כולם מתים, חשבה, ומי שעדיין בחיים – זה רק עניין של זמן. במקרה שלה זו לא היתה סתם קלישאה. השמאלני טועה, וגם את זה ידעה בוודאות של מי שימיה קצובים. לא רצח רבין הוא שהתחיל את המוות הזה. זה קרה יותר משנה קודם לכן, עם ישעיהו ליבוביץ'. הוא לא מת בגלל שהיה כבר זקן, כמו שחשבו כמה אנשים; הרי זיקנה היא בכלל לא קריטריון למוות.
ליבוביץ' היה הראשון. היא וארז היו בדרך אל פרופ' כספי, מנסים להבין למה היא לא נכנסת להריון. ביציות היו, ספירת הזרע היתה גבוהה, והריון – אין. מותו המפתיע של ליבוביץ' הלם בבטנה הרכּה ונצמד אליה, לרֶחם. אחר כך היו טיפולים מתישים, בדיקות כואבות, ועוד טיפולים חוזרים ובדיקות אינסופיות. רק אחר כך נרצח רבין, והרופאים גילו שדפנות הרחם שלה עשויות גומי. טוב, לא גומי ממש, אמרו, אבל בטח לא רקמה חיה, כזו שביצית מופרית יכולה להיצמד אליה ושלייה יכולה לנבוע בה. כלום לא יוכל להיצמד לשם, חוץ ממותו המפתיע של ליבוביץ', שניבא את מותו הלא־מפתיע של רבין. ארז לא הבין, הוא חשב שהרופאים טועים.
הרבה ויכוחים היו על זה.
“איך יכול להיות שהרופאים טועים”, אמרה, “יש להם מעבּדות, יש להם בדיקות ממוחשבות. כמות המכשירים שהכניסו בי עולה על כמות הדגימות שלקחו ממני. רירית, ביציות, רקמות, הכניסו, הוציאו. לא רוצה עוד. לא חייבים ילדים”.
ארז כעס. חיפש באינטרנט, שהיתה אז בחיתוליה, הפעיל את ז’אנה ובוריס, הרופאים החברים שלהם מתל־השומר.
“בשום מקום אף אחד לא שמע על דבר כזה, אבל את מוכנה לבלוע מה שהם אומרים”, טען, “רחם מגומי, באמת. שיילכו לספר את זה למישהו אחר”.
בינתיים כבר היתה בת 36. כמו רונית, אחותו של ארז, שכבר היו לה שני ילדים. בהתחלה עוד היו הולכים אליה הרבה, להריח את התינוקות, לגעת בהם. לעזור לרונית. ארז לא ויתר: “נאמץ תינוק”, אמר, “אפילו אחד שהוא כבר לא כל כך קטן”. נרשמו להליך ארוך של אימוץ. הפגינו מוטיבציה, עשו רושם טוב. דור שני בארץ מהצד שלה, דור שלישי מהצד שלו. מש"קית־חוויה וקצין בשריון. מתכנתת מחשבים ורואה חשבון. זוג יציב, נורמטיבי, הכנסה קבועה.
החיים המשיכו להתרחש. צה"ל יצא מלבנון, חנוך לוין מת. בעבודה הציעו לה לעבור לשנתיים לארצות־הברית, לעמק הסיליקון, וגם רמזו שאחרי השנתיים האלו כל האופציות פתוחות. תוכל לחזור או להישאר שם. הציעו משרה גם לארז, עם או בלי הסבה מקצועית. ארז היה מסתדר, אבל תהליך האימוץ היה בעיצומו. ויתרו. מה זה אמריקה לעומת ילד. “תאר לעצמך איך הייתי מרגישה אם חנוך לוין היה מת ואני הייתי באמריקה”, אמרה לארז. “נו, אז מה?”, ענה, “כל יום מתים אנשים”.
“אבל חנוך לוין! גם מי שעוד לא מת כבר מת”.
“את לא נורמלית”, פסק, “ואל תגידי דברים כאלה בפגישות של האימוץ, בסדר?”
גדעון לוי המשיך לפרסם דיווחים אנושיים מהשטחים, ומיקי קרצמן צילם את הגיבורים החיים של הסיפורים האלה. בצילומים שלו החזיקו הגיבורים החיים בצילומים של הגיבורים המתים. לילי שרון הלכה לעולמה ונקברה באתר ארכיאולוגי ליד חוות השקמים, ובגלל כבוד המת נפסקו החפירות באתר לתמיד. “המדינה הזאת היא אתר ארכיאולוגי אחד גדול”, אמר ארז. “לא”, ענתה, “המדינה הזאת היא בית־קברות אחד גדול”. לארז נמאס לחכות. תהליך האימוץ כבר היה משהו שחיים דרכו, כמו קניות, כמו אוכל, כמו סקס. “אני רוצה את הדבר האמיתי”, אמר.
זוהרו של הסקס הועם. בכל־זאת, אחרי כל־כך הרבה שנים. קיוותה שאולי פתאום יקרה משהו, כמו שקורה לאחרות – משהו פתאום יתעורר לחיים בגוף שלה, ביצית מופרית תיצמד פתאום לדופן הרחם, יחד עם ליבוביץ'. אפילו חשבה לחזור בתשובה אם יתרחש הנס, אבל ליבוביץ', מתוך בטנה, הניד בראשו, אפילו לא טרח להגיב. פעם אחר פעם היה ארז יוצא למילואים וחוזר, לפעמים אפילו שלוש פעמים בשנה. לשכם, לדקלי נחלים, לצדקיה, לבלאטה. “אני לא יודע את מי אני שונא יותר”, אמר, “את הערבים שצולפים עלינו, את המתנחלים שמתנשאים עלינו, או את הילדים שאני מפקד עליהם”. פעם אחת צילצל אליה מהמילואים: “אולי אני אביא תינוק ערבי. דיברתי שם עם מישהו. אין להם כסף, אין להם חיים. כמה אלפי דולרים יביאו לנו תינוק ולהם איכות חיים, אולי הם יצליחו לברוח לירדן”.
“תינוק ערבי? ואיך נדע שהוא בריא? נורמלי? ומה נגיד לכולם?”
“כולם יקפצו לי, ובוריס יבוא לבדוק את התינוק”.
טירוף, חשבה, אני אשתוק. אולי בינתיים יודיעו משהו מהאימוץ. אולי מברזיל, אולי מרומניה. מקונגו הבלגית. מבלאטה. בוריס לא יסכים, וממילא זה לא יקרה מיד – אבל ארז היה נחוש, בלתי־עציר. הוא כבר ראה את התינוק. הוא ידבר עם האבא. יקבע להיפגש איתו במקום אחר, לא קשור למילואים האלה. אולי במחסום ארז. איכשהו יגיע לשם. “תדברי עם בוריס”, אמר לה, והיא שתקה, “דברי איתו!” צעק לה לתוך השפופרת.
ליבוביץ' לא היה מרוצה. גם היא לא היתה מרוצה, אבל ליבוביץ' אמר שהיא סתם גזענית בזמן שהוא – ליבוביץ’ – לא מרוצה מסיבות אחרות. “סתם התיישבתי לך ברחם?” נזף. לא ענתה. גם לארז לא ענתה, אבל כשחזר לששי־שבת מבלאטה אמרה לו שאצלה לא רק הרחם מגומי, גם הלב. לא תוכל לאהוב את הילד. לא מבלאטה וגם לא מהאימוץ, אמרה באומץ.
ארז יצא מהבית. אחרי כמה שעות חזר ואמר שדיבר עם בוריס. “העניין סגור. את תאהבי אותו. כשהוא יהיה פה את תאהבי אותו. את תיקשרי אליו. את תראי את הגוף הקטן שלו, את חוסר־האונים שלו. את תגעי באצבעות הקטנטנות והרכות שלו, תרגישי את העיניים שמחפשות אותך ופתאום מוצאות. את תתני לו בקבוק, וכמו כל אמא את תדאגי עד שתשמעי את הגרעפץ שאחרי הבקבוק. אל תדאגי, את תאהבי אותו. כמו כל אמא”.
ככה אמרה רונית? “ככה רונית הבטיחה”, חיבק אותה, ולב־הגומי שלה כמעט הרגיש את החיבוק. אחר כך הוא חזר למילואים, וכשחזר סוף־סוף הביתה הודיע בעיניים בורקות שסיכמו תאריך – עוד חודש, כי האמא עוד רוצה להיניק. הוא נתן לאבא מקדמה – משהו קטן, רק שיהיה אוכל טוב לאמא, שתוכל להיניק כמו שצריך. לא משהו שיכול להספיק להם כדי לברוח לירדן כבר עכשיו. לא הצליחה לומר כלום, גם ליבוביץ' שתק.
לפעמים חשבה שהיא מאבדת את התחושה בקצוות. בכפות הרגליים, באצבעות הידיים. איך בכלל אפשר להחזיק ככה תינוק, חשבה, כשלא תמיד מרגישים. לא רצתה ללכת לרופאים – מה הם יגידו? שיש לה גפיים מגומי? ובכלל, היו כמה פיגועים בזמן האחרון וכל־כך הרבה אנשים מתו בתאונות דרכים, עד שקצת התביישה להתייצב עם תלונה אישית כל־כך. בסוף ארז הכריח אותה ללכת והיא הלכה. “את חייבת לטפל בעצמך עכשיו”, אמר, “עוד מעט, כשיהיה התינוק, לא יהיה לך זמן לכלום. רונית אמרה שכשמגיע תינוק מתחילות שנתיים בלי שום חיים אישיים”.
כשהגיעה למרפאה באיכילוב חייך אליה הרופא המומחה. “נערת הגומי שלנו הגיעה! מזמן לא באת לביקורת”, עיניו התעכבו על שדיה, “מה קרה – עברת לסיליקון?”
“השמנתי קצת”, הצטדקה.
“ההומור שלך כבר לא מה שהיה”, ציין. בסוף הבדיקה פטר אותה בלא־כלום. “אין מה לעשות, זו מחלה זוחלת, בסך־הכל אַת במצב טוב. חוסר־תחושה זה אחד הסימפטומים האופייניים, וכל עוד זה לא מפריע לך ביומיום, בבית או בעבודה, אני מציע שלא נעשה כלום”.
“איך זה יכול להפריע?”
“תראי, לא כדאי להיכנס לפרטים, לפעמים זה משפיע באופן פסיכולוגי, ופאציינטים מתחילים לסבול מסימפטומים שאחרת לא היו מרגישים אותם. אני אשאל אותך משהו: יחסי־מין יש? את יודעת, זה מזכיר לי, יש גברים שקונים פוֹת מגומי בהרבה כסף, לפחות את זה חסכת לבעלך, כן, בעבודה את מסתדרת? אין לך ילדים לדאוג להם, אז בסך־הכל את בסדר, לכי הביתה ותחזרי לביקורת בעוד חצי שנה”.
ארז צילצל כדי לדעת איך היה אצל הרופא, והיא סיפרה שהכל בסדר. הוא היה מאושר והציע שייפגשו במסעדה בעיר כדי לחגוג. כן, הוא היה מאושר בזמן האחרון, סופר את הימים, מתעלם מהייאוש שלה. לפעמים דימיינה שהיא בורחת – מצלצלת לבּוס שלה בלוס־אנג’לס (כבר מזמן ניהלה את הזרוע המקומית של ענק התוכנה האמריקאי) ואומרת “אני באה”. הוא היה מבוגר וגרוש ורצה אותה. כן, חשבה, פשוט תצלצל ותגיד לו, “תכין לי דירה, תכין לי משׂרה, אני לוקחת את עצמי ומגיעה”. או שאולי תברח ליפאן. או להודו. לבד, בלי אף גבר שלא מחכה בשום מקום ולשום דבר.
ואז היה הפיגוע במסעדה שבה קבעו להיפגש, והרבה אנשים מתו, אבל דווקא היא וארז לא מתו. היא איחרה לפּיגוע, וארז – ארז פשוט לא מת, רק הגוף שלו נקטע בפיצוץ. כבר הרבה זמן לא ראתה אותו, כי רגלי־הגומי שלה לא נושאות אותה, אבל בפעם האחרונה שביקרה אותו הוא היה כל־כך יפה. מיטתו ניצבה ליד החלון, וקרני שמש אחרונות האירו את תלתליו. הילדים של רונית ציירו לו ציורים חדשים כל שבוע, ורונית תלתה אותם על הקיר לידו. מדי־שבוע סקרה את הציורים החדשים, ובאותה פעם אחרונה שביקרה אותו – מתי זה היה – שמה לב שהילדים גדלו. סדין צבעוני עליז כיסה אז את הגוף שלו, שנהיה קטן כל־כך. נגעה באצבעותיה הרכות ביד שנשארה לו. הרגישה את העיניים שלו מחפשות אותה ופתאום מוצאות. כל־כך חסר־אונים. כל־כך הרבה זמן. “נעמי שמר מתה”, סיפרה לו, והוא הסתכל לכיוון הבטן שלה. “לא”, אמרה, “היא לא עם ליבוביץ'. אבל גם הוא עזב אותי”. או שאני כבר לא מרגישה אותו, חשבה, כולם נשא הרוח.
ארז נאנח, או שסתם ובמקרה יצא אוויר דרך קנה הנשימה המצונתר. עיניו נמלאו דמעות. קיוותה שהוא לא סובל. האחות אמרה שהוא מקבל כדורים נגד דיכאון, אבל כשראתה את הדמעות היא לא האמינה לאחות – ואולי צריך להחליף כדור.
כבר הרבה זמן לא ראתה אותו. מאז שנעמי שמר מתה. מזל שהיא בבית. מזל שאף אחד לא בא לבדוק. בזמן האחרון התאמצה מאד. זרקה את עצמה על הרצפה בסלון. זחלה אל מגירת הדיסקים (איקֵאה). באצבעות־גומי שיכנעה את המגירה להיפתח, ואחרי הרבה נסיונות הצליחה לתחוב עיפרון במגירה בעלת המסילה היעילה. המגירה נשארה פתוחה סוף־סוף. לפני כמה זמן זה היה? כבר לא זוכרת. בקושי הצליחה לדפדף בין קופסות הדיסקים, שהחליקו מאצבעותיה ונשכבו זו על זו. אחרי כמה ימים היו זרוקות על הרצפה עשר קופסות דיסקים של אריק אינשטיין. בשיניים פתחה את הקופסות, בשיניים חילצה בזהירות את הדיסקים. עד שהצליחה להכניס את כל הדיסקים בחריצים של המערכת חלפו עוד שעות ופרקי נימנום. כיוונה את המערכת ל־repeat. ממילא אינה זקוקה לאוכל, ועד שהאוזניים יהיו לגומי תשמע את אריק אינשטיין שר לה שירי אהבה וגעגוע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות