יקירה יושבת באזור המעשנים במסעדה שהכי קשה להשיג בה שולחן בצהריים ומתנהגת יפה למלצרית. שלושה חודשים היינו בנתק. לפני כן, יצאנו חודשיים. לפני כן, לא דיברנו חודש. לפני כן, הכרנו והיינו בקשרי ידידות טובים. למרות שכל החברים שלי בטוחים בזה, במיוחד יוני, שאנחנו מכירים מהיסודי, ואני לא אאשר ולא אכחיש, לא שכבנו עדיין.
אני כבר יודע שלא כל הדברים חשובים.
יש לה ליקירה המבט המבריק, מלא־הכּנוּת הזה בעיניים. אבל כשאני מסתכל בעיניים שלה ומתאמץ, אני בעצם יודע שמאחריהן מסתתר הכל: הזילזול שלה ברוב האנשים; החשדנות כלפי החיים בכלל. את ההתפכחות שלה עברה כבר מזמן, ולכן על הסטירות שהיתה חוטפת מאמא שלה היא לא תדבר שוב.
יקירה מזמינה סטייק אנטריקוט ואני לוקח קבבוני כבש, שיוני המליץ עליהם, למרות שאני לא מת על הדברים האלה. למנה הראשונה יקירה לוקחת כבד־אווז ואני לוקח מרק, ויקירה עושה פרצופים מהפטריות החמות שהיא מקבלת בצלחת. כשאני מציע לה מהמרק שלי הוא שולחת יד מהצד שלה של השולחן ומושכת אליה כף ועוד כף, ובסוף טועמת לפחות חצי מהקערה. בגלל הנימוס, בשביל שיווי־המשקל, אני לוקח מהפטריות שלה, מהכבד שלה, ושוטף את זה בדאייט־ספרייט. יקירה שותה מים. היא אומרת ששתייה קלה במקומות כאלה זה ביזבוז.
בגלל שהעננים בחוץ כבדים ושכבר הודיעו על התראות שיירד גשם, המסעדה כמעט ריקה. מוזר לראות אותה ככה – מרוקנת, בלי כל הקישוטים והסחות־הדעת – כמו שלא אמורים לראות אותה; כמו הפעם הראשונה שראיתי את יקירה יחפה, במקרה, אחרי מקלחת, ואיך העור שלה בכף הרגל חלק ובהיר אפילו יותר.
האדים מטפסים מעל הקערה של המינֶסטרונה. הטמפרטורות בחוץ צונחות.
עכשיו מכינים את המסעדה לערב. המלצריות מכסות את השולחנות במפות בד, משהו פֶנְסי, מזרימות מהמחסן את בקבוקי היין היקרים, וככל שהשמיים מתכהים בחוץ הן נשלחות להדליק בהדרגה נרות על השולחנות; זה יפה, זה מרתק אותי.
יקירה נהנית מהמרק שלי, ואחרי כל כף היא מוצצת את השפתיים שלה פנימה וסופגת מהן את הטעם. אני מסתכל מסביב, ומרגע לרגע המסעדה נראית יותר ויותר ערומה. זוג ישיש ממש יושב בשקט אל אחד השולחנות, אוכל באותה איטיות של הילדות האחד שאני עדיין זוכר; הזקן רוכן על השולחן בעדינות, האישונים שלו רחבים וספוגיים, ואשתו מסתכלת מסביב, כמעט כמוני, רק בלי להזיז את הראש. הם הזמינו משהו מלוח, עם תפוחי־אדמה. מלצרית, קטנה אחת עם ג’ל בשער, ממרקת סכינים ומזלגות על שולחן בפינה רחוקה עוד יותר, מסתכלת בעד החלון תוך כדי.
אנחנו שומעים את הרוח מתחילה להתחזק בחוץ, ויקירה מתיישרת על הכיסא ומחבקת את עצמה. תחתיה הקערה של המרק כמעט מתגלה. שנינו מסתכלים עליה רגע, ואני בורח במבט שלי למקום אחר, לכיוון התקרה.
אני מרגיש ואקום באוויר, ואקום שלא נמצא שם באמת, משהו באקוסטיקה, כמו בתוך צוללת. כל המסעדה נראית לי פתאום כמו אמבטיה, ואני רוצה לקום, לעזוב את יקירה עם המינֶסטרוֹנה ולהעביר אצבעות על הקירות, לדעת ממה הם עשויים; מאבן, מעץ או מפלדה, כמו שנראה לי שהם עכשיו. אני רוצה לעטוף בכל כף היד את הצנרת, שמתפתלת לאורך הקירות ומתעקלת בפינות, למשש אותה, להרגיש את הכלי הזה שאני נמצא בתוכו, להרגיש אותו מבפנים, לדעת הכל.
יקירה לבושה סוודר סגול דק עם מחשוף וי שאני מאוד אוהב. כחול הוא אמנם צבע קר, אבל בעיניים שלה הוא רך כמעט. יקירה גורמת לי להתבייש בבגדים שהגעתי בהם, לא משהו מיוחד, מה שאני בדרך־כלל לובש לעבודה, ובעיקר בנעליים שלי, מטפסי־הרים חומות־אפורות. לא משנה לה שיצאתי באמצע יום־עבודה לארוחה אִתה, זה נראֶה לה טבעי; ככה היא יקירה.
אני יודע שיקירה חושבת שאני קצת גברי מדי, קצת נמוך ושעיר מדי בידיים, קצת כהה. אני יודע את כל הדברים האלה, שהיא אמרה לחבֵרה הארגנטינית שלה. קטעים של נשים. אבל אני יודע שבכל זאת היה לה טוב אתי בחלק מהזמן. אני חושב שאני יכול לאהוב את יקירה כמו שאוהבים חיות־בית, כמו שאוהבים כלב: כל־כך חזק, שזה ממש חלק ממך; כל־כך פשוט, שאתה לא חושב אחרת.
אני חושב שיקירה ואני יכולים להיקרא שוב ידידים. אבל זה לא נכון. שנינו יודעים בדיוק מה אנחנו בעצם, ואנחנו לא מתוחים בגלל זה עכשיו. אנחנו מנסים שוב. אנחנו מתַצפתים בלי להרעיש. יקירה שולחת יד לאחור ומניחה אותה על המשענת של הכיסא, כשהיא מעשנת בין המנות. אני כמעט ולא מקפיץ את הברך מתחת לשולחן. אפילו שעברו שלושה חודשים, שנינו זוכרים את הסטירה המצלצלת שהיא הורידה לי, סטירה שקצת העליבה אותי אבל לא ממש הזיזה לי מעבר לזה. יקירה צעקה עלי אז שאני זבל, ואני, בפעם הראשונה בחיים שלי אמרתי לאשה, “את בעצמך זבל”. אני לא משלה את עצמי. אני יודע שיקירה התחילה להיפגש אתי שוב כי אמא שלי מתה. אחרי שזה קרה כולם רצו פתאום לדבר. אם אתה צריך משהו, וכל זה. אני לא יודע אם מהסקרנות או מהנימוס, מהרצון להבין את ההרגשה, סתם מהרחמים או מרגשות האשם שיש לכל אחד על משהו בסופו של דבר, במיוחד כשניצבים מול המוות ורואים את האמת הפשוטה, הבלתי־מתפשרת שלו.
אלא שהאמת בפני האדמה – לא מתחתיה ולא מעליה – היא שכולם פשוט עושים מה שעשו אלה שלפניהם; הילדים מה שעשו ההורים שלהם, מה שאמרו כשקרה משהו במשפחות של החברים שלהם. יוני הביא ערמה של עיתוני סוף־שבוע, שיהיה מה לקרוא בשבעה; יקירה טילפנה פתאום ואמרה ישר, בועז, אני מצטערת.
היא משוכנעת שעוברת עלי תקופה קשה.
ביום שהיא מתה הגיע למשרד סטאז’ר חדש, לחוץ, שנה ג', מלא כוונות טובות, ואני עזבתי מהר לַבית־חולים, בלי לדבר אתו בכלל. אמרו לי שהוא אמר שהוא מבין. בלילה חזרתי לדירה, לא שיכולתי לעשות משהו אחר, כי אחותי מירי, העורכת־דינִית הזאתי, התעקשה להתעסק עם כל הניירות.
נכנסתי לדירה, הדלקתי את הטלביזיה, אחר־כך את הבוֹילר, משם את המַחשב והמוֹדֵם. העפתי מהרגליים את הנעליים, המטפסי־הרים החומות־אפורות, הורדתי את הגרביים, הייתי חייב להריח אותן. התיישבתי על שפת האמבטיה, וידֵאתי שאין מים חמים ועברתי למטבח למלא את הקומקום החשמלי ולהפעיל אותו.
בכל חדר שנכנסתי בדירה הדלקתי את האור. יצאתי מהמטבח והדלקתי את הסטריאוֹ בסלון. דרך הרמקולים הגדולים איחלה מישהי ברדיו האזנה מצוינת, ואני העברתי לדיסק ששכב במגש, דיסק לא שלי, של השותף שאף פעם לא נמצא, דיסק של הוולווט אַנדרגראונד.
יקירה טילפנה פתאום ואמרה, בועז, אני מצטערת. מאז נפגשנו בהלוויה, בשבעה, ואחר־כך בסוף השבעה, כשמירי זיגזגה בין השקט בסלון להתקפי טירוף במטבח. יקירה הקפידה להיות שקטה, על הספה, עטופה בצעיף משי כסוף, ואמרה, תן לה, היא צריכה את הזמן להתמוטט.
בדרך לארוחה עם יקירה וידאתי בדיבורית שהיא יודעת איך מגיעים. ברמזור האדום ליד המאפייה שמכינה לחמים מיוחדים, עצרתי והסתכלתי בשמיים. חשבתי אם להביא לה בכל זאת פרח, ולרגע זה היה כלום, המשך רציף של אותו דבר, כמו תמיד, אבל אז אימצתי את העיניים, להיות בטוח במה שבכל זאת ראיתי.
מעבר לשמשה הקדמית של הפיאט פונטוֹ, השמיים הופיעו בגונים נקיים, אירופיים של אפור; העולם מעל האדמה נהפך לתמונה בשחור־לבן. המשכתי להסתכל בשמיים. הורדתי את המבט בחזרה לעיר, לירוק ולחום, לבז' של המכוניות, לצהוב של לוחיות־הרישוי. לאדום־לבן המטונף של שפת המדרכה ממול. לאורך קו האופק, בין העיר לשמיים, המציאות נראתה כאילו עברה טיפול בפוֹטוֹשוֹפ. המראֶה שלה נשאר בזיכרון שלי, פריך כמו הקור, כשהתיישבנו אחר־כך לאכול.
ואני כבר יודע שלא כל הדברים חשובים.
בסוף היום הראשון של הסטאז’ר החדש במשרד, בלילה, אחרי שעזבתי את הבית־חולים וחזרתי הביתה, אחותי מירי צילצלה. הלכתי לחפש את המפזר־חום בדירה.
“בועז”, היא אמרה. הקול שלה היה צרוד, וברקע היו הקולות שעוד הקיפו אותי חצי שעה קודם לכן. זיהיתי את הטלפון בתחנת האחיות ממשיך לצלצל; אני חושב שמישהו שילשל מטבעות למכונה של הקפה. “אני מצטערת על השעה”, היא אמרה, ושנינו לא הבַנו למה. הגעתי שוב למטבח והבנתי שהשותף לקח אתו את המפזר־חום, לא יודע לאן, לא יודע מתי.
שתקנו רגע. היא השתעלה, שיעול של סתם, והמשיכה לדבר. יכולתי לדמיין את היד שלה מכסה את הפנים ואת הפלאפון. “סידרתי את כל הניירות. הכל מסודר”.
“יופי”, אמרתי והתיישבתי מול הקומקום החשמלי. שתקנו.
“דיברתי עם אבא”, היא אמרה, “דיברתי אתו”.
“מתי הוא מגיע?” שאלתי.
“הוא לא מגיע. הוא אמר שהוא לא מגיע. הוא אמר לי: ‘גמרתי עם אמא שלך לפני עשר שנים’”.
“זה מה שהוא אמר?”
מירי שתקה בהתחלה. “כן, זה מה שהוא אמר. אני לא מבינה למה הוא עושה את זה. אני לא מבינה למה הוא עושה את זה לנו”.
שתקנו. הסתכלתי על המים מבעבעים בקומקום השקוף.
העברתי את המבט ללילה השחור שבחלון. “את חוזרת הביתה?”
“כן, אני הולכת. אין לי מה לעשות כאן עוד”.
מרחוק, ארבעה שולחנות ומִרווח אחד מאיתנו, יושבת מישהי שאני זוכר שקוראים לה נעמה, אחת שגרה בבניין שלי כשלמדנו בתיכונים נפרדים. היא יושבת לבד עם כוס יין אדום ומפית נייר ומסתכלת בעצמה, שוב ושוב, בחבילה של תמונות מהטיול האחרון שלה לסיני.
אני לא בטוח שנעמה מזהה אותי, אבל כשאני קם להשתין בפעם הראשונה אני מספיק להעביר מבט בתמונות שלה. היא בוחנת אותן שוב ושוב – תמונות יפות, מלאות צבע, הכל בגונים מאוד נכונים, מי שצילם ידע מה הוא עושה – פעם מחצי מטר, פעם מעשרה סנטימטר, מכווצת עיניים, פעם משני סנטימטר, ואני יודע מה היא חושבת: האף שלי עבה מדי; הביקיני הזה באמת היה בחירה טובה; איך הציצים יושבים בו. אני יודע איך היא. למרות שלא הלכנו לאותו תיכון, תמיד היא היתה אחת כזאתי.
אני לא משוכנע שאני יודע למה זה קורה אבל הידיים שלי הופכות כבדות יותר, ועוד יותר אחרי שאני מרכין את המבט כדי להסתכל עליהן. יקירה גומרת את הלחמנייה האחרונה שהגישו לנו.
אני חוזר להסתכל על נעמה. יוני התחיל לצאת אִתה עכשיו. אני נזכר בזה מהר מאד. הוא סיפר לי בפעם האחרונה שיצאנו לבירה, ובגלל שהמלצרית עושה תמיד כאילו היא מכירה אותנו, קיבלנו מהזיתים הטובים. ישבנו כפופים על הבר ודיברנו בינינו סתם, שהכל טוֹסט וזה מה יש, וחזרנו על זה כמה פעמים. מאוחר יותר, כנראה אחרי הבירה השלישית, נעמה הגיעה לפגוש את יוני, אבל לא אמרנו שום דבר זה לזה. אולי בגלל התאורה, לא יודע, אולי בגלל האלכוהול.
המלצרית מגיעה עם המנות העיקריות, ואני מרפה מהשולחן הרחוק של נעמה וחוזר להסתכל על יקירה ואחר־כך על הצלחות החמות שהגיעו.
יקירה מרימה את הידיים, יוצרת מחסום מדומה עם המלצרית ומסתכלת על הצלחת. “סליחה, אבל אני ביקשתי במפורש בלי פלפלים. במפורש ביקשתי”.
המלצרית, ארוכה אחת, מסתכלת עליה, על המנה ואחר־כך עלי במבט מבולבל. “אני יכולה לבקש שיורידו אותם”.
“סליחה”, יקירה אומרת, “אבל אני ביקשתי במפורש בלי פלפלים. אני לא אוכלת עם פלפלים”.
המלצרית מרימה את הצלחת באוויר, בוחנת אותה מזוויות אחרות. גם לה יש ג’ל בשער. הצלחת ביד השנייה שלה, זו עם הקבבונים שלי, גם מתעקלת במסלולים דמיוניים באוויר. אני מנסה להתרחק ממנה. “אני יכולה ללכת לשאול. אולי זה עגבניות בכלל”.
יקירה ממשיכה. “ביקשתי בלי פלפלים”.
“אני בטוחה שידעו על הבקשה שלך”, המלצרית מנסה שוב.
יקירה מרכיבה רגל על רגל. “אני מצטערת, אני לא רוצה את המנה הזאת”.
“את רוצה אולי משהו אחר?” המלצרית שואלת, ואפשר לשמוע את מפח־הנפש.
“לא, לא”, יקירה ממשיכה, נעלבת, ומנענעת בראשה.
“משהו לשתות? חם? אולי משהו מתפריט הקינוחים?”
יקירה ממשיכה לנענע בראש. “לא, לא”.
“טוב, אני מתנצלת”, המלצרית אומרת. “אני פשוט מתנצלת”. היא מניחה את המנה שלי ומתחפפת משם עם המנה של יקירה.
“מה קרה?” אני שואל אחרי שהיא נעלמת לתוך המטבח.
“אני לא רוצה את המנה הזאת”, יקירה לא משַנה עדיין את הטון. “אני ממש אלרגית לפלפלים. אני בכלל לא ביקשתי את זה. אמרתי את זה”.
“את לא רוצה לאכול?”
“אני בסדר”, עכשיו היא רכה יותר.
“אבל את לא רעבה?”
“אני בסדר”, היא אומרת בטון משוכנע. האֵדים שוב מטפסים בינינו. אני מבולבל ושותק.
אני מרכין ראש ושואל, “ביקשת בלי פלפלים?”
“כן”, יקירה אומרת ונשענת לאחור. היא מוציאה סיגריה מהקופסה ומדליקה אותה. “אני בסדר. תאכל”, היא אומרת ושולחת את הסנטר קדימה, לכיוון הצלחת שלי.
אני מתחיל לאכול מהמנה העיקרית שלי. כשאנחנו מדברים, בפינג־פונג אִטי, בין האדים שעולים מהמנה העיקרית, על מחירי טיסות, היא מסתכלת עלי אוכל מהכבשׂ. יקירה מניחה יד על שפת כוס המים שלה, ואני לא בטוח שהיא שמה לב, אבל היא טובלת את האצבעות בתוך המים.
היא כבר לא מערבלת את השער החלק שלה באצבעות, שוב ושוב, כמו שעשתה קודם, כשראיתי את זה מזווית העין אבל תיצפַתּי על נעמה.
יקירה מסדרת את עצמה מחדש, בנינוחות עניינית של סמול טוק. “אז מה אמרת שאמא שלך היתה עושה?” היא שואלת. “אני טועמת”, היא אומרת ושולחת מזלג לתוך הצלחת שלי.
“היא היתה עוזרת־בית”, אני אומר. היא נועצת את המזלג בבשר.
“לא ידעתי את זה”. יקירה חותכת את הבשר בשיניים הקדמיות שלה ונושפת החוצה, כשהיא מרגישה שהוא חם מאד.
“לא חשבתי שזה משהו שכולם יודעים”.
“לא ידעתי”, היא חוזרת ובוהה מאחרי, ואז חוזרת ללעוס.
“טוב, אז היא היתה עוזרת־בית”. אני רואה, כמו כלום, כאילו זה אוויר, שזה לא מוצא חן בעיני יקירה. “מה היה הסיפור עם המלצרית קודם?” אני מחליט לשאול.
“מה זאת אומרת?” יקירה מחכה, ואני לא עונה. “אמרתי בפירוש. אני מבקשת בלי פלפלים. אני לא יכולה לאכול פלפלים”.
אני מסתכל על יקירה, ששוב מזעיפה פנים על העוול שנעשה לה. היא לא מסתכלת עלי, אלא עושה את המבטים שאנשים עושים בשביל עצמם. היא מדליקה עוד סיגריה ומכניסה באיטיות עשן פנימה.
“לא, אַת לא”, אני אומר. עם השקט שמזמזם מסביב נשמע כאילו השולחן שלנו משתתק פתאום. יקירה משחררת עשן. היא מגניבה אלי מבט ובורחת אִתו לחלונות.
“שמעת מה אמרתי?”
“מה?” היא עוברת לשחק בציפורניים בתוך עשן הסיגריה.
אני עובר להסתכל עליה באלכסון. “אמרתי: לא, את לא. את לא ביקשת בלי פלפלים”.
יקירה לא עונה. בסוף היא אומרת, “מה?”
“את שמעת מה אמרתי”.
יקירה מרימה את המים שלה מהשולחן ולוגמת.
“תעני לי”, אני מתעקש.
“מה נכנס בך פתאום, בועז? תירגע, אנחנו במסעדה”.
אני יודע שאין לי מה להגיד. “אני הולך להשתין”, אני אומר וקם. “תאכלי”.
בשירותים, ליד המראות הגדולות, אני פוגש את נעמה. “אה, היי”, היא פולטת ונותנת בי מבט משונה. אף פעם לא התעמקתי במבטים; רק את אלה של יקירה התאמצתי לפענח תמיד. נעמה עוברת לידי. נודף ממנה ריח חמוץ עדין של בושם ויין אדום. נראה שהיא בדרך החוצה, אבל אז היא נוגעת בי רגע באצבע על הלחי.
“כן”, היא אומרת, כמעט לוחשת, ואני לא מבין. “זהו”. אחר־כך אני רק יודע שהעור שלה רך, אבל השער שלה יותר. ואז השפתיים. אני מוצא את עצמי בקושי מצליח להחליט מה רך יותר ממה. הידיים שלה קרות.
אני נשען על הקיר, והבד של החולצה כל הזמן מחליק לי על ציפוי החרסינה. אני מתפתל מעליה ומשתדל, אבל ממש לא מצליח להתאפק כשאני מתפוצץ, וההרגשה היא ארצית וטובה. ריח חזק של מתכת מתפשט בנחיריים שלי. כשאני מרפה את המתח משרירי הפנים ומסתכל למטה, נעמה עדיין מחזיקה לי בירך ואז זוחלת לכיוון המִתקן של הנייר־טואלט וממלמלת בקול מוזר.
אין שום דבר בעולם שאני יכול להעלות על דעתי להגיד לה באותו רגע. נעמה מנסה למשוך את הגליל שעל המִתקן הכסוף, אבל הוא תקוע.
“אני חושב שזה חלוד”, אני אומר לה.
בדרך חזרה לשולחן אני עובר ליד השולחנות שהכינו לערב, מעביר אצבע תוך כדי הליכה על אחת המפות הפרושות, מרגיש את הבד העבה שעוד לא עבר כביסה אפילו פעם אחת. מהצד השני של המפה, מהקצה, מציצה תווית של “איקֵאָה”.
אני רואה את יקירה יושבת אל השולחן כמו איזה מילואימניק, אבל עם המבט העמוק, האינטלקטואלי הזה שלה.
אני מתיישב בכיסא שלי ומרגיש שהמושב הספיק להתקרר. למרות שאני נותן חיוך בהתחלה, אנחנו לא מדברים. אחר־כך היא מספרת, שכשאבא שלה נפטר, זה גם עבר בשקט כזה.
בסוף הארוחה יקירה טופחת על הבטן שלה, מנפחת את הלחיים ומוציאה אוויר. הצלחת שלי ריקה. “איך התמלאתי”, היא אומרת ואחר־כך מדליקה סיגריה. לא שאכלתי בעצמי כל־כך הרבה, אבל לא נשארתי רעב, ואני מרגיש נקי, מוכן בצורה כלשהי מבפנים. אני יודע שכל הזמן יש דיבורים על זה שעוד מעט תהיה מלחמה, אבל אני חושב, לאנשים כבר כל־כך נמאס, זה בחיים לא יִקרה עכשיו, כמו שאומרים. אחרי שאנחנו משלמים את החשבון, ויקירה עושה תרגיל של מי משלם על מה, ובסוף יוצא שאני משלם על הכל וגם את הטיפ, לא שממש איכפת לי, אלא שאני לא מבין למה היא מתעקשת לעשות דברים ככה. אנחנו קמים ויקירה כמעט שוכחת את הקופסה של הווינסטון־לַייטס, ליד הנר שלא הדליקו לנו, אז אני אומר לה, והיא מחייכת ומכניסה אותה לכיס של המעיל. עד ליציאה מהמסעדה, אני הולך מאחרי יקירה ומעביר אצבע ארוכה, חקרנית, רעבה, לכל אורך הקיר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות