כמים צוננים לנפש עייפה מרענן ספרה של אניטה שפירא, התנ"ך והזהות הישראלית, את הנשמה. הוא גם מדגים עד כמה חסרה לעולם הארכיאולוגיה המקראית הכתיבה האינטלקטואלית, החכמה, רחבת ההיקף, עמוקת הידע והתרבות. יחד עם זאת נחשפת בו בעיה מעוררת צער ומתסכלת: חסרה בו ההדדיות שאמורה להיות טבעית כשמחקר מארח את שכניו או מתארח אצלם. הארכיאולוגיה נשארת נטע זר אפילו במסה העוקבת במיטב חומרי־הגלם שלה ובסוגיות שהן נשמת־אפה והן אמורות להימצא בלב מחקריה.
כי מהי הארכיאולוגיה המקראית, גם על־פי המסה שלפנינו? ספּקית איורים במחקרים של אחרים. גם כאן עיקר תשומת־הלב מופנית אליה במסגרת דיון בטענת שפירא כנגד התנהלות ויכוחים מדעיים בציבור הרחב. השימוש שהיא עושה בה אינו שונה במהותו משילוב תמונות־קיר, אבני־גוויל, צלמית ופך־אגירה במאמר על האמונות הדתיות ערב חורבן בית ראשון. תוספת חיננית, אך לא הכרחית. אפשר להסתדר בלעדיה. כאן גם מתחזק דימוי נוסף של הארכיאולוגיה המקראית כמייצרת דיונים סנסציוניים אך חסרי חשיבות עניינית. עדות נאמנה וכואבת למקומה השולי בשיח האינטלקטואלי.
הדיון במאמר של זאב הרצוג במוסף “הארץ”, המופיע לקראת סוף המסה, נראה בקריאה הראשונה כמעט כַסיבה, או אחת הסיבות, לכתיבת המסה כולה: “…נדירים החוקרים שמפרסמים מאמר בעיתון יומי על מנת להעמיד את הציבור הרחב על טעותו, ונדירים הנושאים המדעיים שלמענם העיתון מוכן להקצות מקום כה בולט ונרחב במוספו השבועי”. כותבת שפירא ומוסיפה: “אי־אפשר להימלט מן התחושה שהרצוג לא הונע אך ורק מתוך טעמים של פרסום האמת אלא גם ממניעים חוץ־מדעיים, ואף עיתון ‘הארץ’ לא ביקש סתם כך להוציא טעות מלב קוראיו” (ע' 29). את ההסבר לתופעה אפשר לנסח במלים פשוטות: אם יש לבשורה המדעית החדשה, ותהיה אשר תהי, השלכה על שאלת עוולות הכיבוש, גורל השטחים, צדקת קיומנו כמדינה או הוכחה שהציונית היא תופעה קולוניאליסטית, רבים סיכוייה להבלטה, לקבלת הד ציבורי ולהאדרה מעבר לכל הראוי לה בשל ערכה ומשקלה הסגולי בזירה האקדמית המדעית.
בריפרוף כמעט בלתי־מורגש היא גם רומזת לנקודה נוספת, שאותה אינה מנסחת ולכן אולי אין הדברים שלהלן משקפים את דעתה: חלק ניכר מהדיונים והטיעונים המתנהלים בתקשורת מגיעים לשם משום שאלה המביעים בה את דעותיהם (הנחרצות בדרך־כלל) אינם יכולים, על־פי כישוריהם ורמתם האינטלקטואליים, להתמודד בזירה המדעית. גם אלה הנמצאים בה אינם מוצאים דרכם נוכח שאלות מורכבות, רחבות ומקיפות. התנהלות זו אינה אלא אחד מפירותיה הבאושים של הגישה הפוסט־מודרניסטית, שבה הכל לכאורה שווים. לאוצֵר הידע ולמעמיק בטיעוניו אין יתרון נוכח מי שחסר אותם. דיונים ציבוריים מעל במות חובבים, כמו עיתונים יומיים וכנסים פופולריים, מקבלים הכשר ציבורי גם כשהטיעונים והדיונים המוצגים בהם רדודים ושטחיים, צעקניים ופופוליסטיים, ובלבד שיהיו “סקסיים”.
אניטה שפירא הרי אין לה שום בעיה לפרסם את דעתה על סוגת ה"מהפכות" המדעיות במקומותינו. היא יכולה להתראיין בכל עיתון יומי, וגם אולפני הטלביזיה והרדיו אינם סגורים לפניה. אך כנראה אין היא יכולה להביא טיעון שלה בצורה שאינה מסודרת, מנומקת ובת־בדיקה, ומכאן הדיון המורחב והיסודי בשאלה זו לקראת סוף מסתה. עניינה של שפירא, אפשר לשער, אינו מרוכז בארכיאולוגיה המקראית. אך בהסיטה את דבריה לעברה יכולה היא לבנות את טיעונה כנגד ההתנהלות והשיטה בלי שתיחשד כבעלת עניין ספציפי. שפירא צודקת מאד בטענתה ועושה מעשה חשוב בהסיבָה אליה תשומת־לב בצורה שקולה ומסודרת ולא במהלך ויכוח מתלהם. הרי אם לא תתעשת האקדמיה יוחלף השיח המקצועי בחובבני וכתב־העת המדעי בעיתון יומי. גם כאן המדרון חלקלק.
ומכיון שהארכיאולוגיה אינה בבת־עינה היא מוֹעדת בכמה מהתייחסויותיה. שתיים מהן פרטים הניתנים לתיקון. השלישית זורה מלח על פצע מכאיב.
שפירא אינה מדייקת בהבחנה בין האסכולה ה"ירושלמית" ל"תל־אביבית" בקרב הארכיאולוגים. בהנחה שאמנם יש הפרדה ביניהן, ראוי להסב תשומת־לב לעובדה שאין זו הפרדה “מסורתית” או “שמרנית” אף אין היא “חדשה”. ה"ירושלמית", מבית מדרשו של יגאל ידין, דוגלת בזיהוי אירועים היסטוריים, בעיקר מלכים, מפעלי בנייה ממלכתיים, קרבות וחורבנות, ולפיכך בחקר התלים המרכזיים. זו של תל־אביב, מיסודו של יוחנן אהרוני, גורסת שעדיף לבחון תהליכים איטיים, שבהם קל יותר להבחין בסקרים ובאתרים קטנים. אולם בין הירושלמים יש סוקרים, ורוב התל־אביבים רכשו את שמם המדעי בחפירות תלים. עם זאת צודקת שפירא מאד בציינה כי התל־אביבים כונו “חדשים” לא דווקה בגלל החידושים בשיטות עבודתם (שבהם החל, כאמור, יוחנן אהרוני לפני עשרות שנים), ואפילו לא בתכניהם, כלומר במסקנותיהם, אלא בגלל הסערה הציבורית שעוררו דבריהם. זו תאמה לסערה העולה כפעם בפעם סביב אלה המכוּנים “היסטוריונים חדשים”.
גם את מקומה של “התקופה הפרסית” בתוך החלוקה הארכיאולוגית כדאי לחדד, שכן תיקונה שייך דווקה לעיסוק בשאלת הקשר בין הזהות הישראלית, הארכיאולוגיה המקראית והתנ"ך. השכבות שאחרי הכיבוש הבבלי במאה הששית לפנה"ס כונו בראשית המחקר “תקופת הברזל ג”. כך נכללו, ובדין, במסגרת הארכיאולוגיה המקראית, שהרי התקופה מתועדת בספרי עזרא ונחמיה. אולם משנרתמה זו לסייע לעיצוב תמונת העולם של המעפילים ו"דור תש"ח" הועמדה בחזיתה סערת הקרב של ימי יהושע. סיום תקופת הברזל נקבע בחורבן בית ראשון. שיבת ציון, עתה “התקופה הפרסית”, הוצאה אל מחוץ לגדר. מכיון שהדברים מתועדים בספרי־יסוד בארכיאולוגיה, אפשר למצוא את השינוי בהשוואה ביניהם: בספריהם של ויליאם פ. אולברייט (The Archeology of Palestine), מיכאל אבי־יונה ושמואל ייבין (קדמוניות ארצנו), קתלין קניון (Archeollogy in the Holy Land) ואהרוני המוקדם (ארץ־ישראל בתקופת המקרא). התקופה שאחרי חורבן בית ראשון ו"שיבת ציון" כלולה במסגרת “תקופת הברזל” (“התקופה הישראלית”). באלה של אהרוני המאוחר (הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל) ושל עמיחי מזר (Archeology of the Land of the Bible) היא כבר “הוּצאה בחוץ”. לא דיונים מדעיים יסודיים ומפורטים הוליכו לשינוי אלא הלכי־רוח ואווירה ציבורית.
החלק הכואב מצוי בהתייחסותה האגבית למשה דיין. דיין “היה ארכיאולוג חובב מושבע”, היא כותבת (ע' 17). אבל היא טועה. דיין לא היה “ארכיאולוג חובב”. אפילו לא “חובב ארכיאולוגיה” כמו האלפים הרבים שגדשו את הכינוסים השנתיים של החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, או שהתנדבו לעבוד בחפירות בחודשי הקיץ. הוא ניהל חפירות לא חוקיות וגנב עתיקות. איך זה שגם היום – אחרי שנודעה ברבים פרשת מכירת המימצאים שהחזיק ברשותו, בניגוד לחוק, למוזיאון־ישראל, ובזמן שרשות העתיקות יורקת דם במאמצים נואשים למנוע שוד עתיקות – עדיין הוא בעיניה “חובב”, שובב כזה? איך זה אשת אקדמיה כל־כך חשובה ומוערכת רואה בו דוגמה הולמת ל"אהבת ארכיאולוגיה"?
שפירא מתעלמת מהמשמעות של תופעת דיין בארכיאולוגיה ומהשפעתה המזיקה לא רק עליה אלא גם על עמוד־השדרה של ישראל החדשה ועל דמות נבחריה ובכיריה, “מלח הארץ” שלה. חוסר הקלון באי־כיבוד החוק בכלל ומצד אנשי־ציבור בפרט, גם אם לא החל, הרי לפחות שאב חיזוק מדיין ומפעלותיו. גם תחושת הציבור שקיימת חסינות לא־רשמית של ממלאי תפקידים מפני החוק, אם לא החלה עם דיין ועתיקותיו לפחות קיבלה מהם אישוש. בהתייחסותה האגבית, בציטוט מדברי יצחק טישלר (המובאים בשלמותם במאמרו “החיטוט בפרטים והסמל שאיננו” בין הנספחים למסתה, עמ' 137–140) בו מוצגת גניבת העתיקות בצורה חברמנית, זחוחה כל־כך (מאמרו נכתב בשנת 1960. אין להאשים אותו בתוכנו כיום, הגם שהסכים שיודפס בספר), באלה היא גורמת לכל הפחות עוול לארכיאולוגיה, גם אם לא התכוונה לכך.
אבל מיקומה הנחוּת קימעה של הארכיאולוגיה המקראית בעולם האקדמיה הישראלי אינו נובע אך ורק מיחס לא נאות של תחומי המחקר השכנים. את מקומה רכשה במידה מסוימת גם בזכות עצמה. בעיקר בגלל העובדה שפרט לשלבים הטכניים של עבודתה, קרי החפירות ועיבוד חומר, עדיין אינה עומדת על רגליה הדיסציפלינאריות שלה. עם הסתלקותו של אולברייט הישיש, “אבי” הארכיאולוגיה המקראית, מי שבעצם “המציא” אותה, חדל החיפוש הנמרץ אחר מיקום הדיסציפלינה, אירגונה וביסוסה, ובעיקר ניסוח שיוציא אותה מחומריה וידגיש את ייחודה. עיבוד החומר נעשה תוך שימוש בשיטות מחקר ארכיאולוגיות, כמובן, ואילו סיכומו והדיון בו נשענים עדיין על תחומי מחקר אחרים.
כדי ליצור תשתית כזו חייבת הארכיאולוגיה המקראית להשלים עם היקפיה ומטרותיה ולשנות את דגשיה. היא תיטיב לעשות אם מתחום מחקר צְמוד גוף של ידע תוסב לתחום מחקר פרשני. את ביסוסה הדיסציפלינארי תוכל לחפש בכיוונים החדשים שייפתחו בכך לפניה. באין בסיס כזה לא תוכל לצאת מגבולות בורות החפירה, ולעולם תישאר שם בעיני החוקרים בתחומים השכנים.
עליה להתרגל גם להתנהלות פנימית אחרת. התנהלות שבה אין החפירות מוקד אחד ויחיד למחקר אלא הן שבות לספק חומרי־גלם חדשים. כמוהן כלימוד מסמכים בארכיון שעתה־זה התגלה או נפתח לקהל. לב המחקר הוא התעודות, לא ההליכה לארכיון, הישיבה בספרייה או הכּניסה לבנין שבו הם נמצאים.
האתגר שמציבה הארכיאולוגיה המקראית בפני העוסקים בה הוא, לדעתי, זיהוי התרבות החומרית שממנה בקעה הבשורה החברתית וההומניסטית אל העולם העתיק, וממנו אל העולם והתרבות המערביים. דווקה הנסיונות להפחית בערך התמונה המקראית נוכח ה"מציאות" העולה לכאורה מן החפירות מדגישים את האתגר הזה. ככל שיראו יותר כי ממלכת שלמה ודוד לא התקיימה, ואם התקיימה קטנה היתה ודלה, שירבעם השני לא היה קיים ואם היה הרי לא בתקופה שייחסו לו עד עתה, וכמובן ש"עם ישראל" לא בא מן המדבר, ואם כן בא – לא מסיני הגיע; כך יוגדרו ויתחדדו אתגרי הארכיאולוגיה המקראית: איך זה שמהעם הישראלי שישב כאן, נטול תואר והדר, בלא עוצמה כלכלית או מדינית, בלא ארמונות מונומנטאליים ומקדשים מפוארים, איך דווקה ממנו ומדלותו החומרית צמחה תורת הנביאים ונחקקו חוקי המקרא. איך זה שאפשר לייחס לו את ראשיתה של מהפכה חברתית והומאנית בעולם העתיק?
הישראלים הקדומים היו מוקפים ומוּכלים בעולם שהיו חלק ממנו, שותפים במערכות מושגיהם של יושביו, ובתחילת הדרך גם שותפים באלים אשר להם סגדו וביסודות שפתם. בחינת עמידתם ומערכות חייהם מעצימה את האתגר. השוואה בין חוקי העולם הקדום ומעצמותיו בפריחתן לחוקי המקרא כמוה כהשוואה בין ספר־החוקים במדינת־ישראל לזה של ערב הסעודית, למשל. איך נוצר מצב שבו ישראל היא למעשה דמוקרטיה יחידה במזרח התיכון אפשר להבין, אבל איך החלה להיווצר תמונה דומה לפני שלושת אלפים שנה? דומה כי התשובה על כך היא מטרת הארכיאולוגיה המקראית. בידיה חומרי־הגלם. עליה למצוא את הכלים ולהפעילם.
הסתמכות על שיטות מחקר קיימות, היסטוריות, אנתרופולוגיות, סוציולוגיות, טעמה עמה עד לנקודה שבה החוקר נשאר עם חומרי־הגלם שלו. בלי כלי־עבודה שיתאימו להן, לעולם תישאר הארכיאולוגיה המקראית אורחת אצל השכנים.
* * *
דומה כי את משימתה החשובה ביותר תוכל הארכיאולוגיה המקראית למלא אחרי שתפנה לבניית כלים לשיחזור החשיבה על צורותיה וביטוייה בחברות שאת שרידיהן היא חושפת. מחקרים היונקים מחשיבה מערבית נוטים לדלג על תרבויות כה קדומות. על־הרוב מגיעים ליוון הקדומה, וגם שם מתחילים בחומר העולה מן הכתובים. צורות החשיבה בתרבויות המגיעות אל החוקר עם רכיביהן החומריים בלבד עדיין לא הונחו על שולחן־העבודה. לא משום שחסר חומר־גלם (יש מאות שכבות ועשרות אלפי פריטים), או מכשיר־עבודה בסיסי (התל). הסיבה להתנהלות עניינים זו אינה חשובה כאן כל־כך. חשובה העובדה שהרכיב המשפיע ביותר על הפעילות האנושית, החשיבה על צורותיה והיקפה, עודו חסר. והרי היא המשתקפת בתוצאות החפירות, ובה כדאי מאוד להתמקד.
לא זה המקום לפרושׂ את מלוא היקף אפשרויות ההבחנה בעקבות חשיבה באמצעות התרבות החומרית הממוינת שלא לטובת החוקר (חומרים אורגניים כָלים, למשל). די אם אציין כאן שהתל, אותו “תל־חורבה נחרֶשת” של טשרניחובסקי, תופעה המאפיינת ביותר את הארכיאולוגיה הישראלית ואת נוף הארץ, מספק את המפתח לתחילת הבדיקה. נטייתם של אנשים לחזור שוב ושוב לאותו מקום, לבנות יישוב חדש תחת זה שנחרב, מאפשרת התבוננות בדרך בה ניתחו את האירועים, הסיקו מסקנות, תיכננו. חזרה זו אל אותו מקום, השיקום, השיפוץ והקמת בית המגורים מחדש, שיקום הביצור והעיר כולה, לפעמים פעמיים ושלוש תוך דור אחד, ויחד עימם מעשי ההרס החוזרים ונשנים – אלה הם החומרים לכלי הניתוח.
בשלבים אלה של המחקר מדובר בעיקר בחשיבה הקבוצתית. עדיין קשה מאוד לבודד פרט במסגרת חומר־הגלם הארכיאולוגי. אולם זו התחלה. חקר תולדותיהם של ההתיישבות החדשה ומדינת־ישראל כבר היטיב ללמוד את החשיבה הקבוצתית לצורותיה וגוניה. יכול הוא עתה להרחיב את מעגליו ולעבור מן הכללי לפרטי, מן ההיסטוריה הקבוצתית אל זו של היחיד.
ביבליוגרפיה
אניטה שפירא: התנ"ך והזהות הישראלית. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשס"ו–2005.
מיכאל אבי־יונה ושמואל ייבין: קדמוניות ארצנו. הקיבוץ המאוחד תשט"ז.
יוחנן אהרוני: ארץ־ישראל בתקופת המקרא: גיאורגפיה היסטורית. מוסד ביאליק 1962; ארכיאולוגיה של ארץ־ישראל. שקמונה 1978.
William F. Albright: The Archeology of Palestine, Penguin Books, 1961.
(בעברית: ויליאם פ. אולברייט: הארכיאולוגיה של ארץ־ישראל. תרגום: אהרן אמיר. עם־עובד, 1950).
Amihai Mazar: Archeology of the Land of the Bible. 10,000–586 B.C.E. Doubleday 1990.
Kathleen M. Kenyon: Archeology in the Holy Land. Frederick A. Praeger. 1965.
וכן ראה:
שולמית גבע: פה בארץ חמדת אבות, זמנים 42 (קיץ 1992): 92–102;
חרסים בשרות המיתוסים, פנים 11 (סתיו 1999): 128–133.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות