מגבעת בית־העלמין, מעבר לשדרות עצים סבוכים ודרכי־עפר סלולות, נראים הנחל המתפתל בעמק למטה והחולות המשתרעים במורד הגבעות לעבר הים.
חורשת האורנים הצפופה מבדילה בין החיים למתים. המתח תלוי באוויר בין הכפר לוותיקיו שעייפו ופרשו לכאן, בין החיים הנמשכים לצעירים שנהרגו בקרב, או בינם לבין אלה שתש כוחם ומתו מידי עצמם.
כשהגעתי למצבתו של שניאור זכרתי את סיפור מותו שלא־ייאמן. כשראה את כלבו מתגולל בהפרשותיו, ביללת תחינה ובקובלנה, לא יכול היה לעמוד ברחמים הגדולים שפקדו אותו. הכלב כבר היה כבן שש־עשרה, כלומר כבן מאה־ועשרים במושגים של חיי אדם, והיה חולה. פרוותו היתה דבלולי צמר ועיניו כבויות ורגליו חלושות עד כדי כך שכל הימים רבץ במקומו, ממעט באכילה ומשמיע אנחות חרישיות. אט־אט התחיל שניאור לחשוב שמעשה חסד יהיה זה אם יומת.
וכשיום אחד לא יכול היה לשאת עוד את יבבותיו של הכלב, נטל אקדח ואת־חפירה, משך את הכלב אחריו בחבל שהיה קשור לקולר שעל צווארו, והלך אל הפרדס שמעבר לחלקת תפוחי־האדמה שמאחרי ביתו. הוא קשר את הכלב לאחד מעצי התפוזים והחל לחפור את גומת הקבורה שלו בטרם יירה בו. לפתע חש ברע וכוחותיו עזבוהו, שהרי זמן רב לא שלח ידו במלאכה קשה כל־כך. הוא התכסה זיעה קרה והתמוטט ליד הבור. הכלב יילל ויללתו היתה כבכיו של אדם. כיון שלא בא איש נעשו יללותיו חנוקות עוד יותר, תוך שהוא מאמץ את שארית כוחותיו, שאזלו והלכו. וכשבאו סוף־סוף השכנים שעבדו בפרדס הסמוך מצאו את שניאור מוטל בלי רוח־חיים והכלב שוכב לידו, מייבב ומלקק את פניו.
אינטימיות חמימה מלווה אותי בבית־העלמין. כשהגעתי אל מצבתו של סוקולובסקי, זכרתי אותו ניצב על בור הזבל שליד הרפת הסמוכה לביתו וקורא: “החוצבים בזבל כחוצבים בזהב! נעופה כציפורים, אל השמיים, אל העצים”, מניע את ידיו ככנפיים וחוזר לעבודתו, תוך שהוא מוסיף למלמל פסוקים מן התנ"ך, המשנה והתלמוד או פולט מלים חסרות־פשר.
בסמוך אליו ניצבת מצבתו של הר־גיל, שכל ימיו רצה להיות גיבור עד שבאה פרדה ובעטה בכרסו והרגתו. כמה שנים קודם לכן, לאחר שחיפושית־זבל פגעה במצחו, השתטח על הקרקע ליד עגלתו וקרא: “טוב למות בעד ארצנו, מִסרו שלום לחברים”. וכשהבין שאינו מת, טיפס על העגלה ושב מבויש הביתה.
גם מצבתה של נטאשה כרם, שהתאבדה בירייה על קבר אמה, עומדת כאן. בת ארבעים היתה במותה, אשה נאה ואצילית, זקופת־קומה וחטובת־גו, שנטייתה לרומנטיקה הביאה אותה אל הבריגדה, ההגנה והפלמ"ח ואל זרועותיו של דן, שומר־הכפר, שהיה מטופל באשה חולה ושלושה ילדים. לאחר כמה חודשים של התמכרות הדדית הכרית האיש את תקוותה, בתואנה שהוא רואה עצמו נושא באחריות למחלת אשתו, השרויה בדיכאון שהביא עמו גם קצרת. הוא אמר לה שאין לו ברירה אלא להקריב את חייו ואושרו למען אשתו, שהקריבה למענו את בריאותה. למחרת מצאו את נטאשה ירוּיה, ללא מכתב, הסבר או התנצלות. יש אומרים שדן מצא מאהבת אחרת, אך איש לא ייחס לו אחריות למותה של נטאשה, גם משום שהיה אהוב על כולם, חייכן ויפה, וגם משום שנטאשה נחשבה “אשה קשה” ואשתו “אשה סובלת”.
זו בצד זו ניצבות כאן גם מצבותיהם של אלישע הדרי, רווק־הכפר, והניה מרגוליס, שיחדיו הולידו בת. היה זה כאשר הניה היתה נשואה לזלמן מרגוליס, שגידל את בתם כבתו לכל דבר, לא משום נדיבות לבו דווקה אלא מכיון שכל ימי חייו האמין שהיא בתו שלו. כל חברי הכפר מלבדו ידעו את האמת.
מצבתו של סורקין היתה נטויה על צִדה בסוף השורה. זכרתי אותו עומד ברחבת המחלבה וזועק אל העולם ולאוזניהם של כמה מחברי הכפר שנקלעו לשם: “שטויות, אני אומר לכם, שטויות. עוד פרות ועוד פרדסים ועוד לולים! כל אחד מאתנו הוא חלק מן הקוסמוס. אנו פרודה בחלל הגדול. יום אחד יתנפץ הכל ולא יישאר זכר אפילו מהרפת של חיימוביץ', והוא עוד מרים ראש, הגוֹי גס־הרוח הזה!”
ואז היה משתתק לרגע, עיניו נעצמות ופניו מאפירים, זוקף את ראשו ומטיח כנגד עולם ומלואו: “יודעים אתם, חברים? אנו עומדים במקום שאפילו בעלי־תשובה גמורים לא עומדים בו. מה עוד צריך להתרחש כדי שיבוא המשיח? כמה עוד נפרפר כחיה פצועה עד שתבוא הגאולה? ואם לא תבוא, שיתפוצץ לו הקוסמוס, חברים! שיהיה כבר סוף!” ולאחר הדברים האלה, משתתק ומכונס בעצמו, היה עולה על העגלה ונוסע לביתו.
גם כתריאל הר־געש, שבן שמונים היה כשנפטר, נמצא כאן. רגליו היו נטועות בקרקע כעמודים וכרסו גדולה ומוצקה. הוא כבר לא הבחין מי זאת שבאה לבקרו בבוקר. לאחר לילות ההזיה הכבדים היה שואל את זלדה אשתו היכן רוזה, שהיתה אשתו הראשונה ועקרה היתה. “את רוזה אני רוצה!” זועק היה. וזלדה היתה עונה לו: “אני אשתך, לא רוזה, כתריאל. אני אשתך, זלדה”. והוא, בקול־השור הרועם שלו, השיב: “את זלדה ליוויתי כבר מזמן אל הגבעה. איפה רוזה?”
כמורגלת בדבר היתה זלדה מניחה לפניו את צלחת ארוחת־הבוקר שלו ויוצאת מן החדר ופונה לענייני המטבח וגינת־הירק, כאילו לא אירע דבר.
קלמן, שעמו בילתה זלדה את לילות בדידותה הארוכים כשהתגייס כתריאל לבריגדה, גם הוא היה כבר על הגבעה. היא נשארה זמן־מה בבית הקטן ברחוב המעוקל, במורד הפונה אל המזרח, וחלמה על נעורי רווקותה החופשיים. על לימודיה בסמינר למורות, על פגישתה הסוערת עם כתריאל, שהיה תופס אותה בידיו החזקות, מצמידה אל גופו הגדול ואומר לה ברוסית: “הלילה אַת שלי”. והיא תהתה מדוע בזיקנתו הוא זועק: “רוזה שלי!” והולם בקירות עד שכמעט התפרק הבית. אולי נודע לו על קלמן, חשבה, אולם הטרדות של עבודת המשק והבית דחקו הירהורים אלה מלבּה.
כשבאו לספר לה שנפטר, השיבה: “הוא נפטר? אני נפטרתי ממנו. הוא מת”.
עם בן־יעקב, שמצבתו נשקפת אל הנחל, היה אבא רוכש במשותף את כלי־העבודה: המחרשות, המגוב, המקצרה והדיסקוס. עכשיו כל אלה מוטלים ברחבי השדות ומחלידים.
בן־יעקב נהג לתבל את דבריו בפסוקים מן התנ"ך ולהתפלפל בענייני בלשנות. בערבים, בתום יום־עבודה מפרך, למד אנגלית בעצמו, ממילונים וספרי דיקדוק שקנה בחנויות לספרים משומשים בתל־אביב.
יום אחד, כאשר נדונו באספה הכללית של הכפר שיטות ההשקיה הרצויות, קם בן־יעקב ואמר: “חברים, למה נרחיק לכת? הנה, למשל, בקליפורניה…”
בכל ערב היה קורא במטבח ושותה תה עד שנאחז תנומה. משהתעורר היה מדדה לחדר־השינה. לילה אחד נתקף שבץ־לב וראשו צנח על ספר ללימוד אנגלית שהיה מונח לפניו על השולחן.
החיים נראו לי חסרי חרטות ופיקפוקים. הירהור וספק נחשבו אז ביטול זמן, עיסוק מכביד ושוחק ועקר. המציאות נחלקה לצבעי שחור ולבן, טוב או רע, תומכינו או מתנגדינו, יריבינו או חברינו.
הם התגאו בפשטותם, שהיתה בה גם מעין התגנדרות: “אני, במוח הפרימיטיבי שלי, לא מבין”, נהגו להתיז בבוז סמוי לעברם של משכילים ואינטלקטואלים, הרואים צדדים שונים של כל תופעה. עם זאת סגדו להוגי־דעות, לסופרים וליודעי־דבר. הם הגיבו במורת־רוח קשה על נסיונותינו לערער על השקפות ואמונות שעבר זמנן בעינינו. על מלות ה"אינטרנציונל", המנון תנועת־הפועלים הבינלאומית: “קום התנערה עם חלכה/ עם עבדים ומזי רעב/ אש הנקמות בלב ליחֵכה/ לקראת אויב היכּון לקרב”, אסור היה לערער. לדעתם, האויב היו הגרמנים ושלטון ה"מנדט" הבריטי, שמנע מאתנו מדינה משלנו.
הם בזו ל"זיקיות", לאלה המסתגלים לצבעי הסביבה כדי לזכות במעמד ו"להתקבל". הם פסלו בכל תוקף “ישיבה על הגדר”, הפרת אמונים לחברים וצלופחיוּת.
רק מעטים מהם העזו ואמרו ביושר־לב שלא הכל חייב להתנהל על־פי “דין התנועה”. “שלא יספרו לי סיפורי־מעשיות”, היה כתריאל הלפרין אומר, "כאילו אדם שעושה דברים במשך עשרות שנים רק למען הכלל ולמען החברים אינו נהנה מזה. אם לא טוב לו, הוא לא יוכל להתמיד. ואם כך, מה ההבדל בין אדם לאדם? שהאחד מרגיש שמחה כשהוא פועל למען הכלל והאחר לא, הרי זה מותר האדם הטוב על האדם הקטן, ואינו אומר “הרע”. ואז פנה כתריאל אלי ואמר: “וזה מה שאני רוצה לומר לך: אתה התחלת כאדם טוב, והלכת לרעות בשדות זרים. עכשיו הגיע הזמן שתחזור”. אבל אני כבר הייתי מעבר לזה, לא התקנאתי בהם ולא רציתי לחזור.
בעודי מתהלך בין המצבות תקף עלי זכר התנסותי הראשונה כאן.
יפתח בן־ציון היה ילד בן גילי. למדנו בכיתה ד' של בית־הספר בכפר ובתינו היו באותו רחוב. גם לאחר שעות הלימודים בבית־הספר, כשהיינו פנויים מעבודות המשק, היינו נפגשים, משחקים ומשוחחים, קוראים ומטיילים בחולות על הגבעות, בין השיחים והפרדסים.
יום אחד הציע שנלך לבית־העלמין. “אף פעם לא הייתי שם. זה לא מעניין אותך?” שאל.
אמרתי לו שזה מפחיד אותי. “לשם מביאים את הסבים והסבתות שמתו, וגם את מי שהרגו הערבים ושנהרג במלחמות”, אמרתי. ובכל־זאת הלכתי אתו.
בבית־העלמין לא היו אז הרבה מצבות כעכשיו. עברנו על פניהן והבחַנו באחת ועליה השם בתיה בן־ציון, שהוא שמה של אמו החיה.
“זה מוזר”, אמרתי. “והרי אמך חיה. אם כך מי זאת?” הוא שתק, והמשכנו ללכת בין המצבות.
לאחר זמן, בהפסקה בין שני שיעורים בבית־הספר, אמר לי: “זאת היתה המצבה של אמא שלי. אבא שלי התחתן מחדש עם אשה ששמה הפרטי כמו שמה של אמי ומעולם לא סיפר לי שזו לא אמי. אני אוהב את אמי שחיה, אבל קראתי עלון ישן של הכפר ובו היו מודעות־אבל ורשימה לזכרה של אשה כשמה של אמי עתה, והתחלתי לחשוד. כשחזרתי הביתה אחרי שביקרנו בבית־העלמין שאלתי את אבי. הוא נדהם, אבל אחר־כך סיפר לי עליה, איך חלתה ומתה כשאני הייתי בן שנתיים”. חיבקתי אותו וכך עמדנו זמן־מה עד שצילצל פעמון בית־הספר וחזרנו לכיתה.
עכשיו שבגרתי ובאתי לביקור בכפר חזרתי לבית־העלמין.
השמש כבר עמדה במרום השמיים, האוויר היה צלול וחם, מי הנחל הבהיקו מרחוק. השרשירים, הבולבולים והדרורים קיפצו על העצים בהמולה שקטה.
הלכתי במורד גבעת החול אל הנחל, ליד קני־סוף ועצי שיטה, שעטו את פרחיהם הצהובים, וירדתי אל מחפורות ישנות. אלה היו מרחבי המשחקים של ילדותנו, שדות־הקרב המדומים שבנינו בין הבריטים ל"הגנה", בין הערבים ליהודים, ובין קבוצות הילדים שבאו מחלקי הכפר השונים. אלה היו גם שבילי המעבר, שבהם עברו שיירות המעפילים שעלו מן המפרץ הקרוב ליד הים, אל יישובי המקלט, שבהם מצאו מחסה מעינם של הבריטים ומאימת הגירוש לקפריסין והכּליאה במחנות־המעצר.
על הגבעה ניצבה החורבה הנשקפת אל עיקולו של הנחל, מול שרידי הכפר הערבי. את אנשיו, פלאחים, רועים ודייגים, היינו פוגשים בשדות שגבלו עם שלנו, על שפת הנחל ולחוף הים. געגועים עזים תקפו אותי, מתוּבלים בניחוח הנרקיסים הגדלים שם ובריחם החריף של הפרדסים. נראה היה שילדוֹת עם צמות שוב מחייכות אלי ופרת־משה־רבנו עפה לשמיים, ששוב אני על עגלת התלתן בדרך מן השדה שליד הנחל הביתה, מביט אל השמיים הנעים מעלי לאחור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות