כבר כמה שנים, מיה, שאַת תלויה על הקיר הצפוני של דירתי בבוגרשוב. את יושבת ליד שולחן עגול בבית־קפה ושותה תה. מיה, מסכנה שלי, האם הצלחת למצוא תה נענע בארצות הברית של שנות העשרים? את חובשת כובע צהוב ששוליו הרכים נופלים על אוזנייך ומעיל ירוק עם בטנת פרווה שחורה מכסה שמלה סגולה שחתוכה נמוך למדי. ידך השמאלית עוטה כפפת־עור שחורה והיד הימנית, היד בה את מחזיקה את ספל התה, חשופה לאוויר. רגלייך חשופות גם הן, משׂוכּלות מתחת לשולחן.
את יושבת לפני חלון גדול ומושחר, נראה שבחוץ כבר לילה. בשמשת החלון משתקפות מנורות התקרה של בית־הקפה, אך אַת, מיה, לא משתקפת בחלון ונראה לי שאת לא מודעת לכך שבכלל יש חלון מאחרייך. כל־כולך מרוכזת בספל התה, וחבל לי עלייך. את כל־כך בודדה שם, מנותקת מזמנך, מנותקת מחברייך. ואיך שאני מכירה אותך, לפחות איך שהכרתי אותך פעם, את ודאי גם מנותקת מעצמך.
היינו חברוֹת פעם, לפני שנעלמת. לפני שנים, לפני שהיו לי ילדים ודירת שלושה חדרים ועבודה קבועה, כשעל הקיר עוד תליתי פוֹסטרים של זמרים במקום רפרודוקציות של ציירים אמריקאים. היינו מאוד קרובות: דיברנו כל יום והתראינו לפחות פעמיים בשבוע, בבתי־קפה או זו אצל זו. כשהיה לנו קצת כסף לבזבז היינו יוצאות למסעות קניות: אני הייתי חוזרת עם שלוש חולצות חדשות ושתי חצאיות שמעולם לא הייתי לובשת; את היית מודדת הכל, אבל לא קונה כלום. אמרת שאת חוסכת, שאת רוצה להשקיע את הכסף שלך באמנות.
איי, מיה, איך שאת אהבת אמנות. הלכנו יחד לכל הגלריות בתל־אביב ולפחות שלוש פעמים בחודש היינו מבקרות במוזיאון תל־אביב כדי לראות את התערוכות החדשות, או פשוט כדי להעריך מחדש את התצוגות הקבועות. אבל הגישה שלך לאמנות היתה שונה בתכלית משלי.
מיה, חמודה שלי, מעולם לא למדת להעריך אמנות באופן מקצועי; נהגת לדבר על תחושות ורגשות שהתמונות והפסלים מעוררים בך. היית עוצמת את עינייך, נושמת לתוכך את הציור וחיוך היה מתפשט על פנייך. האמת, קינאתי בחיוך הזה שלך, בתמימות שלך נוכח יצירות האמנות. שלוש שנותי בלימודי אמנות באוניברסיטה הנחילו לי כלי ניתוח, חדים וקרים. אני ראיתי השפעות, השְלָבוֹת והַשְכָּבוֹת בלי הדגש ב־כ', המקור הוא במלה שִכְבָה; אני ראיתי אימפרסיוניזם, פואנטיליזם וקובּיזם ואת יחסי־הגומלין ביניהם; את ראית רק את היופי, וקינאתי בך על כך.
את לא יושבת במרכז התמונה, מיה. את יושבת לימין המרכז, לצדה של קערה ובה פירות אדומים וצהובים. את אינך מציורת במרכז התמונה, מיה, מכיון שאת, לבדך, אינך נושא התמונה. על־מנת להבין את התמונה כראוי, כפי שסיפרה לי המרצה בקורס לריאליזם סוציאלי באמנות, יש לשים לב לכך שבמרכז התמונה ניצב כיסא ריק, ואותו כיסא ניצב מצדו השני של השולחן, מולך. מיה, המרצה חשבה שהתמונה מסמלת בדידות, היא חשבה שעינייך השמוטות מסמלות עצב. אבל אני יודעת את האמת, מיה, אני יודעת שהכיסא הריק נועד לי, שאת מחכה שאני אכּנס דרך דלתות העץ השחורות ואתיישב מולך. אני מצטערת, מיה, ואני מקווה שיום אחד תוכלי לסלוח לי.
איך יכולתי לדעת שתיעלמי, מיה? עברתי בזכרוני על היום האחרון שלנו ביחד כל־כך הרבה פעמים שאני כבר לא יודעת להבדיל בין הזיכרון האמיתי לבין הניתוחים שלי. אני חיפשתי שמלה חדשה לדֵייט הבא שלי עם שלומי, את בדיוק היית בין מערכות־יחסים. מדוע לא נתת לי סימן, מיה? מדוע לא הזהרת אותי?
“אני לא אוהבת את האופנה החדשה הזאת”, אמרתי, מראה לך שמלה לבנה מכוסה נקודות חומות, “זה כל־כך שנות־החמישים שזה נורא”. עמדנו בחנות של “זארה” בדיזנגוף־סנטר. זו היתה החנות השלישית שבה ביקרנו באותו יום והתחלת להראות סימנים של חוסר סבלנות.
“דווקא מוצא חן בעיני הרֶטרוֹ הזה. מה רע בשמלות מנוקדות?”
“זה לא הנקודות, זה איך שהיא מתרחבת באגן. את רואה אותי מסתובבת במקום כדי שהיא תתרומם מסביבי? אני נראית לך כמו מרילין מונרו?”
“אולי”, חייכת, “אם היית משמינה קצת. את מאמינה שהשמנמונת הזאת היא עדיין סמל סקס? למה אנחנו לא יכולות?” ריפרפת בין החצאיות הצבעוניות, תלויות מקולבי הפּלסטיק השקופים, אבל לא בחרת לעצמך כלום.
“שלומי כל הזמן אומר לי שאני רזה מדי”, אמרתי, מצמידה את השמלה לגופי לפני מראָה, “אבל הוא יגיד הכל כדי להשיג זיון”.
“למה שלא תנסי?” שאלת, “תשמיני קצת, לא הרבה, רק כדי לראות איך הוא יגיב”. הסתכלת על הבגדים במין ריחוק, כאילו שהם לא רלוונטיים לך. לבשת ג’ינס וסוודר אפור, ישן, אותו סוודר שהיה לך מאז התיכון.
“תגידי, לא נמאס לך מהבגדים הישנים שלך?” שאלתי, משנה את נושא השיחה, “אולי תתני לי סוף־סוף להלביש אותך קצת?”
“תעזבי, שִמרית, אני לא בקטע עכשיו. חוץ מזה”, הצבעת על הבגדים שכיסו את המדפים סביבנו, “זה לא הטעם שלי. אני מחכה ששנות־העשרים יחזרו”.
צחקתי, “שנות־העשרים? עם השמלות הקצרות והנעליים הנוראיות? תעזבי את השמלות, מיה, כובעים! הן חבשו כובעים! את רואה אותנו עם כובעים! ולמה שתרצי לכסות את השׂער היפה שלך, מיה?” ליטפתי את שערך הזהוב, “כמה בחורות את מכירה עם כזה בלונד זוהר? ועוד טבעי?”
“זה לא רק הבגדים, שימי, זה כל התקופה!” התחלת להתלהב, “הכל היה פשוט יותר, קל יותר. עוד לא היה איידס, או טלביזיה, או פצצות אטום”.
“לא, אבל היה שפל כלכלי, וגזענות ופאשיזם. על מה את מדברת, מיה? לא היתה ישראל עדיין, לא היה את כל זה”, הקפתי בידי את החנות, את תל־אביב, את כל הארץ, “כל מה שאת מכירה, עוד לא היה כלום”.
“היה צבע”, אמרת בשקט, “היה צבע ברחובות ובבתים, לא רק בבגדים”.
אולי שם זה התחיל? ואולי זה התחיל עוד הרבה לפני כן? מיה, למה לא אמרת לי כלום? למה הסתרת ממני את מה שבאמת הפריע לך, את מה שבאמת הרגשת?
“הכל בסדר, מיוּש”? שאלתי, מקפלת ברישול את השמלה ומניחה אותה על אחד המדפים. “את מתגעגעת למוטי?”
“לא, זה כלום, זה סתם. אני מצטערת שלא כּיף אתי היום, אני סתם בגועל־נפש של מצב־רוח”.
“על מה את מצטערת, חמודה? שעובר עלייך יום לא משהו? זה קורה לכולנו. את יודעת מה”, אמרתי, יודעת מה ישפר את מצב־רוחך, “נראה לי שיש לי פה מספיק אופּציות להערב. את רוצה לקפוץ למוזיאון, לראות את התערוכה החדשה?”
עינייך נדלקו, ואני מקללת את עצמי עד היום.
מוזיאון תל־אביב: אם רק היו משקיעים בו קצת יותר כסף, אם רק היו מחליפים את האוצֵר, פרופ' הֶרץ הזקן, משיגים אוספים קצת יותר חשובים, קצת יותר אוונגרדיים, אפשר היה להפוך אותו לחלום. אם רק היו מקבלים אותי בתור אוצרת, או אפילו יועצת, הייתי יכולה להגשים בשבילם את החלום, הייתי הופכת אותו למוזיאון חשוב, אירופי. הוא היה מופיע במדריכים לצד הלוּבר והפומפידוּ, הגלריה הלאומית של לונדון ואוסף סאצ’י. אם רק האוצר הנוכחי היה, נאמר, נעלם בנסיבות מסתוריות! אח, מיה, זוכרת כמה תכניות רקמנו כדי לסלק את האוצר הזקן?
“שלום, מיה, מה שלומך היום? ושמרית, איך התֵזה מתקדמת?” שאל אותנו יבגני, השומר המבוגר בכניסה.
“מה חדש, יבגני?” שאלת, והוא ידע שאת לא מתכוונת אליו. אף פעם לא היית טובה עם אנשים.
“יש את (זה עניין של סגנון דיבור) התערוכה חדשה של ריאליזם אמריקאי, שנות־העשרים, באולם זקס”, אמר והצביע לנו על הכיוון, “המקום מפוצץ, כולם באים לראות”.
“ריאליזם אמריקאי? איך לעזאזל השיג האוצר כזאת תערוכה יוקרתית?” שאלתי בתדהמה. “איך הילדים, יבגני? הקטנה עוד חולה?” שאלתי, ובעיני ביקשתי ממנו סליחה על הסוֹציוֹמטיוּת שלָך.
הוא חייך אלי בהבנה, “הרבה יותר טוב. החום עבר לה לפני שבוע ועכשיו נשאר רק השיעול”.
את כבר התחלת ללכת לכיוון אולם זקס, נדחקת בין עשרות האנשים שמילאו את המוזיאון, אפילו לא אומרת לו להתראות. חייכתי ליבגני סליחה ורצתי אחרייך. ביחד נכנסנו לאולם הגדול והשקט. היו בו כשלושים אנשים מלבדנו, אך כולם שמרו על שקט והקולות היחידים שנשמעו היו תיפּופי נעליהם על רצפת הפרקט המשוּיפת.
על הקירות נתלו, ללא כל סדר הגיוני או אמנותי, תמונות של ציירים אמריקאים משנות־העשרים, ביניהם גראנט ווּד, אדוארד הוֹפּר וג’ון סטיוארט קֶרי. אני מודה שהאמנים שהביאו היו מדהימים, ואני עדיין בהלם שמוזיאון תל־אביב הצליח בכלל להשיג אותם, להוציא אותם מהאוספים הקבועים שלהם, וזה למרות שאני אישית מעולם לא אהבתי את הריאליזם האמריקאי. כשגרמנים כמו גיאורג גרוס ואוטו דיקס ציירו סצינות גיהינום כביקורת על החיים ועל מלחמת־העולם הראשונה, האמריקאים הסתפקו בציורים משמימים של חוֹפים, בתים עירוניים ובלונדיניות במכוניות פתוחות.
“על כמה מתערבים שהתערוכה הזאת לא קשורה בכלל להרץ?” קיטרתי לך, “אם רק היו שׂוכרים מישהו חדש, מביאים יועץ, מישהו שיביא עוד תערוכות כאלו. למרות שאני לא הייתי מביאה את אלו”, הצבעתי על התמונות, “את מי זה מעניין היום, תגידי לי? ואם כבר ריאליזם, למה לא להביא משהו מתנועת הנוֹיֶה־זַכְלִישכקַייט? משהו קצת יותר נועז?”
“שימי, את לא יכולה פשוט ליהנות מהיופי? תעזבי את התיזה שלך לכמה דקות ותסתכלי על התמונות האלו, תראי איזה נופים יפים, תראי כמה אמיתי זה נראה!” התלהבת.
ניסיתי לראות את מה שאת רואה, אבל פשוט לא יכולתי, עקבתי אחרייך, בולעת את דברי הביקורת שהיו לי לומר על כל תמונה ותמונה. פשוט, באמת, אני יודעת שארצות־הברית היא ידידה אסטרטגית וכו' וכו', אבל למה להזניח את גרמניה? והמֶלל על הכּרטיסיות, מאיפה הם הקריצו את השטויות האלו? אבל באנו למוזיאון כדי לשפר את מצב־הרוח שלך, אז שתקתי. ועם כל תמונה שעברנו העיניים שלך בערו באור בהיר יותר, והחיוך שלך התרחב. אז בשבילך, שתקתי.
“את רואה, שימי? תראי איזה יופי היה אז, בתחילת המאה”, הצבעת על תמונה של הוֹפּר, של ארבעה צעירים בסירת־מפרש לבנה, “תראי את השיזוף שלהם, ואיך שהכל נקי!” על הסירה היו שלושה גברים, בלי חולצות, גוום רחב ושזוף, ובחורה אחת, במכנסיים שחורים, חזייה כתומה ומטפחת תוֹאמת סביב ראשה. היא שכבה על תקרת הביתן הנמוך ולידה נשען אחד הגברים, זרועותיו שלובות. שני הגברים האחרים נהגו את הסירה: אחד מהם החזיק בהגה הכיוון והשני בתורן־העץ הנטוי. כל הארבעה השקיפו על מצוֹף־מתכת שעלה וירד על הגלים. ענני־נוצה אווריריים ועדינים כיסו את שמי התכלת.
“זה נקי כי ככה הצַייר צִייר את זה, מיה, את לא יכולה להסיק שככה באמת נראו החיים שלהם”.
“את לא מבינה, שמרית, את פשוט לא רואה את מה שאני רואה. תראי אותם מחייכים!”
התקרבתי לתמונה, אבל הצעירים הסתכלו על המצוף, לא עלי, ולא יכולתי לראות אם הם מחייכים או לא. זה גם מה שאמרתי לך.
“את לא צריכה לראות את הקווים כדי לראות שהם מחייכים, זה כל־כך ברור!”
אחח, מיה, כשאת החלטת משהו אי־אפשר היה להזיז אותך מזה. המשכנו לטייל באולם הגדול, נעלינו נוקשות על רצפת הפרקט ומושכות הדים חלולים מהקירות הדקים.
עד שהגענו לתמונה של חדר ריק, אחת מסדרת החדרים של הוֹפֶּר. אני מודה שזה כבר היה יותר מעניין. בתמונה ראו חדר ריק, קירותיו צבועים במעין בז' דהוי. אור חלוש נכנס מבעד לחלון פתוח בצדה הימני של התמונה והאיר את רצפת החדר וחלק מהקירות. האור היה חלש ומזווית הצללים על הקירות הרגשת שבחוץ השמש שוקעת, הערב מעמיק ועוד מעט גם האור המועט הזה ייעלם. החדר הריק יתכסה בחשכה והעץ הבודד שנשקף מן החלון ייעלם בתוך הלילה השחור.
נעצַרת לפני התמונה ועינייך ננעלו עליה. החיוך שכיסה את פנייך התחיל להיעלם ופתאום נראית עייפה, אולי אפילו קצת חַרֵדה.
“מיה, מה קרה? מה את רואה?” שאלתי, ולקחתי את ידך בידי.
“זה כל־כך עצוב”, אמרת, “אף אחד לא גר שם. החדר, הוא”, חיפשת דרך לבטא את התחושה שהתמונה עוררה בך. חמודה, לא היית רגילה לדבר על תמונות, “הוא מת”.
“הוא לא מת, חמודה”, שיפשפתי את זרועותייך, “פשוט אף אחד לא גר שם כרגע”.
“הוא בודד”, אמרת בפסקנות, “הוא צריך מישהו שיגור בתוכו, מישהו שֶיחַיֶה אותו”.
עמדתי לומר משהו מעודד, משהו אופטימי, כשהפלאפון שלי צילצל והחמישית של בטהובן התפרצה לתוך שיחתנו. פישפשתי מהר בתיק, מתביישת מהמבטים המאשימים שהפנו אלי האנשים האחרים בחדר. בסוף מצאתי אותו, קבור מתחת למפתחות וממחטות הנייר, ויצאתי מהאולם כדי לענות.
“שלומי? היי, זה חשוב? אני פשוט עם מיה. לגבי הערב? קרה משהו? אה, כן, אפשר לדחות בשעה שעתיים, זה לא בעיה. אז תאסוף אותי באחת־עשרה? כן, ארבעים ושתיים, נכון, מאחרי העירייה, כן. תעצור מתחת לבית, זה סיוט למצוא חנייה. פשוט תתקשר חמש דקות לפני שאתה מגיע, כן, כן, אני ארד למטה. טוב, אני ממש חייבת לחזור אליה. אוקיי, אז אני רואה אותך הערב? טוב, יופי, אז בַּיי”.
חזרתי לאולם, אבל לא היית שם. חיפשתי אותך בחדרים האחרים, אבל פנייך נעלמו בין פנים זרים. בדקתי בשירותים, בשתי הקומות; כלום. עברתי שוב באולמות השונים, למקרה שפיספתי אותך בפעם הראשונה. שאלתי את יבגני אם יצאת בלעדי, אבל הוא אמר שלא ראה אותך. איכשהו (אי־כך כבר לא בשימוש בשפה), בשתי הדקות שדיברתי בפלאפון, פשוט נעלמת.
עברו כמה שבועות, השארתי לך עשרות הודעות בפלאפון ובתא הקוֹלי בבּית. חיפשתי אותך אצל חברים אחרים, אצל ההורים שלך, בעבודה; כלום. פשוט פוּף, נעלמת. בלי לומר כלום, בלי להגיד שלום, נעלמת. ההורים שלך לא היו מודאגים יותר מדי, הם כבר התרגלו להיעלמויות שלך. נכון, מדי־פעם היית נעלמת לשבוע-שבועיים, נוסעת לצפון או למדבר כדי לנקות את הראש. אבל פה כבר דובּר בחודשים, וכבר התחלתי לדאוג לך.
אחרי חמישה חודשים ראיתי אותך בגלריית “אז עכשיו”, וכמעט התעלפתי. רוני בדרך כלל הציג אנשים צעירים, אבל הפעם, אמר, נפל לידיו אוסף של חבר מרכז־ליכוד שמת מהתקף־לב חודש לפני כן. אלמנתו לא חיכתה יומיים לפני שמכרה את אוסף האמנות שלו, לכל המרבה במחיר. היא לא הבינה את חשיבות התמונות שהיו ברשותה, ורוני הצליח לשים את ידיו על שלוש־עשרה תמונות, ביניהן שני טריפטיכים, במחיר מצחיק. חלק מהתמונות היו של ציירים די חשובים, ואת הנזק מעשן הסיגריות, כך הבטיח, אפשר יהיה לתקן די בקלות.
חיפשתי אותך בין האנשים. זה נהפך להרגל בחודשים האחרונים; בכל גלריה, בכל פתיחת תערוכה, הייתי מחפשת אותך בין האנשים, מקווה לראות או להרגיש את החיוך שלך, ואולי סוף־סוף למצוא אותך, להשיב לי את האבדה. באותו ערב מצאתי אותך. אבל את לא היית בין האנשים, לא חייכת אלי מהקצה השני של החדר. אַת היית על הקיר, בתוך אחת התמונות, ולא, לא חייכת.
“שלומי”, משכתי אותו בשרוול לעבר התמונה, “שלומי, תראה, זאת מיה. אני לא מאמינה”, אמרתי, ובאמת התקשיתי להאמין, “תראה, זאת מיה. איך זה יכול להיות?”
הוא הביט בי במין מבט מרחם; אוהב, אבל מרחם. “מותק, זאת לא מיה. את פשוט מתגעגעת אליה, זה הכל”.
“שלומי, אני אומרת לך שזאת מיה”, התעקשתי, “אתה פשוט לא הכרת אותה מספיק זמן, אז אתה לא יכול לדעת. אבל אני אומרת לך, זאת קוֹפִּי היא, בְּלַיינְד”.
ישבת על מיטה צרה, ערומה לגמרי למעֵט מחוך כתום. עורך הבהיר נראה חיוור, כמעט כמו הסדינים הלבנים של המיטה. רגלייך הארוכות השתלשלו מהמיטה הנמוכה לשטיח הירוק שכיסה את הרצפה. על השטיח היו שתי מזוודות – אחת חומה ואחת שחורה – ולידן זרוקות נעלי־עקב שחורות. האם עברת לגור פה, מיה? או שבדיוק עמדת לעזוב? מה הביא אותך לחדר הזה, מיה, ומה קרה בו? המזוודות היו כל־כך קטנות, מיה, זה כל מה שהיה לך?
מאחרי המזוודות היתה כורסה עגולה וירוקה שעליה זרקת ברישול צעיף עם הדפסים מחרידים של פרחים סגולים. ובצד ימין של החדר היתה שידה מעץ־דובדבן ועליה כובע עגול וירוק. כובע, מיה? באמת?
“תסתכלי עליה, שלומי”, הקפתי את תווי פנייך באצבע אחת, “זה האף שלה, והשפתיים, והשׂער שלה, איך אפשר לטעות בשׂער שלה?” אותו שׂער זהוב משגע, למרות שנראה היה שסיפרת אותו והוספת סילסול; ותראי איך הכובע הנוראי ההוא שיטח אותו, הדביק אותו לראשך. אמרתי לך, מיה, אמרתי לך שאסור כובעים.
“היא קוראת משהו”, הצבעתי על דף נייר צהוב שהחזקת בידייך, “כמו מה זה נראה לך?”
הוא התכופף קדימה וקירב את ראשו לתמונה. זרועותייך כיסו את ערוותך, אבל עדיין קצת התביישתי בשבילך, שאנשים זרים רואים אותך ככה.
“אני לא בטוח”, הוא אמר לאט, “אבל אולי זה לוח־זמנים של רכבות. הדף ארוך, אבל מקופל לרוחב, כאילו שהוא מחולק לימים. כן, אני די בטוח שזה לו”ז של רכבות. אבל מותק", הוא משך את ראשו אחורה והסתכל עלי במבט מודאג, “את יודעת שזאת לא מיה. זה פשוט לא ייתכן”.
תסלחי לו, מיה, הוא לא יכול היה להבין. הוא לא הבין אמנות כמונו, הוא לא הכיר את הקסם שמתחבא בכל תמונה, בכל פסל, בכל מיצג. אבל תודי שזה היה חמוד, איך שהוא דאג לי.
חודש אחר־כך ראיתי אותך שוב, בעוד תמונה של הוֹפר, הפעם באחד מהספרים שלקחתי מהספרייה המרכזית לצורך התיזה שלי. הספרניות היסו אותי כשקפצתי מהכיסא וצעקתי בתדהמה. הנה היית, שוב, מתחת לשתי פסקוֹת של טקסט משמים באנגלית.
גם הפעם ישבת על מיטה לבנה. אבל החדר היה חדר אחר, ובמקום מחוֹך לבשת שמלה ורודה. ישבת באמצע המיטה, ירכייך חשופות וזרועותייך מחבקות את רגלייך. שערך גדל קצת מאז הפעם הקודמת שראיתי אותך, ועכשיו היה אסוף בפקעת מעל עורפך. ישבת והבטת מבעד לחלון גדול ופתוח. השמש האירה בעד החלון הפתוח והטילה את צלו של גבּך על הכּרית הלבנה מאחרייך. מהחלון נשקף בניין ארוך וכתום, אולי מחסן כלשהו, או מפעל. על גג הבניין היו ארובּות־לבנים גוצות ומגדל־מים מעוגל עם כיפת חרוט.
“גם פה הופר משחק בהצלָלוֹת”, המנחה שלי הופיע מאחרי גבי ולחש לי, “אין שני לו כשזה מגיע לזוויות תאורה ומשחקים עם השמש”, אמר.
“תראי איך השמש מאירה את חמוקיה, איך היא מלטפת את עורה הבהיר”, הוא העביר את ידיו לאורך רגלייך, כתפייך, פנייך, קרוב אבל לא נוגע בתמונה. נגעלתי מאיך שהוא התייחס אלייך, מיה. בשבילו היית לא יותר מאובייקט בתמונה; אוסף של משיחות מכחול וצבעים מעורבבים.
“שימי לב לפרטים הקטנים: לאצבעות הרגליים, לקרסול, לשֶקע שאחוריה משאירים במיטה”. רציתי להקיא באותו רגע. סגרתי את הספר, מוחצת את אצבעו השמנה בין הכריכות, ורצתי החוצה, בטענה שאני צריכה להגיע לעבודה. איך שהוא התייחס אלייך, מיה… אני רק מקווה שלא הרגשת את זה בתוך התמונה.
התחלתי לצוד תמונות של אדוארד הוֹפר. כשפרופסור פְלַטוּלוֹב גער בי על ביזבוז הזמן אמרתי לו שהחלטתי לשנות את התיזה שלי ולהתמקד בהוֹפר. הוא לא התלהב מהרעיון, אבל איימתי לגלות לדקאן שאני זאת שכתבתי את שני המאמרים האחרונים שלו, והוא השתתק.
חלבתי קצת כסף מההורים שלי והתכוונתי לנסוע לארצות־הברית, לחפש אותך במוזיאונים בניו־יורק, בשיקאגו ובוושינגטון די־סי (לא טבעי לומר וושינגטון הבירה). ברגע האחרון גיליתי שבגלריית טייט בלונדון בדיוק הציגו רטרוספקטיבה של הופר, והם אספו יותר מעשרים תמונות מכל רחבי ארצות־הברית. הזמנתי כרטיסים והתקשרתי לגלריה, לקבוע פגישה עם האוצֵר. סיפרתי לו על ה"תיזה" שלי ושאני רוצה לשמוע על התמונות הספציפיות, לברר איך, מתי והיכן הן צוירו, אבל הכי חשוב – כדי לוודא שהמוזיאונים השונים בארצות־הברית התייחסו אלייך כמו שצריך, שהם דאגו לשמר אותך מגנבים, משמש ומהיבהובי הפְלָאש (זה כבר מושרש בשפה) של התיירים היפאניים.
נכון, היה יותר זול להוריד תמונות חינם מהאינטרנט, ואמנם מצאתי שם עשרות תמונות, פי שניים ממה שראיתי בטיול שלי. אבל לא סמכתי על הפּיקסלים; ידעתי שרק אם אראה את התמונה עצמן, בגודלן האמיתי, רק אז אוכל לומר בוודאות שזו את. חוץ מזה, תמיד רציתי לראות את אירופה, את יודעת.
מתוך עשרים־ואחת התמונות שראיתי בחודשים הבאים הופעת שלוש פעמים בלבד: נשעַנת על חומת־עץ נמוכה במרפסת ביתו של גבר צעיר, בלונדיני וחטוב. לבשת חצאית ורודה קצרה וחזייה תואמת שמאד התאימה לשדייך. אני לא יודעת מה הבחור אמר לך, אבל את המבט על פנייך הכרתי יותר מדי טוב. אני מצטערת שלא הלך אתו, הוא דווקא נראָה חמוד. והבית, הוא היה שלו, או של ההורים?
בבית־קולנוע מפואר, לבושה בשמלה מדהימה: הבד הכחול עטף אותך מצווארך ועד לנעלי־העקב השחורות. הכחול העמוק ומנורת האַר־דקוֹ עם שלושת הקנים הבעירו את שערך הזהוב; היית כל־כך יפה, מיוּש, כנראה צדקת והאופנה של שנות־העשרים באמת התאימה לך יותר מהאופנות של היום. אבל מדוע עמדת בצד, מיה? מדוע נשענת לבדך על הקיר, ליד הווילונות האדומים? הסרט כבר התחיל, האולם היה מלא. מדוע לא ישבת אתם, מיה? למי חיכית? מי העז להבריז לך?
ושוב, לבדך, בשמלת־בית ורודה, שערך כבר ארוך וגולש על גבך. ושוב, ישבת לבד בדירתך, הפעם ליד שולחן־עץ עגול וכבד, מרפקך הימני שעון על אדן החלון ומבטך ממוקד במשהו שלא אני ולא אף אחד אחר יכול היה לראות בעד חלון נוסף, מוּלך, רחוק ממך.
למה דווקא הופר, מיה? למה לא רמינגטון, או רוברט הנרי? מה משך אותך להופיע רק בתמונות שלו? האם הזדהית עם הבדידוּת של מוּשאי ציוריו? או שהוא זה שהזדהה עם הבדידות שלך? כאַב לי לראות אותך ככה, מיה, כאַב לי לראות אותך לבדך בעיר זרה, בתקופה שאמנם נמשכת אליה אבל לא השתייכת אליה. כעסתי על עצמי שהבאתי אותך לתערוכה ההיא, כעסתי על עצמי שאולי לא הייתי קַשובה מספיק. אבל כעסתי גם עלייך; אני יודעת שהיה לך קשה פה, מיה, אבל איך חשבת שלברוח לתקופה אחרת, שלהתחבא בתוך ציוריו של אמן מת, יפתור את הבעיה, יגרש את הבדידות?
חמש שנים עברו מאז שנעלמת. הספקתי להתחתן עם שלומי, ללדת שני בנים, עידן ואמיר, ולהתגרש משלומי. סיימתי את התיזה שלי וקיבלתי עבודה כיועצת במוזיאון תל־אביב. עם קצת מזל האוצֵר ימות עוד מעט, ואני אוכל להחליף אותו. הסתדרתי די טוב בחיים, אבל אני מתגעגעת אלייך, ואני דואגת לך. לפני חודשיים, בזמן שעבדתי על רטרוספקטיבה של סוריאליזם צרפתי, הרץ החליט להציג שוב את תערוכת הריאליזם האמריקאי שבמהלכה נעלמת.
התנגדתי בהתחלה, גם כי זה אמר שאצטרך לדחות את התערוכה שלי, וגם בגלל שקצת פחדתי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לראות עוד פעם את התמונות האלו שבגללן נעלמת. אבל הוא התעקש, ואני בסך־הכל הייתי יועצת. אז סתמתי את הפה, קיללתי את היום שבו אמא שלו פגשה את אביו, וזרקתי לפּח עבודה של חודשיים. התרחקתי מהתערוכה הזאת כמו מאֵש. סירבתי להיכנס לאולם שבו הוצגה וכשהיו שואלים אותי עליה הייתי מחליפה נושא. אבל ביום האחרון כבר לא היתה לי ברירה. הייתי צריכה לעזור להוריד את התמונות הריאליסטיות ולהעלות במקומן את התמונות הסוריאליסטיות, את התמונות שלי.
התערוכה כמעט ולא השתנתה מאז שאני ואת ראינו אותה לפני חמש שנים. אותן תמונות של נופים, מכוניות ונשים חטובות. שתי תמונות הוחלפו: נוספה תמונה של ג’קסון פּוֹלוֹק, (נכון, הוא לא ריאליסט, אבל את יודעת כמה אנשים באו כדי לראות את התמונה הזאת?), והתמונה של הופר, של החדר הריק, הוחלפה בתמונה אחרת מסדרת החדרים.
נעמדתי לפני התמונה והבטתי בה בעצב. גם זו היתה תמונה של חדר ריק, ללא אנשים. אבל פה לפחות היתה נוכחות אנושית: בצד שמאל של התמונה, מאחרי קיר לבן, ראו כורסה, שידה וחלק מתמונה במסגרת צהובה. התמונה הזאת היתה קצת מוזרה, לא אופיינית להופר. כן, היו אותם משחקי אור וצל: השמש הטילה את הצל הגיאומטרי המוכּר על הקיר הלבן. אבל הפעם האירה בעד דלת פתחה, במקום חלון. ומצדה השני של הדלת היה ים, ים כחול וגלי.
זה בכלל לא התאים להופר, הריאליסט הדגול. זה נראה כמעט כמו מאגריט, כמו הסוריאליסטים שאני עמדתי להציג. מחוץ לחדר, מחוץ לבית הנורמלי והמשעמם היה ים. ים? בדקתי שהתמונה באמת של הופר, איתרתי את חתימתו בפינה השמאלית התחתונה של התמונה. פניתי לשאול את הֶרץ איפה הוא מצא את התמונה הזאת, וגיליתי שהשאירו אותי לבד באולם.
כשהסתובבתי חזרה לתמונה הופתעתי לראות שגלי הים עולים ויורדים. הם שטפו את מפתן הדלת, שולחים זרועות מים משוטטות לתוך המסדרון הריק ונסוגים בחזרה החוצה. יכולתי להישבע שהדלת הפתוחה התנדנדה קלות על צירה, חורקת קצת ברוח. רוח? זזתי הצדה, מתרחקת מהתמונה, והרגשתי רק את מיזוג־האוויר הקבוע של המוזיאון. נעמדתי שוב מול התמונה והנה שוב הרגשתי רוח, בריזה קלה, נושבת אלי מתוך התמונה.
את ואני, מיה, אנחנו ידענו שבאמת יש קסם באמנות. והאמת, נמאס לי לראות את הפרצוף־תשעה־באב שלך תוקע בי מבטים מאשימים מתוך מסגרות מסוגננות. הסתכלתי סביבי, וידאתי שאני עדיין לבד בחדר, והתקרבתי לתמונה עד שהאף שלי כמעט נגע בבד המתוח. אחזתי את המסגרת בשתי ידי, לקחתי נשימה עמוקה וטיפסתי פנימה, נופלת על השטיח הצהוב מהצד השני. רק מאוחר יותר, כשכבר לא היתה לי דרך חזרה, חשבתי על הבנים שלי. רק לאחר זמן מה הבנתי עד כמה נשאבתי פנימה לתוך התמונה. התביישתי, כעסתי על עצמי, ונחרדתי למחשבה שהשארתי את הבנים שלי מאחור.
כשפקחתי את עיני גיליתי שהבית באמת ריק. נכנסתי לחדר שראיתי בתמונה, עם הכורסה והשידה, ומשם נכנסתי לחדר־השינה. בארון מצאתי שמלה כחולה פשוטה ומאד שמרנית, וכובע תואֵם עם שוליים רחבים. החלפתי לשמלה, מחביאה את הבגדים המודרניים שלי עמוק בתוך הארון, והמשכתי לחטט בחדר, פותחת ארונות ומגרות. באחת המגרות מצאתי קצת כסף. הרגשתי קצת רע כשלקחתי אותו, אבל איזו ברירה היתה לי? בארנק היה לי לא יותר ממאה־ועשרים שקל, ומי בכלל שמע על שקלים באלף תשע־מאות עשרים ומשהו?
בדרך החוצה עברתי שוב דרך חדר הכניסה. מעל השידה היתה מראה נטויה. סידרתי את השמלה ופיזרתי את שערי מתחת לכובע. את יודעת משהו, מיה, אולי צדקת בקשר לצבעים. השׂער שלי נראה הרבה יותר טוב בצד הזה של התמונה. הג’ינג’י הדהוי שנשרף בשמש הישראלית נראה הרבה יותר חי ובוער, בוער מבּפנים. אחרי שסידרתי את הופעתי ראיתי שבמראה משתקפת התמונה שהיתה תלויה על הקיר, אותה תמונה במסגרת הצהובה שמהצד השני, מהצד של המוזיאון, אי־אפשר היה לראות בבירור.
הסתובבתי והתקרבתי לכורסה, כדי להסתכל על התמונה מקרוב. חייכתי כשזיהיתי את הפורטרט העצמי של אדוארד הופר, בחליפה שחורה על חולצה כחולה וכובע פֶדוֹרה חום על ראשו. עכשיו כבר לא הרגשתי כל־כך רע שלקחתי את הכסף.
ברכבת לניו־יורק, בשמלה שלוויתי מאשתו של הופר, דיפדפתי במדריך־טיולים על ניו־יורק שקניתי בתחנת־הרכבת. בחוץ השמש שקעה בגוונים של כתום ואדום ובתוך הרכבת מנורות מעל המושבים האירו את הקירות והכיסאות הירוקים. היו עוד נוסעים יחד אתי בקרון, אבל אף אחד מהם לא שם לב אלי. כל אחד ישב במושב בודד, שקוע בספר, או בחלון, או בעצמו. גלגלי הקרון קירקשו מעל פסי הברזל ובקושי שמתי לב לנוף הזר מחוץ לחלון. הירהרתי בכך שעוד מעט אני אגיע לניו־יורק ואז אמצא אותך. חמש שנים, מיה, חמש שנים! ועכשיו אני בדרך אלייך, מיה, עוד מעט נראה שוב זו את זו.
כשירדתי מהרכבת בתחנה המרכזית, גרנד־סנטרל־סטיישן, הדבר הראשון שעליו חשבתי היה הבנים שלי. הם היו כל־כך מתלהבים מהתחנה הענקית. מיד היו רצים ונעלמים בתוך המוני האנשים, משחקים מחבואים בתוך חורשת הרגליים. מאות אנשים מילאו את התחנה. הם הלכו מהר, כמעט רצים, מרגע שנכנסו פנימה ועד שנעלמו במדרגות שהובילו לרציפים. על הקיר היה לוח שחור עצום ועליו שמות הערים, שעות היציאה ומספרי הרציפים. כל כמה דקות האותיות היו מסתובבות, קלאק־קלאק־קלאק, והערים היו מתחלפות: לוס־אנג’לס נהפכה למיניאפוליס, דטרויט לדלאס וניו־ג’רזי לוושינגטון די־סי.
עמדתי באמצע הרצפה, אבן קטנה בתוך נהר האנשים שזרמו סביבי, ודאגתי לבּנים שלי, אבל לא חשבתי שאני איעדר לתקופה ארוכה. הייתי משוכנעת שאמצא אותך בקלות; שהמזל, מאיזו סיבה לא ברורה, יאיר לי פנים.
המציאות, כמובן, היתה קצת יותר מסובכת. לא חיכית לי ברציף, כמו שחלמתי, ולא היה לי מושג איפה בכלל להתחיל לחפש אותך. אז עשיתי את מה שאת כנראה עשית אחרי שנכנסת לתוך התמונה: מצאתי לי חדר.
שׂכרתי חדר קטן בקומה השלישית של בניין ישן ומכוסה פיח בברוקלין. הדירה הגיעה מרוהטת, כולל כיסא־נדנדה שבּעלת־הבית הציבה מול שלושת החלונות היחידים בדירה. החלונות היו צרים וגבוהים, ובלילה הייתי מכסה אותם בווילונות המתגלגלים, צבועים בצהוב עבֵש. שעות ישבתי מול החלונות ההם, מסיבה אחת ויחידה: הבניין שעליו השקיפו היה ארוך וכתום, ונראָה כמו מחסן תעשייתי או מפעל כלשהו. זה היה אותו בניין שנשקף מחלון הדירה שלך, הייתי בטוחה בכך. כל בוקר התיישבתי בכיסא־הנדנדה וסקרתי את החלונות שיכולתי לראות בבניינים מסביב. חיפשתי את פנייך, חיכיתי שעינינו ייפגשו (אם אני לא טועה אפשר גם כך, ואז עדיף), אבל לשווא.
ביומיים הראשונים הסתובבתי ברחובות, חיפשתי אותך בין האנשים. העיר היתה כל־כך שונה מהעיר שהכרתי מהסרטים. גורדי־השחקים כבר היו שם, חוץ מהתאומים, אבל הם נראו אחרת, אולי חדשים יותר. המכוניות היו ענתיקות, ורובּן היו שחורות. וכמות העשן שיצאה מהן, מיה, אין לך מושג כמה השתעלתי בימים הראשונים. בבתי־הקולנוע עוד הציגו סרטים ללא קול, הרכבת התחתית היתה נקייה מגרפיטי, והחנויות היו קטנות ופרטיות: המוכרים היו משׂופמים ולבושי סינרים. סינרים!
בלילות הייתי מתקשה להירדם. הבנים, הבנים היפים שלי, לא נתנו לי מנוח. מיום ליום הרגשתי אשמה יותר ויותר שעזבתי אותם מאחור, שנעלמתי להם. הבטחתי לעצמי שלמחרת אמצא דרך לחזור הביתה, אתך או בלעדייך. הלכתי לסרטים, ישבתי במושבים האדומים ובהיתי בצ’רלי צ’פלין ובבאסטר קיטון, רצים, נופלים, נתקעים בעמודים. חייכתי, צחקתי, אבל הצחוק היה מתחלף בדמעות. מה עשיתי? איך השארתי אותך שם? באמצע הלילה היית מתעוררת בצעקות ונופלת מהמיטה. חצי־ערומה, חצי שוכבת על הרצפה, ביקשתי מהם סליחה שוב ושוב עד שהייתי נרדמת על השטיח הדק והירקרק בחדרי הקטן.
מעט הכסף שלוויתי מהאדון הופר נגמר די מהר ונאלצתי לחפש עבודה. מצאתי משרה סבירה כמזכירה של עורך־דין צעיר בשם ג’ף הרטמן. תייקתי מסמכים והדפסתי בשבילו מכתבים. אַת קולטת, מיה? אני, דוקטורט באמנות, תייקתי מסמכים בשביל איזה עורך־דין טירון. אבל מה לעשות, זה לא כאילו שהמטרופוליטן היה שׂוכר אותי. גם אם היו לי המלצות, רוב האנשים החתומים עליהן עוד לא נולדו.
עבר קצת זמן להתרגל למכונת־הכתיבה המיושנת שלו, אבל המקלדת לא היתה כל־כך שונה מהמחשב שלי בבּית ואין לך מושג איך הוא התרשם שאני יכולה להקליד עיוור. התחלתי להתרגל לחיים בעיר הגדולה, אפילו לאופנה. במשך היום עבדתי אצל ג’ף המשמים, בערבים המשכתי לחפש אותך ברחובות העיר, בין עשרות אלפי הזרים, ובלילות הייתי עומדת מול החלון, ערומה, עם סיגריה ביד, וחושבת על הבנים שלי. כך עברו הימים, עד שג’ף התחיל אתי.
ערב אחד נשארנו במשרד מאוחר, אחרי שכבר ירד הערב. ג’ף עבד כמו מטורף, מתכונן לפתיחת המשפט למחרת. בחודשיים שעבדתי אצלו התרגלתי לקריזות שלו כשהוא היה צריך להתייצב בבית־משפט. הוא היה עורך־דין ממוצע מינוּס, לא מהמבריקים, והשופטים מאד הרתיעו אותו. הבטחתי לעזור לו להכין את הטיעונים שלו לקראת המשפט מחר, והכל היה בסדר גמור, עד שהשוביניסט המטומטם חיבק אותי מאחור.
“אנג’י, אולי תבואי אלי הביתה הלילה?” חשבתי שיהיה טוב יותר אם אני אקרא לעצמי אנג’לינה; לא הייתי משוכנעת בכלל אם השם שִמרית היה קיים בשנות־העשרים, והיה לי ספק אם אוכל לקבל עבודה עם שם כל־כך מוזר.
“ג’ף, אמרתי לך, אני מאורסת”, שיקרתי.
“רק ללילה אחד, אנג’י, בראד לא צריך לדעת על זה בכלל”. אם כבר להמציא ארוּס, למה לא בראד פּיט? הוא עוד לא נולד, לא יהיה לו אכפת.
“לא, ג’ף”, אמרתי והרחקתי את ידיו מגופי, “אולי עדיף שתחזור לסיכומים שלך”.
“אני לא רוצה לחזור לסיכומים שלי,” הוא אמר וניסה לחבק אותי שוב. זרקתי את ידיו מעלי. “אנג’י, אל תהיי כל־כך נוקשה, אני לא מבקש הרבה”. הוא המשיך להתקדם ובשנות־העשרים עדיין לא המציאו את הגז המדמיע. את מכונת־הכתיבה לא יכולתי לזרוק עליו, בקושי יכולתי להרים אותה, אז עזבתי. יצאתי מהמשרד בצעדים מהירים, אבל לא בריצה, טרקתי את הדלת בפניו ויצאתי לרחוב.
בדרך הביתה עברתי לפני בית־מרקחת. בחלון־הראווה המואר היתה פרסומת גדולה לתרופות משלשלות ואני חשבתי שוב על הבנים שלי, על עידן ואמיר. קיללתי את עצמי שנטשתי אותם מאחור, שברגע אחד של טירוף עזבתי את הילדים הקטנים שלי ובאתי לעיר הזרה הזאת, העיר המצוירת הזאת, רק בשביל למצוא אותך.
וכאילו ששמעת אותי, או שהופר שמע אותי, המשרד הבא על פניו עברתי היה המשרד שבו עבדת. עמדת מאחרי חלון־הראווה, ליד שולחן־כתיבה ארוך ועליו טלפון־חוּגה שחור. לבשת שמלה כחולה עם צווארון לבן ובדיוק התחלת לפתוח מכתב. בהתחלה לא האמנתי. כחול באמת מאד התאים לך. לא ייתכן שככה סתם, באמצע הרחוב, אחרי חודשיים של חיפושים, את פשוט תעמדי מאחרי חלון־ראווה, שלווה ורגועה, פותחת מכתב. נקשתי על החלון, נקשתי עליו כמו מטורפת, ואת היתר את יודעת.
“אני לא מאמינה שבאת לחפש אותי”, את אומרת.
אנחנו יושבות במסעדה קטנה בקווינס שנקראת “צוֹפ־סוּאי”. אני עוד לא הורדתי את המעיל הסגול והצעיף הכחול־צהוב שקניתי במייסיז בחצי מחיר. את לובשת חולצה ירוקה עם צווארון V, והמעיל הצהוב שלך תלוי על הקיר מאחרייך. ושתינו לובשות כובעי־קסדה שמכסים לנו את השׂער לגמרי. שלי כחול, שלך סגול.
המלצר כבר פינה את צלחות המרק שלנו ואנחנו מחכות שיחזור ויביא את ספלי הקפה שהזמַנו. חלק מהדברים באמת היו יותר פשוטים בשנות־העשרים, קפה למשל. אני הזמנתי קפה שחור, מיה הזמינה קפה עם חלב. פשוט לא היו אופציות אחרות. “בטח שבאתי לחפש אותך. את יודעת כמה מסכנה נראית בתמונות? איזו מין חבֵרה הייתי אם לא הייתי עושה כלום?” אני מחיכת, שמחה שוב לשבת מולך.
“את קולטת שאנחנו חושבות כובעים?” אני שואלת, “כובעים, מיה! ואנחנו לא נראות כמו מפגרות! אבל עכשיו ברצינות”, אני נהיית רצינית, “אנחנו צריכות למצוא דרך לחזור הביתה”.
“אני לא בטוחה שאני רוצה לחזור הביתה”, את אומרת.
“על מה את מדברת? ראיתי תמונות שלך, חמודה, ראיתי איך את סובלת פה”.
את משתתקת ושׂפתייך, משוחות אודם אדום, נפתחות ונסגרות, מחפשות את המלים המתאימות. “תראי”, את אומרת לבסוף, “לא קל פה, אבל קצת יותר קל, את מבינה?”
אני מסמנת בראשי שלא.
“את יודעת שלא הסתדרתי בישראל, שלא הסתדרתי עם כל המודרניוּת הזאת. אני לא יודעת להשתמש במחשב ואת יודעת כמה פעמים המיקרוֹ ירק עלי? אני לא שייכת לשם”.
“ולפה את כן שייכת?” אנחנו מדברות עברית, ובני הזוג שיושבים מאחרי מיה מרימים את ראשם ומביטים בנו בסקרנות. “תראי אותם, אין להם מושג באיזו שפה אנחנו מדברות. ולמה שהם יזהו אותה, מיה? אף אחד פה עדיין לא שמע עברית!”
“ואת יודעת משהו”, את אומרת ועוברת לאנגלית, “זה לא כל־כך חסר לי”.
“אבל את בודדת פה”, אני מתקיפה מכיוון אחר, “ראיתי את החדר שלך, ראיתי את הגברים שאתם יצאת, ראיתי שזה לא הולך לך”.
“אבל פה אני לפחות מנסה, שימי! לכמה דֵייטים כבר יצאתי בבית, הא? ושתינו יודעות שמוטי היה טעות מההתחלה ועד הסוף. פה בחורים מזמינים אותי לצאת אתם, הם חושבים שאני יפה. ותסתכלי עלי, אני אפילו יכולה לאכול פה כמו בן־אדם”.
“באמת עלית קצת במשקל”, אני אומרת וסוקרת את גזרתה המלאה.
“ופה זה בסדר! שימי, תחשבי על זה, ליליאן גיש! זאת התקופה של ליליאן גיש ומארי פיקפורד! סוף־סוף אני יכולה לאכול ולהיראות כמו בן־אדם”.
“מי?” אני שואלת, השמות זרים לי.
“הן המרילין מונרו של התקופה, הן בכל הסרטים, והן פשוט מדהימות. לא יצא לך לראות את ‘הרוח’? ליליאן גיש היתה מדהימה שם”.
עכשיו אני נזכרת בהן, בפניהן הלבנות והמאופרות, בתלתלים השחורים. כן, ראיתי אותן בסרטים ונדהמתי שהן נחשבו פעם יפות. את מושיטה לי את ידך ואני אוחזת אותה בשלי.
“זאת התקופה שלי, פה אני רוצה לחיות”, את אומרת.
“זאת לא התקופה שלך, מאיה”, אני מתווכחת. “את נולדת בטבריה ב־1974. עיר גדולה ראית רק בגיל שש־עשרה כשהמשפחה שלך עברה לגור בתל־אביב. וגם אז, אין מקום בכלל להשוות בין תל־אביב לניו־יורק”.
“אבל בפְנים תמיד ידעתי”, את מתעקשת, “כל פעם שראיתי סרט שהתרחש בניו־יורק, כל פעם שראיתי תמונות מהתקופה הזאת. תמיד ידעתי, שמרית”.
“ומה עם ילדים?” אני מנסה כיוון אחר, “את באמת רוצה לגדל ילדים בתקופה הזאת, את באמת רוצה שהם יעברו שוב את מלחמת־העולם השנייה?”
“מה זה חשוב אם הם יעברו את מלחמת־העולם השנייה או השלישית?” את מחייכת במרירות צינית, “כל תקופה היא מסוכנת. לפחות פה אני יודעת שיש עתיד. בישראל של שנות האלפיים, מי יודע? יותר בטוח פה, שמרית, יותר בטוח בעָבָר”.
“שום דבר שאני יכולה לומר לא ישַנה את דעתך, הא?” אני שואלת, מתחילה להשלים עם כך שהחודשיים האחרונים היו לחינם.
“לא, לא ממש. טוב לי פה, וזהו”, את מחייכת אלי שוב ומתיישבת זקופה יותר בכיסאך.
“תמיד היית בחורה עקשנית”, אני אומרת, מרימה ידיים, “אבל אם טוב לך פה אז תישארי פה, מה אני אגיד לך. אני חושבת שזאת טעות”.
“אני יודעת”, חיוּכך מתרחב, “לא תיארתי לעצמי שתחשבי אחרת. אבל תוכלי להשלים עם זה?”
אני מחייכת חזרה, “היו לי חמש שנים להשלים עם זה, מיה, כבר התרגלתי לראות אותך בכובעים”.
“אז אנחנו עדיין חברות”? את שואלת.
“בטח שאנחנו חברות, מצחיק אחת. אבל, מיה,” אני חוזרת למציאות, “אני לא יכולה להישאר פה. הבנים שלי, העבודה שלי, כל החיים שלי, אני רוצה לחזור אליהם”.
מלצר במכנסיים שחורים ווסט שחור על חולצת כפתורים לבנה ועניבה מביא לנו את כוסות הקפה שלנו. על ידו הימנית מונחת מטלית מטבח לבנה, נקייה ומגוהצת. שרווליו הלבנים, מעל המרפקים, נתונים בחישוקים שחורים. את מוזגת לעצמך חלב מקומקום פוֹרצלן ורוד ולפתע ידך קופצת באוויר והחלב נשפך על השולחן.
“אני כל־כך מצטערת”, את אומרת למלצר שממהר לנגב את החלב במטלית הלבנה, ואז פונה אלי, עינייך בורקות, “שימי, אני חושבת שיש לי רעיון. תני לי את הארנק שלך”.
קצת מבולבלת, אני מוציאה את הארנק שלי ומוסרת לך אותו.
“זה אותו ארנק שהיה לך בישראל, נכון?” את שואלת.
אני מהנהנת שכּן. הארנק עשוי פלסטיק אדום, קצת נוצץ. את פותחת אותו ומחטטת בפנים עד שאת מוציאה צילום מקופל של הבנים שלי.
“ואוּ,” את מסתכלת על התמונה, “אני לא מאמינה שיש לך ילדים. חמש שנים ויש לך שני ילדים, אלוהים ישמור”.
“פשוט תסתכלי עליהם”, אני אומרת, “אני רק מקווה שהם לא קיבלו את הגֵנים של אבא שלי, אחרת השׂער הנהדר הזה ייעלם די מהר”.
“כן”, את אומרת, מהורהרת, “אבל זה לא העיקר. מה שחשוב”, את אומרת, “שזאת הדרך שלך בחזרה”.
כשאת רואה את הבעת פנַי הספקנית את מסבירה, “כבר הראית לי את התמונה הזאת, אבל רק עכשיו חשבתי על זה. תסתכלי,” את מצביעה על הרקע, על הדלת שמולה צילמתי את עידן ואמיר, “יש פה דלת, ואפשר לראות פינה אחת של החדר”.
“אז?”
“אז תחשבי על זה. אם אנחנו נכנסנו דרך תמונות של חדרים, למה שלא תוכלי לצאת דרך תמונה כזו?”
אני מרימה גבה, אבל כעבור רגע אני כבר לא כל־כך בטוחה שאת מטורפת. “למה לא, בעצם?”
אנחנו משאירות כמה דולרים על השולחן (כל־כך זול פה!), יוצאות מהמסעדה וממהרות בחזרה לדירה שלך.
“מיה, בואי רגע”, אני קוראת לה שתבוא לעמוד לידי ליד החלון. “הנה, שם”, אני מצביעה החוצה, “שם הדירה שלי”.
את התמונה של הבנים שלי אנחנו תולות בעזרת נעץ על אחד הקירות. אבל אני עדיין לא מוכנה לעזוב.
“אז מה, אני לא רואה אותך יותר?” אני שואלת, ומרגישה את הדמעות מתחילות לחנוק אותי.
“אל תדברי ככה,” מיה אומרת, “תמיד תוכלי לבוא לבקר, עכשיו שאת יודעת איפה אני גרה”.
אני כבר לא יכולה לעצור את הדמעות, ואנחנו מתחבקות. התגעגעתי אליה, ועכשיו אני שוב צריכה להיפרד.
אני מנגבת את הדמעות ומחייכת אליה. היא באמת נראית פה יותר טוב, ואני לא יכולה להבטיח לה שהמצב בישראל ישתפר, שהיא תמצא דרך להשתלב. זה הבית שלה עכשיו, והגיע הזמן שאני אחזור לשלי.
אני מתרכזת בתמונה, בפניהם המחייכים של הבנים שלי. אני יכולה לשמוע אותם מתלוננים שכואב להם לעמוד במקום כל־כך הרבה זמן ושאני אמהר כבר ואצַלם את התמונה. אני יכולה לראות אותם מתנועעים במקום, מאיימים ליפול על הרצפה בתיאטרליוּת. אני מקרבת את פני לתמונה, עד שאפי כמעט נוגע בנייר־הצילום המבריק. אני מניחה את כפות ידי על הקיר משני צדי התמונה, תופסת תנופה ודוחפת את עצמי פנימה.
“אמא, את בסדר?” אני שומעת את קולו של עידן מעלי. כשאני פוקחת את עיני אני רואה שהוא רכון מעלי ואמיר לידו, מושך בשרוול ושואל, “אמא בסדר? מה קרה לאמא?”
אני מתרוממת לישיבה מזרחית ומחבקת אותם, “אמא בסדר גמור”, אני אומרת, “אמא חזרה והיא לא תעזוב כבר אף פעם”.
“חזרת מאיפה?” עידן שואל, “רק נפלת על הרצפה. אנחנו יכולים ללכת לשחק במחשב עכשיו?”
על הרצפה לידי אני רואה את המצלמה הדיגיטלית שלי. אני מרימה אותה ובודקת את התמונות האחרונות. הנה התמונה של הבנים מול הדלת, אמיר עושה קרניים לאחיו הגדול. “כן”, אני אומרת ומחבקת אותם שוב, “אתם יכולים ללכת לשחק”.
אז אני חזרתי הביתה, ומיה נשארה בביתה החדש־הישן בניו־יורק. ליד התמונה שלה בבית־הקפה תליתי רפרודוקציה נוספת של הופר, תמונה של חדר עם דלת פתוחה. אנחנו עדיין חברות. אמנם אנחנו לא מדברות כל יום או נפגשות פעמיים בשבוע, אבל מדי פעם אני קופצת לבקר אותה דרך התמונה ואנחנו מטיילות ברחבי ניו־יורק של שנות־העשרים, קונות בגדים ומתלוננות על הגברים בחיינו.
אני מביאה לה תמונות מהחיים שלי: הילדים, החבר הנוכחי, הבית שלי. מדי־פעם היא קופצת לבקר אותי ואנחנו יושבות בבתי־קפה בתל־אביב או מסתובבות בין הגלריות השונות. היא מגיעה לכל פתיחות התערוכות שלי, ולמרות שאני תמיד מבקשת, היא בכל־זאת מופיעה בשמלות של שנות־העשרים. יום אחד, היא אומרת לי, האופנה הזאת תחזור, ואז אולי אני לא אתבייש בה.
האמת היא שכבר התרגלתי למראה החדש שלה. בייחוד אני אוהבת את החיוך החדש שלה, למרות האודם הזול. אבל לא חשוב כמה זמן יעבור, אצלי או אצלה, אין סיכוי שאני אתרגל לכובעים. באמת, מיה, כובעים?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות