א 🔗
רע לו לאדם. אף פעם לא היה לו טוב. לא כל שכן היום תוך נחשולי טירוף. אולם פי כמה וכמה רע לאמן. זה אינו מוצא, כמובן, גם היום נוחם לרוחו הנסערת; הכל בכל כל היתה פנת הבדידות הנזעמת. זהו גורלו מני אז הוטל עליו לשאת מטעם. את חלק הארי לקח מתוך בחירה חפשית, כי הבין, שאין דרך אחרת. אין איש אחראי לכל הסבל הנפשי, המעיר, מצמרר ומקפיא את כל ישותו. אולי יש בתעיה המטרפת הזאת, שהיתה להכרח זעפני, חוק הטבע, שאין לעבור עליו; תוך דממת יאוש, הנובר בנשמה כנבור בעל חי טורף בבתרי טרפו, ותוך פרפורי זוג עינים מיואשות, משוקעות תוך חוריהן – זועם זעם נפשו של האמן, משתקף דוקא, כאספקלריא בהירה, העולם במעט הטוהר, שנשאר בו. ושמא אין הסבל הזה, אלא כעין פיקדון שהפקד בידו, כעין מטמון, שנתן לו להיות שומרו – שומר הנצח!
מה תמוה הדבר, שדווקא אלה המבודדים, המכונסים תוך יאושם, כשמבטיהם מתפרפרים על פני נחשולי החיים, הם הם היחידים, שטרם נמחק מעל מצחם הנטוי, חרוש קמטים – צלם אלהים. לא מחפשי אלהים מודרניים, בנוסח המקובל היום, אלא מבודדים תוך עצמם, השומרים על הגחלת שנותרה בנפשם, ביגון יתמותם. לועגים לכל מיני סוציולוגים מפוכחים, לכל מיני רופאים מטפוס החדש של מרפאי הנפש!
אלא, כמובן, מיותרים הם כיום, כבכל הדורות, מיותרים בהחלט. ואין נותן לבו אליהם. וכי מה בעיני איזה מפקד המונים נשמה קרועה הזאת, המחביאה תוך קרעיה ניצוצות השכינה הבודדים? זרים ומוזרים הם בקרעי נשמתם הנזעמת. וכידוע אין בני אדם אוהבים קרעים, בין שהם בלויי סחבות ובין שהם גזרי נשמה מפרפרת ביגונה וביאושה. חוק אחד לשניהם; ולא נשאר לו ברגעים אלה מאשר התכנס תוך פנה, מכורבל בגלימתו למצוץ אודי סיגריות להשתכר בלעג הזעף המשתפך בעורקיו. כזאת היא האונאה העצמית ברגעי יאוש אלה. כזה הוא תמיד שומר הנצח הגדול, אשר נתחמק מתוך לבות הדור. ואולי להפך – הדור ככל האפשר בקש להתחמק מלתת תשובה ברורה, שאינה נשמעת לתרתי, תשובה שאין עמה הרהור כל שהוא. הדור, ככל הדורות, בחר דוקא לילך עם הזרם, עם החיים המסחררים, מאשר לעמוד אחוז אימה בפני הסתום שבהוויה, מאשר תפוס רתת פחד לתקוע את ראשו הפרוע לתוך חלל העולם הריק. הוא הולך, וגם הלך, בדרך בה צעדו בצעדי ענק כל אלה, שהרכינו את ראשיהם והתחמקו. הסיסמה המאירה לעיניהם היא: הדרך, בה כולם הלכו, הנעימה ושל פחות התנגדות – וכאן אין תרופה בדוקה, מאשר לאבוד בין ההמונים, בסך להיות לאותו גוף אפרורי, שאין לו לא דמות ולא פרצוף, בטרם עוד נולדו הספיקו כבר להכריז: יחשבו אחרים, יסבלו אחרים – הבו לחם ושעשועים! כזהו חוק החיים, שאין לעבור עליו. אלא שהחיים הם ערמומיים ואינם מניחים אותם בשלוותם, במפגיע באים הם לתבוע את המגיע להם. ולא נותר לו, לאדם, תוך סובכו, מאשר להשתכר במלים הנדושות, בשגרה היום יומית הקלוקלה, השובה את לבו בזעקותיה.
וכלל לא חשוב, באם מופיעה היא מצורת פרוגרמה פוליטית זו או אחרת מעל דפי העתון או כאותה “הרוח המצילה” מפני השעמום שבטכניקה. כי המים עד נפש והשעמום פוער את לועו לבלוע… מה יפחד האדם מפניו המסורסים, פני עצמו! מוטב לו כבר להשאר אותו עכביש הרודף לבין קוריו אחר זבובונים!..
מכאן גם הקפיצה הנחשונית הנמהרת לבין נחשולי השכחה של יום קטנות ושל תענוגות מדומים, – ומנוס בפני התשובה. ואין משום פלא, שהאדם המודרני אינו אלא העתקה נאמנה של העתון. האדם חדל מלחשוב, הוא מעכל רק את קטעי רעיונות, שמגיש לו “העתון” מדי יום ביומו.
ואין גם תרופה כל שהיא כנגד עצלות המחשבה, כי היא חדלה מלהיות חלק ההזיה הנפשית. היא הנה רק זה שטובע בה העתון. העצלות היתה למציאות מאלפת. לכן גם אין המרחק רב בין העתון ובין היקפו הרוחני של הקורא – הא בהא תליא.
ב 🔗
ובאים בטרוניא: היכן הכוון? היכן האידאה? – והכוונה, בעצם, לשגרה פרוגרמתית. כי לו היו מבקשים, הרי שאפשר ואפשר למצוא… אולם לא תוך השגרה, כי אם לבין השורות המשחירות, הבאות כבהיסח הדעת להעלות, לרמוז מציאות עילאית, שהיא מחוץ לחוקי הטבע הנסיוניים. היא הנה האידאה האחדותית של האמן, הבא מתוך זעזועי הטרגיזם המטפיזי שלו מתוך רבוי אחדויות לתת את הדמות האחדותית של חזותו.
אולם מי מוכשר כיום לכגון דא? מי ילך עקב צד אגודל לאחר האמן? מי יתאזר לראות את המציאות העילאית?
החיים – הפכו את הקערה על פיה. בתוך נחשוליהם נשאר האמן בודד לגמרי, ולא נותר לו, אלא לכרסם את יאושו תוך פנת בדידותו. וטוב לו, באם מצא לו את פנתו, את פנת היחיד, ושם ידע להשתבלל, כאותו שבלול, ולשוב אל עצמו, סומא, שאינו רואה את היום האפור וחוזה באספקלריא. ואם כזהו המצב בעולם, אצלנו לא כל שכן. כאן מגיעים אנו לפרשה המכאיבה בחיינו: היוצר מיותר הוא בהחלט! אין לו כיום ערך כל שהוא תוך חיינו. אך מה עלובים הם חיינו הרוחניים תוך סחרחורת הצעקנות היום־יומית.
היוצר, האמן, הסופר – מיותרים הם. וכאן גם במדה רבה סבת אכזבתם של כמה וכמה מבין אמנינו, ודוקא הטובים, המצפים לשעת כושר לילך מחדש לנדוד על פני כדור עולם.
ואם עזבונו של יואל אנגל, המנוח, יוצרם של כמה וכמה דברים, אשר בכל זאת הפליאו את חברתנו – לא מצא לו גואלים בארץ, ואלמנתו נאלצה ליטול מקל נודדים וצרור כתבים ולילך להדפק על דלתות יבסקים – וכי אין הדבר מוכיח?! ואם כזאת קרה לי. אנגל, יוצרה של המוסיקה ל"דבוק", “מקובלים” ועוד ועוד, לא כלל שכן לאלה, שטרם הגיעו לפרסומו.
באים אמנים, מי בקולי קולות של פרסום ומי בשקט ובצניעות, למצוא להם פנת יחוד ליצירתם. אך מיואשים עוזבים, הולכים להם, ודווקא הטובין – ואין איש שואל: לאן ובשל מה?! הולכים לאבוד תוך כרכים מסחררים, כשגופיהם צומקים ונפשם נטרפת בזעף היאוש. כי גדול הרצון לעצוב הביטוי, להרחבת אפרכיא של היצירה, להעמדת היצירה האמנותית במרכז חיינו הרוחניים. וכי יתכן כל זה לערטל, לפשוט מעליו את אור השכינה ולהציג ככלי ריק של שגרה פרוגרמתית?! ודווקא בשעה שהגוף והנשמה זועקים לאפשרות של בטוי. מה אפשר כאן לספר? לבוא שוב להעלות גירה של… “איסמים” שחוקים – לא כדאי הדבר. לא בשל כך טרחנו.
הגשמת האידאה, הממלאה את עולם חזותו של היוצר, היא הכוון, היא הדרך היחידה, שישנה לכל אמן, בין שהוא מכונס תוך פנתו, תוך עצמו, ובין שהוא הלך אל השווקים הרחבים לבקש לו מוצא ופתרון לכל לבטיו.
מי שומע זעקת הנשמה, הכמהה לבטוי?! מי שם לב כיום לעינים המיואשות, החותרות אחר אפשרות של התבטאות?!
אלה אשר הלכו, ברחו, כנרדפים על צואריהם, נחפזו לאבוד תוך קלחת הכרכים; להם לא נשאר שם במרחק, מאשר בשעות יטרוף פנה נאלחה באיזה בית קפה מקוטר תמרות עשן ורצון־טירוף: לשכוח, לא להיות, לחדול – ואי אפשר.
כאן שוב אין מוצא אחר, מאשר לילך, לשוב ברגעי חדלון אלה אל פנת הבדידות. אל ד' אמות של יחוד לחזות באספקלריא של מעלה, לכבוש את הכאב תוך עצמו, להיות כאותו הכלב הקשור בשרשרת ברזל אל מאורתו, חורק שנים לזר, בל יהין להתקרב, כל יבוא להפריע את דממת לילה קדורני.
מה איומות השעות הללו, שיש בהן מן הטירוף של אבוד עצמו לדעת ושל רצון יצירה. אז, אולי דווקא אז, באותן השעות הדמומות ימצא לו אחד פה, שני שם, את דרכו ליצירתו, לרוח היצירה, לאידיאל האידאה, המקשר אותו עם המעבר, חסר־גשמיות נסיונית של הזמן, של החולף, עובר – הוא חי מעבר לזמן וכל גבול.
כאן מקור היצירה, מקור המחצב: יצירת יש מאין! אם גם יש כאוב, דווי, שאין לו פתרון אחר מאשר זעף נפשו של היוצר בבדידותו, של סבלותיו ואימותיו, שאינן מניחות להרגע, לקפוא על השמרים.
ובאם ברגע זה יבוא מי מן הצד לשאול: הי, רחימאי, מהי הפרוגרמה שלך? מה כוונך? כמתכוון יותר מאשר לתהות על עצמם הדבר, ללעוג מבעד לחיוך מיטיב, המבצבץ מעל לשפתים מתוקות, להביא לידי מבוכה, מעט מזער לצחוק על חשבון…
– הב את השגרה הפרוגרמתית ונדע מי אתה, לאן מועדות פניך, כי אנו – את שלנו כבר מזמן הכינונו, אל נכון הכינונו. ואם לא אנו, הרי שיש הדואגים לכך, שכל אדם תהא לו בכיס בגדו פרוגרמה מוכנה על כל צרה שתבוא.
בעוד זה מישיר את מבטיו, כמבקש לחדור לפני ולפנים, – מלעג ומלגלג הלז בתוך לבו. הנה נשמע מפי הנשאל והנחקר, שעמד מחולחל, אובד עצות, כי כלל וכלל אינו בקי בפרוגרמות, – תחילה גמגום בלתי בטוח, חושש, ולבסוף נשרה מלה איומה מדהימה, בלתי מובנה כיום לגמרי: נצח!
ושומע אני עוד היום את הלעג המר, שנדרדר ברחוב לאחר שיחה כעין זאת שיותר שהיא באה ללמד היא באה לשם קנתור, לשם התהדרות השכיחה למדי –
אולם ברגע ההוא לא נשאר דבר אחר מאשר לשוב אל עצמו, אל פנת היחוד, אל היצירה שטרם נפסקה, כי אסור שתפסק, אל האימה הכובשת הכל: הנצח!
גזית ב, אדר תרצ"ב, פברואר 1932.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות