל שוב ושוב רואה את אחוריה המוצקים המתריסים כנגדי בגובה עיני ממש ומבלבלים את מחשבותי אף יותר ממפוח ריאותי המעוּנות. פה־ושם מסתובבת הניה אחורנית להציץ בי כשהניסיון לגמוע עוד קצת אוויר גורם לי להתמהמה בתשובתי. באחד הנקיקים אף הושיטה לי יד לעזרה אבל מבט נזעם שנעצתי בה גרם לה להשיב ידה בציחקוק, ושוב מדלגת היא על הסלעים לפני. “אחורי ארי ולא אחורי אשה”, אומר ר’ יוחנן בתלמוד. אבל אין אריות פה בטירול, ואינני רואה אף אחד מהם עכשיו לפני. הניה, שקועה כולה בסוגיה, מקשה על השיעור מאתמול. סדר הדברים התהפך, היא מדברת ואני מקשיב.

והיא מזכירה לי את התגליות המטרידות על שכיחות הרצח והקניבליוּת בין השימפנזים. ג’יין גוּדוֹל בילתה קרוב לעשרים שנה בשמורת גומבּה בלי לדעת על כך דבר, עד שהלהקה שאותה חקרה התפצלה לשתיים. אז ראתה מדי־פעם כמה זכרים בני הלהקה הצפונית יוצאים בשקט חשוד אל הנחלה הדרומית. היא עקבה אחריהם, ומה שראתה היה מקפיא־דם ממש: שוב ושוב התנפלו הפושטים על שימפזה בודד, הכו אותו עד מוות, ריטשו את גופתו ולפעמים גם אכלו את מוחו או חלקים אחרים. בסופו של דבר נשמדה כל הלהקה הדרומית. וכאילו לא די בכך היו גם מקרים של רצח תינוקות בין הצפוניים עצמם. שתי נקבות, אם ובתה, התמחו בחטיפת תינוקות מאמהות נחותות־דרגה כדי לאכול את מוחותיהם. בסך־הכל חיסלו כעשרה תינוקות. גוּדוֹל שיערה שהשתיים היו פסיכופתיות: האֵם התעללה בבתה כשהיתה גורה וגם זו היתה אם גרועה לצאצאיה, וכשנולדו להן תינוקות משלהן חדלו מהמנהג הזה. אבל צוותי־מחקר אחרים חשפו את התופעה במקומות נוספים באפריקה, והמקרים שתועדו היו גרועים אף יותר. כהנה וכהנה מספרת לי הניה, ואני שומע אותה נקרעת בין אהבתה לבעלי־החיים לבין החלחלה מהמעשים הללו, שסבורה היתה כי שכמותם מסוגלת רק החברה האנושית להציג.

אבל רצח תינוקות מקובל בטבע, אני מעיר, נאחז באגודת שרכים בצד השביל כדי להדביק את בת־שיחי התזזנית. כיום ברור שלורנץ טעה בעניין זה ושהעכבות נגד רצח בתוך המין לא תמיד פועלות. כשזכר חדש משתלט על הלהקה, החשבון הסוציוביולוגי אכזרי ופשוט: כל הגורים בלהקה הם צאצאי קודמו; אמותיהם לא תתייחמנה כל עוד הם יונקים; וגם הקדנציה שלו כמנהיג מוגבלת בזמן. לפיכך, אם הוא רוצה להשאיר את חותמו הגנטי, כדאי לו ביותר להרוג את כל הגורים כדי שאמותיהם תוכלנה להתייחם מחדש למענו.

לא, מתריסה הניה, מקרי הרצח בין השימפנזים אינם עומדים אפילו במבחן ההיגיון הסוציוביולוגי: אין פה זָכר שליט יחיד אלא חבורת זכרים חזקים, והיו מקרים שזכרים השתתפו ברצח תינוקות שהיו, קרוב לוודאי, יוצאי־חלציהם!

כבר מזמן עזבנו את השביל, שיפוע ההר נעשה תלול יותר, וכנגדו נוטה זווית יציבתנו לצד ההפוך עד שאנו נאלצים להיאחז בידינו בכל בליטה ואגודת־עשבים שתוכלנה לסייע. מעל מותני הניה מתרוממת החולצה וחושפת גב תמיר ובוהק. אני תשוש, ארבע גפי כואבות ופרקי אצבעותי חבולים, אבל אני הומו־סאפיינס ולא שימפנזה, ומלבד הבּי־פֵּדאליות והאגודל הנגדי נתנה לי אמא־אבולוציה גם כמה שיכלולים תוך־גולגלתיים, ועל כן בולשות עיני ללא הרף במעלה השביל, משני עברי גווה של בת־שיחי. הנה, בדיוק מה שחיפשתי. מימין, בין שני סלעים, שיפוע ארוך, הרבה פחות סלעי, העוקף את מדרגת הסלע שהניה, שקועה במחשבותיה, מתקדמת היישר אליה. אני אוזר כוחות ומתקדם במהירות בשיפוע הצדדי. כמה שיחים מושיטים לי את ענפיהם לעזרה. אני משׂתרע על הקרקע הסלעית. כמה דקות חלפו והניה, שלא הבחינה בתעלול, התקרבה אל מדף הסלע שגובהו כמעט כגובה קומתה. יש לי כדקה או שתיים להחזיר את נשימתי המתאמצת ולתפוס עמדה נוחה לישיבה.

“הֶר אבשלום?” הניה מסתובבת לאחור, תוהה שמא שכחה אותי באיזה נקיק.

אני שותק והיא שבה וקוראת לי בקול רם יותר, דאוג. כמה מתוק לאוזני “הֶר אבשלום” זה!

בשקט אני עובר לעמידה, ממש מעל לראשה.

“כאן, העלמה הניה. ומה דעתך לוותר על ההֶר וגם אני לא אקרא לך פרויליין?”

נבוכה היא מביטה למעלה, ואני מוכן להישבע שלרגע עמדה להציץ שוב אחורנית, לראות אם לא שני הֶר אבשלומים מסתובבים כאן בטירול. בחיוך זדוני אני מושיט לה יד. ברכי הכואבות נדרכות לקלוט את משקל הגוף הנוסף כשהיא אוחזת בידי, מעיפה רגל באלכסון עד מעל לכתפה כדי להיאחז בצלע המדרגה, ובזינוק מרהיב מקפלת תחתיה את רגלה השנייה על הסלע. יד שמאלי נשלחת כמאליה לתמוך בה מאחור. רק קוטוב מריח שערותיה עובר על פני כשהיא מתייצבת בן־רגע וחוזרת להליכתה הרגילה. “השאלה הגדולה היא איך מפרידים בין דפוסי התנהגות נלמדים לכאלה שמכתיב הגנום של הקוף”.

לרגע אני נשאר נטוע במקומי, הדם אוזל מפני. כבר ראיתי אנשי־שררה מתייחסים אל יצור־אנוש כאילו היה בול עץ, אבל איך מתיישבת ההתעלמות הזאת ממני עם הקריאה ששמעתי רגע קודם? אין הרבה זמן למחשבות כי עֵז־ההרים הזאת כבר התקדמה כברת־דרך ניכרת. עכשיו היא מדברת על בּבּונים. ספולסקי מדד את הפרשת הטסטוֹסטרוֹן בזכרֵי בבוּן דומיננטיים ונשלטים. כשבבון נשלט חוטף נשיכות, הפרשת הטסטוסטרון בגופו דועכת. למי יש חשק לסֶקס במצב כזה? אבל כשבבון שולט מוכּה, הפשרת הטסטוסטרון בגופו רק עולה, ואת עודף המתח הוא פורק בהתנפלות על קוף אחר. לא עשו מחקר כזה על הומינידים, אומרת הניה, ספק לי ספק לעצמה, אבל אין לה ספק שהתמונה תהיה דומה.

אני מנסה לשנות קצת את נושא השיחה. לפני שנה לימדתי קורס על מיניות בבר־אילן והצד הזה של חיי הפרימאטים קצת מוכר לי. “לא שכחת, הניה, דודן נוסף שלנו? הרי קיימים יותר משלושה הומינידים. גם אם יש מחלוקת אם גורילת־ההרים היא מין נפרד, הרי ברור שהשימפנזה הוא שני מינים. הקטן והנדיר יותר קרוי בונובו. זהו יצור מטריארכלי בעיקרו, שלהקותיו מונהגות על־ידי נקבה שלטת. לא נצפתה שם רצחנות כמו בשימפנזים אלא תכונה אנושית אחרת: עוררוּת מינית…”

“כן, גַלדיקַס תיעדה מקרה אונס של הטבּחית שלה בידי אוּרנג־אוטאנג מתבגר. זה תיאור מבעית. שתיהן הכו אותו שוב ושוב, אבל הוא רק גילגל עיניים והמשיך באַקט. לבסוף, אמרה לה הטבחית המסכנה עצמה: עזבי אותו, זו רק חיה”.

“אבל את שוב מדברת על אלימות! אצל הבונובו קורה משהו לגמרי אחר. המשגל הוא המטבע השכיח ביותר במשאם־ומתנם על מזון, שליטה וטיפוח הגוף. אפילו תנוחת ההזדווגות האנושית השכיחה, פנים אל פנים, מככבת אצלם לצד המשגל האחורי”. אני מציץ בגנבה בהניה כשאני מתאר את המשגלים הבלתי־פוסקים שנצפו בין קופי־האדם הללו, חוצים גבולות מִגדר וגיל, אפילו בין בני אותו מין ואפילו גורים תובעים חלקם בהילולה. “אם אנו מייחסים חשיבות כה גדולה לאבולוציה בהתנהגות האדם, צריך להביא בחשבון גם את הדודן ה’היפּי' הזה שלו, לא כן?”

הניה מקשיבה מוטרדת, אולי נבוכה. האם רוצה אני לנוח קצת בצל האלון?

“אם את עייפה – בוודאי”.

שוב עוברת ההקנטה ללא מענה. מתרמילה היא מוציאה כריכים ובקבוק מיץ. האם אני צמחוני? אוֹמניבוֹר (אוכל־כל), אני משיב לה בידענות כאילו סַחנו במין חדש של פרימאטים. אני טורף את פרוסות הנקניק בלחם חוּם מיד השיקצה הנאווה. אוי ויי מיין שיינה הניה, וכי לא על אחת מאמותייך בירך רבן גמליאל “ברוך שכך ברא בריות נאות בעולמו?”

“אבל מה אתה אומר, הֶר… מה אתה אומר, אבשלום, על יצורים כל־כך אינטליגנטיים הטורפים תינוקות מבני להקתם?”

“מכל ההסברים שניסיתי לחשוב עליהם”, אני עונה לאחר שתיקה, “נראה לי יותר מכל שהדודן הזה שלנו פשוט מתחיל לעשות את הדרך בה התחיל אבינו, “הומו אֵרֶקטוס”, לפני כשני מיליון שנה: הופעת החשיבה המופשטת מגלה שוב ושוב דרכים חדשות לסיפוק יצרים מיידי, כאלו שעדיין לא הביאתן האבולוציה בחשבון, וזו אינה מספקת לפַתח הגנות מתאימות נגדן. כך היה, למשל, כשאחד מקדמונינו גילה שענבים מותססים יוצרים מיץ שעושה מצב־רוח טוב. הפטנט החדש התפשט מיד בחברה האנושית לא בהתפתחות גנטית אלא בלמידה פשוטה, הרבה לפני שתספיק האבולוציה ליצור מנגנוני הגנה מתאימים נגד נזקי האלכוהול. מאז אנחנו עסוקים בסיפוק ישיר יותר ויותר של הצרכים שלנו בלי קשר להזנה או לרבייה, והאבולוציה אינה מספיקה להדביק אותנו, ומכאן התפוצצות האוכלוסים, הסמים, ההשמנה ושאר מחלות השפע האוכלות בנו. אולי גם השימפנזה, בחשיבה רציונלית, גילה שרצח תינוק, עד כמה שזה לא נעים, מביא סיפוק מיידי בתור בשר זמין ללא מאמץ, ולמד לדכּא את העכּבה נגד רצח הטבועה בו? אני לא באמת יודע, הניה, אני רק חושב בקול”.

צללי ערב ניגרים לאטם מרכס ההרים הנגדי בדרכּם לעטות באפלה את העמק כולו על קומץ כפריו. אני מציץ שוב בהניה. הקמט התוהה הזה העובר תמיד בין גבותיה, כאילו אינה חדלה אף רגע מלחשוב, והעובדה שכמעט לא ראיתיה מחייכת, אפילו כשכל הכיתה היתה צוחקת מבדיחה שלי, מצטרפים לחידה מטרידה. הרשמיות והיובש האלה עומדים בסתירה כה בולטת לגילה, לצבע לחייה ולצליל האיטלקי של שם־משפחתה. שוב אני מציץ בבגדים הפשוטים שעל הגוף והנהדר הזה, הנטולים כל גינדור נשי, ובשׂער הארוך שנחפף רק כלאחר־יד. אפילו בישיבתה התמימה לידי, קרוב עד לבלבל, בלי ניסיון למנוע מהחולצה ומהמכנסיים לפנות בכיוונים נגדיים, אין שום פתיינות. סתם חוסר מוּדעוּת.

“תרשי לי, הניה, לשאול אותך שאלה אישית?”

בוודאי, מרשה היא.

“למה בעצם את מתעניינת כל כך בקופי־האדם? את לומדת רפואה, נכון? ולמה נושא האלימות כל כך מעסיק אותך?”

“מה שמַצוּזַאוָה אומר פשוט לא מתאים למציאות! למה הוא מתעלם מהצד האפל של החיות הללו?”

הפעם לא נפגעתי, הניה, רק התעורר בי רצון לחבק אותך עם הסוד שבך, בשבתך כך בגבך אלי ופנייך אל העמק שלרגלינו.

“את יודעת מה עלינו לעשות? הגיע הזמן שנשאל את מַצוּזַאוָה עצמו”.¹

מיכל חלבּין: בלי כותרת

לבני להמן, לזכרו

1

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אַחֲרָיו,

חָבֵר שֶׁבָּחַר לָלֶכֶת מֵאִתָּנוּ.

מַחְזִיקִים בְּמַה שֶּׁנִשְׁאַר:

שׁוּרָה מִשִּׁיר, חִיּוּךְ קָפוּא.

מְפַשְׁפְּשִׁים בֶּעָבָר,

בִּדְבָרִים שֶׁאָמַר, שֶׁשָּׁתַק.

מַאֲכִילִים אֶת הַכְּאֵב

בְּעוּגִיּוֹת פְּרִיכוֹת שֶׁל זִכָּרוֹן.

2

שֶׁמֶשׁ קוֹפַחַת עַל הַבּוֹר,

מְנַסָּה לְהִכָּנֵס.

אֲנִי נִזְכָּר בְּאַלִּיפוּת אֵירוֹפָּה בְּכַדּוּרֶגֶל.

שְׁנֵינוּ בְּבֵיתִי, צוֹפִים בַּמִּשְׂחָק,

וְאַתָּה רָחוֹק, שְׁוֵה לֵב

כְּמוֹ פִּיצָה קָרָה בְּמַגָּשׁ.

חָשַׁבְתִּי – מֵעֵין רִפְיוֹן טִבְעִי, קְפִיץ מָחוּץ

שֶׁלְּפֶתַע שֻׁחְרַר.

לֹא רָאִיתִי אֶת נַפְשְׁךָ, עוֹמֶדֶת בַּחוּץ,

שׂוֹרֶטֶת דֶּלֶת

עוֹלָם שֶׁלְּפֶתַע נִסְגַּר.

3

עַכְשָׁו מוֹרִידִים אֶת גּוּפְךָ

לִמְנוּחַת עוֹלָם.

אַתָּה, שֶׁהָיִיתָ קַל כְּעַפְעַף עֲלֵי שִׁיר,

מְדַלֵּג בֵּין עָרִים.

יְרוּשָׁלַיִם נְיוּ־יוֹרְק אַמְסְטֶרְדָּם.

לֹא, לֹא הַדָּם,

גַּם לֹא נַפְשְׁךָ הָעֲדִינָה.

הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁדָּלַף מֵרֹאשְׁךָ הַנָּקוּב

הָיוּ סַנְדָּלֶיךָ הַמְּכֻנָּפִים,

חֶדְוַת הַתְּנוּעָה.

4

תְּלוּלִית עָפָר מְסַמֶּנֶת אוֹתְךָ

בְּעֹמֶק הָאֲדָמָה.

עוֹד שְׁלוֹשִׁים יוֹם יְגַלּוּ אֶת הַמַּצֵּבָה,

כְּשֵׁן חֲדָשָׁה

שֶׁהַזְּמַן יַשְׁחִיר.

וְהַכָּתוּב בָּהּ יִהְיֶה שִׁיר,

בְּשָׂפָה רָזָה, בַּסִּגְנוֹן שֶׁאָהַבְתָּ:

תַּאֲרִיךְ לֵדָה, תַּאֲרִיךְ פְּטִירָה,

וּמַקָּף קָטָן

לֶחָלָל הַגָּדוֹל שֶׁתּוֹתִיר.

5

נִגְמַר. שְׁלֵמִים יוֹתֵר

אֲנַחְנוּ פּוֹנִים,

מַחְלִיפִים חִיּוּךְ מֵבִין,

נוֹטְלִים יָדַיִם.

בְּעוֹד רֶגַע נָעִיר אֶת הַמְּכוֹנִיּוֹת,

נַדְלִיק אֶת הָרַדְיוֹ, נְחַפֵּשׂ

שִׁיר קָלִיט

וְנִסַּע.

יקירה יושבת באזור המעשנים במסעדה שהכי קשה להשיג בה שולחן בצהריים ומתנהגת יפה למלצרית. שלושה חודשים היינו בנתק. לפני כן, יצאנו חודשיים. לפני כן, לא דיברנו חודש. לפני כן, הכרנו והיינו בקשרי ידידות טובים. למרות שכל החברים שלי בטוחים בזה, במיוחד יוני, שאנחנו מכירים מהיסודי, ואני לא אאשר ולא אכחיש, לא שכבנו עדיין.

אני כבר יודע שלא כל הדברים חשובים.

יש לה ליקירה המבט המבריק, מלא־הכּנוּת הזה בעיניים. אבל כשאני מסתכל בעיניים שלה ומתאמץ, אני בעצם יודע שמאחריהן מסתתר הכל: הזילזול שלה ברוב האנשים; החשדנות כלפי החיים בכלל. את ההתפכחות שלה עברה כבר מזמן, ולכן על הסטירות שהיתה חוטפת מאמא שלה היא לא תדבר שוב.

יקירה מזמינה סטייק אנטריקוט ואני לוקח קבבוני כבש, שיוני המליץ עליהם, למרות שאני לא מת על הדברים האלה. למנה הראשונה יקירה לוקחת כבד־אווז ואני לוקח מרק, ויקירה עושה פרצופים מהפטריות החמות שהיא מקבלת בצלחת. כשאני מציע לה מהמרק שלי הוא שולחת יד מהצד שלה של השולחן ומושכת אליה כף ועוד כף, ובסוף טועמת לפחות חצי מהקערה. בגלל הנימוס, בשביל שיווי־המשקל, אני לוקח מהפטריות שלה, מהכבד שלה, ושוטף את זה בדאייט־ספרייט. יקירה שותה מים. היא אומרת ששתייה קלה במקומות כאלה זה ביזבוז.

בגלל שהעננים בחוץ כבדים ושכבר הודיעו על התראות שיירד גשם, המסעדה כמעט ריקה. מוזר לראות אותה ככה – מרוקנת, בלי כל הקישוטים והסחות־הדעת – כמו שלא אמורים לראות אותה; כמו הפעם הראשונה שראיתי את יקירה יחפה, במקרה, אחרי מקלחת, ואיך העור שלה בכף הרגל חלק ובהיר אפילו יותר.

האדים מטפסים מעל הקערה של המינֶסטרונה. הטמפרטורות בחוץ צונחות.

עכשיו מכינים את המסעדה לערב. המלצריות מכסות את השולחנות במפות בד, משהו פֶנְסי, מזרימות מהמחסן את בקבוקי היין היקרים, וככל שהשמיים מתכהים בחוץ הן נשלחות להדליק בהדרגה נרות על השולחנות; זה יפה, זה מרתק אותי.

יקירה נהנית מהמרק שלי, ואחרי כל כף היא מוצצת את השפתיים שלה פנימה וסופגת מהן את הטעם. אני מסתכל מסביב, ומרגע לרגע המסעדה נראית יותר ויותר ערומה. זוג ישיש ממש יושב בשקט אל אחד השולחנות, אוכל באותה איטיות של הילדות האחד שאני עדיין זוכר; הזקן רוכן על השולחן בעדינות, האישונים שלו רחבים וספוגיים, ואשתו מסתכלת מסביב, כמעט כמוני, רק בלי להזיז את הראש. הם הזמינו משהו מלוח, עם תפוחי־אדמה. מלצרית, קטנה אחת עם ג’ל בשער, ממרקת סכינים ומזלגות על שולחן בפינה רחוקה עוד יותר, מסתכלת בעד החלון תוך כדי.

אנחנו שומעים את הרוח מתחילה להתחזק בחוץ, ויקירה מתיישרת על הכיסא ומחבקת את עצמה. תחתיה הקערה של המרק כמעט מתגלה. שנינו מסתכלים עליה רגע, ואני בורח במבט שלי למקום אחר, לכיוון התקרה.

אני מרגיש ואקום באוויר, ואקום שלא נמצא שם באמת, משהו באקוסטיקה, כמו בתוך צוללת. כל המסעדה נראית לי פתאום כמו אמבטיה, ואני רוצה לקום, לעזוב את יקירה עם המינֶסטרוֹנה ולהעביר אצבעות על הקירות, לדעת ממה הם עשויים; מאבן, מעץ או מפלדה, כמו שנראה לי שהם עכשיו. אני רוצה לעטוף בכל כף היד את הצנרת, שמתפתלת לאורך הקירות ומתעקלת בפינות, למשש אותה, להרגיש את הכלי הזה שאני נמצא בתוכו, להרגיש אותו מבפנים, לדעת הכל.

יקירה לבושה סוודר סגול דק עם מחשוף וי שאני מאוד אוהב. כחול הוא אמנם צבע קר, אבל בעיניים שלה הוא רך כמעט. יקירה גורמת לי להתבייש בבגדים שהגעתי בהם, לא משהו מיוחד, מה שאני בדרך־כלל לובש לעבודה, ובעיקר בנעליים שלי, מטפסי־הרים חומות־אפורות. לא משנה לה שיצאתי באמצע יום־עבודה לארוחה אִתה, זה נראֶה לה טבעי; ככה היא יקירה.

אני יודע שיקירה חושבת שאני קצת גברי מדי, קצת נמוך ושעיר מדי בידיים, קצת כהה. אני יודע את כל הדברים האלה, שהיא אמרה לחבֵרה הארגנטינית שלה. קטעים של נשים. אבל אני יודע שבכל זאת היה לה טוב אתי בחלק מהזמן. אני חושב שאני יכול לאהוב את יקירה כמו שאוהבים חיות־בית, כמו שאוהבים כלב: כל־כך חזק, שזה ממש חלק ממך; כל־כך פשוט, שאתה לא חושב אחרת.

אני חושב שיקירה ואני יכולים להיקרא שוב ידידים. אבל זה לא נכון. שנינו יודעים בדיוק מה אנחנו בעצם, ואנחנו לא מתוחים בגלל זה עכשיו. אנחנו מנסים שוב. אנחנו מתַצפתים בלי להרעיש. יקירה שולחת יד לאחור ומניחה אותה על המשענת של הכיסא, כשהיא מעשנת בין המנות. אני כמעט ולא מקפיץ את הברך מתחת לשולחן. אפילו שעברו שלושה חודשים, שנינו זוכרים את הסטירה המצלצלת שהיא הורידה לי, סטירה שקצת העליבה אותי אבל לא ממש הזיזה לי מעבר לזה. יקירה צעקה עלי אז שאני זבל, ואני, בפעם הראשונה בחיים שלי אמרתי לאשה, “את בעצמך זבל”. אני לא משלה את עצמי. אני יודע שיקירה התחילה להיפגש אתי שוב כי אמא שלי מתה. אחרי שזה קרה כולם רצו פתאום לדבר. אם אתה צריך משהו, וכל זה. אני לא יודע אם מהסקרנות או מהנימוס, מהרצון להבין את ההרגשה, סתם מהרחמים או מרגשות האשם שיש לכל אחד על משהו בסופו של דבר, במיוחד כשניצבים מול המוות ורואים את האמת הפשוטה, הבלתי־מתפשרת שלו.

אלא שהאמת בפני האדמה – לא מתחתיה ולא מעליה – היא שכולם פשוט עושים מה שעשו אלה שלפניהם; הילדים מה שעשו ההורים שלהם, מה שאמרו כשקרה משהו במשפחות של החברים שלהם. יוני הביא ערמה של עיתוני סוף־שבוע, שיהיה מה לקרוא בשבעה; יקירה טילפנה פתאום ואמרה ישר, בועז, אני מצטערת.

היא משוכנעת שעוברת עלי תקופה קשה.

ביום שהיא מתה הגיע למשרד סטאז’ר חדש, לחוץ, שנה ג', מלא כוונות טובות, ואני עזבתי מהר לַבית־חולים, בלי לדבר אתו בכלל. אמרו לי שהוא אמר שהוא מבין. בלילה חזרתי לדירה, לא שיכולתי לעשות משהו אחר, כי אחותי מירי, העורכת־דינִית הזאתי, התעקשה להתעסק עם כל הניירות.

נכנסתי לדירה, הדלקתי את הטלביזיה, אחר־כך את הבוֹילר, משם את המַחשב והמוֹדֵם. העפתי מהרגליים את הנעליים, המטפסי־הרים החומות־אפורות, הורדתי את הגרביים, הייתי חייב להריח אותן. התיישבתי על שפת האמבטיה, וידֵאתי שאין מים חמים ועברתי למטבח למלא את הקומקום החשמלי ולהפעיל אותו.

בכל חדר שנכנסתי בדירה הדלקתי את האור. יצאתי מהמטבח והדלקתי את הסטריאוֹ בסלון. דרך הרמקולים הגדולים איחלה מישהי ברדיו האזנה מצוינת, ואני העברתי לדיסק ששכב במגש, דיסק לא שלי, של השותף שאף פעם לא נמצא, דיסק של הוולווט אַנדרגראונד.

יקירה טילפנה פתאום ואמרה, בועז, אני מצטערת. מאז נפגשנו בהלוויה, בשבעה, ואחר־כך בסוף השבעה, כשמירי זיגזגה בין השקט בסלון להתקפי טירוף במטבח. יקירה הקפידה להיות שקטה, על הספה, עטופה בצעיף משי כסוף, ואמרה, תן לה, היא צריכה את הזמן להתמוטט.

בדרך לארוחה עם יקירה וידאתי בדיבורית שהיא יודעת איך מגיעים. ברמזור האדום ליד המאפייה שמכינה לחמים מיוחדים, עצרתי והסתכלתי בשמיים. חשבתי אם להביא לה בכל זאת פרח, ולרגע זה היה כלום, המשך רציף של אותו דבר, כמו תמיד, אבל אז אימצתי את העיניים, להיות בטוח במה שבכל זאת ראיתי.

מעבר לשמשה הקדמית של הפיאט פונטוֹ, השמיים הופיעו בגונים נקיים, אירופיים של אפור; העולם מעל האדמה נהפך לתמונה בשחור־לבן. המשכתי להסתכל בשמיים. הורדתי את המבט בחזרה לעיר, לירוק ולחום, לבז' של המכוניות, לצהוב של לוחיות־הרישוי. לאדום־לבן המטונף של שפת המדרכה ממול. לאורך קו האופק, בין העיר לשמיים, המציאות נראתה כאילו עברה טיפול בפוֹטוֹשוֹפ. המראֶה שלה נשאר בזיכרון שלי, פריך כמו הקור, כשהתיישבנו אחר־כך לאכול.

ואני כבר יודע שלא כל הדברים חשובים.

בסוף היום הראשון של הסטאז’ר החדש במשרד, בלילה, אחרי שעזבתי את הבית־חולים וחזרתי הביתה, אחותי מירי צילצלה. הלכתי לחפש את המפזר־חום בדירה.

“בועז”, היא אמרה. הקול שלה היה צרוד, וברקע היו הקולות שעוד הקיפו אותי חצי שעה קודם לכן. זיהיתי את הטלפון בתחנת האחיות ממשיך לצלצל; אני חושב שמישהו שילשל מטבעות למכונה של הקפה. “אני מצטערת על השעה”, היא אמרה, ושנינו לא הבַנו למה. הגעתי שוב למטבח והבנתי שהשותף לקח אתו את המפזר־חום, לא יודע לאן, לא יודע מתי.

שתקנו רגע. היא השתעלה, שיעול של סתם, והמשיכה לדבר. יכולתי לדמיין את היד שלה מכסה את הפנים ואת הפלאפון. “סידרתי את כל הניירות. הכל מסודר”.

“יופי”, אמרתי והתיישבתי מול הקומקום החשמלי. שתקנו.

“דיברתי עם אבא”, היא אמרה, “דיברתי אתו”.

“מתי הוא מגיע?” שאלתי.

“הוא לא מגיע. הוא אמר שהוא לא מגיע. הוא אמר לי: ‘גמרתי עם אמא שלך לפני עשר שנים’”.

“זה מה שהוא אמר?”

מירי שתקה בהתחלה. “כן, זה מה שהוא אמר. אני לא מבינה למה הוא עושה את זה. אני לא מבינה למה הוא עושה את זה לנו”.

שתקנו. הסתכלתי על המים מבעבעים בקומקום השקוף.

העברתי את המבט ללילה השחור שבחלון. “את חוזרת הביתה?”

“כן, אני הולכת. אין לי מה לעשות כאן עוד”.

מרחוק, ארבעה שולחנות ומִרווח אחד מאיתנו, יושבת מישהי שאני זוכר שקוראים לה נעמה, אחת שגרה בבניין שלי כשלמדנו בתיכונים נפרדים. היא יושבת לבד עם כוס יין אדום ומפית נייר ומסתכלת בעצמה, שוב ושוב, בחבילה של תמונות מהטיול האחרון שלה לסיני.

אני לא בטוח שנעמה מזהה אותי, אבל כשאני קם להשתין בפעם הראשונה אני מספיק להעביר מבט בתמונות שלה. היא בוחנת אותן שוב ושוב – תמונות יפות, מלאות צבע, הכל בגונים מאוד נכונים, מי שצילם ידע מה הוא עושה – פעם מחצי מטר, פעם מעשרה סנטימטר, מכווצת עיניים, פעם משני סנטימטר, ואני יודע מה היא חושבת: האף שלי עבה מדי; הביקיני הזה באמת היה בחירה טובה; איך הציצים יושבים בו. אני יודע איך היא. למרות שלא הלכנו לאותו תיכון, תמיד היא היתה אחת כזאתי.

אני לא משוכנע שאני יודע למה זה קורה אבל הידיים שלי הופכות כבדות יותר, ועוד יותר אחרי שאני מרכין את המבט כדי להסתכל עליהן. יקירה גומרת את הלחמנייה האחרונה שהגישו לנו.

אני חוזר להסתכל על נעמה. יוני התחיל לצאת אִתה עכשיו. אני נזכר בזה מהר מאד. הוא סיפר לי בפעם האחרונה שיצאנו לבירה, ובגלל שהמלצרית עושה תמיד כאילו היא מכירה אותנו, קיבלנו מהזיתים הטובים. ישבנו כפופים על הבר ודיברנו בינינו סתם, שהכל טוֹסט וזה מה יש, וחזרנו על זה כמה פעמים. מאוחר יותר, כנראה אחרי הבירה השלישית, נעמה הגיעה לפגוש את יוני, אבל לא אמרנו שום דבר זה לזה. אולי בגלל התאורה, לא יודע, אולי בגלל האלכוהול.

המלצרית מגיעה עם המנות העיקריות, ואני מרפה מהשולחן הרחוק של נעמה וחוזר להסתכל על יקירה ואחר־כך על הצלחות החמות שהגיעו.

יקירה מרימה את הידיים, יוצרת מחסום מדומה עם המלצרית ומסתכלת על הצלחת. “סליחה, אבל אני ביקשתי במפורש בלי פלפלים. במפורש ביקשתי”.

המלצרית, ארוכה אחת, מסתכלת עליה, על המנה ואחר־כך עלי במבט מבולבל. “אני יכולה לבקש שיורידו אותם”.

“סליחה”, יקירה אומרת, “אבל אני ביקשתי במפורש בלי פלפלים. אני לא אוכלת עם פלפלים”.

המלצרית מרימה את הצלחת באוויר, בוחנת אותה מזוויות אחרות. גם לה יש ג’ל בשער. הצלחת ביד השנייה שלה, זו עם הקבבונים שלי, גם מתעקלת במסלולים דמיוניים באוויר. אני מנסה להתרחק ממנה. “אני יכולה ללכת לשאול. אולי זה עגבניות בכלל”.

יקירה ממשיכה. “ביקשתי בלי פלפלים”.

“אני בטוחה שידעו על הבקשה שלך”, המלצרית מנסה שוב.

יקירה מרכיבה רגל על רגל. “אני מצטערת, אני לא רוצה את המנה הזאת”.

“את רוצה אולי משהו אחר?” המלצרית שואלת, ואפשר לשמוע את מפח־הנפש.

“לא, לא”, יקירה ממשיכה, נעלבת, ומנענעת בראשה.

“משהו לשתות? חם? אולי משהו מתפריט הקינוחים?”

יקירה ממשיכה לנענע בראש. “לא, לא”.

“טוב, אני מתנצלת”, המלצרית אומרת. “אני פשוט מתנצלת”. היא מניחה את המנה שלי ומתחפפת משם עם המנה של יקירה.

“מה קרה?” אני שואל אחרי שהיא נעלמת לתוך המטבח.

“אני לא רוצה את המנה הזאת”, יקירה לא משַנה עדיין את הטון. “אני ממש אלרגית לפלפלים. אני בכלל לא ביקשתי את זה. אמרתי את זה”.

“את לא רוצה לאכול?”

“אני בסדר”, עכשיו היא רכה יותר.

“אבל את לא רעבה?”

“אני בסדר”, היא אומרת בטון משוכנע. האֵדים שוב מטפסים בינינו. אני מבולבל ושותק.

אני מרכין ראש ושואל, “ביקשת בלי פלפלים?”

“כן”, יקירה אומרת ונשענת לאחור. היא מוציאה סיגריה מהקופסה ומדליקה אותה. “אני בסדר. תאכל”, היא אומרת ושולחת את הסנטר קדימה, לכיוון הצלחת שלי.

אני מתחיל לאכול מהמנה העיקרית שלי. כשאנחנו מדברים, בפינג־פונג אִטי, בין האדים שעולים מהמנה העיקרית, על מחירי טיסות, היא מסתכלת עלי אוכל מהכבשׂ. יקירה מניחה יד על שפת כוס המים שלה, ואני לא בטוח שהיא שמה לב, אבל היא טובלת את האצבעות בתוך המים.

היא כבר לא מערבלת את השער החלק שלה באצבעות, שוב ושוב, כמו שעשתה קודם, כשראיתי את זה מזווית העין אבל תיצפַתּי על נעמה.

יקירה מסדרת את עצמה מחדש, בנינוחות עניינית של סמול טוק. “אז מה אמרת שאמא שלך היתה עושה?” היא שואלת. “אני טועמת”, היא אומרת ושולחת מזלג לתוך הצלחת שלי.

“היא היתה עוזרת־בית”, אני אומר. היא נועצת את המזלג בבשר.

“לא ידעתי את זה”. יקירה חותכת את הבשר בשיניים הקדמיות שלה ונושפת החוצה, כשהיא מרגישה שהוא חם מאד.

“לא חשבתי שזה משהו שכולם יודעים”.

“לא ידעתי”, היא חוזרת ובוהה מאחרי, ואז חוזרת ללעוס.

“טוב, אז היא היתה עוזרת־בית”. אני רואה, כמו כלום, כאילו זה אוויר, שזה לא מוצא חן בעיני יקירה. “מה היה הסיפור עם המלצרית קודם?” אני מחליט לשאול.

“מה זאת אומרת?” יקירה מחכה, ואני לא עונה. “אמרתי בפירוש. אני מבקשת בלי פלפלים. אני לא יכולה לאכול פלפלים”.

אני מסתכל על יקירה, ששוב מזעיפה פנים על העוול שנעשה לה. היא לא מסתכלת עלי, אלא עושה את המבטים שאנשים עושים בשביל עצמם. היא מדליקה עוד סיגריה ומכניסה באיטיות עשן פנימה.

“לא, אַת לא”, אני אומר. עם השקט שמזמזם מסביב נשמע כאילו השולחן שלנו משתתק פתאום. יקירה משחררת עשן. היא מגניבה אלי מבט ובורחת אִתו לחלונות.

“שמעת מה אמרתי?”

“מה?” היא עוברת לשחק בציפורניים בתוך עשן הסיגריה.

אני עובר להסתכל עליה באלכסון. “אמרתי: לא, את לא. את לא ביקשת בלי פלפלים”.

יקירה לא עונה. בסוף היא אומרת, “מה?”

“את שמעת מה אמרתי”.

יקירה מרימה את המים שלה מהשולחן ולוגמת.

“תעני לי”, אני מתעקש.

“מה נכנס בך פתאום, בועז? תירגע, אנחנו במסעדה”.

אני יודע שאין לי מה להגיד. “אני הולך להשתין”, אני אומר וקם. “תאכלי”.

בשירותים, ליד המראות הגדולות, אני פוגש את נעמה. “אה, היי”, היא פולטת ונותנת בי מבט משונה. אף פעם לא התעמקתי במבטים; רק את אלה של יקירה התאמצתי לפענח תמיד. נעמה עוברת לידי. נודף ממנה ריח חמוץ עדין של בושם ויין אדום. נראה שהיא בדרך החוצה, אבל אז היא נוגעת בי רגע באצבע על הלחי.

“כן”, היא אומרת, כמעט לוחשת, ואני לא מבין. “זהו”. אחר־כך אני רק יודע שהעור שלה רך, אבל השער שלה יותר. ואז השפתיים. אני מוצא את עצמי בקושי מצליח להחליט מה רך יותר ממה. הידיים שלה קרות.

אני נשען על הקיר, והבד של החולצה כל הזמן מחליק לי על ציפוי החרסינה. אני מתפתל מעליה ומשתדל, אבל ממש לא מצליח להתאפק כשאני מתפוצץ, וההרגשה היא ארצית וטובה. ריח חזק של מתכת מתפשט בנחיריים שלי. כשאני מרפה את המתח משרירי הפנים ומסתכל למטה, נעמה עדיין מחזיקה לי בירך ואז זוחלת לכיוון המִתקן של הנייר־טואלט וממלמלת בקול מוזר.

אין שום דבר בעולם שאני יכול להעלות על דעתי להגיד לה באותו רגע. נעמה מנסה למשוך את הגליל שעל המִתקן הכסוף, אבל הוא תקוע.

“אני חושב שזה חלוד”, אני אומר לה.

בדרך חזרה לשולחן אני עובר ליד השולחנות שהכינו לערב, מעביר אצבע תוך כדי הליכה על אחת המפות הפרושות, מרגיש את הבד העבה שעוד לא עבר כביסה אפילו פעם אחת. מהצד השני של המפה, מהקצה, מציצה תווית של “איקֵאָה”.

אני רואה את יקירה יושבת אל השולחן כמו איזה מילואימניק, אבל עם המבט העמוק, האינטלקטואלי הזה שלה.

אני מתיישב בכיסא שלי ומרגיש שהמושב הספיק להתקרר. למרות שאני נותן חיוך בהתחלה, אנחנו לא מדברים. אחר־כך היא מספרת, שכשאבא שלה נפטר, זה גם עבר בשקט כזה.

בסוף הארוחה יקירה טופחת על הבטן שלה, מנפחת את הלחיים ומוציאה אוויר. הצלחת שלי ריקה. “איך התמלאתי”, היא אומרת ואחר־כך מדליקה סיגריה. לא שאכלתי בעצמי כל־כך הרבה, אבל לא נשארתי רעב, ואני מרגיש נקי, מוכן בצורה כלשהי מבפנים. אני יודע שכל הזמן יש דיבורים על זה שעוד מעט תהיה מלחמה, אבל אני חושב, לאנשים כבר כל־כך נמאס, זה בחיים לא יִקרה עכשיו, כמו שאומרים. אחרי שאנחנו משלמים את החשבון, ויקירה עושה תרגיל של מי משלם על מה, ובסוף יוצא שאני משלם על הכל וגם את הטיפ, לא שממש איכפת לי, אלא שאני לא מבין למה היא מתעקשת לעשות דברים ככה. אנחנו קמים ויקירה כמעט שוכחת את הקופסה של הווינסטון־לַייטס, ליד הנר שלא הדליקו לנו, אז אני אומר לה, והיא מחייכת ומכניסה אותה לכיס של המעיל. עד ליציאה מהמסעדה, אני הולך מאחרי יקירה ומעביר אצבע ארוכה, חקרנית, רעבה, לכל אורך הקיר.

אֲנִי לֹא כָּאן עַכְשָׁו, לֹא כָּאן

רָחוֹק רָחוֹק

נִשָּׂא בּוֹדֵד בֵּין הַשּׁוּרוֹת

בֵּין זִכְרוֹנוֹת מְסֻלָּעִים

דּוֹהֵר דָּמוּם בַּמִּדְרוֹנוֹת

לְלֹא מִשְׁקָל

לְלֹא מִצְלוֹל

צוֹלֵל חָשׂוּף אֶל בְּאֵרוֹת

שֶׁל שִׁכְחָה מֻכַּת אֵזוֹב

טוֹבֵל הֵיטֵב בֵּין הַגְּוִילִים

סָגִין אָדֹם

נִרְמָס עַל מִדְרְכוֹת נְיוּ־יוֹרְק

אֲנִי לֹא כָּאן עַכְשָׁו, חוֹדֵר

עָמֹק בֵּין הַגּוּפִים

קַסְקֶט אָפֹר שֶׁלֹּא נֻצַּח

נָסוֹג בַּדֶּרֶךְ אֶל הַיָּם

אֲנִי לֹא כָּאן עַכְשָׁו, בָּרְחוֹב

שִׂמְלַת פִּשְׁתָּן

שֶׁנִּבְגְּדָה

בְּלַיְלָה קַר שֶׁל סַכִּינִים

כְּרִיךְ אָדָם מוֹעֵד בַּבֹּץ

חוֹמֵק, בֵּין עַמּוּדִים שֶׁל דְּיוֹ

בֵּין לִטּוּפִים שֶׁל גַ’ז

מֵאָה אֲשֶׁר אָבְדָה בַּסְּבַךְ

אֲנִי לֹא כָּאן עַכְשָׁו, הַרְחֵק

מִן הֶהָמוֹן

וְעֶרֶב דָּם נִגָּר עַל יָם

עַל יְלָדִים בַּשְּׁעָרִים

עַל מְדוּרוֹת סְפָרִים שׁוֹקְעוֹת

וּזְמַן תָּמִיד

הוּא זְמַן, וְעֵת

סְפֹד עַל עוֹלָמוֹת כָּבִים

שֶׁלְּךָ וְשֶׁלָּהֶם. רָחוֹק

בֵּין אוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס כִּתַּת

יוֹרִים עוֹלָה

לְאַט, בַּדֶּרֶךְ אֶל בֵּיתִי.

אֲנִי לֹא כָּאן עַכְשָׁו

לֹא כָּאן

בֵּין הַכְּתוּבִים

בְּחֶדֶר מְחֻמָּם.

וְאֵין אֱמֶת

וְאַתְּ אֵינֵךְ

וּמֵעוֹלָם לֹא הִתְרַחֵשׁ דָּבָר.

(17.2.2006)

תמונה חמישית

אני חושב על כוּנתילת עג’רוּד. שם, בנקודה הנידחת ההיא בנגב, נמצא ציור מהמאה השמינית או התשיעית לפנה"ס. בציור נראות שלוש דמויות – דמות נשית יושבת ושתי דמויות נוספות: האחת גברית והשנייה ספק גברית ספק נשית (שכּן יש לה גם שדיים וגם איבר זכרי). כל הדמויות אנושיות מאד ואף מיניות במובהק. לפי הכיתוב הנלווה מדובר בשני אלים הנקראים כאן “יהוה שומרון (ולחילופין יהוה תימן) ואשרתו”. מדובר אם כן, ככל הנראה, באל יהוה המוכּר לנו כאל היחיד של היהודים, אלא שכאן הוא מופיע כנראה כשני אלים שונים בעלי אפיונים לוקאליים (אחד של השומרון ואחד של הדרום – תימן) והאלה הכנענית אשרה, המוכּרת לעתים כאם האלים בפנתאון ה"כנעני", המופיעה כאן כנראה כאשתו של אותו יהוה. מכל זה ניתן ללמוד שפעם, בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, עוד היה לאל הזה גוף, היתה לו גופניות, היתה לו מיניות, היתה לו אשה. ולא סתם אשה אלא האשרה המפוארת בכבודה ובעצמה. אבל מאז הגביהו אותו היהודים, כמו גם ממשיכיהם הנוצרים והמוסלמים, חזור והגבּה, הפשיטו אותו מגופניותו וממיניותו, הפכו אותו נשגב ומופשט וערטילאי ושקוף, לא מושג ולא נתפס, נטלו ממנו את אלותיו ונשותיו והותירו אותו בודד וזעוף. ככזה הוא מתייחס גם בחומרה לאושרם המיני של אחרים וכופה (מגרונם הניחר של מטיפיו ודובריו) מוסר צדקני ודכאני על תשוקותיהם של נתיניו. לא במקרה אין אלוהים מופיע בשיר־השירים כלל. רק בהעדרו פורחת מיניות בשׂוּמה ומתלבלבת, המזכירה לא במעט את הנקטר והצוף השופע של סאפפו:

איזו שירה ארוטית נפלאה. שיר־השירים הוא שירה ארוטית גם במובן הראשוני כל־כך של החיוניות הגלומה בו, של אהבת חיים ושמחת החיים (שהרי אם ארוֹס הוא כוח החיים הרי שום יצירה כמעט אינה נטולת־ארוֹס), אבל גם במובן הספציפי יותר של שירה נוטפת חושניות שאפשר ממש לטעום את טעמה המשכר. הנה כי כן, פעם פרח הארוס גם על הרי ירושלים. אבל בני־הנביאים מוּכּי החרון המדברי, והזקנים, והסופרים של עזרא, והפרושים, והמטיפים בשער, והטהרנים ממדבר יהודה, והחכמים ותלמידי־החכמים, והכוהנים הגדולים והכוהנים הקטנים, והנוצרים הראשונים והנוצרים האחרונים, והקאדים ומפרשי הנביא, כולם־כולם עינם הלכה וצרה בריח הדודאים המשכר ומפַתח האזורים, בשמלוניות המתנופפות ובניחוח הכרכום והלבונה. ועל כל זה חוֹפה האל האחד המבקש לשכוח את נוֹעם אשרתו.

נראה לי שאפשר לקבוע, במידה של הכללה אבל גם במידה של ביטחון, כי המונותאיזם לא היה ידידותי לארוטיקה. קודם שיפרוץ פנימה ויחמיר את פניו עוד שׂיגשׂגה המיניות בספרות. שיר־השירים אינו המקרה היחיד. גם בתרבות הערבית הטרום־מוסלמית מובלטים מוטיבים ארוטיים של עילוסים שוקקים ומשועשעים. וכך כותב אבו נואס:

זו דוגמה לכך שגם לאחר הכיבוש הערבי עדיין טופחו בעולם המוסלמי של ימי־הביניים שירות דודים, חשק ויין, כמו גם בעולם היהודי הספרדי. החברה המוסלמית קיבלה את הסקס כחלק בלתי־נפרד מן הפעילות האנושית, בלי התסביכים האופייניים לנצרות. סקס מחוץ לנישואים גונה על־הרוב מסיבות חברתיות כפעילות המערערת את המבנה החברתי ולא מפני שנחשב לחטא. מצד שני עודדה החברה המוסלמית הפרדה בין המינים, גינתה כאמור ניאוף, ונפוצו בה דעות בדבר נחיתות הנשים והיותן “לא נקיות”. כל אלה עודדו הומוסקסואליוּת (שגם באה לידי ביטוי באמנות ובספרות). מוטיבים אחרונים אלה הוחמרו תחת גלי הפוריטניות ששטפו בהמשך את העולם המוסלמי והטביעו את גילויי החדווה והמיניות שאיפיינו אותו בתקופות מוקדמות יותר.

מיניות זו הותקפה משתי חזיתות שחברו לבסוף זו לזו: המונותאיסטית והאפלטונית. ליתר דיוק: השימוש ההרסני שעשתה החשיבה המונותאיסטית (היהודית, המוסלמית והנוצרית) במוטיבים האפלטוניים של הפרדה בין גוף לנפש והתעלוּת הנפש אל מעל לגופניות. מהלך זה הנחית מכה כה קשה על המיניות המשוחררת עד כי לא התאוששה ממנה עד היום. אמנם הנטיות השמרניות והמוסרניות מופיעות כבר אצל אפלטון עצמו, בעיקר ב’פוליטיאה', שם מתוארים התכנים המיתיים המופיעים אצל הוֹמרוס והסיוֹדוס, בעיקר ההתנהגות המינית הבוטה של האלים, כלא מוסריים ופוגעים ברווחת הציבור ובשלומו. למיניות המתוארת ב"המשתה", לעומת זאת, מעמד אחר, שכּן אין היא מיניות לשמה אלא מובילה לארוֹס נעלה יותר של השתוקקות הנפש אל האידיאות. אפלטון מתייחס בחשדנות לארוס הגולמי, ונותן בכך ביטוי להלך־רוח שונה מזה שקשר כתרים לארוס. בהתאם להלך־רוח זה ארוס הוא אמנם יפה ורב־און אך הוא גם חתרני, והוא פועל נגד אלים ובני־אדם. באמצעות בעלת־בריתו אפרודיטה הוא מקנה לאשה מעמד של מפַתה ומַדיחה נצחית, ויוצר בכך תלות של הגבר בה (כי היא מקור החיים). מתוך כך נידון הגבר להיות עבד תמידי לתשוקה המתעתעת, הלועגת לאמת התבונית של הלוֹגוֹס. כנגד ארוס זה הציע אפלטון ארוס קונסטרוקטיבי מבחינתו, המשרת גם את הפיתוח הרוחני והשכלי ואינו סותר אותו. ההשתלמות השכלית עצמה הוצגה כארוטית. עניין זה כשלעצמו הוא נאה ומפתה, וניתן אפילו לראות בו מין לגיטימציה פילוסופית של הארוס, אבל המחיר הוא כבד: נטישת הגופניות לטובת מה שמוצג כנעלה ממנה. מרגע שאומצה תורה זו על־ידי התיאולוגים של המונותאיזם זוהה הנעלה עם האלוהי והרוחני והגופני הוצג כנחות ומגונה. ברבות הימים נאסף נחות־ומגונה זה תחת כנפי הניילון השקופות של הפורנוגרפיה.

התובנה של אפלטון, שגם ההשתוקקות הרוחנית היא ארוטית, שימשה מעין מפלט אחרון לארוטיקה במסגרת הדתות המונותאיסטיות. התחום שבו התחבטה יותר מכל ארוטיקה דחויה ומוּסבת שכזו היה המיסטיקה. המיסטיקנים ממש תיארו סקס עם האל או עם גורמים באלוהות, או שלפחות נקטו שפה ארוטית מאד כדי לתאר את חוויות ההיטמעות שלהם באלוהות, אבל הם חזרו ואמרו שהכל רוחני. “רוחני” כאן תיפקד כמעין גופניות מודחת או גופניות בסוגריים. ובאמת לא היתה כאן גופניות של ממש, שכן מדובר בהתרחשויות תודעתיות, ממש בדומה לפנטזיות בזמן אוננות, או לפורנוגרפיה שאינה יכולה לחרוג מן המסך. אלא שהפורנוגרפיה היא מפורשת מאד ומותירה מעט מקום לדמיון בעוד שהמיסטיקה עמומה בכוונה, סובבת על דימויים מעורפלים ורב־משמעיים, מקיפה את עצמה באור גדול שאינו אלא אפלה גמורה. ובכל־זאת, מה מצטייר מתוך האפלה המסנוורת? דמות אדם, כלומר גוף גברי הממלא את כל הרקיעים בקבלה הלוריאנית של המאה ה־16, ודמות אשה, או ליתר דיוק מין ואגינה עצומה המשייטת בשמיים ונקראת “מלכות” או “שכינה” או “ארץ” בקבּלה הספרדית של ימי־הביניים. הנה כי כן, למרות הכל, עקשן מתמיד הוא הגוף; רק לגעת בו ממש אי־אפשר. כמה עצוב. המיסטיקן, במקום להושיט ידו בטבעיות ולגעת בגוף, צריך להכניס את עצמו למצב של אובדן תודעה, של טראנס, ולגעת בגוף בידי־רוחו בלבד. העניינים הסתבכו מאד. אף־על־פי־כן נשמר גם לא מעט דמיון לארוֹס היווני: המיסטיקה שימרה את המצב של אובדן שליטה כדי להשיג ריגוש. כך גם בארוס, ובמיוחד בסוגי הארוטיקה המדגישים את הטראנס, כמו בפולחנים הדיוֹניסיים.

אך מחוץ לספירת המיסטיקה הלכו והשתלטו על התרבות המערבית מושגים מסרסים כמו החטא הקדמון, המציב את כולנו כחוטאים פשוט מפני שאנחנו יצורים מיניים. גם הטבילה והמחילה באמצעות הווידוי מוחות את החטא רק בתנאי שהמין משרת את הילודה ולא את עקרון העונג. משמע שכל מיניות שאינה משרתת את ההולדה (אוננות, יחסים חד־מיניים, יחסים מחוץ לנישואים או אפילו סקס הטרוסקסואלי בתוך התא המשפחתי שאינו “תכליתי”) היא מיניות חטאה. ברור מתוך כך שלמעשה כל מיניות היא חטאה, שהרי גם מיניות המובילה לרבייה אינה יכולה להיות פונקציונלית, שהרי יש בה תשוקה ושמחת גופים והתערבלות איברים ושאר תחושות והתרחשויות שלעולם לא תוכלנה להיות פונקציונליות. וראו זה פלא: דווקה בפורנוגרפיה, שהיא לכאורה היפוכה הקוטבי של שנאת המיניות הנוצרית, יש מיניות פונקציונלית. שם מושג מה שלא הצליחו הנצרות או השולחן הערוך להשיג למרות כל מאמציהם: מיניות מנוערת לגמרי משמחת גופים, התערבלות איברים ושקיקה עולצת. שם הסקס הוא באמת בוּכנתי, מיכני, נטול רגש ובמקרים רבים גם נטול תשוקה, כלומר לא רגשי וגם לא ארוטי. הוא אמנם גלוי, חשוף, פעור, כלומר רחוק מאד מבחינה זו מהנחיות ההצנעה והכיסוי של השולחן־הערוך וחוברות־ההדרכה שהרבּנוּת מחלקת לכלות, אך למה, בעצם, חשוב כל־כך לכסות ולהצניע? כדי שהעירום הגלוי לא יוביל לפריצות. מה טיב של “פריצות” זו? הרי זו שמחת הגופים, תחושת השיחרור והחופש, תחושת הפורקן והריחוף המסוכנות כל־כך לכל מִמסד דתי. ובכן בסרטי הפורנו אמנם רואים הכל, אבל רואים רק מעטפת ריקה – עירום קר ומת שאינו כולל שמחה, ריחוף, חופש. במובן זה מדובר על עירום נוצרי טוב ועל סקס יהודי כשר. בשולחן־ערוך כתוב שגם כאשר הגוף עושה את שלו חייבת הרוח לכוון לדברים שבקדושה, כלומר חייב הגבר (שהרי רק אליו מכוונים הדברים) להסיח דעתו מן המתרחש, מן הסקס עצמו. עליו לעשות סקס כאילו מישהו אחר עושה זאת, כאילו זה מין גוף מת הנע בתנועות בוּכנה בתוך גוף מת אחר. והרי זה בדיוק מה שקורה בחלק ניכר מסרטי הפורנו! הפורנו הוא התגשמות־בלהוֹת של החזון היהודי־הנוצרי בדבר המיניות. זו מיניות שאין בה חיים, ולכן ממילא מיניות שאין בה מיניות.

ובכל־זאת אנו נמשכים אליה כמוכּי־ירח. מדוע? משום שבנים נאמנים אנחנו לתרבות היהודית־הנוצרית שמאתיים שנות חילוניוּת לא הצליחו עדיין למחותה מאתנו. כי זו המיניות שאנו מנותבים אליה. כי אנחנו צריכים להרוג את המיניות שעוד עוממת בתוכנו ולכפר על החטא הקדמון. פאזוליני ב"סאלו" שלו, כמו גם Herrin Silvia והצדֶקת הצ’כית דולי באסטר, שהפכה דיוַת פורנו גרמנית, אינם אלא כוהנים מוודים והאוננוּת מולם היא הווידוי האולטימטיבי, וכמו כל וידוי אין לה סוף. ולמתוודים, כלכל החוטאים, אין מחילה וכפרה.

וגם סיפוק לא יכול להיות. יצרני תעשיית הפורנו יודעים שסיפוק אינו אפשרי. “אנשים תמיד חוזרים אלינו”, אמר מנהל חנות פורנו בארץ בריאיון. למה הם חוזרים? כי זקוקים הם כל הזמן לחומרים חדשים. החומרים מכזיבים. מדוע הם מכזיבים? כי בכל פעם הם שבים ומבטיחים את שאינם יכולים לקיים: את אותה שמחת גופים אבודה, את הנרד והלבונה של שיר־השירים. ובו־בזמן הם גם סותרים זאת ומצהירים בגלוי שהם מספקים את ההפך הגמור – אנטי־ארוטיקה לשבויי המורשת היהודית־הנוצרית. מה עושים השבויים האלה כשהם רוצים סיפוק? הולכים למקום שבו מובטח להם מראש שלעולם לא יזכו בו לסיפוק. מדוע? כי הסיפוק כלל אינו אפשרי; כי חדוות הגופים הפכה פיקציה, אגדה מופרכת.

מה פשוטים נראים הדברים כשקוראים את שיר־השירים, את סאפפו או את המשוררים ההודים, מה פשוטים ובלתי־אפשריים. מה שהפך בלתי־אפשרי הוא המגע הפשוט והשמח. התרבות המערבית עסקה שוב ושוב בייצור תחליפי־מגע ובהדגשת המרחק על־פני הקירבה. כך בשירי הטרובּדורים של ימי־הביניים, שם מומר הדיבור הארוטי הישיר בדיבר מרומז ובאתגרים אביריים של כיבוש היצר. אלוהים אדירים, בכמה תלאות חייב האביר האומלל להתנסות כדי לזכות לגעת בקצה מטפחתה של גבירתו הנשקפת מיד מאיזה מגדל פ’אלי גבוה. ולמרבה הפליאה הוא הופך את התלאות הללו למשהו חשוב יותר מן הנגיעה עצמה. כך גם בספרות הרומנטית, המדגישה בעיקר גורמים המעכבים ומשבשים את המימוש הארוטי והמרחיקים את האוהבים זה מזה. הספרות האירופית אינה ספרות של קירוב אלא ספרות של הרחקה, ההופכת את הארוטיקה לסיוט ולאפשרות מופרכת. זאת ועוד: הארוטיקה חדלה מלהיות משאת־נפש. הכותבים מתענגים על המרחק, על הכמיהה, הם משתוקקים למות נוכח עיני האשה הנכספת בדיוק כמו שהם משתוקקים להיאסף לאחר מותם אל אלוהים, וכלל אים רוצים להטביע את פניהם הסחופים בין שדיה. האלהתה של האשה בספרות הרומנטית רק שירתה את המגמה המונותאיסטית, את ביטול היותה בשר־ודם. בשרנותה נותקה ממנה ונדחקה אל ההסגר הפורנוגרפי. אלא שלשם הגיע רק הבשר, וחיים אין בו.²

תמונה שביעית

³

אני חושב על תמונה מתוך “אני קלאודיוס”: הגבירה מֶסאלינה, אשתו של הקיסר קלאודיוס, שהיתה שקועה עד צוואר בהילולות מיניות בלי שבעלה יידע על כך דבר, שוכבת על מיטה רחבה לצד זונת־הצמרת המפורסמת ביותר ברומא. היא הזמינה אותה לתחרות פשוטה אך תובעית: מי מהן מסוגלת לשכּב ברצף עם יותר גברים. שתיהן נסמכות מפוּשקוֹת על כרים ולנוכח כל אחת מהן משתרך תוך ארוך של גברים משולהבים. שתיהן מיוזעות. נראה שהגבירה מסאלינה נהנית יותר מן המעמד. מבחינתה של הזונה זוהי בעיקר עבודה ואילו מבחינתה זהו מין ספורט חגיגי וממריץ. מובן שהיא גם מנצחת בתחרות. על כל האירוע שוֹרה אווירה בכחנאלית, פרועה, יצרית, אבל כבר מרוּקנת מתשוקת־אמת. הסקס משמש כאן רק תירוץ למין התפרקות עולצת, מתוקה־מרירה, שאווירה של דקדנס שוֹרה עליה, אווירת שקיעה ואובדן גבולות: האימפריה הרומית קורסת אל תוך עצמה, איש כבר אינו מאמין בשום דבר, שום דבר אינו קדוש, שום דבר אינו חשוב באמת, הכל מתגחך, הכל חולה, ודווקה מתוך החולי הזה צומחת תאוות־בשרים כבערה ממארת, קצת בדומה לתאווה האצורה בבית־המרפא על הר־הקסמים של תומאס מאן. גם שם אירופה הישנה שוקעת, חולה, ומחלתה מתפרצת בין שוכני בית־המרפא לחולי שחפת, מלוּפפת עבותות מלוהטים של תשוקה שהתרוקנה מתוכנה.

איפיון הפורנוגרפיה בעת החדשה והתמסדותו של המושג ‘פורנוגרפיה’ במילונים קשורים בגילוי המחודש של המיניות הרומאית. מיניות זו פרצה כמין מטען חורג ואנטיתטי דווקה אל תוך העידן הוויקטוריאני כאשר נחשפו בתי־הזונות ובתי העינוגים של פומפי עם ציורי־הקיר שלהם. ציורים אלה לא נוצרו לעיכּול על־ידי קיבותיהם הרגישות של הוויקטוריאנים, שהוכשרו לעכל רק מאכלים דלים ומימיים, רק גופים נשיים חנוטים במיני שביסים נטולי צורה. תגובתם לא היתה השמדה של מכמני־אמנות רומיים אלו. מן הסתם כך היו נוהגות תרבויות אחרות החובבות נשים מלופפות בסמרטוטים נטולי צורה, כמו האִסלאם האפגאני או היהדות בנוסח ש"ס, אבל הוויקטוריאנים היו ככלות הכל בני־תרבות שהתגאו בחינוך הלטיני הקלאסי שהעניקו לבניהם. לכן בחרו לגנוז את שׂכיות החמדה שנמצאו בפּומפי ולהצפינן לצורך שימושם האנין של בעלי זכויות־יתר בלבד (שהיו על־הרוב גברים בעלי אמצעים, בני המעמדות העליונים). תכנים מיניים בוטים אלה, שהוצבו במחתרת תחת שמירה ופיקוח, נתפסו מעתה כפורנוגרפיה – ממלכת התענוגות האסורים והחטאים. חטא אינו עניין אסור אבסולוטית אלא עניין שצריך להגבילו ולמַשטרו.

סביב תובנה זו סובב כל דיונו של מישל פוּקוֹ בספרו “תולדות המיניות”: החברה הוויקטוריאנית (והחברה המערבית נשארה במובנים רבים ויקטוריאנית גם לאחר המאה ה־19) תיעלה את המיניות כולה לתא המשפחתי ולנתיב של ילודה, ובכך ניתקה אותה מן התענוג. כל אספקט של עונג שלא היה קשור להולדה קונסטרוקטיבית (כלומר כל אספקט שהשתמר כעונג בלי להתבטל) אוּפיין כסוג כלשהו של סטייה. מכאן ואילך נגזרו על רוב בני־האדם חיים נטולי עונג (שכן המין נוטרל מכל ממד של תענוג), כלומר חיים “יצרניים”, “מוסריים”, שאינם אלא חיים משמימים ודלים, חיים “בעצימוּת נמוכה”, חיים מדשדשים ובינוניים, כמעט מוות־בחיים. מי שלא התמסרו לחיים כאלה היו כל מי שהוגדרו כסוטים; אנשים שלא הסתפקו ביחסים הטרוסקסואליים מצומצמים במסגרת התא המשפחתי. הללו קוטלגו וסווגו מעתה על־ידי מערכת מדעית ענפה – רופאים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, סוציולוגים, היסטוריונים ועוד – שהתמכרה ברעבתנות לעיסוק המדעי כביכול בסטיות. משמע שגם אנשי־המדע והממונים על הסדר הציבורי נהנו בדרכם המציצנית והפולשנית מכל עולם הסטיות שהיה אסור על רוב הציבור. במובן זה לא נבדלו בהרבה מאותם שקנו במיטב כספם גלויות פורנו, שצולמו בדרך־כלל בבתי־זונות. ההנאה מהמין הפכה אפוא עניין מציצני, פולשני, מוּתר אך בה־בעת אסור, כלומר מסוכסך. הפסיכיאטר המטפל באשה “סוטה” נתפס כמי שעושה מעשה לגיטימי, שכן הוא שליח־הציבור אל האזורים האסורים, אבל בה־בעת הוא גם יודע שהוא מתפלש במגוּנה ונהנה מכך. חלוקו הלבן מכסה על זִקפה שחורה.

הפורנוגרפיה מתרגמת את הכפילויות האלו לעולמה בלי להיזקק לדיונו של פוּקוֹ. אחד הז’אנרים המלבלבים זה עשרות שנים בתחום סרטי הפורנו הוא הסרטים הגניקולוגיים (או “הקליניים”) המתרחשים בדרך־כלל במרפאות גניקולוגיות. ברוב המקרים סובב הסיפור על פציינטית המתלוננת על משהו לא ברור, שעד־מהרה מתברר שהוא ייחום־יתר. לזה היא מקבלת טיפול, כלומר נחדרת ומעונגת בצורות שונות על־ידי הצוות הרפואי (רופא או רופאה ואחיות). לעתים אין כלל סיפור מקדים והסצנה נפתחת בתמונה אילמת של פציינטית שכובה על כיסא גניקולוגי וצוות רפואי המטפל בה ללא הקדמות, כלומר ההנחה היא שהצופה כבר מתמצא בהקשר או שאינו זקוק לו כלל. בחלק מהסרטים הקליניים הגבולות מיטשטשים במהרה, הצוות הרפואי פושט את מדיו והכל מתמזגים לכלל אורגיה אחת. אבל בסרטים הרגישים יותר למשמעויות התרבותיות והסטריאוטיפיות המכוננות את הז’נאר הזה נשאר הצוות הרפואי במדיו (ובדרך־כלל גם בכפפות הלטֶקס). בסרטים המוקפדים יותר שומרים הרופא והאחיות גם על פנים חתומים ואינם נגררים לקקפוניית האנחות הרגילה. מובן גם שהם עצמם אינם מגיעים לסיפוק. שום סימן לתשוקה או לרכּות לא ניכר בפניהם. הם שומרים על ריחוק רפואי ענייני ורק האשה המוטלת לפניהם מתפתלת מעונג טרוף.

כך שומרת הפורנוגרפיה המודעת יותר על משהו שהוא נשמת־אפה: החלוקה הנוּקשה והמוקפדת לתפקידים, פונקציות, מעמדות, פערים. הארוטיקה נוטה למסמס את כל זה משום שהחוויה המינית היא חוויה ממיסת־גבולות, אבל הפורנוגרפיה בונה ריגוש דווקה על סמך ההקפדה על מחיצות וחלוקות. הפורנוגרפיה אינה מפשיטה אלא מקפידה על מלבושים. אך מלבד ההקפדה הראשונית על לבושים נשמר בסרטים הקליניים עוד משהו: נשמר הפער הוויקטוריאני והבתר־ויקטוריאני בין אלה הממונים על שלום הציבור לבין הסוטים שעניינם בתענוג בלבד. חברת ההפקה Inflagranti אף הגדילה לעשות ויצרה סדרת סרטים בשם “Psyco”, המתרחשת בבית־חולים פסיכיאטרי. אין לי מושג אם יוצרי הסדרה קראו את פוּקוֹ, אך קשה להעלות על הדעת משהו “ויקטוריאני” (בתוספת אירוניה מושחזת המסמנת גם את גבולות הז’אנר, כלומר משהו “פוּקוֹיאני”) יותר מסדרת הסרטים הזו. כאן הצוות הפסיכיאטרי מנצל בדם קר את “סטיות החולים” כדי לספק את “סטיותיו” שלו. אלא שה"חולים", מרגע שהוצבו ככאלה, אינם רק חסרי־אונים אלא גם “סטיותיהם” אינן לגיטימיות, בעוד ש"סטיות" הצוות הרפואי הן לגיטימיות, אף שגם עליהן חוֹפה משהו עכור ואסור באופן ראשוני. למעשה, אלו אותן “סטיות” ויש ביניהן אף הלימה, וסיווגן כמותרות או אסורות נגזר מן השיבוץ החברתי־המעמדי־הקליני.

דחיקת המיניות כולה לתחום של תענוגות מודחקים ואסורים שיש לטפל בהם באופן קליני משמעותה הצגת המיניות כולה כסוג של פורנוגרפיה או השלטת הפורנוגרפיה על המיניות. האנשים המבקשים ליהנות ממין צריכים עכשיו להתגנב על בהונות אל מין בתי־זונות תחומים, לכאורה סמויים מן העין אך בפועל מפוּקחים ומבוּקרים. כך מרגישים עדיין חלק מן הפוקדים את חנויות הפורנו, המשמשים מעין חלונות־הצצה אל עולם מפתה המוגדר מראש כאסור וטמא, לעתים אף אסור בחוק אף שהוא נגיש לכל כיס. הכניסה אל החנויות הללו, כמו אל בית־זוונת, כרוכה במעבר על־פני מעין סף, סמוי אך מורגש היטב, של בושה ורתיעה. הנכנסים חשים שעין הציבור המוסרני פקוחה עליהם. עין זו שוזפת באופן שונה אך שווה את הגברים השתקנים המעלעלים בקטלוגים של הסרטים, את הזוגות החששניים הבאים לקנות ויבּרטור או דילדוֹ ואת חבורות הנערים המגחכים בגולמניות או הנערות הצחקניות המציצות אל החלל האסור ונמלטות משם, משולהבות ומבולבלות.

מבחינה זו אין חנויות הפורנו נבדלות מהותית מבתי־הזונות. ואכן, המלה “פורנוגרפיה” מקורה במלה היוונית Porne שעניינה זונה. פורנוגרפיה היה כתיבה על זונות. היה זה ז’אנר ששימש ככל הנראה ביוון הקלאסית לצורך פירסום בתי־זונות וגירוי לקוחות פוטנציאליים. דווקה ביוון לא נתפסה כנראה הזנות כעניין מביש או בעייתי. כמו במזרח הקרוב גם שם היתה זנות פולחנית כחלק בלתי־נפרד מפולחן־האלים כמו גם זנות סתם שנתפסה כנראה כעניין נורמטיבי. בטקסט משנת 340 לפנה"ס נמצא כתוב כי “אנחנו [היוונים] מחזיקים נערות־ליווי (קורטיזנות) כפילגשים לצורך תענוג, זונות לשירות יומי, ונשים לצורך ילודה והחזקת הבתים”. מי שמבקר בירידי הפורנו הגדולים בברלין, בטכס חלוקת “האוסקר של הפורנו”, או צופה בהפקות המוניות של “גאנג באנג”, עשוי להתרשם שגם בימינו כבר אין הפורנו עניין מוקצה או מביש. ההבדל הוא שביוון נתפסה הזנות כמענה על צורך יומיומי בסיסי ואילו כאן מדובר על מיניות ויקטוריאנית מודחקת, המתפרצת על דרך ההיפוך בדמות מיניות פורנוגרפית “משוחררת” ומקבלת לגיטימציה בתור שכזו. שהרי יש לזכור כי כשגילתה העת החדשה את הפורנוגרפיה היא אכן קישרה אותה לשורשה הזנותי, אך לא באותו אורח משוחרר ומורגל שאיפיין את העת העתיקה. עכשיו סווגה הפורנוגרפיה, כמו הזנוּת, כעניין טמא ומביש.

היו שניסו בכל־זאת “להציל” את הארוטיקה ולהשליך רק את הפורנוגרפיה אל עמק המצורעים. ברוח זו נשמעו טענות שבארוטיקה יש רגש בעוד שבפורנוגרפיה אין (אני כאמור סבור שגם בארוטיקה אין בהכרח רגש, לבטח לא במובן הרומנטי), שבארוטיקה יש איזה “ערך מוסף” (אסתטי, חברתי) בעוד שבפורנוגרפיה אין (דומה שאין אפילו צורך לנסות לנמק מדוע עצם הצירוף “ערך חברתי” כשהוא מיוחס לארוטיקה הוא מגוחך ומופרך. אמנם כתיבה ואמנות ארוטית שימשו גם למטרות פוליטיות, אך כהכללה הבאה לסנגר על הארוטיקה הרי זה עניין פתטי). אמרו גם שהארוטיקה היא מורכבת ועשירה ומתוחכמת ולא כך הפורנוגרפיה. זה נכון לגבי חלק ניכר מהעשייה הפורנוגרפית, אבל יש נתחים אחרים של עשייה פורנוגרפית המציבים מחדש את הפורנוגרפיה כעניין רב־שכבתי ומתוחכם. בראש־וראשונה כוונתי לכתיבה של דה־סאד ולכל ממשיכיו. הם יצרו סקס קר ומכאניסטי שבבסיסו תשתית אידאולוגית מורכבת ומחושבת. סאד משתמש בסקס כדי לנפץ מוסכמות שמרניות וללעוג לצביעות החברה ולנורמות שלה, אבל נראה שהוא גם משתמש בו כדי לשסע את מעטה הרוך הנח על המעשה המיני. נראה שסאד מרוקן את השקיקה והלהט מתוכנם באמצעות התיאורים האינסטרומנטליים והקרים שלו. הסקס הופך אצלו מעשה מרוחק ועקר.

סאד הוא אב רוחני מובהק של הפורנוגרפיה והוא מסמן אולי יותר מכל זולתו את המעבר מן הארוטיקה היוונית שחגגה את המיניות אל תעשיית הפורנו, אל אורות הניאון הקרים, אל הייצוג המחליף את המעשה עצמו (מוטיב ריבוי המשתתפים המשמשים גם קהל הוא מרכזי אצל סאד. כך גם המוּדעוּת להיבט התיאטרלי של המיניות). אפשר ממש לראות את הדרך הקצרה המוליכה מסאד אל הפנים החתומים של כוהנות הפורנו הגדולות בסרטים המושחזים והקרים של Alex D. אלא שהללו יש להן חוש תיאטרלי מפותח יותר וכישרון העולה בהרבה על זה של סאד. אצלן חברו למופע הפורנו גם תיאטרון אבסורד מהתל ואכזרי בנוסח “התפוז המכני” של קובּריק ואירוניה עצמת רבת־רבדים. אבל כמו אצל סאד משרתים כל אלה את אותם עניינים, בראש־וראשונה את הלעג לרגש ולתשוקה ולחיבור של שניהם אל הסקס (או אל מה שנשאר ממנו). על המסך נראית אשה עירומה יושבת, מבטה מרוחק, אוחזת בידה האחת כוס יין לבן ובשנייה סיגר. אשה אחרת לוקקת את הוואגינה שלה בשקדנות בלתי־נלאית, אבל האשה היושבת אינה מזכה אותה אפילו במבט. עיניה נשארות קרות ומבטה נעוץ במרחקים. אין זה קור הנובע מכך שדעתה מוסחת, שהיא לא “נכנסה” לסצינה, שהיא שחקנית גרועה או משהו כזה; כלומר אין זה קור אגבי או מרושל. נהפוך הוא: זהו קור מחושב, מכוון ומבוים בקפידה. האשה הזו מגלמת את ההפך הגמור מכל חום או ריגוש שבאפשר. אבל המוזיקה הנשמעת ברקע עצובה ונוגעת ללב, רגשית מאד (קונצ’רטו לפסנתר של גריג), ועם זאת בהקשר הנוכחי היא מעלה על הדעת הספד; הספד לרגש באשר הוא. הרגש מת. מתה גם חדוות הגופים. מת אפילו הריגוש.

ואף־על־פי־כן תמונה זו גורמת (או עשויה לגרום) ריגוש. זהו ריגוש מר הכרוך בעבותות עכורים לאותו הספד עצמו. הצופה מת לאטו בעודו צופה במראה הרעיל הזה, והרעל זורם מר־מתוק בעורקיו המתנפחים. לא דם גודש את זִקפתו אלא מוות. והוא מתענג על המוות הזה. הנה הדקדנס של הגבירה מסאלינה, מיניות הדימדומים הגוססת בחדווה על המיטה, שעבר בדרך הליברטיניוּת של דה־סאד אל המלכּות הגדולות של מרתפי הסאדוֹ המעוצבים בברלין. לא הסקס לבדו גוסס כאן. אנחנו גוססים באמצעותו. משהו מת כבר מאות שנים, מותו הולך ותופח בתרבות, תופח בנו, ואינני בטוח אפילו שאני יודע מהו.

האם פאזוֹליני ידע? בסרטו הבלתי־נשכח והנורא “סאלוֹ – מאה ועשרים הימים של סדום” בונה פייר־פאולו פאזוליני מערך אנטי־פורנוגרפי נוקב המצביע על שורשי החולי של המצב הפורנוגרפי, ממוטט אותו, גורם בתוך כך לצופה נזק נפשי בלתי־הפיך, ובסופו של דבר גם אינו בונה שום דבר חליפי ומותיר אחריו עיי חורבות, תרבות גוססת, נפשות מעונות.

הסרט של פאזוליני מבוסס על סיפור של סאד ועל הלכי־הרוח הבסיסיים המופיעים אצל סאד, אבל הוא הולך אתם עד אזורי הדימדומים של התרבות ושל הנפש המערבית. העלילה מתרחשת בסאלו, מדינת־החסות שהקימו הנאצים בצפון איטליה בשלביה האחרונים של מלחמת־העולם השנייה. קבוצה של מעין ליבּרטינים חדשים מנצלת את החסות הזו כדי לאסוף, באמצעות המיליציה הפאשיסטית האיטלקית, נערות ונערים יפים בטירה מבודדת. שם הם הופכים את הנערים האלה למין מריונטות־מין לצורך בידור, עינוג ושעשוע, והם עושים בהם כל מה שלבם חפץ. הם מתעללים בהם בשלל צורות נפשיות ופיזיות, משיתים עליהם השפלות וכאבים ההולכים ומקצינים על־פי מבנה של כעין מדורי גיהנום בזמן: סטיות, צואה, דם, מוות. הצופה, במיוחד זה התמים שאינו מכיר את עבודתו של פאזוליני ולוקח את הסרט סתם כך בספריית וידיאו בשל שמו והתמונה המתנוססת על עטיפתו, מצפה לסוג של סרט פורנו. צופה זה מתנסה בהתעללות המזכירה במשהו את ההתעללות שבה מתנסים הנערים בסרט. פאזוליני מנצל את המציצנות החמדנית שלו כדי למשוך אותו אל נתיב הרסני: הוא מראה לו את שורשי העניין הפורנוגרפי שלו עצמו; את המרתף; את חדרי־המכונות. למעשה הוא מראה לו מה שהוא עשוי לראות בסרטים פורנוגרפיים רבים, אלא שהוא שומט מעל המסך את המעטה המסחרי־הפתייני הדק שסרטים אלה עוטים על עצמם (לפעמים באורח מאד מגושם) וחושף את הקרביים. הצופה רואה אמנם סקס, סקס מנוכר, בדיוק כמו בסרטי הפורנו, אך במקביל הוא רואה עין בעין את האימה, את החורבן הנפשי, את ההרס הפסיכולוגי הגמור שמהלך זה מחולל. פאזוליני לא מראה לו רק את מה שסרטי ה־S&M נמנעים מלהראות (אף שכיום יש כבר שמראים גם את זה) – את הדם, קריעת הבשר, הוצאת עיניים בכפית וכו’ – כלומר את ההשלכות המפורשות של ה"מגמה" כאשר היא מוקצנת; הוא מראה לו משהו חמור בהרבה: את העיניים הריקות כל־כך בזמן האַקט, את הנפשות המומתות הרבה לפני מות הגוף. פאזוליני מציב בפני הצופה הפורנוגרפי מראַת רנטגן. הוא מראה לו – אם להשתמש בערך במלותיו של תומאס מאן ב"הר הקסמים" – את מה שהיה חייב לבסוף לראות, אף שאסור היה לו לראות זאת.

תומאס מאן כתב זאת על הפעם הראשונה בה ראה האנס קסטורפּ את שיקוף הרנטגן שלו עצמו. אצל פאזוליני מדובר על שיקוף רנטגן של המצב הפורנוגרפי, אבל המצב הפורנוגרפי אינו רק מצבם של המכורים לסרטי הפורנו; המצב הפורנוגרפי הוא מצבה של התרבות המערבית. הדקדנס הקר של סאלוֹ הוא כתב־אשמה על מותה של הבלתי־אמצעיות, על מות הרגש, החום, החסד, על מות היכולת להיות נשים ואנשים. מובן שלפחות פאזוליני קושר בין הרעל הממית העולה ממרתפי־העינויים של סאד, שבהם אנשים נזקקים לכאבו של הזולת כדי לחוש בעצמם טיפה של חיות, לבין מלחמת־העולם השנייה כהתפרצות אסונית של מכאניזם אנושי, אינסטרומנליזם, הצבת הזולת כאובייקט מתכּלה.

כבר לאחר מלחמת־העולם הראשונה סיים תומאס מאן את “הר הקסמים” שלו, שבו פורחת איזו מיניוּת חולה ותלושה מעצמה, במלים על חג־המוות העולמי שפשׂה מאופק עד אופק. האם תעלה עוד פעם מתוך כל זה האהבה, שואל מאן. פאזוליני כבר אינו שואל. ריקוד הליבּרטינים שלו מעל ערמות של מתים וגוססים בסוף הסרט מסיים את מלחמת־העולם השנייה מבחינתו (ומן־הסתם גם את כל שבא אחריה) כניצחון מוחלט של המוות. הליבּרטינים רוקדים. הגיהנום כבר כאן. הסרט נגמר. ומי נשאר מול המסך? הצופה הפורנוגרפי ההמום והמרוסק, שהוא במידה כזאת או אחרת כל אחד מאתנו (אלה שיטענו שכל זה זר להם לגמרי חיים במידה של תלישות מן ההקשר התרבותי של מאה השנה האחרונות, כלומר הם חיים חיים אוטיסטיים, ואולי עדיף כך). ומה יעשה הצופה הפורנוגרפי עכשיו? האם יפסיק לצפות בפורנוגרפיה בצורותיה המתונות (ערוץ 2) או בצורותיה הקיצוניות (סרטי BDSM ששבים ועוטים על עצמם – נלעגים מאי־פעם לאחר שנחשפו בעירומם אצל פאזוליני – מעטה של פתיינות מיד שנייה, של מין מראית־עין סקסואלית מהתלת, מגושמת, נשמטת)?

לא. הוא ימשיך. מדוע? כי הוא מכור. כי הוא זקוק לגירוי הזה, אף שהוא מרוּקן מעצמו. הוא זקוק לו כי משום שאינו מכיר ואף מתקשה לדמיין כל גירוי אחר; כי הוא חלק בלתי־נפרד מאותו חג של מוות קליני, כי גם הוא עומד בתור הגברים הארוך המשתרך נוכח ירכי השיש המיוזעות של הגבירה מסאלינה. וחלק ניכר מהזמן אף אינו רוצה בירכיים אחרות זולת אלו. רק שעכשיו, אחרי שנחשף לצילום־הרנטגן האכזרי של פאזוליני, הוא חש כאילו המשקפיים שבהם הוא רואה את הדברים הצמיחו להבים משוננים קטנים הננעצים במבטו. גם קודם התיישב המוות בתוכו, גם קודם הוא צמח עם כל ייצוג נוסף שחילחל את הקוֹרטֶקס החולה שלו, אבל עכשיו הוא יודע זאת. עכשיו הוא מכניס למכשיר החסד המתעתע הקרוי די־וי־די את “המדריך השלם לאשה האנאלית” של “Buttman” באנחת־רווחה ובמעט הציפייה השחוקה שנותרה בו, הוא מתרווח מול המסך, אך במקום נשותיו יפות־העכוז של באטמאן הוא ראה על המסך רק את עצמו. פאזוליני עשה לתודעה הפורנוגרפית מין מעשה אונס־הפשטה היגליאני אלים וסופני: הוא הראה לה את עצמה.

מיכל חלבּין: בלי כותרת

כשאני הוגה בבן דודי אֶרוֹל, אמירות שחוקות על הגורל קונות להן אחיזה מחודשת בלבי. הוא בכלל היה אמור להיות בנספים באסון הצוללת לולא הסתבך בקטטה עם אחד הקצינים שעה קלה לפני ההפלגה מנמל פורטסמות, מעך את חוטמו של זה וקורקע. והדבר מפליא. אפשר להגיד כמעט הכל על בן דודו ארוֹל, אבל אלים הוא לא היה. האחרים יצאו חגיגיים לדרכם הביתה והוא נשאר מאחור, עומד על המזח ומביט בהם בעיניים כלות. כולם ירדו למצולות והוא שרד, ככלות הכל וריאציה על נושא מוכר.

לוּ שאלת, היה משיב לך בלוויית אחד מחיוכיו ששמו מנציח את הכישוף שהפיל על אמו כוכב הקולנוע ארוֹל פלין. אמו דוֹלי, שנישאר לאבנר, צעיר האחים בכרך, לא החמיצה אף אחד מסרטיו שהוקרנו בבתי הקולנוע במושבה, היכל והדר. את ‘סן אנטוניו’ ראתה קיץ אחד שש פעמים רצופות, בהצגות יומיות והצגות ערב, שבויה בקסמי עיניו הנועזות של הכוכב, שפמו הדק, התלתל הסורר הנשמט על מצחו, המגבעת המוטה אלכסונית, צעיף המשי הכרוך על צווארו, הסיגריה שגולל בין אצבעותיו והדביק את שוליה בלשונו, החיוך הגברי החושף שיניים צחורות וגומות החן הנהדרות. לבה הלם בחוזקה, מבקש לפרוץ מסוגרו, כשדהר דהרה עוצרת נשימה על סוסו השחור במרדף חם אחר הפושע החומק בין גבעות הסלע של טקסס, וכאשר ראתה את עצמה בדמיונה כאלקסיס סמית, נותנת מופע מרהיב לבוקרים העשירים בכובעה הלבן רחב התיתורת, ומתמסרת לשפתיו המפתות של אהוב לבה. אלא שאני את האמת ידעתי: לא ארוֹל פלין כי אם צירוף מתחכם של שמות אריה ולוֹלה, שנועד להנציח את שתי הצלעות האחרות במשולש העיקרי בחיי אמו, אריה גיסה ואשתו לוֹלה, חברתה מילדוּת. היו דברים שארוֹל עצמו לא ידע או לא נטה לדבר עליהם. אבל אבי גילה לי, ואבי ידע.

בימים ההם היו האחים בכרך שם דבר במושבה, ולי אישית – עולם ומלואו. אריה, זאב נפתלי ואבנר נודעו בכינויָם ארבעת הפרדסנים. אביהם נחום, מוותיקי המושבה, נטע את רצועת הפרדסים הצפופים שצבעו בירוק עז את תחומה המזרחי, וכשלבו פקע בוקר אחד בשנתו החמישים אחזו הם בהגה. האלמנה בלומה, שהאריכה לחיות הרבה אחרי נחום, היתה אשה שעיניה חדות ולשונה צורבת, מנפנפת לראווה פלומה כהה מעל שפתה העליונה ושומה שעירה שריטטה על סנטרה. מילדותם נהגה להעיר את ארבעת בניה משנתם באמצע הלילה כדי לפטם אותם בתבשיליה רגל קרושה, מרק אטריות, קציצות, כופתאות, דג ממולא ועדשים, והם גדלו והיו לגברים חסונים ויפי תואר, איש איש בדרכו. גם אחרי שנישאו בחרו לגור יחד בבית הגדול שהקים אביהם ברחוב רוטשילד, רחובה המהודר של המושבה, ובכל פעם שצר להם המקום הוסיפו קומה.

ארוֹל ואני לא היינו בני דודים ממש. על אף קרבת הגיל, הייתי בן אחיו של סבו. את אבי, שמשון בכרך, ריחות כפר החליאו. אני, לעומת זאת, למרות לגלגנותו לשושלת הכפרית שהקים אחיו הבכור נחום, אהבתי לבוא למושבה בחופש הגדול להתהולל עם ארוֹל וצ’רדש, בעיקר עם ארוֹל. כפי שנהגה עם אבותיהם, גם אותה היתה הזקנה בלומה מעירה באמצע הלילה וכופה עליהם את תבשיליה. אולי כדי להשיב לה כגמולה נהגנו ארוֹל ואני להתגנב לגן הירק שלה, בקצה החצר הגדולה שמאחורי הבית, לתלוש צנוניות וגזרים מן הערוגות, ואחרי שזללנו אותם החזרנו את ציצתם לגממיותיהם. הזקנה האמינה כי חפרפרות נטפלו לגן הירק שלה ופיזרה אבקות רעל לחפרפרות בין הערוגות. בסוף עלתה על עקבותינו. אותו יום, כשחזרנו ממשחק כדורגל, ארבה לנו ובידה מחבט מזרנים, ורק בתרגיל הסחה ערמומי הצלחנו לחמוק מנחת זרועה. בקיץ אהבה הזקנה לסייד במברשת סיידים את עצי הגן, ופעם כשראובנה חתולת הבית הציקה לה סיידה גם אותה, תעלול שהפתיע אותי ושפך אור שונה על הזקנה, לפחות בעיני.

זאב, השני באחים בכרך, נפל בסוף המלחמה בפעולה שלא היה אמור להשתתף בה. לפני צאת המחלקה למשימה הגורלית ניגש אליו אחד הלוחמים, איש שלא הכיר, ואמר לו, “שמע זאביק. לי יש אשה וילד, ואתה בחור פנוי. עשה טובה, תחליף אותי”. זאב הסיר את הטבעת מאצבעו ואת השעון מפרק ידו, מסר אותם לאיש, ואמר, “אם אנ’לא חוזר, את זה תמסור לרוזי שלי”. ובקשתו מולאה. לאחר מותו התחתן אחיו נפתלי עם רוזי, ארוסתו של זאב, וכעבור זמן לא רב נעלם. לאחר חיפושים נרחבים התגלתה גופתו מתנדנדת על חבל משתלשל מעץ באחד הפרדסים. את רוזי, שנפטרה חמש שנים לאחר מכן, אני זוכר בתור אשה מקסימה עם אצבעות ריחניות, דקות וארוכות, שעישנה סיגריות ריחניות, דקות וארוכות, ונודעה לה חולשה לוודקה. לבנה היחיד קראה יהונתן, אבל הוא היה מוכר יותר בכינוי צ’רדש שדבק בו מגיל רך. במושבה ריננו שהוא לא מזרעו של נפתלי כי אם של זאב. צ’רדש נעשה עורך דין מזן נדיר. כל כמה זמן הושעה רשיונו על התעללות בשופטים, בלקוחות, אי התייצבות במועד בבית המשפט, או ניהול לא תקין של תיקים. הסיבה על פי רוב היתה קושי להתגבר על נטייה כרונית להישאר במיטה. קרה שלא קם ממיטתו ימים שלמים, גודש מאפרות בזנבות סיגריות ועיניו בוהות בכותלי חדרו בבית הגדול. הוא נמשך לעניינים שברוח – מה שלא ניתן לומר על ארוֹל – והיה תענוג לפטפט אתו על כל נושא תחת השמש. אבל כבר באותם ימים רחוקים התקרבתי יותר לארוֹל. בחופש הגדול, כשבאתי למושבה, לא נפרדנו. ארוֹל התרחק מספרים, לא השתמש כיאות בסכין ומזלג, והעברית שבפיו היתה משובשת, בליל של אידיש, שפת שוּק וקללות דשנות ברוסית וערבית. בניגוד לאמו מיעט ללכת לקולנוע, אבל לא פסח על שום משחק של קבוצות הכדורגל המקומיות, את שתיהן אהד באותה מידה. בלילות הקיץ ישבנו מתחת לאקליפטוס שנורות חשמל דלקו בין ענפיו. מקהלות צרצרים הרעישו בשדות, ציפורי לילה צרחו. יללות תנים שהחרידו את התרנגולות בלוּל, מלוּוות בקירקורים ניחרים של צפרדעים ותיקתוקי מנוע באר בין הפרדסים, בקעו מבטן החשכה. באותם לילות במושבה גרר אותי ארוֹל לרחובות הריקים להביט בחלונות ראווה רדומים, לבלוש אחר זוגות שהתגפפו על ספסלים חבויים מתחת לחופת עצי הפיקוס בגן המייסדים, לקנות גלידה, גזוז, או צוּף, בקיוסק היחיד הפתוח עדיין, ברחוב הראשי, רחוב חובבי ציון, על יד בית הכנסת הגדול, שם נאספו חובבי הכדורגל של המושבה להתווכח בלהט על משחקי השבת שעברה ולהמר על משחקי השבת הבאה. חוסר מנוח היה התכונה הבולטת ביותר שהבחנתי בארוֹל עוד לפני שידעתי לנסח זאת לעצמי. ריחות לילות הקיץ במושבה, ריחות של עצי רימון, שסק, תפוח וגויאבה נקשרו בזכרוני לתכונתי זו.

שמה האמיתי של אמו היה לאה, אבל כולם קראו לה דולי, חוץ מלוֹלה שקראה לה בובה, או בובה’לה, בכפוף לנסיבות ולמצב הרוח. דולי היתה אשה גבוהה, גרומה, עם חיוך צחיח, דיבור תזזיתי הנוטה לעוקצנות, תנועות חפוזות ועיניים שלא היה אפשר להגדיר את צבען, אך מבטן היה ער ודרוך ואישוניהן תמיד בתזוזה. היא הזכירה לי חתולה בעשב שעיניה בולשות אחר קולות רחש, בכוננות מתמדת להסתער על טרפה או לברוח. בזכרוני היא לרוב במכנסי חאקי רחבים, חולצה משובצת ונעלי התעמלות לבנות, בלי גרביים וללא תכשיטים. היא לא עישנה והתרחקה מאלכוהול. אדיבותה כלפי היתה צוננת. גם כשניסתה לשדל אותי לטעום מפשטידת התרד שלה, שאהיה חזק כמו פופאי המלח, היתה בקולה נימת ציווי שעוררה בי מבוכה. לוֹלה לעומתה היתה אשה מתענגת שהרגישה נהדר בתוך עורה. את שמלותיה תפרה במכונת התפירה שהחזיקה בחדר השינה המשותף לה ולאריה, ובצאתה לרחובות הקיץ נהגה להניף שמשייה לבנה מעל ראשה, ובאמת קרני השמש לא השחיתו את צחוּת עורה, שגם בזקנתה יישאר חלק ורענן. בעיניים צחקניות הביטה בעיניך, במבט נינוח אך גם חודר כליות ולב, בלי לעורר בך אי נוחות, נותנת לך לחוש פיעפוע של חוֹם רך ממנה אליך. לאריה ולה לא היו ילדים, וזאת מבחירה, כי ילדים פוגמים באהבה. אני זוכר אותה בחצאית לבנה ארוכה ובחולצת מלמלה לבנה, במגבעת קש לבנה ובסנדלים לבנים שרצועותיהם נכרכו מעל קרסוליה, יוצאת עם אריה בשבת בבוקר לצוד פרפרים. בארון זכוכית בסלון הגדול שבקומת הקרקע של הבית הוצג לראווה אוסף הפרפרים שלהם, וליד כל מוצג שמו המדעי. היא לבשה לבן גם כאשר שוטטה בשדות נושאת כן ציור ותיבת צבעים ומכחולים. היא ציירה שדות קמה, עצי אקליפטוס, נרקיסים וכלניות, כולם שקויי אור קיצי.

אריה לא חסך במאמצים כדי שחייה יתנהלו בנועם ותפנוקים. אני זוכר את קולו העמוק מתגלגל בחדרי הבית הגדול ואת קולה העצלולי העונה לו. בעצתה התקין רמקול לעובדים בבית האריזה כדי שהמוזיקה המתנגנת מעל גבי התקליטים שבחרה תקל עליהם להתמסר בחשק רב יותר לברירת התפוזים, עטיפתם בנייר החיטוי ואריזתם בתוך ארגזי העץ למשלוח באוניות סוחר אל מעבר לים. בין הפרדסים התהלך אריה במגפיים גבוהים, במכנסי רכיבה בצבע בֶּז' ולראשו כובע שעם טרוֹפּי בצבע חאקי, אבל ברגע שחזר הביתה החליף לבגדי הרוגע שלוֹלה קנתה לו בנסיעותיה העונתיות לתל אביב. הנשפים שלהם במוצאי שבת היו גולת הכותרת בלילות הקיץ. אורות צבעוניים דלקו בחצר, ובסוכה המכוסה גפנים עמוסות אשכולות ענבים, שהדבורים המו סביבם בשעות היום והעטלפים בלילה, עמד שולחן עם פטיפון וערמת תקליטים. קטעי שיחות עולצות ופרצי צחוק ריחפו באוויר, צלילי אקורדיון, פסנתר וכינורות עלו מן התקליטים, שבחלקם היו שרוטים והמחט היתה נתקעת וחוזרת ונתקעת במהמורותיהם. אני זוכר את לולה רוקדת פעם עם אריה ופעם עם דולי, ואבנר עומד מן הצד, סיגריה שמוטה בקצה פיו, ומביט. אני זוכר אותה מושכת את ארוֹל לרקוד, מגפפת, מלטפת את תלתליו. ארוֹל, אחרי כמה פסיעות ריקוד, העווה פנים וחמק משם. ואני זוכר את הברק בעיני לולה המביטה אחריו ומתנבאת בקול שבּוּעוֹת צחוק מרשרשות בו, “זה הקטן גדול יהיה”, ודולי מטה אוזן ולא אומרת דבר, רק מגניבה מבט מהיר אל אבנר המעמיד פנים של לא רואה, לא שומע. באותן הזדמנויות נדירות שאבי בא למושבה, לרוב כדי להחזיר אותי הביתה בסוף החופש הגדול, לא בררו האחים בכרך באמצעים בתאוותם לגרור אותו למשחק קלפים. דרוכים, שטופי ציפייה שהנה סוף סוף יכו אותו שוק על ירך, ואפופי עשן הסיגרים של אבי, ישבו סביב שולחן הבריג'. למגינת לבם המשיך אבי לגרוף את הקופה, ולמרות שהאחים בכרך לא סלחו הם נאלצו להכיר בעליונותו עליהם פעם אחר פעם.

בבית הספר של המושבה דידה ארוֹל באדישות מכיתה לכיתה, הציון הממוצע בתעודתו היה מספיק בקושי. בהבעה, בדקדוק, בטבע, במקרא, בתולדות עם ישראל, בידיעת הארץ. אבל, ובהפתעה גמורה, כמעט טוב מאד בחשבון. כבר אז, עוד לפני שגיליתי כי נולד עם ראש לעסקים, שמתי לב לקשר שבין תושייתו והנטייה ההרפתקנית שלו ובין כישוריו בחשבון. קצת לפני הקיץ, ובלי שיגיד דבר לאיש, ניגש אל האיכר הזקן חנוך קרליבך, שזרע אבטיחים בחלקה שלו כדי להרגיש שהוא עוד בחיים וללא כל כוונה לאסוף את היבול, ואמר לו, “אדון קרליבך, אני קונה ממך את כל האבטיחים”. עיתוי הפגישה הזאת, שנערכה ביוזמת ארוֹל חודש לפני הבשלת האבטיחים במקשה המשתרעת על פני שני דונמים בפאתי המושבה, לא היה מקרי. האיכר הזקן הביט בילד של אבנר בכרך בחיוך זעוף, תוהה ולא יודע איך ינהג בו, ובעיקר חושש מתעלול של קונדס, אבל ארוֹל הצליח לשכנע אותו שיצליח לגייס את הסכום הסמלי שעליו סיכמו והם תקעו כף. כשהבשילו האבטיחים במקשה רתם ארוֹל סוס זקן לעגלה עזובה שלפני שנים נהג סבא נחום לצאת בה לפרדסיו – בינתיים שיפץ אותה וצבע את גלגלי העץ אדום לוהט ואת דפנותיו בצהוב צעקני – העמיס עליה את האבטיחים, הצטייד במאזניים חלודים שמצא במחסן הגרוטאות של נחום ובסכין ארוכה, ויצא לסובב ברחובות המושבה, מכריז בקולי קולות עד שגרונו ניחר, “אדום מתוק! על הסכין! לא טוב לא כסף!”

החופש הגדול התחיל והוא פינה לי מקום לידו על מושב עץ מוגבה, מרופד במרבד ישן, בקדמת העגלה. אני זוכר אותו בגופייה אפורה, מכנסי התעמלות מוטלאים, סנדלים מכוסי אבק וכובע קסקט, מושכות בידו האחת ובאחרת השוט שבו הצליף ליטף באחוריו של הסוס הזקן. מדי פעם עצר הסוס והפנה אלינו מבטי תמיהה, מתקשה להבין על מה ולמה נלקח מן השדה שבו קיווה להעביר את אחרית ימיו בליחוך עשבים יבשים ואולץ לשוטט שוב ברחובות המושבה שבהם משך בצעירותו עגלת נפט. נדף מארוֹל ריח של פרדסים ושדות, פרחי בר וברושים, ריח שבניגוד לאבי אני אהבתי. כשהעביר לי את המושכות חייך חיוך רחב למראה הנאתי. הוא בלם את הסוס בקריאת “הוֹיס!” וירד מן העגלה בניתור זריז, קשר את המושכות ליצול ופתח במופע שלו לנשים שהתקהלו סביב העגלה, טופח טפיחות קלות על האבטיח שנבחר, מריח בו, לופת אותו ומקרב לאוזניו להקשיב לרחשיו, ומסמן באצבעותיו המלצה נמרצת. ללקוחה ספקנית חצב באבטיח פלח דמוי משולש. נעץ בו את הסכין והגיש לה לטעימה. לפנות ערב ניפנף לעיני ארנק תפוח משטרות כסף וצילצל במטבעות שבכיסו כדי לעורר את התפעלותי, לא רק מן השלל, גם מן התנופה והבִּטחה שבהן שבה את לב הקונים. הוא טיפח סגנון והוכיח לכל מי שהיה אכפת לו לדעת את כוחו למכור כל מה שירצה. כנראה כבר אז התחיל ליישב חשבון עם אביו שכשרונותיו הדלים במסחר היו מושא לבוּזה של אמו, כבר אז הבהיר לאמו כמה היא שוגה כשהיא מכנה את בנה אפס אפסים.

אילו היה נסיוני עשיר יותר באותם ימים הייתי מזהה בו סימן היכר ייחודי, כי כבר אז הוכיח ארוֹל שביכולתו להיות אדון לגורלו וככל שזה נוגע לו כל גבול מונח על מקומו כדי שיחצוהו. יתרה מכך, הכסף כשלעצמו אינו המטרה, ויש להיפטר ממנו מהר ככל האפשר. וכבר אז, בפזרנותו ובקלילותה הוצפן לקח.

הוא ביקש שאבוא אתו. התפלאתי שלא פנה לתחנת האוטובוס אלא משך הלאה אל גן המייסדים. ברחבה שלפני הגן עצר על יד נהג שמן שנשען על כנף של טקסי שחור ועסק בציד זבובים בשיטה ערמומית, מזמין אותם לטייל בנחת על כף ידו ומוחץ אותם במכה אדירה בכפו האחרת. הוא הטיל בנו מבט חשדני מעיני העורב שלו כשארוֹל התעניין אם הוא פנוי להסיע אותנו לתל אביב. “בן כמה אתה, ילד?” שאל, וארוֹל אמר, “שתים עשרה”. הנהג הצר את עיניו. “בורחים מהבית?” ארוֹל אמר, “אדוני, אם אתה לא פנוי נמצא טקסי אחר”. הוא משך בידי, “בוא נזוז, גדי”. “רגע רגע”, קרא הנהג, “ואיך חשבתם לשלם?” ארוֹל הכניס יד לכיסו ושלף חופן שטרות כסף. הנהג גילה עניין רב יותר. “מאיפה לך?” שאל. “לא שמעת על הבנק שנשדד הבוקר?” השיב לו ארוֹל. הנהג אמר, “תיכנסו”, ופתח לו את דלת הטקסי. נכנסנו וישבנו מאחור. הנהג הביט בנו דרך הראי. “לאן?” וארוֹל, בלי להתייעץ בי, אמר, “לים”. הנהג אמר, “לים? דווקא לים?” וארוֹל אמר, “הלוֹ, קושיות שואלים בליל הסדר. אני אוסיף לך לירה אם תשתוק מעכשיו עד שנגיע”. הנהג התניע את הטקסי וניענע ראשו, ממלמל, “אם היה לי אחד פַספוּס כמוך, ישר הייתי מכניס לו שני פליקים, שיֵדע”. ארוֹל נשען לאחור על מושב העור. “לא מאוחר, עוד תוכל לעשות אותו. אתה עוד צעיר. ובינתיים תסתכל בכביש, שלא תעשה לנו תאונה”. בפינת אלנבי והירקון הורה לנהג לעצור, קילף מן הצרור שהעלה מכיסו מה שהנהג דרש והוסיף לירה דמי שתיקה. ממול, במרחק צעדים ספורים, השתרע ים רוגע בשמש הצהריים, וכמו תמיד ריח הגלים המתגלגלים אל החוף היה געגוע שננעץ בלב כמו פגיון.

האשה שישבה על הכורסה הישנה מתחת לעמודים מול הכניסה למלון נידנדה באוויר שתי רגליים עבות שלא הצליחו לגעת באבני המרצפת ומפלי בשרה פירכסו כשהביטה בארוֹל שנעמד מולה ושאל, “יש גם יותר צעירות ממך?” האשה פקחה עליו זוג עיניים. “'סתלק מכאן, חתכת חצוף. לך שחק בבובות”. ארוֹל אמר, “יש לי כסף”. הצמידים קישקשו על זרועה של האשה כשהניפה אותה באוויר. “רוץ הביתה, ילד! תביא הנה ת’אבא שלך”. ארוֹל אמר, “אבא שלי לא צריך פרות”. האשה ירקה וקיללה, מתאמצת לקום מן הכורסה, וגידופיה דלקו אחרינו כשחמקנו משם. היה לבתי המלון על המדרכה שלאורכה פסענו ריח נפתל שדיגדג בבטני כמו קינמון והעביר בי בילבול ומועקה. בכניסה לבית המלון השלישי ישבו שתי בחורות על כיסאות קלועים. אחת בשׂער שחור והשנייה בשער בהיר, ושתיהן במכנסיים קצרצקים ונעלי עקב דק גבוה. זו עישנה סיגריה מחפיסה עם ציור של מלח אנגלי, וזו לעסה מסטיק. שפתיהן הבהיקו באודם לח וריסי עיניהן הושחרו חזק. הן נהנו משיחה בטלה בצל קמרון העמודים ברוח הקלה שבאה מן הים, וגם מהן עלה ריח הקינמון. ארוֹל נעצר לידן, אני נשארתי מאחור. זו עם השער השחור שלחה את ידה להפשיל תלתלים שגלשו על עיניה והסתכלה בארוֹל מנפחת בלון מסטיק, והשנייה, בהירת השער, שאלה, “חביבי, יש לך מספיק בשביל שניכם?” הוא הוציא את חבילת השטרות מכיס המכנסיים וניפנף בה מול פניו. “יספיק לך?” היא הושיטה יד אל הכסף, אבל הוא החזיק בכסף חזק. “אוהו”, אמרה, “אתה עשיר היום. שים לב שאני לא שואלת אותך את מי כייסת”. ארוֹל אמר, “תשאלי תשאלי”. זו עם השׂער השחור פוצצה את הבלון ושייריו נדבקו לשפתיה. היא שאלה, “באיזה עסקים, אדוני, אם מותר לדעת? נפט? יהלומים?” וארוֹל אמר, “אבטיחים”. בהירת השער פלטה טבעת עשן. “אבטיחים? ואתה כבר היית עם אשה?” ארוֹל הניד בראשו. היא אמרה, “אז יעלה לך כפליים. אנחנו לוקחות גם בעד שכר לימוד”. ארוֹל משך בכתפיו, “לא אכפת לי”. והיא שאלה, “על מי משתינו מתחשק לך?” ארוֹל העביר את מבטו מזו לזו. פחדתי שיגיד, “על שתיכן”, אבל הוא הביט בי ואמר, “במי אתה בוחר, גדי?” משכתי בכתפי. “אני לא בוחר. אני הולך לים”. מבטו לא הרפה ממני. “אני מזמין”, אמר. “תעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי. אני הולך לים”, אמרתי. השחרחורת אמרה, “גדי, בוא הנה, חביבי. מה יש לך לפחד. יהיה לך נחמד”. אמרתי, “לא אכפת לי, אני הולך לים”. ארוֹל התלבט. “כמה זה יקח?” שאל את הבהירה. היא מעכה את בדל הסיגריה במאפרה ואמרה, “אני לא ממהרת, חביבי. אני לא רואה כאן תור. אתה בעצמך ממהר?” ארוֹל קרא אלי, “חכה לי בים”. הבהירה קמה ונכנסה פנימה אוחזת בידה את קופסת הסיגריות וארוֹל הלך אחריה. השחרחורת חייכה אלי, “כשתהיה מוכן תמצא אותי כאן. תשאל על קלרה”. שוב הסיטה את התלתל מעינה. ואז הושיטה את ידה. כשלחצתי את ידה אמרה, “נעים מאד גדי. רק תשתדל שזה לא יקח הרבה. כי אני רואה שאתה כבר כמעט מוכן”.

ירדתי לשפת הים. חלצתי את סנדלי ובוססתי יחף בחול הלוהט. התמקמתי לא רחוק מאשה אחת עם שלושה ילדים שישבו בצל שמשייה גדולה עם סל פירות ותרמוס וזללו ענבים. השארתי את הסנדלים ונכנסתי למים. כשהבטתי אחורנית ראיתי את המציל יושב למעלה בסוכה. מגבעת קש שמוטה לו על המצח, משרוקית כסף נוצצת על החזה. בגלל משקפי השמש שהסתירו את עיניו לא היה ברור על מי הוא מסתכל, אבל לי היתה הרגשה שמבטו נח עלי ושהוא מנחש מאיפה אני בא ולמי אני מחכה. כשיצאתי מן המים עבר על ידי בחור שזוף. תלתליו פרצו בפראות משולי כובעו, סנדליו שקעו בחול וגבו הוטה תחת נטל ארגז אסקימו שנתלה ברצועת עור על כתפו. קניתי לימון, קילפתי את הנייר הדביק והתיישבתי על החול במקום שהנחתי את הסנדלים. הבטתי אל הים וחשבתי על ארוֹל ועל הכישרון שלו להפתיע אותי. אף על פי שהיה צעיר ממני בשנה הקדים אותי כמעט בכל.

כשבא וישב לידי הסתכלתי בו מקרוב. התאפקתי מלשאול אותו איך היה ומה למד, אם כבר שילם שכר לימוד. הוא חפן חול והגרגרים ניגרו בסילונים זהובים דקים בין אצבעותיו. “שושנה, זו הבלונדינית”, אמר, “סיפרה לי על צועני משכונת התקווה שמקעקע פרצופים על הזרוע. נשאר לנו כסף. חשבתי נלך אליו. יקעקע לך את הפרצוף שלי, ולי את הפרצוף שלך”. אמרתי, “אני שונא שדוקרים אותי”. הוא אמר, “אז נמצא דרך אחרת”. אמרתי, “לא חסרות דרכים”. לא חסרו, ועוד באותו יום הגענו לגרוש האחרון. לא שאלתי איך היה עם הזונה שושנה והוא לא התרברב בה. היא היתה הראשונה, וכבר ידעתי שלא תהיה האחרונה.

מה שלא ידעתי הוא שזה הקיץ האחרון שלנו במושבה. היו סימנים, אלא שלא ייחסתי להם חשיבות. המחדלים הכספיים של אבנר והעקיצות הארסיות של דולי נטווּ מזמן לתוך ההווי הציורי בבית הגדול. אף אחד, כולל אבי, לא ציפה שאבנר יקום ויעשה מעשה. והנה יום בהיר אחד נדהמנו לשמוע שאבנר מכר לאריה את חלקו בפרדסים, קיבל מה שהגיע לו בעד חלקו בבית הגדול, ארז את חפציו ועזב עם דולי, ארוֹל ודינה. כל מיני שמועות עשו להן כנפיים. לא היה ברור אם נהג כך מפני שסוף סוף אסף אומץ לחתוך את הקשר הסבוך עם אריה ולוֹלה, או מסיבה אחרת. לבו של אבנר היה במקום הנכון, וכמו דודו שמשון אהב את החיים הטובים, אלא שמשום מה אף פעם לא עשה את זה כמו שצריך וכך אירע שרוב כספו התבזבז על בילויים ועסקים שכשלו. במה שנשאר קנה משאית והצטרף לחברת הובלה. לצדו בתא הנהג החזיק דלי מלא חצץ, ואם נתקל בכביש באיזה נהג שהפריע לו רגם אותו בחצץ. יום אחד בכביש הראשי עקף אותו נהג טקסי ועשה לעברו תנועה מגונה באצבעו. אבנר הדביק אותו ועצר את המשאית לפניו, חוסם את דרכו ולא נותן לו לחמוק ימינה או שמאלה. הוא ירד מתאו, ודרך החלון הפתוח של הטקסי שבר לנהג את אצבעו בלי לומר דבר. אחר כך חזר למשאית והמשיך בדרכו, מפזם בקול רם אחד משירי הרחוב שחיבב. דולי לא סלחה לו על שהרחיק אותה מאריה ולוֹלה ואת זעמה פרקה על ארוֹל, בעוד שאת אהבתה הרעיפה על דינה אחותו הצעירה. אלא שכמה שהשתדלה, דולי לא יכלה להוציא את ארוֹל מכליו. הוא לא חמל עליה, גם לא בז לה. הוא פשוט התעלם ממנה. פעם הפתיע אותי באמירה שלא הייתי מייחס לו, “אני מקנא בך. לך אין צרה כזאת”. לא עניתי לו. מבחינתי הנושא היה בטל. אמי יצאה מחיי בינקותי. לא הכרתי אותה ולא אכיר. אין לי שום זיכרון ממנה, ולא רצון לדעת. שמה לא צץ אף פעם בשיחותי עם אבי.

עוד לפני שהתגלגל לחיל הים דבקה בארוֹל תווית של רודף שמלות. הוא היה נאה, זקוף, במתכונת הבכרכים מן המושבה, ועם שיניים מקסימות, גומות חן ושפם דקיק. בכל פעם שבא לחנות לפגוש אותי נתלתה על זרועו אחת אחרת. אבי ידע על החיבה שאני רוחש לו ונזהר מללגלג עליו בנוכחותי. ההתעניינות של אבי בקרוביו שבמושבה לא תמיד נבעה מיצר של ביטול, ואף פעם לא היתה רחוקה מכך. הקרתנות שלהם שיעשעה אותו. אל נחום אחיו התייחס בסלחנות כמי שאין לצפות ממנו ליותר, כי מסיבות עמומות, ולמרות שיצאו לאוויר העולם מאותו רחם, כך הואיל האל הטוב לברוא אותו, ועם כוח עליון, כידוע, אין ויכוח. פעם קנה ב.מ.וו. חדשה, נסע בה יומיים, חזר לסוכנות הרכב והשליך את המפתחות על הדלפק. “לא מעוניין בה. צפוף לי”. סוכן הרכב טלפן אלי. “מה חושב לו אביך? מכונית חדשה זה לא גרביים או קומקום שאפשר להחליף אחרי יומיים”. כשאבי היה מחליט, שום כלום לא הזיז אותו מדעתו והם נאלצו למסור לו רכב מרווח יותר ובאותו מחיר. אבי ציפה באורך רוח לסיפורים שלי על ארוֹל, כי הבכרך הזה מן המושבה סיקרן אותו. הוא דבר באמונתו שארוֹל הוא הבן של אריה ולא של אבנר. “גדי”, אמר לי אבי, שמשון בכרך, בוודאות, “מי שעיניו בראשו רואה מיד ששני אלה דומים כמו שני גרגרי תירס מאותו קלח”. בחיל הים התיידד ארוֹל עם בחור חיפאי בשם ליאון בכר. אביו ויקטור סחר בתכשיטים על הכרמל, כשלוחה של משפחת בכר הנודעת מז’נווה. עם שיחרורו מהצבא יצא ליאון לז’נווה להשתלב בעסקי המשפחה. בהתחלה הועסק בחנויות התכשיטים, אחר כך באחד ממלונותיהם, עד שקוּדם לסחר במצרכי יסוד שבהם עשו הבכרים מז’נווה את עיקר הונם. הוא עמד בקשר עם ארוֹל. הם החליפו גלויות, כנראה ברוח הגלויות שקיבלתי מארוֹל מפורטסמות, לשם הוטס עם שאר הצוללנים, כל אחת מהן פסקה קצרה שעלה ממנה צליל של רברבנות מרומזת – בגבולות המותר מבחינת חובת שמירת סודות צבאיים – בנוגע לנשים מקומיות ופאבים. הגיעו גם גלויות מסקוטלנד, לשם יצאה הצוללת לאימונים. אחרי האסון טילפן להרגיע אותי בלי לפרט מדוע נעדר מן ההפלגה הגורלית, זאת גילה לי מאוחר יותר. לאחר שהוחזר לארץ ריצה את עונשו במחבוש צבאי עד לשיחרורו. תקופת מה התהלך בחלל ריק, לא מאוּפָּס. ניסיתי לדובב אותו, אבל רק כעבור זמן נפתח לדבר באריכות על מה שקרה. החודשים הארוכים בפורטסמות, הניסויים בתעלה האנגלית, האימונים בסקוטלנד, השיבה לפורטסמות, ההיערכוּת להפלגה הביתה וההתכתשות הטיפשית עם הקצין השחצן ממש לפני ההפלגה, שנגמרה בסנוקרת שהשכיבה את הקצין. קור כלבים שרר שם באותו יום בינואר. האנגלים הרכיבו את שלט העץ עם שֵם הצוללת כשהוא הפוך, אות מבשר רע. הוא עמד על החוף והביט. הרב בירך את הצוות, תזמורת צבאית ניגנה את ההימנון. על המזח התאספו קרובי משפחה ותושבים מקומיים שבאו לטקס. הוא ראה את חבריו צוללים ליד דופנות הצוללת לוודא שלא הוצמדו אליהן מוקשים ונופף יד אל העומדים במסדר על הסיפון. לא ידעתי אם קיבל ייעוץ נפשי, הוא לא גילה ואני לא שאלתי. קרוב לוודאי שהתעשת ונחלץ מן המשבר בכוחות עצמו. הוא מילמל משהו על תחושה פנימית שלפיה יד הגורל – לא במקרה מנע את לשונו משימוש במלה מזל – היא שגרמה לו להסתבך בקטטה ההיא, כדי שיישאר בחיים ויוכל לבצע את המשימה המוטלת עליו. משימה היתה מלה שכשיצאה מפיו צרמה, ואני זקפתי גבה. הוא לא הבהיר. ספק אם הוא עצמו ידע, אבל התחושה שחייו ניתנו לו במתנה וכי חלה עליו חובת ההוכחה שהמתנה מוצדקת היא זו שחילצה אותו מן השרטון והדריכה אותו מאז. הוא התלבש יפה, ביקר אצל הספָּר הנכון, אולם רוב הזמן הלך בטל. פה ושם תפס מישהי, ולא בחל בנשואות. כסף־כיס השיג בעבודות מזדמנות, שום דבר רציני. בשום עיסוק לא התמיד. דולי רטנה, יודעת מראש שכל תוכחותיה ייתקלו בגיחוך משועשע. כשהצגתי לו יום אחד את השאלה האווילית, “ארוֹל, מה יהיה?” השיב לי בחיוך סלחני, “בחייך, גדי. מה אתה דואג. תעיף מבט. יופי של יום. השמש זורחת. השיטה פורחת”.

השיטה פרחה. גם הזמן.

כשליאון בכר הזמין אותו לז’נווה, ארוֹל ארז מזוודה קטנה ולמחרת טס. ליאון הפגיש אותו עם אדמונד בכר, ראש המשפחה, שנודע בטביעת עינו, ולאחר שיחת היכרות קצרה בחר לבחון את כוחו בסחר במצרכי יסוד. את בקיאותו בסודות המקצוע ארוֹל הדגים עוד בנערותו, בתקופת האבטיחים. החוכמה כולה, על רגל אחת, מתמצית בזיהוי שוק שמורגש בו מחסור במצרך מסוים ועל כן מחירו גבוה, ובהעברתו לשם משוק שבו נמצא המצרך הזה בשפע ועל כן מחירו נמוך. בהתחלה סחר בבוטנים, פולי קקאו וקפה מניגריה. הוא יצא לשטח בג’יפ עם מזוודה גדושה בשטרות כסף, הצביע על עץ רחוק ואמר למקומיים, “כל מה שצומח מכאן עד שם הוא שלי. חצי מזוודה אתם מקבלים עכשיו. בעוד חודשיים, אני חוזר ואוסף את היבול ואתם מקבלים את החצי השני”.

עד מהרה התברר לאדמונד בכר שההימור על ארוֹלת משתלם, ומאחר שידע לתגמל את האנשים הראויים ולקדם אותם זכה ארוֹל להחזר הוצאות ביד נדיבה ולשכר גבוה יחסית. ובאותה מהירות שהכסף זרם לכיסו ארוֹל נפטר ממנו. בזמן שעמד לרשותו עד לאיסוף היבול והובלתו לאוניית המטען הלך לזונות ושתה ויסקי, לפעמים עד אובדן חושים. שנתיים אחר כך, כשביקרתי אצלו, עמד לפנַי אדם שפיטפט צרפתית רהוטה, שהאנגלית התגלגלה על לשונו בקלילות טבעית, שהידר בלבושו כחבר בית הלורדים. כשנכנסנו לחנות בגדים והיתה שם חולצה שמשכה את עיניו הצביע עליה והורה לזבן לארוז לו את כל המדף. תוך דקות ספורות נפרד ממאות לירות שטרלינג. הוא התאכסן בסוויטות־פאר במלונות הילטון וטס במחלקה הראשונה. את העידון ספג מבני משפחת בכר, אלא שאצלו הברק היה שונה. קרה שמעד, אך רק בגלל לגימה יתרה. לילה אחד הכיר מישהי בבר תל־אביבי והציע לה לבוא אתו לניגריה. למחרת בבוקר התעורר במטוס ולצדו אשה מכוערת להחריד המתרפקת עליו. “מי את? מה את עושה כאן?” שאל, וזו ענתה, “הזמנת אותי לטוס אתך”. למזלו, בניגריה חשק בה אחד הלבנים וארוֹל מיהר להעביר לו אותה ונפטר ממנה בלי סיבוכים.

ציירתי אותו בדמיוני חוצה את היבשת השחורה לאורכה ולרוחבה, מדדה בג’יפ או במטוס קל, נושא ונותן עם המקומיים, עם טייסים ורבי חובלים. ודאי היה טוב בזה, ולא רק בזכותו חזותו והמזג הידידותי הקוסם לבריות. ודאי השתפר עם הזמן, טיפח סגנון, ליטש את גינוניו. הבכרים של ז’נווה התפעלו, הבנתני מדבריו כשעידכן אותי בטלפון. הוא הזמין אותי לבקר אצלו וליהנות מיחידת המגורים שאדמונד בכר העמיד לרשותו באחד מבתי המלון שלו. אני זוכר את צחוקו למראה פליאתי כשפתחתי את המקרר ומצאתי בו שני פריטים בלבד: בקבוק שמפניה וקופסת קוויאר. הוא נמשך לנוצץ שז’נווה הציעה, אלא שדבר מן ההצע התרבותי שלה לא נכלל בתפריט חייו שם. הוא לא לבש אריג אם לא היה מכותנה, משי, פשתן או ווּאַל. פעם, כשטסתי אתו, שפכה הדיילת בשוגג מיץ עגבניות על חולצתו בגלל טלטלה פתאומית של המטוס. זו היתה הפעם הראשונה שלבש את החולצה הזאת. בחניית הביניים בפאריז קנה כותונת חדשה בדיוטי פרי, ובשירותים פשט את החולצה המוכתמת, השליך אותה לפח ולבש את הכותונת שקנה. הוצאתי את החולצה מן הפח וכיבסתי אותה, הכתם נעלם ולבשתי אותה שנתיים. אני מתמצא בערכם של חפצים, החולצה הזאת עלתה לו יותר ממאה דולר. עוד דבר שגיליתי כשנלוויתי אליו לקניות – הוא הסכים לקבל עודף רק בשטרות כסף, הוא תיעב את צילצול המטבעות ואהב להקל על כיסיו. על הכל, דבק בנטייתו לא להתקשר לאף פריט, אף קניין. כשנפרד ממישהי קם ועזב כשרק בגדיו עליו, משאיר מאחור ללא הנד עפעף חפצים יקרי ערך. פזרנותו היתה בעיניו עניין מובן מאליו. פעם הכיר מישהי באחד הבוטיקים בכיכר המדינה. הם החליפו שני משפטים וחיוך. למחרת שלח לה מאתיים ורדים אנונימיים ולא טרח לפתֵח קשר.

באחד מביקורי אצלו רמז לו אדמונד בכר שהוא מעוניין לפגוש אותי. ביום שטסתי באתי למשרדו. אדמונד בכר קיבל אותי בתערובת משכרת של גינונים מזרחיים ואירופיים, ועם זאת בצניעות טבעית, כיאה למי שפטור מן הצורך להוכיח מה הוא שווה. כל רגע בלוח הזמנים שלו היה מחושב, לא היתה לו סיבה מיוחדת לפגוש אותי מלבד ההיכרות עצמה עם קרובי משפחתו של ארוֹל ואיזה רצון תמוה להראות שהוא חפץ ביקרו. הדלקתי סיגר במצית זהב יפהפה שהיה מונח על השולחן ואמרתי, “הצעצוע הזה בסכנה. מי שאצבעותיו זריזות ישלשל אותו לכיסו בקלות”. מארחי חייך לעצמו מתחת לשפמו המדיף ניחוח סיגרים יקרים והחריש, מביט ממני והלאה החוצה מן החלון, אל סילון המים שנזרק בתנופה לגובה רב מן המזרקה שבתוך האגם. כמחווה של חיבה הורה לנהגו להסיע אותי לנמל התעופה. נדהמתי כשהחליט ברגע האחרון להצטרף. בעת שנפרד ממני בפתח הטרמינל הושיט לי את ידו ואמר בצרפתית, “משהו בשבילך, גדי”, והחליק חפץ נוקשה לכיס הז’אקט שלי. במטוס מיששתי את כיסי והוצאתי מתוכו את מצית הזהב. אבי, משועשע מן האנקדוטה הזאת, חיווה את דעתו, “אדמונד בכר לא היה מוכרח, אבל הוא קנה אותך בזול. וגם הוכיח לך שהוא קורא אותך חד וחלק”. המצית הזה, הנושא את ראשי התיבות של שמו, עוד מקשט את השולחן שעליו אני כותב דברים אלה.

אדמונד בכר עקב בעניין אחר התרקמות הקשר בין בתו היפה שרה וארוֹל, מופתע מבחירתה בארוֹל. שרה נודעה בבררנותה, לא היה מחזר שלא מצאה בו דופי, אבל הוא בחר לא להתערב. ארוֹל היה גבר מושך, נשים ביקשו את קרבתו, ועם הזמן בלט עוד יותר לעין דמיונו לשחקן הקולנוע שעל שמו לכאורה נקרא. ברגעים אינטימיים ליבבה אותו שרה בכינוי החמדה ‘ארוֹל פלין שלי’. נוצר ביניהם הקליק המפורסם ואדמונד בכר נתן את ברכתו. למזלה של שרה, אצלה הקליק לא ארך הרבה. ברגע של פיכחון זיהתה את המשגה שעמדה לעשות. היא לא ביזבזה זמן על לבטים. אדריכל צרפתי בשם קלוד לוי התאהב בה והיא השיבה לו אהבה. נקבע תאריך, הוחלט על מקום, נשלחו הזמנות. זה היה אמור להיות מאורע בולט בחיי הקהילה בז’נווה. לא בכל יום משיא אדמונד בכר את בתו. ומי מופיע אצלי ערב אחד בתל אביב יומיים לפני המאורע הגדול, מי אם לא ארוֹל בכרך. וכתרנגול שמוט כרבולת, משמיע באוזני אקורד צורם שמעולם לא הייתי מצפה לשמוע מפיו, “שרה היא אהבת חיי, נשמת אפי, אני אחסל את הקלוד הזה, אני הולך לפוצץ להם את המופע!” אמרתי לו, “ארוֹל, בחייך. רד מזה. על מי אתה עובד ברפליקות האלה שסחבת מאיזה סרט נדוש? אתה לא באמת אוהב אותה. אני ואתה, וגם היא, יודעים את זה”. פתחתי בקבוק ויסקי וארוֹל חיסל אותו. שלושה ימים בכה על צווארי בדמעות שליש וזה עבר לו.

לא הרבה אחרי זה, במהלך נסיעת עסקים, נקלע בראש השנה לפראג. מה עושה יהודי בפראג בראש השנה, הולך לבית הכנסת, ושם, בעזרת יד הגורל, פגש את דבורה, בתו של רופא מדרום אפריקה בשם סיריל בינשטוק שחי בפראג, בְּרוּנֶטית מהממת עם שׂער חוּם גולש, גומות חן ענקיות ועיניים מתגרות. היא טיפחה ציפיות בתחום הג’אז ומשום מה האמינה שתוכל לקבל מארוֹל את התמיכה שחסרה לה מילדוּת בגלל חדלונם הרגשי של הוריה. הם השתקעו באמסטרדם וברוטרדם, משם ניהל ארוֹל את עסקיו כנציגו של אדמונד בכר. ואז, כמו הנחש מ’בראשית', השיאה אותו. “למה להיות עבד של אדמונד? במקום להעשיר אותו, תעשיר אותנו”. ארוֹל התפתה ונעשה אדון לעצמו, בלי הגיבוי המוצק של המשרד הראשי בז’נווה ועל כל מה שהיה כרוך בצעד זה לטוב ולרע. אדמונד בכר נתן לו את ברכת הדרך וכג’נטלמן אמיתי הבטיח שתמיד יוכל לסמוך עליו.

אחרי זה עברו לווילה שכורה בהרצליה פיתוח. ילדים לא היו, היה כלב. בגלל חיידק נבזי שנטפל למיתרי הקול שלה והטיל בה מום נאלצה דבורה לזנוח את החלום להיות זמרת ג’אז. כתחליף, התמכרה לבניית אוסף מדהים של הקלטות נדירות שאזלו מזמן. בכל פעם שהתחשק לי לשמוע את בילי הולידיי או בסי סמית באתי אליהם לקונצרט פרטי. ארוֹל התהלך בינינו מדיף ארוֹמה נוכרית, לבושו בולט מדי בנוף המקומי, הניבים והמונחים השגורים בפיו רסיסים מעולם אחר. אבנר אביו לא היה בחיים, ואת דולי אמו וקרוביו במושבה לא טרח לפגוש, ומפני שהוקיר את רגליו מאירועים משפחתיים נחשב מתנשא. עם אחותו דינה החליף מלים מעטות בטלפון. הוא ודבורה אהבו לבלות אתי ועם בת זוגי באותם ימים. פעם, כשהיינו אתם בבילוי משותף במלון המלך דוד והם עמדו לעלות לסוויטה שלהם, שאלתי בצחוק, “הולכים לעשות אהבה?” דבורה ענתה, “כן”. אמרתי, “אני רוצה לראות”. והיא אמרה, “אז קדימה, תזדרז אם אתה רוצה להספיק. זה נגמר בחמש שניות”. הגנבתי מבט אל ארוֹל. גיחוך קל ריחף על השפם הדק, עיניו נשלחו מעבר לי לנקודה סמויה בחלל. לא ציפיתי שיואיל להגיב. הם אהבו לרדת ללובי בשלוש לפנות בוקר, פונים לעובדי המלון באידיש ומשנים את מערך הריהוט. לקראת הצהריים ארוֹל היה מכריז, “איפשהו על פני הגלובוס השמש שוקעת. אפשר להתחיל לשתות”.

כשחזר לגור בארץ הרחיב את פעילותו גם לסחר נשק, וכל זאת בלי למשוך את ידיו מסחורות שהתמחה בהן בשווקי העולם – בוטנים, קקאו וקפה. יום אחד יצא לברזיל, קנה שם עשרות טונות של פולי קפה וכבר עמד לשנע את הסחורה לאנטוורפן כשנודע לו שבבורסה של שיקגו צנח בן לילה מחיר הקפה צניחה דרמתית בגלל שווקים מוצפים. אם ידבק בתכניתו ייגרמו לו הפסדים אדירים. אדם אחר היה מאבד עשתונות. לא כן ארוֹל. רגעי משבר היו כר מחיה לתושייתו. מיד איתר ספינה נושאת דגל יווני ובעזרת השלמונים הנכונים סגר עם רב החובל. זה יציף את ספינתו במים. או שתטבע על מטענה, או שהמטען יושחת. כך או כך, עם תשלום הפיצויים מחברת הביטוח שניהם, ארוֹל ורב החובל, יֵצאו נשכרים.

בערך באותו זמן קנה בניגריה יבול בוטנים בגידול, שהועיד לשוק האמריקאי, כי מסיבות התלויות באקלים יבול הבוטנים במדינות הדרום לא עלה יפה ונוצר ביקוש. קרה שבדיוק אז היה זקוק בדחיפות לתזרים מזומנים. אפשר שאדמונד בכר לא היה יכול לעזור, ואפשר שארוֹל קיווה להתגבר על הקושי בכוחות עצמו. בין כך ובין כך נגרר למעשה שחושיו הבריאים פסלו עד אז. בעסקה חשאית מכר את היבול שהובטח לעמיתיו האמריקאים גם לקונים אחרים. אילו משל בלשונו אפשר שהיה מוֹצֵא מוֹצָא מן הסבך שלתוכו נקלע במכירה כפולה זו. אבל ערב אחד, תוך כדי לגימה מופרזת עם אותם עמיתים אמריקאים, שאל אם יוכלו לתת לו ארכה לאספקת הסחורה. כשביקשו לדעת מדוע דרושה לו ארכה, הודה שמכר פעמיים את כתב האשראי שלו. בני שיחו הכירו את הלצון שלו והניחו שהוא מתבדח. ליתר ביטחון ערכו בדיקה, ובבדיקה התברר שדיבר אמת. הוא הוזמן למשרדם ושם, באדיבות וביובש ענייני, כדרכם של סוחרים מן הליגה הזאת, הבהירו לו, “לא נגיש תביעה נגדך, ארוֹל. אבל ברור לך שבאמריקה אתה שרוף. איש לא יתקרב אליך כאן”. כך איבד ארוֹל בן רגע את אמינותו בגדול בשווקים. הוא סיפר לי על כך כשישבנו לילה אחד בבר תל אביבי והוסיף, “יצא לי לא מזמן לראות סרט ישן של המפרי בוגרט. לא מי יודע מה. אבל באיזה מקום בו הכריז בוגרט, ‘יש עלי קללה אינדיאנית, אני לא יכול לנצח’. אני יכול להבטיח לך, גדי, מה שלא יהיה, ממני לא תשמע הכרזה כזאת”. ובאמת, תוך זמן קצר התאושש גם מן המכה הזאת. הוא פקח עיניים והביט סביב. לא תוכל להוליך שולל את כל העולם כל הזמן, אבל העולם גדול והשעה היתה כשרה להתמקם בשווקים מתעוררים. למשל, השוק הרוסי. ממילא פחת העניין שלו בבוטנים, פולי קקאו וקפה. הגיע הזמן לנוע הלאה.

בינתיים ודבורה, שבין כה וכה לא מצאה סיבה להתפעל מחיי האהבה שלהם, הרגישה נטושה לגמרי כשהיה בנסיעות. ראיתי את היבהוב הנורית האדומה. הזהרתי אותו. ארוֹל משך בכתפיו, שאנן כדרכו, ואמר, “שתעשה מה שתרצה, היא ילדה גדולה”. ולא היה לו את מי להאשים מלבד עצמו כשחזר יום אחד מנסיעה ומצא בית ריק. במטבח, על השיש, חיכה לו פתק. “זהו זה. הכרתי גבר נחמד. אני עוזבת”. ילדים לא היו, לא רכוש משותף, הכל היה שכוּר. היא לקחה את הכלב ואת אוסף הג’אז שלה והלכה. ושוב בא ארוֹל לבכות על צווארי, ושוב עלה לי הסיפור הזה בבקבוק ויסקי.

לא דאגתי לו. כבר ידעתי, אצלו שברון לב מסתכם באפיזודה המתבטאת בלא יותר משלושה ימי שתייה מרוכזת, דמעות ושינה טרופה. ביום הרביעי, ובנחרצות אופיינית, טס לרוסיה ומילא מטוס תובלה ענק מעודפי הצבא הרוסי בחביות דלק שרכש בחצי חינם, והטיס אותו לאפריקה. במהלך הטיסה ישב בתא הטייסים, גם הם מעודפי הצבא הרוסי, ושר אתם שירים רוסיים. באביג’אן מכר את הדלק ברווח גדול ומילא את בטן המטוס בשקי חיטה. בגלל הפתעות אקלימיות שררה ברוסיה בצורת כבדה והיה מחסור בחיטה. הוא חזר באותו מטוס, יושב עם הטייסים והפעם מלמד אותם שירים עבריים שזכר מימי ילדותו במושבה. מאתיים אלף דולר גרף בעסקה חפוזה זו. שבוע אחר כך נחת בנתב"ג באותו מטוס והעמיס בו ג’יפים ומקלעים חדשים מתוצרת התעשיה הצבאית שהוזמנו בתיווכו על ידי אחד מנשיאי אפריקה. הוא מצא רגע לקפוץ אלי לקפה ולגלגל סיפורים על אביג’אן, בסיסו העיקרי ביבשת, שם התיידד עם עמיל־מכס מקומי שהיה לאיש־אמונו וטיפל במסירות בענייניו. ושום מלה על דבורה. לא אז ולא מאז.

קצת לפני חג המולד הזמין אותי ואת בת זוגי לחופשת סקי בשווייץ. גם עמיל המכס האפריקאי והמאהבת שלו הוזמנו. ארוֹל שכר שַאלֶה בהרים במקום שהיה חביב על האיטלקים, לפי מספרם הרב שם באותו זמן. ארוֹל בא עם יפהפייה ברונטית – היה דמיון מה לדבורה – שהתנאתה בצמיד־יהלומים מנקר עיניים, ולאחר שהקדשתי זמן מה להתבוננות בשפת גופה והתנהלותה הגעתי לידי מסקנה שמצא אותה בבית־זונות באביג’אן והצמיד הוא חלק מהסדר תשלומים. כשלחצתי את ארוֹל לקיר הודה כי באמת קנה אותה מאותו מוסד, אבל הצמיד הוא רק אתנן. לדאבוני, החופשה הזאת לא ארכה. למחרת בואנו שמע ארוֹל בטלפון מאחותו דינה כי אמם גוססת. זמן מה התלבט ואני עזרתי לו להחליט. עוד אפשר היה להשיג מקום בטיסת סוויסאייר שיצאה באותו יום. את הזונה היפהפייה ארוֹל שילח, ואת השַאלֶה העמיד לרשות עמיל־המכס. הספקנו להגיע ללוויה ברגע האחרון, ישר מנתב"ג. לוויה עייפה. איש מן הדור הישן לא נשאר. כולם שכבו דוּמָם סביב, כל אחד מתחת לשיש שלו. ארוֹל, כיפה לראשו, ובחולצתו שסע רחב שאחד הקברנים עשה בה בסכינו, התמודד עם מלות הקדיש שקרא מתוך ספרון שחור, ולידו דינה עם בעלה ושלושת ילדיה. בית העלמין הקטן של המושבה שהשתרע על פני החלקות הישנות התמלא מזמן, ועתה, על פני דונמים על גבי דונמים, לפָנים אדמות הפרדסים שנטע נחום בכרך, הזדקר יער של מצבות בוהקות שכבר לא יכול היה להתרחב עוד, כי את יתר הפרדסים מכרו האחים בכרך ליזמים שכרתו אותם והקימו תחתם פרוור־פאר של בתים נישאים. לדולי עוד נשמר מקום בחלקה הישנה של ותיקי המושבה, על יד הקבר של אבנר, בשוּרה שבלטו בה מצבות נחום ובלומה וארבעת בניהם. טורים טורים, מימין ומשמאל, נחו בני דורם שהכירו אותם ואת הסיפורים עליהם. במותם לא נשאר מי שיספר. ארוֹל היה שיכור כלוט. מרגע שעלינו למטוס בז’נווה לא נפרד מן הכוסית. צ’רדש, נושא בהכנעה את אותות הזמן, גו שחוח, שׂער־שיבה וטיק בעין השמאלית, עמד כמה צעדים מאחור. לא זיהיתי אותו עד שבא ללחוץ את ידי. הוא נשאר ברווקותו, המשיך להחזיק במשרד עריכת הדין, אבל לא צמח ממנו הכוכב שהכל חזו לו. לעומת זאת, נפל בחלקו הכבוד המפוקפק להיות אחרון הבכרכים במושבה, היחיד שגר עוד בבית הגדול, המתפורר. הרוח האוהבת ליילל במקומות האלה הסיעה לאוזני בנות־קול נשכחות. קולו העמוק של אריה, קולה הרך של לוֹלה, צלילים של טנגו, רוּמבָה, קוֹנגָה, פַּסדוֹבְּלֶה, צלילי הנשפים בלילות הקיץ, הקריאות הנרגשות של הבכרכים המשחקים בקלפים על המרפסת הפתוחה. נזכרתי במשאית של אבנר ובדלי החצץ שהחזיק על יד ההגה, ובשאגותיה של הזקנה בלומה כשגילתה שארוֹל ואני, ולא החפרפרות, אחראים לנזקים בגן הירק שלה. כולם עד אחד היו טמונים כאן מתחת למצבות העגומות, איש לא הצליח לחמוק, תזכורת לא נוחה. ניסיתי להיזכר בדולי המונחת בתכריכיה על האלונקה, אבל זכרוני שימר רק דמות אשה גרומה שעיניה דרוכות, חסרות מנוח, במכנסי חאקי רחבים ונעלי התעמלות לבנות. לא ראיתי אותה בזקנתה ולא בדעיכתה. בעיני ארוֹל נסתם הגולל כבר מזמן.

בשבעה אצל דינה הבחנתי בין הנשים שבאו לנחם באלו שמבטיהן הסגירו את הסיבה האמיתית לבואן. ארוֹל היה גבר מושך ודבקה בו הילה אירופית, אבל הן היו שקופות מדי כשחגו סביבו, ומהשתדלותן עלה צליל נואש. לא בטוח שהן נקלטו בכלל במסך הראדאר שלו. ערב אחד נחרדתי מקול חבטה עזה מאחורי הדלת. כשפתחתי מצאתי שק ניילון מושלך על הרצפה, גדוש בגדים שלא הותירו בי ספק בנוגע לזהות בעליהם, וכן חפתים מוזהבים עטופים נייר כסף, נעליים, ארנק עור, משקפי שמש ועוד מספר חפצים אישיים. עוד אני מתפלא והטלפון צילצל וקול נשי נזעם הטיח בי בנשימה אחת, “סלק את הג’אנק הזה ממני לא רוצה את זה אצלי תחזיר לו או תמכור לאלטע זאכן או תזרוק לפח לא אכפת לי גודביי!” היא טרקה לפני שהספקתי להוציא הגה מפי, לברר מי זו, מניין לה כתובתי, מדוע בחרה בי כדי להיפטר מבגדיו של ארוֹל, ובעיקר מדוע כעסה עלי, אני שכל חיי הקפדתי לא להיות צד ביחסיו עם הזולת. זו היתה אחת הסיבות שבגללן נשארנו בקשר הדוק כל השנים.

אחטא לאמת אם אומר שהופתעתי כשהכיר לי את מוֹניק, ולא אדייק אם אומר שלא. משונה, אבל האמירה הזאת תקֵפה לגבי כל מה שקשור לארוֹל. אִתו שום דבר לא ניתן לחיזוי והכל היה בגדר האפשר. הוא מצא אותה באביג’אן חודש אחרי שדולי מתה. מוניק, בת האי מרטיניק, מוּלטית שצרפתי לבן הביא לאפריקה והעביר לו אותה. כך סיפר לי. אבל אני לא פיקפקתי שקנה אותה יד שנייה מהצרפתי. לא היה לי מושג על קורותיה של מוניק במרטיניק, וגם לא יכולתי להיות בטוח שאיני פזיז מדי במסקנתי שהיא עוד אחת מן הזונות שנמשך אחריהן. למן הרגע הראשון חשתי בה שתי נוכחויות סותרות. ראיתי אותה נכנסת לבית קפה בבגדים היקרים שארוֹל קנה לה, מדיפה ניחוח של שִיק אירופי, והנוכחים ניצבים פעורי פה, וראיתי אותה נכנסת בלי איפור, ובלבוש סתמי, ופשוט לא נקלטת בשדה הראייה שלך, סתם גוש אוויר מהלך. לא מן הנמנע שארוֹל מנע ממני מידע במתכוון, היו לו גם נטיות כאלו. פתאום, וללא כל רמז, היה מתנתק לחודשים ארוכים. שום ציוץ, אֵלם מוחלט. ואז בוקר בהיר אחד צילצול טלפון וזה ארוֹל מאיזשהו מקום בקצווי תבל ששמו לא אומר לך שום דבר. ואחר כך הוא תוקף אותך בטלפון שבועיים רצופים ומַלאה את אוזניך במלל מתמשך שלֵך תדע מאין בא ולאן הוא מוליך. כשהייתי מציג לו שאלה, למשל, “למה השתתקת חצי שנה?” צחק ואמר, “עזוב שטויות, גדי. בחייך, תן לחיות. תראה כמה העולם יפה. השמש זורחת, השיטה פורחת”. המוּלטית מן האיים האַנטיליים נעשתה בת זוגו באחת מאותן תקופות אלם.

בתוך השאר הביא אותה באותו ביקור מולדת כדי שאכיר אותה. הייתי באמצע שיחת טלפון כשנכנס. אבי, שבא לחנות קצת לפני כן לביקור היומי שלו – גם אחרי שהעביר אלי את השרביט לא הרשה לעצמו להתנתק מן הפעילות השוטפת בחנות, והישיבה בחיבוק ידיים בדירת הפאר במגדלים והשיחה הבטלה עם הזקנים האחרים, על מיחושים והחמצות ובנים שהכזיבו, היו לו לזרא – ישב ליד הדלפק, פוקח עין על עשר הזבניות בעומק החנות, שתיים מהן עוד מימיו והשאר מתקופת המשטר החדש, כלומר מאז שעבר הניהול אלי. נופפתי בידי לארוֹל ומיהרתי לחתום את השיחה בטלפון. “תכיר את מוֹניק”, אמר. עיניים ספק ירקרקות ספק תכלכלות בחנו אותי בשתיקה. מחשבותיה התרוצצו, אבל מהבעת פניה לא יכולתי לנחש מאומה. לא איך הכין אותה לפגישה הזאת, או מה סיפר לה עלי. אני מרשה לעצמי לפעמים להתרברב שהסתובבתי פה ושם בעולם. לים הקאריבי לא יצא לי להגיע, אך גם באותו רגע ידעתי שלא רק בגלל זה, ובגלל המבט שבעיניה, לא קראתי את מחשבותיה. השיחה התנהלה בצרפתית. ארוֹל אמר שהיא מן האיים האנטיליים. לגבַּי, האיים האלה – מרטיניק נזכרה תמיד בנשימה אחת עם גוודלוּפּ – היו בולים נדירים באלבום הבולים שלי בילדותי. עלתה מהם ארוֹמה אקזוטית, וקסמו לי הצלילים שנלוו לשמותיהם. הם נקשרו בדמיוני בעצי קוקוס נישאים, שפת ים כחול, סירות מפרש, בתים לבנים בשיפולי הר, נשים שחורות בשמלות צבעוניות, וניחוחות קולוניאליים. ממבט ראשון הבנתי שזורם בעורקיה של האשה הזאת דם עבדים אפריקאים, מעורבב בדם אדונים צרפתים. ברבות הימים התחדדו חושי. קלטתי מיד כי מה שבינו ובין זו עמוק ממה שראיתי בקשריו עם נשים שבהן מצא עניין ללילה או לשבוע, אבל הדבר לא התיישב. הניגוד בינה לבין דבורה זעק לעין. בהעדר פרטים נוספים גיבשתי לי דעה שהיא הצעצוע העכשווי של ארוֹל. היא בחנה אותי במבטים עמומים ולא אמרה דבר. יחלפו ימים רבים עד שתפתח את לבה ותגלה לי כמה ריחמה עלי באותם רגעים, על בערותי, עוורוני וזחיחותי. כשיצאו חיכיתי לשמוע את פסק הדין מפי אבי. הוא ישב על כיסאו המרופד והתבונן בנו מן הצד בעיניים עצומות למחצה, ממולל באצבעותיו סיגר הוואנה לא דלוק. בזיקנתו, נבוך מן האפר שפיזר בהסח הדעת על בגדיו, נמנע מלהצית סיגרים בנוכחות זרים. לא ציפיתי לאמירה מושחזת על חשבון ארוֹל. בערוב ימיו ויתר אבי על עינוגי השנינות שבה הטיל את חיתתו על הסובבים אותו ונעשה חביב ורך, נדיב במלותיו. הוא לא זקף גבה כשארוֹל נכנס עם המוּלטית, אבל מה שאמר כשפסעו החוצה הפתיע אותי. “ארוֹל זה, נחום בכרך היה גאה בו”. ככל שהזדקן נעשה אבי חידתי יותר. הוא לא נידב הסברים ואני ידעתי כי אין טעם שאבקש ממנו.

הם גרו בז’נווה. הכסף היה בתנועה מתמדת לכיסו של ארוֹל ומן הכיס החוצה. הוא נהג להתקשר אלי באקראי ממקומות שונים, לרוב בשעת ליל מאוחרת, בהתקף של בדידות, ולא דיבר על עסקים, לא הזכיר את המוּלטית. אבל האריך בדברים על מקומות לא נודעים שבהם ביקר. קרה שגלש לתיאורים מתפייטים, אם לא רגשניים. פעם הזכיר את הרעיון שהעלה לפני עשרות שנים, כשישבנו על שפת הים, הקעקוע ההדדי של פרצופינו בידי הצועני משכונת התקווה, ואמר שחבל שלא עשינו את זה אז. הנימה שעלתה מדבריו עוררה בי חרדה עלומה. הייתי בכוננות מתמדת, ובכל זאת בכל פעם הופתעתי מחדש כשהטלפון צילצל ומתוך הפומית בקע אלי ה"אהלן גדי מה שלומך" הצרוד, המיוחד לו. המוּלטית הצטרפה לכמה מנסיעותיו, אבל הוא לא שיתף אותה אף פעם בשיחותינו.

מישל נולדה בקליניקה פרטית בז’נווה, ובאותו יום החל לרדת מנכסיו. גלגל המזל התהפך, ונדמה שאבד לו מגע הקסם. בפרק זמן קצר הפסיד את הונו, הן בגלל הסתבכויותיו בעסקות כושלות והן בגלל ההתרחשויות הכלליות בשוקי העולם. הוא אבד לי באחת מתקופות האלם שלו. טילפנתי והוא לא ענה, השארתי הודעות והוא לא הגיב. יום אחד הופיע אצלי צ’רדש, אורח נדיר בחנות, ומלכתחילה היה ברור שלא בא לקניות. לקחתי אותו לבית קפה סמוך והזמנתי לו קפוצ’ינו. הוא תלה בי מבט חקרני והטיק בעינו השמאלית החמיר. כשהתגלגלה השיחה לארוֹל ולתינוקת שנולדה לו העיר צ’רדש שלפי השמועה המתהלכת במשפחה זו אינה יכולה להיות בתו, מפני שארוֹל לא מסוגל להביא ילדים לעולם, הרי זו הסיבה שדבורה נטשה. צ’רדש עצמו ליגלג על הלשונות הרעות האלה, “צרה צרורה שאף משפחה אינה פטורה ממנה ומוצאה בעיקר בקנאה קטנונית וצרות עין”. כדרכו, דיבר בריחוק פילוסופי ובחיוך רך, משתאה. “מי היה מאמין! ארוֹל בכרך. אב לתינוקת בצבע מוקה עם תלתלי פחם!” אחר כך, עוטה ארשת רצינית, ומתכנס בשתיקה קצרה, קירב אלי את ראשו והוסיף בהנמכת קול כי בעצם בא לדבר אתי על ידיעה תמוהה שמכּר שחזר יום קודם מז’נווה מסר לו. שוב השתתק, עוצם את עינו הפגומה כמאותת שאזל לו המרץ להמשיך. לחצתי עליו והוא הנמיך את קולו עוד יותר, עובר ללחישה. לפי ידיעה זו ארוֹל התרושש לגמרי והוא שוכב על ערש דווי, גוסס. כנראה החוורתי מאד, כי הוא אחז בידי וקרץ אלי בעינו הבריאה. “לא רציתי להפחיד אותך, גדי. ארוֹל כדלפון? נשמע לי מצוץ מן האצבע, הבל מוחלט, בפרט אם לך לא ידוע. הרי אתם מדברים בטלפון. אתה היחיד שהוא שומר אתו קשר רציף”. אמרתי לצ’רדש, “מזמן לא שמעתי ממנו. אני משאיר לו הודעות והוא לא חוזר אלי”. צ’רדש נד בראשו בעצב, “לא ידעתי”. אמרתי, “מה אתה מציע לעשות?” לרגע נדמה לי ששאלתי עוררה בו בהלה. הוא אמר, “מי אני שאייעץ לך?” אמרתי, “כדאי שאקפוץ לשם?” הוא אמר, “אתה בנאדם עסוק. אתה מנהל עסק”. הטיק שבעינו התפרע. אמרתי, “ואם אוכל להתפנות?” הוא הרכין את מבטו. “במקרה זה הייתי אומר שכדאי לראות מה קורה שם. על כל פנים, זה מה שהייתי אני עושה במקומך”. אמרתי, “תוכל לבוא אתי”. חיוך עגמומי הצטייר בזוויות פיו. הוא אמר, “אתה לא גורס שזה יהיה מוגזם?” והוא שלח אצבע לעינו בניסיון לרסן את השריר הסורר.

ביומי השני בז’נווה, לאחר חקירה מאומצת והצלבת מידע שאספתי מליאון בכר ועוד כמה מקורות, מצאתו אותו שרוע על מזרן מוטל על הרצפה בבית ריק מרהיטים ברחוב צדדי קטן. הרופאים לא זיהו את הנגע גם לאחר התייעצויות מקיפות עם עמיתים במרכזים רפואיים שונים. כל התרופות הכזיבו. לפי ההסבר שבו תירצו את אוזלת ידם חיידק מסתורי תקף את ארוֹל, כנראה באפריקה. כולו היה עור ועצמות, זיפים קשים על לחיים שדופות. שפתיו נבקעו, אצבעותיו היו שקופות, עיניו הסתתרו בארובותיהן. הוא דחה כל מאכל שהמוּלטית הגישה לו. היא השקתה אותו מים והרטיבה את שפתיו במגבת לחה. הוא ביקש שתקח את הפעוטה ותלך. בבוא היום תתוודה באוזני שזו היתה אחת הפעמים הבודדות שלא עשתה את רצונו.

הפעוטה שכבה לצדו על המזרן, ידה נתונה בידו. מוקה ותלתלי פחם, ממש כמו שצ’רדש ראה בעיני רוחו. בגלל התריסים המוגפים עמדה אפלולית בחדר. קטורת דולקת הפיצה ניחוחות פרא שלא יכלו להפיג את הצחנה העולה ממנו, צחנת המוות. כשארוֹל זיהה אותי, ה"אהלן גדי" המוכר יצא מפיו מעומעם והצטרכתי לרכון עליו כדי להיטיב לשמוע. עיניו השלימו את היתר: לקח לך זמן, אבל ידעתי שתבוא. כרעתי לידו, המוּלטית ישבה ליד החלון על הכיסא היחיד בחדר וצפתה בנו. “אתה לא תמות, ארוֹל”, אמרתי לו, “אז אל תעשה לנו הצגות”. הוא אמר, “תיזהר, גדי. אולי זה מידבק”. אמרתי, “אני מחזיר אותך הביתה”. הוא אמר, “קצת מאוחר, גדי”, והעביר לשון על שפתיים בצקות. “תביט על הקטנה, היא לא נותנת לי ללכת”. אמרתי, “לאן אתה חושב שאתה הולך?”

בערב בא אחיה של מוניק עם המכשף. נדרשו לקרוביה ארבעה ימים עד שהצליחו לאתר אותו בבקתה שבה התבודד בפאתי כפר הדייגים גראן ריבייֶר, בצפון האי. הוא פחד לעלות על מטוס. רק בתחבולה, שמוניק נמנעה מלהרחיב עליה את הדיבור, הצליח אחיה לשדל אותו. לפני כן נערכה מגבית בין מכרים ובני משפחה לכיסוי הוצאות הטיסה של השניים. הייתי שם בבואם. המכשף שחור כזפת, בחולצה לבנה הגולשת על מותניו, בידו שמשייה לבנה, מכתפו משתלשלת אמתחת עור ולצווארו שתי מחרוזות, זו של עצמות לבנות וזו של חרוזים צבעוניים. פניו לא הסגירו מה עבר עליו בטיסה הארוכה, המפוצלת, או מה חש בדרכו הנה בתוך הכרך הגדול בין בתי־הקומות והרחובות ההומים. משהו ממסתורין היערות הטרוֹפּיים בצבץ מעיניו הכהות. אחיה של מוניק, איש נמוך קומה, לבש ז’אקט דהוי וחבש מגבעת חומה. עיניו היו עמומות כשלחץ את ידי ומילמל לעברי משהו סתום בלשונו, לשווא קיוויתי שמוניק תתרגם. היא אספה את הפעוטה לזרועותיה כשהשניים התקרבו למזרן. המכשף סקר את הגוֹוע במבט משתומם, שנראה לי גם זעוּף, והפריח שברי מלים בקרֵיאולית. האח והאחות השיבו בנענועי ראש והתרחקו עם התינוקת, מפנים לו את החלל סביב המזרן. תוך כדי הימהום לחן חדגוני העלה המכשף מאמתחתו עור של חיה והתעטף בו, אחר כך הדליק ארבעה נרות שחורים שהציב בפינות החדר וקטורת מבחילה. רעידות גופו גברו. הוא הוציא מן האמתחת עשבי מרפא וצמחים קדושים והבעיר אותם בקערית חרס. על האפר בזק מה שנראה לי כאבקת זכוכית ונסורת ברזל, ועירבב בשיקוי מתוך צנצנת קטנה ובטיפות דם שהקיז מזרועו המדולדלת של ארוֹל. סהרוריותו החריפה בתנועותיו ובהעוויותיו. זה החל להיראות כריקוד פולחן. ארוֹל התבונן בעיניים מתרחבות כשהמכשף רכן עליו ומרח באצבעו את השיקוי על מצחו ועל עורפו. האם שד הוא זה, מלאך־המוות שבא בתחפושת לאסוף אותו, או פרי הדמיון הקודח? הוא הרים את ידו ככל שהתיר לו כוחו, להרחיק את התעתוע, “עוף מכאן!” בשארית כוחו ניסה לקום. מוניק הזדרזה להחזיק בידו. ריקודו של המכשף נעשה פראי יותר, מזעיק את הרוחות, מעתיר, מאיים, משביע, מצווה. מוניק שלחה אלי מבט מפציר, ועיניה מבקשות שלא אתערב. בקשה מיותרת, שהרי מלכתחילה לא היתה לי כוונה כזו, הסתפקתי בתפקיד הקהל. אחיה של מוניק צירף את קולו לרעשים שהשמיע המכשף כשזה הניף את ידיו מעל ארוֹל, בוצע, משסע את האוויר, גופו נלפת במאבק עיוועים ברוחות הרעות, נזרק בטראנס סחור סחור סביב עצמו כדרווויש נלהב שאינו יכול לעצור, זועק, צוחק, מרחף באוויר, נשמט מתעוות על הרצפה ושוב קם על רגליו. הריקוד נמשך. אם העור שעטה היה עור זאב נהפך לזאב, ואם עור ברדלס – נהפך לברדלס. ואז, בבת אחת, נקטע הקסם. המכשף הקאריבי נפל אפיים ארצה, שוכב פרקדן באפיסת כוחות, עיניו מגולגלות ורק לובנן נגלה. מוניק פרצה ביבבות, מגרונו אל האח בקעה צווחה קרֵיאולית. אחר כך היתה דממה. אוזני קלטו את רחש הנרות השחורים המכלים את עצמם בקרנות החדר. האח התנער וניגש לכיור להביא למכשף כוס מים. עיניו של ארוֹל ננעצו בתקרה. כמה הלם אותו המעמד. כל מה שהיה קשור בו לא ניתן לחיזוי, ובו בזמן לא הפתיע. מוניק והפעוטה התקרבו וכל אחת אחזה באחת מידיו. עיניו נעצמו, נשימתו חרישית, חזהו עולה ויורד בקצב אחיד. ראיתי את מוניק כורעת ליד המכשף, וזה התיישב, הניח כף יד על ראשה ומלמל. שאלתי אותה מה הוא אמר והיא השיבה, “ארוֹל יחיה”. היא נשכבה על המזרן לימינו של ארוֹל והקטנה נשכבה לשמאלו. לפני שיצאתי משם הושטתי יד לקטנה. כשהשהתה את כפה הזעירה בידי והביטה בעיני נצבט לבי צביטת־פתע ולהט עבר בי ונאלצתי להטות את עיני.

המפנה חל עוד באותו ערב לאחר שהמכשף ואחיה של מוניק יצאו מז’נווה בדרכם חזרה למרטיניק. למחרת בבוקר, כשארוֹל קם על רגליו, התרחץ וגילח את זקנו, מוניק פתחה את החלונות לרווחה, סילקה את הקטורת, איווררה את החדר וניקתה אותו. ארוֹל נתקף תיאבון אדיר וזלל מכל הבא ליד. גרגורי צחוקה של התינוקת מילאו את הבית כאשר הניף אותה באוויר. מוניק חיבקה אותו והוא כרך את זרועו על מותניה. הבטתי בתמונה. לא נדרשה לי הוכחה נוספת. די היה לי בעובדה שבאותו רגע נשכחה נוכחותי מלבם.

לשמחים לאידו כשפשטה השמועה על קריסתו לא נותר זמן רב לשמוח. ארוֹל ומושגים כגון דלוּת או מוות לא היו מלים נרדפות. הוא נתפס לאתגר. כך הסברתי את התנערותו המהירה מן האפר ואת התאווה המתחדשת להחזיר לעצמו את מגע הקסם. מנהלי חברת הסחר השווייצרית גלובל טריידינג, שבבעלות הישראלי לשעבר ד"ר א. מ. שלזינגר, שכרו את שירותיו, ובתקופה קצרה יחסית, על אף היות השוק בשפל, הכניסה להם פעילותו תשואה נאה.

בביקורי השלישי באי הטרופי – הוא הציע את עונת מַרדִי גְרָא, אבל לא התפניתי באותו מועד – מישל היתה בת שמונה. יפהפייה קוקטית בחוּם חושני, שסימני ההיכר של הבכרכים מן המושבה ניכרו היטב בפניה. עליצותה היתה מידבקת. היא פיטפטה אתי בעברית ושרה שירי־ילדים מימי הילדוּת שלנו, שלמדה מפי ארוֹל. “היא הבהירה לי, אם תעזוב את אמא אני מתאבדת”, אמר ארוֹל, וזה שלל סופית את הסיכוי שייפרד אי־פעם ממוניק. שמתי לב שכאשר הקטנה התרפקה עליו או הפנתה אליו אחד מחיוכיה היה נופל שדוד. היא היתה אתו כשאסף אותי מנמל התעופה לֶה לַמֵנטין, משם נסענו לפורט־דה־פראנס. הלֶנדרוֹבר חלף לאורך הרחובות הצרים בין בתים עמוסי מרפסות ציוריות אל המסעדה הצרפתית האהובה עליו, מול קתדרלת סֶן־לואי. מלצרית הביאה לנו מאכלי ים ויין משובח. ארוֹל, מתמוגג, העביר את השליטה על השולחן למישל, שראתה עצמה כמי שתפקידה לשמח את לבנו ולעורר בנו הערצה לה. זו לא היתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שראיתי אותה גונבת את ההצגה.

הווילה שלו הזדקרה על החוף בקרבת סן פייר, לא רחוק מן המקום שבו צייר גוֹגֶן בחמשת החודשים ששהה באי. כל קרוביה של מוניק גרו בבתים שארוֹל קנה להם בקרבת מקום, ואני לא יכולתי שלא להיזכר ביחדיו המשפחתי בבית הגדול של הבכרכים במושבה. עוד בביקורי הקודמים גיליתי כי קרוביה של מוניק קיבלו אותו בטבעיות וכי נפתח ללא סייג לעולמם, לחמימותם ולשמחת־החיים הצבעונית שאפפה אותם. הוא ידע שאבי נפטר, שהנאתי בחנות פחתה ושזה זמן רב אני ללא בת זוג או כבלים רגשיים, וניסה לשדל אותי לפתוח דף חדש ולעבור לאי. אם אסכים, יבנה לי וילה על שפת הים קרוב אליו. וכדי להוכיח לי את רצינות כוונתו לקח אותי לחלקה סמוכה שהיתה בבעלותו. “רק תגיד את המלה”, אמר, “ובעוד ארבעה חודשים יחכה לך כאן בית חלומות”. הקשבתי לגלים המתגלגלים אל החוף וזיכרון ישן צץ בראשי, אותו יום קיץ רחוק כשארוֹל, שכיסיו תפחו מרווחיו ממכירת אבטיחים ברחובות המושבה, לקח אותי לשפת הים כדי שאעזור לו להיפטר מכספו, היום שבו איבד את בתוליו. הפחיד לחשוב כמה שנים חלפו מאז, ובכל זאת נדמה שרק אתמול היה הדבר. “לא חסרות נשים כאן”, המשיך. “נמצא לך מישהי”.

לא אמרתי את המלה, על אף שהמחשבה הזאת קיננה בראשי עוד לפני שהציע לי. פסענו לאורך שפת הים, שנינו במכנסיים קצרים ובסנדלי חוף. אי הוולקנו, חשבתי, אי הפרחים וההוריקנים. ארוֹל הניח את ידו על כתפי. נסענו צפונה בלנדרובר שלו. למעלה במחוזות ההרריים השתרעו יערות גשם, מטעי בננות, אננס ואבוקדו. מדי פעם פגעה העין לצד הדרך בבוגנוויליות לוהטות, יסמין פרוע, פרחי אנטוּריוּם והיביסקוס, עצי שיטה בפריחה זהובה, קקטוסים טרוֹפּיים. עצרנו במזקקת רוּם, ואחר כך במסעדה קריאולית. לא הזכרנתי את השמועה, שצ’רדש יעץ לי לפני נסיעתי לקבל אותה בערבון מוגבל, ולפיה עקץ ארוֹל את גלובל טריידינג בחמישה עשר מיליון פרנקים לפני שחמק למרטיניק. ד"ר א.מ. שלזינגר, לפי השמועה הזאת, לא רדף אותו מפני שבתקופה שארוֹל הועסק אצלו הכניס לו פי חמישה בעסקות שגילגל. ראיתי אותו יורד לשפת הים וגנֶבת־הלבבות הקטנה, מישל, רוכבת על כתפיו, רגליה מוטלות על חזהו, ידיה בשערו, מפזמת שיר שלא הכרתי. ארוֹל הצטרף אליה בקולו הצרוד, ומנגד עסקה שמש ענקית בהכנות אחרונות לקראת טבילתה בים. כפות רגליו הטביעו גממיות בחול הלבן. הוא הטה את ראשו לאחור להביט בי. על שפתיו הופיע החיוך הבכרכי, עשיר וחם, ומתוכו ביצבצה במלואה קשת התחושות מחמלה עד הוקרה. מוניק, יושבת לידי על המרפסת, הושיטה לי כוסית רוּם. “איפה היינו?” שאלה.

אֲנִי מַעֲתִיקָה כְּמִיהָתִי, כְּעֵין פְּנִינָה שְׂרוּטָה, אֶל בֵּין צִלְלֵי אֲבָרֶיךָ הַשְּׂרוּעִים בְּחֹסֶר בָּשָׂר.

טָרַנְטֶלָּה, אַתָּה אוֹמֵר וּפוֹעֵר אֶצְלִי חוֹר שָׁחֹר וְקוֹדֵחַ בִּמְיֻמָּנוּת,

בְּעוֹד אֲנִי מַעֲלָה לְךָ

צָב קָטָן נוֹשֵׂא צָב גָּדוֹל וְעָלָיו,

עוֹלָם.

יוֹתֵר מִמְּגֻחַךְ שֶׁזֶּה כָּל כָּךְ יַצִּיב, וְכַמָּה שֶׁמֻפְרָךְ,

מִדִּמְיוֹן כָּזֶה אֶפְשָׁר לְהַפְקִיעַ צְלָלִים לְטוֹבַת

הַצְלָחָה מְרֻפֶּשֶׁת וּלְחַדֵּד, עַד שֶׁיַּבְרִיקוּ כָּל שִׁבְרֵי

קָלֵידוֹסְקוֹפִּים יַלְדוּתִיִּים, שֶׁתָּפְסוּ בְּכָל זֹאת

מַמָּשׁוּת.

וּמַה אִכְפַּת אִם צָב אוֹ עַכָּבִישׁ?

אֲנִי אוֹכֶלֶת וְלֹא

מוֹתִירָה.

עוֹד חֲתִיכַת עַגְבָנִיָּה, עוֹד רֹטֶב, עַד שֶׁ

הַצַּלַּחַת תִּהְיֶה רֵיקָה.

אַתָּה אָכַלְתָּ קְצָת

וְהוֹתַרְתָּ אוֹתִי נְבוֹכָה עַל שֶׁ

אֲנִי אוֹכֶלֶת הַכֹּל וְלֹא דּוֹאֶגֶת

לַגִּזְרָה.

אֲנִי שׁוֹאֶלֶת אוֹתְךָ מַה עִם

הַצִּיּוּר

אַתָּה אוֹמֵר שֶׁאַתָּה לֹא מְצַיֵּר הַרְבֵּה

וַאֲנִי מְבִינָה שֶׁאַתָּה

גָּמוּר.

מגבעת בית־העלמין, מעבר לשדרות עצים סבוכים ודרכי־עפר סלולות, נראים הנחל המתפתל בעמק למטה והחולות המשתרעים במורד הגבעות לעבר הים.

חורשת האורנים הצפופה מבדילה בין החיים למתים. המתח תלוי באוויר בין הכפר לוותיקיו שעייפו ופרשו לכאן, בין החיים הנמשכים לצעירים שנהרגו בקרב, או בינם לבין אלה שתש כוחם ומתו מידי עצמם.

כשהגעתי למצבתו של שניאור זכרתי את סיפור מותו שלא־ייאמן. כשראה את כלבו מתגולל בהפרשותיו, ביללת תחינה ובקובלנה, לא יכול היה לעמוד ברחמים הגדולים שפקדו אותו. הכלב כבר היה כבן שש־עשרה, כלומר כבן מאה־ועשרים במושגים של חיי אדם, והיה חולה. פרוותו היתה דבלולי צמר ועיניו כבויות ורגליו חלושות עד כדי כך שכל הימים רבץ במקומו, ממעט באכילה ומשמיע אנחות חרישיות. אט־אט התחיל שניאור לחשוב שמעשה חסד יהיה זה אם יומת.

וכשיום אחד לא יכול היה לשאת עוד את יבבותיו של הכלב, נטל אקדח ואת־חפירה, משך את הכלב אחריו בחבל שהיה קשור לקולר שעל צווארו, והלך אל הפרדס שמעבר לחלקת תפוחי־האדמה שמאחרי ביתו. הוא קשר את הכלב לאחד מעצי התפוזים והחל לחפור את גומת הקבורה שלו בטרם יירה בו. לפתע חש ברע וכוחותיו עזבוהו, שהרי זמן רב לא שלח ידו במלאכה קשה כל־כך. הוא התכסה זיעה קרה והתמוטט ליד הבור. הכלב יילל ויללתו היתה כבכיו של אדם. כיון שלא בא איש נעשו יללותיו חנוקות עוד יותר, תוך שהוא מאמץ את שארית כוחותיו, שאזלו והלכו. וכשבאו סוף־סוף השכנים שעבדו בפרדס הסמוך מצאו את שניאור מוטל בלי רוח־חיים והכלב שוכב לידו, מייבב ומלקק את פניו.

אינטימיות חמימה מלווה אותי בבית־העלמין. כשהגעתי אל מצבתו של סוקולובסקי, זכרתי אותו ניצב על בור הזבל שליד הרפת הסמוכה לביתו וקורא: “החוצבים בזבל כחוצבים בזהב! נעופה כציפורים, אל השמיים, אל העצים”, מניע את ידיו ככנפיים וחוזר לעבודתו, תוך שהוא מוסיף למלמל פסוקים מן התנ"ך, המשנה והתלמוד או פולט מלים חסרות־פשר.

בסמוך אליו ניצבת מצבתו של הר־גיל, שכל ימיו רצה להיות גיבור עד שבאה פרדה ובעטה בכרסו והרגתו. כמה שנים קודם לכן, לאחר שחיפושית־זבל פגעה במצחו, השתטח על הקרקע ליד עגלתו וקרא: “טוב למות בעד ארצנו, מִסרו שלום לחברים”. וכשהבין שאינו מת, טיפס על העגלה ושב מבויש הביתה.

גם מצבתה של נטאשה כרם, שהתאבדה בירייה על קבר אמה, עומדת כאן. בת ארבעים היתה במותה, אשה נאה ואצילית, זקופת־קומה וחטובת־גו, שנטייתה לרומנטיקה הביאה אותה אל הבריגדה, ההגנה והפלמ"ח ואל זרועותיו של דן, שומר־הכפר, שהיה מטופל באשה חולה ושלושה ילדים. לאחר כמה חודשים של התמכרות הדדית הכרית האיש את תקוותה, בתואנה שהוא רואה עצמו נושא באחריות למחלת אשתו, השרויה בדיכאון שהביא עמו גם קצרת. הוא אמר לה שאין לו ברירה אלא להקריב את חייו ואושרו למען אשתו, שהקריבה למענו את בריאותה. למחרת מצאו את נטאשה ירוּיה, ללא מכתב, הסבר או התנצלות. יש אומרים שדן מצא מאהבת אחרת, אך איש לא ייחס לו אחריות למותה של נטאשה, גם משום שהיה אהוב על כולם, חייכן ויפה, וגם משום שנטאשה נחשבה “אשה קשה” ואשתו “אשה סובלת”.

זו בצד זו ניצבות כאן גם מצבותיהם של אלישע הדרי, רווק־הכפר, והניה מרגוליס, שיחדיו הולידו בת. היה זה כאשר הניה היתה נשואה לזלמן מרגוליס, שגידל את בתם כבתו לכל דבר, לא משום נדיבות לבו דווקה אלא מכיון שכל ימי חייו האמין שהיא בתו שלו. כל חברי הכפר מלבדו ידעו את האמת.

מצבתו של סורקין היתה נטויה על צִדה בסוף השורה. זכרתי אותו עומד ברחבת המחלבה וזועק אל העולם ולאוזניהם של כמה מחברי הכפר שנקלעו לשם: “שטויות, אני אומר לכם, שטויות. עוד פרות ועוד פרדסים ועוד לולים! כל אחד מאתנו הוא חלק מן הקוסמוס. אנו פרודה בחלל הגדול. יום אחד יתנפץ הכל ולא יישאר זכר אפילו מהרפת של חיימוביץ', והוא עוד מרים ראש, הגוֹי גס־הרוח הזה!”

ואז היה משתתק לרגע, עיניו נעצמות ופניו מאפירים, זוקף את ראשו ומטיח כנגד עולם ומלואו: “יודעים אתם, חברים? אנו עומדים במקום שאפילו בעלי־תשובה גמורים לא עומדים בו. מה עוד צריך להתרחש כדי שיבוא המשיח? כמה עוד נפרפר כחיה פצועה עד שתבוא הגאולה? ואם לא תבוא, שיתפוצץ לו הקוסמוס, חברים! שיהיה כבר סוף!” ולאחר הדברים האלה, משתתק ומכונס בעצמו, היה עולה על העגלה ונוסע לביתו.

גם כתריאל הר־געש, שבן שמונים היה כשנפטר, נמצא כאן. רגליו היו נטועות בקרקע כעמודים וכרסו גדולה ומוצקה. הוא כבר לא הבחין מי זאת שבאה לבקרו בבוקר. לאחר לילות ההזיה הכבדים היה שואל את זלדה אשתו היכן רוזה, שהיתה אשתו הראשונה ועקרה היתה. “את רוזה אני רוצה!” זועק היה. וזלדה היתה עונה לו: “אני אשתך, לא רוזה, כתריאל. אני אשתך, זלדה”. והוא, בקול־השור הרועם שלו, השיב: “את זלדה ליוויתי כבר מזמן אל הגבעה. איפה רוזה?”

כמורגלת בדבר היתה זלדה מניחה לפניו את צלחת ארוחת־הבוקר שלו ויוצאת מן החדר ופונה לענייני המטבח וגינת־הירק, כאילו לא אירע דבר.

קלמן, שעמו בילתה זלדה את לילות בדידותה הארוכים כשהתגייס כתריאל לבריגדה, גם הוא היה כבר על הגבעה. היא נשארה זמן־מה בבית הקטן ברחוב המעוקל, במורד הפונה אל המזרח, וחלמה על נעורי רווקותה החופשיים. על לימודיה בסמינר למורות, על פגישתה הסוערת עם כתריאל, שהיה תופס אותה בידיו החזקות, מצמידה אל גופו הגדול ואומר לה ברוסית: “הלילה אַת שלי”. והיא תהתה מדוע בזיקנתו הוא זועק: “רוזה שלי!” והולם בקירות עד שכמעט התפרק הבית. אולי נודע לו על קלמן, חשבה, אולם הטרדות של עבודת המשק והבית דחקו הירהורים אלה מלבּה.

כשבאו לספר לה שנפטר, השיבה: “הוא נפטר? אני נפטרתי ממנו. הוא מת”.

עם בן־יעקב, שמצבתו נשקפת אל הנחל, היה אבא רוכש במשותף את כלי־העבודה: המחרשות, המגוב, המקצרה והדיסקוס. עכשיו כל אלה מוטלים ברחבי השדות ומחלידים.

בן־יעקב נהג לתבל את דבריו בפסוקים מן התנ"ך ולהתפלפל בענייני בלשנות. בערבים, בתום יום־עבודה מפרך, למד אנגלית בעצמו, ממילונים וספרי דיקדוק שקנה בחנויות לספרים משומשים בתל־אביב.

יום אחד, כאשר נדונו באספה הכללית של הכפר שיטות ההשקיה הרצויות, קם בן־יעקב ואמר: “חברים, למה נרחיק לכת? הנה, למשל, בקליפורניה…”

בכל ערב היה קורא במטבח ושותה תה עד שנאחז תנומה. משהתעורר היה מדדה לחדר־השינה. לילה אחד נתקף שבץ־לב וראשו צנח על ספר ללימוד אנגלית שהיה מונח לפניו על השולחן.

החיים נראו לי חסרי חרטות ופיקפוקים. הירהור וספק נחשבו אז ביטול זמן, עיסוק מכביד ושוחק ועקר. המציאות נחלקה לצבעי שחור ולבן, טוב או רע, תומכינו או מתנגדינו, יריבינו או חברינו.

הם התגאו בפשטותם, שהיתה בה גם מעין התגנדרות: “אני, במוח הפרימיטיבי שלי, לא מבין”, נהגו להתיז בבוז סמוי לעברם של משכילים ואינטלקטואלים, הרואים צדדים שונים של כל תופעה. עם זאת סגדו להוגי־דעות, לסופרים וליודעי־דבר. הם הגיבו במורת־רוח קשה על נסיונותינו לערער על השקפות ואמונות שעבר זמנן בעינינו. על מלות ה"אינטרנציונל", המנון תנועת־הפועלים הבינלאומית: “קום התנערה עם חלכה/ עם עבדים ומזי רעב/ אש הנקמות בלב ליחֵכה/ לקראת אויב היכּון לקרב”, אסור היה לערער. לדעתם, האויב היו הגרמנים ושלטון ה"מנדט" הבריטי, שמנע מאתנו מדינה משלנו.

הם בזו ל"זיקיות", לאלה המסתגלים לצבעי הסביבה כדי לזכות במעמד ו"להתקבל". הם פסלו בכל תוקף “ישיבה על הגדר”, הפרת אמונים לחברים וצלופחיוּת.

רק מעטים מהם העזו ואמרו ביושר־לב שלא הכל חייב להתנהל על־פי “דין התנועה”. “שלא יספרו לי סיפורי־מעשיות”, היה כתריאל הלפרין אומר, "כאילו אדם שעושה דברים במשך עשרות שנים רק למען הכלל ולמען החברים אינו נהנה מזה. אם לא טוב לו, הוא לא יוכל להתמיד. ואם כך, מה ההבדל בין אדם לאדם? שהאחד מרגיש שמחה כשהוא פועל למען הכלל והאחר לא, הרי זה מותר האדם הטוב על האדם הקטן, ואינו אומר “הרע”. ואז פנה כתריאל אלי ואמר: “וזה מה שאני רוצה לומר לך: אתה התחלת כאדם טוב, והלכת לרעות בשדות זרים. עכשיו הגיע הזמן שתחזור”. אבל אני כבר הייתי מעבר לזה, לא התקנאתי בהם ולא רציתי לחזור.

בעודי מתהלך בין המצבות תקף עלי זכר התנסותי הראשונה כאן.

יפתח בן־ציון היה ילד בן גילי. למדנו בכיתה ד' של בית־הספר בכפר ובתינו היו באותו רחוב. גם לאחר שעות הלימודים בבית־הספר, כשהיינו פנויים מעבודות המשק, היינו נפגשים, משחקים ומשוחחים, קוראים ומטיילים בחולות על הגבעות, בין השיחים והפרדסים.

יום אחד הציע שנלך לבית־העלמין. “אף פעם לא הייתי שם. זה לא מעניין אותך?” שאל.

אמרתי לו שזה מפחיד אותי. “לשם מביאים את הסבים והסבתות שמתו, וגם את מי שהרגו הערבים ושנהרג במלחמות”, אמרתי. ובכל־זאת הלכתי אתו.

בבית־העלמין לא היו אז הרבה מצבות כעכשיו. עברנו על פניהן והבחַנו באחת ועליה השם בתיה בן־ציון, שהוא שמה של אמו החיה.

“זה מוזר”, אמרתי. “והרי אמך חיה. אם כך מי זאת?” הוא שתק, והמשכנו ללכת בין המצבות.

לאחר זמן, בהפסקה בין שני שיעורים בבית־הספר, אמר לי: “זאת היתה המצבה של אמא שלי. אבא שלי התחתן מחדש עם אשה ששמה הפרטי כמו שמה של אמי ומעולם לא סיפר לי שזו לא אמי. אני אוהב את אמי שחיה, אבל קראתי עלון ישן של הכפר ובו היו מודעות־אבל ורשימה לזכרה של אשה כשמה של אמי עתה, והתחלתי לחשוד. כשחזרתי הביתה אחרי שביקרנו בבית־העלמין שאלתי את אבי. הוא נדהם, אבל אחר־כך סיפר לי עליה, איך חלתה ומתה כשאני הייתי בן שנתיים”. חיבקתי אותו וכך עמדנו זמן־מה עד שצילצל פעמון בית־הספר וחזרנו לכיתה.

עכשיו שבגרתי ובאתי לביקור בכפר חזרתי לבית־העלמין.

השמש כבר עמדה במרום השמיים, האוויר היה צלול וחם, מי הנחל הבהיקו מרחוק. השרשירים, הבולבולים והדרורים קיפצו על העצים בהמולה שקטה.

הלכתי במורד גבעת החול אל הנחל, ליד קני־סוף ועצי שיטה, שעטו את פרחיהם הצהובים, וירדתי אל מחפורות ישנות. אלה היו מרחבי המשחקים של ילדותנו, שדות־הקרב המדומים שבנינו בין הבריטים ל"הגנה", בין הערבים ליהודים, ובין קבוצות הילדים שבאו מחלקי הכפר השונים. אלה היו גם שבילי המעבר, שבהם עברו שיירות המעפילים שעלו מן המפרץ הקרוב ליד הים, אל יישובי המקלט, שבהם מצאו מחסה מעינם של הבריטים ומאימת הגירוש לקפריסין והכּליאה במחנות־המעצר.

על הגבעה ניצבה החורבה הנשקפת אל עיקולו של הנחל, מול שרידי הכפר הערבי. את אנשיו, פלאחים, רועים ודייגים, היינו פוגשים בשדות שגבלו עם שלנו, על שפת הנחל ולחוף הים. געגועים עזים תקפו אותי, מתוּבלים בניחוח הנרקיסים הגדלים שם ובריחם החריף של הפרדסים. נראה היה שילדוֹת עם צמות שוב מחייכות אלי ופרת־משה־רבנו עפה לשמיים, ששוב אני על עגלת התלתן בדרך מן השדה שליד הנחל הביתה, מביט אל השמיים הנעים מעלי לאחור.

חֶלְבְּךָ, דָּמְךָ, אֲהוּבִי

שֶׁלְּךָ אֲנִי כֻּלִּי

לְכֹל אֲשֶׁר תֶּחְפַּץ,

אֲךְ אֱמֹר.

אֹפֶק קָרַב אֵלַי

נִגְלוּ כְּמוּסֵי מְקוֹמוֹתֶיךָ,

לֹא תְּכַחֵד דָּבָר.

וַאֲנִי בְּךָ כָּל הָעֵת

וּבְתוֹכְךָ

אַתָּה בִּי.

וְחֶלְבְּךָ כְּפֶשַׂע וְתַם

וְדָמְךָ כְּפֶשַׂע וְיָבַשׁ

כִּי לְתוֹכִי זָרְמוּ;

גַּחֶלֶת אַחֲרוֹנָה

עוֹד נוֹתָר בָּהּ מְתֹם

מַה אֶתְאַו אֵלֶיהָ

וְלֹא תֵּאוֹת לַחְלֹק.

מִפָּנַי עָלֶיהָ גּוֹנַנְתָּ

וְיִיבַשׁ חֶלְבְּךָ בְּגוּפִי

וְנָדַם דָּמְךָ בְּעוֹרְקַי

וְקָרַעְתִּי עָלֶיךָ שִׁבְעָה,

עָלֶיךָ וְעָלַי.

נִנְעֲלוּ מְצוּלוֹת תְּהוֹם

לְקוֹלוֹת עִלִּיִּים דָּמוּ

שׁוֹמְרִים עָלֵינוּ מִפָּנֵינוּ

וְנֹאבַד זֶה לְזוֹ.

נִכְרְתָה נַפְשֵׁנוּ, אָהוּב,

נִגְדְּעָה וְלֹא תִּצְמַח עוֹד.

וַאֲנִי מִתְאַוָּה וְנִכְלֶמֶת

מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים,

מְחַזְּרַי מְשַׁחֲרֵי־פִּתְחִי,

וְאַתָּה בְּתוֹכִי אָצוּר.

בְּעָבְרָהּ נִזְרַק מִדַּרְכָּהּ זִיק חַשְׁמַל נִצַּת בּוֹ חוּט מִתְלַהֵט

נַזְרִיק בָּהּ כְּזִיז זָר זִיק עַז בְּמַזְרֵק מְזֻכָּךְ, לַגִּזְבָּר זוּזֵי זָהָב

בִּקְצִיר הַקָּמָה קָמָה מִקִּינָתָהּ קוֹמָתָהּ כִּתְקוּמָה לְהָאִיר מְסֻנְוֶרֶת בְּזֹהַר קְרִינָתָהּ

בָּרָק מְרַקֵּד עָקַר מִמְטָרִים צְלוּלָה בִּצְלִילֶיהָ אֲצִילִית לְהַצִּיל לְהַצְלִיחַ לְחַלֵּץ שִׁבֳּלִים

אֶת שִׁכְרוֹנָהּ בַּשִּׁירִים הַשְּׁנוּנִים הַמַּשְׁרִים שַׁלְהֶבֶת אַשְׁלָיוֹת תּוֹשִׁיעַ כְּאֵשׁ לַשָּׁט נוֹאָשׁ קָשׁוּב

לָאֲדָמָה מְדַמָּה לְהַדְהִים בְּאֹדֶם דְּגָלִים שֶׁגָּדְלוּ בְּאַגָּדוֹת רְגָבָיו שֶׁגֵּאִים נָגְעוּ בַּמַּרְגּוֹעַ הַמִּתְגּוֹרֵר בּוֹ

עֶרְגָּה לְבֵית אֲבוֹתָיו בֵּין אֲבָנִים אֲהוּבוֹת עַל אָב וּבָנִים וּבֵיתָם הַתּוֹבֵעַ חוֹבוֹתָיו נֶחָמַת רַחֲמִים חֵן

הַחֶסֶד וְחָכְמַת חֲמוֹרִים נָחִים כְּאַחִים בַּחֹם מֵעֲמָלָם לְמוּדֵי סֵבֶל וַהֲלִיכָה בִּשְׁבִילִים לַחִים לַיְלָה בְּטַל הַלְּבָנָה

וּבַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת מוּל שָׁמַיִם מַחְשִׁיכִים בְּיֵאוּשָׁם לַזְּקֵנִים הִזְרִיקוּ בְּמַזְרֵק זָרוּק זוֹל לְזָרֵז זְחִילָתָם לָעֲזוּבָה

בְּסַף הַתְּסִיסָה הַסֹּמֶק סָמִיךְ כְּמוּסָה אֲסוּרָה סַם הִסּוּס אֲסוּרִים בְּיִסּוּרֵיהֶם רְסִיסֵי מְנוּסָה לְהִסָּתֵר מֵהַגְּסִיסָה

צֵל הַמְּצֻמָּקִים צוֹעֲקִים בִּקְצוֹת הָעַצְלוּת קָצוּ בְּעַצְמָם רַק הַצִּפָּרְנַיִם נוֹצְצוֹת דְּבֵקוּתָם בַּדְּיוֹ מִתְוַדֶּה לַיֵּעוּד כְּהֵד

נִדְהָם לָדַעַת סוֹד הַבְּדִידוּת הַגַּלְמוּדִים נוֹעֲדִים יַחְדָּו מוּל רֵיקָנוּת מְרַקֶּדֶת כְּאִסְטְרָא אִמְרָה רְחוֹקָה וְקָרָה

כְּשֶׁאֵין מִשְׁעָן וְאֵין מִשְׁכָּב לִשְׁקֹט בּוֹ עַכְשָׁו הַחַלָּשִׁים שְׁתִיקָתָם כְּנִיעָה כּוֹרְעִים עַל בִּרְכַּיִם נְקוּעוֹת וּקְרוּעִים

בְּקִרְבָּם לְהַצְבִּיעַ עַל אֵין צֹהַר עַל צָהֹב מִתְרוֹצֵץ בֵּין הָעֲצִיצִים כְּעָצִיר בִּצְרִיפוֹ בֵּינָם וּבֵין נְהָרָה נוֹתֶנֶת

מַתָּן וְאֵמוּן נוֹתְרָה רַק עֲנָנָה מִתְלוֹנֶנֶת כְּאֵלֶּה הַמַּזְרִיקִים לְעַצְמָם בְּמַזְרֵק עָזוּב לֹא יִזְכּוּ בְּמִזְרַח זוֹרֵחַ אֲנִי זוֹכְרָם

התואר “אינסופי” מתייחס על־הרוב לדבר חסר־גבולות, עצום ומופלג מכל דמיון. אולם אפשר להבחין בין שתי הוראות מנוגדות של התואר במתימטיקה, בפיזיקה ובפילוסופיה: “גודל אינסופי” והיפוכו, “קוטן אינסופי”. דווקה המושג “קוטן אינסופי” (infinitesimal בלטינית) היה מושא לחקירה לוגית־פילוסופית נוקבת עוד בשחר הפילוסופיה על־ידי אחד המעמיקים שבהוגי יוון העתיקה – זינון איש־אלאָה.¹ להמחשת הבעייתיות של המושג הציע זינון מספר פרדוקסים. המפורסם שבהם הוא תחרות המירוץ בין אכילס, המהיר ברצי יוון, לבין הצב שהחל את המירוץ לפניו. בהנחה שהמתחרים נעים על־פני רצף של נקודות ואינם מדלגים מנקודה לנקודה, ימשיך הצב להוביל במירוץ לנצח: אף שהמרחק בינינם ילך ויִקטן, לעולם לא ישיג אכילס את הצב. בורח’ס² הגדיר פרדוקס זה כ"התקפה על ממשות המרחב והזמן" וכינה אותו “יהלום… כה אדיש לביטוליו המוחלטים במהלך 2400 שנה עד שאפשר להכריז עליו אלמותי”.

תחולתם של מושגי הגודל והקוטן האינסופיים ביקום היתה נושא לוויכוח הגותי מאז ימי יוון העתיקה. תמציתו: היש גבול או קץ לחלל, לזמן ולכמות החומר? ולעומת זאת, האם הם יכולים להיות קטנים ללא מידה? למרבה התמיהה, הוויכוח לא הוכרע עדיין. הפיזיקה העכשווית מתמודדת עם שאלות אלו באמצעות רעיונות חדשניים באשר למִפגש בין מידותיו הכבירות ביותר והזערוריות ביותר של עולמנו.

מפגש כזה עומד ביסוד הסברה על קיום יקומֵי־תינוקות (baby universes): יקומים זעירים, סגורים כמעט לגמרי, העשויים להימצא בחלל. סברה זו מעוררת את השאלה: שמא אין היקום שלנו אינו אלא “יקום־תינוק” בקרבּו של יקום גדול ממנו? שהרי, כמאמרו של שקספיר ב"המלט", I could be bounded in a nutshell and count myself a king of infinite space, אפשר להקביל רעיון זה של “יקום בתוך יקום” לאמונה במִדרג של עולמות ואלוהויות הרווּחה בדתות־מסתורין שונות, כגון הגנוֹסיס.³

מפגש אחר בין קוטן וגודל אינסופיים טמון בסברה כי המרחב והזמן בדידים: אפשר שרציפות החלל והזמן נשברת לרסיסים זערוריים בתהליכים המתרחשים בעצמים קוסמיים המכונים “חורים שחורים”.⁴ אם תתאמת סברה זו, ישתנה אופי המירוץ בין אכילס לצב: הניגוד בין מוקדם למאוחר, או בין מרווחים גדולים וקטנים, יתחלף ביחס מורכב יותר.

השורות הבאות מבקשות למקם את החוויה האנושית בתוך המִדרג האינסופי של העולמות, בין הכּבּיר לאפסי ובין הנצחי לרגעי. שמא אין חיינו אלא מירוץ מתמיד שלא יושלם לעולם לעבר קו־הגמר המצוי במרחק נגיעה?

אֲדוֹן הַכֹּל, שֶׁבְּחַסְדּוֹ

עוֹלָם זְוָעוֹת מֻפְלָא נִבְרָא,

לִבְנֵי־בִּינָה גִּלָּה סוֹדוֹ,

מִבְּעַד פַּרְגּוֹד הַיְּצִירָה.

יְסוֹד־עוֹלָם הוּא הָאֵינְסוֹף,

כִּי אֵין שֵׁעוּר לַיֵּשׁ, לַמָּה,

אַךְ כָּל עוֹלָם הוּא בֶּן־חֲלוֹף;

לֹא רַק אֱנוֹשׁ לְצִיץ דָּמָה.

עוֹלָם בְּתוֹךְ עוֹלָם כָּלוּא,

בְּרִיאָה וּמָוֶת – גּוֹרָלוֹ;

וְרִבּוֹנוֹ – רַק עֶבֶד הוּא

לָאֵל אֲשֶׁר מִמַּעַל לוֹ.

כִּי חֹק הַטֶּבַע, הַכּוֹבֵל

מוֹסְדוֹת־עוֹלָם – הוּא רַק יָחִיד

מִתּוֹךְ אֵינְסְפוֹר סִדְרֵי־תֵּבֶל,

תָּג בִּבְלִילַת עָבָר־עָתִיד.

זָעִיר־עָצוּם, רִאשׁוֹן־אַחֲרוֹן –

רַק לִכְאוֹרָה בָּהֶם נִגּוּד,

רִבּוּי־סְתִירוֹת לְלֹא פִּתְרוֹן:

בִּתְבוּּנָתֵנוּ הָאִחוּד.

אָכִילֶס, בְּסִכְלוּת גַּבְרִית,

יִדְלֹק בְּלִי־דַּי אַחַר הַצָּב,

אַךְ הָאֵינְסוֹף אוֹתָם יַפְרִיד

בְּמִסְתְּרֵי זְמַן וּמֶרְחָב.

בְּתוֹךּ נִבְכֵי מָקוֹם וָעֵת

יִשְׂגֶּה אָדָם בְּבַעַת־שָׁוְא,

עַד יְגַלֶּה אֶת הָאֱמֶת:

אֶת הָאֵינְסוֹף כָּאן וְעַכְשָׁו.

כְּמוֹ אֲגֻדַּת סְתָרִים שֶׁל מַשְׁבִּיעִים הֵם

מַגִּיעִים כְּמוֹ מַעֲלִים בָּאוֹב

שֶׁל הַמִּלִּים, אֵינָם נוֹשְׂאִים עִמָּם דָּבָר

מִלְּבַד עַצְמָם (אֵין זֶה אוֹמֵר

שֶׁחַיֵּיהֶם קַלִּים

כְּלָל וְעִקָּר).

עַכְשָׁו הֵם פּוֹשְׁטִים מְעִילִים, עָמֹק

בִּפְנִים הֵם יוֹדְעִים שֶׁאֵינָם

אֶלָּא מַעֲתִיקִים מְשֻׁכְלָלִים, עוֹד

מְעַט הֵם עוֹלִים

לִשְׁלֹף מִכִּיס לִבָּם

אֶת הַמְּעַט,

עוֹד מְעַט יִקְרְאוּ

בְּקוֹלֵי קוֹלָם וְסַכִּינֵי הַמַּבָּט יִנָּעֲצוּ

בִּבְשָׂרָם, עוֹד מְעַט הָאוּלָם

כֻּלּוֹ יִשְׁטֹף אוֹתָם

כְּמוֹ גַּל אַדִּיר שֶׁל בֶּהָלָה,

בָּזֶה אַחַר זֶה

יִמָּחֲצוּ בֵּין מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם

בָּזֶה אַחַר זֶה

יִתְעַרְבְּבוּ בַּקָּהָל

וּכְבָר קָשֶׁה

יִהְיֶה לְהַבְחִין בֵּינָם

לְבֵין עַצְמָם.

לֹא כָּל שֶׁכֵּן לוֹמַר,

אִם אֵלֶּה חַיֵּיהֶם כָּרֶגַע

אוֹ מוֹתָם.

כולם מתים, חשבה, ומי שעדיין בחיים – זה רק עניין של זמן. במקרה שלה זו לא היתה סתם קלישאה. השמאלני טועה, וגם את זה ידעה בוודאות של מי שימיה קצובים. לא רצח רבין הוא שהתחיל את המוות הזה. זה קרה יותר משנה קודם לכן, עם ישעיהו ליבוביץ'. הוא לא מת בגלל שהיה כבר זקן, כמו שחשבו כמה אנשים; הרי זיקנה היא בכלל לא קריטריון למוות.

ליבוביץ' היה הראשון. היא וארז היו בדרך אל פרופ' כספי, מנסים להבין למה היא לא נכנסת להריון. ביציות היו, ספירת הזרע היתה גבוהה, והריון – אין. מותו המפתיע של ליבוביץ' הלם בבטנה הרכּה ונצמד אליה, לרֶחם. אחר כך היו טיפולים מתישים, בדיקות כואבות, ועוד טיפולים חוזרים ובדיקות אינסופיות. רק אחר כך נרצח רבין, והרופאים גילו שדפנות הרחם שלה עשויות גומי. טוב, לא גומי ממש, אמרו, אבל בטח לא רקמה חיה, כזו שביצית מופרית יכולה להיצמד אליה ושלייה יכולה לנבוע בה. כלום לא יוכל להיצמד לשם, חוץ ממותו המפתיע של ליבוביץ', שניבא את מותו הלא־מפתיע של רבין. ארז לא הבין, הוא חשב שהרופאים טועים.

הרבה ויכוחים היו על זה.

“איך יכול להיות שהרופאים טועים”, אמרה, “יש להם מעבּדות, יש להם בדיקות ממוחשבות. כמות המכשירים שהכניסו בי עולה על כמות הדגימות שלקחו ממני. רירית, ביציות, רקמות, הכניסו, הוציאו. לא רוצה עוד. לא חייבים ילדים”.

ארז כעס. חיפש באינטרנט, שהיתה אז בחיתוליה, הפעיל את ז’אנה ובוריס, הרופאים החברים שלהם מתל־השומר.

“בשום מקום אף אחד לא שמע על דבר כזה, אבל את מוכנה לבלוע מה שהם אומרים”, טען, “רחם מגומי, באמת. שיילכו לספר את זה למישהו אחר”.

בינתיים כבר היתה בת 36. כמו רונית, אחותו של ארז, שכבר היו לה שני ילדים. בהתחלה עוד היו הולכים אליה הרבה, להריח את התינוקות, לגעת בהם. לעזור לרונית. ארז לא ויתר: “נאמץ תינוק”, אמר, “אפילו אחד שהוא כבר לא כל כך קטן”. נרשמו להליך ארוך של אימוץ. הפגינו מוטיבציה, עשו רושם טוב. דור שני בארץ מהצד שלה, דור שלישי מהצד שלו. מש"קית־חוויה וקצין בשריון. מתכנתת מחשבים ורואה חשבון. זוג יציב, נורמטיבי, הכנסה קבועה.

החיים המשיכו להתרחש. צה"ל יצא מלבנון, חנוך לוין מת. בעבודה הציעו לה לעבור לשנתיים לארצות־הברית, לעמק הסיליקון, וגם רמזו שאחרי השנתיים האלו כל האופציות פתוחות. תוכל לחזור או להישאר שם. הציעו משרה גם לארז, עם או בלי הסבה מקצועית. ארז היה מסתדר, אבל תהליך האימוץ היה בעיצומו. ויתרו. מה זה אמריקה לעומת ילד. “תאר לעצמך איך הייתי מרגישה אם חנוך לוין היה מת ואני הייתי באמריקה”, אמרה לארז. “נו, אז מה?”, ענה, “כל יום מתים אנשים”.

“אבל חנוך לוין! גם מי שעוד לא מת כבר מת”.

“את לא נורמלית”, פסק, “ואל תגידי דברים כאלה בפגישות של האימוץ, בסדר?”

גדעון לוי המשיך לפרסם דיווחים אנושיים מהשטחים, ומיקי קרצמן צילם את הגיבורים החיים של הסיפורים האלה. בצילומים שלו החזיקו הגיבורים החיים בצילומים של הגיבורים המתים. לילי שרון הלכה לעולמה ונקברה באתר ארכיאולוגי ליד חוות השקמים, ובגלל כבוד המת נפסקו החפירות באתר לתמיד. “המדינה הזאת היא אתר ארכיאולוגי אחד גדול”, אמר ארז. “לא”, ענתה, “המדינה הזאת היא בית־קברות אחד גדול”. לארז נמאס לחכות. תהליך האימוץ כבר היה משהו שחיים דרכו, כמו קניות, כמו אוכל, כמו סקס. “אני רוצה את הדבר האמיתי”, אמר.

זוהרו של הסקס הועם. בכל־זאת, אחרי כל־כך הרבה שנים. קיוותה שאולי פתאום יקרה משהו, כמו שקורה לאחרות – משהו פתאום יתעורר לחיים בגוף שלה, ביצית מופרית תיצמד פתאום לדופן הרחם, יחד עם ליבוביץ'. אפילו חשבה לחזור בתשובה אם יתרחש הנס, אבל ליבוביץ', מתוך בטנה, הניד בראשו, אפילו לא טרח להגיב. פעם אחר פעם היה ארז יוצא למילואים וחוזר, לפעמים אפילו שלוש פעמים בשנה. לשכם, לדקלי נחלים, לצדקיה, לבלאטה. “אני לא יודע את מי אני שונא יותר”, אמר, “את הערבים שצולפים עלינו, את המתנחלים שמתנשאים עלינו, או את הילדים שאני מפקד עליהם”. פעם אחת צילצל אליה מהמילואים: “אולי אני אביא תינוק ערבי. דיברתי שם עם מישהו. אין להם כסף, אין להם חיים. כמה אלפי דולרים יביאו לנו תינוק ולהם איכות חיים, אולי הם יצליחו לברוח לירדן”.

“תינוק ערבי? ואיך נדע שהוא בריא? נורמלי? ומה נגיד לכולם?”

“כולם יקפצו לי, ובוריס יבוא לבדוק את התינוק”.

טירוף, חשבה, אני אשתוק. אולי בינתיים יודיעו משהו מהאימוץ. אולי מברזיל, אולי מרומניה. מקונגו הבלגית. מבלאטה. בוריס לא יסכים, וממילא זה לא יקרה מיד – אבל ארז היה נחוש, בלתי־עציר. הוא כבר ראה את התינוק. הוא ידבר עם האבא. יקבע להיפגש איתו במקום אחר, לא קשור למילואים האלה. אולי במחסום ארז. איכשהו יגיע לשם. “תדברי עם בוריס”, אמר לה, והיא שתקה, “דברי איתו!” צעק לה לתוך השפופרת.

ליבוביץ' לא היה מרוצה. גם היא לא היתה מרוצה, אבל ליבוביץ' אמר שהיא סתם גזענית בזמן שהוא – ליבוביץ’ – לא מרוצה מסיבות אחרות. “סתם התיישבתי לך ברחם?” נזף. לא ענתה. גם לארז לא ענתה, אבל כשחזר לששי־שבת מבלאטה אמרה לו שאצלה לא רק הרחם מגומי, גם הלב. לא תוכל לאהוב את הילד. לא מבלאטה וגם לא מהאימוץ, אמרה באומץ.

ארז יצא מהבית. אחרי כמה שעות חזר ואמר שדיבר עם בוריס. “העניין סגור. את תאהבי אותו. כשהוא יהיה פה את תאהבי אותו. את תיקשרי אליו. את תראי את הגוף הקטן שלו, את חוסר־האונים שלו. את תגעי באצבעות הקטנטנות והרכות שלו, תרגישי את העיניים שמחפשות אותך ופתאום מוצאות. את תתני לו בקבוק, וכמו כל אמא את תדאגי עד שתשמעי את הגרעפץ שאחרי הבקבוק. אל תדאגי, את תאהבי אותו. כמו כל אמא”.

ככה אמרה רונית? “ככה רונית הבטיחה”, חיבק אותה, ולב־הגומי שלה כמעט הרגיש את החיבוק. אחר כך הוא חזר למילואים, וכשחזר סוף־סוף הביתה הודיע בעיניים בורקות שסיכמו תאריך – עוד חודש, כי האמא עוד רוצה להיניק. הוא נתן לאבא מקדמה – משהו קטן, רק שיהיה אוכל טוב לאמא, שתוכל להיניק כמו שצריך. לא משהו שיכול להספיק להם כדי לברוח לירדן כבר עכשיו. לא הצליחה לומר כלום, גם ליבוביץ' שתק.

לפעמים חשבה שהיא מאבדת את התחושה בקצוות. בכפות הרגליים, באצבעות הידיים. איך בכלל אפשר להחזיק ככה תינוק, חשבה, כשלא תמיד מרגישים. לא רצתה ללכת לרופאים – מה הם יגידו? שיש לה גפיים מגומי? ובכלל, היו כמה פיגועים בזמן האחרון וכל־כך הרבה אנשים מתו בתאונות דרכים, עד שקצת התביישה להתייצב עם תלונה אישית כל־כך. בסוף ארז הכריח אותה ללכת והיא הלכה. “את חייבת לטפל בעצמך עכשיו”, אמר, “עוד מעט, כשיהיה התינוק, לא יהיה לך זמן לכלום. רונית אמרה שכשמגיע תינוק מתחילות שנתיים בלי שום חיים אישיים”.

כשהגיעה למרפאה באיכילוב חייך אליה הרופא המומחה. “נערת הגומי שלנו הגיעה! מזמן לא באת לביקורת”, עיניו התעכבו על שדיה, “מה קרה – עברת לסיליקון?”

“השמנתי קצת”, הצטדקה.

“ההומור שלך כבר לא מה שהיה”, ציין. בסוף הבדיקה פטר אותה בלא־כלום. “אין מה לעשות, זו מחלה זוחלת, בסך־הכל אַת במצב טוב. חוסר־תחושה זה אחד הסימפטומים האופייניים, וכל עוד זה לא מפריע לך ביומיום, בבית או בעבודה, אני מציע שלא נעשה כלום”.

“איך זה יכול להפריע?”

“תראי, לא כדאי להיכנס לפרטים, לפעמים זה משפיע באופן פסיכולוגי, ופאציינטים מתחילים לסבול מסימפטומים שאחרת לא היו מרגישים אותם. אני אשאל אותך משהו: יחסי־מין יש? את יודעת, זה מזכיר לי, יש גברים שקונים פוֹת מגומי בהרבה כסף, לפחות את זה חסכת לבעלך, כן, בעבודה את מסתדרת? אין לך ילדים לדאוג להם, אז בסך־הכל את בסדר, לכי הביתה ותחזרי לביקורת בעוד חצי שנה”.

ארז צילצל כדי לדעת איך היה אצל הרופא, והיא סיפרה שהכל בסדר. הוא היה מאושר והציע שייפגשו במסעדה בעיר כדי לחגוג. כן, הוא היה מאושר בזמן האחרון, סופר את הימים, מתעלם מהייאוש שלה. לפעמים דימיינה שהיא בורחת – מצלצלת לבּוס שלה בלוס־אנג’לס (כבר מזמן ניהלה את הזרוע המקומית של ענק התוכנה האמריקאי) ואומרת “אני באה”. הוא היה מבוגר וגרוש ורצה אותה. כן, חשבה, פשוט תצלצל ותגיד לו, “תכין לי דירה, תכין לי משׂרה, אני לוקחת את עצמי ומגיעה”. או שאולי תברח ליפאן. או להודו. לבד, בלי אף גבר שלא מחכה בשום מקום ולשום דבר.

ואז היה הפיגוע במסעדה שבה קבעו להיפגש, והרבה אנשים מתו, אבל דווקא היא וארז לא מתו. היא איחרה לפּיגוע, וארז – ארז פשוט לא מת, רק הגוף שלו נקטע בפיצוץ. כבר הרבה זמן לא ראתה אותו, כי רגלי־הגומי שלה לא נושאות אותה, אבל בפעם האחרונה שביקרה אותו הוא היה כל־כך יפה. מיטתו ניצבה ליד החלון, וקרני שמש אחרונות האירו את תלתליו. הילדים של רונית ציירו לו ציורים חדשים כל שבוע, ורונית תלתה אותם על הקיר לידו. מדי־שבוע סקרה את הציורים החדשים, ובאותה פעם אחרונה שביקרה אותו – מתי זה היה – שמה לב שהילדים גדלו. סדין צבעוני עליז כיסה אז את הגוף שלו, שנהיה קטן כל־כך. נגעה באצבעותיה הרכות ביד שנשארה לו. הרגישה את העיניים שלו מחפשות אותה ופתאום מוצאות. כל־כך חסר־אונים. כל־כך הרבה זמן. “נעמי שמר מתה”, סיפרה לו, והוא הסתכל לכיוון הבטן שלה. “לא”, אמרה, “היא לא עם ליבוביץ'. אבל גם הוא עזב אותי”. או שאני כבר לא מרגישה אותו, חשבה, כולם נשא הרוח.

ארז נאנח, או שסתם ובמקרה יצא אוויר דרך קנה הנשימה המצונתר. עיניו נמלאו דמעות. קיוותה שהוא לא סובל. האחות אמרה שהוא מקבל כדורים נגד דיכאון, אבל כשראתה את הדמעות היא לא האמינה לאחות – ואולי צריך להחליף כדור.

כבר הרבה זמן לא ראתה אותו. מאז שנעמי שמר מתה. מזל שהיא בבית. מזל שאף אחד לא בא לבדוק. בזמן האחרון התאמצה מאד. זרקה את עצמה על הרצפה בסלון. זחלה אל מגירת הדיסקים (איקֵאה). באצבעות־גומי שיכנעה את המגירה להיפתח, ואחרי הרבה נסיונות הצליחה לתחוב עיפרון במגירה בעלת המסילה היעילה. המגירה נשארה פתוחה סוף־סוף. לפני כמה זמן זה היה? כבר לא זוכרת. בקושי הצליחה לדפדף בין קופסות הדיסקים, שהחליקו מאצבעותיה ונשכבו זו על זו. אחרי כמה ימים היו זרוקות על הרצפה עשר קופסות דיסקים של אריק אינשטיין. בשיניים פתחה את הקופסות, בשיניים חילצה בזהירות את הדיסקים. עד שהצליחה להכניס את כל הדיסקים בחריצים של המערכת חלפו עוד שעות ופרקי נימנום. כיוונה את המערכת ל־repeat. ממילא אינה זקוקה לאוכל, ועד שהאוזניים יהיו לגומי תשמע את אריק אינשטיין שר לה שירי אהבה וגעגוע.

הַזָּמִיר הָאִירִי

הוּא סִבְּכִי מְסַלְסֵל,

צִפּוֹר קְטַנָּה עִם קוֹל גָּדוֹל

הַמְּקִימָה מְהוּמָה כָּל הַלַּיְלָה.

לֹא מַה שֶׁהָיִיתָ מְצַפֶּה לוֹ

מֵאֻמָּה מוּזִיקָלִית.

לֹא שָׁמַעְתִּי אֲפִלּוּ אַחַת –

וְגַם לֹא יַנְשׁוּף, בְּעֶצֶם.

הַסֶּרֶנָדוֹת שֶׁלִּי הֵן

קוֹלוֹ הַשָּׁבוּר שֶׁל עוֹרֵב

בְּמַשַּׁב־רוּחַ אוֹ בַּחֲלוֹם,

נְשִׁימַת עֲטַלֵּפִים שׁוֹרְקָנִית.

אוֹ הָאֶק־אֶק

שֶׁל מַלְכִּי־שְׂלָו מְשׁוֹטֵט

אָבוּד בְּשֶׁטַח הֶפְקֵר

בֵּין כִּימִיקָלִים לְקוֹמְבַּיְן.

אָז מַלְּאִי אֶת הַבַּקְבּוּקִים, אֲהוּבָה,

הַשְׁאִירִי אוֹתָם בַּעֲרִיסוֹת הַתִּינוֹקוֹת.

וְאִם יָעִירוּ אוֹתָנוּ, בְּסֵדֶר,

זֹאת יַעֲשֶׂה גַּם הַסִּבְּכִי הַמְּסַלְסֵל.

מיכל חלבּין: בלי כותרת

הֲפֹך אֶת קְנֵה־הַגֶּשֶׁם וּמַה שֶׁיִּקְרֶה אָז

הוּא מוּזִיקָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיִיתָ מַעֲלֶה

בְּדַעְתְּךָ לְהַקְשִׁיב לָהּ. בְּגִבְעוֹל קַקְטוּס

גֶּשֶׁם שׁוֹטֵף, גֵּאוּת בְּשַׁעַר הַסֶּכֶר, גְּלִישָׁה וְזֶרֶם חוֹזֵר

שׁוֹטְפִים־עוֹבְרִים דַּרְכּוֹ. אַתָּה עוֹמֵד שָׁם כְּמוֹ חָלִיל

שֶׁמַּיִם מְנַגְּנִים בּוֹ. אַתָּה מְנַעְנֵעַ אוֹתוֹ קַלּוֹת, שׁוּב

וְדִימִינוּאֶנְדוֹ חוֹלֵף בְּכָל הַסֻּלָּמוֹת שֶׁלּוֹ

כְּמַרְזֵב הַמַּפְסִיק לְזַרְזֵף, וְעַתָּה בָּאִים

רְסִיסֵי טִפּוֹת מִתּוֹךְ הֶעָלִים הָרַעֲנַנִּים,

אַחַר־כָּךְ זַרְזִיפִים דַּקִּיקִים מֵעֵשֶׂב וְחַרְצִיּוֹת;

וְאָז טִפְטוּף־נִצְנוּץ, כִּמְעַט נְשִׁימוֹת־אֲוִיר.

הֲפֹךְ שׁוּב אֶת קְנֵה־הַגֶּשֶׁם. מַה שֶׁיִּקְרֶה אָז

אֵינוֹ מְאַבֵּד מֵעֶרְכּוֹ מִשּׁוּם שֶׁקָּרָה פַּעַם,

פַּעֲמַיִם, עֶשֶׂר, אֶלֶף פְּעָמִים לִפְנֵי כֵּן.

לְמִי אִכְפַּת אִם הַמּוּזִיקָה הָרוֹחֶשֶׁת אֵינָהּ אֶלָּא

צְנִיחַת חָצָץ אוֹ זְרָעִים יְבֵשִׁים בְּתוֹךְ קַקְטוּס?

מָשׁוּל אַתָּה לְאִישׁ עָשִׁיר הַנִּכְנָס לְגַן עֵדֶן

מִבַּעַד לְאָזְנָהּ שֶׁל טִפַּת גֶּשֶׁם. עַכְשָׁו הַקְשֵׁב שׁוּב.

כמים צוננים לנפש עייפה מרענן ספרה של אניטה שפירא, התנ"ך והזהות הישראלית, את הנשמה. הוא גם מדגים עד כמה חסרה לעולם הארכיאולוגיה המקראית הכתיבה האינטלקטואלית, החכמה, רחבת ההיקף, עמוקת הידע והתרבות. יחד עם זאת נחשפת בו בעיה מעוררת צער ומתסכלת: חסרה בו ההדדיות שאמורה להיות טבעית כשמחקר מארח את שכניו או מתארח אצלם. הארכיאולוגיה נשארת נטע זר אפילו במסה העוקבת במיטב חומרי־הגלם שלה ובסוגיות שהן נשמת־אפה והן אמורות להימצא בלב מחקריה.

כי מהי הארכיאולוגיה המקראית, גם על־פי המסה שלפנינו? ספּקית איורים במחקרים של אחרים. גם כאן עיקר תשומת־הלב מופנית אליה במסגרת דיון בטענת שפירא כנגד התנהלות ויכוחים מדעיים בציבור הרחב. השימוש שהיא עושה בה אינו שונה במהותו משילוב תמונות־קיר, אבני־גוויל, צלמית ופך־אגירה במאמר על האמונות הדתיות ערב חורבן בית ראשון. תוספת חיננית, אך לא הכרחית. אפשר להסתדר בלעדיה. כאן גם מתחזק דימוי נוסף של הארכיאולוגיה המקראית כמייצרת דיונים סנסציוניים אך חסרי חשיבות עניינית. עדות נאמנה וכואבת למקומה השולי בשיח האינטלקטואלי.

הדיון במאמר של זאב הרצוג במוסף “הארץ”, המופיע לקראת סוף המסה, נראה בקריאה הראשונה כמעט כַסיבה, או אחת הסיבות, לכתיבת המסה כולה: “…נדירים החוקרים שמפרסמים מאמר בעיתון יומי על מנת להעמיד את הציבור הרחב על טעותו, ונדירים הנושאים המדעיים שלמענם העיתון מוכן להקצות מקום כה בולט ונרחב במוספו השבועי”. כותבת שפירא ומוסיפה: “אי־אפשר להימלט מן התחושה שהרצוג לא הונע אך ורק מתוך טעמים של פרסום האמת אלא גם ממניעים חוץ־מדעיים, ואף עיתון ‘הארץ’ לא ביקש סתם כך להוציא טעות מלב קוראיו” (ע' 29). את ההסבר לתופעה אפשר לנסח במלים פשוטות: אם יש לבשורה המדעית החדשה, ותהיה אשר תהי, השלכה על שאלת עוולות הכיבוש, גורל השטחים, צדקת קיומנו כמדינה או הוכחה שהציונית היא תופעה קולוניאליסטית, רבים סיכוייה להבלטה, לקבלת הד ציבורי ולהאדרה מעבר לכל הראוי לה בשל ערכה ומשקלה הסגולי בזירה האקדמית המדעית.

בריפרוף כמעט בלתי־מורגש היא גם רומזת לנקודה נוספת, שאותה אינה מנסחת ולכן אולי אין הדברים שלהלן משקפים את דעתה: חלק ניכר מהדיונים והטיעונים המתנהלים בתקשורת מגיעים לשם משום שאלה המביעים בה את דעותיהם (הנחרצות בדרך־כלל) אינם יכולים, על־פי כישוריהם ורמתם האינטלקטואליים, להתמודד בזירה המדעית. גם אלה הנמצאים בה אינם מוצאים דרכם נוכח שאלות מורכבות, רחבות ומקיפות. התנהלות זו אינה אלא אחד מפירותיה הבאושים של הגישה הפוסט־מודרניסטית, שבה הכל לכאורה שווים. לאוצֵר הידע ולמעמיק בטיעוניו אין יתרון נוכח מי שחסר אותם. דיונים ציבוריים מעל במות חובבים, כמו עיתונים יומיים וכנסים פופולריים, מקבלים הכשר ציבורי גם כשהטיעונים והדיונים המוצגים בהם רדודים ושטחיים, צעקניים ופופוליסטיים, ובלבד שיהיו “סקסיים”.

אניטה שפירא הרי אין לה שום בעיה לפרסם את דעתה על סוגת ה"מהפכות" המדעיות במקומותינו. היא יכולה להתראיין בכל עיתון יומי, וגם אולפני הטלביזיה והרדיו אינם סגורים לפניה. אך כנראה אין היא יכולה להביא טיעון שלה בצורה שאינה מסודרת, מנומקת ובת־בדיקה, ומכאן הדיון המורחב והיסודי בשאלה זו לקראת סוף מסתה. עניינה של שפירא, אפשר לשער, אינו מרוכז בארכיאולוגיה המקראית. אך בהסיטה את דבריה לעברה יכולה היא לבנות את טיעונה כנגד ההתנהלות והשיטה בלי שתיחשד כבעלת עניין ספציפי. שפירא צודקת מאד בטענתה ועושה מעשה חשוב בהסיבָה אליה תשומת־לב בצורה שקולה ומסודרת ולא במהלך ויכוח מתלהם. הרי אם לא תתעשת האקדמיה יוחלף השיח המקצועי בחובבני וכתב־העת המדעי בעיתון יומי. גם כאן המדרון חלקלק.

ומכיון שהארכיאולוגיה אינה בבת־עינה היא מוֹעדת בכמה מהתייחסויותיה. שתיים מהן פרטים הניתנים לתיקון. השלישית זורה מלח על פצע מכאיב.

שפירא אינה מדייקת בהבחנה בין האסכולה ה"ירושלמית" ל"תל־אביבית" בקרב הארכיאולוגים. בהנחה שאמנם יש הפרדה ביניהן, ראוי להסב תשומת־לב לעובדה שאין זו הפרדה “מסורתית” או “שמרנית” אף אין היא “חדשה”. ה"ירושלמית", מבית מדרשו של יגאל ידין, דוגלת בזיהוי אירועים היסטוריים, בעיקר מלכים, מפעלי בנייה ממלכתיים, קרבות וחורבנות, ולפיכך בחקר התלים המרכזיים. זו של תל־אביב, מיסודו של יוחנן אהרוני, גורסת שעדיף לבחון תהליכים איטיים, שבהם קל יותר להבחין בסקרים ובאתרים קטנים. אולם בין הירושלמים יש סוקרים, ורוב התל־אביבים רכשו את שמם המדעי בחפירות תלים. עם זאת צודקת שפירא מאד בציינה כי התל־אביבים כונו “חדשים” לא דווקה בגלל החידושים בשיטות עבודתם (שבהם החל, כאמור, יוחנן אהרוני לפני עשרות שנים), ואפילו לא בתכניהם, כלומר במסקנותיהם, אלא בגלל הסערה הציבורית שעוררו דבריהם. זו תאמה לסערה העולה כפעם בפעם סביב אלה המכוּנים “היסטוריונים חדשים”.

גם את מקומה של “התקופה הפרסית” בתוך החלוקה הארכיאולוגית כדאי לחדד, שכן תיקונה שייך דווקה לעיסוק בשאלת הקשר בין הזהות הישראלית, הארכיאולוגיה המקראית והתנ"ך. השכבות שאחרי הכיבוש הבבלי במאה הששית לפנה"ס כונו בראשית המחקר “תקופת הברזל ג”. כך נכללו, ובדין, במסגרת הארכיאולוגיה המקראית, שהרי התקופה מתועדת בספרי עזרא ונחמיה. אולם משנרתמה זו לסייע לעיצוב תמונת העולם של המעפילים ו"דור תש"ח" הועמדה בחזיתה סערת הקרב של ימי יהושע. סיום תקופת הברזל נקבע בחורבן בית ראשון. שיבת ציון, עתה “התקופה הפרסית”, הוצאה אל מחוץ לגדר. מכיון שהדברים מתועדים בספרי־יסוד בארכיאולוגיה, אפשר למצוא את השינוי בהשוואה ביניהם: בספריהם של ויליאם פ. אולברייט (The Archeology of Palestine), מיכאל אבי־יונה ושמואל ייבין (קדמוניות ארצנו), קתלין קניון (Archeollogy in the Holy Land) ואהרוני המוקדם (ארץ־ישראל בתקופת המקרא). התקופה שאחרי חורבן בית ראשון ו"שיבת ציון" כלולה במסגרת “תקופת הברזל” (“התקופה הישראלית”). באלה של אהרוני המאוחר (הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל) ושל עמיחי מזר (Archeology of the Land of the Bible) היא כבר “הוּצאה בחוץ”. לא דיונים מדעיים יסודיים ומפורטים הוליכו לשינוי אלא הלכי־רוח ואווירה ציבורית.

החלק הכואב מצוי בהתייחסותה האגבית למשה דיין. דיין “היה ארכיאולוג חובב מושבע”, היא כותבת (ע' 17). אבל היא טועה. דיין לא היה “ארכיאולוג חובב”. אפילו לא “חובב ארכיאולוגיה” כמו האלפים הרבים שגדשו את הכינוסים השנתיים של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, או שהתנדבו לעבוד בחפירות בחודשי הקיץ. הוא ניהל חפירות לא חוקיות וגנב עתיקות. איך זה שגם היום – אחרי שנודעה ברבים פרשת מכירת המימצאים שהחזיק ברשותו, בניגוד לחוק, למוזיאון־ישראל, ובזמן שרשות העתיקות יורקת דם במאמצים נואשים למנוע שוד עתיקות – עדיין הוא בעיניה “חובב”, שובב כזה? איך זה אשת אקדמיה כל־כך חשובה ומוערכת רואה בו דוגמה הולמת ל"אהבת ארכיאולוגיה"?

שפירא מתעלמת מהמשמעות של תופעת דיין בארכיאולוגיה ומהשפעתה המזיקה לא רק עליה אלא גם על עמוד־השדרה של ישראל החדשה ועל דמות נבחריה ובכיריה, “מלח הארץ” שלה. חוסר הקלון באי־כיבוד החוק בכלל ומצד אנשי־ציבור בפרט, גם אם לא החל, הרי לפחות שאב חיזוק מדיין ומפעלותיו. גם תחושת הציבור שקיימת חסינות לא־רשמית של ממלאי תפקידים מפני החוק, אם לא החלה עם דיין ועתיקותיו לפחות קיבלה מהם אישוש. בהתייחסותה האגבית, בציטוט מדברי יצחק טישלר (המובאים בשלמותם במאמרו “החיטוט בפרטים והסמל שאיננו” בין הנספחים למסתה, עמ' 137–140) בו מוצגת גניבת העתיקות בצורה חברמנית, זחוחה כל־כך (מאמרו נכתב בשנת 1960. אין להאשים אותו בתוכנו כיום, הגם שהסכים שיודפס בספר), באלה היא גורמת לכל הפחות עוול לארכיאולוגיה, גם אם לא התכוונה לכך.

אבל מיקומה הנחוּת קימעה של הארכיאולוגיה המקראית בעולם האקדמיה הישראלי אינו נובע אך ורק מיחס לא נאות של תחומי המחקר השכנים. את מקומה רכשה במידה מסוימת גם בזכות עצמה. בעיקר בגלל העובדה שפרט לשלבים הטכניים של עבודתה, קרי החפירות ועיבוד חומר, עדיין אינה עומדת על רגליה הדיסציפלינאריות שלה. עם הסתלקותו של אולברייט הישיש, “אבי” הארכיאולוגיה המקראית, מי שבעצם “המציא” אותה, חדל החיפוש הנמרץ אחר מיקום הדיסציפלינה, אירגונה וביסוסה, ובעיקר ניסוח שיוציא אותה מחומריה וידגיש את ייחודה. עיבוד החומר נעשה תוך שימוש בשיטות מחקר ארכיאולוגיות, כמובן, ואילו סיכומו והדיון בו נשענים עדיין על תחומי מחקר אחרים.

כדי ליצור תשתית כזו חייבת הארכיאולוגיה המקראית להשלים עם היקפיה ומטרותיה ולשנות את דגשיה. היא תיטיב לעשות אם מתחום מחקר צְמוד גוף של ידע תוסב לתחום מחקר פרשני. את ביסוסה הדיסציפלינארי תוכל לחפש בכיוונים החדשים שייפתחו בכך לפניה. באין בסיס כזה לא תוכל לצאת מגבולות בורות החפירה, ולעולם תישאר שם בעיני החוקרים בתחומים השכנים.

עליה להתרגל גם להתנהלות פנימית אחרת. התנהלות שבה אין החפירות מוקד אחד ויחיד למחקר אלא הן שבות לספק חומרי־גלם חדשים. כמוהן כלימוד מסמכים בארכיון שעתה־זה התגלה או נפתח לקהל. לב המחקר הוא התעודות, לא ההליכה לארכיון, הישיבה בספרייה או הכּניסה לבנין שבו הם נמצאים.

האתגר שמציבה הארכיאולוגיה המקראית בפני העוסקים בה הוא, לדעתי, זיהוי התרבות החומרית שממנה בקעה הבשורה החברתית וההומניסטית אל העולם העתיק, וממנו אל העולם והתרבות המערביים. דווקה הנסיונות להפחית בערך התמונה המקראית נוכח ה"מציאות" העולה לכאורה מן החפירות מדגישים את האתגר הזה. ככל שיראו יותר כי ממלכת שלמה ודוד לא התקיימה, ואם התקיימה קטנה היתה ודלה, שירבעם השני לא היה קיים ואם היה הרי לא בתקופה שייחסו לו עד עתה, וכמובן ש"עם ישראל" לא בא מן המדבר, ואם כן בא – לא מסיני הגיע; כך יוגדרו ויתחדדו אתגרי הארכיאולוגיה המקראית: איך זה שמהעם הישראלי שישב כאן, נטול תואר והדר, בלא עוצמה כלכלית או מדינית, בלא ארמונות מונומנטאליים ומקדשים מפוארים, איך דווקה ממנו ומדלותו החומרית צמחה תורת הנביאים ונחקקו חוקי המקרא. איך זה שאפשר לייחס לו את ראשיתה של מהפכה חברתית והומאנית בעולם העתיק?

הישראלים הקדומים היו מוקפים ומוּכלים בעולם שהיו חלק ממנו, שותפים במערכות מושגיהם של יושביו, ובתחילת הדרך גם שותפים באלים אשר להם סגדו וביסודות שפתם. בחינת עמידתם ומערכות חייהם מעצימה את האתגר. השוואה בין חוקי העולם הקדום ומעצמותיו בפריחתן לחוקי המקרא כמוה כהשוואה בין ספר־החוקים במדינת־ישראל לזה של ערב הסעודית, למשל. איך נוצר מצב שבו ישראל היא למעשה דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון אפשר להבין, אבל איך החלה להיווצר תמונה דומה לפני שלושת אלפים שנה? דומה כי התשובה על כך היא מטרת הארכיאולוגיה המקראית. בידיה חומרי־הגלם. עליה למצוא את הכלים ולהפעילם.

הסתמכות על שיטות מחקר קיימות, היסטוריות, אנתרופולוגיות, סוציולוגיות, טעמה עמה עד לנקודה שבה החוקר נשאר עם חומרי־הגלם שלו. בלי כלי־עבודה שיתאימו להן, לעולם תישאר הארכיאולוגיה המקראית אורחת אצל השכנים.

* * *

דומה כי את משימתה החשובה ביותר תוכל הארכיאולוגיה המקראית למלא אחרי שתפנה לבניית כלים לשיחזור החשיבה על צורותיה וביטוייה בחברות שאת שרידיהן היא חושפת. מחקרים היונקים מחשיבה מערבית נוטים לדלג על תרבויות כה קדומות. על־הרוב מגיעים ליוון הקדומה, וגם שם מתחילים בחומר העולה מן הכתובים. צורות החשיבה בתרבויות המגיעות אל החוקר עם רכיביהן החומריים בלבד עדיין לא הונחו על שולחן־העבודה. לא משום שחסר חומר־גלם (יש מאות שכבות ועשרות אלפי פריטים), או מכשיר־עבודה בסיסי (התל). הסיבה להתנהלות עניינים זו אינה חשובה כאן כל־כך. חשובה העובדה שהרכיב המשפיע ביותר על הפעילות האנושית, החשיבה על צורותיה והיקפה, עודו חסר. והרי היא המשתקפת בתוצאות החפירות, ובה כדאי מאוד להתמקד.

לא זה המקום לפרושׂ את מלוא היקף אפשרויות ההבחנה בעקבות חשיבה באמצעות התרבות החומרית הממוינת שלא לטובת החוקר (חומרים אורגניים כָלים, למשל). די אם אציין כאן שהתל, אותו “תל־חורבה נחרֶשת” של טשרניחובסקי, תופעה המאפיינת ביותר את הארכיאולוגיה הישראלית ואת נוף הארץ, מספק את המפתח לתחילת הבדיקה. נטייתם של אנשים לחזור שוב ושוב לאותו מקום, לבנות יישוב חדש תחת זה שנחרב, מאפשרת התבוננות בדרך בה ניתחו את האירועים, הסיקו מסקנות, תיכננו. חזרה זו אל אותו מקום, השיקום, השיפוץ והקמת בית המגורים מחדש, שיקום הביצור והעיר כולה, לפעמים פעמיים ושלוש תוך דור אחד, ויחד עימם מעשי ההרס החוזרים ונשנים – אלה הם החומרים לכלי הניתוח.

בשלבים אלה של המחקר מדובר בעיקר בחשיבה הקבוצתית. עדיין קשה מאוד לבודד פרט במסגרת חומר־הגלם הארכיאולוגי. אולם זו התחלה. חקר תולדותיהם של ההתיישבות החדשה ומדינת־ישראל כבר היטיב ללמוד את החשיבה הקבוצתית לצורותיה וגוניה. יכול הוא עתה להרחיב את מעגליו ולעבור מן הכללי לפרטי, מן ההיסטוריה הקבוצתית אל זו של היחיד.

ביבליוגרפיה

אניטה שפירא: התנ"ך והזהות הישראלית. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ו–2005.

מיכאל אבי־יונה ושמואל ייבין: קדמוניות ארצנו. הקיבוץ המאוחד תשט"ז.

יוחנן אהרוני: ארץ־ישראל בתקופת המקרא: גיאורגפיה היסטורית. מוסד ביאליק 1962; ארכיאולוגיה של ארץ־ישראל. שקמונה 1978.

(בעברית: ויליאם פ. אולברייט: הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל. תרגום: אהרן אמיר. עם־עובד, 1950).

וכן ראה:

שולמית גבע: פה בארץ חמדת אבות, זמנים 42 (קיץ 1992): 92–102;

חרסים בשרות המיתוסים, פנים 11 (סתיו 1999): 128–133.

הִזְמַנְתִּי אִינְטֶרְנֶט לַבַּיִת

וְשָׁם

הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁלִּי לְהִתְקַדֵּם בִּלְתִּי מֻגְבָּלוֹת

אֲנִי יָכוֹל לִשְׁלֹחַ שִׁירִים לְכִתְבֵי עֵת דֶּרֶךְ ה־e-mail

בְּלִי לְבַזְבֵּז כֶּסֶף

וְגַם לָדַעַת שֶׁהֵם קַיָּמִים

וּלְהִתְפַּרְסֵם יוֹתֵר

עוֹלָם חָדָשׁ נִפְתָּח

עוֹלָם שֶׁלֹּא הִכַּרְתִּי

עוֹלָם שֶׁפָּחַדְתִּי לְהַכִּיר

עוֹלָם בּוֹ הִסְתַּגַּרְתִּי

רַק כְּדֵי לֹא לְהִתְמוֹדֵד עִם הַמְּצִיאוּת

עִם הַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ חַיִּים מֵעֵבֶר

לַחַיִּים הָאֲפֹרִים.

אֲנִי עוֹמֵד מוּל קְהַל הֲמוֹנִים בִּירוּשָׁלַיִם

הָעִיר שֶׁמִּמֶּנָּה בָּרַחְתִּי

מוּל הַנָּשִׁים הָרָעוֹת

מוּל הַגְּבָרִים הַמַּכִּים

וְהַפַּעַם לֹא כְּחוֹלֶה אֶלָּא כְּיוֹצֵר חֶבְרָתִי

עוֹמֵד מוּלָם וְצוֹעֵק

אַתֶּם אֲשֵׁמִים

וְכֻלָּם מְרִיעִים

חוּץ מֵהֶם אַף אֶחָד לֹא מֵבִין

כֻּלָּם נֶהֱנִים

רַק הֵם יוֹדְעִים שֶׁבָּם מְדֻבָּר

שֶׁבָּהֶם נוֹקְמִים

שֶׁעֲלֵיהֶם שָׁרִים

הֵם יוֹשְׁבִים וּמוֹחֲאִים כַּפַּיִם כְּמוֹ כֻּלָּם

אַחֶרֶת לֹא נָעִים

וְעוֹד אוֹמְרִים זֶה מִשֶּׁלָּנוּ וּמִתְגָּאִים

הַכֹּל כְּדֵי לֹא לָצֵאת בְּבֹשֶׁת פָּנִים

אֲנִי מַרְגִּישׁ דָּחוּי וְסוֹבֵל

הָעֲיֵפוּת הָאַלְמוֹתִית הַזּוֹ

שֶׁאֵין לָהּ קֵץ

שֶׁתּוֹקֶפֶת בְּלִי סוֹף

וְעוֹשָׂה אוֹתִי קָטָן קָטָן

מַמָּשׁ בְּלִי גּוּף

כְּמוֹ אֵיזֶה חֵפֶץ מְהַלֵּךְ

חֲסַר מַשְׁמָעוּת בָּעוֹלָם

כְּאִלּוּ לֹא קַיָּם

יַחֲסִית נַגִּיד לְאֵיזֶה גֶּבֶר יָפֶה

שַׁרְמַנְטִי

שֶׁצָּץ פִּתְאֹם מִשּׁוּם מָקוֹם

מְנַדְנֵד אֶת הַגּוּף

מַרְאֶה כַּמָּה הוּא יָפֶה

וְהָעִקָּר פִּכֵּחַ

פִּכֵּחַ מֵעֲיֵפוּת

עוֹנֶה לִשְׁאֵלוֹת

לֹא מוֹרִיד רֹאשׁ

לֹא מִתְבַּיֵּשׁ

לֹא מַרְגִּישׁ כְּמוֹ חֵפֶץ מְהַלֵּךְ

אם רוצים אתם לדעת בוודאות איזה ספר לא ייכנס ל"ארון הספרים היהודי" המהולל, שהמציאה לנו שרת החינוך לשעבר, הרי זה ספרה של טלי אורנן, “ניצחון הסמל – הייצוג החזותי של אלוהויות במסופוטמיה והאיסור התנ”כי על פסל ותמונה", שראה אור בהוצאה האקדמית של אוניברסיטת פריבורג בשווויץ בשנת 2005. ¹ ובדין לא ייכנס אליו, שהרי המדובר בספר מעורר מחשבות, שאלות ותהיות גדולות באשר להתפתחותה של הדת היהודית, והדבר עלול חלילה להסב נזק בלתי־הפיך לנפשם הרכה של תלמידים מן השורה במחוזותינו.

במה דברים אמורים? בספר שהוא מחקר יסודי, קפדני ומעמיק על מהות הדת והאמונה במרחב השמי המזרחי, במסופוטמיה. והנה מתברר, על־פי המחקר, כי במרחב הזה ניכרה אצל הבבלים והאשורים, כבר באלף השני לפנה"ס, נטייה הולכת וגוברת להחליף את הייצוגים האמנותיים המאנישים את האלים (אנתרופומורפיזם) בייצוגים סמליים שאינם דמות אדם. וכך בארמונות המלכים, במצבות מלכותיות, על תבליטי סלע ותבליטי קיר, בתגליפים ובחותמות למיניהם תופסים את מקום האלים דמויי־אדם ייצוגים שאינם אנושיים – גרמי שמיים, בעלי־חיים, צמחים ועצמים כאֵת־חפירה או חרט סופרים. ההימנעות מייצוגו של האל בדמות אדם היתה כנראה פרי תהליך הדרגתי, שבשלביו השונים נוספו לדמות האל־האדם אברים לא אנושיים (כנפיים או קרניים), הועדפו דמויות־כלאיים פנטסטיות על־פני דמות אדם (נחשי־אריה, שוורים ואריות מכונפים), ונפוצו מאד סימולי האל באמצעות גרם מגרמי השמיים או בעל־חיים שזוהה במובהק כמייצג האל.

באלף הראשון לפנה"ס, בתקופת ההגמוניה האשורית במזרח־התיכון ובתקופת הממלכה הבבלית המתחדשת, נעשתה התופעה נפוצה יותר ובלטה ההסתייגות הגוברת מהקניית ייצוג אנושי לאלים, ובעיקר לאלים הראשיים. באימפריה הבבלית המאוחרת, למשל, אפשר למצוא חותמות “ערומים” ששימשו אישים רמי מעלה, ובהם הוטבע רק דיוקנו של בעל החותם, המאמין, ואילו דיוקן האל הנערץ יוצג על גבי החותם אך ורק בסמל האופייני לו. בתקופה זו מגיעה הסלידה מהאנשת האל באמנות החזותית לשיאה, ונראה שנטייה זו עברה לעולמה הרוחני והתרבותי של האימפריה הפרסית, יורשתם של הבבלים.

וכאן אנו מגיעים לקישור המיוחד של עניין זה ליהדות. אם התפיסה השוללת אנתרופומורפיזם היתה קיימת במסופוטמיה מאות שנים לפני היות ישראל, אפשר להניח הנחה סבירה למדי כי הדיבר השני בעשרת הדיברות, “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, האוסר על ייצוג האל באמנות החזותית, אינו מבטא השקפה ישראלית מקורית דווקה אלא הוא פרי אימוצה של תפיסה זרה שחילחלה לישראל וליהודה במשך ארבע מאות השנים שבהן שלטו בהן האשורים, הבבלים והפרסים (מהמאה השמינית עד המאה הרביעית לפנה"ס). בקיצור, האיסור בחומש על ייצוגו של האל באמנות, ובייחוד האיסור על הקניית דמות אנוש לאל, אינו ערך ישראלי מקורי אלא מוצר מיובא.

כאן המקום לומר כי ההשקפה הישראלית המקורית היתה שונה בתכלית, והיא ייחסה לאל זהות מוחלטת לדמות האדם (“נעשה אדם בצלמנו כדמותנו”), ובישראל שלפני תקופת הכיבוש האשורי יוצגו האלים הראשיים בפנתיאון הלאומי, יהוה ואשרה, בדמות אנוש. בכך דמתה התפיסה הישראלית לזו ששררה בסביבתה הקרובה, במרחב השמי המערבי – בקרב הארמים והפניקים (וגם בכל האגן המזרחי של הים התיכון), שאצלם היה ייצוגו של האל כאדם עניין שבשיגרה, ובכל מקום שהשפיעה התרבות השמית המערבית על המזרחית גדלו מאד ייצוגיו האנושיים של האל.

אך כל זה השתנה לגמרי בשנות שלטונן של האימפריות המזרחיות בארץ: הדת השתנתה, הכתב השתנה, ואולי השתנו גם האנשים. את מקום יהוה תפס האלוהים, את מקום הכתב העברי תפס הכתב האשורי, ועל יהודה השתלטה שכבה צרה של גולים־חוזרים מבבל, שאימצה את תפיסת העולם הבבלית, זו שגרסה כי את המציאות בעולמנו יכולה לפרש רק שכבת כוהנים דקה, עילית של מומחים לפיענוח דעת האל, רזי הדת והכוונות האלוהיות. שכבה זו קיבלה את השראתה מהערכים הנפוצים בארץ מולדתה, והיא רק החמירה את הנוהג המקובל שם והתאימה אותו לצרכיה בארץ. האיסור התנ"כי על מתן דמות לאלוהים משקף אפוא הליכה בתלם נפוץ ומוכר שהתווּ התפיסות האשורו־בבליות של האלף הראשון לפנה"ס, שמידת השפעתן האדירה על תושבי יהודה, תרבותם ודתם הולכת ומתבררת בימים אלה (בתוך השאר, במחקרים מאירי־עיניים של ישראל פינקלשטיין וניל סילברמן).

במאמרו ב"קשת החדשה" מס' 13, שואל פרופ' נתן וסרמן “מדוע לא נסע טינטין לבבל?” ומביע פליאה על־כך שהתרבות המסופוטמית לא יצרה בעולם המודרני בכלל, ובמערב בפרט, גלי־הדף תרבותיים חזקים דוגמת אלה שחוללה שם התרבות המצרית. ספרה של טלי אורנן הוא תשובה נחרצת כמעט על פליאה זו. מסופוטמיה היא ערש הרעיונות ששימשו תשתית למונותאיזם המאוחר, והאמונות והרעיונות שרווחו בעולמה הפאגאני היו לחלק בלתי־נפרד מאופקו התרבותי של העולם המונותאיסטי. הסהר, סמלו של אל־הירח הקדום, סין, אחד האלים הבכירים של בבל, מתנוסס כיום על דגליו של כל המרחב המוסלמי שבו גם שולט, ובאורח הקיצוני ביותר, האיסור על מתן כל ייצוג אנושי לאל. בסופו של חשבון, ספרה של טלי אורנן הוא עדות נוספת לנצחונו של האל שהגיע ממסופוטמיה על האל הישראלי. את תחושת התבוסה הזו לא היטיב איש לבטא יותר מן המשורר שאול טשרניחובסקי, שקונן על “אל אלוהי כובשי כנען בסופה ויאסרוהו ברצועות של תפילין”.

מיכל חלבּין: כוֹרים באוקראינה

א. “זנות גלובאלית”

לעתים קרובות מתארים את “הזנות הגלובאלית” כמעין סחר,¹ אבל אין לה דומה במסחר הבינלאומי. לפעמים מגדירים את פועלות־המין כעובדות מחוץ לארצן, אבל אין הן דומות כל־עיקר למהגרים כלכליים. התפשטות הזנות חלה בד־בבד עם העלייה ברמת־החיים בכמה ארצות והירידה בתנאי החיים בארצות אחרות, והשאלה בנוגע לשכיחות התופעה הזאת ולרישומיה, הן יעדים קשים למחקר. הפרטים הנוגעים ברקע של המגויסות, רשתות העבודה ותנאי העבודה, הקשרים עם משפחותיהן הדואגות במולדת, השימוש בכסף שהן משתכרות, ולבסוף אורחות־החיים שלהן לאחר הזנות, כל אלה נשארים בחינת הצד האפל של הירח. עד היכן העיסוק ב"מקצוע העתיק", אפילו הוא מתרחש בחוץ־לארץ, מכתים את העובד, את משפחתו/ה ואת סביבת־המוצא שלהם? עניין זה עודו מחכה להתייחסות אנתרופולוגית, בעוד האנתרופולוגיה הפוסט־מודרנית מנערת חוצנה מנושאים כאלה.

במחקרנו זה, כשאנו רואים בזנות הגלובאלית ביטוי שלילי של המציאות הבתר־סוציאליסטית, אנו מציגים מספר שאלות אף בלי שנתיימר להשיב עליהן תשובות מלאות. הארצות שסיפקו את המספר הגבוה ביותר של עובדות־מין לא היו בהכרח הארצות שמצבן הכלכלי הוא הקשה ביותר. אין ספק שכמה נשים נוסעות לארץ זרה כעובדות־מין משום שפשוט אין להן שום דרך חלופית לפרנס את עצמן ואת משפחותיהן (ברוח של הקרבה). אולם במהלך המחקר נתחוורו לנו מניעים אחרים ליציאה בדרך הזאת, מניעים הקשורים פחות למציאות הכלכלית ויותר בהלך־הנפש הבתר־סוציאליסטי.

ג. מ. קרסל התחיל לשים לב לרכיב האתני של הדפוס החדש של “חיי לילה” בשנת 1993, בנאות־הנופש של עיר־הנמל וארנה,² יחד עם הסדנה של פרופסור יוליאן קונסטנטינוב מאוניברסיטת סופיה; שם למדנו לדעת שרוב ה"בנות" (דייבוטשקי)³ מגיעות מארצות ברית־המועצות־לשעבר (במ"ל). יכולנו לצפות בזה גם בשאר ערי בולגריה ותורכיה שבהן עברנו, וכעבור זמן במספר ערים ישראליות. החל ב־1994 הגברנו את המעקב האנתרופולוגי על נוכחותן של זונות, תחילה בבאר־שבע ומאז 1996 בירושלים. המגויסות החדשות מגיעות בעיקר מבלארוס, רוסיה ואוקראינה.

יעדי המחקר הראשיים שלנו היו כלהלן:

א) מדוע יש הבדלים כה גדולים בין ארץ לארץ בשיעורי המהגרות מארצות ברה"מ־לשעבר שעוסקות בזנות במזרח הקרוב?

ב) מה מושך את הנשים האלו לסביבה הזאת (המזרח הקרוב)?

ג) מה ההשפעה ההדדית בין האילוצים הכלכליים, המעודדים את הזנות, והמעצורים התרבותיים, המעכבים אותה?

הרגשנו בסיבה כלכלית מובהקת, ולא פחות מכך בצד פוליטי, לתופעה הזאת שעליה עמדנו, שהיא בעלת ההיבטים הבאים:

1. זונות מארץ־העורף האירופית (בעיקר), המוכרות מין ללקוחות המשתייכים למעמדות חברתיים נמוכים מזה של המוכרת (“זנות יורדת”),⁴ העמידו אתגר לכבודם של הגברים במולדת, והדבר לא עבר בלי שימת־לב.

בתוך כך מוחות היו נגד השפעת התרבות הסובייטית על המשפחה, שבזמנו פטרה את הגבר מאחריות לאשתו וילדיו, ובכך החלישה במידה קיצונית את היחידה המשפחתית. ככל שארכו ימי השלטון הקומוניסטי בארץ נתונה כך גדול היה הנזק שנגרם ללכידות המשפחה באותה ארץ. במדינות דרום־אירופה של “הגוש המזרחי” נשארו אפוא המשפחות חזקות יותר במידה ניכרת שכן השפעת הקומוניזם עליהן נמשכה זמן קצר יותר, רק מלאחר מלחמת־העולם השנייה.

2. נוצרים (בבלקנים ובקווקאז), שחיו בסמוך למוסלמים, עֵרים היו יותר לחפיפה האתנו־מינית באסלאם ולפרשנות של גישת המוסלמים לנשיהם של “אחרים”.

3. הנדידה הנרחבת של יהודים ממדינות במ"ל לישראל, שתחילתה ב־1990, פתחה פתח לנשים לא־יהודיות להגיע לאותו מחוז־חפץ אבל בתירוץ אחר.

4. הביקוש לזונות זרות גדול יותר בתוך אוכלוסיות מקומיות שבהן אילוצי תירבות המינים יוצרים הפרדה קיצונית ביניהם, כמו במזרח התיכון.

אף־על־פי שנשים מן הבלקן, הקווקאז וארצות אסיה התיכונה שותפות היו למצוקה כלכלית דומה לזו של נשי בלארוס, אוקראינה ורוסיה, רק לעתים רחוקות מצאנו להן ייצוג בולט בתוך טיפוס זה של מהגרת־עבודה במזרח הקרוב. הפרק הזה עוסק הן בארצות הבתר־קומוניסטיות והן בחברה הישראלית ככל הנוגע לזנות בדפוסיה החדשים.

ב. צפויות להיתפס למקצוע הישן

עוד למן העשורים הראשונים למאה ה־20 השתדלו חוקרים למצוא את הסיבות שבגללן נשים בוחרות בנתיב הזנות בתחומים החברתיים־הכלכליים והחברתיים־הפסיכולוגיים. אולם אף אחת משתי הגישות לבדה אין בה משום הסבר מספיק. גישה מאוחרת יותר (הש' וייט, 1990) מציירת את הזנות כצורה של עבודה, מענה הגיוני להופעתן של בעיות פרנסה ודיור, תוצאה צדדית של העיוּר, ולא דווקה השפלה או פאתולוגיה חברתית. מאז ומתמיד קישרו את תולדות הזנות לנדידה מן הכפר אל העיר. מתן שירותי־מין של אקראי לתיירים/סוחרים רווקים, עובדים נודדים, מהגרים חדשים וכו', מסביר את התפשטותם של בתי־בושת ורובעי אורות אדומים במרכזים עירוניים חדשים. עמדות לאומיות, הנקבעות על־ידי בשורות ואמונות אתניות, מעצבות את המערך העירוני ואת קליטתן של זונות בארצות שונות, דבר שהוא מצדו משפיע על בחירת הארץ להגירה.

אף־על־פי שאמנת האומות־המאוחדות בעניין הזנות (1951) אוסרת על היתר ממשלתי לזנות, הרי רוב ארצות המערב נוהגות בדבר דו־משמעות גלויה ואינן מצליחות ליישב את הסתירות שבין תפוצתה הגלויה ונסיבותיה המקילות ובין הנורמות שכנגדה. גם בארצות המוסלמיות יש עמדות סותרות ביחס לזנות, על אף הבדלים בהנמקה. המבנה וההיקף של הזנות בחברה תלויים במידה רבה מאד בנורמות המסבירות את המפגש הבין־מיני (מתירנות לגבי מגעים מיניים שקודם לנישואים, יחסי־מין מחוץ לנישואים, וכו'). מתקבל על הדעת שאם יותרו יחסים קודם לנישואים וייעשו חלק מפולחן החיזור ממילא תפחת ההזדקקות לזונות אצל גברים המתעתדים להתחתן. יתר על כן, ככל שיפחת האחוז של גברים לא־נשואים כך תהיה ירידה כוללת בהזדקקות לזונות. מצד שני, איסור על יחסי־מין מחוץ לנישואים, יחד עם הפּוליגמיה ועם הנוהג של היפרגמיה, המפחית את סיכוייהם של גברים משכבות נמוכות למצוא כלה (קרסל, 1992: 72–121), וסייגים חמורים לעצמאות תנועותיה של האשה המקומית בחברות מוסלמיות מסורתיות, הם גורמים המעודדים ביקוש מוגבר לזונות שאינן מקומיות בקרב גברים ממעמדות נמוכים יותר.

בין אם תיחשב הזנות אמצעי לפרנסה או פעילות של צעירות “חריגות” (תומאס, 1923), בכל־זאת יראו בנשים האלו בישות־מזל או נשים מופרעות פסיכולוגית. אך דבר זה ודאי שאין כוחו יפה לגבי נשים משכילות מברית־המועצות לשעבר (שרבות מהן סיימו לימודי־תיכון וקולג', אחדות מהן רופאות, אחיות, מהנדסות, מורות וכו'), בגיל שבין 25 ל־30 ומעלה, החוצות גבולות בינלאומיים כדי לעבוד בזנות? אין הסבר פשוט להגירה המונית של נשים בשלות המניחות ילד בבית להשגחתה של סבתא או דודה כדי לעסוק בזנות בחוץ־לארץ. כאשר חיפשנו הסברים לבד מזה הכלכלי בדקנו את סביבתה החברתית של המהגרת במולדת, כמו גם את הקשרים בין הזונות ללקוחותיהן בחוץ־לארץ.

עבודה בזנות בעבור לחם זוכה במידה רבה ליחס סלחני. אולם כאשר אשה נוטשת קריירה מקובלת וקרובים אוהבים, שבעיניהם היא “מכובדת” שם במולדת, ומחליפה אותה בזנות בחוץ־לארץ, הריהי מעבירה מסר של מחאה. במיוחד כך הדבר אם “בחיפוש אחר לקוחות היא יורדת מתחת למעמדה”. כאשר מורה מחרקוב נעשית זונה בעיירה התורכית אודרין (אדירנה בבולגרית) זוהי ירידה במעמד. אפילו צפוי כבודה במולדת להישאר בעינו, הרי כשהיא עובדת בעילום־שם כזונה בסביבה נוכרית זהותה הלאומית צפויה להשפלה, משל כאילו ידם של לקוחותיה הזרים על העליונה. שלא כמו אצל בנות־כפר בעיר או נשים המעניקות יחסי־מין של אקראי, מחוץ לנישואים, כדי לקבל שכר ולתמוך בכלכלת המשפחה, אין הזנות בחוץ־לארץ מתקיימת ב"כפר גלובאלי" בלתי־אתני.⁵ אין הן יכולות להסתיר את השתייכותן לקבוצת הזונות, וזו מכתימה את אומת־המוצא שלהן.

לפני כחמש־עשרה שנה נחשבה הזנות בחברה הסובייטית בעיה “שאינה קיימת”. במשטר הקומוניסטי ראו בה מוצר־לוואי של הרעב, שהסוציאליזם עקר אותה מן השורש. כאשר התפשטה הזנות לאחר־מכן ראו בה בת־לוויה של הגלאסנוסט, ופולמוס בתקשורת הבתר־סובייטית נוגע בפוליטיזציה הגלויה שלה. אנשי “שמאל” ו"ימין" כאחד, מתקנים ושמרנים, נאחזו בסוגיה מה טעם צריכה הזנות בדפוסיה החדשים להדאיג אותם, והדבר היה כרוך בוויכוחים על חופש הפרט, הפיקוח הממלכתי והכבוד הלאומי.

לפי אומדנות ראשוניים שהושגו לפני תקופת הגלאסטנוסט (1986) ובהמשכה היו בבמ"ל לפחות 100,000 זונות מקצועיות ולערך מיליון נשים שעסקו בזנות לסירוגים או למשך איזה חלק מחיי־העבודה שלהן (זמצוב, 1991: 253). השינויים בנורמות המוסריות בתקופת המעבר של במ"ל בשנות ה־90 חוללו זעזוע חברתי ניכר והתפוררות ארגונית. המשברים הכלכליים החמורים הורידו את רמת־החיים; משפחות עניות שוב לא קיבלו תמיכה כבעבר. נשים היו הקורבנות הראשונים והמרובים ביותר של האבטלה הגוברת (כ־70% מן הנשים ברוסיה ומן המדינה הבאלטיות, 90% באסיה התיכונה).⁶ שיעורי האבטלה הגדלים ועליית המחירים, יחד עם פיחות הרובּל, הרחיבו את הפּנייה לזנות בארצות מערב. בכלכלה המכוונת אל הדולר האמריקאי נעשה סחר יצוא־המין מושך עוד יותר בגלל ההבטחה הגלומה בו להתעשרות מהירה. המטיפים למתירנות בהתנהגות המינית הכשירו את הקרקע למין המסחרי. משעה שהגיעו גלי תיירים, ואזרחים סובייטים יכלו לנסוע לחוץ־לארץ, התרחבו ההזדמנויות לזנות. ב־1990 התחילו סוחרים בענף התיירות, ובתוכם סוחרי־המין, להציף את שכנותיה הקרובות של רוסיה באירופה (פולין, הונגריה, בולגריה, גרמניה, יוון) ובאסיה (סין, תורכיה). ב־1991 הגיעו הללו למקומות רחוקים כגון ארה"ב, סעודיה וישראל.

מאז 1991 הגיעו לישראל כמה אלפי נשים רוסיות בחיפוש אחר עבודה. הן ניצלו את הליברליזציה בתקנות המסע ואת הנחשול הכביר של 600,000 מהגרים שיצאו לישראל בתקופת השנים 1989–1994, שכּללו גם מהגרי־עבודה, לרבות זונות. סוגיית הזונות הרוסיות בפעולה בחוץ־לארץ חוללה ויכוח בבמ"ל בין מחנות השמרנים והליברלים ובישראל בין ותיקים לעולים חדשים.

ג. שיטת המחקר שלנו

שיטות המחקר שנקטנו כללו התבוננות בהתנהגותם של אנשים והקשבה לדבריהם, וכן ריכזנו ספרות המטפלת בעיקר בנושא – ועיתונות שוטפת כמו גם קריאה בנושא הזנות במקומות ובזמנים אחרים – ככל שיכולנו להיעזר בכתובים להסבר התופעות שבהן נתקלנו, העניקו בסיס השוואתי, שהוא נחוץ להכללות. ד"ר זילברג, יוצאת רוסיה, שיכללה דרכי הידברות וקשב לצעירות אלו במקומות מפגשיהן, בבתי־הקפה וכן במספרה שבמרכז ירושלים שאליה נהגו להגיע. מן הראוי להוסיף כי עבודת השטח שלנו התמקדה בזונות מרצון. אף אחת מהמרואיינות לא דיברה על “סחר בנשים”. אדרבה, הן ראו עצמן עצמאיות בצוות, על־הרוב של שתים–שלוש במשמרת.

ד. הרקע ההיסטורי של הזנות בברה"מ

לפי האידיאולוגיה המארקסיסטית, הזונה היא קורבן של החברה הרכושנית העושקנית ולכן נעלמה תחת שלטון הקומוניזם. משעה שיבוא המשטר הסוציאליסטי על מקום אופן הייצור הרכושני, שאילץ את הנשים להימכר כרכוש, יחדל ניצולו של אדם על־ידי חברו. אחד המעשים הראשונים של המשטרים הסוציאליסטיים היה עקירת “המוסר המיני הבורגני” וכינון שוויון ביחסי־המין בין גברים ונשים, כמו גם שינוי החוקים המסדירים נישואים וגירושים, שעכשיו אמורים היו לשלול מן הבעלים את השליטה על נשיהם ובכך להקנות לנשים את הזכות להגדרה עצמית. לאחר מהפכת 1917 נסגרו כל בתי־הבושת, והזונות הוצרכו לחפש להן תעסוקה חוקית אחרת.

בשנות ה־1920 הראשונות (תקופת המעבר של הנא"פ – המדיניות־הכלכלית־החדשה) ראו בזנות שריד של החברה הרכושנית הנצלנית. הזונות נחשבו קורבנות הקפיטליזם והיחס הממלכתי אליהן היה יחס של סובלנות. ההנחה היתה שחיסול הזנות יבוא מתוך העסקה מלאה של הנשים ומהכשרתן המחודשת של זונות־לשעבר בבתי־מלאכה קואופרטיבים שונים ובשטחים אחרים. האידאליזציה של המשפחה ושל היציבות בחיי־הנישואים, וזיהוי הנשיות עם האמהות, ירדו כרוכים יחד עם איפיון הסטייה המינית כפשע חברתי; זו פעם ראשונה ננקטו צעדים קשים נגד הזנות וההומו־סקסואליות כאחד, במאמץ להרחיב את הסדר והמשמעת לתחומיהם של חיי הפרט (לפידוס, 1978: 113).

בסוף שנות ה־30, כאשר הצהירה ברה"מ שהיא עומדת להיעשות חברה אל־מעמדית, הוכרז שהזנות בארץ שבה ניצח הסוציאליזם אין מקום לזנות. עם זאת הוקמו עשרה מחנות־עבודה לזונות “נחושות”. העודף הניכר של נשים ברוסיה אחר המלחמה לא עודד, בכללו של דבר, את הזנות, אבל עד־מהרה צצה שוב בערים בכל רחבי ברית־המועצות – בפרט בנמלים, נאות־נופש ובירות אזוריות, שבהן התארחו הרבה תיירים, זרים ומלחים. הגידול בתיירות הזרים בברה"מ, החל בשלהי שנות ה־1970, תרם לפעולתה המחודשת של הזונה מן הטיפוס המכונה ואלוטנאיה (“של מטבע זר”), זנות עולה במיוננו; היתה קבוצה מיוחדת של מקצועניות בפיקוח הקג"ב והצבא ששירתו את העילית המפלגתית או עבדו בקרב זרים כדי לאסוף מידע. זונות בעיסוק חלקי היו קשורות קשר הדוק עם ספסרים וסוחרים זעירים, שעזרו להן להחליף את רווחיהן בבגדים, סיגריות, דברי־מותרות להחזרה או למכירה.

הזונות הסובייטיות, לרבות אלה מטיפוס הואלוטנאיה, היו חייבות להחזיק במקום־עבודה חלקי כדי להוכיח תעסוקה חוקית ולהינצל מן התיוג כ"טפילים". לכן עבדו רוב הזונות בעבודה חלקית בלבד ופעלו ללא סרסורים. לפי החוק הפלילי נצררו הזונות בצרור אחד עם כל מיני יסודות אנטי־חברתיים כגון נרקומנים, אלכוהוליסטים, וסוחרים וספסרים של “הכלכלה השנייה”. אפשר היה להגלותן מן העיר או להענישן ב"חינוך מחודש" על־ידי עבודה גופנית קשה. לכן לא היתה הכרה רשמית בקיומה של הזנות לפני אמצע שנות ה־1980. לא הזכירו אותה אפילו כבעיה במציאות הסוציאליסטית עד שהתחילה הפרסטרויקה. עם הפרסטרויקה התפתח אקלים חברתי־פוליטי סובלני יותר והתמעטו רדיפות הזונות. הגלאסנוסט איפשר את הדיון באיסורים מן העבר. מאז חל גידול דראמטי בזנות וחל שינוי בהתייחסות לבעיה הזו בתקשורת.

ה. הזנות ברוסיה מאז הפרסטרויקה

התפשטותה המהירה של הזנות בשנים הראשונות לפרסטרויקה נותחה על־ידי אנדריאה סטיבנסון־סנג’יאן (1991) ואליזבת ווטרז (1989; 1992), שביססו את מאמריהן על ידיעות בעיתונות, מקורות רשמיים ופירסומים סוציולוגיים. הדו"חות שלהן עוררו ויכוח ציבורי ניכר על הדרכים לצמצם את הזנות ולנקוט צעדים משפטיים נגדה (הצו משנת 1987); העיתונות טיפחה את זיהוי הזנות עם התפשטות האיידס, האלכוהוליזם וסוגים שונים של פעילות פלילית, כדי לגייס דעת־קהל שתקבל את החקיקה המגבילה החדשה הזאת. סטיבנסון־סנג’יאן גם הצביעה על תפקידם של כלי־התקשורת ההמוניים בהפניית המודעות הציבורית לזנות ובהגדרתה כבעיה. אליזבת ווטרז ניתחה את השינוי שחל בגישה שראתה בזונות יסוד אנטי־חברתי לזו שראתה בהן אזרחיות “מקופחות” השוחרות סעד, יזמות זעירות ובעלות־מחאה נגד אילוצי המוסכמות החברתיות (ווטרז, 1992: 133–154). ווטרז מציינת שככל שיחסה של החברה לזנות נעשה סובלני יותר כך שינתה העיתונות את נקודת־המוקד שלה, וביצעה קפיצה דרמאטית מתמיכה ודיכוי להטפה לאי־התערבות (שם: 146). ווטרז מפרטת את הגורמים שמאחרי פרשנויות הזנות, והיא מתייחסת לפרספקטיבות כלכליות, מבניות־תיפקודיות ופמיניסטיות, כמו גם לרקע התרבותי של הזונה.

סקר (גאביאני ומאנואילסקי, 1987) של 532 זונות, שנערך בגרוזיה (גיאורגיה) באמצע שנות ה־1980, הוכיח שהללו נכנסו לתחום לא מחמת מחסור במזון אלא בגלל אפרוריות חייהן, פער בין שאיפותיהן לבין המציאות כמו שהיא. גידול ב"מנטאליות צרכנית" חיזק את ידיהן להמשיך.

המהפכה המינית סחפה עמה אוכלוסיות שמרניות, נבערות בענייני מין, בפריפריה ובכפרים. באסיה התיכונה ובקווקאז הביאה העמדה החדשה, מצד אחד, לידי מצב של הלם ובהלה מוסרית אצל רבים, ובתוך כך חוללה את מרידתם של הצעירים (בעיקר נשים) נגד ה"מוסר" הישן, דבר שלעתים קרובות הביא להפקרות מינית (קון את ראיורדן 1993: 3–5). את הרפורמות החדשות והליברליזציה בענייני מין בישרו התפוצצות הפורנוגרפיה ותעשיית הארוטיקה, גדל ייצוגן של הזונות באמנות, בתיאטרון, בספרות, בתקשורת ההמונית, ובפרט בקולנוע.

מאז הגלאסנוסט הוסברה הזנות במושגים של “שאלת האשה”, במושגי הסתירות העומדות בפני נשים צעירות ושוחרות קריירה וקשר למעמדן החברתי, לתנאי חייהן ולדימויים החדשים של הנשיות (ווטרז 1989; באקלי 1992). אם באמצע שנות ה־1980 ראו בזנות אמצעי לתוספת הכנסה, במיוחד להשגת מוצרי צריכה, הרי בשנות ה־1990 כבר התחילה זו להיראות יותר כאמצעי קיומי (בריג’ר 1992: 198). המצב בסוף מאה ה־20 של התואַם בין הגירה לזנות דומה היה לכאורה ל"דילמה האמריקאית" בסוף המאה ה־19: יבוא בלתי־חוקי של יהודיות ממזרח־אירופה לארה"ב כלל את גיוסן של בנות משפחות עניות לזנות במספרים ניכרים.

מה מריץ אותן לחוץ־לארץ?

הזונה הרוסיה היא על־הרוב אשה ממוצעת ורגילה שנקלעה לנסיבות חיים לא־רגילות של משבר אישי וחברתי. הזונות נבדלות משאר מהגרות־עבודה השולחות את עיקר משכורותיהן הביתה במובן זה שעליהן להשאיר את רוב הכנסתן לעצמן להוצאות על מלבושים, מספרות, נסיעות, הוצאות מלון ומסעדה, טיפול רפואי ותשלום לשומר או סרסור. רוב הנשים שאיתן דיברנו לא שגו בחלומות רכושניים. אף שבכללו של דבר תמיד תדבר אשה לצורך התגוננות על אילוצים כלכליים, הרי רוב המרואיינות “הביטו אחורה בזעם”, כלומר הן בחרו לעזוב את משפחתן ומשלח־ידן וללכת.

כאשר בדקנו את התשובות על השאלה שלמעלה, מבחינים היינו בין כוחות המושכים לאחור ומרחיקים אשה מן הבית, וכוחות הדוחפים אותה קדימה בחתירה להשגת צרכי־מותרות או להגשמתם של חלומות. כמו שהראה תומאס (1923) בחיבורו, פגשנו הרבה צעירות שהשתוקקו להרפתקה ולהתרגשות והתלוננו על חיים משעממים. הן ראו בצעד שלהן אמצעי של בריחה מן המציאות העלובה. אנה, בת 24, שהגיעה לישראל מכפר באזור הערבה של קרים, גרושה ואם לפעוט, סיפרה לנו:

מספר ניכר של נשים שעבדו בחוץ־לארץ ושאותן פגשנו היו אמהות חד־הוריות, שהשאירו את ילדיהן להשגחת אמותיהן (סבתא). במשפחות האלו הועבר רוב נטל גידולו של הילד אל האשה.

עוד סממנים אופייניים של העידן הקומוניסטי נחשפו בתשובות שקיבלנו על שאלותינו: “למה הזעם? מה היה גרוע כל־כך בסביבה שלך שם במולדת?” בשיחות עם זונות רוסיות בישראל בולטת נימה של התרסה ושל מרד, ואין בהן אפולוגטיקה המתלווה בדרך־כלל לעיסוק הפומבי בנושא. אין סיפורים סוחטי דמעות על הגורל המתעתע שהביאן עד הלום, אלא יש סוג של בחירה שנועדה לשרת מטרה, על־הרוב לזמן מוגבל.

כעבור חודשים אחדים של עבודה במכוני־עיסוי בישראל רכשו להן נשים כסף מספיק לקניית דירה. נשים שבאו במטרה זו (בדרך־כלל, גרושות עם ילד) מנסות לחסוך כל שקל. צעירות לא־נשואות מקפידות פחות על החיסכון; הן מוציאות יותר על עצמן, קונות בגדים, תכשיטים ותמרוקים, ומחפשות בידור. מצאנו שרבות מהן חלמו על נסיעה מערבה [לארה"ב] או חזרה לרוסיה ונישואים שם. אחת הצעירות הגשימה את האידיאל הזה – ויקטוריה היה שמה. ויקטוריה זו (22) באה לישראל ב־1991, לאחר שסיימה מכללה מסחרית ברוסיה. בישראל לא היו לה לא קרובים ולא ידידים קרובים, ועברית לא ידעה. היא שכרה לה דירה יחד עם עוד בחורה בירושלים, ושתיהן מצאו להן עבודה במכון־עיסוי. עד־מהרה מצאה ויקטוריה עבודה ב"שירות ליווי". מקץ שנה אחת, לאחר שחסכה די כסף, חזרה לרוסיה והתחתנה. בעלה לא ידע דבר על עברה. בקיץ 1992 באו יחד לישראל, וכאן מצא לו האיש עבודה בענף הבנייה. אלא שעד־מהרה נתגלה לו סודה וקילקל את נישואיהם.

לצעירות שימש המחסור בכסף כוח הדוחף לכניסה לזנות. כאשר הפסיד בעלה של נאדיה את מקום עבודתו היו להם חובות גדולים, שכן רכשו דירה ומכונית. היא, אחות מפטרבורג, קיבלה הזמנה מחברים בישראל, באה כתיירת, ועבדה ב"מכון־יופי" בתל־אביב. בעלה עודו חי בפטרבורג והיא מכריזה שהיא אוהבת אותו, שולחת לו מתנות, ומקווה לחזור הביתה בקרוב וחסכונותיה עמה.

נשים כפריות, כשהן נמצאות בלחץ כספי, מנסות את מזלן במרכז עירוני כלשהו בגוש המזרחי לשעבר (מקום שם מבינים את התרבות הסובייטית ואת השפה הרוסית). ארצות במזרח הקרוב הן בחזקת בחירה שנייה. המזרח הקרוב כולל את הארצות המוסלמיות המתפשטות דרומה. אם גם כרטיס הלוך־ושוב לתורכיה, סוריה או ישראל יקר קצת יותר מכרטיס לפולין או בולגריה, הרי גם טובים יותר הסיכויים להיבנות מן הסכום שתכניס עבודה בדרום. בקיץ 1989 “הציפו נשים מן הצפון את ‘נווה־הנופש וארנה’” והיה עליהן לעבוד יחד כדי להתחרות עם הזונות המקומיות. את “רשת” הזונות יסדה קבוצה קטנה של סרסורים. מתחילת שנות ה־1960 כבר היתה התחרות בקרב רשתות מקומיות של זונות בנווה־הנופש הזה מצריכה ארגון.⁷ בסופו של דבר הוסכם שהרוסיות שנשארו והמשיכו לשרת לקוחות במלונות מן המדרגה הראשונה תשלמנה 50% מהכנסתן לרשת המקומית והחזקה יותר. דבר זה השפיע כמובן על הסכום שנותר בכיסן של החדשות שמקרוב באו, ונוסף על כך חייב הוצאה גדולה יותר למחיה במלונות שכאלה.⁸

במזרח הקרוב הדייבוטשקי מקבלות את לקוחותיהן בבתי־מלון זולים, שם הן עצמאיות יחסית. דוגמה לכך (שבאוגוסט 1993 הצביע עליה ה. אגברט) היתה קבוצה של שלוש חברות רוסיות, ששכרו להן יחד חדר במלון בטראבזונד, ואשר ברצון הציגו עצמן כ"זונות מרוסיה".⁹ העובדה שלמעשה לא היתה תחרות מקומית והיה ביקוש גדול לשירות (בהתייחס למסגרת המוסלמית בכללה) הפכו את העיירה הזאת למקום אידיאלי לעובדות־מין מחוץ־לארץ. שלוש הנשים האלה עשו חיל, וכמוהן גם בעל המלון, שהן שילמו לו הן במזומנים והן בשירות. לקוחות באו לעיר מן המחוז השכן. הנשים חיו כיחידה משפחתית, והתחלקו בהכנסתן שווה־בשווה. הבכירה בין השלוש, רופאה כבת שלושים־וחמש, היתה מנהיגה. בערבים היו שתיים מן הנשים יוצאות הדורות בלבושן לחפש לקוחות, ואילו השלישית היתה נשארת להשגיח על הדירה ולשמור על חסכונותיהן.¹⁰

נשים בשלות ואמהות חד־הוריות המפרנסות משפחה על־ידי עבודה בזנות אינן זקוקות לתמיכתם של גברים “סמליים”. לעתים קרובות הן ממנות אחת מהן שתשמש מאמא כדי שתטפל בהזמנות־העבודה שלהן. דומה הדבר לנוהג המקובל על נשים במקומות רבים ברוסיה, ובמרכזה של מוסקבה. “מאמא” אפשר לזהות לפי הופעה גברית כלשהו הכוללת מקטורנים ואפודות תורכיות של עור (מירונובה, מגאזין, וסטי, 1995).

ו. דייבוטשקי וסרסורים בישראל

הזונות עצמן בשיחתנו הבחינו בין “טוריסטקי” (“תיירות”) ל“עולימקי” (“עולות”). זונות מבמ"ל מן הקבוצה השנייה נכנסות לישראל כמהגרות בלתי־חוקיות המגיעות בתעודות מזויפות. הקבוצה של התיירות מגיעה באשרות־תיירים רשמיות (שתוקפן לשלושה חודשים), שאותן מקבלות הבחורות לאחר שהן מציגות הזמנה בדויה מקרוב־משפחה דמיוני בישראל. אחר־כך הן מבקשות הארכה לאשרה, או שהן פשוט נשארות בארץ שלא כחוק. כמה עסקי תיירות בדויים התארגנו אך ורק לצורך יצוא־מין. מאז 1991–1992 הפכו “תיירות” להיות הקבוצה הבולטת ביותר בקרב הזונות בבתי־הבושת הישראליים. במקרה הישראלי יש שלוש דרכים שבהן נשים נכנסות לסחר המין:

1. נשים שפיתו אותן במרמה להיכנס לזה (או שהן מעמידות פנים שכך היה). הבטיחו להן מקומות־עבודה כרקדניות, מעסות או מלצריות בבתי־קפה ובמסעדות, אך בסופו של דבר אולצו לעבוד בבתי־בושת.

2. נשים (בעלות מוטיבציה כלכלית חזקה) המצהירות שרצונן להשתכר ממון אפילו בזנות, אם יהיה צורך בכך.

3. זונות מקצועיות או אלו שהיו זונות לשעבר ורצונן להתמיד בעבודה זו. הן באות לישראל במטרה למצוא תנאים טובים יותר לעיסוק במקצוע.

חשוב לציין שבין הזונות שעובדות בישראל יש זנות מרצון שאינה בכפייה. בראיונות איתנו הזונות המקצועיות מביעות ספקנות לשמע סיפורים מן העיתונות על בחורות ש"פיתו אותן" לעסוק בזנות. וכך הן במטאות זאת: “הבנות האלו קיוו לקבל את העבודות המיוחסות ביותר: ללוות אנשי־עסקים עשירים בנסיעות, להיות רקדניות־חשפניות, או לעבוד בקווי טלפון־המין כמו שהובטח במודעות. למעשה, התאכזבו מפני שנאלצו להתחיל לעבוד במכוני־עיסוי, כלומר בבתי־בושת” (וולפוביץ', ורמיה, 8.9.92). שומר באחד ממכוני־העיסוי בתל־אביב מספר:

זונות מבמ"ל היוצאות למזרח הקרוב מגויסות במרכזים העירוניים הגדולים של רוסיה, אוקראינה, בלארוס, מולדובה, הרפובליקות הבלטיות ובנאות־קיט. כל יוצאות במ"ל העובדות בישראל נקראות בדרך־כלל “רוסיות”, אבל רבות מהן מדברות רוסית במבטא זר; הן יכולות להיות אסתוניות, מולדאביות, ליטאיות, או אוקראיניות. מאז אמצע שנות ה־90 נוסדו משרדים חדשים ליצוא זונות. רשת מאורגנת של יצוא־מין לישראל התגלתה בכמה ערים בינוניות בפרובינציות של רוסיה. דימיטרי צ’קאלין – קונסול ראשון בשגרירות האוקראינית בישראל ב־1994 – הצהיר בראיון שבתקופת־השנים 1993–1994 התפשט הגיוס של זונות לישראל באוקראינה גם לכפרים. בנות־כפר צעירות, שבדרך־כלל לא היה להן נסיון־חיים רב, נופלות בנקל קורבנות להונאה ולהטלת־אימים על־ידי סרסוריהן. בחורות כאלו מוכנות לברוח מן השיעמום של חיי הכפר שלהן ולהמיר אותם בחיים בערים גדולות, הן בבמ"ל והן בחוץ־לארץ.

בקונסוליות של במ"ל אין רושמים את מספרן המדויק של זונות מהגרות מחוץ־לארץ. אומדן משטרתי מעלה שבאזור תל־אביב בלבד מצאו בשנים האחרונות למעלה מ־1,000 נשים מבמ"ל עבודה בבתי־בושת, מכוני־עיסוי ושירותי־ליווי מקומיים.¹¹

בשנות ה־70, קודם לגל ההגירה הגדול מברית־המועצות, היו הזונות הישראליות ברובּן המכריע יהודיות ממוצא צפון־אפריקאי, מספר קטן ממזרח־אירופה (פולין, רומניה), ואחדות ממערב אירופה (רימרמן 1977). כעבור זמן מצאו גם כמה תאילנדיות ופיליפיניות, שקיבלו אשרות ורשיונות לעבודה בחקלאות או במשקי־בית, את דרכן לרובעי האורות האדומים. במרס 1990 צצה והופיעה בישראל קבוצה ראשונה של 15 זונות מקצועיות מבמ"ל. לא ארכו הימים ובעקבותיהן באו עוד רבות (פרץ, 7 ימים – ידיעות אחרונות, נעתק בנובסוטי נדלי, 15.4.1992). הזונות החדשות התחילו לדחוק את רגליהן של הזונות הישראליות שכּן היו זולות יותר ולעתים נחשקות יותר. כך התבטאו לקוחותיהן:

“תיירות” הן שהכניסו את הרווחים הגדולים ביותר לבעליהם של שירותי המין. בדרך־כלל משכורתה של עובדת “עולה” בלתי־חוקית פחותה מזו של עובדת חוקית. מבחינה כלכלית כדאי היה להעסיק “תיירות” רוסיות, שבצורה זו היו תלויות לגמרי במנהלים שלהן. הואיל והיו זרות בלתי־חוקיות לא יכלו לפנות למשטרה בתלונות או לבקש הגנה בעוזבן את המנהל שלהן.

העיתונות העברית קישרה את הגידול בזנות בשנות ה־90 לגלים המתפשטים־והולכים של עולים חדשים. הרי לנו כמה התבטאויות עיתונאיות טיפוסיות: “בשטח זה [הזנות] גילינו כ־300 בחורות ממוצא יהודי־רוסי” (פרץ, 7 ימים, ידיעות אחרונות, נעתק בנובוסטי נדלי, 15.4.1992). או: “תלמידות בנות 14–15 נעשו זונות, והרי זה חושף את כשלון הקליטה של עליה זו” (זיגדון, ירושלים, 18.9.92). סקר מאמרים על נושא זה מלמד איך מלת־הגידוף “זונה” עולה בקנה אחד עם המשפט־הקדום הגובר כלפי כל הנשים העולות.¹²

בדומה לטוריסטקי כך גם העולימקי הן במידה רבה רווקות בשנות־העשרים שלהן או נשים גרושות עם ילד. מעטות ראו במקצוע הזה דבר של קבע. רובן עוזבות את בתי־הבושת לאחר תקופה קצרה, מתוך ידיעה שיקשה עליהן לשמור את סודן בארץ הקטנה. צורה מוצנעת יותר של זנות היא זו של נערות־טלפון, כלומר “מלוות” בשירותם של תיירים מבחוץ או של ערבים הבאים מכפרים שמרניים, אבל רק מעטות יכולות להחזיק בעמדה כזאת. עולות יהודיות נוטות לחדול מן הזנות זמן קצר אחרי הגיען לישראל שכּן:

יתר על כן, העולות מתמלאות דאגה משעה שהן מאמצות להן את היחסים השליליים של הזרם העיקרי בחברה כלפי עיסוקן. “תיירות”, לעומת זה, יודעות שהן יכולות להרוויח כסף ואחר־כך לחזור באין מכלים דבר למולדתן. יבוא ה"תיירות" לשם זנות גדל במידה ניכרת מאז סתיו 1993. משטרת ישראל ניסתה לעצור אותו בנקיטת צעדים חדשים, אך בלא הצלחה יתרה. קבוצות שלמות של זונות גורשו מישראל וכלי־התקשורת סיקרו כמה מפעולות־הגירוש, וכך נאלצו הסוחרים לשנות את הטקטיקה שלהם: הם סיפקו ל"תיירות" תעודות מזויפות המעידות על מוצאן היהודי, או שנקנו תעודות מקוריות. מודעות בעיתוני מדינות חבר־העמים הציעו מכירת מסמכים של יהודים. רשת בלתי־חוקית חדשה זייפה תעודות ליצוא־זנות.¹³

הזונות עצמן מבחינות בבירור בין הסטאטוסים של “תיירות” ו"עולות". המפעילים והמשטרה מעניקים לשתי הקבוצות מעמד שונה. העולימקי כוללות כל אותן בחורות רוסיות שהשיגו אזרחות ישראלית מתוך כוונה להישאר לתקופה ארוכה. לרובן יש מסמכי־עלייה חוקיים או שהן נשואות לישראלים, מדברות עברית רהוטה, ובוחרות להן את מקום מגוריהן כמו גם תעסוקה חלופית. “טוריסטקי” ועולות מדומות, המקבלות את מסמכיהן מן המעסיקים שלהן, תלויות בהם. דייבוטשקי מגיעות לפרק־זמן שבין שלושה חודשים לשנה תמימה. מעבידיהן מספקים להן דיור (בדרך־כלל 3–4 בחורות גרות יחד) וכן אוכל, טיפול רפואי, קיצבות לבוש וקצת דמי־כיס, אך בלי משכורת. אם הן נשארות שנה אחת, מקבלות הן את כל התשלום במזומן לפני צאתן. יש המעדיפות לקבל את הכסף רק עם שובן הביתה.

אפשר להבחין בדו־משמעות במיון הזה: טוריסטקי יכולות לחדש את אשרותיהן כפעם בפעם, ובדרך־כלל כל אשרה נשארת בתוקף בין שלושה לששה חודשים. עולימקי, אם הצליחו יחסית, יכולות גם לחזור לארץ מולדתן, אם כדי למצוא בעלים ואם כדי לפרוש או להגר מחדש לאיזו ארץ אחרת. “תיירות־מין” מיומנות מנסות להשיג את המסמכים ולהגיע לישראל כעולות (עולימקי), ובפעם השנייה הן מחפשות להן מעמד גבוה יותר ומקומות־עבודה טובים יותר.

נינה (20) באה לישראל ממוסקבה ב־1989. הוריה התגרשו. היא הזדהתה כרוסיה, וידעה שאחת מסבותיה, שמעולם לא פגשה בה, היתה יהודיה. הודות לכך יכלה להיעשות עולה חדשה. היא הגיעה לישראל לבדה ושלוש שנים עבדה בכל מיני מכוני־יופי ו"שירותי־ליווי" בתל־אביב ובירושלים ועכשיו היא מדברת עברית רהוטה, וב־1993 נרשמה כתלמידה במכללה. היא לומדת ארגון תיירות בינלאומית וניהול מלונות ומתגוררת עם חבר בדירה שכורה. היא המשיכה לעבוד כנערת־טלפון שלא בידיעתו מפני שהיתה זקוקה לכסף. היא יכלה לעשות זאת כעבודה חלקית, תוך שהיא מקיימת קשר עם כמה לקוחות קבועים, משמע שהצליחה להגיע למעמד הגבוה ביותר במקצועה ולשפר בהדרגה את מעמדה. נינה מתחה ביקורת על זונות רוסיות אחרות. מעמד־השוליים שלה איפשר לה לשים לב לדברים שמודיעות אחרות לא ראו. להלן תיאור של שתי קבוצות של זונות רוסיות בישראל כפי שראתה אותן נינה בתקופת עבודתה ב־1990–1993:

השומרים במכון מסבירים שתפקידיהם “להגן על הבחורה מעצמה”. אפשר לשמוע מפי טוריסטקי שלאחר חודשים של עבודה בערים שונות בארץ אין הן יודעות על ישראל מאומה: “בשבילי כל ישראל היא בית־בושת אחד גדול”. בעלים של בתי־הבושת משתפים פעולה ביניהם, אם משום שהם קרובי־משפחה או מחמת השתייכותם לאותה קבוצת־משנה אתנית, או בשל טבע העסקים שלהם. דוגמה טובה לשיתוף־פעולה ביניהם היא גילגולן של זונות בין בתי־בושת שונים. כל בחורה שרואיינה עבדה, בדרך־כלל, בכמה וכמה בתי־בושת, היו לה קשרים לרוב עם זונות אחרות ושאר בעלי בתי־בושת, והן הביעו דעות מפורטות על עמיתותיהן למקצוע.

מעניין לציין שהזונות משתמשות בעגה מיוחדת המשלבת מונחים רוסיים מן התקופה האחרונה עם מונחים מערביים, וכך למשל הן קוראות לאנשים שהביאו אותן לישראל “ספונסרים”, לגברים המארגנים את עבודתן “מנג’רים”, והפגישה שבה מוסכם על תנאי־העבודה נקראת “אינטרוויו”. לבסוף מיתוספות מלים עבריות וערביות. כשבחורה נעשית זונה היא משנה את הופעתה ואת שמה. הרבה בחורות צובעות את שערן לעתים קרובות והן מעדיפות צבע אדום־עז, שחור, ובפרט בלונדיני. בעת עבודתן הן משתמשות בדרך־כלל בשמות “לועזיים”, אך יש מהן העשויות לבחור גם בשמות רוסיים. אחד השמות המקובלים ביותר הוא לילי: “יש לזה צילצול של פעמון”. לעתים קרובות הן אפילו מתחרות על השימוש בשם הזה.¹⁴

בשנות ה־90 התפתחו בישראל כל מיני רמות של מעמד ודפוסי עבודה, כפי שהגדירום זונות חבר־העמים בתערובת של עברית ורוסית.

(1) כבישנאיה הן זונות הגובות את המחיר הזול ביותר והן הנמוכות ביותר במעמדן. הכינוי שלהן לקוח מהמלה כביש בצירוף שם־תואר רוסי כסיומת. היא כוללת תיפקוד במכוניותיהם של לקוחות, בעיקר באזור של תל־אביב־רבה ליד הים, וכיצאניות־רחוב. רבות מאלו מכורות לסמים ועובדות בחוף תל־ברוך, בקצה הצפוני של העיר.

(2) תחנה מרכזית. במקום השני מלמטה בסולם־הדרגות נמצאות עובדות בדירות זולות. לקוחותיהן הם עוברים־ושבים. ב־1990, כשנפתחה תחנת־האוטובוסים החדשה של תל־אביב, היתה תזוזה קלה באזור האורות האדומים של העיר. רחובות צרים מסביב לתחנה המרכזית הישנה עברו לידי מכוני־עיסוי, בארים מפוקפקים, מאורות־הצצה וחנויות וידיאו של מין. בהסכמה־בשתיקה מצד ראש־העיר רוני מילוא הציעו כמה מחברי מועצת־העיר של תל־אביב שאזור התחנה הישנה ייקבע כאזור האורות האדומים הרשמי הראשון של הארץ. ההצעה עוררה זעקות־מחאה.

(3) מכון (מכוני־עיסוי). זונות שעובדות במקומות כאלה מרוויחות הרבה יותר מן הדייווטשקי שלמעלה. המקומות האלה של מין־למכירה קרויים גם “מועדוני בריאות”. האורחים מתאמים את בואם בטלפון. העבודה מאורגנת בשיטת סרט נע. המכונים הטובים ביותר נמצאים במרכז תל־אביב, באזור שבין רחובות הירקון ובן־יהודה ליד שפת הים. מלונות קטנים הנמצאים שם משמשים לעתים קרובות מקומות נוחים לנשים העוסקות בשירותי־ליווי להביא אליהן את לקוחותיהן. מספר נכבד של מכונים פועלים בערי־נופש: נתניה, נהריה, אילת וטבריה. כמה מאות נשים ממדינות חבר־העמים, רובן טוריסטקי או עולות מדומות המגיעות למעמד זה, נשארות שם לערך שנה.

(4) נערות־טלפון תופסות את המקום הגבוה ביותר בעולם הזנות. בישראל אלו הן בדרך־כלל עולימקי השליטות במקומות האלה, ומתוך שמוכרים להן התנאים יכולות הן למנוע מטוריסטקי להגיע לרמה הזאת. רבות מן העולימקי הן אזרחיות ויש להן קרובי־משפחה בישראל… נערות־טלפון ובחורות ממכוני־עיסוי שהן עולימקי יש להן סרסורים משלהן והן מארגנות את שירות־הליווי הפרטי שלהן, אם הן זקוקות לכך. רוב הסרסורים קרויים, בעגה הערבית־הישראלית של הזונות הרוסיות, “ערסים”, והם יוצאי במ"ל במקורם.

נערות־הטלפון מודעות לעליונות מעמדן. הן מתבדלות מן הזונות הרגילות. כמו שהתבטאה אחת מהן בראיון בטלביזיה:

זונות מ"שירותי הליווי" משרתות את לקוחותיהן בבתי־מלון. מצאנו שהמלונות האלה והאכסניות הקטנות והצנועות המעורבות בזנות הם יקרים. בעליהם, בניסיון להקטין את הסיכון שהמשטרה תעלה על עקבותיהם, מחזיקים לעתים קרובות בעסק של כיסוי, למשל מועדון־ביליארד. יש המעדיפים להסיע את הבחורות בעצמם ואינם משתמשים במוניות. לקוחותיהן של נערות־הטלפון הם בדרך־כלל גברים מבוססים במעמדם המבקשים להישאר אלמונים. העבודה כנערת־טלפון עלולה להיות מסוכנת אם הלקוח מתפרע. נערות־טלפון זהירות מטלפנות למנהל שלהם פעמיים: אחת לאחר שנכנסו לחדר וגבו את התשלום (כרגיל, לפני המגע המיני), ושוב בתום “עבודתה” לאות שאפשר לבוא לאסוף אותה. אם היא מאחרת לטלפן בפעם השנייה, אחרי 30 דקות לכל היותר, חייב המנהל להיות מוכן לשלוח עזרה.

בארים ומסעדות רוסיים כדוגמת “לוקס” במרכז ירושלים מקבלים בשעריהם זונות המשרתות כ"מלוות". כאן הן יושבות ומחכות לטלפונים. המנהלים שלהן הגיעו להסכם עם בעלי המסעדות האלו. הבעלים מרוויחים מן ה"בחורות", שאחרי עבודתן הן סועדות כאן, נפגשות עם חברות או מתרגעות בחברה של דוברי־רוסית. על בתי־בושת שנתגלו במסעדות נמסר אחרי פשיטות המשטרה.

טוריסטקי, אם אינן תלויות במעבידים ואם יש להן מסמכים חוקיים והן עובדות “מדלפק התשלום”, מקבלות בעצמן לפחות $17. הסכום הממוצע במכוני־עיסוי ושירותי־ליווי מקומיים הוא 15–$20, או באסקוב בעגה שלהן (כמחצית המחיר שמשלמים בניו־יורק או באמסטרדם). במאורות־הצצה לקוחות משלמים 50 ₪ (בזמנו $17) בעד 15 דקות, והאשה המתערטלת מקבלת מזה 10 ₪ לשעה. במקומות־נופש, שבהם רוב הלקוחות הם תיירים, שם המחירים הם הגבוהים ביותר: 60–$90 לשעה (אילת, עיתון מקומי, 20.07.95). המחיר הממוצע בעד “ביקור־בית” הוא 80–$90, כולל מונית, שירותי מלון וטלפון. בישראל יכולות נשים להשתכר בדרך־כלל רק 50% מן העלות של ביקור. במוסקבה זונה ואלוטנאיה מקבלת 50% לעצמה או $75 לביקור. אולם במוסקבה שוק הזנות, המכוון לתיירים מחוץ־לארץ ולמתעשרים חדשים מקומיים המשלמים במטבע זר, הוא מוגבל. עודף ההיצע הוא אחת הסיבות לכך שזונות יוצאות לחוץ־לארץ לחפש עבודה.

יהודים חרדים וערבים המבקרים לעתים קרובות אצל זונות רוסיות בגלל האיסורים המסורתיים ביהדות ובאסלאם על יחסי־מין לפני הנישואים ויחסי־מין לגברים נשואים בתקופות של נידה או לאחר לידה. ההעדפות בבחירתן של שותפות־מין מצריכות מחקר מפורט יותר. לפי מידע שנתקבל מראיונות עם זונות יוצאות־במ"ל הרי אלו מעדיפות ערבים על יהודים חרדים משום שהראשונים אדיבים יותר, נוהגים יתר כבוד בנשים – אם הן בנות אומות אחרות – ומגלים אמפתיה למקצוען. הזונות לא פחדו לקיים יחסים עם ערבים, ובדרך־כלל היו סוחרים מבריחי פירות וירקות מכפר־סבא מסיעים אותן לקלקיליה כשהיו ה"שטחים" בסגר. מספר זונות רוסיות התגוררו בבתים של ערבים ועסקו שם במקצוען. היו שעבדו בבתי־זונות של ערבים. אפשר היה לפגוש בנשים מבמ"ל שעבדו ככבישנאיה במרכז ירושלים, סמוך למגרש־הרוסים, שאינו רחוק ממאה שערים, הרובע החרדי־לעילא, כמו גם במזרח־ירושלים.

לקוחותיהן של נערות־טלפון, כפי שהתברר בראיונות, כוללים הרבה ערבים “לבנים”, השם שנותנות הזונות לערבים שהם אזרחים ישראלים, לרבות בדווים, שבדרך־כלל הם מוכנים יותר מפלשתינאים להוציא כסף על שירותי־מין. לקוחותיה של הזונה באזורים הנמוכים יותר הם צעירים ערבים מיהודה, שומרון ועזה, ועובדים זרים הרחוקים מביתם. יש סיפורים על נישואים בין זונות רוסיות לערבים. אחת מהן אפילו ביקשה ייעוץ כאשר קיבלה הצעת נישואים מלקוח אחד קבוע. היא הסבירה את נכונותה להיענות לו מפני שהוא היה נוצרי, לא מוסלמי. בעל מכון־עיסוי בתל־אביב סיפר שלעתים קרובות זונות יהודיות מסרבות לשרת ערבים ואילו נשים יוצאות במ"ל מוכנות לשרת כל אדם שידו משגת לשלם (תוכנית “עובדה” בטלביזיה הישראלית, שהוקדשה לבעיית הזנות בישראל, 5.1.1995).

בתחילת שנות ה־90 היו רוב המנהלים של “מכוני־העיסוי” ישראלים בני הארץ או עולים ותיקים, אבל בחמש השנים האחרונות גדל האחוז של עולים חדשים בעסק הזה. הטבלה הבאה תדגים את המגמה הזאת; מובאים בה נתונים ממטה המשטרה על אנשים החשודים בהחזקת בתי־בושת. ברור שלעולים החדשים יש פחות ניסיון ומגע עם המשטרה מאשר לישראלים בני הארץ, ועל בתי־הבושת שלהם פושטים כוחות המשטרה ביתר קלות.

טבלה 1: ניהול בתי־בושת בישראל

(כולל רק אלה שנרשמו על־ידי המשטרה)

עונשים על הדחה לזנות

בעלי מכונים מרוויחים לערך $1,000 ליום. מנהלי מכונים עומדים בדרגה אחת נמוכה יותר במידרג; אחריהם באים הסלקטורים (רובם מתאגרפים וג’ודקות צעירים), שמשכורתם לערך 1,000–$3,000 לחודש. מן התצפיות שלנו אנו למדים שיבוא זונות הוא אופציה מתקבלת על הדעת לעולה חדש ממדינות חבר־העמים. יש מאבק קשה על בעלות של מכון־עיסוי או שירות־ליווי. היו כמה מקרי רצח בעקבות התנגשויות בין קבוצות מתחרות של עולים חדשים. עולים מעוניינים ימצאו שסחר בנשים יכול להביא להחזר מיידי על השקעה ראשונית. המסחר בנשים לצרכי מין מסחרי מסבך אותם בהכרח עם ארגוני־פשע בישראל ובמדינות חבר־העמים. העיתונים הביאו כתבות על סרסורים אלימים ואכזרים המוליכים נשים צעירות שולל ואחר־כך הם שולטים בהן, אך עם זאת התברר שחלק גדול מן הסיפורים על זנות כפויה או “עבדות לבנה” היו חסרי־יסוד. תיאוריהם של עיתונאים מוסיפים לעתים קרובות צבע למה שקיבלו ממודיעיהם. כתבות המביאות פרטים על מכות, אונס ושוד מבוססות בדרך־כלל על דיווחים מן המשטרה ובתי־המשפט. לעתים קרובות נשים מציגות עצמן כ"יזמות" ולא כסתם קורבנות סבילים של נסיבות ברוטאליות. בחלקן הגדול הן משתדלות להשיג תנאי־עבודה נעימים, אפילו תנאֵי מותרות, עם לקוחות מנומסים, חליפים תרבותיים של מין תמורת כסף (וולפוביץ', ורמיה, 14.2.1992; ריז’יקובה, וסטי, 13–19.4.95). הסיבות שמביאות נשים לבחור בזנות מורכבות מאוד. לפי המימצאים שלנו אין זה נכון לכאורה שרוב הנשים נאלצות לעסוק בזנות כנגד רצונן, אף שאחדות נדחפות לכך בתחילה על סמך הסכמה דו־משמעית או חלקית מצדן. הידיעון הישראלי “אנחנו שוות”, היוצא לאור ברוסית בתל־אביב על־ידי עזרה של פמיניסטיות ישראליות, הדגיש כי 74%–90% מן ה"בנות" היו קורבנות להתעללות של גברים וקראו לפעולה מאוחדת נגד האלימות בזנות ולהגנה על זכויותיהן.

שמות גרוזיים (גיאורגיים) תופסים מקום בולט בדיווחים מבית־המשפט ובמאמרים בעיתונות הישראלית על פשעים הקשורים בזנות, כמו גם בהתייחס לעסקי החסות על מכוני־העיסוי. הזונות־המודיעות, שעבדו בבתי־בושת בתל־אביב, מסרו שרבים מאדוניהן הם יהודים מגרוזיה, הן ותיקים והן עולים חדשים. רגיל היה ביותר שהמשפחה כולה שקועה בעסק הזה, לרבות קרובי־משפחה מכוח נישואים. התפשטות הזנות היתה תופעה בגרוזיה עוד לפני הפרסטרויקה (גביאני את מנואילסקי 1987). יוצאי גרוזיה היו המארגנים הפעילים ביותר של סחר יצוא־המין בתורכיה וביוון קודם שהגיעו גלי הזנות ממדינות חבר־העמים לישראל (פאנוראמה 7 – 13.8.1993, ע' 37).

בשנים 1987–1993 הוצגה הזנות בעיתונות ובקולנוע של במ"ל כאחת התעשיות מהירות־הצמיחה ביותר שבארץ. בסקירות על סרטים תיעודיים וסרטי־עלילה הוצגה הזנות כדרך אלגנטית להתפרנס בתנאים האבסורדיים של רוסיה של אותו זמן (אטווד 1993: 71–75). בספרות היתה רומנטיזציה של הזנות. מספר גדל־והולך של חומרי עיתונות וסרטי וידיאו ארוטיים ופורנוגרפיים פירנסו את התפיסה של חופש מיני, שבו היו הגיבורות נשים צעירות מבמ"ל, והדבר אך הוסיף להערכתן־העצמית של הזונות. נשים אלו מבטאות את עמדותיהן ואת האידיאולוגיות שלהן בלי מעצורים לציבור, תוך שהן מצביעות על המעלות היתרות של מקצוען ומדגישות שהיחס הציבורי לזנות חייב להשתפר. טאטיאנה (30), זונה מקצועית ממוסקבה, העושה כבר עשר שנים בעסק, תיארה לעיתונות מה יחסן של עמיתותיה ושלה לשינוי שחל בעמדה כלפי עבודתן ובמעמדן החברתי, וכך היא אומרת:

הסובייטולוגים הגיבו בכך שתלו את יוקרתה של הזנות בליקויים שהיו במשטר הסובייטי. בניגוד לתפיסה הטרום־מהפכנית של הזונה כקורבן של חברה לקויה ו"אשה שסרחה", הרי הזונה בת־ימינו משדרת הרגשה ברורה של הצלחה. בעיני עובדות אומללות ומותשות, הסובלות משכר נמוך, חובות תמידיים ושאיפות מתוסכלות, הזונה, על אורח־חייה הבזבזני, העצל, הבוהמי, לא די שאינה מעוררת חמלה אלא היא מושא לקנאתן של מיליוני נשים (זמצוב, 1991: 263).

את ההשקפה הזאת מאשרים סקרים סוציולוגיים על יוקרתם של מקצועות שנערכו בעשרה בתי־ספר תיכוניים במוסקבה בתחילת שנות ה־90. הרבה תלמידות ראו בזנות קריירה מכניסה אפשרית. ברשימת העבודות שבראש סולם השכר הועמדה הזנות על דרגה שבין מנהל בכיר לזבנית, מעל מקצועות ששכרם מועט כגון דיפלומט, מורה, נהג מונית, מכונאי־רכב וקצב. הנכונות להיכנס לזנות הוסברה לא כברירת־מחדל של מחוסרי־כל אלא כמקצוע יוקרתי הממלא תפקיד חברתי חשוב – להקל מן הלחץ המיני בחברה.

סטודנטית וזונה כתבה את המכתב הבא לעיתון רוסי פופולארי במאמץ לעשות נפשות לשינויים בחוק הפלילי הנוגע לזנות. היא מביעה גאווה במקצועה ומאמינה שעוד הרבה בחורות רוצות ללכת בעקבותיה. וזה סיפור חייה:

הזנות בארצות־חוץ אינה מחפשת לה צידוקים כגון “הקלת לחץ מיני”. היא מצריכה התגברות על תפיסות קודמות של הערכה חברתית ויכולת ליישב אי־כבוד עם שמירת־סוד. טוריסטקי שחוזרות הביתה, מתחתנות ומגיעות למעמד של נשים מכובדות, נזהרות שלא יוטבע בהן אות־קלון. בדומה לזה, זונות יהודיות רוסיות נוטות לאמץ להן את התפיסה השלילית של החברה הישראלית מן הזרם העיקרי ביחס למקצוען שלהן. יש המביעות רצון לעשות קריירה באירופה או בארה"ב, מקום שתוכלנה, אם ישחק להן המזל די הצורך, להרוויח יותר כסף בלי להיתקל אחר־כך בקשיים רציניים.

הואיל וידוע להן שמקצוען יש לו גבול־גיל עליון, מנסות נשים להשיג יותר עבודות לגיטימיות ולעבוד כזונה, אם אפשר, רק באופן חלקי. משעה שהן בלתי־תלויות ומשתכרות לפרנסתן בשטחים אחרים מחליפות הן בהדרגה את אורח־חייהן, כמו שהחליפה אותו נינה, עכשיו סטודנטית במכללה. יש העדפה לעבודות משרד כעיסוקים חלקיים אחרים, ויחסי־מין עם הבוס מקובלים כחלק מן העבודה. יש המחליפות משרות במכון במועדוני חשפנות, בלי להודות שהן מספקות יחסי־מין. את הסיבה לשינוי באוריינטציה מתרצות זונות כתוצאה מבעיות זהות הטבועות במהות המקצוע הזה, שבישראל רואים בו התנהגות סוטה יותר מאשר במדינות חבר־העמים כיום.

סוף דבר

הנהירה הנרחבת של צעירות מכפרים ועיירות אל הכרכים הגדולים של מדינות חבר־העמים ומשם לחוץ־לארץ בחיפוש אחרי עבודה בענף המין משקפת מצב נפשי מסוים. המחסור, אם גם לא עד כדי רעב, הוא כאן כוח מניע, אבל אפשרויות אחרות לטיפול במחסור, כמו מצב שבו בני־זוג נשואים עובדים שכם אל שכם כדי לגמור את החודש, נדחות לטובת מעשי־סולו כגון זנות. הגלישה של נשים מבמ"ל לארצות אחרות, רחוקות כקרובות, משקפת את ירידת מעמדם של הנישואים כמו גם של משפחות־המוצא ושל השפעת ההורים בחברות בתר־קומוניסטיות.

הגירתם של יהודים מבמ"ל ממציאה לאזרחים אחרים של מדינות חבר־העמים פתח לחיפוש תעסוקה בישראל. טיפוסי היה הדבר שנשים בגיל עשרים־וחמש עד קרוב לשלושים, משכילות ולעתים קרובות בעלות מקצוע חופשי, אמהות חד־הוריות אשר להן ילד שנשאר עם סבתא, באו באלפיהן, ובלבן התקווה להשתכר יפה במהירות ואחרי־כן לחזור הביתה או להגר הרחק יותר מערבה.

קצת מן הראשונות שהגיעו התבססו בישראל והשתקעו בה. מאז 1993, בגלל הגידול במספר, שוב לא יכלו למעשה נשים לעבוד באורח בלתי־תלוי, כמו שהיה אפשר בשנים 1990–1992. קמו רשתות של גברים לזיוף מסמכים, יבוא נשים, מציאת דירות וריהוטן, גיוס לקוחות ודאגה להגנה. עכשיו גברים חולשים על הענף העולה כפורח. העולימקי, שגם להן אותה נטייה “לגרד את הקרקעית” בבחירתן בסחר־המין, נוח להן יותר לעזוב את העבודה או לעבור לעבודה חלקית במקום אחר, לעומת הטוריסטקי, התלויות יותר בסרסורים. העבודה הרחק מן הבית בעילום־שם היא יתרון גדול לטוריסטקי. אף אחת משתי הקבוצות אינה מביעה גאווה על מה שהן עושות בישראל.

בדרך־כלל מצדיקים את העיסוק בזנות במצוקה כלכלית. אולם כשאתה קורא בין השורות של דברי הזונות אתה מגלה צלילים של טינה, המכוונת נגד ההסתמכות על גברים ועל עולמו של גבר במציאות החברתית במולדת הישנה. במידה ידועה אנו מייחסים זאת לצורה הסובייטית של יחסי־המינים.

למרות הלחץ הכלכלי הקיים בבמ"ל ובאירופה המזרחית, רוב המגויסות למקצוע מגיעות מן האזורים המפותחים יחסית של בלארוס, רוסיה, אוקראינה והמדינות הבלטיות. לא זוהתה אף אחת מן המחוזות המוסלמיים של במ"ל.

ההיצע השופע הגדיל את הביקוש; לקוחותיהן של זונות מבמ"ל באים גם מן החוגים המסורתיים ביותר של יהודים חרדים ומוסלמים ערבים. נשים מבמ"ל יש להן מוניטין של נשים מתחשבות יותר, מבינות יותר וטובות יותר מן המקומיות בהיענות לגחמותיהם של גברים. זאת בניגוד ליסוד הקובלנה על הגברים במולדת הישנה.

רק מעט צעירות מן הבלקן, מקווקאז ומאסיה התיכונה, שידעו מחסור לא פחות מן הנשים מבמ"ל, נמצאו בקרב העוסקות בזנות בישראל ובארצות המזרח הקרוב. כוחות המשיכה מוליכים פחות ל"הזנייה" בחברות מוסלמיות בקרב שכנים מוסלמים קרובים. אנו מייחסים זאת לכך שבחברות מוסלמיות יש פחות נכונות לסבול את הזנות ואילו שכניהם הקרובים של מוסלמים ערים מטבע הדברים להשפעה השלילית של מכירת יחסי־מין על קבוצת־המעמד של האשה. הצורה הכפולה של קבלת זונות צעירות מבמ"ל במזרח הקרוב (פסילה רשמית והשלמה למעשה) עשויה לשקף את העובדה שהשירות מבוקש יותר בהשוואה לארצות אירופה. בגלל כוחו של האסלאם וההפרדה הקיצונית בין המינים, הזונות ממלאות צורך גדול.

ציורי־דמיון מתחלפים של כיבוש ולקיחת פילגשים מקרב הנכבשים, שרבה שליטתם בתרבויות המזרח הקרוב, מובנים פחות באותו חלק של מדינות חבר־בהשוואה למצב בארצות הבלקן שנוצחו על־ידי מוסלמים. אומות שחיו מאות שנים תחת שלטון עותומאני או בשכנותו הקרובה, כגון נוצרים בלקניים וקווקזיים, פיתחו שאיפה להגן על הדימוי־העצמי שלהם ועל כבודם הלאומי. השלמה עם לקוחות “מזרחיים” ויהודים תהיה אפוא נסבלת פחות. נשים יוצאות במ"ל כמעט אינן ערות לפרשנות המוסלמית הזאת, או שהן מתעלמות ממנה.¹⁵

ההשקפות המהלכות במזרח התיכון על “הזנות הרוסית” ממדינות חבר־העמים מאז שנות ה־1990 למאה שעברה עוררו את התנועה ה"פטריוטית" הרוסית “בארקאשובצי” (יחידה לאומית רוסית) לדרוש את עיקורן של הנשים הרוסיות – “חרפת הלאום” – שבאו במגעים עם גברים שאינם סלאבים (גריטשין, איזווסטיה, נעתק בוסטי, 1994). תירצו את הדבר לא דווקה בפגיעה בגאווה הלאומית המשתמעת מ"זנות יורדת" אלא בעיקר בחרדות גזעיות. סיבות נוספות (מחוץ למצוקה כלכלית) לסחר־המין שעוסקות בו נשים מבמ"ל במזרח הקרוב אפשר לתרץ בנימוקים הבאים: “שוקי עבודה” קורצים שהם ריקים יחסית, כל זמן שה"מזרח" מושך פחות להזנייה של נשים המשתייכות לאומות הסמוכות אליו; ראיית הזנות כמרידה של נשיות, לאחר שנים כה ארוכות של דיכוי סובייטי, דבר המתגלה בתשוקה צרכנית ושאיפה למוצרי־צריכה חדשים, מתוך היחשפות לפרסומות “מערביות” ופגישות תכופות יותר עם תיירים מן ה"מערב", ממריצה נשים להשיג פריטים כאלה בכל דרך שהיא.

יש מקום לחשוב שבריחתן של נשים צעירות ומשכילות לזנות היא מקבילה לסתירות מהותיות הנובעות מרציפות מצד אחד והסתגלות לריאליזם החברתי החדש מצד שני. במושגים ובריאניים, משעה שהאינדיבידואליזם שולט, שעה שהטראנסצנדנטאלי ניטש מזמן ופוחתת חשיבותו של הגורם החברתי, אין חפיפה בין מהות לנפש. לפי שעה הסיפוק העצמי חשוב יותר משהיה אי־פעם.

ביבליוגרפיה

אנדד אלדן מבְּאֵרי החל לפרסם משיריו ב־1952 במוסף הספרותי של “על המשמר”, בעריכתו של אברהם שלונסקי. שיר קודם שלו נדפס ברבעוננו בחוברת 12 (קיץ 2005). שיר קודם של אלי אליהו נדפס בחוברת 13 של רבעוננו (סתיו 2005). הוא בן 36, תושב תל־אביב, ועוסק בעריכה ובתרגום. ד"ר אבשלום אליצור, מרצה בכיר בבר־אילן, עשה את הדוקטורט באוניברסיטת תל־אביב בהדרכת יקיר אהרונוב ופירסם מאמרים רבים בכתבי־עת מדעיים בפיזיקת הקוונטים, אבולוציה ופסיכואנליזה. ספר פרי־עטו, העוקב אחר תפקידו של אידיאל היופי בהתפתחות הפיזיקה מימי יוון עד המאה ה־21, קרוב להשלמה. בנימין ברסון הוא יליד תל־אביב (1944), בוגר אוניברסיטת תל־אביב במינהל עסקים ובוגר הטכניון בהנדסת מכונות. עוסק, בצד כתיבת שירה, בהלחנה של מוזיקה ווקאלית. שולמית גבע, מבקרת ספרי עיון, היא בעלת תואר דוקטור לארכיאולוגיה מקראית. היתה חוקרת ב"תוכנית לחשיבה אלטרנטיבית" באוניברסיטת תל־אביב ובמכון ון־ליר. שירי חיים גורי המופיעים בחוברת זו לקוחים ברובם מן המחזור “עיבל” וקצתם מן המחזור “תוספות לעיבל”. כולם עתידים להיכלל בקובץ שיריו הבא, שיופיע לפני סוף השנה. משירי “עיבל” הבאנו גם בחוברת 13 שלנו (סתיו 2005). “צוֹפ־סואי” הוא סיפורו הרביעי של אור גראור הנדפס ב"קשת החדשה". סיפורים נוספים משלו הופיעו גם בכתבי־העת “שבו” ו"הו!" ריצ’ארד דאבנפורט היינז (יליד 1953) הוא סופר בריטי, הידוע בעיקר בזכות הביוגרפיה שכתב על המשורר ו. ה. אודן. הוא הורה בבית־הספר הלונדוני לכלכלה, וב־1985 הוכתר בפרס־וולפסון להיסטוריה וגיאוגרפיה. כיום הוא כותב וסוקר ספרים בכמה כתבי־עת ספרותיים, ובהם המוסף הספרותי של ה"טיימס" הלונדוני. תיאודור דאלרימפל מוכר היטב בעולם האנגלו־סקסי בטוריו השבועיים ב"ספקטייטור" ומסותיו ברבעון האמריקאי City Journal. הוא פסיכיאטר העובד באזור עירוני בבריטניה, שם הוא מסופח לבית־חולים גדול ולבית־כלא. בטוריו הוא מדווח על סגנונות־החיים ודפוסי המחשבה של המעמד התחתון הגדל בבריטניה. באחד מספריו האחרונים, “החיים בתחתית”, הוא מזהיר מפני התפשטותה של תרבות תת־המעמד הזה בכל רחבי החברה. תרגום מאמרו של הראשון על ספרו של השני מובא כאן באדיבותה של מערכת ה־Times Literary Supplement. חגי דגן מלמד תרבות, ספרות ו"מחשבת ישראל" במכללת ספיר. ספריו האחרונים: “למלך אין בית” (רומן; הוצאת חרגול) ו"יהדויות/תמונה קבוצתית" (הגות; הוצאת אוניברסיטת תל־אביב). “על קצה המותר”, ספרו הראשון של שי דותן, המתגורר בירושלים, זכה בפרס שרת החינוך לספר־ביכורים תשס"ה. הוא חבר קבוצת “כתובת” הירושלמית, המפעילה את “מקום לשירה” בשכונת אוהל משה, סמוך לשוק מחנה יהודה. שימוס היני, המשורר האירי הנודע, חתן פרס־נובל, נולד ב־1939 בנפת לונדונדרי שבאירלנד הצפונית. ב־1966 נדפס קובץ שיריו הראשון. הוא מרבה להיתלות בהיסטוריה האירית ושואב מן המיתוס ומהיבטים אפיניים של החוויה האירית. ב־1980 הוציא מבחר דברי פרוזה משלו על שירה ומשוררים שהעריץ. נאטאשה נארספי זילברג, המתגוררת בירושלים, שותפתו של פרופ' גדעון קרסל למחקר על “דרך המין”, היא דוקטור לאנתרופולוגיה, המרצה במכללה האקדמית כנרת ועמק־הירדן. היא חוקרת הגירה ואנתרופולוגיה, שעשתה את הדוקטורט שלה במכון לאתולוגיה במוסקבה. אברהם ב. יהושע, שהופעתו בזמן האחרון בכנס של ארגונים יהודיים באמריקה עוררה סערה, מביא כאן דברים שהשמיע בכנס פסיכואנליטי ברומא בירת איטליה ב־2004 ובאחרונה חזר והשמיעם בשפתו בפני הכנס הפסיכואנליטי השנתי בירושלים. גד יעקבי, לשעבר חבר־כנסת, שׂר ושגריר ישראל במרכז האו"ם, הוציא עד כה לאור שלושה ספרי שירה, סיפורת ושלושה ספרים לילדים ולנוער, נוסף לפרקי אוטוביוגרפיה ופירסומים בתחום מדע המדינה ויחסים בינלאומיים. פרופ' ברנארד לואיס חגג בימים אלה את יובלו התשעים. “שיכתוב עצמי”, המופיע בחוברת זו שלנו, ראה אור לא מכבר בירחון האמריקאי The American Interest (העורך: אדם גרפינקל). פרופ' עדה למפרט היא חוקרת פסיכולוגיה אבולוציונית במרכז האקדמי רופין. ספריה שראו אור בעברית הם “גוף ונפש” (הוצאת פרולוג) ו"האבולוציה של האהבה" (האוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל, הוצאת משרד הבטחון). באנגלית הופיע ספרה, The Evolution of Love, בהוצאת Preager/Greenwood. ספרה החדש, “הרהורים על נפש האדם”, עודו ממתין למו"ל. נעמי שהאבּ נאי, מהבולטים במשוררי ארה"ב החדשים, נולדה ב־1952 בסנט־לואיס שבמדינת מיזורי, לאב פלשתיני ולאם אמריקאית. לזכותה ספרי שירה (שעוטרו בפרסים), אנתולוגיות של שירה וסיפורת, וספרי ילדים. בנעוריה עשתה זמן־מה עם משפחתה בכפר לא הרחק מרמאללה. ייצגה את ארה"ב בפסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים. תירגמה לאנגלית מן השירה הפלשתינית. מתגוררת עם בעלה ובנה בסן־אנטוניו, טקסאס. נחמה נבון היא בת קיבוץ המתגוררת עתה בתל־אביב. בוגרת החוגים לתולדות האמנות ו"הילד החריג" באוניברסיטת תל־אביב, ובעלת תואר מוסמך בייעוץ חינוכי. ב־2003 פירסמה קובץ שירה ראשון, “מבט בחמישה מהלכים” (הקיבוץ המאוחד). גונטר קונהרט הוא יליד ברלין (1929), החל לפרסם שירים וסיפורים ב־1948. התגורר במזרח ברלין עד 1977, עת הודח מן המפלגה בשל “סטיות פוליטיות וחברתיות” ועבר לגרמניה המערבית. מתגורר בצפון גרמניה בכפר קטן בשלזוויג־הולשטיין. נחשב מן הבולטים במשוררי גרמניה כיום. דן קורדובה(https://benyehuda.org/author/4814), בן 24, יליד תל־אביב. סטודנט בחוגים לספרות כללית וקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. פירסם בעבר ב"קשת החדשה". ישי קורדובה הוא עורך ראשי בהוצאת הספרים של משרד־הבטחון, בעל תואר מוסמך במנהל ציבורי מאוניברסיטת הארוורד, ארה"ב. עיוניו בהיסטוריה הקדומה של הארץ והאזור נדפסים לעתים מזומנות ברבעוננו ובמקומות אחרים. פרופ' גרשון קוריצקי, מן המכון לפיזיקה במכון ויצמן למדע, המתמחה בעיקר באופטיקה הקוונטית, מזכּה זו פעם שלישית את קוראינו בטקסט המבקש לתת ביטוי אסתטי, בשירה ופרוזה כאחת, לשאלות־יסוד הגותיות. גד קינר, המפרסם ברבעוננו לראשונה, הוציא עד כה שלושה ספרי שירה (ראשון בהם ב־1978) ופירסם משיריו במוספים ובכתבי־עת ספרותיים. הוא פרופסור־חבר בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל־אביב, שם הוא ראש המסלול לכתיבה, בימוי ודרמטורגיה ומנהל תיאטרון־האוניברסיטה. בנוסף לכך הוא שחקן, מחזאי, ומתרגם מחזות. בתרגומו המחודש יוצג בקרוב האב מאת סטרינדברג בתיאטרון הקמרי. פרופ' גדעון מ. קרסל הוא איש המכון לחקר המדבר במכללת שדה־בוקר, שחקר, בשיתוף עם ד"ר נטשה נארספי זילברג, את הזנות ממדינות חבר־העמים בהתפתחותה הפוסט־סוציאליסטית, אגב השתתפות בקבוצת מחקר שהתחקתה אחר התפרצות השווקים הפתוחים בבולגריה, בתורכיה ואחר־כך בארץ. מיכאלה קלי היא ילידת רחובות (1969), עורכת־דין לשעבר ועורכת ספרים בהווה. מנחה קבוצות ומופיעה בתיאטרון המבוגרים ברחובות. זהו סיפּורה הראשון הרואה אור. אסנת ראם, תושבת תל־אביב, היא שחקנית, בימאית ומספרת, שקובץ ראשון משיריה עתיד להופיע בקרוב. סיפור קודם של יואב רוזן, “אחריות”, נדפס בחוברת 12 של רבעוננו (קיץ 2005). לאחרונה נדפס סיפור שלו במוסף “תרבות וספרות” של “הארץ”, במסגרת הסיפורים המומלצים של תחרות הסיפור הקצר. הוא יליד 1980, ומשמש ראש תחום התוכן במשרד ליחסי־ציבור וייעוץ תקשורתי. נועם מאיר שדות, יליד 1979, המתגורר בחיפה, הוא בוגר אוניברסיטת תל־אביב במתימטיקה ובמדעי־המחשב. “שירי פילגשים” שבחוברת זו עתידים להיכלל בקובץ שיריה הבא של ש. שפרה, שעליו היא שוקדת עדיין. בינתיים היא מוסיפה לחשוף ולתרגם ממכמני השירה הקדומה של ארץ־הנהריים. הסיפור “מרטיניק” המופיע בחוברת זו עתיד להיכלל בקובץ סיפורים חדשים שמכין גדעון תלפז לדפוס. הוא יליד פתח־תקוה, בעל תואר ראשון ושני מן האוניברסיטה העברית ותואר שלישי מאוניברסיטת אוקספורד, אנגליה. בשנות ה־60 נדפסו סיפוריו דרך־קבע ברבעון “קשת”. עד כה פירסם 8 רומנים ו־6 קבצי סיפורים. על בסיס עבודת־הדוקטור שלו באוניברסיטת אוקספורד כתב ספר על “סיפורי ילדות ישראליים בשנות ה־60”, שראה אור (באנגלית) בסדרת Judaic Studies של הוצאת בראוּן.